פרי צדיק, מסעי י״דPeri Tzadik, Masei 14
א׳לבר נטלין ולא עאלין הני כלבין דחציפין בזוהר הקדוש (זוה"ח פ' זו) וע"ד תנינן הנבעלת לנכרי קשורה בו ככלב מה כלבא תקיפא ברוחא חציפא אוף הכא דינא בדינא תקיפא חציפא. ובגמרא יש לשון זה על הבועל ארמית שקשורה בו ככלב (ע"ז ה'.) דדרש להיות עמה לעולם הבא. ועל הנבעלת לנכרי איתא דשדי בה זוהמא (יבמות ק"ג:) ואיתא שהנבעלת לערל קשה לפרוש (ב"ר פ' פ'). ואמר בזוהר הקדוש ועלייהו אתקרי והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה וזה כלבין דחציפין. והיינו דיצר הרע של זנות נקרא נחש אשת זנונים (זח"ב קמ"ח ב') וכתיב ומצח אשה זונה היה לך מאנס הכלם שאין לה בשת והוא דינא בדינא תקיפא חציפא. ובסעודה ג' דשבת שאז הוא רעוא דרעוין ולית זעפין אז הזמן מסוגל לתיקון אף לפגם זה. אף דאיתא בגמרא (עירובין י"ט.) ואתי אברהם אבינו ומסיק להו בר מישראל שבא על הכותית דמשכא ערלתו ולא מבשקר לי'. והוא מפני שקשורה בו ככלב שהוא מצח אשה זונה. אבל בסעודה ג' שאז הוא התגלות מצחא דעתיקא כמ"ש (אדרא זוטא קכ"ט א') והוא היפך מצח אשה זונה אשת זנונים. וכן מצינו בגמרא (יבמות ס':) העבירום לפני הציץ כל שפני' מוריקות וכו' להם לרצון ולא לפורעניות ולאו"ה אפילו לפורעניות. דמצח אהרן הוא רק לרצון היפך מצח אשה זונה נחש אשת זנונים. לכן בסעודה זו בהתגלות מצחא דעתיקא מתבטל המצחא דקליפה דנחש אשת זנונים ואינה קשורה בו ככלב ואז מכיר אותו אברהם אבינו ע"ה ומסיק לי' מגיהנם:
1
ב׳וזה ענין מלחמת מדין שנצטוו לנקום נקמת ה' במדין הגם דאמת הוא כמו דאיתא (ספרי תצא) שהמחטיאו קשה מן ההורגו. אך מהו זאת תכלית הנקמה ולקיחת השלל שנכתב בתורה המספר בפרט ומספר מחצית המלקוח והמכס לאלעזר בפרט כל מין ומספר מחצית בני ישראל בפרט אך המכס לא נפרט ולמה נכתב כל זאת הלא כל אדם יכול לחשבו ובתורה אין אות אחת מיותר. והרמב"ן ז"ל עמד על זה וכתב שמיום שנלקח ומנו אותו עד שהופרש המכס לא מת א' מהן וזה נס. אך עדיין קשה דהו"ל לכתוב בקיצור שנפרש א' מחמש מאות ולא מת א' מהן הגם שתחלת המספר נצרך לידע כמה היה להפלגת הנס שהיה ריבוי כ"כ אף על פי כן לא מת א' מהן אך אחר כך למה נפרט. אך ענין המלחמה הוא מסוד ה' שהעסק בהמלקוח שלקחו היה נצרך שבזה לקחו בחינת הכח והחיים שלהם שבכולם יש ני"ק שעל זה נאמר ואתה מחיה את כולם ע"ד שאנו מפרשים ביזת מצרים הרכוש גדול וביזת הים שהוא הני"ק והחיים שלהם. כן גם כאן נצטוו על המלחמה וליקח המלקוח היינו הרוח חיים שלהם ועל ידי זה נתבטלה הקליפה מכל וכל שהוא קליפת נחש אשת זנונים ועל ידי זה היה תיקון להחוטאים בבנות מדין וכאמור. וז"ש והא אזמין עתיק יומין למצחא וכו' לבטלא בכל קליפין כאמור. ואף דבשבת הגיהנם שובת מכל מקום איתא (ב"ר סו"פ י"א) ממלאכת עולמו שבת ולא שבת ממלאכת הרשעים וכו' מנין שפורענותן של רשעים קרוי' מלאכה שנאמר פתח וגו'. וקשה דהא אין רשעים נידונין בשבת בגיהנם ומה זה שכתב שמראה לאלו ואלו דוגמא נטורין שלהם. אך הפירוש שבשבת יבטל מקום גיהנם והקליפה שבשבת דישראל מקבלין שבת לקבלא גבירתא בכמה נהורין דשרגין וכמה ענוגין ולבושין שפירין וכו' גרמין דאשתארת שפחה בישא בחשוכא ברעבון בבכי' בהספד בלבושין אוכמין כארמלתא (כמ"ש רע"מ עקב). והיינו קליפת נחש אשת זנונים שהוא כנגד אשת חיל גבירתה כגונא דקופא דאזל בתר ב"נ אזלא נחש אשת זנונים בתר רזא דאשת חיל (כמ"ש זח"ב קמ"ח ב'). ובשבת אומרים ויטמרין בגו כפין וכתיב והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו וגו' ויצאו גראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו'. וקשה שהרי גיהנם שובת בשבת ואף פושעי או"ה וכמו"ש בגמרא (סנהדרין ס"ה:) קברו של אביו יוכיח. ובכאן א"א לפרש על הקליפה שמפורש בפגרי האנשים הפושעים. אך זה הכתוב מדבר משעת תחיית המתים דכתיב ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם. וכ"כ כאן והיו דראון לכל בשר ואיתא שאז יחיה טיטוס וכדומה שהרשיעו להרע ולהיצר לישראל להיות לחרפות לדראון עולם. ועל זה נאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי דקאי על פושעי או"ה שפושעים והולכים לעולם ואז לא יהיה גיהנם כלל רק ע"ד מ"ש (ב"ר פ' ו') לא יום ולא גיהנם אלא אש שיצאה מגופן של רשעים ומלהטת אותם. ואמרנו שזה האש של היצר הרע שלהם דג' הקליפות כולם נקראו אש (ונת' פ' וירא מאמר א') וזה שנאמר כי אשם לא תכבה והוא על פי מ"ש (סנהדרין ק':) והלא בעולם הזה אדם מושיט אצבעו באור מיד נכוה אלא שנותן הקב"ה כח ברשעים לקבל פורענותן וכו' וזה שנאמר כי אשם לא תכבה שאש היצר הרע שלהם מלהטת אותם ותולעתם לא תמות תולעת שלהם שיתן השי"ת בהם כח והתולעת יאכלם והאש שלהם לא תכבה והיו לדראון לכל בשר. וזה ענין מ"ש במ"ר (פ' מסעי) מלמד שהראה הקב"ה למשה כל מה שהיה ועתיד להיות וכו' הראיתיך בעיניך מלמד שהראהו גיהנם אמר משה ומי נידונין בה א"ל הרשעים והפושעים בי וכו' התחיל משה מתיירא מן גיהנם א"ל הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור. ובאמת גם קודם לו כתיב בפרשת האזינו כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבא וגו' ושם לא נדרש על גיהנם אך בפרשת ברכה כ' ויראהו ה' וגו' עד הים האחרון ונדרש (בספרי ברכה) עד היום האחרון מלמד שהראהו כל העולם כולו מיום שנברא עד יום שיחיו המתים ועל זה א' שהראהו גיהנם והיינו מה שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וכמו שהביא במדרש פסוק זה. ואמר משה מי נידונין בה והשיבו השי"ת הרשעים והפושעים בי ולא אמר לו שהוא רק פושעי או"ה שפושעים והולכין לעולם והיה סבור שהוא קאי גם על פושעי ורשעי ישראל ח"ו. וזה שאמר התחיל משה מתירא מן גיהנם שהיה סבור שיצטרך לכנוס לשם להוציאם ע"ד מ"ש באברהם אבינו ע"ה דמסיק להו לפושעי ישראל (כמ"ש עירובין שם) ומצינו הלשון ברבי יוחנן אי נקטינן ביד מאן מרמי לי' מינאי (כמו"ש חגיגה ט"ו:) ולשון זה נראה שירד ויעלנו בידו וכ"כ האר"י ז"ל שהצדיקים יש שבאין לגיהנם להעלות הנשמות ששייך לשורשם. ומשה רבינו למד זכות על ישראל אף בשעה ששיבר הלוחות שידונו כפנויה אמר והם עמך ונחלתך והיה סבור שיצטרך לירד לגיהנם להעלות פושעי ישראל וזה שא' שנתיירא משה מן גיהנם ועל זה אמר השי"ת ושמה לא תעבור דהפושעים בי היינו פושעי אומות העולם דפשעי ואזלי (כמ"ש עירובין שם) דאפילו על פתחן של גיהנם אינם חוזרין. אבל פושעי ישראל מצדיקין עליהן את הדין ומורידין דמעו כמעיין ומכבין אש הגיהנם ומתקדש בקדושת גן עדן כמ"ש הרמ"ע מפאנו ז"ל. וכל זה הענין היה בשבת בשעה זו קודם שנפטר משה רבינו ע"ה בשבת במנחה (כמ"ש זח"ב קנ"ו א') ואז אמר לו השי"ת ויצאו וראו בפגרי האנשים וגו' שזה יהיה בשבת כאמור. וזה שאומרים בסעודה זו לבר נטלין ולא עאלין הני כלבין דחציפין שבהתגלות מצחא דעתיקא יתבטל קליפת נחש אשת זנונים לבטלא בכל קליפין. ישוי לון בנוקביהון שירדו לנוקבא דתהומא רבא ויטמרון בגו כפין הם אבנים המפולמות המשוקעות בתהום וכו' (כמ"ש חגיגה י"ב.) ויתבטל כל הקליפה וזוכין כל אחד מישראל למיחזי זיוא דזעיר אנפין:
2