פרי צדיק, מצורעPeri Tzadik, Metzora
א׳במעלא דשבתא בתפלת המנחה אומרים מזמור הודו וגו', ובשבת טוב להודות לה' ובמדרש (ויקרא רבה צו פ"ט) כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל כל התפלות בטלות וההודאה אינה בטילה וכו' והיינו קרבנות יחיד, שהתורה לא תשתנה לעולם ויביאו קרבנות צבור, אך קרבנות הבאים על חטא כמ"ש במדרש (תנחומא צו) שכל הקרבנות באין על חטא, חטאת ואשם, ואך עולה באה על הרהור הלב, ולע"ל שיבוער השארו שבעיסה ולא יהיה שום חטא יתבטל כל קרבנות יחיד לבד קרבן שלמים שהראשון שבהם תודה, והיה בא לת הודאה על אשר ניצול משאור שבעיסה, וכל כל התפלות הוא על צורכי האדם שיחסר לו, ולעתיד שיהיה ה' אחד ושמו אחד ויהיה כלו הטוב והמטיב כדאיתא (פסחים נ.) אז יהיו כל התפלות בטלות רק תפלות ההודאה אינה בטלה שיודו לה' שנפטרו מעניני עולם הזה והבליו, וכן בכניסת שבת כתיב וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאד, שהיה לעשי"ת אז נייחא בעולמו (וכמ"ש בב"ר) וראה שהכל טוב מאד כמו לעתיד צריך להודות על כל העבר בו' ימי המעשה, ובא הסדר דהמזמור בד' שצריכין להודות כסדר פיתוי היצר הרע ע"ד מ"ש (סוכה נב:) בתחלה קראו הלך ולבסוף קראו אורח ולבסוף קראו איש, תעו במדבר בישימון דרך, היינו שתחלת פיתוי היצר הרע לבטל את האדם מתלמוד תורה שיהיה הולך בטל כמדבר, שמכביד עליו ומראה לו שהוא טרוד ואין לו פנאי לעסוק בתורה, ואף בעתות הפנאי מבלבל רעינויו ומחשבתו שמראה לו שאין לו נייחא ואין שפוי בדעתו לעסוק בתורה, וזה עיר מושב לא מצאו, מושב היינו נייחא וישוב הדעת ועל זה אמרו (יומא לה:) הלל מחייב את העניים ר"א בן חרסום מחייב את העשירים וכו' רעבים גם צמאים וגו' עדמש"נ לא רעב ללחם וגו' ועל ידי הצעקה לה' וידריכם וגו' ללכת אל עיר מושב, שיהיה להם נייחא, כי השביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב, והיינו ד"ת וכמ"ש (ע"ז יט:) אין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב וגו' ונפש שוקקה היינו שהנפש נכסף וחושק לד"ת עדמ"ש (ברכות יז.) רצונינו לעשות רצונך ומי מעכב וכו' ולנפש כזה השי"ת ממלא ומשביע ד"ת, והוא על סדר היצר הרע כשנקרא הלך, ואחר כך יושבי חשך וצלמות אסורי עני וברזל, היינו שהיצר הרע אוסר אותם במאסר שלא יוכלו לזוז, שעל זה אנו אומרים בברכת אתה גבור ומתיר אסורים שמתיר את האדם ממאסר היצר הרע, כי המרו אמרי א' היינו עומק הד"ת שנאמר עליהם תזל כטל אמרתי, שהוא יינא דאורייתא דבעל פה שהוא יין מסכתי, ועצת עליון נאצו שכל הד"ת קרוי עטו דאורייתא שהם עצות לנטוע בלב מאמר אנכי ה"א. ואז כבר נקרא היצר הרע אורח ומ"מ גם כן מועיל צעקה יוציאם וגו' ומוסרותיהם ינתק, ואחר כך מדבר מכת ג' שנקרא אצלם היצר הרע איש. אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו, שכבר מצא היצר הרע להכשילם במעשה פשע ועון, עון זה זדונות פשע אלו המרדים כמ"ש (יומא לו:) כל אוכל תתעב נפשם, אוכל היינו ד"ת עדמ"ש במד"ר (קהלת ג') כל אכילה ושתיה שנאמר במגילה זאת בתורה ומעשים טובים הכתוב מדבר, וכבר תתעב נפשו הד"ת ויגיעו עד שערי מות, וגם לזה מועיל צעקה ישלח דברו וירפאם. שכל פיתוי היצר הרע היא שלא יכנסו הד"ת בלבו, אבל כיון שישלח דברו היינו ד"ת, וירפאם כי הוא לכל בשרו מרפא, ואחר כך מדבר בכת ד' שהוא בלומדי תורה, וזה יורדי הים באניות הם היורדים בים התלמוד, ע"ד מה שפירשו מ"ש בגמרא נחותי ימא דקאי על העוסקים בים התלמוד עושי מלאכה במים רבים, מים היינו דברי תורה שנמשל למים כמ"ש הוי כל צמא לכו למים, ולהם מפתה היצר הרע יעלו שמים, שיגבה לבם וידמו שעולים לשמים, ועל ידי שמתנשאין ירדו תהומות וגו' יחוגו וינועו כשכור וכל חכמתם תתבעל שהד"ת נתן לתקן הרב כעס, ואצלם כשכור וכל חכמתם תתבלע ויצעקו וגו' וישמחו כי ישתוקו וינחם אל מחוז חפצם, שהד"ת מיישר דעתם ומחזירן למוטב, וכנראה הוא כנגד ד' קליפות שזכר יחזקאל רוח סערה, ענן גדול, ואש מתלקחת, ונוגה לו סביב, שהג' הראשונות הם כנגד פיתוי היצר הרע בג' מדרגות שלו שנקרא הלך אורח איש, והרביעית קליפת נוגה הוא כנגד כת הרביעית שמתגרה בת"ח ורוצה להטריד דעתם ולרומם לבם, ושבת שהוא מעין עולם הבא, וכיון שנכנס לשבת שצריך להיות כאלו כל מלאכך עשויה (כמ"ש במכילתא) היינו שמתקן אף העבר עדמ"ש (בתנחו' בראשית) נוחו בי' כי היכי דנחי' בי' אנא, דכ' וירא א' את כל אשר עשה והנה טוב מאד (כמשנ"ת כ"פ) לכן אומרים הודו כמ"ש טוב להודות לה', והסעודה נקרא קרבן תודה שאוכלין משלחן המלך:
1
ב׳ובמשנה (מנחות נב:) כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם שבעצרת וכו' דבכל הקרבנות כתיב כי כל שאור וגו' וכל לא תאפה חמץ חלקם. שהכהנים גם כן אסור להם לאפות השירים חמץ, חוץ מעצרת שמורה על זמן מתן תורה דכ' חרות על הלוחות, ואיתא (שיר השירים א' פ' ישקנו) בשעה ששמעו ישראל היכי ה"א נתקע ד"ת בלבם וכו' בשעה ששמעו ישראל לא יהיה לך. נעקר היצר הרע מלבם. והיינו שמאמר אנכי נתקע הד"ת בלב חכם לימינו והוא כללא דכל מ"ע. וממאמר לא יהיה לך נעקר היצר הרע בכל ל"ת. ולכן אז הותר להקריב שאור. כי אז מורה על ביטול השאור שבעיסה. וכן בלחמי תודה דאיתא במדרש (ויקרא רבה צו שם) משל למלך שבאו ארוסיו וב"ב לכבדו וכו' א"ל לא אריסך ולא ב"ב אלא בא לכבדך וכו' יהבו לי' סלורא וכו' והיינו שזובח תודה בא לכבד את השי" כיון שאינו בא על שום חטא וחסרון וכ' כי מכבדי אכבד נותן לו השי"ת כבוד. ואין כבוד אלא תורה כמ"ש בגמרא (חולין קלג.) כל השונה וכו' כן נותן לכסיל כבוד ואין כבוד אלא תורה כו' ולכן בקרבן תודה הותר לאכול שאור, וכן נדרש שם במדרש זובח תודה יכבדנני זובח את יצרו בתודה, כשמתודה על חטאתו ובפרד"א טוב להודות לה' הה"ד ומודה ועוזב ירוחם, וכן איתא במדרש (ב"ר ס"פ כב) על שבת כך היא כחה של תשובה, ולכן כל סעודת שבת כמו אכילת תודה שנאכל לכל ישראל, ומשלחן גבוה קא זכו כמו כהנים, ונקרא סעודתא דמלכא:
2
ג׳בנחמיה כתיב בחנוכת חומת ירושלים ואעמודה שתי תודות גדולות, והיינו שהחומה נתקדשה אז לאכול בה קדשים קלים ולכן נתחנך בב' תודות, אך יש להבין למה לא נתחנך במעשר ושלמים שהם גם כן מנאכלים לפנים מן החומה, אך בגמרא (שבועות טו.) דרשו גדולה שבתורה ומאי ניהו חמץ וכו' דמי איכא חשיבותא קמי שמיא, אך מפני שהחמץ גדול כג' מיני מצה, והיינו שאף שהכהנים נכנסין לפנים ואוכלין מ"מ לא תאפה חמץ חלקם, שעדיין יש להם נגיעה בשאור, וכמו בגאולת מצרים שנאסר להם שאור וחמץ עד שבאו לקבלת התורה בעצרת שאז מצות שתי הלחם חמץ, וכן תודה שאין בא על שום חטא, ומורה על העתיד שיבוער הרע ויתבטל השאור שבעיסה בא גם כן חמץ כאמור, ואיתא בזוהר הקדוש (רע"מ עקב רעג א) לחם משנה כנגד ב' לוחות דבי' אתיהיבו וכו' אף שהלוחות לא נתנו בשבת, דכו"ע בשבת נתנה תורה כדאיתא (שבת פו:) ואין יום מ' שבת, ואף לוחות האחרונות לא נתנו בשבת דג"פ מ' גם כן אינו חל יום ק"כ בשבת, אך הפי' על מאמר אנכי ול"י לך ששמעו ישראל בשבת שבמאמר אנכי נתקע הת"ת בלבם במאמר ל"י לך נעקר יצר הרע מלבם כמ"ש (בשיר השירים שם) והיינו כלל עשה ול"ת, והיינו ב' לוחות הלב כמש"נ ועל לבם אכתבנה, שנחקקו בלבם הד"ת בלב חכם לימינו, ולתקן הלב כסיל לשמאלו ולכן יכול כ"א מישראל לאכול תודה המורה על ביטול שאור שבעיסה, ובו דייקא בחלת חמץ שבתודה חנכו את החומה, כאמור:
3
ד׳זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן. אף שקודם שילוח הציפורים אסור לבוא אל המחנה, וכמש"נ אחר כך ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וגו' ואחר כך ורחץ במים וטהר ואחר יבוא אל המחנה, אך בזוהר הקדוש (תזריע מ"ט ע"ב) באתר חד אהרן הכהן ובאתר אחרא הכהן סתם ודא קוב"ה אמר ר' יצחק והא כתיב נגע צרעת כי תהיה באדם והוא אל הכהן א"ה דא קוב"ה, א"ל אין בגין דבי' תליא כל דכייותא וכל קדושה וכו' והיינו שלא מצינו בשום מקום דומה לזה שיהיה הכל תלוי בכהן, דכל זמן שלא יצא מפי הכהן טמא לא נטמא, וכן הטהרה תלוי' בכהן כמ"ש (רפ"ג דנגעים) אומרים לו אמור טמא והוא אומר טמא אמור טהור והוא אומר טהור, וכן בנגעי בתים כתיב וצוה הכהן ופינו את הבית בטרם יבוא הכהן לראות וגו' ולא יטמאכל אשר בבית שכ"ז שלא אמר הכהן בפיו טמא אינו נטמא אף שהוא באמת נגע טמא, ומש"ה אמרו דהכהן סתם דא קוב"ה רק הכהן דלתתא היא שלוחא דרחמנא ושלוחו ש"א כמותו והשי"ת שולח בפיולומר טמא או טהור ולכן בכל פרשת נגעים כתיב הכהן סתם ודא קוב"ה, רק בראש הפרשה כתיב והוא אל אהרן הכהן או אל אחד מבני הכהנים, דאין מקרא יוצא מידי פשוטו שצריך הכהן לראות הנגע ולטמא או לטהר, והמצורע כיון שהוא משולח חוץ לשלוש מחנות נראה שאין לו חלק בכלל ישראל, והוא בכלל מ"ש (ע"ז יז.) כל באיתא לא ישובין לא ישוגין אורחות חיים וכו' וע"ז נאמר ביום טהרתו ומהס"ת עשה תשובה על הפגם דאם לא כן לא היה נתרפא, והובא אל הכהן דא קוב"ה, כמש"ש גבי ר"א בן דורדיא שהניח ראשו בין ברכיו וכו' ויצא ב"ק ר"א ב"ד מזומן לחיי עולם הבא, דעל ידי המרורות שלו יצא נשמתו וקנה עולמו בשעה אחת, ועיקר התשובה עזיבת החטא אשר זה אינו ידוע לשום נברא בלתי לה' לבדו, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בגדר התשובה ועזיבת החטא עד שיעיד יודע תעלומות שלא ישוב עוד לכסלה, ואף שמצינו (קידושין מט:) ע"מ שאנו צדיק אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו ובודאי מיירי שעדיין מתנהג ברשעו, דאם עזב דרך חטאים לא יתכן לשון שמא הרהר תשובה בלבו ובודאי מיירי שעדיין מתנהג ברשעו, דאם עזב דרך חטאים לא יתכן לשון שמא הרהר תשובה שהרי ודאי עשה תשובה, ואם עדיין מתנהג ברשעו איך מועיל הרהר תשובה שלא לפי גדר הרמב"ם ז"ל הרי שב לרשעו, אך אמרנו שעכ"פ עליו יודע תעלומות שברגע זו עזב את החטא עזיבה גמורה שבאם היה מזדמן לפניו אז היה, עוזב החטא וזה נקרא תשובה, אף שאחר כך התגבר יצרו עליו וחזר לסורו אבל בשעת מעשה יהיה בעל תשובה, וע"ז אין מבין שום נברא, ואפילו האדם בעצמו יוכל להטעות את עצמו, רק השי"ת בעצמו, וזהו ביום טהרתו והובא אל הכהן דא קוב"ה ובאמת פי' אורחות חיים היא חיי עולם. ולא תיי עוה"ז, ומ"ש בגמרא שם ואם ישיבו לא ישיגו אורחות חיים, היינו שהוא אי אפשר לילך דרך אורחות עולם הזה ולבוא לחיים עולם. אך הוא בא תיכף לחיי עולם, כמש"ש יש קונה עולמו בשעה אחת, וא"צ לילך דרך עצות ושמורת האורחות בעולם הזה כי בפעם א' בא לחיי עולם, על ידי המרירות כמו בר"א ב"ד, ובמדרש תנחומא נדרש והובא אל הכהן והוא בא, והיינו שצריך מעצמו לדחוק וליעול כמש"ש בר"א ב"ד אין הדבר תלוי אלא בי וכו', ונגעים באים על ז' דברים (כמ"ש עירובין טז.) ובמדרש איתא על י"א דברים וכו' אבל השורש היא על גסות הרוח, שהוא ראשית פיתוי הנחש להכניס בו זוהמא שירגיש הנאת הגוף והיה בגאות והייתם כאלקים וגו' שיהנה מעצמו שחשב לגדול, והורה הפ' זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו, שישוב בתשובה ויתקן הפגם והובא אל הכהן והוא בא, כמו בר"א ב"ד שידחוק עצמו להתקרב אל השי"ת, אף שאין צריך לתשובה זו כמו ראב"ד עד שתצא נפשו עכ"ז צריך לדחוק א"ע ולהתקרב אל השי"ת, ואז אחר כך יוכל להטהר ולבא אל המחנה:
4
ה׳בליל שבת אומרים הפורס סוכת שלום עלינו ועל כל ישראל ועל ירושלים, אף דבזה"ז ישראל בגלות, וכ' ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער, אך ירושלים היינו קדשות מחנה ישראל ושם נאכל קדשים קלים ומע"ש, וכ' באכילת מעשר למען תלמד ליראה וגו' שהאכילה שבקדושה מביא האדם ליראה, והוא על ידי אמונה כשמשים על לבו שממ"ה הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו מיד מגיע אליו היראה (כמ"ש רמ"א ריש או"ח) והיינו דירושלים מדת מלכות כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א קפו ע"א) איהו יראה ושלטא בה יראה (כמ"ש בזוהר הקדוש ה' ע"ב) והיא על ידי אמונה ויש יראה שהוא כמורה בו"ד (כדאי' ברכות כח.) והוא גם כן על ידי אמונה אף שאינו לנגד עיניו מאמין שהשי"ת רואה במעשיו וזהו מ"ש (רע"מ פנחס רל ע"א) איהו אמונה, ויש מהימנותא שלימתא והיינו שישים על לבו שממ"ה עומד עליו תדיר ורואה במעשיו מיד יגיע אליו היראה יותר ממורא בו"ד, וזה שאמרו תלמידיו (שם) רבי עד כאן וכו' שיש יראה ואמונה יתירה עזה שהיא מהימנותא שלימתא יותר ממורא בו"ד וזה ע"ש (תמיד פח.) יחזיק באמונה יתירה שנ' עיני בנאמני ארץ, נאמן נקרא מי שיש לו אמונה יתירה מהימנותא שלימתא עד שנקרא על שמה נאמן, ובזוהר הקדוש (פ' זו נג ע"א) קרי' נאמנה והיינו דירושלים נקראת קריה נאמנה ע"ש האמונה דשם משכן היראה כמש"נ למען תלמד ליראה ואמר מלאתי משפט ודאי דא קב"ה. צדק דא כנסת ישראל. והיינו משפט עמודא דאמצעיתא רחמי שם הוי"ה. וצדק מלכותא קדישא כמ"ש (פתח אליהו) צדק ידיעא דאיהי דין כו' משפט ידיעא דאיהו רחמי וכ' מלאתי משפט עפמש"נ קק"ק וגו' מלא כל הארץ כבודו ומתרגמינן מליא כל ארעא זיו יקרי', ארץ כנסת ישראל כמ"ש בזוהר הקדוש, ואמר מליא כל ארעא שכשמתגלה קדושת השי"ת אז נתמלא כל הכנסת ישראל זיו יקרי' אפילו בע"ה, ובירושלים היה קדושת החומה כמו בדור המדבר ההיקוף בענני כבוד, ובתוך החומה היה קדושת מחנה ישראל ואפילו בקל שבישראל מליא זיו יקרי', וכן שבת היא מהימנותא שלמתא וכמ"ש (בזוהר הקדוש ח"ב פ"ח א') דהא תליא מהימנותא דלעילא בעתי"ק ובז"א ובחק"ת, ג' קדושות של ג' סעודות שבת מביא לידי יראה מלוא כל ארעא זיו יקרי' וכמ"ש (ירושלמי פ"ד דדמאי) אימת שבת על ע"ה כמו במדבר במחנה ישראל בהיקף ענני כבוד, וכמו בירושלים, וז"ש עלינו ועל כל ישראל ועל ירושלים אפילו בחורבן קדושתן אף כשהן שוממין (כמ"ש מגילה כח.) גם כן נקראת קריה נאמנה, וכן בשבת האכילה מביא לידי יראה כמו אכילת מעשר ונקראו סעודתא דמהימנותא (כמ"ש זה"ק שם) וז"ש מלאתי משפט דא קוב"ה והיינו כמ"ש (רע"מ פנחס שם) איהו אמת ואיהו אמונה, דהירושלמי קאי על המשנה ובשבת שואלו ואוכלו על פיו דאימת שבת על ע"ה ואינו משקר בשבת וז"ש מלאתי משפט דא קוב"ה איהו אמת ואפילו ע"ה יש לו בשבת חלק במדת אמת, צדק כנסת ישראל מלכותא קדישא, ילין בה שאפילו בשינה ישראל מרכבה למדת מלכות צדק מלכותא קדישא, וכמו שמצינו ביעקב אבינו ע"ה בחלום והנה ה' נצב עליו שנעשה מרכבה לשם הוי"ה, ושלמה המלך ע"ה בשינה ובחלום זכה לכל חכמת שלמה חכמה תתאה תורה שבעל פה כמש"נ כן יתן לידידו שנה והיינו שלמה המלך ע"ה שנקרא ידידי' וה' אהבו וזכה לכל התורה שבעל פה בחלום, ונקרא כאן השי"ת בשם משפט כמש"נ משפטי ה' אמת צדקו יחדיו כמ"ש (בפסחים נ.) לעולם הבא כלו הטוב והמטיב, וכן בשבת דכ' ביום הניח ה' לך מעצבך וגו' ומן העבודה הקשה שנדרש בזוהר הקדוש (ח"א מח ע"ב) על יום השבת שנקרא יום הניח שאף כשהאדם בתוך העבודה הקשה מכיר שאינו תחת שעבוד כשהאדם בתוך העבודה הקשה מכיר שאינו תחת שעבוד רק אין לנו מלך אלא אתה וממילא בשבת כלו הטוב והמטיב וזה מלאתי משפט שכלו הטוב ומהטוב, צדק ילין בה שהשי"ת משרה שכינתו בישראל ואף בחלום בשונה הישראל מרכבה לשם הוי"ה ששוכן בתוך ישראל אני ה' השוכן וגו' אני מדת מלכות. שם א"ד אותיות אני וד' באמצע מרמז גם כן למדה זו ה' ד' הות (כמ"ש זח"ג ק"פ ע"ב) והוא רק על ידי שהשי"ת שוכן את ישראל וזהו מלאתי משפט דא קוב"ה וכמ"ש בשבת שואלו וכו' שבודאי יאמר ישראל בשבת אמת:
5
ו׳מחנה ישראל צריך שיהיה באמצע מחנה שכינה ומחנה לויה, וכ' במזמור של שבת שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו. בבית ה' מחנה שכינה. בחצרות אלקינו מחנה לויה עדמש"נ בחצר אוהל מועד יאכלוה, וג' מחנות ישראל הם כנגד נפש רוח נשמה, והוא כנגד מש"נ בפיך ובלבבך לעשותו, המעשה על ידי הגוף שבא על ידי כח הדם וכ' כי הדם היא בנפש יכפר, ולקדושת הנפש זוכה כל א' מישראל שדרשו (ביצה טז.) וינפש וי אבדה נפש, ובפיך ד"ת והוא כנגד מחנה לויה דכ' ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט וגו', ובלבבך מחנה שכינה אני ה' שוכן בתוך בני ישראל, וכמ"ש (שיר השירים ה' ב') היכן מצינו שהקב"ה לבן של ישראל מן הדין קרא דכ' צור לבבי וחלקי אלקים וגו' (וכ"כ זח"ב קכ"ח רע"ב) וצדיקים בפני שכינה כנר בפני אבוקה (כמ"ש פסחים ח.) השי"ת אבוקה וצדיקים הנר דכ' כי חלק ה' עמו וזה בלבבך, וזש"נ צדיק כתמר יפרח שבשבת כל ישראל צדיקים כמש"נ ועמך כלם צדיקים וכל מאן דאתגזר איקרי צדיק (כמ"ש זח"ב כ"ג ע"א) וכן שבת ברזא דברית (כמ"ש זח"א נ"ו א' וזח"ב צב ע"א) וכל ישראל נקראו בשבת צדיק דמאן דנטיר שבת כאלו נטיר אורייתא כלא (כמ"ש זח"ב פט ע"א). ובמ"ר (בשלח סו"פ כ"ה) אם עושין תשובה אפילו יום א' אני מביא אותה שלא בעונתה היום אם בקולו תשמעו כו' על שמירת יום א' של שבת בן דוד בא שהשבת שקולה כנגד כל המצות, והיינו שדרש היום על שבת שנאמר בו שמור את יום השבת והיינו יום המיוחד (כמ"ש במ"ת ר"פ וירא), וכ' בשבת אכלוהו היום כי שבת הוא לד' היום לא תמצאוהו בשדה והני תלתא היום על יום השבת ונדרש מהם לג' סעודות שבת (בשבת קיז:) וצדיק נקרא במעשה, ולזה זוכה כל א' מישראל בשבת, דכיון שהוא משמר שבת מחללו והוא מורגל תמיד במלאכות והוי כמו בא לידו דבר עבירה וניצול הימנה והוי כעושה מצוה (כמ"ש קידושין לט:) זכה יתיר זוכה לרוח והיינו ד"ת בפיך וכמש"נ לנפש חי' ומתרגמינן לרוח ממללא והוא נגד מחנה לויה כאמור, זכה יתיר זוכה לנשמה נר ה' נשמת אדם שהשי"ת שוכן בלבו וזהו מחנה שכינה וכ"כ בזוהר הקדוש (ח"ב צ"ד ע"ב ובח"א רו ע"א בשינוי לשון). ואף שבזוהר הקדוש מיירי בכל יום, אך ת"ח איתא בתיקו' (ת' כ' ל"ב ע"ב) ואלין דמתוספן לעמא קדישא בע"ש ירתין לון ת"ח ביומי חול כו'. ואף שהם משתדלין באורייתא בחול מכל מקום אין זוכין אז רק לנפש יתירה שזוכה כל אחד מישראל בשבת כאמור, וז"ש צדיק דזהו נקרא כל אחד מישראל במעשה וזוכה לנפש יתירה שהוא כנגד לעשותו, כתמר יפרח והיינו כשזוכה יתיר זוכה לרוח ממללא בד"ת וזהו כתמר שד"ת נמשלו לדבש שנ' ומתוקים מדבש, וכ' דבש וחלב תחת לשונך, ותמר היינו דבש האמור בתורה כמ"ש (ברכות מא.) זה שני לארץ שנ' ארץ זית שמן ודבש, כתמר יפרח עדמש"נ בחצרות בית אלקינו יפריחו שהוא מחנה לוי' שלהם נמסר הד"ת כמש"נ יורו משפטיך ליעקב וכו' ובאת אל הכהנים הלוים ושם יש לשכת הגזית שממנה יוצאה תורה לכל ישראל (כמ"ש סנהדרין פו.) דהישובה לסנהדרין היה במחנה לויה בחצי' בחול שי"ל קדושת הר הבית (כמ"ש יומא כה.), וכשזוכה יתיר זוכה למחנה שכינה שתולים בבית ה', וזש"נ כארז בלבנון ישגה, ובזוהר הקדוש (פ' זו נ"ג סע"א) דהא האי עץ ארז לא אשתרשו נטיעוי אלא בלבנון, ובגליון פ' הרמ"ז ז"ל ל"ב נו"ן חכמה ל"ב נתיבות חכמה ובינה נ' שע"ב. ובגמרא (יומא לט:) למה נקרא שמו לבנון שמלבין עוונותיהם של ישראל והיינו בית המקדש שנקרא לבנון ששם מזבח החיצון שכל קרבנות קרבין בו שבאין לכפרה, ובהיכל מזבח הזהב מקטר קטורת לתקן החלבנה שמרמז לפושעי ישראל שיתנו ריח, ובק"ק נכנס כה"ג ביום הכפורים לכפר הכל וזה לבנון מחנה שכינה, וארז היינו ו' כמ"ש זה"ק (לק' ע"ב) והיינו יעקב הבריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה. ואשתרשן נטיעוי בלבנון שמחיבור חכמה ובינה נולד הדעת שהוא הבריח התיכון כו' וזהו כארז בלבנון ישגה עד למעלה עד עתי"ק שכן מורה ישגה בלא שיעור שכן מורה תמיד גדול אצל השי"ת בלא שיעור (וכמשנ"ת כ"פ) והיינו עד למעלה מתפיסת בנ"א עד עתי"ק, והיינו משום דנטוע בלבנו שהוא אבא ואימא חו"ב כמו שאמרנו שהוא כנגד בלבבך בינה לבא וחו"ב הם תרין רעין דלא מתפרשן (כמ"ש זח"ג ד' ע"א) ולכן כשזוכה לבינה זוכה גם לחכמה והוא מ"ש הרמ"ז דלבנון ל"ב נון חו"ב או"א והכל אחד כאמור:
6
ז׳זאת תהיה תורה המצורע. בזוהר הקדוש (נ"ג ע"א) ר' יצחק פתח וכו' ת"ח כל חובי עלמא מכפר עלייהו בתשובה בר מההוא לשנא בישא כו' דכ' זאת תהיה תורת המצורע כ'ו תורתו של מוציא ש"ר, לבד מה שקשה ממה דכיילו ואמרו שאין לך דבר שעומד מפני התשובה לא יובן הראיה שמביא ממש"נ זאת תהיה תורת המצורע, גם רח"ו זצוקל"ה כ' דפליג על ר' יהודא דקאמר לקמן בסמוך כיון דאהדר בתשובה וכו' דשם דקדק ביום טהרתו והובא אל הכהן מאי קמ"ל, והיינו דקשיא לי' לשון והובא אל הכהן הא הכהן יוצא אליו חוץ למחנה וע"ז מתרץ דמאן דאית לי' לישנא בישא צלותי' לא עאלת קמי קוב"ה, והיינו דהמצורע כיון שמשולח חוץ לג' מחנות ונדחה אף ממחנה ישראל יש לו צעקה בלבו למה נדחה מכלל ישראל, אך צלותי' לא עאלת כו' דתפלה ממדת מלכות כמש"נ א"ד שפתי תפתח ששם א"ד הפותח הפה להתפלל וכמו שפי' רבינו הק' ר' אלימלך זצוקלה"ה מ"ש (ברכות ז.) מנין שהקב"ה מתפלל היינו בפיפיות ישראל וז"ש (שם לד:) אם שגורה תפלתו בפי לשון שליחות עכ"ד הק', ודוד המלך ע"ה שהיה מרכבה למדת מלכות אמר ואני תפלה, ומש"ה המצורע כיון שנדחה מכלל ישראל לא עאלת צלותי' קמי קוב"ה, ואמר כיון דאהדר בתשובה וקביל עלי' תשובה מה כתיב ביום טהרתו והובא אל הכהן, היינו ביום טהרתו דייקא שמטהר א"ע בתשובה. אף שעדיין לא נטהר על ידי הכהן בצפרים מ"מ והוא תפלתו אל הכהן ומפרש הכהן דא קוב"ה עדמ"ש בזוהר הקדוש (תזריע מ"ט ע"ב) באתר חד אהרן הכהן ובאתר אחרא הכהן סתם ודא קוב"ה, אך עכ"פ מבואר מדברי ר' יהודא דתשובה מועיל למוציא ש"ר ולשון הרע. ובאמת כעין זה יש מחלוקת בגמרא (עירובין טו:) א"ר חמא בר"ח מה תקנתו של מספרי לשון הרע אם ת"ח יעסוק בתורה כו' ר"א בר"ח אמר סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוה"ק שנ' יכרת ה' וגו' אלא מה תקנתו שלא יבא לידי לשון הרע וכו'. והיינו דמה שאמר דוד יכרת וגו' קאי על דואג ואחיתפול שהיו גדולים בתורה דואג נקרא אביר הרועים ואחיתופל שקראו דוד אלופי ומיודעי כמ"ש (סנהדרין קו.) ומ"מ נמנו בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא שמשולחים מכלל ועמך כולם צדיקים שכל ישראל יש להם חלק. ומש"ה ס"ל לר"א דע"י ד"ת אין תקנה שהרי דואג אסרו לבא בקהל (כמ"ש יבמות טו:) ודואג ואחיתופל התירו ג"ע ושפ"ד (כמ"ש בב"ר פ' לב) ולא הועיל להם הד"ת יען שהיצר הרע סימא עיניהם לומר לרע טוב ולהשים חושך לאור שהתיר קינעתו ומש"ה סובר דסיפר אין לו תקנה בתורה. רק מה תקנתו שלא יבא לידי לה"ר. ומה שלא הועיל להם התורה להצילם מלה"ר מפני שתורתם היה מן השפה לחוץ (כמ"ש שם ועי' סוטה כא.) אבל בודאי אם היו עושין תשובה והיו מפייסין לדוד בודאי היה מועיל. ומחלוקתם הוא דלר"ח בר"ח התורה מועלת דכ' מרפא לשון עץ חיים דלית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא (כמ"ש זח"א רב רע"א) והמאור שבה מחזירו למוטב (כמ"ש מ"ר איכה בפתי' ובירושלמי). ור"א בר"ח סובר שאין לו תקנה בתורה שכבר כרתו דוד ברוח הקודש לדואג ואחיתופל שהיו גדולים בתורה ורק נצרך תשובה להתורה ואז מועיל, ובזוהר הקדוש ס"ל לר' יהודא דתשובה מועיל, והיינו דעל ידי תשובה יזכה שיכנס תפלתו, ור' יצחק ס"ל דאינו מועיל תשובה רק עם תורה, והוא כעין מ"ש בזוהר הקדוש (ח"א רי"ט ע"ב) דאינו מועיל תשובה לפגם הברית, והקשו גם כן הא אין דבר שעומד בפני התשובה ואמרנו שהפי' דתשובה לבד אינו מועיל, דתשובה מבינה לבא ולבבו יבין, ופגם זה במוח, ונצרך לזה תורה דנפקת מחכמה (כמ"ש בזח"ב קכא ע"א) חכמה מוחא, וזה מש"נ לכל בשרו מרפא לפגם זה דנקרא בשר קודש ובהיפוך בשר חמורים (ונת' כ"פ) וכעין מ"ש (ר"ה יח.) בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה, וכן כאן בזוהר הקדוש אמר ר' יצחק דאינו מתכפר בתשובה רק כשיש עמו תורה והוא ממש כדעת ר"א בר"ח בגמרא דתורה אינו מועיל וצריך עם התורה תשובה, אך ההבדל ביניהם דלר' יצחק בזוהר הקדוש התורה עיקר ונצרך עמה לתשובה גם כן, וזה שהביא ר' יצחק הראיה דכ' זאת תהיה תורת המצורע דקשה לי' דהו"ל למכתב מצורע ביום טהרתו ויצא הכהן וגו' ומפרש זאת הוא תורתו של מוציא ש"ר ע"ד משנ"ד (סוף מנחות) זאת התורה לעולה וגו' כל העוסק בתורה כאלו הקריב וכו' א"צ לא עולה וכו' והיינו דתורה הוא עיקר להועיל ועמה תשובה, ואפשר לומר עוד דאף ר' יהודה מודה דצריך תורה רק דס"ל שעל ידי תשובה יזכה לתורה מצד השי"ת, וכן ר"ח בר"ח בגמ' מודה דצריך שניהם רק דס"ל דעיקר שניהם רק דס"ל דעיקר ובגללה יזכה גם כן לתשובה מצד השי"ת. ור"א בר"ח בגמרא ור' יצחק בזוהר הקדוש ס"ל דצריך שניהם תורה ותשובה מצד האדם ופליגו מהו העיקר לר"א בר"ח תשובה ועמה תורה ולר' יצחק בזוהר הקדוש תורה ועמה תשובה, וזה שאמר ר' יהודא כיון דאהדר בתשובה כו' והובא אל הכהן שיובא תפלתו ויזכה ג"כ לד"ת, וכן לר"ח בר"ח תקנתו יעסוק בתורה ועל ידי זה יזכה לתשובה ויובא גם כן תפלתו אל הכהן דא קוב"ה. וכמ"ש (מ"ר פי"ז) קרוב ה' לכל קוראיו יכול לכל ת"ל לכל אשר יקראוהו באמת. היינו ד"ת אמת זו תורה (כמ"ש ברכות י:). וכן על ידי תשובה גם כן זוכה שתתקבל תפלתו דתשובה בא ע"י יראה שהוא מדת מלכות, וגם תפלה בא ע"י יראה (כמשנ"ת בכ"מ מגמרא) ועל ידי תורה ותשובה זוכה לכנס למחנה ישראל שהוא ירושלים. וכן שבת דכו"ע בשבת נתנה תורה. ושבת מלכות פה תורה שבעל פה. וכן בשבת כ' טוב להודות לה' ואיתא בפרדר"א כד"א מודה ועוזב ירוחם ובמדרש (ב"ר סו"פ כ"ב) כך הוא כחה של תשובה כו' אמר מזמור שיר ליום השבת כו', וזוכין בשבת לפריסת סוכת שלום על כל עמו ישראל שכלם יש להם תקנה. ודורשי רשומות היה מצאו תקנה אף להנמנים (כמ"ש סנהדרין ק"ד:) שכל שהוא מזרע יעקב יתברר לעתיד שהם בכלל ועמך כלם צדיקים:
7
ח׳אשת חיל מי ימצא. בזוהר הקדוש (ח"ג מב ב) אשת חיל דא כ"י דהיא גבירתה מכמה חיילין וכמה משריין דמשתכחו כו' והוא עפמש"נ אין המלך נושע ברב חיל גבור לא ינצל ברב כח שקר הסוס לתשועה וגו' ואמרנו שהוא על ג' דברים שנזכר בפ' בפיך ובלבבך לעשותו, ולא כ' במעשיך כמו בפיך ובלבבך, אך גמר המעשה אינו תלוי באדם רק בא על ידי השי"ת, ומצד האדם העיקר בפיך שהוא ד"ת וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א רב רע"א) דהא לית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא. והיינו תורה שבעל פה שהוא הרב חכמה שמתקן הרב כעס וכמ"ש (סוכה נב:) משכהו לבית המדרש מקום חידוש הלכות תורה שבעל הפה, ובלבבך היינו יראת שמים שנקרא לב וכמשנ"ד (יומא עב:) ולב אין על מי שאין בו יראת שמים, ועל ידי היראה הוא גבור הכובש את יצרו, והגבורה עיקרה בלב וכמש"נ (שמואל ב י״ז:י׳) אשר לבו כלב הארי', וזש"נ אין המלך, היינו רבנן דאיקרי מלכים כמ"ש (גיטין סב.). נושע ברב חיל, היינו רוב ד"ת עדמ"ש (ברכות סד.) ילכו מחיל אל חיל ופירש"י מישובה לישובה וממדרש למדרש, גבור היינו הכובש את יצרו על ידי יראת שמים. לא ינצל ברב כח גבורתו. ומ"מ מועיל התורה והיראה אך לא לגמרי, שקר הסוס לתשועה, הוא נגד בעל המעשים שסוס הוא משל על פעולת וזריזת האדם במעשים טובים כמ"ש (סנהדרין צו.) לאברהם יצחק ויעקב שרצו לפני כסוסים והיינו השתדלות במעשה, ומי שסובר שעל ידי המעשם יושע וינצל מיצר הרע הוא שקר, דגמר המעשה הוא מהשי"ת כאמור, וכן לכל הג' פעולות עיקר הישועה מהשי"ת כמ"ש (סוכה שם) ה' לא יעזבנו בידו, ועז"נ הנה עין ה' אל יראיו למייחלים לחסדו שהשי"ת בחסדו מושיעם, וז"ש אשת חיל דא כ"י, והיינו מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה, דהיא גבירתה מכמה חיילין היינו ד"ת חידוש הלכות שנקרא חיל, וכמה משריין, והיינו דה' אחרונה איהו יראה ושריא בה יראה כמ"ש זה"ק (הק' ה ב) וזה נגד גבור הכובש את יצרו ושם א"ד מורה על יראה כמש"נ ואם אדונים אני אי' מוראי וכן ה' אחרונה מרמז גם על מעשה המצוה וכמ"ש זה"ק (ח"ג קכ"ג רע"ב ברע"מ) התורה והמצוה דאינון בן ובת וכו', וזה גם כן המכוון בגיר' ס"א אפיקת כמה חיילין כמה משריין כמה צדיקים וכלם אקרין בנים לקב"ה ולכ"י, והיינו תורה שבעל פה ויראה ומעשה המצוה שכלם סוד כ"י ה' אחרונה. ושבת אשת חיל מתעטרת בעמא קדישא דאיתא בזוהר הקדוש (ח"א מז ב) יום השביעי דא תורה שבעל פה דאיהי יום שביעי והיינו מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה, ובזוהר הקדוש (שם לב א) דשבת אקרי דיבור והיינו דבר ה' זו הלכה (כמ"ש שבת קלח:) וכן בשבת נברא הפה בנפש כמ"ש בס' יצירה והיינו שיהיה פי' ה' דיבר, וכמ"ש (זח"ג רא ב) אתקדש יומא סליק פומא דשליט על כולא פי' ה', וכן בשבת נקראו כל ישראל יראי שמי (כמ"ש תענית ח:). וכן בשבת ישראל נקראו בעלי מעשים על ידי שמירת שבת ששקולה כנגד כל המצות כמ"ש במדרש (ש"ר סו"פ כה) ובזוהר הקדוש (ח"ב פט א) ומש"ה אומרים אשת חיל קודם קידוש של שבת. ואמר בזוהר הקדוש עטרת בעלה כד"א עטרת תפארת ורלא חד, והיינו כ"ע איהו כתר מלכות ונקרא כ"י עטרת שמכתיר ונעשה עטרה להקב"ה וזהו עטרת לתפארת ז"א וכלא חד שתפארת היינו שהשי"ת מתפאר בישראל, והוא תפילין דמארי עלמא שבהם השי"ת מתפאר בישראל (כמ"ש ברכות ו.) כ"ע איהו קרקפתא דתפילין שהיא על הראש מחשבה מוחא וזה הכתר נקרא תפארת שהוא תפילין דמארי עלמא וזהו וכלא חד. יאמר אחר כך בזוהר הקדוש אשת חיל מי ימצא דא כ"י כמה דאמרין והיינו ה' אחרונה כמשנ"ת, מי ימצא כד"א אשר ימצא אתכם באחרית הימים, היינו מי הוא מדת בינה כמ"ש (זח"ב קטו ב) אחרית הימים מרמז גם כן לבינה כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קפט ב) אמא קדישא דהיא אחרית הימים והיינו דימי בראשית ז' מדות תחתוניות ומתתא לעילא בינה אחרית הימים שבת עלאה, והנה ג' קדושות שבת נקראו בזוהר הקדוש מתי"ק חק"ת קדישין א"ק (זח"ב פח א) וברע"מ (צב א) שבת עלאה שבת דיומא שבת דליליא והיניו מדת לילה ומדת יום קוב"ה ושכינתיה והיינו ז"א וחק"ת. ושבת עלאה שהיא בינה הוא עתי"ק עפמש"כ בתיקונים אחרונים (סוף תי' ה') אם איהי באומאה הוא אבא ואמא דאינין או"ב יכלין למיעבד התרה הה"ד ומי יפר כו'. ומזוהר הקדוש לעיל מבואר דמי היינו בינה אמא עלאה ואיך אמר בתיקו' דמרמז ומי יפר לאבא ואמא דאינון או"ב, אך בזוהר הקדוש (ח"ב ד' א') דחכמה ובינה הם תרין רעין דלא מתפרשין דא מן דא וממילא מי שמרמז בינה הוא כלול גם כן מחכמה דלא מתפרשין, וחיבור חכמה ובינה מוליד הדעת, ודעת הוא פנימיות מכ"ע, ומש"ה שבת עלאה שהיא בינה כולל כל ג' הראשונות, ומי שזוכה לשבת עלאה הוא זוכה לקדושת כל הג"ר, וזהו עתי"ק והוא מ"ש ברע"מ (פנחס רנז א) שכינתא אתקריאת שבת מסטרא דתלת דרגין והיינו כשזוכין לשבת עלאה ויעקב אסתלק גו עלמא דאתי (כמ"ש זח"א רז א):
8
ט׳והנה פסוק זה בזה"ק לא נמצא (וכמ"ש בגליון) ואם המכוון למש"נ את אשר יקרה אתכם באחרית הימים בפ' ויחי דנדרש על הקץ (כדאיתא במ"ר) ואף דכאן כ' מי ימצא ומייתי פ' אשר ימצא אתכם באחרית הימים המכוון א' דמשיח בא בהיסח הדעת כמו מציאה (כמ"ש סנהדרין צז.) וזהו אשר ימצא, וכן מכוון אשר יקרה בדרך מקרה כמציאה בהיסח הדעת, וכן אם כוונת הזוה"ק עמש"נ בפ' ואתחנן ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים גם כן משמע דאחרית הימים בזה מרמז לימות המשיח, והיינו דשבת הוא גם כן מעין עולם הבא א' מס' לעולם הבא (כמ"ש ברכות נז:) וימות המשיח הם יותר מעין עולם הבא וכמ"ש (שם לד:) כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, ובנביאות מפורש והי' ביום ההוא דהיינו לעולם הבא שיתגלה מדת הוא, והיינו עתי"ק דאתכסיא דאיקרי הוא (כמ"ש אדרא האזינו רצ א), אך בימות המשיח יהיה גם כן התגלות מיום ההוא שהוא עולם הבא, וכן אחרית הימים שנקרא אמא עלאה עלמא דאתי מ"מ גם ימות המשיח נקרא אחרית הימים וכאמור, וזש"נ ובקשת מכם את ה"א ומצאת היינו לימות המשיח שבא בהיסח הדעת כמו מציאה כאמור, בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים היינו לימות המשיח שנקרא גם כן אחרית הימים, ושבת עד ה"א שנד' (יומא פו ) שמגעת עד כסא הכבוד, והיינו עד עולם הבא שהוא הכרסייא ועתיק יומן יתיב עלה ובשבת כל אחד מישראל זוכה למדת כ"י לכל הג' קדושות בפיך ובלבבך לעשותו כמה חיילין וכמה משריין כאמור, ואמר מי ימצא למיהוי בה בשלימו ולשכחא עמה תדיר והיינו שיזכו לשבת עלאה ושיהיו מיד נגאלין וזה מ"ש בזוהר הקדוש כד"א מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו והיינו שכל א' זוכה לקדושת השבת אך מי יזכה לעלות בהר ה' שהוא עתיקא ומי יקום במקום קדשו שיושאר כך בקביעות לעולם שיהי' מיד נגאלין: על ידי שמירת שבת א' (כמ"ש בירושלמי ומדרשים וזה"ח ותיקו') או ב' שבתות כמ"ש בגמרא (כמשנ"ת כ"פ):
9
י׳עוד שם בזוהר הקדוש ורחוק מפנינים מכרה מקחה מבע"ל כו' לכל אינון דלא אתדבקין בה בשלימו כו' מכרה לון ואסגיר לון בידא דעממין אחרנין כו' וכדין כלהו רחיקין מאילין פנינים עלאין קדישין דלא יהא לון חולקא בהו כו' והוא עדמ"ש (ברע"מ צו כט א) בין עומ"ש כו' בין עול מלכות הרשעה כו' מאן דלא אתעסק באורייתא ובפקודין אית לי' עול מלכות הרשעה כו', אך צריך להבין דהא כאן מדבר בשבח כנסת ישראל ואיך אמר, דמכרה לון וכו' בידע דעממין וכו' גם כיון דמיירי ולמי מוכרת כנסת ישראל, אך בגמרא (פסחים קיח:) מצינו גם כן אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם שמינו בניך כחולדה זו הדרה בעקרי בתים, ורשב"ם פי' שם כנסת ישראל הזקנים והחשובים שבהם אמרו על שאינם חשובים כ"כ וכו', ונראה שגם בגמרא כוונו עמ"ש בזה"ק כאן דכנסת ישראל היינו מדת מלכות והוא צרור החיים דמינה פרחין נשמתין לישראל, ומדה זו נקרא כנסת ישראל וכ"ה (ברכות לה:) ואין אמו אלא כנסת ישראל שנקרא אם. דנפשות ישראל מאבא ואמא שהוא קוב"ה ושכינתי' וכן הובא דרשה זו בזה"ק (ח"ג מד ב) לענין ז' ברכות והוא מתרעמת על ישראל שמינו בניך וכו', ועז"א כאן לתנחומין דאף שרואין שישראל המה בגלות אינו ח"ו לרעה כ"א ואהבו שחרו מוסר, ואמר ורחוק מפנינים מכרה פנינים מצינו בגמרא (הוריות יג) שנדרש מכה"ג שנכנס לפני ולפנים. ואיתא בזוהר הקדוש (ח"ב קכא א) והחכמה מאין תמצא כו' מאתר דאיקרי קודש הקדשים וז"ש מאן יזכה למיהוי בה בשלימו כו', היינו להיות דבוק בכ"ע דאיהו כתר מלכות בשורש דעתיקא ורחוק מפנינים אינין דלא אתדבקין בה בשלימו כו' ואינין רחוקין מאילין פנינים עלאין קדישין שהוא כ"ע עתיקא, אז היא מוכרה לון ואסגר לון בידא דעממין אחרין, והוא כמ"ש ברע"מ (צו שם) שמי שאין עליו עול מלכות שמים אית לי' עול מלכות הרשעה, ומ"מ בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר, שהתכלית הוא כדי שתוציא הנ"ק מהאומות, וכמ"ש (פסחים פז:) לא הגלה הקב"ה את ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, ופי' בספה"ק דאין הפי' שנתגיירו מאו"ה, רק שיתוספו עליהם הקדושות הנמצא באו"ה, וכמו שאנו מפרשים וינצלו את מצרים עשאוה כמצודה זו שאין בה דגן, כמצולה זו שאין בה דגים (כמ"ש שם קיט.) שהוא על קיום החיים ושורש החיים שמרומז בדגים שנמצא בהם בתורה פעם ראשונה לשון לנפש חי', וזהו נקרא שלל ששוללין מאו"ה, וכמש"נ שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב, ונדרש (שבת קל.) על המילה, אמרתי היינו תורה שבעל פה שהוא מטלא דעתיקא כמש"נ תזל כטל אמרתי שהיא תורה שבעל פה, כמוצא שלל רב שבמילה שנימול התינוק לח' שלא מדעתו ונעשה ישראל ונתברר שנולד בקדושה וקשיר בשורש בראשית המחשבה וזה נקרא שלל רב, רק שם הוא דרך מציאה כמוצא שלל רב, רק שם הוא דרך מציאה כמוצא שלל רב, וכאן אמר ושלל לא יחסר, וז"ש בזוהר הקדוש כל זיינין דילי אפקיד בידה"א כו' הוא כמ"ש (זח"ב נא א) מכאן ואילך קרבא דילי יתמסר בידך זיינן דילי מארי מגיחי קרבא בידך כו' והיינו הזיינין להלחם עם האומות להוציא מהם הנ"ק שנקרא שלל, וכן ענין מ"ש בגמרא (פסחים שם) שמוני בניך כחולדה שהק' במהרש"א לפירש"י ורשב"ם דמדמה אותם לחולדה לגריעותא לא יתפרש סיום הפ' אם הבנים שמחה דתיגה מיבע"ל, אך שם ניכר מקודם מקימי מעפר דל וגו' ועפר היינו מי שהוא מושפל לעפר הקב"ה מקימו, מאשפות ירום אביון שמי שהוא אביון ומוטל באשפה שמושפל יותר מעפר אותו ירום השי"ת, ירום היינו למעלה בלא שיעור שזה נקרא רם אצל השי"ת (כמשנ"ת כ"פ) והיינו עד עתיקא שהוא למעלה מתפיסת שכל בנ"א, להושיבו עם נדיביים וגו' נדיבים היינו האבות כמו שמצינו באברהם שנקרא נדיב (חגיגה ג.) שהיה החילה לגרים, היינו שקיים כל התורה עד שלא נתנה (כמ"ש יומא כח:) והיה רק מנדיבות שלא היה מצווה, וכן כל האבות שקיימו התורה עד שלא נצטוו נקראו נדיבים (וכ"ה בזוהר הקדוש ח"ג ק"נ סע"א נדיבי עם אלין אבהן כו') ואמר אחר כך מושיבי עקבת הבית שאף בשעה שכנסת ישרא מתרעמת על ישראל ששמוני כחולדה והיינו בגלות שיש הסתר שלא נראה מפורש השראת השכינה, והשכינה כביכול בגלות וזהו כחולדה הדרה בעיקרי הבתים שהוא מכוסה (כמ"ש חולין כ:) מ"מ התכלית יהיה מזה מאשפות ירום אביון שיזכו להתרומם עד למעלה מתפיסת השכל עד עתי"ק שכל הנעלם, ועל זה אם הבנים שמחה, וז"ש כאן בטח בה לב בעלה דא קב"ה כו' ושלל לא יחסר שיתוספו עליהם גרים שיוציאו הנ"ק מהאו"ה, גמלתהו טוב היא זמינת טב לעלמא כו' ולא רע בגין דכ' ועץ הדעת טוב ורע והיינו שיתברר שישראל לא טעמו כלל רק מהטוב, ואו"ה רק מהרע, ועיקר העירבוב טו"ר היה בתחילת הסתת הנחש באכילה, ובשבת שאכילת ישראל בקדושה
10
י״אולעתיד יתברר שישראל תמיד אכילתם בקדושה, טוב אימתי בזמנא דאינון ימי השמים נהרין עלה כו' דאינון ימי חייה בגין דעץ החיים שדר לה חיים כו' והיינו כמש"נ מי האיש החפץ חיים אהב ימים לראות טוב. דחיים היינו ממזלא וזהו חיים אריכום לעולם שכלו ארוך שהוא בלא שיעור וכמש"נ למען ירבו ימיכם וגו' כימי השמים על הארץ ימי השמים ודאי על הארץ ודאי (כמ"ש בזח"ג מא א) ונת' במ"א. ולראות טוב גם כן מורה על אור הראשון כמש"נ את האור כי טוב, ואוהב ימים יומין עלאין,וימי השמים על הארץ זיוויג קוב"ה ושכינתי' וזהו טוב אימתי בזמנא דאינון ימי השמים נהרין עלה כו' בגין דעץ החיים שדר לה חיים ונהיר לה כו', ובשבת הוא זיווג קוב"ה שיש בו התגלות עתיקא, והנהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ואז גמלתהו טוב ולא רע שאז אכילת ישראל רק בקדושה מהטוב וכאמור:
11
י״במפטירין וארבעה מצורעים וגו', דענין פ' זו דתורת המצורע ביום טהרתו הוא דהמצורע אף שהוא משולח חוץ לג' מחנות שיצא מכלל ועמך כלם צדיקים שכל ישראל י"ל חלק לעולם הבא מכל מקום יש לו תיקון ביום טהרתו על ידי תשובה ותורה (כמשנ"ת מ"ה) ובמשנה נחשבו ג' מלכים וד' הדיוטות והם ז' כנגד ז' מדות תחתוניות ובכלל הז' נפשות נכללו כמה וכמה נפשות שהם נכנסין תחת מדרגה זו והם ז' עם בלעם שאינו מישראל (ונת' במ"א) והששה שנחשבו שם היו כלם גדולים בתורה, ירבעם, שכל ת"ח דומין לפניהם כעשבי השדה (כמ"ש סנהדרין קב.) ואחי' השלוני מושכו למלך, אחאב ומנשה איתא (שם קג'.) מנשה היה שונה נ"ה פנים בתו"כ כנגד שני מלכותו אחאב פ"ה כו' דואג ואחיתופל דואג אביר הרועים ואחיתופל קראו דוד אלופי ומיודעי והיו גם כן גדולים בתורה (כמ"ש שם קו:) וגחזי איתא גם כן (בירושלמי חלק) שהיה גבור בתורה וחטא גחזי איתא (שם קז:) רבנן דחי' מקמי', והוא ע"פ מה ששמעתי בשם רב קדוש א' שאמר במ"ש (ברכות כח.) סלקוהו לשומר הפתח ומהיכן ידע השומר מי שאין תוכו כברו ואמר שהיה מלאך, והענין דמאמר ר"ג שאמר שמי שאין תוכו כברו אל יכנס הדיבור בעצמו היה שומר הפתח שמי שלא היה תוכו כברו לא היה לו חשק לכנוס, וכן גחזי היה כחו לדחות רבנן מי שאין תוכו כברו, אך היה מגאוה שנדמה לו שרק הו ראוי לשמש אאלישע ולקה בצרעת שבא על גסות הרוח (כמ"ש עירוכין טז. ותנחומא פ' זו ג') והגאוה כנגד קליפת עמלק כמ"ש (במדב"ר פ' י"ג) גאות אדם תשפילנו זה עמלק, ועמלק משתלח מכל וכל ממחנה ישראל שאין מקבלין גרים מעמלק (כמ"ש מכילתא בשלח ותנחו' סו"פ תצא) וכן המצורע משתלח חוץ לג' מחנות, ומדכתיב וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך עד עולם שיהי' משולח לעולם ממחנה ישראל מזה למדו שא"ל חלק לעולם הבא שיצא מכלל ועמך כלם צדיקים שנלמד מזה לכל ישראל שיש להם חלק לעולם הבא, ולמדנו בפ' זו שגם נפשות כאלה יש להם תקנה על ידי תורה ותשובה ביום טהרתו והובא אל הכהן דא קוב"ה (כמ"ש בזח"ג מט ב) ומפטירין וארבע מצורעים דאיתא בגמרא (סנהדרין שם) שהם גחזי וג' בניו ומדכתיב בך ובזרעך עד עולם משמע שזרעו לא נתרפאו לעולם ומ"מ נעשה על ידיהם התשועה הגדולה הזאת ואין מגלגלין זכות אלא על ידי זכאי ומזה מוכח שבשורש יש להם תקנה כמו שאמרו דורשי רשומות על כל הו' שהם מזרע יעקב שיש להם חלק לעולם הבא (כמ"ש שם קד:) שכל שהוא מזרע יעקב קשור בשורש השי"ת ועמך כלם צדיקים:
12
י״גמלשון התיקונים (תי' כא) והרע"מ (עקב רעג א) שכ' ענ"ג שבת מהפוכא נגע משמע שהוא מסתעף מפני שיווי האותיות שבשניהם, וכן בס' יצירה (פ"ב שאמר שהאותיות ברל"א שערים פנים ואחור לסימן לדבר אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע ופ' הראב"ד דענג הוא חסד גמור, ונגע הוא דין קשה, והענין דענג ר"ת עדן נהר גן (כמ"ש זה"ק הנז'.) שהוא ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, והוא עפמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג מה ב) כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה דכלהו נפקו מהאי נהר עלאה דנגיד ונפיק מעדן, והוא יעקב אבינו ע"ה הבריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה (כמ"ש בזח"ב קעה ב) והוא כל קו האמצעי מדתו אמת מרכבה למדת ס"ת, ואמת ושלום קשיר דא בדא כמש"נ והאמת והשלום אהבו (כמ"ש בזח"ג יש ב) והוא נפיק מעדן שהוא עין לא ראתה כמ"ש בגמרא, שכל הנעלם מכל רעיון, ונקרא נהר לשון אור דנהיר ונפיק העדן להשקות את הגן, שמדה אחרונה נקרא ים. והוא חכמה תתאה ים התלמוד ובינה גם כן נקרא ים וזהו על ימים יסדה, וכשמתחיל בנ' שהוא נהר דגם האומות נקראו ימים שנ' וכהמות ימים יהמיון ונקראו נהר כמש"נ את מי נהר העצומים והרבים את מלך אשור וגו' ושם הוא המים הזדונים שורש התאות רעות. וכשמתחיל בנ' באותו נהר שאינו יוצא מעדן ואינו קשור בשורש והוא מים הזדונים אז מקלקל אותיות ג"ע שהוא גן עדן ונעשה נגע, וז"ש בזוהר הקדוש (מו עב) ויפח באפיו נשמת חים וכו' דאתמשכא מאינון חיים דלעילא, וחיים הוא ממזלא שהוא עתיקא ועדן וכמו שאמרנו, ואמר אחר כך ות"ח בגין דהאי נפש חי' איהו קדישא עלאה כו' כדין קרינן לה נשמה ודא היא דסלקא לעילא וממללא קמי מלכא קדישא וכו' וע"ד אתקרי רוחא ממללא והוא כמו שאמרנו שבשבת דכל א' מישראל זוכה לנשמה יתירה כתיב ודבר דבר שנפתח הפה לדבר בד"ת דשבת דבור אקרי (כמ"ש בזח"א לב א) שבשבת בת מתעטרא באבהן שהוא עדן גן ר"ת ענג, לנפש חי' מתרגמינן לרוח ממללא, ואמר אחר כך וע"ד אורייתא אכריזת נצור לשונך מרע וכ' שומר פיו ולשונו בגין דאי שפוותי' ממללין מילין בישין כו' כדין נשמתא קדישא אתעברת מני' ואסתלקת ולא יכלא לממלא כד"א נאמלתי דומי' החשיתי מטוב, דנגעים באים על לשון הרע כמ"ש (בגמרא ומד') ואז החשיתי מטוב ואין טוב אלא תורה (כמ"ש ברכות ה.) והיינו שאינו יכול לדבר בד"ת, ומש"ה הרפואה מנגעים שיזכה שוב לד"ת, וז"ש במ"ר אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח, אכילה ושתיה הוא בד"ת כמש"נ לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי שהוא נהמא דאורייתא דבכתב ויינא דאוריי' דבעל פה (כמ"ש ברע"מ רע"א ב) וכמ"ש במדרש (קהלת ב' יט) כל אכילה ושתיה בתורה ומעשים טובים הכתוב מדבר כמש"נ יהודה וישראל וגו' אוכלים ושותים מדבר ולא היה הפסוק מספר באכילה ושתיה ושמחת הרשות, אך הוא על אכילה ושתיה ושמחה בד"ת וזהו לאכול ולשתות ולשמוח האמור במ"ר, וזש"נ והבוטח בה' חסד יסובבנו שע"י הרפואה יזכה לד"ת ותורת חסד:
13
י״דבלילה אומרים נזמין לה השתא כו' וכן בבוקר אומרים ואזמין בה השתא עתי"ק ובזמר לסעודה ג' אין מזמנין כלל רק אומרים דבי מלכא בגילופין, וכן בלילה ובבוקר אומרים הזמר קודם הסעודה, ובס"ג אומרים אחר הסעודה, גם כאן משתפין המלאכם בגו עירין וכל גדפין מה שאין כן בבוקר ובלילה, ואף שבלילה אומרים שלום עליכם מלאכי השרת אבל פוטרין אותם ואומרים צאתכם לשלום קודם הסעודה, אך הענין שאומרים אתקינו סעודתא דמלכא שבשבת אוכלין מסעודת המלך, שבשבת יש זיווג קוב"ה ושכינתי', ונקרא סעודתא דמלכא אף שהוא סעודתא דחקל תפוחין עפמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב לח ב' לט ב') ובג"כ כתיב הלילה הזה ובאתר דאתגחו דבר ונוקבא לית שבחא אלא לדכורא כו' ובשבת נקראו ישראל כלה. דשבת בזמן כמו המקדש במקום, ובשה"ש שנוסד בבנין הבית מתוארים כנסת ישראל בשם כלה, ואיתא בגמרא (חגיגה יד:) והיו מלאכי השרת מתקבצין ובאין לשמוע כבנ"א שמתקבצין ובאין לראות במזמוטי חתן וכלה כו' שדרך להתקבץ שם בנ"א, אך אחר כך כשאוכלין חתן כלה ומתיחדין הולכין להם, וכן כאן באים המלאכים לראות במזמוטי חתן וכלה וקודם הסעודה פוטרין אותם ואומרים צאתכם לשלום ולכן אף שאומרו אתקינו סעודתא דמלכא מזמנין אחר כך ואומרים נזמין לה השתא שהסעודה סעודתא דחק"ת ומזמנין לה, וכן בבוקר אומרים אתקינו סעודתא דמלכא אף שהסעודה סעודתא דעתיקא, אך סעודתא דמלכא היינו כמו אכילת הקרבנות שנקרא לחמי לאישי וכל הקרבנו קרבים רק לשם הוי"ה ב"ה, דבעתיקא היא שכל הנעלם מכל רעיון ויש רק התגלות הרגש האור בלב ולכן אומרים סעודתא דמלכא, ואחר כך אומרים ואזמין בה השתא עתי"ק שהסעודה סעודתא דעתיקא, ובסעודה ג' שהוא סעודתא דז"א כיון שאמרו אתיקנו סעודתא דמלכא א"צ לזמן עוד קודם הסעודה כיון שכבר זימנו ואמרו שהוא סעודתא דמלכא רק אחר האכילה אומרים בני היכלא דכסיפין כו' יהון הכא בהאי תכא, אף שעיקר הקדושה בעת הסעודה וכמ"ש בזוהר הקדוש (יתרו פח א) והאי יומא מליא רישי' דזעיר אנפין וכו' תלת זימני מדכד עייל שבתא וכו' וע"ד בעי ב"נ לאתענגא תלת זמנין אילין וכו' והיינו בזמן שכל אחד מישראל סועד הסעודות אז מופיע אליו הקדושה. שהרי אין ישראל אוכלין בשעה אחת ומנין ידעו הזמנים (וכמשנ"ת כ"פ) אך כבר כ' האר"י הק' ז"ל שבכ"מ שיש השראת הקדושה נשאר שם רשימו דקדושה אחר כך גם כן, וכאן שהוא קודם ברכת המזון נשאר עוד כל הזיו דזעיר אנפין, והעיקר תלוי בבני היכלא דכסיפין, בני היכלא היינו מי שקיים הג"ס שנקרא בני היכלא דמלכא כמ"ש בזה"ק (שם ע"ב וד' רנ"ב ב'), דכסיפין היינו שיש להם חשק לזה, דקוב"ה בעי מינן רעותא דלבא כמ"ש בזוהר הקדוש (שלח קס א') כיון דישתדל ב"נ ברעותא דלבא לגבי קוב"ה לא בעי מינן אלא לבא וכו', וכיון שהוא כבר אחר הסעודה שוב מתקבצין המלאכים כמו שמתקבצין לראות במזמוטי חתן וכלה לראות בזיו דז"א ומש"ה אומרים בהאי ועדא בגו עירין וכל גדפין:
14
ט״ובסעודת ליל שבת אומרים נהורא לה ימטי, ובבוקר נהורי' ישרי בה, ובסעודה ג' למחזי זיוא דז"א ולא האור, והיינו דתורה אור ואיתא בזוהר הקדוש (פ' זו נד ב') מים רבים דא הוא נהרא עלאה דמיני' נפקין נהירין לכל עיבר כו' והיינו בינה וכ"כ רח"ו ז"ל ואשמשכן מיני' נהרות כד"א נשאו נהרות וגו' והיינו נהר היוצא מעדן וגו' ואמר מאי יבוזו לו אלא אם יתן איש דא קוב"ה את כל הון ביתו כד"א כל הון יקר ונעים באהבה דכ"י ואל לאתקשרא בהדה בוז יבוזו לו כל אינין אוכלסין וכל אינון משריין דלעילא להאי הון יקר וכו', ויפלא איך הבינה יהיה מכבה האהבה שנאמר לא יכלו לכבות וגו' ויותר יפלא אם יתן הקב"ה כל הון יקר ונעים ואיך יבוזו למי שזכה לכל הון יקר ונעים מהקב"ה, אך הענין שאף מי שזכה לחכמה ובינה וד"ת מ"מ יכול היצר הרע לשלוט, ואדרבה כל הגדול מחברו יצרו גדול כו' (כמ"ש סוכה נב:) ואף מי שזכה לכל הון יקר ונעים מהשי"ת מ"מ יכול היצר הרע לכנוס כמו שמצינו בד' שנכנסו לפרדס (חגיגה יד:) ואלו שנמנו בכלל שא"ל חלק לעולם הבא היו גדולים בתורה וזכו להון יקר ונעים ומ"מ נדחו מכלל ישראל במשנה, וז"ש אם יתן איש דא קוב"ה את כל הון ביתו כד"א כל הון יקר ונעים באהבה דכ"י ולא לאתקשרא בהדה כל זמן שאין הזיווג ויחוד קוב"ה ושכינתיה בוז יבוזו לו כל משריין דלעילא, וז"ש אם יתן איש שנקרא הקב"ה כביכול בשם איש וכמש"א בביאור הזוהר הקדוש (תזריע מח רע"א) והיינו כיון שאין התגלות מלכות שמים היחוד נכון כסאך מאז, ועז"א דהא לית רעותא לכלהו אלא בשעתא דכ"י מתקשרא בי' בקוב"ה ומתעטרא בהדי' כו', והנה בשבת כל היום יחוד קוב"ה ושכינתי' מ"מ עיקר היחוד בס"נ וכמ"ש הקדמונים שמטעם זה תפלת המנחה מתחיל אתה אחד ושמך אחד שאז היחוד הגמור (וכמ"ש במטה משה) והוא כנגד שבת דלעתיד דכ' ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד (כמ"ש הטור סי' רצ"ב ואבודרהם) וז"ש בזוהר הקדוש כדין כל אינון אוכלסין כו' בחידו בנהירו בברכאן כו' זכר ג' לשונות חידו ונהירו וברכה כנגד ג' קדושות של ג' סעודות שבת (ונת' במ"א). ומטעם זה הנשמה יתירה שניתנה באדם בע"ש נרמזה בפסוק וינפש וי אבדה נפש (ביצה טז.) ולמה לא נרמז בע"ש רק מפני שהיחוד הוא עיקר בס"ג, ואף משה רבינו כ' כי לא יראני האדם וחי ובמיתתן רואין והיינו מיתת נשיקה שזוכין להתגלות השכינה ונדבקה בשרשה כנר באבוקה, ולכן בס"ג שזוכין ליחוד קוב"ה ושכינתי' זוכין למחזי זיוא דז"א, ובסעודה ג' נסתלקו ג' רועי ישראל משה יוסף ודוד וכמ"ש בזה"ק (ח"ב קנ"ו א) ושלשתן שורש הד"ת, משה רבינו שורש תורה שבכתב ודוד המלך עליו השלום מרכבה למדת מלכות פה תורה שבעל פה ויהושע מזרעו היה הראשון שעשה ס' אחר תורה שבכתב ואיתא (נדרים כב:) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה וס' יהושע בלבד שערכה של א"י הוא. והיינו חלק של כל אחד מישראל בתורה שבעל פה שהוא ממדת מלכות שנקרא ארץ, ושלשתן שורש קדושת השבת יוסף הראשון שעשה סעודת שבת לשבטים כמ"ש (בב"ר מקץ) והכן אין והכן אלא שבת, ומשה רבינו ישמח משה במתנת חלקו כו' והוא הי' יום שכלו שבת וזן לכל דור המדבר במן לחם מן השמים ואם היה נכנס לא"י היה נשאר לעולם שיהיו ישראל פנוים רק לתורה ועמדו זרים ורעו צאנכם ואתם כהני ה' תקראו משרתי אלקינו כמו שיהיה לעתיד, ודוד מרכבה למדת מלכות שהוא שבת, ולכן שלשתן נסתלקו בשבת בסעודה ג' שאז זכו ליחוד קוב"ה ושכינתי' ונדבקו בשרשם כנר באבוקה ומס"ט אין אומרים תורה ואין קובעין מדרש ואומרים כנגדם ג' פסוקי צ"ה ואין הטעם משום אבילות שאז היו עושין הזכר בימי החודש כמו שקבעו תענית בז' אדר במגילת תענית ולא בימי השבוע, רק כיון שאז היחוד אין מקום אז לד"ת שכל התורה התרי"ג מצו זיני עטא (כמ"ש בזוהר הקדוש ח"ב פב ב') והיינו עצות איך לזכות למאמר אנכי ובשעה ששמעו ישראל אנכי נתקע ת"ת בלבם (כמ"ש שהש"ר פ' ישקני) ובשעת היחוד שזוכין לאתקשרא בהדה אז אין פנאי לד"ת רק זוכין למיחזי זיוא דז"א שהוא ארזי לבנון ותורה שבכתב ותורה שבעל פה הם עצי ה' (ונת' במ"א) ועל ידי חכמה ובינה לבד לא יוכלו לזכות להיחוד שיצרו ש"א מתגבר וכל הגדול מחברו כו' ויוכל להיות ח"ו מים רבים לכבות את האהבה כמו באלו שנכנסו לפרדס ועז"א מים רבים לא יוכלו לכבות וגו' ומטעם זה בסעודת ליל שבת ובבוקר אומרים הפזמון קודם הסעודה ובס"ג אחר הסעודה, וכן נהגו רבותינו הקדושים לומר ד"ת בסל"ש ובבוקר בתוך הסעודה מה שאין כן כס"ג שאין אומרים ד"ת רק אחר הסעודה אומרים הפזמון והד"ת, אך הענין שבכל הסעודות שבת אינו עיקר היחוד ואומרים ד"ת ומבקשים על האור שהוא תורה אור, מה שאין כן בסעודה ג' שבשעת התפלה וסעודה היא הקדושה ואז זמן היחוד קוב"ה ושכינתי' אין אומרים אז ד"ת שבשעה שזוכין לאתקשרא בהדה אין פנאי לד"ת שכל עיקר ד"ת שיהיה עצות איך להשיג מאמר אנכי ולזכות ליחוד קוב"ה ושכינתי', ואחר היחוד אומרים למיחזי זיוא דז"א כעין שאומרים במיתתן רואין כשמסתלק הנשמה יתירה זוכין למיחזי זיוא דז"א ואחר כך אומרים ד"ת בתוספת שבת להמשיך הקדושה משבת בד"ת לימי המעשה הבאים לקראתינו לשלום שיחזיקו בקדושת השבת שהוא ד"ת (כמשנ"ת כ"פ):
15