פרי צדיק, מצורע א׳Peri Tzadik, Metzora 1
א׳במעלא דשבתא בתפלת המנחה אומרים מזמור הודו וגו', ובשבת טוב להודות לה' ובמדרש (ויקרא רבה צו פ"ט) כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל כל התפלות בטלות וההודאה אינה בטילה וכו' והיינו קרבנות יחיד, שהתורה לא תשתנה לעולם ויביאו קרבנות צבור, אך קרבנות הבאים על חטא כמ"ש במדרש (תנחומא צו) שכל הקרבנות באין על חטא, חטאת ואשם, ואך עולה באה על הרהור הלב, ולע"ל שיבוער השארו שבעיסה ולא יהיה שום חטא יתבטל כל קרבנות יחיד לבד קרבן שלמים שהראשון שבהם תודה, והיה בא לת הודאה על אשר ניצול משאור שבעיסה, וכל כל התפלות הוא על צורכי האדם שיחסר לו, ולעתיד שיהיה ה' אחד ושמו אחד ויהיה כלו הטוב והמטיב כדאיתא (פסחים נ.) אז יהיו כל התפלות בטלות רק תפלות ההודאה אינה בטלה שיודו לה' שנפטרו מעניני עולם הזה והבליו, וכן בכניסת שבת כתיב וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאד, שהיה לעשי"ת אז נייחא בעולמו (וכמ"ש בב"ר) וראה שהכל טוב מאד כמו לעתיד צריך להודות על כל העבר בו' ימי המעשה, ובא הסדר דהמזמור בד' שצריכין להודות כסדר פיתוי היצר הרע ע"ד מ"ש (סוכה נב:) בתחלה קראו הלך ולבסוף קראו אורח ולבסוף קראו איש, תעו במדבר בישימון דרך, היינו שתחלת פיתוי היצר הרע לבטל את האדם מתלמוד תורה שיהיה הולך בטל כמדבר, שמכביד עליו ומראה לו שהוא טרוד ואין לו פנאי לעסוק בתורה, ואף בעתות הפנאי מבלבל רעינויו ומחשבתו שמראה לו שאין לו נייחא ואין שפוי בדעתו לעסוק בתורה, וזה עיר מושב לא מצאו, מושב היינו נייחא וישוב הדעת ועל זה אמרו (יומא לה:) הלל מחייב את העניים ר"א בן חרסום מחייב את העשירים וכו' רעבים גם צמאים וגו' עדמש"נ לא רעב ללחם וגו' ועל ידי הצעקה לה' וידריכם וגו' ללכת אל עיר מושב, שיהיה להם נייחא, כי השביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב, והיינו ד"ת וכמ"ש (ע"ז יט:) אין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב וגו' ונפש שוקקה היינו שהנפש נכסף וחושק לד"ת עדמ"ש (ברכות יז.) רצונינו לעשות רצונך ומי מעכב וכו' ולנפש כזה השי"ת ממלא ומשביע ד"ת, והוא על סדר היצר הרע כשנקרא הלך, ואחר כך יושבי חשך וצלמות אסורי עני וברזל, היינו שהיצר הרע אוסר אותם במאסר שלא יוכלו לזוז, שעל זה אנו אומרים בברכת אתה גבור ומתיר אסורים שמתיר את האדם ממאסר היצר הרע, כי המרו אמרי א' היינו עומק הד"ת שנאמר עליהם תזל כטל אמרתי, שהוא יינא דאורייתא דבעל פה שהוא יין מסכתי, ועצת עליון נאצו שכל הד"ת קרוי עטו דאורייתא שהם עצות לנטוע בלב מאמר אנכי ה"א. ואז כבר נקרא היצר הרע אורח ומ"מ גם כן מועיל צעקה יוציאם וגו' ומוסרותיהם ינתק, ואחר כך מדבר מכת ג' שנקרא אצלם היצר הרע איש. אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו, שכבר מצא היצר הרע להכשילם במעשה פשע ועון, עון זה זדונות פשע אלו המרדים כמ"ש (יומא לו:) כל אוכל תתעב נפשם, אוכל היינו ד"ת עדמ"ש במד"ר (קהלת ג') כל אכילה ושתיה שנאמר במגילה זאת בתורה ומעשים טובים הכתוב מדבר, וכבר תתעב נפשו הד"ת ויגיעו עד שערי מות, וגם לזה מועיל צעקה ישלח דברו וירפאם. שכל פיתוי היצר הרע היא שלא יכנסו הד"ת בלבו, אבל כיון שישלח דברו היינו ד"ת, וירפאם כי הוא לכל בשרו מרפא, ואחר כך מדבר בכת ד' שהוא בלומדי תורה, וזה יורדי הים באניות הם היורדים בים התלמוד, ע"ד מה שפירשו מ"ש בגמרא נחותי ימא דקאי על העוסקים בים התלמוד עושי מלאכה במים רבים, מים היינו דברי תורה שנמשל למים כמ"ש הוי כל צמא לכו למים, ולהם מפתה היצר הרע יעלו שמים, שיגבה לבם וידמו שעולים לשמים, ועל ידי שמתנשאין ירדו תהומות וגו' יחוגו וינועו כשכור וכל חכמתם תתבעל שהד"ת נתן לתקן הרב כעס, ואצלם כשכור וכל חכמתם תתבלע ויצעקו וגו' וישמחו כי ישתוקו וינחם אל מחוז חפצם, שהד"ת מיישר דעתם ומחזירן למוטב, וכנראה הוא כנגד ד' קליפות שזכר יחזקאל רוח סערה, ענן גדול, ואש מתלקחת, ונוגה לו סביב, שהג' הראשונות הם כנגד פיתוי היצר הרע בג' מדרגות שלו שנקרא הלך אורח איש, והרביעית קליפת נוגה הוא כנגד כת הרביעית שמתגרה בת"ח ורוצה להטריד דעתם ולרומם לבם, ושבת שהוא מעין עולם הבא, וכיון שנכנס לשבת שצריך להיות כאלו כל מלאכך עשויה (כמ"ש במכילתא) היינו שמתקן אף העבר עדמ"ש (בתנחו' בראשית) נוחו בי' כי היכי דנחי' בי' אנא, דכ' וירא א' את כל אשר עשה והנה טוב מאד (כמשנ"ת כ"פ) לכן אומרים הודו כמ"ש טוב להודות לה', והסעודה נקרא קרבן תודה שאוכלין משלחן המלך:
1
ב׳ובמשנה (מנחות נב:) כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם שבעצרת וכו' דבכל הקרבנות כתיב כי כל שאור וגו' וכל לא תאפה חמץ חלקם. שהכהנים גם כן אסור להם לאפות השירים חמץ, חוץ מעצרת שמורה על זמן מתן תורה דכ' חרות על הלוחות, ואיתא (שיר השירים א' פ' ישקנו) בשעה ששמעו ישראל היכי ה"א נתקע ד"ת בלבם וכו' בשעה ששמעו ישראל לא יהיה לך. נעקר היצר הרע מלבם. והיינו שמאמר אנכי נתקע הד"ת בלב חכם לימינו והוא כללא דכל מ"ע. וממאמר לא יהיה לך נעקר היצר הרע בכל ל"ת. ולכן אז הותר להקריב שאור. כי אז מורה על ביטול השאור שבעיסה. וכן בלחמי תודה דאיתא במדרש (ויקרא רבה צו שם) משל למלך שבאו ארוסיו וב"ב לכבדו וכו' א"ל לא אריסך ולא ב"ב אלא בא לכבדך וכו' יהבו לי' סלורא וכו' והיינו שזובח תודה בא לכבד את השי" כיון שאינו בא על שום חטא וחסרון וכ' כי מכבדי אכבד נותן לו השי"ת כבוד. ואין כבוד אלא תורה כמ"ש בגמרא (חולין קלג.) כל השונה וכו' כן נותן לכסיל כבוד ואין כבוד אלא תורה כו' ולכן בקרבן תודה הותר לאכול שאור, וכן נדרש שם במדרש זובח תודה יכבדנני זובח את יצרו בתודה, כשמתודה על חטאתו ובפרד"א טוב להודות לה' הה"ד ומודה ועוזב ירוחם, וכן איתא במדרש (ב"ר ס"פ כב) על שבת כך היא כחה של תשובה, ולכן כל סעודת שבת כמו אכילת תודה שנאכל לכל ישראל, ומשלחן גבוה קא זכו כמו כהנים, ונקרא סעודתא דמלכא:
2
ג׳בנחמיה כתיב בחנוכת חומת ירושלים ואעמודה שתי תודות גדולות, והיינו שהחומה נתקדשה אז לאכול בה קדשים קלים ולכן נתחנך בב' תודות, אך יש להבין למה לא נתחנך במעשר ושלמים שהם גם כן מנאכלים לפנים מן החומה, אך בגמרא (שבועות טו.) דרשו גדולה שבתורה ומאי ניהו חמץ וכו' דמי איכא חשיבותא קמי שמיא, אך מפני שהחמץ גדול כג' מיני מצה, והיינו שאף שהכהנים נכנסין לפנים ואוכלין מ"מ לא תאפה חמץ חלקם, שעדיין יש להם נגיעה בשאור, וכמו בגאולת מצרים שנאסר להם שאור וחמץ עד שבאו לקבלת התורה בעצרת שאז מצות שתי הלחם חמץ, וכן תודה שאין בא על שום חטא, ומורה על העתיד שיבוער הרע ויתבטל השאור שבעיסה בא גם כן חמץ כאמור, ואיתא בזוהר הקדוש (רע"מ עקב רעג א) לחם משנה כנגד ב' לוחות דבי' אתיהיבו וכו' אף שהלוחות לא נתנו בשבת, דכו"ע בשבת נתנה תורה כדאיתא (שבת פו:) ואין יום מ' שבת, ואף לוחות האחרונות לא נתנו בשבת דג"פ מ' גם כן אינו חל יום ק"כ בשבת, אך הפי' על מאמר אנכי ול"י לך ששמעו ישראל בשבת שבמאמר אנכי נתקע הת"ת בלבם במאמר ל"י לך נעקר יצר הרע מלבם כמ"ש (בשיר השירים שם) והיינו כלל עשה ול"ת, והיינו ב' לוחות הלב כמש"נ ועל לבם אכתבנה, שנחקקו בלבם הד"ת בלב חכם לימינו, ולתקן הלב כסיל לשמאלו ולכן יכול כ"א מישראל לאכול תודה המורה על ביטול שאור שבעיסה, ובו דייקא בחלת חמץ שבתודה חנכו את החומה, כאמור:
3