פרי צדיק, מצורע ו׳Peri Tzadik, Metzora 6
א׳אשת חיל מי ימצא. בזוהר הקדוש (ח"ג מב ב) אשת חיל דא כ"י דהיא גבירתה מכמה חיילין וכמה משריין דמשתכחו כו' והוא עפמש"נ אין המלך נושע ברב חיל גבור לא ינצל ברב כח שקר הסוס לתשועה וגו' ואמרנו שהוא על ג' דברים שנזכר בפ' בפיך ובלבבך לעשותו, ולא כ' במעשיך כמו בפיך ובלבבך, אך גמר המעשה אינו תלוי באדם רק בא על ידי השי"ת, ומצד האדם העיקר בפיך שהוא ד"ת וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א רב רע"א) דהא לית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא. והיינו תורה שבעל פה שהוא הרב חכמה שמתקן הרב כעס וכמ"ש (סוכה נב:) משכהו לבית המדרש מקום חידוש הלכות תורה שבעל הפה, ובלבבך היינו יראת שמים שנקרא לב וכמשנ"ד (יומא עב:) ולב אין על מי שאין בו יראת שמים, ועל ידי היראה הוא גבור הכובש את יצרו, והגבורה עיקרה בלב וכמש"נ (שמואל ב י״ז:י׳) אשר לבו כלב הארי', וזש"נ אין המלך, היינו רבנן דאיקרי מלכים כמ"ש (גיטין סב.). נושע ברב חיל, היינו רוב ד"ת עדמ"ש (ברכות סד.) ילכו מחיל אל חיל ופירש"י מישובה לישובה וממדרש למדרש, גבור היינו הכובש את יצרו על ידי יראת שמים. לא ינצל ברב כח גבורתו. ומ"מ מועיל התורה והיראה אך לא לגמרי, שקר הסוס לתשועה, הוא נגד בעל המעשים שסוס הוא משל על פעולת וזריזת האדם במעשים טובים כמ"ש (סנהדרין צו.) לאברהם יצחק ויעקב שרצו לפני כסוסים והיינו השתדלות במעשה, ומי שסובר שעל ידי המעשם יושע וינצל מיצר הרע הוא שקר, דגמר המעשה הוא מהשי"ת כאמור, וכן לכל הג' פעולות עיקר הישועה מהשי"ת כמ"ש (סוכה שם) ה' לא יעזבנו בידו, ועז"נ הנה עין ה' אל יראיו למייחלים לחסדו שהשי"ת בחסדו מושיעם, וז"ש אשת חיל דא כ"י, והיינו מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה, דהיא גבירתה מכמה חיילין היינו ד"ת חידוש הלכות שנקרא חיל, וכמה משריין, והיינו דה' אחרונה איהו יראה ושריא בה יראה כמ"ש זה"ק (הק' ה ב) וזה נגד גבור הכובש את יצרו ושם א"ד מורה על יראה כמש"נ ואם אדונים אני אי' מוראי וכן ה' אחרונה מרמז גם על מעשה המצוה וכמ"ש זה"ק (ח"ג קכ"ג רע"ב ברע"מ) התורה והמצוה דאינון בן ובת וכו', וזה גם כן המכוון בגיר' ס"א אפיקת כמה חיילין כמה משריין כמה צדיקים וכלם אקרין בנים לקב"ה ולכ"י, והיינו תורה שבעל פה ויראה ומעשה המצוה שכלם סוד כ"י ה' אחרונה. ושבת אשת חיל מתעטרת בעמא קדישא דאיתא בזוהר הקדוש (ח"א מז ב) יום השביעי דא תורה שבעל פה דאיהי יום שביעי והיינו מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה, ובזוהר הקדוש (שם לב א) דשבת אקרי דיבור והיינו דבר ה' זו הלכה (כמ"ש שבת קלח:) וכן בשבת נברא הפה בנפש כמ"ש בס' יצירה והיינו שיהיה פי' ה' דיבר, וכמ"ש (זח"ג רא ב) אתקדש יומא סליק פומא דשליט על כולא פי' ה', וכן בשבת נקראו כל ישראל יראי שמי (כמ"ש תענית ח:). וכן בשבת ישראל נקראו בעלי מעשים על ידי שמירת שבת ששקולה כנגד כל המצות כמ"ש במדרש (ש"ר סו"פ כה) ובזוהר הקדוש (ח"ב פט א) ומש"ה אומרים אשת חיל קודם קידוש של שבת. ואמר בזוהר הקדוש עטרת בעלה כד"א עטרת תפארת ורלא חד, והיינו כ"ע איהו כתר מלכות ונקרא כ"י עטרת שמכתיר ונעשה עטרה להקב"ה וזהו עטרת לתפארת ז"א וכלא חד שתפארת היינו שהשי"ת מתפאר בישראל, והוא תפילין דמארי עלמא שבהם השי"ת מתפאר בישראל (כמ"ש ברכות ו.) כ"ע איהו קרקפתא דתפילין שהיא על הראש מחשבה מוחא וזה הכתר נקרא תפארת שהוא תפילין דמארי עלמא וזהו וכלא חד. יאמר אחר כך בזוהר הקדוש אשת חיל מי ימצא דא כ"י כמה דאמרין והיינו ה' אחרונה כמשנ"ת, מי ימצא כד"א אשר ימצא אתכם באחרית הימים, היינו מי הוא מדת בינה כמ"ש (זח"ב קטו ב) אחרית הימים מרמז גם כן לבינה כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קפט ב) אמא קדישא דהיא אחרית הימים והיינו דימי בראשית ז' מדות תחתוניות ומתתא לעילא בינה אחרית הימים שבת עלאה, והנה ג' קדושות שבת נקראו בזוהר הקדוש מתי"ק חק"ת קדישין א"ק (זח"ב פח א) וברע"מ (צב א) שבת עלאה שבת דיומא שבת דליליא והיניו מדת לילה ומדת יום קוב"ה ושכינתיה והיינו ז"א וחק"ת. ושבת עלאה שהיא בינה הוא עתי"ק עפמש"כ בתיקונים אחרונים (סוף תי' ה') אם איהי באומאה הוא אבא ואמא דאינין או"ב יכלין למיעבד התרה הה"ד ומי יפר כו'. ומזוהר הקדוש לעיל מבואר דמי היינו בינה אמא עלאה ואיך אמר בתיקו' דמרמז ומי יפר לאבא ואמא דאינון או"ב, אך בזוהר הקדוש (ח"ב ד' א') דחכמה ובינה הם תרין רעין דלא מתפרשין דא מן דא וממילא מי שמרמז בינה הוא כלול גם כן מחכמה דלא מתפרשין, וחיבור חכמה ובינה מוליד הדעת, ודעת הוא פנימיות מכ"ע, ומש"ה שבת עלאה שהיא בינה כולל כל ג' הראשונות, ומי שזוכה לשבת עלאה הוא זוכה לקדושת כל הג"ר, וזהו עתי"ק והוא מ"ש ברע"מ (פנחס רנז א) שכינתא אתקריאת שבת מסטרא דתלת דרגין והיינו כשזוכין לשבת עלאה ויעקב אסתלק גו עלמא דאתי (כמ"ש זח"א רז א):
1
ב׳והנה פסוק זה בזה"ק לא נמצא (וכמ"ש בגליון) ואם המכוון למש"נ את אשר יקרה אתכם באחרית הימים בפ' ויחי דנדרש על הקץ (כדאיתא במ"ר) ואף דכאן כ' מי ימצא ומייתי פ' אשר ימצא אתכם באחרית הימים המכוון א' דמשיח בא בהיסח הדעת כמו מציאה (כמ"ש סנהדרין צז.) וזהו אשר ימצא, וכן מכוון אשר יקרה בדרך מקרה כמציאה בהיסח הדעת, וכן אם כוונת הזוה"ק עמש"נ בפ' ואתחנן ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים גם כן משמע דאחרית הימים בזה מרמז לימות המשיח, והיינו דשבת הוא גם כן מעין עולם הבא א' מס' לעולם הבא (כמ"ש ברכות נז:) וימות המשיח הם יותר מעין עולם הבא וכמ"ש (שם לד:) כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, ובנביאות מפורש והי' ביום ההוא דהיינו לעולם הבא שיתגלה מדת הוא, והיינו עתי"ק דאתכסיא דאיקרי הוא (כמ"ש אדרא האזינו רצ א), אך בימות המשיח יהיה גם כן התגלות מיום ההוא שהוא עולם הבא, וכן אחרית הימים שנקרא אמא עלאה עלמא דאתי מ"מ גם ימות המשיח נקרא אחרית הימים וכאמור, וזש"נ ובקשת מכם את ה"א ומצאת היינו לימות המשיח שבא בהיסח הדעת כמו מציאה כאמור, בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים היינו לימות המשיח שנקרא גם כן אחרית הימים, ושבת עד ה"א שנד' (יומא פו ) שמגעת עד כסא הכבוד, והיינו עד עולם הבא שהוא הכרסייא ועתיק יומן יתיב עלה ובשבת כל אחד מישראל זוכה למדת כ"י לכל הג' קדושות בפיך ובלבבך לעשותו כמה חיילין וכמה משריין כאמור, ואמר מי ימצא למיהוי בה בשלימו ולשכחא עמה תדיר והיינו שיזכו לשבת עלאה ושיהיו מיד נגאלין וזה מ"ש בזוהר הקדוש כד"א מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו והיינו שכל א' זוכה לקדושת השבת אך מי יזכה לעלות בהר ה' שהוא עתיקא ומי יקום במקום קדשו שיושאר כך בקביעות לעולם שיהי' מיד נגאלין: על ידי שמירת שבת א' (כמ"ש בירושלמי ומדרשים וזה"ח ותיקו') או ב' שבתות כמ"ש בגמרא (כמשנ"ת כ"פ):
2
ג׳עוד שם בזוהר הקדוש ורחוק מפנינים מכרה מקחה מבע"ל כו' לכל אינון דלא אתדבקין בה בשלימו כו' מכרה לון ואסגיר לון בידא דעממין אחרנין כו' וכדין כלהו רחיקין מאילין פנינים עלאין קדישין דלא יהא לון חולקא בהו כו' והוא עדמ"ש (ברע"מ צו כט א) בין עומ"ש כו' בין עול מלכות הרשעה כו' מאן דלא אתעסק באורייתא ובפקודין אית לי' עול מלכות הרשעה כו', אך צריך להבין דהא כאן מדבר בשבח כנסת ישראל ואיך אמר, דמכרה לון וכו' בידע דעממין וכו' גם כיון דמיירי ולמי מוכרת כנסת ישראל, אך בגמרא (פסחים קיח:) מצינו גם כן אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם שמינו בניך כחולדה זו הדרה בעקרי בתים, ורשב"ם פי' שם כנסת ישראל הזקנים והחשובים שבהם אמרו על שאינם חשובים כ"כ וכו', ונראה שגם בגמרא כוונו עמ"ש בזה"ק כאן דכנסת ישראל היינו מדת מלכות והוא צרור החיים דמינה פרחין נשמתין לישראל, ומדה זו נקרא כנסת ישראל וכ"ה (ברכות לה:) ואין אמו אלא כנסת ישראל שנקרא אם. דנפשות ישראל מאבא ואמא שהוא קוב"ה ושכינתי' וכן הובא דרשה זו בזה"ק (ח"ג מד ב) לענין ז' ברכות והוא מתרעמת על ישראל שמינו בניך וכו', ועז"א כאן לתנחומין דאף שרואין שישראל המה בגלות אינו ח"ו לרעה כ"א ואהבו שחרו מוסר, ואמר ורחוק מפנינים מכרה פנינים מצינו בגמרא (הוריות יג) שנדרש מכה"ג שנכנס לפני ולפנים. ואיתא בזוהר הקדוש (ח"ב קכא א) והחכמה מאין תמצא כו' מאתר דאיקרי קודש הקדשים וז"ש מאן יזכה למיהוי בה בשלימו כו', היינו להיות דבוק בכ"ע דאיהו כתר מלכות בשורש דעתיקא ורחוק מפנינים אינין דלא אתדבקין בה בשלימו כו' ואינין רחוקין מאילין פנינים עלאין קדישין שהוא כ"ע עתיקא, אז היא מוכרה לון ואסגר לון בידא דעממין אחרין, והוא כמ"ש ברע"מ (צו שם) שמי שאין עליו עול מלכות שמים אית לי' עול מלכות הרשעה, ומ"מ בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר, שהתכלית הוא כדי שתוציא הנ"ק מהאומות, וכמ"ש (פסחים פז:) לא הגלה הקב"ה את ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, ופי' בספה"ק דאין הפי' שנתגיירו מאו"ה, רק שיתוספו עליהם הקדושות הנמצא באו"ה, וכמו שאנו מפרשים וינצלו את מצרים עשאוה כמצודה זו שאין בה דגן, כמצולה זו שאין בה דגים (כמ"ש שם קיט.) שהוא על קיום החיים ושורש החיים שמרומז בדגים שנמצא בהם בתורה פעם ראשונה לשון לנפש חי', וזהו נקרא שלל ששוללין מאו"ה, וכמש"נ שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב, ונדרש (שבת קל.) על המילה, אמרתי היינו תורה שבעל פה שהוא מטלא דעתיקא כמש"נ תזל כטל אמרתי שהיא תורה שבעל פה, כמוצא שלל רב שבמילה שנימול התינוק לח' שלא מדעתו ונעשה ישראל ונתברר שנולד בקדושה וקשיר בשורש בראשית המחשבה וזה נקרא שלל רב, רק שם הוא דרך מציאה כמוצא שלל רב, רק שם הוא דרך מציאה כמוצא שלל רב, וכאן אמר ושלל לא יחסר, וז"ש בזוהר הקדוש כל זיינין דילי אפקיד בידה"א כו' הוא כמ"ש (זח"ב נא א) מכאן ואילך קרבא דילי יתמסר בידך זיינן דילי מארי מגיחי קרבא בידך כו' והיינו הזיינין להלחם עם האומות להוציא מהם הנ"ק שנקרא שלל, וכן ענין מ"ש בגמרא (פסחים שם) שמוני בניך כחולדה שהק' במהרש"א לפירש"י ורשב"ם דמדמה אותם לחולדה לגריעותא לא יתפרש סיום הפ' אם הבנים שמחה דתיגה מיבע"ל, אך שם ניכר מקודם מקימי מעפר דל וגו' ועפר היינו מי שהוא מושפל לעפר הקב"ה מקימו, מאשפות ירום אביון שמי שהוא אביון ומוטל באשפה שמושפל יותר מעפר אותו ירום השי"ת, ירום היינו למעלה בלא שיעור שזה נקרא רם אצל השי"ת (כמשנ"ת כ"פ) והיינו עד עתיקא שהוא למעלה מתפיסת שכל בנ"א, להושיבו עם נדיביים וגו' נדיבים היינו האבות כמו שמצינו באברהם שנקרא נדיב (חגיגה ג.) שהיה החילה לגרים, היינו שקיים כל התורה עד שלא נתנה (כמ"ש יומא כח:) והיה רק מנדיבות שלא היה מצווה, וכן כל האבות שקיימו התורה עד שלא נצטוו נקראו נדיבים (וכ"ה בזוהר הקדוש ח"ג ק"נ סע"א נדיבי עם אלין אבהן כו') ואמר אחר כך מושיבי עקבת הבית שאף בשעה שכנסת ישרא מתרעמת על ישראל ששמוני כחולדה והיינו בגלות שיש הסתר שלא נראה מפורש השראת השכינה, והשכינה כביכול בגלות וזהו כחולדה הדרה בעיקרי הבתים שהוא מכוסה (כמ"ש חולין כ:) מ"מ התכלית יהיה מזה מאשפות ירום אביון שיזכו להתרומם עד למעלה מתפיסת השכל עד עתי"ק שכל הנעלם, ועל זה אם הבנים שמחה, וז"ש כאן בטח בה לב בעלה דא קב"ה כו' ושלל לא יחסר שיתוספו עליהם גרים שיוציאו הנ"ק מהאו"ה, גמלתהו טוב היא זמינת טב לעלמא כו' ולא רע בגין דכ' ועץ הדעת טוב ורע והיינו שיתברר שישראל לא טעמו כלל רק מהטוב, ואו"ה רק מהרע, ועיקר העירבוב טו"ר היה בתחילת הסתת הנחש באכילה, ובשבת שאכילת ישראל בקדושה
3
ד׳ולעתיד יתברר שישראל תמיד אכילתם בקדושה, טוב אימתי בזמנא דאינון ימי השמים נהרין עלה כו' דאינון ימי חייה בגין דעץ החיים שדר לה חיים כו' והיינו כמש"נ מי האיש החפץ חיים אהב ימים לראות טוב. דחיים היינו ממזלא וזהו חיים אריכום לעולם שכלו ארוך שהוא בלא שיעור וכמש"נ למען ירבו ימיכם וגו' כימי השמים על הארץ ימי השמים ודאי על הארץ ודאי (כמ"ש בזח"ג מא א) ונת' במ"א. ולראות טוב גם כן מורה על אור הראשון כמש"נ את האור כי טוב, ואוהב ימים יומין עלאין,וימי השמים על הארץ זיוויג קוב"ה ושכינתי' וזהו טוב אימתי בזמנא דאינון ימי השמים נהרין עלה כו' בגין דעץ החיים שדר לה חיים ונהיר לה כו', ובשבת הוא זיווג קוב"ה שיש בו התגלות עתיקא, והנהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ואז גמלתהו טוב ולא רע שאז אכילת ישראל רק בקדושה מהטוב וכאמור:
4