פרי צדיק, משפטיםPeri Tzadik, Mishpatim
א׳ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. במ"ר משל למטרונה שהיתה מהלכת הזין מכאן והזין מכאן והיא באמצע כך התורה דינין מלפניה ודינין מאחריה והוא באמצע וכו' מלפניה שנאמר שם שם לו חק ומשפט מלאחריה שנאמר ואלה המשפטים יש להבין מ"ש מלפניה מקרא דשם שם וגו' דכ' במרה והלא סמוך לדברות כ' פרשה הדיינים וכמו שפתח במ"ר מה כתוב למעלה ושפטו את העם וגו'. אך הענין דנראה דדברי המד' מכוונים למ"ש בזוהר הקדוש בפ' זו פתח ר"ש ואלה המשפטים וגו' תרגום ואילין דינאי וכו' אלין אינון סדורין דגלגולא דינין דנשמתין וכו' וגם בסבא ענין גלגולי דנשמתין. לזה לא הביא המד' המשפטים דפ' יתרו שמדבר במשפטים שבין אדם לחברו בעניני גשמיות וכונת המד' על משפטי נשמות ישראל כד' הזוהר הקדוש. וז"ש במד' וכה"ח באורח צדקה אהלך התורה אומרת באיזה נתיב אני מהלכת כו' בתוך נתיבות משפט וכו' שלא יפחדו ישראל שבאם יכשל ח"ו בדבר נגד דברי תורה אבדה תקותו כי מי יוכל לתקן אשר עיות לזאת הבטיחה התורה אני מהלכת בתוך נתיבות משפט כי ידוע במא' פתח אליהו דמשפט איהו רחמי וכ"א בגמרא (ע"ז ד :) דין דלא כתיב ביה אמת הקב"ה עושה לפנים משורת הדין. והשי"ת מרחם על נפשות ישראל שלא ידח ממנו נדח וכדאיתא בסבא שהשי"ת מסבב לנשמתין שיתוקן הכל. ומנשמות ער ואונן ומחלון וכליון הוא בנין משיח ואיתא (ב"ב יד :) רות פורענות דאית ליה אחרית ופרש"י סוף הפורענות נהפך לאחרית ותקוה שיצא דוד משם. וז"ש הכ' כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם וגו' מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה ואמרו (תענית כט :) אלו דקלים וכלי פשתן ר"ל דבגלות בבל שם היה עיקר התייסדות תורה שבעל פה על ידי אנשי כנסת הגדולה וכן בדורות שאחר כך איתא (סוכה מד.) דלכון אמרי דלהון הוא (ושם כ.) שבתחלה כנשתכחה תורה מישראל עלה עזרה מבבל ויסדה וכו' הלל הבבלי ויסדה וכו' עלו ר"ח ובניו ויסדוה ואחר כך בימי האמוראים התלמוד בבלי שהוא עיקר תורה שבעל פה שלנו וכן א' (שהש"ר ד ג) צדיקים העמידה לי בחורבנה יותר מצדיקים שהעמידה לי בבניינה וזהו האחרית טוב. ומה שאמרו דקלים וכלי פשתן יש לומר דר"ל כמ"ש (פסחים פז סע"ב) דגלו לבבל כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה והיינו כמ"ש (בירושלמי פ"ד דתענית סו' ה' ה) דמיני מתיקה מרגלת הלשון לתורה. וכלי פשתן הוא כמ"ש (קידושין עב.) הראני ת"ח שבבבל דומים למלאכי השרת ופרש"י לבושים לבנים וכו' וכן א' (נדרים כ :) מאן מלאכי השרת רבנן וכו' דמצייני כמאה"ש והכונה על רבנן דבבל דקראום כן ואיתא (שבת קמה :) ת"ח שבבבל מצויינין לפי שאינם בני מקומן וכו' ומשמע דר"ל אאותם שבבבל ומ"ש שאינם בני מקומן היינו דמקום בני ישראל הוא ארץ ישראל והארץ קדושה ומוספת קדושה ואין צריך להצטיין על ידי בגדי קודש ובבל אינו מקומן ומשום דליכא קדושת מקום צריך קדושת בגדים. ובגד המיוחד לת"ח הוא כמו בגדי כהונה בגדי קודש לכבוד ולתפארת שעל ידי לבישת הבגדים נעשה ראוי לכבוד ולתפארת. וכן בגדי שבת וכמ"ש במד"ר (במדבר פ' ד) על בגדי אדם הראשון לבש בגדי כהונה גדולה וכו' בגדי שבת היו וכו' ועל כן הם דפשתן. וכן מיכאל המלאך הוא כ"ג שלמעלה כמ"ש (סוף מנחות) שהוא מקריב בבית המקדש של מעלה. ובספר חסד לאברהם (עין יעקב נהר נב) ביאר סוד לבישת בגדי פשתן. ולא יתייאש שום אדם מישראל כי הקב"ה חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח והיינו משפטים לאחריה. שלא יאבד שום נפש מישראל ויתוקן על ידי גלות או גלגול וכדומה וזה תכלית כל הגליות וזהו פרשה משפטים. ומשפטים לפניה גם כן מרומז במרה כי ישראל במצרים היו משוקעים בקלי' מצרים והשי"ת שלח עשר מכות והוציאם משם. וגם על הים היה הקטרוג מה נשתנו אלו מאלו וכמ"ש בזוהר הקדוש (תרומה קע ב) כי גם בים לא היו שלמים וכמ"ש (מכילתא בשלח) ע"פ והמים להם חמה אל תיקרי חומה אלא חימה. רק מצד התגלות עתיקא שלא על פי שכל אנושיי ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל כמ"ש (שם ובזוהר הקדוש שם) כי ראו כל ישראל קדושתו יתברך מאור עתי"ק שהאיר להם. ואחר כך כשהסיעם משה מן הים ונעלם מהם האור הגדול אז הימר להם בזכרם מעשיהם הראשונים בהיותם משוקעים במצרים והיו ראוים לכל מכות כהמצריים ואיך יוכלו לתקן המעוות. והיצר להם שחשבו כי אפס תקוה וילקו עוד במחלת מצרים. וזש"נ ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם ואין מים אלא תורה (כמ"ש ב"ק פב.) והיינו שמהדברי תורה עצמם היה מר להם ועד"ש (שבת פז.) ויגד משה דברים שקשין לאדם כגידין וכמ"ש בערוך דתרגום לענה מרר כגידין. כי הבינו מהדברי תורה אשר קלקלו במצרים ולכן כ' שם שם לו חק ומשפט היינו משפט הקב"ה בעניני נשמות ישראל שחושב עליהם מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. וכתוב אחר כך כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך והיינו שאף אם אשימם עליך לא אשים כדרך אשר שמתי במצרים. דשם באו המכות להאבידם מה שאין כן עליכם לא אשימם רק דרך רפואה כמו שמחתכים מכה דאף שיכאב לשעתו אבל הוא לטובה להחזירו לבריאותו. וכן יהיו היסורין בכדי לרפאות אתכם. ויהיה פורענות דאית ליה אחרית ותקוה כי בתוך נתיבות משפט התורה מהלך כי הש"י מלא רחמים על ישראל ועל נפשותם:
1
ב׳ואלה המשפטים וגו' במ"ר אף כאן ואלה מוסיף על הראשונים מ"ש למעלה שם שם לו חק ומשפט. ד"א ואלה וגו' משל למטרונה כו' הזין מכאן והזין מכאן וכו' כך התורה וכו' מלפניה שנאמר שם שם לו חק ומשפט ודינין מאחריה ואלה המשפטים. והנה מהמשל לזין מכאן ומכאן שפירושו אנשי חיל וכלי זיין כמ"ש המת"כ נראה שהמדרש מפרש המשפטים היינו העונשין ועד"ש בזוהר הקדוש ר"פ זו דינין דנשמתין דאתדנו כל חד וחד לקבל עונשין והיינו ענין כל העונשין בעולם הזה ועולם הבא כדי שלאידח ממנו נדח ואף אם הרבה לפשוע ח"ו יש עצות אצל השי"ת לטהרו על ידי גיהנם או גלגולים וכן תכלית כל הגליות כדי שלא יפול צרור ארצה (וכמשנ"ת למעלה) אך מ"ש הזין לפניה חק ומשפט לכאורה לא נראה שנאמר להם במרה עונשין. אך הענין דאיתא בזוהר הקדוש פ' זו (קכג ב) ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו מאי תשמרו תשמורו מיבע"ל אלא כו' כאשר אמרתי לכם כלומר דאגזימית לכון על מימר פולחני תשמרו דלא ימטי עליכון שום ביש וכו' ולכאורה אינו מובן דיתכן בפ' תבא שבאו התוכחות ואיתא בזוה"ח שם דאלין קללות ברחימו הוו וכו' כאבא דרחים על בריה ורצועה דמלקיותא נקיט בידיה עביד נהימו סגי וקלין רברבין ומלקיותא קלילין ברחמי וכו' ושייך לשון דאגזימית לכון אבל כאן לא נאמר עדיין פרשת התוכחות. ויתכן דקאי על מה שנאמר ותגיד לבני ישראל ופירש"י עונשים ודקדוקים פירש לזכרים דברים הקשים כגידין. וכה"ג דרשו בגמרא (שבת פז.) על פי ויגד משה דברים שקשין לאדם כגידין ועל זה אמר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו דלא ימטי עליכון שום ביש. והנה בכ"מ לשון כל הוא עכ"פ על ב' דברים ודעת כמה מהקדמונים דכל הוא לפחות על ג' אך מצינו לשון כל על ב' דברים גם כן כמו שנדרש בכל לבבך בגמ' (ר"פ הרואה) וזה"ק (ח"ב סב סע"ב) על יצר טוב ויצר הרע (ונת' ויחי מא' ג) אבל עכ"פ לא פחות מב' דברים. אכן בתורה לא כ' שכר ועונש עולם הבא גיהנם וגן עדן רק שכר ועונש דעולם הזה וכבר אמרנו שהשכר ועונש לא נכתב כלל דלמא אתו למיעבד מיראה ע"ד שא' (מגילה כה :) רק נכתבו הסייעתות שבאם תשמעו ישלח השי"ת כל הסייעתות שלא יהיה לכם שום טרדא ויהיה מלאכתם נעשיית על ידי אחרים ויהיה פנוי רק לשמש את קונו לתורה ועבודה. ובהיפך ח"ו גם כן ישלח השי"ת הסיעיתות היסורין כדי לעורר את האדם לתשובה. אבל משה רבינו שהגיד להם דברים הקשים כגידין פירש להם עונשי עה"ב שהם העיקר וגם עונשי עולם הזה ועז"נ ובכל אשר אמרתי אליכם דאגזימית לכון עונשי עולם הבא ועונשי עולם הזה תשמרו על ידי מצות שבת דלא ימטי לכון שום ביש וכמ"ש (שבת קיח.) שהמקיים ג' סעודות בשבת שהם ברזא דענג ניצול מג' פורענות חבלי משיח וגיהנם ומלחמת גוג ומגוג והמענג את השבת ניצול משיעבוד. אך לפי זה הוה ליה לומר ומכל אשר אמרתי אליכם תשמרו דלא ימטי עליכון מאי ובכל. ועל זה מדייק הזוהר הקדוש שעל ידי דאגזימית לכון על ידי זה תשמרו דלא ימטי עליכון שום ביש על ידי שהפחד יעורר אתכם לשוב בתשובה שלימה. והנה עונשי עולם הזה בודאי באים דרך רפואה כאשר ייסר איש את בנו וכמ"ש במד' (רבה ותנ' ר"פ שמות) על גלות מצרים חושך שבטו וגו' ואוהבו שחרו מוסר. אך עונשי גיהנם שאז אינו זמן תשובה הם גם כן לטובה שעל ידי זה לא ימטי לכון. דרק בעכו"ם שפושעין והולכים שאפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין כ' ואשם לא תכבה מה שאין כן פו"י שנכנסין לגיהנם ומורידין דמעות כמעיינות עד שמצננין גיהנם בדמעותיהן (כמ"ש שמות רבה פ' ז) ומיד מצדיקין הדין ומיד אתי אברהם אבינו ע"ה ומסיק להו מגיהנם (כמ"ש עירובין יט.) ואף זה דמשכא ערלתו וכו' כבר אמרנו דרק אברהם אבינו ע"ה אינו מכירו שנימול אבל אליהו מלאך הברית שהוא עד ראיה על כל מילות ישראל כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א צג א) הוא יסהיד דישראל מקיימין האי קיימא ע"ש ויעיד על זה גם כן ואף דממשכא ערלתו המשוך דינו כמהול והוא בכלל כל מאן דאתגזר דאיקרי צדיק ואליהו מעלה אותו. וזש"נ ובכל אשר אמרתי אליכם דאגזימית לכון עונשי עולם הזה ועונשי עולם הבא דברים הקשים כגידין הוא רק סיבה שעל ידי זה תשמרו דלא ימטי לכון שום ביש לא בעולם הזה שעל ידי הפחד תשובו בתשובה ולא בעולם הבא מי שלא יועילו לו בעולם הזה דמחייבי רק שעתא חדא ותיכף יכירו האמת ויצדיקו הדין ואברהם אבינו ע"ה מעלה אותם וזה יועיל קדושת השבת שבשנת השמיטה דעלה קאי. ובשנת השמיטה כל ישראל פנוים כל השנה לתורה והשבתות שבהם הם להתענג כדמוקי לה בפסיקתא רבתי (סו"פ כג) ובתנחומא (הובא בב"י סי' רפח) מ"ד דלתענוג ניתן השבת היינו לת"ח והיינו שזוכין להתענג על ה' (כמו שנת' קדושת שבת סו' מאמר ז) ועל ידי ענג שבת יהיה ניצול מגיהנם ושעבוד וזש"נ ובכל דייקא כאמור. וכן הענין במרה שאחר ההתגלות שהיה להם בקריעת ים סוף דאיתא (במכילתא בשלח וזוהר הקדוש שם) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל ואחר כך כ' ויצאו אל מדבר שור ואיתא בזוהר הקדוש (שם ס א) נפקו למדברא לאסתכלא קודשא בריך הוא וכו' ולא אשכחוהו. וזש"נ ולא מצאו מים ואין מים אלא תורה ומק' הזוהר הקדוש דעדיין לא היה מתן תורה ועל זה אמר דאוליפנא דקב"ה תורה איקרי והיינו שהמר להם מאד מה שנסתלק מהם ההשגה שהיה להם ולא יכלו לשתות מים ממרה שלא יכלו להשיג כלל. ויורהו ה' עץ ואין עץ אלא תורה כמ"ש בזוהר הקדוש וימתקו המים. ומכל מקום המר להם שראו שאחר התגלות כזה שהיה להם בקריעת ים סוף היה מציאות שנסתר האור מה יועיל שנמתקו המים פן יסתר מהם האור עוד ועל זה נאמר שם שם לו חק ומשפט שעל ידי המשפטים שהם עונשי עולם הזה ועולם הבא על ידי זה יוחקקו בלבם הדברי תורה לעולמי עד. ובמכילתא נדרש חק זה שבת והיינו שעל ידי מצות וענג שבת על ידי זה תשמרו דלא ימטי לכון שום ביש ויוחקקו הדברי תורה לעולמי עד ויועיל מה דאגזימית לכון העונשים הקשים כגידין שמרומז בתיבת ומשפט. ואחר כך כתוב אם שמוע תשמע וגו' כל המחלה וגו' ואינו מובן מאחר שישמע לקול ה' ויאזין למצותיו וישמור החוקים למה יוסר במחלת מצרים. אך שם מדבר במי שיקלקל ויעשה תשובה עזיבת החטא להבא ועל זה נאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו וגו' הכל להבא. אך על העבר הא יש חלוקי כפרה ובפרט חלול השם שכולן תולין ומיתה ממרקת (כמ"ש יומא פו.) ועל זה בא סדר התשובה והצומות מהאר"י הק' וסה"ק לתקן העבר. ועל זה נאמר ושמרת כל חוקיו חק זה שבת כמו שנד' במכילתא ועל ידי שמירת שבת שומר שבת מחול לו אפילו עובד עבודה זרה כאנוש כמ"ש (שבת קיח :) ואנוש היה הראשון שחידש עבודה זרה ואין חילול השם גדול מזה ומכל מקום מועיל שבת לתקן העבר. ועל זה נאמר כל המחלה אשר שמתי במצרים דשם על ידי המכות היה נגוף למצרים ורפוא לישראל על דרך שנדרש בזוהר הקדוש (בא לו א) שעל ידי הפחד שהיו לישראל מהמכות כש"נ אשר יגורת מפניהם על ידי זה זכו ישראל ויצאו מעמקי הקליפות עשר דרגין דמסאבותא. ועל ידי מצות שבת לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך אני מדת מלכות הוי"ה יחוד קובה"ו (כמ"ש זח"ג רכג רע"א) רופאך שהשי"ת יעורר בעצמו על ידי קדושת שבת שבו יחוד קבה"ו לתקן כל העבר ועל ידי זה רופאך:
2
ג׳וז"ש בזה"ק פ' זו (קו ב) שהביא פסוק דרכיו ראיתי וארפאהו שנאמר בפרשה הצדיק אבד שמיוסד על פגם הברית (כמו שנת' וישב מא' ד) והוא שורש פגם הנחש שהטיל זוהמא בחוה. וכ' וילך שובב וגו' דיצר הרע דביה תקיף ואתתקף ביה ולא בעי לאתבא בתיובתא. קב"ה חמי אורחיה דקא אזלין בביש בלא תועלתא אמר קב"ה אנא צריכנא לאתקפא בידיה דרכיו ראיתי וארפאהו קב"ה אעיל בליביה ארחיה דתיובתא ואסוותא לנשמתיה וכו' מפרש הזוהר הקדוש וארפאהו על רפואת הנפש ועל דרך שאמרנו במה שנאמר כי אני ה' רופאיך שהשי"ת יהיה המעורר לתשובה על ידי יחוד קבה"ו שהוא קדושת השבת. ואנחהו מפרש הזוהר הקדוש כד"א לך נחה את העם שהשי"ת מנהיגו להבא בדרך הישר. וזה שורש כל הגליות ואריכת הגלות שלא ידח ממנו נדח וכל שבא מזרע יעקב יש להשי"ת עצות ודרכים ומשפטים ולא יפול צרור ארצה. ועל זה בא לאחר הדברות פ' ואלה המשפטים מוסף על ענין ראשון דינים דנשמתין דאתדנו כל חד וכו' שהם משפטי ועצות השי"ת לתקן נפשות ישראל אם על ידי גיהנם או גלגולים שסידר הסבא. ואיתא מהאר"י הק' דפרשה שובבי"ם זמן תיקון לפגם הברית והיינו עד פ' כי תקנה עבד עברי דכבר אמרנו דפגם זה גורם עבדות וכנען שבא על ידי פגם הברית דחס בתיבה נתקלל לעבד (ונת' שמות סו' מא' ד) ועז"נ כי תקנה עבד עברי שפגם בזה עד שנמכר לעבד. מכל מקום בשביעית יצא שיש לו תיקון על ידי קדושת שבת תתאה וכמו שאמרנו דשמירת שבת מועיל אף לחילול השם דע"ז דאנוש ובודאי מועיל לזה גם כן. ואף מי שנשתקע בחטא עד שאמר אהבתי את אשתי ואת בני אף שחשובה כבהמה וכמ"ש (קידושין סט.) ולד במעי שפחה כנענית כולד במעי בהמה דמי ואין הבנים בכלל זרעו והוא אומר אהבתי את אשתי ואת בני. מכל מקום יש לו תקנה ביובל והוא קדושת שבת עלאה שהוא שופר גדול כמ"ש בזוהר הקדוש (בשלח מו ב) דהשופר גדול יעורר שיבאו אף האובדים בארץ אשור שנשתקעו שם ולא ידעו שורשם כלל והנדחים בארץ מצרים דהיינו שיודעים שורשם כמו במצרים שהיו מצוינים שם ומכל מקום היו מוקפים בקליפה כעובר במעי אמו ועל ידי השופר גדול יובלא עלאה יעורר השי"ת בלבם הרהור תשובה באמת שבודאי אין הפירוש שעל ידי שמירת שבת אפילו עועל זה כאנוש מוחלין לו בכדי. רק הפי' דעל ידי שמירת שבת זוכה ליראה ופחד כמ"ש (ירושלמי פ"ד דדמאי) אימת שבת על ע"ה. ועל ידי היראה בא לתשובה כמו שנת' כ"פ מהגמ' (ע"ז יט. וברכות יז.) דיראה ותשובה הכל א' שזה תלוי בזה וזהו שבת תתאה איהי יראה ושריא בה יראה (כמ"ש זח"א ה ב) וזהו שופר שמורה על פחד ויראה כמה שנאמר אם יתקעו שופר בעיר ועם לא יחרדו. ושופר גדול היינו שבת עלאה שהוא בינה שהוא יראה עלאה על ידי השופר גדול יכניס השי"ת הרהור תשובה אף להאובדים והנדחים בקליפת מצרים שהוא פגם התאוה. וכש"נ דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו דקב"ה אנהיג ליה ואפראהו שיכניס בלבו הרהור תשובה ויושעו ויתוקן המעשה מכאן ולהבא שהשי"ת ינהיגם באורח מישור כמ"ש הזוהר הקדוש ועל העבר באו עונשי עולם הזה ועולם הבא שעל ידי הפחד מהם יועיל קדושת השבת כשזוכין. שלא יבאו בפועל ויהיה די בפחד הגיזוים והנהימו סגי וכמה שנאמר ובכל אשר אמרתי אליכם וכמ"ש בזוהר הקדוש כלומר דאגזימית לכון על מימר פולחני תשמרו דלא ימטי עליכון שום ביש וכמו שאמרנו שהשבת יועיל שיועיל הפחד ועל ידי הגיזום תהיו נשמרים שלא יבאו בפעל העונשים ושם אלהים אחרים לא תזכירו כלומר דלא תסבבון דתפלון ביני עממיא וכו' כמ"ש בזוהר הקדוש והיינו גם כן על ידי שמירת שבת כהלכתה שזוכין שמיד נגאלין:
3
ד׳פרשה זו נקרא בשם משפטים ותיבת משפט בזוהר הקדוש משמעה על רחמים כדאיתא במא' פתח אליהו משפט ידיעא דאיהו רחמי ובתורה שבכתב ובמד' יורה תיבת משפט על הדין. ויל לומר בזה דאיתא בגמרא (ע"ז ד :) תורה דכתיב בה אמת אין הקב"ה עושה לפנים משורת הדין דין דלא כתיב ביה אמת הקב"ה עושה לפנים משורת הדין. אף דכל המשפטים של השי"ת המה על פי התורה כדאיתא (כתובות ל רע"ב) דין ארבע מיתות לא בטלו. אמנם יש בחינת עבד ובחינת בן בהעבד כל הדינים והיסורים הם במשפט חרוץ לייסרו ולענשו. ועל כן אמרו (סוטה ט.) דאין הקב"ה נפרע מהאומה עד שעת שילוחה שנאמר בסאסאה וגו' והיינו עד שיתמלאה סאסא ואז מאבידה לגמרי. אבל בישראל הקרוים בנים למקום כל המשפטים והדינים והיסורין המה רק לרפואת נפשו וכרופא החותך בבשר ועושה יסורין כדי להחיותו על ידי זה והוא עושה לטובתו שלא ימות וכן האב הרודה את בנו להדריכו בדרך הטוב מאהבתו אותו וחושך שבטו שונא בנו וכן את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה. לכן מצינו בסנהדרין שנצרך להיות עדה שופטת ועדה מצלת ומכריע ביניהם כמ"ש במשנה (ריש סנהדרין) וגם בדיני ממונות צריך שלשה כדי שיהיה אחד מכריע והיינו בחינת רחמים. כי כל המשפטים והדינים השרויין על נפש ישראל הגם שנתחייב לפי מעשיו עכ"ז המה לטובתו כי זוכה אחר כך להתקרב להשי"ת ביתר שאת ועל דרך שנאמר באיוב לאחר היסורין שלו לשמע אזן שמעתיך ועתה עיני ראתך דהיינו דקודם קבלת היסורין היה לו השגת השי"ת רק בשמיעה מרחוק ועתה אחר קבלת היסורין זכה לראות בחוש. וכן איתא (שבת פט :) ומחוי להו יצחק הקב"ה בעינייהו והיינו כי מדת יצחק הוא הדינים וגבורות שבקדושה פועל בנפשות ישראל לראות השגחתו ית' בחוש. ועל ידי זה נתקרב יותר להקדושה והוא על דרך שנאמר שמעי בת וראי והטי אזנך וגו' כי ראשית קבלת עול מלכות שמים הוא על ידי בחינת שמיעה מרחוק ואחר כך זוכים לבחינת ראייה בחוש וממנה אתערותא בלב להטות אזן וכש"נ והטי אזנך ועל ידי כן ויתאו המלך יפייך וגו'. והנה פ' משפטים גמר תיקון שובבי"ם בפ' כי תקנה עבד עברי כמ"ש האריז"ל. וכתיב שם ואם אמור יאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי וגו' ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם וחז"ל (קידושין כב :) מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף אזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך וקנה אדון לעצמו תרצע ולכאורה למה הרציעה דייקא במצוה זו יותר מכל מצות שבתורה שהם בלאו מפורש וכאן האזהרה רק מהדיוק ולא עבדים לעבדים. אמנם כי עיקר קבלת עול מלכות שמים ואדנותו ית' הוא רק השמיעה להטות אזן לשמוע וכאמרם ז"ל (מ"ר ר"פ האזינו) האזן לגוף כקינקל לכלים וכו' על ידי האזן כל הגוף מקבל חיים שנאמר שמעו ותחי נפשכם. וזה ענין זכירת מעמד הר סיני שאנו מצווים לזכור בכל יום המכוון על קבלת עול מלכות שמים מחדש מצדינו כמו שאמרנו אז כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע שיתחדש בלבינו השמיעה והקבלה בכל יום מחדש. ועל זה הוא מצות ק"ש בכל יום בבוקר השכם שמע ישראל וגו' כדי לקבל עלינו עול מלכות שמים על ידי שמיעה הזו בכל יום מחדש. וכענין ששמעתי בשם הרב הקדוש הרבי מלובלין זצוק"ל שאמר בכל יום בבוקר הנני מקבל עלי מעתה להיות טוב באמת. והנה אם האדם בא לתכלית הירידה כזו שפגם השמיעה וקבלה שלו על ידי שקנה אדון לעצמו ועל ידי כן אינו מקבל עליו עול מלכות שמים דלא שריא במאן דאיהו כפית באחרא (כמ"ש זח"ג קח א) וכענין האשה שפטורה מקצת מצות מפני שרשות אחרים עליה. וכן מ"ש (במכילתא) אזן ששמעה לא תגנוב והלך וגנב תרצע. הוא גם כן לרמז דברינו שזהו תכלית הירידה ופגם בקבלת עול מלכות שמים שעשה עין של מטה כאילו אינה רואה כמ"ש (ב"ק עט :) מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן וכו'. ועוד נוסף על זה מה שנאמר ואם אמר יאמר העבד אהבתי וגו' לא אצא חפשי שאין ירידה גדולה מזו שהוא משוקע בתאוה כל כך עד שאוהב את השפחה ובניה שאין להם ייחס אצלו רק למלא תאותו הגשמיות וגם אינו רוצה לשוב בתשובה כאמרו לא אצא חפשי. ועל כל זה יש לו תקוה שיצא ביובל שהוא בינה ה' עלאה כרמז של ב' ככרות בשבת על ה' תתאה שמיטה וה' עלאה יובל. והגם שנאמר ועבדו לעולם הוא רק בהשגה של עולם הזה כי שני עולמות יש כש"נ מן העולם ועד העולם כי השי"ת חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח וכל מי אשר בשם ישראל יכונה איך שהוא אפילו בתכלית הירידה יש לו תקוה לע"ל. ועל רמז זה בא בזוהר הקדוש בפ' זו סודות הסבא איך שהשי"ת מתנהג ברחמים עם נפשות ישראל על ידי גלגולים לבל ידח שום נפש מהקדושה. ושמענו בשם הרה"ק היהודי זצוק"ל שהוכיח את העם לזרזם בתשובה מאחר שהזמן קצר מאד בתכלית אלף הששי עד עת קץ ואין עוד פנאי לתקן על ידי גלגולים ומה נאמר אנחנו שהזמן עוד יותר קצר עד עת קץ הפלאות יהי רצון שנזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן סלה:
4
ה׳אזמר בשבחין למיעל גו פתחין דבחקל תפוחין. והיינו מה שנאמר פתחו לי שערי צדק וגו' והיינו ג"ע שדה אשר ברכו ה' שדה של תפוחים כמ"ש בגמ' והכל א' (כמושנ"ת בא מא' ה) והנה (בתמיד לב :) גבי אלכסנדרוס מוקדן בשערי ג"ע דאמר פתחו לי בבא אמר לו זה השער וגו' ולכאורה הרי בלא"ה אי איפשר לכנוס מפני הכרובים ולהט החרב המתהפכת. אבל זהו עצמו מה שהשיבוהו זה השער וגו' דרק צדיקים יבאו בו. כי ידוע דעיקר חטא הראשון היה באכילה כש"נ ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו' ומזה נמשך גם תאוה דזנות כמ"ש (שבת קמו.) שהטיל בה זוהמא. וגם על ידי לשון הרע כמ"ש (ב"ר פ' יט) שהנחש אמר לשון הרע על בוראו מאילן הזה אכל וברא העולם והוא ענין מינות ובזה נטה לבם וכש"נ ויקרא וגו' אל האדם ויאמר לו איכה וא' (שם) אתמול לדעתי ועכשי לדעתו של נחש כו'. וכש"נ ויתחבא האדם וגו' והוא צד נטיה למינות שיוכל להתחבא מפניו ית' והלא נאמר אם יסתר איש וגו' ועל זה רמזו ז"ל (סנהדרין לח :) אדם הראשון מושך בערלתו היה היינו הפגם הראשון של ברית המעור וגם אדם הראשון מין היה וזהו היינו שנטה לדעתו של נחש בלשון הרע שאמר כנ"ל דשתו בשמים פיהם ולשונם וגו' וכמ"ש רמב"ם (סוף ה' טומאת צרעת) ועל זה אמר איכה אן נטה לבך כמ"ש בגמ' (שם) והוא מהפגם הב' של ברית הלשון. והנה ידוע שמעשה עבירה גופא נעשה משחית ומסך המבדיל לפני האדם לבל יוכל לכנוס להקדושה כש"נ תייסרך רעתך ונאמר רוחכם אש תאכלכם וכמו שא' (עירובין יח :) באדם הראשון בהק"ל שנים שהוליד רוחין שו"ל. ועל זה נאמר וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים זאת להט החרב המתהפכת שהם שני מיני מסכים שנעשו על ידי שני הפגמים הנ"ל של ברית המעור וברית הלשון. כרובים המה מפגם ברית המעור כי אמרו (חגיגה יג :) מאי כרוב כרביא כו' אפי זוטרי והיינו בחינת נער שבקדושה שנאמר עליו כי נער ישראל ואהבהו והיינו מי שנשמר מנעוריו בקדושת הברית. וההיפך מי שפוגם בזה נקרא גם כן נער בחינת חטאת נעורים כש"נ כי יצר לב האדם רע מנעוריו וזה נאמר על דור המבול שהיו מעותדים לקבל התורה וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג רטז ב) ובמדרש רבה (פ' זו) ונרמז בשג"ם גימט' משה. רק מפני שפגמו בקדושה זו ניתנה התורה ליוצאי מצרים שהיו נגדרים בזה ועליהם נאמר זכרתי לך חסד נעוריך וגו' ולכן נקרא מסך של פגם הברית כרובים בחינת נערות של ההיפך. ולהט החרב המתהפכת הוא נגד פגם הלשון הרע כש"נ ולשונם חרב חדה. והיא מתהפכת וכמ"ש (בב"ר ר"פ כ) על הנחש פסוק איש לשון בל יכון בארץ ופסוק איש תהפוכות וגו' זה הנחש על שם כי על ידי דאיש לשון בל יכון מדבר בלשון תהפוכות. ועל ידי שני הפגמים הנ"ל נעשה מסך המבדיל לפני האדם לבל לכנוס לפתח של הקדושה. ועל זה אמרו צדיקים יבאו בו כי צדיק נקרא טוב כש"נ אמרו צדיק כיטוב וההיפך מטוב הוא רע כש"נ את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ואיתא (שבת קמט.) אין לא טוב אלא רע. ופגם הברית נקרא רע כמ"ש בפ' וישב. וכן לשון הרע נקרא כן וכמו שדרשו (ערכין טו :) זאת תהיה תורת המצורע המוציא רע. והצדיק הנקי מכל זה אין לפניו מסכים אלו. והתיקון להב' מסכים אלו הוא מה שנאמר יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם היינו דתיקון של לשון הרע פגם הלשון הוא על ידי שיעסוק בתורה וכמו שנרמז זאת תהיה תורת המצורע שהוא בעל לשון הרע המוציא רע טהרתו על ידי תורה. וכמ"ש בגמ' (שם) מה תקנתו של מספרי לשון הרע אם תלמיד חכם יעסוק בתורה וכו' ועל זה מרמזירננו על משכבותם כי עסק התורה נקרא בלשון רינה כש"נ קומי רוני בלילה ונדרש (תמיד לב :) על העוסק בתורה כו' ואמרו (ויקרא רבה פ' יט) אין רנה של תורה אלא בלילה וגם היה דרכם לעסוק בתורה שבעל פה בניגון וכמ"ש (מגילה לב.) השונה בלא זמרה ע"ש בתוס'. וכן (שבת קיג.) גמרא גמור זמורתא תהא. ועל התיקון של פגם הברית הוא ק"ש על מטתו ועל זה רומז רוממות אל בגרונם וכמ"ש (ברכות ה.) כל הקורא ק"ש על מטתו וכו' שנאמר רוממות וגו' וכדאיתא בכ' האריז"ל. ועל זה גמר אומר וחרב פיפיות בידם היינו החרב של שתי פיות כדי לחתוך מב' הצדדים לתקן שני הפגמים של ברית הלשון וברית המעור. ועל זה רומז מה שנאמר לעשות נקמה בגוים תוכחות בלאומים כי ידוע שיש ב' קליפות של ימין ושמאל בזלעו"ז הפסולת של חסד וגבורה דקדושה והם קלי' ישמעאל ועשו נגד שני פגמים הנ"ל ישמעאל הוא תאוה פגם הברית חסד שבקליפה ועשו הוא רציחה וכעס ולשון הרע. ונגד ב' הפגמים האלו כ' וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב. מצורע הוא קלי' כעס ולשון הרע וזה אין לו שום תיקון להכניסו בקדושה ולכן הוא משולח חוץ למחנה ישראל כי המדה הזאת אין לה שום בירור בקדושה ואם פגם ח"ו בזה צריך לבערו מאתו מכל וכל. מה שאין כן זב הוא מותר במחנה ישראל כי בחינת זו יש לה בירור בקדושה וכמ"ש במדה"נ (זח"א קלז א) שנקרא לע"ל לבן כמאן דסחי וכו' וא' (שם קלח א) דאלמלא יצר הרע חדוותא דשמעתא לא ליהוי והיינו דקליפת ישמעאל יש לומר בירור בקדושה ולכן נאמר בו שעשה תשובה (כמ"ש ב"ב טז :) אבל קליפת עשו אין לה תיקון וצריך לבערה מכל וכל כש"נ ולא יהיה שריד לבית עשו. ולטעם זה אין מקבלים גרים מעמלק (כמ"ש מכילתא סו"פ בשלח) וזהו לעשות נקמה בגויים על קלי' עשו שנקרא בשם גויים שאין לו שום שייכות בישראל שם נצרך לעשות נקמה לבערו מכל וכל. ותוכחות היינו הבירור נקרא תוכחה בלאומים היינו בקלי' ישמעאל שיש לה בירור גם בישראל. ולאומים נקראו גם ישראל כש"נ לאום מלאום יאמץ. ועל זה יש לרמז בפסוק יפול מצדך אלף ורבבה מימינך דידוע כי מספר רבבה הוא לשון ריבוי ואין מספר למעלה ממנו כי השר הגדול הוא על אלף ורבבה בחינת מלוכה ולזה ויחר לאול וגו' נתנו לדוד רבבות וגו' ועוד לו אך המלוכה וידוע בזלעו"ז הבא נגד חבירו ימין שלו כנגד שמאל חבירו וז"ש יפול מצדך אלף מרמז נגד קליפת ישמעאל החונים נגד שמאלו של אדם ורבבה מימינך על קליפת עשו שהיא גדולה מאד ועם כל זה אליך לא יגש ושלומת רשעים תראה שתזכה לבערם מכל וכל. ובב' הפגמים האלו מחטא אדם הראשון היה קלקול דור המבול ודור הפלגה כי דור המבול היו בפגם הברית ודור הפלגה היו בפגם הלשון וכמ"ש (ב"ר פ' לח) ודברים אחדים שאמרו דברים חדים וכו' והתיקון הכללי היה בגלות מצרים ובגלות בבל כי מצרים ערות הארץ וזרמת סוסים זרמתם והם ישראל נגדרו ובזה נתקן פגם הברית בכלל ישראל. וגלות בבל היה נגד דור הפלגה כי הבקעה היה בארץ שנער. ועל זה הוא התיקון תורה שבעל פה ועל כן נתייסד שם תלמוד בבלי (ונת' מא' א). ובמצרים שהיה הגלות הכללי כידוע לכן נרמז שם שני התיקונים כמ"ש האריז"ל דגזירת הבן הילוד היאורה תשליכהו הוא נגד תיקון נפשות דור המבול. וימררו את חייהם וגו' בחומר ובלבנים נגד תיקון נפשות דור הפלגה. והנה כשמופיע קדושת שבת נתעורר תיקון הכללי לפנות את המסכים השומרים את דרך עץ החיים כנ"ל מה שנעשה על ידי שני הפגמים הנז' בכל פרטי נפשות ישראל. ועל זה אנו אומרים אזמר בשבחין לרמז על שני התיקונים שהוא תיקון פגם של לשון הרע. בשבחין הוא קבלת עול מלכות שמים בק"ש שהוא תיקון פגם הברית ועל ידי זה נוכל למיעל גו פתחין דבחקל תפוחין שהוא דרך עץ החיים:
5
ו׳נזמין לה השתא בפתורא חדתא ובמנרתא טבתא דנהרא על רישין. מקודם אומרים למיעל גו פתחין דבחקל תפוחין שהיא קדושת סעודה זו ואחר כך אומרים נגד מ"ש וזעיר אנפין ועתי"ק אתיין לסעדא בהדה נזמין לה בפתורא חדתא וכו' דפתורא חדתא לא קאי על שולחן שבת דאינו חדש רק קאי על דברי תורה עדש"נ לכו לחמו בלחמי וגו' וזהו מתחדש בכל שבת טעם מחודש בדברי תורה וזהו פתורא חדתא. והענין על פי מ"ש בזוהר הקדוש פ' זו (צד ב) זכה יתיר יהבין ליה נפשא באורח אצילות מסטרא דבת יחידה כו' זכה יתיר יהבין ליה רוחא דאצילות מסטרא דעמודא דאמצעיתא ואקרי בן לקב"ה וכו' והוא על דרך מ"ש בזוהר הקדוש (ויחי ריט א) דכר יהביה ליעקב דכתוב בני בכורי ישראל וכתוב ישראל אשר בך אתפאר כו' והיינו דאף דכ' וה' ברך את אברהם בכל בת היתה לאברהם אבינו ובכל שמה והיינו מדת כנסת ישראל הוא רק שזכה שממנו תצא אומה ישראל שיקבלו עול מלכות שמים בחינת כנסת ישראל. וזהו רק אחר שנולד יעקב אבינו ע"ה שהוליד הכנסת ישראל ואז נקראו כלל ישראל תפוחין קדישין. ויעקב אבינו ע"ה עמודא דאמצעיתא שהוא מרכבה למדת ז"א ו' שבשם הק' והוא כולל כל המדות והוא שמשא דאנהיר לסיהרא ואות ו' איקרי אות אמת והיינו אמת זו תורה (ברכות ה :) וזהו פתורא חדתא כמה שנאמר דדיה ירווך בכל עת ואמרו (עירובין נד :) שנמשלו דברי תורה כדד כו' שכל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם. ואחר כך זכה יתיר יהבין ליה נשמתא מסטרא דאבא ואימא וכו' ואשתלים ביה הוי"ה. והיינו שזוכה לבחינת חכמה ובינה שהם אותיות י"ה משם הק' וזהו נר ה' נשמת האדם וזהו במנרתא כו' ואומרים דנהרא על רישין על פי מ"ש אחר כך זכה יתיר יהבין ליה הוי"ה בשלימו דאתוון וכו' דאיהו אד"ם דשם מ"ה עולה בגימט' אדם והוא בחינת הדעת שזוכין על ידי חיבור חכמה שבמוח כשנכנס לבינה שבלב ודעת פנימית הכתר. והיינו שעל ידי הדעת מופיע על ידי תגו של יוד מכ"ע לחו"ב וזהו שזוכין למדרגת נשמה לנשמה שהוא מתגו של יוד. וזהו דנהרא על רישין וכמו העובר במעי אמו שאין לו יצר הרע כלל כמ"ש (סנהדרין צא :) דיצר הרע משעת יציאה ובו אמרו (נדה ל :) ונר דולק לו על ראשו. והיינו מכ"ע דמשכן הנשמה במוח והרוח בלב והיינו חכמה מוחא בינה לבא ונר דלוק לו על ראשו היינו מכ"ע. ובשבת שכל ישראל מקבלין עול מלכות שמים ומניחין כל עסקיהם לכבודו יתברך זוכין בהסעודה שזהו הקדושה שישראל מכניסין לשבת לבחינת כנסת ישראל והסעודה דחקל תפוחין. וז"א ועתי"ק וכו' היינו פתורא חדתא ומנרתא טבתא דהנרא על רישין. דיעקב אבינו ע"ה הוא מרכבה לכל קו האמצעי שהוא הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן. וזהו פתורא חדתא שזוכין לרוחא מסטרא דעמודא דאמצעיתא ועל ידי זה זוכין להתחדשות בדברי תורה טעם מחודש בכל פעם. ומנרתא טבתא נשמה מסט' דאו"א שהוא חו"ב ועל ידי בחינת הדעת מופיע מכ"ע וזהו נשמה לנשמה שם הוי"ה בשלימו דאתוון שהוא בגימט' אד"ם דעל יעקב אבינו ע"ה נאמר דנהרא על רישין:
6
ז׳בפרשה זו כתיב מצות שבת אחר מצות שמיטה ופרש"י ממכילתא אף בשנה השביעית לא תעקר שבת בראשית ממקומה והנה איתא במכילתא אחר כך ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו למה נאמר לפי שהוא אומר לא תעשה כל מלאכה אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה דברים שהם משום שבות מנין תלמוד לומר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. ולכאורה צ"ע שדרשוהו אשבותין והרי שבותין דרבנן וגזירות שחדשו חכמים. ותו איך דרשו שבא בזה לחדש דברים שאינו בכלל מלאכה והרי לשון הכ' ובכל אשר אמרתי שהוא מזהיר על מה שכבר אמר ולא לחדש והרי משמעו היפך דרשתם. ונראה דדרשו מלשון הכ' תשמרו ואם הוא אזהרה על שמירת שבת שהזהירה תורה כבר הוה ליה לומר לומר תשמורו שהוא לשון ציווי אבל תשמרו משמעו שתהיו נשמרין וכמדקדק גם בזוהר הקדוש (קכג ב) תשמורו מיבעי ליה ע"ש. ומפרש המכילתא תראו שתהיו נשמרין ודרשו ע"ד שא' (יבמות כא.) על פי ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי והיינו רמז לשניות לעריות שהתורה צותה לחכמים לעשות משמרת בסייגים וגדרים נוספים שלא יבאו לעקור דברי תורה וה"נ דרשו כאן שהתורה צותה לחכמים שיראו שבכל אשר אמרתי הם המלאכות שאסרה תורה תהיו נשמרים וזהו על ידי הוספת השבותין להוסיף משמרת למשמרתה של תורה שלא יפגעו במלאכות דאורייתא על ידי זה. אכן מ"ש זה אחר שמיטה דייקא. אבל גם בפשוטו נראה גם כן דמה שנאמר ובכל וגו' תשמרו דמשמע מעצמו דל"א תשמרו לשון ציווי. קאי על מצות שבת. ויש לומר דמרמז עמ"ש במכילתא (בשלח ויסע פרשה ה) ע"פ שומר שבת וגו' ושומר ידו מעשות כל רע שכל מי שמשמר את השבת הוא מרוחק מן העבירה. ובזוהר הקדוש (פט א) למדו גם כן ממקרא זה דמאן דנטיר שבת כמאן דנטיר אורייתא כלה. וליכא מידי דלא רמיזי באורייתא (כמ"ש תענית ט.) וזה רמוז כאן דקאי אדלעיל דעל ידי שמירת שבת תשמרו גם כן בכל אשר אמרתי אליכם ושמירה הוא בשוא"ת כמ"ש (עירובין צו.) כ"מ שנאמר השמר וכו' ל"ת. וכן (ברכות כ :) כל שישנו בשמירה כו' וזהו דשמור מכל דבר רע. ובזוהר הקדוש (קכג ב) שדקדק גם כן בלשון הכ' כנ"ל. ואמר אשר אמרתי דאגזימית לכון תשמרו דלאמטי עליכון שום ביש ע"ש ומפרש זה על העונשים שנאמרו בתורה שישמרם השי"ת שלא יבא עליהם שום רע ולא ביאר במה ישמרו. וצ"ל דקאי גם כן אדלעיל וכמ"ש (שבת קיח :) דהשומר שבת אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו גם כן מקרא הנ"ל דמחללו מחול לו. וכן על ידי שמירת שבת מיד נגאלין ועל כן על ידי זה לא יגיע אליו שום עונש ממ"ש בתורה. אבל מה שנאמר זה בשבת דשביעית. הוא דהוה ס"ד דעיקר מצות שבת שיהיו ישראל פנוים יום א' בז' ימים לתורה ועבודת השי"ת. שבימי המעשה זה פונה לזיתו וזה פונה לכרמו וטרודים בעניני עולם הזה וצוה השי"ת שינוחו בשבת ממלאכה ויהיה פנוים לתורה. ואם כן בשמיטה שכל השנה לא היה להם טרדא. שכל עיקר עבודתכם היה בעבודת האדמה וזה נאסר בשמיטה והיה העני והעשיר שוים בספיחין ואם כן כל השנה כשבת. ולימדנו הכתוב דאף בשביעית לא תעקר שבת בראשית ממקומה. וכן הוזכר השבת בר"פ תשא ובפ' ויקהל בציווי מלאכת המשכן שלא תדחה השבת. שהיה סברא לומר כיון שכל ימי השבוע גם כן עסוקין להשכין השכינה בארץ אם כן כל הימים כשבת ותעקר אז השבת. והשמיענו הכ' שלא תדחה שבת. והוא דבאמת אף דגם זה עסק השבת שיהיו פנוים לתורה ועבודה מכל מקום אף כשפנוי כל הימים ועוסק בתורה ועבודה יש עסק בשבת שזוכה להקדושה מהשי"ת דקביעא וקיימא כש"נ לדעת כי אני ה' מקדשכם. והוזכר מקודם ששת ימים וגו' שכן תמיד מזכיר ימי המעשה קודם לשבת ועד"ש במכילתא (יתרו) זכור מלפניו כו' שו' ימי המעשה הכנה לשבת וכפי הכנת ו' ימי המעשה כן זוכה לקדושת השבת שאחריהם וזה רמיז גם כן במ"ש (ביצה טז.) מחד שביך לשבתיך. לבד ההכנה לסעודת שבת כפי הפשט שזהו גם כן הקדושה שישראל מכניס לשבת כמ"ש מקדשו במאכל ובמשתה וכו' מרמז עוד לההכנה בימי המעשה בהכונה לש"ש שיהיה לו בימי המעשה בכל מעשה הרשות שע"י זה יזכה לקדושה יתירה בשבת הבא וזהו מחד שביך לשבתיך. ואמר בפ' תשא ששת ימים יעשה מלאכה וכן בפ' ויקהל תעשה מלאכה ולא כ' כמו בדברות תעבוד וכדומה. אך דשם מיירי במלאכת הרשות כתב תעבוד וכדומה. מה שאין כן בר"פ תשא ור"פ ויקהל דמיירי שהיו עסוקים במלאכת המשכן ואז נעשה המלאכה מעצמה וכמ"ש (ריש שהש"ר) ע"פ והבית בהבנותו מאליו היה נבנה כו' האבן היה נושאתא"ע וניתנה ע"ג הדימוס ובזוהר הקדוש (פקודי רכב סע"ב) מפורש כן גם על מלאכת המשכן שכ' ותכל כל עבודת משכן וגו' דאיהי אשתלימת מגרמה ומייתי קראי דהבית בהבנותו וכ' מסע נבנה ע"ש. ועל כן כ' יעשה מלאכה וכן תעשה מלאכה שנעשה מעצמו. אכן בפרשה אמור כ' גם כן ששת ימים תעשה מלאכה אף דמיירי במלאכת רשות. אך שם נקרא השבת בשם מקראי קודש ופתח במועדי ה' מקראי קודש והקדים השבת ועל שם זה נקרא השבת תחלה למקראי קודש. ואף דקדושת שבת קביעא וקיימא מהשי"ת וכמ"ש (פסחים קיז :) וכש"נ לדעת כי אני ה' מקדשכם ועז"א (שבת י :) שהוא המתנה טובה שנתן לישראל. רק השי"ת אמר לישראל זכור לקדשו שמור לקדשו להכניס בשבת קדושה. ולפי האמור ההכנה מששת ימי המעשה שיהיו כל מעשיו לשם ה' ועדמ"ש הרמב"ם ז"ל (סו"פ מה' דעות ופ' ה' משמונה פרקים) שאין דבר רשות רק כשמכוין במעשיו להנאת הגוף הוא מעשה בהמה ודבר איסור וכשמכוין לשם שמים הכל הוא מצוה וכעוסק בפרנסה וכונתו שיוכל לקבוע עתים לתורה ולגדל בניו לת"ת אז העסק הוא גם כן דבר מצוה ועבודה למקום ב"ה. ונעשה הכל כעין מעשה המשכן ומכניס קדושה לשבת הבא אחריהם שיתקדש בקדושה יתירה כמו בשבת שאחר מלאכת המשכן. ועל כן כ' שם לשון תעשה מלאכה שנעשה כמלאכת המשכן שנעשה מאליו וכמ"ש בזוהר הקדוש (שם) וכן בכל עבידתא דאיהי קדישא איהי אשתלימת מגרמה ע"ש. וכאן דמייריי בשנת השמיטה שהיו כל ימי המעשה פנוים לתורה ועבודה נשתנה הלשון וכ' ששת ימים תעשה מעשיך וגו' ולא כ' לשון מלאכתך או לשון עבודה כמו שנז' בשאר מקומות דלשון מלאכה היינו ל"ט מלאכות שהוזהר עליהם לא תעשה מלאכה ול"ט מלאכות כנגד מלאכה ומלאכתו ומלאכת שבתורה כמ"ש (שבת מט :) מה שאין כן לשון מעשה דיבור נמי אקרי מעשה כמ"ש (שם קיט רע"ב) שהדיבור כמעשה שנאמר בדבר ה' שמים נעשו. וכן א' (בבא מציעא צ :) עקימת פיו הויא מעשה. ויש לומר דפי' תעשה מעשיך היינו מעשים המיוחדים לך שבשבילם נברא האדם כתיב אדם לעמל יולד לעמל פה נברא לעמל תורה ולעמל שיחה זו תפלה וכמ"ש (סנהדרין צט :) וביום השביעי תשבות שתזכה להשיג הנייחא מהשי"ת להתענג על ה' (ונתבאר קדושת שבת מא א):
7
ח׳והנה הרמב"ם ז"ל מנה מ"ע שביתת שבת וכן התוס' (שבת סט. ד"ה דידע) תמהו אמאי לא קאמר דידע לשבת בעשה ומייתי מקרא זה ע"ש. ורה"ק זצוקללה"ה תי' תמיהת התוס' דבשבת ליכא עשה. ועשה דשביתה רק ביו"ט דישראל מקדשי ליה שייך ציווי דעשה משא"כ בשבת דקביעא וקיימא. ובאמת בגמרא הוזכר עשה ולא תעשה רק גבי יו"ט. ויש לנו ראיות לזה (ונת' במ"א). אכן בכאן נראה דלשון הכתוב מוכרע שאין כאן מצות עשה על שביתת שבת דכתיב אחר כך למען ינוח שורך וגו' ונראה כנותן טעם שעל ידי השביתה ינוח שורך וגו' ובאמת לא נזכר שביתת בהמתו בכל המקומות הנז' זולת בדברות ושם נאמר בלשון אזהרה לא תעשה וגו' ואם בא כאן לשנות אזהרת שביתת בהמתו הוה ליה לומר וינוח שורך וגו' ומה לשון למען ינוח. והרמב"ן ז"ל כתב דלמען כמו בעבור דהיינו שיעשה כל מלאכתו כחול עדי שינוח שורו ועבדו בשבת. וזה גם כן אינו מובן דהא מיירי בשנת השמיטה ועבודת השור לעול ובשביעית לא היה לו מלאכה אף בחול. אך לפי האמור יש לומר דפי' הכ' וביום השביעי תשבות שיהיה לך נייחא והיינו שאף בשביעית שיהיה פנוי כל הימים לתורה וששת ימים תעשה מעשיך בעמל תורה כאמור מכל מקום יהיה נבדל השבת שבשבת תשבות ויהיה לך נייחא מהשי"ת. ועל דרך שנאמר אז תתענג על ה' שאינו לשון ציווי רק שכר שיתן לך השי"ת המנוחה ועונג וכמו שאנו מפרשים מ"ש בפסיקתא דלת"ח לא ניתן השבת אלא לתענוג (ונת' סוף קו' קדושת שבת) והיינו שזוכה להשגת הדברי תורה מהשי"ת מבחינת על ה'. וכמ"ש בס' יצירה אין בטובה למעלה מענג ועז"א מנוחה וקדושה לעמך נתת שזה הקדושה מהשי"ת שנותן נייחא בלב ועז"נ כי אני ה' מקדשכם. ועל זה א' הכ' למען ינוח שורך וגו' שעל ידי קדושה זו יכנוס קדושה אף בהקנינים של ישראל ועל דרך שמצינו (ע"ז כב :) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן לענין בהמת ישראל ע"ש. וכן בכור בהמת ישראל מקודש מרחם. וכן במעשר עשירי מאליו קדוש כמ"ש (בכורות נט.) והוא על ידי הקדושה שיש בבהמת ישראל. וכן מצינו בחמורו של רבי פנחס בן יאיר שאמר בירושלמי ובב"ר דמחמרא אנפשה והובא בתוס' (חולין ז :). שעל ידי קדושתו הכניס קדושה אף בבהמתו. וכן מצינו בפסיקתא רבתי (לפ' פרה) בפרה שמכר ישראל לעכו"ם ולא רצתה לעשות מלאכה בשבת עד שלחש לה הישראל ועל ידי זה נתגייר בן תורתא וזכה לתורה ע"ש והובא בתוס' ישנים (יומא ט.) והיינו שמקדושת הישראל נכנס בקניניו ועל ידי זה קדושה בבהמתו. וינפש בן אמתך והגר ובגמ' (יבמות מח :) בן אמתך עבד ערל והגר זה גר תושב והיינו המקיים ז' מצות וכן העבד עכ"פ קיבל עליו ז' מצות דאם לא כן לא היה מקיימו. וגר תושב אתה מצווה להחיותו (כמ"ש פסחים כא :) ובודאי יכנס בו קדושה ועל כן א' בו לשון וינפש לשון נפש ע"ד שנדרש (ביצה טז.) וינפש ווי אבדה נפש וכן בספר הבהיר וינפש שמשם פורחין כל הנשמות. ואף שבודאי אין להם נשמה מכל מקום כיון ששומרים ז' מצות יש בהם איזה בחינת נפש שהרי הם בכלל חסידי או"ה שיש להם חלק לעולם הבא כמ"ש (ע"ז י :) אם רק מקיים הז' מצות מצד ציווי השם לא רק מצד השכל וכמ"ש הרמב"ם. ומצינו (ב"ר פ' ס) יפה שיחתן של עבדי בתי אבות וכו' יפה רחיצת רגלי בתי אבות וכו' והיינו שאברהם אבינו ע"ה מרוב קדושתו הכניס קדושה לקניניו ועבדיו. וכל הגרים שגייר אברהם אבינו ע"ה היו רק לשמור ז' מצות ב"נ מצד ציווי השי"ת והיו כולם רק גרי תושב דשאר מצות אין בן נח רשאי להוסיף כמו שבת וכמ"ש הרמב"ם (פ"י מה' מלכים) וזהו וינפש בן אמתך והגר שמהנייחא והקדושה שלך יכנס נייחא לבהמתך וכ"ש לעבד ערל וגר תושב שיזכו על ידי קדושתך לבחינת נפש כנ"ל. ואחר שהזכיר שמירת שבת ושכרו דתשבות ולמען ינוח וגו' אה"כ ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שעל ידי מצות שבת תזכו להיות נשמרים מכל דבר רע ומקטרוג היצר הרע בכל אשר אמרתי אליכם. ולפמ"ש הזוהר הקדוש אמר תשמרו דלא ימטי עליכון שום ביש מהעונשין והיינו שתהיו יוצאין על ידי ההפחדה כבן משכיל שדי לפניו מה שמניף האב השבט וזה שאמר כלומר דאגזימית לכון וכו' על דרך מ"ש בזוה"ח (תשא) עביד נהימו סגי וקלין רברבין וכו' והכל מאהבת האב (ונת' מא' ב) והמכילתא דרש שבזה שנאמר לשון תשמרו דמשמע שיהיו נשמרים נרמז שמצוה לחכמים לעשות משמרת למשמרתה של תורה כדי שיהיו נשמרים ממלאכות דאורייתא וזהו על ידי הוספת השבותין כאמור שהם גם כן בכלל מעשה כנ"ל:
8
ט׳ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך. א' ועבדתם וגו' ואחר כך וברך את לחמך וגו' בלשון יחיד. כי עבודה שבלב זהו תפלה (כמ"ש ריש תענית) וכן ק"ש שהוא ענין קבלת עול מ"ש בלב כל נפש מישראל. שכל א' יש לו ענין ודרך בעבודה בפני עצמו לכן נאמר לשון העבודה שבלב בלשון רבים. אמנם כאשר נתייחדו כל הנפשות בתכלית כוונת עבודתם לשמו ית' זוכים בהשפעת דברי תורה כולם כאחד ועל זה נאמר וברך את לחמך ואת מימך בלשון יחיד שכולם כאחד יתברכו בהשפעת תורה שבכתב ותורה שבעל פה שנקראו בשם לחם ומים כש"נ לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי נהמא דאורייתא דבכתב ויינא דאורייתא דבעל פה (כמ"ש זח"ג רעב ב). והוא על דרך שאמרו (ר"ה יח.) היוצר יחד לבם אילימא דברינהו לכו"ע ומייחד לבייהו בהדדי והא קא חזינן דלאי הכי הוא. היינו הלא אנו רואין שיש פירוד לבבות בנפשות ישראל ואין דעתן של א' שוה לחבירו. אלא לאו ה"ק היוצר רואה יחד לבם וכו' דהיינו בזמן שהכונה של כל אחד הוא שיהיה היוצר רואה שהוא שיזכה על ידי עבודתו להופיע בלבו השגחת השי"ת אז באמת יחד לבם שעל ידי זה נתייחד לבייהו כחדא. וממילא והסירותי מחלה מקרבך שיסיר היצר הרע העושה מחלה מקרבינו. לא תהיה משכלה ועקרה בארצך. עקרה הוא מי שאינו נקלט בלבו שום התפעלות מהקדושה כענין שדרשו (בכורות מד :) עקרה שלא תהא תפילתך עקורה לפני המקום דהיינו שאינה עושה פירות. ומשכלה הוא גם אם נקלט לפעמים בלבו הוא רק לשעה ומיד חולפת ועוברת מאתו והוא כדוגמא המפלת נפלים. את מספר ימיך אמלא. כי כל נפש מישראל מספר ימי חייו קצובים לפי עבודתו בקדושה וצריך ליזהר שלא יחסר אף יום א' ממדת ימיו וכש"נ ואברהם זקן בא בימים היינו שבא לעולם הבא שלם עם כל ימיו בקדושה ועל זה בא הבטחת השי"ת שגם אם האדם קלקל וחיסר ממדת ימיו עם כל זה אם ישים אל לבו מעתה לכנוס בעבודתו יתברך אזי ישלים וימלא לו השי"ת את מספר ימיו החסרים לו וזהו את מספר ימיך אמלא:
9
י׳תערוך לפני שלחן נגד צוררי. בגמרא (יומא עו.) דרשו פ' זה על המן שירד לישראל ע"ש ודוד המלך ע"ה אמר זה על כל סעודותיו. אך הענין דכל סעודת מצוה כאכילת מן ועל אכילת שבת אמרנו שנמצא רמז לזה בגמרא (סוכה לט :) בכדי מן שנו דקרי לג"ס שבת מן. והוא דמכל האכילות הרשות יוכל לבא לידי קטרוג היצה"ר וכש"נ ואכלת ושבעת השמרו לכם פן יפתה וגו' וכמ"ש ואכלת ושבעת השמרו לכם פן יפתה וגו' וכמ"ש בספרי ע"פ זה. וכן בגמרא (ברכות לב.) ואכילת מן שהוא לחם מן השמים אין דבר רע על ידו ואינו מביא לידי יצה"ר. וכן מצינו בשלמ המע"ה שהיה סעודתו בהפלגה שכן אמרו כסעודת שלמה בשעתו ביקש הטריפני לחם חקי והיינו שהשי"ת יקצוב לו המזונות שנצרך לו לתורה ועבודת השי"ת וכל סעודתו היה לחם חוקו ועל כן נכתבה בפסוק ונעשה מזה דברי תורה לעולמי עד. והרי ביקש ריש ועושר אל תתן לי וגו' פן אשבע וכחשתי. רק כל מה שהיה לו היה רק לחם חקו שנצרך לו לעבודה. וכן איתא (ביצה טז.) שכל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה וכו' ומייתי קרא הטריפני לחם חקי והוא שהשי"ת קוצב לכל אחד מישראל המזונות שנצרך לו לעבודתו ית'. וזה שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם בלשון רבים ואחר כך וברך את לחמך ואת מימך בלשון יחיד. דבעבודת השי"ת טוב יותר ברבים ועד"ש בתו"כ (ר"פ בחקתי) הובא ברש"י וכי כך הוא החשבון וכו' אלא אינו דומה המרובים העושים את התורה למעוטים דמרובים קדושתם יותר שכל א' מכניס קדושה בחבירו. וכן מצינו שהחלבנה ריחה רע ומנאה הכ' עם הקטורת שכשמתחבר עם י' סממני הקטורת גם הוא נותן ריח טוב ולמדו מזה (כריתות ו :) לתענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית ואביי יליף מדכ' ואגודתו על ארץ יסדה שכשהן באגודה נותן ריח טוב. וכן ערבה אין בו טעם ולא ריח ומרמז על ישראל שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים וא' הקב"ה שיוקשרו כולם אגודה אחת והם מכפרין אלו על אלו כמ"ש (ויק"ר פ' ל) וכעל ידי זה בגמרא (מנחות כז.). מה שאין כן באכילה אמר וברך את לחמך וגו' שאין חק וקצבה של אחד דומה לחבירו ולכל אחד קוצב השי"ת לחם חקו המזונות שנצרך לו לתורה ועבודה ויכול להיות דלזה אינו לחם חקו ואדרבה יזיק החיבור אחד לחבירו. רק לכל אחד יברך לחם חוקו וזש"נ לחמך ואת מימיך דייקא. ואחר כך א' והסירותי מחלה מקרבך מחלה היינו היצר הרע על דרך שדרשו (ויקרא רבה פ' טז) כל חלי זה יצר הרע שתחלתו מתוק וסופו מר ודדרש. חלי מלשון מחלייא ליה. וכשהוא לחם חוקו מהשי"ת אין מביא לידי יצר הרע. ויש לומר דדייק מקרבך ממעיך עד"ש (תענית יא רע"ב) כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו שנאמר בקרבך קדוש ע"ש וזהו מקרבך מתוך מעיים שלך. וזה שאמרו (ביצה שם) חוץ מהוצאת שבתות ויו"ט וכו' דהוצ' שבתות כל מה שמוסיף הוא בקדושה וכמ"ש האריז"ל דבשבת אף שאוכל להנאת הגוף הוא גם כן בקדושה. ועל כן אכילת שבת כאכילת מן וכן כל סעודת מצוה. דאכילה בקדושה אינו מביא לידי קטרוג יצר הרע. ועל כן דוד המלך ע"ה שנכתב עליו טענות מענין הנאת עולם הזה לא האמין בעצמו שיהיה כל סעודותיו אכילת מצוה בקדושה ועל כן א' (ירושלמי פאה פ"ד ה' ב) ואני בעניי שהיה מתענה ומקדיש סעודתו לשמים. ולכן ביקש תערוך לפני שולחן נגד צוררי שהשי"ת יהיה המעריך השולחן שיהיה לחם חקי ואז יהיה נגד צוררי דהיינו המעיקים וצוררים לנקודת ישראל שכן אמרו (ב"ר פ' טז) שכולם נקראו על שם מצרים על שם שמצירות לישראל. והוא דקליפת מצרים התאוה שהיא ערות הארץ וכל הנמצא מקליפת התאוה נקרא על שם מצרים דקליפה זו מעיק ומציר לנקודת ישראל. וכשהשי"ת העורך שולחן הוא נגד קלי' כמו שאמרנו מהאר"י הק' ז"ל מבקשים בסוף השבת גם על אכילות של ימי החול תערוך לפני שולחן שיהיה כל המזונות לחם חקי שיחקוק ויקצוב השי"ת שיהיה בקדושה ואז יהיה נגד צוררי דכיון שבא מהשי"ת הוא בקדושה:
10
י״אלבר נטלין ולא עאלין הני כלבין דחציפין. בזה"ק פ' זו (קכא ב) לכלב תשליכון אותו לכלב ודאי דהוא דינא חציפא תקיפא על כלא וכו' דכ' והכלבים עזי נפש וכ' בהג"ה רח"ו ז"ל נוקבא דסט"א נקרא כלב הפך בכ"ל. ובזוהר הקדוש (בשלח סה א) איתא בשור וחמור יחדיו וכו' וכד מזדווגי כחדא נפיק מתקיפותא דלהון דאקרי כלב כו' מיד ויבא עמלק. דקליפת עמלק נקרא כלב דאותיות אמצעיות דשור וחמור ו' דשור מ"ו דחמור גימט' כלב כמ"ש בהג"ה רח"ו ז"ל שם. וכ' ראשית גוים עמלק שהוא ראשית דקליפה בזלעו"ז נגד כתר בקדושה וכאן פי' שהוא נוקבא דקליפה הפך בכ"ל. אך מצינו גם בזוהר הקדוש (תרומה קמח ב) האי נחש אזלא בתר רזא דאשת חיל ובעיא אשת זנונים לאתתקנא גרמה כגוונא דילה ולא יכילת כו' ואת דילה ק' אתתקנא בתקונא דאת ה' כגוונא דקופא אצל בני נשא וכו' ע"ש. אמר גם כן דנוק' דקליפה אשת זנונים אותשלה ק' והיא זלעו"ז נגד ה' דשכינתא כקופא אצל ב"נ ופתח בלשון האי נחש וכו' והנחש הוא התחלת הקליפה שהיא ראשית ההסתה אף כי אמר וגו'. ובגמרא (סנהדרין קט.) איתא בדור הפלגה נעשו קופים ורוחות ושדים ולילין ע"ש חשב ד' בחינת דקליפה שהם קו האמצעי זלעו"ז נגד קו אמצעי דקדושה. קוף נגד כ"ע בקדושה והוא נחש ראשית הקליפה. רוחות נגד רוח בקדושה שהוא ממדת ת"ת שמשם הרוח כמ"ש בזוהר הקדוש ר"פ זו (צד ב) יהבין ליה רוחא דאצילות מסט' דעמודא דאמצעיתא ואקרי בן לקב"ה וכו' והיינו ממדת ת"ת וכמ"ש (זח"א ריט א) דכר יהביה ליעקב דכ' בני בכורי ישראל. שדים נגד מדת יסוד בקדושה שהם שלו שדי (כמ"ש זח"ג יא ב) ואיתא (במדברי תורה תזריע ה) שהקב"ה שם שמו בישראל וכו' השי"ן שם באף והדל"ת ביד והיו"ד במילה ע"ש. ובקליפה שאין הערלה קרויה אלא לשמם וכו' (כמ"ש נדרים לא :) נחסר היו"ד ונשאר ש"ד. לילין היינו נוקבא דקליפה נגד מדת מלכות בקדושה. ובזוהר הקדוש תרומה אמר דאשת זנונים את דילה ק' כגונא דקופא דאזלא בתר ב"נ ובגמרא נחשב קופא בראשונה שהוא נגד כתר דקדושה וכמו שאמרנו. אך הענין דזה לעומת זה עשה אלהים וכמו בקדושה כ"ע איהו כתר מלכות המגיד מראשית אחרית כן לעו"ז בקליפה סוף מעשה במחשבה תחלה והנחש שהוא ראשית דקליפה איהו נוקבא דקליפה. ועל כן קופא הראשית וההתחלה וכן הנוק' את דילה ק' שהיא כקופא. וכן איתא בזוהר הקדוש (תרומה קנב א) ק' לא מתיישבא כלל בדוכתא בעלמא וסימניך איש לשון בל יכון בארץ ע"ש ופסוק זה נדרש (ב"ר ר"פ כ) על הנחש איש לשון זה הנחש שאמר לשון הרע על בוראו. והיינו שאות של הנחש ק' והיא כקוף וכמו שנחשב בגמ' בחינת הראשונה דקליפה. וכן הוא גם כן קליפת כלב ראשית גויים עמלק פנימיות משור וחמור כאמור שהוא ראשית דקלי' אשר קרך שהצנינך והפשירך והוא ממש כמו הנחש שתחלת הסתת הנחש היה אף כי אמר אלהים וגו' כאמור מה בכך שאמר אין סכנה בדבר אם תעבור על מאמרו ופקודיו. ואחר כך אמר לשון הרע על בוראו כי יודע וגו' מאילן הזה אכל וברא העולם שהוא מינות וכן דרך עמלק יצרא בישא. וכן הוא בסוף מעשה ואחריתו וגו' נוקבא דקליפה כל"ב היפך אותיות בכ"ל דקדושה. כגוונא דאשת זנונים דבעיא לאתקנא גרמא כגונא דאשת חיל וכאמור. וז"ש בזוהר הקדוש כאן דאיהו דינא חציפא דינא תקיפא יתיר מכלא. חציפא היינו כלב עז נפש והיינו מצד שהיא בחינת נחש ראשית גוים. ודינא תקיפא היינו מצד שהיא נוקבא דקליפה ועל דרך שאמרו (סוטה יז.) איש ואשה זכו שכינה ביניהן לא זכו אש אוכלתן אמר רבא ודאשה עדיפא מדאיש האי מצרף וכו' דאותיות אש דאשה מצורפים וז"ש על בחינה זו דינא תקיפא יתיר מכלא. וזה שאומרים מקודם קריבו לי ע"ד שאמר בזוהר הקדוש כאן דכתיב הכא ואנשי קודש תהיון לי וכ' התם כי עם קדוש אתה לה' אלהיך התם לעילא והכא שכינתא וכו' וע"ד ואני קדש תהיון לי ודאי. ואחר כך כ' ובשר בשדה טרפה לא תאכלו ואיתא במכילתא הובא ברש"י אף בבית כן אלא שדיבר הכתוב בהווה ויש לומר שמרמז הכ' בשדה ע"ד שכתוב בזוהר הקדוש (ח"א קכב א) דאית שדה ואית שדה אית שדה דכל ברכאן וקדושין ביה שריין שדה אשר ברכו ה' ואית שדה דכל חירוב ומסאבו ושיצאה וקטולין וקרבין ביה שריין וכו' כי בשדה מצאה. דהשכינה נקרא שדה חקל תפוחין קדישין שדה אשר ברכו ה' ונוקבא דס"א גם כן נקרא שדה כי בשדה מצאה וז"ש ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה בשד"ה דייקא שדה דקליפה. וזה שאומרים קריבו לי בחינת שכינה וכמו שאמרנו במ"א במ"ש דאני בחינת כנסת ישראל שכיון שאומרים וקוראין בתורה אני הוי"ה וזה אומר הישראל היינו בחינת כנסת ישראל ה' שהוא לבן של ישראל השוכן בתוך בני ישראל. וכן יש לומר ואנשי קדש תהיון לי זהו בחינת שכינתא וכן קריבו לי. לי בחינת כנסת ישראל חזו חילי דלית דינין דתקיפין היינו קליפת כל"ב שהוא נוקבא דסט"א שהוא דינא תקיפא מכלא כמ"ש בזוהר הקדוש וכמו שאמרנו שהוא אש דאשה דמצרף. ואחר כך אומרים לבר נטלין ולא עאלין הני כלבין דחציפין היינו קליפת כלב שהוא ראשית דקליפה ראשית גויים עמלק שעז"א בזוהר הקדוש דאיהו דינא חציפא וכמו שאמרנו שהוא מצד שהוא נחש דקליפה. ועמלק תמיד מקטרג על ישראל כמו שאמרנו במ"ש שהיה חותך מילותיהם וכו' טול מה שבחרת שאומר שבישראל נמצא גם כן הפוגמים בקדושת צדיק יסוד עולם והמן מזרעו אמרו (מגילה יג סע"ב) ליכא דידע לישנא בישא כהמן וכל לשון הרע וקטרוגו היה לפני השי"ת כמו שנת' כ"פ. וזהו כלבין דחציפין דעמלק היה העז פנים שנלחם בישראל אף דשמעו עמים ירגזון. וזה זוכין על ידי התגלות מצחא ורצון דעתי"ק וכמו שאומרים והוא אזמין עתיק יומין וכו'. וכן סדר החדשים שבט נוצר באות צ' בלעיטה והיינו לתקן האכילה שיהיה בקדושה צדיק אוכל לשובע נפשו ולתקן קדושת צדיק יסוד עולם. שהכל בא לתקן פגם הנחש שהיה באכילה ואחר כך הטיל בה זוהמא. ומדת צדיק מנגד לקליפת עמלק שמקטרג על קדושת ישראל בבחינת צדיק יסוד עולם ואומר טול מה שבחרת כאמור והוא כלב חציפא מכלא. ולעומתו יוסף הצדיק שגדר את הערוה ואיתא (ויקרא רבה פ' כד) כל מי שגודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש. והוא אות ק' דקדושה כמ"ש (שבת קד.) קו"ף קדוש. ובא אחר כך חודש אדר שנוצר באות ק' כמ"ש בס' יצירה והיינו קוף קדוש שהוא היפך קליפת עמלק שהוא כקופא דאזל בתר בני נשא והוא איש לשון בל יכון בארץ ויכול להיות בו מחיית עמלק. וכן בשבת יש בו מחיית עמלק ועל כן אומרים במוצאי שבת ליהודים היתה אורה ושמחה שזה נאמר אחר מחיית עמלק:
11
י״בויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך וגו' וגו' לכאורה תיבות אלי והיה שם מיותר. הענין דאיתא בזוהר הקדוש פ' זו (קיג ב) תנינן עשרה דברים אתבריאו בע"ש וכו' והלוחות דכ' והלחת מעשה אלהים המה וגו' מאי אריא מדהכא ע"ש הוה ודילמא אלף שנין לבתר או בשעתא דקיימו ישראל על טורא דסיני. והנה מ"ש אלף שנין אינו מובן בשלמא על שעת מתן תורה יובל שישאל דלמא אז נבראו אבל על אלף שנים איזהו זמן הוא שיהיה ראוי יותר לבריאת הלוחות. ויש לומר דעיקר בריאת העולם היה בדברי תורה כמ"ש (ריש ב"ר) שהתורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה ואיתא מהאריז"ל אד"ם ר"ת אדם דוד משיח ואם לא היה הקלקול היה אדם משיח שהיה חי לעולם כמו בעלמא דאתי ואז היו נותנין לו הדברי תורה. ואחר הקלקול הניח מאלף שנים שלו ע' שנים לדוד המלך ע"ה (כמ"ש זח"א נה סע"א) ואם היה אז אחר פטירת אדם הראשון נפש שיתקן כל פגם הנחש בשלימות היה הוא כנפש דוד והיה אז הזמן הראוי למתן תורה ומאחר שעברו האלף שנים היה בכל יום זמנו להיות מתן תורה. וזה שתפס הזוהר הקדוש ודלמא אלף שנין אחר בריאת העולם או בשעת מעמד הר סיני. ומתרץ בזוהר הקדוש דמוכח מדכ' והלוחות מעשה אלהים המה והיינו כד אשתכלל עלמא בשם אלהים במעשה ולא לבתר דכ' ה' אלהים שזה היה אחר השבת עש"ב. אבל עדיין יש להבין מנא לן שנבראו בע"ש דילמא ביום ראשון או בא' מימי המעשה. אך הא לא קשיא דעיקר הלוחות היו ליתן אותם לאדם ובודאי לא נבראו קודם יום ו'. וביום ו' כשנברא האדם אם לא היה הקלקול היה זוכה שיתנו לו הלוחות אך כיון שקלקל נתעכב מתן תורה עד שבאו האבות ושבטי יה וששים ריבוא נפשות ישראל. והנה בע"ש סמוך לשבת בשיעור תוספת שבת כ' וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ונדרש (ב"ר פ' ט) על כל היפך הטוב מה"מ ויצר הרע שהוא טוב מאד והיינו שיתוקן הפגם ויהיה נהורא דנפיק מגו חשוכא. ואז נבראו הלוחות שהיה זמן שאם יתקן אדם הראשון הפגם אז יזכה למתן תורה. ומאחר שלא תיקן הפגם בשלימות היה הזמן אחר אלף שנים שלו אם יהיה נפש כדוד שהיה מקים עולה של תשובה והיה המתקן הפגם. וכן בכל יומא זמניה אם יזכו לתקן הפגם עד שזכו ישראל. וז"ש במתני' שהלוחת נבראו ע"ש בין השמשות. ואיתא בגמ' (ברכות ה.) על פי זה ואתנה לך את לוחות האבן וגו' לוחות אלו עשרת הדברות והתורה זה מקרא והמצוה זו משנה. שהם פסקי הלכות מתורה שבעל פה לידע המצוה והמעשה אשר יעשו. אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים שהם גם כן משורש תורה שבעל פה וראש הנביאים ספר יהושע שא' (נדרים כב :) שערכה של ארץ ישראל היא וכבר אמרנו שהמכוון דשם נגנז שרשי תורה שבעל פה של כל א' מישראל דהוא בחינת ארץ כנסת ישראל. וזהו הט' קבין חכמה שנטלה א"י דשם עיקר המקום לתורה שבעל פה (ונת' חנוכה מא' כה ד"ה ובגמ') וכן ראש כתובים ספר תהלים ודוד המלך ע"ה רבן של כל בעלי רוח הקודש כמ"ש האריז"ל ורוח הקודש מבחינת מלכות כמ"ש (מגילה יד :) ותלבש אסתר מלכות שלבשתה רוח הקודש. ותורה שבעל פה על ידי רוח הקודש מלכות פה תורה שבעל פה. להורותם זה גמרא מלמד שכולם ניתנו למשה מסיני והיינו שהלוחות היו כלולים מכל הדברי תורה עם שרשי תורה שבעל פה. גם הרב חכמה לתקן הרב כעס שנבראו בע"ש בין השמשות אחר הקלקול לתקן כל פגם הנחש ואם היו זוכין להם היה די בהלוחות והיה כלול מהכל. וזה שנאמר והלוחת מעשה אלהים המה מרמז בתיבת המ"ה שמורה שאות מ' שהיא מדת מלכות כידוע בזוהר הקדוש היא בין ב' ההי"ן ה' עלאה וה' תתאה להמשיך מה' עלאה לה' תתאה ולזכות שבת עלאה שהיא בינה תשובה עלאה ואתפני יצר הרע מן תמן (כמ"ש תקו"ז תי' מח) והיינו לתקן כל פגם הנחש מכל וכל. וזה שנאמר ויאמר ה' אל משה עלי אלי ההרה והיינו שעל ההר ירדו שמים העליונים ואמר לו השי"ת שיעלה ההר"ה דאותיות ה"ר בין ב' ההין. להמשיך מן ה' עלאה בינה שכולל כל ג' ראשונות כמו שאמרנו כ"פ ע"ד שנאמר כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם שבחיבור חכמה עם בינה שבלב זוכין לבחינת הדעת שהוא פנימיות הכתר. והיינו להמשיך מהשורש מג' ראשונות עד ה' תתאה וזש"נ אל"י דייקא אל יו"ד. והיה שם מרמז שימשיך ו' עמודא דאמצעיתא מדרגת יעקב אבינו ע"ה ומשה רבינו כמ"ש בתקו"ז (תי' יג) ואחר כך יו"ד זעירא של יוסף שהוא ו' המילוי ועל ידו ההמשכה מה' עלאה עד ה' תתאה בחינת כנסת ישראל ועל ידי כן יוכל להופיע בישראל שיקבלו הלוחות כפי מה שהם כלולים כל הדברי תורה עם תורה שבעל פה הרב חכמה לתקן הרב כעס של פגם הנחש. וזה שנאמר ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה וגו' שכולל כל הדברי תורה שכולם ניתנו למשה מסיני וכמ"ש בגמ':
12
י״גהרמב"ן ריש פ' זו כ' וכן יפרש באלה המשפטים המשפט בע"ז ובכבוד האב והרציחה והניאוף הנזכרים בעשרת הדברות ע"כ. מפרש המשפטים לשון עונשים ודינים שאחר יתרו ומתן תורה באו המשפטים לעובר על דברי תורה פן יתגבר היצר הרע שמתגבר ומתחדש בכל יום (כמ"ש סוכה נב.) ועל זה באו העונשים שלא ידח ממנו נדח וכמ"ש (סנהדרין מג :) שכל המומתין מתודין וכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא וכשחשב בשלהי יומא החלוקי כפרה אמר בחמורות מיתה ממרקת וכן א' (שבועות יג.) עונה בה שאם עשה תשובה ומת מיתה ממרקת ולא ידח שום נפש מישראל שידותה וימות ויתכפר. ומ"ש שחשב המשפט בע"ז בפרשה זו הוא דכ' זובח לאלהים יחרם. והמשפט בכבוד האב מה שנאמר במכה ומקלל. והרציחה מה שנאמר מכה איש ומת. והניאוף לא נזכר בפרשה וכונתו על מה שנאמר כל שכב עם בהמה וגו'. והיינו שהשי"ת חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. ופתח בפרשה עבד עברי על פי מ"ש האריז"ל דפרשיות שובבי"ם מסוגלים לתיקון פגם הברית וכל חודש שבט בהם ועל זה נוצר באות צדיק לתקן קדושת מדת צדיק יסוד עולם. ואמר למי שעבר כל החודש ולא תיקן כלל והעונש על פגם זה להמכר לעבד. אף לו יש תקנה ע"י בחינת שביעית דכמו דשבת בימים מדת מלכות כן יש בשנים מדת מלכות כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג קח א) ה' תתאה שבע שנים בלחידייהו ה' עלאה שבע שנים שבע פעמים יובל ע"ש. והיינו שביעית איהי יראה ושריא בה יראה (זח"א ה ב) וזהו שופר עדש"נ אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו וזה יועיל. ואף למי שנשתקע בחטא ח"ו ואמר אהבתי וגו' לא אצא חפשי. אף הוא לא ידח ויש לו תקנה על ידי יובל עלאה שהוא השופר גדול שיעורר אף לב הנדחים בקלי' ארץ מצרים (וכמו שנת' מא' ב) יובל עלמא דאתי שיבורר ועמך כולם צדיקים וכל מאן דאתגזר אקרי צדיק. וזה שנסמך אחר מתן תורה שלא יתייאש העובר על דברי תורה שיש לו תיקון על ידי המשפטים ומי שפגם בפגם זה הגורם עבדות יש לו תקנה על ידי בחינת שמיטה ויובל ה' תתאה ה' עלאה. יראה תתאה יראה עלאה. תשובה תתאה תשובה עלאה שהכל א'. ושבת ברזא דברית שבשבת הזמן לתקן זה הפגם כמו שנת' כ"פ ובפרט בשבת זו שקדושתו המיוחדת הפרשה שקורין בה בו הזמן לתקן ולהתברר במדת צדיק:
13
י״דשיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. היינו שלעתיד יראו כל נפשות ישראל שכל הריחוק והדינים שעברו עליהם בעולם הזה היה רק בדמיון למראה עין וכענין החלום ועד"ש (עירובין יח :) על אדם הראשון שבהק"ל שנים חזא לאונסיה. אבל באמת הכל ניתקן לעתיד. והוא ענין פרשת משפטים גמר התיקון של שובבי"ם בפרשת כי תקנה עבד עברי כאשר אמרנו שמרמז שכל נפשות ישראל יש להם תיקון שמי שלא פגם כל כך בשביעית יצא וכדאי' במ"ר כשם שבראתי העולם בו' ימים ונתתי בז' כך יעשה עמך ו' שנים ויצא בן חורין. וגם אם פגם יותר והגיע לתכלית הריחוק כש"נ אחר כך ואם אמור יאמר אהבתי וגו' שהוא מגושם כל כך בתאותו להשפחה וזרעה שאין להם שייכות עמו רק למלא תאותו. ואינו רוצה לשוב בתשובה גם כן. יש לו תקנה על ידי יובל העליון וכש"נ ביובל ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו. ומספר ימי שובבי"ם מ"ב ימים שבששה שבועות. והוא כנגד שם מ"ב שבאנא בכח שהוא מסוגל לעליית נשמות לשרשם והוא כענין הששה שבועות של ימי הספירה שמפסח ועד עצרת שהם גם כן מ"ב ימים של השם הק' לרמז הנזכר:
14
ט״ואחר הבדלה
15
ט״זבזה"ק (וארא לא ב) ד"א עלמא דאתי אקרי נעם וכד אתער עלמא דאתי כל טיבו וכל חידו וכל נהורין וכל חירו דעלמא אתער ובג"כ אקרי נעם וכו'. היינו דטיבו אור כי טוב והוא מה שזוכין צדיקים לאורה דכ' אור זרוע לצדיק (כמ"ש תענית טו.) וכל חידו דכ' אור צדיקים ישמח שעל ידי האור זוכין לה' עלאה דאתפני מתמן יצר הרע על ידי ששוכן בחינת שכינתא עלאה ושכינתא תתאה בתרי בתי לבא (כמ"ש תקו"ז תי' מח) וזוכין לישרי לב שמחה וזהו על העתיד. ועל תיקון העבר אמר כל נהורין היינו תורה אור דכ' ולכל בשרו מרפא שהוא רפואה לכל החטאים ואמרנו שמרמז אף לפגם שמנע בזוהר הקדוש התשובה ממנו שנקרא בשר. גם לזה יש תיקון על ידי תורה (ונת' כ"פ) וכל חירו דעלמא אתער היינו כבחינת יוהכ"פ שהוא עלמא דחירו. ואמר בזוהר הקדוש כיון דנפיק שבתא אית לן לאתערא חידו עלאה עלנא וכו' ואית לן לאתערא ולימא ויהי נעם ה' אלהינו עלינו. והוא שבשבת זוכין לשבת עלאה דאתי שהיא נעם ה' ואתפני מתמן יצר הרע כמ"ש בתקו"ז (שם) ומבקשים במוצאי שבת על ימי המעשה שיופיע גם כן מנעם ה' עלינו. ומעשה ידינו כוננה עלינו שבשבת אין מעשה ידינו כלל ומבקשים על ימי המעשה שמעשה ידינו יהיה כוננה עלינו לייסד הקדושה שתהיה בקביעות לעולם. עדש"נ בחכמה יבנה בית והיינו שיהיה קדושה בקביעות. ובתבונה יתכונן שיתייסד הקדושה שיהיה לעולמי עד. והיינו שעל ידי הבינה זוכין לדעת כש"נ כי תבא חכמה בלבך שיתחבר החכמה שבמוח שיהיה כפי הבנת הלב בחינת בינה לבא ודעת לנפשך ינעם שזוכין להדעת שיוקבע במעמקי הלב וזה איקרי נעם וז"ש ינעם. וכן נאמר אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא היינו כשנכנס היראה למעמקי נקודת הלב בחינת בינה לבא זוכין לדעת בענין מציאה וכענין שנ' ודעת לנפשך ינעם וזה שנאמר ובתבונה יתכונן שיתייסד הקדושה לעולמי עד. וזה שנאמר ומעשה ידינו כוננה עלינו ועל דרך מה שאמרנו מדברי הרמב"ם (בפ"ג מה' דעות ופ"ה משמונה פרקיו) שאין שום דבר רשות רק כשמכוין לשם שמים לגדל בניו לתלמוד תורה אף עסק פרנסתו עבודה. ובלא כונה לשם שמים הוא חטא (ונת' מא' ז) ומבקשים שיהיה מעשה ידינו כוננה עלינו שהקדושה שיהיה במעשה יתכונן לעולמי עד בבחינת נעם ה' עדש"נ ובתבונה יתכונן. וכמו שאמרנו שמהאי טעמא מבדילין על היין שמורה שמחה. שהוא שמח במה שזוכה להכיר ולהבדיל בין קודש לחול ונשאר הציפוי והחשק להיות תמיד פנוי לתורה כבשבת. וכמו שנברא האדם לשמש את קונו. ורק מפני הקללה בזעת אפך וגו' מוכרח לעשות מעשה בימי החול. (וכמו שנת' מוש"ק יתרו) וז"ש (ברכות יז.) גלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצונך והיינו להיות דרופתקי דאורייתא כרשב"י שזה נקרא עושה רצונו של מקום כמו שאמרנו בפי' מ"ש (שם לה :) שבעושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים (ונת' פ' לך מא' ג עש"ב). ומי מעכב שאור שבעיסה וכו' שעל ידי הקלקול אנו מוכרחין לעסוק בעניני עמל העולם הזה ולהיות חורש בשעת חרישה וכו'. ומבקשים שיהיה על כל פנים המעשה לשם שמים לקבוע עתים לתורה ולגדל בניו לתלמוד תורה ומעשה ידינו כוננה עלינו שיתיסד הקדושה לעולמי עד על דרך ש"נ ובתובנה יתכונן.
16