פרי צדיק, נשא ה׳Peri Tzadik, Nasso 5
א׳ברע"מ פ' זו (קכ"ב א') תשובה תשוב ה' לגבי ו' דאת ה' איהו וידוי דברים כו' ואיהו הבל דנפק ועאל בפומי' דב"ג ה' דבהבראם והוא על רישי' דב"נ וכו' ועל האי דיוקנא דאת ה' אוקמוה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכד האי שריא לית לון יגיעה ובה נפש עמילה שבת וינפש דנפש אחרא אית על רישי' דב"נ דאתקריאת עבד כו' י' יראה ודא איהו על רישי' דב"נ ומנה יעול דחילא ללבא דב"נ למדחל מקוב"ה כו' ה' אהבה על רישי' דב"נ ומיני' אעיל רחימא דקוב"ה כו'. איהו על רישי' דב"נ ומיני' יעול על פומא דב"נ מלילן לאולפא באורייתא ובהאי דיהא בכון היראה והאהבה והתורה יתחזר יקו"ק דאיהו בינה תשובה ו' תשיב לגבי ה' דאיהו עובדא דבראשית ובה יהא לכון נייחא מכולא ובה שבת וינפש ובה יתכלל יה"ו ובג"ד ויכלו שלימו דכלא בה וכ'ו. ועמדו ע"ז בהגה"ה שעל זוה"ק כי בכל מקום מוכח שאותיות י"ה מהשם מרמזים על חכמה ובינה ומחכמה נסתעף בחי' אהבה. ובינה שמינה דינין מתערין הוא בחינת יראה וכאן ברע"מ אמר להיפך דמאות י' יעול דחילא ומאות ה' יעול אהבה. אך יובן זה עכ"י הידוע שבחי' היראה הנקבע בנפשות ישראל הוא על ידי האמונה המושרש בנפשות ישראל והיא הנקרא כנסת ישראל בחי' מלכות שמים וכנגד שם אדנ"י כש"נ ואם אדונים אני איתא מוראי. ועיקר אחוזת האמונה הוא במדת הכתר שהוא למעלה מן הדעת כדאיתא בפתי' אליהו דאיהו כתר מלכות. וכבר דברנו מזה שהתורה מתחיל באות ב' בראשית דהיינו מבחי' ראשית חכמה כתרגום ירוש' בראשית בחוכמא והוא הצמצום הראשון של התגלות העשרה מאמרות כמו שאמרו (ר"ה ל"ב.) בראשית נמי מאמר הוא הגם שלא נאמר בו מפורש ויאמר עד בריאת האור עכ"ז בזה עצמו של בריאת החשך על פני וגו' זהו הוי' של הצמצום הראשון אבל הוא הכרה למעלה מן הדעת בחי' חושך שהוא אפיסת השגה לכן לא נאמר בו ויאמר. אמנם יש עוד מדרגה למעלה מזה עד שאין שייך בו שום תפיסה אפילו של אפיסת השגה מצד החשך והיינו בחי' אות א' שלפני האות ב' והיינו בחי' ראשית חכמה יראת ה' כי היראה זו היא הראשית של החכמה והוא הדרגת אות א' של אנכי ה' אלהיך שמתחיל בה עשרת הדברות. וכידוע ע"ז מהרמב"ן ז"ל שלא נאמר המאמר אנכי וגו' בלשון ציווי כי על האמונה אין שייך ציווי רק שעל ידי הדיבור אנכי וגו' הוקבע אמונת אלהות בכללת נפשות ישראל בלי שום חקירה וטעם רק על ידי התקשרות בשרש למעלה מהטעם ודעת. ובזה יוצדק דברי הרע"מ הנ"ל שמאות י' יעול דחילא על רישא דב"נ והיינו בחי' ראשית חכמה יראת ה' כנ"ל. וזהו הלשון על רישי' דב"נ למעלה מן הראש והמוחין כנ"ל וכדאיתא בשו"ע ריש או"ח בהג"ה על שויתי ה' לנגדי תמיד כו' שמיד יגיע אליו היראה והפחד:
1
ב׳והנה אות י' שמרמז על חכמה היינו על חכמת תורה שבכתב שמתחיל בות ב' בראשית כנ"ל ומזה נסתעף יראה כמו שנאמר מימינו אש דת למו כי עצם החכמה שהוא חכמת תורה שבכתב כי נובלות חכמה של מעלת תורה (ב"ר פ' י"ז) הוא בא מימינו של הקב"ה מצד חסדו יתברך שנתן לנו התורה כמו שהיה בריאת העולם רק מצד חסדו יתברך כי חפץ חסד הוא כידוע. ועכ"ז אש דת למו שמזה מסתעף בחינת היראה. ובחי' אות ה' אהבה דמיני' עאל רחימא דקוב"ה הוא בינה המבין דבר מתוך דבר הוא בחי' תורה שבעל פה שהוא מה שהאדם מביא החכמה בלבו להמציא הבינה בלב מתוך החכמה. וזאת הוא עיקר תורה שבעל פה ששרשה מבינת הלב כאמרם ז"ל על סופרי הדיינין לכתוב הטעם כי לבא דאינשי אינשי. וכן בימי יוסי בן יועזר דבציר לבא (תמורה ט"ז:). והיינו כי הדברי חכמה שממציא על ידי הלב זהו עיקר תורה. וכמו שאמר הרבי מאיזביצא זצ"ל על כל מקום שנזכר בגמרא אליבא דפלוני היינו לפי ערך הלב שלו כי החכמה שאין יוצא מהלב אין נקרא חכמה. והנה הגם שעצם בחינת בינה מינה דינין מתערין כאמרם ז"ל ת,ח דרתא אורייתא קמרתחא לי' שנאמר הלא כה דברי כאש. וגם אמרו ז"ל ת"ח אין אור של גיהנם שולטות בו ק"ו מסלמנדרא כו' ת"ח שכל גופן אש כו' עכ"ז מזה נסתעף בחי' אהבה וחביבות מהרגשת מתיקת הטעם המתחדש מתוך לבו כי נאמר עליהם הנחמדים מזהב וגו' ומתוקים מדבש ואמרו ז"ל (שמות רבה פ' מ"א) ע"פ כי ה' יתן חכמה ולמי שהוא אוהב מפיו דעת ותבונה משל למלך כו' בא בנו נתן לו מן הפצטלין שבתוך פיו זהו בחינת תורה שבעל פה. ועל דרך זה יונח מה שסידר האריז"ל סעודת ליל ש"ק ליצחק אבינו וסעודה שניה דשחרית לאברהם אבינו יצחק קודם לאברהם מפני שבחינת אברהם אבינו הוא בחינת בינה המבין דבר מלבו בחינת תורה שבעל פה כאמרם ז"ל (ב"ר פ' ס"ג) אב לא היה לו רב לא היה למדו אלא וימן לו הקב"ה שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות תורה כו' ומזה נסתעף בחי' אהבה וחביבות והוא כנגד אות ה' כנ"ל. אולם יצחק אבינו ע"ה היה לו רב זה אביו שלמדו חכמה והוא בחי' י' חכמה ומינה יעול דחילא על רישי' דב"נ כנ"ל ולכן כנגדו הוא הסעודה דלילי דשבתא דחקל תפוחין קדישין היינו כללות נפשות ישראל הנק' כנסת ישראל בחי' מלכות אשה יראת ה'. ואות ו' מיני' יעול על פומא דב"נ למלעי באורייתא הוא כנגד המשכת עץ החיים דאיהו אורייתא בפועל כידוע. ואות ה' אחרונה שהוא נגד מעשה המצות בפועל והיינו התרי"ג עיטין שעל ידם נשפע הקדושה על הרמ"ח אברים ושס"ה גידין של האדם על ידי מעשה המצות בפועל בכל ששת ימי המעשה והיינו מסט' דעבד. והוא רק בפרטות כאשר יגע ועמל באיזה מצוה בפרט ממשיך השפעות פרטי על הנפש ממצוה זו כענין מצות צדקה שנקראת בלשון חז"ל סתם מצוה אמנם על ידי קדושת שבת שהוא דייקא מצות השביתה מכל מעשה המצות בפועל על ידי זה נכלל השפעת הקדושה בכללות השביתה בכל מעשה המצות וזהו מתנה טובה בבית גנזי ובה נפש עמילה שבת וינפש ובה יתכלל יה"ו ובג"ד ויכולו שלימו דכלא בה וכו'. וזהו תכלית בחי' התשובה בשבת תשוב ה' לגבי ו'. וזהו וידוי דברים כמו שנאמר בשבת טוב להודות לה' וגו' וידוע אמרם ז"ל בתשובה אפילו על חייבי עשה שאינו זז משם עד שמוחלין לו עכ"ז מחויב להביא קרבן עולא דורן לרצות. ועל זה בא קדושת שבת שנחשב כדורן וקרבן כאמרם ז"ל על סעותת ת"ח שנחשב כקרבן כל הרוצה לנסך יין על המזבח ימלא גרונם של ת"ח יין וכל המארח ת"ח כאלו הקריב תמידין והמביא דורן לת"ח כאלו הקריב ביכורים. ובשבת אמרו חז"ל מי עדיפת לן מינה (שבת קי"ט.) שבשבת כל אחד כת"ת ואכילת שבת כקרבן לדורן לרצות ובזה נשלם שלימות התשובה תשוב ה' כנ"ל:
2