פרי צדיק, נח ד׳Peri Tzadik, Noach 4
א׳בתנחומא ר"פ זו פתח י"ר על כמה עבירותנשים מתות כו' על שלשה וכו' ושלשתן מן התורה כו' ולהבין שייכות פתיחה זו לפרשה זו. והנה במשנה נשנית במס' (שבת לא:) ומסתמא יש לשלשתן שייכות למס' שבת. אף דחלה ונדה נוהג תמיד. אכן הענין דמ"ש שפכה דמו כו' תשפוך דמה ותשמור נדתה כו היא טמאה חלתו של עולם כו' היא כבתה נרו של אדם כו' ג' דברים שחשב הם כנגד הגוף והנפש והנשמה. טמאה חלתו של עולם נגד הגוף וכמו שנאמר כשם שהאשה מקשקשת עיסתא במים וכו' כך עשה הקב"ה לאדה"ר כו' את האדם עפר וגו' וזה קאי על גוף של אדה"ר שהוא חלתו של עולם ואמר טמאה חלתו של עולם עפמ"ש (שם קמו א) שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על ה"ס פסקה זוהמתן כו' ופליגא דראב"כ כו' עד ג' דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו כו' וכבר אמרנו דאלו ואלו דא"ח שיעקב אע"ה מצדו כבר פסקה זוהמא ממנו שהיה כאדה"ר קודם הקלקול. ואמר מה שקל שבקלים אינו אומר כן כמו שנאמר (פירש"י ויצא מב"ר) מפני שלא הרגיש ככל הנאמת הגוף ולא ידע בושה בזה כמו באדה"ר קודם הקלקול דכ' ולא יתבוששו. והוליד י"ב שבטים שלא היה בהן דופי. ומ"מ בהתגלות לא היה עוד שפסקה זוהמא מכל זרעו עד שעמדו על הר סיני דכ' אני אמרתי אלהים אתם. וז"ש שהיא טמאה חלתו של עולם. שע"י שהטיל הנחש בה הזוהמא פשטה הזוהמא באדה"ר ובזרעו עד יעקב אע"ה ובזרעו עד מ"ת. אך עדיין יש יצה"ר. ושפכה את דמו כנגד הנפש וכמש"נ כי הדם הוא הנפש. היא כבתה נרו של עולם הוא נגד הנשמה וכמו שנאמר במד"ת דכתיב נר ה' נשמת אדם. ושבת הוא הזמן לתקן כל קלקול אדה"ר שתחלת פגם הנחש היה באכילה. ואכילה דשבת שהוא בקדושה בא לתקן זה וכמו שנאמר (סנהדרין לח.) אדם נברא בע"ש כו' כדי שיכנס לסעודה מיד ובאדר"נ (פ"א) הגיר' שיכנס לסעודת שבת מיד והיינו כדי לתקן הקלקול וזה שייכות משנה זו למס' שבת. והנה בנח אי' בזוה"ק פ' זו (עג סע"א וע"ש עו רע"א) בעא נח למבדק בההוא חובא דבדק אדה"ר לא לאתדבקא ביה אלא למנדע ולאתקנא עלמא וכו' שרצה לתקן פגם וקלקול של אדה"ר וזה מש"נ נח איש צדיק תמים. איש מצינו (ברכות נד:) עמדו ע"ג איש זה משה דכ' והאיש משה עניו מאד וכן א' במכילתא (יתרו) כשהוא אומר וישאלו איש לרעהו מי קרוי איש הלא משה שנא' והאיש משה. וכן נדרש (סוטה יד.) ולא ידע איש על משה רבינו איש האלהים. ובכמה דוכתי דרשו איש האלהים. ובכמה דוכתי דרשו אי על משה במ"ר וזוה"ק. צדיק מדת יוסף שהיה מרכבה למדת צדיק יסו"ע. תמים שלים מדת יעקב איש תם ומתרגמינן גבר שלים. ושלשתן קדושת השבת דביעקב אע"ה אי (ב"ר פ' יא) אבל יעקב שכתוב בו שמירת שבת כו' דאף דאאע"ה ג"כ קיים מצות שבת שהרי קיים כל התורה כולה כמו שנאמר (יומא כח:) ולגירסת הרשב"א בתשו' ובס' האשכול דגרסי עירובי תחומין מפורש ששמר השבת ואף לגרסתינו עירובי תבשילין ג"כ הטען כדי שיברור מנה יפה לשבת כמו שנאמר (ביצה טו:) ומ"מ אמרו אברהם שאין כתוב בו שמירת שבת והיינו שלא נכתב בו בתורה בפרט ששמר שבת אבל יעקב שכתוב בו בפרט שמרית שבת ויחן גו' זה מורה שנקבע בו קדושת שבת. ויוסף ג"כ מצינו שעשה סעודת שבת כמו שנדרש (ב"ר פ' צב) ואין והכן אלא שבת המד"א והיה בו הששי והכינו. וכן כשחשב (זוה"ח תולדות) ז' מוספי המועדים נגד ז' רועים חשב מוסף שבת נגד יוסף. שתוספת הקדושה של שבת מבחי' יוסף. ומשה ג"כ קדושת שבת כמו שנאמר ישמח משה במתנת חלקו שהוא השבת. שמשה בירר יום השבת לישראל במצרים כמו שנאמר (מ"ר שמות) ואי' בתקו"ז (תיג' יג) והא משה תמן הוה אלא מסטרא דלגאו הוה דא מגופא ודא מנשמתא שיעקב אע"ה גופא וממנו קדושת הגוף של כל ישראל שיצאו ממנו. ויעקב ויוסף כחדא אינון כמ"ש בזוה"ק (ח"א קעו סע"ב) ונפש הדם הוא חיות הגוף ויוסף נקרא חי עלמין כידוע ובחינתו שהוא חיות הגוף והוא נגד הנפש. ומברר נפשות ישראל שהם בקדושה. ומשה נשמתא שהוא קדושת שורש נשמות ישראל שהם מד"ת כש"נ נר ה' נשמת אדם. וכל נשמה מישראל יש לה שורש בתורה אות או חלק מאות ומשה רבינו שורש כל הד"ת שנקראת תורת משה. ושלשה אלו באו לתקן פגם של אדה"ר בגוף ונפש ונשמה. ונח שכתוב בו איש צדיק תמים שמרמז על בחי' יעקב יוסף ומשה כאמור בעא ג"כ לתקנא עלמא מפגם אדה"ר וכמו שנאמר בזוהר הקדוש. וכן אי' (ב"ר פ' כה) כיון שעמד נח נחו ומנ"ל נא' כאן נייחא ונא' להלן למען ינוח וגו' מרמז שהיה בו ג"כ מעין נייחה דשבת. שהיה איש צדיק תמים בחי' ג' אלו שהם יעקב יוסף ומשה. ועל כן רצה גם כן לתקן פגם אדה"ר. אך ולא יכול וכמו שנאמר בזוהר הקדוש. שאף שהיה לו ג' בחי' אלו. היה רק בדורותיו שבדורו של משה לא היה נחשב לכלום נגד משה. וכן לא הי' נחשב לכלום נגד יעקב ויוסף. שאדרבה לו נאמר יום ולילה לא ישבותו וזה שייכות פתיחה זו לפרשת נח:
1
ב׳ובזוה"ח פר' זו את האלהים התהלך נח למעלה על כל המעלות ויולד נח שלשה בנים תאני ר"כ אלו ג' הנהגות אשר באדם. הנהגת הנשמה הליות לו עזר בעבודת בוראו והיא הנקראת שם. והנהגת התאוה והיצה"ר המנהיג ומחמם את הגוף והיא הנקראת חם. והנהגת היצר טוב כו' וליפות מעשיו בתורה וביראת ה' והיא הנקראת יפת כו' ע"ש. והוא ג"כ נגד ג' דברים דכ' איש צדיק תמים שהם קדושותמשה יעקב ויוסף כמו שאמרנו. והיינו שעל ידי שהתהלך את אלהים למעלה על כל המעלות זכה לג' בחי' אלו. הנהגת הנשמה. ולכבוש את היצר הרע ולכובשו שעז"נ בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע כמו שנאמר בר"פ הרואה. ולהנהגת היצר טוב. וחשבם כסדר הבריאה שהנשמה ניתנה באדם משעת פקידה והיצר הרע שולט באדם משעת יציאה כמו שנאמר (סנהדרין צא:) והיצר טוב בא לאדם משנעשה בן י"ג שנה כמו שנאמר בזוהר הקדוש (ר"פ וישב) וחשב הנהגת הנשמה נגד קדושת משה רבינו דאיהו נשמתא כמו שנאמר בתיקונים שהוא שורשכל הד"ת שמשם שורש נשמות ישראל ונקרא איש. וחם כנגד הנהגת התאוה והיינו להיות גבור הכובש את יצרו וזהו כנגד קדושת יוסף שהיה מרכבה למדת צדיק. ויפת כנגד יצר טוב. והוא כנגד בחי' יעקב שנקרא איש תם שלא היה לו כלל יצר הרע. שהיה כאדה"ר קודם הקלקול ולא ידע כלל מעטיו של נחש שהוא ההרגש בהנאת עצמו וכמו שאמרנו וזה הנהגת היצר טוב כצדיקים גמורים שרק יצר טוב שופטן (כמו שנאמר ברכות סא:) ולא כקדושת יוסף בחי' צדיק שהוא שיש יצר הרע והצדיק מתגבר על יצרו על ידי היראה וכובשו. רק שכל הקדושות היה לו רק בודרותיו. ולא זכה להם כמו משה יוסף ויעקב שהם שורש קדושת השבת וכמו שאמרנו:
2
ג׳ואיתא אחר כך בזוה"ח רבי פתח וירח ה' את ריח הניחוח וגו' כשיצא נח כו' התחיל בוכה על העולם כו' וקם והתפלל לפניו ואותו הריח עלה לפני הקב"ה וערב לו. א"ר ג' ריחות עלו לפניו ריח עולתו וריח תפלתו וריח מעשיו ולא היה ריח בעולם דניחא קמיה כאותו הריח ולפיכך צוה ואמר ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי כלומר ריח שהקריב נח לפני תשמרו להקריב לי ריח עולה ותפלה וכשרון מעשים. והיינו שכשיצא נח וראה חורבן העולם בכה עליהם והתפלל עליהם כמו שנאמר להלן שם באריכות והשם יתברך השיבו כען אמרת דא ולא בזמנא דאמרית לך בלשנא רכיכא דכ' כי אותך ראיתי וגו' בדיל דתבעי רחמין על עלמא כו' ואם היה מתפלל אז היה מבטל הגזירה וכמש"ש ובזוהר הקדוש (סז ע"ב) וכיון דחזא נח כך הקריב עלוון וקרבנין כו' וז"ש ג' ריחות עלו לפניו. שהם ג"כ כנגד ג' קדושות בחי' משה יעקב ויוסף שנרמז במש"נ איש צדיק תמים וכמו שאמרנו שהם שורש קדושת השבת. ריח עולתו כנגד קדושת יוסף שכנגדו מוסף שבת וכמו שנאמר בזוה"ח תולדות. וריח תפלתו נגד ק' משה רבינו שהתפלל על דורו ומסר נפשו עליהם ולא כנח שאף שהתפלל אחר כך היה שלא בזמנו. ומ"מ ערב להשם יתברך אותו הריח וכמו שנאמר בזוה"ח. וריח מעשיו כנגד קדושת יע"א שהוא גופא וממנו קדושת הגוף של כל ישראל שהם זרעו והמעשים טובים הם בגוף. ואז עלה הריח ניחוח שהיה כלול בו מעין ג' קדושות הנז'. והם כולם שורש קדושת השבת שהיא מדת מלכות. ריח עולתו הקרבנות לשם ניחוח לשם הנחת רוח לשם מי שאמר והיה העולם כמו שנאמר (זבחים מו:) וכל עיקר הבריאה שיתגלה כבוד מלכותו כמו שנאמר (ספ"ו דאבות) כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו וכו' ולכבודי בראתיו. וכן אמרו על פ' כל פעל ה' למענהו לקילוסו שיהיו מקלסין אותו כמו שנאמר (שוח"ט תהלים קמח) ובמק"א (שבת לא:) לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו שנא' והאלהים עשה שייראו מלפניו אבל שניהם אמת דליראה זה קאי על האדם שהוא תכלית מכוון הבריאה כמש"נ אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי. וכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה כו' כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה (כמו שנאמר ברכות ו:) והוא נברא ליראה וכמש"נ מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה. ובריאת כל העולם כולו הוא לכבודות היינו שהאדם ישיג מזה כבודו וזה האור שנברא ביום א' שהי' האדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו כמו שנאמר (חגיגה יב.) היינו להכיר מכל הבריאה כבוד מלכותו. והיינו שבת דמע"ש איהי יראה ושריא בה יראה (זח"א ה ע"ב) מלך שתהא אימתו עליך. ומזה ג"כ ריח תפלה שבא ממדה זו וכמש"נ אד' שפתי תפתח ושם זה מורה על יראה כמש"נ ואם אדונים אני איה מוראי. ובגמ' (ברכות ט:) נדרש ייראוך עם שמש על תפלה. וכן (שם י':) אל ימנע עצמו מן הרחמים כו' כי את האלהים ירא. נדרש לשון יראה על תפלה ורחמים. וכן נדרש (שם ו:) מי בכם ירא ה' וגו' על הרגיל לבא לבהכנ"ס כו' ע"ש. וכן ריח מעשים טובים הוא ממדה זו וכמו שנאמר בזוהר הקדוש (ח"ג קכג רע"ב) דה' תתאה כנגד מצוה. וכל יום השבת הישראל כעושה מצוה על ידי שניצול מעבירת חילול שבת וכמקריב קרבן מוסף על ידי האהבה וחשק לעשות ונאנס ולא עשה שמעה"כ כאלו עשאה. והתפלה בשבת רצויה שהיא רק על צרכי הנפש על מצות ותורה וטהרת הלב לעבודת השם יתברך באמת (וכמו שנת' מא' ג) וזוכין ישראל לכל הג' ריחות דאמר דלא הוה ריחא בעלמא דניחא קמיה כאותו הריח. וצוה לדורות תשמרו להקריב לי ריח עולה ותפלה וכשרון מעשים:
3