פרי צדיק, פרשת זכור ז׳Peri Tzadik, Parshat Zachor 7
א׳תנחומא (תצא ז) כאן כ' זכור ובשבת זכור שניהם שוין כו' מלה"ד כו' זה הזכרת וזה הזכרת לזה הזכרתי על קערה מלא כל טוב ולזה על קערה ריקם כך בשבת כ' זכור וגו' לקדשו ובעמלק כ' זכור וגו' תמחה את זכר וגו'. ובפרדר"א (פ' מד) איתא ע"ז שאמרו למשה רבינו היאך יתקיימו שניהם זה זכור וזה זכור נראה מהלשון ששני הזכירות זה לזה. ויש לומר דאיתא במכילתא (יתרו בחדש פ' ז) זכור את יום השבת לא תהא מונה כדרך שאחרים מונים אלא תהא מונה לשם שבת. היינו איתא בשבת שני בשבת וכדומה ועיקר קדושת השבת נשפע להנפש רק מצד הזכירה במחשבה ובפה מלפניו. והנה גם זכירת עמלק הוא גם כן לע"ע רק במחשבה ובפה לבד כי רק בהניח וגו' אז תמחה וגו' בפועל. ולכן אמרו ישראל מאחר ששני הזכירות שוים רק להעלות בזכרון המחשבה שמא כמו שעל ידי הזכירה של קדושת שבת במחשבה לבד על ידי כן נמשך ונשפע הקדושה להנפש כמו כן על ידי הזכירה דמעשה עמלק במחשבה יוכל להיות נמשך להנפש כח הטומאה וכש"נ אשר קרך בדרך ואיתא במדברי תורה ובפסיקתא (פרשה יב סי' יג) קירך טימאך כענין שנאמר אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ורבותינו אמרו אשר קרך הפשירך עשה אותך קר כמים כענין שנאמר מים קרים על נפש עיפה. ואיתא במכילתא (בשלח ויבא עמלק פרשה א) שהיה עמלק נכנס תחת כנפי הענן וגונב נפשות מישראל והורגן ע"ש ובמדברי תורה ופסיקתא (שם) איתא שלא היה לעמלק שליטה רק על מי שפלטו הענן ויש להבין מ"ש במכילתא שהיה גונב נפשות מתחת כנפי הענן ממנ"פ אם היה לו כח לכנוס לשם היה יכול להורגן שם ואם לאו היאך היה גונבם. גם דקדוק לשונו שהיה גונב נפשות ולא הגופים והוה ליה לומר גונב אנשים מישראל. ויובן ע"פ מ"ש ז"ל (בפדר"א פ' מד) שכל מי שהיה צריך טבילה היה הענן מפליטו חוץ ממחנה ישראל שהיה קדוש וכו' וזהו הענין שהיה גונב נפשות דייקא על ידי עצה זו כי באמת לא היה לו כח לכנוס תחת הענן רק על ידי שהכניס במחשבתם הירהורי תאוה על ידי זה היה גונב הנפשות להיות נטמאים במקרה לילה וז"ש נפשות דייקא ע"ד שדרשו (חולין לז :) נפשי לא מטומאה שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומאה בלילה. וממילא פלטם הענן כנ"ל ועל ידי זה היה לו כח להרגם וזהו גם כן הרמז אשר קרך טימאך כדש"נ אשר לא יהיה טהור מקרי לילה. והכח הזה היה לו לטמא הנפשות במחשבתם גם בהיותם תוך הקדושה תחת כנפי הענן כמו שאמרנו שעז"נ עמלק יושב בארץ הנגב בנפש שהוא מנוגב מכל חמדות ותאוות עולם הזה. ודייקא על נפש כזאת הוא מתגרה ביותר כמ"ש (סוכה נב.) ובת"ח יותר מכולם וזהו כח הנחש הקדמוני שנכנס לגן עדן להכניס בלבם מחשבת התאוה כש"נ ותרא האשה וגו' וכי תאוה הוא לעינים. (ונת' מא' א). וגם למ"ד אשר קרך הפשירך ועשה אותך קר כמים הוא ע"ד אמרם ז"ל (חגיגה טז.) ע"פ אל תאמינו בריע אל תבטחו באלוף אם יאמר לך יצר הרע חטוא והקב"ה מוחל אל תאמין שנאמר אל תאמינו ברע ואין רע כו' ואין אלוף אלא הקב"ה שנאמר אלוף נעורי אתה. ומה שכינו בכאן שמו ית' בלשון אלוף רמזו בזה שהוא עצת היצר הרע בעצם להכניס להאדם במחשבתו שכל האזהרות ועונשין הם רק להפחיד ולגזם להאדם כאב המדריך את בנו מנעוריו מפחיד אותו ומגזם לו בעונשין כדי שילך בדרך הישר אבל בודאי לא יעניש בנו חביבו אף אם יעבור על ציוויו וזהו שכינוהו בשם אלוף כד"א אלוף נעורי אתה כנ"ל. ועז"נ אל תאמינו וגו' אל תבטחו באלוף. וזהו גם כן כח עמלק אשר קרך הפשירך עשה אותך קר כמים שעל ידי מחשבה זו מכניס עמלק יצרא בישא קרירות בלב האדם שאין מהצורך להיות נזהר כ"כ מהעבירה מפני שהעונשין הם רק לגיזום בעלמא והוא גם כן מפיתויי הנחש שאמר להם אף כי אמר אלהים לא תאכלו וגו' אין בכך כלום שהיה רק לגזם ולהפחיד אתכם וכמו שאמר אחר כך לא מות תמותין שכל כונת ה' להפחיד אתכם שלא תדעו מטוב ורע אבל גם אם תאכלו לא יעניש אתכם מיתה. ועל ענין זה אמרנו באמת במ"ש בזוהר הקדוש (משפטים קכג ב) ע"פ ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו תשמורו מיבעי ליה אלא תשמרו ודאי כלומר דאגזימית לכון על מימר פולחני תשמרו דלא ימטי עליכון שום ביש ולפי"ז היה צריך לומר ומכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שתהיו נשמרים מכל הגיזומים והעונשין שלא יבא עליכם. ואמרנו שרומז דדייקא על ידי הגוזמות והעונשין בכל אשר אמרתי אליכם. על ידי כן תהיו נשמרים וזהו נסמך אחר שבת דשמיטה שעל ידי זה דייקא יהיה יראת ה' על פניכם וממילא יהיו נשמרים מכל רע ויהיו יוצאים בפחד הגיזום (ונת' משפטים מא' ב ומא' ז עש"ב) אבל חלילה לסמוך ע"ז ולהקל בעיניו העונשים כעצת היצר הרע ועמלק שורש הנחש שעז"נ אל תאמינו ברע. אל תבטחו באלוף כנ"ל. ולאשר כח עמלק גדול כל כך לטמא ולבלבל המחשבה בב' בחינות הנ"ל חששו ישראל אולי על ידי זכירה שלו במחשבה יהיה נדבק ח"ו איזהו שמץ הרהור מסטרא דיליה ושמא יקלקל עוד את כח הזכירה דקדושת שבת כנ"ל. ועל זה אמר היאך יתקיימו שניהם. ועל זה השיב להם משה רבינו ע"ה שאינם שוים מפני שהעיקר נתלה בכונת הזכירה של האדם כמשל לזה הזכרתי על קערה מלא כל טוב היינו על ידי כונת הזכירה של שבת כדי לקדשו נפעל זאת בעצם להמשיך קדושה. ועל ידי זכירת עמלק על שולחן ריקם שיהיה נמחה נפעל על ידי זה שימחה זכרו מהנפש. ובפרדר"א הלשון אמר לו משה לא דומ כוס של קונדיטון לכוס של חומץ זה כוס וזה כוס זה זכור לשמור ולקדש וכו' וזה זכור להשמיד כו' נראה שאין צריך שום כונה בשתי הזכירות כענין המשל בב' כוסות שאין בהם הבחנה למראה עין האדם וכמו כן בענין ב' הזכירות נצרך לקיים בתמימות בשניהם כציוויו ית' וה' יגמור בעדנו שעל ידי הזכירה של שבת יהיה נשפע קדושה להנפש ועל ידי זכירת עמלק יהיה נמחה זכרו מהנפש מכל וכל כש"נ תמחה את זכר עמלק מתחת השמים:
1