פרי צדיק, לחג הפסח ט״וPeri Tzadik, Pesach 15
א׳ליל שני
1
ב׳יו"ט זה נקרא בתורה שבת סתם כמש"נ ממחרת השבת, וזה גרם לביתוסים לטעות שעצרת אחר השבת (מנחות סה.) ולמה לא נכתב בתורה ממחרת הפסח שאינו אריכת לשון גם כן. והענין היא דשבת הוא לשון נייחא שבכניסת השבת כ' וירא א' את כל אשר עשה והנה טוב מאד שמצא השי"ת נייחא בהבריאה וכמ"ש (ב"ר פ"ט) עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני תמיד כשם שהעלית חן לפני בשעה זו, והיינו שצפה שהכל היה כדי שיהיה טוב מאד וכמ"ש (בזח"ב קכד א) דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא ולית טבא אלא הה"א דנפיק מגו בישא אבל אז היה רק שצפה הקב"ה שיהיה אומה ישראלית ויקצלו עול מלכותו בשבת וינחיו כל עסקיהם לכבודו ית', וה תכלית מעשה שמים וארץ. וכמ"ש ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יום השבת (ר"ס א"ר). אבל עיקר הנייחא היה ביציאת מצרים שכבר היה אומה שלימה כנסת ישראל שקבלו עול מלכות. ואז מצא השי"ת נייחא בעולמו. ונקרא שבת בפרשת העומר שכן הקריבו אז העומר מן השעורים שהוא מאכל בהמה וכמ"ש (פסחים ג:) שעורין נעשו יפות וכו' צא ובשר לסוסים וחמורים וכן (סוטה יד.) כשם במעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה והוא להורות שאף מעשה בהמה שהוא ההיפוך מהטוב והחושך שהוא מעשיהן של רשעים הוא כדי שיהיה טוב מאד נהורא מגו חשוכא, ולכן דייקא בפ' העומר נקרא יום טוב זה שבת סתם:
2
ג׳ותקנו חכמים בחג זה ד' כוסות והוא שיעור שכרות כמ"ש (כתובות סה.) ד' אפילו חמור תובעת בשוק ואינה מקפדת. ולא מצינו שיהיה מצוה בשכרות זולת בפורים דאיתא (מגילה ז:) מיחייב אינש לבסומי בפוריא וכו' ושם הטעם מפני שהישועה היתה למעלה מתפיסת שכל בנ"א. אבל במקום אחר לא מצינו מצוה בשכרות. אך סעודת שבת מצינו ראשונה אצל יוסף שעשה לשבטים סעודת שבת כמ"ש (ב"ר פ' צ"ב) והכן אין הכל אלא שבת כו' ושם נ' וישתו וישכרו עמו והיינו שרצה לידע אם השבטים גם כן מבוררים שבג' דברים אדם ניכר בכוסו (עירובין סה:) וכן בסעודת שבת נתבררו ישראל נגד האומות כדאיתא (מגילה יב:) ביום השביעי שבת היה שישראל אוכלין ושותין כו' רצה יוסף לידע אם השבטים גם כן מבוררים בלב. והיין ישמח לבב אנוש. והיינו אף מי שפגם וקלקל שכן נדרש (שבת קיח:) אשרי אנוש שאפילו עוע"ז כאנוש מוחלין לו. והיינו שעל ידי שבת מתקנים העבר. וישמח היינו לישרי לב שמחה זוכין לישרי הלב, שיהיו ב' הלבבות רק טוב, ולהוריק הרע מלב כסיל ויהיה הכל טוב מאד. ולכן בפ' העומר שבא מן השעורים שהוא לברר שאף מי שמעשיו מעשה בהמה. מ"מ היא רק כדי שיהיה טוב מאד נהורא דנפיק מגו חשוכא. בפ' זו דייקא נקרא חג זה בשם שבת סתם. ובא בו גם כן היין בשיעור שכרות לברר את ישראל שניכר בכוסו שבישראל המן זכה משמחו כמ"ש (יומא עו:) שזוכה לישרות הלב. וכמו שאמרנו שבחג זה בא האכילה בקדושה שמברכין עליה אקב"ו שבא לתקן שורש הפגם שהיה באכילה ונתקלל ואכלת את עשב השדה וע"ז בא השינוי בטיבול ירקות שזה היה סיבה לוימררו את חייהם בעבודה קשה ואח"ז בא המצוה באכילת מצה שהיא ביטול השאור שבעיסה. ומברכין על האכילות אקב"ו שזה גופי' מביא קדושה לישראל ועל ידי זה מתקנים כל אכילות של כל השנה שיהיה בקדושה. וז"ש מגילה (יג:) בקטרוג המן שאמר ואת דתי המלך אינם עושים דמפקי לכולא שהא בשה"י פה"י. שבת היום פסח היום. ובשלמא שבת יתכן שהיא תדיר בכל שבוע. אך פסח למה הזכיר שהוא רק פעם אחת בשנה. ויתר הו"ל סוכות שהוא ח' ימים ופסח רק ז' ימים. אך המכוון שלו היה לקטרג למעלה (כמשנ"ת כ"פ) והיה הקטרוג דמפקי לכולא שהא בשה"י פה"י שאומרים שעל ידי אכילת שבת ופסח מבררין לכל השנה שאכילתן בקדושה ובאמת אינו כן ואת דתי המלך אינם עושים ואיתא במ"ר ישנו עם אחד שניהון רברבין שאוכלין ושותין ואומרים עונג שבת כו' א"ל הקב"ה רשע אתה מפיל עין רעה במועדים שלהם הרי אני מפילך לפניהם ומוסיפים להם מועד א' על מפלתך וכו', ולא הועיל כלום בקטרוגו ואמר (מגילה טז.) אתי מלי קומצא קמחא דידכי ודחי עשרת אלפי ככרא דכספא דידי כו' והיינו שבעומר נתברר שאפילו הדומין לבהמה גם כן יש בהם קדושה, ואז בא התיקון לשורש הפגם בליל פסח שהיה אכילה בקדושה, ולכן בפורים גם כן מתבררין ישראל שאכילתן בקדושה ולכן בא המצוה בפורים לבסומי בפוריא שבג' דברים אדם ניכר בכוסו כו' וכמו שאמרנו:
3