פרי צדיק, לחג הפסח כ״וPeri Tzadik, Pesach 26
א׳בזה"ק (ח"ב קפ"ג א) בפסח נפקו ישראל מנהמא דאיקרי חמץ כו' ואמאי קרבנא דא חמץ כו' כד נפקו ישראל ממצרים לא הוו ידעו עקרא ורזא דמהימנותא אמר קב"ה יטעמין ישראל אסוותא כו' כיון דאכל מצה דאיהו אסוותא למיעל ולמנדע ברזא דמהימנותא כו', עקרא דמהימנותא היינו מהימנותא שלימתא כמו בשבת (שם פח ב) שהוא כ"ע איהי כתר מלכות וכמ"ש (שם ע"א) דהא בהא תליא מהימנותא דלעילא בעתי"ק ובז"א ובחק"ת כו', והוא דאיתא בזוהר הקדוש (ח"ג רל א) איהו אמת ואיהו אמונה, דעיקר היחוד כשמכיר כמו יעקב אבינו ע"ה אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה היא משנברא העולם, דאף שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם, דאף לאחר הבריאה אין בלעדו דבר, וע"ז מורה שם הוי"ה הי' הוה ויהיה, אך זה השם אינו נהגה בעולם הזה שאין בזה תפיסה בעולם הזה שרואים כחות שנראה שעושים נגד רצונו ית', ואך יעקב אבינו ע"ה הכיר היחוד במדת אמת אבל השבטים אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלנו אלא אחד (כמ"ש פסחים נו.) והיינו שאף שאין אנו מכירין במדת אמת אנו מכירין באמונה היחוד, וזהו עקרא דמהימנותא, ורזא דמהימנותא עפמש"נ סוד הוי"ה ליריאיו ופירשו בסה"ק דשם הוי"ה הוא סוד ליראיו, והענין דשם הוי"ה כולל ט' המדות י חכמה ה' בינה ו' ת"ת כלול שית ספיראן ה' מלכות (כמ"ש זח"ג רנ"ח סע"א) וקוצו דיוד דלעילא רמיזא לאין כ"ע (כמש"ש יוד ב' סה ב). ואמונה שבת דמע"ש איהי יראה ושריא בה יראה (כמ"ש זח"א ה' ב) והיינו שישים אל לבו ע"י האמונה שממ"ה עומד עליו מיד יגיע אליו היראה (כמ"ש ריש או"ח) זה יכולין למסור לאחר גם כן כמו שאמר ר"א לתלמידיו שיהא מורא שמים עליכם כמורא בו"ד (ברכות כח:) אבל שם הוי"ה כ' נודע בשערים בעלה ובזוהר הקדוש (ח"א קנ רע"ב) דא קוב"ה דאיהו אתידע ואתדבק לפום מה דמשער בליבי' וכו' וזהו סוד ליראיו היינו שלא יכול א' למסור לחבירו, וזהו רזא דמהימנותא שלימתא ועל ידי המצה דאיהי אסוותא למיעל כו' היינו בלילה ראשונה שאז במכת בכורות נתבררו במדה עשירית מתתא מנעילא אך אחר כך נתבטל ונסתר האור, ולמנדע היינו לזכות להדעת ואיתא (במ"ר נשא ר"פ י) ודעת זהו המכיר את בוראו רזא דמהימנותא סוד הוי"ה ליראיו שיושאר הקדושה לעולמי עד:
1
ב׳וכתיב ובריתי להודיעם והוא עפמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב מ ע"ב) אמאי איקרי לחם עוני כו' מ"ט משום דלא אתפרעי כו' מ"ט משום דלא תחסר כ"ל בה כמה דחסרת לי מצרים, והיינו עפמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א לא סע"א) ואלין שיתא יומין עלאין קרא פריש לון דכ' לך ה' הגדולה וגו' כי כל דא צדיק בשמים דא ת"ת ובארץ דא כ"י כתרגימו די אחיד בשמיא וארעא כלומר דיסודא דעלמא דאיקרי כל אחיד בת"ת דאיקרי שמים ובארץ דאיקרי כ"י וכו', ומאן דאתגזר איקרי צדיק (זח"ב כ"ג ע"א) ונעשה מרכבה למ' צדיק יסוד עולם כל דמחבר קוב"ה ושכינתי' והיינו כל המדות, ובארץ דכ' לא תחסר כל בה, א"כ לא היה מהדין שיהיה חיוב לאכול מצה ועז"א בזוהר הקדוש (מ' שם) ובכל שתא ושתא דוכרנא דמצרים קא עבדי ישראל ואכלי ולא אשתצי מדרי דרין כו', ויש להבין הא פסח מצרים ל"ה חימוצו נוהג אלא יום א' (כמ"ש פסחים צו.) ומה שאכלו מצה רק מפני שלא היה להם חמץ כמש"נ כי לא חמץ ושירי בצק שהוציאו אכלו עד ט"ו אייר, ואחר כך כשנכנסו לא"י לא תחסר כ"ל ב"ה ולא הוצרכו למצה כלל, ואיך יתכן שמצות מצה שאחר כך שהוא לזכרון ליציאת מצרים ויהיה טפל חמור מן העיקר, אבל ענין מ"ש דלא אתפרעו היא אף שבמילה כבר נקרא צדיק וכל מאן דאתגזר איקרי צדיק, אך כל שלא פרע לא נתגלה האי את קדושא, ואיתא בזה"ק (לעיל ע"א) אימתי אתפרעו בשעתה דכ' שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו, ואע"ג דאוקמנא האי קרא במלה אחרא כלא היה ויאת וכו' ומפרש שפריעה שניתנה בימי יהושע לדור הנולד במדבר נתנה, והיינו שבמכילתא דרש חוק זה שבת, ושבת ברזא דברית (כמ"ש זח"ב צב א) ושבת גם כן נקרא כל (כמ"ש זה"ח תשא מ"ד ע"א ד"ה זכור) והיינו דברית הוא חוק כמש"נ ויעמידה ליעקב לחוק והיינו שנחקק הקדושה בלב שתיכף בהולד ישראל נולד בקדושה שהרי נימול לח' שלא מדעתו וזוכה להיות צדיק ובן עולם הבא והיינו מפני שקשור בשורש בהשי"ת ברצון העליון כמש"נ בראשית בשביל ישראל שנקרא ראשית וכן שבת שיש בו התגלות עתיקא כמ"ש בזה"ק (ח"ב פח) הוא גם כן ברית ונקרא גם כן חק וכן תורה שנקרא גם כן ברית (כמ"ש נדרים לב:) הוא גם כן חק, וכמ"ש (זח"ג כט ב) דת"ח דמיין לשבתות, ובמרה כ' ולא מצאו מים ודרשו בגמרא ואין מים אלא תורה, ומקשה בזוהר הקדוש (ח"ב ס' ע"א) וכי מאן יהיב להו אורייתא הכא כו' אר"א אינון נפקי למדברא לאסתכלא קב"ה נטל זווא יקרא דילי' כו' ואין תורה אלא קוב"ה וכמו שמפרש מדבר שור ע"ש הסתכלות דבעו לאסתכלא ולא מצאו והמר להם מאד ומה יועיל שיזכו עוד לפי שעה כיון שיכול אחר כך להסתר מהם. ועל זה נאמר שם שם לו חק שיוחקק האור קוב"ה תורה איקרי לעולם, וזהו על ידי שבת מילה ותורה שנקראו חק וז"ש ובריתו להודיעם שיזכו להדעת שיהיה בקביעות לעולמי עד, והנה בקי"ס כתיב ויראו העם את ה' ויאמינו בה', ועוד במצרים כ' ויאמן העם, ואחר עשר מכות [שהיו כנגד ע"ס מתתא לעילא כמ"ש זח"ב כט ב ונת' כ"פ] בודאי זכו למהימנותא שלימותא עד השורש ובקי"ס כ' שאז זכו לאמונה, אך בודאי דיש מדריגות באמונה ושלימותה דאף לעתיד איתא ת"ח אין להם מנוחה וכו' ילכו מחיל אל חיל (כמ"ש סוף ברכות). ובכל שנה ושנה יש יציאת מצרים חדש וכמו ביציאת מצרים זכו רק למדריגה א' באמונה ושלימותה, ובקי"ס דכ' הים ראה וינס ובמדרש (שוח"ט ת' וזח"ב מט א) ארונו של יוסף ראה, והיינו שכל ישראל זכו למדת צדיק יסוד עולם וכמש"נ ועמך כלם צדיקים, וכל ישראל נקראו ע"ש יוסף כמש"נ שארית יוסף (ב"ר פ' ע"א) ואז זכו ישראל ויראו ויאמינו, ומ"מ לא זכו למדת כל בשלימות עד שבאו לא"י דכ' לא תחסר כל בה, ובכל שנה ושנה אוכלין מצה ז' ימים, לדוכרנא דמצרים, והיינו שבלילה הראשונה זוכין למיעל ברזא דמהימנותא, ואחר כך למינדע שיושאר הקדושה בקביעות, ובכל שנה ושנה זוכין למדרגה יותר בשלימות מהימנותא שלימותא ובשבת שכל הסעודה סעודתא שלימותא (כמ"ש בזוהר הקדוש) ע"י המצה של שבת יכולים לזכות למדרגה גבוה יותר בשלימות האמונה:
2