פרי צדיק, פסח שניPeri Tzadik, Pesach Sheni
א׳בזה"ק (בהעלותך קנ"ב ב) דאי תימא דבדרגא עלאה יתיר קאי בירחא תנינא לאו הכי כו' ויש להבין דלמה היה ס"ד שיהיה מעלה יתירה לעושה פסח שני באייר דאצטרך למימר לאו הכי כו', אך הענין על פי מ"ש (בזוהר הקדוש שם) מקודם איש איש תרי זימנא אלא איש דאיהי איש ויתחזי לקבלא נשמתא עלאה כו' והיינו בשורש שהוא בחי' כ"ע, והוא כמו התינוק במעי אמו דאיתא (נדה ל:) ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוה"ע עד סופו. והוא בחי' אור הראשון שהיה אדם הראשון צופה בו מסוף העולם ועד סופו (כמ"ש חגיגה יב.) וגנזו לצדיקים לע"ל והוא בחי' כ"ע. ותינוק במעי אמו שאין בו עוד שליטת יצר הרע עד יציאתו מרחם (כמ"ש סנהדרין צא:) מקרא דלפתח חטאת רובץ והנשמה נתינה בו משעת פקידה (כמש"ש) וזהו נר ה' נשמת אדם שדלק לו על ראשו וזוכה אז לאור הגנוז לצדיקים לע"ל (ונת' במ"א). ואמר איש דאיהו איש עפמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א ס' א) טוב איש דא קוב"ה דאיקרי טוב כו' וכ' ה' איש מלחמה כו' ד"א טוב איש דא צדיק כו' ר"ח אמר כלא חד עייש"ה (ונת' מח מא' ז') ויעקב ויוסף כחדא אינון ודיוקנא חדא להו (זח"א קע"ו סע"ב) והיינו בריח התיכון מבריח וגו' בחי' קו האמצעי, ובגמרא (ברכות נד:) אבני אלגביש כו' עמדו על גב איש זה משה דכ' והאיש משה וגו' ירדו על גב איש זה יהושע דכ' איש אשר רוח בו, והיינו דמרע"ה איש עניו מרכבה למדת אין, והיינו עתיקא סתימאה דכל סתימין דאקרי אין (זח"ב ס"ד ב' ובאדר"ז) וע"כ זכה משה לכתרים כמ"ש (שבת פח.) וכלן זכה משה ונטלן כו' וזה נר דלוק על ראשו. [ומטעם זה מייתי רש"י ז"ל (שם) אהא דיליף מקרא דכ' ומשה יקח את האהל מלשון בהלו נרו עלי ראשי (איוב כ״ט:ג׳) ולא מייתי מפסוק הן עד ירח ולא יאהיל המוקדם לו (שם כה) וקרוב יותר ללשון האהל, אך מפ' בהלו נרו וגו' יליף דנר דלוק לו וכו' וכמ"ש], וזהו סוד מ"ש (סנהדרין לא:) לדזיו לי' כבר בתי' תלאו במרע"ה ע"ש הנר שהיה דלוק על ראשו כמ"ש רש"י (שם) ותוס' (שבת נו:) והוא מרכבה לשם הוי"ה כיעקב אבינו ע"ה וכמ"ש בתיקו"ז (תי' י"ג) מסטרא דעמודא דאמצעיתא כו' והיינו שהיה כולל כל ס"ר שרשי נפשות ישראל, יהושע איש אשר רוח בו ודרשו (בספרי הובא ברש"י) שיכול להלוך נגד רוח של כל א' וא', והוא עפמ"ש (נדרים כב:) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם כו' וס' יהושע בלבד שערכה של א"י הוא וביארנו דארץ היינו שכינתא (כמ"ש רע"מ פנחס רמ"ג ב) והיינו מלכות פה תורה שבעל פה וכל שבט יש לו קדושה מיוחדת בתורה שבעל פה. וכן כל נפש מישראל י"ל חלק בתורה שבעל פה וכנגד זה חלקו בארץ וע"ז נתייסד ס' יהושע ערכה של א"י, שהיא מברר שורש כל שבט ושורש כל נפש מישראל בתורה שבעל פה, והוא מעין העתיד דכ' ולא ילמדו עוד איש וגו' שישיג אז כל אחד חלקו בתורה שבעל פה, וזש"נ ונתת מהודך וגו' והיינו מהכתרים שזכה משה ונטלן דאי' בתוס' (שבת פח.) דשל הוד היו וזה גם כן עד השורש נר דלוק על ראשו, וז"ש בזוהר הקדוש דע"כ נאמר איש איש ב"פ אלא איש דאיהו איש ויתחזי לקבלא נשמתא עלאה והיינו עד השורש מכ"ע כנ"ל, והוא פגום גרמי' כו' דבאמת גם עשו נקרא איש איש כמ"ש (זח"ג פט א') דלא חולקי' דעשו ולא הוות בעדבי' דההוא דכ' בי' איש יודע ציד איש שדה גם כן ב"פ איש, מפני שהוא משורש שהוא ראשית דקליפה ומלכות דקליפה וכמש"נ ראשית גוים עמלק ואחריתו וגו' ונקרא מלכות הרשעה והוא בקליפה עד השורש, ואחר כך אמר בזוהר הקדוש וע"ד איש איש איש דיתחזי למיהוי איש והיא מסאב גרמי' וכו' והוא עפמ"ש (פסחים צג.) גר שנתגייר בין שני פסחים כו' ר' נתן אומר כל שזקוק לראשון זקוק לשני וכו' וס"ל לזוהר הקדוש כר"נ וז"ש איש דיתחזי למיהוי איש וכו' ולאפיקא גר וקטן שלא היו ראוים לפסח בראשון, ואמר והוא מסאב גרמי' דלא ישרי עלי' קדושה דלעילא היינו פסח בחי' קדושה דלעילא עד השורש, שכן במכה עשירית נתבררו ישראל בני בכורי וגו' והיינו שקשורים בשורש עליון, וזה ענין שהפסח נקרא קדושה דלעילא וזהו איש דאיהו איש שראוי היה לקדושת הפסח, שמורה שקשור בשורש כנ"ל, ואחר כך אמר או בדרך רחוקה בגין דב"נ דמסאב גרמי' מסאבין לי' לעילא כו' אר"י והא כ' או בדרך רחוקה דאתחזי תרין מילין כו' כאן עד לא מסאבין לי' כאן בתר דמסאבין לי' כו' האי או האי לא ישרי עלי' קדושה דלעילא כו' והיינו דקרבן פסח ראשון בזמנו הורה על קדושה דלעילא שקשור בשורש בכ"ע וכאמור, ואמר עוד אי לא מתקן גרמי' לא אלא כיון דאתדכי ומתקן גרמי' הא ירחא תנינא כו' מכאן כל ב"נ דמדכי גרמי מדכאין לי' כו' והיינו שעשוה תשובה כראוי ואמר שמביא פסח שני והיינו לאפוקי ממ"ד דזבין וכהא"ג בשני עושין בטמאה, ועז"א בזוהר הקדוש דאי תימא דבדרגא עלאה יתיר קאים בירחא תניינא, והיינו כמ"ד (ברכות לד:) מקום שבע"ת עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין ועז"א לאו הכי דהא ישראל זרעא קדישא דעבדו פסחא בזמני' נטלו לי' לסיהרא ושימשא כחדא והיינו במדרגת איש איש משה ויהושע שמשא וסיהרא (כמ"ש ב"ב ע"ה.) פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה והם מרכבה לשמות הוי"ה תורה שבכתב וא"ד מלכות פה תורה שבעל פה:
1
ב׳ואמר אחר כך ומאן דנטיל יסודא וכו' מאי יסודא לא תימא יסודא עלאה דצדיקא דעלמא בחי' יוסף צדיק יסוד עולם, אלא יסודא דאבן טבא כד"א אבן מאסו הבונים וגו' והיינו מדת מלכות וכמ"ש (בס' הבהיר נד' סוזח"א) מאסו הבונים אבן שמאס אברהם ויצחק שבנו את העולם כו' ודוד המלך ע"ה ה' מרכבה למדת מלכות, כ"ע איהו כתר מלכות, וז"ש ומאן דנטיל יסודא בקדמיתא נטיל בנינא. והוא ענין מ"ש בגמרא (פסחים צה:) ליל המקודש לחג טעון הלל כו' דפסח שני שאינו מקודש לחג אינו טעין הלל באכילתו, דבמד"ת (בשלח י') שחשבו עשר שירות נחשב הא' במצרים שנאמר השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, ולשון התקדש חג ולא כ' מקודש לחג, הוא שאז נתקדש מהשי"ת ענין קדושת החג והיינו שאז נעשה בחי' מלכות כנסת ישראל שקבלו ישראל מלכותו ית'. וז"ש דנטיל יסודא דאבן טבא בחי' מלכות קודש תתאה וזהו יסודא דבנינא מדה אחרונה, וכשנוטל יסודא בקדמיתא נטיל כלא סיהרא ושמשא. ובפסח שני גם כן זוכה לבחי' שמשא וסיהרא שהוא שזוכה לבחי' סיהרא בשלימות ושמש מופיע לירח, אך אינו עד השורש עדיין, ואחר כך (בזוהר הקדוש שם) ר' יהודא פליג דבפסח שני גם כן נטיל כולא רק בקודש ולא מורידין ובפסח שני נחית מעילא לתתא כו' והיינו עפמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קפו א) ירחא דלכון כסדרא דאתוון אבו"ב י"ב רזא דג' אב"ג כו' ירחא דילי מסופא דאתוון תשרי אתוון למפרע, מ"ט אתון מתתא לעילא כו' וזה סוד ואביא אתכם אלי, וז"ש בזוהר הקדוש דדא סליק ולא נחית וכמש"נ ואשא אתכם על כנפי נשרים, וזהו למי שזוכה לפסח ראשון בזמנו, מה שאין כן בפסח שני נחית מעילא לתתא כתשרי שהוא על ידי תשובה שימשיך אליו קדושת השי"ת. וכענין אני את דכה (סוטה ה.) וזהו ההבדל בין פסח ראשון שזוכה לבחי' איש איש כנ"ל ומאן דמסאב גרמי' דלא ישרי עלי' קדושה דלעילא כיון דאתדכי ומתקן גרמי' ע"י תשובה כנ"ל נטיל גם כן כלא רק ההבדל כאמור ולכן בפסח שני באכילתו אינו טעין הלל שאז הזמן לתקן על ידי תשובה, ובפרט כשחל בשבת דכ' טוב להודות לה' ובפרדר"א (פ' י"ט) איתא שכל מי שמודה פשעיו ועוזב ניצול מדינה של גיהנם עדמש"נ מודה ועוזב ירוחם ובמד' (ב"ר פ' כ"ב) כך הוא כחה של תשובה כו' מיד עמד אדם הראשון ואמר מזמור שיר ליום השבת וגו':
2
ג׳בזה"ק (בהעלותך קנב ב') מתמה אי רזא דפסח שלטא בניסן איך יכולין אילין דאסתאבן למעבד בירחא תניינא דהא איעבר זמני' עי"ש. אך הענין דידוע כי יש ששים רבוא אותיות לתורה וכנגדם ס"ר נפשות ישראל, וכל נפש מישראל יש לו חלק באותיות התורה, והנה בעת עמדם על הר סיני והיו כלם כאיש אחד בלב אחד כלו לה' חפיצים ומשתוקקים מאד בשמחה רבה לקבל עליהם עול מלכותו והקדימו נעשה לנשמע לשון שמה"ש משתמשין בו (כמ"ש שבת פח:) היינו כי אמרו נהיה כמלאכים שלא נוכל לעשות דבר נגד רצונו ית' כמו המלאך שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות כי לא יוכל לשנות עצמו מתכלית הבריאה שנברא לאותו שליחות, וכמו"כ אמרו ישראל גם כן נעשה רק רצון השי"ת את אשר יצוה לנו ולא נוכל לעשות שום דבר נגד רצון השי"ת, ובכח הדברים האלו ובהתשוקה רבה הזו המשיכו את התורה מן השמים לארץ על ידי מרע"ה, והנה האנשים שהיו טמאים לנפש אדם היו אנשים צדיקים כמ"ש בגמרא (סוכה כה.) או שהיו מישאל ואלצפן או שהיו נושאי ארונו של יוסף, והיו פטורין מן הדין מפס"ר מטעם עוסק במצוה ומה לחצם לקרב לפני מרע"ה בצוחה רבה למה נגרע וגו' ומה היה הגרעון מצדם. אך צעקתם היה כי המה היו משתוקקים מאד לקיים מצות הקרבת הפסח בזמנו בתוך כלל ישראל וע"ז הצר להם מחד שלא זכו לעשות לקודש בתוך כלל ישראל במועדו, וע"ז השיב להם משה רבינו ע"ה עמדו ואשמעה וכמ"ש (ברכות כו:) אין עמידה אלא לשון תפילה, היינו התפללו להשי"ת מעומק לבבכם ע"ז ועל ידי הצעקה והתשוקה שלכם תמשיכו דבר ה' אלי כמו שהמשיכו ישראל את התורה כולה בגודל תשוקתם ועי"ז אשמע מה יצוה ה' לכם, וכן היה כי פעלו בתפלתם התחדשות הדין מהקרבת פס"ש המרמז כי יש תקוה לכל נפש מישראל אפילו לטמא ושהיה בדרך רחוקה במזיד שהתרחק עצמו מלגשת אל הקודש ואפ"ה עושה פס"ש וכמ"ש (שבת פט:) אם יהיה חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות משו"ב כשלג ילבינו להיות זדונות כזכיות (ונת' ל"ג בעו' מא"ב):
3
ד׳וזמן הקרבת פס"ש הוא ביום ראשון מספירת הוד המרמז על תורה שבעל פה שנאמר עליו (בגמרא נדרים כב:) כי ברב חכמה רב כעס שעל ידי הרב כעס זכו לרב חכמה לתקן הרב כעס, והנה ידוע כי בליל ראשון של פסח כ' ופסח ה' וגו' והי' אתדל"ע מצד השי"ת להזריח בלבות בני ישראל אור קדושתו ית' בבהירות גדולה ואח"ז נסתלק אותו האור ונשאר בלבות בני ישראל תשוקה לאותו האור שזכו בליל פסח כידוע ולזה נצטוינו לספור שבעה שבועות שהם ז' מדות הקדושים בכדי שנטהר נפשותינו מצד אתערותא שלנו שנהיה מזוקקים שבעתיים עד חג השבועות להיות מוכן לקבלת התורה בקדושה ובטהרה. והז' מדות הם כנגד שבעה רועים שהמשיכו את התורה בעולם וארבעה הראשונים המשיכו את התורה שבכתב, כי אברהם אבינו ע"ה ממנו התחיל השני אלפים תורה (כמ"ש ע"ז ט.) והוא מדת חסד ימין וכ' מימינו אש דת למו היינו אף על פי שהתורה הוא אש דת ההתחלה היא מימין, ויצחק אע"ה מדתו גבורה ואורייתא מגבורה נפקת. ויעקב אבינו ע"ה מדתו אמת דכ' תתן אמת ליעקב ואמת זו תורה (כמ"ש ברכות ה:) והמה היו יחידים שקיימו את התורה, ומשה רבינו ע"ה הוא מדת נצח שהמשיך את התורה בהתגלות לכל ישראל אחרי אשר נעשו אומה שלימה ס"ר נפשות, ואהרן הכהן מדת הוד הוא נגד תורה שבעל פה כמש"נ שפתי כהן וגו' ותורה יבקשו מפיהו ומדת יסוד היא המשכת תורה שבכתב לתורה שבעל פה, ויהושע שקבל את התורה שבכתב ממשה רבינו ע"ה וממנו התחלת התורה שבעל פה אחר משה רבינו ע"ה, וגם בירבעם שבא מזרע יוסף היה בו התפשטות מתורה שבעל פה כמ"ש בגמרא (סנהדרין קב.) מלה"כ ושניהם לבדם בשדה שכל טעמי התורה מגולה להם כשדה. ומאבי' בנו יצא משיח בן יוסף, ומדת מלכות דוד המלך ע"ה מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה, והנה בזוהר הקדוש (ח"א קכט ב) איתא באתר דמאריהון דתשובה קיימין צדיקים גמורים לית לון רשו לקיימא וכו' כמ"ד בגמרא (ברכות לד:) מקום שבע"ת עומדין אין צ"ג יכולין לעמוד, וכאן אמר בזוהר הקדוש דאינון דעבדין פסח שני לאו איהו כמאן דנטיל פסחא בזמני' כמ"ד בגמרא (שם) כל הנביאים וכו' אלא לבע"ת אבל צ"ג עין לא ראתה כו', ובאמת או"א דא"ת כי צדיק גמור ההולך מחיל אל חיל כל ימי חייו בלי מחסור כמ"ש בזה"ק (שם) ואברהם זקן בא בימים עובדוי קריבו לי' בכל יומא מדרגא לדרגא, המדרגה שלו גדול מבע"ת. ואמנם הבע"ת הפורש ממעשיו ומדלג בחושך לאור קדושתו ית"ש שלא כסדר אורחות החיים וכמ"ש (מנחות כט.) תליא כרעי' דה' דאי הדר בתשובה מעייל לי' ופריך וליעול בהך ומשני לא מסתייע מילתא והיינו שלא יוכל לשוב בדרך שיצא משם רק בכח שלמעלה הימנו ומהשגת אדם והקב"ה מרחם עליו ופתאום יביאנו להיכלו וכמ"ש בזוהר הקדוש (שם) בע"ת בשעתא חדא וברגעא חדא נתקרב להש"י, ובמדרגה זו הוא גדול מצדיק גמור:
4
ה׳(לפדה"ב בפס"ש)
5
ו׳מ"ש בשם רבותינו הק' זצוקללה"ה דסעודת פדה"ב כפ"ד צומות שהם לתיקון פגם הברית נגד פ"ד שנים של יעקב אבינו שלא ראה כו' (כמ"ש ב"ר פ' צח וגמ' יבמות עו.) ואמר כחי וראשית אוני והענין הוא כי התיקון בשלימות בזה יהיה בעת שיתבטל המיתה מן העולם שהיה מסיבת פגם הראשון, ובפרטות בעולם הזה מי שמברר עצמו בזה ביותר הוא נקרא חי בשורש, ואלי' מלאך הברית חי וקיים לעולם, ויעקב אבינו ע"ה הועמד בעולם לתכלית התיקון הזה של הפגם הראשון מהק"ל שנים של אדם הראשון (עירובין יח:) ועליו אמרו רז"ל (תענית ה.) יעקב אבינו לא מת. וע"ז נאמר בו כחי וראשית אוני שבירר א"ע כ"כ עד שהיה נעדר מתאוה היו כמו אדם הראשון קודם החטא שנאמר בו ולא יתבוששו, ולכן גם יעקב אבינו אמר מה שקל שבקלים אינו אומר ופירש"י כדי להעמיד תולדות אמר כן, שלא היה בו שום הרגש בושה בדבר הזה וכמו שיהיה לעתיד בעת שיהיה התיקון בשלימות ונתתי לכם לב בשר ואי' בזה"ק לב להוציא בשר, ופרטות התיקון בזה שנתקן בשורש ואז זדונות נעשין לו כזכיות וזה דייקא בישראל שקשורים בשורש ובמקור הקדושה למעלה מן הדעת יועיל להם תשובה להפוך הזדונות כזכיות, מה שאין כן באו"ה אין מועיל להם תשובה כזה רק שדנים אותם באשר היו שם, והנה ידוע שעשר ספירות הקדושים, הם העשרה מאמרות למע"ב ועשרת הדברות במ"ת ובגמרא (ר"ה לב.) בראשית נמי מאמר כי המאמר הראשון בפועל שנאמר ויאמר אלקים יהי אור הוא סוד הצמצום הראשון בחי' חכמה שהוא יש מאין כמש"נ והחכמה מאין תמצא, ובראשית הוא ראשית המקור שהוא האין, ונגד זה הוא גם כן מאמר הראשון של עשרת הדברות אנכי וגו' ועמד הרמב"ן הק' מה שלא נאמר בלשון ציווי. מפני שהוא ענין אמונה בהשורש למעלה מן הדעת לכן אין שייכות בזה שום ציווי כי ממנ"פ אם אינו מאמין לא יועיל הציווי, רק שלנפשות ישראל נשפע להם במאמר אנכי אמונת אלוקות להיות דבוקים בהשורש למעלה מן הדעת, וגם העשר מכות שבמצרים שהיו גם כן נגד עשר ספה"ק נגוף למצרים ורפוא לישראל. ובמכת החושך היה הבירור במדת חכמה שנכנסו ישראל למצד זו ולכן נארמ ולכל ב"י היה אור במושבותם, ובמכת בכורות היה תכלית הבירור לקדושת ישראל שהמה דבוקים בשורש האין ונעשים בני בכורי ישראל שהוא ראשית המחשבה בשורש ובכור של ההיפוך נתבטל אז מכל וכל, ועל ידי זה דייקא נתקדשו אז בכורי ישראל לפדיונם:
6
ז׳והנה ענין פסח שני לטמא ושהיה בדרך רחוקה הוא מרמז על תשובה ותיקון בשורש שזדונות נעשין כזכיות כמ"ש בזוהר הקדוש (בהעלותך קנב ב) מאי בדרך רחוקה בגין דב"נ דמסאב גרמי' וכו' והוא עוד יותר ריחוק מטמא לנפש וכמ"ש (בזה"ק שם) כאן עד דלא מסאבין לי' וכאן לבתר וכו' ועיקר טומאה הנדחה לפס"ש הוא רק בטומאת מת שאיננה כשאר טומאות היוצא מגופו שבא על ידי קלקול בחטא פרטי כענין צרעת שבא על עון לשון הרע (כמ"ש עירובין טז.) אבל טומאת מת הוא ע"פ רוב ע"י מה שמטמא עצמו למת מצוה וכמ"ש (בגמרא סוכה כה.) דאותן אנשים נושאי ארונו של יוסף היו או מישאל ואלצפן שנטמאו בנדב והאביהו ובודאי שכל ישראל היו שומרים א"ע מאד בעתותי פסח מטומאת המת זולת בעת ההכרח ע"י מצוה, וכן בודאי לא היה שום ישראל פורש א"ע לדרך רחוקה קודם הפסח רק בהכרח לצורך מצוה רבה, ועכ"ז נרמז מזה בפנימיות התרחקות גדול מהקדושה כידוע מזה"ק הנ"ל, והיינו כי ענין טומאת מת ידוע שבא מפגם הראשון שהביא מיתה לעולם, וגם ענין דרך רחוקה שנעשה על ידי ביטול מצות הפסח שבא על ידי פקוח נפש וכדומה הוא גם כן מסיבת פגם הראשון, וגם כשמבטלין איזה מצוה לצורך מצוה אחרת עכ"פ נעדר האור מצוה הראשונה וכידוע מזה"ק שהריח בלבושיהם שלא קרו ק"ש בזמנם הגם שעסקו במצוה אחרת והיו פטורים ואם היה התיקון בשלימות לא יארע לעולם להתבטל משום מצוה, וממילא האנשים ההם כשנזדמן כזאת לפניכם לבם מתמרמר עליהם מאד למה אירע לפניהם כזאת להיות נדחים מכלל קדושת ישראל, הגם שלא היה בשאט נפש עכ"ז צעק לבם למה נגרע לבלתי הקריב וגו', ובאמת גם ממשה רבינו ע"ה נעלם תוכן ענינים ואמר להם עמדו ואשמעה וגו' כי ע"פ שורת הדין לא היה שום תיקון לזה דעבר יומו בטל קרבנו, והמה פעלו תיקון לזה על ידי שבירת לבם המשכת התורה פרשת פסח שני והוא בחי' נעשה ונשמע שעושין תורה חדשה ומגלגלין זכות על ידי זכאי ולכן נתגלגל לאמור על ידיהם ענין פסח שני, ולרמז זה אמרו חז"ל (פסחים סו:) איש נדחה ואין ציבור נדחין דכל ענין קדושת פסח שני הוא דייקא על פרטי נפשות שהמה רחוקים בנפשם מבחי' כלל קדושת ישראל ועל ידי תשובה כזו נתקנו בשורש להיות נעשים זדונות כזכיות:
7
ח׳והנה איתא בזוהר הקדוש (שם) דקדושת פסח ראשון הוא מתתא לעילא דסליק ולא נחית ופסח שני נחית מעילא לתתא דנחית ולא סליק, דעיקר קדושת פסח מצרים הוא רק מכח אתעדל"ע שהופיע עליהם הקדושה בתכלית להוציאם בתכלית הריחוק לשורש הקדושה בעצם כנודע, וזהו בחי' אתי' דכה (כמ"ש סוטה ה:) היינו שהשי"ת מקרב אז נפשות ישראל להקדושה כמש"נ ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי וזהו ענין דסליק מתתא לעילא, אמנם ענין פסח שני היא דייקא על ידי אתעדל"ת שמרגיש בנפשו שנתרחק מאד מכלל קדושת ישראל ולבו נשבר בקרבו ועל ידי זה זוכה לתכלית התיקון להיות נתקן הכל בשורש והוא ענין אני את דכה אשכון (גמרא שם) שכביכול מרכין קדושתו לתחתית המדרגה, והנה כלך הל' יום שמפסח ראשון עד פסח שני המה שייכים לקדושת הפסח (כדאי' בזוהר הקדוש שם) כל אילין תלתין יומין כו' וכל אותו הזמן היו אבותינו נזונים מהחררה שהוציאו מצרים משיורי מצה ואכלו מן הבצק ס"א סעודות (קידושין לח.) עד פסח שני, והיינו שטעמו עוד טעם קדושת המצוה מהיציאה הראשונה שהופיע עליהם השי"ת מהארת שכינתו ית' מלעילא עד שלא היה ביכולת להבצק לבוא לידי חימוץ, והוא בחי' ביטול היצר הרע מכל וכל לפי שעה שהוא השאור שבעיסה (ברכות יז.) אמנם מכאן ולהבא פסקה החררה וניתן להם בט"ו באייר המן לחם מן השמים שהוא ענין הכנה לקבלת התורה מצד האדם שיתעצם לקדש ולטהר א"ע איך שהוא גם בבחי' הריחוק מצד היצר הרע שבנפשו, וי"ל גם בענין ספירת השבע שבתות שבפסח שני מתחיל ספירת הוד מדת אהרן, וידוע שמשה שושבינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרוניתא וענין שושבינא דמלכא הוא ענין המשכת הקדושה מלעילא מבחי' אתעדל"ע, ושושבינא דמטרניתא הוא הזדככות בהקדושה מצד המקבל. ועד פסח שני נשפע הקדושה מצד אתעד"ע שהוא ענין קדושת פסח ראשון, ומפסח שני ולהבא מתחיל מדת הוד שהוא ענין התקדשות האדם מצדו להתקרב להקדושה והוא ענין שושבינא דמטרניתא והחודש הזה נקרא חודש זיו שהוא ענין הזיו וההוד של קדושת ישראל שמרמז על תיקון פגם הברית כמש"נ ביוסף יפה תואר ויפה מראה וכל ענין יופי וזיו קלסתר פנים הנזכר בתוה"ק הוא מכוון על קדה"ב וכמו שאמרו על ר' יוחנן שהיה משפירי ירושלים (ב"מ פד.) ואמר ע"ע אנא מזרעא דיוסף קאתינא (ברכות כ:) והחודש אייר הוא נגד מדת יסוד לכן נקרא בשם זיו כמבואר בזוהר הקדוש (ח"ג קי"ז סע"ב) ותכלית התיקון נגמר בחודש זיו ואמרנו רמז ע"ז במדר' (שיר השירים ב' ה') למה לא נתנה תורה מיד ביציאת מצרים משל למלך שחלה בנו וכו' אמר להם עדיין לא בא בני לזיוו וכו' (ונה' ר"ח אייר מא' א') ובחודש זיו נגמר הרפואה ותיקון הנפש בשלימות ועל ידי זה נעשים מוכנים לקבלת התורה:
8