פרי צדיק, פנחס י״דPeri Tzadik, Pinchas 14
א׳בפ' זו בא מצות תמידין ומוספין ונאמר בירמיה כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים וגו' על דברי עולה וזבח אף שנצטוו בפ' ויקרא על קרבנות היה רק על עולת נדבה. וחובה לא בא רק חטאת לתיקון על החטא אבל עולות חובה בתמידין ומוספין לא נצטוו בהוציאי אותם ממצרים רק בביאתן לארץ ישראל. ובמדבר לא הקריבו קרבנות תמידין ומוספין רק ביום הכפורים כמ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' אמור. והוא ע"פ מה שא' (ב"ר פ' ג') ה' פעמים אורה במאמר יהיה אור כנגד ה' חומשי תורה וכו' ויבדל אלהים בין האור ובין החשך הוא כנגד ספר במדבר שהוא מבדיל בן יוצאי מצרים לבאי הארץ. דחומש הזה נקרא במשנה (יומא ס"ח:) חומש הפקודים שזה עיקר עסק של החומש הזה שבא בתחלה מספר של יוצאי מצרים כמה אינון חיילין דאורייתא של תורה שבכתב כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג קי"ז רע"ב) והיינו שכל אחד מישראל יש לו חלק בתורה אות או חלק מאות המעכב בהכשר הס"ת. ובסוף ימי משה כתיב בפ' זו מספר באי הארץ. וכתיב ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן וגו' וכתיב לאלה תחלק הארץ בנחלה וגו' והיינו ע"פ מ"ש בזוה"ק (ח"ב קל"ז ב') משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע והא אתערו על תורה שבעל פה דאלו תורה שבכתב הא כתי' ויצו משה את הלוים וגו' לקוח את ספר התורה וכ'ו. והיינו דארץ הוא שכינתא כמ"ש (זח"ג רמ"ג ב') שכינתא ארץ דקוב"ה בחינת מלכות פה תורה שבעל פה וזה נמסר ליהושע שהכניסם לארץ ישראל. וזה שנאמר ויבדל אלהים בין האור שהוא יוצאי מצרים מקבלי התורה שבכתב דנקראת אור דכתיב תורה אור ובין החשך שהם באי הארץ ששם עיקר תורה שבעל פה וכמ"ש (ב"ר פ' ט"ז) מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל ואיתא (מד"ת נח ג') על עמלי תורה שבעל פה העם ההולכים בחשך ראו אור גדול אור שנגנז לעמלי תורה שבעל פה ביום ובלילה וכו' ואז נצטוו על הקרבנות וכמו"ש בספרי פ' זו לפי שהוא אומר אשר יצא לפניהם וכו' עד שאתה מפקדני על בני פקוד בני עלי לכן נאמר לו את בני ישראל וגו' את קרבני לחמי לאישי וגו'. ואז נצטוו על קרבנות חובה תמידין ומוספין שכל אחד מישראל יש לו חלק בהם וזהו פקודי באי הארץ חיילין דאורייתא דבעל פה שכל אחד מישראל יש לו חלק בתורה שבעל פה. וזה שביקש משה רבינו יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר וגו' והשיבו השי"ת קח לך את יהושע ב"נ איש אשר רוח בו וגו' שיודע להלוך כנגד רוחו של כל אחד כמ"ש בספרי היינו שהוא יכניס בלב כל אחד מישראל האור תורה שבעל פה. וצוהו השי"ת על הקרבנות חובה שעל ידיהם יכניסו הדברי תורה ללב שעיקר תורה שבעל פה הוא להרגיש טעם בדברי תורה וכמו"ש (פסחים קי"ט.) זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין ומאי ניהו טעמי תורה להרגיש טעם בדברי תורה. וכמו שאמרנו במ"ש במשנה (אבות פ"ד מ' י"ט) שמואל הקטן אומר בנפול וכו' והם ב' פסוקים במשלי והוא לא הוסיף כלום אך שמואל הקטן הרגיש אור וטעם מחודש בפסוקים אלו מה שלא הרגיש אחר וקעם במשנה להועיל לכל מי שישנה המשנה הזו שירגיש גם כן טעם מחודש ע"ד שאמר רבינו הקדוש זצלה"ה מאיזביצא במה שא' (מ"ר מצורע)בר' ינאי שא' כל ימי הייתי קורא פסוק זה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא הרוכל בזה והודיעני עיי"ש. היינו שעל ידי הרוכל שהיה לו עסק ברכילות שלכן נקרא רוכל ואחר כך כשתיקן הרגיש אור וטעם מחודש בהפסוק הזה וזה הועיל לרבי ינאי ששמע מהרוכל הענין אצל שמואל הקטן שאמר ב' פסוקים אלו כצורתם ועל ידי כן הרגישו טעם תורה שבעל פה:
1
ב׳והנה בזמן הזה שכל דברי תורה שנכתב נחשב הכל תורה שבכתב ועיקר תורה שבעל פה הוא להרגיש טעם מחודש בדברי תורה ועל זה נאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול היינו שזוכין לטלא דעתיקא וזהו טעמי תורה דברים שכיסה עתיק יומין. ולזה באו הקרבנות וכמ"ש בזוהר הקדוש (פ' זו רכ"ו א') את הכבש האחד וגו' דאיהו רזא דכבשי רחמנא דאוקמוה עלייהו רבנן גבי כבשי דרחמנא למה לך אלא מילין דיהון תחות כבשוני עלמא יהון מכוסין וכו' והוא מ"ש (חגיגה י"ג.) כבשים ללבושך דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך. וזהו המכסה דברים שכיסה עתיק יומין ומאי ניהו סתרי תורה. ובזמן הזה שאין קרבנות אז התפילה הוא במקום קרבנות כמ"ש (ברכות כ"ו:) וברכה ראשונה מאמצעות דש"ע הוא על בינה ודעת. ובתפלת שבת ויו"ט ותן חלקנו בתורתך הוא ברכה אמצעית. וזה ענין שבאו כאן פרשיות התמידין ומוספין. ובנסכים ומנחות גם כן יש הבדל נכסי ומנחת פר ואיל גדול מכל כבשים ג' לפר ב' לאיל ולכבש רק עשרון אחד דכבשים נגד יעקב וכתיב מי יקום יעקב כי קטן הוא ובמדרש (ב"ר פ' ע"א) כל מקום שנזכר דל עני ואביון בישראל הכתוב מדבר. ומש"ה בשבת דאיתא (ריש סא"ר) שדרש ואיזה מקום מנוחתי על השבת וכתיב ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי. והיינו שבשבת כל אחד כת"ח כמש"ש שבת יעשה כולו תורה וזהו חרד על דברי (כמו"ש ב"מ ל"ג ב') החרדים אל דברו אלו ת"ח. ואז נעשה הישראל עני ונכה רוח ומש"ה קרבנו רק ב' כבשים כנגד יעקב ובניו וכמו שאמרנו:
2