פרי צדיק, פוריםPeri Tzadik, Purim
א׳מגילה נקראת כו' והק' (בטורי אבן) אמאי לא תני קורין את המגילה בי"א כו' כהא דתנן בפ"ב אין קורין את המגילה כו'. ובאמת מצינו גם כן בלשון הכ' והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור וגו' והו"ל לכתוב יזכרו ויעשו כיון דקאי לעתיד. אך הענין דאיתא במדרש (משלי סי' ט) שכל המועדים יהיו בטלין וימי הפורים לא יהיו נבטלין לעולם שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם אף ימי הכפורים אינם בטלין לעולם שנאמר והיתה זאת לכם לחקת עולם. וכבר נשאל ע"ז הרשב"א ז"ל (בתשו' סי' צג) שבודאי אף קוצה של יוד מן התורה לא יבטל לעתיד ואיך יבטלו המועדות. גם לבד זה ק' אפילו אם יצויר שיתבטלו המועדות אף שהם מ"ע מן התורה איך יתכן שאז לא יבטל פורים שהוא מדברי קבלה ותקנת אנשי כנסת הגדולה. גם הרשב"א ז"ל הקשה עמ"ש הראיה ליום הכפורים שאל יבטל מדכ' ביה חקת עולם הא גם בפסח כתיב חקת עולם תחוגוהו וכן ושמרתם וגו' לדורותיכם חקת עולם. ומפרש הרשב"א שהוא הבטחה לישראל שאף בזמן הגזירה שיבטלו המועדות כעין מה שנאמר שכח ה' בציווי מועד ושבת מכל מקום ימי הפורים לא יבטלו והוא הבטחה. וכן יום הכפורים והיתה וגו' הבטחה שתהיה לחקת עולם שהיום יכפר אפילו לא ישמרוהו והיינו שבודאי שבשעה שהכריחו ישראל לבטל מועד ושבת לא יניחום לקיים גם מצות יום הכפורים רק דאתי כמ"ד דעצומו של יום מכפר אפילו לא התענה ולא קראו מקרא קודש (כמ"ש שבועות יג.) וגירסת הרשב"א במדרש אמר רבי אף יום הכפורים כו' וכ' דאתי רבי כדעתיה (שם) דיום הכפורים מכפר אף על שאינן שבים אבל חקת עולם דפסח אזהרה הוא כלשון תחגוהו ושמרתם לדורותיכם ולא הבטחה ע"ש. אבל עדיין קשה שבפורים גם כן בשעת הגזירה בודאי לא הניחו לקיים מצותיה בקריאת מגילה ומשתה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים ומה זה ההבטחה שלא יבטלו לעולם. אבל הענין הוא דכתיב להיות עושים את יום ארבעה עשר וגו' ואת יום חמשה עשר בו' וגו' כימים אשר נחו וגו' וכן למעלה כ' עושים את יום ארבעה עשר וגו' שמחה וגו' ואם המכוון על מצוות הנוהגות בפורים הו"ל לכתוב עושים ביום ארבעה עשר שמחה וגו'. אכן פי' הכתוב דבזמן הנס כ' ונוח מאויביהם וגו' ועיקר הנייחא הוא מאויב הידוע שהוא היצר הרע כמו שדרשו (ב"ר פ' נד) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו זה יצר הרע וכמ"ש בגמרא (סוכה נב.) שלמה קראו שונא. וזה עיקר מחיית עמלק הוא לשרש אחר הרע שבלב יצרא בישא קטיגורא דב"נ דנקרא עמלק כמ"ש (זח"ג קס א) וזוכין להנייחא והמנוחה מהיצר הרע. והנה במחיית עמלק איתא (מדברי תורה תצא ד) אמרו ישראל רבונו של עולם אין אנו יכולין בו א"ל הקב"ה תהיו אתם מזכירין שמו מלמטה ואני מוחק שמו מלמעלה כו' ועל ידי ההזכרה דלמטה נעשה המחייה על ידי השי"ת. וכן המנוחה מהיצר הרע כח עמלק נעשה גם כן על ידי השי"ת כש"נ ה' לא יעזבנו בידו דאלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו (כמ"ש סוכה שם) רק האדם צריך להשתדל בכל כחו. וכן בכל שנה נעשה בימים אלו מחיית עמלק למעלה על ידי שמזכירין שמו מלמטה. וישראל עושים בכל שנה הימים האלה שיהיה בהם מחיית עמלק וממש הם עושים את הימים דהיינו כח הימים כנ"ל. ואיתא בתקו"ז (תי' כא) פורים אתקריאת ע"ש יום הכפורים דעתידין לאתענגא ביה כו' וכן אומרים בשם הרבנים הקדושים זללה"ה דפורים בחינת יום הכפורים ונקרא יום כפורים היינו כמו פורים ובאמת נרמז בתקו"ז כנ"ל. וכמו ביום הכפורים עיצומו של יום מכפר כן יום הפורים עיצומו של יום עושה מחיית עמלק. רק האדם צריך שיזכור שהיום יום הכפורים וכן שהיום פורים. ועל זה נאמר והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור דהיינו שהימים נעשים להיות מחיית עמלק ע"י השי"ת וכמו שאמרנו. ואמר נזכרים שאף הזכירה שמזכירין שמו מלמטה גם כן מצד השי"ת ממילא. ששולח בלב ישראל ההזכרה שיזכירו שמו מלמטה. וממילא נעשים הימים שיהיה בהם מחיית עמלק כאמור ובא ההבטחה וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וגו' שאף בשעת הגזירה שיכריחו ח"ו את ישראל לבטל מועד ושבת ובודאי לא יניחו אותם לקיים מצות הנוהגות בפורים מכל מקום ימי הפורים לא יעברו והיינו כח הימים להיות בהם מחיית עמלק מלמעלה זהו לא יתבטל גם אז. וממש כמו יום הכפורים שעיצומו של יום מכפר אף אם לא התענו בו ולא קראו מקרא קודש וכן ימי הפורים עצמם עושים המחיית עמלק למעלה. אך דצריך עכ"פ לידע שהיום הזה הוא פורים ועל זה הבטיחו הכתוב וזכרם לא יסוף מזרעם שאף אז לא ישכחו הימים ויהיו הימים נזכרים ונעשים שיהיו ימי מחיית עמלק. והנה יש שינוי בכ' דמקודם כ' נזכרים ואחר כך ונעשים ואחר כך באותו פסוק כתוב וימי הפורים האלה לא יעברו וגו' ואחר כך וזכרם לא יסוף וגו'. אכן בגמרא (מגילה ל.) אמרו בפורים שחל להיות ע"ש דרב א' מקדימין פ' זכור כי היכי דלא תיקדום עשיית לזכירה נראה דדרשי נזכרים על קריאת פרשת זכור. אבל פשטיה דקרא דקאי על ימי הפורים ואם נזכרים קאי על קריאת המגילה וכמו שדרשו (שם יח.) זכירה זכירה וכן (שם ב : ושם יז.) דמקיש זכירה דמגילה לעשייה וכן (שם כ' ע"א וע"ב) למדו מהאי קרא לקריאת המגילה. וכיון דנזכרים על הקריאה קאי קשה לשון נזכרים. ויתכן לפרש מה שנאמר להיות עושים את יום ארבעה עשר וגו' כימים אשר נחו בהם וגו' דהנה במצות מחיית עמלק כ' ב' תנאים בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך ב' בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך וגו' ובדור מרדכי ואסתר אף שהיו בחו"ל מכל מקום נעשה מחיית עמלק מטעם דכ' ליהודים היתה אורה ואיתא (שם טז :) זו תורה והיינו תורה שבעל פה (כמו שנת' זכור מא' יד) ואיתא בגמרא (שם כט.) ואהי להם למקדש מעט אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל ורא"א זה בית רבינו שבבבל ואמרו שעתידין שיקבעו בא"י ע"ש. ועל כן כיון שזכו לאורה דתורה שבעל פה זכו לקדושת ארץ ישראל ועל ידי זה זכו לעשות מחיית עמלק. ועל זה נאמר להיות עושים את יום וגו' בכל שנה ושנה כימים אשר נחו וגו' שיעשו בכל שנה המחיית עמלק והיינו שבכל שנה מתעורר בימים אלו ענין ליהודים היתה אורה זו תורה כבימי מרדכי ועל ידי כן ישראל כשרויים ויושבים בארץ ישראל ונעשה בימים אלו מחיית עמלק. וזה כח קדושת יעקב אבינו שהובטח ופרצת ימה וקדמה וגו' והיינו שבכ"מ שילך תלך עמו קדושת ארץ ישראל ועל זה אמר (ב"ר פ' יא) ירש את העולם שלא במדה ע"ש וזהו על ידי כח התורה כנ"ל. וכ' מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל שיש בהם קדושת ארץ ישראל ואיתא (ברכות ח.) אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מב"כ ובתי מדרשות מכל משכנות יעקב ויש לד' אמות של הלכה קדושת המקדש כמש"ש וכש"כ קדושת ארץ ישראל. ואיתא (מדברי תורה תצא ה) אותן שתי זכירות כו' הוו זהירין בהן תמחה את זכר עמלק זכור את אשר עשה לך עמלק ואמרנו דקאי על ב' עניני עמלק זכור אשר עשה לך שמתגרה בגדולים ועל ידי זה יזהרו הגדולים שלא יסמכו על קדושתם ויזהרו מפיתויי היצר הרע ולזה די הזכירה לבד. ב' תמחה זכר עמלק לשרש אחר קליפתו שהשליך יאוש בלב הנחשלים וזה עסק מחיי"ע בפועל. (ונת' פ' זכור מא' ב) ויש לומר שע"ז נאמר והימים האלה נזכרים ונעשים נזכרים על הזכירה ראשונה דצריך רק לזכור זכור את אשר עשה לך. ונעשים על המחייה בפעל כנ"ל. ושניהם הם מצד השי"ת שנותן הזכירה בלב ישראל ואחר כך נעשה המחייה למעלה גם כן מצד השי"ת ופועל למטה. והזכירה בישראל זוכין בקריאת פ' זכור או בקריאת המגילה. וזהו בכל דור ודור כמו שנעשה בימי מרדכי ואסתר ואחר כך בא בכתוב ההבטחה לאותו דור שזוכרים מעשה מחיית עמלק שנעשה בימים אלו והבטיחם וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים והיינו על כח ימי הפורים שבכל שנה יתעורר בהם אורה זו תורה ויזכו לקדושת ארץ ישראל וימי הפורים האלה יעשו מחיית עמלק על ידי השי"ת כעיצומו של יום הכיפורים שמכפר כענין מ"ש במדברי תורה אתם מזכירין שמו מלמטה ואני מוחק שמו מלמעלה. וכן המחייה דיצרא בישא שנק' עמלק כאמור שהוא גם כן על ידי השי"ת ותלוי זה בזה. ואחר כך אמר ה' הבטחה לדורות שיצוייר ח"ו שיהיה זמן כזה כמו דכ' שכח ה' בציון מועד ושבת שעל ידי אונס לא יניחום לקיים כלל מצות הנוהגות בפורים מכל מקום זכרם לא יסוף מזרעם שיזכרו שהיום הזה פורים וממילא כח ימי הפורים יהיו נעשים ולא יעברו מתוך היהודים שיהיה בהם מחיית עמלק כמו בדור מרדכי ואסתר:
1
ב׳וכ' במגילה אחר שנכתבו האיגרות לעשות מחיית עמלק ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר והוא על פי מ"ש בפסיקתא (פ' יב סי' ט) ובמדברי תורה (סו"פ תצא) כל זמן שזרעו של עמלק קיים לא השם שלם וכו' והוא מדכ' כי יד על כס יה. והנה שם הוי"ה אינו נהגה ושם יה אף שמרמז לחכמה ובינה מכל מקום נהגה ועם ו"ה שרומזים לז' תחתונות אינו נהגה. אך עיקר היחוד י"ה בו"ה וכמו שאומרים בכל מצוה ליחדא שמא די"ה בו"ה והוא על פי מ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג ד א) אכלו רעים כו' דא אתר עלאה דאינון באחדותא בחדוותא דלא מתפרשין לעלמין אלין אקרון רעים. שתו ושכרו דודים אלין אינון לתתא דאקרון דודים לזמנין ידינון והיינו דיחוד י"ה תדיר דלא מתפרשין לעלמין. ואותיות י"ה הוא שם בפ"ע שרומזים לחכמה ובינה מוחא ולבא. ולזה היחוד יכולים לזכות שיתחבר החכמה שבמוח עם הבינה והרצון שבלב. אבל העיקר ליחד שם י"ה בו"ה שיהיה היחוד עם כנסת ישראל. ואותיות ו"ה רומזים לתורה ומצות כמו"ש בזוהר הקדוש (נשא קכג רע"ב) ועל כן אותיות ו"ה בעצמם אינו שם דחכמה ובינה אינון נסתרות במוחא ולבא ברחימו ודחילו ואורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא וכמ"ש בתוק"ז (תי' יוד). ועיקר היחוד לזכות שיהיה יחוד שם י"ה בו"ה שאינו תדיר דהיינו שיהיה היחוד דחו"ב מוחא ולבא עם המעשה דתורה ומצות וזה היחוד לא יוכל להיות בשלימות כ"ז שזרעו של עמלק קיים והיינו שיש מציאות לעמלק שהוא יצרא בישא כמ"ש בזוהר הקדוש ע"פ עמלק יושב בארץ הנגב ויוכל לכנוס אף בלב גדולים וקדושים (כמו שנת' פ' זכור מא' א עש"ב) ועל כן אחר מחיית עמלק ליהודים היתה אורה וגו' ד' דברים כנגד ד' אותיות משם הוי"ה. אורה כנגד יו"ד מהשם שהוא חכמה וכנגד מדה זו מאמר יהי אור וה' פעמים אור כ' בו נגד ה' חומשי תורה (כמ"ש ב"ר פ' ג) ושמחה כנגד ה' עלאה שהוא בינה לבא וכש"נ ולבבו יבין וכתיב ולישרי לב שמחה והיינו כשמתיישר הלב שמוריק הרע מלב כסיל ונעשה הכל טוב אז ישרים לשמחה (כמ"ש תענית טו.) וכן מצינו בפסוקים שמתייחס השמחה ללב ישמח לב מבקשי ה' וכן נתת שמחה בלבי. ישמח לבי גם אני וכן בכמה פסוקים. וששון נגד ו' שבשם הוי"ה שהוא הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן וכמ"ש (זח"א כו א) וכ' ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה והיינו נהר דנגיד ונפיק ולא פסיק מימוי לעלמין ואיתא בירושלמי הובא בתוס' סוכה (נ רע"ב) שמשם שואבין רוח הקודש ואי' בזוה"ק (ח"ג סא רע"א) רוח הקודש כלומר רוח מההוא קודש דלעילא והיינו ע"י עמודא דאמצעיתא שיוצא מעדן להשקות את הגן בחינת כנסת ישראל שכינתא תתאה ובגמרא (מגילה טז :) נדרש וששון זו מילה כו' והכל א' דגוף וברית חשבינן חד כמ"ש (זח"ג רמב ב וש"מ) ואיתא (זח"א קעו סע"ב) ויעקב ויוסף כחדא אינון ואיתא (שם קפב ב) ותרווייהו כחדא אזלי ודא הוא רזא דאת ו"ו דאזליהו תרווייהו כחדא כו' והיינו דיעקב כ' תתן אמת ליעקב אות ו' דדא איקרי אות אמת כמ"ש בזוהר הקדוש (ריש ויקרא) ויוסף אות ו' זעירא ו' המילוי וכ"כ בזוהר הקדוש (שם יא א) ועל כן איתא בזוהר הקדוש (מקץ קצד א) דנהר דא יוסף הצדיק ואיתא (תקו"ז תי' כד) דאיהו צדיק דנפיק מעדן כו' ע"ש. ויקר נגד ה' אחרונה שבשם ובגמרא א' אלו תפילין כו' שבראש והוא עד"ש כ"ע איהו כתר מלכות קרקפתא דתפילין בחינת כתר על המוח שבראשם וכן יקר בחינת עתיקא כמו שנת' כ"פ ואיהו כתר מלכות. וכנגד ה' שכינתא תתאה בסוד נעוץ סופו בתחלתו. וכנגד ד' דברים הנ"ל יש ד' מצות בפורים מקרא מגילה. משתה ושמחה. משלוח מנות. ומתנות לאביונים. מקרא מגילה נגד אורה שהוא יו"ד חכמה תורה אור והיינו תורה שבכתב וכעין מ"ש (במגילה שם) שצריכה שירטוט כאמיתה של תורה. ואף דמגילה מדרבנן מכל מקום אמרו (יומא כט.) ניתנה לכתוב קא אמרינן והיינו דמגילת אסתר יש בה האור שנקבע בלב לדורות לעולמי עד שע"ז מורה מה שניתן לכתוב כמו שאנו מפרשים מ"ש (ב"ר פ' יא) יעקב שכתוב בו שמירת שבת כו' אף שגם אברהם אבינו ע"ה קיים מצות שבת בכלל כל המצות שקיים מכל מקום אמר שאין כתוב בו כו' אבל ביעקב שכתוב בו מפורש הוא לאות שנקבע בו הקדושה לעולמי עד (כמו שנת' פ' וישלח מא' ז) וזה ענין אורה נגד קריאת המגילה שיש בה האור שניתן לכתוב. והוא כנגד י' שבשם הוי"ה. ובירושלמי (מגילה פ' א ה' ה) איתא אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל נאמר כאן ולא יסף ונאמר להלן וזכרם לא יסוף מזרעם. ומיירי שם אף בזמן שיבטלו שאר הנביאים ע"ש. והיינו דשאר נביאים נאמרו רק לבטל הרב כעס וכמ"ש (נדרים כב :) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה כו' שנאמר כי ברב חכמה רב כעס מה שאין כן המגילה שיש בה האור שיאיר בלב ויוקבע האור בלב לעולמי עד וזה לא יבטל וז"ש מגילה נקראת שאור זה שזוכין על ידי קריאת המגילה אמר נקראת שהאור בא מהשי"ת רק על ידי ישראל קורין למטה. וע"ד מ"ש במחיית עמלק אתם מזכירין שמו מלמטה ואני מוחק שמו מלמעלה. ובא רמז זה בריש המס' שזה כל עיקר עסק מצות פורים וקריאת המגילה להיות נקראת ויוקבע האור לעולמי עד מהשי"ת. ותני כח דברי סופרים שנתנו כח לגבי הכפרים שאף שקורין בי"א או בי"ב או בי"ג מכל מקום יהיו להם כח זה להיות נקראת מלמעלה ויזכו להאור. ב) מצות משתה ושמחה הוא נגד מה שנאמר ושמחה שהוא נגד ה' עלאה בינה לבא כמו שאמרנו וכ' משתה ושמחה שישראל זוכין לשמחה ע"י המשתה דיין אף שהיין גורם ההיפך רח"ל שכל העריות דומות עליו כמישור (כמ"ש יומא עה רע"א) מכל מקום ישראל זוכין על ידי היין לישרי לב שמחה ליישר הלב שיהיה כולו טוב שיהיו שמחים וטובי לב והוא מ"ש (שם עו :) זכה משמחו והיינו ישרים לשמחה לישרי לב שמחה כנ"ל. ועד"ש (מגילה יב :) יום השביעי שבת היה שהישראל אוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות אבל וכו' וכמו שראינו בסעודתו שנתגלה נבלות לבו על ידי היין שדרש דבר המגונה אף לעכו"ם. וזהו לא זכה משמעו שעריות כולם דומות עליו כמישור כש"נ יתהלך במישרים וכמ"ש בגמרא שם. ג) משלוח מנות איש לרעהו הוא נגד מה שנאמר וששון שהוא נגד ו' שבשם עם ו' המילוי כמו שאמרנו. ושורש המצוה לייחד הלבבות שיהיו כאיש אחד בלב אחד וזה הכנה לקבל דברי תורה וכמו שמצינו במתן תורה דכתוב ויחן ישראל כאיש אחד בלב אחד כמ"ש במכילתא ועל ידי זה זכו למתן תורה. וההמשכה מחכמה על ידי הנהר דנגיד ונפיק והיינו כשזוכין למדת שלום שיהיו כאיש א' בלב אחד על ידי זה ממשיכין האור שהוא חכמה שיוקבע לעולמי עד בכנסת ישראל שהוא הגן שכינתא תתאה. והוא קדושת יעקב ויוסף מדת אמת ליעקב ויוסף שמדתו שלום וכתוב והאמת והשלום אהבו דאמת ושלום קשיר דא בדא (כמ"ש זח"ג יב רע"ב). ד) מתנות לאביונים מצות צדקה נגד ה' תתאה ונגד מה שנאמר ויקר והוא על פי מ"ש צדק מלכותא קדישא. וכשהוא בשלימות עם ה' צדקה וכמ"ש בתקו"ז (תי' כא הנז') ועוד שכינתא אתקריאת צדקה וקב"ה בעל צדקה כו' ומה דהוות צדק אתעבידת צדקה כו' עש"ב. דצדק שכינתא תתאה וכשנמשך מעדן שכינתא עלאה צדקה וז"ש בתקו"ז (שם) ועליה אתמר צדקה תרומם גוי והיינו עד עתיקא שכן מורה לשון תרומם בדברי תורה לאין שיעור וכן כ' קרנו תרום בכבוד והיינו עד עתיקא (כמו שנת' שקלים מא' טו) ועל כן הוא נגד מה שנאמר ויקר שמורה על עתיקא וכנ"ל שמהאי טעמא נדרש על תפילין ש"ר. וכ' והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור שאף שיצוייר ח"ו שיבטלו המועדות מכל מקום יהיה נעשה מעשה כח הימים המחיית עמלק ויזכו ליחוד שם הוי"ה ד' האותיות על ידי הימים האלה כנ"ל. וזה יהיה על ידי ההזכרה שתוקדם לו גם כן מצד השי"ת כמו שהבטיח וזכרם לא יסוף מזרעם והקב"ה מקיים מצותיו תחלה כמ"ש (מ"ר ר"פ בחקותי וש"מ) יאף מצות זקנים גם כן השי"ת מקיים כמ"ש בפסיקתא (חנוכה ר"פ ג) ומד' (תנחומא נשא כט) שנאמר ותגזר אומר ויקם לך ומקיים השי"ת מצות משלוח מנות איש לרעהו שבימים אלו שנעשה היחוד י"ה בשם ו"ה נקראו ישראל רעים להקב"ה למען אחי ורעי וכ"כ (מדברי תורה יתרו ה). ורש"י (שבת לא.) פי' מ"ש דעלך סני לחברך לא תעביד על השי"ת עפמה שנאמר ריעך וריע אביך אל תעזוב ע"ש. וכן מתנות לאביונים דאיתא (ירושלמי מגילה פ"א ה' ד) אין מדקדקין במצות פורים אלא כל מי שפושט ידו ליטול נותנין לו. והקב"ה מקיים מצות זקנים ונותן צדקה לכל דורשי ישועתו בכל ענינים:
2
ג׳לעשות אותם ימי משתה ושמחה. העיקר בימים האלה המשתה והוא עפמ"ש (זח"ג רעא ב) לכו לחמו בלחמי דא אורייתא דבכתב ושתו ביין מסכתי דא יינא דאוריתא דבעל פה. ועיקר קטרוג המן נתעורר על ידי שהגיע אז זמן התפשטות תורה שבעל פה. וכמו שזכו אחר כך לאור תורה שבעל פה שנקראת אורה וכמ"ש (שבת פח.) הדר קבלוה בימי אחשורוש והיינו התורה שבעל פה שע"ז היה הכפיית ההר כגיגית (כמו שנת' זכור מא' יד). ואיתא בגמרא (חולין קלט :) משה מן התורה מנין כו' המן מן התורה מנין כו' וצריך להבין למה נצרך לפרש רמז על משה רבינו ע"ה בתורה וכל התורה מלא משמו ונקראת ע"ש תורת משה. גם מ"ש המן מה"ת מנין אסתר מרדכי מן התורה מנין ולמה לא דרשו דוד ושלמה מן התורה מנין וכדומה. גם למה רמזו המן בתורה ולא נ"נ וסנחריב. אכן יש לומר המכוון משה מן התורה שהיה שורש הדברי תורה שנקראת תורת משה ועז"א מן התורה מנין שהוא שורש התורה ועז"א בשג"ם וגו' והיינו עפמ"ש (זח"ג רטז רע"ב) דעתיד הוה משה לקבלא אורייתא בדרא דטופנא כו' וכ"כ (שמות רבה פ' ל) שביקש הקב"ה ליתן להם ד' דברים תורה כו' ודעת דרכיך לא חפצנו זה תורה כו' דמים רומז לתורה כמ"ש (ב"ק יז.) אין מים אלא תורה וכ' יערוף כמטר לקחי והיינו תורה שבכתב שהוא הלקח טוב שניתן משמים והוא מפורש לכל שהוא מהשמים כמטר ותורה שבעל פה שחכמי ישראל מחדשים והם באמת דברי אלהים חיים מה שהשי"ת נוזל ומשפיע בלבם עז"נ תזל כטל שאינו ניכר ההשפעה מן השמים רק אחר שיורד ועז"נ אמרתי עד"ש (זח"א רלד ב) אמירה בלב כד"א ואמרת בלבבך אמירה בחשאי. והוא מטלא דעתיקא (ונת' ויחי ריש מא' י') והיה אז נפש משה רבינו ע"ה שהיה מקבל תורה שבכתב שהיה כלול בו גם התורה שבעל פה וכמו שהיה קודם הקלקול במתן תורה וכמ"ש (נדרים כב :) דאלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה כו' והיה כלול בזה כל אור תורה שבעל פה. והיה מפורש שהוא מן השמים כמו הלכה למשה מסיני תורה שבעל פה של משה רבינו ע"ה. וכן נרמז במבול דכ' נבקעו מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו שרומז תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא (וכמ"ש זח"א קיז א). רק מפני שהיו דור המבול רשעים נעשו מי המבול ונשטפו במים הזדונים (ונת' נח מא' ב ומא' ג) וזהו משה מן התורה מנין שהוא שורש תורה שבכתב שכלול בו תורה שבעל פה. בשג"ם הוא וגו' וכנ"ל והיו ימיו מאה ועשרים שנה וכפירש רש"י. ואחר כך שאלו בהמן וכן מרדכי ואסתר מן התורה מנין והיינו שהם היו שורש שאז התחיל התפשטות תורה שבעל פה. ואיתא המן מה"ת מנין המן העץ דהיינו שעל ידי המן זכו לאור תורה שבעל פה. וזה נרמז במה שנאמר המן העץ ועל פי מ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג צח א קכד ב וש"מ) שיש תורה מסטרא דעץ החיים והיינו תורה שבכתב ויש מסט' דעה"ד טו"ר דאיהו איסור והיתר טומאה וטהרה. והנה המן עשה העץ גבוה נ' אמה ויש להבין למה הוצרך עץ גבוה כל כך לתלות אדם אחד לדעתו והיה די שיהיה גבוה עשר אמה. ואם רצה שיהיה נראה אדרבה מצינו (עירובין ג.) למעלה מכ' אמה לא שלטא ביה עינא אך בתקו"ז (תי' כא) איתא ואיהו עביד עץ גבוה נ' אמה וקב"ה נטיל נוקמא מיניה ומבנוי בשכינתא עלאה דמחאת למצראי נ' מכות ע"ש. והיינו שהמן שהרגיש שבא זמן התפשטו תורה שבעל פה והיינו נ' שערי בינה דבינה מבין דבר מהחכמה. והוא שאז היה זמן אנשי כנסת הגדולה שעשו גזירות וסייג לתורה והוא קטרג על ישראל שאין כונתם לש"ש רק מגאוה וכדומה וז"ש ודתיהם שונות וגו' דלא אכלי מינן ולא נסבי מינן (כמ"ש מגילה יג :) ואת דתי המלך אינם עושים היינו שאין כונתם לעשות דת ממ"ה הקב"ה בזה רק שרוצים להיות דתם שונות מכל עם (כמו שנת' זכור מא' יד) וזה שעשה עץ גבוה נ' אמה לרמז שישראל תקיפים בדעתם ממה שיש להם עץ גבוה נ' אמה נ' שערי בינה. וזה רצה לבטל מהם ואחר כך נהפוך הוא וקב"ה נטיל נוקמא מניה ומבנוי בשכינתא עלאה. ואדרבא ישראל זכו על ידי זה דהדר קבלוה לתורה שבעל פה מאהבת הנס (וכמו שנת' שם) וז"ש המן מן התורה מנין שהוא היה גם כן סיבה לשורש התפשטות תורה שבעל פה והתפשטה אז הרב חכמה לתקן הרב כעס ועל זה רמז המן העץ דעץ שעשה המן גבוה נ' אמה היה נגד נ' שערי בינה שבתורה שבעל פה שהוא מסטרא דעץ הדעת כנ"ל. ואחר כך א' אסתר מן התורה מנין ואנכי הסתר אסתיר. והיינו מנין שאסתר היה שורש תורה שבעל פה וכש"נ ותלבש אסתר מלכות ובגמרא (שם יד :) שלבשתה רוח הקודש ובזוהר הקדוש (ח"ג סא רע"א) רוח הקודש כלומר רוח מההוא קדש דלעילא והיינו דאסתר נעשית מרכבה למדת מלכות והיינו תורה שבעל פה. וז"ש בתקו"ז (שם) ובגין האי קנאה דכסי קב"ה באות דיליה על אסתר דאיהי קדושה דיליה. והוא עד"ש (מדברי תורה קדושים ב) אני מלך ואת מלכה כשם שהוא כבודי כך הוא כבודך כו' היו קדושים כשם שאני קדוש וז"ש דאיהי קדושה דיליה. ואמר שנרמז במה שנאמר ואנכי הסתר אסתיר דשם נאמר ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה והיינו שיכירו שהעונש בא מהשי"ת מפני החטא ועון ויש להבין למה כ' ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא וגו'. ולמה יענשו בשביל זה. ויש לומר שרמז ואנכי על מאמר אנכי שהוא קבלת התורה וע"ד שדרשו (ברכות לב :) ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני דאנכי שורש כל הדברי תורה כמ"ש (שיר השירים פ' ישקני) שבדיבור אנכי ששמעו נתקע ת"ת בלבם ע"ש. ואנכי ביה כ' כתר וביה אין (כמ"ש זח"ג רנו ב) וז"ש ואנכי מאמר אנכי שהוא נגד כ"ע איהו כתר מלכות הסתר אסתיר יהיה בהסתר שהתורה שבעל פה הוא בהסתר שנראה לחכמים שהם מתחדשים משכלם והם דברי אלהים חיים שנוטף מטלא דעתיקא ללב חכמי ישראל, ועל ידי זה יתקנו הרב כעס שנאמר שם. וכמו כן אירע באסתר גם כן שנלקחה לאחשורוש ואיתא בתיקונים (שם) דסתיר לה מאחשורוש ושוי באתרה שדית בדיוקנא דילה כו' ואמר ע"ז שם וכבודי לאחר לא אתן והיינו מדת מלכות שנקרא כבוד אל כמ"ש (זח"א ח א) כבוד אל דא כבוד כלה דאקרי אל כו' כבוד מלכותו וזה היה באסתר וז"ש לרמז דאסתר היתה שורש תורה שבעל פה שהוא בחינת מדת מלכות ובא על ידי רוח הקודש כמ"ש הרמב"ן (בחינת ב"ב יב.). ואחר כך איתא מרדכי מן התורה מנין שמרדכי היה שורש תורה שבעל פה דכ' מר דרור ומתרגמינן מירא דכיא. והיינו דעיקר התורה שבעל פה הרב חכמה לתקן הרב כעס והיינו שאף החלבנה שמרמז לפושע"י (כמ"ש כריתות ו :) כשהוא בתוך הקטרת נותן ריח טוב ומרמז למ"ש (עירובין כא :) הדודאים נתנו ריח אלו ואלו עתידין שיתנו ריח ע"ש ונת' כ"פ. ואמרו (מגילה י :) ברוש זה מרדכי שנעשה ראש לכל הבשמים שנאמר כי מר דרור כו'. דעיקר שמן המשחה הוצרך למשוח המשכן וכליו ובגדי כהונה וזה נצרך רק אחר הקלקול. שמקודם החטא היו כל ישראל משכן לשכינה וה' בהיכל קדשו שהקב"ה לבן של ישראל ששוכן בלב ישראל כמ"ש (שהש"ר ה ב) ממה שנאמר צור לבבי וחלקי אלהים לעולם. ורק אחר הקלקול נצרכו לעשות משכן מקום מיוחד להשראת שכינה והוצרך השמן המשחה למשוח בו משכן וכליו (וכמו שנת' תצוה מא' ג) ואחר כך נמשחו בו הכהנים גדולים ומלכים (כמ"ש הוריות יא :) כהן הוא שורש תורה שבעל פה כש"נ כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו דייקא ודעת פנימית הכתר כידוע והיינו טלא דעתיקא שממנו נובע התורה שבעל פה. שהוא טל תורה שבעל פה תזל כטל אמרתי. ורש"י פירש (פ' תשא) ובדעת רוח הקודש שהוא רוח מההוא קדש דלעילא כנ"ל. וכן משחו בו המלכים דדוד המלך ע"ה היה מרכבה למדת מלכות והיה רבן של בעלי רוח הקודש ושורש תורה שבעל פה וכן כל מלכי ישראל ויהודה היו מרכבה למדת מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה ואמר שמרדכי נעשה ראש לכל הבשמים שזכה להיות שורש תורה שבעל פה וכש"נ ומרדכי יצא וגו' בלבוש מלכות ואיתא בזוהר הקדוש (שלח קסט ב) מלכות דא רוחא דקודשא כו' מרדכי אוף הכי דכ' ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות:
3
ד׳ובגמרא (מגילה י סע"ב) ראב"כ פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה זה מרדכי הצדיק ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה המן לתת לטוב לפני האלהים זה מרדכי ואסתר דכ' ותשם אסתר את מרדכי על בית המן. ומדעשה זה פתיחה להמגילה משמע שזה כל ענין המכוון במגילת אסתר. ובאמת יש להבין למה הסיב השי"ת שיתן אחשורוש בית המן לאסתר וכלום חסר רכוש ליתן למרדכי ואסתר. אבל הענין כמו שאמרנו דבגלות מצרים כ' וינצלו את מצרים שעשאוה כמצולה שאין בה דגים כמצודה שאין בה דגן (כמ"ש ברכות ט :) וכאן כ' ובבזה לא שלחו את ידם. דשם במצרים היתה התורה בגלות בחכמת מצרים והיה העסק להוציא הניצוצות קדושות הדברי תורה. וכמה מהע"ר שהיו ראוים להתדבק בישראל ובשם ישראל יכנה. מה שאין כן בעמלק דאיתא במכילתא (סו"פ בשלח) ומד' (תנחומא סו"פ תצא) שנשבע השי"ת שלא יקבלו גר מעמלק. וכן היה המצוה להחרים משור עד שה וגו' וזש"נ ובבזה לא שלחו את ידם. אבל לפי זה יש להבין מ"ש על המן ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס לתת לטוב וגו' זה מרדכי וכו'. אך הוא מ"ש (סנדהרין צו :) מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק וגרים בע"י ומנו רב שמואל בר שילת ואף שאין מקבלין גרים מעמלק כנ"ל נראה דר"ש בר שילת יצא מא' מהם שבא על בת ישראל ויצא מהמן שלא מדעת [ועי' ביוחסין אות ש' שכ' שהגאונים אמרו כי שילת היא נקבה ואחות ר' חייא ואינו כן דאמרו מבני בניו של המן למדו תורה ומנו ר' שמואל בר שילת ולא היו מערבין משפחתם שהם משמעא אחי דוד עם גרים ע"ל ועל פי מה שאמרנו א"ש דברי הגאונים] וזה הענין בשאול המלך בחיר ה' והיה כבן שנה שלא טעם טעם חטא (כמ"ש יומא כב :) ומה ראה על ככה דכ' ויחמול שאול על אגג וגו' ועל ידי כן יצא ממנו באותו לילה שורש המן וכמ"ש (מגילה יג.) ומה שילם לי ימיני דלא קטליה שאול לאגג דאתיליד מיניה המן כו'. אך לפי האמור ראה שאול שיש בו באגג שורש נשמת ר"ש בר שילת שלא יצא ממנו עדיין ועל זה הניצוץ כ' ויחמול וגו' על אגג. וזה ענין מ"ש בגמרא (שם טו :) מה ראתה אסתר שזימנה את המן כו' ריה"ש אמר מבית אביה למדה אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו' ובע"י הגיר' וה' ישלם לך כו' ישלימנו לך וכמו שהוא הגי' בסוכה (נב.) ושם קאי על היצר הרע שמפתה לפעמים לאדם רשע שיעסוק בתורה כדי שיהיה לו יניקה מתורה שלו ואמר העצה האכילהו לחמה של תורה והשקהו מים של תורה שבסוף ישלימנו לך שלא יסית אותך לחטוא (וכמ"ש בפירש"י) אבל כאן אינו מובן מכוון הסעודה שעשתה לו לפי"ז. ונראה שלא ידעה אסתר באיזו אופן יהיה הנס ואולי תפעול על ידי הסעודה שהמן ישלים אתה וידבר טוב על ישראל והיינו שסברה שישוב המן בתשובה. ועל פי זה נבין מ"ש במדרש (משלי ט׳:ב׳) טבחה טבחה מסכה יינה זו אסתר המלכה כו' התקינה סעודה לאחשורוש ולהמן הרשע כו' וראש הפרשה חכמות בנתה ביתה וגו' ומשמע דמדבר מחכמת התורה וכן נדרש במדרש (שם) זו התורה שבנתה כל העולמות ע"ש. רק המכוון שרצתה לעורר בו בהמן השורש קדושה שהיה בו בהעלם ניצוצות קדושות דנשמת ר"ש בר שילת וזהו מסכה יינה יינא דאורייתא דבעל פה עד"ש (זח"ג רעא ב) וסברה שאולי על ידי זה ישוב בתשובה וידבר טוב על ישראל. וזה שנאמר ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב ובכ"מ מורה טוב לב שנתיישר הלב לטוב להיות לב א' לאביו שבשמים והיאך יתכן לכתוב כן על המן הרשע. ובמ"ר ע"ף כטוב לב המלך בין איתא או"ה אין להם טובה כו' בטוב לב אין כ' כאן אלא כטוב לב המלך טובה ואינה טובה ואיך אה"כ על המן שמח וטוב לב. אך לפי האמור יש לומר דאז לפי שעה יצא ממשתה אסתר שמח וטוב לב כרגע שעוררה בו אסתר הניצוצות קדושות מנשמת ר"ש בר שילת שהוא מקדושת תורה שבעל פה. רק כיון שיצא וראה את מרדכי ולא קם ולא זע ממנו וימלא המן חימה ואמר כל זה איננו שוה לי ושב לרשעו ואחר כך קב"ה נטיל נוקמא מיניה ומבנוי בשכינתא עלאה כו' כמ"ש בתקו"ז והיינו נ' שערי בינה כנ"ל. וכל הניצוצות קדושות שלו נטל מרדכי ונכנס אחר כך בישראל וז"ש בגמרא מבית אביה למדה ופירש רש"י שמעה התינוקות אומרים כן. ולשון מבית אביה משמע מאבותיה והיא לא היתה מזרע שלמה שאמר פסוק זה. ולפי האמור מיושב לשון מבית אביה דהיינו משאול שהיתה מזרעו והוא חמל על אגג שיצא ממנו המן והיינו על ניצוץ שורש נשמת ר"ש בר שילת שהיה כלול בו והיתה סבורה שתוכל להחזירו להמן למוטב וישלים אתה וידבר טוב על ישראל כנ"ל. אך אחר כך ששב לרשעו היה הוא הגורם להתפשטות תורה שבעל פה אחר שעשו בו ועל ידו מחיית עמלק כראוי. וכעין מ"ש (שמות רבה פ' כא ומדברי תורה שם) ופרעה הקריב שהקריב את ישראל לתשובה שעשו. וכן על ידי המן מן התורה מנין שהיה המן סיבה להתפשטות תורה שבעל פה וכנ"ל. והניצוצות קדושות יצא ממנו אחר כך שלא מדעת וכמו שאמרנו כיון שאין מקבלין גרים מעמלק. וזהו מה שנאמר ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה המן והיינו הרכוש שהיה בו הקדושה דנשמת ר"ש בר שילת. לתת לטוב לפני האלהים זה מרדכי ואסתר שאחר כך הוציאו ממנו כל החיות וזה נכנס בישראל שלא מדעת שלא נתגייר רק יצא על ידי שבא מזרעו על בת ישראל ונקרא ע"ש אמו (כמ"ש הגאונים דשילת נקבה היה כמוש"ל) וכעין שנקרא רב מרי בר רחל ע"ש אמו בת שמואל (כמ"ש רש"י בבא מציעא עג רע"ב). וזה שנאמר לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה זה מרדכי הצדיק שהוא טוב ואין טוב אלא תורה כמ"ש (ברכות ה.) ושם מיירי מתורה שבכתב ומייתי קרא כי לקח טוב וגו' וכן תורה שבעל פה נקרא טוב וכש"נ טוב לי תורת פיך וגו' והיינו תורה שבעל פה עדש"נ מפיו דעת ותבונה (וכן מייתי מפ' זה ברות רבה פ' ה ע"פ ויטב לבו ע"ש) נתן חכמה וגו' וכש"נ אורה ושמחה והיינו בחינת חכמה ובינה שהוא. כשמתיישר הלב לישרי לב שמחה (כמו שנת' מא' א) ודעת הבא ע"י חיבור חכמה שבמוח לבינה שבלב והיינו שזכה לההמשכה מחכמה תורה שבכתב לתורה שבעל פה. ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה המן והיינו הרכוש שבו היה הניצוצות קדושות דנשמת ר"ש בר שילת וכמו שאמרנו שבקניני האדם יש רוחניות המחיה את האדם בסוד ואתה מחיה את כולם (ונת' שקלים סוף מא' א עש"ב) וז"ש לתת לטוב לפני האלהים זה מרדכי כו' והוא עפמ"ש במדרש (אבא גוריון ע"פ אחר הדברים האלה גדל גו' הובא בילקוט) יבא המן ויסגל ממון ויבא מרדכי ליטול ממנו ויבנה בית המקדש. והיינו שמרדכי הקדיש רכוש המן לבנין בית שני וזהו לתת לטוב לפני האלהים דבבית שני היו אנשי כנה"ג שהעמידו תלמידים הרבה ועשו סיג לורה ולשכת הגזית שמשם יוצאה תורה לכל ישראל וזהו עיקר תורה שבעל פה שנקרא טוב כנ"ל. וזש"נ ותשם אסתר את מרדכי על בית המן שמרדכי היה שורש תורה שבעל פה וכמו שאמרנו במ"ש שהוא ראש לכל הבשמים. ומזה שראו שנתלה המן על עץ גבוה נ' אמה נתעוררו להתפשטות תורה שבעל פה ולתקן תקנות וסייגים ותקנו ימי משתה ושמחה שהוא יינא דאורייתא דבע"פ וקבלו כל ישראל התורה שבעל פה מאהבת הנס וכנ"ל שעז"א הדר קבלוה בימי אחשורוש. ונמצא שע"י גזירת המן ומה שנתגדל זכו ישראל לאור תורה שבעל פה. אחר שקלטו ולקטו מרדכי ואסתר בקדושתם הרכוש שלו שהיה בו הניצוצות קדושות מאור תורה שבעל פה כנ"ל. וזה שנרמז במה שנאמר המן העץ המן מן התורה כנ"ל שע"י העץ של המן זכו לשרש תורה שבעל פה וע"י מרדכי ואסתר וז"ש אסתר מה"ת מנין מרדכי מן התורה מנין כנ"ל:
4
ה׳וזה ענין מ"ש (שוח"ט תהלם כב) על אילת השחר זו אסתר וכן נדרש מזמור זה בגמרא (מגילה טו :) על אסתר ואיתא במדרש (שם) זש"ה והיה אור ישראל לאש וקדושו ללהבה. אור ישראל זה מרדכי וקדושו ללהבה זו אסתר ובערה ואכלה זה המן ע"ש ובפשוטו דרש להבה על אסתר דלהבה לשון נקיבה. ויש לומר שהוא ע"פ מה שנאמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להה וגו' דיעקב מדתו אמת זו תורה (כמ"ש ברכות ה :) והוא אש כש"נ מימנו אש דת למו. ויוסף גבור הכובש את יצרו להבה שאוכלת אש של יצר הרע דג' קליפות הקנאה תאוה וכבוד נקראו אש כמו שנת' כ"פ. וזה שנדרש אור ישראל על מרדכי דכ' ותשם אסתר את מרדכי על בית המן שהיה מרדכי שורש תורה שבעל פה ראש לכל הבשמים כנ"ל. ותורה אור והוא נקרא אור ישראל ע"ש התורה שבעל פה שהיא אורה והיינו אור ה' כנסת ישראל וכן כאן נקרא אור ישראל אור דתורה שבעל פה שמצד ישראל והוא גם כן אש כש"נ הלא כה דברי כאש והיינו דברי אשר שמתי בפיך דדיבור היינו תורה שבעל פה וכן למדו מפסוק זה (תענית ד.) לצ"מ דרתח כו' ע"ש. וקדושו ללהבה זו אסתר הוא עפמ"ש בתקו"ז (תי' כא) דכסי קב"ה באות דיליה על אסתר דאיהי קדושה דיליה ע"ש והיינו דאסתר גם כן היתה מבחינת יוסף הצדיק ועד"ש (מ"ר ר"פ קדושים) כ"מ שאתה מוצא בו גדר ערוה אתה מוצא קדושה כו' שכל מי שגודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש. וז"ש בגמרא (מגילה יג.) אסתר שמה ולמה נקרא שמה הדסה על שם הצדיקים שנקראו הדסים כו' והצדיקים שנקראו הדסים הוא ע"ש דהדס נותן ריח טוב ואיתא (עירובין כא :) הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא וכבר אמרנו כ"פ דמדנקט לשון בחורי ישראל נראה דמיירי בחטא דפגם הברית שגורם הילדות ובחרות (ונת' ר"ח מרחשון) וצדיק שהוא מרכבה למדת יסוד עולם נקרא הדס ע"ש שנותן ריח טוב ומדנקראה אסתר הדסה מכלל שהיתה צדקת וקדושה מבחינת יוסף הצדיק. וז"ש דאיהי קדושה דיליה וקב"ה סתיר לה מתחושורוש ושוי באתרה שדית בדיוקנא של השי"ת כנ"ל מבחינת צדיק יסוד עולם ונעשית ללהבה כש"נ ובית יוסף להבה כנ"ל. ובערה ואכלה זה המן שהוא שורש עמלק יצרא בישא (כמ"ש זח"ג קס א) ואז תקנו ימי משתה תורה שבעל פה יינא דאורייתא דבעל פה שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס ועל ידי זה ושמחה דנתיישר הלב שגם הלב כסיל לשמאלו נתרוקן מהרע ונעשה כולו טוב ולישרי לב שמחה. ובאברהם אבינו ע"ה גם כן מצינו ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק. ונראה שהיה עיקר הסעודה המשתה. והוא על פי מ"ש (זח"ב קעה ב) וחסד עלאה נפקא מחכמה גבורה דהוא דינא תקיפא נפקא מבינה והיינו דאברהם אבינו ע"ה שמדתו חסד היה ראשית האור וכמ"ש (ב"ר פ"ב) יהיה אור זה אברהם כו' ויצחק למד ממנו והבין דבר מתוך דבר ומדתו גבורה נפיק מבינה ועל כן ביום הגמל עשה משתה מיינא דאורייתא דבעל פה. רק שם כתיב משתה גדול שאיתא (ב"ר פ' נג) גדול עולמים היה שם והוא מורה על עתיקא שכולל כל ג' ראשונות. והיינו שהיו מפורשים שגם הבינה תורה שבעל פה שהם מהשי"ת. וכמו בשעת מתן תורה שהיה התורה שבעל פה כלול בהתורה שבכתב והיה מפורש שהוא מהשי"ת. כמו תורה שבעל פה של משה רבניו ע"ה שנקרא הלכה למשה מסיני (ונת' חנוכה מא' ב ד"ה והוא) משא"כ כאן התורה שבעל פה בהסתר שנדמה לחכמים שהם המתחדשים והוא מבחינת מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה וכתורה שבעל פה של רע"ק וחביריו שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס. ובאמת הם גם כן דברי אלהים חיים דברי אשר שמתי בפיך וזה בחינת הסתר כנ"ל. ועכ"נ כאן משתה ולא משתה גדול כמו באברהם אבינו ע"ה. ועל כן דרשו ממשתה גדול דאברהם אבינו ע"ה שעתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק (כמ"ש פסחים קיט :) דעיקר הסעודה העתידה הוא התגלות סודות התורה ואור ה' וכמ"ש הרמב"ם (פ"ח מה' תשובה) ואף שהראב"ד השיגו כבר אמרנו שכדברי הרמב"ם מפורש במדה"נ (זח"א קלה ב) עש"ב (ונת' תרומה מא' יד) וזהו משתה גדול יינא דאורייתא דבעל פה שיהיה לעתיד ויהיו מפורש שהוא מהשי"ת. וזה אי אפשר להתגלות כ"ז שהאדם בגוף. וזהו נקרא משתה גדול שיהיה מפורש דגדול עולמים שם שהקב"ה יגלה הסודות לצדיקים:
5
ו׳במ"ר ע"פ ישנו עם אחד א"ל שניהון רברבין שאוכלין ושותין ואומרים עונג שבת עונג יו"ט כו' א"ל הקב"ה רשע אתה מפיל עין רעה במועדיהם הרי אני מפילך לפניהם ומוסיפים להם מועד א' על מפלתך זה ימי הפורים כו' הענין הוא שהמן היה עינו רעה בזה ולא האמין שנמצא איזה קדושה בעניני הנאת הגוף כמו אכילה ושתיה. שזה נצמח משרש הנחש שפיתה לאדם בזה. ויש בזה רמז בגמרא (חולין קלט :) המן מן התורה מנין המן העץ והיינו דשם כ' אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת שזה שורש קליפת המן להיות שטוף בתאות אכילה לשם הנאת הגוף כפיתויו של הנחש. וכן אמרו (נדה לא.) ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע אמר מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורין וקדושים יציץ בדבר זה כו' שלא היה מאמין שיהיה מציאות קדושה בענין זה כידוע דתאוה זו ג"כ נמשך מפגם הנחש שהטיל זוהמא בחוה (כמ"ש שבת קמו.) ועל זה א"ל הקב"ה שיעשו עוד מועד חדש ממפלתו. והוא כמ"ש (מגילה ז :) מיחייב אינש לבסומי בפוריא עד כו' שדייקא ע"י השכרות ביין שלא מדעת נתברר פנימיות קדושת ישראל שגם ענין הנאת אכילה ושתיה שלו הוא בקדושה עד"ש (סנהדרין לח.) אגברו חמרא אדרדקי כי היכי דלימרו מילתא כו' נכנס יין יצא סוד. ואמרו (עירובין סה :) בשלשה דברים אדם ניכר בכוסו וכו' והיינו שעל ידי השכרות דייקא כשניטל ממנו הדעת אז ניכר ונתברר ההבדל של קדושת ישראל לעמים שבישראל גם בעניני הנאות עולם הזה יש בפנימיות קדושה וכמ"ש (מגילה יב :) יום השביעי שבת היה שישראל אוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות אבל וכו' והיינו שבישראל נתברר ע"י האכילה ושתיה דייקא הפנימיות של מכוון שלהם שהוא רק לקדושה שנמצא באכילה ושתיה ועל ידי כן מתחילין בדברי תורה וכנ"ל:
6
ז׳ענין מ"ש (מגילה ו סע"ב) מסמך גאולה לגאולה עדיף והיינו גאולת מצרים לגאולת פורים. הוא דגאולת מצרים היה ראש של כל הניסים והיה ראשית התגלות קדושת ישראל בעולם והיה הנס גלוי לכל העולם שהשי"ת בחר בנו לעם ועשה נסים נגליים שהם חוץ לדרך הטבע וכש"נ שמעו עמים ירגזון וגו' אמנם נס פורים נקרא סוף כל (העמים) [הנסים] (כמ"ש יומא כט.) מפני שהכל היה בהסתר גדול והיה מלובש כמעט בדרך הטבע שע"י סיבה שלקח אחשורוש את אסתר ונשאה חן בעיניו על ידי זה פעלה להכניע את המן ולנשא את היהודים. וז"ש (חולין קלט :) אסתר מן התורה מנין ואנכי הסתר אסתיר וכדאיתא בסה"ק ע"פ זה שעיקר הירידה של האדם הוא כאשר כאשר נעלם ממנו זאת שהוא בהסתר פנים וזש"נ ואנכי הסתר אסתיר שיסתיר ההסתר פנים. וזה היה עיקר נס פורים שהיו אז בשפל המדרגה וכאשר הרגישו ישראל שעומדים בתכלית ההסתר כש"נ אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד וגו' וכידוע דענין אבילות והספד יורה על דבר שנחלט בדעת האדם שכבר אבדה תקותו וכענין אבל והספד על מת שאין אופן להחזירו ועל ידי זה שהרגישו ההסתר פנים נהפך להם מאבל ליום טוב. וז"ש (מגילה יא.) אימתי ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו בימי מרדכי ואסתר. ואין המכוון במה שנאמר ראו כל אפסי ארץ על או"ה דהם לא ראו את ישועת אלהינו כיון שהיה מלובש קרוב לדרך הטבע כנ"ל. ומה שנאמר ורבים מעמי ארץ מתיהדים היה רק מפחד היהודים ומפחד מרדכי שראו שגידלו המלך בשביל כבוד אסתר המלכה. רק המכוון ראו כל אפסי ארץ על ישראל שהיו אז בתכלית השפלות בההסתר עד אפסי ארץ ודייקא ע"י זה ראו את ישועת אלהינו מתוך ההסתר הזה דייקא. וענין זה מתנוצץ בכל שנה בימי פורים נתודע לכל פרטי נפשות ישראל כל מי שיודע נגעי לבבו איך הוא בשפל המדרגה והוא מתמרמר ע"ז. בזה עצמו נודע ומאיר בלבו שנהפך לו מיגון לשמחה:
7
ח׳קליפת עמלק והמן הוא חוצפה וניצוח כלפי שמיא והוא כמו קליפת בלעם שאף שנאמר לו לא תלך עמהם לא תאור את העם וגו' ואף על פי כן הלך ועליו אמרו (סנהדרין קה.) חוצפא אפילו כלפי שמיא מהני כו' וכמו כן עמלק והמן ידעו יקרות ישראל ואף על פי כן עמדו בחוצפה כלפי שמיא לקטרג על ישראל למעלה כמו שאמרנו. וענין מדה זו נצמח מבחינת זלעו"ז שברא השי"ת בקדושה ענין הניצוח כלפי שמיא לטובת ישראל כמ"ש (פסחים קיט.) זמרו למי שנוצחין אותו ושמח כו' הקב"ה נוצחין אותו ושמח וכו' ועד"ש (בבא מציעא נט :) מאי עביד קב"ה כו' קא חייך ואמר נצחוני בני כו' שיודעים ישראל שזהו בעצמו רצון השי"ת שנחציף פנינו לנצחו לטובת ישראל. וכדאיתא (תענית כה.) על לוי שהטיח דברים כלפי למעלה וא' עלית וישבת במרום כו' והגם דנענש ע"ז דאיטלע מכל מקום הועיל לכלל ישראל ואתא מיטרא. ומזה נסתעף ענין החוצפה והניצוח למעלה בזלעו"ז בקליפת עמלק להרע לישראל ואחריתו עדי אובד כש"נ האויב תמו וגו' וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו:
8
ט׳על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור. ולכאורה יש להבין למה קראו שם הימים על הענין שהיה הצרה כש"נ והפיל פור גו' להומם ולאבדם. ולמה לא קראו הימים על שם הנס כמו פסח על שום שפסח כו' ובתורה חג המצות על שום שלא הספיק בצקם כו' חג הסוכות כי בסוכות הושבתי וגו' בהוציאי וגו' הכל על שעת היציאה והגאולה והכא הפור הוא בשעת הגזירה. אכן הענין הוא כי באמת זה הפור שחשב המן לרעה היה בעצמו לטובת ישראל כי פור המן נהפך לפורינו. דאיתא (מגילה י :) ריב"ל פתח כו' והיה כאשר שש וגו' כן ישיש להרע אתכם. ופריך ומי חדי הקב"ה במפלתן של רשעים הוא כתיב בצאת וגו' לא נאמר כי טוב בהודאה זו לפי שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים ואר"י כו' מעשי ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה. אמר ר"א הוא אינו שש אבל אחרים משיש כו' ופירש"י וכשנתחייבו כליה בימי המן היו אויביהן שמחים ע"ש. והדבר צריך בירור מה ענין פתיחה זו למגילת אסתר שהפתיחה הוא לבאר ענין המגילה וזה לא שייך כלל להאי פרשתא ומאי נ"מ מזה שמשיש האויבים לפירש"י. גם למה נצרך לכתוב בתורה שמשיש את האויבים הלא זה אינו מענין העונש דמאי נ"מ לענין העונש אם ישמחו האויבים וגם מה שייך ע"ז הדמיון כאשר שש להיטיב כן ישיש וגו' ומה דמות יערוך זה לזה ושם הוא שמחה באמת לפני הקב"ה ואיך שייך לדמותו ולומר כן וגו'. גם מה שהקשו בגמ' ומי חדי הקב"ה כו' כפי הפשט דקאי על ישראל ולמה הוצרך להביא ראיה ממה שלא נאמר כי טוב בהודאה דקרא במלחמת יהושפט על עמון ומואב. ומדרשא דלא קרב זה אל זה דהוא דרשא בעלמא ושם מדבר ממצריים. והלא כמה פסוקים מפורשים דהקב"ה לא די שאינו שמח אלא עוד מצטער בצרת ישראל כש"נ עמו אנכי בצרה וכ' בכל צרתם לו צר וכתוב צדיק ונושע הוא ואז"ל (מדברי תורה סו"פ אחרי) ומושיע אין כתיב אלא צדיק ונושע הוא כביכול הוא נושע ומייתי מכמה קראי ע"ש. ואיתא (מגילה כט.) שבכ"מ שגלו גלתה שכינה עמהן שנאמר למענכם שלחתי בבלה וכשנגאלין שכינה עמהן כמש"ש והשיב לא נאמר אלא ושב. והרי דהקב"ה כביכול מצטער בצרתם ואיך ס"ד שישמח ח"ו ולמה הוצרך ראיה. אבל הנה בתורה כ' כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם וזה תימא איך שייך בישראל לומר להאביד הלא כל העולם נברא בשביל ישראל שנקרא ראשית וגם בשביל התורה שקבלו ישראל וכמ"ש (שבת פח.) שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם ישראל מקבלין התורה אתם מתקיימין כו' ואם ח"ו להאביד יחרב העולם. וכתיב ולא דבר ה' למחות את שם ישראל מתחת השמים ונאמר כן יעמד זרעכם ושמכם ונאמר אם ימדו שמים וגו' גם אני אמאס בכל זרע ישראל וגו' ואיך יצויר ח"ו להאביד ולהשמיד. אך מצינו בדברי יצחק לעשו והיה כאשר תריד ופרקת וגו' ופירש"י תריד לשון צער שתצטער על הברכות כשיעברו ישראל עה"ת אז ופרקת. ויש להבין למה כ' והיה שאז"ל (ב"ר פ' מב) והיה לשון שמחה ומה זו שמחה וטפי היה שייך לשון והיה במה שנאמר ואת אחיך תעבוד. אכן שמעתי מרה"ק זצוקלל"ה שאמר ע"ז שבעת שמגיע ירידת עשו אז מענה ומיצר לישראל ביותר ותיכף יש לו ירידה וזש"נ כאשר תריד בזמן ירידתו ופרקתו עולו וגו' ואדרבה יהיה מיצר לישראל ותיכף יהיה ירידתו בלא תקומה ועל כן אמר לשון והיה שאז הוא שמחה לישראל. ותכלית ירידתו בעת התרבות קדושת ישראל וקודם קבלת התורה היתה מלחמת עמלק מצד שהרגיש שעתידין ישראל לקבל התורה והתחזקה קליפת עמלק להרחיק את ישראל ח"ו מקבלת התורה ותיכף היה לו ירידה ויחלוש יהושע את עמלק וגו'. והשי"ת עוררו לזה כדי להחליש כמו שהוא הראשית גוים וכח היצר הרע כמ"ש בזוהר הקדוש (שלח קס א) וצריך להחלישו ולהורידו קודם קבלת התורה ועל ידי זה יהיו ישראל מוכנים לה. וכמו כן לעתיד קודם ביאת המשיח ירגישו כל הקליפות התרבות קדושת ישראל שאז יהיה תכלית שלימות קדושת ישראל ועל כן אז תתעורר מלחמת גוג ומגוג דאז"ל (מדברי תורה סו"פ קרח) גוג ומגוג בגימטריא שבעים שהם שבעים אומות. שיאסוף כל הע' אומות והשורש יהיה ע"י עשו וכמ"ש (יומא י.) דאין ב"ד בא עד שתפשוט בכל העולם כולו תשע חדשים מקרא דעד עת יולדה ילדה והחבלי משיח כמו חבלי לידה ואז יהיה בית עשו לקש שילהט אותם היום הבא ויהיה מחיית עמלק לגמרי ולא יהיה שריד וגו' וכל הע' קליפות יבוער לגמרי שיבוער כל הרע וכדכתיב ה' בדד ינחנו וגו'. וכן היה בענין פורים שהרגישה הקליפה דעמלק קדושת ישראל שבא הזמן שיקבלו תורה שבעל פה מאהבה כמ"ש (שבת פח.) הדר קבלוה בימי אחשורוש והיינו לתורה שבעל פה שע"ז היה כפיית הר כגיגית (כמ"ש תנחומא נח ג) ועז"א ליהודים היתה אורה בה' זו תורה שבעל פה כמו שאמרנו כ"פ. שאז היה התחלת תורה שבעל פה ע"י אנשי כנסת הגדולה ועל זה היה התגברות המן שרצה להומם ולאבדם והפיל פור הוא הגורל והגורל הוא מן השמים כש"נ בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו ונפל הגורל על אדר כי באמת היה רצונו ית' למחות זכר עמלק דיעקר מחיית עמלק ע"י התורה שבעל פה. והזמן לזה בחודש אדר על פי מ"ש (ב"ב קכג :) שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף וחודש אדר כנגד יוסף הצדיק כמ"ש בס' קדושת לוי לפי שאדר הוא לפעמים ב' חדשים וכן יוסף נמנה פעמים לב' שבטים ולזה היה הסיבה שיפיל גורל ומן השמים נפל על אדר כדי למחות זכרו באדר ובלעדי הגורל מי יודע אם היה בדעת המן מוסכם על חודש אדר דייקא. והפור שנפל על אדר זה מעיד שגם התחלת הגזירה הכונה היה על מחיית עמלק ולא ח"ו על היהודים. והפור היה על הישועה דנהפוך הוא דישלטו היהודים המה בשונאיהם וזה היה מצד הפור שרצה להרוג ולאבד וגו' וע"י זה היה פתחון פה לאסתר לבקש על עמה ולעשות מחיית עמלק שבלא גזירת המן מקודם להרוג את ישראל לא היה שייכות שתבקש להרוג אותם בלא טענה רק ע"י שגזר המן להרוג ולאבד את ישראל ח"ו היה השייכות לבקש שישלטו המה בשונאיהם ושיהפכו הכתבים הראשונים. וזה ענין הפתיחה בפ' והיה כאשר שש ה' עליכם להטיב אתכם וגו' כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם כי הגזירה להאביד הוא דבר שאי איפשר כלל שהרי נשבע הקב"ה שלא להאביד את ישראל (וכ"כ בזוה"ח תבא ע"ש) אבל הכונה בזה הגזירה דיהיה נהפוך הוא ועל ידי זה יהיה להאביד את עשו ועמלק והוא שמחה כמו השמחה דלהטיב אתכם דגם זה הוא להטיב עוד יותר וכנ"ל על מה שנאמר והיה כאשר תריד וגו'. ועל כן כ' בשניהם והיה שהוא לשון שמחה. כי באמת לא יגע בהם רע בישראל רק מצד שמצירים לישראל יהיה להם הירידה בשלימות וישראל יתקרבו על ידי זה יותר לקדושתו ית' וכמ"ש (מגילה יד.) גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים וכו' שנתנבאו להן לישראל כו' ועי"כ יראו ישראל במפלתן וז"ש בגמ' בלשון כן ישיש להרע אתכם תחת מה שנאמר בפסוק להבאיד וגו'. ורמזו בזה ע"פ מה שמצינו במצרים שקודם הגאולה התגברה קליפת מצרים וביטל פרעה מהם את השבת וכמ"ש (שמות רבה פ' ה) ומצד זה התנצל משה רבינו ע"ה ואמר ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה. היינו שעשה אותם רעים שביטל מהם קדושת השבת (ונת' שמות מא' ג וארא מא' ז) וכן רמזו בגמרא בלשון להרע אתכם והיינו התגברות העכום שרוצים להרחיק את ישראל מקדושת השי"ת ואמנם הקב"ה שמח בזה כי אדרבא תוקף הגזירה יגרום לקרב ישראל לאביהם שבשמים ביתר שאת. ומה שירצו להאביד ולהשמיד אתכם יהיה נהפוך הוא וכמו שהיה בימי המן. ועל זה פריך בגמרא ומי חדי הקב"ה במפלתן של רשעים היינו העכו"ם אף שמפלתם במשפט כמו במצריים שנטבעו מדה במדה כאשר גזרו היאורה תשליכוהו ומכל מקום אין הקב"ה שמח ועל זה מייתי הדרשה דלא קרב זה אל זה שלא הניח למה"ש לומר שירה מעשי ידי טובעין בים כו' וכן מהא דלא נאמר כי טוב בהודאה דמלחמת יהושפט בעמון ומואב שרדפוהו ועל זה מתרץ הוא אינו שש אבל אחרים משיש דכ' כן ישיש והיינו שישמח וישיש את ישראל שישמחו במפלתן כמו בהמן כנ"ל. וז"ש אחר כך בגמרא הפתיחה זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו אימתי ראו וגו' בימי מרדכי ואסתר שאין המכוון כל אפסי ארץ על האומות שהם לא הכירו הנס שיהיה קרוב לטבע וכמו שאמרנו (מא' ד) רק המכוון כל אפסי ארץ היינו נפשות ישראל הפחותים והשפלים ג"כ הכירו אז חסדו ואמונתו שהכירו האמת שהכל היה מצד ישועת אלהינו שלא היה דרך הטבע שמלך גדול יהרוג אשתו מחמת שלא שמעה לו לעשות תועבה ואחר כך יקח אשה אשר לא ידע עמה ומולדתה והכירו אפילו הנפשות הפחותות שהכל מיד ה' היתה שיהיה מחיית עמלק ולהרבות קדושת ישראל באור תורה שבעל פה כנ"ל. ובודאי אם היה רצונו ית' למחות זכר עמלק לגמרי היה יכול לאבדו כרגע אמנם רצונו ית' שיהיה המלחמה מדור דור שבכל דור יתגברו ישראל לעקור הקליפה דעמלק וינצחו אותו וכמ"ש (מדברי תורה תצא ד) אתם מזכירין שמו מלמטה ואני מוחק שמו למעלה היינו שרצונו יתברך שבכל דור ילחמו ישראל נגד קליפה זו וינצחוהו ע"י עזר ה' ועל ידי זה יזכו אחר כך להגאולה שלימה והמחיית עמלק בשלימות ולא יהיה שריד וגו'. וזה שאמרו (מגילה ז :) מיחייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן כו' שכ' בפע"ח (שער יט פ"ו) שיש ניצוץ של קדושה בכל קליפה המחייה אותה ואם יסתלקו ממנו לא יושאר לו חיות ויתבטל לגמרי מיד ואנו רוצים שגם לאותו הניצוץ יגיע לו חיות לעצמו מזה ההארה דיום זה אבל לא שיגיע כ"כ להאיר הקליפה ועל כן מיחייב אינש לבסומי עד דלא ידע ואולי מתוך השכרות יתברך גם אותו ניצוץ שבקליפה אבל לא תהיה ברכה שלימה בכוונה שאז ח"ו יאיר גם אל הקליפה ע"ש. ומצד שנתברך בטעות ישכח בנפשות ישראל לנצחו ולהתגבר נגדו ולמחות זכרו כי הברכה היתה בטעות רק מצד השכרות. ובאמת אפילו בשעת שכרות נפשות ישראל מדובקים בקדושתו ית"ש וכמ"ש בגמרא (שם יב :) שישראל אוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות ורק בשגיאה יצאה הברכה מבלי דעת ועל כן יש לנו כח להלחם כנגדו ולנצח אותו בכל דור ודור ולמחות זכר עמלק:
9
י׳ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר ואיתא (מגילה טז :) אורה זו תורה שמחה זה יו"ט ששון זו מילה ויקר אלו תפילין. הענין דישראל מקודשים בשלש קדושות משורש הכתוב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני והיינו קדושת ישראת מצד עצמם מאתעדל"ת וזהו שנאמר והתקדשתם. וקדושת האבות שנקנה בהם מצד שורש קדושת האבות עז"נ והייתם קדושים הויות הקדושה מהשורש. כי קדוש אני הוא הקדושה דלעילא מצד השי"ת. ועל ג' קדושות אלו מרמזים הג' אותות שישראל מיוחדים בהם. תורה הוא מצד אתעדל"ת והוא רק לישראל דעכו"ם העוסק בתורה חייב (כמ"ש סנהדרין נט.) ומצות מילה היא הקדושה שנשרש מהאבות ואין שייכות לה רק ישראל דמולי עכו"ם דינם כערלים מה שאין כן ישראל אף ערל בכלל מהול הוא (כמ"ש נדרים לא :) וקדושת שבת היא מצד קדושה דלעילא דקביעא וקיימא מהשי"ת כש"נ לדעת כי אני ה' מקדשכם והוא גם כן מיוחד לישראל כש"נ ביני ובין בנ"י אות היא לעולם ועכו"ם ששבת חייב (כמ"ש סנהדרין נח :) ועמלק ידוע שהוא עיקר המקטרג על קדושת ישראל וקיטרוגו על ג' קדושות הנ"ל. וז"ש (מדברי תורה תצא) שהיה חותך מילותיהם של ישראל וזורקן כלפי מעלה כו' והיינו הקיטרוג על אות ברית שאומר שגם ישראל אינם שומרים קדושת הברית אף שנימולו ועל כן הוי לך מה שבחרת. והמן מזרעו שאמרו דליכא דידע לישנא בישא כהמן שכבר אמרנו שהמכוון שקטרג על ישראל למעלה ואמר ישנו מן המצות (כמ"ש מגילה יג :) ורבנן גם כן עם א' הן והיינו שקטרג על קדושת ישראל מצד עצמם על ידי התורה ומצות ואמר דכולם אף הת"ח ישנו מן התורה ומצות. וגם על קדושת הזמן דישראל מקדשי לה אמר דמפקי לכולא שתא בשה"י פה"י (כמש"ש) והיה גם כן המכוון שלו לקטרג למעלה כמו שנדרש על מה שאמר ואת דתי המלך אינם עושים ובכ"מ שנאמר המלך סתם במגילה משמש קודש וחול (כמ"ש מ"ר פ' ג ע"פ גם ושתי) והיינו דקאי על ממ"ה הקב"ה גם כן וכ"כ בזוהר הקדוש (בהר קט א) ע"פ בחצר בית המלך וגו' ובכל אתר המלך סתם דא קב"ה. והיינו שקטרג המן ואת דתי המלך אינם עושים שאין כותנם לש"ש בשמחת המועדים רק כונתם להנאת גופם כי הם מוכנים לה כל ימי השנה. ועל הקדושה מצד השי"ת אמר אותו שנאמר בו ה' אחד ישן לו מעמו (כמ"ש במ"ר ע"פ ישנו עם אחד).אמנם השי"ת בוחן תעלומות לב שבאמת ישראל מקודשים בכל הג' קדושות הנ"ל. ועל כן לאחר התגלות הנס כ' ליהודים היתה אורה זו תורה ושמחה זה יו"ט היינו התגלות קדושת ישראל מצד עצמם באתעדל"ת שהם עוסקים בתורה ומצות וכמ"ש (שבת פח) הדר קבלוה בימי אחשורוש. וגם קדושת יו"ט שהוא קדושת הזמן דישראל מקדשי לה ועד"ש (במ"ר שם) א"ל הקב"ה אתה מפיל עין רעה במועדים שלהם הריני מפילך לפניהם ומוסיפים להם מועד א' על מפלתך כו' והגם דיו"ט באיסור מלכה לא קבילו עלייהו כמ"ש (מגילה ה :) מכל מקום השמחה ומצות הנוהגות בפורים הוא בזמן הקבוע מהחודש דישראל מקדשי לה דקא מעברי ירחי כו' (כמ"ש פסחים קיז :). וששון זו מילה שנתגלה קדושת ישראל מצד תולדות האבות. כי מרדכי ואסתר הכניעום ועל פי מ"ש (מדברי תורה תצא) מסורת אגדה שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל ואיתא (פסיקתא פרשה יג ד) לעולם אחריך בנימין לתבוע מן זרעו של עמלק כו' והיינו מפני שהם נשמרים בקדושת הברית בעצם (כמ"ש בזוהר הקדוש ויצא קנג ב). ויקר אלו תפילין היינו התגלות קדושת ישראל מצד השי"ת וכמ"ש וראו וגו' כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך אלו תפילין שבראש והיינו שקשורים בשורש (כמו שנת' זכור מא' יד) וכמו שהיה בשעת הנס בפעל כש"נ וכל שרי המדינות וגו' מנשאים את היהודים כי נפל פחד מרדכי עליהם:
10
י״אכל מעשה נס המגילה היה ע"י משתה היין דהתחלת הישועה שנהרגה ושתי היה ביום השביעי כטוב לב המלך ביין וגם עיקר הנס היה במשתה היין שזימנה אסתר את המן וגם איתא (במ"ר ע"פ גם ושתי) שבכ"מ שנאמר במגילה המלך סתם מדבר גם מממ"ה הקב"ה שמשמש קדש וחול שכל ענין המגילה יורה על ענין פנימיות צמיחת הישועה שנתעורר מלעילא על בנין בית המקדש שהוא מקום הקרבנות והנסכים ונאמר את קרבני לחמי לאישי ואז"ל (ביצה כ :) שלא יהא שולחנך מלא ושלחן רבך ריקן. וראשית צמיחת הישועה היה בהריגת ושתי להשמיד זרע נ"נ מחריב הבית וכדאיתא בגמרא (מגילה י :). ראשית הפתיחה להמגילה מה שנאמר וקמתי עליהם וגו' והכרתי לבבל וגו' ונכד זי ושתי. ולכן כ' ביום השביעי כטוב לב המלך ביין כ' המלך סתם והיינו ממ"ה הקב"ה (וכ"כ במד' אבא גוריון כטוב לב המלך ביין כטוב לבו של הקב"ה כו') שנתעורר מלעילא זכות הקרבנות והנסכים וכמו"ש בגמרא (שם יב :) והקרוב אליו וגו' כל פסוק זה על שום קרבנות נאמר כו' ע"ש שמלאכי השרת הזכירו זכות הקרבנות. כי באמת היה זמן הפקידה אז וכמ"ש (שם יא :) בלשצר חשב וטעה כו' הא שבעין השתא ודאי תו לא מפרקי אפיק מאני דבי מקדשא כו' ואם היו ישראל זכאים היה נחשב עם הקץ כן וע"ד שנחשב במצרים מלידת יצחק הד' מאות שנה והיה מדלג על ההרים וכעין שאמרו (סנהדרין צח.) כ' בעתה וכ' אחישנה זכו אחישנה ורק מפני שהיה קטרוג של המן לכן לא היה ביכולת להיות אז בנין בית המקדש בפועל ממש וכמ"ש (מגילה טו :) עד חצי המלכות ולא דבר שחוצץ למלכות ומאי ניהו בנין בית המקדש. עכ"ז נבנה אז בהעלם ההכנה לבנין בית המקדש על ידי משתה היין דאסתר שאמרה ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וא' (שם טו.) עד עכשיו באונס ועכשיו ברצון ונולד מזה דריוש בן אסתר שבנה את בית המקדש. וכל טענות אסתר במשתה היין אם מצאתי חן בעיניך המלך ואם על המלך טוב תנתן לי נפשי וגו' וכן וכשר הדבר לפני המלך וגו' הכל היה פנימיות כונתה בתפלה להקב"ה ממ"ה ודבריה בפשטות היה נראה כמדברת לאחשורש וע"ד שפי' הרמ"ע גבי נחמיה דכ' ואתפלל אל אלהי השמים ואומר למלך וגו' שאף שלא מצינו שום תפלה שהתפלל רק הדברים שדיבר למלך היה כונתו בתפלה להש"י. וכן בכאן היו דברי אסתר דברי תפלה להש"י והיו נשמעים באזני אחשורש כמבקשת ממנו וז"ש שמשמש קודש וחול:
11