פרי צדיק, ראש חודש אדרPeri Tzadik, Rosh Chodesh Adar
א׳בגמ' (תענית כט סע"א) אמר ר"י בריה דר"ש בר שילת משמיה דרב כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה ופירש"י ימי נסים היו לישראל פורים ופסח ומשמע לכאורה דמשנכנס אדר מרבין וכן בניסן אבל מלשון הגמ' אחר כך ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה משמע דקאי על אדר דייקא. והענין דהלימוד הוא מאב דכמו שבחודש אב שהיה יום א' בו שאירע בו אבל ובכי ממעטין בשמחה מראש חודש וכמו שלמדו בגמ' (שם ל.) מ"ד כל החדש כולו אסור מחדשה. כן באדר שאירע בו יום שמחה השמחה מראש חודש וכל החדש וכן נזכר גם בפסוק והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה וגו'. אך להבין למה באמת רק באדר כל החדש נהפך לשמחה ולא נזכר כן בחודש ניסן ובאמת גאולת ניסן עדיפא כמ"ש (מגילה יד.) לענין הלל התם הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה הכא כו' אכתי עבדי אחשורש אנן. הענין דגלות ניסן היה מצד השי"ת כש"נ והוצאתי אתכם וגו' ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וכן היו כל הנסים מצד השי"ת שהכה בפרעה ובכל מצרים בעשר מכות והיו נגוף למצרים ורפוא לישראל על דרך שנדרש בזוהר הקדוש (בא לו א) שבכל מכה הוציא השי"ת את ישראל ממדה אחד דקליפה והכניסם בזלועל זה במדה אחת בקדושה (כמו שנת' כ"פ) וכש"נ גוי מקרב גוי ונדרש (ויקרא רבה פ' כ"ג) אלו ואלו ערלים וכו' לא היתה נותנת מדת הדין לישראל שיגאלו וכו' רק השי"ת הוציאם מהם אף שהיו משוקעים כעובר במעי אמו וכן בקריעת ים סוף כתוב ה' ילחם לכם ואתם תחרישון הכל מצד השי"ת. מה שאין כן חודש אדר שנוצר באות ק' כמ"ש בס' יצירה ואות ק' איתא בגמ' (שבת קד.) קוף קדוש מרמז לקדושה מצד ישראל וכן נעשה אז מחיית עמלק על ידי ישראל וכן נעשה הנס על ידי מרדכי ואסתר והיהודים הרגו בשושן הצוררים ועשרת בני המן ובשאר מדינות המלך ע"ה אלף הכל היו מעמלקים. וכן היה אז קבלת תורה שבעל פה וכמ"ש (שבת פח.) הדר קבלוה בימי אחשורש והיינו תורה שבעל פה וכמ"ש (במדברי תורה נח ג) שעל זה היה כפיית ההר כגיגית שעל תורה שבכתב אמרו נעשה ונשמע שאין בה צער כ"כ רק על התורה שבעל פה שהיא עזה כמות וכו' ע"ז היה כפיית הר כגיגית ובימי אחשורש מאהבת הנס קבלוה בשמחה מאהבה כמו תורה שבכתב. ומזה בא השמחה וכמ"ש בגמ' דבשעה שאמרו נעשה ונשמע קשרו לכל אחד ב' כתרים כו' ועתיד הקב"ה להחזירן לנו כו' ושמחת עולם על ראשם שמחה שמעולם על ראשם דהשמחה בא ממה שישראל מקבלין עול מלכותו ית' מצדם וכמ"ש ישמחו במלכותך שומרי שבת וכו' וכן כתוב במגילה אחר מחיית עמלק ליהודים היתה אורה ושמחה ואמרו (מגילה טז :) אורה זו תורה וכה"א ותורה אור והיינו תורה שבעל פה דתורה שבכתב נקרא אור ותורה שבעל פה שמקבלת מתורה שבכתב בחינת סיהרא דמקבלא משמשא ועל כן נקראת אורה לשון נקיבה. וכתוב אחר כך ושמחה שהוא ככתר שמחה שמעולם. ויקר הוא גם כן כתר על הראש וכש"נ וכל יקר ראתה עינו ואיתא (רבה ותנ' חוקת) זה רע"ק וחביריו ראתה עינו של רע"ק וחביריו מה שלא ראתה עינו של משה וזהו שמחה שמעולם על ראשם וז"ש דמשנכנס אדר מרבין בשמחה. וז"ש אחר כך הילכך כו' ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה דאחר מחיית עמלק זוכין לכתרים. מזל מורה שהוא קשור בשורש בראשית המחשבה וכמ"ש בזוהר הקדוש (סו"פ אחרי) בהני תלת דתליין במזלא דהיינו עתיקא על ה' דייקא ע"ש. וז"ש אחר כך בגמ' ב' מימרות דר"י בריה דר"ש ב"ש לתת לכם אחרית ותקוה אלו דקלים וכלי פשתן כריח שדה אשר ברכו ה' כריח שדה של תפוחים ורש"י פי' דאיידי דאיירי רב יהודה לעיל נקיט ואזיל ועדיין יש להבין למה נסמכו ב' מימרות אלו דייקא דהא יש ממנו עוד מימרות בש"ס. ולפי האמור יש להם שייכות דחודש אדר שהיה בו מחיית עמלק שהוא מקטרג על ישראל שאין כולם צדיקים שגם בהם אף שנימולו יש כמה שפוגמים במדת צדיק ובחודש זה שנוצר באות ק' שמורה קדושת ישראל שבאמת רצוננו לעשות רצונך ומי מעכב כו' (כמ"ש ברכות יז.) ועל ידי כן ונשא השעיר עשו את כל עונתם עונות תם כמ"ש (ב"ר פ' סה) וזהו דבריא מזליה דהיינו שקשורים בשורש בהשי"ת ועדמ"ש (מגילה ג.) אע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזו דמזל הוא מה שהוא למעלה מחכמה ובינה והיינו למעלה מכל תפיסת הברואים. ועל זה הביא דרשת כריח שדה וגו' דכתוב וירא את ריח בגדיו ואיתא (סנהדרין לז.) אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו וכמ"ש בבראשית רבה (שם) כגון יוסי משיתא כו' שבאמת כולם צדיקים ואף הבוגדים הם רק מלבושי ובגדי עשו אבל בשורש נותנין ריח טוב כריח שדה של תפוחים וכמו שאמרנו שזהו סוד מה שנאמר וריח אפך כתפוחים דריח אף מרמז לבוגדים דחשב (באדר"נ פ' לא) מים סרוחים באדם זהו מימי חוטמו של אדם ע"ש ומכל מקום נותן ריח טוב כתפוחים כשדה של תפוחים. וכן הביאו המימרא שאמר לתת לכם אחרית ותקוה אלו דקלים וכלי פשתן עד"ש (פסחים פז :) לא הגלה הקב"ה את ישראל לבבל כו' כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה דעיקר התיסדות תורה שבעל פה היה בבבל (כמו שנת' משפטים מא' א עש"ב) ועל זה מרמז דקלים וכלי פשתן לבושי ת"ח (כמו שנת' שם מכ"מ) וזהו שנאמר כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם וגו' מחשבות שלו' וגו'. וזהו השייכות למ"ש דבאדר בריא מזליה שהעסק בקדושה מצד ישראל כאמור ועל זה הביא מאמר דדקלים וכלי פשתן שמרמז על תורה שבעל פה שקבלוה באדר וריח שדה לענין ריח בוגדיו שלענין זה כל א' מישראל יש לו קדושה נגד עכו"ם ועל כן בו מחיית עמלק וכמו שאמר רה"ק זצוקללה"ה לענין מ"ש שהכפרים מקדימין ליום הכניסה דבני כפרים נקראו ע"ה שעוסקים בעבודת האדמה ואף שעיקר מחיית עמלק על ידי ת"ח גם ע"ה בני הכפרים מבררין א"ע לגבייהו שהם כריח שדה של תפוחים ואדרבה הם מקדימין ליום הכניסה דעיקר הבירור נגד קטרוג עמלק הוא בהם שיש לו טענת עליהם והם מתבררין שהם קשורים בשורש בהשי"ת דרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב כו'. וכל אחד מישראל יש לו חלק בתורה שבעל פה שע"ז אומרים ותן חלקנו בתורתך וכמו"ש כ"פ ממ"ש (ויקרא רבה פ' ט) קהלת ינאי אין כ' כאן אלא קהלת יעקב והיינו אף ע"ה שנדרש (בבא מציעא לג :) ולבית יעקב על ע"ה. וזה היה חלקו של אותו ע"ה שדרש שכל אחד יש לו חלק בתורה שבעל פה ואף הפועלים עכ"פ בשבת עוסקין בתורה כמ"ש (ריש סא"ר) דשבת יעשה כולו תורה. ונאמרו הני ג' מימרות משמיה דר"י בריה דרב שמואל בר שילת דאיתא (סנהדרין צו :) מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק וגו' על ידי ומנו רב שמואל בר שילת ועל כן אמר ג' מימרות אלו שהם ענין מחיית עמלק שמקטרג על ישראל בקדושת הברית ובאדר הבירור שישראל קדושים הן וכולם צדיקים כנ"ל ועל ידי שגלו לבבל זכו לאחרית ותקוה טובה שהוא שורש תורה שבעל פה וכולם נותנים ריח טוב כריח שדה של תפוחים ואפילו הבוגדים והם רק מלבושי עשו. ועל דרך שאמרו בגמ' (שם לט :) עובדיהו גר אדומי היה והד"א אינשי מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא וכן ר"י בריה דר"ש ב"ש שהיה מזרע המן ועמלק כנ"ל אמר מאמרים אלו שהם מענין מחיית עמלק שבאדר ושע"כ בו מרבין בשמחה:
1
ב׳בגמ' כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה ובס' יצירה איתא דחודש אדר נוצר באות ק' וחודש אב באות ט' ואיתא בזוהר הקדוש (תרומה קנב א) טי"ת נהירו דחיין בכל אתר ועל דרך פתח בה קרא כי טוב וכו' ק' לא מתיישבא כלל בדוכתא בעלמא וסימנך איש לשון בל יכון בארץ והיינו כמ"ש (שם קמח ב) אשת זנונים כו' ואת דילה ק' אתתקנא בתקונא דאת ה' כגוונא דקופא אצל ב"נ כו' ונתפשט הרגל עד למטה ואין לה קיום וז"ש וסימנך איש לשון בל יכון שפ' זה נדרש על הנחש שאמר לשון הרע על בוראו (כמ"ש בראשית רבה ר"פ כ). וגם איתא בסי"צ המליך אות ק' בשחוק ושחוק הוא גם כן דבר שאין לו קיום כענין אמרם (ברכות ז :) ברשע שהשעה משחקת לו מה שאין כן בצדיקים איתא (תענית כא.) דקיימא ליה שעתא. כי בעולם הזה אין מקום להשחוק כמ"ש (ברכות לא.) אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר אז ימלא שחוק פינו ולא הביא תחלת הפ' בשוב ה' את שיבת ציון כי גם בזמן המקדש לא היה עוד מקום להשחוק עד לעתיד כש"נ אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה שאז היה השמחה בתכלית התגלות השלימות מה שאין כן בעולם הזה דאיתא (שם סא :) טחול שוחק וכן בס' יצירה מיוחד הטחול בנפש לחודש אדר ואיתא (בתקו"ז תי' מח) עציבו דטחול כו' שהעצבון מסט' דטחול והכל א' שהשמחה והוללות של יצר הרע חדוה דחמרא וניאופין (זח"א רב א) וידוע דיין תחלתו שמחה וסופו עצב ותוגה. ולפי הגמ' באדר דייקא מרבין בשמחה של מצוה וכש"נ ליהודים היתה אורה ושמחה וההיפך בחודש אב. ויש לומר בזה דהנה באמת החודש אב שנוצר באות ט' הוא מבחינת אור כי טוב שנברא בששת ימי בראשית שהוא התגלות האור כי טוב בתורה שבכתב שעל זה מרמז ה' פעמים אור (כמ"ש בבראשית רבה) רק מפני שלא היה העולם כדי נגנז אותו האור וכן חודש אב היה מוכן בעצם להתגלות אור הזה וכמו שאמרנו כבר על זמן מיעוט השמחה באב דאיכא מ"ד כל החודש ואיכא למ"ד מר"ח עד התענית ואיכא למ"ד כל השבת ושלשתן מקרא א' דרשו והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה כמ"ש בגמ' (תענית כט סע"ב) ועכ"פ היכן נרמז שהחג והחדש והשבת קאי על אב דייקא ואמרנו שהעיקר ממה שנאמר כל משושה שהוא מרמז דייקא על חדש אב שהיה מוכן בעצם לבחינת המשוש והתגלות האור כי טוב בראשית הבריאה. אמנם לאחר הקלקול נעשה טוביה גניז בגויה וזהו הענין שממעטין בשמחה מפני שהוא בהסתר ובהתכסות עד עת קץ לע"ל. וענין חדש אדר הוא התגלות הארת תורה שבעל פה שעל זה מרמז מה שנאמר היתה אורה זו תורה (כמ"ש מגילה טז :) בלשון נקבה שמרמז על הארת תורה שבעל פה שמקבלת מתורה שבכתב דהדר קבלוה עלייהו בימי אחשורש מאהבת הנס (כשנ"ת מ"א) שעל זה מרמז ברב חכמה רב כעס שעל ידי הרוב כעס של היצר הרע דייקא באו לרוב חכמה של תורה שבעל פה. וזה הענין שנוצר החדש באות ק' על דרך מ"ש (ב"ב נח.) אדם בפני שכינה כקוף בבני אדם והוא שע"ז נברא האדם דייקא לעשות מעשיו כקוף להיותם דומים כביכול למעשה השכינה כמו שאמרנו (ירושלמי ר"ה פ"א ה' ג ומ"ר פ' בחוקתי) שהקב"ה מקיים ומשמר מצותיה של תורה תחלה וכמפורש בטעם מצות שבת כי ששת ימים וגו' וינח וגו' על כך ברך וגו' ואיתא (במדברי תורה בראשית משאילתות) נוחו ביומא דשבתא כי היכי דנחי ביה אנא. וכ' והלכת בדרכיו וגו' ואיתא (ברכות ו'.) מנין שהקב"ה מניח תפילין כו' ועל זה אמרו (שבת קד.) קוף קדוש. והנה זה היה גם כן עצת הנחש והייתם כאלהים יודעי טוב ורע שדייקא על ידי שיאכלו מעץ הדעת טוב ורע יוכלו להתדמות יותר להשי"ת להגיע על ידי זה למדרגה גדולה להיות בחור בטוב ומואס ברע לדעתו. ובאמת יש בזה עסק גדול וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קפד א) דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא והוא דייקא התגלות אור תורה שבעל פה על ידי החשכות ועל זה נאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול וכמ"ש (תנחומא נח ג) דקאי על חכמי תורה שבעל פה שלהם נגלה אור הראשון שנגנז. והוא בירור בחינת עץ הדעת טוב ורע כידוע ותורה שבכתב הוא התגלות עץ החיים. ועל זה רמזו ז"ל משנכנס אדר מרבין בשמחה היינו שבא התרבות השמחה בלב מבחינת אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה וצדיק ידוע שהוא גבור הכובש את יצרו דייקא מזה האור זרוע בלב עד שבא להתרבות השמחה כש"נ שמחו צדיקים בה'. ואמרו (סופ"א דתענית) צדיקים לאורה וישרים לשמחה והיינו שעל ידי שמכניעין הלב כסיל לשמאלו נתרבה ונזרע הארה בלב עד שנעשה הלב ישר שגם הלב כסיל נתהפך לטוב ואז באים להתגלות השמחה לישרי לב שמחה. וזה ענין חודש אדר הבא אחר חודש שבט שנוצר באות צ' והיינו גמר התיקון של שובבי"ם הבא מבחינת צדיק הכובש את יצרו כידוע שזהו שלימות התיקון של קדושת הברית ומזה באים לחודש אדר שנעשה לישרי לב שמחה. וזהו מרבין שנתרבה השמחה על ידי האור זרוע לצדיק שנעשה מהתגלות כח הארת תורה שבעל פה כנ"ל. ועל זה יש לרמז ענין מ"ש (מגילה יג :) כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה א' נפל לי פור בירח שמת משה ולא היה יודע כו' ובז' באדר נולד והיינו כי בחינת משה רבינו ע"ה הוא התגלות אור כי טוב מתורה שבכתב כש"נ ותרא אותו כי טוב הוא ואמרו (סוטה יב.) שכשנולד נתמלא הבית כולו אור. וכשראה המן שמת משה רבינו ע"ה באדר והיינו שנגנז האור של תורה שבכתב חשב בדעתו שעל ידי זה יהיה בכחו להתגבר. ולא ידע שזה דייקא היה סיבה להתגלות האור זרוע לצדיק מתורה שבעל פה כמו שהיה באמת בפועל בעת פטירת משה רבינו ע"ה התנוצץ תיכף התגלות תורה שבעל פה על ידי עתניאל בן קנז הוא יעבץ שהחזיר ההלכות שנשתכחו מתוך פילפולו (כמ"ש תמורה טז.) וזהו שבז' באדר נולד היינו אז דייקא נולד האור זרוע לצדיק לבוא מזה לישרי לב שמחה כנ"ל. וכדאיתא בזוהר הקדוש (ח"ב קסו ב) דהאי אור וכו' ואוליד ואצמח וכו' ועביד איבין וכו' והיינו ענין כח התרבות תורה שבעל פה בנפשות ישראל עד אין שיעור מכח האור זרוע ונעשה מזה ישרות לב להוליד מזה השמחה והשחוק ועל זה דייקא מסוגל החדש הזה שנוצר בשחוק להיות נתרבה השמחה ביתר שאת כנ"ל:
2
ג׳ומ"ש (ברכות לא.) אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה מקרא דאז ימלא שחוק פינו משמע דאפילו בשמחה של מצוה דהא האי קרא בשוב ה' את שיבת ציון כתיב וכל המועדות שנקבעו לשמחה היו זכר ליציאת מצרים וגאולה העתידה גדולה הרבה יותר כמ"ש (שם יג רע"א) ויהיה אז שמחה רבה של מצוה ורק אז ימלא וגו' משמע דבעולם הזה אפילו בשמחת מצוה לא. וכן משמע ממ"ש בגמ' אחר כך אין עומדין להתפלל וכו' מתוך שחוק וכו' אלא מתוך שמחה של מצוה משמע גם כן דשחוק אפילו של מצוה לא. וכלשון הזה איתא (בשבת ל :) שאין שכינה שורה כו' לא מתוך שחוק כו' אלא מתוך דבר שמחה של מצוה ושם פירש"י דאפילו אינו שחוק של ליצנות מפני מצוה שאין דעת שוחק מיושבת עליו. ונראה מה שפירש זה בשבת ולא בברכות שם משום דשם נדע מעצמינו ממ"ש שם מקודם הך מימרא דאסור שימלא שחוק פיו בעולם הזה מקרא הנ"ל דמשמע אפילו של מצוה אסור למלא שחוק פיו בעולם הזה ואף בשמחת המועדים שעל הנסים עד לעתיד שאז ימלא שחוק פינו על הנסים שיהיה אז. והנה איתא (ברכות ט :) ברב ברונא דאדם גדול הוא ושמח שמצות זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כולא יומא וחוכא הוא שחוק ולשון לא פסיק חוכא מפומיה משמע דמילא פיו שחוק וזה נגד מה שאמרנו. אבל ע"ש דקאמר דשמח במצות הוא ולא סיפר אלא זה ומהו דוקא בעת סמיכת גאולה לתפלה. ויש לומר בזה על פי מ"ש בזוהר הקדוש (תרומה קנו א) על פסוק ואני תפילתי וגו' ואני דא דוד מלכא אתר דאקרי תפלתי דא תפלה כו' כד איהו סמך גאולה לתפלה כדין איהו עת רצון כו' והוא ע"ד מ"ש (שבת לא :) לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו שנאמר והאלהים עשה שייראו מלפניו. ובמק"א (סו"פ ו' דאבות) כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו שנאמר ולכבודי בראתיו וגו'. וגם אמרו (שוח"ט תהלם קמח) כל פעל ה' למענהו בראן להיות מקלסין לפניו וכו' והם ב' ענינים האלו סמיכת גאולה לתפלה כי גאולה היא ענין הקילוס והשבח שנותן האדם להשי"ת על כל מעשיו והוא ענין סידור שבחו של מקום קודם התפלה בשבחי דוד מלכא דהוא אתר דאקרי גאולה שזה היה כל ענינו בספר תהלם שנקרא נעים זמירות ישראל שהוא היה השליח צבור מכלל ישראל בזה. ומזה באים לתפלה שהוא בחינת היראה מלפניו כמו שדרשו (ברכות שם) ייראוך עם שמש על תפלה עם הנץ החמה וכן (שם י רע"ב) אל ימנע עצמו מן הרחמים שני הענינים הנ"ל המה עיקר תכלית מכוון הבריאה שהיה לכבודו וליראה מלפניו והיינו שמזה זוכים לבא עד ראשית המחשבה של הבריאה שהוא בחינת עתיקא שנקרא רעוא דרעון והוא מעין התגלות של לעתיד שנאמר בו אז ימלא שחוק פינו כי תיבת א"ז מרמז כד אתנהיר נהירו דעתי"ק רשימין בא' וא' אנקיב בחשוכי ונהיר לכל עיבר כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב נד א) והיינו ענין התגלות ראשית המחשבה בחינת כ"ע בכל העולמות וכן היה מעין התגלות הזה בקריעת ים סוף דבעתיקא תליא ונאמר אז ישיר משה וגו' וכמ"ש בזוהר הקדוש. וז"ש (שמות רבה פרק כב) צריך להזכיר קריעת ים סוף ומכת בכורות באמת ויציב וכו' לכך צריך אדם לסמוך גאולה לתפלה כשם שהם הסמיכו שירה וכו' וכשם שהם טיהרו לבם וכו' והוא כענין הנ"ל. וכן על רמז זה אומרים ואני תפלתי וגו' במנחת שבת שאז הוא העת רצון הנ"ל כמ"ש בהזו"ק (שם פח סע"ב) דעתיקא קדישא גליא רצון דיליה שאז הוא גם כן סמיכת גאולה של כל יום השבת שישראל עסקו בשירות ותשבחות ומזה באים לתפלת המנחה להתגלות העת רצון דעתי"ק מעין התגלות דלעתיד לבא שאז ימלא שחוק פינו. וזה גם כן הענין דרב ברונא שפעם א' סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא והתוס' הקשו מאי רבותא דרב ברונא והלא כל העולם סומכין גאולה לתפלה. אכן בודאי אין המכוון בדיבור בלבד רק שאז הופיע הארה גדולה בלבו של רב ברונא לכוין בחינת התהלה והגאולה בכל העולמות. וכמו כן התפלה שלו עשה רושם בכל העולמות עד שהגיע בזה להעת רצון בהתגלות נהירו דעתי"ק כנ"ל וכיון שזכה מעין התגלות דלעתיד לבא ע"כ מילא שחוק פיו עדש"נ א"ז ימלא שחוק פינו וכדברינו. ובזה נוכל לרמז גם כן ענין חודש אדר שנוצר בשחוק והוא דייקא אחר העצב של חודש שבט העבר וזהו עיקר השחוק של הקדושה הבא אחר העצב והוא גם כן מענין סמיכת גאולה לתפלה כי חודש שבט הוא בחינת גאולה שנותן הודאה לשעבר שזוכה להתיקון להיות נגאל מעומק הרע. וחודש אדר הוא בחינת תפלה על להבא והיינו היראה המופיע בלב נפשות ישראל ומזה נולד השחוק והשמחה בלב כענין מ"ש (סא"ר ר"פ ג) שמחתי מתוך יראתי ומשנכנס אדר מרבין מהאי טעמא בשמחה כנ"ל:
3
ד׳והנה לשון שחוק נמצא גם כן שכינו חז"ל כביכול אצל השי"ת וכמ"ש (ע"ז ג :) רביעיות יושב ומשחק עם לויתן שנאמר לויתן זה יצרת לשחק בו ולויתן מרמז על יצר הרע של תאוה דמסטרא דנחש וכש"נ לויתן נחש בריח על לויתן נחש עקלתון יצרת מרמז על היצר ומלת יצר הוראתו על החשק שבלב וכמ"ש במדה"נ (זח"א קלז א קלח א) דיצר דתאוה לא יתבטל גם לעתיד דאלמלא יצר הרע לא משתבח חדוותא דשמעתא רק דאיקרי לבן דאתלבן כמאן דסחי ומטביל מסאבותיה. ועל ידי חטא אדם הראשון בערבוב טוב ורע נעשה בלב האדם ב' חשקות יצר טוב ויצר רע. ונאמר שמרה וגו' ליצר מחשבות לבב עמך וכשהוא לטוב נקרא יצר טוב וכשראה דוד המלך ע"ה שהתנדבו למקדש בתשוקה וחשק גדול ביקש מהשי"ת שיהיה נשמר זאת לעולם בלב. רק האדם בעצמו עושה אותו רע וכמ"ש (מדברי תורה בראשית ז) אתה עושה אותו רע וכו' כאשר פונה בתשוקתו לתאות הגוף. וכשהאדם מתגבר על יצרו ולוחם מלחמת ה' להכניעו תחתיו מזה נולד השחוק כביכול אצל השי"ת כי לשון שחוק הונח אצל ניצוח מלחמה כדש"נ באבנר יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו וגם אמרו ז"ל (ויקרא רבה פ' יג) שמי שלא ראה קניגין של עכו"ם בעולם הזה זוכה לראות בעולם הבא בשחוק וקניגון של הלויתן ושור הבר וענין קניגין הוא גם כן שחוק של ניצוח מלחמה של בהמות וחיות (כמ"ש ע"ז יח :) וכבר אמרנו מענין מלחמת הלויתן ושור הבר שבמד"ר כי הלויתן שורש יצר הרע דתאוה כמו"ש (ב"ב עד :) על הלויתן דגים פריצי והשור הבר הוא שורש יצר הרע דכעס ורציחה והוא יצר הרע דבהמה וכמ"ש (ברכות סא.) והא קא חזינן דמזקא ונשכא ובעטא. והמה מתנגדים זה לזה בטבעם כידוע וזה ענין המלחמה שביניהם ומזה יהיה הסעודה לצדיקים לעתיד לבא היינו שיתבררו בשלימות בשני הפגמים הנ"ל שיתבטלו מהנפש וזה יהיה תכלית השמחה בשלימות לעתיד לבא. וגם אמרו (ב"ב שם) שעתיד גבריאל לעשות קניגיא עם לויתן ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו שנאמ' העושו יגש חרבו והוא ענין א' עם מאמרם (סוכה נב :) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום וכו' ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו כי גבריאל הוא המלאך של גבורה והיא היצר טוב של האדם להיות גבור הכובש את יצרו כאמרם ז"ל (שבת קיט :) שני מלאכים השרת מלוין לו לאדם כו' א' טוב וא' רע והיינו הלב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. והנה על זה רמזו בדבריהם שבג' שעות אחרונות של יום דייקא השי"ת משחק עם הלויתן מפני שאז הוא זמן תפלת המנחה שתיקן יצחק אבינו ע"ה מסטרא דגבורה להיות כובש את יצרו להכניעו ומזה נולד השחוק כביכול אצל השי"ת מצד נפשות ישראל שנוצחים ומתגברים על יצרם. ולאחר שחרב בהמ"ק הקב"ה מלמד תינוקות של בית רבן תורה בג' שעות הללו כמ"ש (ע"ז שם) מפני שישראל המה בגלות ואין בכחם להתגבר ולהכניע את ההיפך כביכול נתבטל לפניו יתברך השחוק של הלויתן הנ"ל והשעשוע שלו ע"י תינוקת של בית רבן כמ"ש (שבת קיט :) שאין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן הבל פיהם שאין בהם חטא. והנה חודש אדר דמזלו דגים שהוא זמן התגברות התאוה כדגים דפריצי ולזה היה אז הכח להתגברות כח קליפת עמלק שהוא השורש של יצר הרע כדאיתא בזוהר הקדוש על פ' עמלק יושב בארץ הנגב. וכאשר זכינו דייקא בחודש זה להכניעו ולמחות את זכרו דייקא בחודש זה להכניעו ולמחות את זכרו נעשה בזה רשימה לדורי דורות להיות החודש הזה מסוגל לבחינת השחוק מצד הכנעת היצר הרע מנפש האדם וזה ענין אמרם משנכנס אדר מרבין בשמחה:
4
ה׳בס' יצירה המליך אות ק' כו' ואדר בשנה בזוהר הקדוש (תרומה קמח ב) האי נחש אזלא בתר רזא דאשת חיל ובעיא אשת זנונים לאתתקנא גרמה כגוונא דילה ולא יכילת. אשת חיל את דילה אות ה' כו' אשת זנונים כו' ואת דילה ק' כו' כגוונא אצל בני נשא כו' והיינו דאות ק' דומה לאות ה' רק שהרגל שלה עקום ונמשך למטה וזהו דאתתקנא בתקונא דאת ה' להדמות ח"ו כמו הקוף שרוצה להתדמות לבני אדם. ועסק חודש זה למחיית עמלק שהוא שורש וראשית דקליפה והוא גם כן נוקבא דקליפה וכמו שאמרנו דמטעם זה איתא בזוהר הקדוש על עמלק שהוא קליפת כלב ורח"ו ז"ל כ' דנוקבא דקליפה נקרא כלב היפך בכ"ל והוא על דרך שאמר בקדושה כ"ע איהו כתר מלכות כן בזלעו"ז בקליפה והראשית דקליפה נקרא קוף כמו שאמרנו מהגמ' (דסנהדרין קט. ונתבאר בארוכה משפטים מא' י ע"ש). וזה לעומת זה בקדושה אמרו (ב"ב נח.) אדם בפני שכינה כקוף בפני אדם שעיקר שורש המצות והלכת בדרכיו שהשי"ת האציל לבריאת העולם דברי תורה ומצות שבהם מנהיג עולמו וציוה לישראל ללכת בדרכיו ולקיים המצות שהוא מקיים תחלה וכמ"ש בירושלמי (ר"ה פ"א) ובמ"ר (פ' בחוקותי) וא' אם בחוקותי תלכו חוקים שבהם חקקתי את השמים וארץ וכו' ובמצות שבת שהיא כללא דכל אורייתא כתיב בפירוש טעמה לנוח כי היכי דנחי ביה אנא וכן כל המצות להתדמות לדרכי השי"ת וזהו כקוף בפני שכינה (וכמו שנת' מא' ב') ובישראל מרמז אות קוף קדוש (כמ"ש שבת קד.) וכ' קדושים תהיו כי קדוש אני וא' (מדברי תורה קדושים) הואיל ונקדשתם לשמי היו קדושים כשם שאני קדוש וכו' דעיקר קדושה הוא למעלה שהמלאכים אומרים קדוש קדוש קדוש וגו' שאין שום תפיסה בהשי"ת רק שיש קדוש נבדל מכל. וכך קדושים תהיו כשם שאני פרוש כך תהיו פרושים (כמ"ש ויקרא רבה שם) ואמרו שם שהעליונים מכתירין להקב"ה ג' קדושות והקב"ה נותן שתים בראשן של ישראל (וית' במקומו) כדי להתדמו להשכינה כביכול להיות פרושים ונבדלים מכל עניני העוה"ז. וזה עסק חודש אדר שנוצר באות ק' קדוש. שבא אחר חודש שבט שנוצר באות צ' בלעיטה לתקן האכילה שתהיה בקדושה שזה תיקון שורש הסתת הנחש. וממילא נתקן ענין קדושת הברית בחינת צדיק שהוא המוגדר בתאוה בא אחר כך חודש אדר שנוצר באות ק' קדוש שכל מי שגודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש כמ"ש (ויקרא רבה שם) ועל כן בחודש זה היה מחיית עמלק שכל עיקר קטרוגו על קדושת הברית שאומר שאין כולם צדיקים ומבזה אות ברית ואומר טול מה שבחרת (כמ"ש מדברי תורה תצא) שמקטרג על מ"ש דכל מאן דאתגזר איקרי צדיק (זח"ב כג א). ואחר זה בא ניסן שנברא באות ה' רזא דאשת חיל. דניסן ראשון לחדשי השנה דלבנה תשרי ר"ה לשנות החמה וזה נקרא שנה מלשון שונה שהוא חוזר ומקיף כמקדם ואין בו התחדשות וישראל מונין ללבנה בחינת סיהרא דמקבלא משמשא ואורה מתחדשת בכל חודש וניסן ראשון לחדשי השנה דלבנה ואז הוציא השי"ת את ישראל ממצרים ונעשו כנסת ישראל ועל כן נוצר החודש ניסן באות ה' רזא דאשת חיל. וחודש אדר האחרון שבחדשים נברא באות ק' שמרמז קדוש שהעסק והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני והוא בחינת קוף להתדמות כביכול להשי"ת וזהו הקדושה מצד ישראל אשה יראת ה'. ושבת יש בו קדושה דקביעא וקיימא מהשי"ת כש"נ לדעת כי אני ה' מקדשכם והיא מתנה טובה בבית גנזי שנתן לישראל (כמ"ש שבת י :) וישראל מצדם גם כן כ' זכור לקדשו שמור לקדשו שמכניסין קדושה לשבת כמ"ש בפסיקתא (ובמ"ר נשא פ' י) במה מקדשו במאכל ובמשתה כו' וכשחל ר"ח אדר שנוצר באות ק' קדוש בשבת שבו גם כן העסק בחינת הקדושה אז בנקל להשיג הקדושה וכבחינת קוף בפני שכינה קדושים תהיו כי קדוש אני וגו'. ואחר כך מסמך גאולה לגאולה (מגילה ו' :) שנוכל לזכות בחודש ניסן שנוצר באות ה' בניסן עתידין להגאל שהוא הקדושה מצד השי"ת ע"ד מה שנאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות מפל"א עליון:
5
ו׳בסי"צ המליך אות ק' בשחוק כו' ואדר בשנה. אמר שחוק ולא לשון שמחה דבאמת איתא (ברכות לא.) אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה ולהבין למה נברא השחוק כיון שהוא אסור בעולם הזה וכבר אמרנו דמשמע שאף לדבר מצוה אסור למלא שחוק פיו וכמו שדקדקו שם בברייתא שמחה של מצוה ולא אמרו שחוק של מצוה דאיירי בה מכלל דשחוק אף דמצוה אסור ולפי זה דקדקנו במ"ש (שם ט :) ברב ברונא דשמח במצות זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא ואיך הותר לו השחוק לפי האמור דאף שחוק דמצוה אסור (וכמ"ש מא' ב). אבל באמת נראה דשחוק ושמחה הוא ענין א' רק דשמחה בלב ושחוק הוא התגלות השמחה שבלב. ויש סעד לזה מהגמ' (ע"ז ג :) מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקב"ה ומנלן דליכא שחוק אילמיא מדכתיב כו' דלמא שכחה הוא דליכא אבל שחוק מיהא איכא וגירסת עין יעקב אבל שמחה מיהא איכא וכן נראה דגירסתו דווקנא שהשמחה היפך הבכי ומספד. ומה ראיה משמחה לשחוק אע"כ דשחוק ושמחה א' הם רק דשמחה בלב ושחוק הוא בהתגלות. והנה השמחה בעולם הזה לדבר מצוה טוב כש"נ ישמח לב מבקשי ה' ונאמר (זכריה י) ובניהם יראו ושמחו יגל לבם בה' אבל השחוק התגלות השמחה זה יהיה רק לעתיד כש"נ אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה ורנה הוא גם כן התגלות השמחה. אך מכל מקום מצינו גם בעולם הזה שירות ותשבחות וישראל משובחים בזה במה שבשבת כשאוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות (כמ"ש מגילה יב :) והלא גם הרנה כ' אז וגו' ולשוננו רנה ומינה יליף דאסור למלא שחוק פיו בעולם הזה ואם כן ה"ה לרנה דצריך להיות אסור בעולם הזה ולפי האמור אף דמצוה. אמנם באמת עיקר התגלות השמחה יהיה רק לעתיד שנקרא יום ההוא והיינו שיאיר ויתגלה כאור יום מדת הו"א והיינו עתיקא דאתכסייא דאקרי הו"א (כמ"ש זח"ג רצ א) ובעולם הזה בחינת זו נעלם מכל רעיון ויתגלה רק לעתיד וזהו נק' א"ז וכמ"ש (זח"ב נד א) א"ז כד אתנהיר נהירו דעתי"ק בעטרוי גליפין רשימין באל"ף כו' אתחביר נהירו דאל"ף ומטו לזיי"ן כו' וזה שנאמר א"ז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה א"ז דייקא. וכן בשבת שיש התגלות עתיקא כמ"ש בזה"ק (סו"פ אחרי ויתרו פח א) דמליא רישיה דז"א מטלא דנחית מעתי"ק ואטיל לחקלא דתפוחין קדישין אזי נפתח גם כן הפה לומר שירות ותשבחות ולשוננו רנה וזה גם כן בכלל מה שנאמר א"ז ימלא וגו' דכשיש התגלות עתיקא נקרא אז כנ"ל. וכתיב (משלי כ') וכלי יקר שפתי דעת ונאמר (שם כד) ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים. והיניו דדעת פנימית הכתר כנודע וכבר אמרנו כ"פ שבחבור החכמה שבמוח לבינה שבלב זוכין לבחינת הדעת וכמה שנאמר כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם וזהו בחינת התגלות עתיקא וזה נקרא יקר וכמו שרמזו (מגילה טז :) ויקר אלו תפילין שבראש שמרמז על כ"ע קרקפתא דתפילין (ונת' כ"פ) וזה שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו והיינו דבחינת דעת נקרא גם רוח הקודש כמ"ש רש"י (פ' תשא) והינו ההשגה שלמעלה מגדר חכמתו שבמוח. רוח הקודש כלומר רוח מההוא קדש דלעילא כמ"ש בזוה"ק (ח"ג סא א) ואז תורה יבקשו מפיהו מלכות פה תורה שבעל פה וכמ"ש הרמב"ן (חידושי ב"ב יב.) דתורה שבעל פה על ידי רוח הקודש ועל זה אמר חכם עדיף מנביא וכן דרשו ותלבש אסתר מלכות שלבשתה רוח הקודש. והנה אמרו (ברכות לג.) כל אדם שיש בו דעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו והיינו דמי שזוכה לבחינת דעת נעשה הלב שלו הר קדשי כיון דאתפני יצר הרע מלבו כמ"ש בתקו"ז (תי' מח) וכ' לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי ואיתא (מה"נ זח"א קלח א) הוא לבא דמדוריה דיצר הרע ביה והר קדשי נקרא בית המקדש והוא כאילו נבנה בית המקדש בימיו והיינו בלבו ואז נפתח הפה לומר שירות ולרנן דנקרא בשוב ה' את שיבת ציון וגו' אז ימלא וגו' וכן נקרא א"ז דאתחבר אל"ף עם זיי"ן. וכמו שיהיה לעתיד. ואיתא בזוה"ק (משפטים קכג א) מאי פומא אלא דעת גניז בפומא דמלכא כו' ובדעת חדרים ימלאו כו' וכד אתער נהירו דביה ונפיק כדין אקרי פה ה' וכו' ע"ש. וזה שנאמר אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך לפי האמור שלפתוח הפה לומר תהלה ורנה צריך שיזכה לבחינת הדעת דאז אקרי פה ה' והיינו כמ"ש מלכות פה וזה ה' שפתי תפתח ופי וגו'. וזה גם כן ענין סמיכת גאולה לתפלה שאין הפירוש הסמיכה בדבור לבד שכבר הקשו תוספות (ברכות הנז') והלא כל העולם סומכין גאולה לתפלה ומאי רבותיה דרב ברונא דלא פסיק חוכא מפומיה. רק הענין על פי מ"ש בירושלמי (ברכות פ' א ה' ו) דצריך להזכיר באמת יציאת מצרים שנצטוינו לזכור תמיד בכל יום העיקר התגלות אור עתיקא שהיה במכת בכורים שהיה מכה עשירית וכבר אמרנו כ"פ שהעשר מכות היו נגד ע"ס מתתא לעילא בסוד נגוף למצרים ורפוא לישראל ובמכת בכורים יצא ישראל מראשית דקליפה וזכו לכנוס במדה שכנגדה בקדושה והיינו אור כ"ע. וכן בקריעת ים סוף דאיתא (זח"ב נב ב') דקריעת ים סוף בעתיקא תליא ואיתא במכילתא וזה"ק ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל והיינו להיות צופין במרכבה התגלות מעתיקא שהוא נעלם מכל רעיון. וזה צריך לסמוך לתפלה שהוא עומד לפני המלך והתפלה ממדת מלכות וכמ"ש אדני שפתי תפתח וגו'. ואז כשיזכה לבחינת הדעת אתער נהירו דביה כדין אקרי פה ה' וכמ"ש מהזוה"ק ואז תהיה שכינה מדברת מתוך גרונו דברי התפלה וכמו שאמרנו כ"פ מר' ר' אלימלך זצוק"ל שזה ענין שהקב"ה מתפלל היינו בתוך פיפיות ישראל. וז"ש בגמ' (ברכות ט :) איזהו בן עולם הבא זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה כו' והנה כבר דקדקו התוס' (כתובות קג :) על מש"ש מזומן לחיי העולם הבא דהא כל ישראל יש להן חלק לעולם הבא ותי' התוס' לא שייך על לשון בן עולם הבא. אמנם לפי האמור יתפרש בן עולם הבא שיהיה בהווה תיכף בן עולם הבא שישיג מאור העתיד שנקרא יום ההו"א. שיאיר לו בעולם הזה בחינת הו"א והיינו שיזכה לבחינת הדעת והוא כעין מ"ש (ברכות יז.) עולמך תראה בחייך שאמרנו שברכוהו שיזכה בעולם הזה מעין התגלות עולם הבא וזה זוכה כשסומך גאולה לתפלה שהוא קריעת ים סוף ומכות בכורים שהם מאור עתיקא וזוכה להתגלות אור הדעת להיות אדני שפתי תפתח כאמור (ונת' ל"ג בעומר) וכיון שזוכה לזה שיהיה כמו בעולם הבא הותר לו השמחה בהתגלות וז"ש ברב ברונא דסמך גאולה לתפלה והיינו שזכה לבחינת הדעת ולהתגלות מאור עתיקא והוא כאלו נבנה בית המקדש בימיו וכבר הוא בן עולם הבא בהוו. ועל כן הותר לו השמחה בהתגלות וז"ש דלא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא. ובזוהר הקדוש (במדבר קיח א) שמחו את ירושלים בגין דחדוה לא אשתכח אלא בזמנא דישראל קיימי בארעא קדישא וכו'. אך לפי האמור דהמכוון שזכה לבחינת הדעת וכאלו נבנה בית המקדש בימיו. וק"ו שהוא כמו בזמנא דישראל שרויים בארץ ישראל ושמחו את ירושלים ועז"נ עבדו את ה' בשמחה כמ"ש בזוהר הקדוש ואז הותר גם השמחה בהתגלות ברנה ושחוק. וזהו מ"ש המליך אות ק' בשחוק דאיתא בזוהר הקדוש (חיי קכג א) מאה שנה כללא דכלא קב"ה דאתכליל מאתר עלאה סתימא דכל סתימין במאה ברזא דמאה ברכאן דכל יומא ואמרנו שהמכוון על עתיקא שנקרא בזוהר הקדוש סתימא דכל סתימין והיינו דמספר מאה הוא מספר תכלית השלימות ע"ס כשכל א' כלול מעשר. וכן איתא בזוהר הקדוש (שם קלב סע"א) דעבדא מנייהו עטרה ושוי לה ברישא דצדיק חי העולמים דכ' ברכות לראש צדיק והמכוון גם כן למדת עתיקא ראש צדיק רומז לעתיקא. ואז הזמן ימלא שחוק פינו כאמור וז"ש המליך אות ק' בשחוק. ובאותיות דר"ע אות ק' איתא קו"ף זה משה אבי החכמים כו' שהקיף לפני פרעה כל דברי חכמה וכו' דרש קו"ף לשון הקיף והיינו דפרעה היה אריך דקליפה וכמ"ש רח"ו ז"ל עמ"ש בזוהר הקדוש (בא לד סע"א) תנינא חדא עלאה כו' רזא דתנין הגדול שהוא אריך דקליפה ואז היו ישראל במצרים כעובר במעי אמו כמו"ש בפסיקתא עמה שנאמר גוי מקרב גוי והיינו שהקליפה היה מקיף לישראל. וזה היה על ידי שהיה אז חכמת מצרים שלטת וחכמת התורה היה שם בבחינת גלות. ומשה רבינו ע"ה היה אור מקיף שהיה מקיף לפרעה בחכמתו ועל ידי כן הוציא חכמת התורה משם מתוכם ומשה רבינו ע"ה הוא בסוד הדעת כידוע וז"ש המליך אות קוף בשחוק כאמור. וכן בחודש אדר מחיית עמלק דקליפת עמלק ראשית גויים ראשית דקליפה כמו פרעה. רק פרעה אריך דקליפת התאוה ועמלק אריך דקליפת הקנאה כעס ורציחה (ונת' יתרו מא' ג). ועסק עמלק שיכול להסתתר כ"כ עד שיטעה לאדם לומר לרע טוב ויתחפש כמורה אותו לטוב עד"ש (חולין צא.) כת"ח נדמה לו שהתחפש כרב מורה דרך (ונת' בא מא' א) ולעומת זה נצרך שהשי"ת יגלה לכבוש ראשית דקליפה שהוא גם כן נעלם ומסתתר בזלעו"ז. ולכן בחודש זה שנוצר באות קו"ף שהמליך בשחוק והיינו דעל ידי קו"ף שרומז קדוש כמ"ש בגמ' זוכין ישראל להתגלות עתיקא סתימא דכל סתימין ברזא דמאה כאמור ואז הזמן למחיית עמלק שהקליפה גם כן את דילה ק' כקופא לבני נשא (כשנ"ת מא' ג) ונעשה הלב הר קדשי ואז ימלא שחוק פינו וכאמור:
6
ז׳כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה (כמ"ש תענית כט.) להבין ענין ריבוי השמחה באדר והלא חודש אדר מותר בהספד ותענית ואומרים בו תחנון. אך עיקר שמחה כשמקבל עליו הישראל עול מלכות שמים וכשקשור בשורש בהשי"ת מזה בא השמחה וכש"נ ישמח ישראל בעושיו הוא כשמכיר שה' עשאנו כש"נ הוא אביך וגו' הוא עשך וגו' בני ציון יגילו במלכם כשמקבלין עול מלכות שמים יגילו היפך עול בו"ד שהוא לעול. וז"ש (ברכות ל :) חזייה דהוא קא בדח טובא אמר וגילו ברעדה כתיב כו' א"ל בכל עצב יהיה מותר כתיב א"ל אנא תפילין מנחנא ולכאורה אינו מובן התשובה. רק לפי שבשעה שמניח תפילין נושא עליו עול מלכות שמים גם תפילין שבראש שמרמז לבחינת כ"ע שהוא קרקפתא דתפילין ומורה שהישראל קשור בשורש ואז בא השמחה כש"נ ישמח ישראל בעושיו וגו' במלכם. וזש"נ עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה וכ' בתריה הוא עשנו ולו אנחנו וגו' ואיתא בזוהר הקדוש (ח"א קכ ב) כתיב באל"ף וקרי בוא"ו כו' והיינו דפי' הו"א עשנו שמרמז על עתיקא דאתכסיא דאקרי הו"א (כמ"ש זח"ג רצ א) וזש"נ ולאל"ף אנחנו וכמ"ש בזוהר הקדוש לא באל"ף אתר עלאה יתיר והיינו אלף פל"א עליון שישראל קשורים בשורש ועל ידי זה בא השמחה ורננה. ומהאי טעמא דרשו בספרי (בהעלותך) וביום שמחתכם אלו השבתות דביו"ט יש מצות שמחה מה שאין כן בשבת שאין בו מצות ושמחת רק הישראל כשמקבל עול מלכותו יתברך בשמירת שבת על ידי זה ישמחו במלכותך וכו' וזהו שמחתכם דייקא. גם בשבת יש בו התגלות עתיקא שישראל קשורים בשורש ברצון העליון בראשית וכו' ואז בא השמחה ממילא. וז"ש בגמ' (שם) הלכך וכו' ולימצי נפשיה באדר דבריא מזלא קדישא היינו עתיקא וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג עט ב) ותתפלל על ה' על דייקא בגין דבנין במזלא קדישא תליין וכן השלך על ה' יהבך ע"ש. והיינו דקוצא דיוד דלעילא רמיזא לאין (כמש"ש סה ב) וזהו על הוי"ה דייקא והוא מ"ש בגמ' (שבת קנו.) אין מזל לישראל דמדת אין עתיקא דאתכסיא דאקרי אין כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב סד ב) הוא מזל לישראל והיינו שקשורים בשורש כמ"ש הרמ"ע נפש האב מזל לבן וזהו הו"א עשנו ולאל"ף אנחנו ואז מרבין בשמחה. וענין בריא מזליה מורה שהוא חזק ודבר קיים לעד שלא יבטל מלשון בריא אולם והיינו שבחודש זה הזמן לזכות לבחינה זו שיהיה לעולם שפת אמת תכון לעד. וז"ש בסי"צ שחודש אדר נוצר באות ק' בשחוק. והוא על פי מ"ש בגמרא (שם קד.) קו"ף קדוש שרומז שישראל קשורים בשורש בהשי"ת יוד רומז לחכמה שהוא קודש עלאה ותגו של יוד רומז למזלא אי"ן שהוא כ"ע וכאמור. ובחודש זה נולד משה רבינו ע"ה שא' (סוטה יב.) שכשנולד נתמלא הבית כולו אור שהוא הוריד התורה ואורייתא נפקת מחכמה מאתר דאקרי קודש (כמ"ש זח"ב קכא א) מאמר יהי אור וה"פ אורה שבמאמר זה כנגד ה' חומשי תורה (כמ"ש בב"ר) ונקרא תורת משה. ומשה רבינו ע"ה הראשון שנזכר בו קדושה במקום בסנה. ואחר כך הוריד הקדושה בכל נפשות ישראל במתן תורה דכ' ואתם וגו' וגוי קדוש. ובניסן דאמרו (במכילתא וזה"ק בשלח) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל והיינו שזכו להתגלות עתיקא. וחודש אדר הכנה לזה וזה שנאמר באדר ליהודים היתה אורה ושמחה וגו' דכ' שמחה אחר אורה דעיקר השמחה כשזוכין לאור י' חכמה מיהי אור וקוצא דלעילא כ"ע כנ"ל. ובגמ' (מגילה טז :) דרשו אורה זו תורה שמחה זה יום טוב דכשזוכין לתורה זוכין לאור כי טוב שעל זה מורה יום טוב שמופיע בו אור כי טוב ועל כן אמרו דכשם שבאב ממעטין בשמחה שנתמעט האור כך כשנכנס אדר מרבין בשמחה. והנה בזוהר הקדוש (תרומה קנ"ב א) איתא טית נהירו דחיין בכל אתר כו' את דא משניא מאת ק' ק' לא מתיישבא כלל בדוכתא וסימניך איש לשון בל יכון בארץ את ט' אתיישבא בכל דוכתא וכו' כמה דאת דא שלטא באתר דא ה"נ שלטא את אחרא באתר דגיהנם חת ק' ע"ש ובס' יצירה איתא דאב נוצר באות ט' ואדר באות ק'. והענין בזה על פי מה שאמרנו בישוב קושית הריטב"א ז"ל עמ"ש (יומא נד :) בשעה שנכנסו אומות העולם להיכל ראו כרובין המעורין זה בזה וכו' והקשה מדאמרינן (ב"ב צט.) שכשאין עושין רצונו של מקום פניהם לבית וה"ה בכרובים דצורתא כדמוכח ביומא דמראין להם כרובים דצורתא כדמוכח ביומא דמראין להם כרובים דצורתא ראו חבתכם וכו' ואם כן בזמן החורבן שלא היו עושין רצונו של מקום איך ראו אותם מעורין זב"ז. ואמרנו שתיכף בשעת החורבן כשראו ישראל שנכנסו אויבים להיכל אשר לא האמינו מקודם מיד עשו כולם תשובה ונעשו ישראל תיכף בגדר עושין רצונו יתברך ונעשו הכרובין זה בזה פניהם איש אל אחיו ובירושלמי (ברכות פ"ב ה' ד) ובמ"ר (איכה א' ע) איתא שבט"ב ביום החורבן נולד תיכף משיח והוא מטעם הנ"ל. רק לא היה עדיין הזמן להיות התיקון כהוגן אבל עכ"פ היו ישראל בגדר עושין רצונו של מקום. וזהו שנוצר חודש אב באות ט' שהוא נהירו דחיין בכל אתר מאור כי טוב שאז באמת זרח האור. וחודש אדר נוצר באות ק' ששולט באתר דגיהנם שהוא חושך וצלמות אבל הוא רק חשך לפושעי עכו"ם הפושעים בי דפשעי ואזלי ואפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין בתשובה מה שאין כן פושעי ישראל שמדי שבאין לגיהנם כרגע מורידין דמעות כמעין ומכבין אש להשי"ת ומיד אתא אאבינו ע"ה ומסיק להו (כמ"ש עירובין יט.) ולהם נקרא אור דגיהנם כמ"ש בגמרא (פסחים נד.) וזוהר הקדוש (ח"ג לד ב) שבישראל אות ק' מורה קדוש כמ"ש בשבת. וחודש זה ונהפוך הוא שנהפך הק' אתר דגיהנם לק' קדוש. ובגמ' (מגילה יא.) אימתי ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו בימי מרדכי ואסתר והיינו דאף הרחוקים מה' שהם מכונים כל אפסי ארץ ראו אז והכירו הנס שהוא ישועת ה' שנהפך שעל ידי הגזירה דייקא זכו לעשות מחיית עמלק מה שלא היה אפשר בלעדי הגזירה לבקש להשמיד ולהרוג העמלקים כמובן. וכן היה שנהפך ק' אתרא דגיהנם שהוא חשך לק' קדוש שמורה על בחינת חכמה מאמר יהיה אור כאמור. ובניסן גם כן היו נסים שלא כדרך הטבע ואדרבא נסים גדולים רק אז לא נהפך הגזירה לישועה מה שאין כן באדר שהגזירה עצמה נהפך לישועה והחשך לאור וזה הוראת אות קו"ף כנ"ל. והמן שמח כשנפל הפור באדר בירח שמת בו משה והיה סבור שבו הזמן לכביית האור ח"ו ולא ידע שבו נולד משה (כמש"ש יג :) שכשנולד נתמלא הבית אור והוא הוריד התורה אור והקדושה לישראל שנקראו גוי קדוש במתן תורה ועל זה בא הוראת הק'. ועל כן מרבין בו בשמחה ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה שהוא חזק שלא יבטל לעולמי עד הו"א עשנו ולאל"ף אנחנו ומזה בא השמחה כמו שנאמר עבדו את ה' בשמחה:
7
ח׳בס' יצירה בכל חודש הלשון המליך אות פלוני בכח פלוני והמכוון בזה שיהיה הכח בצד אופן הטוב שכל הכחות יש בטוב ובהיפך ח"ו. וכן חודש אדר אמר המליך אות ק' בשחוק כו' אדר בשנה היינו דיש שמחה ושחוק דכתוב לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זה עושה והמליך אות ק' שיהיה שמחה ושחוק טובה. וכן את ק' דאמרנו מהזוהר הקדוש (תרומה) דאיתא דאת ק' לא מתיישבא בדוכתא וסימניך איש לשון בל יכון בארץ והיינו שרומז על הנחש שכן דרשו (ב"ר ר"פ כ) פסוק זה על הנחש. ואיתא בזוהר הקדוש דאת ק' שלטא באתר דגיהנם. והנחש הוא הביא עצב לעולם בעצב תלדי בנים בעצבון תאכלנה. והשמחה היפך העצב והיינו שמחה טובה כדש"נ שמחו צדיקים בה' ישמח ישראל בעושיו וגו' ישמח לב מבקשי ה' כשהוא אך מבקש להשיג אור וקדושת ה' אף שלא זכה להשיג עדיין מכל מקום זוכה לבחינת שמחה. ועיקר השמחה לישרי לב שמחה כשזוכין ליישר הלב שיהיה לב אחד לאביו שבשמים. וכשזוכין להתגלות עתיקא כשקשור בשורש וכמו שאמרנו על מ"ש (ברכות ל :) אנא תפילין מנחנא (ונת' מא' ה) ובחודש זה כתוב ליהודים היתה אורה וגו' ודרשו (מגילה טז :) אורה זו תורה והיינו תורה שבעל פה שנקראת אורה לשון נקיבה שמקבלת האור מתורה שבכתב. והוא מ"ש (תקו"ז תי' יט ובהקדמה) כל העוסק בטל תורה טל תורה מחייהו ובגמרא (כתובות קיא :) אור תורה מחייהו והמכוון א' על טלא דעתיקא שהוא טל שעתיד הקב"ה להחיות בו המתים והיינו טל תורה דבעל פה כדמוכח בגמרא (שבת פח :) שיצאה נשמתן מאור תורה שבכתב ובטל החיה אותם ע"ש. וכן שמחה זה יום טוב שבו הופעה מאור כי טוב ומורה גם כן על אור הגנוז קוצא דיוד דלעילא וכמו שאמרנו ושמחה היפך עצב היצר הרע. וששון זו מילה גם כן מורה שישראל קשורים בשורש שמלין תינוק בן ח' ימים ושלא מדעתו ונעשה ישראל ונכלל בכלל ועמך כולם וגו' דכל מאן דאתגזר איקרי צדיק וזש"נ שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב וזה מורה על קדושת המילה שבא דרך מציאה שלא ביגיעה וסדר הנהוג. ויקר אלו תפילין שבראש שמורה גם כן על שקשורים בשורש (כמו שנת' מא' ה) וז"ש המליך אות ק' בשחוק שיהיה ק' הטוב שמורה קדושה ואור בשחוק ושמחה ולא ק' של איש לשון וגו' השולט בגיהנם. שהוא הנחש שהביא עצב ועצבון. ואמר בשחוק עדש"נ אז ימלא שחוק פינו שכשזוכין להתגלות בחינת עתיקא שרומז א"ז הותר גם למלא שחוק פיו (וכמו שנת' חנוכה מא' יט ולמעלה מא' ב ומא' ד). וי"ב חדשי השנה מיוחסים לי"ב שבטים והאריז"ל חשבם כסדר הדגלים וחשב אדר לנפתלי ומולך על השחוק. והוא עדש"נ נפתלי שבע רצון וגו' ובעולם הזה אין שביעה כדכתוב אוהב כסף לא ישבע כסף ואיתא (קה"ר א' יג) אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו וכו' ושבע רצון היינו שהשי"ת משפיע בו רצון ועל ידי כן הוא שבע וכן איתא (בספרי ברכה) מלמד שהיה נפתלי שמח בחלקו וכו'. ובגמרא (שבת כה :) איזהו עשיר כל שיש לו נחת רוח בעשרו ופירש"י שמח בחלקו כו' וכלשון המשנה דאבות איזהו עשיר השמח בחלקו. ובזוהר הקדוש (ח"ב סב א) על פ' ומשביע לכל חי רצון מאי רצון ההוא רצון דאשתכח מעתיקא קדישא כו' דמדה א' עתי"ק רצון העליון וכנגד זה מאמר בראשית דלא כתיב ביה ויאמר שאין בו שום תפיסה והוא נעלם מכל רעיון והוא רצון העליון דהתחלת התגלות הבריאה ממאמר יהי אור שכנגד חכמה שיהיה תפיסה מה מבחינת חכמה כח מ"ה. וזהו שבע רצון. ומלא ברכת ה' דכל הברכות כלולים בהני ג' חיי בני ומזוני דלאו בזכותא תליין אלא במזלא (כמ"ש מו"ק כח.) ומזלא קדישא היינו עתיקא (כמ"ש זח"ג עט ב ונת' מא' ה) וכיון שהוא שבע רצון מעתיקא הוא מלא ברכת ה'. וכן נדרש (ב"ר ר"פ יא) ברכת ה' היא תעשיר על יום השבת מהאי טעמא שיש בו בשבת התגלות עתי"ק. וכתוב ולא יוסיף עצב עמה שאין שלטון ביום השבת להנחש שהביא עצב לעולם. ואיתא (שבת שם) ר"ט אומר כל שיש לו ק' כרמים וק' שדות וק' עבדים ו' זהו עשיר. ומספר מאה שאמר הוא על פי מ"ש בזוהר הקדוש (ח"א קסא א) לחד מ"ד דהוה לבן משכח בגיניה דיעקב בכל ירחא מאה עאנין ומאה אמרין ומאה עזין ע"ש וס"ל דברכת ה' מאה. וכן ע"ס כשכל א' כלול מעשר עד עתיקא הוא מאה (ונת' סו' מא' ד) וכשיש לו מאה מכל מין וק' עבדים לעבוד בהן והוא יהיה פנוי לעמלה של תורה הוא עשיר מלא ברכת ה'. וז"ש ומולך על השחוק כיון שזוכה לרצון מעתיקא הוא בבחינת א"ז ימלא שחוק פינו. ובאמת פסוק פותח את ידך צריך פירוש שמתחיל בנסתר פותח. את ידך לנוכח. ומשביע נסתר. והוה ליה לומר תפתח ידך ותשביע לכל וגו'. אך נראה דקאי על מה שנאמר עיני כל אליך ישברו וגו' ועל זה אמר שהבוטח בה' ומקוה לך הוא פותח. את ידך ומשביע וגו'. וזה גם כן עסק חודש זה להיות מסתכל להנותן ולבטוח בה'. והאריז"ל כתב דר"ת פותח את ידך פא"י גימט' הוי"ה אדני. וזה נגד ולהיפך מקליפת עמלק דאיתא (מדברי תורה תצא ושוח"ט תהלים ט) שכ"ז שעמלק בעולם אין השם שלם ואין הכסא שלם והיינו דבכסא חסר אל"ף פל"א עליון וכ' עד די כרסוון רמיו יומין יתיב וכשנעלם הא' פל"א עליון כביכול אין יושב על הכסא. ואין השם שלם שחסר היחוד די"ה בו"ה. והבוטח בה' גורם היחוד והתגלות רצון מעתיקא כנ"ל. וז"ש דאדר ניתן לנפתלי ומטעם שהוא שבע רצון דאשתכח מעתיקא ועל כן מולך על השחוק כנ"ל. והוא מלא ברכת ה' שמרמז על יום השבת כמ"ש בב"ר ובשבת הזמן למחיית עמלק ואומרים ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו דאז התגלות עתיקא. ועל כן אומרים במוצאי שבת ליהודים היתה אורה וגו' ויקר. שכולם מורה על התגלות עתיקא כמו שאמרנו. כן תהיה לנו:
8
ט׳בס' יצירה המליך אות ק' בשחוק כו' ואדר בשנה וטחול בנפש. אות ק' מרמז ק' קדוש (כמ"ש שבת קד.) וזה המליך בשחוק ועל כן ייחס לו טחול בנפש על פי מ"ש (ברכות סא :) טחול שוחק. ושייכות שחוק לאדר פירשו המפ' מטעם שבו ימי משתה ושמחה. ולפי זה הוה ליה לומר בשמחה. אך דכבר אמרנו דההבדל בין שמחה לשחוק דשמחה בלב כש"נ ישמח לב מבקשי ה'. נתת שמחה בלבי וכן בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני וכן טובי והשחוק התגלות השמחה וזה לא הותר רק לעתיד כש"נ אז ימלא שחוק פינו. וכן לשון הגמ' (ברכות ל סע"ב) חזייה דהוה קא בדח טובא לשון חזייה מורה שנראה לעין השמחה ועל כן אמר לו וגילו ברעדה כ' או בכל עצב וגו' שבעולם הזה אסור שימלא שחוק פיו. ועל זה השיבו תפילין מנחנא דתפילין נקרא פאר (כמש"ש יא.) והיינו כתר ומורש שקשור בשורש ואז מותר התגלות השמחה וכש"נ א"ז ימלא ועל פי מ"ש (שמות רבה פ' כג) על פ' נכון כסאך מאז המלך עומד ואגוסטוס יושב כו' משבראת כו' כביכול עומד שנאמר עמד וגו' אבל משאמרנו שירה לפניך באז נתיישבה מלכותך וכסאך נכון והוא על פי מ"ש בזוהר הקדוש דאז מרמז דאל"ף פל"א עליון אנקיב בחשוכי ומטו לזיין והיינו כשיש התגלות עתיקא וכ' עד די כרסוון רמיו ועתיק יומין יתיב וזהו נכון כסאך מאז. וזש"נ א"ז ימלא שחוק פינו שיהיה מותר התגלות השמחה וכן בשעת הנחת תפילין (ונת' למעלה) והראב"ד ז"ל חשב כל הי"ב כחות הנפש שנמצאו בכתוב גם אצל השי"ת כביכול חשב שחוק דכ' יושב בשמים ישחק והיינו במלחמת גוג ומגוג שאז ה' בדד ינחנו וגו' ולא יהיה שריד וגו' שיהיה מחיית עמלק מכל וכל אז הוא בחינת שחוק התגלות השמחה ואז ימלא שחוק פינו. ואות ק' ראשונה שנזכר בתורה הוא בתיבת ויקרא אלהים לאור יום. וידוע דכל אות במקום שנזכר ראשונה בתורה שם מרומז שורש קדושת האות כדמוכח בגמ' (ב"ק נה.) גבי אות טית. והיינו דאות קוף קדוש כמ"ש בגמ' וחכמה עלאה קודש עלאה קודש תתאה חכמה תתאה חכמת שלמה (כמ"ש זח"ג קעו ב) והיינו דחכמה תורה שבכתב ונגד מדה זו מאמר יהי אור וכ' בו ה' פעמים אורה כנגד ה' חומשי תורה כמ"ש בב"ר. וכן מלכות פה תורה תורה שבעל פה כ' הרמב"ן בחינת (ב"ב יב.) שבא על ידי רוח הקודש וכן נדרש בגמ' (מגילה יד :) וזוהר הקדוש (ח"ג קסט ב) מלכות רוח הקודש ואיתא (שם סא א) כלומר רוח מההוא קודש דלעילא וז"ש המליך אות ק' בשחוק שיהיה התגלות אור הראשון שנגנז שעל זה מורה אות ק' שנזכר ראשונה בתיבת ויקרא לאור יום והיינו. קוצו של יוד דלעילא דרמיז לאין כ"ע כמ"ש בזוהר הקדוש (שם סה ב) והוא כולל קודש עלאה ותתאה תורה שבכתב ותורה שבעל פה ואז זמן התגלות השמחה. וזה עסק חודש זה שמסוגל למחיית עמלק שהוא ראשית דקליפה וכשנמחה זוכין לראשית דקדושה וזה שנוצר באות ק' ובשחוק שאז מותר התגלות השמחה. והראב"ד ז"ל דחשב י"ב כחות הנפש לי"ב שבטים חשב שחוק לנפתלי דכ' נפתלי שבע רצון ומלא וגו' והאריז"ל דחשב החדשים לי"ב שבטים כסדר הדגלים חשב אדר לנפתלי והוא גם כן מטעם זה וכבר אמרנו דשבע רצון היינו שזכה להתגלות רצון מעתיקא (ונת' מא' ו) ומלא ברכת ה' היינו דקדושה ראשונה שהוזכר בתורה הוא דשבת דכ' ויקדש אותו וכ' ויברך אלהים את יום השביעי וזה שדרשו (בראשית ברא ר"פ יא) ברכת ה' היא תעשיר זו השבת וכ' ולא יוסיף עצב עמה דעיקר הסתת הנחש היה באכילה להנאת הגוף ועל ידי זה גרם והביא העצב דכ' בעצבון תאכלנה ובשבת שאף האכילה להנאת הגוף הוא בקדושה כמ"ש האריז"ל. בו הזמן לתקן פגם הנחש. ואיתא בתקו"ז (תי' מח) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת שרומז לשבת עלאה ותתאה שהוא שכינת' עלאה ותתאה ועז"נ לדרתם חסר לרמז זכאה מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי לבא ואתפני יצר הרע מן תמן וזש"נ ולא יוסיף עצב עמה דאתפני היצר הרע שהוא הנחש שגרם והביא העצבון. וכן דרשו (במכילתא בשלח ויסע פ' ה) שומר שבת וגו' ושומר ידו מעשות כל רע מי שמשמר את השבת מרוחק מן העבירה ומזה שורש מ"ש בפע"ח (ריש שער השבת) שעל ידי השבת יהיה מובטח שלא יחטא ולא יקטרג בו היצר הרע כל ימי השבוע וזהו ולא יוסיף עצב עמה היצר הרע שנקרא עצב. וכן נדרש (תמורה טז.) לבלתי עצבי שלא ישגבני יצר הרע מלשנות וזהו שורש קליפת עמלק אשר קרך הצנינך והפשירך ומשליך עצב ועצלות וריפוי ידים מן התורה כמו שנדרש (סנהדרין קו.) לשון רפידים. וכשזוכין לרצון מעתיקא דמאמר יהי אור שכנגד חכמה הוא התגלות הרצון שיהיה בו תפיסה מה ועתיקא רצון פשוט הנעלם מכל רעיון. זוכין לק' קדש עלאה ותתאה וכמו בשבת שהוא זמן שניתנה תורה שבכתב לישראל כמ"ש בשבת ואיתא (זח"א מז ב) ביום השביעי דא תורה שבעל פה דאיהו יום שביעי והיינו מ"ש מלכות פה תורה שבעל פה כו' ועל כן גם בשבת מותר התגלות השמחה שהוא רנה אף דכ' אז דייק ולשוננו רנה (ונת' מא' ד) וזש"נ נפתלי שבע רצון רצון מעתיקא ומלא ברכת ה' כנ"ל:
9
י׳ולגירסת הגאונים בחשבון הי"ב כחות בס' יצירה (ריש פ' ה) כח שינה הי"ב הגירסא המליך אות ק' בשינה ואדר בשנה ואלו ואלו דברי א"ח. שעסק חודש זה שאף בשינה ישראל ק' קדוש כיון שקשורים בשורש בהשי"ת והוא על פי מ"ש (שהש"ר ה) אני ישנה מן המצות כו' ולבי ער לעשותן כו' איכן מצינו שהקב"ה לבן של ישראל שנאמ' צור לבבי וחלקי אלהים לעולם. והיינו שמצד השי"ת קול דודי דופק פתחי לי וגו' שהשי"ת מעורר את ישראל לעשותן ובחודש זה דאי' (מגילה יג :) ליכא דידע לישנא בישא כהמן ואמרנו שהוא שידע לקטרג על ישראל לפני השי"ת ואמר ישנו מן המצות אית בהו רבנן עם א' הן כו' ואמר ואת דתי המלך אינם עושים וכ"מ שנאמר במגילה זו המלך סתם משמש קודש וחול (כמ"ש במ"ר פרשה ג) וכאן גם כן נתכוין לקטרג לפני השי"ת שאינם עושים מצות ממ"ה (וכמ"ש זח"ג קט רע"א) ובכל אתר המלך סתם דא קודשא בריך הוא. וישנו מן המצות וכיון שנכתב בפסוק מהס"ת היה מקום לקטרוגו שאין הכתובים כותבים דברי בדאי שאומר מי אף שאמת שאמר וכמו שהוכחנו מהמד' (תנחומא ר"פ תולדות). וכן ראיתי שהועיל קטרוגו עד שהסכימו מן השמים ונחתם הגז"ד רק היה חותם של טיט (כמ"ש אששים ריבוא). רק בחודש זה המליך אות ק' בשינה שאף בשינה ישראל קדושים הם הם ולבי הקב"ה שהוא לבן של ישראל ער לעשותן. כיון שהם קשורים בשורש ועל כן בו הזמן למחיית ראשית דקליפה ראשית גוים עמלק. וכ' קול דודי וגו' שראשי נמלא טל והיינו על תורה שבעל פה שהוא טלא דעתיקא על שעתיד הקב"ה להחיות המתים (כמו שנת' מא' ו) וזהו ולבי ער שהשי"ת מעורר ישראל משינה לעשות המצות. והראב"ד ז"ל כשחשב הי"ב כחות לי"ב שבטים חשב שינה לבנימין דכ' בין כתפיו שכן (ונת' ר"ח כסלו מא' ד ע"ש) ובנימין נקרא ידיד ה' וכן שלמה ע"ה נק' ידידיה וכ' כן יתן לידידו שנה שמצינו דשלמה המע"ה זכה לכל חכמה תתאה חכמת שלמה בחלום בשינה וזהו ק' קודש תתאה חכמת שלמה בשינה. וזהו מצד השי"ת כדש"נ קול דודי דופק פתחי לי פתח א' של תשובה כו' (כמ"ש שהש"ר שם). וכמה שנאמר שובו בנים שובבים וכבר אמרנו דמתחלה נצרך אתעדל"ת עכ"פ לעשות תשובה מיראה ועל ידי זה זדונות נעשות לו כשגגות ואז השי"ת מצדו מעורר שובו בנים שובבים שמורה דמיעקרא שובבים אתם (כמ"ש יומא פו.) והיינו שהשי"ת מעורר אותנו לעשות תשובה מאהבה שנעקר החטא מעיקרו דמעיקרא שובבים אתם ואדרבא עוד נעשית לו כזכיות וכמש"ש מקרא דעליהם הוא יחיה. ועל כן בשבת שכל א' מישראל נקרא יראי שמי (כמ"ש תענית ח :) ואפילו ע"ה זוכה גם כן ליראה כמ"ש (ירוש' דמאי) אימת שבת על ע"ה. שבת זמן תשובה כש"נ טוב להודות וגו' וכ' ומודה ועוזב ירוחם. ואז הזמן לזכות מצד השי"ת לתשובה מאהבה:
10
י״אבגמ' (תענית כט סע"א) כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה. והיינו דכמו באב מפני יום א' שאירע בו ממעטין בשמחה מראש חודש כך באדר מפני ימי הפורים ימי משתה ושמחה מרבין בשמחה מראש חודש. ואיתא (מגילה ז :) מיחייב אינש לבסומי בפוריא עד כו' ולא מצינו בשום זמן שיהיה מצוה בשכרות רק בפורים זמן מחיית עמלק והטעם להורות שישראל קשורים שלא מדעת בשורש בראשית המחשבה והוא לנגד קליפת עמלק שהוא ראשית דקליפה והוא מנגד לקדושת הברית (כשנ"ת כ"פ) דתינוק נימול שלא מדעת ונכנס לכלל ועמך וגו' לעולם ירשו ארץ דיש לומר חלק לעולם הבא ועמלק מקטרג על זה דאין כולם צדיקים ובא המצוה על זה בשכרות ושמחה שלא מדעת ועל ידי שכרות מרקדין וכמה שנאמר יחוגו וינועו כשיכור וזה התגלות השמחה שזה אסור בעולם הזה. אכן הענין דהתגלות השמחה יהיה רק לעתיד כשיהיה התגלות עתיקא. ובזמן מחיית עמלק הוא התגלות עתיקא והותר התגלות השמחה ואדרבא יש בו מצוה וזה מרבין מר"ח כמו שאמרנו במ"ש בסי"צ המליך אות ק' בשחוק ואדר בשנה שעסק חודש זה שאף השחוק בקדושה כרמז קו"ף קדוש (ונת' במאמרים הקודמים) וז"ש מרבין בשמחה כלשון חזייה דהוה קא בדח טובא שבר"פ אין עומדין וא' תפילין מנחנא ונת' למעלה. וגירסת עין יעקב משנכנס אדר ממעטין באבל ומרבין בשמחה. ובאמת לא מצינו שום הבדל בדין אבילות מי שנתחייב בה רח"ל באדר לכל השנה. אכן נראה פירושו דממעטין באבל הידוע שהוא אבלות ציון וירושלים והוא על פי מ"ש (תענית ל :) כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה וכו' וכבר שאלנו שהרי כמה דורות שהתאבלו על ירושלים ולא זכו לראות בשמחתה. ואי קאי על תחיית המתים שיעמדו ויראו בשמחתה כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא לבד הנמנין בחלק ותחה"מ ועולם הבא איתא הוא כמו"ש שם הוא כפר בתחה"מ כו' ע"ש. ואמרנו שהמכוון שזוכה ורואה בשמחתה בהווה בזמן הזה עד"ש (ברכות לג.) כל אדם שיש בו דיעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו. ובזוהר הקדוש (ח"ג קיח א) שמחו את ירושלים בגין דחדוה לא אשתכח אלא בזימנא דישראל קיימי בארעא קדישא וכו' כ' א' אומר עבדו את ה' בשמחה כו' כאן בזמנא דישראל שראן בארעא קדישא כו'. ובחודש זה המליך אות ק' שמרמז לקודש עלאה ותתאה תורה שבכתב ותורה שבעל פה. וכן בחודש זה הדר קבלוה בימי אחשורש (כמ"ש שבת פח.) והיינו תורה שבעל פה לא היה על ידי כפיית הר כגיגית דאמרו במתן תורה נעשה ונשמע וכמ"ש (מדברי תורה נח ג עש"ב) וכתוב בחכמה יבנה וגו' ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר וגו' יקר רומז לתורה שבעל פה וכמו שדרשו במדרש (רבה ותנ' חוקת) כל יקר ראתה עינו זהר"ע וחביריו. והיינו שהם זוכין לבחינת הדעת שבא בחיבור חכמה שבמוח לבינה שבלב על דרך ש"נ כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם (ונת' מא' ד) והזמן לזכות שיהיה כאילו נבנה בית המקדש בימיו וזוכין ורואים בשמחתה בהווה אף בגלות וממעטין באבלות דציון וירושלים ומרבין בשמחה. וז"ש המליך אות ק' בשחוק. ובשבת כל ישראל זוכין לפריסת סוכת שלום וקדושת ירושלים ובית המקדש. ות"ח דדמיין לשבתות כמ"ש (זח"ג קכד סע"ב) זוכין תמיד לקדושה קדש עלאה ותתאה וזוכין לדיעה וכאילו נבנה בית המקדש בימיו. ומרח אדר כל ישראל זוכין לזה ומרבין בשמחה:
11
י״בלראש חודש אדר ראשון
12
י״גבשל"ה הק' (ריש דרוש שובבי"ם ת"ת) כ' שבשנת העיבור מוסיפין פרשה ת"ת על שובבי"ם וכ' הטעם דהעיבור הם להשוות שנות הלבנה עם שנות החמה וזה בא ע"י מיעוט הירח שמזה בא הקטרוג שלמטה קטרוג היצר הרע והקליפות נמצאו העיבורין שבאו מכח הקטרוג הם גרמו שנתהוו קטרוג שלמטה המביא לידי חטא על כן בשנת העיבור ראוי ביותר לתשובה עכ"ד ע"ש. והמכוון על פי מ"ש (חולין ס :) הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח שמכח קטרוג הלבנה נתהוו הקליפות. אך צריך להבין מה שייכות מיעוט הירח לימים אלו שבאים להשוות שנות הלבנה לשנות החמה. ובודאי דבריהן אמת. אך לדעתי אפשר לומר להיפך גם כן שימי העיבור מסוגלים יותר לתשובה מפני שבאים להשוות שנות הלבנה לשנות החמה ומעין עולם הבא שיהיה אור הלבנה כאור החמה ויתבטלו אז הקליפות והיצר הרע מכל וכל. ונבחרו לזה פרשת תרומה תצוה שמדבר מבנין המשכן וכליו שהוא שישכון השי"ת בתוך ישראל ועיקר המכוון שיהיה לב ישראל משכן לשכינה. ולולי הקלקול היה כל מחנה ישראל משכן לשכינה כש"נ והארץ הדום רגלי והיינו לבן של ישראל משכן לשכינה ואז לא יהיה שום קטרוג יצר הרע וכש"נ לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי ואמרו (מדה"נ זח"א קלח א) הוא לבא דמדוריה דיצר הרע ביה. ונקרא הר קדשי כמו בית המקדש דכתוב והביאותים אל הר קדשי וגו' מפני שהלב משכן לשכינה וכמ"ש (ברכות ל.) יכוין את לבו כנגד בית המקדש כו' יכוין את לבו כנגד קדשי הקדשים. רק לאחר הקלקול נבחר משכן להיות מקום להשראת השכינה ועל כן בחודש אדר בפרשת תרומה תצוה זמן לתשובה לתקן שורש הקלקול. ובא אחר חודש שבט שנוצר באות צדי"ק להיות גבור הכובש את יצרו. ואחר כך אדר שנוצר באות ק' ובו זמן מחיית עמלק דאות ק' איתא (זח"ב קמח ב) אשת זנונים כו' ואת דילה ק' כו' כגוונא דקופא אצל ב"נ כו' ובישראל אות ק' מרמז קו"ף קדוש כמ"ש (שבת קד.) ונת' (מא' ג ומא' ו) והיינו שהזמן בו לתקן שיהיה הלב הר קדשי ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי שיתבטל קטרוג היצר הרע. ואיתא בס' קדושת לוי שחשב החדשים לשבטים וחשב אדר ליוסף ועל כן נחלק אדר לפעמים לב' כמו יוסף שנחשב לפעמים שבט א' ולפעמים נחלק לב' מנשה ואפרים וחשב לוי בחשבון הי"ב חדשים. והנה עיקר קריאת המגילה ומחיית עמלק הוא באדר השני ומסתמא אדר שני לאפרים וכן יהושע שהיה הראשון למחיית עמלק בא מאפרים. ואדר ראשון למנשה שבאמת כל ג' השבטים מנשה ואפרים ובנימין הם לכיבוש העכו"ם וכמו שנאמר לפני אפרים ובנימן ומנשה עוררה את גבורתך ולכה לישועתה לנו ועד"ש (ב"ר פ' ע"ג) מסורת היא שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל. ושאול שהיה משבט בנימין גם כן נצטוה על מחיית עמלק רק יהושע ראש למלכות משבט אפרים כש"נ מני אפרים שרשם בעמלק זה יהושע וכמ"ש (שם פרשה נט) וכן אדר שני כנגד אפרים. ואדר ראשון נגד מנשה שנקרא ע"ש כי נשני אלהים את כל עמלי וגו' והיינו שעסקו היה להיות גבור הכובש את יצרו בחינת צדיק יסוד עולם ולעבד נמכר יוסף שהיה נצרך עוד להתברר על ידי הנסיון במצרים במדת צדיק. ואחר כך אמרו כי נשני אלהים את כל עמלי והיינו שכבש את יצרו מכל וכל ונשכח ממנו כל העמל. ואחר כך שם השני קרא אפרים כי הפרני אלהים וגו' והוא על פי מה שנאמר אור זרוע לצדיק דקאי על אור הראשון שנגנז לעתיד ונזרע בג"ע ועביד פירין ואבין ע"י האי צדיק גננא דגנתא (כמ"ש זח"ב קסו ב) ואור הראשון נגנז לעמלי תורה שבעל פה כמ"ש (מדברי תורה נח ג) ע"פ העם ההולכים בחשך ראו אור גדול וזהו כי הפרני וגו' שזכה לאורה תורה שבעל פה. וכן בפורים אחר מחיית עמלק כתוב ליהודים היתה אורה זו תורה שבעל פה (וכמו שנת' מא' א' וש"מ) ויהושע משבט אפרים היה הראשון שזכה לתורה שבעל פה כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קלז ב' בס"א) על מ"ש משה כו' ומסרה ליהושע דעל תורה שבעל פה קאי דתורה שבכתב מסר להלויים ע"ש. ויהושע הראשון שכ' ספר אחר ה' חומשי תורה וכבר אמרנו במ"ש (נדרים כב :) אילמלא חטאו וכו' וס' יהושע בלבד שערכה של ארץ ישראל הוא שהמכוון שבס' יהושע צפונים שרש סודות תורה שבעל פה וזהו ערכה חלק של כל א' מישראל בתורה שבעל פה שהוא ארץ בחינת כנסת ישראל (ונת' חנוכה מא' כה ד"ה ובגמ'). ואצל יוסף היה חביב מנשה שהיה ע"ש כי נשני וגו' בחינת סור מרע שזה היה עיקר עבודתו ועמלו לעקור שורש הרע שיהיה מרכבה למדת צדיק יסוד עולם. ואחר כך אפרים ע"ש כי הפרני וגו' שזכה לאור הראשון הנגנז מצד השי"ת ועל כן הקדים יוסף מנשה לאפרים. וכן נולד מנשה קודם שכן הסדר מצד האדם סור מרע ואחר כך ועשה טוב. וכן מצד האדם כ' מדי חדש בחדשו ומדי שבת וגו' שמקדים קדושת החודש שבא על ידי עמל האדם. ורק יעקב אבינו ע"ה הקדים אפרים למנשה שאמר שהעיקר הדברי תורה והקדושה שזוכה האור מצד השי"ת וזה זוכה מי שלבו מזוכך והוא צדיק (ונת' חנוכה שם עש"ב) אבל מכל מקום הסדר מצד האדם ודאי סור מרע ואחר כך טוב וכמו שנולד מנשה לפני אפרים. ועל כן בשאר השנים אחר שבט שנוצר באות צ' שהעסק בו לתקן הפגם ולהתברר במדת צדיק יסוד עולם להיות גבור הכובש את יצרו בא אדר שנוצר באות ק' שמורה קדוש שזוכין למחיית עמלק להיות הלב משכן לשכינה ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כאמור. והחודש נגד יוסף הצדיק דאי' (מדברי תורה בשלח ב) וארונו של יוסף וכו' וכי דרכו של מת מהלך עם ארון חי העולמים כו' המת המונח בארון קיים כל מה שכתוב בזה דמדת צדיק יסוד עולם נקרא חי עלמין וקורבא דיליה לחי העולמים כמ"ש (זח"א רז ב) וכן מורה ק' מספר שלם ע"ס שכל א' כלול מעשר עד בחינת עתיקא וכמ"ש (שם קכג א) מאה כו' סתימא דכל סתימין במאה ברזא דמאה ברכאן כו' ואיתא (שם קלב סע"א) דעבדא מנייהו עטרה ושוי לה ברישא דצדיק חי העולמים דכ' ברכות לראש צדיק (ונת' למעלה סו' מא' ד). אך בשנת העיבור שהוא להשוות שנת הלבנה עם שנות החמה מעין העתיד דכ' והיה אור הלבנה כאור החמה. בא מקודם אדר ראשון נגד מנשה לתקן כל הרע כי נשני וגו' לשכח כל הרע ומשבט מנשה יצא גדעון ואיתא (ר"ה כה :) שקל הכתוב ג' קלי עולם כנגד ג' חמורי עולם לומר לך ירובעל בדורו כמשה בדורו כו' חשב גדעון כנגד משה רבינו ע"ה שכמו שמשה רבנו ע"ה שיבר הלוחות ונתבטל החיתון (כמ"ש שמות רבה פ' מג) ומכל מקום היה בכחו להוריד הלוחות שניים ולתקן הכל כן גדעון מצינו (ויקרא רבה פ' כב) ז' עבירות נעשו בפרו של גדעון כו' ובגמ' (תמורה כח סע"ב) ח' דברים התירו באותו לילה כו' והיה כחו לתקן כל הרע ולהקריב פר מוקצה לע"ז שיהיה קדוש להקריבו לשמים וכמו כח משה רבינו ע"ה לתקן שיהיה נעשה מהרע טוב מאד ועל כן נחשב גדעון כנגד משה רבינו ע"ה כנ"ל. והעסק בחודש זה לתקן כל הרע והקליפות שהם גם כן באות ק' כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קמח ב) שזכרנו כקופא אצל בני נשא. ולתקן שיהיה הלב הר קדשי משכן לשכינה ולא ירעו וגו' בכל הר קדשי דא לבא דמדוריה דיצר הרע ביה כמ"ש במדה"נ הנ"ל. ואחר כך באדר השני מחיית עמלק ובאות ק' קדוש והיינו האור זרוע לצדיק אור הראשון שנגנז לעמלי תורה שבעל פה קודש תתאה (כמו שנת' מא' ז). ואמרו (סופ"א דתענית) צדיקים לאורה וישרים לשמחה דכתב ולישרי לב שמחה דכשמתיישר הלב מכל וכל זוכין לשמחה:
13
י״דובתורה לא מצינו שמחה רק שיש מצוה ובשבת איתא (ספרי בהעלותך) וביום שמחתכם אלו השבתות דאף שאין מצות שמחה בשבת הישראל שמח בקבלת עול מלכותו ית' וכמ"ש ישמחו במלכותך כו' (ונת' מא' ה) אבל בראש חודש לא מצינו שמחה. וכתוב והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וגו' נרמז שגם בראש חודש יש בו שמחה כמו שבת ויו"ט וצריך להבין מה מקום בראש חודש לשמחה. אך בענין דכל מקום שיש התגלות עתיקא דהיינו שישראל קשורים בשורש בהשי"ת זוכין ליישר הלב ולישרי לב שמחה וכן איתא בזוהר הקדוש (ח"ב נד א) דכל תושבחן דשבחו לקודשא בריך הוא כולם פתחו באז כו' כד אתנהיר נהירו דעתיקא קדישא וכו' אל"ף אנקיב בחשוכי כו' וממו לזיין. ואיתא בגמ' (ערכין יא.) איזהו עבודה שבשמחה ובטוב לבב הוי אומר זה שירה והשמחה על ידי התגלות עתיקא שהוא בא"ז כנ"ל. ושבת יש בו התגלות עתיקא וכן בר"ח גם כן וכמו"ש בזוהר הקדוש (סו"פ אחרי) אוף הכי בחדתותי סיהרא דהא נהיר לה שמשא בחדוותא דנהירו דעתיקא לעילא ומטעם זה אומרים קדושת כתר במוסף דראש חודש אך ההארה הוא רק לפי שעה בשעת מוסף וכמ"ש האריז"ל. ואיתא (שם י :) לענין הלל ראש חודש דאיקרי מועד לימא כו' לילה המקודש לחג טעון שירה ושאין כו' ואנו אומרים הלל בראש חודש ואמרו (תענית כח :) ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם והיינו שבבבל הנהיגו לומר הלל בראש חודש והוא מפני שבבבל היה עיקר התפשטות והתיסדות התורה שבעל פה (כמו שנת' משפטים מא' א וש"מ) ועל כן הרגישו הרמז שנרמז שמחה אף בראש חודש כנ"ל. כיון דעל ידי תורה שבעל פה שהוא האור זרוע לצדיק והרב חכמה לתקן הרב כעס זוכין לישרי לב שמחה כנ"ל ונמצא בכל ר"ח יש רמז שמחה שאומרים שירה. ובחודש אדר מצינו (שם כט :) באדר דבריא מזליה והיינו שקשורים בשורש בהשי"ת (כמו שנת' מא' ה) דמזל הוא מה שלמעלה מתפיסת ושכל אדם עד"ש (מגילה ג.) אע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזי ועל כן אמרו משנכנס אדר מרבין בשמחה וכמו שנרמז שמחה ומשוש גם בראש חודש שישראל מרגישין בו שמחה כנ"ל. וכשזוכין באדר שנוצר באות ק' קדוש להיות הלב הר קדשי שנעשה הלב משכן לשכינה ולא ירעו וגו' בכל הר קדשי ויכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים אז אחר כך בניסן עתידין להגאל כמ"ש (ר"ה יא.) ובשבת חול המועד פסח מפטירין העצמות היבשות כמ"ש (מגילה לא.) שבפסח יהיה תחיית המתים אחר שיתוקן כל הפגם והקטרוג והיה אור הלבנה כאור החמה:
14
ט״והאר"י הק' ז"ל חשב י"ח חדשים לי"ב השבטים כסדר הדגלים ונמצא אדר לנפתלי וז"ש בסי"צ המליך אות ק' בשחוק דבנפתלי כתוב נפתלי שבע רצון וגו' וכמ"ש גם הראב"ד דשחוק לנפתלי מהאי טעמא (ונת' מא' ו) וכתוב ומלא ברכת ה' ועיקר הברכה הוא ברכת ה' היא תעשיר והיינו עשירות דתורה וכמו שנדרש (תמורה טז.) עשיר ורש על חכם וטיפש בדברי תורה. וכן דרשו (בראשית רבה ר"פ יא) ברכת ה' היא תעשיר זו השבת שבשבת הזמן לזכות לעשירות דתורה שבעל פה כמ"ש (זח"א מז ב) ביום השביעי דא תורה שבעל פה כו'. וזה שנאמר שבע רצון ע"ד שנאמר תאות לבו נתת לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה ואיתא (עירובין נד.) אימתי תאות לבו נתת לו בזמן שארשת שפתיו בל מנעת סלה. וזה שנאמר ים ודרום ירשה. ים רוח מערב שהוא כנגד דוד המלך ע"ה כידוע והוא מרכבה למדת מלכות פה תורה שבעל פה ודרום כנגד א"א ע"ה שהיה הראשון שהוריד האור תורה וכמ"ש (בראשית רבה פ' ב) יהי אור זה אברהם וה' פעמים אורה שבמאמר יהי אור כנגד ה' חומשי תורה (כמ"ש שם פ' ג) ואצל אברהם אבינו ע"ה היה הכל בחינת תורה שבעל פה שהרי רב לא היה לו ואביו לא למדו רק שהזמין לו השי"ת ב' כליותיו שהיו נובעות תורה (כמש"ש פ' סא) והוא כמו תורה שבעל פה דברי אשר שמתי בפיך שהשי"ת משפיע בלב החכמים. וז"ש ירשה ירש ה' המרמז למלכות פה תורה שבעל פה. ואמר ירשה שלא כל השבט ת"ח אך עכ"פ הכל זוכין לדברי תורה עד"ש מורשה קהלת יעקב שכל א' יש לומר חלק בדברי תורה. וז"ש ירשה כירושה שאין לה הפסק (כמ"ש ב"ב קכט :) וברכת נפתלי מיעקב אבינו ע"ה נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר אמרי מרמז לתורה שבעל פה (זח"א רלד ב) אמירה בחשאי כד"א ואמרת בלבבך והתורה שבעל פה מופיע השי"ת בלב החכמים. שפר עד"ש (ב"ב נח.) בשופריה דאדם הראשון דשני עקביו דומין לב' גלגלי חמה והיינו לאחר פטירתו שנתקן שהוא כמו קודם הקלקול (כמ"ש בשלח ריש מא' ד) וזהו הנותן אמרי שפר שיכול להשפיע דברי תורה שבעל פה. וזהו גם כן שמחה כש"נ שמחה לאיש במענה פיו וגו' ודרשו (עירובין נד.) אימתי שמחה לאיש בזמן שמענה בפיו וכ' לאי"ש שמרמז אל"ף פל"א עליון יו"ד שמופיע מהשורש לכנסת ישראל דה' ד' הוות ומדאתעברת בי' כידוע ש' רזא דג' אבהן (כמ"ש זח"ב רד א) והיינו שזוכה לקדושת השבת ש' בת דבת מתעטרא באבהן שאז הזמן לזכות לברכה בתורה שבעל פה כמו שאמרנו. וכתוב נפתלי אילה שלוחה ובפשוטו שהיה רץ כאילה וכמ"ש (סוטה יג.) ששלחוהו למצרים להביא השטר מכירה ממצרים. אבל בתורה לא נזכר שבח שיכול לרוץ רק העיקר השבח בדברי תורה כש"נ אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' ובזה ת"ח אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא (כמ"ש סוף ברכות) והאדם היה רוצה לרוץ מחיל אל חיל רק בעולם הזה השאור שבעיסה מעכב ולעתיד ילכו מחיל אל חיל ונפתלי אילה שלוחה שזוכה לילך מחיל אל חיל וכמו שיהיה לעתיד. ועל כן זוכה לשחוק כמו לעתיד וזה קדושת חודש זה לזכות לאור תורה שבעל פה שהוא כנגד קדושת נפתלי כנ"ל. ובס' קדושת לוי חשב חודש אדר כנגד יוסף ועל כן מתחלק בשנת העיבור לב' כמו יוסף שמתחלק לפעמים למנשה ואפרים (ונת' מא' י עש"ב) ומיוסף יצא יהושע שהכניס ישראל לארץ ישראל שהוא שורש תורה שבעל פה כמו שאמרנו במ"ש (נדרים כב :) וס' יהושע שערכה של ארץ ישראל הוא. ואחר כך יהיה מזרעו משיח בן יוסף שיקבץ נדחי ישראל ויתקן הכל על ידי אור תורה שבעל פה שיתגלה אז:
15