פרי צדיק, ראש חודש אדר ב׳Peri Tzadik, Rosh Chodesh Adar 2
א׳בגמ' כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה ובס' יצירה איתא דחודש אדר נוצר באות ק' וחודש אב באות ט' ואיתא בזוהר הקדוש (תרומה קנב א) טי"ת נהירו דחיין בכל אתר ועל דרך פתח בה קרא כי טוב וכו' ק' לא מתיישבא כלל בדוכתא בעלמא וסימנך איש לשון בל יכון בארץ והיינו כמ"ש (שם קמח ב) אשת זנונים כו' ואת דילה ק' אתתקנא בתקונא דאת ה' כגוונא דקופא אצל ב"נ כו' ונתפשט הרגל עד למטה ואין לה קיום וז"ש וסימנך איש לשון בל יכון שפ' זה נדרש על הנחש שאמר לשון הרע על בוראו (כמ"ש בראשית רבה ר"פ כ). וגם איתא בסי"צ המליך אות ק' בשחוק ושחוק הוא גם כן דבר שאין לו קיום כענין אמרם (ברכות ז :) ברשע שהשעה משחקת לו מה שאין כן בצדיקים איתא (תענית כא.) דקיימא ליה שעתא. כי בעולם הזה אין מקום להשחוק כמ"ש (ברכות לא.) אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר אז ימלא שחוק פינו ולא הביא תחלת הפ' בשוב ה' את שיבת ציון כי גם בזמן המקדש לא היה עוד מקום להשחוק עד לעתיד כש"נ אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה שאז היה השמחה בתכלית התגלות השלימות מה שאין כן בעולם הזה דאיתא (שם סא :) טחול שוחק וכן בס' יצירה מיוחד הטחול בנפש לחודש אדר ואיתא (בתקו"ז תי' מח) עציבו דטחול כו' שהעצבון מסט' דטחול והכל א' שהשמחה והוללות של יצר הרע חדוה דחמרא וניאופין (זח"א רב א) וידוע דיין תחלתו שמחה וסופו עצב ותוגה. ולפי הגמ' באדר דייקא מרבין בשמחה של מצוה וכש"נ ליהודים היתה אורה ושמחה וההיפך בחודש אב. ויש לומר בזה דהנה באמת החודש אב שנוצר באות ט' הוא מבחינת אור כי טוב שנברא בששת ימי בראשית שהוא התגלות האור כי טוב בתורה שבכתב שעל זה מרמז ה' פעמים אור (כמ"ש בבראשית רבה) רק מפני שלא היה העולם כדי נגנז אותו האור וכן חודש אב היה מוכן בעצם להתגלות אור הזה וכמו שאמרנו כבר על זמן מיעוט השמחה באב דאיכא מ"ד כל החודש ואיכא למ"ד מר"ח עד התענית ואיכא למ"ד כל השבת ושלשתן מקרא א' דרשו והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה כמ"ש בגמ' (תענית כט סע"ב) ועכ"פ היכן נרמז שהחג והחדש והשבת קאי על אב דייקא ואמרנו שהעיקר ממה שנאמר כל משושה שהוא מרמז דייקא על חדש אב שהיה מוכן בעצם לבחינת המשוש והתגלות האור כי טוב בראשית הבריאה. אמנם לאחר הקלקול נעשה טוביה גניז בגויה וזהו הענין שממעטין בשמחה מפני שהוא בהסתר ובהתכסות עד עת קץ לע"ל. וענין חדש אדר הוא התגלות הארת תורה שבעל פה שעל זה מרמז מה שנאמר היתה אורה זו תורה (כמ"ש מגילה טז :) בלשון נקבה שמרמז על הארת תורה שבעל פה שמקבלת מתורה שבכתב דהדר קבלוה עלייהו בימי אחשורש מאהבת הנס (כשנ"ת מ"א) שעל זה מרמז ברב חכמה רב כעס שעל ידי הרוב כעס של היצר הרע דייקא באו לרוב חכמה של תורה שבעל פה. וזה הענין שנוצר החדש באות ק' על דרך מ"ש (ב"ב נח.) אדם בפני שכינה כקוף בבני אדם והוא שע"ז נברא האדם דייקא לעשות מעשיו כקוף להיותם דומים כביכול למעשה השכינה כמו שאמרנו (ירושלמי ר"ה פ"א ה' ג ומ"ר פ' בחוקתי) שהקב"ה מקיים ומשמר מצותיה של תורה תחלה וכמפורש בטעם מצות שבת כי ששת ימים וגו' וינח וגו' על כך ברך וגו' ואיתא (במדברי תורה בראשית משאילתות) נוחו ביומא דשבתא כי היכי דנחי ביה אנא. וכ' והלכת בדרכיו וגו' ואיתא (ברכות ו'.) מנין שהקב"ה מניח תפילין כו' ועל זה אמרו (שבת קד.) קוף קדוש. והנה זה היה גם כן עצת הנחש והייתם כאלהים יודעי טוב ורע שדייקא על ידי שיאכלו מעץ הדעת טוב ורע יוכלו להתדמות יותר להשי"ת להגיע על ידי זה למדרגה גדולה להיות בחור בטוב ומואס ברע לדעתו. ובאמת יש בזה עסק גדול וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קפד א) דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא והוא דייקא התגלות אור תורה שבעל פה על ידי החשכות ועל זה נאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול וכמ"ש (תנחומא נח ג) דקאי על חכמי תורה שבעל פה שלהם נגלה אור הראשון שנגנז. והוא בירור בחינת עץ הדעת טוב ורע כידוע ותורה שבכתב הוא התגלות עץ החיים. ועל זה רמזו ז"ל משנכנס אדר מרבין בשמחה היינו שבא התרבות השמחה בלב מבחינת אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה וצדיק ידוע שהוא גבור הכובש את יצרו דייקא מזה האור זרוע בלב עד שבא להתרבות השמחה כש"נ שמחו צדיקים בה'. ואמרו (סופ"א דתענית) צדיקים לאורה וישרים לשמחה והיינו שעל ידי שמכניעין הלב כסיל לשמאלו נתרבה ונזרע הארה בלב עד שנעשה הלב ישר שגם הלב כסיל נתהפך לטוב ואז באים להתגלות השמחה לישרי לב שמחה. וזה ענין חודש אדר הבא אחר חודש שבט שנוצר באות צ' והיינו גמר התיקון של שובבי"ם הבא מבחינת צדיק הכובש את יצרו כידוע שזהו שלימות התיקון של קדושת הברית ומזה באים לחודש אדר שנעשה לישרי לב שמחה. וזהו מרבין שנתרבה השמחה על ידי האור זרוע לצדיק שנעשה מהתגלות כח הארת תורה שבעל פה כנ"ל. ועל זה יש לרמז ענין מ"ש (מגילה יג :) כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה א' נפל לי פור בירח שמת משה ולא היה יודע כו' ובז' באדר נולד והיינו כי בחינת משה רבינו ע"ה הוא התגלות אור כי טוב מתורה שבכתב כש"נ ותרא אותו כי טוב הוא ואמרו (סוטה יב.) שכשנולד נתמלא הבית כולו אור. וכשראה המן שמת משה רבינו ע"ה באדר והיינו שנגנז האור של תורה שבכתב חשב בדעתו שעל ידי זה יהיה בכחו להתגבר. ולא ידע שזה דייקא היה סיבה להתגלות האור זרוע לצדיק מתורה שבעל פה כמו שהיה באמת בפועל בעת פטירת משה רבינו ע"ה התנוצץ תיכף התגלות תורה שבעל פה על ידי עתניאל בן קנז הוא יעבץ שהחזיר ההלכות שנשתכחו מתוך פילפולו (כמ"ש תמורה טז.) וזהו שבז' באדר נולד היינו אז דייקא נולד האור זרוע לצדיק לבוא מזה לישרי לב שמחה כנ"ל. וכדאיתא בזוהר הקדוש (ח"ב קסו ב) דהאי אור וכו' ואוליד ואצמח וכו' ועביד איבין וכו' והיינו ענין כח התרבות תורה שבעל פה בנפשות ישראל עד אין שיעור מכח האור זרוע ונעשה מזה ישרות לב להוליד מזה השמחה והשחוק ועל זה דייקא מסוגל החדש הזה שנוצר בשחוק להיות נתרבה השמחה ביתר שאת כנ"ל:
1
ב׳ומ"ש (ברכות לא.) אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה מקרא דאז ימלא שחוק פינו משמע דאפילו בשמחה של מצוה דהא האי קרא בשוב ה' את שיבת ציון כתיב וכל המועדות שנקבעו לשמחה היו זכר ליציאת מצרים וגאולה העתידה גדולה הרבה יותר כמ"ש (שם יג רע"א) ויהיה אז שמחה רבה של מצוה ורק אז ימלא וגו' משמע דבעולם הזה אפילו בשמחת מצוה לא. וכן משמע ממ"ש בגמ' אחר כך אין עומדין להתפלל וכו' מתוך שחוק וכו' אלא מתוך שמחה של מצוה משמע גם כן דשחוק אפילו של מצוה לא. וכלשון הזה איתא (בשבת ל :) שאין שכינה שורה כו' לא מתוך שחוק כו' אלא מתוך דבר שמחה של מצוה ושם פירש"י דאפילו אינו שחוק של ליצנות מפני מצוה שאין דעת שוחק מיושבת עליו. ונראה מה שפירש זה בשבת ולא בברכות שם משום דשם נדע מעצמינו ממ"ש שם מקודם הך מימרא דאסור שימלא שחוק פיו בעולם הזה מקרא הנ"ל דמשמע אפילו של מצוה אסור למלא שחוק פיו בעולם הזה ואף בשמחת המועדים שעל הנסים עד לעתיד שאז ימלא שחוק פינו על הנסים שיהיה אז. והנה איתא (ברכות ט :) ברב ברונא דאדם גדול הוא ושמח שמצות זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כולא יומא וחוכא הוא שחוק ולשון לא פסיק חוכא מפומיה משמע דמילא פיו שחוק וזה נגד מה שאמרנו. אבל ע"ש דקאמר דשמח במצות הוא ולא סיפר אלא זה ומהו דוקא בעת סמיכת גאולה לתפלה. ויש לומר בזה על פי מ"ש בזוהר הקדוש (תרומה קנו א) על פסוק ואני תפילתי וגו' ואני דא דוד מלכא אתר דאקרי תפלתי דא תפלה כו' כד איהו סמך גאולה לתפלה כדין איהו עת רצון כו' והוא ע"ד מ"ש (שבת לא :) לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו שנאמר והאלהים עשה שייראו מלפניו. ובמק"א (סו"פ ו' דאבות) כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו שנאמר ולכבודי בראתיו וגו'. וגם אמרו (שוח"ט תהלם קמח) כל פעל ה' למענהו בראן להיות מקלסין לפניו וכו' והם ב' ענינים האלו סמיכת גאולה לתפלה כי גאולה היא ענין הקילוס והשבח שנותן האדם להשי"ת על כל מעשיו והוא ענין סידור שבחו של מקום קודם התפלה בשבחי דוד מלכא דהוא אתר דאקרי גאולה שזה היה כל ענינו בספר תהלם שנקרא נעים זמירות ישראל שהוא היה השליח צבור מכלל ישראל בזה. ומזה באים לתפלה שהוא בחינת היראה מלפניו כמו שדרשו (ברכות שם) ייראוך עם שמש על תפלה עם הנץ החמה וכן (שם י רע"ב) אל ימנע עצמו מן הרחמים שני הענינים הנ"ל המה עיקר תכלית מכוון הבריאה שהיה לכבודו וליראה מלפניו והיינו שמזה זוכים לבא עד ראשית המחשבה של הבריאה שהוא בחינת עתיקא שנקרא רעוא דרעון והוא מעין התגלות של לעתיד שנאמר בו אז ימלא שחוק פינו כי תיבת א"ז מרמז כד אתנהיר נהירו דעתי"ק רשימין בא' וא' אנקיב בחשוכי ונהיר לכל עיבר כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב נד א) והיינו ענין התגלות ראשית המחשבה בחינת כ"ע בכל העולמות וכן היה מעין התגלות הזה בקריעת ים סוף דבעתיקא תליא ונאמר אז ישיר משה וגו' וכמ"ש בזוהר הקדוש. וז"ש (שמות רבה פרק כב) צריך להזכיר קריעת ים סוף ומכת בכורות באמת ויציב וכו' לכך צריך אדם לסמוך גאולה לתפלה כשם שהם הסמיכו שירה וכו' וכשם שהם טיהרו לבם וכו' והוא כענין הנ"ל. וכן על רמז זה אומרים ואני תפלתי וגו' במנחת שבת שאז הוא העת רצון הנ"ל כמ"ש בהזו"ק (שם פח סע"ב) דעתיקא קדישא גליא רצון דיליה שאז הוא גם כן סמיכת גאולה של כל יום השבת שישראל עסקו בשירות ותשבחות ומזה באים לתפלת המנחה להתגלות העת רצון דעתי"ק מעין התגלות דלעתיד לבא שאז ימלא שחוק פינו. וזה גם כן הענין דרב ברונא שפעם א' סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא והתוס' הקשו מאי רבותא דרב ברונא והלא כל העולם סומכין גאולה לתפלה. אכן בודאי אין המכוון בדיבור בלבד רק שאז הופיע הארה גדולה בלבו של רב ברונא לכוין בחינת התהלה והגאולה בכל העולמות. וכמו כן התפלה שלו עשה רושם בכל העולמות עד שהגיע בזה להעת רצון בהתגלות נהירו דעתי"ק כנ"ל וכיון שזכה מעין התגלות דלעתיד לבא ע"כ מילא שחוק פיו עדש"נ א"ז ימלא שחוק פינו וכדברינו. ובזה נוכל לרמז גם כן ענין חודש אדר שנוצר בשחוק והוא דייקא אחר העצב של חודש שבט העבר וזהו עיקר השחוק של הקדושה הבא אחר העצב והוא גם כן מענין סמיכת גאולה לתפלה כי חודש שבט הוא בחינת גאולה שנותן הודאה לשעבר שזוכה להתיקון להיות נגאל מעומק הרע. וחודש אדר הוא בחינת תפלה על להבא והיינו היראה המופיע בלב נפשות ישראל ומזה נולד השחוק והשמחה בלב כענין מ"ש (סא"ר ר"פ ג) שמחתי מתוך יראתי ומשנכנס אדר מרבין מהאי טעמא בשמחה כנ"ל:
2
ג׳והנה לשון שחוק נמצא גם כן שכינו חז"ל כביכול אצל השי"ת וכמ"ש (ע"ז ג :) רביעיות יושב ומשחק עם לויתן שנאמר לויתן זה יצרת לשחק בו ולויתן מרמז על יצר הרע של תאוה דמסטרא דנחש וכש"נ לויתן נחש בריח על לויתן נחש עקלתון יצרת מרמז על היצר ומלת יצר הוראתו על החשק שבלב וכמ"ש במדה"נ (זח"א קלז א קלח א) דיצר דתאוה לא יתבטל גם לעתיד דאלמלא יצר הרע לא משתבח חדוותא דשמעתא רק דאיקרי לבן דאתלבן כמאן דסחי ומטביל מסאבותיה. ועל ידי חטא אדם הראשון בערבוב טוב ורע נעשה בלב האדם ב' חשקות יצר טוב ויצר רע. ונאמר שמרה וגו' ליצר מחשבות לבב עמך וכשהוא לטוב נקרא יצר טוב וכשראה דוד המלך ע"ה שהתנדבו למקדש בתשוקה וחשק גדול ביקש מהשי"ת שיהיה נשמר זאת לעולם בלב. רק האדם בעצמו עושה אותו רע וכמ"ש (מדברי תורה בראשית ז) אתה עושה אותו רע וכו' כאשר פונה בתשוקתו לתאות הגוף. וכשהאדם מתגבר על יצרו ולוחם מלחמת ה' להכניעו תחתיו מזה נולד השחוק כביכול אצל השי"ת כי לשון שחוק הונח אצל ניצוח מלחמה כדש"נ באבנר יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו וגם אמרו ז"ל (ויקרא רבה פ' יג) שמי שלא ראה קניגין של עכו"ם בעולם הזה זוכה לראות בעולם הבא בשחוק וקניגון של הלויתן ושור הבר וענין קניגין הוא גם כן שחוק של ניצוח מלחמה של בהמות וחיות (כמ"ש ע"ז יח :) וכבר אמרנו מענין מלחמת הלויתן ושור הבר שבמד"ר כי הלויתן שורש יצר הרע דתאוה כמו"ש (ב"ב עד :) על הלויתן דגים פריצי והשור הבר הוא שורש יצר הרע דכעס ורציחה והוא יצר הרע דבהמה וכמ"ש (ברכות סא.) והא קא חזינן דמזקא ונשכא ובעטא. והמה מתנגדים זה לזה בטבעם כידוע וזה ענין המלחמה שביניהם ומזה יהיה הסעודה לצדיקים לעתיד לבא היינו שיתבררו בשלימות בשני הפגמים הנ"ל שיתבטלו מהנפש וזה יהיה תכלית השמחה בשלימות לעתיד לבא. וגם אמרו (ב"ב שם) שעתיד גבריאל לעשות קניגיא עם לויתן ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו שנאמ' העושו יגש חרבו והוא ענין א' עם מאמרם (סוכה נב :) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום וכו' ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו כי גבריאל הוא המלאך של גבורה והיא היצר טוב של האדם להיות גבור הכובש את יצרו כאמרם ז"ל (שבת קיט :) שני מלאכים השרת מלוין לו לאדם כו' א' טוב וא' רע והיינו הלב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. והנה על זה רמזו בדבריהם שבג' שעות אחרונות של יום דייקא השי"ת משחק עם הלויתן מפני שאז הוא זמן תפלת המנחה שתיקן יצחק אבינו ע"ה מסטרא דגבורה להיות כובש את יצרו להכניעו ומזה נולד השחוק כביכול אצל השי"ת מצד נפשות ישראל שנוצחים ומתגברים על יצרם. ולאחר שחרב בהמ"ק הקב"ה מלמד תינוקות של בית רבן תורה בג' שעות הללו כמ"ש (ע"ז שם) מפני שישראל המה בגלות ואין בכחם להתגבר ולהכניע את ההיפך כביכול נתבטל לפניו יתברך השחוק של הלויתן הנ"ל והשעשוע שלו ע"י תינוקת של בית רבן כמ"ש (שבת קיט :) שאין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן הבל פיהם שאין בהם חטא. והנה חודש אדר דמזלו דגים שהוא זמן התגברות התאוה כדגים דפריצי ולזה היה אז הכח להתגברות כח קליפת עמלק שהוא השורש של יצר הרע כדאיתא בזוהר הקדוש על פ' עמלק יושב בארץ הנגב. וכאשר זכינו דייקא בחודש זה להכניעו ולמחות את זכרו דייקא בחודש זה להכניעו ולמחות את זכרו נעשה בזה רשימה לדורי דורות להיות החודש הזה מסוגל לבחינת השחוק מצד הכנעת היצר הרע מנפש האדם וזה ענין אמרם משנכנס אדר מרבין בשמחה:
3