פרי צדיק, ראש חודש אדר ד׳Peri Tzadik, Rosh Chodesh Adar 4
א׳בסי"צ המליך אות ק' בשחוק כו' ואדר בשנה. אמר שחוק ולא לשון שמחה דבאמת איתא (ברכות לא.) אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה ולהבין למה נברא השחוק כיון שהוא אסור בעולם הזה וכבר אמרנו דמשמע שאף לדבר מצוה אסור למלא שחוק פיו וכמו שדקדקו שם בברייתא שמחה של מצוה ולא אמרו שחוק של מצוה דאיירי בה מכלל דשחוק אף דמצוה אסור ולפי זה דקדקנו במ"ש (שם ט :) ברב ברונא דשמח במצות זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא ואיך הותר לו השחוק לפי האמור דאף שחוק דמצוה אסור (וכמ"ש מא' ב). אבל באמת נראה דשחוק ושמחה הוא ענין א' רק דשמחה בלב ושחוק הוא התגלות השמחה שבלב. ויש סעד לזה מהגמ' (ע"ז ג :) מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקב"ה ומנלן דליכא שחוק אילמיא מדכתיב כו' דלמא שכחה הוא דליכא אבל שחוק מיהא איכא וגירסת עין יעקב אבל שמחה מיהא איכא וכן נראה דגירסתו דווקנא שהשמחה היפך הבכי ומספד. ומה ראיה משמחה לשחוק אע"כ דשחוק ושמחה א' הם רק דשמחה בלב ושחוק הוא בהתגלות. והנה השמחה בעולם הזה לדבר מצוה טוב כש"נ ישמח לב מבקשי ה' ונאמר (זכריה י) ובניהם יראו ושמחו יגל לבם בה' אבל השחוק התגלות השמחה זה יהיה רק לעתיד כש"נ אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה ורנה הוא גם כן התגלות השמחה. אך מכל מקום מצינו גם בעולם הזה שירות ותשבחות וישראל משובחים בזה במה שבשבת כשאוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות (כמ"ש מגילה יב :) והלא גם הרנה כ' אז וגו' ולשוננו רנה ומינה יליף דאסור למלא שחוק פיו בעולם הזה ואם כן ה"ה לרנה דצריך להיות אסור בעולם הזה ולפי האמור אף דמצוה. אמנם באמת עיקר התגלות השמחה יהיה רק לעתיד שנקרא יום ההוא והיינו שיאיר ויתגלה כאור יום מדת הו"א והיינו עתיקא דאתכסייא דאקרי הו"א (כמ"ש זח"ג רצ א) ובעולם הזה בחינת זו נעלם מכל רעיון ויתגלה רק לעתיד וזהו נק' א"ז וכמ"ש (זח"ב נד א) א"ז כד אתנהיר נהירו דעתי"ק בעטרוי גליפין רשימין באל"ף כו' אתחביר נהירו דאל"ף ומטו לזיי"ן כו' וזה שנאמר א"ז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה א"ז דייקא. וכן בשבת שיש התגלות עתיקא כמ"ש בזה"ק (סו"פ אחרי ויתרו פח א) דמליא רישיה דז"א מטלא דנחית מעתי"ק ואטיל לחקלא דתפוחין קדישין אזי נפתח גם כן הפה לומר שירות ותשבחות ולשוננו רנה וזה גם כן בכלל מה שנאמר א"ז ימלא וגו' דכשיש התגלות עתיקא נקרא אז כנ"ל. וכתיב (משלי כ') וכלי יקר שפתי דעת ונאמר (שם כד) ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים. והיניו דדעת פנימית הכתר כנודע וכבר אמרנו כ"פ שבחבור החכמה שבמוח לבינה שבלב זוכין לבחינת הדעת וכמה שנאמר כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם וזהו בחינת התגלות עתיקא וזה נקרא יקר וכמו שרמזו (מגילה טז :) ויקר אלו תפילין שבראש שמרמז על כ"ע קרקפתא דתפילין (ונת' כ"פ) וזה שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו והיינו דבחינת דעת נקרא גם רוח הקודש כמ"ש רש"י (פ' תשא) והינו ההשגה שלמעלה מגדר חכמתו שבמוח. רוח הקודש כלומר רוח מההוא קדש דלעילא כמ"ש בזוה"ק (ח"ג סא א) ואז תורה יבקשו מפיהו מלכות פה תורה שבעל פה וכמ"ש הרמב"ן (חידושי ב"ב יב.) דתורה שבעל פה על ידי רוח הקודש ועל זה אמר חכם עדיף מנביא וכן דרשו ותלבש אסתר מלכות שלבשתה רוח הקודש. והנה אמרו (ברכות לג.) כל אדם שיש בו דעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו והיינו דמי שזוכה לבחינת דעת נעשה הלב שלו הר קדשי כיון דאתפני יצר הרע מלבו כמ"ש בתקו"ז (תי' מח) וכ' לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי ואיתא (מה"נ זח"א קלח א) הוא לבא דמדוריה דיצר הרע ביה והר קדשי נקרא בית המקדש והוא כאילו נבנה בית המקדש בימיו והיינו בלבו ואז נפתח הפה לומר שירות ולרנן דנקרא בשוב ה' את שיבת ציון וגו' אז ימלא וגו' וכן נקרא א"ז דאתחבר אל"ף עם זיי"ן. וכמו שיהיה לעתיד. ואיתא בזוה"ק (משפטים קכג א) מאי פומא אלא דעת גניז בפומא דמלכא כו' ובדעת חדרים ימלאו כו' וכד אתער נהירו דביה ונפיק כדין אקרי פה ה' וכו' ע"ש. וזה שנאמר אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך לפי האמור שלפתוח הפה לומר תהלה ורנה צריך שיזכה לבחינת הדעת דאז אקרי פה ה' והיינו כמ"ש מלכות פה וזה ה' שפתי תפתח ופי וגו'. וזה גם כן ענין סמיכת גאולה לתפלה שאין הפירוש הסמיכה בדבור לבד שכבר הקשו תוספות (ברכות הנז') והלא כל העולם סומכין גאולה לתפלה ומאי רבותיה דרב ברונא דלא פסיק חוכא מפומיה. רק הענין על פי מ"ש בירושלמי (ברכות פ' א ה' ו) דצריך להזכיר באמת יציאת מצרים שנצטוינו לזכור תמיד בכל יום העיקר התגלות אור עתיקא שהיה במכת בכורים שהיה מכה עשירית וכבר אמרנו כ"פ שהעשר מכות היו נגד ע"ס מתתא לעילא בסוד נגוף למצרים ורפוא לישראל ובמכת בכורים יצא ישראל מראשית דקליפה וזכו לכנוס במדה שכנגדה בקדושה והיינו אור כ"ע. וכן בקריעת ים סוף דאיתא (זח"ב נב ב') דקריעת ים סוף בעתיקא תליא ואיתא במכילתא וזה"ק ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל והיינו להיות צופין במרכבה התגלות מעתיקא שהוא נעלם מכל רעיון. וזה צריך לסמוך לתפלה שהוא עומד לפני המלך והתפלה ממדת מלכות וכמ"ש אדני שפתי תפתח וגו'. ואז כשיזכה לבחינת הדעת אתער נהירו דביה כדין אקרי פה ה' וכמ"ש מהזוה"ק ואז תהיה שכינה מדברת מתוך גרונו דברי התפלה וכמו שאמרנו כ"פ מר' ר' אלימלך זצוק"ל שזה ענין שהקב"ה מתפלל היינו בתוך פיפיות ישראל. וז"ש בגמ' (ברכות ט :) איזהו בן עולם הבא זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה כו' והנה כבר דקדקו התוס' (כתובות קג :) על מש"ש מזומן לחיי העולם הבא דהא כל ישראל יש להן חלק לעולם הבא ותי' התוס' לא שייך על לשון בן עולם הבא. אמנם לפי האמור יתפרש בן עולם הבא שיהיה בהווה תיכף בן עולם הבא שישיג מאור העתיד שנקרא יום ההו"א. שיאיר לו בעולם הזה בחינת הו"א והיינו שיזכה לבחינת הדעת והוא כעין מ"ש (ברכות יז.) עולמך תראה בחייך שאמרנו שברכוהו שיזכה בעולם הזה מעין התגלות עולם הבא וזה זוכה כשסומך גאולה לתפלה שהוא קריעת ים סוף ומכות בכורים שהם מאור עתיקא וזוכה להתגלות אור הדעת להיות אדני שפתי תפתח כאמור (ונת' ל"ג בעומר) וכיון שזוכה לזה שיהיה כמו בעולם הבא הותר לו השמחה בהתגלות וז"ש ברב ברונא דסמך גאולה לתפלה והיינו שזכה לבחינת הדעת ולהתגלות מאור עתיקא והוא כאלו נבנה בית המקדש בימיו וכבר הוא בן עולם הבא בהוו. ועל כן הותר לו השמחה בהתגלות וז"ש דלא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא. ובזוהר הקדוש (במדבר קיח א) שמחו את ירושלים בגין דחדוה לא אשתכח אלא בזמנא דישראל קיימי בארעא קדישא וכו'. אך לפי האמור דהמכוון שזכה לבחינת הדעת וכאלו נבנה בית המקדש בימיו. וק"ו שהוא כמו בזמנא דישראל שרויים בארץ ישראל ושמחו את ירושלים ועז"נ עבדו את ה' בשמחה כמ"ש בזוהר הקדוש ואז הותר גם השמחה בהתגלות ברנה ושחוק. וזהו מ"ש המליך אות ק' בשחוק דאיתא בזוהר הקדוש (חיי קכג א) מאה שנה כללא דכלא קב"ה דאתכליל מאתר עלאה סתימא דכל סתימין במאה ברזא דמאה ברכאן דכל יומא ואמרנו שהמכוון על עתיקא שנקרא בזוהר הקדוש סתימא דכל סתימין והיינו דמספר מאה הוא מספר תכלית השלימות ע"ס כשכל א' כלול מעשר. וכן איתא בזוהר הקדוש (שם קלב סע"א) דעבדא מנייהו עטרה ושוי לה ברישא דצדיק חי העולמים דכ' ברכות לראש צדיק והמכוון גם כן למדת עתיקא ראש צדיק רומז לעתיקא. ואז הזמן ימלא שחוק פינו כאמור וז"ש המליך אות ק' בשחוק. ובאותיות דר"ע אות ק' איתא קו"ף זה משה אבי החכמים כו' שהקיף לפני פרעה כל דברי חכמה וכו' דרש קו"ף לשון הקיף והיינו דפרעה היה אריך דקליפה וכמ"ש רח"ו ז"ל עמ"ש בזוהר הקדוש (בא לד סע"א) תנינא חדא עלאה כו' רזא דתנין הגדול שהוא אריך דקליפה ואז היו ישראל במצרים כעובר במעי אמו כמו"ש בפסיקתא עמה שנאמר גוי מקרב גוי והיינו שהקליפה היה מקיף לישראל. וזה היה על ידי שהיה אז חכמת מצרים שלטת וחכמת התורה היה שם בבחינת גלות. ומשה רבינו ע"ה היה אור מקיף שהיה מקיף לפרעה בחכמתו ועל ידי כן הוציא חכמת התורה משם מתוכם ומשה רבינו ע"ה הוא בסוד הדעת כידוע וז"ש המליך אות קוף בשחוק כאמור. וכן בחודש אדר מחיית עמלק דקליפת עמלק ראשית גויים ראשית דקליפה כמו פרעה. רק פרעה אריך דקליפת התאוה ועמלק אריך דקליפת הקנאה כעס ורציחה (ונת' יתרו מא' ג). ועסק עמלק שיכול להסתתר כ"כ עד שיטעה לאדם לומר לרע טוב ויתחפש כמורה אותו לטוב עד"ש (חולין צא.) כת"ח נדמה לו שהתחפש כרב מורה דרך (ונת' בא מא' א) ולעומת זה נצרך שהשי"ת יגלה לכבוש ראשית דקליפה שהוא גם כן נעלם ומסתתר בזלעו"ז. ולכן בחודש זה שנוצר באות קו"ף שהמליך בשחוק והיינו דעל ידי קו"ף שרומז קדוש כמ"ש בגמ' זוכין ישראל להתגלות עתיקא סתימא דכל סתימין ברזא דמאה כאמור ואז הזמן למחיית עמלק שהקליפה גם כן את דילה ק' כקופא לבני נשא (כשנ"ת מא' ג) ונעשה הלב הר קדשי ואז ימלא שחוק פינו וכאמור:
1