פרי צדיק, ראש חודש שבט ד׳Peri Tzadik, Rosh Chodesh Shvat 4
א׳חודש שבט נוצר באות צ' כמ"ש בס' יצירה. ולגיר' הגאונים אות צ' בהרהור וכן נחשב בגירסתם (ר"פ ה) בי"ב כחות הי"א הרהור. והראב"ד ז"ל דחשב י"ב כחות כנגד י"ב שבטים ולא חשב כסדר הדגלים כמ"ש האריז"ל לחשוב מנשה ואפרים לב'. רק חשב לוי בכלל י"ב שבטים חשב הרהור ליששכר וכו' ומתוך הרהורו בתורה כו'וי"א הרהור ללוי שנאמר יורו משפטיך ליעקב עיי"ש. מפרשים הרהור על הרהור בדברי תורה דכ' ובתורתו יהגה וגו'. ואף שיש הרהור שמתפללין עליו להנצל מהם דהיינו הרהור עבירה (יומא כט. וב"ב קסד סע"ב) וגירסת רה"ק זצוק"ל בברכת השחר ולא לידי הרהור עבירה ועון. אך הם מפרשים המליך אות צ' בהרהור דצדי מרמז לצדיק שהוא גבור הכובש את יצרו. והיינו שיש לו עוד עסק ומלחמה עם היצה"ר וזה נצרך עדיין לאורה שיאיר לו השי"ת שיוכל להתגבר על היצה"ר כמו שאמרנו כ"פ במ"ש (תענית טו.) צדיקים לאורה דכ' אור זרוע לצדיק. והיינו ע"י אור תורה כמ"ש (זח"א רב א) דהא לית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא. ועל ידי הרהור בתורה ניצול מהרהורי שטות. וכן גרסי הגאונים ורגל ימין בנפש. וכבר אמרנו דרגל ימין מרמז על תורה וע"ד מה שנאמר אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'. והיינו שהזמן בחודש זה לתקן במדת צדיק ולהיות גבור הכובש את יצרו ע"י דברי תורה והרהור תורה ולכן חשבוהו ליששכר או ללוי. וגירסת האריז"ל המליך אות צ' בלעיטה ושבט בשנה וקורקבן בנפש והוא על פי מ"ש (ברכות סא :) קורקבן טוחן (ונת' מאמר א) והיינו לתקן שורש הפגם מהנחש שהיה באכילה והזמן בחודש זה לתקן להיות צדיק אוכל לשובע נפשו אכילה בקדושה. ועל ידי זה זוכה לתקן גם הפגם במדת צדיק יסוד עולם. והכל עולה למקום א' דאלו ואלו דברי אלהים חיים. אך לכאורה היה צ"ל הלשון באכילה שמורה להשביע את נפשו ומה זה הלשון בלעיטה ולשון לעיטה מצינו רק בעשו הלעיטני נא וגו'. גם הראב"ד ז"ל דחשב י"ב הכחות שנכתב אצל השי"ת גם כן שבכל אלו י"ב מדות מתארים פעולת השי"ת חשב שם כנגד כח לעיטה מה שנאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא עיי"ש. וקשה דהוה ליה לומר כח אכילה כלשון אש אוכלה. אך ענין לשון לעיטה היינו בליעה כמ"ש (ב"ר פ' סג) אנא פתח פומי ואת תהא משתדר ואזיל כההיא דתנינן כו' אבל מלעיטין ובגמ' (שבת קנה :) אי' הלעטה למקום שיכולה להחזיר ר"ח א' אידי ואידי למקום שאינה יכולה להחזיר כו' ולכו"ע הלעטה ע"י אחר והאוכל בולע. ואיתא (ביצה טז.) מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני הוא וכו' מהכא הטריפני לחם חוקי. פי' לחם חוקי הוא מה שהשי"ת קובע לכל איש כדי צרכו לתורה ועבודה לחקיקת דברי תורה בלב (ונת' כ"פ) וג"כ קשה למה כ' לשון טרף ולא האכילני. וכן כתיב ותתן טרף לביתה וגו' וכ' טרף נתן ליראיו בכולן לשון טרף שהוא כעין לשון לעיטה. אך כמו שמצינו בעשו הרשע שאמר הלעיטני נא היינו מרוב תאוה שהיה לו להאכילה ביקש שיפעור פיו כגמל וישפכו בו. כן בהיפך שמענו מ צדיקים שלא רצו לטחון וללעוס המאכל ובלעוהו בלא טחינה ולעיסה כדי למעט הנאתן שלא ירגישו בחיך טעם האוכל. ובליעה נקרא לעיטה. וזש"נ טרף נתן ליראיו שאכילת היראים כזאב שטורף ואוכל ואינו מכוין להנאתו רק לטרוף הצאן. וכמו שמצינו (שבת נג סע"ב) ומסגו כי דוו ופירש"י מביטין כאן וכאן לפיכך מתקנאים בהם כסבורין שרוצין להלחם בהם. והרי דעיקר טריפת הזאב אינו להנאתו רק לטרוף הצאן לנקמה עי"ש. וזה שחשב הראב"ד ז"ל שמצינו לעיטה אצל השי"ת דכ' כי ה"א אש אוכלה הוא. והיינו אכילת מזבח שנקרא לחמי לאישי שבודאי אין בו ח"ו מעין ענין אכילה רק לשם הנחת רוח (כמ"ש זבחים מו :) שאמר ונעשה רצונו (כפירש"י). וכן במזבח אי' (שם נג :) לפי שלא היתה בחלקו של טורף וכן (בסוף סוכה) קראה למזבח זאב. והיינו כנ"ל שאינו מכוין להנאתו רק לשרוף הקרבן לעשות נח"ר להשי"ת שאמר ונעשה רצונו. ואכילה כזו נקרא לעיטה שהוא שהאדם בולע ואינו טועמו בחיך. ועל זה הביא מה שנאמר ה"א אש אוכלה ששורף המאכל על גבי המזבח. וזה שנאמר טרף נתן ליראיו וכן ותתן טרף לביתה וגו' שהיראים אוכלים רק כטרף הזאב שלא להנאת הגוף. ואכילתם הוא לקיום החיים לבדו שכן ברא השי"ת שיהיה האדם נצרך להכניס בתוכו מאכל לקיום החיים ונעשה רצונו בזה וזהו ותתן טרף לביתה הם הת"ח שהם בני ביתה של הכנסת ישראל כידוע. וחוק לנערותיה וזש"נ הטריפני לחם חוקי שהשי"ת בעצמו יהיה המאכיל והמטריף וזה כמו לעיטה שהאדם פותח פיו ומלעיטין אותו ואינו מרגיש טעם המאכל בחכו. וזהו לחם חוקי שחוקק על ידי זה הדברי תורה בלב. שהדברי תורה נקרא לחם כש"נ לכו לחמו בלחמי ובזוהר הקדוש (ח"ג רעא ב) נהמא דאורייתא דבכתב. וז"ש המליך אות צ' בלעיטה וכו' שעסק החודש לתקן האכילה שיהיה צדיק אוכל רק לשובע נפשו שישבע הנפש שביעה בדברי תורה כאכילת שהמע"ה (שנת' כ"פ). וכן לפי מאי דחשב האריז"ל החדשים לשבטים כסדר הדגלים ונמצא שבט לשבט אשר וכ' ביה מאשר שמנה לחמו וגו' והוא גריס בלעיטה. ולשון שמנה לחמו משמע הרגש טעם ולכאורה לא יתכן לשון לעיטה כאמור. אך באמת מצינו (ב"ב כב.) אדמגרמיתו גרמי בי אביי תו אכלו בשרא שמינא בי רבא הרי דשייך לשון שמינה על דברי תורה והוא לעיטה בלא הנאת הגוף וכאכילת מזבח הקרבנות לעשות נחת רוח להשי"ת. וזש"נ מאשר שמנה לחמו דאכילתו בקדושה ע"ד לכו לחמו בלחמי שאכילתו דברי תורה. וכן אי' (מנחות פה :) וטובל בשמן רגלו זה חלקו של אשר שמושך שמן וכו' ושם מתוך שרגילין בשמן זית חכמה מצויה בהן וזהו שמנה לחמו שהוא חכמה והיינו נהמא דאורייתא. וז"ש המליך אות צ' בלעיטה שיהיה האדם צדיק אוכל רק לשובע נפשו בלא הרגש הנאת הגוף רק אכילה בקדושה רוחניות להשביע הנפש ויהיה האכילה דברי תורה. ועל ידי זה יהיה צדיק גבור הכובש את יצרו דהא לית מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא כמו שאמרנו מהזוה"ק. ויוכל לתקן כל קלקול הנחש שהיה להרגיש הנאת הגוף באכילה. ועל ידי זה הטיל הנחש זוהמא בחוה וכל ילודי אדם נולדו מהזוהמא. ומזה בא עטיו של נחש שאמרנו שהוא מ"ש במ"ר (ר"פ תזריע) הן בעוון מלא אפילו אם יהיה חסיד שבחסידים אי איפשר שלא יהיה בו צד א' מעון. וכן הזמן בחודש שבט שכולו בפרשיות שובבי"ם שבהם הזמן לתיקון פגם הברית. רק מקצתן הם בטבת שהוא ההכנה להאור. ואחר כך הסיום באדר המיוחד למחיית עמלק שמצדו שורש הפגם (ונת' למעלה) וחודש שבט כולו מיוחד לתיקון הפגם. ונרמז שובו בנים שובבי"ם שאמרו (יומא פו.) דמעיקרא שובבים אתם. שהתשובה רפואה למפרע ולא כבעל מום שנתרפא. והיינו שאחר שנעשה זדונות כשגגות על ידי התשובה מיראה מצד האדם באתעדלת. השי"ת מעורר באתדל"ע שובו בנים שובבי"ם דמעיקרא שובבים אתם לעשות תשובה מאהבה. ע"י דברי תורה שזה תיקון גם לפגם זה כמו שאמרנו ממה שנאמר ולכל בשרו מרפא. ויהיה נעשה מתוקן מעיקרו:
1