פרי צדיק, ראש חודש סיוןPeri Tzadik, Rosh Chodesh Sivan
א׳איתא בס' יצירה לגירסת האריז"ל המליך אות ז' בהילוך כו' ורגל שמאל בנפש. והנה השייכות הילוך לחודש סיון זמן קבלת התורה מפני שלשון הילוך הוא על עסק התורה כמו שנאמר אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' וכדומה הרבה פסוקים. אבל מה שייכות רגל שמאל לעסק קבלת התורה. אך י"ל בזה ע"ד אמרם ז"ל (ברכות ס"א.) שתי כליות יש בו באדם אחת יועצתו לטובה ואחת כו' ומסתברא דטובה לימינו כו' דכתיב לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. היינו העצות לדברים חיצונים לצרכי הגוף הוא לשמאל. ואיתא במדרש (ויקרא רבה פ' ל"ה) ע"פ חשבתי דרכי ואשובה רגלי אל עדותיך אמר דוד בכל יום הייתי מחשב למקום פלוני אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבכ"נ ולבתי מדרשות והיינו שכל כך נקבעו הד"ת בלבו עד שמחשבות חוץ לדברים חיצונים שהם מבחי' רגל שמאל נעשה מזה עצמו ימין לבתי מדרשות. והנה לכאורה סותר זה למא' חז"ל (מגילה ו:) לא יגעתי ומצאתי אל תאמין כדאיתא תמי' זו בס' מי השילוח. וי"ל בזה עפ"י הידוע מסתירת הלשון יגעתי ומצאתי כי הלשון מציאה הוא על הבא בהיסח הדעת בלא יגיעה. רק שעל ידי היגיעה הרבה מקודם הוא בא אחר כך בדרך מציאה בהיסח הדעת. וע"ז יש לכוין הלשון ואשיבה רגלי על פי הדרש שהיו רגלי מוליכות אותי היינו מעצמם ומהו הלשון ואשובה שנראה מזה שהוא השיבם. אמנם שלא נאמר ושבתי רגלי רק שהוא השיבם. אמנם שלא נאמר ושבתי רגלי רק ואשובה שהוא פועל יוצא היינו שהוא גרם לזה על ידי היגיעה שמקודם שישיבו עתה מעצמם אל עדותיך. וע"ז מרמז רגל שמאל שעל ידי היגיעה בד"ת מקודם נהפך גם ההילוך של שמאל לדברים חיצונים גם כן לימין לד"ת כדברינו הנ"ל:
1
ב׳וגירסת הגאונים המליך אות ז' בריח כו' ומחול בנפש. וי"ל גם בזה הרמז לקנץ ד"ת כי בחי' ריח בא על ידי טהרת הנפש מהטומאה היוצא מהגוף כדאיתא בגמרא (סוטה מ"ט.) טהרה בטלה הטעם וריח וכו' מורחינא ריחא דחינוניתא אמר לו בני טהרה יש בך. ובוודאי אין המכוון רק על טהרת מטומאת הגוף כי אז לא היה נוהג טומאת נגעים וגם לא היה להם אפר פרה לטומאת מת. וגם איתא בגמרא (עירובין כ"א:) ע"פ הדודאים ובחורי ישראל היינו בעת הילדות והבחרות שאז היצר הרע של תאוה מתגבר ואז כאשר נשמר בזה לטהר נפשו הוא הכלי מוכן לקבלת התורה שנקנה בנפש על ידי היראה כש"נ ראשית חכמה יראת ה' והיינו בחי' הריח כמש"נ והריחו ביראת ה' ואמרו ז"ל (יומא ע"ב:) יראת ה' טהורה זה הלומד תורה בטהרה כו' וטחול ידוע מא' חז"ל (ברכות ס"א:) טחול שוחק ובזוה"ק מוכח שמהטחול נולד עצבות באדם וכדאיתא בתיקו"ז (תי' מ"ח) עציבו דטחול וכעס דמרה אמנם כי שניהם אמת כי בזה לעומת זה בענין שמחוק הכסיל היינו השמחה של הוללות נולד ממנה עצבות ומרה שחורה כענין אמרם ז"ל (סנהדרין ע:) על שמחת היין שמביא יללה ועצבות לבסוף. והוא שורש פיתוי הנחש בראשית הבריאה שהכניס עצבון בלב האדם כמש"נ בעצבון תאכלנה וגו' ועל ידי זה מביא התרשלות בלב מעסק עבודת ה'. אמנם השחוק והשמחה בד"ת הוא בהיפך שעל ידי היראת ה' טהורה באים לפקודי ה' ישרים משמחי לב. וכענין שמחתי מתוך יראתי (תדא"ר רפ"ג). וענין אות ז' יש לו גם כן שייכות למתן תורה כדאיתא במדרש (שמות רבה פ' ל') למטרונא שהיתה הולכת הזין מכאן והזין מכאן והיא באמצע כך התורה דינין מכאן כו' דאורייתא מסט' דגבורה קאתייא [מכי"ק כי אש דת למו ומסט' דיצחק בא הצחוק והשמחה דכן הוא נקרא ע"ש הצחוק וכמ"ש במד' דהרבה צחוק היה בעולם וכן במדה"נ] הגם שהוא באמצע כוחו של עשו. רק על ידי כח התורה ניתן לנו מתנות באדם כדאיתא בזוה"ק (ח"ג קצ"ב א' וב') ע"פ וזרח משעיר למו שניתן לנו כח החרב בד"ת כש"נ ואשר חרב גאותך ודייקא להכניע סטרא דילי' של ההיפך כש"נ חרבם תבוא בלבם וגו' וזהו כש"נ וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים וגו' והיינו הזין מכאן ומכאן כצורת האות ז' מב' הצדדים. והיינו הזין מכאן ומכאן כצורת האות ז' מב' הצדדים. וזה שייכות גם האות ז' לחודש סיון זמן קבלת התורה:
2
ג׳ביום ביום הזה באו מדבר סיני. פירש"י (מפסיקתא רבתי חדשה) לא היה צריך לכתוב אלא ביום ההוא מהו ביום הזה שיהיה ד"ת חדשים עליך כאלו היום נתנו. ובפסיקתא מסיק וכה"א היום הזה ה' אלהיך מצוך וגו' וכן דרשו על פסוק היום הזה נהיית לעם ללמדך שחביבה תורה על לומדי' כיום שניתנה מהר סיני (ברכות ס"ג:) וכן אשר אנכי מצוך היום מצוה אתכם היום בפרשת ק"ש (כמו"ש בפירש"י מספרי ואתחנן). והנה בכולם יתכן דרשה זו מכיון שכבר ניתנה תורה נכתב היום שיהיה ד"ת חדשים על כאלו היום נתנו. אבל כאן ביום שבאו למדבר סיני ועדיין לא ניתן להם ביום זה שום ד"ת כמו"ש (שבת פ"ו:) מה שייכות ע"ז דרשת היום הזה שיהי' כאלו היום נתנו. ומלשון הפסיקתא נראה דזה הוא אחד עם מה שנאמר היום הזה ה' אלהיך מצוך. והנה בזוה"ק (ח"ב ע"ח ב') איתא אתיהיב אורייתא לבנוי בחודש תאומים ואורייתא ברזא דתאומים תורה שבכתב ותורה שבעל פה. וצריך להבין הא במדרש (שמות רבה פ' מ"ו) איתא אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות בלבד ובלוחות השניות אני נותן לך שיהיה בהם הלכות מדרש ואגדות. ונמצא שתורה שבעל פה ניתן רק בלוחות שניים שנתנו ביום הכפורים. וכן מצינו גם בגמרא (נדרים כ"ה:) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה כו' שנאמר כי ברוב חכמה רוב כעס. וכש"כ תורה שבעל פה שלא היה נצרך קודם הקלקול וכמו שיהיה לעתיד דכתיב ולא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' כי כולם ידעו אותי וגו' ומה זה טעם שנתנו הדברות ראשונות בחודש תאומים. אך הענין דבפסיקתא דרש על בחודש השלישי לשון בחודש בא חודש. היינו שבא אז התחדשות בלב ישראל. והענין ע"פ מה ששמעתי מרה"ק מאיזביצא זצ"ל בענין מ"ש במדרש (ויקרא רבה פ' ט"ז) במעשה דרוכל א"ר ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע כו' עד שבא רוכל זה והודיעו מי האיש החפץ חיים. ולכאורה מה למה מהרוכל שאמר לו רק הפסוק כצורתו ולא יותר. ואמר ע"ז שבכל ד"ת יש בהם טעמי תורה היינו מה שמרגיש טעם ומתיקות בד"ת. והרוכל הזה שהיה לו עסק שהיה מקולקל בענין רכילות ולכן היה נקרא רוכל מל' הולך רכיל ואחר התשובה ע"ז ועמד על ד"ת זו הרגיש טעם מחודש בפסוק זה וזה שלמד ר' ינאי ממנו. שזה הטעם לא היה יכול להרגיש רק מי שיש לו עסק בזה. וע"ז נאמר כסיל אדם יבלענו שבדבר הזה שהאדם הוא כסיל בו ויש לו חסרון בזה. אחר כך אחר התשובה יבלענו נבלע ד"ת בלבו ומרגיש טעם אחר. וזהו בחי' תורה שבעל פה שיש בפסוקים שבתורה שבכתב. והנה תורה שבכתב הוא בחי' אור החמה והתורה שבעל פה הוא סיהרא דמקבלא משמשא. והנה או"ה מונין לחמה וישראל ללבנה כמ"ש (ב"ר פ' ל') הגדול מונה לגדול והקטן מונה לקטן. ואיתא (שמות רבה סו"פ ט"ו) ולכך מסר הקב"ה סוד הלבנה לישראל שיהיו מונים בה כו' וכשם שהלבנה של אור כך ישראל נוחלין האור כו'. דאו"ה מונין לחמה שהיא אש ואש תאכלם. מה שאין כן ישראל שמונים ללבנה שהיא בעצמה אינה אש רק מקבלת האור מהחמה. והיינו כי שמש ומגן ה' אלהים וכתיב כי ה' אלהיך אש אוכלה וקוב"ה תורה אקרי ואין תורה אלא קוב"ה כמו"ש בזוה"ק (ח"ב. ס' א') והוא ע"פ שאיתא במ"ר (ר"פ בחקותי) הקב"ה אינו כן אלא גוזר גזירה הוא מקיימה תחלה כ'ו. והוא שכל המצות הם דרכיו של הקב"ה וכתיב והלכת בדרכיו היינו לקיים המצות. וכמו שמצינו במצות שבת בפירוש כי ששת ימים וגו' וינח ביום השביעי ע"כ ברך וגו' וכן הוא במדרש (תנחומא בראשית ב׳:ב׳) אמר רחמנא נוחו ביומא דשבתא כי היכי דנחי בי' אנא כו' וזהו ואין תורה אלא קוב"ה שהתפיסה בהשי"ת הוא רק על ידי והלכת בדרכיו והוא התורה וזה נקרא שמש ואש. והתורה שבעל פה היא ההתחדשות בד"ת וזהו סיהרא דמקבלא משמשא והוא האור והטעם בד"ת מה שמרגיש בלב טעם ומתיקות, וע"ז נאמר החודש הזה לכם שההתחדשות הזה ניתן רק לישראל. וכן בתורה שבכתב לא מצינו שום קדושה לר"ח רק במשנה ראש ב"ד אומר מקודש. מפני שישראל מכניסין קדושה לחודש. ובמדרש (שמות רבה פ' ט"ו) ואם כלי חול כשמתמלא מן הקודש מתקדשת עאכו"כ ישראל שהם קדושים ומקדשים החודש. ובשעת מתן תורה בשעה ששמעו ישראל אנכי ה' אלהיך נתקע ת"ת בלבם (כמו"ש שיר השירים פ' ישקני) ואז כבר היה ד"ת נבלע בלבם והרגישו כולם טעמי תורה שהוא התורה שבעל פה ואז היה כמו שיהיה לעתיד ולא ילמדו עוד כו' כי כולם ידעו אותי והיה לכולם תורה שבעל פה האור מתורה שבכתב שהוא שמש ומגן ה' אלהים. אך אחר הקלקול הוצרכו לרב חכמה לתקן הרב כעס. וז"ש בזוה"ק דמש"ה ניתן התורה בחודש תאומים ואורייתא ברזא דתאומים תורה שבכתב ותורה שבעל פה. וכאן נדרש דכתיב בחדש שדרשו בא חודש שאז בא התחדשות בלב ישראל. ומה ההתחדשות שבא אז מכיון שלא ניתן עדיין התורה אבל הוא החשק והתשוקה שהיה לכל א' מישראל לקבלת התורה כשבאו למדבר סיני מקום שיקבלו שם התורה. והוא עפמ"ש בתדב"א (א"ר סו"פ כ"ב) שאמר לאותו תלמיד שא"ל עוסק אני בד"ת ומחמד ומתאוה ומצפה אני אם תורה תבא אלי וא"ל לא זכה לאיש לד"ת אלא אם כן מוסר נפשו עלי' כו' ואומר העניים והאביונים מבקשים מים ואין לשונם בצמא נשתה אני ה' אענם וגו'. והיינו שאין הקב"ה נותן ד"ת רק למי שצמא להם עד כי לשונם בצמא נשתה ואז אני ה' אענם. וכן מצינו (תדבא"ז פ' י"ד) שאמר לאותו אדם שאמר שלא נתנו לו בינה מן השמים. ואמר לו הפ' ה' אלהים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף וגו' הא למדת שאין ד"ת נבלעים בלב האדם אלא במי שהוא יעף להם כו' וכמו שנאמר כי אצוק מים על צמא. שאין השי"ת נותן ד"ת רק למי שהוא צמא להם כמו האדם שהוא צמא למים קרים על נפש עיפה. ובזה האדם נבלע ד"ת כמו שמצינו (ברכות כ"ד:) הא מלתא אבלעא לי. בליעה בלב וכמו שנאמר כסיל אדם יבלענו. והעיקר שיהיה נבלע ד"ת בלב שירגישו הטעמי תורה הוא על ידי החשק והצמאון שיש להאדם לד"ת. ולכן כתיב ביום הז"ה והז"ה מורה כמו שמורה באצבע. ובכאן אינו מפורש היום שהיה בר"ח רק בגמרא (שבת פ"ו:) דרש מגז"ש מכתוב החודש הזה לכם שהיה בר"ח. והיינו ביום הזה שהיה להם החשק והרצון ואז בא להם ההתחדשות שירגישו על ידי זה טעמי מצות בהד"ת שיקבלו. וזה שנדרש ביום הזה שיהיה ד"ת חדשים עליך כאלו היום נתנו שתמיד יהיה לישראל חשק זה כמו היום הזה שבאו למדבר סיני שהיה להם החשק הנפלא כמוש"נ בחודש שנדרש בא חודש כנ"ל. ועל ידי זה זכו אחר כך להתחדשות תורה שבעל פה שהוא הטעם שירגישו בהד"ת כשנבלע ד"ת. ואף עתה אף אחר שנתנו התורה מ"מ בכל שנה כשבא יום זה צריך להרגיש בלב החשק המחודש לקבלת ד"ת ועל ידי זה יהיה ד"ת נבלעים בלב וירגישו הטעמי תורה:
3
ד׳והנה בס' יצירה איתא שחודש סיון נברא באות ז' ואות ז' איתא בזוה"ק (ח"ב נ"ד א') מאן זיין דא חרב לה' מלאה דם. והיינו דאות ז' הוא כנגד מדת מלכות. וסוף הפסוק הוא כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום. והוא ע"פ מה שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה. והוא ע"פ שדרשו (ב"ר פ' ס"ה) ונשא השעיר עליו את כל עונותם עונות תם דהיינו שכל זמן שיש קליפת עשו על ידי זה יש מציאות לשאור שבעיסה בלב ישראל גם כן. והוא ע"פ מה שאיתא בזוה"ק (ח"ג קצ"ב ב') וזרח משעיר למו אתפשיט מיני' נהירו דחפיא עלי' ויהיב לי' למיהב להון לישראל הה"ד וזרח משעיר למו. ומהו האור שהיה לס"מ ועשו אך הוא עפמ"ש (איכה רבתי ב' ט') אם יאמר לך אדם יש חכמה באדום תאמין הה"ד והאבדתי חכמים מאדום יש תורה אל תאמין דכתיב בגוים אין תורה. והיינו שחכמה היה באדום ועשו עד שהיה יכול לרמות את יצחק לא כך הוא הלכה מן כך וכך לא כך איסורו לא כך היתרו (תנחו' תולדות) רק ד"ת שיהיה מורה לו ללב זה לא יהיה לו. ועיקר החכמה שלו היה בחרב לכבוש כל העולם תחת ידו וזאת קבלו ישראל ממנו להקדושה והוא התורה שבעל פה חרב לה' מלאה דם שעל ידי הרב חכמה יוכלו לתקן הרב כעס. וכמ"ש (קידושין ל':) בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין והיינו ע"י תורה שבעל פה כמו"ש (שם) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש שהוא מקום חידוש הלכה תורה שבעל פה. ולכן נקרא מדה זו זיי"ן מלשון חרב וכלי זיין שהוא כלי זיין נגד היצר הרע. ושבת שהוא כנגד מדת מלכות מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה איתא בזוה"ק (ח"א מ"ז ב') ביום השביעי דא תורה שבעל פה. הופיע מהר פארן היינו מישמעאל שקליפתו היתה הפסולת ממדת החסד והקליפה שלו היה תאות וחמדות ואהבת עולם הזה. וזאת הופיע לישראל בקדושה היינו מדת החסד והתאוה להיות חמידו דאורייתא כמו שיהיה לעתיד כמ"ש (זח"א קל"ח א'). ומעשו שהיה הפסולת ממדת הגבורה והיה בו חכמה. והניח כל חכמתו בחרב לכבוש כל העולם. זאת זרח משעיר לישראל החרב לה' מלאה דם לתקן הרב כעס ולהוריק הרע מלב כסיל לשמאלו. ולכן נברא חודש זה שהוא תאומים תורה שבכתב ותורה שבעל פה כנ"ל באות ז' שהוא חרב לד' מלאה דם. ועיקר העצה שיבלע ד"ת בלב הוא על ידי החשק והצמאון לד"ת וזהו ביום הזה שיהיה ד"ת חדשם עליך כאלו היום נתנו ויהיה החשק מחודש. וכן בכל שנה אף שכבר נתנה התורה צריך להשתדל להשיג חשק וצמאון מחודש לד"ת ועי"ז יזכה לטעום טעם מחודש בד"ת היינו טעמי תורה. כמוש"נ הנחמדים וגו' ומתוקים מדבש ונופת צופים. שיש טעם בהד"ת שמרגיש האדם כשנבלע ד"ת בלב וזה עסק חודש זה:
4
ה׳בחודש השלישי וגו' ביום הזה באו מדבר סיני. בפסיקתא איתא בחודש בא חודש בשעה שנגלה הקב"ה למשה בסנה התנה עמו ואמר לו בהוציאך וגו' תעבדון את האלהים על ההר הזה והיה משה מצפה ואומר מתי הוא בא. כיון שהגיע הקץ א"ל הקב"ה בא חודש שהיית מצפה לו. והנה הזמ מתן תורה היה בו' בסיון ולמה אמר לו בא חודש כו' שהוא משמע מר"ח. ונראה מזה שלא היה המכוון על מ"ת. והוא ששאלת משה רבינו ע"ה היה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים מה זכות יש בידם שאוכל להוציאם (כמ"ש שמות רבה פ"ג) ואף שידע משה רבינו שביד השי"ת להטות לבבם אליו לטובה אף שהם משוקעים. ויוכלו להיות טובים וזכאים. וכמו שהיו באמת בליל יציאת מצרים שהופיע להם אור עתיקא שנתבררו במכה עשירית בכל המדות מעילא לתתא עד בחי' כ"ע. שהמכות היו נגוף ורפוא נגוף למצרים ורפוא לישראל כידוע שבכל מכה למצריים יצאו ישראל כנגדה מקליפה א' מהעשר דרגין דמסאבותא ונכנסו למדה הזאת בקדושה עד מכת בכורות שהופיע להם מבחי' עתיקא ונקראו בני בכורי ישראל. וכן בשעת קריעת ים סוף דאיתא (מכילתא בשלח וש"מ) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל. אך משה רבינו ע"ה שאל מה זכות יש בידם. והיינו דעיקר דורש השי"ת מהאדם ההתעוררות מצדו ומה יועיל מה שיופיע בהם השי"ת קדושה וטהרה מצדו. וע"ז השיבו השי"ת בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה בזכות התורה שעתידין לקבל (כמ"ש מ"ר שם) לא היה המכוון על מתן תורה שזה היה גם כן מצד הש"י כמו"ש (שיר השירים פ' ישקני) בשעה ששמעו ישראל אנכי נתקע ת"ת בלבם ובשעה ששמעו לא יהיה לך נעקר יצר הרע מלבם והיה גם כן הכל מצד השי"ת כמו ביציאת מצרים וקריעת ים סוף. רק המכוון היה על החמשה ימים שקודם מתן תורה שאז הכינו ישראל עצמם מצידם לקבל התורה. ע"ז אמר בהוציאך וגו' תעבדון את האלהים על ההר הזה והיינו על בסמוך היינו מר"ח סיון דכ' ויחן שם ישראל נגד ההר סמוך להר סיני. ומאז היה החשק לכל א' מישראל בלב בקיווי וציפוי להגיע לזמן מתן תורה. וזהו עיקר העבודה מצד האדם כמו"ש (רע"מ זח"ג רפ"א ב') רחמנא לבא בעי. והוא מה שנאמר מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' והיינו כשיתן אל לבו שממ"ה הקב"ה עומד עליו מיד יגיע אליו היראה כו' כמו"ש (הג"ה ריש או"ח) ומזה בא החשק לעבודת השי"ת. וזהו עיקר העבודה מצד האדם. וזה שא' בפסיקתא הנ"ל שאמר לו הקב"ה בא חודש שהיית מצפה לו שלזה היה מצפה היינו להחשק והתעוררות בלב מצדם להקדושה. וזה היה ההכנה מצד ישראל למתן תורה. וז"ש (פסיקתא שם) ביום הזה באו מדבר סיני כו' לא יהיה בעיניך ישנים כו' והובא בפירש"י וזה שייך על ד"ת ובר"ח עדיין לא קבלו התורה רק באו למדבר סיני. רק קאי על החשק שהיה להם אז כשבאו למקום קבלת התורה. וע"ז א' שיהיה תמיד החשק חדש כאלו היום באו למדבר סיני (כמו שנת' לעיל מא' ב'):
5
ו׳ואמר ביום הזה באו מדבר סיני ואיתא בפסיקתא (שם) מפני מה נתנה תורה במדבר ללמדך שאם אין אדם מפקיר עצמו כמדבר אינו זוכה לד"ת ומה המדבר אין לו סוף כך ד"ת כו' שנאמר ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים. ובגמרא (עירובין נ"ד.) איתא וממדבר מתנה כו' אם משים אדם עצמו כמדבר כו' תלמודו מתקיים בידו וכאן אמר שאינו זוכה לד"ת רק כשמשים עצמו כמדבר והוא ההכנה למתן תורה. וכן נדרש במדרש (רו"ת ר"פ במדבר) ע"מ שנאמר במדבר סיני בראש חומש הפקודים שמי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החכמה כו'. אך בפסיקתא דרש זה על מה שנאמר באו מדבר סיני קודם מתן תורה והיינו העיקר לתורה שבעל פה שע"ז אמר שאין לו סוף כמדבר וע"ז נאמר ורחבה מני ים דתורה שבכתב מנוי וספור כל אותיותי' והוא ע"ד מה שאמרו בתנחומא (נח ג') שעיקר כפיית הר כגיגית היה על תורה שבעל פה שצריכה יגיעה וצער ולא תמצא תורה שבעל פה אצל מי שיבקש עונג העולם כו' וע"ז נאמר ביום הזה באו מדבר סיני שהפקירו כל עניני העולם ונעשו הפקר כמדבר שאין רצונם כלל רק מה שהוא רצון הש"י. וזה הענין שהקדימו נעשה לנשמע והיינו שיהיו תמיד מוכנים לעשות רק מה שהוא רצון הש"י ומה שיופיע השי"ת בלבם יעשו כיון שאין להם חפץ אחר ושום חשק לדבר אחר רק לרצונו ית"ש. וזה מ"ש (שבת פ"ח.) מי גילה לבני רז שמלאכי השרת משתמשין בו כו' שזה שייך רק אצל המלאכים שאין להם יצר הרע ואין להם שום בחירה רק מה שהוא רצון הש"י. וזה שנאמר ויחן שם ישראל נגד ההר ובפירש"י ז"ל ממכילתא כאיש אחד בלב אחד כו' והיינו כשרוצין רק מה שהוא רצון השי"ת אז ממילא כולם כאיש אחד בלב אחד כיון שאין להם רק רצון אחד מה שאין כן כשיש נגיעה לעניני העולם אז דעת ורצון כל אחד משונה מחבירו. גם כיון דכתיב ויחן ישראל וגו' ובהם נכללו אהרן ומשה וצדיקי ישראל ועמהם היו כולם כאיש אחד והיינו שהיו כולם ברצון אחד לעשות רצון הש"י כמו משה רבינו ע"ה ודומיהן. וזהו עיקר העבודה והכנה מצד ישראל. ועל זה היה המכוון במה שאמר השי"ת למשה רבינו ע"ה בהוציאך וגו' תעבדון את האלהים על ההר הזה על החמשה ימים שקדמו למתן תורה שהי' ההכנה מצד ישראל כאמור וע"ז אמר בא חודש שהיית מצפה לו כנ"ל:
6
ז׳ואח"כ אמר בפסיקתא בחודש השלישי אינו אומר בירח השלישי כשם שהוא קורא לחדשים אחרים בירח זיו כו' ואף דמסיק ע"ז דרש אחר נראה דקאי גם כן על הנדרש למעלה. ובאמת צריך להבין שאלתו הא בכל התורה לא נקרא בשם ירח רק בשם חודש. ואף בנביאים וכתובים נמצא הרבה פעמים שם חודש. אך באמת מה שנזכר שם חודש יש לו טעם דירח נקרא כל הכ"ט יום מהלך הירח מה שאין כן חודש יתכן רק על יום הראשון שנתחדשה הירח. ומה שהוזכר במועדים לשון חודש כמו בחודש השביעי וכדומה הוא עפמ"ש הרשב"ם (ב"ב קכ"א. ד"ה מועדי ה') אבל המועדים עצמן לא היו מקדשין כ"א החדשים כדתנן בר"ה לגבי קידוש החודש שאב ב"ד אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש כו' נפקא לן מדכתיב מקראי קודש שהיו מקדשין החודש וזה תיקון המועדות וקדושתן. והוא מה שאמרנו כ"פ שמטעם זה נקרא ראש חודש ולא תחלת חודש שהוא הראש לכל החודש שהוא המקור לכל הקדושות שיש בכל החודש דבתר רישא גופא אזיל (עירובין מ"א.) ולכן הוזכר במועדים בחודש שהמקרא קודש הוא מה שישראל עונין בר"ח מקודש מקודש ועל ידי זה ממשיכין הקדושה למועדים. ובכל פעם שהוזכר קודש הוא מה שישראל עונין בר"ח מקודש מקודש ועל ידי זה ממשיכין הקדושה למועדים. ובכל פעם שהוזכר החודש בשם חודש יש לו טעם. וזה הענין גם כאן דכתיב בחודש השלישי בא חודש והיינו שבר"ח שאמרו מקודש מקודש המשיכו הקדושה מחודש זה שהוא המתן תורה. וזה היה העיקר מצד ישראל החשק ומה שנעשה הפקר כמדבר שאין להם חשק ורצון אחר רק לרצון השי"ת. וזה היה העבודה וההכנה למתן תורה מצד האדם. וכתיב ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני שברפידים כתיב ועל נסותם את ה' לאמור היש ה' בקרבנו אם אין והיינו שלא ידעו אם כבר נשלמו שאף צרכי הגוף בקדושה והיינו היש ה' בקרבנ"ו עדמ"ש (תענית י"א:) כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו שנאמר בקרבך קדוש כו' אם אין שלא נשלמו עוד רק בעת שעוסקין בעבודת הש"י הם בקדושה ובעניני עולם הזה אינו בקדושה ומזה בא הריפוי ידים בד"ת ועל ידי זה ויבא עמלק. וכאן נאמר ויסעו מרפידים וגו' ויחנו במדבר והיינו שאין להם רצון אחר רק רצונו של מקום. והנה י"ב החדשים כנגד י"ב שבטים כמו"ש (תנחומא ויחי ט"ו) והאריז"ל סדרן כסדר הדגלים וחודש זה נגד שבט זבולן וזבולן היה עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה ולכאורה היה יותר שייכות שבט יששכר או שבט לוי דכתיב בו יורו משפטיך ליעקב וגו' לחודש זה שהיה זמן מתן תורה ושבט יששכר נסדר לחודש אייר. אך איתא בס' יצירה המליך אות ז' בהילוך כו' סיון בשנה רגל שמאל בנפש. ובחודש אייר המליך אות ו' בהרהור כו' והנה אות ו' איקרי אות אמת (זוה"ק ר"פ ויקרא) ואמת זו תורה (ברכות ה':) וכן אותיות ו' ה' משם הוי' מורים על תורה ומצוה (רע"מ נשא קכ"ג ב') והיה שייך יותר אות ו' לחודש זה שהיה בו מתן תורה. אך איתא בזוה"ק (בשלח נ"ד א') אלף אנקיב בחשוכי ונהיר לכל עיבר כו' ומטו לז' מאן זיין דא חרב לה' מלאה דם והיינו מדת מלכות וכמו"ש בזוה"ק (שם נ"א א') אפקיד בידהא כל זיינין דילה רומחין כו' והז' כולל כל הז' מדות והיינו זיווג קוב"ה ושכינתי'. דאות ו' כולל הו' מדות והוא בחי' קוב"ה והז' כולל כל הז' מדות. וע"ז מורה זבולן דכתיב הפעם יזבלני אישי. והיינו דיעקב אבינו נקרא שמש וכמו"ש (מ"ר ר"פ ויצא) אתא שמשא והאמהות נקראו ירח סיהרא דמקבלא משמשא. וזה ענין מה שנאמר שמח זבולן בצאתך ואיך יתכן לומר שמח והא כתיב בכל עצב יהיה מותר וכמו שא' (ברכות ל':) שאמר לי' אנא תפילין מנחנא היינו שהוא קשור בהשי"ת ועל ידי זה לא יזיק לו השמחה הא בלא"ה אסור השמחה. ואיתא (תענית ט"ו.) ולא הכל לשמחה צדיקים לאורה כו' רק אחר כך כתיב אור צדיקים ישמח כשזוכה על ידי האור ליישר הלב אז זוכה לשמחה כמו שנאמר ולישרי לב שמחה ואיך נאמר לו שמח זבולן בצאתך והיינו בצאתו לפרקמטיא. וכן כל הברכה שם עיקרה לזבולן (כמ"ש מגילה ו.) עמים הר יקראו כו' רק יששכר נכלל בברכתו. אך הענין הוא דאיתא בחודש אייר המליך אות ו' בהרהור והוא עפמ"ש (זח"א ר"ב א') דלית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא וע"ז אמר המליך אות ו' שמורה על ד"ת בהרהור. והוא ע"ד מ"ש הרמב"ם ז"ל (סוף הל' אס"ב) שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה כו' והוא ההכנה למתן תורה והוא כנגד שבט יששכר העוסק בתורה. וחודש זה המליך אות ז' בהילוך כו' סיון בשנה רגל שמאל בנפש שבשעת מתן תורה בדיבור לא יהיה נעקר יצר הרע מלבם ואז כל מעשיהם בקדושה כדרך מה שנאמר היש ה' בקרבנו כנ"ל. וע"ז מורה רגל שמאל שבכל מקום ימין מורה על ד"ת לב חכם לימינו ושמאל מורה על עניני עולם הזה למשמאילים בה. ובשעת מתן תורה שנעקר יצר הרע מלבם זכו שאף מעשי עולם הזה יהיה בקדושה וזהו רגל שמאל. ועל זה מורה אות ז' שכולל כל הז' מדות זיווג קוב"ה ושכינתי' וע"ז מורה זבולן הפעם יזבלני וגו' וכמו בשעת מתן תורה שבא משה והוריד השכינה לארץ כמו שהיה בתחילת הבריאה שהיה עיקר שכינה בג"ע וגם אדם הראשון היה בגן עדן. וכן במתן תורה שירד ה' על הר סיני למטה לישראל. וכעין מה שנאמר בנה בניתי בית זבול לך שבית המקדש היה מקום יחוד הקב"ה עם ישראל. וע"ז נאמר שמח זבולון בצאתך והיינו השמחה דכתיב שמחו צדיקים בה' ישמח ישראל בעושיו ישמחו במלכותך כו' והוא רק כשמתיישר הלב ומוריק הרע מלב כסיל גם כן כמ"ש בגמרא (תענית שם) ישרים לשמחה לישרי לב שמחה. וע"ז נאמר בצאתך בעסקו בפרקמטיא גם כן שמח כיון שהכל אף עניני עולם הזה גם כן בקדושה. והוא כענין מה שנאמר אם בחקותי תלכו ומדכתיב תלכו סתם היינו אף בדברי עולם הזה כעין שנדרש בגמרא (ברכות י"א.) ובלכתך בלכת דידך. ואיתא (מ"ר בחקותי) חוקים שבהם חקקתי שמים וארץ וזה שמח זבולון בצאתך. וזה שא' אות ז' בהילוך רגל שמאל שאף ההילוך בעניני עולם הזה בחי' שמאל גם כן בקדושה והיינו בשעת מתן תורה שנעקר יצר הרע מלבם וזה זוכין מצד השי"ת אבל עיקר העבודה מצד האדם בכל שנה הוא ההכנה בה' ימים שקודם זמן מתן תורה להיות נעשה כמדבר להפקיר כל עניני עולם הזה שלא יהיה לנו שום רצון רק רצונו של מקום כמו שהיה בשעת מתן תורה. ועל ידי זה יכולים לזכות בזמן מתן תורה להקדושה מצד השי"ת כמו בשעת מתן תורה שבדיבור לא יהיה נעקר יצר הרע מלבם ואז כל מעשה האדם בקדושה. בחקותי תלכו. שמח זבולון בצאתך. וזהו מעלת מתן תורה שזכו מצד השי"ת לישרי לב שמחה:
7
ח׳בס' יצירה המליך אות ז' בהילוך כו' תאומים בעולם וסיון בשנה כו' איתא בזוה"ק (ח"ב נ"ד א') מאן זיין דא חרב לה' מלאה דם. והיינו מדת מלכות וכמו"ש בזוה"ק לעיל מינה (נ"א א') אפקיד בידהא כל זיינין דילי' רומחין וסייפין קשתין חצין וחרבין כו' אמר מלכא מכאן ולהלאה קרבא דילי אתמסר בידך כו' וסוף הפסוק כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום. וכן כ' חרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים וגו' והנה קדושת חודש סיון הוא מה שבו היה מתן תורה ועל זה מורה האות שבו נברא. ובמתן תורה איתא (שיר השירים פ' ישקני) כששמעו ישראל לא יהיה נעקר יצר הרע מלבם והיצר הרע הוא הס"מ וחרב פיפיות לקטלא לס"מ כמ"ש זח"ג רע"ד ב') ומציאת היצר הרע הוא ממה שנמצא הרע באו"ה על ידי זה נכנס ללב ישראל גם כן שאור שבעיסה. וע"ז א' (סוכה נ"ב.) משה קראו ערל שהוא כח זר שנכנס מקלי' או"ה ללב ישראל וכמו ערל גוי שעומד ומפתה ומלחש באזן הישראל. וע"ז בא דבור לא יהיה לך לעקור הכח זר מלב. ובגמרא (שבת פ"ט:) מדבר סיני שירדה שנאה לאו"ה ומה שמו חורב שמו ופליגא דר"א דאמר הר סיני שמו ולמה נקרא הר חורב שירדה חורבה לאו"ה. ואלו ואלו דא"ח דשניהם אמת ופליגי רק מהו עיקר שמו. ופעם ראשון שנזכר הר הזה בתורה נקרא בשם חורב. כש"נ ויבא אל הר האלהים חורבה. ושם נאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. והענין שבאמת מהר חורב ירדה חורבה לאו"ה והיינו בשעת מתן תורה דכתיב אני אמרתי אלהים אתם דלא הווי מייתי (כמ"ש ע"ז.) והיה אז התיקון כמו שיהיה לעתיד והיה אז חורבה לאו"ה וכש"נ לעתיד והגוים חרוב יחרובו ונדרש במד' (במדרש רבה פ' א') מחורב יחרבו שנטלו אפופסים שלהם והיינו שאז היה ראוי להיות גמר התיקון והיו כולם נחרבין. דעיקר גלות מצרים היה להתכלית והמכוון להיות ואחרי כן יצאו ברכוש גדול והיינו להוציא מהם כל החיות ונצי"ק כמש"נ ונצלתם את מצרים. ובשעת יציאת מצרים במכת חושך כתיב ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. ואחר כך במכת בכורות שהיה נגד כ"ע שהמכות היו נגד ע"ס מתתא לעילא נגוף למצרים ורפוא לישראל (ע"ד שנדרש זח"ב ל"ו א') שבכל מכה יצאו ממדה אחת שבקליפה ונכנסו למדה זו שבקדושה. ובמכה עשירית מכת ונכנסו למדה זו שבקדושה. ובמכה עשירית מכת בכורות אז נשלמו ישראל לגמרי לפי שעה. ובז' דפסח בקי"ס ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל (כמ"ש מכילתא בשלח וש"מ) ואמר רה"ק מאיזביצא זצ"ל שאז היה בחי' הראיה מה שמראין לאדם בתחלתו. וע"פ מה שאומרים בשם הבעש"ט זצ"ל שהיה מקנא חוזק ההתעוררות בימי הנעורים בהכנסו לשערי החסידות. וכמ"ש ברוקח אין חוזק כחסידות בתחלתו ורבינו הרבי ר' בונם זצ"ל אמר שע"ז נאמר אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה שהיה ההתעוררת בחוזק רב. כי לא מחכמה שאלת ע"ז. היינו שלא היה מחכמתך רק בתורת שאילה מהשי"ת. ועיקר הוא מה שקונה אחר כך ביגיעו. ואמר רבינו הק' מאיזביצא שכל מה שיש בכח האדם להשיג בקנין אחר כך מראה זאת השי"ת לאדם בתחלה בראיה ואינו רק בשאלה ואחר כך מסתלק כדי שיעמול אחר כך להשיגו בקנין. וכן היה בקי"ס הראיה ראתה שפחה על הים ואחר כך נעלם מהם וכמו"ש (זח"ב ס' א') מדבר שור מדברא דהוו בעאן לאסתכלא בי' זיוא יקרא דמלכא קדישא. וכתיב ולא מצאו מים אין מים אלא תורה כו' דקב"ה תורה איקרי ואין מים אלא תורה ואין תורה אלא קוב"ה. ואחר כך במתן תורה זכו לזה בקנין. דכתיב פנים בפנים דיבר ה' עמכם. ובזוה"ק (ח"ב פ"ב א') חמו ישראל הכא מה דלא חמא יחזקאל בן בוזי ואם לא היה אחר כך הקלקול היה נשאר הקדושה בקנין והיה גמר התיקון והיה חורבה לאומות העולם לקליפתם והגוים מחורב יחרבו. אך אחר הקלקול לא יהיה עוד גמר התיקון בשלימות עד לעתיד ואז הגוים חרב יחרבו. וכיון שחזר יצר הרע למקומו אז נקרא ההר רק בשם סיני שעכ"פ ירדה שנאה לאו"ה דעכו"ם העוסק בתורה חייב מיתה (סנהדרין נ"ט.) שבסיני נבחרו ישראל כש"נ והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. והיינו כי באמת כל העמים שלי רק ישראל נבחרו לסגולה (כמ"ש פירש"י ממכילתא) וסגולה נקרא דבר שאין לו טעם עפ"י שכל וטבע רק שהוא סגולה בלא טעם וכן כתיב הלא את עשו ליעקב נאום ה' ואוהב את יעקב. יעקב נקראו עמי הארצים כמש"נ ולבית יעקב חטאתם ואיתא (ב"מ ל"ג:) ע"ה שזדונות נחשבות להם לשגגות שאינן יודעין כלל מהו עון וחטא. ומ"מ ואוהב את יעקב אף שנדמה ח"ו לעשו. וכן אם עשו רוצה להתדמות ליעקב וכמו שיהיה לעתיד דאיתא (מד"ת צו ב') לעולם הבא מה עשו עושה מתעטף בטליתו כזקן ויושב אצל יעקב. כמו שנאמר אם בין כוכבים שים קנך ואין כוכבים אלא ישראל. אך השי"ת דן את הלבבות ובלבבו אינו כן ומורידו כש"נ משם אורידך נאום ה' והיינו ואוהב את יעקב בלא טעם אף שנראה אחים דומים זל"ז. וזה שא' סיני שירדה שנאה לאו"ה ונקרא חורב על שם העתיד שירד חורבה לאו"ה. מה שאין כן כשנאמר למשה בסנה שהיה ראוי אז להיות התיקון האמיתי אז נקרא הר האלהים חורב בעצם שאז היה ראוי להיות יורד חורבה לאו"ה בשלימות. וקליפת מצרים ואומתה באמת נחרב מכל וכל. ובמכת בכורות שנהרגו בכורי מצרים אז נתקדשו בכורי ישראל כש"נ כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל וגו'. ובקי"ס דכ' לא נשאר בהם עד אחד אז נתקדשו כל ישראל במתן תורה. ובאמת אנו עושין שבועות ואומרים זמן מתן תורתינו אף שאז נתנו רק לוחות ראשונות שנשברו אחר כך. ואיתא (מ"ר תשא פ' מ"ג) מוטב שתדון כפנוי' ונראה שבשבירת הלוחות נתבטל כל התיקון. ומטעם זה דרשו במשנה (תענית כ"ו:) יום חתונתו זה מתן תורה על יוהכ"פ יום שנתנו בו לוחות אחרונות. ולמה אנו קורין שבועות זמן מתן תורתינו. אך באמת נשתברו רק הלוחות היינו מה דכתיב חרות על הלוחות שנחקק על לוח לבם הד"ת ונעקר יצר הרע מלב כסיל מכל וכל ולכן דרשו (עירובין נ"ד.) אל תקרי חרות אלא חירות היינו חירות ממה"מ והוא מה"מ והוא יצר הרע (ב"ב ט"ז.) שכיון שנחקק הד"ת על לוח לבם היו כבר חירות היצר הרע ומה"מ ושעבוד מלכיות. וזה נשבר אחר הקלקול. אבל המ"ת נשאר קבוע שביד ישראל לזכות לאור מאמר אנכי שיתקע ת"ת בלבם ולאור מאמר לא יהיה לך שיעקר יצר הרע כמו במ"ת וכל התרי"ג מצות נקראו בזוה"ק (ח"ב פ"ב ב') תרי"ג זיני עיטא שהם עצות לזכות לאור מאמר אנכי ה' אלהיך שיאיר בלב שיש בורא עולם. וכן יהיה באמת לעתיד שכל אחד מישראל יזכה לזה. וכן אף בזמן הזה בשבת על ידי שמירת שבת נגאל מכל וכל ונעשה חירות מיצר הרע וממה"מ ושעבוד. רק יוהכ"פ נקרא יום חתונתו. שאז ניתן תורה שבעל פה הרב חכמה לתקן הרב כעס כמו"ש (מ"ר תשא פ' מ"ו) ובלוחות שניים אני נותן לך שיהיה בהן מדרש הלכות ואגדות. אבל עיקר זמן מתן תורה שזכו ישראל שיהיו ראוים שיאיר מאמר אנכי בלבם ויעקב יצר הרע מלבם הוא בשבועות. ונקרא הר סיני שירדה עכ"פ שנאה לאו"ה. ומ"מ נקרא גם כן הר חורב ע"ש התכלית לעתיד שירד חורבה לאו"ה וזה יהיה על ידי כח מתן תורה בשבועות שהיה על הר האלהים. וזה שנאמר וחרב פיפיות בידם דאיתא בזוה"ק (ח"ג רע"ב א' וש"מ) ו' גוף החרב י' ראש החרב ה' ה' תרין פיפיות. אות ו' איקרי אות אמת ואמת זו תורה וזה גופא דחרבא שנתן השי"ת. ותרין פיפיות היינו השתדלות האדם לעקור היצר הרע מלב הם ב' ההי"ן ה' תתאה מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה הרב חכמה לתקן הרב כעס. כמ"ש (סוכה נ"ב:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש ששם חידוש ההלכות. וה' עלאה עפמ"ש בת"ז (תי' מ"ח) תרי זמנין אדכר הכא שבת לקבל שכינתא עלאה ותתאה והיינו ה' עלאה וה' תתאה. ומסיק מאי לדרתם זכאה מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי לבא ואתפני מתמן יצר הרע. שמי שזוכה שיכנס למעמקי הלב אז אתפני יצר הרע מתמן. ומזמור זה נאמר על העתיד דכתיב שירו לה' שיר חדש לשון. זכר שאין אחריו שעבוד וכתיב בי' ישמח ישראל בעושיו ואיתא (וי"ר פ' כ') ישמח ישראל בעושיו אינו אומר אלא ישמח עתידין הן לשמוח כו'. וכבר אמרנו דזה שנאמר יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו דלעתיד שיתגלה כבוד מלכותו בעולם אז ישמח ה' במעשיו של צדיקים וכן ישמח ישראל בעושיו. יהללו שמו במחול זה יהיה רק לעתיד שיעשה השי"ת מחול לצדיקים וכל אחד מראה באצבעו כו' (כמ"ש סוף תענית). ושם כתיב וחרב פיפיות בידם היינו ההשתדלות מצד ישראל להרוג לס"מ הוא היצר הרע בהב' פיפיות ה' עלאה וה' תתאה. לעשות נקמה בגוים כש"נ והגוים חרוב יחרובו. וזה שנברא חודש זה באות ז' מדת מלכות והוא נקרא חרב לה' מלאה דם. חרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים. וכ' כי רותה בשמים חרבי על אדום תרד שבמתן תורה אז נעשה כנסת ישראל שקבלו כל ישראל עול מלכותו יתברך לשמור התרי"ג מצות וזה קדושת החוש הזה שירדה שנאה לאו"ה וירד חורבה לאו"ה:
8
ט׳וכשנזכרו שמות ההר נזכרו גם על המדבר מדבר סיני מדבר חורב. דכתיב ביום הזה באו מדבר סיני ואי' בפסיקתא הובא בפירש"י מה ביום הזה שיהיה ד"ת חדשים עליך כאלו היום נתנו. וזה יתכן על מ"ת ולא על ביאתם למדבר סיני שהיה בר"ח ולא נתנו ד"ת עדיין כלל. אך מ"ת היה מצד השי"ת שנתן תורה לעמו ישראל. ומצד ישראל היה העיקר החשק להד"ת. וזה היה העיקר בר"ח כשבאו למדבר סיני שידעו שכאן מקום המיוחד למתן תורה (ונת' במאמרים הקודמים) ותיכף זכו והייתם לי סגולה מכל העמים שירדה שנאה לאו"ה וכאמור ונקרא מדבר סיני שעל ידי ההפקרות שעזבו הכל מפני חשק התורה כמ"ש (במדב"ר פ"א) כל מי שאינו עושה עצמו הפקר כמדבר אינו יכול לקנות את החכמה ואת התורה. ועל ידי זה זכו להיות סגולה מכל העמים וירדה שנאה לאו"ה. אך אחר הקלקול נשאר רק בשם סיני שירדה שנאה לאו"ה. מה שאין כן למשה רבינו ע"ה כשהראו לו בסנה נקרא הר האלהים חורבה כמו שהיה בשעת מתן תורה. כמו שנאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. היינו הר חורב שירדה חורבה לאו"ה כמו שיהיה לעתיד והגוים חרוב יחרובו. וזכו זה מחורב משעת מתן תורה. והרי"ף לע"י כ' דמה"ט אמר מה שמו דלא יתכן שיהיה נקרא בשניהם דאם ירדה חורבה לא יתכן שירדה שנאה ועל כן דסיני הוא שמו. ולפי האמור יתכן שלפי מה שהיה אחר כך הקלקול ירדה רק שנאה לאו"ה וחורב יהיה רק לעתיד והגוים חרוב יחרובו אך משה רבינו ע"ה שהיה כמו יעקב אבינו ע"ה דאיתא (ת"ז תי' י"ג) והא משה תמן הוה אלא מסטרא דלגאו הוה דלא מגופא ודא מנשמתא. ומצדם כבר היה התיקון כמו לעתיד. וכמו"ש (תענית ה:) יעקב אבינו לא מת וכן (סוטה י"ג:) לא מת משה כו' מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש משום הכי כשנאמר לו יציאת מצרים ומתן תורה כתיב הר האלהים חורבה שירד כבר חורבה לאו"ה. ואלו ואלו דא"ח ולא פליגי:
9
י׳וזה ענין מ"ש בס' יצירה לגי' האריז"ל המליך אות ז' בהילוך כו' שהוא ד"ת כמו שנאמר אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'. וכן לעתיד גם כן איתא (סוף ברכות) ת"ח אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר ילכו מחיל אל חיל ופירש"י ממדרש למדרש כו'. וגירסת הגאונים ז"ל המליך אות ז' בריח ובוודאי שני הגרסאות אמיתים שדברי הגאונים דברי קבלה ולא בא האריז"ל לחלוק עליהם. אך הענין שהאריז"ל סידר החדשים נגד י"ב השבטים כסדר הדגלים וחודש סיון כנגד זבולן ומה"ט גרם בהילוך עדמ"ש שמח זבולן בצאתך. והראב"ד ז"ל חשב כוחות האדם וריח כנגד שבט לוי ע"ש מה שנאמר ישימו קטורה באפך. ונראה דלסידורו חודש סיון כנגד שבט לוי ולוי לא היה כלל בהדגלים. אך כבר אמרנו שמה"ט הלוים לא התפקדו בתוך בני ישראל דמנין ישראל היה לידע חיילין דאורייתא שכל נפש יש לו אות או חלק מאות בתורה שאף שאין ס"ר אותיות בתורה רק הרבה אותיות מתחלק לחלקים כמו ל' כ' ו' וכדומה. ושבט לוי הם האור תורה והאר עינינו בתורתיך. והיינו להאיר בלב ישראל הד"ת ששרש קדושת שבט לוי היה אהרן הכהן שהוא היה נשיא שבטו (מד"ת בהעלותך ה') וכן איתא (שם במדבר י״ז:ב׳) דחשב בחירת הלוים ומייתי קרא ובחור אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן דמיירי באהרן היינו משום דהוא שורש הלוים. וזה היה כח אהרן שושבינא דמטרוניתא (זח"ג כ' א') להכניס האור תורה בלב ישראל ומש"ה לא נפקד שבט לוי בכלל הדגלים. אבל כפי שהיה בשעת מתן תורה שזכו ישראל להשלימות לגמרי אני אמרתי אלהים אתם לא הוצרכו כלל לזה כיון שנעקר יצר הרע מלבם לגמרי והיה אז גם שבט לוי בכלל י"ב שבטים. ובין כה אין ס"ר אותיות בתורה רק אות אחד מתחלק לכמה חלקים כנ"ל ויכול להיות כמה ריבוא אותיות. רק יש נפש אחד שכוללת כמה חלקים או כמה אותיות בתורה. ולפי זמן מתן תורה נברא חודש זה באות ז' ברית והיינו לתקן אף מעט שנחשבו לחלבנה שמרמז לפושעי ישראל (כמו"ש כריתות ו:) שגם כן יתן ריח כשהוא בכלל ישראל וכמו"ש (עירובין כ"א:) אלו ואלו עתידין שיתנו ריח ולעתיד ועמך כולם צדיקים ונברא חודש זה למתן תורה כנגד שבט לוי וריח ישימו קטורה באפך. מה שאין כן אחר כך לפי מה שהיה הקלקול ויתבררו רק לעתיד לא נחשב לוי בכלל הדגלים כנ"ל ונברא חודש זה כנגד זבולון אז נברא אות ז' בהילוך שמורה על ד"ת כאמור כגירסת האריז"ל:
10
י״אואמר תאומים בעולם וסיון בשנה דאיתא בזוה"ק (ח"ב ע"ח ב') טעם שנברא חודש זה במזל תאומים ואמר תומים כתיב כו' ובגין דהוה תמן האי רשע אסתלק מתמן אל"ף כו' ובגין דיעקב איהו תאומים כו'. והענין דכבר אמרנו במה שאומרים בנוסח פדון הבן אשר קדש עובר במעי אמו והקשה הרא"ש ז"ל (פ"א דקידושין סוסי' מ"א) דהא קדושת בכור בפטר רחם תלא רחמנא כו'. אך בלידת יעקב כבר פסקה זוהמתן כיון שהיה כמו אדם הראשון קודם הקלקול וכמו"ש (שבת קמ"ו.) עד ג' דורות לא פסקה זוהמא כו' יעקב הוליד י"ב שבטים שלא היה בהן דופי. אך לא היה בהתגלות עד מתן תורה שאז נתגלה שפסקה זוהמתן מכל וכל. וזה שאמר ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. ואף שבגמרא קאמר ופליגא דראב"כ כו' כבר ידוע שבמחלוקת חז"ל אלו ואלו דא"ח. וזה שאומרים אשר קדש עובר במעי אמו שעוד במעי אמו שאין לו עדיין יצר הרע שהנשמה משעת יצירה ויצר הרע משעת יציאה כמ"ש (סנהדרין צ"א:) יש לו קדושה שזכו לזה מיעקב אבינו ע"ה. וז"ש (נדה ל:) שבמעי אמו נר דלוק על ראשו וצופה מסוף העולם ועד סופו. והוא כמו אור שנברא ביום הראשון שהיה אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו (כמ"ש חגיגה י"ב.) כיון שאין יצר הרע. וכתיב תומים חסר א' דאל"ף אותיות פל"א שהוא תגו של יוד שהוא מכ"ע. וז"ש בזוה"ק ובגין דיעקב איהו תאומים אתיהיב אורייתא לבנוי בחודש תאומים והוא ע"פ מ"ש בהג"ה רח"ו עמ"ש בזוה"ק (שמות י"א ב') עד דלא אשתמודע משה בזיהרא עלאה עד שלשה ירחים וכ' רח"ו ז"ל כי ניסן אייר סיון הם כנגד חג"ת עכ"ל. וכבר אמרנו דניסן נגד אברהם אבינו ע"ה שהיה מרכבה למדת חסד ואז הופיע האור וע"ד מ"ש (ב"ר פ"ב) יהי אור זה אברהם אייר כנגד יצחק אבינו ע"ה עדמ"ש (זח"א קמ"ב א') ולחושך קרא לילא דא יצחק דאיהו חשך כו' והיינו דאברהם אבינו ע"ה קיים כל התורה כולה עד שלא נתנה (כמ"ש יומא כ"ח:) ולימד לכל העולם כולו ואז לא ירדה שנאה לאומות העוללם שהיו כל האומות ראוים לקבל עומ"ש. ויצחק היה הראשון שנימול לשמנה ונעשה אז הכנה שיהיה כנסת ישראל זרע יעקב להאיר מתוך החשך. וחודש סיון כנגד יעקב אבינו ע"ה שכולל מדת אברהם ויצחק חסד וגבורה והוא ברזא דתאומים. ואז נבחרו ישראל והייתם לי סגולה מכל העמים. דאף שהלוא את עשו ליעקב אף על פי כן ואוהב את יעקב. ואז ירדה שנאה לאו"ה שאינם שייכים כלל לד"ת וגוי העוסק בתורה חייב מיתה דכ' מאורשה קהלת יעקב. וז"ש בפסיקתא שעשה קסלטירין של פניו של משה דומה לאברהם א"ל הקב"ה אי אתם מתביישים הימנו לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו כו' ומה זו טענה למלאכים שינוחו לו למשה עבור זה לקבל התורה. אך הוא עפמ"ש בזוה"ק (ח"א ק"ד א') תלת מלאכין הוו האי אשא והאי מיא והאי רוחא כו' ובג"כ ויאכלו כו' לאתזנא מני' מסטרא דאברהם ובג"כ לא אשתארו ממה דיהיב לון אברהם כלום כו' והיינו שהראה להם שהם ניזונים מאברהם אבינו ע"ה ומייתי מדכ' ויאכלו וישתו אכילה ודאית שנהנו מזיו השכינה וזה עיקר קיום החיים כש"נ לכו לחמו בלחמי ואיתא בזוה"ק (ח"ג ז' ב') ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים וכש"כ שקיום המלאכים שהיו אשא ומיא ורוחא כנגד הג' מדות חג"ת שהאבות מרכבה להם בוודאי קיום שלהם מסטרא דאבות. ומשה רבינו היה עמודא דאמצעותא כמו יעקב אבינו יעקב מלבר משה מלגאו דא גופא ודא נשמתא כנ"ל. וכמו דאברהם מרכבה למדת חסד ויצחק למדת גבורה ויעקב כלול משניהם כן משה רבינו היה כלול משניהם. ואחר כך מסיק במדרש אמר הקב"ה למשה לא נתנה לך תורה אלא בזכות אברהם שנאמר לקחת מתנות באדם ואין אדם אמור כאן אלא אברהם כו' ויקרא אליו ה' מן ההר ואין ההר אלא אבות כו'. והיינו דהרים אלו אבות (כמ"ש שמות רבה פ' ט"ו) והיכן נזכר כאן אברהם רק ההר המיוחד היינו א"א שהיה אב ראשון (וכ"כ בזוה"ק ח"ב קפ"ט ב' מאן ראש ההרים דא אברהם סבא) וזה ענין מ"ש בזוה"ק (יתרו שם) ובגין דיעקב איהו תאומים אתיהיב אורייתא לבנוי בחודש תאומים שחודש זה נגד מדת ת"ת שכולל חסד וגבורה. רק בלידת יעקב אבינו ע"ה כ' תומים חסר א' שהיה עשו עמו והוא היה ההיפך מד"ת שעל שמו נקרא יצר הרע ערל (כמ"ש סוכה נ"ב.) וביום הזה באו מדבר סיני וירדה שנאה לאו"ה ונפרד עשו מכל וכל ואז יעקב ברזא דתאומים עם אות א' וזכו בניו לקבל התורה בחודש הזה אורייתא ברזא דתאומים תורה שבכתב ותורה שבעל פה שהיה כלול הכל בתורה שבכתב. וזה שנאמר מגיד דבריו ליעקב אגדה ברזא דחכמתא (זח"א רל"ד ב') וזה זוכין אף מיש הוא רק מדרגת יעקב שהם ע"ה (ב"מ ל"ג:) כמו"ש מורשה קהלת יעקב ובמ"ר (צו פ' ט') קהלת ינאי אין כתיב כאן אלא קהלת יעקב. חקיו ומשפטיו לישראל להם מגלה השי"ת החוקים שנחקק בלב. לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום שאינם זוכין לדעת אף בהמשפטים שיש להם חלק. שהם עושים רק עפ"י ד"א (ונת' במ"א) וזהו שירדה שנאה לאו"ה בבואם למדבר סיני:
11
י״בבחודש השלישי וגו' ביום הזה באו מדבר סיני. ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר. הנה נאמר כאן ד' לשונות של ביאה. באו. ויבואו. ויחנו. ויחן. היינו שיש כמה בחי' ומדרגות עד שבאים אל הנקודה של אמת. והוא כאשר דברנו כבר על מאמר חז"ל (ב"ר פ' ח') ע"פ חסד ואמת נפגשו וגו' שחסד אמר יברא ואמת אמר אל יברא צדק ושלום וגו' שלום אמר אל יברא מה עשה הקב"ה השליך אמת ארצה כו' ולכאורה מה הועיל בזה עם התנגדות השלום. רק שזה תלוי בזה שפירוד הלבבות הוא מחמת שאין דעתן של בני אדם דומין זה לזה והוא רק כאשר יש בזה נגיעה ומכוון לגרמי'. אמנם כאשר אמת מארץ תצמח היינו שהשליך השי"ת את בחי' האמת להשפיע בארץ ואז ממילא נעשה יחוד הלבבות ושלום בין הדיעות חלוקות מחמת שכוונת כולם יחד לתכלית נקודת האמת. כדאיתא (יבמות י"ד:) על מחלוקת ב"ש וב"ה אף על פי כן לא נמנעו כו' לקיים מה שנאמר האמת והשלום אהבו שעל ידי האמת נעשה שלום בין חלוקי הדעות כאיש אחד בלב אחד:
12
י״גוהנה ראשית הכונה להתחלת ד"ת הוא ביום הזה בא"ו מדבר סיני ואמרו בגמרא שבת שבר"ח באו למדבר סיני כתיב הכא ביום הזה וכתיב התם החודש הזה לכם כו' ולכאורה אם הוא גז"ש הזה הזה היה להם ללמוד יותר מביום הזה שנאמר ביום יציאת מצרים איזה פעמים. ואם כן היה להם ללמוד שהוא בט"ו לחודש. אמנם כי עיקר המכוון הלימוד הוא מתיבת ביום הזה סתם שאין שייכות לומר בסתם ביום הזה רק על יום המבורר והוא רק על ר"ח שהוא נעשה מבורר לכל העולם בעת שבאו עדים שראו את החידוש לבנה וזה מרמז על הבהקת הארה הראשונה הבא לנפש האדם כשבא לכנוס את עצמו להקדושה. ועל זה נתקשה משה על חידוש הלבנה מפני שהוא רק רשימה קטנה בהארה מועטת כשבאו רק שני עדים שראו החודש שעל ידי זה יתפשט הקדושה. אמר לו הקב"ה כזה ראה וקדש שדייקא כך הוא התחלת הכניסה לבחי' הקדושה ומזה נתפשט אחר כך הארת הקדושה בלב. ולכן נקרא בשם ראש חודש היינו ראש של החודש ובתר רישא גופא אזיל (עירובין מ"א.) והנה זה היה התחלת הכניסה להקדושה ונאמר ע"ז בלשון עבר באו מפני שהארה זו הראשונה חולפת ועוברת כמו שנאמר אח"ז ויסעו מרפידים פי' מרפיון ידים היינו בחינת עמלק שמביא הרפיון בלב האדם כמו שנאמר אשר קרך ופירש"י ז"ל שציננך והפשירך מרתיחתך היינו שמביא התרשלות בלב האדם בעסק עבודת השי"ת עד שחולפת ועוברת. והוא נקרא ראשית גוים שהוא המנגד לראשית שבהקדושה. ואחר זה נאמר ויבואו מדבר סיני ואמרו ז"ל (פירש"י יתרו ממכילתא) מקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני מה ביאתן למדבר סיני בתשובה אף נסיעתן מרפידים בתשובה היינו לאחר התשובה כאשר האדם זוכה לתקן זאת ולהחזיק במעוזו בלי התרשלות שזה בחי' רפידים ריפוי ידים. אז נתעלה במדרגת הקדושה וע"ז נאמר לשון ויבואו היינו שנקבע בו הארת הקדושה:
13
י״דואחר ז נאמר ויח"נו במדבר שעוד נתעלו במדרגה עליונה יותר לקבל נייחא מבחי' הקדושה כי לשון חנייה הוא כאשר נתיישב דעתו בנייחא בקביעות. כי ביומא קמא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא רק אחר זה כשבאו לבחי' ויחנו. והנה עכ"ז נאמר עוד בלשון רבים ויחנו כל אחד בפ"ע. אמנם תכלית המדרגה בהקדושה הוא מה שנאמר אחר כך ויח"ן שם ישראל בלשון יחיד וכאמרם ז"ל כאיש אחד בלב אחד. והיינו כשבאים לתכלית נקודת האמת אז נתייחדו הלבבות כאחד מאחר שכולם כוונתם אחד כדברנו הנ"ל. והנה ד' המדרגות האלו המה חולפות על כל נפש האדם בהדרגת כניסתו להקדושה והמה נגד בחי' ד' עולמות מתתא לעילא עשיה יצירה בראיה אצילות. ולשון ויחן שם הוא נגד תכלית הקדושה של בחי' אצילות שהוא העולם האחדות דאיהו וחיוהי חד בהון. והיינו כאיש אחד בלב אחד לתכלית המכוון ה' אלהינו ה' אחד:
14