פרי צדיק, ראש חודש סיון ב׳Peri Tzadik, Rosh Chodesh Sivan 2
א׳ביום ביום הזה באו מדבר סיני. פירש"י (מפסיקתא רבתי חדשה) לא היה צריך לכתוב אלא ביום ההוא מהו ביום הזה שיהיה ד"ת חדשים עליך כאלו היום נתנו. ובפסיקתא מסיק וכה"א היום הזה ה' אלהיך מצוך וגו' וכן דרשו על פסוק היום הזה נהיית לעם ללמדך שחביבה תורה על לומדי' כיום שניתנה מהר סיני (ברכות ס"ג:) וכן אשר אנכי מצוך היום מצוה אתכם היום בפרשת ק"ש (כמו"ש בפירש"י מספרי ואתחנן). והנה בכולם יתכן דרשה זו מכיון שכבר ניתנה תורה נכתב היום שיהיה ד"ת חדשים על כאלו היום נתנו. אבל כאן ביום שבאו למדבר סיני ועדיין לא ניתן להם ביום זה שום ד"ת כמו"ש (שבת פ"ו:) מה שייכות ע"ז דרשת היום הזה שיהי' כאלו היום נתנו. ומלשון הפסיקתא נראה דזה הוא אחד עם מה שנאמר היום הזה ה' אלהיך מצוך. והנה בזוה"ק (ח"ב ע"ח ב') איתא אתיהיב אורייתא לבנוי בחודש תאומים ואורייתא ברזא דתאומים תורה שבכתב ותורה שבעל פה. וצריך להבין הא במדרש (שמות רבה פ' מ"ו) איתא אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות בלבד ובלוחות השניות אני נותן לך שיהיה בהם הלכות מדרש ואגדות. ונמצא שתורה שבעל פה ניתן רק בלוחות שניים שנתנו ביום הכפורים. וכן מצינו גם בגמרא (נדרים כ"ה:) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה כו' שנאמר כי ברוב חכמה רוב כעס. וכש"כ תורה שבעל פה שלא היה נצרך קודם הקלקול וכמו שיהיה לעתיד דכתיב ולא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' כי כולם ידעו אותי וגו' ומה זה טעם שנתנו הדברות ראשונות בחודש תאומים. אך הענין דבפסיקתא דרש על בחודש השלישי לשון בחודש בא חודש. היינו שבא אז התחדשות בלב ישראל. והענין ע"פ מה ששמעתי מרה"ק מאיזביצא זצ"ל בענין מ"ש במדרש (ויקרא רבה פ' ט"ז) במעשה דרוכל א"ר ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע כו' עד שבא רוכל זה והודיעו מי האיש החפץ חיים. ולכאורה מה למה מהרוכל שאמר לו רק הפסוק כצורתו ולא יותר. ואמר ע"ז שבכל ד"ת יש בהם טעמי תורה היינו מה שמרגיש טעם ומתיקות בד"ת. והרוכל הזה שהיה לו עסק שהיה מקולקל בענין רכילות ולכן היה נקרא רוכל מל' הולך רכיל ואחר התשובה ע"ז ועמד על ד"ת זו הרגיש טעם מחודש בפסוק זה וזה שלמד ר' ינאי ממנו. שזה הטעם לא היה יכול להרגיש רק מי שיש לו עסק בזה. וע"ז נאמר כסיל אדם יבלענו שבדבר הזה שהאדם הוא כסיל בו ויש לו חסרון בזה. אחר כך אחר התשובה יבלענו נבלע ד"ת בלבו ומרגיש טעם אחר. וזהו בחי' תורה שבעל פה שיש בפסוקים שבתורה שבכתב. והנה תורה שבכתב הוא בחי' אור החמה והתורה שבעל פה הוא סיהרא דמקבלא משמשא. והנה או"ה מונין לחמה וישראל ללבנה כמ"ש (ב"ר פ' ל') הגדול מונה לגדול והקטן מונה לקטן. ואיתא (שמות רבה סו"פ ט"ו) ולכך מסר הקב"ה סוד הלבנה לישראל שיהיו מונים בה כו' וכשם שהלבנה של אור כך ישראל נוחלין האור כו'. דאו"ה מונין לחמה שהיא אש ואש תאכלם. מה שאין כן ישראל שמונים ללבנה שהיא בעצמה אינה אש רק מקבלת האור מהחמה. והיינו כי שמש ומגן ה' אלהים וכתיב כי ה' אלהיך אש אוכלה וקוב"ה תורה אקרי ואין תורה אלא קוב"ה כמו"ש בזוה"ק (ח"ב. ס' א') והוא ע"פ שאיתא במ"ר (ר"פ בחקותי) הקב"ה אינו כן אלא גוזר גזירה הוא מקיימה תחלה כ'ו. והוא שכל המצות הם דרכיו של הקב"ה וכתיב והלכת בדרכיו היינו לקיים המצות. וכמו שמצינו במצות שבת בפירוש כי ששת ימים וגו' וינח ביום השביעי ע"כ ברך וגו' וכן הוא במדרש (תנחומא בראשית ב׳:ב׳) אמר רחמנא נוחו ביומא דשבתא כי היכי דנחי בי' אנא כו' וזהו ואין תורה אלא קוב"ה שהתפיסה בהשי"ת הוא רק על ידי והלכת בדרכיו והוא התורה וזה נקרא שמש ואש. והתורה שבעל פה היא ההתחדשות בד"ת וזהו סיהרא דמקבלא משמשא והוא האור והטעם בד"ת מה שמרגיש בלב טעם ומתיקות, וע"ז נאמר החודש הזה לכם שההתחדשות הזה ניתן רק לישראל. וכן בתורה שבכתב לא מצינו שום קדושה לר"ח רק במשנה ראש ב"ד אומר מקודש. מפני שישראל מכניסין קדושה לחודש. ובמדרש (שמות רבה פ' ט"ו) ואם כלי חול כשמתמלא מן הקודש מתקדשת עאכו"כ ישראל שהם קדושים ומקדשים החודש. ובשעת מתן תורה בשעה ששמעו ישראל אנכי ה' אלהיך נתקע ת"ת בלבם (כמו"ש שיר השירים פ' ישקני) ואז כבר היה ד"ת נבלע בלבם והרגישו כולם טעמי תורה שהוא התורה שבעל פה ואז היה כמו שיהיה לעתיד ולא ילמדו עוד כו' כי כולם ידעו אותי והיה לכולם תורה שבעל פה האור מתורה שבכתב שהוא שמש ומגן ה' אלהים. אך אחר הקלקול הוצרכו לרב חכמה לתקן הרב כעס. וז"ש בזוה"ק דמש"ה ניתן התורה בחודש תאומים ואורייתא ברזא דתאומים תורה שבכתב ותורה שבעל פה. וכאן נדרש דכתיב בחדש שדרשו בא חודש שאז בא התחדשות בלב ישראל. ומה ההתחדשות שבא אז מכיון שלא ניתן עדיין התורה אבל הוא החשק והתשוקה שהיה לכל א' מישראל לקבלת התורה כשבאו למדבר סיני מקום שיקבלו שם התורה. והוא עפמ"ש בתדב"א (א"ר סו"פ כ"ב) שאמר לאותו תלמיד שא"ל עוסק אני בד"ת ומחמד ומתאוה ומצפה אני אם תורה תבא אלי וא"ל לא זכה לאיש לד"ת אלא אם כן מוסר נפשו עלי' כו' ואומר העניים והאביונים מבקשים מים ואין לשונם בצמא נשתה אני ה' אענם וגו'. והיינו שאין הקב"ה נותן ד"ת רק למי שצמא להם עד כי לשונם בצמא נשתה ואז אני ה' אענם. וכן מצינו (תדבא"ז פ' י"ד) שאמר לאותו אדם שאמר שלא נתנו לו בינה מן השמים. ואמר לו הפ' ה' אלהים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף וגו' הא למדת שאין ד"ת נבלעים בלב האדם אלא במי שהוא יעף להם כו' וכמו שנאמר כי אצוק מים על צמא. שאין השי"ת נותן ד"ת רק למי שהוא צמא להם כמו האדם שהוא צמא למים קרים על נפש עיפה. ובזה האדם נבלע ד"ת כמו שמצינו (ברכות כ"ד:) הא מלתא אבלעא לי. בליעה בלב וכמו שנאמר כסיל אדם יבלענו. והעיקר שיהיה נבלע ד"ת בלב שירגישו הטעמי תורה הוא על ידי החשק והצמאון שיש להאדם לד"ת. ולכן כתיב ביום הז"ה והז"ה מורה כמו שמורה באצבע. ובכאן אינו מפורש היום שהיה בר"ח רק בגמרא (שבת פ"ו:) דרש מגז"ש מכתוב החודש הזה לכם שהיה בר"ח. והיינו ביום הזה שהיה להם החשק והרצון ואז בא להם ההתחדשות שירגישו על ידי זה טעמי מצות בהד"ת שיקבלו. וזה שנדרש ביום הזה שיהיה ד"ת חדשים עליך כאלו היום נתנו שתמיד יהיה לישראל חשק זה כמו היום הזה שבאו למדבר סיני שהיה להם החשק הנפלא כמוש"נ בחודש שנדרש בא חודש כנ"ל. ועל ידי זה זכו אחר כך להתחדשות תורה שבעל פה שהוא הטעם שירגישו בהד"ת כשנבלע ד"ת. ואף עתה אף אחר שנתנו התורה מ"מ בכל שנה כשבא יום זה צריך להרגיש בלב החשק המחודש לקבלת ד"ת ועל ידי זה יהיה ד"ת נבלעים בלב וירגישו הטעמי תורה:
1
ב׳והנה בס' יצירה איתא שחודש סיון נברא באות ז' ואות ז' איתא בזוה"ק (ח"ב נ"ד א') מאן זיין דא חרב לה' מלאה דם. והיינו דאות ז' הוא כנגד מדת מלכות. וסוף הפסוק הוא כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום. והוא ע"פ מה שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה. והוא ע"פ שדרשו (ב"ר פ' ס"ה) ונשא השעיר עליו את כל עונותם עונות תם דהיינו שכל זמן שיש קליפת עשו על ידי זה יש מציאות לשאור שבעיסה בלב ישראל גם כן. והוא ע"פ מה שאיתא בזוה"ק (ח"ג קצ"ב ב') וזרח משעיר למו אתפשיט מיני' נהירו דחפיא עלי' ויהיב לי' למיהב להון לישראל הה"ד וזרח משעיר למו. ומהו האור שהיה לס"מ ועשו אך הוא עפמ"ש (איכה רבתי ב' ט') אם יאמר לך אדם יש חכמה באדום תאמין הה"ד והאבדתי חכמים מאדום יש תורה אל תאמין דכתיב בגוים אין תורה. והיינו שחכמה היה באדום ועשו עד שהיה יכול לרמות את יצחק לא כך הוא הלכה מן כך וכך לא כך איסורו לא כך היתרו (תנחו' תולדות) רק ד"ת שיהיה מורה לו ללב זה לא יהיה לו. ועיקר החכמה שלו היה בחרב לכבוש כל העולם תחת ידו וזאת קבלו ישראל ממנו להקדושה והוא התורה שבעל פה חרב לה' מלאה דם שעל ידי הרב חכמה יוכלו לתקן הרב כעס. וכמ"ש (קידושין ל':) בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין והיינו ע"י תורה שבעל פה כמו"ש (שם) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש שהוא מקום חידוש הלכה תורה שבעל פה. ולכן נקרא מדה זו זיי"ן מלשון חרב וכלי זיין שהוא כלי זיין נגד היצר הרע. ושבת שהוא כנגד מדת מלכות מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה איתא בזוה"ק (ח"א מ"ז ב') ביום השביעי דא תורה שבעל פה. הופיע מהר פארן היינו מישמעאל שקליפתו היתה הפסולת ממדת החסד והקליפה שלו היה תאות וחמדות ואהבת עולם הזה. וזאת הופיע לישראל בקדושה היינו מדת החסד והתאוה להיות חמידו דאורייתא כמו שיהיה לעתיד כמ"ש (זח"א קל"ח א'). ומעשו שהיה הפסולת ממדת הגבורה והיה בו חכמה. והניח כל חכמתו בחרב לכבוש כל העולם. זאת זרח משעיר לישראל החרב לה' מלאה דם לתקן הרב כעס ולהוריק הרע מלב כסיל לשמאלו. ולכן נברא חודש זה שהוא תאומים תורה שבכתב ותורה שבעל פה כנ"ל באות ז' שהוא חרב לד' מלאה דם. ועיקר העצה שיבלע ד"ת בלב הוא על ידי החשק והצמאון לד"ת וזהו ביום הזה שיהיה ד"ת חדשם עליך כאלו היום נתנו ויהיה החשק מחודש. וכן בכל שנה אף שכבר נתנה התורה צריך להשתדל להשיג חשק וצמאון מחודש לד"ת ועי"ז יזכה לטעום טעם מחודש בד"ת היינו טעמי תורה. כמוש"נ הנחמדים וגו' ומתוקים מדבש ונופת צופים. שיש טעם בהד"ת שמרגיש האדם כשנבלע ד"ת בלב וזה עסק חודש זה:
2