פרי צדיק, שמותPeri Tzadik, Shemot
א׳פרשת שמות מתחיל בשמות השבטים. דס' זה הוא דמתן תורה כמ"ש בבראשית רבה ע"פ ויהי אור זה ס שמות שהוא הוויית האור תורה. וידוע דששים ריבוא אותיות בתורה נגד ס רבוא נפשות דישראל כי אור התורה הוא עצמו אור הנפשות דבני ישראל. ומה שאמרו ששים ריבוא אף שאין ששים ריבוא אותיות בתורה כידוע. רק שכל אות מחובר מאותיות כמו ל' מ' הם כ' ו'. צ' הוא נ' ו'. ש' ג' ווין. א' ב' יודין ובאמצע ו' וכדומה. והגם דגם בזה אין החשבון מכוון ששים ריבוא אבל תפסו המספר ששים ריבוא שהיו בדור המדבר מקבלי התורה. וגם נפשות כל הדורות שרשם מהתורה ומאותם אותיות כי הרבה נפשות באות אחד וכלל כל הנפשות מישראל הם כלולים בי"ב שבטים ועל כן שמות השבטים שהוא שורש נפשותם דהשם הוא שורש החיות הוא גם כן כולל כל התורה. ובכל פעם שנז' שמות השבטים בתורה הוא בכונה מיוחדת בהוראת שמותם על אותו הענין שמדבר שם. כי כל הקדושות כלול בהם והשמות מרמזים על זה. ובריש שמות רבה דנקראים ע"ש הגאולה יעוש"ב. ור"ל דזכרון שמותם סימן הוא על שם הגאולה הרמוזה גם כן בשמותם. כי על ידי קדושת נפשותם היה הגאולה וכמ"ש ראובן ראה ראיתי את עני עמי שמעון כו'. כי בשבט ראובן היה קדושת הראיה ועל ידי זה גם כן ראה ה' וכן בשמעון קדושת השמיעה ועל ידי זה גם כן שמע ה' את נאקתם. וכן בכולם כפי הקדושה שלהם המרומז בשמם נתעורר על ידי זה למעלה גם כן כטעם ה' צילך ועל ידי זה בא הגאולה. והגם דהם נזכרים בהתחלת הגלות אבל עיקר הגלות בשביל הגאולה וכמ"ש במדרש שם דאשר יאהב ה' יוכיח וכל הגלות היה רק כדי לבוא לגאולה ולקבלת התורה. ועל זה הוא מזכיר שם שמות השבטים מצד רמיזתם על הגאולה שהוא מכוון הגלות והכל הכנה למתן תורה כמ"ש שם ובברכות ו' א' דג' מתנות על ידי יסורין וכמ"ש דרך חיים תוכחות מוסר. וד' פרשיות אלו שוב"ב הכנה למתן תורה שבפרשת יתרו ואחר כך משפטים להושיע משופטי נפשו שהם אותם אשר גם יצר הרע שופטן כמ"ש בהרואה ולעשות משפט כתוב באויבי עצמו שהם עצמם חיילות היצר הרע שעולה ומקטרג. וזהו פ' השובבי"ם שהוא זמן תשובה לבנים שובבים בתיקון הברית בדבר שאין התשובה מועלת כמ"ש בזוהר. אבל יש לו תיקון על ידי דברי תורה שהוא מחכמה שהוא למעלה מתשובה שהוא מבינה כמ"ש ולבבו יבין ושב. והוא רמוז בברכות דבקריאת שמע שעל מטתו אותו חרב פיפיות להרוג המזיקין וזהו לאסור מלכיהם ונכבדיהם שהוא שורש כח האומות. ופיפיות דרצה לומר ב' פיות קול קול יעקב דאז"ל קול תורה וקול תפלה דקריאת שמע כולל שניהם דעיקרה תורה ובקריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש ושלא בזמנה כעוסק בתורה ובעונתה עדיף שהיא גם בכלל תפלה וכמ"ש תוס' שבת י"א א' דהיא בכלל צלותא. וקרא חשיב ו' דברים חרב פיפיות. לעשות נקמה. תוכחות בלאומים. לאסור מלכיהם ונכבדיהם לעשות משפט. והם ו' פרשיות אלו שהם נגד ו' ספירות מחסד עד יסוד ובחסד ואמת יכופר עוון. ושמות שהוא סיפור הגלות הוא מצד החסד כמ"ש בריש שמות רבה על זה קרא דאוהבו שחרו מוסר ואשר יאהב ד' יוכיח שהוא מצד האהבה והחסד ואברהם בירר לו המלכיות והוגד לו גלות מצרים כשאמר במה אדע כי אירשנה דירושת הארץ הוא לצדיקים כמ"ש ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ ועל זה אמר במה אדע כי ידע שגם בזרעו ימצא פוגמי הברית וצדיק נקרא שומר הברית כידוע. אבל הכתוב העיד דכולם צדיקים וכל ישראל נקראים על שם יוסף הצדיק שארית יוסף ואפילו ערלי ישראל נקראים מולים וכל העכו"ם ערלים אפילו המולים כמ"ש בנדרים וזהו אות הברית המבדיל בין ישראל לעמים ונתבררו בגלות מצרים ועל זה אמר ידוע תדע וגו' דשם יתוודע ויתברר קדושת ישראל. וידוע מחלוקת ראשונים אי האבות יצאו מכלל ב"נ ואלו ואלו דברי אלוקים חיים דמכלל ב"נ יצאו ואברהם אבינו ע"ה נקרא בחגיגה ג' א' תחלה לגרים אבל לכלל ישראל לגמרי לא באו עד מתן תורה שהיו קדושין כמ"ש בסנהדרין ע"פ תורה וגו' מורשה קהלת יעקב מאורסה. ואברהם הובטח בזה בשבועה והוא כמו שידוכין והתקשרות בשבועה אבל עדיין אפשר להנתק עד הנשואין שנגמרו השדוכין ועל זה נאמר וידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים שהיו אז דוגמת נפש הגר דרק בשם ישראל יכנה וז"ש כי גר יהיה זרעך וגו' ועל ידי זה ועבדום וגו' יוכלו לשלוט לשעבדם דעדיין לא נקראו עבדי ה' ובנים למקום. ועל ידי העבדות זכו להתגלות הגאולה אחר כך וקבלת התורה. דעינויים ויסורין שלהם אינו כיסורי העמים שהוא להאבידם אבל אל ישראל הוא כאשר ייסר איש את בנו וגו' שהוא לאהבתו ומצד חסדו וטובו שאין יכול עדיין להטיב לו וצריך לייסרו ולהוכיחו דעל ידי זה יוכל לקבל אחר כך רוב טובה. ועל זה נאמר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא וגו' כי אני ה' רופאך ואם אין מכה רפואה למה. אבל הכונה אף שיהיה מכה אינו כמחלה במצרים שהיה להכותם ולכלותם במדת הדין וזה לא אשים עליך רק כשיגיע ח"ו עליכם תדע כי אני ה' שם הוי' שהוא מצד מדת הרחמים ואני רופאך בזה וכרופא המכאיב על ידי הרפואות והוא מקבל באהבה וחיבה שיודע שאינו רוצה לייסרו ולהכותו רק להטיב לו על ידי זה. וזהו פ' שמות שהוא הגלות שבא על ידי מדת החסד לאברהם והוא החרב פיפיות בידם שרומז גם כן על המילה שנעשית על ידי חרב פיפיות וניתנה לאברהם אבינו ע"ה ועל ידי זה מנצחים לכל האומות ולחרבא דעשו שהוא שורש האומות וכמ"ש ראשית גוים עמלק והוא מאס המילה שהוא שורש הערלה דעכו"ם ערלים. ובמצרים היה השעבוד על ידי שבטלו המילה כמ"ש במדרש דנעשו למה"ע ככל הגוים ול כן נאמר גוי מקרב גוי כעובר במעי אמו שזוהמת מצרים היתה מקפתם ועובר ירך אמו. אבל רק בהיותו במעיו וגם אז עצמותו חיותו אחר וסופו להיות בפ"ע. ומצרים ערות הארץ ושטופי זמה דעל כן היה הגלות לשם לברר שהם אינם כמותם דהם היו גדורים בעריות כמו שאמרו ז"ל. והוא על ידי יוסף שנגדר שם מערוה ונגדרו כל ישראל בזכותו כי כל ישראל גוי אחר. ולפי שיוסף הוציא דיבת אחיו דנותנים עיניהם בבנות הארץ שזהו עיקר פגם הברית דבועל ארמית ממשכא ערלתו כמ"ש בעירובין וחטא הוא בלשון וברית הלשון נגד ברית המעור דפגם שניהם נקרא רע כמ"ש בער רע בעיני ה' כידוע. וכן לשון הרע נקרא רע וא' על פי תורת המצורע המוציא רע ותיקון שניהם תורה כמ"ש בלשון הרע מאי תקנתי' יעסוק בתורה דכתיב מרפא לשון עץ חיים. ומות וחיים ביד לשון ולשון הרע נקרא מות וכן פגם הברית הביא המיתה דעיקר חטא אדם הראשון היה שעל ידי זה נעשה משוך בערלתו כמ"ש בסנהדרין מקרא דכאדם עברו ברית על ידי הזוהמא שהטיל בחוה. ועל ידי זה הוליד אותן ק"ל שנה רושו"ל בהוז"ל כמ"ש בעירובין. וידוע דהם הנפשות דגלות מצרים שהוצרכו לתקן זה על ידי ההשתקעות בזוהמת מצרים והם גדורים בעריות ועל ידי זה זכו להסרת הזוהמא במתן תורה כמ"ש בשבת. ולחד מ"ד שם ביעקב פסקה ואלו ואלו דברי אלוקים חיים וביעקב עצמו פסקה לגמרי דע"כ לא מת אבל אף דמטתו שלימה מכל מקום לא היה עדיין בהתגלות עד מתן תורה. ובמצרים שהיו כעובר דירך אמו כנ"ל לא נתגלה קדושתם ועל ידי זה טעה יוסף בהשבטים לחשדם כפוגמי הברית. ועל ידי זה לעבד נמכר יוסף כי הם חשבו דמסתמא כל הפוסל במומו פוסל. ע"כ מכתי"ק וחסר הסיום:
1
ב׳ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו'. במ"ר ומדברי תורה פתחו פרשה זו בפרשת חושך שבטו וגו' ואוהבו שחרו מוסר. ורמזו בזה שכל ענין גלות מצרים היה הכנה למתן תורה שזכו על ידי אהבת השם יתברך וזכו על ידי היסורין של גלות מצרים עד"ש ואוהבו שחרו מוסר. והגלות מתחיל מפסוק ויקם מלך חדש וכמ"ש במדרש רבה על פסוק וימת יוסף וגו' שכל זמן שהיה אחד מהם קיים מאותן שירדו למצרים לא שעבדו המצרים בישראל. וגם לפשוטו בודאי כל זמן שהיה יוסף קיים והיה מושל בארץ לא מלא לב א' מהמצרים לשעבד באחיו. ומ"ש (בראשית רבה ר"פ ויחי) כיון שנפטר אבינו יעקב התחילה שעבוד מצרים על ישראל. היינו שעבוד הנפש שהרגישו אז בנפשם מקליפת מצרים (כמו שנת' ויחי מ' ה). והנה בבראשית רבה (פ' ג) אי' דה' פעמים אורה שבמאמר יהי אור כנגד ה' חומשי תורה. והם כנגד ה' פרצופין שהם כנגד ד' אותיות השם הוי"ה וקוצו דיוד דרמיזא לאין שהוא פרצוף אריך אנפין כידוע ונגד זה הם ה' מדריגות שבנפש שנחשבו (בראשית רבה פ' יד). וכל אחד כלול מעשר כידוע. וספר ויקרא במדבר הם של עשר פרשיות. וכן דברים גם כן עשר פרשה. דפרשה ברכה אינו מחשבון ג"ן פרשיות ואינו נקרא בשבת מטעם זה. רק ספר בראשית בו י"ב פרשיות וס' שמות בו י"א פרשיות. והנה בבראשית רבה אמרו יהי אור כנגד ס' בראשית שבו נתעסק הקב"ה וברא את עולמו. ואמרנו שעקרו מתחיל מפ' לך ועד"ש (בראשית רבה פ' ב) יהי אור זה אברהם ואז התחיל אברהם אבינו ע"ה להאיר ולפרסם אלהותו יתברך ואחר כך נזכר כל לידת האבות וי"ב שבטים עד שמסיים ויישם בארון במצרים שאז נשלם בירור כנסת ישראל בבחינת יוסף וזה תשלום בריאת העולם בהעשר פרשיות שכנגד ע"ס. ומקודם לזה באו ב' פרשיות בראשית נח נגד ב' אלפים תוהו (כמו שנת' ר"פ וישלח) ושם נזכר דור המבול שהם כנגד תורה שבכתב שהיה ראוי ליתן לדור המבול כמ"ש (שמות רבה פ' ל) והתחלת דור המבול נזכר בפ' בראשית ואחר כך דור הפלגה שהיה בזלעו"ז נגד תורה שבעל פה שעיקר התפשטותה בבבל. ולכן כשהרגישו מזה רצו להעמיד המגדל שהוא בזלעו"ז נגד המקדש (ונת' ר"פ נח) וזה נזכר בפ' נח והם כנגד ב' אלפים תוהו והם הכנה לס' בראשית שכנגד יהי אור זה אברהם שממנו התחיל הב' אלפים תורה. ואחר כך ויהי אור כנגד ספר שמות שבו יצאו ישראל מאפילו לאורה כמ"ש בבראשית רבה. ויש לומר גם כן שעקרו מתחיל מפרשת וארא דשם כבר הוזכרו הז' מכות שהם היו נגוף ורפוא נגוף למצרים ורפוא לישראל ועל דרך מה שדרשו (זח"ב לו א) והיינו שבכל מכה יצאו ישראל מקליפה א' ונכנסו בקדושה במדה א' שמז' תחתוניות. ואחר כך בא בשלח גמר יציאת מצרים. ואחר כך מתן תורה דכ' אני אמרתי אלהים אתם שהיה ראוי להיות התיקון לכל הפגם של הנחש. ואחר כך אחר הקלקול נא' מעשה המשכן שהיה גם כן על ידי משה רבינו ע"ה להשכין השכינה בארץ ואף בחו"ל. וזה תשלום ס' שמות שכנגד ויהי אור שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה ובתקו"ז (תי' לו) אי' ויהי אור דא ר"ה וכו' ויהי לשנא דצערא. והיינו שזה מורה התחדשות תורה שבעל פה שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס ובמק"א (תי' ל) אי' ויהי אור דא שמאלא והוא על דרך מ"ש ומשמאלא אתיהיבת אורייתא דבעל פה וכו' ובזוהר הקדוש (ח"ב קס"ז א) ויהי אור דמימינא נפיק שמאלא. וזהו מרמז על לוחות שניים שהיה כלול בהם מדרש הלכות ואגדות וכמ"ש (שמות רבה פ' מו ופ' מז) ועז"נ כי כפלים לתושיה וזה סדר ספר ואלה שמות שהיה על ידי משה רבינו שהקים המשכן. והם גם כן עשר פרשיות. שבפרשה זו לא נזכר כלל מגאולתן של ישראל ואדרבה הפרשה מסיים למה הרעותה לעם הזה וגו' ומאז באתי וגו' הרע לעם הזה. אכן באמת פרשה זו הכנה לכל ס' שמות ויהי אור שבו יצאו ישראל מאפילה לאור שעל ידי גלות מצרים זכו למתן תורה כמ"ש (ברכות ה.) ג' מתנות וכו' וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין תורה וכו' והתורה זכו על ידי יסורי גלות מצרים וזהו שרמזו במדרש בפתיחת פרשה זו מה שנאמר ואוהבו שחרו מוסר:
2
ג׳אך מה שנאמר ואלה שמות בני ישראל וגו' שאינו מדבר מהגלות. הוקשה להמדרש דהא כבר הוזכרו שמותן ואמר במ"ר ואלה מוסיף שבח על הראשונים וכו' ואלה שמות הוסיף שבח על ע' נפש שנאמרו למעלה שכולם היו צדיקים. ויש להבין מה שייך בזה ואלה מוסיף שבח על הראשונים כיון שהם הם הע' נפש הנזכרים למעלה בספר בראשית ומה מוסיף בזה. אכן הענין הוא דכאן כתיב ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב וגו' ולכאורה הוה ליה לומר בני יעקב או לכתוב אחר כך את ישראל אך בזה להוסיף שבח על הראשונים שנשלמו בבחינת ישראל שהוא מדרגה עליונה ונקראו כולם בני ישראל. ואמר את יעקב שזה היה שלימות יעקב אבינו ע"ה שנשלם במצרים כמה שנאמר ויחי יעקב בארץ מצרים. שזה היה עיקר חיים שלו שנשלם שמטתו שלימה. והיינו שאף ע"ה מכונים בשם יעקב כמו שנדרש (בבא מציעא לג:) ולבית יעקב חטאתם אלו ע"ה וכו' דאף שאין יודעין כלל עד שזדונות נחשב להם לשגגות מכל מקום נקראים בית יעקב. וזה שלימות יעקב אבינו ע"ה שמטתו שלימה. וחשב כאן שמות בני ישראל ואיתא (במ"ר ומדברי תורה) על שם גאולת ישראל נזכרו כאן וכו' והיינו דכאן מדבר אחר שנשלמו ששים ריבוא נפשות מספר כל שורש כנסת ישראל וכמ"ש (ב"ר פ' עט) לא נפטר אבינו יעקב מן העולם עד שראה ס' רבוא מבני בניו. ואז נזכרו השמות על שם גאולתן של ישראל וזהו ההכנה לספר שמות שכנגד ויהי אור שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה. ואחר כך מסיים הפרשה במאמר משה רבינו ע"ה למה הרעותה לעם הזה וכבר הקשו הראשונים ז"ל שהרי כבר הודיע השם יתברך למשה כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך וגו' ולמה יתרעם. ונראה על פי מ"ש (במ"ר פ' א) וירא בסבלותם הלך משה ותיקן להם יום השבת לנוח. והיינו שתיקן להם שיועיל להם שביתת השבת שעל ידי זה יוכלו לצאת מאפילה לאורה. שבמצרים היו בתוך הקליפה מוקף ומוסגר מכל צד כעובר בבטן אמו ותיקן להם השבת שעל ידי כן יוכלו לצאת לאורה. ואחר כך איתא (מ"ר פ' ה) מלמד שהיו בידם מגילות שהיו משתעשעין בהן משבת לשבת לומר שהקב"ה גואלן וכו' א"ל פרעה תכבד העבודה וגו' אל יהו משתעשעין ואל יהו נפישין ביום השבת. ועל זה צעק משה רבינו אל ה' למה הרעותה וגו' שנתיירא שח"ו יתקלקלו עוד כיון שנתבטל מהם השבת והדברי תורה שכן הלשון במדרש (שוח"ט תהלים קי"ט) על פסוק לולי תורתך שעשועי ספרים היו להם והיו משתעשעים בהם וכו' ומסתמא היה להם הפרשיות שנאמרו בהם ההבטחות שהבטיח הש"י להאבות שיגאלו וזה היה דברי תורה שלהם. וכיון שנתבטלו מהם הדברי תורה והשבת אמר משה רבינו שהרע לעם הזה שיוכלו להתקלקל ח"ו ולא יהיה ואוהבו שחרו מוסר. והראה לו השם יתברך שזה הוא כעין קדרותא דצפרא. ואדרבה מזה יהיה עיקר ההכנה למה שנאמר ויהי אור שבו יצאו ישראל מאפילה לאור. והוא כנגד החשך שנזכר במאמר ראשון בראשית שכן היה סדר ברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קפ"ד א) דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא וכו'. וכל הפרשה זו הכנה לס' ואלה שמות שכנגד ויהי אור שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה. ואחר כך מתחיל העשרה פרשיות מהספר שהם כנגד ע"ס. וכן כתיב ביום הניח ה' לך וגו' ומן העבודה הקשה וגו' שנדרש (זח"א מ"ח רע"ב וש"מ) על יום השבת שהוא יום הניח שאז נותן השם יתברך נייחא בלב הישראל אף כשהוא בתוך העבודה הקשה ונראה שח"ו ישראל מתקלקלין עוד. אז מכיר הישראל שהוא מהש"י והוא צופה לטובה שעל ידי זה יצאו מאפילו לאורה כימי צאתך מארץ מצרים ויהיה נהורא דנפיק מגו חשוכא ועל ידי זה יהיה טוב מאד ועל ידי זה יש לישראל נייחא בלב. והמשמר שבת כהלכתה נגאל מיד מכל וכל:
3
ד׳ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו. פתח בני ישראל ואמר אחר כך את יעקב. ובזוהר הקדוש דקדק כיון דכתיב בני ישראל מהו את יעקב הבאים אתו אצטריך למימר. והמכוון גם כן דעל כל פנים הוה ליה לומר את ישראל. גם יש להבין מה שנאמר הבאים שהרי כבר באו והוה ליה לומר אשר באו וכן הקשה במ"ר וכי היום באים והלא ימים רבים היה להם שבאו למצרים וכו'. אכן כבר אמרנו במ"ש במד' ואלה שמות הוסיף שבח על ע' נפש שנאמרו למעלה שכולם היו צדיקים. ולכאורה לא שייך בזה הוסיף שבח כיון שהן המה הע' נפש שנזכרו בפ' ויגש. ואמרנו שהוסיף שבח במה שזכו להיות שמותיהן נזכר על שם גאולת ישראל וכמ"ש במ"ר ראובן שנאמר ראה ראיתי את עני עמי וכן כולם. והיינו שבפ' ויגש מדבר מביאת השבטים עם הע' נפש. וכאן מדבר משמות השבטים שמרמזין על גאולתן של ישראל. שכאן מתחיל סיפור הגלות. ויש לומר דזה שנאמר הבאים בלשון הווה. דכשנכתב הגלות אז הופיע האור משמות השבטים שרומזין לגאולת ישראל. ועל כן הזכירן בשם בני ישראל ע"ש מעלתן שמורה כי שרית עם אלהים ואנשים. ואחר כך כתיב את יעקב כמו שאמרנו במה שנאמר בסוף ויגש וישב ישראל וגו' והיינו שאז נשלם יעקב אבינו ע"ה בארץ גושן. וחי חיים שלא בצער ושלא ביצר הרע (כמ"ש סא"ר פ"ה) ואחר כך כתיב ויחי יעקב וגו' שמרמז שהכניס החיים והשלימות בכל זרעו דאף ע"ה יש להם קביעות בקדושה ונקראו בית יעקב וכמ"ש (בבא מציעא לג:) ועל כן נזכר בשם יעקב. וכן מורה כאן את יעקב שזה האור שירמז על גאולת ישראל זיכה להם יעקב שהוא השלימות מצדו להאיר לכל זרעו. ואיתא (מדברי תורה פ' זו) עקב ד' אותיות יש בו כנגד ד' עטרות שבניו מעטרין להקב"ה י' כנגד עשרת הדברות ע' כנגד ע' זקנים. ק' כנגד ההיכל שגבהו ק' אמה. ב' כנגד שני הלוחות וכו'. התחלת וסיום שמו מורה על תורה שבכתב עשרת הדברות וב' לוחות. ובאמצע ע' כנגד ע' זקנים והיינו שיש בדברי תורה ע' דיעות וכמ"ש בזוה"ק (ח"א כ"ו רע"א וש"מ) ובתיקונים שבעין אנפין לאורייתא. ונגד זה ע' זקנים וסנהדרין וכן הק' שמרמז לגובה ההיכל שם המנורה שמרמז ג"כ על אור תורה שבעל פה כמו שאמרנו כ"פ שזהו המכוון במ"ש במ"ר (תצוה ובהעלותך) בואו והאירו לי שהוא מרמז על בחינת תורה שבעל פה שהאור מצד ישראל כמ"ש (בבא מציעא נט:) לא בשמים היא כו' נצחוני בני (ונת' חנוכה). והענין שבאמת יעקב אבינו ע"ה שמו שמש שהוא מרכבה לשם הוי"ה. וכ' תתן אמת ליעקב אמת א' בראשון של אותיות תיו בסופן מם באמצעינתן וכו' (כמ"ש ב"ר פ' פא) וזה מורה שם הוי"ה היה הווה ויהיה. וקודשא בריך הוא תורה איקרי כמ"ש (זח"ב ס' א) וכן נדרש (ברכות כא.) כי שם הויה אקרא הבו גודל וגו' לברכת התורה לפניה שהתורה נקרא שם הוי"ה וכן אמרו (שם ה:) אמת זו תורה. ועל שם זה נקרא ישראל דישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא חד כידוע. ובאמת כלול בהתורה שבכתב כל אור תורה שבעל פה ג"כ ועל זה מרמז הפנימיות משם יעקב ע' ק' שרומזים לאור תורה שבעל פה כמו שאמרנו ואותיות י"ב רומזים לתורה שבכתב. וכל א' מישראל יש לו חלק בתורה שבעל פה וכמ"ש (ויק"ר פ' ט) ירותתי גבך וכו' מורשה קהלת ינאי אין כ' כאן אלא קהלת יעקב וכו' והיינו אף ע"ה שנקראו בית יעקב יש לומר חלק בתורה. והרי דאף זה האורח שהיה ע"ה עד שהיה סבור ר' ינאי שאינו בד"א ג"כ ולא ידע כלל בדברי תורה רק פסוק זה ששמע מהתינוקות. מכל מקום היה לו חלק בתורה שבעל פה שחידש זאת שאף ע"ה יש לומר חלק וירושה בדברי תורה וזה שנאמר את יעקב איש וביתו באו ועל דרך מ"ש בזוהר הקדוש (ד' א) כל דמקבל מאחרא איהו ביתא מההוא דיהוב וכו' וכן בכל המדות המקבל נקרא בחינת בית ויעקב אבינו ע"ה היה מרכבה לשם הוי"ה שנקרא שמש ואנהיר לסיהרא בחינת כנסת ישראל מלכות פה תורה שבעל פה. ודברי תורה הם נצחיים שלא נאמרו ח"ו רק לשעתם. וכתיב הבאים מצרימה בלשון הווה שמרמז על כל הגליות שכולם נקראו ע"ש מצרים על שם שהם מצירות לישראל כמ"ש (ב"ר פ' טז) וזש"נ ואלה שמות בני ישראל שמרמזין על שם גאולתן של ישראל. הבאים מצרימה שבכל הגליות שבאו ישראל עיקר המכוון הוא הגאולה שנרמז בשמות השבטים וכמו בגלות מצרים שהיה עיקר המכוון לזכות למתן תורה וכמו שפתחו מהאי טעמא במדרשים בפ' חושך שבטו וגו' ואוהבו שחרו מוסר. שכל היסורין הם רק כאשר ייסר איש את בנו. והרי אף גלות מצרים שהיו ישראל משוקעין בקלי' מצרים כעובר בבטן אמו מכל מקום עיקר המכוון היה מאהבה לזכות לתורה שבכתב. והיה כלול בה גם התורה שבעל פה כמו בלוחות שניים שהיה כלול בהן מדרש הלכות ואגדות כמ"ש (שמות רבה פ' מו ופ' מז) כן תכלית כל הגליות להוציא כל הניצוצות קדושות והתורה שבעל פה שנמצא בהם בסוד ואתה מחיה את כולם. וזהו הרב חכמה לתקן הרב כעס ולהאיר מתוך החושך וכמ"ש בזוה"ק (ח"ב קפ"ד א) דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מרוב חשוכא. וזה שנאמר את יעק"ב שמרמז על תורה שבעל פה שהוא פנימיות התורה שבכתב כמו שאמרנו. וזהו איש וביתו באו תורה שבכתב ותורה שבעל פה שהם קודשא בריך הוא ושכינתיה. וכיון שתכלית הגליות לזכות לאור תורה שבעל פה על כן ביום השבת שהוא בחינת תורה שבעל פה כמ"ש (זח"א מ"ו ב) ביום השביעי דא תורה שבעל פה דאיהו יום שביעי והיינו מלכות פה תורה שבעל פה. הוא הזמן שיכולים לזכות לגאולה וז"ש שעל ידי שמירת שבת מיד נגאלין:
4
ה׳ויהי בימים וגו' וירא בסבלותם. אי' ע"ז במ"ר ראה שאין להם מנוחה וכו' הלך משה ותיקן להם את יום השבת לנוח וכ"כ במ"ר (פ' ה) תכבד העבודה וגו' ואל ישעו אל יהו משתעשעין ואל יהו נפישין ביום השבת. ויש להבין איך נרמז כאן שתיקן להם משה יום השבת ובפסוק כתיב רק וירא בסבלותם. ובודאי יש בו רמז לשבת. אכן הענין הוא דבכל מעשה בראשית כתיב וירא אלהים כי טוב ואיך יתכן לשון וירא וכי מקודם לא ראה הבריאה. אך המכוון שעל ידי הראיה שראה הש"י הבריאה ונסתכל בהם הכניס בהם האור כי טוב ובמאמר ראשון שלא נאמר בו וירא כי טוב מפני שנזכר בו חושך ותוהו ובהו וכן ביום שני לא נאמר בו כי טוב מפני שנברא בו גיהנם כמ"ש (פסחים נד.) וכבר אמרנו שזה שנאמר ובורא רע אף שלא נזכר בבריאה שנברא רע. שהוא על פי מ"ש (שבת קמט:) עמה שנאמר גם ענוש לצדיק לא טוב אין לא טוב אלא רע. וזה מ"ש (סוכה נב.) דיצר הרע הקב"ה קראו רע דהכל א' דאש דיצר הרע הוא אש של גיהנם כמ"ש (ב"ר פ' ו) וכיון דלא כתיב בהוא וירא כי טוב הוא רע (ונת' בראשית מא' טו) וביום ו' כתיב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד והיינו שאז ראה הש"י בכל הבריאה ואז הכניס בהם האור כי טוב והיינו שמכל ההיפך מהטוב יהיה טוב מאד וכמו שנדרש בב"ר על היצה"ר ומה"מ וכדומה. והוא כמ"ש בזוה"ק (ח"ב קפד א) דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא ולית טבא אלא מגו בישא והוא שנעשה טוב מאד ע"י תשובה מאהבה שזדונות נעשות כזכיות וז"ש בגמ' (פסחים שם) אף על פי שלא נאמר בו כי טוב חזר וכללו בששי וכו' ואז בא המנוחה דכ' ויכלו וגו' כי בו שבת מכל מלאכתו שמצא חן בעיניו כל הבריאה והיה לו נייחא מזה. וזה דאי' (ר"ה יח.) היוצר יחד לבם וגו' אלימא ה"ק דברינהו לכו"ע ומייחד לבייהו כהדדי והא קא חזינן דלאו הכי הוא אלא לאו ה"ק היוצר רואה יחד לבם ומבין וכו' ואף דבקרא לא כתיב רואה לבם. אך כיון דכ' יחד לבם דמייחד לבייהו והוא רק על ידי הראיה שהיוצר רואה לבם ומכניס בהם אור כי טוב על ידי זה מייחד לבייהו וכש"נ ויחן ישראל נגד ההר ואי' במכילתא כאיש אחד בלב אחד ואז וירד ה' וגו' דזה לא יוכל להיות רק על ידי הראיה שרואה יחד לבם. וכתיב עיני ה' אל צדיקים ופירשו שהצדיקים זוכין גם כן לבחינת עיני ה' והיינו שיוכלו הצדיקים גם כן להכניס על ידי הראייה שלהם האור כי טוב. וכיון דכתיב במשה וירא בסבלותם היינו שהכניס בהם על ידי ראייתו שיהיה טוב מאד ובזה נרמז שתיקן להם יום השבת לנוח. וזכו אז להאמונה שהיו משתעשעין משבת לשבת בהמגילות שהקב"ה גואלן. וכן אמר הש"י שהם מאמינים בני מאמינים מאמינים שנאמר ויאמן העם וכו' כמ"ש (מ"ר פ' ג) וכן היה דכתיב ויקדו וישתחוו. ומכל מקום כתיב אחר כך בקי"ס וירא ישראל וגו' ויאמינו בה' ואי' ע"ז במכילתא ומ"ר שבזכות האמונה שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה. דאף על פי שהאמינו במצרים חזרו ולא האמינו וכמ"ש במ"ר שם. וכן איתא במ"ר פ' זו שהזקנים שהלכו עם משה נשמטו א' א' וכשהגיעו לפלטרין של פרעה לא נשתייר א'. והוא מפני שלא היה להם האמונה בשלימות ועל כן נתייראו לכנוס עם משה ואהרן לפרעה ולכן נתבטל מהם אז מצות שבת וכמ"ש במ"ר. וזה היה כעין חבלי משיח וכמו קדרותא דצפרא. ובזה נוכל להבין מה שכתוב בתורה ואל ישעו בדברי שקר שנדרש במ"ר שאמר פרעה על המגילות שהיו משתעשעין בהם וקראם פרעה דברי שקר. ובאמת הם דברי אמת שהיו הנביאות וההבטחות להאבות. ואיך תכתוב התורה דברי בדאי שאמר פרעה וכמו שאמרנו כ"פ שאף שהדבר מת שאמר כן מכל מקום כיון שאמר דברי בדאי אין התורה כותבת אותם. וכמו שלמדו (מדברי תורה ר"פ תולדות) שגדול השלום שדברה התורה דברי בדאי בשביל שלום ואי זה כה תאמרו ליוסף וגו' ואף שאמת שאמרו כן ליוסף מכל מקום אם השבטים אמרו דברי בדאי לא היה התורה כותבת אותם אם לא ללמדינו שראוי היה לומר כן מפני שלום. ולמה נכתב בתורה התיבות בדברי שקר שאמר פרעה כיון שדבריו דברי בדאי - אך לפי האמור מובן שהוא מפני שמה שהיו משתעשעין בהמגילות לומר שהקב"ה גואלן לא היה להם האמונה בשלימות ע"כ קראם הכתוב דברי שקר. והראיה שהרי אחר כך הזקנים נשמטו אחד אחד. ואחר כך בקי"ס דבעתיקא תליא כמ"ש (זא"ב נב ב) ואיתא במכילתא (בשלח וזוה"ק שם סד ב) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל. אז כתיב ויאמינו בה' שזכו אז לאמונה בשלימות ועל ידי כן זכו לומר שירה ולכן נדרש על זה תשורי מראש אמנה שמרמז שזכו לאמונה עד הראש שהוא מהימנותא שלימתא שזוכין בהתגלות עתיקא. ובאמת כל אחד מישראל מאמין שהכל מה' יתברך והוא הזן ומפרנס ומכל מקום רואים אנו שמבטלין מן התורה ומטרידין א"ע בהשתדלות הפרנסה. ואף שמאמינים שהכל מה' יתברך והיה לו לסמוך שאין מעצור לה' להושיע במעט השתדלות והיש לומר לעשות תורתם עיקר ומלאכן עראי. אך הוא מפני שאין האמונה בשלימות וכמ"ש (זח"ב סב סע"ב) שטו העם ולקטו שטותא הוו נסבי לגרמייהו בגין דלא הוו בני מהימנותא וכו' ובודאי היה כל א' משיג פרנסתו במעט השתדלות. וזה ענין מ"ש (שבת לא.) בשעה שמכניסין אדם לדין א"ל נשאת ונתת באמונה קבעת וכו' ומצינו (קידושין מ:) אין תחלת דינו של אדם אלא על דברי תורה וכו' וכמו שעמדו ע"ז בתוס' (שם). אך לפי האמור הוא ענין א' ששואלין לו נשאת ונתת באמונה שלימה שהש"י הזן ומפרנס והכל מידו וממילא עושה האדם מלאכתו עראי ותורתו עיקר. וזה שדרשו פוטר מים היינו מי שפוטר עצמו מדברי תורה הנמשל למים וכמ"ש בפירש"י. וזה ע"י התנצלותו שהיה טרוד בפרנסתו. ראשית מדון ששואלין אותו נשאת ונתת באמונה. ומצינו (יומא לה:) הלל מחייב את העניים. ובשבת זוכה כל א' למהימנותא שלימתא דהא בהא תליא מהימנותא דלעילא בעתי"ק ובז"א ובחק"ת כו' ועל כן נקראו הסעודות סעודתי דמהימנותא שלימתא. ומקבל כל א' מישראל עליו עול תורה באמת בשלימות:
5
ו׳נהוריא ישרי בה. בב"ר (פ' ג) ה"פ אורה כנגד חמשה חומשי תורה יהי אור כנגד ספר בראשית שבו נתעסק הקב"ה וברא את עולמו. והוא שכל ספר בראשית הוא סדר הבריאה אשר עשה את האדם ישר וקלקל ואחר כך בא אברהם יהי אור זה אברהם כמ"ש (שם פ' ב) ואחר כך נולדו י"ב שבטים וסיום הספר ויישם בארון במצרים והוא שלימות בחינת יוסף שיברר כל ישראל במדתו ונת' כ"פ. ויהי אור כנגד ס' ואלה שמות שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה. והיינו דויהי אור הוא תורה דתורה אור. ובפרשה זו נזכר לידת משה דכתיב ביה ותרא אותו כי טוב הוא ונדרש (סוטה יב.) שבשעה שנולד נתמלא הבית כולו אור. ובפרשה זו נזכר הגלות שהיה הכנה למתן תורה שזכו ע"י היסורין כמ"ש (ברכות ה.) והיינו ע"י יסורי גלות מצרים וכמו שאמרנו שמטעם זה פתחו פרשה זו במד"ר ומדברי תורה בפ' ואוהבו שחרו מוסר. ועוד דרשו בגמ' כי טוב הוא שנולד כשהוא מהול ובזוהר הקדוש פ' זו (יא ב) מייתי ב' הדרשות ומסיים וכלא הוה ר"ל שב' הדרשות הם א' דטוב מורה על קדושת הברית כמה שנאמר אמרו צדיק כי טוב והוא היפך הפוגם ח"ו שנקרא רע בעיני ה' כמ"ש (זח"א ריט ב) וכ"ה בגמ' (נדה י"ג:) וכתיב אור זרוע לצדיק ובגמ' צדיקים לאורה וצדיק נקרא מאן דנטיר ברית כידוע. ואמרו (סנהדרין לח:) אדם הראשון משוך בערלתו היה והיינו שאחר הפגם על ידי זוהמת הנחש נעשה משוך. ומפני שהיה ביום הבריאה בתוך ו' ימי בראשית נמשכה לו הערלה בטבע ונולדים כל זרעו ערלים. אבל קודם הפגם נברא מהול ואם לא היה הפגם היו נולדים הכל מולים. וז"ש כשנולד משה נתמלא הבית אור שהוא הנפש המיוחד לתיקון פגם הנחש ונתמלא הבית אור זרוע לצדיק. וזה גם כן מ"ש שנולד מהול כיון שנתקן בו פגם אדם הראשון שהיה על ידי זוהמת הנחש שגרם גם פגם הק"ל שנה. ועד לידת משה היו ישראל במצרים ק"ל שנה כנגד הק"ל שנה שקלקל. ונתקן הפגם וכמ"ש האריז"ל. וכן היה קודם לידתו הגזירה היאורה תשליכוהו כמו דור המבול שהיה בשביל פגם זה כידוע. והנה במאמר בראשית נזכר וחושך ע"פ תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים ואיתא בב"ר ורוח זו רוחו של מלך המשיח וכו' ע"פ המים בזכות התשובה שנמשלה למים שנאמר שפכי כמים לבך נוכח פני אד'. ואיתא בתדב"א (סא"ר פ' יח) שכאן נאמר נכח פני ה' ולהלן הוא אומר ויחנו אלה נכח אלה וגו' מה להלן וכו' מה כתיב שם ביום השביעי ותקרב המלחמה וגו' ואלולי שהדבר כתוב אז איפשר לאומרו וכל האומרו היה חייב מיתה. והמכוון על דרך מה ששמעתי מרה"ק זצוק"ל עמה שנאמר מושל באדם צדיק מושל ביראת אלהים דקאי על בעל תשובה וכמו שנדרש הגבר הוקם על שהקים עולה של תשובה (כמ"ש מ"ק טז:) ואמר שהבעל תשובה מושל באדם צדיק ומרמז שאף שרשב"י אמר שאין מועיל תשובה לפגם זה כמ"ש (זח"א רי"ט ב) מכל מקום הבעל תשובה עומד כנגד ומעורר רחמי שמים ומתקבל בתשובה. מושל יראת אלהים היינו אף מי שנמנע ממנו התשובה מן השמים כאחר ששמע שובו בנים שובבים חוץ מאחר (כמ"ש חגיגה טו.) מכל מקום אם היה דחיק נפשיה ועייל והיה שב בתשובה היה מועיל וכמ"ש השל"ה הק' וסמכו עמ"ש (פסחים פו.) כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא וזהו מושל ביראת אלהים כביכול (ונת' מקץ מא' ב ויגש מא' ג) וזה כונת התדב"א דדרש שפכי כמים לבך על התשובה כמ"ש בב"ר ואמר נכח פני אדני כביכול לשון מלחמה. שהבעל תשובה מופיע בו הש"י תקיפות שיוכל לעמוד מנגד ולהתגבר בתשובה ויתקבל. ומה שאמרו חוץ מאחר היה רק שלא יסייעוהו אבל אם היה זוכה להתגבר בתשובה היה מתקבל גם כן. וכן דברי רשב"י נקראו גם כן דברי אלהים חיים והבעל תשובה יכול לדחוק עצמו ולמיעל ומתקבל בתשובה וזה גם כן מרומז במה שנאמר נכח פני אד'. וז"ש בתדב"א ואלולי שהדבר כתוב וכו' וזה נרמז במאמר בראשית שע"י תשובה יכול לתקן החושך ותוהו ובהו שמרמז למעשיהן של רשעים כמ"ש בב"ר שיהיו נעשים זדונות כזכיות ועל דרך מ"ש (זח"ב קפד א) דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא דאחר כך נא' יהי אור כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא. ואחר כך ויהי אור כנגד ס' ואלה שמות שמשה רבינו הוריד התורה שבה יש תיקון לפגם זה להבא דאצולי מציל מהרהורים רעים וכמ"ש (סוכה נב:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש דהיינו להכניס החשק לדברי תורה. וכן על ידי דברי תורה יש תיקון לפגם זה על העבר וכמו שאמרנו דזש"נ ולכל בשרו מרפא דקאי על פגם זה דנקרא בשר ובקדושה בשר קודש ובהיפך בשר חמורים ועל כן כתב האריז"ל שזמן ו' שבועות אלו שר"ת שובבי"ם מסוגל לתיקון פגם זה שמות שנזכר בו לידת משה עד יתרו שבו מתן תורה שיצאו ישראל מאפילה לאור. ואחר כך משפטים דכ' בו כי תקנה עבד וגו' והיינו מי שקלקל כ"כ עד שנמכר לעבד. שזה גורם פגם זה וכמו שמצינו בחם שקלקל ששימש בתיבה כמ"ש (סנהדרין קח:) שהיה פגה"ב כיון שנאסר להם. וכן אי' למ"ד רבעו (כמש"ש ע.) נתקלקל בנו לעבד. וכמו שאמרנו דמהאי טעמא מכרו ליוסף שחשדוהו לפגום בזה כיון שאמר עליהם שנושאים עיניהם בבנות הארץ וסברו שבמומו פוסל (ונת' כ"פ) וכן עיקר גלות מצרים היה לתיקון פגם זה ובאמת על הכלל הועיל גלות מצרים שנתבררו כולם במדת צי"ע וכמ"ש (שהש"ר פ' ד) יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל הזכרים בזכותו. ואחת היתה ופרסמה הכתוב ומכלל שבזכרים לא נמצא אף א'. מכל מקום בפרט יכול להיות שיהיה א' שיקלקל ויצטרך להמכר לעבד לתיקון פגם זה ועל זה כ' כי תקנה וגו' ובשביעית יצא שיש לו תיקון בבחינת שמיטה שבת תתאה. ואף מי שמשוקע ביותר ח"ו עד שיאמר אהבתי את אשתי וגו' מכל מקום גם לזה יש תיקון ביובל שהוא בחינת שבת עלאה והוא שופר גדול דכ' ובאו וגו' והדחים בארץ מצרים והיינו אף המשוקעים בקליפת מצרים שהיא ערות הארץ. מכל מקום יתעורר בלבם תשובה ע"י השופר גדול שהוא בחינת שבת עלאה יובלא. ושבת ברזא דברית כמ"ש (זח"ב צב א) שהוא מיוחד לתיקון פגם הברית. והוא גם כן שמירה להבא דכ' שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע ודרשו במכילתא (בשלח) שמשומר מן העבירה ונראה שמרמז ביחוד על פגם זה שנקרא רע כמו שאמרנו. וכן הוא תיקון על העבר שנדרש (שבת קיח:) שאפילו עובד עבודה זרה כאנוש מחול לו. ובעובד עבודה זרה נכלל כל העבירות וק"ו שעל ידי שמירת שבת יש תיקון לפגם הברית. ובסעודת יום שבת שהוא כנגד שבת עלאה כמ"ש ברע"מ (שם) תיקון לכל אחד מישראל ואף הנדחים בארץ מצרים מכל מקום על ידי שבת עלאה שהוא השופר גדול יכולים להתעורר לתקן הכל שיהיה טוב מאד ואומרים נהוריה ישרי בה שזוכין לאור זרוע לצדיק:
6
ז׳חדו חצדי חקלא בדבור ובקלא. חצדי חקלא הקוצרים להכרית כל הקוצים והחוחים הסובבים את השושנה העליונה. דישראל נקראו כשושנה בין החוחים. ובמ"ר פ' זו (פ' ב) מה הסנה עושה קוצים ועושה וורדים כך ישראל וכו' והיינו שבסנה גדל יחד קוצים וורדים וכן נראה ממ"ש (שבת סז.) וליזל להיכא דאיכא וורדינא ופירש"י סנה וכמבואר מהגמ' אחר כך. ונראה מזה שעל הסנה גדל וורדים. וזה הוצרך כאן במצרים שהיו ישראל משוקעים בתוך קלי' מצרים כעובר בבטן אמו כמו שאמרו עמה שנאמר גוי מקרב גוי ולכך נתראה הש"י בסנה שגדלים בו קוצים וורדים לרמז מ"ש (סנהדרין מד.) אסא דקאי ביני חילפי אסא שמיה ואסא קרו ליה. ושם אמרו זה לענין פרט נפש מישראל דאף על פי שחטא ישראל הוא אף שהגדיל עונות ח"ו מכל מקום ישראל הוא. וכאסא דקאי ביני חילפי שהם קוצים וכענין שאמרו (ברכות יז.) רצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה וכו' והיינו שע"י הקלי' שבעכו"ם גורם להכניס בלב ישראל השאור שבעיסה חוחים הם העכו"ם וחילפי היינו שאור שבעיסה. וכן כאן רמז זה בסנה שבאמת ישראל שושנה וורדים. רק המצרים הם הקוצים הסובבים את השושנה. ובמה כורתים אותם בדבור ובקלא דבור היינו דברי תורה. וכמו שנדרש (סוטה מט.) הלוך ודבר טעמא דאיכא דיבור כו' דהיינו דברי תורה שזהו סתם דיבור וכן בכמה דוכתי. ושבת אקרי דיבור כמ"ש (זח"א לב א) והיינו דשבת מדת מלכות פה תורה שבעל פה וכן נדרש (שבת קלח.) דבר ה' זו הלכה וכתיב רוממות וגו' וחרב פיפיות בידם. פיפיות היינו ג' פיות פי א' פיות ב' וכעין שדרשו בזוה"ק (ח"א רכד סע"ב) בצחצחות בצח חד צחות תרין והיינו צחצחות בהירות קדושת ג' האבות וכן כאן פיפיות ג' פיות. שהחרב צריך שיהיה לו ג' פיות להכרית ולבטל כל הג' קליפות שהם הקנאה והתאוה והכבוד שהם שורש ג' עבירות ע"ז וג"ע ושפ"ד כשנ"ת כ"פ. והתאוה קלי' ישמעאל שיצא הפסולת מבחינת אהבה של אברהם אבינו ע"ה והקנאה קלי' עשו שהוא הפסולת ממדת גבורה של יצחק אבינו ע"ה. והכבוד נגד קדושת יעקב אבינו ע"ה שאמר קטונתי וגו' ונדרש עליו בב"ר (ר"פ ויצא) שאמר מאין יבא עזרי לית אנא מוביד סברי מן בריי. שלא מצא בעצמו דבר שהועיל לו לימודיו מאבותיו ומרבותיו כמ"ש אשא עיני אל ההרים למלפני ולמעבדני. וכן נאמר מי יקום יעקב כי קטן הוא. ולכל הקליפות הניצוח רק בדברי תורה. דקליפת התאוה אי' (סוכה נב:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש ומנוול נקרא היצר הרע של התאוה כמ"ש (שבת קנב). אשה חמת מלא כו' וכן איתא (סנהדרין קו.) שנתעסקו בדברי שטות ואמרו (סוטה ג.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. ובעבודת פעור מצינו (סנהדרין סד.) שאף נכרית אמרה מוטב שתחזור ההיא אשה לחוליה ולא תעבוד עכו"ם בכך ע"ש ומכל מקום ע"י התאוה נצמדו לבעל פעור ועל כן נקרא היצר הרע של תאוה מנוול. ועל זה בא העצה משכהו לבית המדרש והיינו שיקח החשק הזה לדברי תורה שלזה נברא היצר והחשק להיות חמידו דאורייתא. וכן זה יושאר ממנו לעתיד כמ"ש (זח"א קלח א) במה"נ דאלמא יצה"ר חדוותא דשמעתא לא ליהוי. וכשיטריד רעיונותיו במלחמתה של תורה ינצל מהרהורי עבירה וכמ"ש הרמב"ם (סוף ה' א"ב) שאין מחשבות עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן התורה. וכן בא התיקון לפגם זה בזעת אפיך תאכל לחם שמי שמוכרח לעמול לפרנסה הוא גם כן מוטרד ולא יהיה לבו פנוי וכמ"ש שיגיעת שניהם משכחת עוון. ואברהם אבינו ע"ה שהיה לו כל האהבות והחמדות רק לדברי תורה השיג כל התורה עד שלא ניתנה ונעשו ב' כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה (כמ"ש ב"ר פ' סא). וכן לענין קליפת הקנאה כתיב כי ברב חכמה רב כעס והיינו שהרב חכמה מועיל לבטל הרב כעס שלזה ניתן הרב חכמה לתקן הקלקול וכמ"ש (נדרים כב :). וכן לקליפת הגאוה והכבוד על ידי דברי תורה בא לידי שפלות ויעקב אבינו ע"ה שמדתו אמת ואמת זו תורה כמ"ש (ברכות ה :) הוא היה שורש השפלות וכמו שאמרנו. ואמרו (חולין פט.) חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני נתתי גדולה לאברהם וכו' וגדולה היינו השפעה בדברי תורה ואברהם אבינו ע"ה התחיל הב' אלפים תורה וקיים כל התורה כולה אמר ואנכי עפר ואפר. וגדול מה שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם שנאמר בהם ונחנו מה והם הורידו הדברי תורה ומשה רבינו עניו מכל האדם הוא היה שורש הדברי תורה. והדברי תורה הוא החרב פיפיות לבטל כל הג' קליפות וכן אי' (ברכות ה.) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע כו' נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה וכו' ואם לאו יקרא ק"ש וכו' והיינו דתורה הוא סתם בחינת דיבור וקול אתי לדיבור וכו' (כמ"ש זה"ק פ' זו ג א) והיינו דקול חיות של הדיבור שהוא הדברי תורה. וחיות הדברי תורה הוא יחוד ה' הוי"ה אחד. ובגמ' (שם) נדרש חרב פיפיות על הקורא ק"ש כו' והיינו דק"ש כולל שניהם דק"ש הוא גם כן פרשה בתורה ואמרו (מנחות צט :) אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש ואיתא (ברכות י :) גדול הקורא קריאת שמע בעונתה יותר מהעוסק בתורה דיחוד הוי"ה אחד הוא חיות של כל הדברי תורה וכ' הקל קול יעקב דיעקב אבינו ע"ה שמדתו אמת הוא בחינת קול. ובכל ישראל שזוכין להיחוד בבחינת אמונה וכמו שאמרנו שזה שאמרו השבטים כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבינו וכו' (פסחים נו.) הדברי תורה בבחינת דיבור. וזה שאנו מבקשים והאר עינינו בתורתך ודבק לבינו וכו' שהעיקר הוא הארת עינים בדברי תורה ושידבק לבנו במצותיו. וכן אנו מבקשים הוא יפתח לבנו בתורתו והיינו קול אתי לדיבור וכו' שיהיו הדברי תורה עם החיות וישם בלבנו אהבתו ויראתו וכו'. ובגמ' אמרו כל הקורא קריאת שמע על מיטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו והוא כעין מה שנאמר ושכבתם ואין מחריד והיינו שאף בשינה לא יהיה לו חרדה מהיצר הרע והוא כמו שנאמר ושבע ילין בל יפקד רע. ושבע נדרש (ברכות יד.) כל המשביע עצמו מדברי תורה אין מבשרין אותו בשורות רעות. ונראה לפרש בל יפקד רע על פגם הברית שנקרא רע כמ"ש בזה"ק ובגמ'. ואפשר שזה מרמז במ"ש אין מבשרין אותו בשורות רעות שנשמר ממקרים. ובשבת ובפרט בסעודתא דעתיקא קול אתי לדיבור וכ' ונחך וגו' בצחצחות נפשך צחצחות היינו בהירות וקדושת הג' אבות שהם מבטלים הג' קליפות שהם בזלעו"ז כמו שאמרנו. ועצמותיך יחליץ ואיתא (יבמות קב :) זו מעולה שבברכות וא"ר זרוזי גרמי. זה כנגד קליפת עמלק דכ' אשר קרך שהוא שמשליך עצלות וקרירות וזה גורם עצבות וביטול תורה כמ"ש (תמורה טז.) לבלתי עצבי שלא ישגבני יצר הרע מנשנות. וכל האבות היו זריזים וכמ"ש (סנהדרין צו.) כשאני משלם שכר לאברהם יצחק ויעקב שרצו לפני כסוסים וכו' ואברהם אבינו ע"ה היה שורש הזריזות וכמ"ש (חולין טז.) קרא זריזותיה דאברהם קמ"ל וכן (יומא כח :) מאברהם ניקום ונגמר פירש רש"י להיות זריזין כאברהם. ובסעודתא דעתיקא שחשבה האריז"ל נגד קדושת אברהם אבינו ע"ה זוכין לבטל קליפת עמלק שהוא ראשית גוים כתרין דמסאבותא ואומרים חדו חצדי חקלא בדבור ובקלא. להכרית על ידי דברי תורה בחינת דיבור עם החיים שהוא קול. ועל ידי זה יכולים להכרית כל הג' קליפות וקליפת עמלק בשלימות:
7
ח׳ברמב"ן ע"פ אהיה אשר אהיה מביא מדרש אגדה על זה כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך וכו' ע"ש. ומשמע דמפרש כן לשון אהיה וגו' ואין לשון אשר אהיה מכוון ע"ז דהוה ליה לומר כאשר תהיה אבל אהיה קאי גם כן על ה' יתברך. ויש לומר דהנה איתא במ"ר (פ"ג) ושמעו לקולך למה שמסורת גאולה הוא בידם שכל גואל שיבוא ויאמר להם פקידה כפולה גואל של אמת הוא. וכ' ע"ז הרמב"ן ויש עליך לשאול ומנין להם שיאמינו שמא שמע משה במסורת הזאת כמותם. אבל באמת מה שהקב"ה יפקוד ויזכור את ישראל הוא גם כן כמו שאתה הווה עמי וכמה שנאמר כמים הפנים לפנים וגו' דאמרו זה גם על הקב"ה (וכמ"ש ספרי דברים ע"פ בשנאת ה' אותנו וכו' מה דבליבך על רחמך וכו' ע"ש) וכשיעלה בזכרונינו אלהותו יתברך אז יזכור גם הוא אותנו. והגואל השליח דאנכי שלחתיך הוא יאיר להם האור הזה בלבם גם בגודל שיקועם וחשכות מצרים וזה סימן הגואל האמיתי שיוכל להכניס זה בלבם. והנה דצריך שאתה הווה עמי שההתחלה יהיה מאתערותא דלתתא אבל כשהגיע העת אז הוא המעוררם גם לאתערותא. וזה שא' על שאלת מה שמו היינו איזה תפיסה יוכל להיות בהם בגודל השיקוע בלא אתערותא מהם ועל זה א' אשר אהיה דגם מה שאתה הווה עמי אני אהיה גם ע"ז לעשות שתהיה אתה הווה עמי. ואיתא (בפרדר"א פ' מח) פ"ף בו נגאלו אבותינו ממצרים פקוד פקדתי צ"ץ בו עתיד הקב"ה לגאול את ישראל כו' כי פקוד לשון מקור וזה הסימן היה מסור בידם שהגואל שיבוא ויאמר להם פקוד היינו שיכניס בלבם ענין פקידה שירגישו בלבם אור מפקידה זה יהיה הגואל של אמת. וכאשר בא משה ואמר להם פקוד פקדתי תיכף נכנס בלבם אור פקידה ועל ידי זה האור האמינו תיכף ושמעו לקולו. וכן יהיה לעתיד וכמו ששמעתי מרבותינו הקדושים זצוקללה"ה שאמר עמ"ש בזוה"ק (ח"א עב ב) עד דיתחזי האי קשת בעלמא מתקשטא בגווני נהירין וכדין צפי ליה למשיח כי קשת הוא לשון בטחון וכשיגיע זמן הגאולה יבא בלבות בני ישראל הקיווי והבטחון חזק שיגאלו וזה מרמז צ"ץ צמח צמיחת ישועה. וז"ש בתפלה את צמח דוד מהרה תצמיח שבמהרה נרגיש בלבינו הבטחון לצמיחת ישועה. ואתה תצמיח הישועה בקרוב:
8
ט׳עוד כ' הרמב"ן בשם ת"א שתרגם ב' השמות אהא עם מאן דאהא ולפנינו בת"א לא תרגם כלל רק כתב השמות כצורתן ובודאי היה לו גירסא זו בת"א. והנה יש להבין שעל שאלת משה רבינו ע"ה ואמרו לי מה שמו השיבו אהיה אשר אהיה ואחר כך כה וגו' אהיה שלחני ואחר כך כ' כה תאמר וגו' ונזכר שם הויה. אך הענין בשאלת מה שמו היינו שכיון שהם ידעו שאינם ראוים עוד לגאולה לפי מעשיהם גם שהוא קודם הזמן כמ"ש (שהש"ר ב) על פי קול דודי הנה זה בא ע"ש. ועל זה ישאלו מה שמו והיינו באיזה מדה ממדותיו יגאלם ועל זה השיבו ה' יתברך שם אהיה אשר אהיה דשם אהיה מורה דאנא זמין כו' ואמר השי"ת למשה אהיה אשר אהיה אהא עם מאן דאהא עם מי שאני עתיד להיות כבר נרגש בהווה ע"ד מה שנאמר וחנותי את אשר אחון (כמשנ"ת פ' לך מא' ו) ועל כן אמר שיאמר להם שם אהיה שמורה על העתיד והיינו התגלות עתיקא שיזכו לזה בשעת קריעת ים סוף כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב נב ב) וראתה שפחה על הים כו'. וכן במתן תורה דכ' פנים בפנים וגו' חמו ישראל הכא מה דלא חמא יחזקאל כמ"ש (שם פב רע"א) ועל ידי שיאמר להם שם אהיה ירגישו תיכף מעין קדושה זו וכמ"ש אהא עם מאן דאהא ועל ידי כן יוכל לומר להם שם הוי"ה שהוא כולל כל הע"ס (כמ"ש זח"ג רנ"ח א) יוד חכמה ה' בינה ו' תפארת כליל שית ספיראן ה' מלכות. וקוצא דיוד דלעילא רמיזא לאין שהוא כ"ע (כמש"ש סה ב) שהוא ההתגלות בסוד הדעת. ואף דשם הויה אינו נהגה בעולם הזה. שאין תפיסה להשיג היחוד איך הוא בעולם הזה גם כן כמו עד שלא נברא העולם מכל מקום על ידי קדושת שבת שהוא מעין עולם הבא יוכל כל אדם לזכות להרגיש כל חד לפום מאי דמשער בליבי' כמ"ש (זח"א קג רע"ב) נודע בשערים בעלה דא קודשא בריך הוא דאיהו אתידע לפום מה דמשער בלבי':
9
י׳שובבי"ם הזמן לתיקון פגם הברית כמ"ש האריז"ל וכבר אמרנו שעיקר זמן התיקון בשבתות שבהן. דשבת ברזא דברית כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב צב א וש"מ) צדיק איהו שבת (כמש"ש צד ב ובזוהר הקדוש תשא) וקדושת השבת שמתחדש בכל שבת היא קדושת הפרשה שקורין בה. ופרשה שמות מורה שאף שהיו ישראל משוקעין בקליפת מצרים כעובר בבטן אמו מכל מקום עלתה צעקתם כמה שנאמר ואת צעקתם שמעתי וגו' וכ' עתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי. והוא תיקון לפגם זה כמו שאמרנו במה שנאמר פני ה' בעושי רע דקאי על פגם זה שנקרא רע בעיני ה' כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א ריט ב) ובגמרא (נדה יג :) וכ' בתרי' צעקו וה' שמע דצעקה מועיל לפגם זה (ונת' כ"פ) ובזוהר הקדוש פרשה זו (כ רע"א) צעקה גדולה מכולן שצעקה היא בלב הה"ד צעק לבם אל ה'. וכ' אחר כך קרוב ה' לנשברי לב והזמן לזה בשבת שנעשה הישראל עני ונכה רוח כשחושב ונותן אל לבו לכל העובר עליו בימי המעשה וכמו שאמרנו שפ' זה נדרש (סא"ר רפ"א) על יום השבת (ונת' סו"פ ויחי) ואז מועיל אף לפגם הזה שמנע התשובה ממנו בזוהר הקדוש (ח"א ריט ב) ואחר כך א' בזוהר הקדוש גדולה צעקה שמושלת בעולם הזה ובעולם הבא בשביל צעקה נוחל האדם העולם הזה והעולם הבא דכתוב ויצעקו אל ה' וגו' וראיתו מדמתחיל יאמרו גאולי הוי"ה. והיינו לעולם הבא בינה עלמא דאתי. כי כשיתן האדם אל לבו שממ"ה עומד עליו יגיע אליו היראה והיינו ראשית חכמה יראת ה' שבת דמעלי שבתא איהי יראה ושריא בה יראה (זח"א ה ב) ושכינתא תתאה נקרא לב גם כן וכמו שנדרש (יומא עב :) ולב אין על מי שאין בו יראת שמים. ועל ידי היראה בא לתשובה שכן נדרש (ע"ז יט. וברכות יז.) לשון יראה על תשובה שעל ידי היראה נזכר ומתחרט על חטאיו ושב עליהם. וכשנכנס היראה למעמקי הלב כ' ולבבו יבין ושב וגו' וזהו בינה לבא וז"ש שמושלת בעה"ז היינו יראה שהיא מ' מלכות ובעה"ב תשובה בינה עלמא דאתי. וההפטורה מפ' זו ביום ההוא יתקע בשופר גדול. שופר מורה על יראה כמה שנאמר אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. ושופר גדול בינה כמ"ש בזוה"ק (ח"ג רסו ב) והיינו כשנכנס היראה לנקודה שבלב וההתעוררת במעמקי הלב מועיל אף לנדחים בארץ מצרים והיינו שיודעים ששרשם מישראל כמו במצרים שהיו מצוינים שם. רק שהם נדחים מוקף בקליפה מכל צד כעובר במעי אמו כמו בגלות מצרים והם מתיאשים. ואף האובדים בארץ אשור שנטמעו בין האומות ואינם יודעים כלל שהם זרע ישראל. מכל מקום על ידי השופר גדול יתעוררו גם כן לתשובה. וז"ש שמושלת בעולם הזה ובעולם הבא. מ' מלכות ובינה יראה עלאה ותתאה ושניהם בחינת לב וכמו שאמרנו והצעקה בלב כדש"נ צעק לבם וגו' ומועיל אף לפגם זה לתקן השורש על ידי תשובה עלאה:
10
י״אועתה לכה ואשלחך אל פרעה וגו'. תיבת לכה לכאורה אין לו פירוש דאנה ילך קודם השליחות והוה ליה לומר אשלחך ותלך. גם למה כ' לכה בה'. אך למעלה כ' אל תקרב הלום וגו' וכ' הרמב"ן ז"ל לא הגיע עדיין למעלתו הגדולה בנבואה כי בהר סיני נגש אל הערפל כו' ע"ש. אכן בזוהר הקדוש פ' זו (יט א) איתא כשנולד משה ייחד הקב"ה שמו עליו דכתוב כי טוב הוא וכתוב טוב ה' לכל. וא' (זח"ג רסא ב) מאי טוב דא משה דכ' כי טוב הוא כו' וע"ד כ' כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא עומד עליו דייקא מ"ט בגין כי טוב הוא וטוב הוא דכורא ע"ש. והיינו שהוא למעלה מאדמת קודש שהוא בחינת שכינתא והיינו שזכה למעלת איש האלהים והיינו בעלה דמטרוניתא. ולזה כבר זכה על ידי שכשנולד נתמלא הבית אור כי טוב וכמש"ש בגין דהוה טב סליק לדרגא אחרא עלאה וכו' ועל פי זה יש לומר מה שנאמר לכה על פי מ"ש בזוהר הקדוש (ח"א עז סע"ב) לך לך לגרמך לאתקנא דרגא דילך. וכן כאן לכה בה' ה' עלאה שמורה על בינה שזכה משה לזה כמה שנאמר בכל ביתי נאמן דאשתלים בכל עשר דרגין (כמו שנת' מא' ח) וזש"נ לכה לדרגא דילך ועדמ"ש בזוהר הקדוש (יט א) ולפיכך כ' וילך כלומר שהלך למדרגה זו ע"ש. ואחר כך ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי וגו' והיינו שתוכל להשפיע לכל ישראל בחינת מהימנותא שלימתא והוא על פי מ"ש (ברכות ו :) כל מי שיש בו י"ש דבריו נשמעין וכבר אמרנו די"ש נקרא לב וכמו שדרשו ולב אין על מי שאין בו י"ש. ובינה לבא היינו כשנכנס היראה בעומק נקודה שבלב (כשנ"ת מא' י) ומי שנעשה מרכבה למ' מלכות איהי יראה וכו' דבריו נשמעין שיוצאין מהלב. ומי שזוכה לבחינת בינה לבא דבריו נשמעין יותר ויותר. ודבריו הם כדבר ה' דכתיב כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה וגו' והצליח אשר שלחתיו וזש"נ לכה בה' שמורה על ה' עלאה מדרגת משה רבינו. ואשלחך וגו' והוצא וגו' שיצליח אשר שלחתיו. וזה שנ' כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וגו' כיון שזוכה לבחינת הדעת שהוא על ידי חיבור מוחא ולבא כמה שנאמר כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך וגו' אז ותורה יבקשו מפיהו שדבריו נכנסין ללב השומע. ובשבת אי' (תקו"ז תי' מח) תרין זמנין אדכר הכא שבת לקבל שכינתא עלאה ותתאה כו' ואז הזמן ודבר דבר שיזכו לדבר דבר שיהיה פי ה' ויכנסו הדברי תורה בלב השומע דשבת תתאה שבת דמע"ש איהי יראה וכו' ושבת עלאה כשנכנס היראה בעומק הלב ודבריו נשמעין ותורה יבקשו מפיהו:
11
י״בדבי' רעוא דרעוין. רצון הרצוניות שיש רצון לדבר הערב והוא מרצוניות שבלב ועל דברי תורה כ' ומתוקים מדבש ונופת צופים שמרגיש בהם מתיקות ורוצה בהם. ויש רצון לדבר המועיל והוא על פי שכל והוא במוח. ויש רצון בלא טעם כמו מצא חן והוא רצון של כל הרצוניות. וכן אמר משה רבינו ואתה אמרת וגו' וגם מצאת חן בעיני וכן אם נא מצאתי חן וגו' למען אמצא חן בעיניך. כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך. וה' יתברך השיבו כי מצאת חן בעיני וגו' ומציאת חן הוא בלא טעם וכמו שמצינו באסתר דכתוב ותהי אסתר נושאת חן ואמרו (מגילה יג.) אסתר ירקרוקת היתה וכו'. וכתיב ואוהב את יעקב וגו' והיינו אף כי את עשו ליעקב והוא על פי מ"ש (מדברי תורה צו ב) מה עשו עושה מתעטף בטליתו כזקן ובא ויושב לו אצל יעקב וכו'. והיינו שמדמה מעשיו למעשה יעקב. וכן להיפך כשיעקב עושה ח"ו כמעשה עשו מכל מקום ואוהב את יעקב אהבה בלא טעם. וזהו מציאת חן מרצון הרצוניות מעתיקא. וכמ"ש (גיטין נז.) ת"ח מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם בא ללמדנו שאף פושעי ישראל כזה מעולה מבלעם שהיה נביא מאומות העולם. ובנח כתוב ונח מצא חן וא' (סנהדרין קח.) אף על נח נחתך גזר דין אלא שמצא חן ובמדר' (ב"ר סו"פ כח) ואף נח לא שהיה כדאי אלא שמצא חן. ובשבת התגלות עתיקא רעוא דרעוין וזהו חן. וז"ש (ב"ר פ' ט) עולמי עולמי הלואי תהא מעלית חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו. והנה איתא במדרש (שם פרשה לו) חביב משה מנח נח משנקרא איש צדיק נקרא איש האדמה אבל משה משנקרא איש מצרי נקרא איש האלהים. ויש להבין למה נקרא באמת איש מצרי ואם שהם טעו וקראוהו כן. מכל מקום למה נכתב בתורה דברים בדאים שאמרו בטעותם וכמו שדקדקו (מדברי תורה ר"פ תולדות) שגדול השלום ממה שנכתב בתורה מה שאמרו ליוסף אנא שא נא וגו' וקראום דברי בדאי אף שאמת שאמרו ליוסף כן מכל מקום לא היתה התורה כותבת דברי בדאי שאמרו אם לא שראוי היה לומר כן מפני שגדול השלום. (ונ"ת כ"פ) ולמה נכתב כאן מה שאמרו איש מצרי בטעות. ונראה שזה שבא במ"ר פ' זו (פ' א) ליישב במ"ש משל לא' שנשכו הערוד וכו' מי גרם לזה שיבא אצלינו איש מצרי שהרג. ובפשוטו הדבר קשה שיאמר להם הריגת המצרי ובודאי הסתיר הסיבה שבגללה ברח מפרעה. רק המדרש בא ליישב איך נכתב בתורה איש מצרי הצילנו. ומיישב שכן היה האמת שהמצרי שהרג היה סיבת ההצלה וזה נתודעו אחר כך. אבל בפשט הכתוב קאי איש מצרי על משה רבינו וכן דעת הב"ר וכמ"ש משנקרא איש מצרי כו' ויש להבין למה נקרא כן. אך הענין דאיתא (סוטה יב.) אף על עמו גזר מפני שאמרו האצטגנינים היום נולד מושיען של ישראל ולא ידעו אם מצרי או ישראל ויש להבין למה לא ידעו כיון שראו בכישוף וכדומה. אכן באמת היה משה רבינו נקרא בן בתיה מפני שגדלתו שכל המגדל יתום מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו (וכמ"ש מגילה יג.) ולזה ראו שהוא בן ישראל ומצרי ולא ידעו מה זאת. ובאמת שכך הוצרך להיות גדל בבית פרעה ושיהיה בת פרעה מגדלתו וכמ"ש במ"ר (פ' זו) ואף מלך המשיח כו' יושב עמהם במדינה כו' והיינו כיון שהיו ישראל משוקעין בקליפת מצרים כעובר במעי אמו כש"נ גוי מקרב גוי. הוצרך להיות גדל בבית פרעה ואף שלא ידע שרשו מכל מקום לא נדבק בו כלל מקליפת מצרים. על ידי זה היה ראוי להוציא את ישראל ממצרים אף שהיו משוקעין כמ"ש (ויק"ר פרשה כג) אלו ואלו וכו'. וכן משיח שיהיה צריך להוציא אף האובדים בארץ אשור והנדחים וגו' אף שהם משוקעים. צריך להיות יושב עמהם במדינה. וז"ש משנקרא איש מצרי נקרא איש האלהים דהיינו אף כשהיה ביניהם בבית פרעה לא נדבק בו מאומה מהרע. וז"ש (סנהדרין לא :) לדזיו ליה כבר בתיה כו' והיינו משה רבינו ע"ה. ויש להבין למה קראו אז למשה בשם בר בתיה על שם שגדלתו ורש"י הביא גי' כבר ביתיה ע"ש אך לגירסתינו יש להבין למה נקרא במקום הזה כן. אכן הקרני הוד זכה משה על ידי שנתגדל בבית פרעה ולא נדבק בו מהרע ולכן מר עוקבא שהיה בעל תשובה כמ"ש בפרש"י וזכה לנר דולק בראשו והיינו על ידי התשובה שלימה זכה למ"ש (שבת פט :) אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימי בראשית וכו' והיינו מעתיקא ממאמר בראשית שנזכר בו תוהו ובהו שמרמז למעשיהן של רשעים על ידי זה כשלג ילבינו שנעשה כזכיות ועל ידי זה זכה גם כן לנר דולק בראשו. ולכן קראו למשה אז בר בתיה. שמשה רבינו נולד ונתמלא הבית אור והיינו שנולד בשורש טוב וזה מעתיקא וזש"נ כי מצאת חן בעיני:
12
י״גאך גוף הדבר צריך ביאור מה שצריך למצוא בו חביבות במשה רבינו ע"ה שהיה רבן של כל הנביאים וכל ישראל ולא קם נביא וגו' וגדול מהאבות וכמ"ש (מדברי תורה סו"פ תולדות) ירום מאברהם כו' ונשא ממשה. וכן בזוהר הקדוש (ח"ב כג א) בכלהו כ' כו' ואל יעקב כו' ועכ"ד לא זכה לאשתמשא בי' כמשה וכן בכ"מ. ולמה צריך למצוא חביבות נגד נח. וגם לשון חביב צריך ביאור דהוה ליה לומר גדול. אבל באמת לענין גדולה לא צריכא למימר רק עיקר השתוותם הוא מצד מציאות חן דהיינו החביבות אצל הקב"ה מצד השורש בלא טעם כאמור. ועל זה אמר לבד דגם בזה אין דמיון שבאמת החן של נח היה רק להנצל מדור המבול. רק גם בעיקר החן שהיה כל אחד לפי מדרגתו היה גם כן חביבות בחן דמשה רבינו ע"ה. כי אצל נח היה רק לפי שעה וקייש לומר מעלין בקודש ולא מורידין. אבל כמו שיש חילוק בין תשמישי מצוה דנזרקין לתשמישי קדושה דנגזרין (כמ"ש מגילה כו :) כן החילוק בנפשות. דנח איש צדיק תמים במעשה המצות ואינו ענין לקדושה דמעלין וכו' ויוכל לירד אחר כך ולהיות נזרק כי קדושה הוא רק בישראל שנקראו גוי קדוש ועם קדוש. וזהו חביב משה מנח דנח לא היה לו שייכות לתורה ואף דאי' (פירש"י נח) למדנו שלמד נח תורה מכל מקום לא היה לו שייכות לזה וכן נצטוה יום ולילה לא ישבותו ולא היה לו חלק בשבת שהוא גם כן קדושה כמה שנאמר כי אני ה' מקדשכם. רק היה צדיק במעשה וז"ש משנקרא איש צדיק נקרא איש אדמה דהיינו כשמצאו בו חסרון שנתקלקל נקרא איש אדמה דתשמישי מצוה נזרקין. מה שאין כן משה רבינו ע"ה כשנולד נתמלא הבית אורה. אורה זו תורה (כמש"ש טז :) וחכמה קודש עלאה איקרי כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג רצז א) וזכה להיות השבת מתנת חלקו ומעלין בקודש ואין מורידין שבכל פעם מוסיף והולך בקדושה וזה משנקרא איש מצרי נקרא איש האלהים. ומשה רבינו היה שורש תורה שבכתב. וגלות מצרים היתה הכנה למתן תורה כמ"ש (ברכות ה.) ג' מתנות כו' על ידי יסורין תורה וזה היה על ידי יסורי גלות מצרים:
13
י״דוגלות בבל היה הכנה לתורה שבעל פה כמ"ש (שבת קמה :) הבאים ישרש יעקב וגו' אלו ת"ח שבבבל שעושין ציצין ופרחים לתורה ועל זה אמר הכתוב ומלאו פני תבל תנובה שמשם נתפשט תורה לכל העולם. וכן כל הגליות הוא להתפשטות תורה שבעל פה שכל הגליות בכלל גלות בבל. והראיה מדאמרי' (ברכות כד :) ר"א הוה קא משתמיט מיני' דר"י דוה קא בעי למיסק לארעא דישראל דאר"י כל העולה מבבל לארץ ישראל כו' עד יום פקדי וגו' והם היו כבר אחר הפקידה. ואדרבה חשבו בגמ' (יומא ט :) לחסרון שלא עלו כולם בימי עזרא ע"ש. אך כיון שהוצרכו לגלות עוד שוב חזר מאמר הכ' בבלה יובאו ושמה יהיו עד וגו' שכל הגליות בכלל בבל וכאמור. והאריז"ל כ' שר"ע היה שורש תורה שבעל פה ולכן איתא (מד"ר פ' חוקת) דברים שלא נגלו למשה נגלו לר"ע כו' וז"ש בגמ' (מנחות כט :) שמשה לא היה יודע מה הן אומרים והיינו מפני שר"ע היה בן גרים וזכה לשער הנ' שמיוחד לבעל תשובה ואיתא בזוהר הקדוש (ח"א קכט ב) מאריהון דתשובה בשעתא חדא ביומא חדא ברגעא חדא כו' דמשכא עלייהו ברעותא דלבא יתיר ובחילא סגי וז"ש (ברכות לד :) במקום שבע"ת עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים ואמר רה"ק זוצקללה"ה מ"ש (מנחות שם) כיון שהגיע לדבר א' כו' הלכה למשה מסיני זה יחוד ה' אחד ששורש ר"ע היה לא יהיה שורש המל"ת ושורש משה רבינו היה אנכי. והוא שכל התורה נק' בזוהר הקדוש (ח"ב פב ב) תרי"ג זיני עיטא. ולמה הן עצות אך כל התורה עצות איך לזכות שיופיע בלב מאמר אנכי וזה חלק משה רבינו ע"ה שנולד ונתמלא הבית אורה וחלק ר"ע היה לתקן כל הרע. והתורה שבעל פה הרב חכמה לתקן הרב כעס ואלמלא חטאו ישראל וכו' (כמ"ש נדרים כב :) ואף שזה גם כן מאור הראשון שנגנז בתורה שבעל פה (כמ"ש מדברי תורה נח ג) מטלא דעתיקא רק משה רבינו נולד כך וכמו שאמרנו במה שנאמר כי מצאת חן בעיני. וז"ש בגמ' (חגיגה יד.) א"ל ראב"ע עקיבא מה לך אצל הגדה כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות וכו' ולכאורה איך יתכן לומר כן לר"ע שנכנס לפרדס ובודאי היה חלקו בסתרי ורזי התורה ואיך יאמר לו מה לך אצל הגדה. אך ענין נגעים היינו מה שהמצורע משולח חוץ למחנה ישראל ואין לו חלק בישראל. ואהלות הוא שורש פגם הנחש שהביא מיתה לעולם משורש קנאה והכבוד (כמשנ"ת פרשה ויצא מא' ז ע"ש) וזה עסק וחלק ר"ע לתקן כל הרע והרב כעס הנכלל במאמר לא יהיה לך. והגדה אי' (ספרי עקב פ'. ולדבקה) רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם למוד הגדה שמתוך כך אתה מכיר וכו' וזה חלק משה רבינו שהוא שורש מאמר אנכי. וזה א"ל ראב"ע דהוא עשירי לעזרא (כמ"ש ברכות כז סע"ב) ועזרא איתא (סנהדרין כא :) ראוי היה שתנתן תורה על ידו לישראל אלמלא קדמו משה כו' ועל כן א"ל כלך אצל נגעים ואהלות שזה חלקך לתקן כל הרע ובהגדה אנכי אדרוש שזה חלק משה רבינו ע"ה ועזרא. ושבת בו התגלות עתיקא והוא חן ורעוא דרעוין. והעיקר שצריך לידע שזה העסק לה' יתברך בהגליות להרים השבט שיכנסו דברי תורה בלב. וטוב שנראה שיספיק הרמת השבט ויביא תיכף למשענת שהוא דברי תורה שהוא שורש כל הגליות וכמה שנאמר שבטך ומשענתך המה ינחמוני:
14
ט״ווירכיבם על החמור פירש"י חמור המיוחד שחבש אברהם לעקידת יצחק והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו וכו' (וכ"ה בפרדר"א פ' לא) ובודאי אין הפירוש שהחמור חי כמה אלפים שנה רק המכוון שהכל קדושה א'. ועל זה קשה שהרי החמור של אברהם אבינו ע"ה נדרש (יבמות סב.) שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור והרי הוא לגריעותא. אך הענין דחמור מרמז לגוף שהוא החומר ובא"א כ' ויחבוש את חמורו שכבש הגוף להיות בו קדושה ובשעה שרכב עליו נהפך לטוב ומרמז לקדושה. ומכל מקום אחר כך כשהניחו אצל ישמעאל ואליעזר שהם היו שני נעריו שלקח (כמ"ש ויק"ר פ' כו והובא ברש"י) וישמעאל עקרו ושרשו משפחה מצרית והוא קליפת החמור כמ"ש בזוהר הקדוש. אצלם היה החמור דקליפה קליפת התאוה ועז"א להם עם הדומה לחמור. וכן משה רבינו עליו השלום מה שלקח אשתו ובניו למצרים אף שהולך להוציא את ישראל משם ולמה הוליכם למצרים וכמו ששאל יתרו (כמ"ש מ"ר סו"פ ד) אך נתיירא שמא יתקלקלו כשיהיו במדין בין רשעים. ורצה שיקבלו את התורה אחר יציאת מצרים (כמש"ש) ועל זה נאמר וירכיבם על החמור שזה היה המכוון שלו להרכיב אותם ולהמשיל אותם על החומר הגוף והיצר הרע וזה גם כן הקדושה של אברהם אבינו ע"ה דכתוב ויחבוש את חמורו שחבשו להתגבר על היצר הרע ולהכניס קדושה בהגוף. וז"ש והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו שנאמר עני ורוכב על חמור שהוא יפעול אז שכל ישראל יכבשו החמור שאז ישחוט השי"ת להיצר הרע מכל וכל (כמ"ש סוכה נב.) ואז יהיה הגוף מלא קדושה. וכ' עני שזה יפעול על ידי שידע שהכל מהשי"ת ויהיה שפל בעיניו ועל ידי ענוה זוכין להיות רוכב על חמור שיהיה נכבש תחתיו. והוא יפעול כן בכל ישראל שיתגברו על הרע מכל וכל. וכן משה רבינו שהיה ענו מכל האדם פעל לזרעו שיוכלו לכבוש את החמור ולהכניס קדושה בהגוף וזש"נ וירכיבם על החמור שזה היה כח משה שפעל בהם לכבוש החמור. ואחר שמל את אליעזר בנו והכניסו בקדושה שממנו יצא רחביה הראש שיצאו ממנו ששים ריבוא וכמ"ש (ברכות ז סע"א) רבו למעלה מששים רבוא. ומספר ששים ריבוא היינו שכוללין כל הדברי תורה שיש בהם ששים ריבוא אותיות וחלקי אותיות שכנגד זה יש בישראל ששים ריבוא נפשות מקבלי התורה. ואז אחר מילת אליעזר שוב לא נתיירא משה רבינו ע"ה לשלחם חזרה למדין כמ"ש (מכילתא ר"פ יתרו הובא ברש"י) כי כבר פעל בהם להרכיבם על כל עניני ותאוות הגוף שיהיה בקדושה וכאמור:
15
ט״זאחר הבדלה
16
י״זבמוש"ק מבקשים על ביאת אליהו שלח תשבי לנאנחה. הענין דכתוב הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא וידוע דגדול ונורא הם מדות אברהם אבינו ע"ה ויעקב אבינו ע"ה (כמ"ש בזח"ב עט א ונת' סו"פ נח) והנה בשעת הבריאה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין והיינו בשם אדני בהיפוך אתוון דינ"א דמלכותא דינא כמ"ש בזה"ק (שם קיח א) והיינו שם אלהים בתראה דמעשה בראשית (כמ"ש זח"ג רלג ב) וכיון שצפה השי"ת שיהיה הקלקול ואין העולם מתקיים שיתף מדת הרחמים למדת הדין דכ' אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ונדרש (בב"ר פ' יב ובזוהר הקדוש) באברהם וכמה שנאמר עולם חסד יבנה. ואמרו (שם פ' יג) מזכיר שם מלא על עולם מלא וכ"ה בזוהר הקדוש (ח"ג קלח ב) והיינו שנזכר עם שם הוי"ה שיעקב אבינו מרכבה לשם זה כידוע. ושבת שהוא מעין עולם הבא א' מס' לעולם הבא (ברכות נז :) נקרא גם כן יום הגדול והנורא וכמו שאמרנו. וז"ש זכות ומישור לפני כסאו חסד ורחמים מלא כבודו. לפני כסאו היינו בשבת כמ"ש ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו והוא על פי מ"ש במ"ר (בשלח כג) נכון כסאך מאז כו' מאז ישיר והיינו שבהתגלות מלכותו בקי"ם שאמרו ה' ימלוך לעולם ועד נעשה ה' יתברך בי' יושב על הכסא שמתחלה כ' עמד וימודד וגו' (ונת' כ"פ) חסד ורחמים מלא כבודו חסד מדת אברהם אבינו ע"ה כש"נ חסד לאברהם. ורחמים מדת יעקב אבינו ע"ה כידוע. מלא כבודו כבוד תתאה. ברוך שם כבוד מלכותו שהוא יחודא תתאה כמ"ש (זח"ב קלד א) והיינו שבת תתאה. ועוה"ב שבת עלאה עלמא דאתי יום ה' הגדול והנורא ולפניו יבוא אליהו מלאך הברית שיבוא לתקן הפגם והקטרוג מפגם הברית שממנו באו כל הגליות. שכן גלות מצרים היה לתקן פגם זה וכמ"ש (שיר השירים ד) יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל הזכרים בזכותו וכן כל הגליות נסתעפו מגלות מצרים וכולם באו לתקן פגם זה כמ"ש (זוה"ח פ' וישב) ואליהו יבא לתקן כל הקטרוג בפגם זה. ושבת ברזא דברית קדישא (כמ"ש זח"ב) צב א ובזוה"ח תשא (ד"ה זכור) דהא יוסף כל איקרי ושבת נמי איקרי כל וכו'. והתוספת קדושה דשבת בא מסטרא דיוסף הצדיק שכן חשב (זוה"ח תולדות) מוסף שבת נגד קדושת יוסף. ועל כן הזמן בשבת לתקן הפגם וז"ש חסד ורחמים מלא כבודו. ואיתא בתיקונים (תי' מח) תרין זמנין אדכר שבת לקבל שכינתא עלאה ותתאה והיינו שבת עלאה שבת תתאה. ואמר לדרתם זכאה מאן דעביד לון בשבת דירה בתרי בתי לבא ואתפני מתמן יצר הרע. וז"ש (שבת קיח :) אלמלי משמרין ישראל ב' שבתות כהילכתן מיד נגאלין. והיינו כשיזכו לשבת עלאה. וזה שמבקשים במוצאי שבתות על ביאת אליהו. שיועיל שבת העבר שיבאו ימי המעשה לתקן כל הפגם. וזה מרומז בביאת אליהו. ושנזכה על ידי זה לשבת הבא לקדושת שבת עלאה כפי הכנת ימי המעשה (ונת' כ"פ) ונהיה מיד נגאלין:
17