פרי צדיק, שמיניPeri Tzadik, Shmini
א׳ויהי ביום השמיני. במ"ר פתח חכמות בנתה ביתה זה הקב"ה. חצבה עמודיה שבעה אלו ז' ימי בראשית וכו', והנה בגמרא (סנהדרין לח.) חכמות בנתה ביתה זה מדתו של הקב"ה שברא את כל העולם כלו בחכמה, חצבה עמודיה שבעה אלו ז' ימי בראשית והק' בתוס' ואף על פי שבששת ימים נברא העולם מכל מקום היה חסר מנוחה עד שבא שבת והיינו דכ' ויכל אלקים ביום השביעי, והוא כמש"כ רש"י בשם המדרש מה היה העולם חסר מנוחה וכו', ונראה במדרש שבא ליישב קו' התוס' דמסיים אלו שבעת ימי בראשית שנאמר כי ששת ימים וגו' ויברך אלוקים את יום השביעי ומה מייתי פסוק ויברך. ונראה כוונתו עפמש"כ בס' אוה"ח (בראשית) עה"פ כי ששת ימים שבשעת הבריאה לא ברא השי"ת כח בעולם רק לעמוד ששה ימים וברא את יום השבת ונתן בו כח שישפיע לעולם נפש המקיים עוד ששה ימים וכו', וזה כוונת המדרש במה שהביא הקרא ויברך, דסתם ברכה מצינו בתורה על ריבוי כמו ברכה דדגים וברכה דאדם שהוא פרו ורבו כן ויברך אלקים את יום השביעי שיוכל להוליד עוד ו' ימים. וכ' עוד שם באוה"ח שהוא רק על ידי שיש שומר שבת וזה לא נחסר בעולם כמו אדם שת וכו' ובכלם יתכן וכן באברהם מצינו שקיים כל התורה (יומא כח:) ואף השבת ואף דב"נ ששבת חייב מיתה כדאיתא (סנהדרין נח:) מ"מ נאמר ע"ז תי' ולדעת רבותינו הצרפתים יצאו מכלל בני נח (ונת' במ"א). בל נח בעצמו שנצטוה יום ולילה לא ישבותו ודאי לא שמר השבת ואיך נתקיים העולם. אך אמרנו דעיקר ענין שבת הוא הכרת כח מלכותו ית"ש. והיינו מדת מלכות, וכל שהוא צדיק ומכיר כח מלכות שמים אף שלא שמר שבת כיון שנצטוה שלא לשבות. מ"מ היה מדת מלכות המקיים העולם, וז"ש בגמרא (חגיגה יב:) על עמוד א' העולם עומד וצדיק שמו שנאמר וצדיק יסוד עולם, ועל ידי אותו הצדיק מוליד השבת נפש הששת ימי המעשה שאחריו. כמו שהיה תיכף בבריאת העולם שנברא אדם ביום הששי שהוא נגד מדת יסוד וכו' נשלמה הבריאה ועל ידו הוליד השבת השימהמ"ע שאחריו. והיינו דאיתא (בב"ר פ' ה') ואהיה אצלו אמון שיעשועים יום יום אלו שני אלפים שנה שקודמה התורה לבריאת העולם. והוא מרמז על שני מדות חכמה ובינה שהם הנסתרות לד"א ונקראים אבא ואימא והם הולידו הששת ימי בראשית ושבת תתאה. ואיתא (זח"ב צב א) שבת עלאה שבת דלילא שבת דיממא ואמרנו דליל שבת הוא מדת מלכות הנקראת בת והוא ה' אחרונה שבשם הוי', ויום השבת הוא שבת עלאה שנעשה מהבת אמא היינו ה' ראשונה שבשם הוי', והיו"ד שבשם הוי' הוא חכמה אבא. וחכמה ובינה תרין רעין דלא מתפרשין (כמ"ש בזח"ג ד' א) והוא או"א והם הולידו הששת ימים היינו ו' שבשם הוי' וה' תתאה שהוא נגד מ' מלכות, וכשנברא אדם הראשון והכניס קדושה ליום השבת (כמ"ש בב"ר סו"פ כ"ב) עמד אדם הראשון ואמר מזמור שיר ליום השבת. נעשה משבת תתאה שבת עלאה והוליד עוד ו' ימים ושבת תתאה וכן לעולם. וזה צדיק יסוד עולם. שבאם ל"ה צדיק שיכניס קדושה ביום השבת לא נתקיים העולם כאמור וז"ש בגמרא (שבת סט:) היה מהלך במדבר כו' מר סבר כבריאתו של עולם דאז היה הששת ימ"ב ואחריו השבת. ומ"ס כאדם הראשון דאצלו היה השבת קודם ואחריו השיה"מ כאמור, וז"ש שלחה נערותי' תקרא זה אדם וחוה, והיינו מה שהעיר להם על התשובה כמ"ש (בב"ר פכ"א) אין ועתה אלא תשובה ואז לא רצה ואמר פן ואין פן אלא לאו, אך בשבת נתעורר בתשובה וכמ"ש טוב להודות לד' ובפרדר"א וכד"א מודה ועוזב ירוחם. ונעשה על ידו שבת עלאה ו' ימים ושבת תתאה ונקרא יום השמיני, ואיתא עוד במדרש חכמת בנתה ביתה זו התורה חצבה עמודיה שבעה אלו ז' ספרי תורה וכו' כי אדם לעמל יולד דהיינו לעמל תורה (כמ"ש סנהדרין צט.) ואחר כך חכמות בנתה ביתה זה אהל מועד. והיינו כי תכלית מכוון בריאת העולם הי' שיהיה העולם מקום להשראת השכינה שיהיה לו דירה בתחתונים כמו שיש לו בעליונים ואמנם מקלקול הדורות נסתלקה השכינה עד לרקיע השביעי. והרועים הקדושים הורידוה מרקיע לרקיע עד משה רבינו ע"ה שהוריד השכינה לארץ (כמ"ש בב"ר פי"ט) ואז היה גילוי שכינתו יתברך בשעת מתן תורה לכל העולם ואמנם מחמת הקלקול נצטוינו לעשות אהל מועד מקום מקודש להשראת שכינתו ית'. ומעשה אהל מועד היה מעין בריאת העולם (כמ"ש בשמות רבה פ' מח) וכדאית' בגמרא (ברכות נה.) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנברא בהם שמים וארץ כ' הכא וכו' בחכמה ובתולה ובדעת וכ' התם ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו. חצבה עמודי' שבעה אלו שבעת ימי המלואים שהם נגד ז' מדות הקדושים והקדושה הימנה רק מצד השי"ת, ורצונו ית' שיעשה האדם בעצמו פעולה ומעשה להשראת שכינתו ית'. ולזה כ' ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו היינו שיהיה הוא ובניו עושים הפעולה להמשכת שכילתו ית"ש תיכף בהתחלת ימי המעשה שאחר שבעת הימים והוא יום השמיני, ועד יום השמיני לא שרתה השכינה משום דאז התחיל הפעולה והאתערותא שמצד האדם דלתתא באהל מועד, ועכשיו שאין לנו לא אהל מועד ולא בית המקדש השכינה שורה בד' אמות של הלכה כמ"ש (ברכות ח.) מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה ואמרו (שם ו.) אפילו יחיד העוסק בתורה שכינה עמו שנאמר בכל מקום וגו'. ועל כן עיקר קדושת שבת הוא לפעול בזה על ימי המעשה שאחריו דאז אדם לעמל יולד לעמל תורה להיות דרופתקי דאוריי' (כדאי' בסנהדרין צט:) ולהביא השראת השכינה על ידי עמלו בתורה. ובשבת הוא רק מה דאני ד' מקדישכם ולא באלה חפץ השי"ת מהאדם בעולם הזה רק בהשתדלות האדם וביגיעתו ועמלו:
1
ב׳ויהי ביום השמיני. בתו"כ (ט"ו) מה ת"ל ויהי שהיתה שמחה לפניו במרום כיום שנבראו בו שמים וארץ במ"ב הוא אומר ויהי ערב ויהי בוקר וכאן ה"א ויהי (והובא בג' מגילה י:) ובמ"ר (פ' זו פי"א) כ"מ שנאמר ויהי אין שמחה כו' אתיבין יהי אור ויהי אור א"ל אף שהוא אינה שמחה לפי שלא זכה העולם להשתמש באותו אור, אור שברא הקב"ה כו' עמד וגנזו מהם כו' והיכן גנזו בג"ע שנאמר אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה והיינו דצדיקים לאורה (כמ"ש תענית טו.) צדיק נקרא המתגבר על יצרו ולזה נצרך תורה אור דלית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא (זח"א רב א), וה"פ אורה שבמאמר יהי אור כנגד ה' חומשי תורה (כמ"ש ב"ר פ"ג). והאור שנגנז גנזו בג"ע, וצדיק נקרא גננא דגנתא (כמ"ש זח"ב קסו ב). ולו נתגלה בכל יום מאור זה, והוא שמחה שלימה, רק וי לדור המבול ודור הפלגה שגנזו מפניהם, ויהי אור שיש הויה להאור, והיינו לצדיקים שגנזו בשבילם ולהם באמת שמחה כמו יהי אור זה אברהם (כמ"ש ב"ר פ"ב). רק לרשעים דכ' וימנע מרשעים אורם להם וי, וכן ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד ויהי ערב לרשעים ויהי בוקר מעשיהן של צדיקים (כמ"ש ב"ר פ"ג) להצדיקים שמחה, וכן דרש בתו"כ מש"נ ויהי ביום השמיני דתיבות אלו מיותרים (וכמו שדקדק גם כן בזוהר הקדוש) ועל זה ויהי לשון שמחה שאז היה הויה לפני השי"ת כיום בריאת שמים וארץ, רק הי וי לאו"ה, וכ' ביום השמיני, דז' הימים היו הכנה לזה דבז' ימי המלואים לא שרתה שכינה, והיו רק הכנה לויהי ביום השמיני. שבח' היה הויה שתשרה שכינה בתחתונים, ואף שנחרב הבית מ"מ יחזור הקדושה, כיון שנקבע הקדושה לעולמי עד. והיה שמחה לפניו במרום והוי הוא לאו"ה, שאז היה היחוד שנבנה בית לייחוד קוב"ה וכנסת ישראל, וישראל גוי אחד בארץ, ושלמה המלך אמר על דורו רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה כעין שנד' בגמרא (סנהדרין כ.) שקר החן וגו' על דורו של משה ויהושע והיה סבור שלמה המלך שדורו הוא אשה יראת ה' שנבנה בזמנו בנין עדי עד, ולא כדורו של משה, שלא זכו שיכנס משה לארץ ויהיה משיח, ויהושע שהכניסם לארץ מ"מ לא זכה דורו לבנין בית המקדש, ומ"מ אמר להם צאינה וגו' בנות ציון שזכו לבנין בית המקדש, ציון משכן כבודך, במלך שלמה שהשלום שלו בעטרה שעטרה לו אמו כנסת ישראל זה אהל מועד וכו' ביום חתנתו ביום ששרתה שכינה, וביום שמחת לבו ביום שירדה אש חדשה ממרום (כמ"ש בתו"כ) שאז מאותו העת נקבע הקדושה לעולמי עד, וזש"נ ויהי ביום השמיני שהיה הוי' להשראת השכינה בתחתונים כמו שהיה ביום בריאת שמים וארץ שהיה כדי שישרה שכינה בתחתונים (כמ"ש ב"ר פי"ט) ואך הדורות שקלקלו סילקו השכינה מתחתונים ולהם אין שמחה שלימה. אבל צדיקים ישכינו שכינה לארץ להם שמחה אור צדיקים ישמח וזוכין לישרי לב שמחה, ולזה היה הכנה שבעת הימים ויהי ביום השמיני שהיה הוי"ה להשראת השכינה בתחתונים כמו קודם הקלקול והיה שמחה לפניו במרום:
2
ג׳האריז"ל סידר ג' הסעודות נגד קדושת האבות סידר זו ליצחק אבינו ע"ה, ובבוקר לאברהם אבינו ע"ה שלא כסדר תולדתן, אך בזוהר הקדוש פ' זו (לח א). כי מעולם המה דכד ברא קוב"ה עלמא נטל יצחק וברא בי' עלמא. חמא דלא יכיל למיקם בלחודו נטל אברהם וקיים בי' עלמא כו' א"ת בהברא"ם אלא באברה"ם, חמא דבעיין קיומא יתיר נטיל ליעקב ושתיף לי' ביצחק וקיים עלמא הה"ד ביום עשות הוי"ה אלקים ארץ ושמים, והיינו דיעקב מרכבה לשם הוי"ה שנקרא שמש וכ' כי שמש ומגן ה' ויצחק מרכבה לשם אלקים פחד יצחק, והוא מ"ש בפירש"י (ר"פ בראשית) בתחלה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין והיינו דכ' ביום עשות וגו' אך שם זכר מדותיו של הקב"ה. וכאן שכ' נטל ליצחק צריך פירוש. גם איזה רמז יש להזה"ק ע"ז, בשלמא על אברהם נרמז בהברא"ם וכ"כ (בב"ר פ"ב) בהבראם בזכות של אברהם אבל יצחק לא נרמז כלל בבריאת שמים וארץ, אך בענין עפמ"ש (שבת לא:) לא ברא הקב"ה את עולמו אלא שייראו מלפניו שנאמר וה"א עשה שייראו מלפניו, וכן (סופ"ו דאבות) כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו'. והכל א' שתכלית הבריאה היה שיתפשט כבוד מלכותו ית"ש ומלך שתהא אימתו עליך (כמ"ש קידושין לב:) וזהו מדת יצחק אבינו ע"ה כמ"ש פחד יצחק ומדתו צמצום. וכן לא מצאנו שגייר יצחק גיורים רק ברמז כמ"ש (ב"ר ר"פ וישב) אברהם גייר גיורים כו' יעקב גייר גיורים כו' ביצחק לא שמענו והיכן שמענו כו' מגורי אביו מגיורי אביו, והיינו כיון שראה שכל הגרים שגייר אברהם אביו שלפי מדתו רצה להכניס כל העולם תחת כנפי השכינה, ובחייו שמרו ברית אברהם אבל אחר פטירת אברהם חזרו לסורן והפרו ברית (ועי' פדר"א פ' כט) ואין אמונה בעבדים כי כל עבדים שנמלו עם אברהם לא נתקיימו לא הם ולא זרעם בישראל וכ"ש שאר הגרים לכן יצחק לא רצה לגייר גיורים רק אחד או שנים שע"ז נרמז מגיורי אביו והיינו מי שהכיר בו שהוא יר"ש וישאר הוא וזרעו כו', וז"ש נטל יצחק וברא בי' עלמא, בזכות יצחק שמדתו היראה והפחד וזה היה תכלית הבריאה כמפורש והא' עשה שייראו מלפניו לכבודי בראתיו, אך ראה שלא יוכל להתקיים שלפי מדתו לא יהיה רק מעט מזעיר שיכירו כח מלכותו. נטל אברהם וקיים בי' עלמא. שהוא רצה להכניס כל העולם שיכירו כח מלכותו. וזש"נ עולם חסד יבנה מדתו של אברהם אבינו ע"ה כמש"נ חסד לאברהם וז"ש בהבראם באברה"ם, חמא דבעין קיומא יתיר, היינו שראה שיקלקלו אחר מות אברהם ונראה שאף בחיי אברהם אבינו ע"ה לא שמרו כל הגרים כל תורת אברהם, ואף ז' מצות לא קיימו כלם שהרי לא חשוב (פ"ה דאבות מכ"ג) בתלמידיו של א"א רק ג' מדות טובות, ולמה לא אמר שתלמודיו של אברהם אבינו קיימו התורה או עכ"פ ז' מצות ב"נ, אך גם תלמידי א"א לא שמרו כל התורה כמוהו ואף ז' מצות ב"נ. רק עכ"פ לא היו משוקעין כ"כ בג' ראשי הקליפות הקנאה והתאוה והכבוד וזהו שחשב עין טובה נגד קנאה ורוח נמוכה נגד כבוד, ונפש שפילה נגד ק' התאוה, וממילא לא היו פרוצים כ"כ והיה פחד ד' עליהם מה שאין כן תלמודי בלעם הרשע שפרץ גדרן של או"ה (כמ"ש מ"ר ופירש"י בלק) למדו ממנו להיות עין רעה קנאה. ורוח גבוה גאוה, ונפש רחבה תאוה, וז"ש מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם ויותר היה שייך לחשוב בין תלמידי משה לתלמודי בלעם שהיו בזמן א', אך זה לא שייך כלל לשאול שהגרוע שבישראל אין לו שום שייכות לשאול עליו מה בין, אך תלמודי א"א גם כן לא היו כהוגן, ואחר מותו חזרו לסורן, רק מי שמת בחייו נחל עולם הבא (ונת' במ"א). ואברהם אבינו ע"ה לפי מדתו הסתפק בכל מה שיוכל להכניס בלב הבריות, וזה היה קיום העולם שנ' עולם חסד יבנה היינו דאף שלא היו כהוגן מ"מ ע"פ מדת החסד נתקיים עלמא, אבל חמא דבעיין קיומא יתיר שיתקלקלו בכל פעם יותר, ועל מה יהיה העולם עומד, נטל לי' ליעקב ושתיף לי' ביצחק שיעקב אבינו היה כלול גם במדת פחד יצחק, והוא זכה שתיקן כל הפגם ופסק זוהמא אצלו שהוליד י"ב שבטים שאין בהם דופי (כמ"ש שבת קמו.) וזה עיקר קיום העולם שיוכל להתקיים אף ע"פ מדת הדין, שכל שהוא מזרע ישראל לא יוכל לעקור שם ישראל ממנו כדאיתא (סנהדרין מד.) אף על פי שחטא ישראל הוא וחשוב שם כל החמורות שאף אם יגבור עונות ח"ו מ"מ ישראל הוא, שהשי"ת מעיד על ישראל שקשורים בשורש בהקב"ה כמ"ש (ברכות יז.) רצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושיעבוד, שמפני שיש מציאות מעכו"ם שהם שורש הרע נכנס ללב ישראל גם כן מה, וז"ש (סוכה נב.) משה קראו ערל, (ונת' במ"א) ובזה יש קיום לעולם אף על פי מדת הדין וזהו קיומא יתיר ושבת תכלית מעשה שמים וארץ, שהוא תכלית הבריאה, מדת מלכות והיראה. ואז היה נייחא להשי"ת בעולמו כמ"ש (ב"ר פ"ט) עולמי עולמי הלואי תהא מעלית חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו, מש"ה סידר שבת דמעלי שבתא איהי יראה ושריא בה יראה (זח"א ה ב) ומיד בתחלת כניסת שבת אימת שבת על ע"ה (כמ"ש בירושלמי רפ"ד דדמאי) וזהו ממדת פחד יצחק. אך היצר הרע יכול לכנוס עוד שלא יהא שומר שבת ח"ו ונצרך לקיום על ידי מדת אברהם אבינו וז"ש (שוח"ט תהלים צ"ב) ומה נברא בשביעי שבת כו' חוזר ומסתכל וכו' וליתן פגם בו ולא מצא אלא כולה קדושה ומנוחה וכו' אחר כך הסתכל וראה שאדם חוטא בו ומתחייב בנפשו אמר גם זה הבל, והיינו שהיצר הרע יכול לכנוס עוד להיות בכלל מחללי'. אך אחר שעבר כל היום בשמירה זוכין לקדושת יעקב אבינו ע"ה בס"נ. ואז הוא קיומא יתיר שיתוקן כל העולם. ומי שזוכה יכול להיות נגאל מכל וכל כמו קודם קלקל אדם הראשון. וכשיזכו לזה רוב ישראל מיד נגאלין:
3
ד׳בתו"כ (ג) וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן אלא א"ל אתם יש בידכם בתחלה ויש בידכם בסוף בתחלה כו' וישחטו שעיר עזים ויש בידכם בסוף עשו להם עגל מסכה יבא שעיר עזים ויכפר על מעשה עזים ויבא עגל ויכפר על מעשה עגל. יש להבין שייכות דוישחטו שעיר עזים לעגל שזה נקרא תחלה וסוף. גם ק' שישראל לא לקחו עגל רק לעולה. ועגל לחטאת הקריב אהרן. ומה זה שכ' יבא עגל ויכפר כו'. גם להלן (ד) ושור ואיל לשלמים לפי שנדמית עבירה לב' מינים שנאמר עשו להם עגל מסכה ולהלן היא אומר וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב יבא שור ויכפר על מעשה שור יבא עגל ויכפר על מעשה עגל. ויש להבין הא ישראל לא עשו רק עגל ולא שור. ולמה נדמה העבירה לשור. גם להלן בתו"כ (ח) איתא וי"א היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתירא ממנו א"ל משה ממנו אתה מתירא הגס דעתך וקרב אליו לכ"נ קרב אל המזבח יש להבין למה נדמה לו כתבנית שור ולא כתבנית עגל אך הענין דאי בתו"כ (ט) ויקרב את קרבן העם משנפנה מקרבנותיו בא לו לקרבן העם תדע שקרבנו מכפר יותר מקרבן העם שקרבן העם אינו מכפר על הכהנים וקרבנו מכפר על ידו ועל יד העם שנאמר ועשה את חטאתך גו' וכפר בעדך ובעד העם, ויש להבין הא הקרבנות היו על כל ישראל, ולמה לא נתכפרו הכהנים בזה. אך באמת כ' מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה ולשון חטא נאמר על שוגג (כמ"ש יומא לו:) ועגל היה מזיד ולא שוגג אך במדרש רבה (צו פ' י') איתא וירא אהרן כו' מוטב שיתלה הסרחון בי ולא בישראל וממילא היה לישראל לתלות באהרן והיה אצלם שוגג ובפרט שהעוברים נענשו במיתה בהדרוקן (כמ"ש יומא סו:) והעיקר הוצרכו לכפרה אותן שקלקלו מה בשוגג שתלו באהרן. אך א"ל כי הבאת עליו חטאה גדולה והיינו חטא ע"ז. שמקודם לזה אף שחזר יצר הרע למקומו היה עוד מקום לעקרו מכל וכל כמו קודם הפגם וכמו בשנות הבל שלא היתה ע"ז בעולם והיה מקום לעקור היצר הרע מכל וכל. וכיון שהביא עליהם חטא ע"ז אז אין עוד עצה לעקור היצר הרע מכל וכל רק כשיתוקן הכל וישחוט השי"ת ליצר הרע. וזש"נ חטאה גדולה. ומש"ה עיקר התיקון הוצרך לאהרן. ונצטוה להביא עגל לחטאת לכפר על מעשה העגל. וממילא כיפר בעדו ובעד העם. שאם לא היה כפרה לישראל עדיין יש עילו טענה כי הבאת עליו חטאה גדולה, וישראל הוצרכו רק עגל לעולה דעולה דורון הוא (כמ"ש זבחים ז:) והוא לרצות ליישר הלב וזה שמקשה התו"כ וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן שישראל הביאו ג' מינים חטאת, עולה, ושלמים, ואהרן הקריב רק חטאת ועולה וע"ז אמר אתם יש בידכם בתחלה כו' דענין וישחטו שעיר עזים היה גם כן חטא שוגג שהשבטים סברו שהם עושין כדין שיוסף חייב מיתה או להמכר לעבד, אך עי"ז נתגלגל שירדו למצרים ובאו לחטא ע"ז, כמ"ש (שיר השירים ב' ח') וכל מצרים מטונפת מע"ז שלנו, וכן קטרג הס"מ עד עכשיו היו אלו עוע"ז, (כמ"ש מ"ר בשלח כ"א וזה"ק ח"ב קע ב) ואחר כך היה באמת גלות מצרים הכנה למתן תורה שזכו על ידי יסורין כמ"ש (ברכות ה' סע"א), וז"ש אתם יש בידכם בתחלה וישחטו שעיר עזים, ויש בידכם בסוף עשו להם עגל מסכה, וזה גם כן חטא שוגג. ועל חטא העגל כיפר העגל של חטאת אהרן כמו שאמרנו, ועל חטא שוגג דשעיר עזים הביאו חטאת שעיר עזים, וז"ש יבא שעיר עזים ויכפר על מעשה עזים, אך נצרך עוד דורון לרצות שיהיה לבם בקדושה. ועל זה בא העגל לעולה, והנה מצינו בגמ' (חגיגה יג:) ואלו שור לא קא חשיב כו' יחזקאל ביקש עליו רחמים והפכו לכרוב כו' היינו פני כרוב היינו פני אדם אפי רברבי ואפי זוטרי, והיינו שבקדושה יש זעיר אפין ו' קוב"ה, וארוך אנפין עתיקא, ולעומת זה יש בקליפה קליפת שור אפי רברבי, וקליפת עגל אפי זוטרי, והנה ישראל היה בידם חטא שוגג שעשו עגל מסכה. אך הע"ר הם כוונתם היה לעקור את כל אמונת ישראל מהשי"ת וזש"נ וימירו את כבודם, כבודם היינו השי"ת בתבנית שור אוכל עשב שור שבקליפה אפי רברבי וזש"נ יעשו עגל בחורב וישתחוו למסכה היא מש"נ בתורה עשו להם עגל מסכה, וימירו את כבודם בתבנית שור גו' זהו כפי כונת הע"ר וז"ש לפי שנדמית עבירה לב' מינים כו' יבוא שור ויכפר על מעשה שור, יבוא עגל ויכפר על מעשה עגל, והיינו אחר שהביאו עגל לעולה לכפר על חטא העגל, שנתכפרו מקודם על ידי עגל לחטאת של אהרן והוצרכו לעגל לעולה לתקן ולרצות על ידי הדורון, שמזה זכו לרב חכמה התורה שבעל פה שזכו בלוחות שניות (כמ"ש מ"ר תשא פמ"ו מז) הביאו שור לשלמים, דשלמים מורה שהגוף קדוש שיוכל לאכול מקדשי שמים, כמו שזכו אחר מכה עשירית, שהיה להם לפי שעה התגלות מכ"ע, זכו לאכילת פסח, שאכילה בקדושה מורה שתקנו שורש הפגם של הנחש שהיה באכילה, וזה יכפר על מעשה שור, שהיה חטא בשורש כפי כונת הע"ר וימירו את כבודם בתבנית שור קלי' שור ארוך אנפין דקליפה, וזה הכפרה לא הוצרך אהרן שכיון שהקריב העגל חטאת שלו, כבר זכה לאכילה בקדושה דכהנים אוכלים מבשר החטאת, וז"ש (תו"כ ט) שקרבן העם, היינו השלמים שבא לכפר על מעשה שור שורש הפגם, אינו מכפר על הכהנים שהכהנים אוכלים אף מחטאת, ונתקן על ידי עגל לחטאת של אהרן, מה שאין כן קרבנו של אהרן עגל לחטאת מכפר בעדו ובעד העם שהרי הם לא הביאו כלל עגל לחטאת רק עגל לעולה, דורון לרצות שכפרת השוגג נגמר על ידי עגל לחטאת של אהרן, שאם לא כן היה עוד טענה על אהרן קדוש ה' כי הבאת עליו חטאה גדולה. וז"ש (שם ח') היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתיירא ממנו רו' והיינו שנתלה עליו גם שורש הפגם שהיא מעשה הע"ר וא"ל משה אחי ממנו אתה מתירא הגס דעתך וקרב אליו לכ"נ קרב אל המזבח. הגס דעתך דייקא שמזה תתגדל שנבחרת להיות כהן מכפר לת"ק הכל בשורשו להיות טוב מאד, וירא כבוד ה' אל כל העם ויזכו לראות אש חדשה כמו לעתיד שיעקור כל היצר הרע מלבם, שיזכו לשבת עלאה דאתפני יצר הרע מן תמן:
4
ה׳ואיתא עוד בתוכ' (שם ל"א) ותצא אש מלפני ה' כיון שראו אש חדשה שירדה מן השמים לחכה על המזבח את העולה ואת החלבים נפלו על פניהם ושבחו לשמים, בכאן זכר התו"כ גם מש"נ ויפלו על פניהם, רק זכר שלא כסדר הכתוב בתורה וירונו ואחר כך ויפלו על פניהם, ויש להבין למה שינה, גם מסיק וכן בימי שלמה נפלו על פניהם שנ' כל בני ישראל רואים ברדת האש מן השמים כו' ויכרעו על אפים ארצה גו' והשתחוו והודות לה', כ"ט כל"ח, בכאן זכר הכ' גם כן סדר ההשתחוואה ואחר כך והודות לה' והוא גופא קשיא למה שינה הכ' ממש"נ כאן, ומסיק בתו"כ ועל אותה השעה ה"א וערבה לה' גו' כימי עולם כימי משה וכשנים קדמוניות כימי שלמה, ויש להבין למה נקרא ימי משה ימי עולם, וימי שלמה שנים קדמוניות. ולומר שדרש התו"כ כסדר זמנים משה ואחר כך שלמה, הא אחר כך דרש ר' כימי עולם כימי נח וכשנים קדמוניות כשנות הבל שלא היתה ע"ז לעולם. ושם הבל קודם לנח, גם יש להבין למה שינה הלשון כימי משה, כימי שלמה, כימי נח, ובהבל כשנות הבל. ולמה באמת נקרא ימי משה ונח ימי עולם וימי שלמה והבל שנים קדמוניות, אך נראה שהחו"כ דקדק בלשונו ולחכה על המזבח את העולה ואת החלבים כו' אמת שבפסוק כ' כן אח למה זכר זה בתו"כ בפרט, וגם בפסוק נזכר מקודם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים והיה די לכתוב ותצא אש ותאכל אותם על המזבח ולמה פרטם הכ' בפרט, אך עולה כליל לה', והוא כמקריב נפשו לפני ה' כמו שמצינו (זבחים סב.) זפרו של יצחק ראו כ'ו אף שהיה אפר האיל, אך הוא עפמ"ש במדרש (ב"ר פ' נ"ו) אימוריו כאלו אימוריו דיצחק כו' כאלו הקרבתי את יצחק בני תחלה כו' וכן מצינו (שבת פט:) שיצחק אמר הא קריבית נפשי קמך, שהקרבת האיל היה כהקרבת נפשו והחטאת והשלמים מצינו (ברכות יז.) ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו כו' שיהיה חלבי ודמי שנתמעט כו' שהתענית גם כן כמקריב חלבו ודמו, והנה בקי"ס איתא (במכילתא ומ"ר בשלח) שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה, כלומר רוח מההוא קודש עלאה (כמ"ש זח"ג ס"א א) והיינו חכמה קודש עלאה, וכ' רננו צדיקים בה'. צדיקים לאורה (כמ"ש תענית טו.) תורה אור ואוריי' מחכמה נפקת מאתר דאיקרי קודש (כמ"ש זח"ב קכ"א א) וכ' והחכמה מאין תמצא שנעשה מרכבה למדת דין דאיקרי קודש הקדשים עתיקא סתימאה דאיקרי אין (שם ס"ד ב' ואדר"ז רפ"ח ב) וזה מורה השתחואה על אפים שהוא פישוט ידים ורגלים (כמ"ש ברכות לד:) והיינו שנעשה כאין, ומשה רבינו היה סבור באמת שיהיה כן לעולם, כשהכניס הקדושה בכל ישראל שזכו לראות האש חדשה. והיינו כמו שיהיה לעתיד דכ' ורוח חדשה אתן בקרבכם ויהיה אתפני יצר הרע מכל וכל. וכמו שאמר להם אותו יצר הרע העבירו מלבכם (כמ"ש בתו"כ ו) ואם היה מכניסם לא"י היה כן באמת והיה הוא משיח, כמש"נ מה שהיה היא שיהיה זה משה (כמ"ש בת"ז ת' י"ח כ"ו א) וזש"נ ויפלו על פניהם. אך באמת לא היה רק לשעה שאחר כך חזר יצר הרע ומש"ה הקדים הכ' וירונו שזה נשאר מה שנפתח פיהם לומר שירה, אבל ויפלו על פניהם זה היה רק לשעה ויתקיים לעתיד ושלמה המלך שזכה לכל החכמה תתאה בחלום, והיינו מצד השי"ת שלא בהשתדלותו, ובמאמר בראשית כ' ורוח א' מרחפת ונדרש (ב"ר פ"ב) זה רוחו של מלך המשיח כו' באיזה זכות כו' ע"פ המים בזכות התשובה שנמשלה למים. ובת"ז (ת' ל"ו) ולית מים אלא אוריי' כו' והינו דוד שהקים עולם של תשובה (כמ"ש מו"ק טז:) זהו בזכות התשובה שהיא בהשתדלות מצד האדם ושלמה המלך שזכה לחכמה בחלום שלא בהשתדלותו, והיינו מעתיקא שכן היה רצון הבורא כמש"נ וד' אהבו. ותורה בא על ידי אהבה כמ"ש אהבת עולם כו' חקים ומשפטים אותנו למדת וזהו ע"פ המים דלית מים אלא אורייתא דהוא תורה שבעל פה שנמשל למים (כמ"ש תענית ז. ונת' במ"א) וזהו מה שמרמז בזוהר הקדוש (ח"א קי"ז א') במש"נ נקבעו כל מעינות תהום רבה מביעי דחכמתא לתתא, ושלמה המלך היו מביעא דחכמתא, וזכה לזה רק ע"י האהבה שלא בהשתדלותו וזכה לכל התורה שבעל פה שהוא תורה של משיח שכל מה שהאדם לומד בעולם הזה הבל לפני תורה שבעולם הבא (כמ"ש קה"ר ב' א') וכשהכניס זה בכל ישראל היה סבור גם כן שיהיה לעולם כן, וזש"נ מקודם ויכרעו על אפים ארצה גו', והיינו שנעשו מרכבה למדת אין להיות משים עצמו כמי שאינו (כמ"ש סוטה כא:) ואחר כך והודות לה' כ"ט היינו אור כי טוב, כי לעולם חסדו שיהיה כן לעולם אבל באמת לא היה כן לעולמי עד, שלזה יזכו לעתיד רק שהיה לפי שעה ומש"ה נקרא ימי שלמה ולא שנות שלמה, והנה תלה הכ' כימי עולם כימי משה וכן כימי נח ששניהם נקראו ימי עולם דנח היה יחידי בעולם שזכה לראות אש חדשה, ומשה רבינו שהוא זוכה והכניס לכל ישראל, שהם כלל כל העולם. כמ"ש בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית ואו"ה אינם בכלל ומש"ה נקראו ימי עולם שהם היו כלל כל העולם:
5
ו׳ותלה הכ' במשה ולא באהרן. דאיתא בתו"כ (י"ט) כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות כו' ולא ירדה שכינה לישראל היה עומד ומצטער כו' א"ל משה אחי כך עשית לי שנכנסתי ונתביישתי כו' מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לכך נאמר ויבא משה ואהרן אל אה"מ ויצאו ויברכו את העם. והיינו שהכניסו הקדושה לכל ישראל, ואחר כך ותצא אש שזכו כל ישראל לראות אש חדשה אור המחורש עדמש"נ ורוח חדשה אתן בקרבכם. ותלה במשה שהרי בשבילו זכו ישראל לזה כשנכנס עם אהרן ובקשו רחמים וזש"נ מקודם וירד מעשות החטאת והעולה השלמים ואיתא בתו"כ (יח) משנפנה מקרבנותיו ירד מן המזבח בשמחה. והיינו עפמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג כ' א') משה שושבינא דמלכא שהוריד השכינה לארץ אהרן שושבינא דמטרניתא להכניס הקדושה בלב ישראל, והנה אהרן מצדו פעל בהקרבת הקרבנות להכניס קדושה בלב ישראל ולכן ירד מן המזבח במשמחה, אך מכל מקום להוריד השכינה נצרך למשה שהוא שושבינא דמלכא להוריד הקב"ה וכשנכנס משה עם אהרן ירדה שכינה לישראל והנה עולה שכולה כלול מורה על מסירת נפש הא קריבת נפשי קמך כאמור, שלמים שהיא אכילה בקדושה זה מורה שתיקנו בשורש פגם הנחש שהיה באכילה, וכמו בלילה ראשונה של פסח שזכו במכת בכורות לפי שעה להתגלות עתיקא, שמכת בכורות היה כנגד כ"ע (כמשנ"ת כ"פ) לכן זכו אז לאכילת פסח שהיא לאכילת קדשים שמורה שהגוף בקדושה, ומשו"ה באהרן כ' וירד מעשות החטאת שמצדו זכה לאכילה בקדושה בחטאת והעולה, ואחר כך השלמים דנאכלים לכ"א שזוכה לכל ישראל גם כן לאכול אכילה בקדושה ובזה ירד בשמחה שכ' בתו"כ, אך מ"מ לא ירדה עוד השכינה לישראל שלזה היה נצרך משה שושבינא דמלכא, וכשנכנס עמו יבקשו רחמים ויברכו את העם שהכניסו הקדושה בכלל ישראל, אחר כך כ' ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה שזה מורה מס"נ, ואחר כך את החלבים שכולל חטאת ושלמים שזכו כל ישראל לתקן הפגם בשורש שיאכלו אכילה בקדושה, ומש"ה כ' וירונו כמש"נ רננו צדיקם בה' ושרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה ואחר כך ויפלו על פניהם שזה מורה שמשים עצמו כמו שאינו וזוכין להיות מרכבה למדת אין וזה היה לפי שעה ומש"ה נקראו ימי עולם, ואחר כך מסיק ועל אותה שעה כו' כימי עולם כימי משה שהיה רק לשעה וכן כימי נח שהיה בודאי רק לשעה, וכשנים קדמוניות כשנות הבל שלא היתה ע"ז בעולם שע"ז התחיל בימי אנוש כמש"נ אז הוחל גו' וכ"ז שלא היה ע"ז בעולם. אף שהיה היצר הרע, היה בכח לעקור היצר הרע ולהעבירו מכל וכל כמו קודם קלקול אדם הראשון ומש"ה נקרא שנים קדמוניות ונקרא שנות הבל שאף שאחר כך נהרג ולא תיקן שיהיה כן אש חדשה לעולם כיון שהתקוטט עם קין על עסק ויהי בהיותם בשדה שהי' נגיעה בעניני עולם הזה, ומכל מקום נקרא שנות הבל שכל השנים היו ראוים לתקן כל הקלקול על ידי אחר שיהיה כשנים קדמוניות כ"ז שלא היה הע"ז בעולם. ומקודם דרש וכשנים קדמוניות על ימי שלמה שהיה גם כן הזמן לתקן כל שורש הקלקול שיהיה שנים קדמוניות, כיון שזכה לכל חכמה תתאה מביעי דחכמתא דלתתא, אך מ"מ נקרא בתו"כ רק ימי שלמה ולא שנות שלמה כיון שהיה כן רק ביום שנבנה בית המקדש, ואחר כך נתקלקל ועוד לא היו השנים ראויות לתיקון שיהיה שנים קדמוניות עוד לעתיד, שיעשה הקב"ה מחול לצדיקים וכל א' וא' מראה באצבעו, שאז יהיה באמת ורוח חדשה אתן בקרבכם ויהיה כן קבוע לעולמי עד דיתפני יצר הרע מן תמן לעולם וכאמור:
6
ז׳זממה שדה ותקחהו מפרי כפיה נטעה כרם חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה. בתו"כ פ' זו ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' קרבו כלם בשמחה ועמדו לפניו משל למלך שכעס על אשתו והוציאה לאחר ימים נתרצה לה מיד חגרה מתניה קשרה כתפי' והיתה משמשת אותו יותר מדאי, אף כך ישראל כיון שראו שנתרצה המקום לכפר על עונותיהם קרבו כלם בשמחה ועמדו לפניו וכו' וזש"נ זממה שדה ותקחהו, שדה אשר ברכו ה' זה שדה של תפוחים (כמ"ש תענית כט:) חק"ת קדישין, מפרי כפי' נטעה כרם עדמש"נ כי כרם ה"צ בית ישראל וגו' מיד חגרה מתניה ותאמץ זרועותיה לשמש לפני הקב"ה ביתר שאת ועוז, עדמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א קכ"ט ב) אתר דמאריהון דתשובה כו' בגין דאינון קריבין למלכא יתיר מכלהו ואינון משכין ברעותא דלבא יתיר ובחילא סגי לאתקרבא למלכא וזש"נ אשת חיל שהוא כנסת ישראל כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג מ"ב ב) אשה יראת ה' וגו', ועל ידי יראה בא לתשובה (כמשנ"ת במ"א מגמרא ברכות יז. וע"ז יט. שנדרש יראה על תשובה) זממה שדה ותקחהו חק"ת קדושין, ותקחהו ה"ו דייקא קוב"ה ושכינתיה, מפרי כפיה נטעה כרם, בית ישראל, ואמר מפרי כפי' שכל הפעולות נקרא על הידים כמו שמצינו (כתובות קד.) גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה, אף שיגיעת התורה במוח, ועמל פה מ"מ הכל נקרא ע"ש הידים, ואמר מפרי כפי' עדמ"ש בגמרא (שם ה.) גדולים מעשה צדיקים כו' ואלו במעשה ידיהם של צדיקים כו' מקדש ה' כוננו ידיך, והיינו שעיקר עבודת האדם בפיך בלבבך להכנוס הד"ת בלב ואחר כך גמר המעשה הוא על ידי השי"ת ומטעם זה כ' לעשותו ולא כ' במעשיך שהמעשה נגמר על ידי השי"ת ומ"מ נקרא מעשה ידיהם של צדיקים וכ' כוננו ידיך והיינו על ידי ד"ת שהוא תשובה שלימה (כמ"ש בזח"ג קכ"ג א' ויעבד תשובה ויתעסק באורייתא בדו"ר וכו') מפרי כפיה נטעה כרם שיהיה ה' שוכן בתוך בני ישראל ויהיה לב ישראל מקדש א"ד וגו' מה עשתה חגרה בעוז מתני', עוז אלו תפילין שהם עוז לישראל (ברכות ו.), ותאמץ זרועותיה לשמש לפני הקב"ה בחילא יתיר, וכן כאן אחר שראו שנתרצה להם השי"ת על ידי שצוה לוקח הקרבנות לכפר, ויקחו את אשר צוה משה וגו' בזריזות (כמש"כ בתו"כ) ויקרבו וגו' בשמחה ועמדו לפניו, ואף דאיתא (מ"ר ר"פ אחרי) ישמח ישראל בעושיו אינו אומר אלא ישמח עתידין הן לשמוח כו' מ"מ ישמחו במלכותך שומרי שבת, שעל ידי שמקבלין ישראל עול מלכותו ית' וזוכין ליראה כמ"ש (תענית ח: ופירש"י) יראי שמי שומרי שבת, זוכין לשמחה עדמ"ש (סא"ר רפ"ג) ושמחתי מתוך יראתי, ובשבת דמע"ש מיד נופל היראה על כל א' מישראל וכמ"ש (ירוש' פ"ד דדמאי) אימת שבת על ע"ה. וזוכין בשבת לתשובה כמש"נ טוב להודות לה' (ובפרדר"א פי"ט) שכל מי שמודה פשעיו ועוזב כו' וכמש"נ מודה ועוזב ירוחם. ולזה אומרים אשת חיל וגו' אשה יראת ה'. זממה שדה וגו' חגרה בעוז מתני'. לשמש בחילא יתיר.
7
ח׳בגמרא (שבת פח.) אמר ר"ח ב"ח מה דכתיב כתפוח בעצי היער וגו' למה נמשלו ישראל לתפוח כו' והתוס' שם תמהו שמביא קרא כתפוח בעצי היער דבהאי קרא לא נמשלו ישראל אלא הקב"ה והו"ל לאתויי טפי קרא דוריח אפך כתפוחים. אך בפ' זה כתיב אח"ז בצלו חדמתי וישבתי ופריו מתוק לחיכי. וכאן בגמרא דרשו מה תפוח פריו קודם לעליו כך ישראל הקדימו נעשה לנשמע. משלו בזה הנעשה לפרי והנשמע לעלים. ואחר כך כ' בצלו חמדתי והצל הוא מהעלים, ואחר זה ופריו מתוק וגו'. אך הענין הוא כמו שאמרנו. שישראל הקדימו נעשה לנשמע בשעת קבלת התורה. שהיו אז ראוים לתקן הכל אני אמרתי אלקים אתם. ויצר הרע פסק מהם. ואז יוכלו לזכות לעשיית הד"ת קודם השמיעה, מה שאין כן אחר כך כתיב ושמרתם ואחר כך ועשיתם. שעל ידי השמירה יבואו לעשות ומש"ה כ' מקודם בצלו חמדתי דהוא השמירה ואחר כך ופריו מתוק דהוא העשייה וכמ"ש (ברע"מ אמור) זכירה דא עשיי' וכו' וכמש"נ בדברות האחרונות שמור, שעל ידי שמור יזכו לזכור דהוא עשיי', וכמו שנ' אח"ז הביאנו אל בית היין ובמדרש (שיר השירים ב' ד') למרתף גדול של יין ונתן לי משם התורה שנדרשת מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא והיינו תורה שבעל פה וכמ"ש ברע"מ (עקב רע"א ב) לכו לחמו בלחמי ודא נהמא דאורייתא דבכתב ויינא דאורייתא דבעל פה, וזה דיוק הלשון ושתו ביין מסכתי ולא כ' בייני כמו בלחמי (ונת' במ"א) ואף שמצינו (ע"ז לה.) ערבים עלי דברי דודיך יותר מיינה של תורה, הרי שגם תורה שבכתב נקרא יינה של תורה, אך שם הפי' יינה של תורה היינו זה שהתורה שבעל פה מבארת הד"ת שבכתב, שנחלקו בפירוש הכתובים, ובזה יש מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, וזהו יינה של תורה, ודברי דודיך היינו דברי סופרים גדרות שגזרו חכמים דבהא מיירו התם בגזירות הגבינה של נכרים, כמו חדשים גם ישנים כו' והללו מדברי סופרים (כמ"ש עירובין כא:) וזה מה שגזרו משום סייג. וכאן אל בית היין מיירי בתורה שבעל פה שנחלקו בפי' התורה שבכתב. ובזה יש מ"ט פנים כמנין ודגל"ו, והתורה שבעל פה בא לתקן הרב כעס כמש"נ כי ברוב חכמה רב כעס וכמ"ש (נדרים כב:) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה וכו' וכתיב בתרי' סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני, ובזוהר הקדוש (פ' זו מ' א') אבל כנסת ישראל קאמר בגלותא סמכוני מהו סמכוני מאן דנפל בעי לאסמכא לי' וכו' והיא כמ"ש בגמרא (סנהדרין צו:) בר נפלי קרית לי' א"ל אין דכתיב ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת, ואמר בזוהר הקדוש ובג"כ כ"י דנפלה דכ' נפלה לא תוסיף וגו' והיא אמרה סמכוני למאן לישראל כו' ובמה באשישות אלין אינון אבהן דאינון אתמלייא בקדמיתא מההוא חמר טב דמנטרא, והיינו יין המשומר בענביו דאיתא (ברכות לד:) מה עין לא ראתה זה יין המשומר וכו' זה עדן שלא שלטה בו עין כל ברי' ועפמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א כ"ו א') דר"ת ענ"ג עדן נהר גן, והם כנגד ג' סעודות שבת כמ"ש (רע"מ עקב רע"ג א') ושבת בת מתעטרא באבהן (כמ"ש זח"ב ר"ד א). ויין המשומר היינו סודות התורה שיתגלה לעתיד. וכמ"ש (במה"נ תולדות קלה ב). והאבות כלם הם אשישות שהוא תורה, אברהם אבינו ע"ה בו התחיל ב' אלפים תורה, ונעשה ב' כליותיו כמו ב' כדין של מים והיו נובעות תורה כמ"ש (בב"ר פ' צה). ויצחק הוא מרכבה למדת הגבורה ואיתא בזוהר הקדוש (פ' זו לט א) דהא אורייתא וחמרא דאוריי' מסטרא דגבורה היא, דהא אורייתא וחמרא דאוריי' מסטרא דגבורה היא, ויעקב היא אמת כמש"נ תתן אמת ליעקב אמת זו תורה (כמ"ש ברכות ה:). ואמר אחר כך רפדוני בתפוחים כולא חד אבל רזא דא אשישא עייל חמרא תפוחין אפיק חמרא ומכוון רעותא, והיינו החשק לד"ת כמ"ש ועשיתם אתם על ידי הרעותא והחשק, ואמר אחר כך וע"ד אשישות ותפוחים אשישות לרוואה מחמרא תפוחים לכוונא רעותא דלא יזיק חמרא, והוא ענין מ"ש בגמרא (ברכות יז.) תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באו"א וברבו ובמי שגדול ממנו וכו' ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם לעושים לשמה וכו' ולכאורה הול"ל שאינו עושה מצות ומעשים טובים ולמה זכר בועט כו' דהיינו שאינו סר מרע וגם היכן נרמז בכאן לעושים לשמה אך באמת גם הלימוד הוא מ"ע מרמ"ח מ"ע שבתורה, ומי שתורתו אומנתו פטור מכל המצות. זולת מצוה שאי אפשר להעשות על ידי אחרים (כמ"ש מו"ק י:) ואין מפסיקין לתפלה (שבת יא.) ורב יהודא הוי מצלי לתלתין יומין (כדאי' סוף ר"ה). אך הפירוש מעשים טובים עדמש"נ ועשה טוב דדרש בזוהר הקדוש שעושה להטוב עדמש"נ ועשיתם אתם כביכול אתון תעבדון לי'. וזהו רק כשעושה לשמה שא"ל שום כונה אחרת אף לקבל פרס לעולם הבא רק לחשק התורה כאשר צוני ד' אלוקי. ולפעמים יכול שיכוין לשמה רק ישיג גיאות מזה. ובזה מקלקל כל מעשיו. וזהו שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט כו' ובמי שגדול ממנו כו' שאם משיג גאות מלימודו הוא לאות שלא התכוון לשמה. וכמו שאמרנו שיש מדרגות בענין לשמה וז"ש בגמרא (פסחים נו:) לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות שלא לשמה וכו' בא לשמה. ואמרנו לשון לעולם. מפני שבכל פעם שיזכה לכונה לשמה אז ירגיש שמה שהשיג וחשב מקודם היה באמת שלא לשמה. וזהו לעולם יעסוק בכונה זו שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ואחר כך יהיה הלשמה שלא לשמה ויצפה תמיד שיבא לשמה. וז"ש לכוונא רעותא דלא יזיק חמרא שלא יביאהו התורה ח"ו לידי גאוה. וזהו תפוחים לכוונא רעותא. היינו חשק ורעותא דלבא וזהו נעשה וזהו רפדוני בתפוחים. וכל דא למה כי חולת אהבה אני היינו שאני עדיין חולה באהבה שהקדמנו נעשה לנשמע ואחר כך נתקלקל וצריך שהשמירה יביא לידי עשיה. וכמו"ש ברע"מ אמור (צ"ב ב) ושמרתם ועשיתם אותם. וכן בשבת שהוא כללא דאוריי' כ' זכור ושמור. שעל ידי שמירת שבת השמור יזכו לזכור שהוא עשיי' ועשיתם אתם והוא מעשים טובים, וזהו תכלית חכמה וכעין הא דתנן אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה. וכן ד"ת השו"ע שהם עיקר הנהגת אדם בעולם הזה פתח בשו"ע שויתי ה' וכו' כשישים האדם אל לבו כו' מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד, וזהו התשובה והיראה ואח"ז כל חלקי השו"ע שהם הד"ת שיביאו אותו לידי יראה והכנעה ובזה יזכה למעשים טובים לעושיהם, ועשה טוב דעביד לון וכאמור:
8
ט׳צרורא דלעילא דבי' חיי כולא. מנהג ישראל לומר בשבת שמברכין ר"ח הצלותא דרב ומבקשים מקודם שתתן לנו חיים ארוכים, ואחר כך אומרים י' לשונות של חיים, ומספר עשר הוא כולל כל מיני חיים שכן מספר עשר הוא כלול כנגד ע"ס, ומקדימין חיים ארוכים שעיקר החיים לעולם שכלו ארוך (כדאיתא קידושין לט:) וארוך מצד השי"ת היינו בלא שיעור דאריכות אפילו לכמה אלף שנים כנגד יורת מזה אין נקרא ארוך אך ארוך הוא בלתי שיעור, ושבת היא מעין עולם הבא מבקשים על חיים ארוכים. שהוא ארוך עתיק, ואח"ז מבקשים על כל מיני חיים וכמ"ש בזוהר הקדוש (פ' זו מ א) כל חיי עלמא דירתין תליא בהאי עלמא דאתי בגין דאיהו חיי דכולא עילא ותתא וכו' ושבת טועמי' חיים זכו, ובזוהר הקדוש עה"פ זאת החי' וגו' פתח ר"א מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע וגו' סור מרע וכתיב שומר פיו ולשונו. מביא פ' זה ממשלי אף שכאן לא נזכר רק נצור לשונך מרע. וכ' מי האיש החפץ חיים כו' אילין חיים דאקרין עלמא דאתי כו' אהב ימים כו' דא שמא דמלכא קדישא. דאחידא באינין יומין עלאין דאיקרין ימי השמים על הארץ ימי השמים ודאי על הארץ ודאי, היינו זיווג קב"ה ושכינתי', השמים היינו קוב"ה וכמש"נ ואתה תשמע השמים, הארץ נקרא בזוהר הקדוש מדה אחרונה והיא שמשא וסיהרא וז"ש ודאי. ור"ח נעשה התחדשות שמקבלת הסיהרא משמשא דהיינו כנסת ישראל מקוב"ה שהוא שמש ומגן ה"צ, וכתיב למען ירבו ימיכם וגו' כימי השמים על הארץ שהוא חיים ארוכים, ומש"ה אמר בזוהר הקדוש על מש"נ מי האיש החפץ חיים לחיים הוא ממזלא שהיא עתיקא. אהב ימים כימי השמים ודאי על הארץ ודאי', לראות טוב היינו אור הראשון דכתיב את האור כי טוב, ומש"ה אמר אהב ימים יומין עלאין, ובר"ח שיש התחדשות שהסיהרא מקבלת משמשא אז, מבקשים אנו על חיים ארוכים ומבקשים זה בשבת שאז ההתגלות עתיק ארוך. ושבת שקודם ד"ח כולל קדושת החודש הבא דשבת כללא דכל יומין (וכמו שנת' במ"א) ומש"ה מבקשים על חיים ארוכים:
9
י׳ואמר אח"כ ומאן דבעי יומין כו' ונטר פומי' ממיכלא וממשתיא דמסאב לנפשי' וינטר פומי' ממלין בישין דלא יסתאב בהו כו' אף שהפ' אומר רק נצור לשונך וכאן אמר ינטר פומי' ממכלא וממשתיא הכונה שזה תליא בזה שאם רוצה לקדש הלשון צריך לשמור הפה ממאכלות שאינם בקדושה. ומש"ה מביא הזוהר הקדוש הפ' שומר פיו ולשונו ששם גם כן עיקר הכונה לשמירת הלשון וזכר פיו דזה תלוי בזה, וכן אמר אחר כך ת"ח פימא ולישן אתר אחרא עילאה הכי איקרי נר' הכונה דמלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה (כמ"ש בפ' אליהו) ואיתא בזוהר הקדוש (ח"א לב א) והאי דיבור איקרי שבת וכיון דשבת איקרי דיבור כו' ובס' יצירה איתא דבשבת בשנה פה בנפש ופה כולל שניהם. מפרש פה על אכילה בקדושה שבשבת אכילת האדם בקדושה ודבור היינו דבשבת הוא תורה שבעל פה וזהו לשון, וכמ"ש בזוהר הקדוש (שם מ"ז ב) ביום השביעי דא תורה שבעל פה כו' וז"ש אתר אחרא עילאה הכי אקרי, היינו מלכות והוא שתלוי זה בזה עדמ"ש בתוס' (כתובות קד.) בשם המדרש עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך פיו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו. וכעין זה איתא בתד"א (א"ר פ' כ"ו) ועיקר החיים הוא ד"ת שנקרא חיי עולם כמש"נ ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו' ובחרת בחיים וגו' וזהו ענין מ"ש במכילתא (והובא בתנחומא בשלח כ') לא ניתנה תורה אלא לאכלי מן ושנים להם אוכלי תרומה, ואם על הכונה הפשוטה מפני שלבם פנוי לתורה ואינם טרודים בפרנסתם הא יש כמו ר"א בן חרסום וכדומה שהיו עשירים. וגם למה לא זכרו אוכלי מעשר שהלווים שבט א' מי"ב והיו במספר מועט משבט אחר וניתן להם חלק א' מעשר מכל ישראל והיו פנוים לתורה, אך הכונה כמו שאמרנו שצריך לד"ת שיכנסו לתוך לבו להשתדל שיהיה האכילה בקדושה, ומש"ה זכרו אוכלי המן שהיה לחם מן השמים וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב סא ב) דעייל יתיר לנפשו להם אוכלי תרומה שג"כ איקרי קודש כמ"ש (מו"ק כח.) ולאו קודש איקרי, ונקרא עבודה כמ"ש (פסחים עג.) עשו אכילת תרומה בגבילין כעבודת בית המקדש. ומש"ה שבת שהאכילה בקדושה דבור אקרי, שהוא תורה שבעל פה שאז זמן שיבלע ד"ת בתוך לבו, וזה שהביא בזוהר הקדוש כאן פסוק שומר פיו ולשונו פיו ממיכלא כו' ולשונו ממלין בישין, שהוא לראי' שזה תלוי בזה דהזכיר לשמירת הלשון שמירת הפה:
10
י״אוהביא זה הפתיחה לפרשת זאת החי' אשר תאכלו דבי' סימני טהרה, א' פנימי מעלה גרה, וב' חיצוני מפריס פרסה, ואיתא במ"ר (פי"ג) את הגמל זו בבל כי מעלה גרה היא שמקלסת להקב"ה כו' ואת השפן זו מדי כו' שמקלסת להקב"ה ואת הארנבת זו יון כי מעלת שמקלסת להקב"ה כו', והיא שע"ז מורה סימן טהרה באכילה, על הלשון שמקלסת להקב"ה, ואת החזיר זה אדום והוא גרה לא יגר שלא היתה מקלסת להקב"ה ולא די' כו' אלא מחרפת ומגדפת, והיינו דג' מלכיות הם כנגד ג' קליפות הקנאה והתאוה והכבוד שהוא הגיאות, בבל אנת רישא די דהבא, ואמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון, ופרס ומדי כנגד התאוה כמו שמצינו באחשורוש, והקנאה והכעס כנגד יון שגזרו גזירות שמד, וג' קליפות אלו כנגד ע"ז ג"ע שפ"ד, דגאות הוא כנגד ע"ז כמ"ש (סוטה ד:) כל מי שיש בו גסות הרוח כאלו עע"ז, וסוף הגאוה ע"ז כמו שנאמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון, ותאוה הוא כנגד ג"ע, וקנאה היא כנגד שפ"ד, ומלכות אדום הוא שורש כל הקליפות והוא כנגד לשון שקר וכמ"ש (ב"ר פ' ס"ג) עשו הא שוא שבראתי בעולמי, והוא כנגד לשון הרע דאיתא (ערכין טו:) כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד ג' עבירות ע"ז ג"ע שפ"ד כתיב הכא לשון מדברת גדולות וכו', והוא יש לו סימן טהרה הנגלה מפריס פרסה, שזה דרכו להסתיר עצמו ולרמות, כי ציד בפיו, וכמ"ש (סמ"ת צו ב') ולעולם הבא כשהקב"ה נפרע מעשו מהו עשו עושה מתעטף בטליתו כזקן ובא ויושב לו אצל יעקב וכו'. אך השי"ת אומר אם בין כוכבים שים קנך משם אורידך נאום ה'. וכתיב בתרי' איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו, שהשי"ת מגלה עומק לבבו שהוא רק רע ושבע תועבות בלבו. והג' מלכיות יש להם סימן טהרה הפנימי שהוא באכילה, וע"ז אמרו במ"ר שמקלסת להקב"ה. רק בנגלות יש להם הסימן טומאה, ושינה הכ' דכתיב בגמל ופרסה איננו מפריס בלשון הווה ובשפן ופרסה לא יפריס לשון עתיד, ובארנבת ופרסה לא הפריסה לשון עבר. והוא דהגמל שמרמז למלכות בבל רישא די דהבא שורש הקליפות בו מפורש בנגלות הרע בהווה, ובשפן שמרמז למלכות פרס ובהם איתא (ברכות ח:) בג"ד אוהב אני את הפרסיים כו' וצנועין בד"א. וכן איתא (במגילה יג.) מגנותו של או"ר למדנו שבחו כו'. ועל דבר זה נקראו ישראל קדושים (כמ"ש שבת פו.) עליו נאמר ופרסה לא יפריס לשון עתיד שעתיד להגלות נבלותו. וכמו שמצינו באחשורוש יום השביעי שבת היה שישראל אוכלין ושותין מתחילין בד"ת כו' אבל עכו"ם משאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תפלות כו' כדאיתא (מגילה יב:). שכשנכנס היין ויצא מעמקי לבו המלא תפלות ורצה שיעשו דבר שהוא גנאי אף לפרוצי או"ה, כמו ששלחה לו בר אהוריירי כו' וזה ופרסה לא יפריס לשון עתיד ובארנבת שמרמז למלכות יון, שנדרש בפסיקתא לפ' פרה גם כן תמימה זו מדי תמומים היו שאין להקב"ה עליהם אלא שעבדו ע"ז שקבלו מאבותיהם בלבד אשר אין בה מום זו מלכות יון כו', וכן איתא בזוה"ח (פ' יתרו ד' מב) נוגה לו סביב דא מלכות יון דסחרא להון נוגה כו' בגין דלית בכל מלכוון דאינון קרבין לאורח מהימנותא כוותי' וכו' והיינו שהם בחכמת יונית העמידו דרך ישר במדות מה שנאה בעולם הזה להנהגה עד שהקדמונים הביאו בספריהם מדברי חכמיהם. אך בשורש חכמתם הוא מינות גמירה, וכתבו שנמצא אחר כך על ארסטו הראש שלהם שהיה מלא תאוות ותועבות, וזהו שאה"כ ופרסה לא הפריסה שבשורש יש לו הטמאה בסימן הנגלות ובשבת שהאכילה הוא בקדושה הוא הזמן הרצוי שיבלע ד"ת בלבו, ודברי אשר שמתי בפיך, שהוא מלכות פה תורה שבעל פה וזהו דבור איקרי שבת:
11
י״באיתא בגמרא (שבת קיח.) כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פרעניות, מחבלו של משיח, ומדינה של גהינם ומלחמות גוג ומגוג, ולהבין זה איך שייך בכל פרט נפש להיות ניצול מחבלו של משיח ומלחמת גוג ומגוג שיהיה רק באותו הדור בלבד, ויותר פלא דבעל המימרא הי' בר קפרא שהיה בימי רבי. (ובסנהדרין צז:) אמרו ז"ל שקודם לשמונים וחמשה יובלות לא יבא משיח, ולפי חשבון הזה היה דירם כמאתיים שנה קודם זמן ביאת המשיח ואיך אמרו על דורם ניצול מחבלו של משיח על כל פרט נפש. אך הענין הוא על דרך שאמרו ז"ל (שם צ"ב א') כל מי שיש בו דיעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו, דהיינו שכל נפש מישראל יש בכחו לבנות המקדש בפנימיות עם מדת ימיו הגם שבפועל הוא המניעה מהכלל, עכ"ז ברוחניות יש מציאות בנין בית המקדש בכל נפשות ישראל בפרט, וממילא גם התיקונים מחבלו של משיח ומלחמות גוג ומגוג ישנם גם כן ברוחניות בכל פרט נפש וי"ל בזה שג' פרעניות הללו המה התיקון על שלש מדות רעות הקנאה והתאוה והכבוד. שמהם נצמח הקלקול מראשית הבריאה, כידוע משבירת הכלים ממלכין קדמאין שכ"א אמר אני אמלוך כנודע מסה"ק ומזה נצמח הגאוה והכבוד בהברואים מהלבוש של הבריאה, כמש"נ ה' מלך גאות לבש דעז"א בראתי יצר הרע (בקדושין ל:) שהוא מתחלת הבריאה מהש"י, והתאוה זה הי' עיקר פיתוי הנחש כי תאוה הוא לעינים והטיל בה זוהמא. וקנאה היה בקין. וגם בחוה שהאכילה לאדם כדי שגם הוא ימות וכן לכל בהמות וחיות וכדאיתא (ב"ר פ' י"ט כ'). והתיקון לזה הוא בג' סעודות שבת הבאות מכח ג' קדושת האבות, סעודת הלילה נגד קדושת יצחק אבינו ע"ה, ומדתו ראשית חכמה יראת ד', ועל ידי זה ניצול מחבלו של משיח שהוא נגד הפגם של קנאה שהוא הפסולת ממדת יצחק בחי' עשו כעס ורציחה שבא מצד קנאה ושנאת חנם, וכאמרם ז"ל (בב"ר פ' סג) עה"פ אם לא דם שנאת וגו' וכי עשו שונא את הדם וכו' אלא זה דמו של אדם בגופו וכו' היינו שאיננו סובל חיות מיתר הבריאום זולתו והוא מצד קנאה ושנאת חנם, וזהו ענין חבלו של משיח דפירש"י (בשבת שם) כדאמרי' בכתובות (ד' קיב:) דור שבן דוד בא בו קטוגוריא בת"ח, ובכתובות פירש"י קטיגוריא הרבה מסטינים ומלמדים חובה יעמדו עליהם, והיינו מפני שמקנאים זל"ז, והם נקראים בונים ונאמר עליהם ורב שלום בניך דהם מרבים שלום בעולם ועוסקים בבניינו דהיינו עומדים שעליהם העולם קיים דין ואמת ושלום. ועל ידי זה גם הם צריכים לבירורים בזה. ויש מקום לקטרג עליהם מפני גוון שנאת חנם, שעל ידי זה היה חורבן הבית כדאיתא (ביומא ט.). והתיקון לזה כדאיתא (בב"ר פ"ח) אמת אמר אל יברא מפני שכלו שקר וכו' שלום אמר אל יברא שכלו קטטות מה עשה הקב"ה השליך אמת ארצה, והיינו שהופיע הקב"ה מדת אמת לארץ ועל ידי זה ממילא נעשה שלום גם כן בין הת"ח, מפני שכ"א מגמתו רק להשיג האמת ולא לקנטר. וכדאי' (ביבמות יד:) אף על פי שנחלקו ב"ש יב"ה בנרות וכו' לא נמנעו וכו' ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זב"ז לקים משנ"א האמת והשלום אהבו, והיינו מפני שכ"א כוונתו להאמת ממילא יש שלום גם בין החלוקי דיעות, מפני שכלם לדבר אחד מתכוונים, וז"ש בזהר (ויקרא י"ב רע"ב) דאמת ושלום קשיר דא בדא וכ"א בס' הבהיר (סי' נ') והוא גם בן בהשמטות הזהר (ח"א סי' ל"ז) אמת ושלום חד הוי יעו"ש, ולכן בליל שבת אומרים ופרוס עלינו סוכת שלומיך שהוא זמן פריסת סוכת שלום, ובסעודת שחרית שהוא נגד אברהם ניצולים מדינה של גיהנם, שהוא על הפגם של תאוה, שהוא הפסולת של אברהם אבינו ע"ה אהבה רעה והוא קליפת ישמעאל, וקדושה אברהם אבינו היה אהבת חסד להיות כל האהבת וחמדת האדם להשי"ת לקיים משנ"א ואהבת את ד"א בכל לבבך וגו', ואש של גיהנם בא מיצר הרע של תאוה כמ"ש בגמרא (קידושין פא.) נורא בי' עמרם וכן (בעירובין יט.) גיהנם שהכל יורד בה על עסקי הנס ופירש"י עריות דהיינו תאוה, וסעודה שלישית שהוא נגד בחי' יעקב קו הממוצע ניצולים ממלחמת גוג ומגוג שהוא שורש התנשאות ואות ו' שבאמצעו הוא החיות שלו, שעל ידי זה מתגאה ומתנשא בכל פעם יותר, וסעד לזה מל' התנחומא פ' תזריע (סי' י"א) בגוג שמתגאה בעולם ועולה ע"ש, וזה יהיה תכלית המלחמה לאחר שיתבררו מפסולת שתי הקצוות תאוה וכעס, אז יהיה הבירור היותר פנימי מהתנשאות וכבוד ומזה הבירור ניצולים על ידי בחי' יעקב שנקרא בנה הקטן ואמר קטנתי מכל החסדים וגו', דהיינו דדייקא בעת שנשפע לו יותר טובה הוא מקטין עצמו ומכיר בשפלותו, שכל ההשפעה והטובה בא לו רק מצד השי"ת ולא מצידו, וזהו מדת יעקב שמדתו אמת:
12
י״גוהנה יעקב הוא הקו הממוצע מדת אמת בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה והוא המובחר שבאבות. ובודאי נכללו בו התיקונים של שתי הקצוות גם כן מימין ומשמאל, ועל רמז זה אומרים במנחה שבת אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. והוא כנגד תלתא קשרין קוב"ה ואורייתא וישראל ואורייתא כולא שמה דקוב"ה. ונרמז בזה התיקונים של ג' דברים הנ"ל על ידי מדת יעקב קו הממוצע. מי כעמך ישראל גוי אחד לתיקון חבלו של משיח שבא על שנאת חנם, והתיקון הוא על ידי מדת אמת ועל ידי זה נעשים אגודה אחת, גוי אחד בארץ, לקיום האמת והשלום אהבו, ואתה אחד הוא התיקון מדינה של גיהנם על ידי מדת אהבת חסד לאברהם שהיה רק להשי"ת כמש"נ אחד היה אברהם שנמשך באהבתו לאחדותו יתברך, ושמך אחד הוא אורייתא דכלא שמא דקוב"ה. בחי' יעקב תורת אמת, וי"ל בזה הרמז בהמסורה בפ' זו שדרש דרש חצי' של תורה בתיבות. ואות ו' גדולה דגחון חצי' של תורה באותיות (כדאיתא קידושין ל.) והוא על רמז דברינו שעל ידי הקו הממוצע ניתקן הפגם של שתי הקצוות גם כן דהנה איתא (בב"ר פ' פ"א) שתיבת אמת הוא הכולל של הכ"ב אתוון א' הוא הראש ות' הוא הסוף ואות מ' הוא הקו הממוצע שהוא הבריח התיכון, וי"ל שעל רמז זה התורה שבכתב מתחלת באות א' אנכי ומסיימת באות ל' שהוא עד אות האמצעי, והמשנה שהוא כלל תורה שבעל פה דליכא מידי בתורה שבעל פה דלא רמיזא במשנה והוא נגד קו האמצעי, לכן מתחלת במ"ס מאמתי וסיימת במ"ס בשלום, ואות ת' שמענו בזה שמרמזת על עולם הבא שהוא למעלה מהשגת עולם הזה. ולכן כל הגוזמאות הנזכרים בגמרא (חולין צ:) המה רק עד שלוש מאות שהוא אות ש'. ולמעלה מאות זה אין תפיסה בעולם הזה כלל, ולזה האות נזכה לימות המשיח, כמ"ש (ויקרא רבה פ' ז') עה"פ גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ע"ש, וכמו"ש במדרש (קה"ר פ' ב') כל התורה שאדם לומד בעולם הזה הבל הוא נגד תורתו של משיח, היוצא מזה שאות מ"ס הוא הקו הממוצע ועל ידו נתקנו שתי הקצוות, וי"ל שלזה מרמז הממוצע של תיבות התורה בדרש דרש, דדרש הראשון בסוף השיטה ודרש השני בראש השינה. והוא נאמר בענין ויקצוף משה שבא לידי כעס ועל ידי זה לכלל טעות, ומיד כשהשיב לו אהרן הודה לדבריו כמש"נ ויטב בעיניו ואמרו ז"ל הודה ולא בוש, וזה מרמז שעל ידי קו הממוצע נתקן פגם חבלו של משיח שהוא לתקן כעס ושנאת חנם, ועל ידי האמת נעשה שלום ואחוה לקיים מש"נ האמת והשלום אהובו ולכן הודה משה רבינו ע"ה מיד להאמת וזה מרמז הממוצע בין שני הדרושים המחברים ומייחדם מפני שכל אחד מהדורשים כוונתו לכוון האמת, והוא מרמז על מ"ס הראשונה שבהתחלת המשניות ואות ו' דגחון שהוא חצי' של תורה באותיות מרמז נגד קי הממוצע המ"ם שני'. והוא נגד בירור הקצה השני מדינה של גיהנם המרמז על יצר הרע של תאוה. כי הולך על גחון רומז על הנחש שהיה ראשית הסיבה שהכניס בהאדם היצר הרע של תאוה, ועל ידי זה נתקלל על גחנך תלך שלא יהיה לו תקומה בזה רק ועפר תאכל שכל המעדנים נתהפכים לו לטעם עפר, ושם בהקללה נאמר גחנך בלא וא"ו. וכאן נרמז וא"ו רבתי של גחון אות חיים כי' ו' סימנא דחיי שהוא הקו הממוצע שעל ידו יהיה לו תיקון, והגם שאמרו במדרש (ב"ר פ' כ') הכל מתרפאין לע"ל חוץ מן הנחש כו' שנאמר ונחש עפר לחמו. הנה עכ"פ הוי' יהי לו לע"ל, רק שלא תהא לו תקומה מנפילתו, וכדרך שכ' הזוהר הקדוש (במדה"נ זח"א קלז.) שלע"ל יהיה נקרא כמו לבן כמאן דסחי ומטביל מסואביתי', דהיינו שלא יתבטל היצר הרע של תאוה מכל וכל, רק שעל ידי הוא"ו דגחון יהיה לו קיום ובירור שע"י יתרבה חדוותא דשמעתא כדאיתא בזוהר הקדוש (שם קלח א):
13
י״דוספרתם לכם ממחרת השבת וגו' שבע שבתות תמימות תהיינה. ולא כתיב שבע שבועות תמימות וכמש"נ בפ' ראה שבעה שבועות תספור לך, הורה לנו הכתוב שעיקר הספירה שהוא לטהרנו מקליפותינו ומטמאותינו שע"ז נצטוינו לספור ז"פ ז' שהוא מזוקק שבעתיים בכל מדה ומדה העיקר הוא בשבת, דהשבת הוא מכניס הקדושה בכל ו' ימי המעשה וכמו שמצינו בשעת הבריאה דכתיב וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב וגו', ונדרש בב"ר (פ' ט') על כל ההיפוך מהטוב, ואיתא שם עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה הזו, וזה היה בזמן תוספת שבת שהקב"ה שיודע עתיו ורגעיו ושעותיו נכנס בו כחוט השערה כמ"ש (ב"ר פ' י') ואז היה זמן תוספת שבת וראה אז השי"ת כל מעשי ו' הימים שהוא טוב מאד, כן אדם הראשון שהיה לו שבת מקודם ואחריו ו' ימי המעשה שהשבת הכניס קדושה לו' ימי המעשה היינו שמתקן כל ימי המעשה, ואף שנחשב ג' דבתר שבתא וג' דקמי שבתא כמ"ש (בגיטין ע"ז.) מ"מ השבת מכניס קדושה לכל ו' הימים שאחר השבת. וכן מברר ימי המעשה שלפניו ושל אחריו איך שחל השבת בתוך ימי הספירה. ושבוע הראשונה הוא כנגד מדת החסד הוא לברר מדת אהבה וחמדות שלא יהיו המדות עוה"ז, ואז המצוה שאור לא ימצא בבתיכם שלא יהיה שאור שבעיסה. וחכמים ראו לאסור אף יום ח' בחמץ וכל ז' ימי ספירת החסד אסורים בשאור וחמץ שלא ימצא בנו הנאת וחמדת הגוף שהוא שאור שבעיסה שהכניס הנחש הנאת הגוף באכילה שהיה ראשית הקלקול. וע"ז הבירור בשבת שהאכילה בקדושה ומברר כל הימים במדת החסד. ואחר כך שבוע ב' שהוא מדת הגבורה, היינו להוריק כל הרע מלב כסיל לשמאלו, שעיקר הקליפות הקנאה ותאוה והכבוד שהם שורש ג' העבירות ע"ז ג"ע ושפ"ד והם שלשתן אש, דקליפת הקנאה מפורש בקרא וחמתו בערה בו. וקליפת התאוה גם כן מצינו (קידושין פא.) נפיק מני' כי עמודא דנירא וכו' ובפסוק גם כן נאמר (הושע ז') כלם מנאפים כמו תנור בוערה מאפה וגו', והגאוה הוא גם כן אש שעולה למעלה. וכפי מה שאמרנו שקליפת הכבוד הוא כנגד ע"ז שהיה ראשית הסתת הנחש והייתם כאלקים ובע"ז גם כן מצינו (יומא סט:) דיצרא דע"ז נפיק אתי כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים כו', וע"ז הבירור בשבוע זו של מדת הגבורה שהיא אש שלמעלה. אש אכלה אש (כמ"ש שם כא:) שהוא לבטל אש של יצר הרע מג' קליפות הנז', ושבת ש' בת דמתעטרא באבהן כמ"ש בזה"ק (ח"ב ר"ד א'). ואיתא בזוהר הקדוש (פ' זו מ' א') ובמה באשישות אילין אינין אבהן דאינון אתמליין כו' והיינו דכל האבות נקראו אש, דאברהם אבינו ע"ה אף שהיה מדת אהבה כמש"נ זרע אברהם אוהבי. והיה מרכבה למדת החסד. מכל מקום בנסיון העשירי כתיב עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה דשלימות האהבה הוא רשפי אש ואש מבית לידי יראה וזהו יראתי מתוך שמחתי (כמ"ש סא"ר רפ"ג) וגם באהבה מצינו כי עזה כמות אהבה וגו' רשפי' רשפי אש שלהבת יה וגו', ויצחק אבינו ע"ה היה מדתו פחד יצחק והיה מרכבה למדת גבורה, שהוא אש אכלה אש ויעקב אבינו גם כן מצינו והיה בית יעקב אש, ולכן נקראו כל האבות אש, וזהו אשישות דאינון אבהן, וכמ"ש במ"ר (שה"ש) אשישות בב' אשות אש שלמעלה ואש שלמטה כו' באשות הרבה כו' מפרש אשישות מלשון אש, והם כנגד ג' קליפות אלו. דאברהם אבינו ע"ה עשו שהוא שונא דמו של אדם בגופו, כמ"ש (ב"ר פ' ס"ג) ובאברהם אבינו ע"ה נאמר (בב"ר פ' מ"ט) אהבת צדק אהבת לצדק את בריותי כו', ויצחק אבינו מדת פחד יצחק כנגד קליפת התאוה, ויעקב אבינו כתיב מי יקום יעקב כי קטן הוא, וכ"מ שנזכר דל עני ואביון בישראל מדבר כמ"ש (ב"ר פ' ע"א) והוא כנגד קליפת הגאוה והכבוד (וכמו שנת' במ"א) ושלשתן אש וכאמור, ולכן בשבת שמשיג הישראל בהג' סעודות קדושת הג' אבות יוכל להתברר במדת הגבורה שהוא אש של מעלה, להתגבר להיות אש אכלה אש היצר הרע מג' הקליפות שנקראו אש כאמור, להתטהר ולהתקדש בקדושתך העליונה:
14
ט״ובתו"כ (לב) ויקחו בני אהרן אף הם בשמחתם כיון שראו אש חדשה עמדו בשמחתכם כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה ויקחו אין קיחה אלא שמחה, הא דדרש לשון שמחה נראה שהוא עפמ"ש אין ויהי אלא שמחה ואמר אם שמחה אין שמחה כיו"ב ולהיפוך להיפוך ואמרנו (מא' ב') ששניהם אמת שלהם היה שמחה שלמה וזש"נ ויהי שהיה להם הויה ולאו"ה הי' וי, וכן בכולם לצדיקים ויהי אור שמחה ולרשעים שנמנע מהם האורה וי, כן דרש לשון ויקחו, וי שלא היה שמחה שלמה שטעו וסברו שכבר נשלמו שזכו לראות אש חדשה, אור מחודש כמו לעתיד דכתיב ורוח חדשה אתן בקרבכם, וזכו ליישר הלב לישרי לב שמחה, אבל לא היה השמחה בשלימות שבו ביום מתו, ואמר מה תלמוד לומר בני אהרן שלא חלקו כבוד לאהרן, הענין עפמ"ש בתו"כ (למעלה כ"ד) נכנס משה כו' עכשיו נמצאו בניך גדולים ממני וממך שבהם הבית נתקדש. כיון ששמע אהרן כך צדק עליו את הדין ושתק כו' ולמודים צדיקים שמצדיקים עליהם את הדין אברהם צדק עליו הדין שנ' ואנכי עפר ואפר, יעקב צדק עליו את הדין שנ' קטנתי מכל החסדים וגו'. ואין לו פירוש כלל דבאהרן שנענש יתכן לשון שצדק עליו את הדין. אבל באברהם ויעקב שלא מצינו עונש כלל יפלא לשון צדק עליו את הדין שאמר בתו"כ. ונראה פירושו עפמ"ש (בב"ר פ' מט) אלו הרגני אמרפל לא הייתי עפר ואלו שרפנו נמרוד לא הייתי אפר, נמצא במה שאמר ואנכי עפר ואפר היה בהסכם אצלו שהיה באמת ראוי להשרף באור כשדים. אף שמסר עצמו על קדושת ש"ש. וכן אם היה נהרג במלחמת המלכים, אף שקנא לשם ה' שפתחו במלחמה כמש"נ חרב פתחו רשעים (כמ"ש מ"ת לך ז') וז"ש אברהם צדק עליו אה"ד שנ' ואנכי עפר ואפר והיינו שהצדיק ע"ע דין שמים אם היה נהרג אז. ואמר שרק בחסד ה' נמלט. וכן יעקב אבינו ע"ה אף שהיה כאדם הראשון קודם הקלקול. ולא ידע מרע כלל והיה ראוי לכל הנסים הצדיק עליו אה"ד. אם היה נהרג על ידי לבן ועשו, ומה שנמלט אמר שהוא בחסד ד' קטונתי מכל החסדים וגו', וכן אהרן הכהן אף שכבר נשלם בכל השלימות, כמ"ש בת"כ (לעיל י"ז) וישא אהרן גו' באותה שעה זכה במתנות כהונה וזכה בנ"כ לו ולדורותיו עד שיחיו המתים, מתנות כהונה מורה שגופו קדוש, שאוכל מקדשי שמים, והני כהנים שלוחי דרחמנא, שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים (כמ"ש יומא סח:) וכן פדיון בכור, דכ' כי לי כל בכור וכ' ובכור בניך תפדה והיינו מהשי"ת ונותן הפדיון להכהן שהוא שלוחא דרחמנא, ונשואות כפים היינו להכניס הקדושה בכל ישראל, כמו שהיה כאן ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם, וזכו לראות אש חדשה, ומ"מ חשב עצמו לחוטא והצדיק דין שמים עליו וכמ"ש (ת"כ כ"ג) אוי לי כך עבירה בידי וביד בני שכך הגעתי. וכן בשמן המשחה אף שעשה משה מפי הגבורה נרתע אהרן ונפל לאחוריו ואמר אוי לי שמעלתי בשמן המשחה וכמ"ש בתו"כ (ל"ז). אבל הם כיון שזכו לראות אש חדשה וראו שנשלמו בקשו להוסיף אהבה על אהבה. ולא חשדו עצמן שטועים ושמא לא נשלמו. ובזה לא חלקו כבוד לאהרן לומר אבינו בודאי טוב ונשלם ומכל מקום חושד א"ע לחוטא ומועל וכדומה. וזה העיקר שידע האדם שאין לו כלום אצל בוראו. ואף כשסובר שנשלם בשלימות יחשוד א"ע פן טעות הוא בידו. ומסיק בתו"כ דוד צדק עליו אה"ד שנ' הבאישו נמקו חבורתי מפני אולתי. והוא עדמ"ש בגמרא (ברכות ה.) אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו כו' לא מצא יתלה בביטול תורה, וזש"נ מפני אולתי והיינו בביטול תורה אף שלא מצא בידו עון הצדיק עליו אה"ד. וזה העיקר להיות האדם דורש ומבקש תמיד שמא לא יצא ידי חובת נפשו וזה כל האדם ואל יסמוך על דעתו רק ישאל ותשועה ברוב יועץ, וזה שדרש אחר כך לא נטלו עצה ממשה ולא נטלו עצה זה מזה ואע"פ שהיו גדולים ושלמים וכמ"ש גדולים ממני וממך. מ"מ בזה טעו שסמכו על דעתם ועל קדושתם. ובא להורות שאל יסמוך אדם על תבונתו ואף כשיודע בנפשו שצדיק גמור הוא יחשוד עצמו תמיד ויבקש ד"ת נכסף וכמטמונים וכמש"נ בקשו פניו תמיד:
15