פרי צדיק, שמיני א׳Peri Tzadik, Shmini 1
א׳ויהי ביום השמיני. במ"ר פתח חכמות בנתה ביתה זה הקב"ה. חצבה עמודיה שבעה אלו ז' ימי בראשית וכו', והנה בגמרא (סנהדרין לח.) חכמות בנתה ביתה זה מדתו של הקב"ה שברא את כל העולם כלו בחכמה, חצבה עמודיה שבעה אלו ז' ימי בראשית והק' בתוס' ואף על פי שבששת ימים נברא העולם מכל מקום היה חסר מנוחה עד שבא שבת והיינו דכ' ויכל אלקים ביום השביעי, והוא כמש"כ רש"י בשם המדרש מה היה העולם חסר מנוחה וכו', ונראה במדרש שבא ליישב קו' התוס' דמסיים אלו שבעת ימי בראשית שנאמר כי ששת ימים וגו' ויברך אלוקים את יום השביעי ומה מייתי פסוק ויברך. ונראה כוונתו עפמש"כ בס' אוה"ח (בראשית) עה"פ כי ששת ימים שבשעת הבריאה לא ברא השי"ת כח בעולם רק לעמוד ששה ימים וברא את יום השבת ונתן בו כח שישפיע לעולם נפש המקיים עוד ששה ימים וכו', וזה כוונת המדרש במה שהביא הקרא ויברך, דסתם ברכה מצינו בתורה על ריבוי כמו ברכה דדגים וברכה דאדם שהוא פרו ורבו כן ויברך אלקים את יום השביעי שיוכל להוליד עוד ו' ימים. וכ' עוד שם באוה"ח שהוא רק על ידי שיש שומר שבת וזה לא נחסר בעולם כמו אדם שת וכו' ובכלם יתכן וכן באברהם מצינו שקיים כל התורה (יומא כח:) ואף השבת ואף דב"נ ששבת חייב מיתה כדאיתא (סנהדרין נח:) מ"מ נאמר ע"ז תי' ולדעת רבותינו הצרפתים יצאו מכלל בני נח (ונת' במ"א). בל נח בעצמו שנצטוה יום ולילה לא ישבותו ודאי לא שמר השבת ואיך נתקיים העולם. אך אמרנו דעיקר ענין שבת הוא הכרת כח מלכותו ית"ש. והיינו מדת מלכות, וכל שהוא צדיק ומכיר כח מלכות שמים אף שלא שמר שבת כיון שנצטוה שלא לשבות. מ"מ היה מדת מלכות המקיים העולם, וז"ש בגמרא (חגיגה יב:) על עמוד א' העולם עומד וצדיק שמו שנאמר וצדיק יסוד עולם, ועל ידי אותו הצדיק מוליד השבת נפש הששת ימי המעשה שאחריו. כמו שהיה תיכף בבריאת העולם שנברא אדם ביום הששי שהוא נגד מדת יסוד וכו' נשלמה הבריאה ועל ידו הוליד השבת השימהמ"ע שאחריו. והיינו דאיתא (בב"ר פ' ה') ואהיה אצלו אמון שיעשועים יום יום אלו שני אלפים שנה שקודמה התורה לבריאת העולם. והוא מרמז על שני מדות חכמה ובינה שהם הנסתרות לד"א ונקראים אבא ואימא והם הולידו הששת ימי בראשית ושבת תתאה. ואיתא (זח"ב צב א) שבת עלאה שבת דלילא שבת דיממא ואמרנו דליל שבת הוא מדת מלכות הנקראת בת והוא ה' אחרונה שבשם הוי', ויום השבת הוא שבת עלאה שנעשה מהבת אמא היינו ה' ראשונה שבשם הוי', והיו"ד שבשם הוי' הוא חכמה אבא. וחכמה ובינה תרין רעין דלא מתפרשין (כמ"ש בזח"ג ד' א) והוא או"א והם הולידו הששת ימים היינו ו' שבשם הוי' וה' תתאה שהוא נגד מ' מלכות, וכשנברא אדם הראשון והכניס קדושה ליום השבת (כמ"ש בב"ר סו"פ כ"ב) עמד אדם הראשון ואמר מזמור שיר ליום השבת. נעשה משבת תתאה שבת עלאה והוליד עוד ו' ימים ושבת תתאה וכן לעולם. וזה צדיק יסוד עולם. שבאם ל"ה צדיק שיכניס קדושה ביום השבת לא נתקיים העולם כאמור וז"ש בגמרא (שבת סט:) היה מהלך במדבר כו' מר סבר כבריאתו של עולם דאז היה הששת ימ"ב ואחריו השבת. ומ"ס כאדם הראשון דאצלו היה השבת קודם ואחריו השיה"מ כאמור, וז"ש שלחה נערותי' תקרא זה אדם וחוה, והיינו מה שהעיר להם על התשובה כמ"ש (בב"ר פכ"א) אין ועתה אלא תשובה ואז לא רצה ואמר פן ואין פן אלא לאו, אך בשבת נתעורר בתשובה וכמ"ש טוב להודות לד' ובפרדר"א וכד"א מודה ועוזב ירוחם. ונעשה על ידו שבת עלאה ו' ימים ושבת תתאה ונקרא יום השמיני, ואיתא עוד במדרש חכמת בנתה ביתה זו התורה חצבה עמודיה שבעה אלו ז' ספרי תורה וכו' כי אדם לעמל יולד דהיינו לעמל תורה (כמ"ש סנהדרין צט.) ואחר כך חכמות בנתה ביתה זה אהל מועד. והיינו כי תכלית מכוון בריאת העולם הי' שיהיה העולם מקום להשראת השכינה שיהיה לו דירה בתחתונים כמו שיש לו בעליונים ואמנם מקלקול הדורות נסתלקה השכינה עד לרקיע השביעי. והרועים הקדושים הורידוה מרקיע לרקיע עד משה רבינו ע"ה שהוריד השכינה לארץ (כמ"ש בב"ר פי"ט) ואז היה גילוי שכינתו יתברך בשעת מתן תורה לכל העולם ואמנם מחמת הקלקול נצטוינו לעשות אהל מועד מקום מקודש להשראת שכינתו ית'. ומעשה אהל מועד היה מעין בריאת העולם (כמ"ש בשמות רבה פ' מח) וכדאית' בגמרא (ברכות נה.) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנברא בהם שמים וארץ כ' הכא וכו' בחכמה ובתולה ובדעת וכ' התם ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו. חצבה עמודי' שבעה אלו שבעת ימי המלואים שהם נגד ז' מדות הקדושים והקדושה הימנה רק מצד השי"ת, ורצונו ית' שיעשה האדם בעצמו פעולה ומעשה להשראת שכינתו ית'. ולזה כ' ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו היינו שיהיה הוא ובניו עושים הפעולה להמשכת שכילתו ית"ש תיכף בהתחלת ימי המעשה שאחר שבעת הימים והוא יום השמיני, ועד יום השמיני לא שרתה השכינה משום דאז התחיל הפעולה והאתערותא שמצד האדם דלתתא באהל מועד, ועכשיו שאין לנו לא אהל מועד ולא בית המקדש השכינה שורה בד' אמות של הלכה כמ"ש (ברכות ח.) מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה ואמרו (שם ו.) אפילו יחיד העוסק בתורה שכינה עמו שנאמר בכל מקום וגו'. ועל כן עיקר קדושת שבת הוא לפעול בזה על ימי המעשה שאחריו דאז אדם לעמל יולד לעמל תורה להיות דרופתקי דאוריי' (כדאי' בסנהדרין צט:) ולהביא השראת השכינה על ידי עמלו בתורה. ובשבת הוא רק מה דאני ד' מקדישכם ולא באלה חפץ השי"ת מהאדם בעולם הזה רק בהשתדלות האדם וביגיעתו ועמלו:
1