פרי צדיק, שמיני ז׳Peri Tzadik, Shmini 7
א׳בגמרא (שבת פח.) אמר ר"ח ב"ח מה דכתיב כתפוח בעצי היער וגו' למה נמשלו ישראל לתפוח כו' והתוס' שם תמהו שמביא קרא כתפוח בעצי היער דבהאי קרא לא נמשלו ישראל אלא הקב"ה והו"ל לאתויי טפי קרא דוריח אפך כתפוחים. אך בפ' זה כתיב אח"ז בצלו חדמתי וישבתי ופריו מתוק לחיכי. וכאן בגמרא דרשו מה תפוח פריו קודם לעליו כך ישראל הקדימו נעשה לנשמע. משלו בזה הנעשה לפרי והנשמע לעלים. ואחר כך כ' בצלו חמדתי והצל הוא מהעלים, ואחר זה ופריו מתוק וגו'. אך הענין הוא כמו שאמרנו. שישראל הקדימו נעשה לנשמע בשעת קבלת התורה. שהיו אז ראוים לתקן הכל אני אמרתי אלקים אתם. ויצר הרע פסק מהם. ואז יוכלו לזכות לעשיית הד"ת קודם השמיעה, מה שאין כן אחר כך כתיב ושמרתם ואחר כך ועשיתם. שעל ידי השמירה יבואו לעשות ומש"ה כ' מקודם בצלו חמדתי דהוא השמירה ואחר כך ופריו מתוק דהוא העשייה וכמ"ש (ברע"מ אמור) זכירה דא עשיי' וכו' וכמש"נ בדברות האחרונות שמור, שעל ידי שמור יזכו לזכור דהוא עשיי', וכמו שנ' אח"ז הביאנו אל בית היין ובמדרש (שיר השירים ב' ד') למרתף גדול של יין ונתן לי משם התורה שנדרשת מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא והיינו תורה שבעל פה וכמ"ש ברע"מ (עקב רע"א ב) לכו לחמו בלחמי ודא נהמא דאורייתא דבכתב ויינא דאורייתא דבעל פה, וזה דיוק הלשון ושתו ביין מסכתי ולא כ' בייני כמו בלחמי (ונת' במ"א) ואף שמצינו (ע"ז לה.) ערבים עלי דברי דודיך יותר מיינה של תורה, הרי שגם תורה שבכתב נקרא יינה של תורה, אך שם הפי' יינה של תורה היינו זה שהתורה שבעל פה מבארת הד"ת שבכתב, שנחלקו בפירוש הכתובים, ובזה יש מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, וזהו יינה של תורה, ודברי דודיך היינו דברי סופרים גדרות שגזרו חכמים דבהא מיירו התם בגזירות הגבינה של נכרים, כמו חדשים גם ישנים כו' והללו מדברי סופרים (כמ"ש עירובין כא:) וזה מה שגזרו משום סייג. וכאן אל בית היין מיירי בתורה שבעל פה שנחלקו בפי' התורה שבכתב. ובזה יש מ"ט פנים כמנין ודגל"ו, והתורה שבעל פה בא לתקן הרב כעס כמש"נ כי ברוב חכמה רב כעס וכמ"ש (נדרים כב:) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה וכו' וכתיב בתרי' סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני, ובזוהר הקדוש (פ' זו מ' א') אבל כנסת ישראל קאמר בגלותא סמכוני מהו סמכוני מאן דנפל בעי לאסמכא לי' וכו' והיא כמ"ש בגמרא (סנהדרין צו:) בר נפלי קרית לי' א"ל אין דכתיב ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת, ואמר בזוהר הקדוש ובג"כ כ"י דנפלה דכ' נפלה לא תוסיף וגו' והיא אמרה סמכוני למאן לישראל כו' ובמה באשישות אלין אינון אבהן דאינון אתמלייא בקדמיתא מההוא חמר טב דמנטרא, והיינו יין המשומר בענביו דאיתא (ברכות לד:) מה עין לא ראתה זה יין המשומר וכו' זה עדן שלא שלטה בו עין כל ברי' ועפמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א כ"ו א') דר"ת ענ"ג עדן נהר גן, והם כנגד ג' סעודות שבת כמ"ש (רע"מ עקב רע"ג א') ושבת בת מתעטרא באבהן (כמ"ש זח"ב ר"ד א). ויין המשומר היינו סודות התורה שיתגלה לעתיד. וכמ"ש (במה"נ תולדות קלה ב). והאבות כלם הם אשישות שהוא תורה, אברהם אבינו ע"ה בו התחיל ב' אלפים תורה, ונעשה ב' כליותיו כמו ב' כדין של מים והיו נובעות תורה כמ"ש (בב"ר פ' צה). ויצחק הוא מרכבה למדת הגבורה ואיתא בזוהר הקדוש (פ' זו לט א) דהא אורייתא וחמרא דאוריי' מסטרא דגבורה היא, דהא אורייתא וחמרא דאוריי' מסטרא דגבורה היא, ויעקב היא אמת כמש"נ תתן אמת ליעקב אמת זו תורה (כמ"ש ברכות ה:). ואמר אחר כך רפדוני בתפוחים כולא חד אבל רזא דא אשישא עייל חמרא תפוחין אפיק חמרא ומכוון רעותא, והיינו החשק לד"ת כמ"ש ועשיתם אתם על ידי הרעותא והחשק, ואמר אחר כך וע"ד אשישות ותפוחים אשישות לרוואה מחמרא תפוחים לכוונא רעותא דלא יזיק חמרא, והוא ענין מ"ש בגמרא (ברכות יז.) תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באו"א וברבו ובמי שגדול ממנו וכו' ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם לעושים לשמה וכו' ולכאורה הול"ל שאינו עושה מצות ומעשים טובים ולמה זכר בועט כו' דהיינו שאינו סר מרע וגם היכן נרמז בכאן לעושים לשמה אך באמת גם הלימוד הוא מ"ע מרמ"ח מ"ע שבתורה, ומי שתורתו אומנתו פטור מכל המצות. זולת מצוה שאי אפשר להעשות על ידי אחרים (כמ"ש מו"ק י:) ואין מפסיקין לתפלה (שבת יא.) ורב יהודא הוי מצלי לתלתין יומין (כדאי' סוף ר"ה). אך הפירוש מעשים טובים עדמש"נ ועשה טוב דדרש בזוהר הקדוש שעושה להטוב עדמש"נ ועשיתם אתם כביכול אתון תעבדון לי'. וזהו רק כשעושה לשמה שא"ל שום כונה אחרת אף לקבל פרס לעולם הבא רק לחשק התורה כאשר צוני ד' אלוקי. ולפעמים יכול שיכוין לשמה רק ישיג גיאות מזה. ובזה מקלקל כל מעשיו. וזהו שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט כו' ובמי שגדול ממנו כו' שאם משיג גאות מלימודו הוא לאות שלא התכוון לשמה. וכמו שאמרנו שיש מדרגות בענין לשמה וז"ש בגמרא (פסחים נו:) לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות שלא לשמה וכו' בא לשמה. ואמרנו לשון לעולם. מפני שבכל פעם שיזכה לכונה לשמה אז ירגיש שמה שהשיג וחשב מקודם היה באמת שלא לשמה. וזהו לעולם יעסוק בכונה זו שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ואחר כך יהיה הלשמה שלא לשמה ויצפה תמיד שיבא לשמה. וז"ש לכוונא רעותא דלא יזיק חמרא שלא יביאהו התורה ח"ו לידי גאוה. וזהו תפוחים לכוונא רעותא. היינו חשק ורעותא דלבא וזהו נעשה וזהו רפדוני בתפוחים. וכל דא למה כי חולת אהבה אני היינו שאני עדיין חולה באהבה שהקדמנו נעשה לנשמע ואחר כך נתקלקל וצריך שהשמירה יביא לידי עשיה. וכמו"ש ברע"מ אמור (צ"ב ב) ושמרתם ועשיתם אותם. וכן בשבת שהוא כללא דאוריי' כ' זכור ושמור. שעל ידי שמירת שבת השמור יזכו לזכור שהוא עשיי' ועשיתם אתם והוא מעשים טובים, וזהו תכלית חכמה וכעין הא דתנן אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה. וכן ד"ת השו"ע שהם עיקר הנהגת אדם בעולם הזה פתח בשו"ע שויתי ה' וכו' כשישים האדם אל לבו כו' מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד, וזהו התשובה והיראה ואח"ז כל חלקי השו"ע שהם הד"ת שיביאו אותו לידי יראה והכנעה ובזה יזכה למעשים טובים לעושיהם, ועשה טוב דעביד לון וכאמור:
1