פרי צדיק, שמיני ח׳Peri Tzadik, Shmini 8
א׳צרורא דלעילא דבי' חיי כולא. מנהג ישראל לומר בשבת שמברכין ר"ח הצלותא דרב ומבקשים מקודם שתתן לנו חיים ארוכים, ואחר כך אומרים י' לשונות של חיים, ומספר עשר הוא כולל כל מיני חיים שכן מספר עשר הוא כלול כנגד ע"ס, ומקדימין חיים ארוכים שעיקר החיים לעולם שכלו ארוך (כדאיתא קידושין לט:) וארוך מצד השי"ת היינו בלא שיעור דאריכות אפילו לכמה אלף שנים כנגד יורת מזה אין נקרא ארוך אך ארוך הוא בלתי שיעור, ושבת היא מעין עולם הבא מבקשים על חיים ארוכים. שהוא ארוך עתיק, ואח"ז מבקשים על כל מיני חיים וכמ"ש בזוהר הקדוש (פ' זו מ א) כל חיי עלמא דירתין תליא בהאי עלמא דאתי בגין דאיהו חיי דכולא עילא ותתא וכו' ושבת טועמי' חיים זכו, ובזוהר הקדוש עה"פ זאת החי' וגו' פתח ר"א מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע וגו' סור מרע וכתיב שומר פיו ולשונו. מביא פ' זה ממשלי אף שכאן לא נזכר רק נצור לשונך מרע. וכ' מי האיש החפץ חיים כו' אילין חיים דאקרין עלמא דאתי כו' אהב ימים כו' דא שמא דמלכא קדישא. דאחידא באינין יומין עלאין דאיקרין ימי השמים על הארץ ימי השמים ודאי על הארץ ודאי, היינו זיווג קב"ה ושכינתי', השמים היינו קוב"ה וכמש"נ ואתה תשמע השמים, הארץ נקרא בזוהר הקדוש מדה אחרונה והיא שמשא וסיהרא וז"ש ודאי. ור"ח נעשה התחדשות שמקבלת הסיהרא משמשא דהיינו כנסת ישראל מקוב"ה שהוא שמש ומגן ה"צ, וכתיב למען ירבו ימיכם וגו' כימי השמים על הארץ שהוא חיים ארוכים, ומש"ה אמר בזוהר הקדוש על מש"נ מי האיש החפץ חיים לחיים הוא ממזלא שהיא עתיקא. אהב ימים כימי השמים ודאי על הארץ ודאי', לראות טוב היינו אור הראשון דכתיב את האור כי טוב, ומש"ה אמר אהב ימים יומין עלאין, ובר"ח שיש התחדשות שהסיהרא מקבלת משמשא אז, מבקשים אנו על חיים ארוכים ומבקשים זה בשבת שאז ההתגלות עתיק ארוך. ושבת שקודם ד"ח כולל קדושת החודש הבא דשבת כללא דכל יומין (וכמו שנת' במ"א) ומש"ה מבקשים על חיים ארוכים:
1
ב׳ואמר אח"כ ומאן דבעי יומין כו' ונטר פומי' ממיכלא וממשתיא דמסאב לנפשי' וינטר פומי' ממלין בישין דלא יסתאב בהו כו' אף שהפ' אומר רק נצור לשונך וכאן אמר ינטר פומי' ממכלא וממשתיא הכונה שזה תליא בזה שאם רוצה לקדש הלשון צריך לשמור הפה ממאכלות שאינם בקדושה. ומש"ה מביא הזוהר הקדוש הפ' שומר פיו ולשונו ששם גם כן עיקר הכונה לשמירת הלשון וזכר פיו דזה תלוי בזה, וכן אמר אחר כך ת"ח פימא ולישן אתר אחרא עילאה הכי איקרי נר' הכונה דמלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה (כמ"ש בפ' אליהו) ואיתא בזוהר הקדוש (ח"א לב א) והאי דיבור איקרי שבת וכיון דשבת איקרי דיבור כו' ובס' יצירה איתא דבשבת בשנה פה בנפש ופה כולל שניהם. מפרש פה על אכילה בקדושה שבשבת אכילת האדם בקדושה ודבור היינו דבשבת הוא תורה שבעל פה וזהו לשון, וכמ"ש בזוהר הקדוש (שם מ"ז ב) ביום השביעי דא תורה שבעל פה כו' וז"ש אתר אחרא עילאה הכי אקרי, היינו מלכות והוא שתלוי זה בזה עדמ"ש בתוס' (כתובות קד.) בשם המדרש עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך פיו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו. וכעין זה איתא בתד"א (א"ר פ' כ"ו) ועיקר החיים הוא ד"ת שנקרא חיי עולם כמש"נ ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו' ובחרת בחיים וגו' וזהו ענין מ"ש במכילתא (והובא בתנחומא בשלח כ') לא ניתנה תורה אלא לאכלי מן ושנים להם אוכלי תרומה, ואם על הכונה הפשוטה מפני שלבם פנוי לתורה ואינם טרודים בפרנסתם הא יש כמו ר"א בן חרסום וכדומה שהיו עשירים. וגם למה לא זכרו אוכלי מעשר שהלווים שבט א' מי"ב והיו במספר מועט משבט אחר וניתן להם חלק א' מעשר מכל ישראל והיו פנוים לתורה, אך הכונה כמו שאמרנו שצריך לד"ת שיכנסו לתוך לבו להשתדל שיהיה האכילה בקדושה, ומש"ה זכרו אוכלי המן שהיה לחם מן השמים וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב סא ב) דעייל יתיר לנפשו להם אוכלי תרומה שג"כ איקרי קודש כמ"ש (מו"ק כח.) ולאו קודש איקרי, ונקרא עבודה כמ"ש (פסחים עג.) עשו אכילת תרומה בגבילין כעבודת בית המקדש. ומש"ה שבת שהאכילה בקדושה דבור אקרי, שהוא תורה שבעל פה שאז זמן שיבלע ד"ת בתוך לבו, וזה שהביא בזוהר הקדוש כאן פסוק שומר פיו ולשונו פיו ממיכלא כו' ולשונו ממלין בישין, שהוא לראי' שזה תלוי בזה דהזכיר לשמירת הלשון שמירת הפה:
2
ג׳והביא זה הפתיחה לפרשת זאת החי' אשר תאכלו דבי' סימני טהרה, א' פנימי מעלה גרה, וב' חיצוני מפריס פרסה, ואיתא במ"ר (פי"ג) את הגמל זו בבל כי מעלה גרה היא שמקלסת להקב"ה כו' ואת השפן זו מדי כו' שמקלסת להקב"ה ואת הארנבת זו יון כי מעלת שמקלסת להקב"ה כו', והיא שע"ז מורה סימן טהרה באכילה, על הלשון שמקלסת להקב"ה, ואת החזיר זה אדום והוא גרה לא יגר שלא היתה מקלסת להקב"ה ולא די' כו' אלא מחרפת ומגדפת, והיינו דג' מלכיות הם כנגד ג' קליפות הקנאה והתאוה והכבוד שהוא הגיאות, בבל אנת רישא די דהבא, ואמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון, ופרס ומדי כנגד התאוה כמו שמצינו באחשורוש, והקנאה והכעס כנגד יון שגזרו גזירות שמד, וג' קליפות אלו כנגד ע"ז ג"ע שפ"ד, דגאות הוא כנגד ע"ז כמ"ש (סוטה ד:) כל מי שיש בו גסות הרוח כאלו עע"ז, וסוף הגאוה ע"ז כמו שנאמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון, ותאוה הוא כנגד ג"ע, וקנאה היא כנגד שפ"ד, ומלכות אדום הוא שורש כל הקליפות והוא כנגד לשון שקר וכמ"ש (ב"ר פ' ס"ג) עשו הא שוא שבראתי בעולמי, והוא כנגד לשון הרע דאיתא (ערכין טו:) כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד ג' עבירות ע"ז ג"ע שפ"ד כתיב הכא לשון מדברת גדולות וכו', והוא יש לו סימן טהרה הנגלה מפריס פרסה, שזה דרכו להסתיר עצמו ולרמות, כי ציד בפיו, וכמ"ש (סמ"ת צו ב') ולעולם הבא כשהקב"ה נפרע מעשו מהו עשו עושה מתעטף בטליתו כזקן ובא ויושב לו אצל יעקב וכו'. אך השי"ת אומר אם בין כוכבים שים קנך משם אורידך נאום ה'. וכתיב בתרי' איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו, שהשי"ת מגלה עומק לבבו שהוא רק רע ושבע תועבות בלבו. והג' מלכיות יש להם סימן טהרה הפנימי שהוא באכילה, וע"ז אמרו במ"ר שמקלסת להקב"ה. רק בנגלות יש להם הסימן טומאה, ושינה הכ' דכתיב בגמל ופרסה איננו מפריס בלשון הווה ובשפן ופרסה לא יפריס לשון עתיד, ובארנבת ופרסה לא הפריסה לשון עבר. והוא דהגמל שמרמז למלכות בבל רישא די דהבא שורש הקליפות בו מפורש בנגלות הרע בהווה, ובשפן שמרמז למלכות פרס ובהם איתא (ברכות ח:) בג"ד אוהב אני את הפרסיים כו' וצנועין בד"א. וכן איתא (במגילה יג.) מגנותו של או"ר למדנו שבחו כו'. ועל דבר זה נקראו ישראל קדושים (כמ"ש שבת פו.) עליו נאמר ופרסה לא יפריס לשון עתיד שעתיד להגלות נבלותו. וכמו שמצינו באחשורוש יום השביעי שבת היה שישראל אוכלין ושותין מתחילין בד"ת כו' אבל עכו"ם משאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תפלות כו' כדאיתא (מגילה יב:). שכשנכנס היין ויצא מעמקי לבו המלא תפלות ורצה שיעשו דבר שהוא גנאי אף לפרוצי או"ה, כמו ששלחה לו בר אהוריירי כו' וזה ופרסה לא יפריס לשון עתיד ובארנבת שמרמז למלכות יון, שנדרש בפסיקתא לפ' פרה גם כן תמימה זו מדי תמומים היו שאין להקב"ה עליהם אלא שעבדו ע"ז שקבלו מאבותיהם בלבד אשר אין בה מום זו מלכות יון כו', וכן איתא בזוה"ח (פ' יתרו ד' מב) נוגה לו סביב דא מלכות יון דסחרא להון נוגה כו' בגין דלית בכל מלכוון דאינון קרבין לאורח מהימנותא כוותי' וכו' והיינו שהם בחכמת יונית העמידו דרך ישר במדות מה שנאה בעולם הזה להנהגה עד שהקדמונים הביאו בספריהם מדברי חכמיהם. אך בשורש חכמתם הוא מינות גמירה, וכתבו שנמצא אחר כך על ארסטו הראש שלהם שהיה מלא תאוות ותועבות, וזהו שאה"כ ופרסה לא הפריסה שבשורש יש לו הטמאה בסימן הנגלות ובשבת שהאכילה הוא בקדושה הוא הזמן הרצוי שיבלע ד"ת בלבו, ודברי אשר שמתי בפיך, שהוא מלכות פה תורה שבעל פה וזהו דבור איקרי שבת:
3