פרי צדיק, שמיני ט׳Peri Tzadik, Shmini 9
א׳איתא בגמרא (שבת קיח.) כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פרעניות, מחבלו של משיח, ומדינה של גהינם ומלחמות גוג ומגוג, ולהבין זה איך שייך בכל פרט נפש להיות ניצול מחבלו של משיח ומלחמת גוג ומגוג שיהיה רק באותו הדור בלבד, ויותר פלא דבעל המימרא הי' בר קפרא שהיה בימי רבי. (ובסנהדרין צז:) אמרו ז"ל שקודם לשמונים וחמשה יובלות לא יבא משיח, ולפי חשבון הזה היה דירם כמאתיים שנה קודם זמן ביאת המשיח ואיך אמרו על דורם ניצול מחבלו של משיח על כל פרט נפש. אך הענין הוא על דרך שאמרו ז"ל (שם צ"ב א') כל מי שיש בו דיעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו, דהיינו שכל נפש מישראל יש בכחו לבנות המקדש בפנימיות עם מדת ימיו הגם שבפועל הוא המניעה מהכלל, עכ"ז ברוחניות יש מציאות בנין בית המקדש בכל נפשות ישראל בפרט, וממילא גם התיקונים מחבלו של משיח ומלחמות גוג ומגוג ישנם גם כן ברוחניות בכל פרט נפש וי"ל בזה שג' פרעניות הללו המה התיקון על שלש מדות רעות הקנאה והתאוה והכבוד. שמהם נצמח הקלקול מראשית הבריאה, כידוע משבירת הכלים ממלכין קדמאין שכ"א אמר אני אמלוך כנודע מסה"ק ומזה נצמח הגאוה והכבוד בהברואים מהלבוש של הבריאה, כמש"נ ה' מלך גאות לבש דעז"א בראתי יצר הרע (בקדושין ל:) שהוא מתחלת הבריאה מהש"י, והתאוה זה הי' עיקר פיתוי הנחש כי תאוה הוא לעינים והטיל בה זוהמא. וקנאה היה בקין. וגם בחוה שהאכילה לאדם כדי שגם הוא ימות וכן לכל בהמות וחיות וכדאיתא (ב"ר פ' י"ט כ'). והתיקון לזה הוא בג' סעודות שבת הבאות מכח ג' קדושת האבות, סעודת הלילה נגד קדושת יצחק אבינו ע"ה, ומדתו ראשית חכמה יראת ד', ועל ידי זה ניצול מחבלו של משיח שהוא נגד הפגם של קנאה שהוא הפסולת ממדת יצחק בחי' עשו כעס ורציחה שבא מצד קנאה ושנאת חנם, וכאמרם ז"ל (בב"ר פ' סג) עה"פ אם לא דם שנאת וגו' וכי עשו שונא את הדם וכו' אלא זה דמו של אדם בגופו וכו' היינו שאיננו סובל חיות מיתר הבריאום זולתו והוא מצד קנאה ושנאת חנם, וזהו ענין חבלו של משיח דפירש"י (בשבת שם) כדאמרי' בכתובות (ד' קיב:) דור שבן דוד בא בו קטוגוריא בת"ח, ובכתובות פירש"י קטיגוריא הרבה מסטינים ומלמדים חובה יעמדו עליהם, והיינו מפני שמקנאים זל"ז, והם נקראים בונים ונאמר עליהם ורב שלום בניך דהם מרבים שלום בעולם ועוסקים בבניינו דהיינו עומדים שעליהם העולם קיים דין ואמת ושלום. ועל ידי זה גם הם צריכים לבירורים בזה. ויש מקום לקטרג עליהם מפני גוון שנאת חנם, שעל ידי זה היה חורבן הבית כדאיתא (ביומא ט.). והתיקון לזה כדאיתא (בב"ר פ"ח) אמת אמר אל יברא מפני שכלו שקר וכו' שלום אמר אל יברא שכלו קטטות מה עשה הקב"ה השליך אמת ארצה, והיינו שהופיע הקב"ה מדת אמת לארץ ועל ידי זה ממילא נעשה שלום גם כן בין הת"ח, מפני שכ"א מגמתו רק להשיג האמת ולא לקנטר. וכדאי' (ביבמות יד:) אף על פי שנחלקו ב"ש יב"ה בנרות וכו' לא נמנעו וכו' ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זב"ז לקים משנ"א האמת והשלום אהבו, והיינו מפני שכ"א כוונתו להאמת ממילא יש שלום גם בין החלוקי דיעות, מפני שכלם לדבר אחד מתכוונים, וז"ש בזהר (ויקרא י"ב רע"ב) דאמת ושלום קשיר דא בדא וכ"א בס' הבהיר (סי' נ') והוא גם בן בהשמטות הזהר (ח"א סי' ל"ז) אמת ושלום חד הוי יעו"ש, ולכן בליל שבת אומרים ופרוס עלינו סוכת שלומיך שהוא זמן פריסת סוכת שלום, ובסעודת שחרית שהוא נגד אברהם ניצולים מדינה של גיהנם, שהוא על הפגם של תאוה, שהוא הפסולת של אברהם אבינו ע"ה אהבה רעה והוא קליפת ישמעאל, וקדושה אברהם אבינו היה אהבת חסד להיות כל האהבת וחמדת האדם להשי"ת לקיים משנ"א ואהבת את ד"א בכל לבבך וגו', ואש של גיהנם בא מיצר הרע של תאוה כמ"ש בגמרא (קידושין פא.) נורא בי' עמרם וכן (בעירובין יט.) גיהנם שהכל יורד בה על עסקי הנס ופירש"י עריות דהיינו תאוה, וסעודה שלישית שהוא נגד בחי' יעקב קו הממוצע ניצולים ממלחמת גוג ומגוג שהוא שורש התנשאות ואות ו' שבאמצעו הוא החיות שלו, שעל ידי זה מתגאה ומתנשא בכל פעם יותר, וסעד לזה מל' התנחומא פ' תזריע (סי' י"א) בגוג שמתגאה בעולם ועולה ע"ש, וזה יהיה תכלית המלחמה לאחר שיתבררו מפסולת שתי הקצוות תאוה וכעס, אז יהיה הבירור היותר פנימי מהתנשאות וכבוד ומזה הבירור ניצולים על ידי בחי' יעקב שנקרא בנה הקטן ואמר קטנתי מכל החסדים וגו', דהיינו דדייקא בעת שנשפע לו יותר טובה הוא מקטין עצמו ומכיר בשפלותו, שכל ההשפעה והטובה בא לו רק מצד השי"ת ולא מצידו, וזהו מדת יעקב שמדתו אמת:
1
ב׳והנה יעקב הוא הקו הממוצע מדת אמת בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה והוא המובחר שבאבות. ובודאי נכללו בו התיקונים של שתי הקצוות גם כן מימין ומשמאל, ועל רמז זה אומרים במנחה שבת אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. והוא כנגד תלתא קשרין קוב"ה ואורייתא וישראל ואורייתא כולא שמה דקוב"ה. ונרמז בזה התיקונים של ג' דברים הנ"ל על ידי מדת יעקב קו הממוצע. מי כעמך ישראל גוי אחד לתיקון חבלו של משיח שבא על שנאת חנם, והתיקון הוא על ידי מדת אמת ועל ידי זה נעשים אגודה אחת, גוי אחד בארץ, לקיום האמת והשלום אהבו, ואתה אחד הוא התיקון מדינה של גיהנם על ידי מדת אהבת חסד לאברהם שהיה רק להשי"ת כמש"נ אחד היה אברהם שנמשך באהבתו לאחדותו יתברך, ושמך אחד הוא אורייתא דכלא שמא דקוב"ה. בחי' יעקב תורת אמת, וי"ל בזה הרמז בהמסורה בפ' זו שדרש דרש חצי' של תורה בתיבות. ואות ו' גדולה דגחון חצי' של תורה באותיות (כדאיתא קידושין ל.) והוא על רמז דברינו שעל ידי הקו הממוצע ניתקן הפגם של שתי הקצוות גם כן דהנה איתא (בב"ר פ' פ"א) שתיבת אמת הוא הכולל של הכ"ב אתוון א' הוא הראש ות' הוא הסוף ואות מ' הוא הקו הממוצע שהוא הבריח התיכון, וי"ל שעל רמז זה התורה שבכתב מתחלת באות א' אנכי ומסיימת באות ל' שהוא עד אות האמצעי, והמשנה שהוא כלל תורה שבעל פה דליכא מידי בתורה שבעל פה דלא רמיזא במשנה והוא נגד קו האמצעי, לכן מתחלת במ"ס מאמתי וסיימת במ"ס בשלום, ואות ת' שמענו בזה שמרמזת על עולם הבא שהוא למעלה מהשגת עולם הזה. ולכן כל הגוזמאות הנזכרים בגמרא (חולין צ:) המה רק עד שלוש מאות שהוא אות ש'. ולמעלה מאות זה אין תפיסה בעולם הזה כלל, ולזה האות נזכה לימות המשיח, כמ"ש (ויקרא רבה פ' ז') עה"פ גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ע"ש, וכמו"ש במדרש (קה"ר פ' ב') כל התורה שאדם לומד בעולם הזה הבל הוא נגד תורתו של משיח, היוצא מזה שאות מ"ס הוא הקו הממוצע ועל ידו נתקנו שתי הקצוות, וי"ל שלזה מרמז הממוצע של תיבות התורה בדרש דרש, דדרש הראשון בסוף השיטה ודרש השני בראש השינה. והוא נאמר בענין ויקצוף משה שבא לידי כעס ועל ידי זה לכלל טעות, ומיד כשהשיב לו אהרן הודה לדבריו כמש"נ ויטב בעיניו ואמרו ז"ל הודה ולא בוש, וזה מרמז שעל ידי קו הממוצע נתקן פגם חבלו של משיח שהוא לתקן כעס ושנאת חנם, ועל ידי האמת נעשה שלום ואחוה לקיים מש"נ האמת והשלום אהובו ולכן הודה משה רבינו ע"ה מיד להאמת וזה מרמז הממוצע בין שני הדרושים המחברים ומייחדם מפני שכל אחד מהדורשים כוונתו לכוון האמת, והוא מרמז על מ"ס הראשונה שבהתחלת המשניות ואות ו' דגחון שהוא חצי' של תורה באותיות מרמז נגד קי הממוצע המ"ם שני'. והוא נגד בירור הקצה השני מדינה של גיהנם המרמז על יצר הרע של תאוה. כי הולך על גחון רומז על הנחש שהיה ראשית הסיבה שהכניס בהאדם היצר הרע של תאוה, ועל ידי זה נתקלל על גחנך תלך שלא יהיה לו תקומה בזה רק ועפר תאכל שכל המעדנים נתהפכים לו לטעם עפר, ושם בהקללה נאמר גחנך בלא וא"ו. וכאן נרמז וא"ו רבתי של גחון אות חיים כי' ו' סימנא דחיי שהוא הקו הממוצע שעל ידו יהיה לו תיקון, והגם שאמרו במדרש (ב"ר פ' כ') הכל מתרפאין לע"ל חוץ מן הנחש כו' שנאמר ונחש עפר לחמו. הנה עכ"פ הוי' יהי לו לע"ל, רק שלא תהא לו תקומה מנפילתו, וכדרך שכ' הזוהר הקדוש (במדה"נ זח"א קלז.) שלע"ל יהיה נקרא כמו לבן כמאן דסחי ומטביל מסואביתי', דהיינו שלא יתבטל היצר הרע של תאוה מכל וכל, רק שעל ידי הוא"ו דגחון יהיה לו קיום ובירור שע"י יתרבה חדוותא דשמעתא כדאיתא בזוהר הקדוש (שם קלח א):
2