פרי צדיק, תזריע ב׳Peri Tzadik, Tazria 2
א׳סעודות שבת ברזא דענ"ג ר"ת עדן נהר גן (כמ"ש בזה"ק בראשית כו' א') ומאן דלא מקיים לון ואית לי' רשו לקיימן אתהפך לנגע צרעת (כמשנ"ת לעיל מרע"מ ותיקונים. ) ונראה שמרמז לזה גם כן בגמרא (סוטה ה.) דאיתא שם אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים לבו כבשר שנאמר והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר, אר"ז בשר כתיב בי' ונרפא אדם לא כ' בי' ונרפא, והיינו דבשר מורה על שפלות כמש"ש בש"ר בושה סרוחה רימה ואיתא (עירובין טז.) על ז' דברים נגעים באים וחשיב גסות הרוח בין הז' דברים, ובמדרש (תנחומא מצורע ג') איתא ולפי שהגביה עצמו כארז באה עליו צרעת כו' לפיכך מתרפא על ידי אזוב, ואחר כך חשב על י"א דברים נגעים באים וחשב ע"ז וג"ע ביניהם ובגמרא חשיב בין הז' דברים ג"ע ושפ"ד, והיינו דשרשי הקליפות ז' כנגד ז' מדות תחתוניות בקדושה זלע"ז עשה א', וכשכלולים מעשר הם ע', וכנגדם שבעה אומות ושרשם הכנעני החתי והאמורי והם כנגד ראשי הקלי' שהם קנאה ותאוה וכבוד, והם כנגד קדושת האבות שהם היפך ג' מדות אלו, אברהם אבינו ע"ה שהיה אוהב את הבריות, ההיפך מקלי' הקנאה שהוא קליפת עשו. שהוא שונא דמו שלא אדם בגופו כמ"ש (ב"ר פ' סג). ויצחק אבינו ע"ה שהיה מדתו הפחד והיראה הוא היפך מקליפת התאוה קליפת ישמעאל, ויעקב אבינו ע"ה שהיה שפל בעיניו ואמר קטנתי וגו' היא כנגד קליפת הגאוה והכבוד שהוא קליפת עמלק. כדאיתא במדרש (במד"ר פ' י"ג) גאות אדם תשפילנו זה עמלק כו'. וכן חשב רבינו הק' הרבי מלובלין זצוק"ל (בספרו פ' לך) הכנעני כנגד מדת החסד בקדושה. והחתי לשון חתת נגד מדת היראה בקדושה. והאמורי נגד מדת ת"ת בקדושה מלשון יתאמרו כל פועלי עון והוא ג' מדות שהאבות מרכבה להם, וכן ג' אומות אלו הם ג' קליפות קנאה תאוה וכבוד שהם היפך החיים דקדושת האבות. הכנעני נגד קליפת ישמעאל שהוא הפסולת ממדת החסד של אברהם אבינו ע"ה. והחתי כנגד קלי' עשו הקנאה שהוא הפסולת ממדת גבורה של יצחק אבינו ע"ה. והאמורי כנגד הגאוה כמש"נ ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו. ומג' הקליפות האלו מסתעף הג' עבירות ושורש הגאוה אעלה על במתי עב אדמה לעליון והוא ראשית גוים עמלק שהוא ראש שרשי הקליפות. ותחילת הסתת הנחש היה בגאוה והייתם כאלקים ועל ידי שלבש מלך גאות לבש, מזה נסתעף בהיפך הגאוה בעלמא דאתחרבן דכ' בהו וימלוך וימת (וכמשנ"ת במ"א) והוא קלי' ע"ז, ועל ידי באים הנגעים והשורש היא הגאוה שהגביה עצמו כארז, ומסיק בגמרא (שם ובתנחומא) שכן אתה מוצא בעוזיהו ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וגו' להקטיר על מזבח קטורת וגו' ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו וגו', והיינו דענין הקטורת הוא שיוכל לתקן שגם החלבנה יתן ריח טוב והוא מרמז על פושעי ישראל (כמ"ש כריתות ו:). והיינו שגם פושעי ישראל יתנו ריח טוב (כמ"ש עירובין כא:) אלו ואלו עתידין שיתנו ריח טוב, וזה הכח נמסר לאהרן ולזרעו אחריו. ועוזיהו היה גדול מאד במעלה והיה סבור שהיא יותר גדול במעלה מן הכהנים ובידו להקטיר קטורת לתקן החלבנה שפו"י יתנו ריח טוב, ובאמת הגאוה נצרך לעבודת השי"ת כמש"נ ויגבה לבו בדרכי ה', והיינו שהיצר הרע מפתה לאדם ומשפיל אותו באמרו כי מה כחו ותבונתו ומה יועיל במעשיו, וצריך האדם שיגבה לבו וידע שבמעשיו מתקן למעלה בשורש העליון, כמש"נ תנו עוז לאלקים במה בעובדין דכשרן כמ"ש זה"ק (ח"ב לב סע"ב), ולהיפוך ח"ו כ' צור ילדך תשי שמתישים כח של מעלה (כמ"ש ספרי האזינו), וזה כמו גאוה. אך הוא צריכה לעבודת השי"ת ועז"נ ויגבה לבו בדרכי ה', אך צריך לזהר מאד שלא יבוא עי"ז ח"ו לידי גסות הרוח וכמש"נ ובחזקתו גבה לבו עד להשחית שעל ידי הגאוה יכול לבא לשאול תחתיות ועז"נ ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו, היינו בגדולתו, שע"ז מורה המצח על האור וכמ"ש (שבת קנא:) והאור זה פדחת כו', וזה שרש היצר הרע הגסות רוח וכמו שאמרנו וז"ש בגמרא סוטה הנ"ל בשר כתוב בי' ונרפא. היינו כל שהוא כבשר שפל בעיניו כ' בי' תיכף ונרפא. מה שאין כן אדם לא כתיב סמוך לי' ונרפא רק נצרך להתרפאות על ידי שישפיל עצמו כאזוב, וקדושת החודש הוא סיהרא דלית לה מגרמה כלום. ובפרט שר"ח שאז מקבלת מחדש מאור החמה ולית לה כלום, והיא מורה על ענוה ושפלות, וכן שבת נדרש בתדב"א (ריש ספא"ר) פסוק ואיזה מקום מנוחתו על שבת וכ' בתרי' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וגו' היינו בשבת שנופל הפחד והיראה על האדם נעשה עני ונכה רוח. על ידי שמשים אל לבו את כל העבר עליו ורוחו נשברה ושפלה עליו, ומש"ה כ' והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות וגו', מפני שאז משיג שפלות עצמו והוא ההיפך מנגע דבשר כתיב בי' ונרפא, אבל מי שהוא היפוך מזה והוא מתגאה כארז ומחזיק עצמו בבחי' אדם לא כתיב בי' ונרפא עד שישפול עצמו כאזוב. וז"ש בגמרא אלא אם כן משים לבו כבשר, ובפרט כשהוא שבת ור"ח ביחד שבודאי יכולין לזכות לקדושת יעקב אבינו ע"ה שהוא ההיפך מגאוה ועל ידי זה זוכין להתענג בענג, ועל ידי שמענג את השבת נותנין לו משאלות לבו כדאי' (שבת קיח.):
1