פרי צדיק, לחמשה עשר באבPeri Tzadik, The Fifteenth of Av
א׳במשנה (סוף תענית) אמר רשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכו'. ואח"כ בגמ' אמרו טעמים ע"ז על מה שלא היו ימים טובים כזה אבל היכן מצינו רמז בתורה לזה שנקרא ט"ו באב יו"ט. נראה לי שהוא ממה שנא' (סוף שופטים) הנה חג ה' בשילו מימים ימימה וגו' והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחולות וגו'. ולא פירש איזה חג הוא מימים ימימה והרד"ק פי' על יוהכ"פ שבו נזכר במשנה ובנות ירושלים יוצאת וחולות בכרמים. אבל היכן מצינו שיהי' נקרא יוהכ"פ חג אבל נקרא רק מקרא קודש דחג נקראים רק הג' רגלים חג המצות וגו' דחג הוא לשון שמחה בכ"מ דלכן בלשון חז"ל סתם חג הוא חג הסכות שהוא זמן שמחתינו וכמו שא' (חגיגה י':) חוגו חגא פירש"י להרבות שמחה. ומ"ש בתוס' די"מ חג מלשון רקידה כמו יחוגו ויניעו כשכור גם שם הוא מלשון שמחה שהשכור מתוך היין לבו שמח עליו. וכן כתיב (שמואל א ל׳:ט״ז) אוכלים ושותים וחוגגים בכל השלל היינו שהיו שמחים בהשלל מתוך אכילה ושתי' וגם מחולות בכלל ודוחק לומר שמרמז על יוהכ"פ. לכן נראה דחג ה' בשלו וגו' המכוון על ט"ו באב דכל החגים לא נקראו חג ה' ואף בסוכות שהוא זמן שמחתינו וכתיב בי' מפורש מצות שמחה כתיב ושמחת בחגך שהוא שמחת ישראל זכר ליציאת מצרים. ורק מצינו בתורה אצל אהרן שאמר חג לה' מחר על י"ז בתמוז שאז נשלם המ' יום ראשונים שהי' משרע"ה בהר ואמר שאז ירד מההר עם השני לוחות בידו. ולולי הקלקול הי' אז חג לה' שאז הי' צריך להיות יום שמחת לבו של הקב"ה כמו במתן תורה. וכמו שנא' במצרים שלח את עמי ויחוגו לי במדבר ולא מצינו שעשו ישראל חג במדבר ואם על החגים הג' רגלים שקיימו הלא קיימו כבר חג המצות במצרים ג"כ. אך ענין ויחוגו לי במדבר הכונה על מתן תורה ואם לא היה הקלקול בעגל ולא נשתברו הלוחות הי' אז בי"ז בתמוז החג לה' שהוא יום שמחת לבו שאז הי' נתקיים כמו שדרשו חז"ל ע"פ חרות על הלוחות חירות ממה"מ ומשעבוד מלכיות והי' נחקק הד"ת בלב ישראל. אך אחר הקלקול נדרש על יוהכ"פ שהוא יום שנתנו בו לוחות אחרונות הפסוק ביום חתונתו דלא היה חרות ונחקק בלב כ"כ בלוחות אחרונות. וביום שמחת לבו נדרש על בנין בהמ"ק שיבנה במהרה בימנו שרק אז יתוקן הכל:
1
ב׳והנה המימרא דרשב"ג הנ"ל נשנית במשנה אחר המימרא דמשנכנס אב ממעטין בשמחה שבת שחל ט"ב להיות בתוכה וכו'. ובגמ' (כ"ט:) ר"מ אוסר מר"ח עד התענית ור' יהודה אומר כל החודש ורשב"ג אומר אותה שבת בלבד אמר ר"י ושלשתן מקרא אחד דרשו דכתיב והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה מ"ד מר"ח ועד התענית מחגה ופירש"י דהיינו ר"ח שנקרא חג כמו שנא' קרא עלי מועד. ובאמת קשה להבין דלא מצינו שנקרא ר"ח חג רק מועד. ובגמ' (ערכין י':) מקשה לענין הלל ר"ח דאיקרי מועד לימא ומשני לא איקדש בעשיית מלאכה דכתיב השיר יהי' לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון שירה ושאין מקודש לחג אין טעון שירה. הרי דר"ח אינו נקרא חג דאם הי' מקודש לחג הי' גומרין בו את ההלל. ונראה דחגה קאי על ט' באב דבזמן הבית הי' חג וכמו שנא' והפכתי חגיכם לאבל ואיזה חג נהפך לאבל אם על ה' חגים הלא לא נהפכו לאבל יותר משאר ימות השנה. רק קאי על ת"ב שבזמן הבית הי' חג וכמו בבית שני ששאלו אם יתענו בצומות והשיבום הנביא צום הרביעי וגו' והי' לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים אף שידעו שעדיין לא הי' הגאולה בשלימות מ"מ בזמן הבית הי' יו"ט מפני שהי' צומות מקודם ומפני שידעו שיהי' לעתיד למועדים טובים. כן בזמן בית ראשון הי' בת"ב יו"ט ומועד ואף שלא היה עוד צום מקודם מ"מ מזמן המדבר שנגזר במרגלים כמו שא' (תענית כ"ט.) אתם בכיתם בכי' של חנם ואני קובע לכם בכי' לדורות. ובמד' (במדב"ר פ' ט"ז) אי' ומן אותה שעה נגזר על בהמ"ק שיחרב כדי שיגלו ישראל שכן הוא אומר וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות ונראה דקאי על ב' החרבנות דלהפיל זרעם בגוים קאי על חורבן בית ראשון שהי' די בבבל ולזרותם בארצות היינו חורבן בית שני שבו נגזר לזרותם בארצות שיהיו משועבדים בע' אומות כמ"ש (שהש"ר פ' ב') זה מלך המשיח וכו' ולא כבר נשבע הקב"ה שהוא משעבדנו בע' אומות והוא משיבן א' גולה לברבריא וא' גולה לסמטריא דומה כמו שגליתם כולכם. וכיון שראו אח"כ שהיו בא"י ולא נתקיים רק להפיל אותם במדבר והם שרוין בא"י לכן עשו אז בזמן בית ראשון ג"כ חג בט"ב כמו שעשו בבית שני שנהפך הצום לששון ולשמחה וע"ז נאמר והפכתי חגיכם לאבל על ט' באב:
2
ג׳ונראה שהי' החג ז' ימים מט"ב עד ט"ו באב. וי"ל שזה שלמדו (מו"ק כ'.) לאבילות ז' דכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה חג ז' אף אבילות ז'. ובירוש' דייק אימא ח' כמו ח' ימי החג ומשני שמיני רגל בפ"ע וי"ל שלמדו בגמ' דידן מדכתיב חגיכם לאבל דהיינו מה שהי' להם ט"ב לחג ז' ימים בזמן הבית ואמר הנביא שע"י החורבן והפכתי חגיכם לאבל ולימדו מזה אבילות ז'. ובאמת אי' בגמ' הנ"ל בין הטעמים של ט"ו באב יום שכלו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא הי' דבור עם משה וכו' וידבר ה' אלי אלי הי' הדבור. ולפירש"י בתענית ורשב"ם (ב"ב קכ"א) לא מתו בשנת המ' אך בתוס' פירשו דבשנה אחרונה ג"כ מתו בט"ב רק מפני האבל שהי' ז' ימים מט"ב עד מקצת יום ט"ו באב שהי' יום ז' ומקצת היום ככולו לכן לא הי' הדבור עד ט"ו באב. וזה לשון וידבר שהוא לשון חבה כמו פנים בפנים דבר ה' עמכם וכמו שא' בגמ' (מכות י"א.) מפני מה נאמרה פ' רוצחים בלשון עזה דכתיב וידבר ה' אל יהושע וכו' מפני שהן של תורה שכל ד"ת הי' בלשון וידבר כמו פנים בפנים דבר ה' עמכם. ולכן עשו יו"ט בט"ו באב שאז דיבר ה' אליו בלשון של תורה בלשון חבה (כמ"ש בפירש"י שם) כמו פה אל פה אדבר בו. ולכן למדו אבל ז' ימים ממה שנא' והפכתי חגיכם לאבל דקאי על ט"ב שהי' מושך עמו ז' ימים עד ט"ו בו ובט"ו בו קבעו בזמן הבית חג ומחולות שהי' יום האחרון מן ז' ימי חג אלו. ובט"ו שכבר כלה האבל במדבר עשו יו"ט ומחולות. וע"פ זה מיושב חגה חדשה ושבתה לכל הדעות דלפירש"י קשה למ"ד כל החודש מה דרש חגה ושבתה גם למ"ד מר"ח עד התענית אי דרש חגה על ר"ח כפירש"י הנ"ל מנא לי' עד התענית דלמא רק בר"ח לבד. וע"פ האמור מיושב דלמ"ד מר"ח עד התענית דרש מחגה דקאי על ט"ב שהי' חג בזמן שהיה בהמ"ק קיים כנ"ל. והוא דרש חדשה על ר"ח אב ושבתה על אותו שבת שבין ר"ח להתענית. ומ"ד כל החודש כולו דרש מחדשה שהוא כל החודש וממילא יש בו גם חגה היינו ט"ב ושבתה השבתות שבתוך החודש. ומ"ד כל השבת כולו אסור דרש משבתה והוא דרש חגה וחדשה על כל השנה כמו חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי אבל שבת לא נזכר שם דשבת קביעא וקיימא מקדושת השי"ת וכמ"ש בזוה"ק (ח"ב פ"ח ב') ואלו שבת לא קאמר וכו' וקאי שבתה על ימי השבת של השבוע שחל בו ט"ב. ואף דכתיב שכח ה' בציון מועד ושבת ונזכר גם שבת. שם קאי על הקרבנות מוספי מועד ושבת שהם תוספות קדושה ע"י קרבנות שמקריבין ישראל שנתבטל אחר החורבן. וכן מה דאי' (שבת קמ"ה:) מפני מה מועדים שבבבל שמחים מפני שלא היו באותו קללה דכתיב והשבתי וכו' וכתיב חדשיכם ומועדיכם וכו'. ובשבתות לא נזכר שיהי' הבדל בין א"י לבבל רק הקללה הי' רק על החגים וחדשים כמו שנא' חדשיכם ומועדיכם. ואף דבפסוק והשבתי שמביא נזכר גם שבתה י"ל דאתי למ"ד שבתה קאי על שבוע שחל בו ט"ב:
3
ד׳ואחר זה נשנה במשנה המימרא דרשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכו' וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. ופירש"י במלך שלמה במלך שהשלום שלו בעטרה שעטרה לו אמו כנס"י. ומה זו שייכות למה שבנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים שנשנית במשנה קודם לזה ובגמ' דרשו על זו המימרא ת"ר יפיפות וכו' אמר ר"א עתיד הקב"ה לעשות מחול וכו'. ונראה שהכל אחד דמחול הוא לשון היקף כמ"ש בפירש"י סביב לשון מחול הכרמים. והיינו דמה שנא' בעטרה שעטרה לו אמו היינו דישראל יש להם ב' כתרים תפילין של יד ושל ראש דתפילין של יד הוא כנגד כתר נעשה שהמעשה שייך לידים והם משועבדין למצות ה'. ותפילין ש"ר כננד כתר נשמע שהוא כנגד המוח ומחשבה מוחא. וכנגדן א' (ברכות ו'.) השי"ת מניח תפילין דמשתבח בשבחייהו דישראל. ומכתר נשמע כביכול השי"ת מניח תפילין ש"ר ומכתר נעשה התפילין של יד. וזה הפי' בעטרה שעטרה לו אמו כנס"י בנעשה ונשמע. ביום חתונתו זה מ"ת ואם לא היו נשתברו לוחות ראשונות הי' אז בי"ז בתמוז יום חתונתו ויום שמחת לבו יחד. ואחר שנעשה הקלקול אז נקרא יוהכ"פ יום חתונתו שאז הי' יום סליחה ומחילה ונתקן אז מה שקלקלו בנעשה במעשה העגל (כמ"ש במ"ר עקב). ויום שמחת לבו זה בנין בהמ"ק שיבנה ב"ב דאחר החטא נצרך לתיקונו לתושבע"פ כמו שנא' כי ברוב חכמה רוב כעס שלתקן הרב כעס נצרך לרב חכמה והוא כנגד כתר נשמע כמו שנא' שמעו ותחי נפשכם והוא בחי' בינה לבא שממנו תוצאות חיים היינו שנכנס ללב. ובינה הוא בחי' תושבע"פ דחכמה הוא בתי' תושב"כ ובינה שהוא מבין דבר מתוך דבר בחי' תושבע"פ וזה יום שמחת לבו. ובבהמ"ק כתיב כי מציון תצא תורה וכמ"ש שמשם יוצא הוראה לעולם וכן הוא מפורש בפסוק כי יפלא ממך דבר וגו' וקמת ועלית אל המקום וגו'. והיינו כי יפלא ממך דבר שלא יוכלו לידע מתושב"כ וקמת ועלית אל המקום שבבהמ"ק מופיע השי"ת אמיתת תושבע"פ. ולכן קבעו מחולות בט"ו באב שאז יהי' הבנין לעתיד כמ"ש בפסיקתא. וזה הפי' מה שא' במשנה זה בנין בהמ"ק שיבנה ב"ב דהיינו בנין העתיד שאז יתוקן הכל. וזהו שמחת לבו ע"ד שא' (סנהד' צ"ט.) ללבי גליתי לאברי לא גליתי היינו למדות שבהן מתנהג העולם כמו שנא' ביעקב אע"ה שבקש לגלות את הקץ ונתכסה הימנו ולכן קבעו אז בט"ו באב יו"ט ומחולות בעיגול כעטרה וע"ז מסיק בגמ' עתיד הקב"ה לעשות מחול וכו' וכל אחד מראה באצבעו שנא' וכו' זה ה' קוינו לו זה מורה כמו שמראה באצבע דהיינו שכל אחד רואה כפי ההשגה והכרה שהי' לו בעוה"ז. רק שאז יהי' להם ההכרה בפירוש וכמו שהי' בים דאי' במדרש ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל שאמרו זה אלי:
4
ה׳וזה ענין ט"ו באב בזמן הזה דבמשנה אי' רק לא היו ימים טובים וכו' שהי' רק בזמן הבית וכן כל האמור שבהן בנות ירושלים יוצאות וכו' הי' ג"כ בזמן הבית וכמו שא' בגמ' בת מלך וכו'. אך בגמ' אמרו ו' טעמים וכל הה' טעמים הי' רק בזמן הבית רק טעם אחד יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה זה הי' אחר החורבן. וביתר הי' מלכות בן כוזיבא דאי' (גיטין נ"ה:) אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא אשקא דריספיק חריב ביתר. וענין ג' חרבנות אלו הם כנגד ג' מדות הרעות הקנאה והתאוה והכבוד שהם שורש הג' חטאים ע"ז ג"ע ושפ"ד. וזהו אקמצא ובר קמצא חריב ירושלים היינו בעון שנאת חנם שהוא מדת הקנאה ושפ"ד שהם קליפת עשו רציחה. ועבור זה הי' חורבן בית שני ע"י אדום דתמיד כל שנמצא קטרוג על ישראל באיזו מדה אז האומה שקליפתה מעין מדה זו מושלת עליהם דיש להם טענה שגם בישראל נמצא מעין מדתם וחורבן בית שני הי' מפני שנאת חנם כמ"ש (יומא ט':). אתרנגולא ותרנגולתא חריב טור מלכא הוא ע"י מדת התאוה דשם נמצא בגמ' שהי' ריבוי מופלג ס' רבוא עיירות שהי' בכל אחת כיוצאי מצרים וג' הי' בהן כפלים כיוצאי מצרים ומקודם הי' להם בזה הכונה לש"ש והוי מפקי תרנגולא ותרנגולתא כלומר פרו ורבו כתרנגולים שבהם ריבוי המין דאי' (ברכות כ"ב.) שלא יהיו ת"ח וכו' כתרנגולים. והם הי' להם בזה כונה לש"ש פרו ורבו וכו' ואח"כ שהי' קטרוג עליהם שהוא לשם תאוה לבד לזה חרבה. ואשקא דריספק חריב ביתר זה הי' ממדת הגיאות והכבוד כמו שא' דהוי נהיגי כי הוי מתיליד ינוקא שתלי ארזא וזה מורה על גאוה וכבוד כמו שא' (במד' חקת) ע"י שהגביה עצמו כארז לקה בצרעת וכו'. ואי' בגמ' (שבת קל"ט.) אי בטלי יהורי בטלי אמגושי דכתיב ואצרוף כבור סיגיך ופירש"י סיגיך הם גסי הרוח לשון ישגא מאוד. ובאמת מצינו בפסוק צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה רק שיש גיאות לטובה ג"כ כמו שנא' ביהושפט ויגבה לבו בדרכי ה' והוא כנגד קליפת עמלק שמשליך עצבות וקרירות על האדם כמו שנא' אשר קרך ודרשו בספרי הצנינך והפשירך. ואי' (תמורה ט"ז.) לבלתי עצבי שלא ישגבני יצה"ר מלשנות וקרי לי' עצבי שהיצה"ר משליך עצבות על האדם ושפלות בפיתויו שאינו נחשב לימודו ועבודתו כלום. ולזה נצרך גאוה שידע שע"י תורתו ועבודתו מוסיפין כביכול כח בפמליא של מעלה כמו שנא' תנו עוז לאלהים וכן להיפך ח"ו נאמר צור ילדך תשי. וזה הוא הגאות לש"ש כמו שנא' ויגבה לבו בדרכי ה'. וגם בביתר הי' להם בזה כונה לש"ש להשתמש בהגיאות לעבודת השי"ת. ואח"כ שהיה קטרוג שלקחו הגיאות לדברי עוה"ז כאו"ה קצו ארזא. וזהו אשקא דריספיק שהוא גאות דאו"ה במרכבה וגדולה חרוב ביתר. ויום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה שזה מורה לתיקון קלקול זה דאי' (סנהדרין מ"ו:) קבורה משום בזיוני וכן מצינו בכ' ולא יקברו לדומן על פני האדמה יהי' שהוא בזיון וכיון שנתנו לקבורה היינו שאפשר לתקן קלקול זה. וזה ראו ע"י הנס שהיה שלא הסריחו במשך הזמן שהיו מושלכין בלא קבורה וע"ז התקינו ברכת הטוב ומטיב. והוא כמו שא' (פסחים נ'.) לעוה"ב כולו הטוב והמטיב שאז יראו שהכל הי' לטובה. וכן ראו שם שלא רצה הש"י לבזותם מזה שלא הסריחו שהי' ע"י נס רק הי' כדי לתקן מה שפגמו במדת הגאוה. ואח"כ נתנו לקבורה ולכן תיקנו ברכה זו בבהמ"ז שהגיאות בא ע"י אכילה גסה כמו שנא' פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך וגו':
5
ו׳וביתר היה מלכות בן כוזיבא דאמר אנא משיח כמו שא' (סנהד' צ"ג:) והרמב"ם ז"ל (פי"א מה' מלכים) כתב שרע"ק היה נושא כליו של בן כוזיבא אף שלא נמצא במדרשי חז"ל שלפנינו רק במד' (איכה רבתי ב') אי' שרע"ק אמר היינו מלכא משיחא ואמר לו בן תורתא עקיבא יעלו עשבים בלחייך וכו' ומן הסתם הי' לו איזה שייכות לבחי' משיח והי' מלך ישראל וכבש אומות. ואי' בזווה"ק (ח"ג רס"א ב') משה שירותא בעלמא הוה וכו' סיומא מלכא משיחא וכו' דמשרע"ה הי' שורש תושב"כ וסיומא יהי' מלכא משיחא שהוא שורש תושבע"פ מלכות פה תושבע"פ קרינן לה. ודוד המע"ה הי' מרכבה למדת מלכות והי' ראש לבעלי רוה"ק ורוה"ק הוא בחי' תושבע"פ כמו שכתב הרמב"ן ז"ל על מה שא' (ב"ב י"ב'.) וחכם עדיף מנביא שהוא ע"י רוה"ק וכמו שא' שם ולאו טעמא יהיב. ועיקר השלימות יהי' במלכא משיחא ע"י בחי' תושבע"פ שהוא התיקון לרוב כעס שנצרך לזה הרב חכמה כנ"ל. וכן אחר הקלקול במדבר נתנו אז הלוחות האחרונות דאי' (שמו"ר פ' מ"ז) חייך אין אתה מפסיד בלוחות הראשונות לא היו רק עשרת הדברות בלבד עכשיו שנצטערת אני נותן לך הלכות מדרש ואגדות [ונראה שלמדו זה אף דנראה שבלוחות ראשונות ג"כ נרמז הכל וכמו שנדרש (מ"ר שם) על מה שנא' וידבר אלהים את כל הדברים האלה אפי' מה שהתלמיד שואל לרב ובלוחות שניות ג"כ היו רק י' הדברות. רק מדכתיב בלוחות שניות ויכתוב על הלוחות את דברי הברית וגו' ומקודם לזה כתיב כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית וגו' ודרשו (במ"ר שם) זה על תושבע"פ וכן אי' (גיטין ס':) לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ שנא' כי ע"פ הדברים האלה וכו' וכ' ויכתוב על הלוחות את דברי הברית מזה למדו שבלוחות שניות נכללו הלכות מדרשות ואגדות] וזה נצרך אחר הקלקול כדי לתקן הרב כעס. וסיומא יהי' ע"י מלכא משיחא. ואי' מהבעש"ט זצ"ל שראה ע"י עליות נשמה שרע"ק הוא שומר הפתח בהיכל משיח. והיינו דרע"ק הוא שורש תושבע"פ כמו שכ' האריז"ל ואי' (מנחות כ"ט:) שאמר משה רבש"ע יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי וכו' כך עלה במחשבה לפני. והיינו דמשרע"ה היה בחינתו שורש תושב"כ ורע"ק שורש תושבע"פ. וזה מה שכ' הרמב"ם ז"ל הנ"ל שר"ע הי' נושא כליו של בן כוזיבא שהי' סבור עליו שהוא משיח וכלים של משיח הוא התושבע"פ. ואחר שחרב ביתר אז נתפשט התושבע"פ ביותר ע"י רע"ק שבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם והם הם העמידו תורה (כמ"ש יבמות ס"ב:) ואז תקנו הטוב והמטיב. הטוב אין טוב אלא תורה כמו שא' (ברכות ה'.) והמטיב לאחריני הוא בחי' תושבע"פ דאי' (סוכה מ"ט:) תורה ללמדה זו תורה של חסד וכתיב ותורת חסד על לשונה והוא תושבע"פ שהוא על לשונה. ואז ראו שיוכל להתחיל התיקון לזה ע"י בחי' תושבע"פ שיתוקן הב' כתרים נעשה ונשמע בעטרה שעטרה לו אמו ולכן הוא יו"ט אף אחר החורבן:
6
ז׳ולכן איתא בגמ' אח"כ מכאן ואילך דמוסיף יוסיף וכו' שאז מיום ט"ו כאשר ראו שמתחיל התיקון אחר החורבן תקנו שצריך להוסיף מהלילה על היום דלילה הוא כנגד תושבע"פ דירח שהוא בחי' תושבע"פ מקבלת מאור השמש בחי' תושב"כ. ואף דא' (עירובין ס"ה.) מחדדן שמעתך א"ל דיממי נינהו מ"מ איתא (שמו"ר פ' מ"ז) מודה ר"י שאין רנה של תורה אלא בלילה שנא' קומי רוני בלילה וכן הוא אומר ותקם בעוד לילה. והיינו על תושבע"פ כמו שא' (מגילה ל"ב.) השונה בלא זמרה שהיו רגילין לשנות המשניות בזמרה שע"י כן זוכרין יותר (כמ"ש תוס' שם). או דקרי לה רנה דעיקר תושבע"פ הוא שיהי' נכנסין הד"ת ללב ליישר הלב וכשמתיישר הלב מזה בא שמחה כמו שנא' ולישרי לב שמחה ורנה בא משמחה. ונראה שזה טעם הז' לט"ו באב שע"י שראו אז שהתחיל התיקון ע"י תושבע"פ צריך להוסיף מאז מהלילה לשנות וכ"כ הרמב"ם (פ"ג מת"ת וביו"ד סי' רמ"ו) הרוצה לזכות בכתרה של תורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפי' אחד מהן בשנה וכו'. ובזה יונח מ"ש בפע"ח שיש ז' טעמים בגמ' אף דלפנינו אי' בגמ' רק ו' טעמים על ט"ו באב אך זה שא' בגמ' מכאן ואילך דמוסיף יוסיף הוא הטעם השביעי כמו שאמרנו:
7
ח׳ואח"כ נסדר בגמ' ת"ר יפיפיות שבהן וכו' ובגמ' הגיר' ג' כתות יפיפיות מיוחסת מכוערת ובע"י חשיב ד' כתות יפיפיות מיוחסת עשירות ועניות. ואי' בפע"ח שהוא כנגד ד' אותיות השם הוי"ה והוא מה שא' בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך וכו' דקאי על השי"ת שבוחר בישראל. ויפיפיות נגד ה' אחרונה שבשם הק' שהוא שכינתא תתאה כמו שנסדר בשה"ש כל שבחי כנס"י רעיתי יפתי יפה את כתרצה. והיינו שמקושטת בכ"ד קישוטי כלה והם אומר' תנו עיניכם ליופי. מיוחסת כנגד ו' שבשם הק' דעיקר היחוס ישראל הוא שהם בנים לה' כמו שנא' בנים אתם לה' אלהיכם. והוא רק ביעקב שזכה להיות נקרא בני בכורי ישראל והי' מטתו שלימה שאין בזרעו שום פסולת. משא"כ בזרע אברהם ויצחק אף שהם בעצמם ג"כ זכו שנקראו ישראל (כמ"ש במד') מ"מ מ"מ כיון שיצא מזרעם פסולת לא יתכן בהם השם בנים לה'. רק זרע יעקב זהו היחוס וזהו כנגד ו' שבשם שהוא כנגד יעקב שנקרא בן וכנס"י בת שהוא בחי' ו' ה'. וזהו תנו עיניכם למשפחה. ועשירות שאמרו שם שמכניסות הכל משלהן כל התכשיטין הוא כנגד ה' ראשונה וע"ד שא' (ב"ב כ"ה:) ושיעשיר יצפין מצפון זהב יאתה היינו שיחזיק וישתדל במדת היראה שהוא בחי' צפון והוא מדתו של יצחק אע"ה ועי"ז יהי' בכוחו לקבל עשירות כמו שנא' ביצחק כי גדל מאוד ודרשו זבל פרדותיו של יצחק וכו' שהוא עשירות בהפלגה. וכמו ששמענו מרבינו הק' מאיזביצא זצלה"ה ע"פ ואברם כבד מאוד במקנה וגו' פי' כבד מלשון משא כבד שהעשירות הי' לו לעול ולמשא מפני שמדתו הי' עיקר בבחי' אהבה להשי"ת והי' ירא לנפשו מפני אהבות זרות שלא בקדושה. אבל יצחק אע"ה שהי' עיקרו בבחי' היראה לא ירא מזה והי' בכוחו לקבל העשירות. ועיקר יראה הוא מצד האדם כמו שנא' מה ה' אלהיך שואל מעמך כ"א ליראה וזהו עשירות שמכניסות הכל משלהן. ועניות ובגמ' הגי' מכוערת והכל אחד דעניות היינו בדעת כמו שאמ' (נדרים מ"א.) אין עני אלא בדעת ומזה בא שהם מכוערת במעשים. וזהו כנגד י' שבשם הק' היינו שמ"מ הם קשורין בשורש בראשית המחשבה שהוא הקיצו של י' בחי' הדעת שהוא החיבור חו"ב. וכמו שא' (סנהד' מ"ד.) אע"פ שחטא ישראל הוא וע"ז נקראו ראשית תבואתה והוא כנגד עני בדעת. ואומרים ובלבד שתעטרוני בזהובים דהיינו שיתנו להם תכשיטין ואז לא יהיו מכוערת כמו שא' (נדרים ס"ו.) בנות ישראל נאות הן אלא שעניות מנוולתן. וכן כאן המכוון שהשי"ת יעטר אותם בתכשיטין דבאמת רצונינו לעשות רצוניך רק השאור שבעיסה מעכב ואז לא יהיו עניות ומכוערת. ואח"כ אמר שם עתיד הקב"ה לעשות מחול וכו' וכל אחד ואחד מראה באצבעו דהיינו שכל אחד מראה לפי השגתו ותפיסתו בהשי"ת שהשיג בעוה"ז. ולעתיד כשיראה מפורש יהיה מראה באצבעו הנה אלהינו זה קוינו לו:
8
ט׳במשנה סוף תענית לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ויוהכ"פ שבהם וכו' וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון וכו' ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בהמ"ק שיבנה במהרה בימינו. ופי' הרע"ב מתן תורה ביוהכ"פ שבו נתנו לוחות אחרונות ובנין בהמ"ק מה שנתחנך ביוהכ"פ והוא דוחק גדול לומר שבנין בהמ"ק מוסב על יוהכ"פ שהי' רק בבית ראשון כדאי' בתוי"ט. וגם מהו הלשון שסיימו במשנה שיבנה במהרה בימינו הלא חינוך המקדש כבר הי' ביוהכ"פ בבית הראשון ובהכרח לומר שהוא רק כדי לסיים בדבר טוב וגאולה וישועה. וגם לתימה למה לא חשבו במשנה היום טוב של חג השבועות שבו הי' עיקר מתן תורה. ועל ט"ו באב לא נאמר שום סמיכות במקרא. אבל הנראה משטחיות המשנה שביום חתונתו חוזר על יוהכ"פ שהוא זמן נתינת לוחות שניות כפי' רש"י והרע"ב אבל ביום שמחת לבו זה בנין בהמ"ק שיבנה ב"ב חוזר על ט"ו באב שבנין דלעתיד יהי' בט"ו באב ומצינו סמיכות לזה בפסיקתא דאי' שם מפני שבהמ"ק הראשון נחרב במזל ארי' זה אב וע"י ארי' זה נבוכדנצר אף בהמ"ק דלעת"ל יבוא ארי' זה הקב"ה ויבנה את בהמ"ק במזל אריה זה אב. ובודאי המכוון על יום חמשה עשר באב ומה שלא חשבו את חג השבועות ליו"ט גדול שהי' יום חתונתו שבו ניתנה תורה הוא מפני שבלוחות הראשונות שהיה רק מצד אתערותא דלעילא בחי' תושב"כ לא הי' בזה עוד בירור שיתקיים ולזה לא נקרא עוד יום חתונתו. רק דייקא ע"י הלוחות שניות שהוא מצד אתערותא דלתתא והוא ענין התרבות תושבע"פ מצד המקבל כמאמר חז"ל (נדרים כ"ב:) אלמלא לא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה וס' יהושע בלבד כמו שנא' כי ברוב חכמה רב כעס היינו שדייקא ע"י רוב כעס נצרך לתיקונו הרוב חכמה שהוא התרבות תושבע"פ וגזירות החכמים שעושים החכמים מעצמם ונקרא ג"כ תורה כמו תושב"כ. ולזה יתכנה העיקר לקרות יום חתונתו שזהו עיקר חיתון של הזיווג כמו שנכתב הנוסח בהכתובה וישלטו בנכסיהון שוה בשוה היינו שיהי' שליטה להמקבל לעשות התושבע"פ שהוא מצידו כתורה שבכתב שהוא תורה מן השמים מצד המשפיע. וזה נגמר דייקא ביוהכ"פ שניתנו בו לוחות אחרונות ונקרא זאת יום חתונתו בחי' אירוסין כנ"ל. וביום שמחת לבו זה בנין בהמ"ק שיבנה ב"ב שזה יהי' תכלית שלימות היחוד בקה"ק ע"י הכרובים שפניהם איש אל אחיו ונקרא חדר המטות וכאמרם ז"ל מפני שהוא לפריין ורביין של ישראל:
9
י׳להבין ענין היו"ט של ט"ו באב לעשות בו סעודה של משתה ושמחה מאיזה טעם הוא סעודת מצוה. ואם ע"פ הפסיקתא שבנין בהמ"ק דלעתיד יהי' במזל ארי' זה אב ואמרנו (במא' הקודם) שהמכוון על ט"ו באב מ"מ אין בזה טעם מספיק לעשות בו יו"ט עתה על מה שיהי' בו בנין בהמ"ק לעתיד. כי כל המועדים וימים טובים שנתנו לשמחה ויו"ט הוא על שם המאורע בו ביום מכבר עי"ז נשאר רושם והשראת הקדושה באותו זמן גם לעולם ושייך לעשות בו יו"ט ומשתה ושמחה אבל לא על מה שיהי' לעתיד. וי"ל הרמז ע"פ הגמ' (סוף תענית) על ט"ו באב מכאן ואילך מאן דמוסיף יוסיף ופירש"י ז"ל דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו. וענין הוספה זו הוא עיקר המכוון על התרבות תושבע"פ שהוא דייקא נתרבה אחר החורבן בחשכות הגדול. ועי"ז נזכה לאור גדול של בנין בהמ"ק ב"ב כדאי' בתנחו' (פ' נח) ע"פ העם ההולכים בחושך ראו אור גדול. דהנה אמרו חז"ל (סנהד' צ"ט:) ע"פ כי אדם לעמל יולד לעמל תורה נברא שכל תכלית בריאת האדם בעוה"ז הוא כדי לעשות מלאכתו ועבודתו בעמל תורה ועבודת השי"ת. ובשעת הבריאה שהי' כמו שנא' והאלהים עשה את האדם ישר היה רק המכוון מהאדם בעמל תושב"כ שהוא בחי' אור יום שהוא גלוי ומפורש לכל. וכמו שנא' תזרח השמש וגו' יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב. שעיקר זמן פעולת ועבודת האדם בתורתו הוא ביום דייקא המרמז לתושב"כ וכמו שנא' והי' לנו הלילה למשמר והיום למלאכה למלאכת הקודש. אמנם ע"י הקלקול נצרך דייקא להוסיף בעסק התורה גם בחשכות הלילה והוא בחי' התרבות התושבע"פ כאמז"ל במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי ועל פ' העם ההולכים בחשך אלו בעלי תלמוד שהוא כדי להאיר על החשכות של היצה"ר המחשיך פני הבריות. וכאמרם ז"ל (בנדרים הנ"ל) ע"פ כי ברב חכמה רב כעס על תושבע"פ שדייקא ע"י רוב כעס של היצה"ר שנתרבה בלבו של אדם נצרך להרוב חכמה שהוא ענין התרבות חכמת תושבע"פ ולכן דייקא לאחר החורבן נתרבה חכמת תושבע"פ ע"י התנאים ואמוראים. וכדאיתא בס' היכלות י"ז לשונות של שבח התורה זיווה והדרה וכו' שהי' נתרבה דייקא לאחר חורבן בית ראשון כדי להאיר חשכות הלילה של רוב כעס. ועי"ז נזכה דייקא לתכלית השלימות של בנין בהמ"ק ב"ב וכדאי' ע"פ כי יתנו בגוים בזכות המשניות יגאלו שהוא תושבע"פ וכדאי' בתנחו' (נח) ע"פ העם ההולכים בחושך ראו אור גדול אלו בעלי תלמוד שהקב"ה עתיד להאיר עיניהם לעתיד לבא. וזהו שרמזו ז"ל בט"ו באב מאן דמוסיף יוסיף שיתוספו לו חיי עולם עד שנזכה עי"ז לבנין בהמ"ק ב"ב שיהי' ביום זה כדברנו הנ"ל. וממילא יש סמך ג"כ למשתה ושמחה ביום הזה שנקרא יום שמחת לבו כי אין שמחה אלא ביין כמו שנא' ויין ישמח לבב אנוש. והוא ענין שמחת התרבות תושבע"פ בלב כמו שנא' פקודי ה' ישרים משמחי לב המרמז על בחי' תושבע"פ שהמה מיישרים העקמימיות שבלב שבא ע"י רוב כעס ומזה נולד השמחה בלב. וכמו שנא' אור זרוע לצדיק שהוא בחי' אור של תושבע"פ הנזרע בלב צדיק ועי"ז ולישרי לב שמחה שמיישר העקמימיות שבלב ומזה נולד השמחה:
10
י״אוהנה איתא בגמ' ו' טעמים על יו"ט של ט"ו באב ומכל הטעמים אין בהם טעם מספיק שעבור זה יהי' נקבע בתמידית ליו"ט כשאר הימים טובים שהארת הנס הראשון שהי' להכלל ישראל באותו זמן נשפע הארה מקדושה זו גם בהווה להכלל ישראל כמו מאז. משא"כ בטעמים של ט"ו באב שנזכרו בגמ' שהי' רק בפרט ענין של אותו הדור בלבד. כמו הטעם שהותרו השבטים לבוא זה בזה ושהותר שבט בנימין לבוא בקהל וכן כולם. א"כ מהו ענינו להיות עבור זה יו"ט גם היום לכלל ישראל. אמנם ע"פ דברנו הנ"ל יובן שביום הזה מתנוצץ התיקון של הפגמים מה שעי"ז נחרב הבית וע"י התיקון של הפגמים נזכה לבנין בהמ"ק שיבנה ב"ב באותו יום. והנה ידוע שעיקר רוב כעס של היצה"ר הוא בהג' דברים הקנאה והתאוה והכבוד שמוציאין את האדם מן העולם. והתיקון שלהם הוא כשנתברר הטוב באותו ענין בעצמו. ויש לרמז זה ג"כ בגמ' (גיטין נ"ה:) בענין החורבן אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא אשקא דריספיק חרוב ביתר שהמה נגד הג' פגמים של קנאה תאוה וכבוד. ונגד זה רמזו ג"כ בגמ' ג' טעמים על יו"ט של ט"ו באב מפני שמתנוצץ בו ביום התיקון על ג' הפגמים הנ"ל. וענין קמצא ובר קמצא הוא הפגם של קנאה ושנאת חנם שהי' בהם. ונגד זה רמזו ז"ל הטעם של ט"ו באב יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה שהוא התיקון של קנאה כי גם באותו הדור שנאסרו ע"י טענת בני יוסף שלא יסוב נחלה ממטה למטה הי' נראה על הגוון כענין קנאה כי מה איכפת להם שיתערבו נחלת השבטים. אמנם מפני שפנימיות כוונתם הי' לש"ש מצד חיבת הארץ. כי כל דבר הוא בעולם שנה נפש וכמו שיש פרטי בחינת קדושה בנפש בכל שבט בפ"ע כענין ראובן בקדושת הראי' ושמעון בקדושת שמיעה כמו"כ לעומת זה יש בחי' פרטיות בחדשי השנה וכמו"כ גם בעולם בקדושת ארץ ישראל יש התחלקות בחי' הגבולין לפי ערך בחי' השבטים כאמרם ז"ל שהגורל הי' צווח אם שבט פלוני עולה גבול תחום פלוני עולה עמו. כי כל גבול יש לו שייכות בחי' קדושתו דייקא לאותו השבט. וגם אם לפעמים יארע שיסוב קדושת גבול שבט אחד לשבט אחר ע"י מכירה ג"כ אינו לצמיתות רק עד היובל כמו שנא' ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו. וזה הי' טענת בני יוסף ואם יהי' היובל ונוספה נחלתן על נחלת המטה וגו'. לכן הסכים להם הקב"ה בהוראת שעה מפני שהי' פנימיות כונתם לש"ש הגם שהי' נראה כעין קנאה. אבל לדורות מצאו באותו יום דרש מפסוק זה הדבר שלא יהי' נוהג אלא באותו הדור בלבד אבל בשאר הדורות יוכלו השבטים להתערב זב"ז. וזה התנוצצות תיקון הפגם של קנאה שנעשה ביום זה ע"י שהותרו השבטים לבוא זה בזה. ואתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא היא בחי' פגם של התאוה (כמו שנת' לעיל אות א') ונגד זה הוא התיקון של אותו יום שהותרו שבט בנימין לבוא בקהל כידוע שהי' ע"י פגם התאוה שהי' נפגם בזה כל השבט ע"י פלגש בגבעה שהחזיקו ידי עוברי עבירה ועי"ז נשבעו כלל ישראל שלא יתנו לבנימין אשה שלדעתם נפגם כל השבט לעולם. ואחר זה מצאו להם תיקון ביום ט"ו באב שמותרים לבוא בקהל כי גמירא דלא כלה שבטא והוא התיקון של תאוה. ואשקא דריספיק חרוב ביתר הוא בחי' פגם של כבוד והתנשאות שהי' בביתר לכן הי' נוטעים ארזים ע"ש כארז בלבנון ישגה. ועיקר התנשאות שהי' בהם ע"י שהי' בהם התרבות של ד"ת ועבור זה הי' סבור רע"ק על בן כוזיבא שהוא משיח ואי' בהרמב"ם ז"ל שרע"ק הי' נושא כליו של בן כוזיבא כי רע"ק הי' שורש תושבע"פ כאמרם ז"ל כולהו סתימתאה אליבא דרע"ק וגם אי' בתנחו' (חקת) ע"פ וכל יקר ראתה עינו זה רע"ק וחביריו דברים שלא נגלו למשה נגלה לרע"ק וחביריו. ומחמת שהי' בביתר בדורו של רע"ק התרבות חכמת תושבע"פ הי' סבור שבזכותם יהי' משיח כא' ז"ל ע"פ כי יתנו בגוים וגו' שבזכות משניות שהי' אז עיקר תושבע"פ יהי' הגאולה. וגם אמרו ז"ל (קה"ר פ' י"א) תורה של עוה"ז הבל הוא נגד תורתו של משיח. וע"ז דרשו ז"ל על ביתר גדע בחרי אף כל קרן ישראל כי קרן ישראל הוא ההתנשאות שיש להם ע"י התורה כמו שנא' קרנו תרום בכבוד ואין כבוד אלא תורה כמ"ש כבוד חכמים ינחלו כמ"ש בחולין. וע"י הפגם של התנשאות שלהם נענשו כמו שאמרו ז"ל מה מים מניחין מקום גבוה והולכים למקום נמוך כך אין ד"ת מתקיימין אלא במי שדעתו שפילה עליו ולכן נענשו במדה כנגד מדה שלא נתנו לקבורה שהוא תכלית הבזיון היפך של הכבוד. ובט"ו באב שנתנו לקבור' הי' התיקון שלהם ולכן תקנו אז ברכת הטוב והמטיב כי אין טוב אלא תורה כמו שנא' כי לקח טוב וגו' והמטיב לאחריני הוא השפעת התורה להמקבלים וזה הי' עיקר תיקונם כנ"ל (ונת' באריכות לעיל אות א'):
11
י״בוהנה שלשה פגמים הנ"ל של קנאה תאוה וכבוד הם השורש של הג' עבירות החמורות ע"ז ג"ע ושפיכות דמים כי ע"י הקנאה באים לידי רציחה ושפ"ד ותאוה לידי עריות וכבוד מביא לידי ע"ז. כי ע"י התנשאות שבאדם רוצה למשול על הכל להיות מלך ואחר זה לעשות עצמו אלוה כמו שנא' אעלה על במתי עב אדמה לעליון וכאמרם ז"ל כל המתגאה כאלו עובד ע"ז. ויש עוד ב' טעמים בגמ' על ט"ו באב יום שכלו בו מתי מדבר ויום שביטל בו הושע בן אלה פרוסדאות של ירבעם שלא יעלו לרגל. ושני אלה המה תיקון על פגם עון החמור של לשון הרע שהוא שקול נגד ג' עבירות הנ"ל ועיקר החורבן נמשך מזה. כי מתי מדבר נגזר ע"י עון לה"ר של מרגלים שקבעו בכי' לדורות על חורבן בהמ"ק בת"ב ונגזר אז לזרותם בארצות. וביום שכלו מתי מדבר בט"ו באב נעשה תיקון על לה"ר שקבע בכי' לדורות. והחטא של ירבעם שנחלק מלכות בית דוד נמשך ג"כ ע"י לה"ר שקיבל דוד ואמר אתה וציבא תחלקו את השדה וכמו שא' דאלמלא קיבל דוד לה"ר לא וכו' ולא גלינו מארצנו. ואותו יום שנתבטל מעשה ירבעם של הפרוסדאות נעשה תיקון על הפגם הזה של לה"ר. וטעם האחרון בגמ' שבו ביום פסקו לכרות עצים למערכה. והנה כל הטעמים הקודמים הם היו תיקונים על הקילקולים לבער הפגמים שבנפש. והטעם הזה מרמז על הוספת התלהבות הקדושה בנפש מיום הזה. כי ענין הבאת עצים למזבח הי' בבית שני שחרבו הגוים העצים שבארץ ישראל ולא הי' מצוי מה לבער על המזבח ותיקנו להתנדב עצים להלהיב את אש הקדושה על המזבח. וביום ט"ו באב פסקו מלכרות עצים כי יש די באש הקדושה הנשפע באותו יום על כל השנה. והאש של הקדושה הוא ע"י אותיות י"ה של איש ואשה שזכו ושכינה ביניהם ונעשה עי"ז ב' פעמים אש של גבוה לכלות האש של היצה"ר של תאוה הנקרא אש כמו שא' (קידושין פ"א.) נורא בי עמרם וחזי דאנת נורא. והאש של יצה"ר של כבוד וע"ז כמ"ש (יומא ס"ט:) נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קה"ק. ואמר עוד שם בגמ' וקרו לי' יום תבר מגל הוא מרמז ג"כ שע"י חרב הגבורה של הקדושה שנאמר בגבריאל וחרבו שלופה בידו וא' בסנהדרין צ"ה ב' אמר לו הקב"ה לגבריאל מגלך נטושה ע"ש. עי"ז נשבר המגל חרב גבורה של ההיפך הוא היצה"ר של הקנאה ורציחה שהוא קליפת עשו שנא' בו ועל חרבך תחי' וכל הג' אשות הם רק בקדושה:
12
י״גבמשנה (סוף תענית) לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות וכו' וחולות בכרמים וכו' וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו. ובגמ' בשלמא יוהכ"פ משום דאית בי' סליחה ומחילה יום שנתנו בו לוחות אחרונות אלא ט"ו באב מאי הוא אר"י אמר שמואל יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה וא' בתוס' (שם) פי' דהיינו יו"ט וכונת התוס' דבגמ' הקשה ב' קושיות על ט"ו באב בשלמא יוהכ"פ הוא יו"ט משום דאית בי' סליחה ומחילה ונוסף ע"ז שנתנו בו לוחות אחרונות אבל ט"ו באב מאי הוא מפני מה הוא יו"ט וגם שיהי' עוד גדול משאר יו"ט. ע"ז תי' ר"י אמר שמואל יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה ובזה יתורץ קושיא הא' וזה שא' בתוס' פי' דהיינו יו"ט. ונשאר עוד קו' הב' מאי מעליותי' משאר היו"ט ע"ז א' בגמ' הטעם הב' יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל. והוכחת התוס' מלשון הגמ' בטעם הב' אמר ר' יוסף א"ר נחמן שאם הוא תירוץ אחר על קושיא הא' הי"ל לומר ר' יוסף א"ר נחמן כדרך סוגית הש"ס וכמו שאר המימרות בגמ' שם. מזה משמע שהטעם הזה הוא לתרץ קושיא הב' הנ"ל. והנה במשנה מסיים וביום שמחת לבו זה בנין בהמ"ק ולכאורה אין לו שום שייכות לכאן גם לפי פי' הרע"ב שחוזר ג"כ על יוהכ"פ שהי' בו חנוכת בהמ"ק מהלשון של המשנה זה בנין בהמ"ק משמע מזה גוף הבנין ולא החנוכה. והנה בפ' נאמר (שופטים כ״א:כ״א) הנה חג ה' בשילו מימים ימימה וגו' והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחולות וגו'. ותמה שם הרד"ק איזה חג הי' משנה לשנה שיצאו לחול במחולות ואמר שאפשר שהי' ביוהכ"פ שהי' בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים וגם ע"ז יפלא למה הי' המחולות רק בשילו ובירושלים ולא בשאר מקומות. והנראה בכל זה דהנה ידוע מא' חז"ל ע"פ זה בעטרה שעטרה לו אמו זו כנס"י ולא זז מחבבה עד שקראה אמי. היינו בעת שמופיע בכנס"י הבינה בפנימיות הלב והוא בחי' אמא עלאה כידוע והוא ענין הארת המוחין בנקודה פנימיות שבלב ע"י הארת הדעת המחבר המוח והלב בחי' חו"ב וכידוע שהדעת הוא פנימיות של הכתר שהוא האור המקיף למעלה מן המוחין כעטרה שעל הראש והיינו בחי' העטרה שעטרה לו אמו דייקא. אמנם יש בזה שני בחי' אחת הוא מה שזוכין להופעת הדעת בנפשות ישראל מצד הארת אתערותא דלעילא וזהו הפי' של ביום חתונתו זה מתן תורה שאז הי' נשפע הדעת בכנס"י מצד אתעדל"ע והי' זה במ"ת ע"י משרע"ה שהוא היה כללות הדעת של דור המדבר הנקראים דור דעה והי' נשפע בהם הדעת ע"י מ"ת שהי' אז חרות על הלוחות שנחקק הדעת והכרת הארת אלהות בלוח לבם. וזה נקרא יום חתונתו היינו שהשי"ת בחר בנו להיות לו לעם סגולה וקדשנו בתורחו וחיי עולם נטע בתוכינו כענין קידושי החתן להכלה. ויש עוד בחי' אחת והוא נקראת ביום שמחת לבו וזה בנין בהמ"ק היינו כאשר זוכים נפשות ישראל להתעורר מעצמם בבחי' הדעת והכרת השגחתו ית' בפנימיות נקודת לבם זה נקרא בנין בהמ"ק בעצם כאמרם ז"ל יודע הי' בצלאל לצרף האותיות שנבראו בהם שמים וארץ שנא' וימלא אוחו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדע"ת ובכל מלאכה. וע"ז אמרו ז"ל כל מי שיש בו דעה כאלו נבנה בהמ"ק בימיו מפני שבחי' הדעת הוא בעצם הבנין בהמ"ק. וזה דייקא נקרא ביום שמחת לבו שכביכול השי"ת מקבל השמחה מנפשות ישראל בעת שבא התעוררות הדעת מצידם. וגם בכל פרט נפש ביחוד בהתעצמו בנפשו לדעת את ה' וכאמרם ז"ל שהקב"ה שש ושמח ככלה חדשה בבוא אליו נפש צדיק:
13
י״דוהנה זהו הענין שא' בגמ' יום שהותרו השבטים לבא זה בזה. כי הציווי לא תסוב נחלה ממטה למטה אחר הי' מפני שכל שבט ושבט יש לו בחי' מיוחדת בפ"ע בעבודת השי"ת כמו שנא' בברכת יעקב אע"ה להשבטים ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם שלכל שבט בירך בפ"ע לפי ערך בחינתו. ולכן כל שבט בפ"ע נקרא קהל ועדה לענין פר העלם דבר והי' להם סנהדרין לכל שבט בפ"ע. והנה הציווי בלא תסוב נחלה נאמר בתורה בלשון זה הדבר אשר צוה ה' וכבר דברנו מזה שבמקומות אלו שנזכר בנבואת משרע"ה בלשון זה הוא מפני שמצוה זו אין לו שייכות לבחי' משרע"ה כשאר כל התורה שנקרא על שמו כמו שנא' זכרו תורת משה עבדי. ולכן נאמר בלשון זה הדבר אשר ציוה ה' פי' שזה הדבר דייקא הוא רק מציווי השי"ת ולא ע"י בחי' של משרע"ה. כי בחי' משרע"ה הי' הדעת של כלל ישראל היינו בחי' האור מקיף לכל כלל ישראל כאחד וכמו שנא' ג"כ בברכת יעקב אע"ה וזאת אשר דיבר להם אביהם ויברך אותם שכלל גם לכולם כאחד שיהי' נכללים כל הבחי' זה בזה ע"י בחי' הדעת כנ"ל. ולזה הי' הסנהדרי גדולה בלשכת הגזית מכל כלל ישראל כאחד כמו שנא' כי מציון תצא תורה. וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה'. והנה להם דייקא האיר השי"ת עיניהם לדרוש שאינו נוהג אלא בדור הזה בלבד והתירו השבטים לבוא זב"ז ע"י בחי' הדעת שהופיע בהם במקום המקדש דייקא וזה הי' בזמן ט"ו בחודש אב. כאשר דברנו מזה בשבת חזון שהחודש אב נברא באות ט' שהוא נהירו דחיי והיינו בחי' האור כי טוב ורק טובי' גנוז בגוי' כמ"ש בזוה"ק. והחודש הזה מסוגל להתגלות בו האור הגנוז משי"ב והיינו ע"י הדעת שהוא בחי' תושבע"פ שמוציא חכמת התורה מבינת הלב כמו שנא' כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם. וביחוד בט"ו לחודש אב דאז קיימא סיהרא באשלמותא ולכן הי' גם היום הזה מיוחד לחול במחולות שהוא התגלות האור מקיף ודייקא במקום המקדש כירושלים ושילה שעמד שם המשכן. וגם לעת"ל יהי' הזמן הזה דייקא מוכן לבנין בהמ"ק כדאי' בפסיקתא. שלא יהי' יו"ט גדול ממנו והיינו מפני שאז יהי' תכלית הבירור בהתגלות האור הגנוז ואז עתיד הקב"ה לעשות המחול לצדיקים כמו שנא' ואמר ביום ההוא וגו'. ובחודש הזה דייקא שבת משוש לבנו נהפך לאבל מחולינו מפצי שלא היינו כדאי לזה ע"י מעשינו. וקודם הפ' הזה נא' זקנים משער שבתו היינו הסנהדרי גדולה שהמה יושבי שער בתורים מנגינתם היינו התלמידים שהי' דרכם ללמוד בניגון כענין גמרא גמור זמורתא תהא. ועי"ז שבת משוש לבנו שהוא השמחת לבו ונהפך לאבל מחולינו היינו בחי' המחול שהיה מיוחד בחודש הזה ונפלה עטרת ראשנו שהוא בחי' האור מקיף כנ"ל. והנה החודש תמוז. נברא באות ח' כדאי' בס' יצירה וידוע מאמר חז"ל (מנחות כ"ט:) חטרי להו לגגי' דחי"ת כלומר חי הוא ברומו של עולם. והיינו כי החודש תמוז הי' מוכן לקבלת הלוחות הראשונות שהמה בחי' חיי עולם והיינו בחי' התגלות הארת תושב"כ שהי' חרות על הלוחות כנ"ל. וע"י שגרם החטא ונשתברו הלוחות נשאר הבחי' חי רק ברומו של עולם. ועכ"פ יכולים אנו להגיע לבחי' החיי עולם ע"י האות ט' שבחודש אב שמרמז לתושבע"פ בחי' הדעת שמצד התעוררות האדם יזכה להתגלות האור כי טוב הגנוז משי"ב. ועי"ז נוכל להגיע גם להחיי עולם בחי' התגלות תושב"כ כמו קודם הקלקול. כמו שדברנו מזה בש"ק שע"י למען ייטב לך שהוא בחי' תושבע"פ אפשר להגיע גם לבחי' למען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך שהוא בחי' תושב"כ העומד ברומו של עולם:
14
ט״ווהנה אי' שם בגמ' לגי' עין יעקב ד' כתות של הבנות ישראל החולות בכרמים יפיפיות מיוחסות ועשירות ומכוערת או עניות. ואי' בכתבי האריז"ל שהם כנגד ד' אותיות שם הוי"ה ב"ה. ומכוערת ועניות הם נגד אות י' דהשם. ובודאי לא הביא הגמ' זאת לסיפור בעלמא רק שמרמזים לסודות עליונים. והוא כענין מה שנא' בקריעת י"ס ותקח מרים הנביאה את התף בידה ותצאינה כל הנשים אחריה בתפים ובמחולות. וזה ג"כ מרמז לסודות עליונים כמו שנא' הללוהו בתף ומחול והיינו כי שני מיני כלי זמר האלו מכניעים את שתי הקליפות של שתי הנשים שהם כללות הקליפה. בהתף מכניעים הקלי' לילי' שהוא בגימ' של תף והקלי' זו הוא של עצב ויללה כשמה וכמו שא' ז"ל (בב"ר פ' י"ט) התחילה מיללת עליו בקולה ובלימוד תושבע"פ ג"כ מכניעין אותה כי תיבת תלמוד בגימ' כנ"ל. ומחול מכניע הקלי' השני' מחלת כשמה שהוא של שמחה של הוללות וקלות ראש. והנה בקריעת י"ס הי' ג"כ התגלות של האור מקיף לפי שעה כידוע מזוה"ק בשלח דקי"ס בעתיקא תליא. לכן הי' בכח הנשים ג"כ שדעת"ן קלה לצאת בתף ובמחול שהוא האור מקיף מבחי' הדעת כנ"ל וכאמרם ז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכידוע שיש מדרגות בחי' עיגולים ויושר שבבחי' יושר יש מדרגות חלוקות מעלה ומטה כצורת אדם אמנם בבחי' העיגולים היינו בהתגלות האור מקיף אין חילוק מדרגות וקטן וגדול שם הוא להגיע למדרגה העליונה. ולכן גם בזמן ט"ו באב שהי' ג"כ הזמן המיוחד להתגלות האור מקיף כנ"ל אז ג"כ תשמח בתולת ישראל במחול לדבר דברי קדושה המרמזים לעילא. והנה מימרא השניה דר"י אמר ר' נחמן יום שהותרו שבט בנימין לבוא בקהל הוא ג"כ על רמז דברנו הנ"ל. והוא נלמד מפ' הנ"ל הנה חג לה' בשילו מימים ימימה והי' אם יצאו בנות שילו לחול במחולות וכנראה שהיה ג"כ ביום ט"ו באב ע"פ דברנו הנ"ל. והנה ההיתר לשבט בנימין לבוא בקהל הי' ג"כ מצד הופעת בחי' הדעת בסנהדרי גדולה בזמן המיוחד לזה כמו שנא' למה יגרע היום שבט מישראל. כי מצד בחי' הדעת שהוא כולל כל נפשות ישראל כאחד כנ"ל א"א להיות נגרע שבט שלם מי"ב שבטי ישורון כמו שא' גמירא דלא כלה שבטא מפני שהמה בכללות נגד י"ב גבולי אלכסון. ובשנה הראשונה בזמן הזה התחיל להרעיש זאת בלבם מה נעשה לנותרים לנשים וגו' והאיר הקב"ה עיניהם העצה ע"י שיחטפו לעצמם מהמחולות שהי' ביום הזה ולשנה הבאה ג"כ בהגיע הזמן הזה בט"ו באב האיר הקב"ה עיניהם להסנהדרי גדולה למצוא דרש מתיבת ממנו ולא מבנינו ועי"ז התירם לבוא בקהל בשלימות שיהי' נשלם קדושת השבט בתוך כלל ישראל. ומזה הרגישו שקדושת היום גרם להם להאיר עיניהם בבחי' הדעת שהוא האור מקיף ועי"ז קבעוהו ליום טוב גדול עד שלא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיוהכ"פ וע"ז גם יבוא על נכון הפ' צאינה וראינה וגו' בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו זה מ"ת והיינו יוהכ"פ ויום שמחת לבו זה בנין בהמ"ק והיינו ט"ו באב כדברנו הנ"ל:
15
ט״זבמשנה (סוף תענית) לא היו יו"ט לישראל כט"ו באב וכו'. ובגמ' אמרו טעמים מה שלא היו יו"ט לישראל כט"ו באב אבל עיקר יו"ט בט"ו באב נמה הוא. וכבר אמרנו שמ"ש במשנה ביום שמחת לבו זה בנין בהמ"ק שיבנה ב"ב המכוון על בנין בהמ"ק דלעתיד שיהי' באב כמו"ש בפסיקתא ולזה אמר שיבנה ב"ב (ונת' במאמרים הקודמים). ואז יהי' עיקר התגלות תושבע"פ וזה שא' שמחת לבו ע"ד שא' (סנהדרין צ"ט.) ללבי גליתי וכו'. וא' בגמ' ו' טעמים ע"ז ואי' בפע"ח להאריז"ל שהוא כנגד יסוד והוא ע"פ מה שנא' אור זרוע לצדיק ואי' בזוה"ק (ח"ב קס"ו:) האי אור זרע לי' קוב"ה בגנתא דעדנוי וכו' ע"י דהאי צדיק וכו' דיוסף הוא ההמשכה מבחי' תושב"כ שהוא אות ו' לבחי' תושבע"פ שהוא ה' אחרונה מ' מלכות פה תושבע"פ קרינן לה. ואמר טעם אחד יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה אף שזאת הי' אחר החורבן והמשנה מיירי מזמן הבית כמו שא' בברייתא בת מלך שואלת מבת כ"ג. אך הרגישו אז שהוא יום מוכן לקדושה זו. וביתר הי' מלכות בן כוזיבא דאמר אנא משיח (סנהד' צ"ג:) ואי' במד' (איכה ב' ב') רע"ק וכו' אמר היינו מלכא משיחא וכו' ומן הסתם כיון שטעה בו רע"ק הי' באמת ראוי לכך. והיינו שהי' בו מאור תושבע"פ ומש"ה רע"ק שהי' שורש תושבע"פ כמו שכ' האריז"ל אמר עליו היינו מלכא משיחא. וזה הענין שכ' הרמב"ם ז"ל (פי"א מה' מלכים) שרע"ק הי' נושא כליו של בן כוזיבא (ונת' לעיל מא' א') ומצינו במ"ר שם שאמר כשיצא למלחמה לא תסעוד ולא תכסוף הה"ד הלא אתה אלהים זנחתנו וגו' ובגמ' (גיטין נ"ז.) אי' שאמר כן בר דרומא ואמרו שם דאכשליה פומי' לבר דרומא ודוד דאמר הכי דוד אתמוהו קא מתמה. ומלשון המ"ר הה"ד הלא אתה וגו' נראה שהאמת הי' אתו במה שאמר. אך באמת ידע בנפשו שראוי לגאולה שהי' בו אור תושבע"פ כ"כ שהוא עיקר התיקון בגליות רק החסרון הי' שלא ידע שע"ז הי' השבועה שלא יעלו בחומה כמ"ש (כתובות קי"א) אף שיהיו ראוים לגאולה ע"ד שא' (פסחים פ"ז.) אני חומה זו תורה והיינו תושבע"פ וכמו שא' שם ושדי כמגדלות אלו ת"ח היינו שהם מניקים לישראל התושבע"פ והי' השבועה שלא יעלו בחומה היינו בכח החומה זו תורה ועבר על השבועה ומש"ה נהרג. ואפשר שהי' משיח בן יוסף ומשום זה נהרג. ואפשר שהי' ממשפחת יוסף וממשפחת דוד מזה מזכרים ומזה מנקבות. ומשיח ב"ד יכול להיות אף כשהוא רק מן הנקבות מזרע דוד וכמו שמצינו (סנהד' צ"ח:) דאמר רב על משיח אם מן חייא הוא כגון רבינו הקדוש וא' (בר"ר פ' ל"ג ועוד) דאמר רבינו הק' ואין סליק ר"ה ריש גלותא להכא אנא קאים ליה מן קודמוהי למה דהוא מן יהודה ואנא מן בנימין והוא מן דכריא ואנא מן נוקבתא וכו' ומ"מ אמר רב שרבינו הק' הוא משיח. וכן יכול להיות שבן כוזיבא הי' מב' המשפחות והי' סבור בן כוזיבא וכן רע"ק שהוא משיח ב"ד ובאמת הי' משיח בן יוסף ונהרג. ואח"כ בט"ו באב שנתנו הרוגי ביתר לקבורה הבינו שנתקן הקלקול מבן כוזיבא ולכן תקנו אז ביבנה הטוב והמטיב שמרמז על התורה הטוב מרמז על תושב"כ כמו שא' (ברכות ה'.) אין טוב אלא תורה מפסוק כי לקח טוב נתתי לכם שמורה על תושב"כ והמטיב מרמז לתושבע"פ שנקרא ג"כ טוב כמו שנא' טוב לי תורת פיך ולשון המטיב משמע לאחריני כמו שא' (סוכה מ"ט:) תורה ללמדה זו תורה של חסד ונא' ותורת חסד על לשונה והיינו תושבע"פ שהוא על הלשון. ומטעם זה אפשר שתיקנו הטוב והמטיב בשינוי יין יותר משאר דברים והתוס' (תענית שם) כ' לפי שהיו כמו גדר בכרם ולא נסרחו ולפי האמור יתכן שיין מרמז לתושבע"פ כמ"ש ברע"מ (ח"ג רע"א ב') לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי ודא נהמא דאורייתא דבכתב ויינא דאורייתא דבע"פ:
16
י״זואמרו בגמ' מכאן ואילך דמוסיף יוסיף ומיירי במי שעוסק תמיד בתורה כל היום ומט"ו באב צריך להוסיף גם בלילה. והיינו דלילה שהוא בחי' סיהרא והוא מקבלא משמשא מרמז לתושבע"פ דמקבלת מתושב"כ. וכן מצינו (תנחו' סו"פ תשא) מנין היה משה יודע אימתי יום וכו' וכשהי' מלמדו על פה משנה ותלמוד הי' יודע שהוא לילה וכו' ואי' בגמ' (עירובין ס"ה.) לא איברי סיהרא אלא לגירסא פי' לחזור על לימודו שזה נקרא גירסא דלענין סברא אמר בגמ' אח"ז מחדדן שמעתך דיממא נינהו. וזה ענין שנא' באיכה קומי רוני בלילה וגו' ושם נאמרו רק קינים והגה ואיך אמר באמצע קומי רוני. אך הוא ע"פ מ"ש במדרש (ויק"ר פ' י"ט) אין רנה של תורה אלא בלילה שנא' קומי רוני בלילה והיינו לחזור על גרסת המשניות שהי' רגילין ללמוד בניגון שלא ישכחו מפני שהיו שונין בע"פ כמו שא' (מגילה ל"ב.) והשונה בלא זמרה וכן מצינו (שבת קי"ג.) גמרא גמור זמורתא תהא שאמר דבר בלא טעם הוא כזמירות וזה ענין לא איברי סיהרא אלא לגירסא לחזור על משנתו. וזה מט"ו באב ואילך שמקודם אמרו בגמ' (עירובין שם) לא איברי ליליא אלא לשינתא וכ' בתוס' כמו לילי תקופת תמוז וי"א דשיעור ס' נשמין ו' שעות ומט"ו באב ואילך שהלילה יותר מששה שעות צריך להוסיף מהלילה על היום ללמוד גם בלילה וע"ז א' לא איברי סיהרא אלא לגירסא. וזה שנא' באיכה קומי רוני בלילה המכוון על לימוד תושבע"פ שזה יהיה התיקון בגלות שעיקר הגלות הוא כדי להוציא משם כל התושבע"פ. וכשיוציאו כל התושבע"פ אז יתקיים ולא יהי' שריד לבית עשו וגו' וכמו שאמרנו. וכן תמיד יארע ט"ו באב בימים שקודם או אחר שבת פ' ואתחנן שנא' בו פ' כי תוליד ואח"ז הדברות שניות דאי' במד' (שמו"ר פ' מ"ו) ובלוחות שניות אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות. וכשחל בשבת עצמו בודאי הוא זמן המוכשר להתפשטות תושבע"פ וכמו שאמרנו הפי' של נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם שהנחמה הוא שכל תכלית הגליות הוא רק להוציא מהם החיות של כח בחי' תושבע"פ שבהם שהוא שם אלהים (ונת' ואתחנן מא' ט'). וזה מה שא' במשנה לא היו יו"ט לישראל כט"ו באב וכיוהכ"פ וכו' ששניהם מענין בחי' תושבע"פ יוהכ"פ יום שנתנו בו לוחות אחרונות שכלול בהם גם תושבע"פ וכן ט"ו באב זמן מוכשר להוסיף בתושבע"פ כנ"ל. וא' וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה היינו במלך שהשלום שלו בעטרה שעטרה לו אמו כנס"י כמו שפי' רש"י ז"ל. וזהו ע"פ מה שנא' אשת חיל עטרת בעלה וזה שהובא ע"ז בגמ' אר"א עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בג"ע וכו' היינו שהם יהיו כמו עטרה להקב"ה וזה בעטרה שעטרה לו אמו דאשה יראת ה' הוא בחי' כנס"י. וכן נפשות ישראל יסובבו כביכול את השי"ת כמו שנא' עטרת בעלה והוא סוד נקבה תסובב גבר:
17
י״חלא היו יו"ט לישראל כחמשה עשר באב וכיוהכ"פ שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין וכו'. ויש להבין למה בכלי לבן ובכ"מ מצינו שבת לבושי בגדי צבעונין והענין דבזוה"ק (תרומה קל"ה א') אי' זהב וכסף וגו' מאתם מאינון זמני ושבתי וכו' עד ותולעת שני דא ט"ו באב דבנות ישראל הוו נפקי במאני מלת כד"א האמונים עלי תולע וכו'. ומשמע שהם אדומים דתולעת שני אדום. ומפרש שם וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זאת בחי' שכינתא כידוע אשר תקחו מאתם מכללא דשית סטרין עלאין וכו' פי' שש המדות מאתם מאינון זמני ושבתי וכלהו רזא חדא. והיינו דו' המועדים הם כנגד ו' הרועים שהם מרכבה להו' מדות כמו שאמרנו כ"פ. וכאן בזוה"ק חשב סדר אחר זהב ברזא דיומא דר"ה דאיהו יומא דזהב יומא דדינא וכו' והוא נגד יצחק אע"ה שמדתו פחד יצחק וכ"כ בתי"ז (ריש תי' מ"א) תשרי יומא תנינא. ואמר וכסף דא יוהכ"פ דמתלבנין חוביהון דישראל וכו' חשב יוהכ"פ נגד כסף שהוא מ' אאע"ה ואנו חושבים תמיד פסח נגד אאע"ה ויוהכ"פ נגד אהרן הכהן שהוא המכפר. אך יש כמה סדרים בזה וגם מדת אהרן הוא בחי' חסד ג"כ. ואמר ונחשת יומי דקרבנין דחג וכו' נחשת ידוע שהוא נגד יעקב אע"ה וכנגדו חג הסכות וכמו שנא' ויעקב נסע סוכתה ותכלת דא פסח וכו' רזא דנהורא תכלא וכו' וקטילת כל בוכרי מצראי וכו'. וארגמן דא שבועות רזא דארגוונא דא תושב"כ וכו' מימינו אש דת למו והוא נגד משה רבינו. ואח"כ חשב תולעת שני נגד ט"ו באב דבנוח ישראל הוו נפקי בכלי מלת וכו' ומכל אילין אנן נטלין תרומת ה' בכל זמנא וזמנא וכו' ט"ו באב איהו קיימא בחדוה על בנות ישראל שהוא בחי' כנס"י והנה מזה נראה מהזוה"ק שגם בזמן הזה הוא יו"ט בט"ו באב ולא רק בירושלים בזמן הבית כמו שנראה מהמשנה. ובמשנה מסיים וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה במלך שהשלום שלו בעטרה שעטרה לו אמו כנס"י כמו שפירש"י שם. והוא כמו שכ' במד' (סו"פ פקודי) לא זז מחבבן עד שקראן אמי והיינו כיון שברא השי"ת עולמו כדי שיתגלה מדת מלכותו וזה מתגלה ע"י ישראל שמקבלין עול מלכותו נקראים הם כנס"י מ' מלכות. וכשנכנס היראה למעמקי הלב זוכין להיות נקראים אמי שהוא בחי' שכינתא עלאה בינה לבא. ואמר (שם) ביום חתונתו זה מ"ת וביום שמחת לבו זה בנין בהמ"ק שיבנה ב"ב וכבר אמרנו דקאי על ט"ו באב והוא ע"פ מ"ש בפסיקתא שבנין העתיד יבנה בחודש אב שנקרא אריאל. והיינו כמו דאי' במ"ר (איכה א' ועוד) שמשיח נולד בט"ב היינו שאז מופיע רוחו של משיח לנפש שהוא ראוי לכך שבכל דור יש נפש הראוי להיות משיח אם יהי' הדור ראוי לכך ואז תיכף ירד הבהמ"ק בנוי ומשוכלל משמים (כמ"ש רש"י ר"ה ל' סע"א) ויהי' החנוכה עד ט"ו באב. וחשב יוהכ"כ וט"ו באב שבהן יוצאות בכלי לבן. ויוהכ"פ שהוא יום סליחה ומחילה יתכן כלי לבן ע"ד שנא' אם יהי' חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. וכן ט"ו באב הוא מצד ישראל ההכנה לתשובה דכבר אמרנו דבט"ב תיכף כשנחרב בהמ"ק שבו ישראל בתשובה שמקודם סברו שלא יחרב הבית וכיון שראו שנחרב שבו בתשובה ומזה נולד תיכף משיח וזה שא' (בר"ר פ' מ"ב) אין והיה אלא לשון שמחה ומקשה מדכתיב והיה כאשר נלכדה ירושלים א"ל עוד היא שמחה שבו ביום נטלו ישראל אופכי על עונותיהם וכו'. וע"ז מרמז ג"כ שהיו יוצאות בכלי לבן ע"ש כשלג ילבינו כמו ביוהכ"פ. ואמר בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו היינו הגם שיש בישראל פושעים ג"כ ומ"מ כשהן באגודה אחת גם הם כשלג ילבינו ואפי' החלבנה שמרמז לפושעי ישראל כיון שהוא מחובר עם הי' סממנין שנותנים ריח טוב גם החלבנה נותן ריח טוב. וזה שא' שאולין שאף שיש אחד שאין לו בגד לבן שהוא מפושעי ישראל מ"מ כשמתערבין עם ישראל אז גם הם כשלג ילבינו. וזה שא' כל הכלים טעונין טבילה שיש מי שיש לו מעשים מכוערים בפועל וטמאין נטבלין ונטהרין וזהו מצד ישראל ההשתדלות לתקן המעשה ע"י תשובה:
18
י״טאך יש עוד קליפה דכמו דישראל נקראו ראשית כמו שא' בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית שקשורים בשרש בראשית המחשבה בחי' כ"ע. יש כנגד זה בקליפה ראשית גוים עמלק ובזוה"ק (ח"ג ק"ס א') עמלק יצרא בישא והוא שורש היצה"ר ונא' עליו אשר קרך שהצנינך והפשירך שמשליך קרירות על האדם וכמו שא' (בכורות ה':) רפידים שריפו עצמן מד"ת וזה היפך מקליפת הקנאה תאוה והכבוד שמהם מסתעף הג' עבירות ע"ז ג"ע ושפ"ד שהן נקראו אש. תאוה מצינו (קידושין פ"א.) נפיק מיני' כי עמודא דנורא א"ל חזי דאת נורא וכו' וקנאה שהוא כעס מפורש בפ' וחמתו בערה בו. והכבוד והגאוה שמסתעף ממנו ע"ז נקרא ג"כ אש כמו שא' (יומא ס"ט:) נפיק אתא כי גוריא דנורא מבית קה"ק וכו' וג"פ אש גימט' תתק"ג וזה שא' (ברכות ח'.) תתק"ג מיני מיתה נבראו בעולם שג' קליפות אלו מוציאין את האדם מן העולם. וקליפה זו של עמלק הוא קרירות כשלג וזה שולט אף במי שאין בו שליטה להכשילו בג' קליפות הנ"ל שהם בכח האש. משליך בו קרירות וריפוי ידים מן התורה והוא ראשית דקליפה ואח"כ בא מזה לחטאים בפועל. וע"ז נא' באשת חיל שהוא בחי' אשה יראת ה' לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים שהוא לבוש אדום והוא אש דקדושה. וז"ש על ט"ו באב יום שמחת לבו ובעטרה שעטרה לו אמו דיוהכ"פ הוא יום חתונתו בחי' בינה תשובה עלאה עלמא דאתי. וכן חודש אב אותיות אלף בית אלף בינה (שבת ק"ד.) אלף אותיות פלא בחי' כ"ע. ובו התחיל עשרת הדברות אנכי שהוא נגד כ"ע כמו שא' (זח"ג רנ"ו ב') אנכי בי' כתר ובי' אין. וב' בו התחלת התורה בראשית ומרמז על בינה ושער הנ' מנ' שערי בינה הוא דעת המתגלה לבעל תשובה. וזה שא' (שבת פ"ט:) אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית כשלג ילבינו. וחודש אב אי' בס' יצירה שנברא באות ט' ואי' בזוה"ק (ח"ב קנ"ב א') שאות ט' הוא נהירו דחיין בכל אתר שהוא מורה על אור כי טוב והוא אילנא דחיי. ולגי' האר"י ז"ל המליך אות ט' בשמיעה וכו' ואב בשנה ושמיעה נגד שבט שמעון כמו שנא' כי שמע ה' וגו' ותקרא שמו שמעון גם לפי מה שסידר האריז"ל הי"ב חדשים נגד י"ב שבטים כסדר הדגלים מגיע אב נגד שמעון. ולגי' הגאונים המליך אות ט' בלעיטה והוא נגד שבט אשר כמו שחשב הראב"ד ז"ל י"ב כוחות הנפש נגד י"ב שבטים חשב לעיטה נגד אשר דכ' מאשר שמנה לחמו. ושבט אשר שמעתי מרבינו הק' זצ"ל שבו שכיחים מקרים ולכן פרשת הלא כבני כושיים שמרמז על פגם הזה אמר עמוס שהוא משבט אשר. וכבר אמרנו מה שמוזכר בגמ' יוסף בן שמעון למשל ולא אמר ראובן בן שמעון המכוון שאף שמעון ג"כ בבחי' צדיק שומר הברית כמו בחי' יוסף. וכן כאן נחשב בזוה"ק בסדר המועדים ט"ו באב לששי שהוא נגד מדת צדיק יסו"ע דבאמת אות ט' מרמז על אור כי טוב ואין טוב אלא צדיק שנא' אמרו צדיק כי טוב (חגיגה י"ב.) וכתיב אור זרוע לצדיק ואף שבט שמעון בכלל ועמך כולם צדיקים בשורש במ' צדיק יסו"ע. וט"ו בחודש דסיהרא באשלמותא אז שלימות קדושת החודש וכשזוכין לשבת עלאה בינה אז אתפני יצה"ר מתמן כמו"ש בתי"ז ואז מכתירין להשי"ת. ובשבת ובכל המועדים אומרים קדושת כתר שיש בהן התגלות עתיקא בחי' כתר. ובט"ו באב אף שהוא יום חול נדרש ע"ז בעטרה שעטרה לו אמו שמכתירין להשי"ת ואז נתקן שורש הקליפה שהוא ראשית גוים עמלק:
19
כ׳וזה שא' בזוה"ק דבנות ישראל הוו נפקי במאני מילת כד"א האמונים עלי תולע שהוא אדום והוא מה שנא' לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים כנ"ל וזה זוכין מצד השי"ת. וחודש ניסן ותשרי שהם חדשים שנברא העולם לר"י בניסן ולר"א בתשרי ואלו ואלו דברי א"ח כמ"ש תוס' (ר"ה כ"ז.) שבתשרי עלה במחשבה ולא נברא עד ניסן וכן ב' החדשים הם זמן הגאולה וג"כ אלו ואלו דא"ח כמו שאמרנו שאם יזכו להגאל ע"י תשובה יהי' בתשרי ואם לאו בניסן נגאלין. והימים טובים מתחיל בהם בט"ו דאז סיהרא באשלמותא. וכן בחודש אב הזמן בט"ו שבו פסקו לכרות עצים למערכה והיינו דעד ט"ו תוקפה של חמה שהחמה משפיע לסיהרא בחי' כנס"י. ואז בט"ו פסקה תוקפה. ואז ישראל מצדם בנות ישראל בחי' כנס"י יוצאות בכלי לבן ע"י תשובה כשלג ילבינו. והשי"ת מצדו מבטיח ואומר לא תירא לביתה משלג מקלי' עמלק כי כל ביתה לבוש שנים. ומייתי בזוה"ק פסוק האמונים עלי תולע שהתחלת הפרשה איכה יועם זהב דמיירי בגדולי ישראל ובמד' נדרש על יאשיהו שהי' ג"כ קדוש וכתיב תשתפכנה אבני קודש קדושי ישראל. וכתיב בני ציון היקרים יקר מורה על התגלות עתיקא וכמו שנא' והחדרים ימלאו כל הון יקר ונעים. וכתיב שם האוכלים למעדנים ובודאי לא קאי על אכילה בהנאת הגוף כיון דמיירי בקדושי עליון. רק הפי' ע"פ מה שא' בזוה"ק באכילת שבת שהוא בקדושה שהוא ברזא דענג ר"ת עדן נהר גן וזהו האוכלים למעדנים לשון עדן שאכילתם בקדושה תמיד והם מתקנים כל שורש הקליפה שהי' באכילה ובהם כתיב האמונים עלי תולע שהוא תולעת שני ונא' עליהם כי כל ביתה לבוש שנים והם מתקנים הראשית דקליפה אשר קרך כנ"ל:
20
כ״אוזה עסק יום זה דאיהו קיימא בחדוה על בנות ישראל בחי' כנס"י שזוכין לישרות לב לה' עלאה אמא עלאה שהוא בעטרה שעטרה לו אמו ואתפני יצה"ר מתמן וכתיב ולישרי לב שמחה ובנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים. וכבר אמרנו שממה שנסדר ע"ז בגמ' שם מאמר עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בג"ע וכל אחד ואחד מראה באצבעו וכו' נראה שהמחולות הם מעין המחול דלעתיד לבא והוא כמו שאמרנו שאז זוכין לשבת עלאה שמכתירין להקב"ה וכשמופיע וזורח אור בחי' עתיקא בלב ישראל אז זוכין להיות מראין באצבע שרואין מפורש הנה אלהינו זה כמו בקריעת י"ס דבעתיקא תליא כמו"ש בזוה"ק זכו ג"כ ישראל אז להיות כל אחד מראה באצבע לאמור זה אלי וגו'. וכמו שא' ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכן כאן זכו להמחול להיות כל אחד מראה באצבעו. ואמרי בחור שא עיניך וראה והיינו שכנס"י אמרו להשי"ת ע"פ מה שא' בזוה"ק (ח"ג קמ"א א') תפארת בחורים כחם ונראה על הים כבחור טוב הה"ד בחור כארזים כגבור עביד גבורן ודא הוא תפארת וכו'. ואמר לו שא עיניך וראה מה אתה בורר לך וכו' ובפע"ח אי' שנחשבו ד' כתות (והוא לגיר' עין יעקב) ואמר שהם כנגד ד' אותיות הוי"ה והיינו שכל אחד וא' מבקש מהשי"ת שהוא תפארת בחורים בחור שא עיניך וראה מה אתה בורר לך שהשי"ת בוחר בישראל (ונת' לעיל מא' א'). ואח"כ נסדר מאמר עתיד הקב"ה וכו' וכל אחד מראה באצבעו והיינו כל אחד לפי השגתו ומדרגתו יזכה להיות מראה באצבעו היינו בכח החיות שלו הנה אלהינו זה וגו':
21
כ״בוזה שא' לא היו יו"ט לישראל כט"ו באב וכיוהכ"פ לישראל דייקא היינו שמצד ישראל היו הם המובחרין. שכל הזמנים ומועדים אף דישראל מקדשי להו מ"מ הקדושה הוא מצד השי"ת שנזכר בתורה לשון מקרא קודש לבד ר"ח שלא נזכר בו כלל לשון קדושה בתושב"כ רק ראש ב"ד אומר מקודש וכל ישראל עונין אחריו מקודש מקודש. ומטעם זה אמרנו דזה דאי' (זבחים צ"א.) דר"ח נקרא מקודש נגד שבת אף דבודאי קדושת שבת גדולה משל ר"ח ופירש"י הטעם דר"ח איקרי מועד ואינו מובן שהרי שבת מעולה יותר. אך מצד ישראל הקדושה בר"ח מעולה שישראל מכניסין קדושה לחודש (ונת' במ"א). וכל המועדים נקראים מקרא קודש ויוהכ"פ הוא מה שישראל מצדם זוכין לעשות מקרא קודש שיהי' לו קדושת שבת שאסור אף מלאכת אוכל נפש. ויום זה יום ט"ו באב שהוא יום חול ג"כ זוכין ישראל מצדם להיות מכתירין להשי"ת כמו שנא' בעטרה שעטרה לו אמו. וזוכין לשכינתא עלאה ואתפני יצה"ר מתמן לתקן גם שורש הקליפה הראשית גוים עמלק אשר קרך. ואשת חיל כנס"י נא' עלי' בהבטחה מהשי"ת לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים דיוצאין אז בכלי מילת האמונים עלי תולע כמבואר לעיל. ומצד ישראל דייקא לא היו ימים טובים כחמשה עשר באב וכיוהכ"פ וכאמור:
22