פרי צדיק, צו ד׳Peri Tzadik, Tzav 4
א׳זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה. בזה"ק (ברע"מ כח ב) אש תמיד תוקד על המזבח דא אורייתא דאתמר בה הלא כה דברי כאש וגו'ובמרו"ת דרש היא העולה על מוקדה על המלכיות שכל המתגאה אינו נידון אלא באש עד ואף מלכות הרשעה לא נידונת אלא באש שנאמר והובד גשמה ויהיבת ליקידת אשא, ובאמת הכל א' דאי' בגמרא (סנהדרין צט.) אימת אתי משיח א"ל לכי חפו לכו חשוכא להנהו אנשי א"ל מילט קא לייטה לי א"ל קרא כתיב כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וגו' דלעתיד כ' כי הנה היום בא בוער כתנור וגו' ולהט אותם היום הבא וגו' וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה וגו' ואיתא בגמרא (נדרים ח:) אין גיהנם לעולם הבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונין בה שנאמר וזרחה וגו' מוציא חמה היינו דכתיב כי שמש ומגן ה"צ. והיינו דהתורה נקרא אש דכתיב מימנו אש דת למו, ואיתא בזוהר הקדוש (בשלח ס א) ואוליפנא דקוב"ה תורה איקרי וכו' ואין תורה אלא קוב"ה וכשהשי"ת פותח אור התורה צדיקים מתרפאין ורשעים נידונין בה, וכן הגיהנם נקרא אור של גיהנם כמ"ש בזה"ק (פ' זו לד ב) וכן נקרא בגמרא (פסחים נד.) אור של גיהנם, והנה איתא במד' (תנחו' ר"פ נח) שאין הרשעים נידונין בגיהנם אלא בחשך וכ"ה (בשמות רבה פי"ד) הגיגית הזה במה מכסין אותה בכלי חרס כך הרשעים כו' וחשך ע"פ תהום זה גיהנם כו' וכן בגמרא (מנחות צ"ט:) מגיהנם שפי' צר שעשנה צבור בתוכה. אך החשך היא רק עכו"ם והוא אש ויהיבת ליקידת אשא, ובישראל אף פושעי ישראל שיורדין בגיהנם איתא בגמרא (עירובין יט.) שבוכין ומורידין דמעות כמעין של שיתין וכו' ומצדיקין עליהם את הדין ובזה מכבין האש של גיהנם ונעשה להם מהאש. או"ר של גיהנם. וכן התורה הוא אש וכשפותח הקב"ה אור התורה אז צדיקים מתרפאין בה, והרשעים שהם רשעי עכו"ם דפושעו ואזלו נידונין בה וזה היא העולה על מוקדה דיהיבת ליקידת אשא והיינו שהשי"ת נותן עוונותיהן של ישראל על ראש השעיר ונשא וגו' את עוונותם עונת תם כמ"ש (ב"ר פ' סה) וזהו ולהט אותם היום הבא וגו' אשר לא יעזוב להם שרש וענף. וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה וגו' ופסוק זה נדרש בגמרא (תענית ח:) על שומרי שבת שהם יראי שמי דישראל השומרים שבת מבורריו שהם קשורים בשרש בהשי"ת ורצונינו לעשות רצונך ומי מעכב השאור שבעיסה ושעבוד מלכיות והם מתרפאין בה, דישראל אדרבה ע"י התורה משיגין שפלות ולב נשבר. שאין ד"ת מתקיימין אלא במי שדעתו שפילה עליו שנמשלה למים כמ"ש (שם ז.) וכ' זבחי אלקים רוח נשברה, ופתח זאת תורת העולה שדרשו מזה (מנחות קי.) דכל העוסק בתורה כאלו הקריב עולה. וזה בישראל ובאו"ה נדרש שכל המתגאין נידונין באש. והוא מה שרשעים נידונין בה. ואיתא עוד בגמרא (נדרים שם) ולא עוד אלא שמתעדנין בה שנאמר ויצאתם ודשתם כעגלי מרבק ולפי מה שנדרש בתענית הפסוק על שומרי שבת היא ע"פ מה שאמרנו שבשבת זוכין ישראל לד"ת מהשי"ת שלא עמל ויגיעה רק הנייחא וזהו וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה הד"ת שהוא איר השמש צדקה בנייחא שלא ביגיעה ומתעדנין בה דבישראל הד"ת אור תורה מחייהו, ובשבת כ' וירא א' את כל אשר עשה והנה טוב מאד ונדרש (בב"ר פ"ט) על יצר הרע ומה"מ וכל ההיפוך מהטוב. והוא אם יהי' חטאיכם כשנים הללו שבדורות ובאות מששת ימי בראשית כשלג ילבינו (כמ"ש שבת פט:) שכן במאמר ראשון נזכר החשך שנדרש על יצר הרע וגיהנם וכ' ורוח אלקים מרחפת שנדרש בב"ר על רוחו של מלח המשיח. על המים בזכות התשובה שנמשלה למים, שבישראל יתברר שהי' החשך לתכלית שיהי' אור כמ"ש בזה"ק (ח"ב קפד א) דלית נהורא אלא וכו' מגו חשוכא ולית טבא אלא וכו' מגו בישא וזהו כי החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וגו' שבישראל יתברר שעל ידי החשך זכו לומר וע"י ההיפוך נעשה טוב מאד:
1