פרי צדיק, צו ח׳Peri Tzadik, Tzav 8
א׳דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדושין. עפמ"ש בגמרא (תענית כט:) כריח שדה אשר ברכו ה' כריח שדה של תפוחין (ב"ר פ' ס"ה) בשעה שנכנס אבינו יעקב אצל אביו נכנסה עמו ריח ג"ע הדא היא דא"ל ראה ריח בני כריח שדה, דג"ע נקרא שדה תפוחין. דנפשות ישראל נקראו תפוחים וזה היה ביעקב אבינו ע"ה שהיה צורתו חקוקה בכה"כ. דהיינו שהיה כמו אדם הראשון קודם החטא שנאמר עליו נעשה אדם בצלמינו כדמותינו, והיה בג"ע והיה נקרא תפוח והג"ע חקל תפוחין. וכן ישראל בשעת מ"ת שא"ל השי"ת אני אמרתי אלקים אתם. שאז לולי הקלקול היה נתתקן כל חטא אדם הראשון דלא היו מייתי, חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון כו' (כמ"ש ע"ז ה.) ולכן נמשלו אז ישראל לתפוח כמ"ש (שבת פח.) וכן שבת שמשיג כל א' מישראל נשמה יתירה דאיתא בזוהר הקדוש (ח"ב פח ב) נשמתא דכל שלימן בה כדוגמא דעלמא דאתי ובגמרא (ברכות נז.) שבת מעין עולם הבא א' מס' לעולם הבא נקראו גם כן נפשות ישראל תפוחין קדישין וכנסת ישראל חקל תפוחין קדושין. וסעודה זו סדרה האר"י הק' נגד קדושת יצחק אבינו ע"ה ובזוהר הקדוש (פ' זו כט א) ואית השבתת מלאכה כגון שור דאית לי' עול וחמור דאית לי' משאוי בין עול מלכות שמים כגון תפילין בין עול מלכות עכו"ם כפום עובדיהון באלין עמין אית לון השבתת מלאכה ונייחא והיינו דבימות החול נקרא עול מלכות שמים גם עול מצות כמ"ש (ברכות יג.) ואחר כך מקבל עליו עול מצות וכן (שם יז.) ואחר כך מקבל עליו עול מצות וכן (שם יז.) ומסובלים במצות ובשבת ישמחו במלכותך שומרי שבת שישראל שמח בקבלת עול מלכותו יתברך ואינו נקרא עול דאז יש לון נייחא מזה. ומי שיש עליו עול מלכות עכו"ם אי' לי' השבתת מלאכה ומי שיש לו עול מלכות שמים ועול מצות בשבת אית לון נייחא. ואמר אחר כך ומאן דאתעסק באוריי' ובפקודין אית לון עול מלכות שמים דאיהו ה' בתראה אתקריאת עול מצות כו' דעול תורה נקרא גם כן עול כמ"ש (אבות פ"ג) המקבל עליו עול תורה ובגמרא (ע"ז ה:) ישים אדם עצמו על ד"ת כשור לעול וכחמור למשא וזהו בחול שנקרא ד"ת עמל כמ"ש (סנהדרין צט ) לעמל תורה נברא. אבל בשבת אף הת"ח שעוסקין בתורה בחול אית לון בשבת נייחא שמשפיע בהן השי"ת הד"ת בלא עמל ויגיעה ואית לון נייחא. ואמר עוד בזה"ק איהי וודאי בגין דבה אתבריאו כל בריין דשמיא וארעא וכו' בהבראם בה' בראם והיינו בה' בתראה שהוא מדת מלכות וכמ"ש בזוהר הקדוש (וישלח קעב א) מאן מלאכה דא אספקלריא דלא נהרא דבה אתעביד עבידתא דעלמא כו' וזהו מ"ש (מנחות כט:) העולם הזה בה' (ונת' במ"א). ואמר עד וכד ייתי שבת ויום טוב נחתת בינה דאינון יק"ו על ה' דאיהו מלכות שמים כו' ואף דבינה רק ה' ראשונה ואמר בינה דאינון יק"ו. והיינו דאיתא בזוהר הקדוש (ויקהל רד א) שבת ש' בת הא אוקמוה רזא דתלת אבהן דמתאחדן בבת יחידא ואיהו מתעטרא בהו כו' (וברע"מ פנחס רנז א) איתא שכינתא אתקריאת שבת מסטרא דתלת דרגין עלאין ש' ג' כתרין כתר חכמה בינה ואיהו בת כו' אבל מבינה ולעילא איהי מנוחה ועונג ושביתא לכל עובדא כו' ואמר דמתעטרת בג' הראשונות והכל א', דתלת אבהן הם מרכבה לג"ר דאברהם אבינו ע"ה מרכבה למדת חכמה שבו התחיל הב' אלפים תורה ואיתא במ"ר (ויגש פ' צה) שנעשו כליותיו כב' כדים מים והיו נובאת תורה, ויצחק אבינו ע"ה מרכבה למדת בינה וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קע"ה ב) וחסד עלאה נפקא מחכמה. וגבורה דהוא דינא תקיפה נפקא מבינה, ויעקב אבינו ע"ה הבריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה וכמ"ש בזוהר הקדוש שם דיעקב אשלים לתרין סטרין דהיינו בחי' הדעת שהוא חיבור מוחא ולבא חכמה ובינה דמשה מלגאו ויעקב מלבר כמ"ש בזוהר הקדוש ובתיקו' (תי' יג) ודעת הוא פנימיות מכ"ע, וג"ם שבת הן כנגד עדן נהר גן שהם ר"ת ענג כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א כו א) ויעקב הוא הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן, ומש"ה זכר נחתת בינה דאינין יק"ו שהעיקר היא בינה שנקרא גם כן עלמא דאתי ותמן חירו, וזהו מקדושת יצחק שנכנס החכמה למעמקי הלב. ולבבו יבין בינה לבא וזה ע"י קדושת יעקב אבינו ע"ה שהיא מרכבה למדת ת"ת ו' והוא ע"י הדעת חיבור חו"ב, וז"ש נחתת בינה דאינון יק"ו על ה' והיינו בת דמתטערת בג' אבהן ובג' ראשונות וכאמור דהשורש הוא בינה מצד האדם שנכנס ללב ולבבו יבין, וזכר מלכותו שמים נשמה יתירה וכמו שאמרנו מזוהר הקדוש שהנשמה יתירה כדוגמא דעלמא דאתי ועלמא דחירו חרות על הלוחות אנכי ביציאת מצרים כו' דשם עשר מאמרות ודיבור אנכי כנגד כ"ע והיינו ע"י תגו של יוד שמופיע לחכמה מכ"ע, וע"י בחי' הדעת ופכישת גדפהא על ברתא ומשריין דילה ואית לון נייחא וכאמור:
1
ב׳ואמר אחר כך ואתמר במשריין דס"מ ונחש וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך אות תפילין ואות שבת וכו' ואות ברית כלהו שקולי זכר כאן תפילין ושבת ובגמרא (ברכות ו.) נדרש מפסוק זה אלו תפילין שבראש ואף שרואין אנו שאף מי שהולך בתפילין אין או"ה יראים ממנו אך איתא מהרב זצוק"ל שדקדק בלשון הגמרא תפילין שבראש שצריך להיות בפנימות המוח ולא אמרו אלו תפילין של ראש, אך בגמרא (שבת מט.) תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים כו' ראהו כסדור א' ורץ מפניו ורץ אחריו וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו כו' וכיון שאמרו שצריכין תפילין גוף נקי כאלישע ב"כ מהס"ת קיים מצות תפילין כתיקינו, ולמה לא נתיירא ממנו הכסדום ולמה רץ אחריו, וגם אלישע למה נטלן מראשו ואחזן בידו והוצרך לנם, אך הענין הוא על פי מ"ש (פסחים ח:) שלוחי מצוה אינן ניזוקין והיכי דשכיחא הזיקא שאני שנאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר וגו' ובאמת מה שאל שמואל איך אלך כיון שנצטוה מפי הקב"ה לילך הלוא ביד ה' להצילו או להפיל פחדו על שאול אך זה הי' שאלתו דלפעמים רוצה השי"ת שימסור עצמו ואין עושין לו נס. ולפעמים עושין לו נס, ולפעמים ירצה השי"ת שיעשה פעילה שינצל ע"י, וע"ז שאל שמואל איך אלך דהיינו באיזו אופן אלך אם לילך במסירת נפש או לעשות סיבה להנצל, והשיבו הקב"ה שרצונו שיעשה פעילה וסיבה להנצל והוא עגלת בקר תקח בידך, וכן הענין באלישע שהבין שרצון השי"ת שיעשה סיבה להנצל וזה שנטלן בידו ואמר שהם כנפי יונה, ואם לא יעשה לו נס עשה במסירת נפש, והראה לו השי"ת שנעשה נס ונמצאו כנפי יונה דאם הי' רצון השי"ת שלא יעשה פעולה הי' נופל פחדו על הקסדור ולא היה רץ אחריו. וזה שהביא הזוהר הקדוש אות שבת ואות תפילין דבזוהר הקדוש (יתרו פט א) נדרש ביום הניח ה' לך וגו' ומן העבודה הקשה על יום השבת. ואיך יש להאדם נייחא כשהוא בתוך השעבוד ועבודה הקשה. אך השי"ת נותן בשבת נייחא בלב ישראל שירגיש שאין זה מעשה בו"ד רק הוא רצון השי"ת וזהו רק אשור שבט אפי וכמש"נ ושמתי כסאי בעילם וגו' וכיון שישראל מרגיש זאת יש לו נייחא, וכן בתפילין ידע אז אלישע שבאמת היה נופל פחד ה' על הקסדור וכמש"נ וראו וגו' ויראו ממך. ומה שרץ אחריו היא סימן שרוצה השי"ת שלא יפול עליו הפחד, ומשרץ מלפניו ונטלן מראשו אז נעשה לו הנס שנמצאו כנפי יונה, ובשבת גם כן היה נופל הפחד על משריין דס"מ ונחש ומכיר אז שהוא רצון השי"ת ואשור שבט אפי ולכן יש לו נייחא ביום השבת אף מי שיש עליו בחול עול מלכות הרשעה, בשבת הוא יום הניח ה' לך וגו' ומן העבודה הקשה, היינו שרואה שהוא מהשי"ת, ושבת ואות ברית, דשבת גם כן ברזא דברית כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א נו א) וז"ש אות תפילין ואות שבת ואות ברית כלהו שקילין וכאמור:
2
ג׳עוד שם בזוהר הקדוש ואית אות דשדי דאיהו מט"א עבד כו' דממנא על איינן דעבדין ע"מ לקבל פרס מט"ט ומשריין דילי' ממנ עלי' כו' והיינו מט"ט גימ' שם שדי ואף דשם זה גם כן משמותיו של הקב"ה ולמה זכרו עבד דממנא על אינון דעבדין ע"מ לקבל פרס אך שם זה הוא כנגד מדת יסוד עולם ואיתא בגמרא צדיקים לאורה דכ' אור זרוע לצדיק ולישרים שמחה דכ' ולישרי לב שמחה (תענית טו.) וצדיק היינו שמקיים כל התורה כולה ואף דקדוקי מצות דרבנן. דאם לא כן לא נקרא צדיק כמ"ש (יבמות כ.) וכל מי שאינו מקיים דברי חכמים קדוש הוא דלא מיקרי רשע נמי לא מיקרי וכן (נדה יב.) ושאינו מקיים דברי חכמים צנוע הוא דלא מיקרי הא רשע לא מיקרי רק כ"ז שיש לו הרגש בגוף ויש לו עסק עוד להתגבר על יצרו נקרא צדיק וצריך לאורה שיאיר לו השי"ת. אך אחר כך שזוכה ליישרות הלב אז לישרי לב שמחה. ואיתא (ר"ה ז.) האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני ובשביל שאזכה בה לחיי עולם הבא הר"ז צדיק גמור. וכשעושה ע"מ לקבל פרס אף שהוא צדיק גמור מ"מ הוא מסטרא דעבד שעושה בשביל הפרס וכפורש מדבר שהוא כנגד רצון אדונו הוא אך מיראת העונש. אבל מי שזוכה לישרות הלב אז עושה המ"ע מצד אהבת השי"ת וכשפורש מרע הוא מצד יראה עלאה וכמו בציור צורת אדם נקראו תרין דרועין אהבה ויראה כן ביונה דאמתיל בה כנסת ישראל כדאיתא (שבת מט.) נקראו התרין כנפים אהבה ויראה. ואיתא בתיקונים דתורה בדחילו ורחימא פרחא לעילא ובדלא דחילו ורחימא לא פרחא לעילא ונשאל הרב זצוק"ל איזו שורש יש לזה בגמרא ואמר הרב שנמצא בפ' בגמרא (פסחים נ:) כ' כי גדול עד שמים וכ' כי גדול מעל שמים הא כיצד כאן בעושין לשמה כאן בעושין שלא לשמה והיינו כשעושה שלא לשמה לא פרחא לעילא והיא רק עד שמים ולכן אלישע שהי' לו גוף נקי והיינו שלא היה לו שום נגיעה להוף. עדמ"ש בגמרא (ב"ק מא:) ובעל השור נקי וכו' כאדם שאומר לחברו יצא איש פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום ומש"ה נקרא אלישע בעל כנפים שהי' לו הב' כנפים יראה ואהבה דחילו ורחימו דע"י זה פרחא לעילא. ואמר כאן דבשבת אף מי שאינו זוכה לזה והיא רק בחינת עבד מ"מ בשבת זוכה לשמחה ונייחא ואמר דשבתות אתקריאו לגבי עבדין ובג"ד אתמר אם כבנים אם כעבדים וכו' אם כעבדים כי לי בני ישראל עבדים ולא שאר אומין, והיא על פי מ"ש (ר"ה שם) ל"ק כאן בישראל כאן בעכו"ם דבחו"ה כשעושין ע"מ לקבל פרס נקרא החמיץ, דישראל שהם קשורים בשורש בהשי"ת ורצונם לעשות רצונך כו' אף כשעושה בשביל שיח' בנו או שיזכה לחיי עולם הבא הר"ז צדיק גמור. אבל בכורש כיון שהי' מכוין להנאת עצמו נקרא החמיץ שאינו עושה כלל לשם מצות ה' רק מכוון להנאת עצמו בלבד. אבל ישראל אף כשעושה ע"מ לקבל פרס והוא בחי' עבד מ"מ הוא צדיק גמור ואית לי' שביתה ונייחא בשבת וזוכה לשמחה:
3