פרי צדיק, וארא י׳Peri Tzadik, Vaera 10
א׳במ"ר פרשה זו (סו"פ יא) אריב"ל נס גדול נעשה בשחין שאדם וכו' ומשה זרק פיח הכבשן וכו' וזרקו משה השמימה עד כסא הכבוד. יש להבין מ"ש עד כסה"כ ואי משום שנאמר השמים כסאי וגו' היה סגי למימר עד השמים כלשון הכ' השמימה. אך נראה דהמדרש מדייק מדכ' השמימה בב' ההין והיינו ה' עלאה ה' תתאה ואיתא (תקו"ז תי' ו) דמכרסיא אינון נשמתין ומהאי חיה רוחין ומאופן נפשין ואינון בבריאה יצירה עשיה וכו' והיינו דנפש מעשיה מה' אחרונה וינפש דמשם פרחין נפשין ונפש רובו רע. והרוח מיצירה והוא בלב שיש בו ב' חללי הלב לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו והוא חציו טוב וחציו רע. ומכרסיא נשמתין מבריאה שם רובו טוב כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה היא. וד' אותיות הוי"ה כנגד ד' עולמות אבי"ע ה' תתאה עולם העשיה ו' עולם היצירה ה' עלאה בריאה. יוד עולם האצילות ומשם נשמה לנשמה שנחלק לב' מדריגות חיה ויחידה והם כנגד היוד ותגו של יוד שמרמז לכ"ע ושם כולו טוב כידוע (ונת' במ"א). וזה ענין מ"ש (יומא פו.) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך ומפרשים שהתשובה מגעת עד כסא הכבוד ודייק עד ה' עלאה. ור"ח פירש דקאי על העונות אפילו אם הגדיל עונות עד כה"כ מכל מקום מועיל התשובה. והיינו דנשמתא מכרסיא נשמה שנתת בי טהורה מכל מקום הוא בחינת בינה לבא ולפעמים מסתעף הפגם מהלב לנשמה שבמוח. ומכל מקום מועיל תשובה. וב' הפירושים נמצאו בפסיקתא רבתי (פיסקא שובה) גדול כחו של תשובה וכו' מיד היא עולה וכו' עומדת לפני כסא הכבוד ואחר כך אי' כי עונותינו רבו למעלה אש וגו' אמר הקב"ה אל תתייראו וכו' אם הם עד הרקיע וכו' עד השביעי עד כסה"כ ואתם עושים תשובה מיד אני מקבל אתכם וכו' והיינו כפי' ר"ח. וכדמסיק ואפילו עונות עד ה' אלהיך. והנה עשר מכות כנגד ע"ס שזלעו"ז יש עשר כתרין דמסאבו. וכל מכה היה נגוף למצרים ורפוא לישראל שיצאו ישראל מקלי' א' ונכנסו כנגדו במדה א' בקדושה. והיה הסדר מתתא לעילא כמ"ש בזה"ק פ' זו (כט א) מתתאה שרא קודשא בריך הוא וכו' (ונת' למעלה מא' ה) וכבר אמרנו שבמכת חושך מכה ט' שכנגד מדת חכמה שכנגדה מאמר יהי אור כתיב ולכל בני ישראל היה אור במושבותם שיצאו מקלי' חושך שלקו מצרים וזכו למדת חכמה ומאמר יהי אור. ובמכת שחין שהיא מכה ו' הוא נגד מדת גבורה מדה ו' מתתא לעילא. והיא קדושת יצחק אבינו ע"ה שהוא מרכבה לה. והשחין אש של קליפה וכמו שפירש רש"י שחין לשון חמימות. והיינו אש של תאוה שנקרא אש כמ"ש (קידושין פא.) חזי דאת נורא וכו' והיא קליפת מצרים ערות הארץ. וישראל היו מוקפין בקליפה במצרים כעובר במעי אמו כמו"ש על פ' גוי מקרב גוי. ובמכת שחין היה נגוף למצרים ורפוא לישראל שנתבררו שלא נמצא א' מהן פרוץ בערוה וכמ"ש (שהש"ר ד' יב) יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל הזכרים בזכותו. וזה שנאמר וזרקו משה השמימה עד כסא הכבוד שכנגד ה' עלאה. שיצחק אבינו ע"ה הוא בחינת אש דקדושה פחד יצחק מרכבה למדת גבורה. וגבורה עלאה נפקא מבינה כמ"ש (זח"ב קעה ב) עביד ליצחק ברזא דתבונה (כמ"ש שם יד סע"ב). ומשה זרקו השמימה עד כסא הכבוד לרפאות את ישראל אף מי שהגדיל עבירות עד כסא הכבוד. מכל מקום אז נתבררו וזכו לאש בקדושה. שהיא אש אוכלה אש של תאוה דקלי' מצרים. ושבת ברזא דברית קדישא ובו הזמן לתיקון מדה זו:
1