פרי צדיק, ואתחנן ה׳Peri Tzadik, Vaetchanan 5
א׳בפרשה זו נאמרו הדברות שניות ויש בה כמה שינויים מהדברות ראשונות ומהם שבדברות ראשונות כתיב בטעם השבת כי ששת ימים וגו' וינח ביום השביעי ע"כ ברך ה' וגו'. ובשניות כתיב וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' ע"כ צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת. ויש לומר הטעם שמצינו בשאלת הבן חכם מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה וגו' ואמרת לבנך עבדים היינו וגו' ויצונו ה' לעשות וגו'. ולכאורה למה לי' להקדים הפסוקים מיציאת מצרים לטעם החקים הול"ל ואמרת אליו אשר צונו ה' לעשות את כל החקים האלה. אך עיקר שאלתו הוא מאחר שתכלית וכונת המצות הוא ליראה את ה' וכמו שנאמר באמת בהתשובה אליו ויצונו ה' לעשות וגו' ליראה את ה' אלהיך וגו' וכן כתיב למעלה קודם עשרת הדברות יום אשר עמדת וגו' ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים וכן כתיב וזאת המצוה החקים והמשפטים וגו' למען תירא את ה' אלהיך וגו' שעיקר תכלית המצות והחקים והמשפטים הוא רק ליראה את ה' וכמ"ש בזוה"ק (ח"ג ק"ס א') כיון דישתדל ב"נ ברעותא דלבא לגבי קב"ה לא בעי מינן אלא לבא וכו'. וע"ז שואל הבן מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה וגו' למה הרבה לנו מצות הי' לו לצוות רק התכלית לאהבה וליראה את ה'. ע"ז באה התשובה שבאמת לולא היצה"ר הי' די במאמר אנכי שנתקע ת"ת בלבם (כמ"ש במד'). אך עבדים היינו לפרעה במצרים וגו' והיינו משוקעים כ"כ בקליפה כעובר בבטן אמו עד שהוצרך השי"ת להוציא אותנו ביד חזקה ויתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים וגו' היינו העשר מכות שהי' נגוף למצרים ורפוא לישראל (כעין שאי' בזח"ב ל"ו א') שבכל מכה הוציא השי"ת את ישראל ממדה אחת מעשר קליפות דטומאה דזה לעומת זה והכניסם למדה אחת מע"ס דקדושה. וזהו ואותנו הוציא משם וגו' ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהיך. שצריך ע"ז תרי"ג מצות שהם תרי"ג זיני עיטין עצות איך להשיג היראה מטעם שיש היצה"ר שיוכל לקלקל:
1
ב׳וכן הענין בשעת מ"ת בדברות ראשונות כתיב זכור את יום השבת שמצד ישראל צריך רק אתערותא דלתתא לזכור השבת בפה ואז יבוא הקדושה דקביעא וקיימא ממילא מהשי"ת כמו שנא' לדעת כי אני ה' מקדשכם וכמו שנא' אח"כ ע"כ ברך ה' את יום השבת ויקדשהו שהשי"ת נתן בו ברכה וקדושה. ומשום זה נכתב שם הטעם כי ששת ימים וגו' וינח ביום השביעי וגו' והוא כעין שא' בשאלתות (תנחו' בראשית) נוחו ביומא דשבתא כי היכי דנחי בי' אנא. דכל המצות הם דרכיו של הקב"ה שהקב"ה ג"כ מקיים המצות כמ"ש במדרש (ויק"ר פ' ל"ה) הקב"ה אינו כן אלא גוזר גזירה הוא מקיימה תחלה. ע"ז באו המצות לקיים והלכת בדרכיו. וזהו נוחו בי' כי היכי דנחי בי' אנא ולכן נא' זכור שע"י זכור בפה לבד יזכו לקדושת שבת מצד השי"ת שזה מורה לשון זכור אתר דלית בי' שכחה. משא"כ בדברות שניות שהי' אחר הקלקול שם נאמר שמור את יום השבת שעתה כבר צריך שמירה שלא ישכח השבת ויחללו ח"ו וע"י השמירה יכניסו קדושה בשבת. לכן כתיב וזכרת כי עבד היית וגו' לזכור שהיינו משוקעים כ"כ בקליפת מצרים ויוציאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטוי'. לזה נצרך שמירה יתירה שכבר יש מציאת שכחה ע"י היצה"ר שיוכל לקלקל כמו במצרים ע"כ צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת שע"י השמירה כל היום ממלאכה יכניסו הם קדושה לשבת. וכן מצינו בפ' תשא בציווי מלאכת המשכן שזה נא' אחר הקלקול כמו שפרש"י שם בפ' ויתן אל משה ככלותו. ואף לפי מה שכ' הרמב"ן ז"ל (ר"פ ויקהל) שהכל נאמר כסדר ונצטוו על מלאכת המשכן קודם מעשה העגל מ"מ הענין של ציווי מלאכת המשכן הי' רק מפני שצפה השי"ת מקודם שעתידין לקלקל ולתיקון הקלקול יוצרכו למשכן שלולא הקלקול הי' ראוי להיות השכינה בתחתונים בכל מקום משכן ישראל כמו קודם קלקול אדה"ר והי' כל מחנה ישראל כמו קדושת מקום המשכן. וכאן שנא' כפי שיהי' אחר הקלקול לכן נא' שם בפ' שבת אך את שבתותי תשמורו וגו' ושמרתם את השבת וגו' ושמרו בנ"י את השבת וגו' נאמר ג' פעמים לשון שמירה דכיון שיחזור היצה"ר צריך שמירה שלא לשכוח דע"י היצה"ר כבר יצוייר השכחה. וע"י השמירה ממלאכה כל היום השבת מצידם יזכו להכניס קדושה לשבת וכמו שנא' ע"כ צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת:
2
ג׳וזה הענין מ"ש במדרש (קה"ר פ' א') ז' הבלים וכו' כנגד ז' ימי בראשית וכו' בשבת מאי אית לך למימרא מחללי' מות יומת וכו' היינו כיון שראה שנכתב בו מחללי' וגו' שיצויר שיכנוס היצה"ר ויפתהו לחלל ח"ו השבת וישכח הקדושה ממנו אמר ע"ז הכל הבל. שמתחלה קודם הקלקול בשעת מ"ת נאמר זכור שהוא אתר דלית לי' שכחה ולא קיימא בי' שכחה שיהי' נקבע בלב ולא ישכח וכמו שאמרני. ומ"מ כתיב אח"כ שם באותו פרשה ביני ובין בנ"י וגו' כי ששת ימים עשה ה' וגו' והיינו שע"י שמירת השבת שיזכו לעשות את השבת עי"ז יזכו אח"כ להקדוש' דקביעא וקיימא מהשי"ת ג"כ. וזה שאומרים בקידוש היום ושבת קדשו וכו' הנחילנו זכרון למעשה בראשית ובדברות ראשונות שנא' שם טעם השבת כי ששת ימים וגו' לא נאמר לשון זכרון. אך בפ' זו דנאמר אות הוא לעולם כי ששת ימים וגו' היינו שאח"כ אפי' אחר הקלקול זוכין ג"כ למתנה טובה ושבת שמה שהוא קדושה דקביעא וקיימא לדעת כי אני ה' מקדשכם. ואומרים תחלה למקראי קודש היינו בזה שישראל מכניסין קדושה לשבת כמו שנא' לעשות את יום השבת. זכר ליציאת מצרים שהוא אחר הקלקול שנצטוו שמור מפני היצה"ר שיכול לשכח. וענין של זכרון יציאת מצרים שהוזהרו עלי' כמה פעמים הוא כדי שלא יפול האדם בעצמו אחרי שיחשוב וידע נגעי לבבו ושלא יתייאש ח"ו ע"ז בא זכירת יציאת מצרים שאף שהיו משוקעים שם בקליפה כ"כ כעובר בבטן אמו מ"מ הוציא ה' אותנו משם וכן יעזור השי"ת לכל מי שירצה לשוב באמת. וכמו"ש (שהש"ר ה' ב') בני פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתחים שיהי' עגלות וקרנות נכנסות בו. ואומרים בשם הבעש"ט זצ"ל אך שהחודו של מחט יהי' מפולש מעבר לעבר עד מעמקי הלב. וזה הענין שהוזכר במאמר אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ורבים הקשו למה לא אמר אשר בראתי שמים וארץ. והרמב"ן ז"ל כתב שביציאת מצרים נכלל מציאות ה' וחידוש העולם והשגחה עי"ש. ולפי הנ"ל הוא כי במאמר אנכי שהוא כנגד כ"ע כמו שא' (זח"ג רנ"ו א') אנכי בי' כ' כתר וכו' שזה מורה שישראל קשורים בשורש לזה נזכר יציאת מצרים להורות שאף מי שמשוקע ח"ו בכל מקום שהוא מ"מ זרע ישראל לא ידח ממנו נדח מאחר שקשורים בשורש בהשי"ת ואם אך ירצה לשוב לה' ולדבקו בו יעזרהו השי"ת כימי צאתנו מארץ מצרים:
3