פרי צדיק, ויקהל ו׳Peri Tzadik, Vayakhel 6
א׳בזוה"ק פ' זו (רד א) כד עאל שבתא אצטריכו אינון עמא קדישא לאתחאה גרמייהו משמושא דחול מ"ט כו' וכד בעא ב"נ לנפקא מההוא רוחא ולאעלא ברוחא אחרא קדישא עלאה בעי לאסחאה גרמיה למשרי עליה ההוא רוחא עלאה קדישא. והענין דבכניסת שבת משיג הישראל נשמה יתירה דשבת הוא נייחא ואי' (מדברי תורה בראשית) ואמר רחמנא נוחו ביומא דשבתא כי היכי דנחי ביה אנא דכתיב וינת ביום השביעי ע"כ ברך ה' וגו'. והיינו דכמו דכ' בהשי"ת בסוף יום הששי וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ונדרש (ב"ר פ' ט) על כל ההיפך מהטוב. שאז מצא עולמו חן בעיניו (כמש"ש) עולמי הלואי תהא מעלית חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה הזו והיה לו נייחא בעולמו כן צריך האדם להיות לו נייחא מכל מעשה ו' ימי המעשה שעברו. ועל כן צריך לאסחאה גרמיה משמושא דחול וכעין מה שנאמר רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם שבשבת הזמן לתקן כל ימי המעשה. ועז"נ מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ובפרדר"א (פ' יט) המזמור הזה כו' שכל מי שיודה פשעיו ועוזב ניצול מדינה של גיהנם ועדש"נ מודה ועוזב ירוחם. וצריך מקודם להסיר רוע מעלליכם. ואמר דבעי לאסחאה גרמיה למשרי הליה ההוא רוחא קדישא עלאה היינו הנשמה יתירה שכן הלשון בזוהר הקדוש (לק' ע"ב) ואתעטר האי רוחא מעילא ותתא כו' בעטרא דלעילא ותתא כו' כל נפשאן דישראל מתעטרן ביומא דשבתא ועטרא דלהון דשריא האי רוחא בגוויהו כו' ע"ש קרי להנשמה יתירה עטרא וכן הלשון בזוהר הקדוש (תרומה קלה ב) וכלהו מתעטרן בנשמתין חדתין כו' בנצו"א בגליון שהנשמה יתירה היינו הכתרים דמתן תורה שמחזיר משה רבינו ע"ה לישראל כמ"ש בפע"ח וז"ש וי נפש דאבדת כו' שהכתרים אבדו ישראל אחר שחטאו ובאו ופרקום. והנה בשעת מתן תורה כי אני אמרתי אלהים אתם דלא הוו מייתי (כמ"ש ע"ז ה.) וכיון שהיה חירות ממה"ת היה חירות גם מיצר הרע שהכל א' כמ"ש בגמרא (ב"ב טז.) וכ"כ במדרש (שהש"ר פ' ישקני) שכששמעו ישראל דיבור לא יהיה נעקר יצר הרע מלבם. וכיון שמשיג ישראל בכניסת שבת הנשמה יתירה והיינו הכתרים דמתן תורה שמחזיר משה לישראל היינו שנעקר היצר הרע מלבם שע"י שמירת שבת האדם משומר מן העבירה כמ"ש (מכילתא בשלח) ובפע"ח ריש שער השבת שניצול מקטרוג היצר הרע כל השבוע והוא ממה שנאמר. שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע. ועל כן צריך לאסחאה גרמיה כענין שנאמר רחצו הזכו וגו'. וכעין מ"ש הרמב"ם ז"ל (סוף ה' מקואות) בענין הטבילה שהוא גזה"כ ואף על פי כן רמז יש בדבר כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאת הנפשות שהן מחשבות האון ודיעות הרעות כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור כו' שעיקר הוא כונת הלב להתטהר ולהתקדש. וכעין שמצינו בפ' עגלה ערופה וכל זקני העיר וגו' ירחצו את ידיהם וגו' ידינו לא שפכו וגו' והיינו שאין אנו חייבין בדבר. וכן ענין לאסחאה גרמיה הוא רחצו הזכו וגו'. ומצינו רמז לזה בגמרא (שבת כה :) ע"ש מביאין לו עריבה מליאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו כו' ודומה למלאך ה' צבאות והוא דכמו מלאך אינו יודע משום רע שאין בהם יצר הרע כמ"ש (שם פט.) יצר הרע יש ביניכם. וכן אחר הרחיצה משיג הנשמה שהם הכתרים דמתן תורה שנעקר יצר הרע מלב וכנ"ל. וזה מ"ש ובמנרתא טבתא דנהרא על רישין והוא כמו הולד במעי אמו שאין לו יצר הרע שהיצר הרע שולט רק משעת יציאה (כמ"ש סנהדרין צא :) ואמרו (נדה ל :) שנר דולק לו על ראשו כו' בהלו נרו עלי ראשי שאז הנשמה על הראש. ואיתא (שבת לב.) נשמה שנתתי בכם קרויה נר על עסקי נר הזהרתי אתכם וכמ"ש (ב"ר סו"פ יז) היא כבתה נרו של אדם כו' וכ"כ במדברי תורה (ר"פ נח) משמו שע"י הדלקת נר שבת מתקנים קלקול אדם הראשון שהוא שליטת היצר הרע. וזוכין לאור הנשמה שיהיה על הראש כמו במעי אמו שאין שליטת יצר הרע וזהו ובמנרתא טבתא דנהרא על רישין. וכ' ביום הניח ה' לך מעצבך ורגזך וגו' ונדרש (זח"א מח ב) על יום השבת דדייק מדלא כ' בהניח רק ביום הניח והיינו בשבת שהוא יום הניח ה' לך. ואז ניצול מקטרוג יצר הרע וזש"נ מעצבך והיינו היצר הרע שנדרש (תמורה טז.) לבלתי עצבי שלא ישגבני יצר הרע מלשנות. ומרגזך היינו גם כן מרוגש מלחמת היצר הרע שא' (ברכות ה.) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע כו'. ובזוהר הקדוש פ' זו (רד א) ובההיא נשמתא יתירא נשיין כל עצבא וחימתא כו' והיינו ג"כ דדרש ביום הניח וגו' על השבת כנ"ל. רק מפרש רגזך על כעס ורוגז והוא גם כן על היצר הרע עפמ"ש (נדרים כב.) כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו כו' שהכעס שורש היצר הרע. ולכן אמר למעלה דבעי לאסחאה גרמיה למשרי עליה רוחא קדישא עלאה שכיון שבכניסת שבת זוכה להנשמה יתירה שנעקר יצר הרע מתבו צריך מקודם לאסחאה גרמיה כענין שנאמר רחצו הזכו וגו' לתקן העבר בימי המעשה. ובס' החינוך כ' בענין הטבילה שהוא נעשה בריה חדשה שנכנס במים כמו שהיה העולם בתחלת הבריאה מים במים. וזה גם כן המכוון בטבילה בע"ש שנעשה בשבת בריה חדשה בלא שליטת יצר הרע כמו שעשה האלהים את האדם ישר. והעיקר המכוון שהוא רחצו הזכו וכרמז הרמב"ם ז"ל בענין הטבילה. וכמו בחמין של ר"י בר' אלעאי שדומה למלאך ה' צבאות וכמו שאמרנו. וכן מפורש בתורה בכהן הנכנס לעבודה ורחצו ידיהם ורגליהם וגו'. וכן בשבת שהוא בזמן כמו המקדש במקום (כמו שנת' כ"פ) כשנכנס לשבת צריך לאסחאה גרמיה. וכן תקנו חכמים נט"י לסעודה ונסמך על מה שנאמר והתקדשתם אלו מים ראשונים (כמ"ש ברכות נג סע"ב) שהנטילה מורה שאינו מכוין להנאת עצמו וזהו הקדושה. ובשבת כל אכילת ישראל בקדושה ומדת שמאי הזקן שאכל כל ימיו לכבוד שבת (כמ"ש ביצה טז.) שרצה שיהיה כל הימים סעודת מצוה ע"י המכוון לכבוד שבת והלל מדה אחרת היתה לו שאמר שיוכל להיות לו מכוון לש"ש גם באכילות חול שהוא כמאכיל לאכסניא כמ"ש בהלל (ויקרא רבה פ' לד) שלא ידע כלל מהנאת עצמו (ונת' תולדות סו' מא' ב) וזה ענין נטילת ידים שהוא מצוה ומברכין אשר קדשנו במצותיו. והוא כעין רחיצת ידים בעגלה ערופה. והיינו שאין לו נגיעה בזה ואינו מכוון להנאת הגוף וזהו והתקדשתם. ובשבת כשמשיגים הנשמה יתירה שהם הכתרים כנ"ל היינו שמתקנים קלקול הנחש. ממילא אכילת כל ישראל בקדושה:
1