פרי צדיק, ויחי י׳Peri Tzadik, Vayechi 10
א׳נהוריה ישרי בה וכו' בסעודתא דעתיקא אנו מבקשים על התגלות נהורא דייקא בה בהאי סעודה והגם דעתיקא הוא שכל הנעלם מכל רעיון ועלי' נאמר ישת חושך סתרו. וכמ"ש בזמר אל מסתתר כו' השכל הנעלם מכל רעיון עלת העלות מוכתר בכ"ע כתר יתנו לך ה'. אכן הענין הוא כי התושבע"פ השפעה מצד טלא דעתיקא וכמו שאמרנו כבר ע"פ תזל כטל אמרתי שהוא על תושבע"פ. דתושב"כ הוא כמטר לקחי דלקח טוב נתתי וגו' זה רואין שהוא מן השמים. אבל תושבע"פ הוא מה שחכמ"י מחדשים בלבם והם באמת דברי אלהים חיים והוא כטל שאין רואים ירידתו רק שאח"כ רואים לחלוחית בארץ. וזהו אמרתי דאמירה בלחישו. והוא מ"ש בסוף כתובות ע"פ טל אורות טליך דטל תורה מחייהו והיינו טל דתושבע"פ. דבמתן תורה א' בפרע"ק הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם וע"כ דאינו התושב"כ. ובזוה"ק (ח"ג קכח ב) דטלא דעתיקא הוא טל דתחה"מ. וטל יורד דוקא בלילה בעת החושך וכן תושבע"פ מדת לילה וכמ"ש (במד"ת סוף פ' תשא) במשרע"ה בשעה שלמד תושבע"פ ידע שהוא לילה. ובשבת הוא התגלות דתושבע"פ כמ"ש (זח"א מז ב) ביום השביעי דא תושבע"פ והיינו מדת מלכות פה תורה שבע"פ. והוא מ"ש בס' הבהיר דבשבת התגלות מאור הגנוז וכ"א (בב"ר פ' יא) ברכו באורה דאותו שבת שימש אור דיום א' והרי הברכה נשאר לכל שבת ולעולם. ושם בסה"ב דאותו אור הוא אור דתושבע"פ ע"ש. ובמד"ת (נח ג) דעל התושבע"פ שבא ביגיעה וצער גדול נא' העם ההולכים בחושך ראו אור גדול אור שנברא ביום ראשון כו' וכן בגמ' (סנהדרין כד.) במחשכים הושיבני זה תלמודה של בבל והוא הנהורא דנפיק מגו חשוכא דוקא כמ"ש בזוה"ק (ח"ב קפד א) דלית נהורא וכו' ובגמ' (דנדרים כב:) אלמלא חטאו כו' כי ברוב חכמה רוב כעם. כי ע"י התיקון דרוב כעס באים לרוב חכמה. והשפעת הטלא דעתיקא הוא בשבת כמ"ש בזוה"ק (ח"ב פח א) מליא רישיה דז"א מטלא דנחית מעתי"ק וכו'. ומה שהוא בשבת דוקא וכן מה שסעודת יום שבת נקרא סעודתא דעתיקא דאז כתר יתנו לך. לפי שאנו משיגים בשבת שהקב"ה הוא למעלה מהשגת שכל אנושיי כמ"ש כתר יתנו לך וכתר הוא למעלה מהראש ומורה על למעלה מהשגה. ולכך כתיב ביום הניח ה' לך וגו' ומן העבודה הקשה וגו' דפי' בזוה"ק (ח"א מח רע"ב) על יום השבת והיינו דדייק מלשון ביום הניח ולא אמר בהניח. אבל שם הכתוב מדבר בגלות בבבל ובעודם בגלות עדיין ואמר שאף בהעבודה יש לנו יום אחד שיש לנו נייחא מעצבך היינו מצרות שעבר כבר. ומרגזך היינו מהפחד להבא. ומן העבודה הקשה בהווה. מצד שביום השבת אנחנו משיגים שהכל הוא רק לטובה אף שאין אנחנו מבינים הטובה. ועל זה נא' כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם נאם ה' מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה ואנו מאמינים זה אף שאין אנו משיגים ומבינים איך ומה. וע"ז מרמז מזמור של שבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. דעליון מרמז שהוא ית' למעלה מהשגת שכל אנושיי. שעל דבר זה היו צועקים כל הנביאים מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בוגדי בגד. והצדיקים לא כן. ובשבת מגיעים לאמונה והקב"ה נותן נייחא בלב לזמר על הכל. כי אף שאנחנו בעיני בשר רואים דרך רשעים צלחה כמש"נ בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און שהם מצליחים במהרה אעפ"כ אנו מאמינים שהצלחתם הוא רק להשמדם עדי עד ועז"א מאד עמקו מחשבותיך ואנחנו קוראים כסיל ובער לאותם הפונים אחר הצלחתם. כי אנחנו יודעים בבירור מצד אמונה שהצלחתם להשמדם עדי עד וצדיק כתמר יפרח. וגם משה רבינו עמד על זה השאלה כמ"ש (ברכו' ז.) ע"פ הודיעני נא את דרכיך מפני מה יש צדיק ורע לו יש רשע וטוב לו. וע"ז הוא ג"כ מה שביקש הראני נא את כבודך (וכמ"ש שמו"ר פ' מה) והיינו כי תכלית מכוון הבריאה היה שיהיה התגלות כבוד מלכותו ית' בעולם וכאשר דרך רשעים צלחה והצדיקים לא כן. נסתר התגלות כבודו ית'. והש"י הראהו וא"ל וראית את אחורי וגו' ושמעתי מרה"ק זצוק"ל שעל פ' זה מתרגם ותחזי ית דבתרי ודקדמי לא יתחזון ואמר שהפי' הוא שאחר התגלות המעשה הכיר תיכף משה רבינו את העומק והטובה שהיה בזה הענין אמנם קודם התגלות המעשה אין להשיג את העומק כי מאד עמקו מחשבותיו ית"ש למעלה מהשגה. ואי' (מד"ר ותנחומא חוקת) וכל יקר ראתה עינו זה רע"ק וחבריו דברים שלא נגלו למשה נגלו לר' עקיבא ע"ש וזה ע"ד שאמרו (יבמות מט:) על טענת מנשה. משה רבינו אמר כי לא יראני האדם וחי וישעיה אמר ואראה את ה' וגו' ומשני בגמרא ע"ז משה רבינו נסתכל באיספקלריא המאירה וכו' וגם בשאר הנביאים שהסתכלו באיספקלריא שאינה מאירה מכל מקום היה מצד מראה נבואה שהראו להם מן השמים ולכך גם כן לא היו יכולים לראות מה שראה עיניו של ר' עקיבא. שהוא לא ראה ע"י מראה נבואה רק ע"י חכמה מהשפעת טלא דעתיחא והיה יכול להשיג יותר השורש הנעלם בעוה"ז ולכך אמרו עליו כל יקר ראתה עינו. יקר הוא תרגום של כבוד כי הוא היה יכול להשיג כל כבודו ית'. רק לא בראיה דפני לא יראו אלא בהשגת חכמה. וזהו כמו החילוק בין תרגום ללשון הקודש. דלה"ק הוא עצם הדבור המקודש של הש"י בתורתו ושבו ברא עולמו. ותרגום הוא הבנת אותו דבר ולא גוף הדבר עצמו. וכן ראיית משה רבינו הוא עצם הדבר. וראיית עין רע"ק הוא עין החכמה דרך השגה היה משיג כל היקר. וז"ש (מנחות כט:) כשהראה למשה רבינו ע"ה ששוקלין בשרו של ר"ע במקולין שהיו סורקין את בשרו במסריקות של ברזל אמר משה רבש"ע זו תורה וזו שכרה א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני. היינו שרמז לו בתיבת לפני שהוא השיג כבודו ית' אף מה שלא השיג שום נביא בעולם כי הוא השיג ית דקדמי. כי מצד הרוב חכמה שמתרבה ע"י תיקון הרב כעס דהוצרך לו רע"ק בדורו יכולים להשיג משורש עתיקא אף קודם שרואה המעשה. כי השגת תושבע"פ הוא השפעת טלא דעתיקא. והתושב"כ הוא מחכמה העליונה כמ"ש בב"ר על פ' יהי אור דה' פעמים נא' שם לשון אור נגד ה' חומשי תורה. ובאור הוא הראיה וכמש"נ וירא אלהים את האור. ותושבע"פ נמשך מהחשוכא דקדם לנהורא שהוא עתיקא וכנז' למעלה וזהו לפני וכד"ש בזוה"ק (ח"ב פג א) על פ' תתענג על ה' ועל פ' ותתפלל על ה' דכ' בחנה (זח"ב עט ב) דרומז לעתיקא שהוא למעלה מהוי"ה כידוע דד' אותיות השם הם או"א דו"נ שהוא מחכמה ולמטה וכ"ע רמוז בקוצו של יוד שהוא על ה'. וראיית משה רבינו ע"ה באספקלריא המאירה הוא עד מקום הראיה והאור כי טוב דע"כ נאמר בלידתו כי טוב שנתמלא הבית אורה. אבל רע"ק עלה במחשבה לפני ר"ל הוא עלה בהשגתו לשורש המחשבה שלפני. טרם התגלות המחשבה בחכמה מוחא. וע"כ א"ל שתוק שזה במופלא ממך להשיג דקדמי וקודם המעשה איך הכל טוב. דבבריאת החושך לא נאמר כי טוב דלא היה התגלות מהטובה שבזה אז. רק אח"כ נא' וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד שאמרו בב"ר שמרמז גם על מה שלא אמר בו כי טוב. וכמו שאמרנו כבר דע"כ תיקנו לומר את הכל במקום ובורא רע לישנא מעליא (כמ"ש ברכות יא:) דהכל רומז להיפך הטוב המרומז בלשון כל אשר וגו' דאחר שנתגלה הטוב שבו רואים שהוא טוב מאד. ורע"ק השיג כל היקר גם מקודם דהכל טוב. וכמ"ש (ברכות ס סע"ב) דהי' אומר כל דעביד רחמנא לטב ושם נתגלה אח"כ מיד דהיה לטב:
1
ב׳ואמרו עוד (שם סא:) דכשהוציאוהו להריגה היה קורא ק"ש ומקבל עומ"ש א"ל תלמידיו רבינו עד כאן א"ל כל ימי הייתי מצטער על פ' זה בכל נפשך כו' ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו היה מאריך באחד עד שיצאה נשמתו באחד כו' דהוא לא חש לכל היסורין והיה מקבל עומ"ש באהבה ותלמידיו לא הבינו איך אפשר ביסורים גדולים דמסריקות ברזל לכוין ביחוד וקבלת עומ"ש ובאהבה שלימה וא"ל שכל ימיו הי' מתאוה ומצפה לזה והכין עצמו לזה תמיד וזהו כך עלה במחשבה שהוא עצמו עלה במחשבה זו לפני שהיה חושק ומקוה מתי יבא לידו. ועי"ז זכה ג"כ לכל היקר הנמשך משורש המחשבה שלפניו ית' שמשם היה התוהו ובהו וחושך שדרשוהו בב"ר על הגליות והכל כדי לבא עי"ז לנהורא שמגו חשוכא. וע"כ זכה הוא לאותו נהורא ועי"ז זכה ג"כ דיצאה נשמתו באחד. דאין הפירוש שמצד היסורים יצאה נשמתו ועפ"י מקרה יצאה נשמתו באחד. רק מצד היסורים לא יצאה נשמתו וכדמצינו בחמו"ע שהושלכו לכבשן האש ולא שלטה בהן האש. וכן דניאל שהשליכוהו לגוב אריות וכ' אלהי וגו' וסגר פום אריותא ולא חבלוני. וכמו כן לא שלטו המסריקות ברזל והיסורים ברע"ק כלל ולא היה מרגיש בהם. רק מצד שהגיע אז לתכלית שלימות האהבה ואחדותו ית"ש יצאה נשמתו באחד בנשיקה כטבע הנר שמתבטל בפני האבוקה ונר ה' נשמת אדם. וכשנתגלה לו אז אור אלהותו ית' בשלימות יצאה נשמתו שנתאחדה בהאבוקה. וכעין זה יכולים לזכות לזה ביום השבת ובסעודה זו דנקראת סעודתא דעתיקא דהאכילה הוא בחי' קרבנות שנקראו אשי ה' לחם אלהיו ואי' בזוה"ק (ח"ג ז ב) ישראל מפרנסי לאביהן שבשמים והיינו שיש נ"ר לפניו שאמר ונעשה רצונו. וכן מה דכתר יתנו לו מצד האמונה כנז"ל דע"כ ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו שהוא ע"י הכ"ע שהוא כתר מלכות עד"ש (שמו"ר ר"פ כג) על פ' נכון כסאך. המלך עומד ואגוסטוס יושב ע"ש וזה הנח"ר לפני מדת הכ"ע ועתיקא. והסעודה שאנו עושין הוא ג"כ לשמחה זו דכתר יתנו דישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג. ועי"ז אנו זוכין לנהורא שישרי כנ"ל. ועי"ז ג"כ אומרים ישדר לן שופריה ונחזי ביקריה. שופריה היינו כמו דמות שמצויר על הטבלא או על הנייר שאינו הפנים ממש דכתיב לא יראני האדם וחי. רק מצד אמונה יכולים אנחנו להשיג לגמרי. וכמו דמות שמצויר ממש כהדמות ואעפ"כ איננה דמות ממש. וע"ז מורה ונחזי ביקריה שהוא תרגום ונראה בכבודו וכמו שאמרנו ברע"ק שזכה לכל היקר:
2