פרי צדיק, וילך ושבת תשובה ב׳Peri Tzadik, Vayeilech and Shabbat Shuvah 2
א׳וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל במד"ת פ' זו זה שאמר הכ' הלא כתבתי לך שלישים במעצות ודעת מעצות עולה תר"ו ושבע מצות ב"נ תרי"ג. להבין שייכות פסוק זה והרמז לכאן. אך לכאורה תיבות הדברים האלה דקאי על מה שנא' אח"כ מיותר דהול"ל וילך משה וידבר אליהם או ויאמר אליהם וזה הוקשה להמדרש. לכן מפרש וידבר את הדברים האלה על תרי"ג מצות שבתושב"כ עם התושבע"פ הכלול בו שזה מסר משרע"ה ליהושע ויהושע חילק לכל שבט ולכל משפחה התושבע"פ ששייכים לכל אחד לשורש נשמתו. וע"ז א' (נדרים כ"ב:) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה וס' יהושע בלבד שערכה של ארץ ישראל הוא. והיינו שאף שבחי' תושבע"פ הוא לתקן הרוב כעס כמו שנא' כי ברוב חכמה רוב כעס (כמו שנת' כ"פ) אבל זה הי' נצרך אף בלא הרוב כעס שיהי' כל אחד מישראל משיג חלקו בתושבע"פ מתוך תושב"כ. וזה מסר משה רבינו אז לכל ישראל. וזה שנא' וידבר את הדברים האלה וידבר הוא לשון עזה לשון של תורה (מכות י"א.) את הדברים האלה פי' שיהי' מפורש לעין התושבע"פ שכלול בו. וזה לשון ויאמר דכתיב אח"כ אמירה בחשאי (זח"א רל"ד ב') כד"א ואמרת בלבבך. וזה שא' במדרש זה שאמר הכ' הלא כתבתי לך שלישים במעצות ודעת ורש"י פי' שלישים תורה נביאים וכתובים אבל ע"ז לא יתכן רמז מעצות רק על מצות. אך דעת פירש"י (פ' תשא) זה רוח הקודש והרמב"ן ז"ל (ב"ב דף י"ב) כתב דתושבע"פ בא ע"י רוח הקודש וע"ז אמרו חכם עדיף מנביא. וזה שמרמז נביאים היינו ספר יהושע שערכה של א"י הוא היינו שורש תושבע"פ שהוא חכמה וכמו"ש (קידושין מ"ט.) עשרה קבין חכמה ירדה לעולם תשעה נטלה א"י וכתיב כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ובמדרש (בר"ר פ' ט"ז) וזהב הארץ ההוא טוב מלמד שאין תורה כתורת א"י ואין חכמה כחכמת א"י. וכתובים בו משלי שכתב שלמה המלך ע"ה שלו נגלה כל החכמה תתאה. וזה שנא' הלא כתבתי לך שלישים במעצות שמרמז לתרי"ג מצות ודעת לבחי' תושבע"פ כאמור. וכתיב הלא כתבתי לך אף דדברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרן בכתב (כמ"ש גיטין ס':) נראה מזה ג"כ שהמכוון על תושבע"פ שכלול בתושב"כ וזה בכלל מעצות שמרמז תרי"ג מצות שהוא תושב"כ. וכן כאן את הדברים האלה היינו תושבע"פ המרומז ונכלל בתושב"כ כמו שקבל משה רבינו. ובגמ' (מגילה ז'.) הלא כתבתי לך שלישים שלישים ולא רביעים וכו' שם דרשו לפסוק זה על מחיית עמלק ומה שייכות לפי"ז לרמז מעצות שמרמז לתרי"ג מצות. אך מתחלה כתב שם במשלי הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי דברי חכמים היינו בחי' תושבע"פ וזה לדעת"י דייקא שהוא דעת כנ"ל. כי נעים כי תשמרם בבטנך נעים ג"כ מרמז לתושבע"פ ע"ד שנא' ובחדרים ימלאו כל הון יקר ונעים. יקר מרמז ג"כ על תושבע"פ כמו שנדרש (מ"ר חקת) כל יקר ראתה עינו זה רע"ק וחבריו (ונת' במ"א) כי תשמרם בבטנך שע"י תושבע"פ יוכלו לתקן פגם וקלקול הנחש שהי' שורשו וראשיתו בתאות אכילה. וזה שנא' יכונו יחדו על שפתיך שפתי"ך דייקא. ואח"כ כתיב הלא כתבתי לך שלישים במעצות ודעת דקאי על תושבע"פ כמו שאמרנו. ולתקן שורש הפגם של הנחש הוא רק ע"י מחיית עמלק שהוא ראשית דקליפה ואז יבוער הרע מכל וכל. וע"ז אמרו דכתיב הלא כתבתי לך שלישים היינו בתורה נביאים וכתובים לפי מה שמצאו מקרא ודרשו דחשבו הב' פעמים מחיית עמלק שבתורה לאחד. ושבת הזמן לתקן שורש הפגם שהוא זמן תורה (ונת' כ"פ) וכן ת"ח דמשתדלי באורייתא אינון שבתות (זח"ג כ"ט ב') יכולים לתקן שורש הפגם שבאכילה ע"י ד"ת:
1
ב׳ואח"כ מייתי בתנחומא וכן הוא אומר כרם הי' לידידי כרם זו ישראל וכו' ויסקלהו ביצחק וכו' ויטעהו שורק הוא יעקב שכל הנטיעות שיצאו ממנו הוא טובות ונחמדות כשורק זה שכולו טוב וזה כולו זרע אמת שור"ק גימ' תר"ו וז' מצות ב"נ הרי תרי"ג. שייכות רמז פסוק זה לכאן הוא ג"כ לענין שאמרנו שדקדק וכתב טובות ונחמדות לשון נקבה ובשורק שכולו טוב לשון זכר. אך יעקב אע"ה בעצמו הי' נקרא שור"ק שהי' מרכבה לשם הוי"ה והוא בחי' תושב"כ כמו שא' (זח"ב ס' א') קוב"ה תורה איקרי ומרמז לתרי"ג מצות וזרעו כנס"י בחי' מלכות פה תושבע"פ. וזה שאמר שכל הנטיעות שיצאו ממנו טובות היינו אור כי טוב בחי' תושבע"פ שהוא מטלא דעתיקא שמרומז בקוצו של יוד והוא אור הראשון שנגנז לעמלי תושבע"פ (כמ"ש תנחו' נח ג') ונחמדות ג"כ מרמז על תושבע"פ כמו שמצינו במד' (תהילים י״ט:ח׳ ועוד) דדרש הששה פסוקים של תורת ה' תמימה וגו' נגד ששה סדרי משנה והם כנגד ו' המדות שכלולים בתושב"כ. ואח"כ כתיב הנחמדים מזהב וגו' ומתוקים וגו' והוא נגד מ' מלכות פה תושבע"פ ולכן אמר טובות ונחמדות בלשון נקבה. ואח"כ כשורק זה שכולו טוב נגד יעקב אבינו בעצמו שנולד בלא יצה"ר כאדה"ר קודם הקלקול וזהו כולו זרע אמת שבאמת אף זרעו שהוא כנס"י ג"כ זרע אמת שפת אמת תכון לעד. וכן כאן את הדברים האלה מרמז לתושבע"פ הכלול בתושב"כ כאמור וזה השייכות רמז פסוק זה לכאן:
2
ג׳עוד במד"ת הנ"ל כתיב ה' בחכמה יסד ארץ ואין חכמה אלא תורה ומה שמה אמון שנא' ואהי' אצלו אמון ולא נקראת תורה עד שנתנה בסיני וכו' וכתוב בה יום יום שנא' ואהי' שעשועים יום יום ואין יום פחות מאלף שנים וכו' ושייכות פסוק זה לכאן הוא ע"פ שא' (ויק"ר פ' י"ט) דיליף מינה שהתורה קדמה שני אלפים לבריאת העולם וכו' והיינו דשבעת ימי בראשית כל אחד כלול מאלף והם ז' אלפי שנה שבסוף אלף הששי יבוא משיח כמו שהי' סמוך לכניסת שבת שמצא עולמו חן בעיני השי"ת (כמ"ש בר"ר פ' י"ט) ויהי' הכנה לאלף השביעי יום שכולו שבת. והנה התורה קודם בריאת העולם לא היתה שמה תורה שלא הי' עוד למי להורות עד מ"ת (כמו שנת' במק"א) רק היתה כלי אומנתו של הקב"ה ושעשועים שלו. ולכאורה הי' די שיקדים התורה שעה אחת קודם בריאת העולם ולמה שני אלפים שנה. אך כמו דז' המדות שכנגד הז' ימי בראשית נקראים ימים כן הג' ראשונות נקראו ג"כ ימים והם היו קודם הבריאה והב' ימים קודם שהוא יום ו' וז' הי' כנגד מ' חכמה ובינה וביום ו' שקודם לו שהוא כנגד מדת חכמה הי' הכנה לבריאת העולם שיתקיים ע"י החכמה שהוא התורה כמו שיקבלו אח"כ במ"ת. והיינו שאדה"ר יהי' בג"ע ששם הי' העץ החיים שהוא תורה (כמ"ש ריש סא"ר) וכל עצי הגן היו מרמזים לתרי"ג מצות כמו שנא' לעבדה ולשמרה. ואי' (זח"א כ"ז א' ועוד) לעבדה בפקודין דעשה ולשמרה בפקודין דל"ת. וההכנה זו הי' ב' ימים קודם הבריאה שהוא כנגד מ' חכמה ואח"כ שבת כנגד מ' בינה שמורה על תשובה כמו שנא' ולבבו יבין ושב. ויום השבת מיוחד לזה כמו שנא' אז טוב להודות לה' שכל מי שמודה ועוזב ניצול מדינה של גיהנם (כמ"ש פרדר"א פ' י"ט) וזאת היתה הכנה שאם יקלקל האדם יהי' לו תקנה ע"י תשובה. וזה שא' (פסחים נ"ד.) שתשובה קדמה לעולם. והיינו שקדמה אלף שנה שהוא יום אחד מדת בינה והתורה קדמה אלפים שנה היינו מדת חכמה שהי' הכנה שיהי' אדה"ר כמו שנברא האדם ישר והי' אוכל מעץ החיים. ובינה הוא בחי' תושבע"פ של משה רבינו שהי' כלול בתושב"כ שהוא מבין דבר מתוך דבר היינו מחכמה עליונה. וזה שאמר בריש הפרשה את הדברים האלה אל כל ישראל להופיע בהם כח להשיג התושבע"פ וכמו שאמרנו. וע"י התושבע"פ יוכלו לתקן הרב כעס אם יקלקל האדם ולזה מיוחד יום השבת שמיוחד לתשובה והוא ג"כ ע"י התורה וכמו שא' (זח"א ר"ב א') דהא לית לך מלה לתברא יצה"ר אלא אורייתא. וזה שא' שקדמה תורה אלפים שנה לבריאת העולם והוא ההכנה לבריאת אדה"ר וכאמור:
3