פרי צדיק, וישב ב׳Peri Tzadik, Vayeshev 2
א׳במד"ר ר"פ זו לא שלותי מעשו ולא שקטתי מלבן ולא נחתי מדינה ויבא רוגז בא עלי רגזו של יוסף והיינו כמו"ש קודם לזה שביקש יעקב לישב בשלוה וכו'. והוא שיעקב אבינו שהיה נשלם באמת ועוד מבטן אמו נמשך להקדושה כמו"ש (ב"ר ר"פ תולדות) בשעה שהיתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת. והיה נדמה לו שיכול לישב בשלוה שלא יבא לנגדו שום צד מבחינת ההיפך ולא עלה בידו ע"י שראה שהיה נרדף מפני עשו. ואח"ז היה נדמה לו שישקוט ובא עליו צרת לבן וז"ש ולא שקטתי מלבן. ולא נחתי היינו בעת שבא יעקב שלם לשכם דכ' ויחן את פני העיר שאמרו (בב"ר) שבא על קדושת שבת שהוא יום מנוחה. ועז"א ולא נחתי שגם מנוחת שבת לא הועיל לו שעכ"ז בא עליו אח"כ צרת דינה והראו לו בזה שאינו נשלם עוד. ואחר כל זה ויבא רוגז שהוא ענין חרדה גדולה המרגיז ומפחיד לב האדם זה רגזו של יוסף שהיה נראה לו בזה שכבר אבד תקותו מכל וכל. כש"נ כי ארד אל בני אבל שאולה ופירש"י ממדרש גיהנם שהיה מסור בידו שאם לא ימות א' מבניו בחייו אינו רואה פני גיהנם וכשאירע לו מעשה זו ביוסף שהיה אהוב לו מכל בניו היה נדמה לו שחלילה אבדה תקותו מכל וכל. ואי' בזוה"ק (ח"א מח ב וש"מ) שקדושת נייחא של שבת פועל להסיר העצב והרוגז כד"א ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך וגו' ודרש על השבת שהוא יום הניח. וענין עצבון משמעו על דאגה מדבר שעבר כש"נ נעצב המלך על בנו וכדומה במקרא. וענין רוגז הוא מה שמפחד האדם וחרד מדבר העתיד לבא עליו כש"נ שמעו עמים ירגזון. והנה קדושת שבת כברייתו של עולם היה להופיע ולתקן את ששת ימי המעשה שעברו וכש"נ וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד וגו' ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. והיינו שהופיע קדושת השבת לתקן כל המעשים שעברו בו' ימי המעשה שיהיו טוב מאד. וזהו בחי' הנייחא מעצבך והיינו שבכל שבת נמצא קדושה זו לתקן העצב מכל מה שאירע בכל ו' ימי המעשה שעברו. ואצל אדה"ר היה השבת קודם ימי המעשה כי מיד נכנס לשבת כדי שהשבת יופיע בקדושתו על ו' ימי המעשה הבאים. וזהו להניח מרגזך שמזה נמצא בכל שבת הכח להופיע קדושה לימי המעשה שאחריו להנצל מפחד ורוגז. וי"ל הרמז בזה במשנה (שבת עג.) אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ולכאורה מה לו להזכיר מנין ארבעים הול"ל שלשים ותשע (וכמו שהק' התוי"ט). ויובן ע"ד מה שאמרו (שם מט:) של"ט מלאכות כנגד מלאכה ומלאכתו שבתורה ארבעים חסר אחת. ובעי ר"י אם והמלאכה היתה דים ממנינא הוא ויבא הביתה לעשות מלאכתו לאו ממנינא וכמ"ד לעשות צרכיו נכנס או דילמא ויבא הביתה לעשות מלאכתו ממנינא הוא והאי והמלאכה היתה דים ה"ק דשלים ליה עבידתיה ע"ש. והיינו שבאמת יש מספר ארבעים מלאכות בתורה ול"ט מהם המה נגד ל"ט מלאכות של ו' ימי המעשה שהם נקראים ימי מלאכה שנתונים לאדם לעמול במלאכתו ולקדשם בכונה לש"ש. כמלאכת המשכן שהם במספר ל"ט שע"ז היה מחשבת הבריאה של ששת ימי המעשה כש"נ נעשה אדם בצלמנו כדמותנו שיהיה השראת השכינה במעשה התחתונים. ואחר החטא סילקו את השכינה מהארץ עד רקיע ז' עד שבמתן תורה הוריד משה השכינה לארץ (כמ"ש ב"ר פ' יט). ואחר הקלקול צוה השי"ת לעשות המשכן שיהיה עכ"פ השראת השכינה במקום מיוחד ואז נגמרו הל"ט מלאכות שבמשכן. וקדושת שבת המנוחה נחשב ג"כ למלאכה הסוכם מספר של ארבעים מלאכות שנרמז בתורה. והנה אותו מ"ד דיבא הביתה לעשות מלאכתו מלאכתו ממש והוא ממנין ל"ט מלאכות ממילא והמלאכה היתה דים הוא נגד מלאכה הארבעים של שבת. והיינו כמ"ד דשלים ליה עבידתא והיינו בעצם המלאכה של שבת שנשלם בה כל המלאכות של ששת ימי המעשה שעברו להיות נתקנים כמלאכת המשכן. וכש"נ ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה והוא בעצם המלאכה של שבת דשלים ליה עבידתא של ו' ימי המעשה. וזהו אחד מהדברים ששינו לתלמי המלך שכ' ויכל ביום הששי (כמ"ש מגילה ט.) כי אין להם השגה להרגיש שזהו עצם מלאכתו ית' שיתוקנו ו' ימי המעשה שעברו. וזה (שפירש"י שם) שהוא לא יקבל מדרש חכמים מה היה העולם חסר מנוחה באתה שבת באתה מנוחה וזהו גמרו. ולזה נקראו שבעה ימי בראשית כמ"ש (סנהדרין לח.) ע"פ חצבה עמודיה שבעה אלו שבעה ימי בראשית וכמ"ש תוס' שאע"פ שבששה ימים נברא העולם מ"מ היה חסר מנוחה עד שבא שבת בא מנוחה. וע"כ השבת ג"כ מהמנין שהשלים את המלאכה וזה מרמז על יום הניח לך מעצבך לתקן העצב של ו' ימי המעשה שעברו כנ"ל. ואי נימא דפסוק והמלאכה היתה דים ממנינא הוא ממנין הל"ט מלאכות וממילא ויבא הביתה לעשות מלאכתו כמ"ד לעשות צרכיו נכנס נמצא שזהו סוכם למנין ארבעים המרמז למלאכת השבת. דהנה באמת אין לו הבנה עפ"י פשוטו שיוסף הצדיק יהיה נפתה חלילה אף לפי שעה על מעשה כזו בפועל. אמנם הגם שבודאי שבאותו שעה היה לו מלחמה לעמוד בנסיון כמו שאומרים בשם הרה"ק ר' ר' בינם זצוק"ל עמ"ש (סוטה יא:) ותיראן המילדות את האלהים ולא עשו כאשר דיבר אליהן וגו' מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו שדקדקו בלשונם הצח ולא נתבעו שלשון זה יורה שלא בא בלבם שום הרגש תאוה לזה שיהיו נתבעים. אבל ביוסף כ' לשון וימאן היינו שבאמת היה לו הרגש תאוה בלבו רק שהתגבר על יצרו לעמוד בנסיון. והיינו עפמ"ש (בב"ר פ' פה) שאשתו של פוטיפר לש"ש נתכונה שרואה היתה באסטרולוגין שלה שהיא עתידה להעמיד ממנו בן וכו' ומכש"כ שיוסף הצדיק ראה זאת בודאי שעתיד נהעמיד מנשה ואפרים מבתה. וזה ענין אמרם ז"ל לעשות צרכיו נכנס כידוע שזה עיקר מדת יוסף שורש השפעת הברכה לכלל ישראל וכש"נ ויכלכל יוסף וגו' ולכן הוליד את אפרים שכל ישראל נקראו על שמו שנ' הבן יקיר לי אפרים. וזה בעצמו היה גודל הנסיון שלו שנדמה לו לפי שעה שיעשה מצוה בזה וזהו לעשות צרכיו מה שמוטל עליו בחינת יסוד להוליד את אפרים שהוא בחי' השפעה לכלל ישראל להשפיע האור כש"נ אור זרוע לצדיק וכ' וירא אלהים את האור כי טוב ואין טוב אלא צדיק שנ' אמרו צדיק כי טוב (כמ"ש חגיגה יב.). כי כן דרך היצה"ר להראות בעת הנסיון שיעשה מצוה בזה וכמש"נ שמים חושך לאור. אלא שנראה לו דמות דיוקנו של אביו והיינו שבזה נזכר בעצמו ע"י דיוקנו של אביו שמדתו אמת וממילא עמד על האמת שהוא הסתה של היצה"ר בשקר ואין לו קיום. ונמצא דלמ"ד לעשות צרכיו נכנס מלאכתו מרמז ג"כ על מלאכת שבת שהוא סוכם מספר הארבעים שהוא בעצם מלאכת שבת שהוא שורש השפעת הברכה מבועא דבירא להשפיע האור של מדת יסוד כש"נ מה רב טובך אשר צפנת. והאור הזה נתגלה בקדושת שבת להשפיע שפע וברכה לששת ימי המעשה הבאים כמו"ש בזוה"ק (ח"ב סג ב) כל שיתא יומין מתברכאן מיומא שביעאה. ובחינת מלאכה זו של שבת מרומז על הניח מרגזך שהיא הנייחא לבל לרגז ולפחוד מקלקול של ו' ימי המעשה הבאים מפני שקדושת שבת משפיע בהם קדושה ושפע ברכה. ועל רמז זה נרמז בפ' ויבא הביתה לעשות מלאכתו שהוא רגזו של יוסף שנתהפך הכל אח"כ לטוב:
1