פרי צדיק, וישב ג׳Peri Tzadik, Vayeshev 3
א׳וישב יעקב במד"ר כ' בזעקך יצילוך קבוציך תני כינוסו וכינוס בניו הצילו וכו'. ויש להבין בשלמא כינוס בניו יתכן אבל כנוסו איך שייך כינוס על נפש א'. ויובן עפמ"ש במשנה (ר"ה כז:) זה כיון לבו וזה לא כיון לבו וכן (רפ"ה דברכות) חסידים הראשונים היו שוהין שעה א' ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים. ולשון כיוון הוא ישרות הלב והוא ליישר הלב שלא יהיה פזור בתאוות וחמדות עניני עוה"ז רק שיהיה מכוון ומיושר לאביו שבשמים. ואי' בירושלמי (פ"ב דברכו' ה"ד) א"ר חייא רובא אנא מן יומא לא כוונית אלא חד זמן בעי מכוונה והרהרית בלבי ואמרי מאן עליל קומי מלכא קדמי אלקפתא או ריש גלותא שמואל אמר אנא מנית אפרוחיא ר' בון בר חייא אמר אנא מנית דימוסיא והובא בתוס' (ר"ה טז.) ושאר ראשונים. והוא פלא שהאמוראים לא יכוונו בתפלתם ובפרט ר' חייא רבה דאי' (במ' פה.) ויש דוגמתן בעוה"ז א"ל איכא ר' חייא ובניו כו' כי מטי למימר מחיה המתים רגש עלמא כו' ע"ש והיאך יתכן שר' חייא יאמר שלא כיון בתפלה מימיו. גם היאך שייך מחשבות כאלו שיהרהר בהן מאן עייל ברישא כו' שיתכן שיפול בלב המתפלל מחשבות מהרהורי לבו כל היום כמ"ש בחובת הלבבות ת"ח בעניני למודו וסוחר בעניני עסקיו אבל ענין כזה שבטח לא הרהר בו איך נפל בלבו בתפלתו. גם מ"ש מנית אפרוחיא וכן מנית דימוסיא יש להבין שהלא אף מי שאינו מכוין בתפלתו עכ"פ עיניו סגורות ולמנות אפרוחים ושורות הבנין צריך שיהיו העינים פתוחים. ונראה שאף שהראשונים הביאו הירושלמי לענין עיון תפלה שאין מכוון לבו בתפלה היינו מפני שאמרו בזה הלשון שמורה בפשוטו שלא כיונו בתפלתם אבל מ"מ יש לומר כונה אחרת בעומק דבריהם. והוא דמצינו (ברכות ה:) באבא בנימין שאמר שהיה מצטער על תפלתי שתהא סמוך למטתי ופירש"י שלא לעסוק בתורה קודם התפלה ותוס' פירשו שלא יעשה מלאכה. ויש להבין למה נצטער היה לו לזהר להתפלל תיכף בקומו ולא יעשה מלאכה ולא ילמוד קודם. אך הענין דחסידים הראשונים היו שוהין שעה א' כדי שיכוונו לבם והיינו ליישר לבם שיהיה רק לב א' לאביהם שבשמים ולא יהיה בלבם שום דבר מעניני הגוף וזה מעלת החסידים. ומ"מ מצינו מעלה גדולה מזו עד"ש (שם טז:) ונשכים ונמצא יחול לבבנו ליראה את שמך היינו שאינו נצרך שום הכנה רק מוצא לבבו מוכן ליראת ה' כל היום ויכול להתפלל תיכף. והנה ההכנה לתפלה במשנה איתא אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש ומייתא מקראי אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך וכן השתחוו לה' בהדרת קודש בחרדת עבדו את ה' ביראה. והיינו שעיקר ההכנה ע"י יראת השם שיצייר בלבו שבא להתפלל ולעמוד לפני המלך. ובברייתא (שם לא.) אין עומדין להתפלל כו' אלא מתוך שמחה של מצוה והיינו הך דברייתא דאין עומדין להתפלל כו' אלא מתוך הלכה פסוקה. ומסיק בגמ' רבנן עבדי כמתניתין רב אשי עביד כברייתא. וי"ל שז"ש ר' חייא רבה מן יומא לא כוונית והיינו שלא היה נצרך ליישר הלב ולכוון לבו לאביו שבשמים ע"י הכנה מד"ת או מיראה לשהות קודם התפלה רק היה משכים ומוצא יחול לבבו לאהבה וליראה וכצלותא דר"א ונשכים וכו'. חד זמן בעי מכוונה שאירע שהיה צריך הכנה לתפלה לשהות שעה א' קודם ונסתפק איזה הכנה יעשה אם כמתני' אם כברייתא. וז"ש והרהרית בלבי מאן עליל קומי מלכא קדמי אלקפתא או ריש גלותא אלקפתא היינו ת"ח וכמו שמצינו (זבחים צו:) אלקפתא נקטן ריחא אתי לה ליד משום דאזלה לך לקמיה דרב ששת הוית לך כי ר"ש ורב ששת היה סיני כמ"ש (עירובין סז.) ר"ח מרתען שפוותיה ממתנייתא דרב ששת וזה ענין אלקפתא. ונקט הלשון נקטן ריחא עפמ"ש (זח"א קנו ב) אינון גרמו דיפוק יששכר לעלמא בגין דסליק ריחא דאורייתא קמי קוב"ה הה"ד הדודאים נתנו ריח וע"ד שא' (שבת פח:) שמכל דיבור כו' נתמלא כל העולם כולו בשמים. וריש גלותא הוא שבט מושל כמ"ש (סנה' ה.) שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט וכן מצינו (חולין צב.) כי שרית עם אלהים ואנשים רמז לו כו' רי"ג שבבבל ונשיא שבא"י. והיינו דנשיא הוא בד"ת וכפירש"י שסמוכים הם נקראו אלהים ורי"ג היינו אנשים שהוא שבט ממשלה ומצינו בגמרא (ברכות ל"ד:) המלך כיון שכרע שוב אינו זוקף שהוא מלא יראה והכנעה ופחד. וזה שנסתפק ר' חייא איזו הכנה יעשה שיכוין ויישר לבו לאביו שבשמים אם ע"י כובד הראש והכנעה ופחד שע"ז מרמז מדרגת ריש גלותא וכמתניתין. או שיעשה ההכנה לכוין לבו מתוך דבר הלכה פסוקה כברייתא שע"ז מרמז אלקפתא כאמור. וז"ש ואמרי מאן עליל קמי מלכא קדמי אלקפתא שזה מרמז מתוך ד"ת או ריש גלותא שמרמז על יראה. ובאמת שניהם א' כמ"ש (אבות) אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה רק שנסתפק ר' חייא במה יהיה התחלת האתערותא אם מתורה או מיראה והכנעה. וז"ש מאן עליל קמי מלכא קדמי כו' והיינו מה להקדים:
1
ב׳וז"ש אבא בנימין שהיה מצטער על תפלתו שתהא סמוך למטתו וזה שפירש"י שלא לעשות מלאכה או לעסוק בתורה וכו'. והיינו כעין צלותא דר"א ונשכים ונמצא יחול לבבנו ליראה והוא שלא יצטרך שום הכנה לכוין וליישר לבו לאביו שבשמים לא ע"י תורה ולא ע"י עבודה וציור היראה וההכנעה בלב בשיהוי שעה א' רק ימצא לבבו מכוון ומיושר לב א' לאביו שבשמים ויוכל להתפלל תיכף בקומו סמוך למטתו וכמו שאמר ר"ח רבה מן יומא לא כוונית וכנ"ל. שמואל אמר אנא מנית אפרוחיא הוא עדמ"ש (תקו"ז תי' יוד) ואורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא כו' ומצוה בלא דחילו ורחימו לא יכילת לסלקא וכו' והיינו מנית אפרוחיא שהיה מונה בדברי תפלתו היראה והאהבה שבו שעל ידיהם תהא פרחא לעילא וזהו מרומז במ"ש אפרוחיא. ר"ב בר"ח אמר מנית דמוסיא הוא עפמ"ש (ס' יצירה סו"פ ד) שקרא האותיות אבנים וצירוף אותיות הם כמו שורת הבנין שנעשה מכמה אבנים תיבה שלמה וז"ש מנית דימוסיא שהיה מונה תיבות התפלה. וההבדל ביניהם הוא דאיכא תפלה לעני ואיכא תפלה למשה איש האלהי' (כמ"ש זח"א קסח ב) והחילוק ביניהם הוא כעין מחלוקת (סוטה ה'.) ר"ח ור"ה חד אמר אתי דכא וח"א אני את דכא. תפלה לעני הוא אני את דכא שהשי"ת מרכין שכינתו ושוכן בתוך לב המתפלל ובתוך אותיות התפלה. ועד"ש (ברכות לד:) אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל ובגמ' יליף מדכ' בורא ניב שפתים וגו' ובירושלמי שם הגירסא אם עשו שפתותיו של אדם תנובה יהא מבושר שנשמע תפלתו ודרש ג"כ מדכתיב בורא ניב שפתים וגו' וכן במד"ר (מצורע ס"פ טז) אם הניבו שפתיו בתפלה כו' מ"ט בורא ניב שפתים וגו'. והוא שהשי"ת הוא הבורא ניב שפתים שינובו שפתותיו ויהיה תפלתו שגורה בפיו. וכמו שאמר רבינו ר' אלימלך זצוקללה"ה עמ"ש אם שגורה שהוא מלשון שליחות ששלח השי"ת התפלה בפיו וזה מ"ש בגמ' (שם ז'.) בבית תפלתי מכאן שהקב"ה מתפלל והיינו בתוך פיפיות ישראל ששולח התפלה בפיהם עכד"ק. וזה שדרשו ממש"נ בורא ניב שפתים ואף לפירש"י שהניב בריא באדם כו' המכוון ג"כ שהשי"ת שולח זה שמה שהתפלה שגורה בפיו הוא מהשי"ת וכדכתיב בורא ניב וגו' וכמ"ש בירושלמי ומדרש. ועוד אמרו בירוש' ומ"ר שם אם כוונת את לבך בתפלה תהא מבושר שנשמעה תפלתך ומ"ט תכין לבם תקשיב וגו'. והיינו ג"כ שאף כונת וישרות הלב שלא יהא מפוזר בעניני הגוף זהו ג"כ עיקר הסייעתא מהשי"ת אחר הכנת האדם מצדו באתעדל"ת וכדכתיב תכין לבם תכין דייקא. וזהו אני את דכא שהשי"ת שוכן בתוך תיבות התפלה וזהו תפלה לעני וכמ"ש בזוה"ק דעני אתדבק במסכנותיה כמאן דלית ליה מגרמיה כלום וכענין מש"נ אדני שפתי תפתח וגו'. ותפלה למשה איש האלהים הוא כשזוכה אתי דכא שהשי"ת מגביהו עד ששוכן למעלה אצלו. וזה מה שא' שמואל אנא מנית אפרוחיא דדברי התפלה פרחין לעילא ע"י הדחילו ורחימו. ור' בון אמר שהוא לא זכה לזה רק שתפלתו תפלה לעני שהכל מהשי"ת הכיוון וישרות הלב וניב שפתים והשי"ת שוכן בתוך תיבות התפלה. וז"ש אנא מנית דימוסיא דהיינו תיבות התפלה שהם כשורות בנין כנ"ל שהשי"ת שוכן בהם וכמ"ש שהשי"ת מתפלל בתוך פיות ישראל. וזה מ"ש כינוסו וכינוס בניו דיעקב אע"ה שאיקונין שלו קבוע בכסה"ר כמ"ש (מד"ר במדבר ר"פ ד) שהוא דמות אדם שעל הכסא וכנוסו לתפלה שהוא כיון וישרות לבו לתפלה הוא לתפלה למשה שעולה למעלה דכא אתי. וכינוס בניו שלא זכו למדת אמת כמוהו רק ע"י אמונה משיגים היחוד יחודא תתאה וכינוס בניו לתפלה הוא מעין תפלה לעני דלית לי' מגרמיה כלום אני את דכא. וע"כ חילק אותם במד"ר שאינו דומה כינוסו של יעקב אע"ה לכינוס בניו ושניהם הצילו מיד עשו. וזש"נ בזעקך יצילוך קבוציך דכנוסו של יעאע"ה אין צריך זעקה וצעקה רק ע"ד שא' ר' חייא מן יומא לא כוונית שהוא שמצא יחול לבבו מוכן ליראה וכנ"ל והוא אמר משיב הרוח ונשיב זיקא וכו' באמירה בעלמא. ואף שמצינו והיה טרם יקראו ואני אענה רק גם זה אינו שבחו של ציבור ושבחו של ציבור הוא אמר משיב הרוח ונשיב זיקא אמר מוריד הגשם ואתא מטרא (וכמ"ש תענית כה:) וכתפלת ר"ח ובניו. וכינוס בניו ע"ד תפלה לעני וזהו צריך זעקה וזהו בזעקך יצילוך קבוציך שהוא כינוס בניו לתפלה וכאמור:
2