פרי צדיק, ויצאPeri Tzadik, Vayetzei
א׳אמרם ז"ל (רפ"ד דדמאי) אימת שבת עליו על ע"ה. נזכר לענין שאומר אמת שירא לומר שקר בשבת כי זהו שורש קדושת השבת שמופיע בו בחי' אמת כי השבת מעין עוה"ב שהוא עלמא דקשוט ועוה"ז עלמא דשקרא כמ"ש (ויק"ר פ' כו) שאמר שמואל לשאול כד הוינא גבך הוינא בעולם דשקר כו' וכדין דאנא בעולם דקושטא לית את שמיע מיני אלא מלין דקשוט. וזה חלוקת יעקב ועשו כי עשו נטל לחלקו העוה"ז שהוא שקר וכן נקרא שמו עשו דאי' (ב"ר פ' סג) הא שוא שבראתי בעולמי. ויעקב נטל לחלקו העוה"ב כש"נ תתן אמת ליעקב. ואי' בתנחומא (ר"פ זו) ההורג את הנפש בשגגה גולה לערי מקלט כו' ויעקב אבינו גלה לחרן בורח בנפשו ונתיירא כו' מכיון שראהו הקב"ה בצרה גדולה נגלה עליו בחלום. ויש להבין מה ענין גלות יעקב לענין הורג נפש בשגגה ומה ענין שנגלה עליו הקב"ה בחלום בעבור זה. ויובן דהנה ידוע שנחש הביא המיתה לעולם ע"י השפת שקר וזה מדת עשו כמ"ש (ב"ר שם) שנאת דמו של אדם בגופו והיינו קליפת רציחה. ויעקב מרכבה לאות ו' סימנא דחיי שהוא אות אמת (כמ"ש זוה"ק ר"פ ויקרא). והנה באדה"ר לא פעל עוד קלקול השקר כ"כ ולכן התודה לפני הקב"ה על חטאו. אבל קין שכבר עשה פגם המיתה והרציחה בפעל לכן כבר נתעה בשוא ושקר שהשיב השומר אחי אנכי ויצא כגונב דעת העליונה (ב"ר פ' כב). ועכ"ז דן אותו השי"ת כהורג נפש בשגגה כשז"ל (מד"ת בראשית) שטען לא ידעתי ולא ראיתי הרוג מימי וכי הייתי יודע שאני מכהו באבן והוא מת כו' ומפני זה נידון בגלות להיות נע ונד וגו'. והנה יעקב כשנכנס אצל אביו חרד מאד על נפשו כדאי' בזוה"ק (ח"א קמג א) שאז אמר אלה' בצרתה לי וגו' ה' הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה. ובודאי בשעת מעשה דן שעפ"י דין מותר לו לשנות מפני השלום וכדאי' בס"ח שמותר לומר מלתא דמשתמעא לתרי אפי. וכמו שאמרו ביעקב שאמר אנכי המביא ועשו הוא בכורך והי' מוכרח לזה כי היכי דלא יפוק חויא מאינון לווטין וכמו"ש בזוה"ק (שם). אולם לאח"ז כאשר ראה שנצרך עי"ז לברוח מפני עשו ולגלות לחרן היה מתיירא בנפשו שנראה בזה שעשה איזה פגם בבחי' אמת בזה עד שעי"ז הוצרך לברוח מפני יראת עשו שיהיה לו עי"ז שליטה עליו מפני שנמצא בו ג"כ איזה שמץ משקר שהוא כת עשו. וכמו שאמרנו שהשעבוד בא ע"י שאור שבעיסה שבלב מעין אותה קליפה. וע"ז נדמה לו שהיא כהורג נפש בשגגה שנתחייב גלות לחרן. וכענין דאי' (סנהדרין צז.) בהאי דאיקלע לההוא אתרא וקושטא שמי' ושינה שם מהאמת מפני דרך צניעות ומתו ב' בניו וגרשוהו משם שא"ל ולא תיגרי בהו מותנא ע"ש. וכמו כן דן יעקב בנפשו ששגג בזה שהורה היתר לנפשו בשמץ פגם השקר ועי"ז נתחייב גלות. ובזה נתמרמר מאד וצעק לבו אל ה' בצרתה לי וגו' הצילה נפשי משפת שקר שלא יהי' נדון נפשו בזה כשפת שקר. והגם שהיה כבר לאחר המעשה אמנם כי יש כח בתשובה לתקן גם את העבר שיתברר שהי' באמת. ועז"א המדרש כיון שראהו הקב"ה בצרה גדולה נגלה עליו בחלום. והיינו שעי"ז נתברר לו ליעקב אע"ה שלא פגם במדת אמת כלום. כידוע כי א"א לחלום בלא דברים בטלים (כמ"ש ברכות נה.) וליעקב אע"ה נגלה הקב"ה בחלום כמו בהקיץ באמת בלא שום דמיון כלל כש"נ והנה ה' נצב עליו. מזה בטח בנפשו שהוא דבוק במדת אמת אפי' בעת השינה ובודאי לא פגם בזה כלום. וכמו שאז"ל (ב"ר פ' סז) על מש"נ בא אחיך במרמה בחכמת תורתו. שעי"ז דוקא נתברר האמת שיקח יעקב הברכות השייכים לו באמת. והנה אי' בגמ' (יומא פג:) דר"מ אמר לההוא גברא חלמא דבי שמשי לית בהו ממשא והיינו חלומות של ליל שבת וכפירש"י ולכאורה עפ"י האמור נצרך להיות החלומות של שבת יותר אמת כשורש קדושת הזמן דשבת. אמנם ידוע מ"ש (ברכות שם) בסתירת הפ' בחלום אדבר בו וכ' וחלומות השוא ידברו ל"ק כאן ע"י מלאך כאן ע"י כו'. ודקדק בח"א שבודאי לא הי' חלום זה ע"י מלאך לגנוב ואם היה ע"י ההיפך האיך כיון לאמת שהצניע ר"מ כיסו שם. אמנם י"ל שהחלום הזה הי' ע"י רוחו של אביו שהיה רשע כמותו שהשיאו עצה לגנוב בשבת ולחללו לחפור בקברו. ולזה לא הועיל אימת שבת כי לא היה שומר שבת ועכ"ז כיון להאמת ברשעתו בעצת שקר. אבל הנפש שיש לה קצת אחיזה בקדושת שבת אפי' ע"ה מופיע עליו נקודת האמת לפי ערכו בזה שירא לשקר. ולערך הנפש כפי מדרגתו כמו"כ יש לו הרגשה בקדושת שבת להיות לו נטייה לנקודת האמת שהוא מעין העוה"ב עולם האמת:
1
ב׳ויצא יעקב בב"ר פתח אז תלך לבטח דרכך וגו' אם תשכב לא תפחד אז תלך לבטח זה יעקב דכ' ויצא יעקב אם תשכב לא תפחד מעשו ומלבן ושכבת וערבה שנתך וישכב במקום ההוא. רשב"נ פתח שיר למעלות אשא עיני אל ההרים אל ההורים למלפני ולמעבדני מאין יבא עזרי אליעזר כו' ואני לא נזם א' וכו' חזר ואמר כו' לית אנא מובד סברי מן בריי אלא עזרי !עעם ה' וגו'. להבין הפתיחה לפ' זו הנה במשלי כ' קודם לזה נצור תושיה ומזמה והיינו העצה של ד"ת שיועיל להשמר מהיצה"ר כענין שא' (סוכה נב:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד אם אבן הוא נימוח כו'. וע"ז בא פתי' המד"ר עמש"נ ויצא יעקב מב"ש וילך חרנה שמשמעות הפסוק מרמז שבין כך נטמן בבית עבר ללמוד תורה כי הי' לו לכתוב וילך יעקב מב"ש לחרן כמ"ש המפרשים. וע"ז מביא המד' אז תלך לבטח דרכך ורגלך לא תגוף. כי יעקב אע"ה פחד בנפשו כאשר גלה לחרן אולי הוא מצד שנדבק בו מלשון רמיה שהוא בחי' עשו ומה גם שהולך לבית לבן אבי הרמאים ושמא יתלכלך אצלו בחטא וילמוד ממעשיו. וע"ז היה עצתו לילך לבהמ"ד של עבר ועי"ז אז תלך לבטח דרכך ורגלך לא תגוף עדש"נ פן תגוף באבן רגלך והוא היצה"ר שנקרא אבן (כמ"ש סוכה שם) יחזקאל קראו אבן וע"י התורה אם אבן הוא נימוח. והתחלת הענין במשלי ה' בחכמה יסד ארץ בחכמה תושב"כ יסד ארץ היינו עוה"ז דו' אלפי שנה כנגד ו' ימי המעשה וזה נוסד ע"י תושב"כ כמו"ש (ריש ב"ר) אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה. כונן שמים בתבונה תבונה מבין דבר מתוך דבר והוא תושבע"פ ואי' בזוה"ק (ח"א מז ב) ביום השביעי דא תושבע"פ דאיהו יום שביעי וביה אשתכלל עלמא ע"ש וזהו כונן השכלול הוא בתבונה שהיא תושבע"פ. ואמר שמים דשבת יומא דנשמתין איהו ולאו יומא דגופא כו' ואי' בגמ' (סנהדרין צא:) יקרא אל השמים מעל זו נשמה. דיום השבת מעין עוה"ב וכנגדו אלף השביעי יום שכולו שבת. בדעתו תהומות נבקעו הוא עפמ"ש בזוה"ק (ח"א קיז א) שנרמז במש"נ נבקעו כל מעינות תהום רבה מבועי דחכמתא לתתא וזה ע"י דעת שבא בחבור חכמה ובינה ודעת רוה"ק כמ"ש רש"י תשא. ומשם שורש תושבע"פ כמ"ש רמב"ן ז"ל וז"ש בדעתו תהומות נבקעו. ושחקים ירעפו טל הוא טלא דעתיקא ושחקים שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים (כמ"ש חגיגה יב:) היינו הופעות ד"ת כענין מש"נ לכו לחמו בלחמי. והוא כנגד ג' אבות חכמה ובינה כנגד אברהם ויצחק ימינא ושמאלא ודעת כנגד יעקב הבריח התיכון וגו' וכמ"ש בזוה"ק (ח"ב יד ב ושם קעה ב'). ואח"כ אה"כ בני אל ילוזו מעיניך כענין מש"נ אל תתן שנה לעיניך וגו'. שהתושבע"פ נקנה בצער ומיעוט שינה כמ"ש במד"ת (נח) ויושב בטל כישן דמי והיינו שלא יסיח דעתו מהתורה. ואמר אח"כ נצור תושיה ומזמה ואי' בגמ' (סנהדרין כו:) תושיה דברים של תוהו שהעולם משותת עליהם ופירש"י דיבור וקרייה בעלמא כו' כתוהו הזה ואעפ"כ עולם משותת עליהן. ומזמה אי' בגמ' (ע"ז יז:) מאי מזימה אילימא תורה דכ' זימה כו' ה"ק מדבר זימה תשמור עליך ע"ש. וזהו נצור תושיה ומזימה נגד אנכי שכולל כל התורה כולה כמ"ש (שהש"ר) שבדבור אנכי נכלל כל התורה כולה בלבם וזהו נצור תושיה. ונגד לא יהיה כולל כל המל"ת סור מרע וזהו מזמה להנצל מדבר זימה. ויהיו חיים לנפשך וחן לגרגרותיך. גרגרותיך היינו בתאות האכילה שמצינו (פסחים פו:) השותה כוסו בבת אחת ה"ז גרגרן. והיינו שע"י ד"ת יועיל שגם האכילה תעלה חן לפני הש"י. וכן נכלל בזה כל תאות הגוף שמצינו ג"כ לשון גרגרן בנדה (עב.) והוא מפני שגם זה נקרא בכ' בלשון אכילה אכלה ומחתה פיה וגו' וכן בנשון חכמים (כתובות סה:) ולשון חן הוא אף שאינו נאה באמת וכמ"ש (מגילה יג.) אסתר ירקרוקת היתה כו' והיינו מדכ' ותהי אסתר נשאת חן וגו' וכן מש"נ ונח מצא חן דרשו בב"ר לא שהיה כדי אלא שמצא חן. וזש"נ וחן לגרגרותיך שע"י שיעסוק בתורה יהיו כל הנאות הגוף ג"כ בקדושה. וכמ"ש האריז"ל על אכילות שבת ויו"ט שאף בלא כונה רצויה הוא ג"כ בקדושה. ולעתיד יבורר ועמך כולם צדיקים וצדיק היינו מוגדר בתאות. ואח"כ אה"כ אז תלך לבטח דרכך וגו' והוא שיהי' קשור בשורש בהשי"ת ועדמ"ש בזוה"ק (ח"ב נד א) א"ז אלף אנקיב בחשוכי ונהיר לכל עיבר כו' ומטו לזיין. והיינו שהשי"ת יברר אותו בכל המדות עד השורש מאמר בראשית דכ' ישת חשך סתרו. ורגלך לא תגוף ע"י יצה"ר וכמו שאמרנו. ועז"נ אם תשכב לא תפחד עדמ"ש ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד ועיקר שלום ממלחמת היצה"ר שע"ז נאמר אין שלום בעצמי מפני חטאתי וזהו ושכבתם ואין מחריד מרוגז ומלחמת יצה"ר. וכן א' אם תשכב לא תפחד ודרש מעשו ומלבן שעיקר פחד יעקב אע"ה שלא ילמוד ממעשיהם ועיקר שאור שבעיסה בא בלב מקליפותיהם וכמ"ש כ"פ. ושכבת וערבה שנתך וישכב במקום ההוא ששם הראה לו השי"ת שאף בשינה קשור בהש"י וכמש"נ והנה ה' נצב עליו. ואח"כ אה"כ אל תירא מפחד פתאום שלפעמים מתלבש היצה"ר בלבוש דורש טובה ומלמד להועיל וכמו שמצינו ביעקב אע"ה כת"ח נדמה לו (כמ"ש חולין צא.) וזהו פחד פתאום שאין עולה על לב שזהו עצת יצה"ר. ואמר אל תירא מזה וממילא לא יירא משואת רשעים כי תבא שכך דרכו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ולמחר א"ל עשה כך כו' (כמ"ש שבת קה:). ועז"א כי ה' יהי' בכסלך בדברים שאתה כסיל בהם כמו"ש בפירש"י מירוש' והוא נגד פחד פתאום וכאמור. ושמר רגלך מלכד נגד שואת רשעים כי תבא. ופתח במד"ר בפסוקים אלו שבהן מרומז ענין יעקב אע"ה בהליכתו לחרן שהיה מקודם בבהמ"ד של עבר:
2
ג׳הנה בגמ' (סוכה שם) קודם מאמר משכהו לבהמ"ד אי' יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום כו' ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו. שנראה מזה שגם ע"י תורה אין עצה נגד יצה"ר רק בעזר השי"ת. והיינו מה שהיצ"ר מתגרה באדם מעצמו יותר ממה שנפקד שעל שם זה נקרא רשע כמו שדרשו זה ממש"נ צופה רשע לצדיק וגו' והוא שברשעתו רוצה להכשיל את האדם ועל זה שנטבע מיצירה היצה"ר לפי ערך כל נפש ונפש. עז"א (קידושין ל:) בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין. אבל מה שמוסיף היצה"ר מדיליה ע"ז אין בכח האדם לעמוד נגדו ואין הקב"ה בא בטרוניא וה' לא יעזבנו בידו שעוזר לו. רק לא לכל עוזר הקב"ה אלא למי שמצפה לזה והוא ע"י התפלה להשליך יהבו על ה'. ובזה יובן פתיחת רשב"נ אשא עיני אל ההורים כו' ואני לא נזם א'. ולכאורה מה ענין זל"ז לפי דרשתו אל ההורים למלפני כו' שהאבות נותנים בית והון אבל לא הרב. אמנם בא רשב"נ ללמד שבודאי לא הצטער על טובת עוה"ז רק הצטער על קטרוג היצה"ר בחלוקה השני' שלא יועיל לזה ד"ת כאמור. וע"ז מרמז למלפני שגם התורה שלמד מרבותיו שם ועבר לא הועיל לו ומאין יבא עזרי. והביא ראי' שעדיין לא אתפני יצה"ר מכל וכל שהרי הוצרך ליתן כל ממונו לאליפז כמ"ש במדרש. ומזה הרגיש יעקב שלא הועיל לו תורתו לרפאות את היצה"ר מכל וכל. שאם היה מועיל לא היה לו שום פחד מעשו וכמו שאמרנו שזה תלוי בזה ומה יהיה עוד תקותו להבא. וע"ז נתמרמר בנפשו מאד לשפוך שיחו לפני ה' כש"נ ויפגע במקום ואז"ל (ברכות כז:) שתיקן תפלת ערבית. והיינו שבחשכות הגדול שיהיה לכל נפש עד שאין לו שום עצה בעצמו עכ"ז ישליך בטחונו על ה'. וע"ז רמזו במד"ר לית אנא מוביד סברי מן בריי אלא עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ היינו שסובל ומרחם על כל הנפשות מרום המעלה שנקראו שמים עד שפל המדרגה שמכונים ארץ. וע"ז דרשו ושכבת וערבה שנתך שנ' וישכב וגו' שבזה נתגלה לו שדבוק ומקושר בהשי"ת גם למעלה מן הדעת ושכל האדם בעת השינה שנסתלקו המוחין ועכ"ז והנה ה' נצב עליו. וע"ז רמז דהמע"ה שוא לכם משכימי קום וגו' אוכלי לחם העצבים. היינו שלפעמים אי עצה גם בעסק התורה נגד היצה"ר. שזה נקרא אוכלי לחם העצבים שעסק התורה שקרוי לחם יש בו ג"כ ערבוב היצה"ר שנקרא עצבון. וכמש"נ ביעבץ לבלתי עצבי שלא ישגבני יצה"ר מלשנות (כמ"ש תמורה טז.) כן יתן לידידו שנה שרק שמי שהוא ידיד ה' כשלמה בנו שנקרא ידידיה וה' אהבו הוא מדובק וקשור בהשי"ת למעלה מן הדעת גם בעת השינה. וזה המדרגה נתגלה ליעקב בחלום והנה ה' נצב עליו כאמור ועי"ז ושכבת וערבה שנתך:
3
ד׳בתפלת ערבית דשבת אומרים ברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים. וסתם זמנים היינו קדושת ג' רגלים שנכלל בקדושת שבת גם קדושתם. והיינו כי קדושת חג הפסח הוא ענין גאולת מצרים ונמצא בשורש קדושה של שבת כמ"ש (שבת קיח:) אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהילכתן מיד נגאלין. ובתיקונים (תיקון כא) אי' ובג"ד אמרו קדמאי אם ישראל הוו מקיימין שבת אחת כהלכתה מיד הוו נגאלין. ואמרו קדמאי מרמז באמת על דרשת גמ' הנ"ל כי הוא באמת ענין א' שהשתי שבתות המכוון ג"כ על שבת אחת הנקרא בלשון שבתותי. וכמו שדרשו ממש"נ אשר ישמרו את שבתותי והמכוון על ב' הקדושות דשבת עלאה ושבת תתאה. וכדאי' בזוה"ק (ח"א ה ב) ע"פ את שבתותי תשמרו והיינו ה' עלאה ה' תתאה. כי ה' תתאה הוא בחי' התגלות מלכות שמים בנפשות ישראל ומזה מופיע היראה בנפשות ישראל כש"נ ואם אדונים אני איה מוראי וכדאי' בריש או"ח שכאשר ישים אל לבו שממ"ה עומד עליו מיד יגיע אליו היראה והבושה כו'. וענין יראה זו היא בלב וכמו"ש (יומא עב:) ע"פ לקנות חכמה ולב אין על עוסקין בתורה ואין בהם י"ש שנקרא בשם לב. וה' עלאה בינה לבא והיינו כשנקנה היראה כבר בפנימיות נקודה שבלב. וה' תתאה מרמז על היראה בחיצוניות וע"ז אז"ל (ירוש' דמאי) אימת שבת על ע"ה והיינו בחי' היראה בחיצונות הלב. והוא ע"ד אמרם (פ"ג דאבות) כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול ד"א ולעיל (פ"ב) אי' יפה ת"ת עם ד"א שיגיעת שניהם משכחת עון ונראה שנצרך לעול ד"א עם התורה. אמנם זהו רק לאחר הקלקול של אדה"ר שנאמר לו בזעת אפיך תאכל לחם וגם זה היה לטובתו כש"נ כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך. וכמו שאמרנו בענין יעודי עוה"ז הנזכרים בתוכחות שהמה אינם שכר המצות דבהאי עלמא ליכא ועיקר השכר לעוה"ב. רק הוא מה שהשי"ת מסייע להאדם שאם בחוקותי תלכו היינו כאשר נקבל עלינו עול תורה אזי יהיה נשפע עלינו כל צורכי עוה"ז בהרחבה בכדי שלא יטריד אותנו מקיום התורה ובודאי לא נתפשע בתאות עוה"ז מאחר שיהיה מגמתינו לקבל עול תורה. אמנם בהיפך ח"ו אזי בהכרח לייסר ביסורי חסרון שפע עוה"ז וכל זה לטובתינו כדי שלא נתפשט ח"ו בתאות עוה"ז. וזהו הענין ג"כ באדה"ר יציר כפיו של הקב"ה ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה היינו לקבל עליו עול תורה בפקודין דעשה ומל"ת (כמ"ש זח"א כז א) ועל מעמד זה לא נצרך שום יגיעה על פרנסתו. אמנם לאחר הקלקול שנכנס בו ידיעת ההיפך אזי הי' בהכרח לו להיות בזעת אפך תאכל לחם וכ"ז לטובתו כדי שלא יתפשט בענין התחות של עוה"ז וכאמרם ז"ל שיגיעת שניהם משכחת עון וכן אמרו (ברכות נח.) כמה יגיעות יגע אדה"ר עד שמצא פת לאכול כו'. והנה בכלל ישראל ביום השבת מעבירין מהם עול דרך ארץ שמוזהרים לבל לעשות שום מלאכה לסבת פרנסה והיינו מפני שמקבלים עול תורה בשמירת שבת בבחי' זכור ושמור שבדיבור א' נאמרו (כמ"ש ר"ה כז.). והיינו כי זכור הוא ענין התעוררות להמשיך עליו קדושת שבת בפעל מצד האדם כמ"ש (תו"כ ר"פ בחוקותי) זכור יכול בלבך כשהוא אומר שמור הרי שמירת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. והיינו שיזכיר האדם בפיו הודאה להשי"ת בקידוש היום אשר קדשנו וכו' ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו. והנה בלוחות ראשונות נא' זכור שאז היה קודם הקלקול והיה חרות על הלוחות שנחקק הד"ת על הלב והיה די להנפש רק לזכור בפה קדושת שבת הנשפע מלעילא והיה נשמר שלא ישכח שהיא אתר דלית ליה שכחה כמ"ש בזוה"ק. משא"כ לאחר הקלקול נצרך גם השמירה בלב בכל רגע ביום השבת לבל יהיה נשכח מלבו כי בתנועה קטנה יכול לבא לידי חיוב חטאת כענין פשט העני את ידו כו' ע"י הוצאה שהיא מלאכה גרועה. וע"י שמירת שבת זה בכלל נפשות ישראל מקבלים עליהם עול תורה ועי"ז מעבירין מהם עול ד"א. אך מפני שהוא רק בבחי' חיצונות שבלב כנ"ל לכן אינו פועל רק לפי שעה כי מיד אחר יום השבת נצרך ליגיעת דרך ארץ מפני שיגיעת וכו'. ואלמלי שמרו בנ"י שתי שבתות דהיינו שיהיה נקבע גם בפנימיות נקודה שבלב שהוא בחי' שבת עלאה בינה לבא אזי מיד הם נגאלין הגאולה שלמה. כי ע"י שיקבלו עול תורה באמת עד פנימיות נקודה שבלב יהיו מעבירין עול שעבוד מהנפש מכל וכל היינו כל מיני דחק וצער שבנפש הקדושה. שכל הגליות נקראו ע"ש מצרים ע"ש שהם מצירות לישראל (כמ"ש ב"ר פ' טז) וע"י שיהיה ד"ת נקנה בפנימיות נקודה שבלב יהי' אז הגאולה השלמה לכל נפשות ישראל מה שאנו מקוים ב"ב. וכדאי' (באדר"נ פ' כ) כל מי שנותן ד"ת על לבו מבטלין ממנו הרהורי כו' וקא חשב במספר שמונה הרהורים ומסיים שכ"כ בס' תלים פקודי ה' ישרים משמחי לב מצות ה' ברה מאירת עינים. שמה שניצול משמונה הרהורים הנ"ל מרמז כאשר נכנסים הד"ת בפנימיות נקודה שבלב שהוא בחי' בינה לבא דרגא תמינאה. כי נזדככים בו כל השמונה מדות שבלב שמבחי' מלכות ה' תתאה חיצונות הלב עד בינה ה' עלאה שהיא פנימיות הלב. וזה מרומז בב' הפסוקים משמחי לב ומאירת עינים. כי בהרהורי ההיפך נא' ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ואמרו (ברכות יב:) אחרי לבבכם זה הרהור מינות ואחרי עיניכם זה הרהור עבירה כי העין רואה והלב חומד. אמנם כשנכנסים ד"ת בעומק הלב נולד השמחה בלב והעינים מאירות בכל דבר לראות רק השגחתו ית' כש"נ שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. וכן אי' שם על מי שאינו נותן ד"ת על לבו שנותנין לו כל השמונה הרהורים הנ"ל ומסיים שם שכ"כ במש"ת והיו וגו' תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב. והיינו שזה עיקר המכוון שיהי' העבודה בפנימיות נקודה שבלב ומזה נולד השמחה בלב ועי"ז נגאלין מכל מיני הרהורים המצירים ומעיקים להנפש. וביחוד באים לזה ע"י קדושת שבת והוא זכר ליציאת מצרים.
4
ה׳וגם קדושת חג השבועות זמן מ"ת נכלל בקדושת שבת דכו"ע בשבת נתנה תורה לישראל. ואיתא בס' הבהיר לקח שביעי ושם להם במקומו והשאר גנזו לצדיקים כו' שבכל יום השבת מופיע האור הגנוז לצדיקים לע"ל שהוא מעין עוה"ב. וגם האור הגנוז הוא התגלות תושבע"פ שעז"נ וירא אלהים את האור כי טוב. וקדושת חג הסוכות שאומרים בו זמן שמחתנו יותר מבשאר מועדים שבהם ג"כ מצות שמחה. מפני שבסוכות נולד מעצמה השמחה מצד התגלות כבוד מלכותו ית' בימים הקדושים וכש"נ ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם. שמחו צדיקים בה'. וגם ביום השבת תקנו לומר ישמחו במלכותך והיינו שאף שאין בו מצות שמחה השמחה נולד בעצם מצד התגלות כבוד מלכותו ית' כמ"ש ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו. וכמו שדרשו (ספרי בהעלותך) וביום שמחתכם אלו שבתות והיינו שאז השמחה היא שלכם מצד הנפש בעצמה כענין דאיתא (סא"ר רפ"ג) שמחתי מתוך יראתי. וזהו ישמחו במלכותך בקבלת עול מלכותו ית' שהוא היראה. והנה גם קדושת שאר מקראי קודש נכלל בקדושת השבת. כי קדושת יוהכ"פ הוא מחילת עונות והוא ביחוד בשבת שאמרו (שבת קיח:) שאפי' עוע"ז כאנוש מוחלין לו ע"י שמירת שבת. והיינו עוד במעלה יותר מיוהכ"פ שיש ד' חלוקי כפרה ומי שיש בו ח"ה יוהכ"פ תולה ואין בו כח לכפר בשלימות ובשבת מוחלים אפי' עוע"ז כאנוש שיש בו חלול השם. וגם קדושת ר"ה שהוא יום הזכרון שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר (ר"ה טז.) וביום השבת הוא ביתר שאת ולזה כשחל ר"ה בשבת אין מהצורך להעלות זכרונינו לפניו ית' לטובה ע"י פעולת השופר מפני שהוא יום הזכרון בעצם כש"נ ויכל אלהים ביום השביעי ותרגם ירושלמי וחמיד. והיינו שכביכול נשא הבריאה חן וחמדה לפניו ביום השבת וכמ"ש (ב"ר פ' ט) עולמי עולמי הלואי תהא מעלית חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה הזו. וע"ז אומרים חמדת ימים אותו קראת וכמ"ש האבודרהם. שכל יום השבת נעשה כביכול חמדה לפניו כל בריאת שיה"מ להיות נזכר לפניו לטובה. וזהו זכר למעשה בראשית. ועיקר המכוון הם נפשות ישראל כמ"ש בראשית בשביל ישראל שנקרא ראשית:
5
ו׳וענין ברכתו מכל הימים שאומרים בשבת בין אם המכוון שהוא מבורך יותר מכל הימים בין אם המכוון שנמצא בו הברכה של כל הימים. לכאורה לא נמצא בכל ששת ימי המעשה ברכה על עצם היום רק ברכה לדגים ולאדם משא"כ ביום השבת שנא' ברכה על עצם היום כש"נ ויברך אלהים את יום השביעי. ויובן זה עפמ"ש (ב"מ קז:) ע"פ ועבדתם את ה' אלהיכם זו ק"ש ותפלה וק"ש הוא תורה כמ"ש הקורא כו' כאדם שקורא בתורה (ברכות י:) וע"י ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש (כמ"ש מנחות צט:) ועי"ז וברך את לחמך ואת מימך זו פת במלח וקיתון של מים. והיינו שע"י תורה ותפלה שבכל יום נתברך המאכל של כל יום שבכל יום נשפע ברכה מיוחדת בפרנסת האדם. וכדאי' בזוה"ק (ח"ב סב א) ע"פ ולקטו דבר יום ביומו לא ליבעי ליה לאינש לבשלא מזונא מן יומא ליומא אחרינא ובמכילתא ע"פ זה מי שברא יום ברא פרנסתו. ובסידור הרב ע"פ מדי חודש בחדשו מדייק למה נא' בחדשו. וי"ל כי חודש ע"ש התחדשות ולזה נא' בחדשו שמרמז שבכל ר"ח יש התחדשות אחר כמו שי"ב חדשי השנה כל א' י"ל צירוף הוי"ה מיוחד וגם אות מיוחד מי"ב פשוטות וגם אבר מיוחד כמ"ש בסי"צ וכמו כן בכל שנה יש בכל ר"ח התחדשות חדשה. וע"ז מרמז ג"כ ומדי שבת בשבתו שכל שבת יש לו התחדשות קדושה חדשה. ולכן נקראת כלה בכל שבת ושבת וכלה הוא רק פעם א' בז' ימי המשתה רק בכל שבת יש הארת קדושה אחרת מחדש. וכמו כן לשון דבר יום ביומו יורה שאין יום א' שוה לחבירו גם בבחי' שפע הברכה כי לא ברא הקב"ה שני ימים שוים וכמ"ש המחדש בטובו בכל יום תמיד מע"ב והמזון שבכל יום שייך לאותו יום ליתן חיות להאדם כפי שצריך ביום ההוא (ונת' תולדות מא' ח) וכן הוא משמעות הפשט בכ"מ שנא' דבר יום ביומו וכמו לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו שהוא מפני שאין יום שוה לחבירו בגודל וקוטן ולפי ערך שעות היום למלאכה כן סכום הלבנים. וזש"נ ועבדתם את ה' אלהיכם והיינו שלפי ערך התחדשות העבודה בנפש ע"י תורה ותפלה לפי ערך זה נשפע התחדשות הברכה בכל יום בפרנסת המאכל. כי קודם מ"ת היה הקב"ה מחדש בכל יום מע"ב ע"י התורה שהקב"ה מחדש הלכה בכל יום בב"ד של מעלה (כמ"ש ב"ר פ' מט). ולאחר מ"ת נמסר חידוש ההלכות לנפשות ישראל ולכן נקראים ת"ח בנאין שעוסקין בבנינו של עולם (כמ"ש שבת קיד.) שבונים בכל יום ע"י שנמצא בנפשם התחדשות בד"ת לטעום טעם חדש לא מצד ההרגל בכל יום ויום. ודרשו זה מתיבת ועבדתם שזה עיקר העבודה מה שנתחדש הרצון בנפש יותר מטבעו. כדאי' ע"פ בין עובד אלהים לאשר לא עבדו אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד כו' צא ולמד משוק של חמרין כו' (כמ"ש חגיגה ט:) וכ' בס' התניא מפני שהיה הרגילות לשנות פרקו מאה פעמים ופעם א' יותר על ההרגל נקרא עובד אלהים מפני שנתחדש לו הרצון בזה. וכן בענין עבודת התפלה יש בכל תפלה ותפלה בכל יום ענין חדש. כדאי' בכתבי האריז"ל שאין בירור של תפלה אחת דומה לחבירו בענין עליות העולמות. ולפי ערך התחדשות בנפש בכל יום בתורה ובתפלה לערך זה נתחדש בו השפעת הברכה בכל יום ויום מששת ימי המעשה בהמאכל שלו. וביום השבת נא' ויברך אלהים את יום השביעי ואז"ל (בב"ר) ברכו במן שהיה עומרו כפול בע"ש וגם לחם משונה בטעם ובריח ומראה (כמ"ש במכילתא). וע"ז אומרים ברכתו מכל הימים שכל השפעת הברכה של שי"המ שהיה נשפע לנפשות ישראל לפי ערך עבודתם בתורה ותפלה נקלט ונכלל הכל בקדושת יום השבת. וכמו שאמרנו שבתפלת ערבית אומרים וינוחו בה לשון נוקבא המקבל השפעת הברכה מכל עבודת שי"המ שעברו. ובש"ע של שחרית אומרים וינוחו בו והיינו שקדושת השבת הוא משפיע אז שפע ברכה על כל ששת ימי המעשה הבאים וזהו ברכתו מכל הימים:
6
ז׳ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה במ"ר וכי לא יצא משם אלא הוא כו' בזמן שהצדיק בעיר הוא זיוה הוא הדרה יצא משם פנה זיוה וכו' ודכוותה ותצא מן המקום וגו' ניחא דתמן לא היתה שם אלא אותה הצדקת בלבד אלא הכא דהוי יצחק ורבקה כו' לא דומה כו'. והיינו דק"ל למה כ' ויצא והול"ל וילך יעקב חרנה ומזה דיציאתו הי' עסק מיוחד וכמ"ש בפירש"י. ויש להבין למה למעלה בפ' תולדות כ' וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה ולא נזכר יציאתו מן המקום. ושם טפי ה"ל להזכיר יציאתו מן המקום שפנה הודה פנה זיוה דשם לא נשאר שום צדיק במקומו משא"כ כאן דהוי יצחק ורבקה וכקושית המד"ר רק דלא דומה כו' ולמה לא נזכר היציאה רק ביעקב ונעמי. אך הענין הוא מטעם שלא נזכר על האבות שהיו שופריה דאדה"ר רק על יעקב דאי' בגמ' (ב"מ פד.) שהי' מעין שופריה דאדה"ר ובזוה"ק (ח"ב קיא סע"א וש"מ) דהוה שופריה ודיוקנא דאדה"ר ממש. והיינו כאדה"ר קודם הקלקול. ולמה לא נזכר כן על אברהם ויצחק שבודאי ג"כ תקנו קלקול הנחש. דאי' במד"ר (ב"ר פ' יד) הרי אני בורא את האדם תחלה שאם יקלקל יבא אברהם ויתקן תחתיו. וכן אי' בזוה"ק (ח"א קכח א) דאמר אברהם לאדה"ר אנא זמין קמי קב"ה בגינך דלא תכסוף לעלמין ע"ש. וכן יצחק אע"ה בודאי ג"כ תיקן קלקול הנחש רק מ"מ לא נשלם התיקון שהרי יצא עוד פסולת מזרעם. ורק יעקב אע"ה שהיה כאדה"ר קודם הקלקול וכמ"ש פירש"י מב"ר והלא קל שבקלים אינו אומר כן אלא להוליד תולדות כו' והיינו שלא ידע כלל מהנאת הגוף שהוא עטיו של נחש רק לב להוציא בשר ולא לדבר אחר כמו שיהי' לעתיד (כמ"ש מה"נ קלז סע"ב) וע"כ לא עלה על דעתו שיש בושה בזה. וכמו באדה"ר קודם הקלקול דכ' ולא יתבוששו. וכן אי' בגמ' (שבת קמו.) עד ג' דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו כו' ע"ש. ואף למ"ד עד מ"ת היינו רק לזרעו שפסקה בשעת מ"ת וכמו שאמרנו דאלו ואלו דא"ח. אבל יעקב מצדו היה כאדה"ר קודם הקלקול וע"כ נאמר בגמ' ומ"ר על יעקב שהי' כשופרי' דאדה"ר ובזוה"ק שהי' שופרי' דאדה"ר ממש והוא דמות אדם שעל הכסא. ומטעם זה נכתב ביעקב יציאתו מבאר שבע ללמדנו שכ"ז שהיה בעיר הוא זיוה יצא משם פנה זיוה פנה הדרה. וכן נזכר יציאתה בנעמי שאז יצאה גם רות ובה נכלל נפש משיח שהוא יתקן כל פגם הנחש בכל אומה ישראלית. דיעקב אע"ה רק הוא מצדו תיקן כל הפגם והיה כאדה"ר קודם הקלקול. וכן פעל שמטתו שלמה שהוליד י"ב שבטים שלא היה בהן שום דופי. וזכו בשעת מ"ת שפסקה זוהמתן. אבל מ"מ יש עוד טענות על זרעו מעטיו של נחש. עד שיבא משיח שהוא יתקן הכל שכל ישראל יהיו כאדה"ר קודם הקלקול. וישחוט הקב"ה ליצה"ר ויבולע המות לנצח. ולכן ביציאת רות שהיה כלול בה נפש משיח נזכר יציאתה שעושה רושם שהיא זיוה וביציאתה פנה זיוה. והוזכר ביציאת נעמי שע"י השתדלותה הכניסה אותה תחת כנפי השכינה ויצא ממנה דוד שהוא משיח. ובעובד כ' בפסוק יולד בן לנעמי וכן היא גדלתו כמש"נ ותשתהו בחיקה ותהי לו לאומנת. ולכן נזכר בנעמי פנה זיוה וכו':
7
ח׳ובפירש"י נזכרו ג' לשונות בזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה. וכן נזכרו שלשתן במד"ר רות (רק דשם נזכר ג"כ הוא שבחה). הענין דכ' ה' אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת. והוא עפמ"ש במד"ר (סו"פ ואתתנן ושהש"ר ד) ישראל מעטרין את הקב"ה בעשרה לבושים. והיינו ע"ס שהאציל הש"י לבריאת העולם ונקראו לבושים. מלך לבוש בעשרה לבושים. גדלת מאד מורה על כ"ע שזה נקרא גדול שהוא למעלה מהתפיסה. דאל"כ אינו גדול רק בערך הקטן ממנו וזה לא שייך אצל השי"ת. וגדלת מאד היינו בלא תכלית והוא מדת א"ס. וכ' הוד והדר לבשת שהם ב' לבושים ראשונים. הוד נגד מדת כ"ע וכמ"ש (שבת פח.) שקשרו לישראל ב' כתרים בשעת מ"ת וכו' וכולן זכה משה ונטלן וכ' בתוס' של הוד היו לפיכך כשנטלן משה קרן עור פניו. ובמשה נקראו קרני הוד וכמ"ש במד"ת (סו"פ תשא) ופירש"י. והרי דהוד נקרא כתר. ולבוש הדר כנגד חכמה. ובזוה"ק פ' זו (קמח ב) ויצא וגו' רמז כד נפקו ישראל מבי מקדשא כו' כד"א ויצא מן בת ציון כל הדרה ובגמ' (יומא נד רע"א) מאי כל הדרה חדרה כו' ע"ש. ובודאי אינו מגיה הפסוק שהרי אף במקום שאז"ל אל תיקרי פי' השל"ה שאין הפי' שמגיה הפסוק רק המכוון שלא תוכל לקרוא כך רק שתקרא מקודם כך ואז תבין כקריאתו. ובודאי כאן כונת הגמ' שפי' הדרה חדרה והיינו ארון עם הלוחות שכוללין כל התורה כולה. וה' חומשי תורה כנגד ה"פ אורה שנזכר במאמר יהי אור (כמ"ש ב"ר פ"ג) וזה נקרא הדרה שהוא כנגד חכמה שהוא מדה ב' וכנגדה מאמר יהי אור מאמר ב' שבעשרה מאמרות. ולבוש הדר כנגד חכמה. וזש"נ הוד והדר לבשת שהם ב' לבושים ראשונים. (וע' פ' חיי מא' א' ואלו ואלו דא"ח). וכנגד זה אמרו הוא הודה והוא הדרה. והוא זיוה הוא כנגד בינה דזיו נקרא מה שמופיע מכ"ע. וזה לשון שמצינו בגמ' (ברכות יז. סד.) ונהנים מזיו השכינה. וכן בזוה"ק (ח"א קלה ב) נהנין מאותו זיו כו' והוא מה שמופיע ו' בריח התיכון לה' שהוא מדת מלכות שהם נק' דו"נ. וכן מה שמופיע מחכמה לבינה שנק' בזוה"ק או"א נקרא ג"כ זיו וז"ש הוא זיוה. ונזכר כאן זיוה באמצע הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה. שע"י הדעת המחבר חו"ב והוא פנימיות הכתר זורח מכ"ע לחו"ב ע"י קוצו של יוד. ומזה בא בינה שהוא מבין דבר מתוך דבר ונקרא זיו. וע"כ ביעקב אע"ה שהיה כלול מקדושת אברהם ויצחק נזכר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה כנגד ג"ר כח"ב. וכמו שמצינו ברע"מ (זח"ג רנז א) שכינתא אתקריאת שבת מסטרא דתלת דרגין עלאין דאינון ש' ג' כתרין כתר חכמה ובינה ואיהי בת כו'. ובזוה"ק (ח"ב רד א) ש' בת ש' רזא דתלת אבהן כו' רק באמת הכל א' שהאבות ענפים מג' ראשונות וכמ"ש בזוה"ק (שם קעה ב) חסד עלאה נפקא מחכמה כו' (שם יד ב) עביד לאברהם ברזא דחכמה ליצחק ברזא דתבונה ליעקב ברזא דדעת ע"ש. ויעקב כללא דאבהן וע"כ נזכרו בו ג' לשונות הודה זיוה הדרה כנגד ג' לבושים הראשונים. ואף שיצחק נשאר שם וכ' ביצחק ואוכל מכל ונדרש (ב"ב יז.) שלא שלט בהן יצה"ר והטעימו מעין עוה"ב. והיינו ג"כ שנתברר עד השורש בג"ר. מ"מ כיון שעדיין יצא ממנו פסולת ולא נתברר עד יעקב אע"ה שאז באמת נתברר גם יצחק שמטתו שלמה ונקרא ישראל. עיקר השלימות נתברר ביע"א שמטתו שלמה. ולכן כ' ביעקב ויצא יעקב שפנה הודה זיוה והדרה. וז"ש במד"ר לא דומה זכותו של צדיק א' לזכותו של שני צדיקים. אף שאמרנו שענין זה דהודה זיוה הדרה הוא רק ביעקב מ"מ כ"ז שהי' יעקב עם יצחק היה ניכר גם הזיו של יצחק שהיה ג"כ מבורר בכל המדות. רק כשהלך יעקב ממנו שוב לא ניכר שמטתו שלמה ושהוא מבורר בכל המדות אף בג' ראשונות ושפיר אמר פנה הודה זיוה והדרה שמרמז נגד ג' ראשונות. וכן ביציאת נעמי שהכניסה רות תחת כנפי השכינה שהיה כלול בה נפש משיח שיברר כל ישראל ויתקן כל פגם הנחש. ועל משיח נדרש (מד"ת סו"פ תולדות) ירום מאברהם ונשא מיצחק וגבה מיעקב. וע"כ גם ביציאתה כ' ותצא שפנה הודה זיוה הדרה שמרמז לג' מדות ראשונות וכאמור. וג"ס שבת כנגד האבות. וע"כ בסעודה ג' שכנגד יעקב אע"ה כללא דאבהן וכבר עבר השבת בשמירה שזוכין לקדושת האבות שהם ענפים מג"ר אומרים למיחזי זיו דז"א. למיחזי היינו הכרה בלב וכענין מש"נ ולבי ראה הרבה חכמה ודעת. והיינו זיו שמופיע ללב בינה לבא. וכן מדה אחרונה נקרא לב. וכמו שנדרש (יומא עב:) ולב אין על יראת שמים. וע"כ נקרא ג"כ זיו השכינה מה שמופיע בלב. רק בינה לבא היינו כשנכנס היראה למעמקי הלב וכמש"נ ולבבו יבין ושב. והיינו אימא עלאה והמדה הזו נקרא זיו על שם ההופעה וההארה מכ"ע. וזהו למיחזי זיו דז"א עפמ"ש באד"ר (קלו ב) נהירין אנפוהי דעתיק יומין באנפוי דז"א כו' וכדין אתקרי עת רצון ע"ש ואז ניכר שלימות הזיו וההארה בלב:
8
ט׳ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש. במד"ר שהשקיע הקב"ה גלגל חמה שלא בעונתה כו' ר"פ כו' אמר שמע קולן של מ"ה אומרים בא השמש אתא שמשא כו' מי גילה לו ששמי שמש כו'. ויש להבין למה שדרשו כי בא השמש על יעקב שנקרא שמש מה זה טעם שלן שם כי בא השמש מפני ששמע שקראוהו שמש. ויתכן לפי מה שא' שהשקיע חמה שלא בעונתה ומש"ה היה מוכרח ללון שם. אבל לדרשא זו יש להבין פי' הכ' וילן שם כי בא השמש. אך במד"ר אח"כ אי' תרכוסא של ג' רגלים הראה לו כו' את הוא רגל שלישי כו' חבל נחלתו מה החבל הזה פחות מג' אין מפקיעין אותו כך האבות אין פחות מג'. והיינו שהראה לו שהוא כל המרכבה הקדושה וכש"נ והנה ה' נצב עליו והוא בתכלית השלימות בעולם שהוא המשפיע האור בעולם והיינו אור קדושתו ית"ש. ואי' בזוה"ק פ' זו (קסג ב) ות"ח יעקב תושבחא דאבהן ואיהו כללא דכלהו ובגין דאיהו כללא דכלא בג"כ איהו קאים לאנהרא לסיהרא דיעקב איהו קאים לאתקנא לתפלת ערבית. והוא כי תפלות אבות תקנום כמ"ש בגמ' ומד"ר אברהם תיקן תפלת שחרית שנ' אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה כו' ותפלתו הוא בבוקר באור היום שמרמז שלא היה לפניו שום חשכות מאור קדושתו ית' והיה כעומד לפני המלך ממש. וכמו כן יצחק תיקן תפלת מנחה ג"כ עדיין יום הוא ולמדו מדכ' ויצא יצחק לשוח בשדה ואין שיחה אלא תפלה. שהי' ג"כ בהיר לפניו אור קדושתו ית"ש ושפך לפניו שיחתו כמספר למלך ענין מצבו ומשיח לפניו כל לבו. אמנם יעקב אע"ה כיון שראה שהוא תכלית הבריאה בעולם והוא שורש המרכבה כולה. והיינו כששמע שקראוהו המלאכים שמש אתא שמשא ששמו כשמו של הקב"ה שנקרא שמש כמש"נ כי שמש ומגן ה' אלהים (וכמו"ש סוטה י.) וכן אמרו (מגילה יח.) שקראו הקב"ה ליעקב אל כו' ויקרא לו ליעקב אל. וכן נקרא שמש שמאיר לסיהרא קדישא שתאיר אף בחשכת הלילה. ולכן לן שם ותיקן תפלת ערבית כמו שדרשו ממש"נ ויפגע במקום. והיינו שאף שיהיה לאדם החשכות שלא יראה אור קדושתו מחמת החשך הגדול שמחשיך לו ג"כ תועיל לו תשובה ותפלה שיזכה לראות אור מתוך החושך. וזש"נ ויפגע במקום כי פגיעה הוא לשון התדבקות ממש שכן מורה לשון פגיעה ומצד שהתדבק עצמו בהקב"ה הוא ממש כביכול אורו של הקב"ה. וזש"נ וילן שם שתיקן תפלת ערבית לאנהרא לסיהרא כי בא השמש שהמלאכים קראוהו שמש אתא שמשא וכדמסיק מי גילה לו ששמי שמש. וזש"נ אח"כ ויאמר וגו' מחרן אנחנו שאמרו במד"ר (פ' ע) מחרונו של הקב"ה אנו בורחים ויאמר להם הידעתם את לבן וא' במד"ר הידעתם את מי שעתיד ללבן עונותיכם כשלג. והיינו שיש ביכולת להסיר החשכות ולזכות לאור גדול:
9
י׳שבת הוא פרישת סוכת שלום וכו' שזוכין כל ישראל לקדושת ירושלים והמקדש. ובמד"ר פ' זו (פ' סט) ד"א מלמד שהראה הקב"ה ליעקב בהמ"ק בנוי וחרב ובנוי. מה נורא המקום הזה זה בנוי המד"א נורא אלהים ממקדשיך אין זה הרי חרב וכו' בנוי ומשוכלל לע"ל כמד"א כי חזק בריחי שעריך. הענין עפמ"ש בזוה"ק (קנא ב) בס"ת וירא והנה באר בשדה וגו' באר דרגא דאדון כל הארץ בשדה חקל תפוחין קדישין כו'. והיינו דיעקב אבינו ע"ה הבריח התיכון שהוא הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן. שכינתא תתאה כמ"ש בזוה"ק (ח"א כו סע"א) והיא חקל תפוחין קדישין. וביצחק אבינו כ' ויצא יצחק לשוח בשדה והיינו חק"ת שמדתו הוא היראה פחד יצחק. והוא שהאדם מביא היראה בלבו ע"י שישים אל לבו שממ"ה עומד עליו ורואה במעשיו. ויעקב אבינו מדתו נורא (וכמ"ש זח"ב עט רע"א) והיינו שנופל הפחד והיראה ממילא מצד השי"ת וזהו בינה שהוא שורש היראה. וז"ש בזוה"ק ונהר יוצא מעדן דא אמא עלאה וכו' והוא שיעקב מופיע היראה מלמעלה ואיקרי הקב"ה נורא. וז"ש הגדול הגבור מדת אברהם ויצחק גדולה וגבורה. והנורא דא יעקב וכ' נורא אלהים ממקדשיך שמבהמ"ק נופל היראה והפחד. וז"ש בגמ' (יומא סט:) אתא ירמיה ואמר עכו"ם מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא. אתא דניאל כו' משתעבדים בבניו איה גבורותיו כו' והיינו דמה שמשתעבדים בבניו אמרו איה גבורותיו. ומה שמקרקרין בהיכלו אמרו איה נוראותיו. והוא דכ' נורא אלהים ממקדשיך וכיון שמקרקרין בהיכלו הרי אנו רואים שאין נופל הפחד מבהמ"ק. ואח"כ אנכנה"ג אמרו אדרבה זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו כו' ובגליון הגיהו את כעסו וכגי' ע"י. והיינו שהוקשה לו לשון כובש יצרו על השי"ת. אבל באמת לשון יצר הוא חשק וכמש"נ שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך. והיינו שהתפלל שיהי' החשק שהתנדבו בלב שלם לעולם. וכשהחשק לטוב נקרא יצר טוב ובהיפך נקרא יצה"ר. ויתכן לשון כובש יצרו אצל השי"ת שיש לו חשק לנקום וכובש חשקו. ומ"מ מלשון גבורת גבורתו משמע שמצמצם גם את גבורתו וראי' לגי' ע"י כובש כעסו. ואח"כ מסיק ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת כו' והיינו שאף שנראה שאין נופל פחד ה' מבהמ"ק בחורבנו שהרי מרקדין בהיכלו מ"מ באמת נופל פחד ה' מבהמ"ק רק שהוא בהסתר והעלם דאל"כ היאך יכולה להתקיים. וזהו עומק דברי המה"ר שהוקשה לו קושית הזוה"ק פ' זו (קנא א) יהיה בית אלהים בית ה' מיבעי ליה כד"א כו' בית ה' נלך כו' וכן הוקשה להמד"ר דהול"ל אין זה כי אם בית ה' ועז"א שהראה הקב"ה ליעקב בהמ"ק בנוי וחרב ובנוי. מה נורא וגו' זה בנוי כד"א נורא אלהים ממקדשיך ואז נקרא בית ה' שהוא מפורש שנופל פחד ה' והיראה מבהמ"ק. ואין זה הרי חרב שאז בחורבנו אין מפורש שנורא שנופל פחד ה' מבהמ"ק שהרי מקרקרין בהיכלו ואז אינו נקרא בית ה' כי אם בית אלהים שזה השם נשאר אז בחורבנו שבהעלם נופל פחד ה' מבהמ"ק וכמו שאמרו אכנה"ג ואלו הן נוראותיו שאלמלא כו'. ואח"כ כ' וזה שער השמים בנוי ומשוכלל לע"ל וע"ז מביא המד"ר כד"א כי חזק בריחי שעריך וכמ"ש המת"כ. והגרסא כי אם בית אלהים בנוי וכו' אין לו ביאור שמחלק מאמר אין זה כי אם וגו' לשנים. והעיקר דדרש וזה שער השמים על בנוי ומשוכלל לע"ל דכ' התם בריחי שעריך וכמ"ש המת"כ מילקוט. וז"ש וזה שער השמים שבהמ"ק שלמעלה מכוון נגד בהמ"ק שלמטה וכמ"ש (פירש"י בשלח ממד"ר) ומקדש הג' יהיה בנוי בידי שמים וירד בנוי ומשוכלל וכמ"ש בפירש"י (ר"ה ל סע"א) וז"ש וזה שער השמים בנוי ומשוכלל לע"ל. שזהו הבהמ"ק שלמעלה שירד בנוי ומשוכלל. ויעקב קראו בית (כמ"ש פסחים פח.) והיינו שהקדושה בקביעות. ואף בחורבנו נורא אלהים ממקדשיך רק שהוא בהעלם וכאמור וזה שהראו ליעקב. ובשבת כ' לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו. שאז השי"ת פורש סוכת שלום עלינו וכו' שזוכין כל ישראל להרגיש הקדושה מבהמ"ק מדת נורא וזהו ע"י מדת יעקב אע"ה. וז"ש ביעקב וירא והנה באר בשדה דהבאר שם אדנ"י דרגא דאדון כל הארץ מדת מלכות. ויעקב הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן דמשקה להאי בירא והיינו שמופיע היראה משורשה מה' עלאה שיכנס היראה במעמקי הלב של כנס"י. וכמ"ש בזוה"ק (קנג א) דיעקב רתיכא עלאה ואמשיך ברכאן לההוא אתר ממבועא דכל מבועין והיינו מעדן וע"כ נזכר אצל יעקב ז' פעמים באר בפ' זו וכמ"ש בזוה"ק. דמספר ז' מורה על מספר שלם שהוא בשלימות. ובמשה כ' וישב על הבאר והוא כמ"ש בתקונים (תי' יג) ויעקב ודאי דיוקנא דעמודא דאמצעיתא מסטרא דלבר והא משה תמן הוה אלא מסטרא דלגאו הוה דא מגופא ודא מנשמתא. והיינו דמשה נשמתא והיה שורש נפשות ישראל. וע"כ כתיב בי' וישב על הבאר שהי' איש האלהים מאריה דביתא. וכמ"ש (בתנחומא ברכה) שהיה גוזר והקב"ה כביכול מקיים. ויעקב גופא שהוא מופיע הקדושה בכלל ישראל והוא הנהר המשקה הבאר. ונזכר ז"פ שמורה שהוא בשלימות שמופיע לכנם"י מעדן. והוא מדת נורא שמופיע היראה מהשורש מבינה שיכנס למעמקי הלב:
10
י״אבמד"ר ע"פ וישכב במקום ההוא ר"י אמר כאן שכב אבל כל י"ד שנה שהיה טמון בבית עבר לא שכב ור"נ אמר כאן שכב אבל כל כ' שנה שעמד בביתו של לבן לא שכב. ומה היה אומר ריב"ל אמר ט"ו שיר המעלות כו' מ"ט לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל. ישראל סבא. רשב"נ אמר כל ס' תהלים היה אומר כו' והנה על בית עבר אינו שואל מה היה אומר כי בודאי למד תורה. וא"כ מהו השאלה על בית לבן יותר. גם יש להבין הראי' על ט"ו שיר המעלות מזה הא' לולי ה' שהי' לנו וגו'. אמנם מפני שבבית לבן הוא מרמז על הגלות וחשכות הדורות ובודאי אז גם בלילה לא שכב לבו לתקן החשכות. והנה כמו שהג' מדות של האבות הק' הם שורש חיי עולם כמו"כ זלעו"ז ג' מדות ההיפך הקנאה והתאוה והכבוד שמוציאין את האדם מן העולם. והתאוה הוא ההיפך של אהבה חסד שבקדושה. וזהו ישמעאל פסולת אברהם שהחיות שלו התאוה וניאוף כמ"ש בזוה"ק. והקנאה כעס ההיפך של גבורה דקדושה והוא פסולת של יצחק עשו שופך דמים. והכבוד הוא המנגד לקדושת יע"א שמטתו שלמה. ומ"מ יש בירור בענין התנשאות. ויעקב אע"ה היה שפל בעיניו כמש"נ קטנתי מכל החסדים והוא השורש של תורת אמת שמניחים מקום גבוה והולכין למקום נמוך כמים. (כמ"ש תענית ז.) ועליהם דייקא נאמר כבוד חכמים ינחלו (וכמ"ש עירובין יג:) והנה יעקב אע"ה כאשר גלה לבית לבן אב הרמאים ושורש ההיפך בודאי נתן על לבו לתקן הפגמים של הג' מדות רעות. וע"ז אמר ריב"ל שהי' אומר ט"ו שיר המעלות והיינו לתקן פגם התאוה. כענין מ"ש (סוכה נא:) על ט"ו מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים כנגד ט"ו שיר המעלות שבתהלים. כי המספר ט"ו מרמז על איש ואשה כשמתנהגים בקדושה שכינה ביניהן י' באיש וה' באשה (כמ"ש סוטה יז. ופירש"י שם) וזה מרמז על שלימות חיות הקדושה מהעוה"ז ועוה"ב. כי יו"ד מרמז על שלימות עוה"ב והוא באיש ע"י לימוד התורה שהוא עץ חיים למחזיקים בה. וה' מרמז על שלימות חיי עוה"ז שאינה בת"ת רק בסייעתא בסיבת עוה"ז באקרויי בנייהו לבי כנישתא כו' (כמ"ש ברכות יז.) והנה אי' בגמ' (סוכה נג.) בשעה שכרה דוד קפא תהומא ובעי למשטפא עלמא כו' אמר כמה דמידלי טפי מירטב עלמא אמר ט"ו מעלות ואסקיה חמיסר אלפי גרמידי כו'. והענין עפ"י הידוע בזוה"ק שיצה"ר של תאוה י"ל תיקון ולכן נקרא לבן שיתלבן לע"ל כי היצה"ר נצרך לחדוותא דשמעתא. וע"ז אמרו ז"ל (שם) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד. והיינו היצה"ר של תאוה שנקרא מנוול. משכהו לבהמ"ד שיהיה התאוה והחשק לד"ת. וידוע כי מים שורש החסדים וחשק ואהבת התורה. ולעומת זה התאוה וחסדים זרים נקראו המים הזדונים ומי תהום רבה שהוא שורש העכו"ם שנא' עליהם כהמות ימים יהמיון. וע"י הט"ו שיר המעלות שאמר דהמע"ה העלה את מי התהום למירטב עלמא. והיינו לבחי' מים חיים שבקדושה לחמידו דאורייתא. וכמו שנרמז בזוה"ק (ח"א קיז א) ע"פ נבקעו כל מעינות תהום רבה מבועא דחכמתא לתתא. כי לעתיד יתעלו מי התהום למבועי דחכמתא לחדוה דאורייתא כנ"ל. וע"ז מרמז ריב"ל שהט"ו שיר המעלות אמר יעקב בבית לבן כדי לתקן הפגם של התאוה ולהעלותו לקדושה. מ"ט לולי ה' שהיה לנו יאמר ישראל סבא. ושם נא' אזי עבר על נפשנו המים הזידונים. ורק ישראל סבא העלה אותם ע"י ט"ו שיר המעלות כנ"ל:
11
י״בורשב"נ אמר כל ס' תהלים היה אומר. דהנה אי' (שוח"ט תהלים א) שדהמע"ה ביקש שהקורא בתהלים יטלו שכר עליהם כנגעים ואהלות. ולכאורה הו"ל לומר סתם כעוסק בתורה. ועוד אי' (חגיגה יד. וש"מ) שאמרו לר"ע מה לך אצל הגדה כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות כו' ויש לדקדק דהא מצינו (ב"מ קט:) כי מטית לשחיטת קדשים תא ואקשי לי והיינו שבסדר קדשים נמצא עמקות יותר. וגם בסדר הפסוק והיה אמונת וגו' מרמז חכמת על סדר קדשים (כמ"ש שבת לא.) והוא מפני ששם נמצא עומק החכמה ולמה נקטו נגעים ואהלות דייקא. וכן אמרו ז"ל (ב"מ נט.) על שונאי דוד ולא עוד אלא אפילו בשעה שעוסקין בנגעים ואהלות א"ל דוד כו' וגם אמרו ז"ל (פסחים נ.) אלו נגעים ואהלות שיקרין הן בעוה"ז וקפויין הן לעוה"ב וכל הני טעמא בעי למה נקטו דוקא נגעים ואהלות. וי"ל בזה עפ"י הידוע בשילוח ג' מחנות. ג' טומאות. זב ומצורע וטמא לנפש. שהמה ג"כ נגד הג' פגמים הנ"ל הקנאה התאוה והכבוד. כי טומאת צרעת על פגם לה"ר שבא מצד קנאה וכעס והוא מדתו של עשו שאין לה שום תיקון אף לע"ל כש"נ ולא יהיה שריד וגו' והגם שמצינו רוגזא דרבנן דטב כו' למיהב יקרא לאורייתא (כמ"ש זח"ב קפב ב) הוא רק בעוה"ז כל זמן שזרעו של עמלק קיים לכן נצרך לפעמים הכעם על סטרא דיליה. אבל לע"ל שיאבד זרע עמלק לא יושאר מזה כלל ולא יהיה לו שום תיקון. ולכן המצורע משולח גם ממחנה ישראל שאין למדה זו עליה בקדושה כלל. משא"כ הזב שכנגד פגם התאוה אינו משולח ממחנה ישראל מפני שיש לה עליה בקדושה בחמידו דאורייתא כנ"ל רק ממחנה לויה הוא משולח שאין לו דבקות בהקדושה ולשון לוי ממש"נ וילוו עליך. וטמא מת מרומז נגד פגם הכבוד והתנשאות. כי מזה נסתעף עיקר השבירה והמיתה בראשית הבריאה מהצמצום הראשון שנא' ה' מלך גאות לבש. שהוצרך כביכול בלבוש גאות לצורך מלכות שמים ומזה נסתעף בחי' מלכין קדמאין דמיתו מפני שכל א' אמר אנא אמלוך. ולכן אמרו (סוטה ד:) שכל אדם שיש בו גסות הרוח כאלו עוע"ז. וכענין שמצינו בנ"נ שאחר כל ההתנשאות שהיה מולך בכיפה אמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון. ובזה נבוא אל הביאור שעל נגעים ואהלות שהם פגם הכעס והתנשאות אמרו בגמ' שקפויין הן לעוה"ב מפני שהם בטלים מכל וכל שלא יהיה שריד לבית עשו. וגם יהיה בלע המות לנצח מפני שאז יהיה התגלות מלכותו ית' כש"נ ונשגב ה' לבדו ביום ההוא. וגם מטעם זה אמר לר"ע כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות מפני שהוא היה השורש מתושבע"פ והיה לו השגה גדולה מעין לע"ל כמ"ש (מד"ר ומד"ת חוקת) דברים שלא נגלו למשה נגלו לר"ע. לכן היה ביכלתו להיות עסקו בנגעים ואהלות אף שהם יקרים בעוה"ז להשיג תיקונם. וכן לטעם זה אמרו על דואג ואחיתופל ולא עוד אלא אפי' בשעה שעוסקים בנגעים ואהלות. כי זה היה עיקר הפגם שלהם מה שהיו חולקים על דהמע"ה כמ"ש (זבחים נד:) ועל דבר זה נתקנא דואג האדומי בדוד כו' והיה מחלקותו משורש הקנאה דהיינו טומאת נגעים. ובאחיתופל היה מצד התנשאות ובקשת הכבוד וכמ"ש (סנהדרין קא:) שראה צרעת זרחה לו על אמתו הוא סבר איהו מלך ולא היא בת שבע בתו דנפקא מיניה שלמה וז"ש שאפילו בשעה שעוסקים בנגעים ואהלות אינם מרגישים שזה עצם הפגם שלהם שעי"ז הם חולקים על דוד ועוד אומרים דוד כו'. וכן זה היה כונת דהמע"ה שביקש שיהא נחשב אמירת תהלים כעוסק בנגעים ואהלות היינו שיהי' ביכולת לתקן עי"ז אפי' שני פגמים הללו שחמורים והיקרים בעוה"ז. וע"ז יוצדק מאמר רשב"נ שכל ספר תהלים היה יעקב אומר בבית לבן. כי בודאי עסק לתקן שם כל הג' פגמים גם של קנאה וכבוד כמו פגם התאוה לדברי ריב"ל ומר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי שבודאי תיקן אז כל הג' פגמים לדורות כדי להגיע לשורש החיים שבקדושה שיהיה נשרש עי"ז בנו ג' מדות האבות הק'. והנה בקדושת ג"ס שבת נתקן ג"כ ג' פגמים הנ"ל כי בסעודת חק"ת שהוא כנגד יצחק אע"ה נתקן פגם התאוה כי הוא יושב בארץ הנגב שהיה מנוגב מכל התאוות שבעולם. ובסעודה דע"ק שהוא נגד אאע"ה נתקן פגם הכעם והקנאה כי מדת א"א שהיה נקי ומזוכך מבחי' הגבורות מכל וכל. ובס"ג דז"א שהוא נגד יעקב אע"ה נתקן פגם התנשאות. כי יעקב היה לו השפלות בעצם בנפשו כש"נ קטנתי וגו' ויעקב הקטן כש"נ מי יקום יעקב כי קטן הוא וכאמור:
12
י״גבזוה"ק פ' זו (קנג ב) ת"ח בכל אתר יובלת סתים דלא אתגליא ושמיטה אתגליא. ת"ח בשעתא דיעקב פלח שבע שנין קדמאין נפקא קלא כו' והאריך בזוה"ק. והענין דה' עלאה נקרא בזוה"ק אימא שמוליד ו"ה בן ובת. ו' דכליל שית ספיראן ובת מלכות. וכן לאה ילדה ו' בנים ובת ואח"כ רחל אולידת תרין צדיקים יוסף ובנימין יוסף צדיק לעילא בנימין איהו צדיק לתתא וכמ"ש בזוה"ק והיינו דיעקב ויוסף כחדא אינון (כמ"ש זח"א קעו ב) דאמת ושלום קשיר דא בדא (זח"ג יב ע"ב) שיוסף יברר ועמך כולם צדיקים. דכל מאן דאתגזר איקרי צדיק ואף שיש טענות על ישראל מ"מ ע"י המילה ועמך כולם צדיקים (כמ"ש בזח"א צג א). וזה היה כל עסק יעקב שיברר שמטתו שלמה והוא שורש כנס"י ויוסף המברר כנס"י ונקראו ישראל על שמו שארית יוסף וכמ"ש בב"ר (פ' עא) וזהו צדיק לעילא. ובנימין לתתא שומר הברית שישראל באמת כולם צדיקים ומזה בא הנצוח וכמ"ש בב"ר (פ' עג) שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל. וזש"נ לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך וגו' שתחלת כיבוש א"י הי' ע"י יהושע מיוסף ואח"כ שאול מבנימין שנצטוה לעשות מחיית עמלק ולא ננמר אז. ואח"כ ע"י מרדכי ואסתר מבנימין היה עיקר מחיית עמלק והיינו לבער הרע. וכן לעתיד הנצוח בעכו"ם יהיה ע"י משיח בן יוסף לבער הרע מישראל. ואח"כ יהי' משיח בן דוד להכניס קדושה וטוב בישראל. ואמר בזוה"ק (קנד א) וע"ד אינון שבע שנין קדמאין אתכסיין דלא ידע בהו יעקב בגין דהוו דיובלא ואינון דשמיטה אתגליין כו' שמתחלה היה עסק יעקב אע"ה בז' שנים מבינה עד יסוד. והיה עסק יעקב לתתברר בנסתרות שישראל קשורים בשורש בהש"י שרצונינו לעשות רצונך. ואח"כ הז' שנים דאתגליין לברר דבהמעשה והפעולה עמך כולם צדיקים. ולכן רחל אולידת תרין צדיקים יוסף שאמר את האלהים אני ירא. ובנימין דכל יומוי לא חטא כמ"ש בזוה"ק. ובאמת לא הוצרך יעקאע"ה לעבוד רק ז' שנים דכיון שנתברר מבינה עד יסוד זכה גם למדת רחל ג"כ דמה שהמתין ז' ימים בהילולא דלאה היה כדי להתברר ז' פעמים ז' וכמ"ש בזוה"ק רק שעבד אח"כ ז' שנים לברר עלמא דאתגליין והיינו לברר את ישראל במעשה ובפועל. ובשנה הז' נולד יוסף שהוא סיומא דגופא והוא מברר כל ישראל ועמך כולם צדיקים בפעולה ומעשה. וא' בזוה"ק ברחל פלח שבע שנין עלאין ואתאחד בהו בתרי עלמין כו' וילדה לאה ראובן שפתח בתשובה כמ"ש בב"ר (פ' פד) והיינו ע"י ד"ת. לוי שממנו יצאו משה ואהרן שהורידו כל הד"ת לישראל משה שושבינא דמלכא אהרן שושבינא דמטרוניתא כמ"ש בזוה"ק (ח"ג נג ב) ומיהודה יצא דוד ושלמה ומשיח. ומיששכר יודעי בינה לעתים וכמ"ש (יומא כו.) לא משכחת צ"מ דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר וכו' והיינו להכניס הקדושה והד"ת לישראל. ומבני רחל להגביר על הרע והיצה"ר כמ"ש איזהו גבור הכובש את יצרו ומזה בא הגבורה והנצוח. ולכן אין עשו נופל אלא ביד בניה. ולעיל בזוה"ק (קנב רע"ב) האי באר שבע זמנין כ' בפרשתא דא בגין דאיהו רמז לשבע כו' במשה לא כתיב אלא זמנא חדא כו' בגין דמשה אתפרש מכל וכל מביתא דלתתא ויעקב לא אתפרש כלל כו' וכבר אמרנו ממ"ש (תקו"ז תי' יג) דיעקב ומשה מסטרא דעמודא דאמצעיתא דא מגופא ודא מנשמתא. והיינו כמו שיעאע"ה היה כאדה"ר קודם הקלקול ולא ידע מרע כלל. כן משה כשנולד נתמלא הבית אורה (כמ"ש סוטה יב.) ולא קלקל מעולם והיה כאדה"ר קודם הקלקול. ומשה נשמתא ויעקב מרכבה לשם הוי"ה. ובזוה"ק (קנג ב) בגין לאשתכחא איהו שמים וכו' ושמים נקרא נשמה וכמ"ש בגמ' (סנהדרין צא:) אל השמים מעל זו נשמה. וכן יעקב נקרא שמש כמ"ש בב"ר אתא שמשא כו' וכן פני משה כפני חמה (ב"ב עה.) רק משה רבינו לא היה לו עסק בגופי ישראל שכבר ביררם יעקב בהז' שנים שעבד מעלמא דאתגליין שאז נולד יוסף בשנה הז' לברר גופי ישראל שהם בקדושה ונקראו בשר קודש וזהו יעקב גופא. ומשה רבינו שלא היה לו עוד עסק בגופי ישראל עיקר העסק שלו בנשמתא שהוריד הד"ת שהם שורש נשמות ישראל שהם מס"ר אותיות וחלקי אותיות התורה. וזהו מ"ש ישמח משה במתנת חלקו. שיום השבת יומא דנשמתין ולאו יומא דגופא (כמ"ש זח"ב רה סע"א) ולכן הוא חלק משה רבינו. וע"כ הוזכר אצל יעקב אע"ה ז' פעמים באר שהיה לו עסק בזה בהז' שנים אחר שלקח רחל. משא"כ משה שנקרא איש האלהים בעלה דמטרוניתא וז"ש מאריה דביתא ואסתלק לעילא וכו' על הבאר. משא"כ ביעקב שהיה לו עסק לברר גופי ישראל כ' וירא והנה באר. וכ' ז' פעמים באר לרמז שהוצרך לברר גופי ישראל שהם בקדושה עד שנולד יוסף בשנה ז'. וז"ש בזוה"ק ת"ח דאפילו לבן רמז ליה באינון שבע ולא ידע מאי קאמר דפתח וא' טוב דכתיב טוב תתי וגו'. והיינו דטוב מדת יוסף כמ"ש בזוה"ק (ח"א ס ע"א) טוב דא צדיק דכתיב אמרו צדיק כי טוב. והיינו כשיהיה מבורר מבינה עד מדת צדיק יסו"ע שהוא טוב ואח"כ תתי אותה לך. רק לבן לא ידע מאי קאמר והבירור היה בז' שנים שאח"כ ואז נולד יוסף בשנה ז'. ושבת כל גופי ישראל בקדושה שכל ענוגי הגוף הם מצוה. וזמ"ש דיומא דנשמתין איהו שהכל בקדושה:
13
י״דבסעודתא תליתאה דשבתא כ' והאכלתיך נחלת יעקב אביך (זח"ב פח ב) ובגמ' (שבת קיח) נחלה בלא מצרים כו' כיעקב שכ' בו ופרצת ימה וגו' ובב"ר (פ' יא) אברהם שאין כתוב בו שמירת שבת ירש את העולם במדה כו' יעקב שכתוב בו שמירת שבת כו' ירש את העולם שלא במדה כו' מפורש שבזכות שבת ירש נחלה בלא מצרים. ובמ"ר פ' זו (סו"פ סח) ריב"ל פתר קרייה בגלות ויצא יעקב מב"ש המד"א שלח מעל פני ויצאו. וכן איתא במ"ר (וישלח פ' עה) אביו למה חזר וברכו כו' א"ל בא ואברכך ברכה של גליות כו' וכן בזוה"ק (קמח ב) ויצא יעקב וגו' רמז כד נפקו ישראל מבי מקדשא כו' כד"א ויצא מן בת ציון וגו' והיינו דמעשה אבות סימן לבנים. וכמו שחשב הרמב"ן מה שמרמזין לבנים וכאן התחיל הגלות שגלות יע"א לחרן היה בעירום ובחוסר כל כמש"כ כי במקלי עברתי את הירדן. ובמ"ר ר"פ זו שאמר מאין יבא עזרי (ונת' למעלה) והוא היה רומז לגלות ירושלים וכמ"ש וע"כ הזכיר בהגדה צא ולמד מה ביקש לבן כו' דקאי על מה שאמר והיא שעמדה כו' שבכל דור וכו' והקב"ה מצילנו. ועז"א צא ולמד כו' ולבן ביקש לעקור את הכל. והיינו שגלות יעקב היה שורש כל הגליות ושהורה לנו שהקב"ה מצילנו מידם. ואמר הלשון צא ולמד כו' שבכתוב לא נזכר שביקש לבן לעקור את הכל רק צא ולמד מפ' בכורים דמצות בכורים מורה שישראל קשורים בשורש המחשבה במאמר בראשית. וכן מצינו בתנחומא (תבא) כמה מתחטאין כו' שאומר איני זז מכאן עד שתעשה צרכי היום הזה. ולמעלה (ראה יא) אי' בזכות ב' דברים מתחטאין בזכות שבת דכתיב כו' אז תתענג על ה' והיינו כמו שנדרש (שבת שם) כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו שנ' והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך כו' זה עונג שבת. והיינו דבשבת יש התגלות עתיקא שהוא מקוצא דיוד דלעילא וזהו על הוי"ה למעלה מאותיות השם. וכמ"ש בזוה"ק (ח"ג עט ב) ואז זוכין שכל משאלות לבו הם לטובה. ואמר זה בתנחומא על מביא בכורים ג"כ שהוא מתחטא לפני המקום ואומר איני זז מכאן עד שתעשה צרכי. והוא דבשעת הבאת בכורים שהוא ראשית אז ג"כ מתגלה שישראל קשורים במאמר בראשית בראשית המחשבה. ושם בפ' בכורים כשבא להזכיר יציאת מצרים שהיה גלות ראשון הזכיר קודם לזה ארמי אובד אבי. והיינו מטעם שזה היה שורש כל הגליות שלבן ביקש לעקור את הכל. וכ"כ בב"ר (פ' עד) ומלאכה הצילה נפשות את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים. וכאן נרמז שלבן ביקש לעקור את הכל רק שהשי"ת הזהירו. וכמו שאמר לבן יש לאל ידי לעשות עמכם וגו'. וכיון שזה היה התחלה ושורש לכל הגליות ע"כ כשיצא יעקב נתיירא מאד וא"ל השי"ת ופרצת ימה וקדמה וגו' שבכל מקום שילך תלך עמו קדושת הארץ וכמש"נ ושמרתיך בכל אשר תלך וזהו נחלה בלא מצרים. וכן היה שאח"כ נתברר שבבית לבן היה לו עיקר השלימות שנולדו כל הי"א שבטים ונתעברה מבנימין רק שלא רצה שיושלמו אלא בארעא קדישא וכמ"ש בזוה"ק (קנח א). וכן היה בגלות מצרים שלבד השעבוד בגופים כ' וירעו אותנו המצרים שעשו אותנו רעים וכמו שדרשו ע"פ גוי מקרב גוי שהיו כעובר בבטן אמו והיו מוקפים ומשוקעים כ"כ בקליפת מצרים. ומ"מ היה זה הכנה למתן תורה שזכו ע"י יסורין (כמ"ש ברכות ה.) והיינו יסורי גלות מצרים וכן שם במצרים נשלמו אומה שלימה כנס"י. וכמש"נ ליעקב אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם והיינו ס' ריבוא נפשות. ואי' (ב"ר פ' עט) שלא נפטר יע"א עד שראה ס' ריבוא מבני בניו. וכן בגלות בבל אי' (שהש"ר ד) כי רבים בני שוממה וגו' הוי צדיקים הרבה העמידה לי בחורבנה יותר מצדיקים שהעמידה לי בבנינה. וכן עיקר התפשטות תושבע"פ היה בבבל ע"י אנשי כנה"ג שאמרו העמידו תלמידים הרבה כו' וכמ"ש (סוכה כ.) עלה עזרא מבבל ויסדה כו' וכל זה היה מעשה אבות סימן לבנים. וכן כל נפש מישראל בפרט המקבל עליו עול תורה מעבירין כו' (כמ"ש פ"ג דאבות) ולא אמרו העוסק בתורה כלשון שאמר (פ"ו) שאין לך ב"ח אלא מי שעוסק בת"ת. אלא דכאן מיירי כשהוא בגלות שאינו יכול להיות עוסק בתורה. עכ"פ כשמקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו כו' וע"י שמירת שבת זוכין לנחלה בלא מצרים. ובסעודה ג' שכבר עבר יום השבת בשמירה אז והאכלתיך נחלת יעקב אביך והיינו שתלך עמו הקדושה בכל מקום שילך. וזהו שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו' וכ' ביום הניח ה' לך וגו' ומן העבודה הקשה אשר עובד בך. ונדרש בזוה"ק (ח"א מח רע"ב וש"מ) על יום השבת שהוא יום הניח והיינו שאף כשהוא בתוך העבודה הקשה אז ג"כ יהיה לו נייחא בשבת כיון שביום השבת כל א' מישראל מקבל עליו עול תורה באמת:
14
ט״ומפטירין שובה ישראל וגו' והשייכות להפרש' בפשוטו הוא ראש הפ' ויברח יעקב וגו' אך באמת כל ענין הפרשה מרמז ויצא יעקב דנפיק מכללא דארעא דישראל וילך חרנה אזל לרשו אחרא כמ"ש בזוה"ק ר"פ זו. וכן מרמז על הגלות כמו שאמרנו מהזוה"ק והמ"ר. וכ' וירא והנה באר בשדה ששם נבנה כל כנס"י וכן איתא בב"ר ע"פ מחרן אנחנו מחרונו של הקב"ה אנו בורחים ויאמר להם הידעתם את לבן מי שעתיד ללבן עונותיכם כשלג. שתכלית הגליות לתקן כל נפש מישראל שקשורים בשורש בראשית המחשבה במאמר בראשית. וכ' אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימי בראשית ועד עכשיו כשלג ילבינו (כמ"ש שבת פט:) והיינו שיהיו זדונות נעשות כזכיות. ולכן מפטירין בפ' שובה ישראל וגו' והוזכר בו ג' פעמים לבנון. אהיה כטל לישראל והיינו טלא דעתיקא שהוא מאמר בראשית שלא נאמר בו ויאמר שהוא שכל הנעלם מכל רעיון. וישראל קשורים בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. ואם יהיו חטאיכם וגו' כשלג ילבינו. יפרח כשושנה היינו שכינתא כמ"ש בזוה"ק (ח"א א) מאן שושנה דא כנס"י. ויך שרשיו כלבנון עפ"י מ"ש (יומא לט:) למה נקרא שמו לבנון שמלבין עונותיהן של ישראל. וכתיב ויך שרשיו כלבנון שבשורש הם קשורים ומושרשים. ואח"כ כ' וריח לו כלבנון והוא עדמ"ש (עירובין כא:) הדודאים נתנו ריח אלו ואלו עתידין שיתנו ריח. והוא שאף התאנים הרעות רשעים גמורים עתידין שיתנו ריח. ורש"י פי' מתרגום יונתן וריחהון כריח קטורת בוסמיא. והיינו שבקטורת ערבו חלבנה שמרמז לפושעי ישראל כמ"ש (כריתות ו:) שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכ' בין סממני הקטורת. והיינו שגם החלבנה נותן ריח טוב כשהוא יחד עם עשר סממני הקטורת. וכן פושעי ישראל יתנו ריח כשהן באגודה. ואח"כ כ' זכרו כיין לבנון ומזה מייתי התוס' (פסחים קו. ד"ה זוכרהו) דזכירה כ' על היין ומייתי גם קרא דנזכירה דודיך מיין לענין קידוש היום ובפרט יין לבנון שהוא יין נסכים דמתנסך בבית מקדשא וכמ"ש בתרגום יונתן. והוא זכור אתר דלית לי' שכחה ולא קיימא ביה שכחה (זח"ב צב ב):
15
ט״זובזוה"ק פ' זו (קסב סע"ב) ת"ח ישבעו עצי ה' ארזי לבנון מאן לבנון הא אוקמוה. והיינו שמצינו בזוה"ק (ח"ב ג א) דהא קול אתי לדבור כו' דהא לית קול בלא דיבור ולית דבור בלא קול וע"ד אתי מלבנון כלה דעקרא דתרווייהו מלבנון קא אתיין ע"ש. והיינו דמפרש לבנון על בינה אימא עלאה שמוליד בן ובת והיינו קול ודבור דבור מלכות וקול ו' ז"א דאיקרי אות אמת. וכאן מפרש לבנון על הדעת שהוא פנימיות הכתר כידוע. והוא כעין דרשת הגמ' לבנון שמלבין עונותיהן של ישראל. והוא אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות מו' ימי בראשית כשלג ילבינו וכמו שאמרנו וז"ש הא אוקמוה שלשון זה מורגל בזוה"ק על דרשות רז"ל בס' הנגלים דמה שנזכר בס"ת הלשון הא אוקמנא כידוע וז"ש אשר שם צפרים יקננו באן אתר בלבנון ואלין אינון תרין צפרים דקאמרן בכמה אתר כו' עלאין ונפקין מלבנון דאיהו לעילא ורזא דמלה וללבן שתי בנות וגו' והיינו עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא יובלא ושמיטה שכינתא עלאה בינה ושכינתא תתאה מלכות ונפקין מלבנון הוא הדעת פנימיות הכתר וז"ש דאיהו לעילא ואז היו בגלות תחת יד לבן בקליפה וז"ש ורזא דמלה וללבן שתי בנות וזה כל ענין הפרשה: ומה"ט אין שום פרשה פתוחה או סתומה. שהפרשיות הם ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה וכמ"ש בריש תו"כ הובא ברש"י. וכאן כל הפרשה ענין אחד הוא שמרמז לבנין כנס"י וז"ש בזוה"ק (קסג א) אם חכמת חכמת לך וגו' דהא כל מילי דאורייתא כלהו מלין עלאין ויקירין וכל מלה ומלה כתיב בה ויקרה היא מפנינים וכו' עייש"ב. וזה הוזכר בכמה מקומות ונכתב בפרשה זו ביחוד מפני שנראה ספורי מעשיות. ובאמת הם סודות עלאין וכל הפרשה עסק א' איך שעבד יעקב ז' שנים והוציא מת"י לבן הב' בנות. מקודם לאה נגד עלמא דאתכסיא שישראל קשורים בשורש כמ"ש שרצונינו לעשות רצונך וכו' והז' שנים היינו נגד הז' מדות מבינה עד יסוד ואח"כ זכה לרחל אחר ז' הימים להתברר ז"פ ז'. ועבד אח"כ עוד ז' שנים עד שנולד יוסף לתקן המעשה והפעולה של כל ישראל דכתיב ועמך כולם צדיקים כמו שאמרנו. וזה כל העסק שהוציא מתח"י לבן הב' בנות תרין צפרים. וכ' חסידה ברושים ביתה שית בנין עלאין שית סטרין דעלמא כמ"ש בזוה"ק והיינו דעלמא עלאה נקראה אימא שמוליד ו' המדות ומדה אחרונה שנקרא ברתא ואח"כ עבד עוד ו' שנים בצאן להוציא כל הכנס"י. ונרמז במ"ש בב"ר (פ' עג) שהיה לו ס' ריבוא עדרים ומספר ס"ר הוא מכוון לנפשות בני ישראל ששורש כנס"י ס' ריבוא כמנין אותיות וחלקי אותיות שבתורה. והיה כל עסקו אז והכשבים הפריד יעקב וגו' שבירר הכנס"י וכמ"ש בזוה"ק (קסג ב) ולא שתם על צאן לבן דלא שוי חולקיה ועדביה עמהון כו' ובס"ת (קסב סע"א) עדרים אפריש ליה לגרמיה כו' וזה כל ענין הפרשה שכל הכנס"י היה בגלות אצל לבן בקליפה והוציאם יעקב משם. ומזה ענין ההפטורה וכמו שאמרנו. וכן מזמור של שבת מתחיל טוב להודות לה' ובפרדר"א שכל מי שמודה ועוזב כו' דכ' מודה ועוזב ירוחם ומסיים צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה. לבנון שמלבין עונותיהן של ישראל דשבת זמן תשובה לתקן בשורש אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימי בראשית כשלג ילבינו:
16
י״זאחר הבדלה
17
י״חה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים וגו' א"ל משה אתה נותן קצבה לברכותינו כו' א"ל זו משלי הוא כשיבא הקב"ה ויברך אתכם כאשר דבר לכם (כמ"ש ברש"י ובמ"ר) והוא שברכת השי"ת הוא בלא קצבה ומספר אך תוספת קדושה של השי"ת אלף וכמ"ש בזוה"ק פ' זו (קסא א) אלף עאנין ואלף אמרין ואלף עזין הוו מייתי ליה יעקב בכל ירחא וכו' ויברך ה' אותך לרגלי וברכתא דלעילא לא איהו פחות מאלף מכל זינא וזינא כו'. והענין כידוע מס' המקובלים בסוד המספרים שהם ד'. יחידות עשיריות מאות אלפים ורבוא הוא רק לשון ריבוי מספר מרובה וחוזר ד' המספרים האלו אלף עשרת אלפים וכדומה וכן לעולם. וד' מספרים האלו הם כנגד ד' עולמות שהם כנגד ד' אותיות השה"ק. והברכה כשנשפע מעילא לתתא הוא בעולם אצילות יחידות בסוד ולפני א' מה אתה סופר. ובעולם בריאה שכלול מעשר הוא עשיריות. וביצירה כלול מעשר הוא מאות עד שבא לעולם העשיה הוא אלף. וכן בשבת דכ' ויברך אלהים את יום השביעי ברכת ה' הוא בלא שיעור רק מה שנשאר לו' ימי המעשה. וכמו שחשב האריז"ל דבתלתא יומי דבתר שבתא נשאר הרשימו במדרגות נשמה רוח נפש. ובתלתא יומי דקמי שבתא הופעת הקדושה משבת הבא במדרגות נפש רוח נשמה. והם ג"כ כנגד ג' עולמות הנזכר וכמ"ש בתקו"ז (תי' ו) דמכרסיא אינון נשמתין ומהאי חיה רוחין ומאופן נפשין ואינון בבריאה יצירה עשייה כו' והיינו שהנפש מעולם העשייה והרוח מיצירה עולם המלאכים והנשמה מבריאה עולם הכסא. וכשנשאר הרשימו דקדושה משבת לתלתא יומי דבתר שבתא התוספת קדושה של השי"ת אלף כאמור. ואח"כ בתלתא יומי דקמי שבתא זוכין ג"כ מקדושת שבת הבא אלף כנגד נר"נ וג' עולמות הנזכר ואח"כ בשבת ויברך אתכם כאשר דבר לכם. ברכה בלא שיעור ומספר שברכת השי"ת אין לה קצבה כאמור. ויעקב אמר ויברך ה' אותך לרגלי וברכת ה' הוא בלא שיעור רק לעיקר הברכה לא זכה לה לבן כלל רק מה שהשפיע יעקב אע"ה ללבן וזה חשב בזוה"ק אלף עאנין אלף אמרין כו' שהוא התוספת שהשפיע יע"א ללבן ואמר דהתוספת מהברכה ג"כ היה לרגלי אבל עיקר הברכה מהשי"ת זכה יעקב אבינו ע"ה. ואצל לבן היה נקרא התוספת ברכה אבל בישראל שהם שורש הקדושה נקרא תוספת קדושה:
18