פרי צדיק, ויגש ד׳Peri Tzadik, Vayigash 4
א׳ויגש אליו יהודה במד"ר אחד באחד יגשו זה יהודה ויוסף ורוח לא יבא ביניהם אלו השבטים לכאורה מה ענין פסוק זה המדבר בלויתן לענין השבטים. אמנם כי בזה גילה המדרש שעיקר שלימות הישועה נגמר דייקא ע"י שנתאחד יהודה עם יוסף ולא ע"י שום שבט אחר. ובזה דייקא נגמר כלל קדושת ישראל שהם נקראים ע"ש יוסף שארית יוסף (כמ"ש ב"ר פע"א) וע"ש יהודה יהודי אנא (כמ"ש שם פ' צח) כי ע"י שניהם ביחד נשלם קדושת ישראל לקיום עולם. כי בחי' יוסף להיות יראת ה' על פניו תמיד שיהיה נשמר מכל נדנוד דבר רע ח"ו כמ"ש בו את האלהים אני ירא וזהו בחי' צדיק. אבל אין בזה קיום להכלל מפני שאין רוב צבור יכולים לעמוד בו זולת כשיצטרף לזה בחי' יהודה שאמרו (סוטה לו:) שנקרא כולו על שמו של הקב"ה. והיינו שנמצא בו כל שם הוי"ה וגם אות דל"ת שעל ידה נשלם ה' אחרונה בחי' התגלות. מלכות שמים. כמ"ש בזוה"ק ה' דלת הוית דהיינו ע"י שהאדם בדלות ושפלות להכיר דלית ליה מגרמיה כלום. כי כל מעשיו גם היראת שמים שלו הוא רק מכח הש"י ע"י זה נשלם בחי' התגלות מלכות שמים. וזהו שנקרא כולו על שמו של הקב"ה היינו שכל עניניו הוא מוסר להשי"ת. וע"י ב' הבחי' של יהודה ויוסף נשלם כל העבודה בשלימות. כי ראשית הכל היראה בחי' יוסף כש"נ ראשית חכמה יראת ה' והיראה מצד האדם וזה מדרגת יוסף. ובחי' יהודה היא עדמש"נ הן יראת אדני היא חכמה היינו שגם היראה היא בידי שמים. ואיתא (קה"ר פ' ט) עיר קטנה זה מצרים ואנשים בה מעט אלו אחי יוסף כו' ובא אליה מלך גדול וסבב אותה זה יוסף כו' ומצא בה איש מסכן חכם זה יהודה וכו' ואדם לא זכר וגו' אמר הקב"ה אתון לא אדכרתוניה אנא מדכר ליה ואת יהודה שלח לפניו וגו'. והוא לרמז דברינו שא' מלך גדול זה יוסף כי מי שיש בו הכח ממשלה להתגבר על יצרו להיות סר מכל רע רק ביראת ה' כל היום נקרא מלך גדול. ובנה עליה מצודים גדולים היינו שבענין זה היה לו טענה על אחיו שאינם בשלימות כמותו. וע"ז הביא את דבתם רעה אל אביהם ומה גם כשראה עתה שעשו שלא כשורה במה שמכרו אותו. ומצא בה איש מסכן זה יהודה היינו בחי' הדלות והשפלות בעצמו לידע בנפשו שהכל הוא מהש"י. ועי"ז ומלט הוא את העיר שנשלם ונתקן הכל ואדם לא זכר וגו' שעפ"י פשטיות הפרשה לא נראה שעיקר התגלות הישועה פעל יהודה דייקא. רק מזה שנא' ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו ואמרו (מד"ת) להתקין לו בית תלמוד כו' שיהא מלמד את השבטים. שאינו מובן עפ"י פשוט למה הוצרך יעאע"ה לזה לשלוח את יהודה דוקא ולמה מזכיר אל יוסף. רק שזה היה לאחר שנתודע ליעקב אע"ה שנעשה בזה התגלות הישועה להיות נבנה ונתקיים קדושת ישראל לדורות ע"י שבטי יה בלא שום פגם. והנה מקודם לזה נא' ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק ופירש"י והוא מב"ר חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו. והקשה הרמב"ן שהיה צריך לומר לאלהי אבותיו ועוד שאר דקדוקים. והנראה בזה עפ"י פשוט כי באמת לא נאמר כאן ביעקב שבנה מזבח בבאר שבע רק ויזבח זבחים. ונראה מזה שהקריב על אותו מזבח שבנה יצחק בבאר שבע כנאמר בכתוב. אבל באאע"ה לא מצינו שבנה שם מזבח אלא ויטע אשל בבאר שבע ואמר (סוטה י.) פונדק לאורחים. ולזה נאמר לאלהי אביו יצחק מפני שלא היה לו שם רק המזבח של יצחק. ועכ"ז קשה למה לא הקריב בחברון מיד טרם לכתו לבאר שבע ולהקריב על המזבח שבנה אברהם. עז"א שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו ולכן הלך לבאר שבע. ובב"ר (פ' צד) איתא ר"י אמר שחייב כו' ור"ל אמר על ברית השבטים הקריב משמע דר"ל בא ליישב זה בדרך אחר וצריך ביאור. וענין המכוון בזה כי אאע"ה היה תחלה לגרים (כמ"ש חגיגה ג.) כי ענינו היה להקריא שמו של הקב"ה בפי כל הבריות ולקרב רחוקים תחת כנפי השכינה. וכמ"ש הרמב"ם (פ"ד מה' בכורים) שהגר מביא וקורא שיכול לומר לאבותינו שנא' לאברהם אב המון גוים נתתיך וכו' וכן אמרו לו נשיא אלהים אתה בתוכנו. ואמרו (ב"ר פ' מג) אל עמק שוה ששם השוו כל או"ה כו' ואומרים לו שמענו אדוני וגו' ולכן הורשה לילך למצרים מפני שגם שם גייר גיורים. אמנם ביצחק אע"ה לא מצינו מפורש בפסוק שגייר גיורים רק ברמז בארץ מגורי אביו מגיורי אביו (כמ"ש בב"ר). וגם לא נמצא שהיה לו שייכות עם האומות לקבלו עליהם לנשיא רק באבימלך מצינו שפייס אותו לאחר שגרשו והיינו מפני שראה שהוא איש מצליח וירא ממנו. אבל לא היה לו שום שייכות ומו"מ עם האומות מפני שהוא היה הראשון שנימול לח' ונא' עליו כי ביצחק יקרא לך זרע. והיינו שבו יתחיל להשתרש הקדושה שיהיו כל צאצאיו נשרשים בקדושה ולכן לא הורשה לצאת לחו"ל. וגם מה שרצה לקרב את עשו היה מפני שהיה לעשו הבחירה שנקרא ישראל מומר (קידושין יח.) והיה הדבר עומד במשקל שיוכל לכנום בכלל קדושת ישראל. וע"כ יעאע"ה כאשר הבין שע"י התקרבות בחי' יהודה ליוסף יהיה נשלם קדושת ישראל לדורות ע"י צאצאיו דייקא אשר כולם בשם זרע ישראל יכונה. לכן נאמר בו ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק והיינו בחינת יצחק אשר ממנו התחילה הקדושה להתייחד לזרעו דייקא. וז"ש ר"ל שעל ברית השבטים הקריב והיינו לרמז דברינו שמפני כך ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק על שראה שנעשה עתה כריתת ברית להשבטים שיתקיים הקדושה בזרעם. וגם איתא בהרמב"ן שאמר זבחים להודיע שהיו שלמים משא"כ באברהם שהקריב עולות למ"ד (זבחים קטז.) לא קרבו ב"נ שלמים. והיינו מפני שענין שלמים הוא שיהיה נחשב אכילת והנאת אדם כקרבן וזה אין כח רק בקדושת זרע ישראל אבל בן נח אין לו שייכות בזה רק להקריב עולות שכולו כליל לה'. וביצחק אע"ה מצינו שהיה הראשון שאכילתו היה כקדושת הקרבנות ועוד יותר כמ"ש (ב"ר פ' סה) אם לקורבנך המציא לך הקב"ה למאכלך על אחת כו"כ. ולכן גם יעקב אע"ה כשראה שנשלם בו קדושת ישראל הקריב שלמים על מזבחו של יצחק כנ"ל. ואח"כ נא' ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף מפני שראה שע"י שיהיה נשלם בחי' יהודה לבחי' יוסף יהיה בזה שלימות הקדושה. ולזה רמזו להתקין לו בית תלמוד עפמ"ש (ברכות ח.) מיום שחרב בהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. וכמו כן קודם שנבנה בהמ"ק ג"כ ד' אמות של הלכה היינו קדושת ישראל בשלימות. והנה בקדושת שבת שהיא ג"כ שלימות הקדושה נמצא ג"כ שלימות ב' הקדושות הנז' ביחד כי התחלת קדושת שבת הוא ע"י בחי' היראה אשה יראת ה' חקל תפוחין קדישין וכמ"ש בזוה"ק (ח"א ה ב) מקדשי תיראו דא שבת דמעלי שבתא דאיהי יראה ושריא בה יראה וגם אי' (סא"ר פ"א) ע"פ ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וגו'. שזה מרמז על קדושת יום השבת והיינו בחי' יהודה שמכיר שהכל מהש"י כאמור וזוכין בשבת לשני הקדושות של יוסף ויהודה:
1