פרי צדיק, ויקרא ה׳Peri Tzadik, Vayikra 5
א׳במ"ר (פ' זו פ"ג טוב מלא כף נחת זה יום השבת ממלא חפנים עמל אלו ו' ימי המעשה כו' ויש להבין אם על הריוח קאי שבו' ימי המעשה מרויחים מלא חפנים רק דהוא עמל ובשבת מרויחין כף א' והוא נחת. הא בשבת מרויחין הרבה כמו שנדרש ברכת ד' תעשיר זו השבת (כמ"ש ב"ר ר"פ י"א) ובזכות שמכבדין השבת מתעשרין (כמ"ש שבת קי"ט.) ואם קאי על העמל ומלאכה שבשבת הוא רק כף אחת ובימי המעשה חפנים ג"כ קשה דבשבת אין שום מלאכה אף בכף אחת, גם הא דמסיק במ"ר תדע לך שכן אין ישראל נגאלין אלא בזכות שבת ואם קאי על מעשה עולם הזה פשיטא דמעשה חול הוא רשות ושבת מצוה, אך הפי' הוא על מי שעוסק בימי המעשה גם כן בעבודה ועמל שנברא לתכליתו שנקרא גם כן עמל כמ"ש (סנהדרין צט:) לעמל תורה נברא וכמו"ש (פ"ו דאבות) ובתורה אתה עמל וכמ"ש (תו"כ פ' בחקותי) שתהיו עמלים בתורה, ועמל זה נקרא מלא חפנים ע"ד שמצינו ברבי (כתובות קד:) שיגעתי בתורה בעשר אצבעותי והיינו מלא חפנים, ואף שד"ת עמל פה מ"מ עיקר הלימוד להביא לידי מעשה וקיום המ"ע הוא ע"י מדת אהבה וחסד דרועא ימינא, והשמירה ממל"ת הוא ע"י הגבורה והפחד דרועא שמאלא, ומי שאין בו י"ש נקרא התורה אצלו מחור ביד כסיל כמ"ש (יומא עב:) וחסד וגבורה תרין דרועין שהם כלי המעשה. ואברהם אבינו ע"ה הי' מרכבה למדת חסד כמש"נ חסד לאברהם ומדתו הי' הזריזות למ"ע כמ"ש (חולין טז.) קרא זרוזותי' דאברהם קמ"ל. ויצחק אבינו ע"ה הי' מרכבה למדת גבורה פחד יצחק והוא השמירה מהרע. ובזוהר הקדוש (פ' זו י"ב סע"א) דשלמים מכפר על מ"ע ומל"ת ומסיק המשל דא אברהם כו' ופחד דא יצחק כו עושה שום במרומיו דא יעקב כו' בגין דאחיד להאי ולהאי ושלמים אחידן במ"ע ובמל"ת וכו', והיינו דמ"ע מצד האהבה וקיום מל"ת מצד היראה כמ"ש בירושלמי (פ' הרואה הובא בתוס' סוטה כב:) וכן זריזות שהי' זרוז לעשות מצות בפועל. וזהירות הנזהר מעבירות שלא יכשל כמ"ש (בפירש"י לריף פ"א דע"ז לדף כ:) וזהו שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה שאמר רבי דהיינו ע"מ לעשות חסד דרועא ימינא וגבורה דרועא שמאלא. וכן תפילין של יד על יד שמאל ידכה יד כהה היינו העצלות שלא לעשות רע ויד ימין שהוא פשוטה במצות כמ"ש (תנחומא ויצא ג') שבכ"מ נקרא המעשה טוב למיימינים בה וההיפוך למשמאילים בה כמ"ש (שבת פח:) וז"ש ממלא חפנים עמל והיינו עמל תורה שהוא בעשר אצבעות בתרין דרועין ימינא ושמאלא וכאמור. ושבת כף נחת דמ"ד לא נתנו שבתות אלא להתענג (בירושלמי פט"ו דשבת) מוקי לה בפסיקתא ותנחומא (הובא בב"י או"ח סי' רפ"א) לת"ח שכל ימי המעשה עמלים בתורה ושבתות להתענג. והיינו לקבל ד"ת מצד השי"ת בלא שום יגיעה ועמל רק בנחת ועונג אז תתענג על ד'. והאדם מצדו מחויב רק בשמירת השבת שהוא בשוא"ת ממלאכת שבת ורק זכור בפה רגע א' והשאר הכל הוא בשוא"ת וזהו כף אחת דרועא שמאלא היראה ושמירה ממל"ת. וע"ז מייתו תדע שאין ישראל נגאלין אלא בזכות השבת שנאמר בשובה ונחת תושעון. והיינו שאף בודאי ע"י עסק התורה נגאלין כמ"ש כי יתנו בגוים אתה אקבצם אי תנו כלהו עתה אקבצם כמ"ש (ב"ב ח.) מ"מ עיקר הגאולה בזכות השבת. בשובה ע"י שמשיג האדם מדת יראה ששומרי שבת נקראו יראי שמי כמ"ש (תענית ח:) ואימת שבת על ע"ה כמ"ש (ירושלמי פ"ד דדמאי) ועי"ז באים לתשובה לתקן העבר. ונחת המנוחה בשבת כף נחת אחת ואמה"כ בשובה ונחת תושעון:
1
ב׳ואמר במ"ר אח"ז אלא ורעות רוח רעותי' למיעבד עבידתי' בהון והוא עדמ"ש (ב"מ לח.) אדם רוצה בקב שלו מט' קבין של חבירו ותפוס גוזמא כמש"ש בגמרא. ומדרך לתפוס גוזמא מספר שלם והול"ל מעשר קבין של חבירו. ואמרנו שמרמז על ט' מדות שהוא הקדושה מצד השי"ת. ומדת מלכות קב אחד שלו מצד האדם. והאדם מצדו חבוב עליו יותר קב שלו מפני שבא בעמלו. מט' קבין הקדושה מצד השי"ת שבא במתנה. ומזה הטעם קרו בגמרא (זבחים צא.) מוספי ר"ח מקודש נגד מוספי שבת אף דקדושה שבת הקבועה וקיימא מצד השי"ת מקודש יותר. מ"מ מצד האדם שבת הוי תדיר יותר ור"ח מקודש יותר מפני שהוא קב שלו דישראל מקדשי לה (ונת' במ"א.) וזמ"ש במד' רעותי' למיעבד עבודתי' בהון וכן ג"כ המכוון במ"ש במד' (קה"ר ד') דגרים התם ורעות רוח רעותי' דמתקרי לעי ונגוס, והיינו עדמש"נ יגיע כפך כי תאכל שרצונו של אדם יותר בהקדושה הבאה עליו על ידי עבדיתי'. וכן דרש עוד טוב מלא כף נחת העולם הבא ממלא חפנים עמל העולם הזה כו' כדתנן יפה שעה א' בתשובה ומע"ט בעולם הזה מכל חיי העולם הבא ויפה שעה א' של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה ופירשו דמייתי ראי' מסיפא דמתניתן. והדיוק למה הביאו הרישא. ובאמת שם במד' קהלת הגי' מהופך מקודם מייתי הסיפא ואחר כך הרישא ולמה מביא שם הרישא. אך מ"ש יפה שעה א' בתשובה ומע"ט בעולם הזה הוא פ' מלא חפנים עמל והיינו תשובה ומעשים טובים תשובה בא מצד היראה כמ"ש (ע"ז יט.) אשרי איש ירא את ד' שעושה תשובה כשהוא איש וע"י היראה מתבייש ושב על העבר וזהו דרועא שמאלא יראה. ומע"ט דרועא ימינא ימין שפשוטה במצות וזהו מלא חפנים עמל בעולם הזה. וכף נחת א' הוא שעה א' של קורת רוח בעולם הבא דאיתא (ברכות יז.) צדיקים יושבין כו' ונהנין מזיו השכינה ואיתא (שם ס"ד.) ת"ח אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא כו' והק' מהרש"א ז"ל הא עולם הבא יום שכלו שבת ומנוחה לחיי העולמים. ואמרנו שהמניחה הוא מצד השי"ת דבשבת דכ' וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד שהכל טוב מאד והיה לו נייחא מן העולם ועולם הבא שלא יהיה יצר הרע הוא וכלו שבת ומנוחה לחה"עו שהשי"ת יש לו נייחא ומנוחה אבל האדם מצדו ת"ח אין להם מנוחה שיש מדריגות רבות בקדושה וילכו מחיל אל חיל ממדרגה למדרגה. וזהו כף אחת אך להיפוך משבת דעולם הזה. דשם הוא כף הימינא שהוא להכניס קדושה ללב חכם לימינו. וזה העסק י"ל לת"ח לעולם הבא בכל ימי המעשה. ובשבת נחים כמו שאמרנו שזהו מש"נ יראה אל א' בציון (ונת' במ"א). אבל בדרועא שמאלא להוריק הרע מלב כסיל לשמאלו ולהיות יד כהה להתעצל לבב לעשות רע שהוא שמאל בזה לא יהי' להם שום עסק. וזהו טיב כף נחת עולם הבא ממלא חפנים עמל ורעות רוח בעולם הזה. ודרש גם כן שרוצה בקב שלו יותר רעותי' למיעבד עבודתי' וכן במדרש קה"ר ליתא למ"ש כאן רעותא דרשיעא למיעבד עבידתהון בעמלא הדן כו' רק אותי הדרש ורעות רוח רעותי' דמתקרי לעו ונגיס קאי על שני הדרשות העהו"ז וששת ימי המעשה שמצד האדם זה חבוב לו יותר שהוא קב שלו אבל העיקר הקדושה הוא מלא כף נחת שהוא העולם הבא ושבת שהוא מעין עולם הבא. והקדושה בא אז בנייחא ועונג שבת. ובשובה ונחת תושעון:
2