פרי צדיק, וישלח ג׳Peri Tzadik, Vayishlach 3
א׳במ"ר מלאכים אלו שלוחי בו"ד רבנן אמרי מלאכים ממש. ויש להבין לרבנן למה שלח לו מלאכים ובודאי לא נראו לעשו רק בדמות אנשים והיה לו לשלוח מעבדיו וכדעת ת"ק באמת. גם מש"נ כה תאמרון לאדוני לעשו יש להבין למה אמר לאדוני בשלמא במאמר כה אמר עבדך יעקב יתכן שהכניע עצמו לפניו אבל מאמר כה תאמרון שלא שמע עשו למה קראו אדוני. גם מלת כה מיותר בשניהם ובכ"מ נדרש תיבת כה. גם מה שדרשו עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי יש להבין מה זה ענין לספר לעשו. וכן מה שדרשו בב"ר עמש"נ ויהי לי שור וחמור וגו' על יוסף ומלך המשיח וכן על יששכר כ"ז אינו ענין לפיוס לעשו ולמה שלח להודיעו מזה. אך נראה דאיתא בב"ר (פ' עח) חזרנו על המקרא ולא מצינו שהלך יעקב אצל עשו ויעקב אמיתי אפשר שהיה מרמה בו אלא אימתי בא אצלו לע"ל הה"ד ועלו מושיעים וגו'. וזה הענין שאחר שראה יעקב שהוליד השבטים ונולד יוסף שטנו של עשו היה סבור יעקב שכבר בא הזמן לשפוט את הר עשו ולכן שלח מלאכים ארצה שעיר שדה אדום. אף שכפי הנראה בכ' היה עשו דר אצל אביו בחברון אז דכתיב וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו כי היה רכושם רב משבת יחדו וגו' מפני מקניהם ומשמע שעד בוא יעקב מבית לבן היה עשו דר אצל אביו. גם (בב"ר פ' עו) אי' כל השנים הללו יושב בארץ ישראל וכו' כל השנים הללו הוא יושב ומכבד את הוריו וכו' משמע שהיה אז עשו דר אצל אבותיו בחברון. רק מסתמא היה דר ג"כ לפעמים בבית חותנו בשעיר וכש"נ וישב וגו' עשו לדרכו שעירה. אבל מ"מ יש להבין למה שלח המלאכים ארצה שעיר שדה אדום ולא לביתו שהיה דר בחברון. אך לפי האמור שלח המלאכים להיות מושיעים לשפוט את הר עשו. ומסר להם הדברים עדמ"ש הרמ"ע מפאנו על מש"נ בנחמיה ואתפלל אל אלהי השמים ואומר למלך אם על המלך טוב וגו' ולא נאמר מה התפלל לה' ופירש שזה עצמו היה תפלתו לה' רק המלך היה סבור שהדברים אמורים אליו ובאמת היה כונתו לשמים דרך תפלה אם על המלך וגו' ממ"ה. וכן אמר כאן כה תאמרון לאדני היינו להשי"ת לעשו כמשמעו. ולכן אמר לשון כה שידברו כדברים האלה ממש שיהיה המכוון להשי"ת ולעשו שיסבור עשו שיעקב מפייסו. ולכן אמר שימליצו טוב בעדו לפני השי"ת עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ועשו ישמע הדברים כפשוטן לא נעשיתי שר כו'. וכן ויהי לי שור וחמור וגו' הכל כמו שנדרש במד' להזכיר זכותם לפני השי"ת ועשו יבין הדברים כפשוטן. ואף שהיה יכול בעצמו לומר להשי"ת כאן במקומו רצה הוא שיזכירו המלאכים שם בהר שעיר את זכיותיו לפני השי"ת. ונראה שאף לרבנן לא היו מלאכים ממש ממחנות שפגעו בו מלאכי אלהים. רק רבנן אמרו שע"י דבוריו נעשו שלוחיו מלאכים ממש. וכמו שאצל השי"ת מכל דבור נעשה מלאך כן ביעקב דכ' ויקרא לו אל אלהי ישראל ודרשו (מגילה יח.) ויקרא לו ליעקב אל ובב"ר (ס"פ עט) אתה אלוה בעליונים ואני וכו'. דבוריו פעלו שהיו שלוחיו מלאכים ממש. ואמר להם כה תאמרון לאדוני להשי"ת. כ"ה מרמז למדת מלכות כמ"ש בזוה"ק (ח"ג קמה סע"ב) וז"ש כה תאמרון שבזה נתן להם כח להיות כמלאכים ממש פי ה'. וכן כ"ה אמר עבדך יעקב שדבוריו הם ג"כ כ"ה המדבר מתוך גרונו. ואמר שיזכירו זכיותיו לפני השי"ת שכבר זכה ע"י ששמר תרי"ג מצות וזכה שהוליד יוסף ומשיח בן דוד וכלל כנס"י ויוכל לשפוט את הר עשו. רק מפני שנסתפק עוד אולי לא הגיע הזמן אמר להם שיאמרו לעשו בלשון זה שיסבור שנאמרו הדברים אליו לדברי פיוסים כה אמר עבדך וגו'. וכשראה אח"כ שהמלאכים לא תקנו עוד לשפוט את הר עשו אמר לו עד אשר אבא אל אדוני שעירה שהיה מצפה לבא בקרב הימים שעירה לשפוט וגו'. ומה שדרשו חמור על מלך המשיח שנא' עני וגו' אף שהוא רוכב על החמור ולמה נרמז בחמור. אך בקדושה חמור זה יששכר שנדרש בגמ' (ב"ק יז.) אשריכם וגו' משלחי רגל השור והחמור כו' זוכה לבינה כיששכר דכ' ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וגו'. וביוסף דרשו אויביו נופלין לפניו כיוסף דכ' בהם עמים ינגח וגו' ובגמ' (ע"ז ה:) דרשו מפסוק זה שיצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם ע"ש. והיינו דע"י תורה וגמ"ח זוכה לקדושת יוסף וקדושת יששכר שהם בקדושה נגד קליפת שור וחמור שהוא כעם ותאוה כידוע. ויוסף שהוא שטנו של עשו שהוא קליפת הקנאה והכעס שמזה לא יהיה שריד לע"ל רק בהם עמים ינגח וילחם בקליפת הכעס וקנאה ויבטלה. משא"כ קליפת התאוה שהוא חמור זוכין להכניס בקדושה להיות חמידו דאורייתא. עדמ"ש (סוכה נב:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד וכמ"ש במדה"נ (קלז ב) לבן מלובן שאינו מקולל ומנוול כבראשונה. והוא כעין מ"ש בגמ' (יומא סט:) ביצרא דעבירה חבשוה תלתא יומי ובעו ביעתא בת יומא בכל א"י ולא אשתכח כו' והיינו כמש"ש לב להוציא בשר כו' זה יושאר ג"כ בקדושה. ואח"כ א' במה"נ דאלמלא יצה"ר חדוותא דשמעתא לא ליהוי כו'. והיינו דעיקר מה שיושאר לעתיד הוא שיהיה החשק לד"ת שלתכלית זה נברא מהשי"ת וכדמסיק בגמ' (ע"ז שם) ישים עצמו על ד"ת כשור לעול וכחמור למשאוי. ואי' בזוה"ק (ח"א קנו ב) אינון גרמו דיפוק יששכר לעלמא בגין דסליק ריחא דאורייתא קמי קב"ה הה"ד הדודאים וגו'. וכן אמר בזוה"ק (שם רמב סע"ב) הדודאים אילין אינון דאשכח ראובן ולא אתחדשן מלי דאורייתא אלא על ידוי בישראל כד"א ומבני יששכר וגו' וזהו חמור בקדושה. ואמר ריחא דאורייתא עדמ"ש (שבת פח:) שמכל דיבור כו' נתמלא כל העולם כולו בשמים. וזה שדרשו אח"כ חמור זה יששכר כו' ומקודם חמור זה מלך המשיח שהוא רוכב על החמור והוא יתקן שיבטל כל היצה"ר ויכניסו לקדושה שיהיה חמור בקדושה שהוא קדושת יששכר יודעי בינה. ורצה שיזכירו זכיותיו לפני השי"ת שיוכל לזכות לתיקון הגמור. ואח"כ א' וצאן ועבד ודרשו בב"ר צאן אלו ישראל כו' ועבד הנה כעיני עבדים וגו' שהעיקר אחר כל זה שנזכור כי אנחנו צאנך ואתה רוענו אנו עבדיך ואתה אדונינו. וזה מדתו של יעקב אבינו ע"ה שאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו וגו' והיינו שהם עבדו ע"י השתדלותם כל א' כפי מדתו במדות אהבה ויראה. האלהים הרועה אותי מעודי עד היום והיינו שמכיר שאין לו בהשתדלותו כלל רק שהשי"ת רועה ומנהיגו. וכמ"ש (ב"ר פ' עא) כ"מ שנזכר דל עני ואביון בישראל מדבר ששורש מדת יעקב השפלות כמש"נ מי יקום יעקב כי קטן הוא. וזה שהזכיר גם זכות צאן שמורה שכנם"י כצאן והשי"ת רוענו. וכבר בא מועד לשלוח מושיעים לשפוט וגו'. וכח דבוריו נתנו כח בשלוחיו שיהיו מלאכים ממש ולהיות כ"ה תאמרון לאדוני להזכיר זכיותיו לפני השי"ת. ועכ"ז יאמרו מפני הספק דברי פיוסין לעשו שיסבור ששלחם לפייסו אבל המכוון היה להשי"ת. ואמר כה אמר עבדך יעקב שהתפלה ג"כ מהשי"ת וכמש"נ אדני שפתי תפתח וזה הכח נתן בהם יעקב ע"י דבוריו. וז"ש רבנן א' מלאכים ממש ולא פליגי דשלח שלוחי בו"ד וע"י שליחותו נתן להם כח להיות מלאכים ממש:
1