פרי צדיק, יתרו י׳Peri Tzadik, Yitro 10
א׳השבת הניחן לישראל א' לז' ימים מעורר בלב האדם בכל שבת חשק חדש לקדושתו ית'. מצד שעברו עליו ו' הימים בטרדת מלאכה והתרשלות מדברי תורה לכן ביום המנוחה מתעורר החשק להתקרב להקדושה. והנשמה יתירה גם כן חדשה בכל שבת. וזהו תכלית ועיקר רצונו של השי"ת שיתחדש מצד האדם חשק חדש לדברי תורה וכמ"ש (זח"ג קס א) כיון דישתדל ב"נ ברעותא דלבא לגבי קב"ה לא בעי מנן אלא לבא וכו' ומהחשק החדש משיג האדם התחדשות בדברי תורה. ושמעתי בשם הבעל שם טוב זצוק"ל שהצדיקים משתוקקים להרגיש החשק שמרגישים רכי השנים הבאים פעם ראשון להתדבק לחסידות. והיינו כי בהתחדשות הדבר הוא התעוררות החשק הגדול ואז הוא טועם המתיקות בעמקי הלב ועל זה ניתן השבת שאז מרגישים חיות חדש דהנשמה יתירה נקרא שבת כלה ובכל שבת נק' כלה על כן שבכל שבת נשמתין חדתין ואינו אותה הנשמה יתירה דשבת העבר דאם כן אין לקרותה כלה וכמ"ש כ"פ. ונר ה' נשמת אדם שמאיר אור חדש. והנה בפ' זו על פסוק ביום הזה באו מדבר סיני פירש"י מהו ביום הזה שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאלו היום נתנו (והוא מפסיקתא חדשה) וצריך להבין דהרי ביום זה לא היה קבלת התורה עדיין רק שבאו למדבר סיני ועל אותו יום מרמז שיהיה כל יום כן מחדש. ודרשה זו מובן על מה שנאמר היום הזה נהיית לעם וכמ"ש ברכות (סג :) שתהיה כדיוטגמא חדשה וכו' אבל כאן יש להבין. גם יש כאן כפל לשון לכאורה. באו מדבר סיני ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל וגו'. אכן הם הדברים שאמרנו שמרמז שעיקר הוא החשק החדש והתשוקה חדשה בכל יום להתחדשות דברי תורה וזה שלמדו מכאן שהביאה למדבר סיני היה בחשק גדול ובהפקרות ופרישות מכל חמדות עולם הזה כי היו במצרים משוקעים בטומאת מצרים שבאם היו מתעכבים עוד רגע לא היה איפשר להוציאם וקליפת מצרים היה תשוקות ותאות רעות והם רחקו מכל התאות וחמדות והיה חשקם חזק לקבל התורה כש"נ זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר וגו' ובאותו חשק באו מדבר סיני ומלמד אותנו במה שנאמר ביום הזה שיהיה בכל יום אצלינו הביאה לדברי תורה ביאה חדשה כמו ביום הזה. וגם מלמד אותנו איך לבא לחשק כזה ועז"נ ויסעו מרפידים לומר שההפקרות הזה אינו דבר כבד כל כך מיד שנסעו מרפידים שמורה ריפוי ידים מדברי תורה (כמ"ש סנהדרין קו.) ונתנו לבם לזרז עצמם ולבם לבקש רצון השי"ת הבא לטהר מסייעין אותו ובפתיחה פתח כחודו של מחט הקב"ה פותח פתחים שעגלות וקרניות נכנסות בו (כמ"ש שיר השירים ה ב) ועל כן מיד יכולים לבא למדבר סיני שהוא ההפקרות לקבלת התורה. ולכן צריך ראשית ליסע מרפוי ידים שהוא העצלות ולהתגבר בכח הזריזות לבל ישים לבו לכל מניעות מדומות שהם באים מחמת עצלות וכשיתרחק מן העצלות ילבש רוח חשק חדש לדבי תורה. ואחר כך כופל הפ' ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר שמרמז שהיה להם חנייה ונייחא מן ההפקרות. שיכול להיות שאף שיהיה לו חשק לדברי תורה אבל לבו מקושר עוד לחמדות עולם הזה ועל כן אין לו נייחא בההפקרות דחמדת עולם הזה ובלב כזה קשה שיכנסו בו דברי תורה. אכן צריך שיהיה לו נייחא בההפקרות כמרומז בתיבת ויחנו וכעין שדרשו (ב"ר פ' יא) ויחן את פני העיר כל שמירת שבת דדרשו ויתן לשון מנוחה ונייחא כמ"ש במת"כ. וכן כאן ויחנו להם נייחא ותענוג מזה שזכו להפקיר עצמם כמדבר ולבא למדבר מקום שאין בו תאות וחמדת עולם הזה וכן כתוב ביתרו ויבא וגו' אל משה אל המדבר אשר הוא חונה שם וגו' מורה שהיה למשה רבינו ע"ה כל החנייה והנייחא מצד שהיה במדבר כמו שמצינו שהיה משה רבינו ע"ה הולך למדבר מקום מופרש מחמדת עולם הזה וכמה שנאמר וינהג את הצאן אחר המדבר ובמדרש (שמות רבה פ' ב) לפי שראה שישראל נתעלו מן המדבר שנאמר מי זאת עולה מן המדבר וכו' ויתרו גם כן בא לאותה חנייה להיות לו נייחא מהמדבר. וכמו שמצינו דהחכמים היה נקרא פרושים וכמו רשב"י וחביריו שהלכו תמיד למדבריות להתבודד בדרכי ה' והיה להם נייחא והענג בשלימות רק במדבר. ואחר כך כתוב ויחן שם ישראל וגו' ופרש רש"י כאיש אחד בלב אחד וכו' והיינו מדכתיב ויחן לשון יחיד וזש"נ ישראל נגד ההר דלשון נגד מורה זה כנגד זה והיינו שהיו מוכנים שיכנסו בהם כל הדברי תורה ועל כן נקראו כאן ישראל שמורה על מדרגה הגבוהה דלשון בית יעקב נדרש (בבא מציעא לג :) אלו ע"ה דזדונות נעשות להם כשגגות. אבל ישראל מורה על בחינת אמת ועל כן לא היה פירוד לבבות ביניהם והיה כאיש אחד בלב אחד דכל הקטטות הוא רק מצד שאין המכוון שלהם על דרך אמת וכל שהמכוון אמת יש שלום ביניהם כדמצינו בב"ש וב"ה (יבמות יד :) שחיבה וריעות נוהגין זה בזה לקיים מה שנאמר האמת והשלום אהבו ואף שבשעת הפלפול היו כאויבים כמ"ש (קידושין ל :) על פ' כי ידברו את אויבים בשער אפילו האב ובנו וכו' נעשו אויבים זא"ז ואינם זזים משם עד שנעשין אוהבין זה את זה שנאמר את והב בסופה וכו' והוא מפני שכלם מכוונים על דרך אמת. ולכך בשעת בריאת אדם הראשון דאיתא (ב"ר פ' ח) אמת אמר אל יברא שכולו שקרים וכו' שלום אמר אל יברא דכוליה קטטה מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ וכו' ולא מצינו מה שנעשה במדת השלום שאמר גם כן אל יברא. אבל הוא כמו שאמרנו דכל עיקר המחלוקת מה שכל אחד נוגע להעמיד דעתו. וכיון שהשליך אמת לארץ דכתוב ותשלך אמת ארצה והיינו שיהיה נמצא האמת בעולם בזרע יעקב בזה נח הקטרוג ממדת שלום. דכיון שיהיה אמת לא יהיה קטטה כדכתיב והאמת והשלום אהבו דכשהמכוון ע"ד אמת אין שום מחלוקת רק שלום ואהבה כיון שכל א' יודע שגם חבירו רוצה רק בהאמת ובהשמטות הזוהר הקדוש ח"א (מס' הבהיר) איתא אמת ושלום חד הוי כד"א דברי שלום ואמת וכ"ה בזוהר הקדוש (ח"ג יב ב) דאמת ושלום קשיר דא בדא ע"ש:
1