ראשית חכמה, שער היראהReshit Chokhmah, Gate of Fear

א׳ראשונה צריכין אנו לבאר מהות היראה, ואחר כך הדברים שעל ידה יקנה האדם היראה בלבו. היראה שעליה נצטוינו בתורה כמה פעמים (דברים יא, יא) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך, וכן (שם יא, יט) את ה' אלהיך תירא, וכמוהו רבים, הוא כי אחר שידע האדם שיש לעולם בורא אחד והוא ברא כל הנמצאים והוא מנהיגם כרצונו, ומבלעדי שפעו וחיותו אין להם קיום, כמ"ש (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כלם, ואלו ח"ו יצוייר העדר שפעו מכל העולמות אפילו רגע אחד, יתבטלו כלם והיו כלא היו, כי כלם צריכין אליו והוא אינו צריך להם, חייב ליראה ממנו ולקבל עליו עול תורה ועול מצות, כעבד היודע שיש לו אדון ופטרון, למי הוא עובד, שאם לא ידע למי הוא עובד, לא תכון בלבו העבודה, כמ"ש (דה"א כ, ח-ט) דע את אלהי אביך ועבדהו.

ב׳ויראה זו ביאר הרשב"י ע"ה בפרשת בראשית (זוהר בראשית יא, ב) זה לשונו יראה דאיהי עקרא, למדחל בר נש למריה בגין דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין וכלא קמיה כלא חשיב, כמה דאתמר (דניאל ה, ו) וכל דיירי ארעא כלא חשיבין, ולשואה רעותיה בההוא אתר דאקרי יראה, עכ"ל לעניננו. ודבריו אלו קטני הכמות ורבי האכות, צריכים ביאור רחב, ויתבארו בעזרת השם כפי שכלנו הדל לפי הפשט ממש היוצא מכללות דבריו אל כוונתינו, שעיקר היראה לירא מעילת כל העילות וסבת כל הסבות, שהוא עיקר ושורש לכל העולמות, ירצה שהוא המקיימם בחיותו ית' השופע בהם.

ג׳וזו היא המצוה הראשונה שנצטוינו בתורה, הוא לידע שיש אלוה, שנאמר (שמות כ, א) אנכי ה' אלהיך. והמצוה הזאת היא י'סוד ה'יסודות ו'עיקר ה'כל, לידע שיש מצוי ראשון שהמציא כל נמצא והוא המקיימם בשפעו העליון.

ד׳וכן משה רבינו ע"ה כשבא לדבר עם ישראל במצרים להמשיכם לעבודה האלהית, אמר (שם ו, ז) ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם וגו'. וכתב הרשב"י ע"ה בפקודין נדפס בפרשת וארא (זוהר ח"ב כה, א) שזו היא המצוה הראשונה שנצטוו ישראל להכיר את הקב"ה בכלל, זה לשונו ראשיתא קדמאה דכל פקודין למנדע ליה לקוב"ה בכללא, למנדע דאית שליטא עילאה דאיהו רבון עלמא וברא עלמין כלהו, שמיא וארעא וכל חיליהון, ודא הוא בכללא, עכ"ל. ופירש שם לקמיה, שזו היא יראה בכלל, ויש יראה בפרט שעליה נאמר (משלי א, ז) יראת ה' ראשית דעת וגו', והכוונה השגת פעולותיו והנהגתו על ידי מדותיו העליונות.

ה׳ובקבלת התורה נתאוו ישראל לדעת ולראות למי עובדים ואמרו למשה רבינו ע"ה רצוננו לראות את מלכנו, כדפירשו רבותינו ז"ל, והקב"ה הסכים לשאלתם ופתח להם כל העולמות והיו שומעין ורואין את הקול אומר אנכי ה' אלהיך. וכן פירשו בתיקונים (סד, ב) זה לשונם בקיצור לא אשתכח אתר לעילא ותתא דלא מליל מניה אפילו במלאכין דלא אשתכח דאלוה אחרא אית בעלמא מליל בכורסייא, הה"ד אנכי, והכי סליק אנכ"י לחשבון כס"א, ולבתר מליל במלאכין, הה"ד (שמות כ, ט) וכל העם רואים את הקולות, דעלייהו אתמר (קהלת י, כ) כי עוף השמים יוליך את הקול וגו'. בגין דכד קוב"ה בעא למללא במלאכיא נחת שמיה עלייהו כגוונא דא ידו"ד וכו', ודא איהו וכל העם רואים את הקולות, ואינון הוו מלאכין דכל חד הוה אתעביד קול ופרח באוירא, וכל חד מישראל דהוה אמר נעשה ונשמע הוה שריא בפומיה והוה אוליף ליה אורייתא כולה, ולבתר מליל עמהון משמיא וארעא, הה"ד (דברים ד, לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה וגו', לבתר הוה מליל עמהון מד' סטרין, והוו מסתכלין כלפי מזרח והוו שמעין ית קלא ולגבי מערב וצפון ודרום הוו שמעין ית קלא, לאחזאה דמכל אתר מליל עמהון, ולא הוה אתר לעילא ותתא דלא מליל עמהון, לאחזאה דמלא כל הארץ כבודו, דאיהו סביל עילאין ותתאין, ואיהו סמיך עילא ותתא וכורסייא יקרא ומלאכין ונשמתין איהו סביל כלא וקשיר כלא ומייחד כלא, ולית מאן דסמיך ליה, עכ"ל לעניננו. ודלגנו מהמאמר הבלתי מצטרך אל כוונתנו.

ו׳ובזה נבין פסוק (דברים ד, לה) אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו, ירצה הראת, כי בעינינו ראינו מציאות הנבואה וידענו כי ה' הוא האלהים, ירצה האלוה התקיף אדון ופטרון לעולם ואין עוד מלבדו, והוא מה שפירש המתרגם ארי ה' הוא אלהא, כי אלהא מורה על אלהות אין סוף מלך מלכי המלכים. וכן פירש ברעיא מהימנא פ' פנחס (רנח, א) אלהים סהיד על אלהות דיליה דאית אלהים ואלהי האלהים ואיהו אלוה על כלא ולית אלוה עליה, עכ"ל, זהו פשט הכתוב.

ז׳ונבא לבאר המאמר שבפרשת בראשית שהתחלנו בו, שאמר שעיקר היראה למדחל למאריה בגין דאיהו רב ושליט וכו', צריכין אנו לדעת מהו רב ומהו שליט, מפני שדברים אלו נוגעים לענין היראה.

ח׳מצינו בתורתנו הקדושה כשבאה לייחס היראה ייחסה היראה לידו"ד, כאמרו (דברים יא, יא) מה ידו"ד אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ידו"ד אלהיך. וכן (שם יא, יט) את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד וגו', וכן (שם כח, כט) אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת וגו' ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך. ונודע כי הוא ושמו אחד, וכמו שנודע יותר בבירור ליודעים ד"ה, ומאחר שהוא כן, כל מה שנמצא שיתכנה לה', גדול ומושל, יתכנה לו ית', ומצינו שידו"ד נקרא גדול, שנאמר (תהלים קמה, ג) גדול ה' ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר, ומאחר שהוא נקרא גדול ראוי שנחקור באי זה בחינות יקרא גדול.

ט׳ומצינו גדול בפסוקים בבחינות שונות הא' בבחינת ההארה הגדולה והמעלה והרוחניות, כענין שני המאורות הגדולים, שגדולתם היתה בהארה, והראיה שמה שנקראו אחר כך מאור גדול ומאור קטן הוא גדלות ההארה וקטנותה, שהירח נתמעט אורה. גדולת המעלה - והכהן הגדול מאחיו (ויקרא כא, י), וכמוהו, גדלת מרדכי אשר גדלו המלך (אסתר י, ב). גדולת הרוחניות והחשיבות - הוא מאמר דוד לשאול (שמואל-א כו, כג) כאשר גדלה נפשך וגו' כן תגדל נפשי בעיני ה', ואין שייכות גדולה בנפש אלא גדולת הרוחניות והחשיבות.

י׳הב' גדול בבחינת ההשגה כענין (תהלים קד, כה) זה הים גדול, שאם הכוונה על גדולת הכמות הרי נאמר ורחב ידים, אלא ודאי גדול בבחינת עומקו, שיש מקומות בים שאין להם סוף. וכן כיוצא בזה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים צב, ו) מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך, ופירושו שבעשיה הגשמית מענין שמים וארץ והים ושאר הבריות הגדולות אנו תמהים ואומרים מה גדלו, כמה נעלה לפי ערך זה מה שאינו מושג בגדלו ורוחניותו בתוך המחשבה, שודאי אין לו שיעור. ולזה אמר מאד עמקו מחשבותיך, וכל מקום שנאמר מאד, הוא בלי שיעור, וכן פירשו בזוהר בפרשת וארא (כז, א). והנה מגדולת בריותיו אשר ברא, נעלה במעלת כמה וכמה בגדולת יוצרנו יוצר הכל, שאין להשגתנו בו סוף ותכלית.

י״אהג' בבחינת התפשטות כחו ואורו בנמצאים, כענין (במדבר יד, י) ועתה יגדל נא כח ה'. וכן בכח גדול וביד חזקה. וכן פירשו בפרשת שלח לך, ומזה נגזר (שמות יד, לא) וירא ישראל את היד הגדולה, והיינו גדולת הכח והיכולת. הד' גדולת החסד והרחמים, כענין (במדבר יד, יט) סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך. וכן (ישעיה נד, ז) וברחמים גדולים אקבצך. הה' גדולת העצה, שנאמר (ירמיה לב, יט) גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם וגו'.

י״בוחמש בחינות אלו שבמלת גדול יתייחסו לעילת כל העילות לרוממותו, הראשון שהוא גדול בבחינת הארה, היא הארה שאין לה קץ ותכלית עד שכל המאורות שבכל העולם העליון וכל שכן מה שממנו ולמטה, כולם הם חשך כנגדו, כדפירשו בתקונים (קלה, ב) כתר עלאה אף על גב דאיהו אור קדמון אור צח אור מצוחצח, אוכם איהו קדם עילת העילות. ואמר אחר כך עוד, ועילת העילות לית נהורא קיימא קמיה, כל נהורין מצוחצחין מתחשכאן קמיה, עכ"ל.

י״גאם בבחינת עומק ההשגה, על זה נקרא הוא יתברך אין סוף, שאין להשגתו סוף, מה שאין כן כל הנבראים, שכל עלול ישיג בעילתו בהתמדת הזמן, אבל עילת על כל ית', מיום שנברא העולם ולא קודם לא היה מי שעמד על עומק השגתו. וכן פירש בפרשת וירא (זוהר קג, א) בפסוק (משלי לא, ב) נודע בשערים בעלה, אמר זה לשונו תא חזי קוב"ה אסתלק ביקריה דאיהו גניז וסתים בעלוייא סגיא לא איתי בעלמא, ולא הוה מן יומא דאתברי עלמא דיכיל לקיימא על חכמתא דיליה ולא יכיל לקיימא ביה בגין דאיהו גניז וסתים ואסתלק לעילא לעילא, וכלהו עלאי ותתאי לא יכלין לאתדבקא עד דכלהו אמרי ברוך כבוד ה' ממקומו, עכ"ל, ומפשטי דבריו יש ראיה אל כוונתינו עם היות שהמאמר הזה דבריו עמוקים.

י״דוכן התפשטות אורו בנמצאים, זה פשוט דעילת על כלא נהיר בי' ספירן דאצילות וכו' כדפירשו בתיקונים (ג, ב). וכן גדולת הרחמים, הוא מקור הרחמים, כי באור פני מלך חיים, ואם אפילו בנאצל הראשון אנו שוללים הדין ממנו, כל שכן בעילת על כל העילות.

ט״ווענין גדול העצה יובן במה שאמר בפרשת בראשית (זוהר בראשית כב, ב) בענין נעשה אדם, זה לשונו בקיצור מאי ניהו דאמר (דברים לב, לט) ראו עתה כי אני אני הוא, אלא דא איהו עלת העלות עלת על כל עילאין, דההוא דאתקרי עלת העלות עלת מאלין עלות, דלא יעביד חד מאלין עלות שום עובדא עד דנטיל רשו מההוא דעליה, כמה דאוקימנא לעילא בנעשה אדם נעשה ודאי על תרין אתמר דאמר דא לההוא דלעילא מיניה נעשה, וההוא דלעילא מיניה לא עביד מדעם עד דנטיל עצה מחבריה, אבל ההוא דאתקרי עלת כל העלות דלית לעילא מיניה ולית לתתא שוה ליה כד"א (ישעיה מ, כה) ואל מי תדמיוני ואשוה, אמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי דנטיל עצה מניה, עכ"ל לעניננו.

ט״זוטעם התייחס כל הדברים האלו לידו"ד יותר משאר השמות, מפני היות שם ידו"ד מקור ושורש לכל השמות כמו שנתבאר בסבא פרשת משפטים (סבא משפטים צו, א), ועוד בתקונים תיקון נ"ז בסופו (צא, ב - צב, א) נתבאר ענין זה בבירור יותר.

י״זועוד נתבאר שם במעלת שם הידו"ד, והוא מוכרח להעתיקו לדרוש שלנו, זה לשונו ולית מלאכא דלא אשתכח ביה שם ידו"ד, דאשתכח בכל אתר כגוונא דנשמתא דאשתכחת בכל אבר ואבר, ובגין דא אית לבר נש לאמלכא ידו"ד בכל ספירן ובכל כרסיין ובכל מלאכין ובכל אבר ואבר דבר נש, דלית אתר פנוי מניה לא בעילאין ולא בתתאין, ידו"ד לא אתקרי ביחודא דארבע אתוון אלא בעילת העילות דמייחד לון, ובגין דאיהו מייחד ד' אתוון ביה אתקריאו ידו"ד ביחודא חדא ידו"ד אחד ושמו אחד, ובגין דא שוי מהימנותא דישראל בארבע אתוון אלין, וכל שמהן שוי כנויין לשמא דא, לית שמא עד אין סוף ועד אין תכלית רברבא ושלטנא מן דא ולעילא עד אין סוף ולתתאה עד אין תכלית, וכל חיילין ומשריין מניה דחלין ומזדעזעין, עכ"ל. הרי בפירוש שכל השמות אפילו שם אהי"ה שהוא בכתר, הוא כינוי לשם ידו"ד, כמו שאמר וכל שמהן שוי כנויין לשמא דא. ואמר אחר כך לית שמא וכו' רברבא ושלטנא מן דא, הרי בפירוש שיתייחס הגדולה והממשלה לידו"ד יותר מכל השמות.

י״חובזה יתבאר פסוק גדול ה' ומהולל מאד, שהתחלנו בו, ירצה גדול ה' - גדולתו היא בבחינות האמורות שהם מצד חסדו. ומהולל מאד, הוא כפי מה שנתבאר במאמר הזה ועוד יתבאר לקמן, כי בשם ידו"ד נמצאו ונבראו כל העולמות עליונים ותחתונים, ולכן כל אחד ואחד יהלל לה' ב"ה כפי השגתו בכח ידו"ד שנתפשט בו, בני העולם הזה התחתונים יהללו כפי קוצר השגתם מפני שהם בעשיה הגשמית, ועולם הגלגלים שהם דקים יותר יהללו יותר, וכן מעולם לעולם, כי כל הקרב הקרב אל המלך מכיר גדלו ועוצם יכלתו, והכלל הוא כי כל אחד כפי עכירות החומר שבו נחתם חותם ידו"ד כן יתמעט ההשגה, וכפי הזדככות החומר כן תתרבה ההשגה, והיינו ומהולל מאד - כי רבוי העולמות אין להם מספר, והוא מהולל מהם כל אחד כפי השגתו. ולגדולתו - גדולת השם בבחינת עצמו קודם שתתפשט גדולתו אל התחתונים, אין לה חקר, וכאשר יתפשט כל אחד יהלל כפי השגתו בחקירת גדולתו ית' במה שנתפשט בו. ויש עוד בזה ביאור, ולא נאריך שלא לצאת מהדרוש.

י״טוכן מצינו בכתובים שנתייחס לשם הזה הממשלה, בדברי המשורר ע"ה (תהלים כב, נט) כי לה' המלוכה ומושל בגוים. וכן בדברי הימים (דה"א כט, יא) לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש והעושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל.

כ׳ומה שיתייחס לו הממשלה אחר שהזכיר כל המדות הנזכרות, הוא במה שביאר הרשב"י ע"ה במאמר שהעתקנו, כי ידו"ד הוא חיות פנימי המתפשט בכל העולמות כענין הנשמה המתפשטת בגוף שאין מקום פנוי ממנה, כן ידו"ד הוא שקיו דאילנא, כמו שנתבאר בתיקונים (תיקוני הזוהר יז, א) במאמר אליהו, והיינו ענין הממשלה המתייחס לו, שכמו שהנשמה היא הנותנת לאדם החכמה והבינה והמדע והכח ושאר המדות שבאדם שהם עיקר הממשלה באדם, שכולם נפעלות על ידי הנשמה, כן שם ידו"ד הוא המושל לפעול כל הפעולות וממנו הכל על ידי עילת העילות המייחד הכל הנקשר בו.

כ״אעוד נתייחס הממשלה לידו"ד בבחינה אחרת בדברי המשורר ע"ה, באמרו (תהלים קג, כ) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו וגו' ברכו ה' כל צבאיו משרתיו וגו' ברכו ה' כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו. וכדי לבאר ענין אומרו בכל מקומות ממשלתו, צריכים אנו לבאר שלשה פסוקים אלו בקצרה.

כ״בוהענין יובן במה שנתבאר במאמר הקודם בראשו, שאמר שאין לך מלאך שאין נמצא בו שם ידו"ד, ששם ידו"ד נמצא בכל מקום, ואמר ועל דא אית ליה לבר נש לאמלכא ידו"ד בכל ספירן ובכל כרסיין ובכל מלאכין. נמצא שבעולם הכסא הוא ידו"ד כמו שהוא באצילות, וכן בעולם המלאכים, וכן בעשיה בכל אבר ואבר דבר נש. ואופן שימצא ידו"ד בכל אבר ואבר אפשר כמה שפירשו בתיקונים (קלט, ב) שכל אבר יש בו ד' יסודות. ועוד כמה שפירשו שם (קמ, א), שכל אבר יש בו עור ובשר וגידים ועצמות, ופירשו שם כי עצם ובשר וגידים עלייהו שריא ברכה וקדושה וייחוד, ואלו הג' נודע שהם סוד יד"ו, ועוד פירש שם משכא איהו דמות אדם, מלכות, כל דיוקנין אתחזיין ביה וכו', הרי ה' אחרונה.

כ״גוהענין שימצא ידו"ד בכל הבריות נתבאר באופן אחר ברעיא מהימנא פרשת בא אל פרעה (מב, א), זה לשונו כל חיות דאינון חיות הקדש באתוון דשמא קדישא אתקריאו, הה"ד (ישעיה מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, ואפילו כל בריין איתבריאו בהון ולית בריאה דלא רשים בהאי שמא בגין לאשתמודעא למאן דברא ליה והאי איהו י' דיוקנא דרישא דכל בריין, ה' ה' דיוקנא דה' אצבען דימינא וה' דשמאלא, ו' דיוקנא דגופא, ובגין דא ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש, לית כל בריה דאשוה כוותי, ואף על גב דבראתי לה כדמות אתוון דילי, דאנא יכיל למחאה ההיא צורה ולמעבד לה כמה זמנין וכו', עכ"ל לעניננו. הרי בפירוש מבואר במאמר הזה היות כל בריותיו חתומים בחותם שמו ית', להורות שבורא אחד להם והוא מושל בהם למחות צורתם כרצונו כחומר ביד היוצר.

כ״דעם הקדמה זו נבאר הפסוקים "ברכו ה' מלאכיו", בזוהר פרשת לך לך (צ, א) פירש שמלאכיו הם הצדיקים, וזה לשונו דבר אחר ברכו ה' מלאכיו, אלין אינון צדיקייא בארעא דאינון חשובין קמי קב"ה כמלאכי עילאי ברקיעא, בגין דאינון גבורי כח דמתגברי על יצריהון כגבר טב דמתגבר על שנאיה, לשמוע בקול דברו, דזכאן בכל יומא למשמע קלא מלעילא בשעתא דאצטריכו, עכ"ל לעניננו. והנה נודע שנשמות הצדיקים הם חצובות מתחת כסא הכבוד, ולכך כנגד עולם הכסא שמשם הנשמות, אמר ברכו ה' מלאכיו, ירצה שימשיכו ממנו שפע וברכה, שהוא מקור הברכה כדפירשו בתיקונים (תיקוני הזוהר ל, ב), כי ידו"ד נקרא ברו"ך, מלאכיו שהם נשמות הצדיקים שנבראו ע"י ידו"ד שהוא חותם הנחתם בכסא כאומרו (ישעיה מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו.

כ״הוכנגד החותם הג' הנחתם במלאכים, אמר "ברכו ה' כל צבאיו משרתיו עושי רצונו", שהם המלאכים שהם רוחניים למעלה בלי יצר הרע, ולכך הם לעולם עושים רצונו, ואמר ברכו ה', שימשיכו שפע מידו"ד שעל ידו נבראו כדפירשו במאמרים הקודמים.

כ״ו"ברכו ידו"ד כל מעשיו", הוא כנגד חותם הד' נחתם בעולם הגלגלים בי"ב מזלות ובז' כוכבי לכת ובכל הכוכבים ובכל הבריות שבתחתונים, שכלם נחתמו בחותם ידו"ד כדפירש ברעיא מהימנא במאמר שהעתקנו, דלית בריה דלא רשים בהאי שמא.

כ״זואמר "בכל מקומות ממשלתו", שלא תאמר תינח ברוחניים העליונים שימצא בהם ידו"ד, אבל בגשמיים התחתונים כיצד יברכו את ידו"ד, ולזה אמר בכל מקומות ממשלתו, ירצה שממשלתו ית' שוה בכלם בתחתונים כמו בעליונים, ולזה אמר "ברכי נפשי את ה'" אף על פי שאת למטה מלובשת בעשיה.

כ״חעוד ירצה "בכל מקומות ממשלתו", שלכאורה הוא מיותר, אחר שנזכר כל מציאות העולמות פשיטא שבכל מקומות ממשלתו. אלא הענין הוא לרבות מה שבין עולם לעולם, כדפירשו בגמרא (חגיגה יג.) שמן הארץ לרקיע מהלך חמש מאות שנה, וכן בין רקיע לרקיע, ועל דרך זה בין עשיה ליצירה ובין היצירה לבריאה וכו', בכל מקומות ממשלתו, והיינו מה שפירשו בתיקונים (צא, ב) דלית אתר פנוי מיניה לא בעלאין ולא בתתאין. הרי זו בחינה שנית בממשלה המיוחסת לידו"ד, שתתפשט ממשלתו ית' בכל העולמות ובכל הבריות שבתחתונים, שכלם חתומים בחותמו.

כ״טוהוא מה שאמר משה רבינו ע"ה (דברים ד, לט) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ידו"ד הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. הכוונה לפי הפשט באמרו הוא האלהים - ר"ל שהוא האלוה התקיף ושולט על הכל, כי כל אלהים לשון חוזק, כענין ואת אילי הארץ. בשמים ממעל - ריבה כל מציאות העולמות העליונים עד מעלה מעלה, והיינו ממעל, דלימא בשמים לבד. ועל הארץ - היינו מה שבין השמים לארץ, ומה שבין ארץ לארץ, והיינו ועל הארץ סתם. מתחת - לרבות ו' ארצות וכל בריות התחתונים שבה. אין עוד - שכלם נמצאו ע"י עליונים ותחתונים.

ל׳ואחר שידענו ענין הממשלה הזאת המיוחסת לידו"ד, זו הממשלה עצמה תתייחס לעילת כל העילות המייחדת אותיות ידו"ד, כמו שייחס בעל המאמר בענין היראה הממשלה לו יתברך, כמו שאמר יראה דאיהי עקרא למדחל למאריה בגין דאיהו רב ושליט עקרא וכו', והיינו שיתפשט אורו בכל העולמות, כאמרו בתיקונים (ג, ב) ועילת על כלא הוא נהיר בעשר ספירות דאצילות, ובעשר דבריאה, ונהיר בעשר כתות דמלאכיא, ובעשר גלגלי רקיעא, ולא אשתני בכל אתר. ונמצא כי הארתו ית' בכל עולם ועולם הוא על ידי התלבשו באותיות ידו"ד, כמו שנתבאר לעיל.

ל״אואומרו ולא אשתני בכל אתר, דלימא ולא אשתני לבד, כי בכל אתר לכאורה היינו המקומות האמורים, וכבר נזכרו במאמר שהם עשר דאצילות וכו'. אלא נראה שהוא על דרך בכל מקומות ממשלתו בפירוש הב'. ונמצינו למדים שאפילו באויר העולם ימצא עילת כל העילות מתלבש באותיות ידו"ד שהוא ושמו אחד, והיינו עיקר היראה שאמר משה רבינו ע"ה (דברים כח, נח) ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ידו"ד אלהיך, ולא יאמר הזה אלא במורה באצבע שהוא לפנינו.

ל״בועתה בזה ידענו סוד מלא כל הארץ כבודו שפירשו ברעיא מהימנא פרשת בא אל פרעה (מב, ב), שהוא על התפשטות האלהות העליון, וזה לשונו דאי לא יתפשט נהוריה על כל בריין איך ישתמודעון ליה ואיך יתקיים מלא כל הארץ כבודו, עכ"ל. ומפני זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים טז, ח) שויתי ידו"ד לנגדי תמיד, כי בחשבו שידו"ד לפניו, שם הוא עילת העילות המייחד הכל, ומזה ימשך לאדם המורא והבושת והצניעות שלא לחטוא לפני המלך העליון הנכבד והנורא שלפניו, כמו שיתבארו עוד מלות אלו בעזר האל.

ל״גואחר שבארנו ענין רב ושליט, צריך לבאר מה היא היראה שימשך מזה לאדם. הענין, כי מצד היותו גדול על דרך שבארנו ימשך יראה, שיתבושש האדם מחמת גדולתו שאין לו תכלית, אם בבחינת ההארה הגדולה וכמו שיתבאר בפרק הבא. אם בבחינת היותו גדול העצה ורב העליליה וכו'.

ל״דומצד היותו מושל יורה על ההשגחה כדפירשתי, ועוד היותו מושל על רמ"ח איבריו החתומים בשמו, ואם יחטא בהם נמצא פוגם בידו"ד עקרא ושרשא דכל עלמין (זוהר ח"א יא, ב), ירצה שבחינתו ושפעו הוא מקיימם כאומרו (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כלם, וכמו שנתבאר במאמר שהעתקנו בסמוך ועלת על כלא נהיר וכו'.

ל״הוזו היא עיקר האמונה, לדעת שאם ח"ו יצוייר שאין אלוה בעולם, אין מציאות עולם ולא נברא כלל, ומאחר שיש עולם ונבראים בתוכו יש להם בורא אחד שבראם ומנהיגם כרצונו, וכל הנבראים הם כדמות האילן שאינו חי אלא משרשיו, כך כל הנבראים אינם חיים אלא על ידי עילת כל העילות שהוא השורש המקיים הכל. ויש עוד בזה ענין ואין כאן מקום להאריך.

ל״ווגם לבחינה זו נתגלה על ידי שם ידו"ד, כי שם זה הוא חיות פנימי המתפשט בכל העולמות, וכמו שביאר הרשב"י עליו השלום במאמר התיקונים שהעתקנו לעיל, שאמר לית מלאכא דלא אשתכח ביה שם ידו"ד וכו', ואפילו בשמש מתלבש שם ידו"ד כדפירשו בתיקונים (קמה, א).

ל״זוכֹלָא קמיה כְּלָא (שם בהמשך זח"א יא, ב), זה נוגע לעיקר האמונה, שאם יצוייר העדר מציאות כל הנבראים לא מפני זה יגיע לו חסרון במעלתו ית', כי הוא היה נקרא מלך קודם שנברא העולם כאומרו (משלי ח כו) עד לא עשה ארץ וחוצות, ה' מלך, וכל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו ושיכירו גדלו כדפירש ברעיא מהימנא. וגם באחרית הכל (ישעיה לד, ד) ונגולו כספר השמים וכל צבאם יבול ונשגב ידו"ד לבדו ביום ההוא.

ל״חובעת בריאת האדם אמרו ז"ל שהמלאכים שקטרגו על בריאת האדם נתן אצבעו ביניהם ושרפן, נמצא דרך משל שכלם אינם חשובים לפניו ית' לבטלם כאלו לא היו.

ל״טוימשך מזה ב' בחינות ביראה מלבד האמור ברב ושליט הא' כי אחר שחיי האדם הם ממנו ית' כדפירשנו צריך להכלם ממנו ית' שלא לחטוא בחיים שהוא משפיע בתוך קרבו, ויירא כי רוחו ונשמתו אליו יאסוף יגוע כל בשר יחד (איוב לד, יד-טו), וכן אמר דניאל (ה, כג) ולאלהא די נשמתך בידיה וכל ארחתך ליה לא הדרת, והרבה יטהר האדם מחשבותיו בחושבו בדבר זה.

מ׳והב', כי אף על פי שאינו צריך אל הנבראים מכל מקום השגחתו עליהם להטיבם, כאמרו (תהלים קמה, יז) ורחמיו על כל מעשיו, ויאמר האדם בלבו מה גמול אשלם לבוראי ית' על כל טובותיו העודפות עלי בכל יום אם אעבור על רצונו, אלא ראוי שאעשה מצותיו לעשות נחת רוח לו, דבר זה פירש מורי ע"ה בפירוש המאמר בענין וכלא קמיה כלא.

מ״אוהנה כל בחינות אלו האמורות בגדולת יוצרינו יוצר הכל שהוא רב ושליט וכו', כיוצא בזה נתבאר ברעיא מהימנא פרשת פנחס (זוהר רכה, א) ושם הרחיב הביאור יותר, זה לשונו אבל עילת על כלא דאתקרי ידו"ד אתמר ביה אל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש (ישעיה מ, כה), ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו, אני ידו"ד לא שניתי, לא מטי ביה חובין לאפרשא אתווי י' מה' ו' מה', דלית פרודא, ועליה אתמר לא יגורך רע, איהו שליט על כלא ולית מאן דשליט ביה, איהו תפיס בכלא ולית מאן דתפיס ביה, ואיהו לא אתקרי ידו"ד ובכל שמהן אלא באתפשטות נהוריה עלייהו, וכד אסתליק מינייהו לית ליה מגרמיה שם כלל מנהון, עמוק עמוק מי ימצאנו, לית נהורא יכיל לאסתכלא ביה דלא אתחשכת אפילו כתר עליון דאיהו נהוריה תקיף על כל חילי שמיא עלאין ותתאין ועל כל דרגין אתמר ביה ישת חשך סתרו, ועל חכמה ובינה וערפל סביביו, כל שכן שאר ספירן, כל שכן חיון, כל שכן יסודין דאינון גופין מתים, איהו סובב כל עלמין ולית סובב לון לכל סטרא עילא ותתא ולארבע סטרין בר מיניה ולית מאן דנפיק מרשותיה לבר, איהו ממלא כל עלמין ולית אחרא ממלא לון בר מיניה, ולית עליה אלהא אחרא למיהב ליה חיים, הה"ד (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כלם, ובגינה אמר דניאל (ה, ו) וכל דיירי ארעא כלא חשיבין וכמצבייה עביד בחיל שמיא, איהו מקשר ומייחד זינא לזיניה עילא ותתא, ולית קורבא להו בד' יסודין אלא בקוב"ה כד איהו בינייהו, עכ"ל. וכאשר ידקדק המעיין במאמר הזה יבין המאמר הראשון מהרשב"י ע"ה, ענין רב ושליט עקרא וכו'.

מ״בומה שאמר (בזח"א יא, ב) ולשואה רעותיה בההוא אתר דאתקרי יראה, הכוונה שכל הבחינות האמורות מתגלות על ידו, שהרי שם ידו"ד יקרא גדול ומושל, אמנם היכן גדולתו מתגדלת, בה, כדכתיב (תהלים מח, ב) גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו, כדפירשו בפרשת ויקרא (זוהר ה, א) על פסוק זה, זה לשונם אשתמע דמלכא בלא מטרוניתא, לא הוא מלכא, ולאו הוא גדול, ולאו הוא מהולל.

מ״גועוד מבואר זה הענין בתיקונים בהרבה מקומות, בפרט מקום אחד (תז"ח קג, א) נמצא אצלינו בכתיבת יד, זה לשונו והמשכילים יזהירו, מאן משכילים, אלין דאית בהון שכל למנדע למארי עלמין דאיהו עילא על כל עלאין בשכינתא דאתמר בה (תהלים קיח, ו) זה השער לה' צדיקים יבאו בו, שע"ר בהיפוך אתוון עש"ר כלילא מי' ספירן וכו'. ואמר בסוף הדרוש, ובגין דאיהו מלגאו שוי אמונה דישראל בההיא, דהיא קשירא בכלהו פנימיים וחצוניים, דאיהי כלילא מעלאין ותתאין עד דלית סוף ותכלית, ובגין דא קרא לה אמונה דישראל, ובה אשתמודעו עילאין ותתאין ועילת על כל עלאין, ומאן דמייחד ליה בה כאילו מייחד ליה ואמליך על כל עילאין ותתאין, עד כאן לשונו. וכן בפרשת תרומה (זוהר קנח, ב) עיין שם.

מ״דעוד ברעיא מהימנא פרשת פנחס (רל, א) מפורש יותר, זה לשונו דא מלכות קדישא דאיהי תמונת כל, דבה אסתכל קוב"ה וברא עלמא וכל בריין דברא בעלמא, וכלל בה עלאין ותתאין בלא פרודא כלל, וכלל בה עשר ספירן וכל שמהן וכנויין והויין, ועלת על כלא דאיהו אדון על כלא ולית אלהא בר מניה, לא אשתכח בעלאין ותתאין פחות מנה, בגין דאיהי קשר דכלהו, שלימא דכלהו, לקיימא ביה ומלכותו בכל משלה, בגין דלא אשתכח עלת על כלא בעלאין ותתאין פחות מנה, אפילו בחד מינייהו, אתקריאת אמונת ישראל, עכ"ל לעניננו.

מ״העוד בתיקונים בכתיבת יד ( חדש י, א) ומסטרא דתלת אבהן דאתקריאו אל אלדים ידו"ד, דאינון האל הגדול הגבור והנורא, אתקריאת גדולה גבורה תפארת, ובאלין תלת שמהן איהי סהידת על הווייתיה ואלהותיה ויכלתיה על כל עלמין, ומסטרא דאימא עלאה אתקריאת אם תשובה ידו"ד דאחזי על כנוי, והוי"ה דמארי עלמין מארי דכל כנויין וכל הוויין, דאינון כנויין ליה ואיהו לאו איהו כינוי, ואתקריאת מ"ה מסטרא דחכמה דאתמר בה (דברים יא, יא) מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה, דאם לית חכמה לית דחילו ואם לית דחילו לית חכמה, ובהאי מ"ה מעיד על עלת כל עלאין כי לא ידעו מה הוא, עכ"ל. הרי שגלוי אלהותו ויכלתו של ממ"ה הוא על ידו, אם כן ראוי שיתייחס אליה רב ושליט עקרא ושרשא שעל ידו מתגלה הכל.

מ״ווכן בכתובים נמצא מייחס גם כן אל המדה הזאת הגדולה והממשלה, גדול אדוננו ורב כח וגו'. וכן מה שפירש בזוהר פרשת בראשית (יט, א) בפסוק (איכה ג, ח) חדשים לבקרים רבה אמונתך, ע"ש. וכן (תהלים קמה, ג) מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור, ובחינת עיקרא ושרשא דכל עלמין גם כן נאמר באומרו מלכותך מלכות כל עולמים, ויובן עניינו בסוד סוף המעשה תחלת המחשבה, עיין בתיקונים (יא, א) בענין (משלי ח, כב) ה' קנני ראשית דרכו וגו'.

מ״זואין צריך להאריך בבחינה זו, שמאחר שידו"ד הוא עיקרא ושרשא דכל עלמין כדפירשתי לעיל, וגילוי פעולתו על ידם הוא כדפירשתי לעיל שהיא נקראת גדולה גבורה תפארת דסהידת על אלהותיה וכו' וכלא קמיה כלא, גם בחינה זו יש בה.

מ״חוביאר אותה הרשב"י ע"ה בפסוק (מלכים א, ד) ותרב חכמת שלמה וגו', אמר שם בפרשת ויחי (זוהר רכג, א) הסיהרא, אלף טורין רברבין קמה, וכלהו נשיבא חדא הוו לקמה, אלף נהרין סגיאין לה ובגמיעא חדא גמיעא לון, עכ"ל.

מ״טוכן בפרשת פנחס (זוהר רמ, ב) זה לשונו אלא רזא הוא, בגין דאית בהמה רביעא על אלף טורין, ואלף טורין אכלת בכל יומא, וכלהו אקרון בהמות, ועל דא תנינא דאית בעירא אכיל בעירי, וממה הוו מאשא וכלהו לחיך לון ההיא בהמה בלחיכא חדא, הה"ד (דברים ד, כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא, וכל מיא דירדן מלא בשית שנין היא עבדת ליה גמיעא חדא, הה"ד (איוב מ, כג) יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו, עכ"ל. ובסוד בהמה זו תלוי התעוררות התחתונים שעיקרו הוא בסוד ב"ן מבנימין, והוא סוד ושמן על ראשך אל יחסר כדפירשתי בשער האהבה ריש פרק ה.

נ׳ואפשר לומר כי ד' בחינות אלו האמורות "רב, ושליט, עקרא וכו', וכלא קמיה כלא", הם כנגד ד' אותיות ידו"ד, ומתגלות על ידי שם אדנות, ואין מקום להאריך יותר.

נ״אוכל בחינות היראה שפי' הנמשכות מהיותו רב ושליט עקרא וכו', כלם ישנם בשכינה בערך אל התחתונים. כי מצדה הנשמות של ישראל, וכן חיות כל התחתונים, וכאשר האדם מת הנשמה חוזרת אליה כדפי' בפרשת ויחי (זוהר ריז, ב) זה לשונו אמר רבי יהודה בשעתא דמתלכדן רגלוי דבני נשא ויומוי אתקריבו ההוא יומא אתקרי יום ה' לאתבא רוחיה ליה, תנא בההיא שמעתא פקדא ההוא כתרא קדישא על רוחיה ומאן איהו דכתיב (תהלים צ, י) ימי שנותינו בהם שבעים שנה, והיא כתרא שביעאה דכלא, עכ"ל. לכן צריך לירא ממנה, כי בידה לסלק הנשמה כרגע, והיינו (דניאל ה, כג) ולאלהא די נשמתך בידיה וכל ארחתך ליה וגו'. והיינו גם כן (איוב יב, י) אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, כי השכינה נקראת יד, ופירוש פסוק זה יתבאר בפרק הבא בעזרת ה'.

נ״בגם הבחינה שפירשנו שאין ראוי שיחטא ויהיה כפוי טובה על כל הטובות שהטיב הקב"ה עמו, גם בחינה זו מצדה, שהיא האם המגדלת אותנו, צריך לירא מדיניה ולאהבה אותה מצד רחמיה, וזו היא היראה המביאה לידי אהבה.

נ״גופירש בחינה זו הרשב"י עליו השלום בפקודין נדפס פרשת ואתחנן (זוהר רסג, ב) זה לשונו פקודא ליראה באורח כלל ובאורח פרט והא אוקימנא, בגין דאית עליה דבר נש לדחלא מקמיה קוב"ה תדיר, ובגין יראה יסתמר באורחוי ויראה אתר הוא דאקרי יראה כד"א (דברים כח, נח) ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך, בגין דתמן שריא דחלא דקוב"ה, ואיהו יראה ממש לדחלא מניה, ודא הוא רזא דכתיב וממקדשי תיראו, בהאי יראה שריא פולסא דנורא לאלקאה לון לחייביא דלא נטרין פקודי אורייתא, וע"ד באורח כלל אית לדחלא, ובתר באורח פרט, כד ידע בר נש מאן איהי יראת ה', ודא איהו דחילא דחביבותא דאיהו עיקרא ויסודא למרחם ליה לקוב"ה, בתר האי יראה עביד לנטרא כל פקודוי דאורייתא למהוי בר נש עבד נאמן לגבי קוב"ה כדקא יאות יראה, עכ"ל.

נ״דומורי ע"ה כתב במה שאמר כד ידע מאן איהי יראת ה' וכו', שהכוונה היא שיירא שלא יגרום בעונותיו להפריד השכינה משם ידו"ד שהוא הת"ת, ויאמר בלבו כיצד אגרום בעונותי להפריד אהבת דודים ורעים, ונמצאתי נרגן מפריד אלוף, ונמצא בחינת יראה זו היא יראה המביאה לידי אהבה, כי לא די שלא יחטא אלא ישתדל לעשות מצוה כדי לייחד ולקרב את האהבה, אמנם ביראה הקודמת שהיא יראה מהעונש, וכן הירא עושה מצוה בעבור שיירא מכרת, כגון שלא לבטל מצות מילה שחייבים עליה כרת, וכן שלא לאכול חלב שחייבין עליו כרת, ודאי שזה אחר שיירא מהעונש בלבד לא ישתדל בקיום המצות, ע"כ כלל דבריו.

נ״הוהנה מטעם שאמרנו לעיל שבשכינה נתגלה היותו רב ושליט וכו' אמר הרשב"י ע"ה שם בפרשת בראשית (זוהר יא, ב) זה לשונו ובגין כך אתר דאקרי יראת ה' ראשית אקרי, ועל דא אתכליל הכא פקודא דא ודא עקרא ויסודא לכל שאר פקודין דאורייתא, מאן דנטיר יראה נטיר כלא לא נטיר יראה לא נטיר פקודי אורייתא, דהא דא תרעא דכלא, ובגין כך כתיב בראשית דאיהי יראה ברא אלהים את השמים ואת הארץ, עכ"ל.

נ״וובזה נכלל הפרק הזה:

נ״זבדברים המעוררים היראה הפנימית האמורה בפרק הקודם, האחד הוא בבחון האדם בשכלו מעשיו של הקב"ה, כי מרוב גודלם נותנים יראה, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים סו, ג) אמרו לאלהים מה נורא מעשיך, וכן משה רבינו ע"ה בפרשת ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה (דברים יא, יב), אמר הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה, נראה שהוא מהדברים המעוררים היראה.

נ״חוענין זה נתבאר בדברי רבותינו ז"ל ובדברי הרשב"י ע"ה, וצריכין אנו להעתיק לשונם ז"ל כדי לעורר את הלב ליראה, במסכת חגיגה (יג, א) זה לשונם מן הארץ ועד לרקיע מהלך ה' מאות שנה, ועוביה של רקיע מהלך ת"ק שנה, וכן בין כל רקיע ורקיע למעלה מהן חיות הקודש רגלי החיות כנגד כלן, קרסולי החיות כנגד כלן, שוקי החיות כנגד כלן, רכובי החיות כנגד כלן, ירכי החיות כנגד כלן, גופי החיות כנגד כלן, צוארי החיות כנגד כלן, ראשי החיות כנגד כלן, קרני החיות כנגד כלן, למעלה מהן כסא הכבוד, רגלי כסא הכבוד כנגד כלן, כסא הכבוד כנגד כלן, מלך אל חי וקיים לעד רם ונשא שוכן עליהם, עכ"ל לעניננו.

נ״טובפרשת בשלח (נו, ב) בפסוק (שמות טו, ד) מרכבות פרעה וחילו ירה בים, נתבאר ענין זה יותר, זה לשונו רבי יצחק פתח (ירמיה י, יא-יב) לקול תתו המון מים בשמים וגו', הא תנינן שבעה רקיעין עבד קוב"ה ובכל רקיעא ורקיעא ככבין קביעין ורהטין בכל רקיעא ורקיעא ולעילא מכלהו ערבות, וכל רקיעא ורקיעא בהלוכו מאתן שנין, ורומיה חמש מאה שנין, ובין רקיעא ורקיעא חמש מאה שנין, והאי ערבות הלוכו באורכיה אלף וחמש מאה שנין ופותייה אלף וחמש מאה שנין, ומזיוא דיליה נהרין כל אינון רקיעין, והא תנינן לעילא מערבות רקיעא פרסות דחיות קדישין ורומהון ככלהו לעילא מנהון, וקרסולין דחיות ככולהו וכו', ע"כ מה שנתבאר בגמרא, עכ"ל לעניננו.

ס׳עוד (נח, א) בפ' עצמה, תאנא הדרניאל שמיה, והוא עילאה על שאר מלאכין אלף ושתין רבוא פרסין, וקליה אזיל במאתן אלף רקיעין דמסתחרן באשא חוורא, עכ"ל. וזהו המלאך הב' שפגע משה רבינו ע"ה בעלותו לקבל התורה, והיה משה רבינו ע"ה ירא מהמלאך הזה עד שהזכיר שם ע"ב, וכיון ששמע המלאך הזה אותיות השם נזדעזע וקרב אצלו. ואומר אח"כ המאמר והוה אזיל עמיה עד דמטו לאשא תקיפא דחד מלאכא די שמיה סנדלפון, ותאנא סנדלפון עלאה הוא על שאר חברוי ת"ק שנין, והוא קאים בתר פרגודא דמאריה וקשר ליה כתרין מבעותהון דצלותא דישראל, ובשעתא דמטי האי כתר לרישיה דמלכא קדישא, הוא מקבל צלותהון דישראל, וכלהו חיילין ואוכלוסין מזדעזעין ואמרין בריך יקרא דה' מאתר בית שכינתיה. אמר ליה הדרניאל למשה לית אנא יכיל למהך עמך דלא יוקיד לי אשא תקיפא דסנדלפון, ביה שעתא אזדעזע משה עד דאתקיף ביה קוב"ה במשה ואותביה קמיה וכו', עכ"ל לעניננו.

ס״אוהנה מגדולת העבדים גדולת האדון נודעת, שאם מלאכיו מעלתם גדולה כ"כ, על אחת כמה וכמה במעלת מדותיו באצילות, כל שכן וכל שכן מעלתו ית' שאין לה קץ ותכלית, בפרט הרואים דברי הרשב"י ע"ה במה שפירש באדרת נשא (קכז, ב - קמה, א) מענין רבוי העולמות שבאצילות, המה ראו מעשי ה' ונפלאותיו. ואמרו בתקונים (קלה, ב) כתר עלאה אף על גב דאיהו אור קדמון אור צח אור מצוחצח איהו אוכם קדם עלת העלות, עכ"ל לעניננו. ובבחינת ההארה הגדולה הזו שאין לה תכלית הוא שיקרא האין סוף גדול, כדפירשתי לעיל (פ"א), אגב.

ס״בוהנה כאשר יתבונן האדם במעשיו ית' יירא ויכנע מגדולתו ויתבושש ממנו ולא יעבור על מצותו, וכן אמר יונה הנביא (יונה א, ט) ואת ה' אלהי השמים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה. נראה שהיראה היא מצד מעשיו המראים על גדולתו. וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים ח, ד) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת מה אנוש כי תזכרנו. וכן אמר משה רבינו ע"ה (שמות טז, ז) ונחנו מה, כי אין אנו נכנסין בגדר בריה לנגד גדולתו ית' כמ"ש (דניאל ד, לב) וכל דיירי ארעא כלא חשיבן.

ס״געוד בחינה שנית לעורר היראה קרובה לזו האמורה, והיא בבחון האדם בדעתו האותות והמופתים המתחדשים בעולם, וכן ישראל כשראו הנס הגדול שנעשה להם על הים נאמר בהם יראה, שנאמר (שמות יד, לא) וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' וגו'. וכן אמר המשורר (תהלים סה, ו) מכין הרים בכחו נאזר בגבורה משביח שאון ימים שאון גליהם והמון לאומים וייראו יושבי קצוות מאותותיך מוצאי בוקר וערב תרנין וגו', ושאר נפלאות ה' ית' ואותותיו הנזכרים במזמור.

ס״דעוד בחינה ג' לעורר היראה, גם כן קרובה לזו האמורה בסמוך, והיא בבחון האדם טובות הבורא העודפות עליו, והוא מה שאמר הנביא (מלאכי א, ו) ואם אב אני איה כבודי וגו' איה מוראי. והיינו כי מדרך האב להטיב ולרחם לבנו, ואם הבן חוטא האב מיסרו, כענין (משלי א, ח) שמע בני מוסר אביך. והוא מה שאמר הנביא ירמיה ע"ה (ירמיה ה, כד) ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו שבועות חוקות קציר ישמָר לנו עונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם. הרי בפירוש יראה מצד הטובה, כמ"ש נירא נא וגו' הנותן גשם וגו'. עונותיכם הטו אלה, הרי היסורין. ואין היראה מחמת היסורין, אלא כי מדרך האב להטיב ולרחם וצריך לירא שלא יהיה הוא הגורם שיתאכזר אביו עליו וימנע הטוב ממנו.

ס״הובבחינת יראה זו אפשר לפרש מה שפירש בתיקונים (ע' קכט, א) ובזוהר פרשת נשא (קכב, ב) י' יראה, ודא איהי על רישיה דבר נש, ומנה ייעול דחילו ללבא דבר נש למדחל מקוב"ה ולנטרא גרמיה דלא יעבר על פקודין, עכ"ל. וכן פירשו גם כן במדרש רות מהזוהר (פב, ב).

ס״וובבחינת יראה זו אפשר לפרש פסוק (דברים כח, נח) ליראה את השם הנכבד והנורא הזה וגו', כי יש בחינה שיקרא בה נכבד בבחינת הטובה הנשפעת ממנו כמו שיתבאר.

ס״זכבוד, פירשו בזוהר פרשת פקודי (זוהר רכא, ב) שהוא לשון הארה, בפסוק (ישעיה יא, י) שורש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד, זה לשונו והיתה מנוחתו כבוד, מנוחתו דא בי מקדשא, כבוד, דהכי אקרי בההוא זמנא כבוד, דכתיב (שם ל, כו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים, ומנוחתו דההוא שורש ישי אתקרי כבוד ה' דלא יתמני ולא יקום בחשבנא לעלמא, עכ"ל לעניננו. הרי בפירוש שכאשר תקרא כבוד הוא שתעלה במדרגת הארה גדולה להיות אור הלבנה כאור החמה ואז אינה עומדת בשיעור וחשבון כאשר הוא כשהיא למטה, דכתיב (שה"ש ז, ה) עיניך ברכות בחשבון על שער בת רבים, כדפירשו בפרשת פנחס (זוהר רכ, ב), וכן פירשו גם כן בפרשת בראשית (ח, א) בפסוק (תהלים יט, ב) השמים מספרים כבוד אל, שכבוד לשון הארה וחשיבות, ע"ש. ומצינו בפסוקים שכבוד עניינו אור, בישעיה (ס, א) וכבוד ה' עליך זרח, וביחזקאל (מג, ב) והארץ האירה מכבודו, ובתורה (שמות מ, לד) וכבוד ה' מלא את המשכן, וכן (ויקרא ט, ו) וירא אליכם כבוד ה', וכמוהו רבים.

ס״חואפשר להתייחס לכבוד שתקרא אור מפני שתרגום כבוד יקר, וכתיב (זכריה יד, ו) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון, והכוונה אור בהיר, כי יקר הוא חשיבות, ואין חשיבות לאור אלא מצד בהירותו.

ס״טוכן כאשר נאמר (ישעיה יא, י) והיתה מנוחתו כבוד, הכבוד הוא שתעלה במעלה וחשיבות, ומהו החשיבות למעלה באצילות, בהירות אורה שיהיה אור הלבנה כאור החמה.

ע׳וכן ברעיא מהימנא בפרשת פנחס (זוהר רכה, ב) פירשו שמה שאמר משה רבינו ע"ה (שמות לג, יח) הראני נא את כבודך היה על כתר עליון, וזה לשונו ובגין דא שעור סוכה לא פחות מעשר דאיהי מלכות עשיראה דכל דרגין, ולא למעלה מעשרין דאיהי כתר עליון דלא שלטא ביה עינא. כבוד עילאה עליה אמר משה הראני נא את כבודך, ואתיב ליה קוב"ה לא תוכל לראות את פני, ולית כבוד בלא כ', עכ"ל לעניננו. אם כן נמצא כי מצד הארת אור הבהיר הבא מלמעלה הוא שיקרא כבוד, כמ"ש ולית כבוד בלא כ'. ובזה מדוקדק לשון המאמר למעלה שאמר אתקרי כבוד ה' דלא יתמני וכו', והדומה לזה (שמות לג, כב) והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת וגו'. וכן באיוב (איוב יט, ט) כבודי מעלי הפשיט וגו'.

ע״אונמצא כי מה שאמר השם הנכבד, ירצה שהוא מקור הארה לכל הנבראים, שכלם מקבלים אור ושפע מידו"ד כדפירשתי בפרק הקודם, והיינו מה שפירשתי שנכבד יורה על הטובה הנשפעת ממנו ית'.

ע״בובזה יובן אמרם בזוהר פרשת וילך (רמא, ב) כחי המכוין ליחד השם, עליו נאמר כי מכבדי אכבד, והטעם, כי בכוונתו הטובה מושך תוספת הארה למעלה, כמו שנתבאר שם דרך הייחוד, ולכן משם נמשך הארה לנשמתו בעולם הבא, וזהו כבודו.

ע״גוהנורא, פירוש במה שנתבאר לעיל במאמר שהעתקנו מפרשת בשלח, שאפילו במלאכים המלאך הגדול מחבירו השאר יראים לגשת אליו, וכן (שמות לה, ל) וייראו מגשת אליו הנאמר במשה רבינו ע"ה מצד קירון פניו. ואמרו בזוהר פרשת בשלח (זוהר נח, א) שכאשר חטאו ישראל בעגל נטל קוב"ה ממשה אלף חולקין מההוא זיוא, ומההוא זיוא דאשתאר ביה הוו מבהיקין אנפוי דמשה. ומה בהאי דאשתאר ביה לא הוו יכלין לאסתכלא באנפוי, בההוא דאסתלק מניה על אחת כמה וכמה, עכ"ל. וכיוצא בזה נאמר בענין והנורא, כי מצד היותו נכבד על דרך שפירשנו, ימשך מזה היותו נורא, כי כל צבאות מעלה יראים לגשת אליו מצד אורו שאין לו תכלית, ביען כי יתבטל מציאותם, על דרך שפירש בספר ברית מנוחה בענין קברות התאוה, כי שם קברו את העם המתאוים, כי כל מלאך שיחשוק ויתאוה לעלות למעלה ממדרגתו יתבטל מציאותו, וזהו ענין הקבורה מצד התאוה שהוא החשק.

ע״דועל דרך זה הוא פירוש (קהלת יב, יג) את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, והענין כי יש אדם דאצילות ואדם דבריאה ואדם דיצירה ואדם דעשיה כדפירשו בתיקונים (מא, ב), וכל בחינות אדם האמורות יש להם יראה, שלא יכנס אדם דבריאה לראות ולהסתכל לפנים ממדרגתו שהוא באצילות, וכיוצא לשאר. ולא זה בלבד, אלא אפילו באצילות פירשו בתיקונים (שם קיט, א) דלית ספירה דלא אתקריאת אדם, וכל בחינות אדם שבאצילות יש להם יראה זו האמורה, עד שאפילו בכתר צודק בקצת יראה זו מאחר שהוא נאצל והוא אוכם קמי עלת העלות, הוא ירא מעלת על כל העלות. והיינו כי זה כל האדם, פירוש כל בחינות אדם האמורות יש להם יראה.

ע״הועל דרך זה פירש מורי ע"ה בספר תפלה למשה בפסוקים אלו (תהלים מח, ה) כי הנה המלכים נועדו עברו יחדו המה ראו כן תמהו נבהלו נחפזו רעדה אחזתם שם חיל כיולדה. כי כל זה בעת סילוק ההיכלות לעלות למעלה, ובעלותם שם המה ראו כן תמהו וגו'.

ע״ועוד יש לפרש הנכבד והנורא באופן אחר קרוב לדרך האמור, והוא כי מצינו שהנשמה תקרא כבוד, שנאמר (שם ל, יג) למען זמרך כבוד ולא ידום, וכן (שם טז ט) לכן שמח לבי ויגל כבודי. והוא, כי כבוד האדם והמאיר בו הוא הנשמה, ואם כן "הנכבד" ירצה שהוא מקור לכל הנשמות, ולא נשמות התחתונים בלבד אלא הוא מקור הארה המאיר לכל העולמות העליונים והוא נשמה בתוכם, וכמו שהנשמה היא המאירה לגוף כן הוא ית' מקור הנשמה לכלם.

ע״זוהנורא לפי זה הוא, שכיון שבידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש (איוב יב י), צריך לירא ממנו כי בידו לסלק הנשמה כרגע ויגוע כל בשר יחד, וכמ"ש (דניאל ה, כג) ולאלהא די נשמתך בידיה וכל ארחתך ליה לא הדרת. ובערך זה גם כן כל צבאות מעלה יראים ממנו ביען ששפעם וחיותם תלוי בו, וזהו "אשר בידו נפש כל חי", דהיינו צבאות מעלה שהם חיים וקיימים לעולם, ובידו ית' תלוי חיותם, ו"כל חי" הוא לרבות עד למעלה למעלה כל מציאות הנאצלים. "ורוח כל בשר איש" הם הגשמיים התחתונים שבעשיה התחתונה, ולכך אמר בהם לשון בשר מפני ששולט בהם המיתה והכליון, אמנם בעליונים שאין בהם מיתה אומר כל חי, שכלם מחיותו ית' כמו שנאמר (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כלם.

ע״חעוד מצינו במלת כבוד שנשתמש בו הכתוב לענין הלל ושבח, כענין (תהלים כט, כ) ובהיכלו כלו אומר כבוד, שהכוונה בו ההלל והשבח הנאמר לה' ית'. וברעיא מהימנא פרשת קדושים (פא, ב) פירשו שכבוד עולה ל"ב, והכוונה על ל"ב נתיבות חכמה. ונודע מה שאמר בספר יצירה שבל"ב נתיבות חכמה שהם ל"ב אלהים שבמעשה בראשית, בהם חקק יה ידו"ד צבאות את עולמו. והכוונה שעל ידי ל"ב נתיבות אלו היה בריאת כל העולמות שהוא ענין כל מעשה בראשית, ונתייחסו הל"ב נתיבות במלת כבוד מפני כי כבודו של הקב"ה נתגלה אלינו מצד מעשיו ובריותיו הגדולים אשר ברא, כמו שפירשתי בתחלת פרק זה, ועל ידי כך אנו מכבדים ומהללים אותו כמ"ש (ישעיה מג, ו) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, ופירוש לכבודי בראתיו, שיכבדני ויהלל אותי, לכך בראתיו.

ע״טועוד ירצה הנכבד, במה שפירשו ברעיא מהימנא והעתקנו לעיל בסוף פרק א', שפירשו (שם ו, ג) מלא כל הארץ כבודו, הוא על כבוד אלהותו ית' המתגלה לנו על ידי התפשטות העולמות מעילה לעלול כמ"ש דאי לא יתפשט נהוריה על כל בריין איך ישתמודעון ליה ואיך יתקיים מלא כל הארץ כבודו. וכבוד האלהות מתגלה על ידי כ' כתר, דלית כבוד בלא כ' כדפירשתי לעיל, ואחר כך האור מתלבש על ידי ל"ב נתיבות חכמה שהם י' מאמרות וכ"ב אותיות כדפירשו בתיקונים (עח, ב), ועל ידי הל"ב נתיבות שפעלו כל מעשה בראשית על ידם מתקיים מלא כל הארץ כבודו. ומצד זה יקרא ידו"ד נכבד, שע"י הוא בריאת הכל על ידי ל"ב נתיבות, והוא כלול מהם.

פ׳וגם כן הוא נכבד, ירצה שהוא קשור לְעוֹלָם וכלול מכבוד האלהות העליון על ידי הכתר שהוא כ', וכדפירשו בתקונים והעתקנו לעיל בפרק קמא השם לא איתקרי בייחודא דארבע אתוון אלא ביחודא דעילת העלות דמייחד לון, ועל ידי הכבוד מתפשט למטה בתחתונים בסוד מלא כל הארץ כבודו שפירשתי בפרק קמא. ובפירוש זה כל הפירושים שפירשנו בענין הנכבד באים לדרך אחד.

פ״אוגם מה שפירשתי שהנכבד מורה על היותו מקור הנשמות, כלול בזה, שאחרי שנכבד מורה על כללות ל"ב נתיבות, בכלל הל"ב הוא נתיב בריאת האדם, ויברא אלהים את האדם בצלמו, והאדם הוא הנשמה הנקראת אדם, כי הגוף נקרא בשר אדם, שנאמר (שמות ל, לב) על בשר אדם לא ייסך.

פ״בוהנורא לפירוש זה ירצה, כי מפני גילוי כבודו אלינו אנו מתיראים מפניו, כמשל עבדי המלך הרואים פני המלך שהם מתיראים ממנו מפני שהוא לפניהם, מה שאין כן למי שאינו רואה פני המלך ולא מושבו שאין לו מורא מהמלך. וכן אמר יעקב אבינו עליו השלום (בראשית כח, יז) מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים, כי מצד היותו בית אלהים נותן מורא.

פ״גומדרכי הירא את המלך הוא שלא להגביה עיניו לפניו, וכן אצל משה במראה הסנה, אמר (שמות כ, ו) ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים. ומזה יחוייב לאדם שלא ללכת בקומה זקופה שלא לדחות המורא מעליו, וזו היתה מעלת רב עליו השלום, שאחד מעשר מדות שהיו בו הוא שלא היה מסתכל יותר מד' אמות, והטעם כדי שלא לסלק מורא השכינה מעליו. ועוד כדי שלא יראה שום עבירה [בזמן שאין בידו למחות, כטעם (תהלים קיט, לז) העבר עיני מראות שוא].

פ״דובפרט בעת התפללו צריך שיאמין שכבודו מלא עולם, וירא ויבוש מלפניו ויתן עיניו למטה, כמו שפירשו ז"ל (יבמות קה, ב) המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, וידמה האדם שאלו היה רואה אור גדול עד שהיה מחשיך עיניו ודאי שלא היה מסתכל, וכמו שאמרו בפרשת בראשית (ד, א) במעשה רבי חייא כאשר ראה לרבי שמעון אחר פטירתו, קלא נפק ואמר מאיך עינך לא תזקוף רישך ולא תסתכל, מאיך עינוי וחמא נהורא דהוה נהיר למרחוק. וכן בפטירת הרשב"י ע"ה (האזינו רצו, ב) אמר רבי אבא לא זקיפנא רישאי, דנהורא הוה סגי ולא יכילנא לאסתכלא. וכיוצא בזה כאשר יתפלל האדם ויחשוב שהשם הנכבד לפניו שהוא מקור ההארה לאין תכלית, ראוי שיבוש וישפיל עיניו מפני כבוד ה'.

פ״הוכן בפרקי רבי אליעזר (פ"ד) אמר שהחיות עומדות אצל כסא כבודו, ועם היות שאינם יודעות מקום כבודו אפילו הכי עומדות באימה ויראה, וזה לשונו בפרק רביעי והחיות עומדות אצל כסא כבודו ואינם יודעות מקום כבודו והחיות עומדות באימה ויראה ברתת וזיע ומזיעת פניהם נהר של אש מושך ויוצא לפניו, שנאמר (דניאל ז, לה) נהר דינור נגיד ונפיק מן קדמוהי, שנים שרפים עומדים אחד מימינו של הקב"ה ואחד משמאלו, שש כנפים שש כנפים לכל אחד בשתים יכסה פניו שלא יביטו פני השכינה וכו', עכ"ל לעניננו.

פ״וואפשר לפרש הנכבד והנורא במה שפירשו בתקונים, כי כמו שיש ל"ב אלהים במעשה בראשית, יש כנגדם ל"ב פעמים ידו"ד בנקודות ידועות שיוצאים מהפסוקים כדפירשו שם, ונמצא בזה שאין לך דבר בעולם שלא יהא חתום בשם ידו"ד ובשם אלהים הכל כאחד, ואם כן הנכבד יקרא מצד שם ידו"ד מהטעם שפירשתי לעיל, והנורא מצד שם אלהים כי רוב יראה היא מהדין, והיינו אומרו (דברים כח, יט) הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך, כי ידו"ד נכבד מצד החסד אלהיך מצד הדין.

פ״זובזה נבין פסוק (שם ה, לח) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ידו"ד הוא האלהים בשמים ממעל וגו', והענין כי אין שלמות החסד אלא בהיותו כלול מהדין, ואין שלמות לדין אלא עם הרחמים, והיינו כי ידו"ד שהוא בעל החסד והרחמים הוא האלהים כלול מהדין, וכן האלהים הוא ידו"ד, ואופן כיצד ימצא אלהים בידו"ד פירשו בתיקונים (עג, ב), כי ידו"ד במילואו יו"ד ה"א וא"ו ה"א עולה מ"ה, וכאשר נמצאו אותיות אלו מ"ם ה"א עולה כמנין אלהים. ומפני היות שם ידו"ד כלול מאלהים לכן כל מעשה בראשית הנפעל בל"ב נתיבות היה על ידי שני שמות אלו כאחד, והיינו אומרו כי ידו"ד הוא האלהים בשמים ממעל, ירצה כי השמים ממעל ועל הארץ מתחת הכל נברא על ידו ואין עוד.

פ״חואופן איך ימשך מזה היראה לאדם, הענין כי מה שפירשנו לעיל בפרק קמא בשם רבי שמעון בן יוחאי עליו השלום, שעיקר היראה לירא את השם בגין דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין וכלא קמיה כלא חשיבי, כל זה גילתה תורתנו הקדושה במלותיה הקצרות באומרו הנכבד והנורא, ובהנכבד יורה דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין, כי על ידי ל"ב נתיבות גדולתו וממשלתו מתגלה אל התחתונים, וכן בזה הוא עקרא ושרשא דכל עלמין, כי על ידי הל"ב נתיבות החיים מתפשטים לכל התחתונים. ועל ידי שם ידו"ד החיים מתפשטים בכל הנמצאים שעל ידו נבראו, על דרך שהוא רב ושליט, נמצא שהוא עקרא ושרשא דכל עלמין.

פ״טוהנורא, הוא כלא קמיה כלא חשיבי, ומה שפי' שם בסוף פ"ק בענין זה הוא היראה מחמת הדין, שכאשר ייטיב עמו הקב"ה והוא עובר על רצונו, צריך לירא כי המלך אף על פי שכעת אינו מראה לו פנים זועפות מכל מקום נפרעין ממנו אחר כך, והיינו אלהיך, על דרך שפירש בזוהר פרשת בשלח (ע' נא, ב, ע' ס, ב) ועוד אאריך בזה בעזרת ה'.

צ׳ונראה לי שיראה זו הוא מה שייחס הרשב"י בזוהר (נשא קכב, ב) ובתיקונים (קכט, א) י' יראה וה' אהבה, ובענין אהבה יתבאר בשער הבא בעזרת ה'. אבל ביחס יראה לי' שהיא ראשית חכמה, הוא במה שפירשתי שאחר שרב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין הכל נמצא בידו"ד ושם ידו"ד הוא בחכמה שכל י' הוא ידו"ד, אם כן שם עיקר היראה, בפרט כאשר נסתכל במה שאמר הכתוב (תהלים קה, כד) כלם בחכמה עשית, והיא סוד המחשבה המשלחת חיים בכל העולמות, והיינו פסוק (משלי יד, כז) יראת ידו"ד מקור חיים, כנודע שהיא מקור החיים לכל העולמות.

צ״אומפני שלכאורה קשה לומר על החכמה שהיא עיקר לכל העולמות, מצאנו הכרח לזה בפרשת ויקרא (י, ב) זה לשונו תאנא בספרא דחנוך, בשעתא דאחזיאו ליה חכמתא דרזין עלאין, וחמא אילנא דגנתא דעדן, אחזיאו ליה חכמתא ברזא עילאה, וחמא דכלהו עלמין הוו מתקשרן דא בדא, שאיל לון על מה קיימין, אמרי ליה על י' קיימי כלהו ומניה אתבניאו ואשתלשלו, וחמא דכלהו מזדעזען מדחילו דמאריהון ועל שמיה אתקרון כלהו, ע"כ. ואחר כך אמרו שהקוץ העליון שבי' הוא דחילו דכלא.

צ״בובמעלת גודל החכמה פירש בספר ברית מנוחה זה לשונו גודל צבא השמים אין להם תכלית, שמלאך אחד ששמו אוריאל תפס בפסיעה א' מן גלגל העשירי לארץ, שנאמר עתה באתי, ואם מלאך אחד כזה תשעה גלגלים לא נחשבו כל כך, על אחת כמה וכמה יהוא"ל שהוא עליו שנראה אצלו אוריא"ל כנער, ויהוא"ל אצל שמועא"ל כלא היה, ואלו הג' שרים אצל הדעת המתפשט מן תולדות השכל נחשבו כלא היו, וכן השכל לבינה והבינה לחכמה, והחכמה דמוה שהיא אם כל המאורות ושכל הגלגלים וצבאותיהם והמאורות המפרנסים לברואיהם וכל הגנזים לא נחשבו אצלה כלא היו כי היא שוכבת בחיק המלך והיא סוכנת למלך, וכראות החכמים המעמיקים בחכמה לידע שרשה שכל המאורות וצבאותיהם והעולם וצבאותיו והתהומות ודגי הים וכל המים אשר תחת השמים החכמה חופפת על כלם ולא נראה מהם דבר ונחשבו כל אלה כקערה קטנה ומים אין בה אצל החכמה, וכאשר העמיקו לדעת בחכמה הגדולה הזאת אמרו ומה רבון כל העולמים שמאור כזה מתפשט ממנו, עכ"ל.

צ״גועל יראה עליונה זו אמרו בתיקונים (קכו, ב) על וגביהן וגובה להם ויראה להם, בענין אותיות נקודות טעמים שהם בינה וחכמה וכתר, ואמרו ויראה להם דא כתרא דתמן טעמי, עכ"ל.

צ״דומפני היות יראה זו במקום הנסתר, כתוב אחר כך (דברים כח, נט) והפלא ה' את מכותך, ונודע שאין פלא אלא במקום זה כמו שפירשו בזוהר פרשת צו (לא, א) על פסוק (ישעיה ט, ה) פלא יועץ.

צ״הועל יראה זו נאמר (משלי י, כז) יראת ה' תוסיף ימים, שהיא היראה מחמת ה', כמו שביארנו ד' בחינות בענין היראה וכלם תלויות בידו"ד רב ושליט עיקרא ושרשא וכו' וכלא קמיה כלא חשיב, ולמעלה הוא מקום תוספת החיים כדפירשו בזוהר (תוספות עדר, ב) בפסוק (ישעיה לח, ו) הנני יוסיף על ימיך. ולכן לא אמר יראת אלהים תוסיף ימים, כי יראת אלהים היא יראה מפני הדין והיא מקום זעירו וקמיטו, ואינה במעלות היראה החשובה להוסיף ימים, אבל היראה הזו היא יראה מפני גדולתו ית' מחמת ידו"ד, שהשם הזה היוה אותו ברמ"ח איבריו ואת נשמתו ומצוייר בו בכל אבר ואבר, והוא ירא לחטוא לפני המלך שלפניו, כמו עבדי המלך הרואים חותם המלך שיראים מאותו החותם כמו מפני המלך עצמו, כדפירשו בתיקונים (סה, ב) בפסוק (שה"ש ח, ו) שימני כחותם.

צ״ונמצא שהם שלש בחינות בפסוק, האחד יראת אלהים, ואינה מוספת ימים אלא ימיו הקצובים מיום בריאתו הם העומדים לו. וקצה האחרון שבמעלות היא יראת ה' המוספת ימים. ושנות רשעים שאין להם שום יראה, תקצורנה מהשנים הקצובים להם.

צ״זעוד יש לפרש פירוש ד' בהנכבד והנורא, על דרך שפירשו ברעיא מהימנא (פ' קדושים פב, א) בענין כבד את אביך ואת אמך, פירשו שם שחכמה תקרא כבוד מפני שהיא כסא לכתר עליון לשמש תחתיו ולעשות מאמרו בל"ב נתיבותיה, וזה לשונו בקיצור ובגין דעבידת מאמריה וצווייה בלא עכובא בל"ב שבילין דבהון אתברי כל עובדא דבראשית, אתקריאת כבוד ובהיכלו כלו אומר כבוד (תהלים כט, ט) וכו', עכ"ל לעניננו.

צ״חועוד שם לקמיה בענין כבוד אב ואם, יקרא דאביו ואמו למעבד צווייה, וצווי דיליה אינון פקודין דעשה, והא אוקמוה מארי מתניתין יש מצווה ועושה, ובגין כך איהו נעשה ונשמע, והאי איהו כבוד דאבא ואימא דצוה לבריה דיעביד הכי ואיהו עביד מיד בלא עכובא כלל, עכ"ל. ופירשו שם לקמיה, שאיש אמו ואביו תיראו, היראה היא להזהר שלא יעבור על מצות לא תעשה.

צ״טועל דרך זה נפרש בענין הנכבד והנורא, הנכבד שכל הנבראים משועבדים למאמרו לכבדו ולעשות רצונו, והנורא שהכל יראים שלא לעבור על מצותיו, כמו שאמר הנביא (ירמיה ה, כב) האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנהו וגו'. ויתבאר הפסוק הזה בעזרת ה' בפרק הבא.

ק׳ועוד אפשר לומר פרפרת אחת, במה שפירשו בתיקונים ( ה, א) כי שם ידו"ד כולל לא תעשה ועשה, שמ"י עם י"ה שס"ה, זכרי עם ו"ה רמ"ח, אם כן נמצא כי ידו"ד יקרא נכבד ונורא, נכבד שהוא מקור מצות עשה בסוד ו"ה, ונורא מצד מצות לא תעשה שהם י"ה.

100

ק״אובזה נכלל הפרק הזה:

101

ק״במפני שקדם מאמרינו בפרק הקודם בענין הנכבד והנורא, שמפרטי היראה היא שמאחר שכל הנבראים משועבדים למאמרו ויראים שלא לעבור על מצותו, כך האדם גם כן צריך לירא ולהתבושש שלא יעבור על מצות קונו, וזו היא מדרגת היראה מחמת הבושה, ראינו לסמוך הפרק הזה להרחיב הדבר בדברי רבותינו ז"ל.

102

ק״גאמרו ז"ל (ספרי פר' האזינו) זה לשונם האזינו השמים, אמר ליה הקב"ה למשה אמור להם לישראל הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם, שמא שינו מדתן או שמא גלגל חמה יצא למערב, שנאמר (קהלת א, ד) וזרח השמש ובא השמש, ולא עוד אלא ששמח לעשות רצוני, שנאמר (תהלים יט, ו) והוא כחתן יוצא מחופתו. ותשמע הארץ אמרי פי, הסתכלו בארץ שבראתי לשמשכם, שמא שינתה את מידתה, שמא זרעתם ולא צמחה או שמא זרעתם חטים והעלתה שעורים, או שמא אמרה פרה זו איני דשה ואיני חורשת, או שמא אמר חמור זה איני טוען ואיני הולך. וכן לענין הים הוא אומר (ירמיה ה, כב) האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים, שמשעה שגזרתי עליו שמא שינה את מידתו, ואמר אעלה ואצוף את העולם, כענין שנאמר (איוב לח, י-יא) ואשבור עליו חוקי וגו' ואמר עד פה תבא ולא תוסיף. ולא עוד אלא שמצטער ואין יכול לעשות, כענין שנאמר (ירמיה ה, כב) ויתגעשו ולא יכולו, והלא דברים קל וחומר, ומה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד אם זוכים אין מקבלין שכר ואם חוטאים אין מקבלין פורענות ואין חסין על בניהם ועל בנותיהם, לא שינו מדתן, אתם שאם זכיתם אתם מקבלין שכר ואם חטאתם אתם מקבלין פורענות, ואתם חסים על בניכם ועל בנותיכם, על אחת כמה וכמה שאתם צריכין שלא תשנו את מדותיכם, עכ"ל לעניננו.

103

ק״דוהרב החסיד בעל חובת הלבבות (שער חשבון הנפש פ"ג) כתב ענין מתייחס לזה, ראיתי להעתיק קצת לשונו, וזה לשונו והששי, שיחשוב עם נפשו כשהוא מרגיש במדותיו שהם נוטות להמרות הבורא ולהפר בריתו, ויחשוב בנפשו ויעבור על לבו כל מה שהשיג בחושיו משרשי העולם וענפיו ופשוטו ומרכבו ועליונו ותחתונו, שהכל עומד בדברו ושומר ברית השם, הראית ממנו דבר יוצא מקשר עבודת האל יתברך, או שממרה דברו ומפר בריתו, ויחשוב באיברי האדם אילו היו עוברים ברית האל באדם, וינוחו איבריו הטבעיים על התנועה, או ינועו הנחים מהם, או אם לא היו מגיעים אליו החושים מה שנצטוו להגיעו אליו היה חבורו נפסד והרכבתו בלתי נתקנת ובטלה הנהגתו, והיאך לא יתבייש האדם לעבור ברית אלהיו בעולם שלא יעבור ברית אלהיו, בו ובעוזרים שחייבים בעבודתו וסבל אל עניינו, והם איבריו, הלא אתה יודע כי האלוה התנה בתורתו הנאמנה שיהיה ברשותך ובחפצך כל מה שבעולם אם תעבדהו, ושיעבור על רצונך כשתעבור על דברו, כמו שהוא מבואר בפרשת אם בחקותי, עכ"ל. וקצרתי מקצת לשונו שלא להאריך.

104

ק״הוהנה בזה הדרך יתבאר גם כן פסוק (ירמיה ה, כב) האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים וגו', שכיון שהים הוא גשמי בלתי מרגיש וכ"ש שאר הנבראים עושים רצון הבורא יתברך, היאך לא יירא האדם לעבור על רצון בוראו באיבריו שנבראו לעבוד הבורא, כי הלב הוא העיקר שנברא לירא הבורא, כי היראה תלויה בלב, כמ"ש (ירמיה לב, מ) ואת יראתי אתן בלבבם, וכן עוד לקמיה אמר הנביא (שם ה, כד) ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' וגו', ואפילו הכי בו עברו רצון הבורא, כמ"ש (שם ה, כג) ולעם הזה היה לב סורר ומורה וגו', כל שכן שאר האיברים שבודאי עברו בהם רצון הבורא.

105

ק״ווראיתי לדקדק בפסוקים אלו קצת דקדוקים ולבארם בעזרת השם מפני שהם נוגעים לענין יראת ה', יש לדקדק הא' כפל הפסוק האותי לא תיראו אם מפני לא תחילו, שנראה כפל הענין במלות שונות. ומאי אומרו האותי, ואחר כך אם מפני, שנראה שהכל אחד. ואחר כך חזר ואמר ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' וגו', מה ענין יראה זו השנית, דלערבינהו וליתנינהו, ולימא האותי לא תיראו וגו' אשר שמתי חול גבול לים וגו' וגשם יורה ומלקוש אני נותן לכם בעתו וגו'. ועוד שלמעלה בפסוק הראשון הזכיר יראה סתם האותי לא תיראו, ולא הזכיר לב, וביראה השנית הזכיר לב, צריך לדעת מה טעם.

106

ק״זאמנם לתרץ בכללות למה נזכרו ב' יראות, אפשר לומר שהיראה הראשונה היא כנגד מצות לא תעשה, וכן מוכיח פשט הכתוב שאמר אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים וגו' ולא יעברנהו וגו', ואתם עוברים על גבול התורה כמ"ש ולעם הזה היה לב סורר ומורה וגו'. והיראה הב' כנגד מצות עשה, שצריך לירא ולומר בלבבו הואיל והקב"ה עושה טובה עמנו שהוא נותן גשם יורה ומלקוש ושבועות חוקות קציר ישמר לנו, כך אנו גם כן נשמור לעשות כל מצוה ומצוה בשעתה, כמו שצונו, כי מצד זה אנו נותנים כח למעלה, כענין (דברים לג, כ) רוכב שמים בעזרך, וההפך ח"ו (דברים לב, יח) צור ילדך תשי, וכדפירשו רבותינו ז"ל בפסיקתא הובא בילקוט בפירוש פסוק צור ילדך תשי, זה לשונם בשעה שישראל עושין רצונו של מקום הם מוסיפין כח וגבורה, שנאמר (במדבר יד, טו) ועתה יגדל נא כח ה', ובשעה שהם מכעיסים אותו כביכול צור ילדך תשי, עכ"ל לעניננו. ועוד האריכו שם.

107

ק״חובזה נתרץ ג"כ ביראה הראשונה שלא הזכיר לב, לפי שאותה היראה אינה בלב לבד, אלא היא כוללת על כל איברי האדם העוברים כל התורה, שכל אבר ואבר צריך לירא שלא יעבור במצוה התלויה באותו אבר, כמו שהים שומר חוקו שלא יעבור, על דרך שפירש בחובת הלבבות. אמנם היראה הב' שהיא על מצות עשה, היא תלויה בלב, שהיא לבחון האדם בלבו טובות הבורא עליו כדפירשנו.

108

ק״טועד"ה היראה שהיא בלב, נודע מה שפירשו בתיקונים ( כד, א) שלב סתם הוא הלב מבין הלב יודע וכו', והיינו דחילו עאל בלביה שהוא סוד ה"י מאלהים, והיראה סתם שהיא כוללת על לא תעשה, היא היראה התחתונה, זהו הנראה לענ"ד.

109

ק״יולענין כפל הפסוק באומרו האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו, פירוש האותי לא תיראו מצד עצמותי שאני נעלם ואיני מושג אליכם. נאם ה', שהשם הזה ידו"ד נקרא הוא ית' מצד שהיוה כל ההויות, והויותיו שברא הם מורות על גדולתו ושהוא ית' בראם כמו שפי' בפ"ק. אם מפני לא תחילו, ירצה פני מצד פני המגלים אליכם, והוא כמשל השומע שמעת המלך או הרואה פניו, כי הרואה פניו ירא את המלך יותר וחיל יאחזהו כיולדה, והיינו אם מפני לא תחילו.

110

קי״אושני בחינות אלו שניהם ישנם בים ושניהם באדם, בים כבר נודע מה שפירשו ז"ל במאמרנו שהעתקנו בראש הפרק, שהקב"ה גזר עליו שלא יצא חוץ לגבולו, והחול הוא גבולו, והנה גזרת המלך שגזר עליו בעת בריאת העולם היא בחינה נעלמת, והים שומר צווי המלך מה שצווהו זה כמה שנים אף על פי שעתה אין המלך מצוהו דבר, והיינו בחינת האותי לא תיראו. וכנגד אם מפני, הוא שהים רואה החול סביב לו וידע שהקב"ה שם לו גבול זה, ואינו עובר.

111

קי״בוכנגד שני בחינות אלו האמורות, יש כנגדם באדם בענין התורה, כי התורה והמצות הנתונים לנו בה' חומשי תורה הוא הגבול שאנו רואים לעולם, כענין החול שסביב לים, והוא כפי האמת פני המלך, אלא שאין אנו רואים פני המלך ממש, אבל התורה היא חותם דיוקן המלך, אבל ראינו המלך עצמו בעת קבלת התורה כדפירשנו בפרק קמא, והיינו האותי לא תיראו, כי מן הראוי שיספיק לנו הצווי הראשון מהמלך עצמו עם הגדר ששם לנו אחר כך בענין המצות, כענין הים שלא נצטווה אלא פעם אחת ועל אותו הצווי עומד באזהרתו.

112

קי״גגם אפשר לומר כי הגבול שברא הקב"ה באדם עצמו הוא היצר הטוב, והיינו שפירשו רבותינו ז"ל שיש בלב שני חללים, האחד מלא דם הוא משכן ליצר הרע, והב' חלל בלא דם משכן ליצר הטוב, והנה כשגלי היצר הרע הומים לעבור על התורה, יצר הטוב עומד כנגדו ומייעצו לחזור למוטב, ואין לך רשע שלא יבאו לו הרהורי תשובה קודם שיעשה העבירה, אלא שיצרו מפתהו ואח"כ מתחרט, וכן אמרו (עקידה שער סז) הרשעים מלאים חרטות, ולכן אמר הפסוק (ירמיה ה, כג) ולעם הזה היה לב סורר ומורה סרו וילכו. כי סרו מהגבול אשר בלבם שהוא היצה"ט המתרה בהם, וילכו לחוץ. והיינו מה שאמרו ז"ל בפרק קמא דבבא בתרא (טז, א) בראתי יצר הרע בראתי יצר הטוב, בראתי יצר הרע בראתי תבלין כנגדו שהיא התורה.

113

קי״דועד"ה אפשר לרמוז בכפל הפסוק, כי האותי לא תיראו נאם ה', הוא כנגד שם ידו"ד, אם מפני לא תחילו כנגד שם אדנ"י, ששם פנים, והוא סוד מלא כל הארץ כבודו כדפירשו בתקונים. וכנגד ב' בחינות אלו הם בים, הא' כנגד שם אדנ"י הוא חול גבו"ל לים, ח"ק עול"ם ולא יעברנהו, שזו היא בחינת הנגלית. וכנגד הנסתר הוא (ירמיה ה, כב) ויתגעשו ולא יוכלו והמו גליו ולא יעברנהו, ולכאורה ויתגעשו ולא יוכלו הוא מיותר. אלא הענין יובן במה שפירשו (נח סט, ב) בפסוק (תהלים פט, י) אתה מושל בגאות הים בשוא גליו אתה תשבחם, כי בהיות הים בתוקף זעפו ימשך בו חוט של חסד להשקיטו מרוגזו וזעפו, וכן אמר שם "תשבחם" תתבר לון לאתבא לאתרייהו, ומפני שהחוט הזה קוב"ה הוא דמשדר ליה לכן יתכנה כנגד שם ידו"ד.

114

קי״הובזה יובן מאמר ספרי שהעתקנו בראש הפרק, שאמרו ולא עוד אלא שמצטער ואינו יכול לעשות, שנאמר ויתגעשו ולא יוכלו.

115

קי״ווכנגד ב' בחינות אלו שפי' יש כנגדם באדם, הא' פנימיות הרוח שבקרבו, שהוא סוד יוצר רוח האדם בקרבו (זכריה יב, א) שפירשו בזוהר (מקץ קצז, א), והב' בחינת הלבוש שהוא הגוף שבו מתלבש הרוח. וכאשר יסתכל האדם בדבר הזה שרוחו וכל איבריו עשויים ומכוונים בעצת בית דין העליון, צריך לירא שלא יפגום באיבריו ולא ברוחו, כמו שפירשו ז"ל על פסוק (קהלת ב, יב) את אשר כבר עשוהו, זה לשונם אשר כבר עשוהו, עשהו אין כתיב כאן אלא עשוהו, כביכול מלך מלכי המלכים ובית דינו נמנו על כל אבר ואבר שלך והעמידוך על מכונך, שנאמר (דברים לב, ו) הוא עשך ויכוננך, עכ"ל, הובא בילקוט באיוב (רמז תתקיד) בפסוק (איוב כו, יג) ברוחו שמים שפרה. הרי נתבאר בחינה א' מבחינות היראה מחמת הבושה.

116

קי״זעוד בחינה ב' כאשר ישפיע לו הקב"ה עושר וכבוד ונכסים ובנים וכיוצא מטובות העולם הזה, יש לו לירא שמא יגרום החטא, כמו שאמרו ביעקב אבינו ע"ה (בראשית לב, ז) ויירא יעקב, ופירשו רבותינו ז"ל (ברכות ד, א) שאמר שמא יגרום החטא, דרבי יעקב בר אידי רמי, כתיב והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, וכתיב ויירא יעקב מאד, אמר שמא יגרום החטא, כדתניא, עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית (שמות טו, ט), עד יעבור עמך ה' זו ביאה ראשונה, עד יעבור עם זו קנית, זו ביאה שניה. מכאן אמרו חכמים ראויים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע אלא שגרם החטא, עכ"ל.

117

קי״חודע שענין יראה זו שפי' שמא יגרום החטא, הוא ענין הפגם במדה ההולכת עמנו בגלות, ולזה הביא ראיה מהברייתא שבימי עזרא גרם החטא, וגרמת החטא היה מפני שפגמו בנשים נכריות, ולזה הביא זו הברייתא ללמדנו סוד גרימת החטא באיזה מקום פוגם, כדפירש רשב"י בפרשת כי תשא (זוהר קצד, ב). וענין החטא פוגם כאן, כדפירש רשב"י בפרשת ויקרא (כ, א) בפסוק (תהלים לב, ה) חטאתי אודיעך.

118

קי״טובזה יובן יראת שמא יגרום החטא שפירש רשב"י בפרשת בראשית (שם יב, א) זה לשונו אמר רבי אלעזר לא אצטריך לאתנשי יראה בכל פקודין, כל שכן בפקודא דא אצטריך יראה לאתדבקא בהאי, איך אתדבקא, אהבה איהי בסטרא חד טב, כמא דאתמר דיהב עותרא וטב אורכא דחיי בני ומזוני, כדין אצטריך לאתערא יראה ולמדחל דלא יגרום חובה, ועל דא כתיב (משלי כח, יד) אשרי אדם מפחד תמיד, בגין דהא כליל יראה באהבה, והכי אצטריך בסטרא אחרא דדינא קשיא לאתערא ביה יראה, כד חמי דדינא קשיא שריא עלוי כדין יתער יראה וידחל למאריה כדקא יאות, ולא יקשה לביה, ועל דא כתיב (שם) ומקשה לבו יפול ברעה, בההוא סטרא אחרא דאקרי רעה, אשתכח יראה דאתאחדת בתרין סטרין ואתכלילת מנייהו, ודא איהי אהבה שלימתא כדקא יאות, עכ"ל.

119

ק״כואמנם מה שאמר לא אצטריך לאתנשי יראה וכו', מבואר לעיל בעמוד הקודם, שאמר בראשית שנרמז שם יראה שזו היא פתח ושער לכל המצות, ואמר שהיראה היא שמא יגרום החטא, הוא הסוד שרמזתי.

120

קכ״אעוד יש יראה בבחינת אחרת, והוא כאשר יחשוב האדם בטובות הבורא יתברך העודפות עליו כמו שהאריך החסיד בעל חובת הלבבות (שער הבטחון פ"ו) ע"ה, שטובות הבורא על האדם הם יתרות על כל מה שיעשה האדם כל ימיו, כי כל ימיו וליליו לא יספיק לשלם על אחד מטובות הבורא עליו, וכמו שיתבאר מקצת הענין בשער האהבה מה שביארו רבותינו ז"ל. ואם האדם חוטא והקב"ה משפיע לו טובה, נמצא אוכל זכיותיו בעולם הזה וזכיותיו מתמעטים, כמ"ש יעקב אבינו ע"ה (בראשית לב, יא) קטונתי מכל החסדים ומכל האמת, ופירש רש"י, נתמעטו זכויותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו, עכ"ל. וכן אמר המתרגם, זעירן זכוותי וכו'. ולכן צריך שיתבושש ולא יהיה כפוי טובה על טובות הבורא ית' עליו.

121

קכ״בעוד בחינה ג' ביארו רבותינו ז"ל בספרי הובא בילקוט (ילקוט קהלת רמז תתקעא) בפסוק (קהלת ה, א) כי האלהים בשמים וגו', וזה לשונם כי האלהים בשמים ומי אינו יודע שהקב"ה בשמים ובני אדם על הארץ, אלא אמר שלמה כל זמן שאפילו חלש שבחלשים למעלה הוא נוצח את הגבורים, חלש מלמטה, ומלמעלה גבור שבגבורים על אחת כמה וכמה, וכן הוא אומר (דברים לב, ו) הלה' תגמלו זאת, עכ"ל לעניננו.

122

קכ״גועל ידי מאמר זה יתבאר פסוק אחד מדברי דוד המלך ע"ה (תהלים מז, ג) כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ, הכוונה במה שאמר במאמר הזה כי מי שהוא למעלה נוצח את הגבורים שהם מלמטה, וזהו כי ה' עליון נורא, מצד היותו עליון צריך לירא ממנו, כל שכן שהוא מלך גדול על כל הארץ, ירצה שהוא משגיח על כל פרטי העולם, והוא נקרא מלך כי דן העולם בדין, כי אין העולם עומד אלא על הדין, ואדם נדון בכל יום כמו שפירשו ז"ל (ר"ה טז, א). ויתבאר עוד באריכות בעזרת ה'.

123

קכ״דעוד בחינה ד' ביאר הרשב"י ע"ה בתיקונים ( ה, ב) בענין היראה מחמת בושת פנים, וזה לשונו דרגא תמינאה ביראת ה' למהוי ליה בשת פנים, מאן דאית ליה בושת אנפין דלא למעבד עבירה דאתי לידוי בגין דחילו דקוב"ה, כאלו ביה אתברי עלמא, ובגין דא בראשית ירא בשת, הרי יראה עם בשת כלא חד.

124

קכ״הואמר לקמיה ועוד בושת פנים לגן עדן ועז פנים לגיהנם, ואינון דעברין עבירה ביד רמה ולית לון בשת אנפין מקוב"ה דאתמר ביה (ישעיה ו, ג) מלא כל הארץ כבודו, ואתמר ביה (משלי כ, כז) חפש כל חדרי בטן ראה כליות ולב, וענוה קטירא בדחילו, הה"ד (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', מאן דאית ביה יראת ה' אייתי ליה לידי ענוה דאיהי שכינתא עילאה דיראת ה' עקב לגבה, ודא דרגא דמשה דאתמר ביה (במדבר יב, ג) והאיש משה ענו מאד, ובגין דאיהי יראה עקב לגבה אוקמוה מארי מתניתין יראה מלה זוטרתי היא לגבי משה, עכ"ל לעניננו.

125

קכ״ונמצא כי צריך לירא ולהתבושש מהשכינה שלפניו שמלא כל הארץ כבודו ולא יעבור על שום מצוה ממצותיו ית', וכן כתב בעל חובת הלבבות (ש' עבודת האלהים פ"ה) אמר החסיד, אל תמרה את אדונך והוא משגיח בך.

126

קכ״זוהנה היראה מבחינה זו היא היראה שעליה אמר הכתוב (שמות כ, יז) ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, וכן ביארו רבותינו ז"ל במכילתא וכן בנדרים פ"ב (כ, א) זה לשונם תניא בעבור תהיה יראתו על פניכם, זו בושה, לבלתי תחטאו, מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא, מכאן אמרו סימן יפה לאדם שהוא ביישן. אחרים אומרים כל אדם המתבייש, לא במהרה הוא חוטא, ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני, עכ"ל. הוכרחו לומר שהיראה היא בושה, מפני שאמר על פניכם, כי היראה אינה אלא בלב כמו שנתבאר לעיל, ועוד מאי לבלתי תחטאו, וכי מפני שתהיה היראה בפנים לא יחטאו. ולזה דקדקו שתיהם, ואמרו שהיראה שהיא הבושה בפנים, מביאתו ליראת חטא.

127

קכ״חוהבושה היא שאדם המתבייש בדברי העולם מפני אדם והוא צנוע במעשיו, וכן כשמדברים עמו הוא מתבושש ואינו מסתכל בפני אדם, מורה אימת מלכותו של מלך עולם עליו, וכן דיבורו בנחת, זו היא ענין הבושה ומזה ימשך עליו יראת חטא. ובתקונים (קלו, א) אפין סומקין בבושת, דאית לון כסופא מן שמיא, אינון יראי אלהים, עד כאן לשונו.

128

קכ״טוענין יראת חטא פירש רבינו נסים עליו השלום בברייתא דרבי פנחס (ע"ז כ, ב) זהירות מביאה לידי זריזות וכו', ואמר שם קדושה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי ענוה וכו', פירוש יראת חטא שירא מהחטא כירא מן האויב, באופן שהיא מעלה נוספת באדם, שתהיה היראה קבועה כל כך בלבו עד שירא מהחטא עצמו ונרחק ממנו רחוק.

129

ק״לונראה לי שיראת חטא הוא שירא לחטוא מפני גנות החטא בעצמו, כי איך יחטא בפני המלך שלפניו ויביא לפניו פסולת ועבירות, שהקליפה גרעון הנגרעת מן הקדושה, מלשון (מל"א א, כא) והייתי אני ובני שלמה חטאים.

130

קל״אוברעיא מהימנא (כי תצא רעח, ב) פירש שיראת חטא היא אימא עילאה תשובה, זה לשונו מצוה איהו נפשא, רוחא תורה, ובגין דא אוקמוה לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, ובאתר אחרא אמרו כל הקודם יראת חטאו לחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל הקודם חכמתו ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת, יראת חטאו אימא עלאה תשובה, חכמה אבא עלאה, כד אקדים ה' זעירא דאיהי מצוה שריא עליה תורה דאיהו ו', וכד אקדים יראה לחכמה דאיהי ה' עלאה, שריא עליה חכמה דאיהי י' ואקרי בן, ומכאן בנים אתם לה' אלהיכם, עכ"ל.

131

קל״בנמצא לפי זה כי הבושה שאדם מתבושש מלחטוא בעבור השכינה, שהוא עצמו מה שפירשו בתיקונים, היא מביאה להשיג מדרגה עליונה שהיא יראת חטא, והוא מה שפירשו בתיקונים (ה, ב) דיראה קטירא בענוה, כי ימשך מזה היותו ענו שלא ישיב על חרפתו אפילו יחרפוהו, כי ירא ומתבושש להשיב לפני המלך שלפניו, כענין משה רבינו ע"ה שנאמר בו (במדבר יב, ג) והאיש משה ענו מאד, כדפירשו שם בתיקונים במאמר שהעתקנו. והיינו אומרו (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', פירוש סוף מדרגות הענוה היא יראת ה', כמו שהעקב סוף גוף האדם, וכיון שאומר שסוף הענוה היא יראת ה', נראה שיש קשר ביניהם שיתקשרו שניהם כאחד להיות זו סוף וזו ראש, והקשר שביניהם הוא ודאי יראה מצד בשת פנים.

132

קל״גובחינת יראה זו ביארו בזוהר (נשא קמה, א) זה לשונם רבי יצחק פתח (תהלים קג, יז) וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו, כמה גדולה היראה לפני הקב"ה, שבכלל היראה ענוה ובכלל ענוה חסידות. נמצא שכל מי שיש בו יראת חטא ישנו בכלן, ומי שאינו ירא שמים אין בו לא ענוה ולא חסידות, עכ"ל. ועוד יתבאר בענין יראת חטא בפרק הבא בעזרת ה'.

133

קל״דהפרק הזה יהיה בביאור כמה בחינות הם בענין יראת חטא, ראשונה צריך לירא שלא יבא לידו שום חטא אפילו בשוגג, והטעם מפני היות הנפש הויה דקה ורוחנית אצולה ממקום גבוה, כל דבר שיפגום האדם אפילו שוגג מחשיך הנפש, והוא כמשל השופך על בגדיו הלבנים והנקיים קיתון של שמן או של דיו אפילו שוגג, שהכתם מחשיך הבגד ההוא, ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדים לבנים ושמן על ראשך אל יחסר.

134

קל״הוהחמירו על זה ואמרו בתנחומא (פ' ויקרא) הובא בילקוט (פ' ויקרא רמז תסד) בפסוק (ויקרא ד, ב) ונפש כי תחטא בשגגה, משל למה הדבר דומה לשני בני אדם שחטאו על המלך, אחד קרתני ואחד בן פלטין, ראה ששניהם חטאו חטא אחד, פינה לקרתני ונתן לבן פלטין איפופוסין, אמרו לו בני פלטין שלו, שניהם חטאו חטא אחד, לקרתני פנית ולבן פלטין נתת איפופוסין, אמר להם, לקרתני פניתי שאינו יודע נימוסי מלכות, אבל בן פלטין בכל יום ויום הוא עומד עמי ויודע נימוסי מלכות, וחוטא. אף כך, הגוף קרתני (בראשית ב, ז) וייצר ה' אלהים את האדם וגו', והנפש בן פלטין מלמעלה, ויפח באפיו נשמת חיים, ושניהם חוטאים, לכך הכתוב מתמיה נפש כי תחטא. מהו בשגגה מכל מצות, ללמדך שכל החוטא בשוגג כאלו עבר על מצות ה', וכן הוא אומר (במדבר טו, כב) וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות, ואומר (תהלים יט, יג) שגיאות מי יבין וגו' גם מזדים חשוך עבדך, שגגת תלמוד עולה זדון, עכ"ל לעניננו. הרי בפירוש שהעונש לנפש מצד שהיה בן פלטין, בן היכל המלך העליון, ויודעת נימוסי מלכות שהיא התורה שמלמדין אותה קודם בואה לעולם.

135

קל״וומה שאמר בכל יום ויום הוא עומד עמי, שבכל לילה הנשמה עולה למעלה להגיד על מעשה האדם, וכדפירשו ז"ל (תנדבא"ז פ"א) משוכבת חיקך שמור פתחי פיך (מיכה ז, ה), וכפי זכותה כך רואה למעלה, ומלמדין אותה, כמו שנאריך בזה לפנים בעזרת ה'.

136

קל״זואפשר לומר עומד עמי על עסק התורה, שהקורא בתורה עומד עם הקדוש ברוך הוא, כענין מה שפירשו ז"ל (תנדבא"ר פי"ח) על (איכה ב, יט) שפכי כמים לבך נכח פני ה', הקורא ושונה הקדוש ברוך הוא יושב כנגדו וקורא ושונה עמו וכו', ומצד זה יודע נמוסי מלכות, וראשון נראה לי עיקר.

137

קל״חולפי דברי המדרש הזה אין לגוף עונש. ויש חולקים עליו במדרש ויקרא רבה (ד, ה) ואומרים שהנשמה והגוף שניהם נענשים כאחד, והביאו לזה משל החיגר והסומא, ועל זה נאמר (תהלים נ, ד) יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו, יקרא אל השמים מעל להביא את הנשמה, ואל הארץ להביא הגוף, ואחר כך לדין עמו. וכן פירשו גם כן רבותינו ז"ל (סנהדרין צא, ב), נראה היות סברא זו יותר מוסכמת.

138

קל״טונחזור לעניננו, כי מוכח מדברי המדרש היות האדם נענש משני פנים, הא' מפני היות נפשו רוחנית, בן מלך, והיה ראוי להסתכל בכבוד המלך העליון, ואפי' אם חטא בשוגג נענש כאלו עבר במזיד מפני ששגגת תלמוד עולה זדון, ומה שאמר וכן הוא אומר (במדבר טו, עב) וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות, יובן במה שאמרו ברעיא מהימנא והובא פרשת נשא (קכד, א) זה לשונם וכל מאן דקיים פקודא חד כדקא יאות, כאלו מקיים רמ"ח פקודין דעשה, דלית פקודא דלאו איהו כלילא מכלהו רמ"ח, עכ"ל. והנה מהקיום נדע העונש על העובר, כי העובר על מצוה אחת כאילו עובר על כלם, והיינו וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות.

139

ק״מובזוהר (ויקרא יג, א) ביאר על פסוק זה (ויקרא ד, ב) נפש כי תחטא בשגגה, ענין נוגע לדרוש שלנו, וראיתי להעתיקו אף שהוא ארוך, מפני רב תועלתו לענין היראה והתשובה, והוא ע"ד מה שנתבאר במדרש שהעתקנו, וזה לשונו נפש כי תחטא, רבי יוסי פתח (שה"ש ב, יז) עד שיפוח היום ונסו הצללים וגו', כמה אית להו לבני נשא לאזדהרא מחובייהו דלא למחטי קמי מאריהון, דהא בכל יומא ויומא כרוזא נפיק וקארי אתערו בני עלמא לבייכו לקמי מלכא קדישא, אתערו לאזדהרא מחובייכו, אתערו נשמתא קדישא דיהב בגוויכו מאתר קדישא עלאה, דתנינן בשעתא דקוב"ה אפיק נשמתא לנחתא בבני נשא אסהיד בה בכמה יעודין בכמה קסטורין בגין לנטרא פקודוי, ולא עוד אלא דאעבר לה באלף ותמניא עלמין לאשתעשעא ולמחמי בהו יקרא דאינון דמשתדלי באורייתא, נפקא וקיימא קמי מלכא בלבוש יקר, ולבתר הכי בדיוקנא דהאי עלמא בההוא נהורא עילאה אסתכלת ביקרא דמלכא כל יומא ואעטר לה בכמה עטרין. בשעתא דמטי זמנא לנחתא לעלמא, עבדת מדורא בגנתא דעדן תלתין יומין למחמי יקרא דמאריהון דצדיקיא וסלקא לאתרה, ובתר דא נחתת לעלמא, אעטר לה מלכא קדישא בשבע עטרין עד דאתת ועאלת בגו גופא דבר נש, ותבת בהאי עלמא ואשתדלת בחשוכהא. אורייתא תווהה עלה ואמרת ומה כל יקרא דא וכל אשלמותא אשלים לנפשת מלכא עילאה והיא חבאת קמיה, נפש כי תחטא - מה דין הוא דתחטא. אמר רבי יוסי, נפש כי תחטא אהדרנא לקרא עד שיפוח היום, עיטא להאי נפש לאזדהרא מחובהא ותיתוב לאתדכאה עד שיפוח היום, עד שלא יפוח יומא דהאי עלמא וייתי ההוא יומא תקיפא דיתבע לה מלכא דינא לנפקא מהאי עלמא.

140

קמ״אונסו הצללים, דא הוא רזא דחברייא דקא אמרי, בשעתא דמטי זמנא דבר נש לנפקא מן עלמא צולמא דבר נש אתעבר מניה, הה"ד (שה"ש ב, יז) עד שיפוח היום, עד דינשוף יומא לנפקא מהאי עלמא, ונסו הצללים דאתעבר צולמא ויתיב קמיה מאריה.

141

קמ״ברבי אלעזר אמר, תרין צולמין אית ליה לבר נש כד איהו בקיומיה, חד רברבא וחד זעירא ומשתכחי כחדא, כדין הוא בר נש בקיומיה, ועל דא ונסו הצללים כתיב, כדין בעי בר נש לאסתכלא בעובדוי ולתקנא לון קמי מאריה ויודי עלייהו, בגין דקוב"ה אקרי רחום וחנון ומקבל לאינון דתבין קמיה, ודא הוא עד שיפוח היום ונסו הצללים, דכיון דאינון צללין מתעברן מניה ואיהו תפיס בקולרא תשובה היא, אבל לא מעליא כל כך כזמנא דקאים איהו בקיומיה, ושלמה מלכא אכריז ואמר (קהלת יב, א) וזכור את בוראיך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה וגו', ועל דא עד שיפוח היום, דבעי בר נש לאתקנא עובדוי, דכד מטין יומוי לאסתלקא מן עלמא קוב"ה תוהא עליה ואומר ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה, והא אומינא לה באומאה דשמי דלא לשקרא בי ואסהידית בה כד נחתת לעלמא. והוא עד, ודאי מכמה זמנין דאסהדית בה לנטרא פקודי, בגין כך הואיל ובר נש הוא עֵד בשעתא דיתוב קמי מלכא, או ראה או ידע, או ראה אינון חובין דעבד ואסתכל בהו, או ידע בבירורא דמלה דעבר על פקודא דמאריה, אם לא יגיד אם לא יודי עלייהו קמי מאריה, מה כתיב כד יפוק מהאי עלמא, ונשא עונו, וכד ישא עונו האיך פתחין ליה פתחא והאיך יקום קמי מאריה, ועל דא נפש כי תחטא כתיב, עכ"ל.

142

קמ״גהרי מבואר במאמר כמה תמיהות הקב"ה מתמיה על הנפש כשלא עשתה רצון יוצרה, מפני שעמדה למעלה וראתה היכל המלך ונמוסיו, והוא על דרך מה שאמר במאמר הראשון מתנחומא שהעתקנו בראש הפרק.

143

קמ״דועל דרך זה ביארו עוד במדרש הובא בילקוט (פ' האזינו רמז תתקמב) בפסוק (דברים לב, ב) יערוף כמטר לקחי, זה לשונם וכן היה ר' סימאי אומר כל בריות שנבראו מן השמים נפשם וגופם מן השמים, וכל בריות שנבראו מן הארץ נפשם וגופם מן הארץ, חוץ מן האדם הזה שנפשו מן השמים וגופו מן הארץ, לפיכך עשה אדם תורה ועשה רצון אביו שבשמים, הרי הוא כבריות של מעלה, שנאמר (תהלים פב, ו) אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם, לא עשה תורה ולא עשה רצון אביו שבשמים, הרי הוא כבריות שלמטה, שנאמר (שם) אכן כאדם תמותון. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר אם יבא מלאך המות ויאמר לי למה נבראתי, אני אומר לו על אומות העולם בראתיך אם לא יקבלו את תורתי, לא על בני, עכ"ל.

144

קמ״העוד בעונש השוגג, נתבאר בגמרא במסכת נזיר (כג, א) ז"ל, כיוצא בו (במדבר ל, יג) אשה הפרם וה' יסלח לה, באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה, הכתוב מדבר, שהיא צריכה כפרה וסליחה. וכשהיה רבי עקיבא מגיע לפסוק זה היה בוכה, ומה זה שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה צריך כפרה וסליחה, המתכוין לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה. ועוד שם, איסי בן יהודה אומר ולא ידע ואשם ונשא עונו, על דבר זה ידוו כל הדווים, עכ"ל.

145

קמ״ועוד מצאתי מאמר תנא דבי אליהו מדבר בענין היראה, ראיתי להעתיקו הנה, נדפס בילקוט בפרשת לך לך (רמז עו) בפסוק (בראשית טו, ג) ויאמר אברם הן לי לא נתתה זרע וגו', זה לשונו לעולם ישמור אדם בלבו שלא יבא לידי חטא ואפילו חטא הקל, צא ולמד מאבותינו הראשונים שלא ירדו למצרים אלא בשביל דבר קל שדבר אברהם במה אדע, ובשכר יראה קמעא שירא ישמעאל את אביו לא נתן הקב"ה רשות לכל אומה ומלכות שישלטו בבניו, ובשכר שתי דמעות שהוריד עשו נתנו לו את הר שעיר שאין גשמי ברכה פסוקין ממנו לעולם. ובשכר שנטל את כליו והלך לו מפני יעקב אחיו נתנו לו מאה מדינות. ובשכר ששמע יעקב אל יוסף נענש עליו כ"ב שנה. ובשביל מריבה נענשו משה ואהרן. אמרו חכמים אם אש אחזה בלחים מה יעשו יבשים, ועל אותה שעה הוא אומר תפלה למשה.

146

קמ״זחזר הקב"ה לרצות את משה, אמר ליה לא אני הוא שאתם בני ואני אביכם, אתם אחי ואני אחיכם, אתם רעי ואני רעכם, אתם דודי ואני דודכם, כלום חסרתי לכם, איני מבקש מכם אלא כשם שבלשתי בעצמי ומצאתי י"א מדות, כך איני מבקש מכם אלא י"א מדות, ואלו הן (תהלים טו, ב) הולך תמים ופועל צדק וגו'.

147

קמ״חשוב חזר הקב"ה לרצות את משה, אמר ליה כלום יש לפני משא פנים, בין גוי בין ישראל, בין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה, עשה מצוה שכרה בצדה, שנאמר (שם לו, ז) צדקתך כהררי אל וגו', מכאן אמרו (במ"ר ד, כ) כל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו, כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה, וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו, כבוד שמים במקומו עומד וכבודו מתמעט.

148

קמ״טמעשה באיש אחד שהיה עומד בבית הכנסת ובנו עומד כנגדו, וכל העם עונין אחר התבה הללויה, ובנו עונה דברים של תיפלה, אמרו לו ראה בנך שהוא עונה דברים של תפלות, אמר להם ומה אעשה לו תינוק הוא ישחק, שוב למחר עשה כך וכל אותן שמנה ימים של חג ולא אמר לו דבר, ולא יצאה אותה שנה ולא שנתים ולא שלשה עד שמת אותו האיש ומתה אשתו ומת בנו ובן בנו ויצאו לו ט"ו נפשות מתוך ביתו ולא נשתייר לו אלא זוג אחד, אחד חגר וסומא ואחד שוטה ורשע.

149

ק״נשוב מעשה באדם אחד שהיה מתחרט שלא קרא ולא שנה, פעם אחת היה עומד בבית הכנסת וכיון שהגיע העובר לפני התבה לקדושת השם, הגביה את קולו ואמר קדוש קדוש קדוש, אמרו לו מה ראית שהגבהת את קולך, אמר להם לא זכיתי לא למקרא לא למשנה ועכשיו שנתנה לי רשות לא אגביה את קולי ותשוב נפשי עלי, ולא יצאה אותה השנה ולא שנתים ולא שלשה עד שעלה אותו האיש מבבל לארץ ישראל, ועשאוהו שר החיל של קיסר, ומינוהו ראש על כל בירניות שבארץ ישראל, ונתנו לו מקום ובנה עיר וישב עליה, וקראו לו קלניא לו ולבניו ולבני בניו עד סוף.

150

קנ״אמעשה בכהן אחד שהאכיל את בהמתו תרומה ונפלה עליו אש, ואכלה ממנו שלשים כרים ושלשים בגדים וארבעה ועשרים כדים של יין וששה עשר כדים של שמן ושאר ממון שהיה לו, ובא ועמד לפני חכמים וספר להם מה שאירע לו, אמר להם כהן אני והאכלתי את בהמתי תרומה. ושמעו חכמים ואמרו ברוך המקום שאין לפניו משא פנים, וכי תרומה וקדש שאין להן אוכלים כלום הולכים אלא לשרפה, אמר להם לא כך למדתוני כרשיני תרומה מאכילים אותם לבהמה ולחיה ולתרנגולים, אמרו לו לא אמרו אלא כרשינים שמתחלתן אוכלי בהמה הן, ובשנת רעבון בני אדם אוכלין אותם, לפיכך גזר עליהן דוד. מכאן אמרו כל המאכיל את בהמתו תרומה אפילו מתרומת חוצה לארץ, עליו הכתוב אומר (משלי יט, טז) בוזה דרכיו ימות, ואומר (במדבר יח, לב) ואת קדשי בני ישראל וגו'.

151

קנ״בלמדנו מאברהם שמתחלת מעשיו היה ירא מלפני הקב"ה, שנאמר (בראשית טו, א) אל תירא אברם, אין אומרים אל תירא אלא למי שהוא ירא שמים לאמתו. משלו משל למה הדבר דומה, למלך שאמר לבנו צא והרוג את הלסטין הללו, ואם נפלו בידך אל תהנה מממונם כדי שלא יאמרו לא יצא בן המלך להרוג את הלסטין הללו אלא בשביל לקפח את הממון, יצא והרג אותן, בחזרתו יצא אביו לקראתו אמר ליה בני ברוך אתה ותהא לך קורת רוח שלא נהנית מממונם כלום, ועכשיו הרי אני משלם לך מבית גנזי כסף וזהב אבנים טובות ומרגליות וכל כלי חמדה שבעולם. לכך נדמה אברהם אבינו, בשעה שהרג את המלכים יצא מלך סדום לקראתו אמר ליה תן לי הנפש וגו', אמר ליה שוטה שבעולם וכי לכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות וכל כלי חמדה אני צריך משלך אם מחוט ועד שרוך נעל וגו', לכך נאמר אנכי מגן לך וגו'.

152

קנ״גלמדנו מיצחק, שמתחלת מעשיו היה ירא מלפני הקב"ה, בן ע"ה שנה היה יצחק בשעה שנפטר אברהם אבינו, אמר אוי לי שמא אין בי מעשים טובים כמו שהיו באבא ומה תהא עלי מלפני הקב"ה, מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ודבר עמו באותו הלילה, שנאמר (בראשית כה, יא) ויהי אחרי מות אברהם וגו'.

153

קנ״דלמדנו מיעקב שמתחלת מעשיו היה ירא שמים, שנאמר (שם לה, ד) ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר וגו'. וכן אבותינו הראשונים שנאמר (שמות יד, לא) וירא ישראל את היד הגדולה וגו'. ללמדך שבשכר יראה ובשכר אמונה שהאמינו בו מתחלה עתיד הקב"ה שיבא ויפדה אותם, שנאמר (מיכה ד, י) חולי וגוחי בת ציון וגו', עכ"ל.

154

קנ״הובענין יראת חטא ביאר הרשב"י ע"ה עוד (זוהר בראשית ז, ב) זה לשונו אמאי אקרי יראת ה' בגין דאיהי אילנא דטוב ורע, זכי בר נש הא טוב, ואי לא זכי הא רע, ועל דא שריא בהאי אתר יראה, ודא תרעא למעלה לכל טובא דעלמא, עד כאן לשונו.

155

קנ״ווהכוונה באומרו אמאי אקרי יראת ה', הוא לשאול על ב' דברים, הא' על מציאות היראה במקום הזה, ועוד מה קשר לב' תיבות יראת ה' דלימא יראת אלהים, ותירץ בגין דאיהו אילנא דטוב ורע. ביאר מורי ע"ה בפירוש הסבא, כי המדה תקרא עץ הדעת טוב ורע מפני שהיא יונקת מעומק טוב ועומק רע שהם החסד והדין, ועוד שתחתיה טוב ורע, וביארו בתיקונים ( צ, ב) עץ הדעת טוב דא מטטרון ורע דא סמאל, ואמר הכתוב (דברים ל, טו ) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, חיים נקשר בטוב ומות קשור ברע, ושתי דרכים מתפרשים ממנה למטה, ולכך כאן מקום הבחירה, וכתיב ובחרת בחיים. ואם האדם זוכה במעשיו מתדבק בטוב שהוא ידו"ד עץ החיים שהוא צד החסד והרחמים, דהיינו (תהלים קמה, ט) טוב ידו"ד לכל ורחמיו וגו', וכן עולה ידו"ד טו"ב במ"ק, ואם אינו זוכה מתדבק ברע שהוא המות והם הקליפות החצוניות.

156

קנ״זובזה מתורצים שני הדקדוקים, כי צריך לירא מפני שתחתיה הרע, שלא יתדבק נפשו ברע, כי המות והרע שבו נתדבק, הוא חלק נפשו אחרי פטירתו מהעולם, על דרך שפירש בזוהר (פ' קרח קעז, א) בפסוק (איוב לד, יא) כי פועל אדם ישלם לו. וכן לא יגרום שהמדה הזו תדבק ברע ח"ו, וכמו שיתבאר עוד בענין פגם האדם במדות ב"ה. וכן יראת ה', שאם הוא ירא זוכה לידבק בידו"ד שהוא טוב, ונפשו אחר פטירתו מהעולם תדבק בטוב, דהיינו טוב הצפון לצדיקים בגן עדן, וירא אלהים את האור כי טוב, שידו"ד הוא מקור לכל טוב שבעולם, וזה דקדק באומרו ודא תרעא לאעלא לכל טובא דעלמא. ומלת טוב הוא על דרך אין למעלה מעונג, גם כן מלת טוב כולל כל טוב שימצא בכל המדות, והיינו ידו"ד כללות עשר מדות באור ישר שהוא חסד ורחמים כדפירש בתיקונים (ע' ו, ב).

157

קנ״חוהנה האדם מורכב מטוב ורע שהם יצר הטוב ויצר הרע, ואם האדם זוכה להכניע יצר הרע שבו גורם הכנעת הדינים והקליפות וגורם המשכת הטוב עליו, וזהו מה שאמר זכי בר נש במדוקדק, שהאדם מורכב מטוב ורע וצריך להגביר יצר הטוב על יצר הרע, ואם ח"ו עושה בהפך פוגם בשרשים העליונים, כי אין הדין נכלל תחת החסד.

158

קנ״טוזה ביארו בזוהר (וארא כו, ב) על פסוק (דברים ד, לט) וידעת היום והשבות אל לבבך, זה לשונם תו אמר רבי אלעזר חייבין עבדין פגימותא לעילא, מאי פגימותא, דשמאלא לא אתכליל בימינא, דיצר רע לא אתכליל ביצר טוב בגין חובייהו דבני נשא, ופגימו לא עבדי אלא לון ממש, הדא הוא דכתיב (דברים לב, ה) שחת לו לא בניו מומם, כביכול עבדי ולא עבדי, עבדי דלא יתמשך עלייהו ברכאן דלעילא, כמא דאת אמר (שם יא, יז) ועצר את השמים ולא יהיה מטר, ולא עבדי דהא שמיא נטלי לון לגרמייהו ברכאן מה דאצטריך, ולא נטלי לאמשכא לון לתתא, וודאי מומם דאינון חייבין איהו. תו "לו" בוי"ו דלא אתכלילי ימינא בשמאלא בגין דלא יתמשכון ברכאן לתתאי, "לא" באל"ף דהא לא נטלי לאתמשכא לתתא, מאן גרים דא בגין דחייבין מפרישין יצר רע מיצר טוב ומתדבקן ביצר רע, עכ"ל לעניננו.

159

ק״סוכוונתנו בו מבואר, ועם כל זה נבאר בו ענין הפגם שאמר דעבדי ולא עבדי, והכוונה, שר' אלעזר הוקשה לו פשט הפסוק, שאם כפי הנראה שחת לו לא, הכוונה שאינו מגיע לו ית' פגם ממעשינו אלא בניו מומם, שהמום והפגם הוא בבנים העושים הפגם והחטא ההוא, אם כן לשתוק קרא ולימא בניו מומם דור עקש ופתלתול. ולזה פי' שהכוונה הוא שחת לו, שפגם מגיע לו אבל אינו פגם גמור, וזהו "לא" באל"ף, אבל המום והפגם הגמור הוא בבנים העושים, בניו מומ"ם. ולכן במה שנוגע לו אמר שחת שהיא השחתה מועטת, אבל מה שנוגע בבנים הוא מו"ם גמור. ובזה יובן דברי רבי אלעזר ע"ה שאמר חייבין עבדין פגימו לעילא וכו', ואמר אחר כך ופגימו לא עבדי אלא לון ממש, שהפגם ממש הוא בהם.

160

קס״אופירש ענין הפגם ואמר, עבדי דלא יתמשך עלייהו ברכאן דלעילא כד"א ועצר את השמים ולא יהיה מטר, והכוונה כי דרך השמים העליונים להשפיע לעולם שפע טוב ורחמים לתחתונים, והקדוש ברוך הוא צריך לעצור אותם שלא ישפיעו כדרכם, כדכתיב ועצר את השמים, נמשך בזה קצת פגם לשמים, על דרך שפירש בזוהר (בלק קצז, א) בפסוק (שה"ש א, ח) אם לא תדעי לך היפה בנשים, שהמלכות נקראת עצרת, שהיא כונסת כל השפע העליון הבא אליה והיא מעצרת אותו, ואינה נותנת לתחתונים אלא טפין טפין, מפני שאינם ראוים, וזה לשונו בקיצור ואיהי כד מטא לגבה כל מה דכניש, עצור מעצר ומעכבת דלא נחית אלא כפום טלא טפין טפין, מ"ט בגין דלא אשכחת לתתא מהימנותא כמא דאשכחו בה אריקת בכל סטרא וסטרא בלא עכובא, ואיהי חדאת וכדין יהבין לה מתנן ונבזבזן סגיאין דא על דא, ולא יהון מעכבין לה כלל, אבל תתאין אינון מעכבין לון ומעכבין לה, וכדין איהי עצרת עצור עצר, ודאי כביכול יהיב תמצית ולא יתיר, עכ"ל לעניננו.

161

קס״בועל דרך זה יגיע פגם לשמים שהם צריכין להעצר שלא כדרכם, ויגיע מזה להם צער, כמשל אדם שהוא נדיב והוא ותרן בממונו שאם יעכבו בידו שלא יתן, יגיע צער לו בלי ספק. ולא עבדי, דהא שמיא נטלי לון לגרמייהו, שהם מלאים לצורך עצמם שפע וברכה, והפגם הגמור המגיע לתחתונים הוא שאינם נוטלים שום דבר, וזהו שאמר ולא נטלי לאמשכא לתתא, וודאי מומם דאינון חייבין, וזהו שהם גרמו להם.

162

קס״גתו "לו" בוי"ו דלא אתכליל ימינא בשמאלא, עתה פי' עוד הפגם המגיע למעלה באופן אחר מלבד האמור, ואמר דלא אתכליל ימינא בשמאלא, שלא יהיה הימין נכלל בשמאל להכניע הדין, מפני שהתחתונים מפרישין יצר הרע מיצר הטוב. ואמר בגין דלא יתמשכון ברכאן לתתאי, חזר לפירוש הראשון, כי שני הדברים הם אחד, ולכן לא אמר ד"א אלא תו, פירוש ענין נוסף על האמור, והא הא איתנהו.

163

קס״דואחר שידע האדם כי אין עניינו כשאר הבריות משבעים אומות, שאם יגבירו יצר הטוב על יצר הרע או להפך, אין עניינם מעלה ומוריד, עד שיקבלו עליהם כל התורה, אבל ישראל שנקראו בנים למקום והם נקראים אדם, שנאמר (יחזקאל לד, לא) אדם אתם, ונבראו בצלם עליון, שנאמר (בראשית ט, ו) בצלם אלהים עשה את האדם, כל מה שיעשו יפעלו בשרשים העליונים מצד הנשמה שבהם, ונשפע בהם יצר הטוב ויצר הרע מלמעלה, כמו שנתבאר בזוהר (בראשית מט, א), שהם סוד שני זרועות, עיין שם. ועוד שם (שם ע"ב) בפסוק (בראשית ג, ו) ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, ולכן צריך לירא לעולם שלא יפגום עצמו, דהיינו בנשמתו, העדר האור העליונה ממנה, והיינו בניו מומם, כי אף על פי שיכונה ועצר את השמים ולא יהיה מטר, על המטר הגשמי, תינח בימי הרעב, ואם בימי השבע יחטא במה יתקיים ועצר את השמים, אלא ודאי על העדר אור התורה מהנשמות למטה שהתורה נמשלה למטר, שנאמר (דברים לב ב) יערוף כמטר לקחי וגו', וכן פירשו ז"ל (תענית ז, א). וכן בתיקונים ולית מטרא אלא שקיו דאורייתא.

164

קס״הוכן צריך לירא שלא יפגום למעלה כדפירשתי, ולכן צריך להגביר לעולם יצר הטוב על יצר הרע. ומלבד זה צריך להגביר צד החסד והרחמים על הדין, כענין מדות הרחמנות וגמילות חסדים וכיוצא, שכל אלו נמשכות מיצר הטוב שהוא צד החסד, ולהסיר מלבו מדות אכזריות והנקמה והכעס והקנאה, שכל אלו הם מדות נמשכות מיצר הרע ששורשו שורש הדין.

165

קס״וודרך קניית האדם היראה בלבו, הוא שיכניע הקליפות ויגביר יצר הטוב על יצר הרע, וזה לימדנו משה רבינו ע"ה בפסוק (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה, שאמר (שם י, יז) ומלתם את ערלת לבבכם, ונודע כי הערלה נמשכה מיצר הרע, ומאחר שכינהו לערלה הוא שנבין שיש לו ליצר הרע דיני ערלה, שהוא ג' שנים יהיה לכם ערלים, ופירש בתיקונים ( י, ב) שהם כנגד שלש קליפות שבאגוז.

166

קס״זונודע שכדי לאכול מוח האגוז צריך לשבר הקליפות, ולכן הנביאים בח"ל קודם הגיעם אל הקדושה היו צריכים לשבר הקליפה, (יחזקאל א, ד) וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון, הרי א', ענן גדול ב', ואש מתלקחת ג', ונוגה לו היא קליפה ד' הדקה הנאכלת עם האגוז, ומתוכה דמות ד' חיות הם ד' ראשים שיש באגוז.

167

קס״חוכן נזכרו ג' קליפות אלו בדברי אליהו, שנאמר (מל"א יט, יא) והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה', לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש, לא ברעש ה' ואחר הרעש אש לא באש ה', ואחר האש קול דממה דקה. ופירש מורי ע"ה בספר הפרדס, כי אעפ"י שהקליפות הם עשר קליפין, שרשם הם ג' כנגד ג' קליפי האגוז הנזכר. ומזה נלמוד שאף על פי שמדות היצר הרע הם רבות, שרשם הם ג' והם ג' קליפות ביצר הרע שבלב, ואף אם הם אחד כמו שנבאר.

168

קס״טהאחד הגאוה, כנגד רוח גדולה וחזק, ובלי ספק הגאוה שורש לכל מדות הרעות כמו שנאריך בעזרת ה' בשער שלו, וכן פי' בתיקונים (סט, ב) שהלב הוא כמו האגוז שיש לו קליפות וערלה, וזה לשונם וגסות לבא דאיהו שליט בקליפין דיליה ולא אתבר, עליה אתמר (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, ושכינתא לא שריא עליה, ומסטרא דקליפין אתקריאו בני נשא ערלי לב, עכ"ל.

169

ק״עב' כנגד קליפת האגוז הקשה, הוא היות לאדם קושי עורף, ולכן אמר משה רבינו ע"ה (דברים י, טז) ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד, וגם זו היא מדה נמשכת מהגאוה.

170

קע״אג' הוא הרתחת האדם בכעס ולדבר קשות, ובכללם הרתחת עצמו באש היצר לעשות עבירה, והיא כנגד אש מתלקחת, וגם זו היא מדה נמשכת מהגאוה, והיינו גסות לבא דאיהו שליט בקליפין דיליה, כי גסות לבא יש לו ג' קליפות אלו הנזכרות שכולם נובעות ממנו.

171

קע״בושמעתי מכה"ר אברהם הלוי, שלכך באלו הג' נאמר בהם לא ברוח ה' לא ברעש ה' לא באש ה', שאין השכינה שורה באלו הג', אמנם בקול דממה דקה, תמן קא אתא מלכא. וכן פירשו בתיקונים ( ג, ב), וכן דרך בני היכל מלכות בשר ודם להיות דבריהם בחשאי, ומי שדבריו בקול נמוך הוא מדרכי הענוה, ובלי ספק הוא מתדבק עם המלך, כמו שנכתוב בענין הענוה בעזרת ה'.

172

קע״גוזו בחינת היראה הפנימית שיחשוב שלעולם הוא לפני המלך ויירא מפניו ולא יגביה קולו לפניו, והיינו מה שפירשו בתיקונים ( שם) קול דממה דקה דא י', עם היות ששם נדרש לענין אחר, מכל מקום לעניננו שפירשנו למעלה שסוד היראה היא י' נלמוד הצריך לקנות היראה, שהיא בקול דממה דקה, ויתרחק מג' קליפות הגאוה שהם רוח גדולה ורעש ואש.

173

קע״דואפשר שזה כיוון שלמה המלך ע"ה באומרו (משלי ח, יג) יראת ה' שנאת רע גאה וגאון ודרך רע ופי תהפוכות שנאתי. כי צריך כדי לזכות ליראת ה' שהוא טוב הצפון והוא מוח האגוז, לשבר ולכתת הערלה שהוא הרע, ושיתרחק ממנו כ"כ עד שיהיה שנאוי ומאוס להתקרב אצלו, והיינו שנאת רע שהיא הקליפות והרע בכלל הם ג' אלו גאה וגאון ודרך רע וכו', שהם ג' קליפות האגוז שפירשתי שהם שורש הרע.

174

קע״הוהנה יזכה האדם לשבר הקליפות האלו בפרישת עצמו מתענוגי העולם, שכולם נמשכים מקליפות ערלת הנחש ויצר הרע, והיינו (תהלים לד, ו) יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו, ופירש הרמב"ן ע"ה (פ' קדושים) כי כל לשון קדושה הוא פרישות האדם וגדרו מתאוות העולם ולגדור דבורו וכיוצא, ונעתיק לשונו בעזרת ה' בענינים המביאים לענוה, שאחד מהם הקדושה.

175

קע״ווכן צריך ליזהר מכל ל"ת שבתורה, שכל הפורץ גדר מלא תעשה גורם לנחש רע שיכנס פנימה, והיינו ירא אלהים וסר מרע (איוב א, ח). וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים לד, יב) לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם, מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע וגו', סור מרע ועשה טוב. ומה שסמך ליראה מי האיש החפץ חיים, מפני שיראת ה' היא מקור חיים כדפירשתי לעיל בסוף פרק ב.

176

קע״זוענין סור מרע ועשה טוב, הוא היראה שפירש הרשב"י ע"ה במאמר שהעתקנו לעיל מפרשת בראשית (ז, ב) בגין דאיהי אילנא דטוב ורע, זכי בר נש הא טוב, לא זכי הא רע. ולכן אמר סור מרע, שהוא להתרחק מהרע תכלית ההרחק, וכן אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יד, טז) חכם ירא וסר מרע.

177

קע״חוהטעם, שהוא כדפירשו ז"ל (אבות ד, ב) מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, ופירש החסיד ה"ר יוסף יעב"ץ בפירוש משנה זו, כי המצות נמשכות מעץ החיים והם רוחניות דבקות בו ית', והעושה המצוה הוא דבק בו ית', וכל שיוסיף מצות יוסיף דבקות, ואם כן מצוה גוררת מצוה ושכר מצוה מצוה, והוא על דרך המקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, זהו קצור כוונתו. והיינו אומרו זכי בר נש הא טוב, כי הטוב שבו נתדבק הוא חלקו, ואם ח"ו נתדבק ברע הרע הוא חלקו, ועתיד לעשות רעות רבות. וכן פירש החסיד ז"ל שם בענין ובורח מן העבירה, כי בורח הוא כרואה לפניו מדורת אש ועצים הרבה שצריך להתרחק ממנה כמטחוי קשת. וסמך לפירוש זה מצאתי בדברי רבותינו ז"ל, הובא בילקוט (משלי רמז תתקנט) בפסוק (משלי יט, ב) גם בלא דעת נפש לא טוב ואץ ברגלים חוטא, זה לשונם שנו רבותינו מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, לא יצר אדם על עבירות שעשה בשוגג, אלא שנפתח לו פתח שיחטא אפילו במזיד, ולא ישמח אדם על מצוה שבאה לידו אלא שמצות הרבה עתידים לבא לידו, לפיכך אם חטא אדם בשוגג עליו נאמר ואץ ברגלים חוטא, עכ"ל.

178

קע״טוזו היא בחינת יראת חטא, שיתרחק מהחטא ויירא ממנו, כי החטא הוא הרע עכירות ופסולת הקדושה, והוא לשון חסרון כענין (מל"א א, כא) והייתי אני ובני שלמה חטאים, כי הקליפות הם חסרים מהאור עליון, ומפני זה צריך לירא שנפתח לו פתח לעבירות, כי גם זה לעומת זה עשה האלהים, כמו שהעושה המצות כל עוד שיעשה יתדבק ברוחניות העליון יותר, כן העושה העבירות מתדבק בעבירות באופן שמהשוגג יבא למזיד.

179

ק״פאמנם בטעם אומרו אם חטא אדם בשוגג עליו נאמר, ואץ ברגלים חוטא, וכן על דרך זה אמרו ז"ל סוף פרק ג' דיומא (לט, א) אל תטמאו בהם ונטמתם בם (ויקרא יא, מג), אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה. וכן הענין כאשר נבין ענין הקדושה שאמרו שם אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה.

180

קפ״אוהענין הוא, כי הנשמה באדם וענין מצות התורה שנתגשמו דרך א', כי הנשמה בגוף האדם היא מצומצמת כעין מה שהיה הקב"ה מצמצם שכינתו בין בדי הארון, כי למעלה השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, ועם כל זה לאהבת ישראל ולתועלתם צמצם שכינתו שם, וכן ענין הנשמה כי למעלה קודם התלבשה בעולם הזה היא מאירה לאין תכלית וגדולה מהמלאכים שאצילותה וחציבתה מכסא הכבוד, כאומרם הנשמות חצובות מכסא הכבוד, וכמו שכל מדרגה מהכסא גדולה כנגד כל מה שתחתיה כדפירשנו בפרק ב, כן הנשמות הגזורות ממנה. ובפרט אם תהיה נשמה דאצילות שהיא מאירה יותר ויותר ומקפת באורה כל מה שלמטה ממנה, וכבר ידענו שהנשמה נמשלה להקב"ה, מה הקב"ה רואה ואינו נראה כן הנשמות, וכמו שפירשו ז"ל (ברכות י, א). וכן אמרו ז"ל (פסחים ח, א) למה דומות נשמות הצדיקים לפני השכינה כנרות לפני האבוקה. ובזה נבין מה שאמרו בזוהר (אמור קג, ב) שנשמות האבות ומשה ואהרן יוסף ודוד באים לכל סוכה וסוכה מישראל, וכיצד אפשר לציירו אם לא על דרך האמור, נמצא היות הנשמה בגוף האדם העכור הזה מצומצמת שלא כדרכה.

181

קפ״בודרך זה קרה לתורה ולמצות, כי כל מצוה ומצוה למעלה הוא אור עליון דבק בעץ החיים, כי מצוה הוא ידו"ד כדפירשו בתיקונים (קלא, ב) ורעיא מהימנא (פנחס רכח, ב)06, אבל בחטא אדם הראשון וכן בעון העגל נתגשמה התורה והמצוה, ואדם עושה עתה מצוה גשמית כלבישת טלית בציצית ותפילין של עור, וכיוצא לשאר המצות, והאריך מורי ע"ה בדרוש זה בהרבה מקומות.

182

קפ״גוכן פירשו בתיקונים (ד, א) בענין הנקודות, כי למטה נראים לנו קטנים והם למעלה מאירים לאין תכלית, כעין השמש שנראה לנו קטן והוא גדול מהארץ כמה פעמים. וכן לענין האותיות שפרשו בפרשת אחרי מות (עג, א) שבקוץ שבי' העליונה תלויין כמה עולמות, זה לשונם אלף וארבע מאות וחמש רבבן דעלמין כלהו תליין בקוצא דאל"ף ושאר העולמות התלויים בגוף כל הא', עיין שם.

183

קפ״דנמצא, כי בעשות אדם עתה המצוה הגשמית ונראה בעיניו שהוא דבר מועט, בעיני השי"ת הוא הרבה מאד, כי בעשות המצוה הגשמית מעורר שורשה הרוחני למעלה והנה רוחניותה למעלה אין לה שיעור וקץ, ולכך אמרו מקדשין אותו הרבה בלי שיעור.

184

קפ״הוכיוצא בזה פירש בחובת הלבבות (שער חשבון הנפש פ"ה) זה לשונו ואל ימעט בעיניך שום טובה שתעשנה לשמו אפילו במלה או ראיה, כי המעט ממך רב אצלו, וכן בענין העבירות, והקרוב שבדמיונים בזה - העתקת השמש בארץ שיעור אמה תעתק בגלגל מילין הרבה, וכן העתקת הצל באצטורלו"ב, עד כאן לשונו.

185

קפ״וובזה נבין למה יצטרך השי"ת לתת שכר לאדם שיהיו ממונים על כל מצוה כמה אלף אלפי אלפים מלאכים כמו שפירש הרשב"י עליו השלום (זוהר פקודי רמד, ב - רסב, ב) בהיכלות הקדושה. הטעם הוא, כי יתנוצץ אור העליון מרוחניות אותה המצוה על ידי כל אותם היכלים הקטנים, וא"ת די שיהיה מלאך אחד, נשיב כי אי אפשר לאור העליון שיתנוצץ במלאך אחד שנמצא המלאך גדול ברוחניות המצוה במקומה, והיא היא המצוה, ואין זו הכוונה, אלא שיתנוצץ האור בכלים שתהנה בהם הנשמה, ומכל מקום יש מלאך אחד שבו עיקר אור המצוה ותחתיו כמה אלפים מקבלים שאר נצוצות האור.

186

קפ״זומזה נבוא להבין ענין הטומאה, כי בעבור אדם על מצוה אחת מתורתינו הקדושה כאכילת חלב ודם וכיוצא, הרי הדבר הזה למטה הוא גשמי ונראה לעובר עליו דבר מועט, אמנם למעלה היא טומאה בלי שיעור, כי כפי רוחניות עליית המצוה כן הוא שיעור ירידת הטומאה בכמה מלאכי חבלה, ולזה פירש כמה חבילי טהירין אחדין בה בנשמתא, כמו שאמר בהיכלות הטומאה כמה פעמים (ע' מקץ ר, א), וכן כמה גרדיני נמוסין (רסג, ב; רסה, א), כי יצטרך הטומאה הגדולה שהוא ענין הדין הגדול ההוא להתחלק על ידי כל אותם הכחות לדון את הנשמה, כדי שתוכל לקבל ענשה על ידי כל אחד ואחד.

187

קפ״חנמצא בזה טעם להתרחק אדם מן הרע שהוא החטא, ולירא שלא יבא לידו אפילו שוגג, מפני גנות החטא והטומאה שבו, אלא יתדבק בטוב שהוא הטוב הקיים לעולם ולעולמי עד, למען ייטב לך לעולם שכולו טוב ולעולם שכולו ארוך.

188

קפ״טובזה נכלל הפרק הזה:

189

ק״צהפרק הזה יהיה בביאור אופני היראה מצד הפגם המגיע למעלה בשכינה, ולהתרחק מפתויי יצרו הרע, ולהתקרב אל הטוב.

190

קצ״אאמרו ז"ל הובא בילקוט פרשת חוקת (רמז תשסח) בפסוק (במדבר כא, לד) ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו, זה לשונם זה שאמר הכתוב (משלי כח, יד) אשרי אדם מפחד תמיד, כך מדת הצדיקים אף על פי שהקב"ה מבטיחן אינם פורקים יראה מהם. וכן ביעקב כתיב (בראשית לב, ז) ויירא יעקב, למה נתיירא, אמר שמא נתלכלכתי אצל לבן בכלום, וכתיב (דברים כג, טו) ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, ויניחני הקדוש ב"ה. אף משה תפס את היראה, ולמה נתיירא, אמר שמא מעלו ישראל במלחמת סיחון או נתלכלכו בעבירה, אמר ליה אל תירא אותו, עכ"ל לעניננו.

191

קצ״בולפי הפשט הנראה מהמאמר הוא, ולא יראה בך ערות דבר, פירוש ערות שום דבר, דהיינו לכלוך אי זה חטא, ושב מאחריך - שיסתלק שכינה ממנו. ואומרו למה נתיירא, יובן במה שאמרו ז"ל (ברכות ד, א) דרבי יעקב בר אידי רמי, כתיב (בראשית כח, טו) והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, וכתיב (לב, ז) ויירא יעקב מאד, היה מתיירא שמא יגרום החטא, ופירוש שמא יגרום החטא הוא כענין שמא נתלכלכתי אצל לבן בכלום, וכתיב וגו'.

192

קצ״גאמנם בזוהר (אחרי מות דף עה, א-ב) פירש שערות דבר היא השכינה, וזה לשונו רבי שמעון פתח, כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך וגו' (דברים כג, טו), כי ידו"ד אלהיך דא שכינתא דאשתכחת בהו בישראל, וכל שכן בגלותא, לאגנא עלייהו תדירא מכל סטרין ומכל שאר עמין עובדי אלילים דלא ישיצון להו לישראל, דתניא לא יכלין רשעיהון דישראל לאבאשא להון עד דישראל מחלישין חילא דשכינתא מקמי רברבי ממנו דשאר עמין, כדין יכלין להון רשעיהון דישראל ושלטין עלייהו וגזרין עלייהו כמה גזירין בישין, וכד אינון תייבין לקבלה היא מתברת חילא ותוקפא דכל אינון ממנן רברבין ותברת חילא ותוקפא דרשעיהון דישראל ואתפרעא להו מכלא, ועל דא והיה מחניך קדוש, דבעי בר נש דלא יסתאב בחובוי ויעבר על פתגמי אורייתא, דאי עביד הכי מסאבין ליה, כמה דכתיב (ויקרא יא, מג) ונטמתם בם, בלא א', ותאנא מאתן ותמניא וארבעין שייפין בגופא וכלהו אסתאבן כד איהו אסתאב, כלומר דבעי לאסתאבא, ועל דא והיה מחניך קדוש, מאי מחניך אלין אינון שייפי גופא ולא יראה בך ערות דבר, ערייתא דהאי דבר כמה דאוקימנא, דאי הכי ושב מאחריך ודאי, ועל דא ערות אשת אביך לא תגלה, מ"ט בגין דכתיב כי ערות אביך היא כמה דאוקימנא.

193

קצ״דתאנא על ג' מלין מתעכבי ישראל בגלותא, על דעבדין קלנא בשכינתא בגלותא, ומהדרי אנפייהו מן שכינתא, ועל דמסאבי גרמייהו קמי שכינתא, וכלהו אוקימנא במתניתא דילן, עכ"ל.

194

קצ״הוהנה דרך כלל ד' בחינות בענין הפגם נזכרו במאמר הזה, הא' שכשישראל חוטאים מחלישים כח השכינה לפני הע' שרים, והוא תרעומת השכינה (שה"ש א, ו) שמוני נוטרה את הכרמים, שהם הע' שרים, כרמי שלי שהם ישראל, לא נטרתי, ולכן אמר (דברים כג, טו) כי ידו"ד אלהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך וגו', ובהיות האדם פוגם אינה מצלת אלא אדרבה ח"ו נאמר בה (שם לב, יח) צור ילדך תשי, כדפירשו ז"ל, והעתקתיו בפ"ג.

195

קצ״ווכיוצא בזה אמר רשב"י ז"ל (ויצא קנב, ב) על פסוק (משלי כד, י) התרפית ביום צרה צר כחכה, זה לשונו התרפית, אי ארפי ידוי מאורייתא, ביום צרה צר כחכה, מאי צר כחכה, צר כח כ"ה, דהא איהו תדיר לימינא ונטירו דיליה תדיר על בר נש כד אזיל באורחי דאורייתא, וכדין דחי ליה לרע לבר דלא יקרב לגבי דבר נש ולא יכיל לקטרגא ליה, וכד בר נש אסטי מאורחוי דאורייתא ואיתרפי מינה כדין צר כח כ"ה, בגין דאיהו רע דאיהו לשמאלא שליט עליה דבר נש ודחי ליה להאי כה לבר, עד דדחיק ליה אתר בעקו, עכ"ל.

196

קצ״זהבחינה הב' והג' בענין הפגם הוא והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר, והענין כי בהיות האדם פוגם למעלה הוא מחשיך האור ההוא בבחינת אותו האבר שבו פגם, והרחמים מסתלקים משם והדין הווה, ולכן צריך להשפיע הפגם ההוא למטה, אם בהשפיע לו יסורין בגופו או בממונו, או תהיה החשך והדין ההוא שמור להשפיע בנשמתו על ידי שתכנס באור גיהנם ושם תתלבן ותקבל כל הדין ההוא כשיעור מה שפגם, וזהו (ויקרא כד, כ) כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, ואדם הוא אדם העליון.

197

קצ״חוהנה לעורר לאדם שישוב בתשובה, מטמאים אותו ונותנים בו פגם מצד הערוה והפגם שפגם בדבר שהיא השכינה, וזהו לא יראה בך פי' לא יתראה בך בגופך הפגם והערוה שפגמת בדבר, אלא והיה מחניך קדוש שיהיה כל רמ"ח איבריו קדוש, פירוש כלם מיוחדים כאחד עד שנוכל לומר בהם שכולם אבר אחד קדוש.

198

קצ״טוהענין, כי בהיות האדם פוגם אפילו באבר אחד נחשב כאלו פגם בכל הקומה כולה, כי כל רמ"ח איברים מתייחדים באחד, ולכן אפילו שלא חטא אלא באבר אחד מטמאין אותו כל רמ"ח איבריו. וזהו שאמר הרשב"י עליו השלום מאתן ותמניא וארבעין שייפין בגופא אחד וכלהו אסתאבן.

199

ר׳ובזה נבין בדרך ב' אמרם ז"ל (יומא לט, א) אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה, פירוש אף על פי שלא חטא אלא באבר אחד מטמאין אותו הרבה כל רמ"ח איבריו. וכן לענין והיה מחניך קדוש, מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, כי אפילו שלא קדש אלא אבר אחד כל הרמ"ח איברים שהם מחניך לשון רבים מתקדשים בקדושה עליונה, קדוש בלשון יחיד כדפירשתי, וכמו שאמרו ז"ל (ע' קדושין לט, ב) העושה מצוה כמאמרה זוכה לחיי העולם הבא.

200

ר״אהפגם הד' הוא ושב מאחריך, והענין הזה אפשר לפרשו כמו שפירשוהו בסוף פרשת נח (עו, א) על השכינה, כי בהיות האדם פגום, השכינה מסתלקת ממנו. וכן אמרו בתיקונים (נב, ב) זה לשונם ואם נשמתא איהי מתטנפא בחובין או גרע מינה אפילו פקודא חדא מאינון פקודין, כמה דאוקמוה מארי מתניתין עבירה מכבה מצוה, בההוא אתר דשריא עבירה ואסתלק מצוה מניה, ההוא אבר איהו פגום, ואיהו מום דנשמתא, בגיניה לא שריא קוב"ה על נשמתא, הה"ד (ויקרא כא, יח) כל איש אשר בו מום לא יקרב, נשמתא דאית בה מום ברמ"ח פקודין דילה לא אתקרב בגיניה לגבה, עכ"ל לעניננו.

201

ר״בועד"ז אפשר לפרשו כאן, כי ה' אלהיך מתהלך וגו', ודרך השכינה ללכת לפני האדם לשומרו כמו שפירש בפר' שלח לך (קסו, א), ודרך האדם ללכת אחרי השכינה, כאומרו (דברים יג, ה) אחרי ה' אלהיכם תלכו, ובהיות האדם פוגם היא מסתלקת מלפניו ושב לאחוריו, ונמצא שאין לו שמירה לפניו.

202

ר״גאמנם הנראה מתוך הלשון שהביא אחר כך ועל דא ערות אשת אביך לא תגלה מאי טעמא בגין דכתיב כי ערות אביך היא, ופירש כי הפגם מגיע גם לת"ת, אם כן נראה שגם זה נזכר בפסוק כמו שנזכר ערות דבר, דהיינו ערות אשת אביך, גם כן נזכר כי ערות אביך היא באומרו ושב מאחריך.

203

ר״דוהענין כי בהיות השכינה פגומה בסבת חטא האדם, הת"ת מסתלק ממנה, מפני שהיא כסא לו והוא אינו שורה על כסא שאינו שלם, וכן ביארו בפרשת ויקרא (ד, ב), וכן בתיקונים בענין ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה.

204

ר״הוכיוצא בזה ביארו בתיקונים (קמו, ב) זה לשונם כגוונא דא קוב"ה תריך לה לשכינתא וארמי לה מביתיה, הה"ד (ישעיה נ, א) ובפשעכם שולחה אמכם, והלא כל מאן דאוקיר לה בגלותא לקוב"ה אוקיר, או מאן דמזלזל לה לקוב"ה מזלזל, ובגין דא (שמ"א ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו, עכ"ל. והטעם לזה מפני ששניהם דו פרצופין, ומלכא בלא מטרוניתא לאו מלכא איהו, כדפירש רשב"י (ויקרא ה, א) גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו (תהלים מח, ב), אשתמע דמלכא בלא מטרוניתא לאו הוא מלכא ולאו הוא גדול ולא מהולל, עכ"ל. וכן פירשו גם כן ברעיא מהימנא (משפטים קיז, ב) דקלנא דמטרוניתא איהו מאן דמזלזלי אתרהא, וקלנא דמטרוניתא איהו, עכ"ל. ואומרו דקלנא דמטרוניתא איהו מאן דמזלזל אתרהא יתבאר בעזרת ה' בענין פגם הכסא.

205

ר״וואומרו ושב מאחריך, פירושו מה שפירש רשב"י (שלח קסה, א) אי חסידא קדישא מאן דנטיר ברית שוי ליה אבתרוי ואיהו לקמא, ואי תימא מאן דנטיר לאחורא, הא נטירו רב ועילאה מכלא דנטיר ליה, ומאן איהו צדיק עלאה, ברחימו סגי עאל בין צדיק וצדק ואשתכח נטיר מכל סטרין, זכאה מאן דנטיר ברית דא, עכ"ל. ולקמיה (שם קסו, א) מוכח, כי האדם כשהוא צדיק הוא הולך אחר השכינה, מפני שהשכינה הולכת לפניו לשומרו, כדכתיב (שמות כג, כ) הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך, והאדם עומד במדרגת צדיק, נמצא שהוא אחריה, וזהו אחרי ה' אלהיכם תלכו. ואומרם (ע"ש בזהר, ברכות סא, א) אל ילך אדם אחורי אשה, פירוש שלא ירד למטה אל עולם הנקבה, כענין אברהם שנאמר בו (בראשית יז, א) התהלך לפני, ופי' שם מפני שלא היה לו לא מילה ולא פריעה, ולגרעונא הוא, כי שב מאחרי (שמ"א טו, יא), שירד ממדרגת הזכר, וזהו שאמר שם, לאחורא לא הוה בגין דלא אתפרע, ע"ש. ובזה יובן ושב מאחריך, כי הזכר שהוא הולך אחריך לשומרך מסתלק ממך מפני שגרמת פגימת נקבתו.

206

ר״זעוד נוכל לומר, כי אחריך היא השכינה הנקראת אחור, כאומרו (שמות לג, כג) וראית את אחורי, ושב הת"ת ממנה בסבת הפגם, וראשון נראה לי עיקר.

207

ר״חאמנם אפשר להרכיב ב' הפירושים כאחד, ונאמר, כי בודאי אי אפשר לעולם להפריד היחוד, כי עם שנאמר (דברים כג, טו) ה' אלהיך דא שכינתא (בזוהר הנ"ל עה, א), יש שם הת"ת ג"כ, כאומרו ה' הוא האלהים (דברים ד, לה), ולכן אמר כי ה' אלהיך מתהלך וגו', ששניהם כאחד בייחוד מתהלך וגו', ולכן אמר להצילך ולתת אויביך וגו', שמירה כפולה נגד שניהם. ופירשו לעיל כי היא נקראת שמירת הדרך והת"ת בא לשומרה, כאמרו (ישעיה מב, ח) אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן, וכיון שהוא בא לשומרה פניו כלפי אחוריה כדרך השומר מאחור, וישראל הם בנתיים כאמרו מאן דנטיר ברית עאל בין צדיק וצדק, ואומרו פניו כלפי אחוריה, הכוונה פני הרחמים וההשגחה הטובה להשפיעה, כי אחור מורה סלוק והסתר, והעד אדם וחוה כשהיו אחור באחור לא היה זיווג, וכאן בענין השמירה אין זיווג אלא דרך השפעה, ולכן צוה לבל יפגום בשכינה לפי שיגרום סלוק הת"ת ממנה, ויסבב פניו ממנה באופן שיהיו אחור באחור, וזהו ושב מאחריך סתם, בין לשכינה הנקראת אחור בין לאדם שהוא בנתיים, שאחוריו לזכר, הרי נתבארו ד' בחינות בענין הפגם.

208

ר״טוראינו להשלים ביאור המאמר, מפני שהוא נוגע לדרוש שלנו שהוא מענין פגם השכינה, אמר שעל שלשה דברים מעכבי ישראל בגלותא, אומרו מעכבי, מפני שלא נגזר גלות שכינה אלא אלף שנה שנאמר (איכה א, יג) נתנני שוממה כל היום דוה, וכן פירשו בפרשת וארא (שמות יז, א).

209

ר״יהא' על דעבדין קלנא בשכינתא בגלותא, פירוש על שהם מחללים את ה' כמ"ש (יחזקאל לו, כ) באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו, וכשישראל עושים דבר שיש בו חלול ה' אין לך קלון גדול מזה לשכינה, והוא משל לאב שיש לו בן והבן עושה לבריות דברים שאינן כראוי, שאומרים הבריות ארור שזה ילד ארור שזה גדל. הרי זה דבר כולל בכל האומה, ובפרט לכל אחד מישראל העובר על מה שצוהו הקדוש ברוך הוא, גורם למעלה קלון לשכינה, שהרי הכתוב אומר (ישעיה נ, א) ובפשעיכם שולחה אמכם. ובהיות האדם מוסיף פשע מוסיף גלות וגירושין, שאומרים למעלה ראו האם מה בנים גדלה, ראוי הוא חס ושלום שתהיה מגורשת מחוץ להיכל, הואיל ולא יסרה את בנה שיהיה הגון, וכיוצא פירשו ז"ל (ילקוט בראשית רמז ח, וע' רמז כז) על ט' קללות שנתקללה הארץ (תקו"ז צה, ב).

210

רי״אעוד אפשר שהוא כענין (תקו"ז דף קמו, ב) כבד את אביך ואת אמך, אביך דא קוב"ה, אמך דא שכינתא, דחילו דילה בפקודין דלא תעשה, אוקירו דילה בפקודין דעשה עלייהו אתמר כי מכבדי אכבד, וכן כל אינון דעברין על לא תעשה עלייהו אתמר ובוזי יקלו, עכ"ל לעניננו. נמצא לפי זה כי קלנא דשכינתא הוא שאינם נוהגים בה הכבוד הראוי לה במצות עשה, ועוברים על לא תעשה. והנה בכל הדברים שאדם חייב בכבוד אב ואם התחתונים בכה"ג חייב בכבוד אב ואם העליונים, וכמו שהוזהר שלא להקל בכבוד אב ואם התחתונים וקאי בארור, שנאמר (דברים כז, טז) ארור מקלה אביו ואמו, וכתב הרמב"ם (הלכות ממרים פ"ה) שאפילו ברמיזה, כך צריך ליזהר שלא יקל בכבוד אב ואם העליונים, וליזהר מכל הנוגע לכבודם. ומסוג זה נראה שצריך ליזהר במה שאמר הרשב"י (תרומה קלא, ב; ע' השמטות רנו, א) שהמדבר בבית הכנסת אנהיג קלנא בתיקונא עילאה דלעילא.

211

רי״בהב' ומהדרי אנפייהו מן שכינתא, יש בו כולל ופרטי, הכולל הוא כאלו הרשעים שהם חוזרים והופכים פניהם מן השכינה, אומרים בפיהם שאין רוצים להיות להם חלק באלהי ישראל. ופרטי הוא הפוסק דברי תורה על דברים בטלים, מפני שהעוסק בתורה פניו כנגד השכינה, כמו שדרשו ז"ל (תנדבא"ר פי"ח, ע' תמיד לב, ב) בפסוק (איכה ב, יט) שפכי כמים לבך נכח פני ה' והוא פוסק, נמצא הופך פניו מן השכינה. כיוצא בזה המתפלל ובאמצע פוסק אפילו הוא בזמירות, בפרט אם הוא בתפלת י"ח בחשאי, ובאמצע תפלתו מחזיר פניו להסתכל כאן וכאן בצרכי עצמו, ודאי נוגע בכבוד השכינה.

212

רי״גהג' ועל דמסאבי גרמייהו קמי שכינתא, צריך ליזהר בזה מכל דבר שנזכר בו בתורה טומאה בפירוש, כטומאת המאכלים, שנאמר (ויקרא יא, מג) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. טומאה בעריות (שם יח, כד) אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים וגו', וליזהר מטומאת הנדה.

213

רי״דטומאה בנגעים, ופירשו ז"ל שנגעים באים על חטא לשון הרע (ערכין טז, א). ופירש רשב"י (מצורע נג, א) רבי חייא אמר כל מאן דאפיק לישנא בישא אסתאבן ליה כל שייפוי וכו'. ובפרשת שמיני (מא, א) אמר לא ליפגום אינש פומיה ולישניה וכל שכן לאסתאבא נפשיה וגרמיה, בגין דאסתאב הוא בעלמא אחרא, עכ"ל.

214

רי״הגם טומאת הע"א, שנאמר (דברים ז, כו) שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו. והנוגע לזה הוא מה שפירש הרשב"י ע"ה (תצוה קפב, א), ונעתיק לשונו לקמן, כי הכועס מטמא עצמו מבית ומחוץ כע"א עצמה, ועל הכועס נאמר (שמות לד, יז) אלהי מסכה לא תעשה לך, פי' שממש עושה עצמו ע"א. וכן המתגאה כיוצא, וכן פירשו ז"ל (מכילתא פר' יתרו) בפסוק (שמות כ, יח) ומשה נגש אל הערפל, זה לשונם וכל מי שהוא גבה לב גורם לטמא את הארץ ולסלק את השכינה, שנאמר (תהלים קא, ה) גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, וכל גבהי לבב קרואים תועבה, שנאמר (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב. ע"א קרויה תועבה, שנאמר (דברים ז, כו) ולא תביא תועבה אל ביתך, כשם שע"א מטמאה את הארץ ומסלקת את השכינה וכו', עכ"ל.

215

רי״וגם צריך ליזהר מטומאת הוצאת זרע לבטלה, שעון זה פוגם בשכינה, ולכן אמר קמי שכינתא, ופירש רשב"י (וישב קפח, א) שאין לך עון שיטמא בו האדם יותר מהמוציא זרע לבטלה, זה לשונו תא חזי בכל אינון חובין דאסתאב בהו בר נש בהאי עלמא דא איהו חובא דאסתאב ביה בר נש יתיר בהאי עלמא ובעלמא דאתי, מאן דאושיד זרעיה ברקניא ואפיק זרעא למגנא בידא או ברגלא ואסתאב ביה, כד"א (תהלים ה, ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, בגין דא לא עאל לפרגודא ולא חמי סבר אפי עתיק יומין, כמה דתנינן, כתיב הכא לא יגורך רע, וכתיב (בראשית לח, ז) ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה', ובגין כך כתיב (ישעיה א, טו) ידיכם דמים מלאו. זכאה חולקיה דבר נש דדחיל למאריה ויהא נטיר מאורח בישא וידכי גרמיה לאשתדלא בדחילו דמאריה, עכ"ל.

216

רי״זעוד יש טומאה אחרת אף על פי שלא נזכרה טומאה בתורה בפירוש, והוא המשמש באשתו שלא כדרכה והחמירו בזוהר פרשת פקודי (רנט, א) זה לשונם על דא תנינן, מאן דשמיש ערסיה מאחורא אכחיש תקונא דאסתכלותא אנפין באנפין לאנהרא כלא כחדא ולאשתכחא כלא אנפין באנפין בדבקותא כדקא יאות, כד"א (בראשית ב, כד) ודבק באשתו, באשתו דייקא ולא אחורי אשתו, עכ"ל.

217

רי״חובג' דברים אלו הזכיר מלת שכינה בכל אחד ואחד, מפני כי היא נקראת שכינה מפני ששוכנת בתחתונים ובישראל דוקא, כאומרו (שמות לד, ט) ילך נא אדני בקרבנו, וכדפירשו ז"ל (ע' ברכות ז, א) בקש שתשרה שכינה בישראל ולא בעכו"ם, והודה לו הקדוש ברוך הוא. והעובר על אחד מהדברים, הרי שכינה כנגדו ואין לו בשת פנים, וגורם אריכות הגלות, כי לא גלו ישראל עד שאמרו אין לנו חלק בדוד וגו' איש לאהלך ישראל (ע' דה"ב י, טז), אל תקרי לאהלך אלא לאלהיך (ע' ילקוט שמואל רמז קו, ע' תנחומא בשלח טז), וכפרו באלהי ישראל, והחוטא בדברים האמורים דומה לכופר בהשגחה, ולא נתייסר בגלות ממה שהיה הוא סבת הגלות, לכך ראוי ח"ו שיתעכב עוד בגלות.

218

רי״טונחזור לדרוש שהתחלנו בתחלת הפרק, שצריך לירא שלא לפגום בשכינה שהוא ערות דבר שפירשנו, יש עוד בזה ב' בחינות בענין הפגם בה, נתבאר בתיקונים וברעיא מהימנא.

219

ר״כבתיקונים (מט, ב) אמר שלב היא שכינה, ויש בלב ב' בתים אחד משכן ליצר הטוב והשני משכן ליצר הרע, ואמר שיצר הטוב היא השכינה בבחינות אשר נבאר, וזה לשונו לב מבין לב יודע לב רואה, איהי שכינתא דלא נטלא אלא צח דאיהי קרבנא דצלותא נקיה בלא סובין ובלא פסולת, וקריבת לגבי בעלה שופרא דכלא. אבל יותרת הכבד לא יהיבת לבעלה אלא שיורין ופסולת, ומאי ניהו בעלה טחול, אל אחר, ומאלין שיורין דנטיל מינה אתעביד דם טחול חשוך ואוכמא, והוא נחש רמאי דפתי לחוה דאיהי לבא, וגרם לה מותא, והא תרי בתי ליבא אינון, למאן פתי מנייהו, אלא ההוא דשמאלא דאתמר ביה (קהלת י, ב) לב כסיל לשמאלו, ועליה אתמר (שם ז, כו) ומוצא אני מר ממות את האשה. לב חכם לימינו, דא אשת חיל עטרת בעלה, עלה אתמר (משלי יח, כב) מצא אשה מצא טוב, דאיהי יצר הטוב מזליה דבר נש, עלה אתמר (יחזקאל מד, ל) להניח ברכה אל ביתך, ברכת ה' היא תעשיר (משלי י, כב), ועלה אתמר (קהלת ט, ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת, עכ"ל לעניננו.

220

רכ״אוהכוונה היוצא מכללות דבריו בלי שנדקדק בלשונו הוא כי לב סתם הוא בשכינה, ויש בה ב' בתים, הא' מצד הימין זו משכן לחכמה בינה ודעת, והב' מצד השמאל, ליניקת דין הגבורה, ומצד השמאל הוא שהכסיל נאחז לחלקו למטה, כי כל החיצונים נמצאו למטה מצד השמאל בהשתלשלות המדרגות, והיינו אומרו לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו, כי הרוצה להחכים ידרים, ולכך לימינו ממש החכמה בא לו. והיותו משכן לחכמה בינה ודעת רמז בהביאו ג' פסוקים, האחד כנגד הדעת, שהוא באמצע, דא אשת חיל עטרת בעלה והיינו מזליה דבר נש, וכן פירש בתיקונים (צט, ב) זה לשונם ו' עילאה דאיהו מזלא עלאה דסליק במחשבה. וכנגד הבינה עלה אתמר להניח ברכה אל ביתך, ברכת ה' היא תעשיר, ופירשו בתיקונים (כז, א) שהיא הבינה, וכנגד החכמה שהיא החיים, אמר ראה חיים עם אשה אשר אהבת, כי אהבה בימין. ואף על פי שלמעלה פירשתי בשם הרשב"י שיצר טוב סתם הוא בימין, הכוונה הוא זרוע ימין שהוא כולל ג' פרקים שהם חכמה בינה דעת, כדפי' באדרא (נשא קמב, א-ב) וילמד סתום מן המפורש.

221

רכ״בובזה נבין פירוש ב' במאמר שהעתקנו מפרשת בראשית בענין היראה, אמאי אתקרי יראת ה' בגין דאיהו אילנא דטוב ורע וכו'. ובזה מבואר, כי הוא סוד הלב משכן לטוב שהוא הימין, ורע הוא סוד הדין ורע בעצם נמשך למטה בהשתלשלות המדרגות. זכי בר נש מתדבק בה בבחינת הימין שבה, שהוא יצר הטוב בבחינות האמורות. לא זכה, הרי רע מתדבק בסוד לב כסיל לשמאלו.

222

רכ״גוצריך לירא מפתוי יצרו שלא יתדבק בטחול אל אחר שהוא הנחש, שיתקרב ללב ויגרום לו מיתה. וכיוצא בזה ביארו ברעיא מהימנא (צו כח, ב) במאמר שנעתיק לקמן שאמר, חטאת איהי יותרת הכבד אכבידת עליה בחטאות דלכלוכין דחובין דישראל, כגוונא דכבד מכביד דמיה דאינון שמרין על ערקין דלבא, ע"כ.

223

רכ״דוביארו בתיקונים (קלג, א) שכל מי שיצרו שולט עליו הוא רשע גמור, וזה לשונם ברי כל דא רזא דגלגולא דיצר הרע אית למאן דאיהו דמיא לאריה, ואית למאן דאיהו דמיא לחויא, ואית למאן דאיהו דמיא כחמור, לכל בריין אשתני כפום עובדיהון וכפום שעתא דאתעבידו בה, ועם כל דא זכאה נשמתא דשליט עליה ורכיב עליה, כבר נש דרכיב על סוסיא או על חמריה, ווי ליה למאן דאיהו חויא שליט עליה האי אתקרי רשע גמור, ומאן דאיהו שליט עליה איהו צדיק גמור, ועליה אתמר (ישעיה מג, ד) ואתן אדם תחתך אדם בליעל איש און ולאומים תחת נפשך, דכד בר נש שליט על יצריה הכי איהו שליט על כל שנאוי, ואם יצריה שליט עליה שנאוי שלטין עליה, עכ"ל.

224

רכ״הואומר בסוף המאמר, שכשהאדם שולט על יצרו כן ישלוט על שונאיו, הוא מאמרם ז"ל (משלי טז, ז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, זה לשונם בב"ר הובא בילקוט (משלי רמז תתקנד) בפסוק זה, רבי יוחנן אמר אויביו זה אשתו, רבי יהושע בן לוי אמר זה יצר הרע וכו', אמר רבי ברכיה גם אויביו לרבות מזיקי ביתו כגון פרעושים יתושים וזבובים.

225

רכ״ווהטעם לכל זה הוא, כי בהיות האדם מגביר יצר הטוב על יצר הרע, כן הדין נכנע תחת הרחמים, ובהיות שורש הדין העליון נמתק, כל הענפים התחתונים הנמשכים משורש הגבורה כולם נהפכים לרחמים, והיינו ברצות ה' דרכי איש, שיושפע סוד הרצון לדרכי איש שהוא זעיר אנפין - ה' איש מלחמה (שמות טו, ג; זח"א ס, א), ושם מקור הדין (ע' זח"ג קמב:), גם אויביו ישלים אתו, כדפירשתי.

226

רכ״זואי אפשר לאדם להשיג מעלה זו אם לא שישוב בתשובה שלימה ויכניע יצרו תכלית ההכנעה, ויכניע מדת הדין שבו, כמו שפירשתי בפרק הקודם, ובזה יגרום למשוך משך הרצון להכפות כל בעלי הדין המקטרגים לו, וכמו שפירש באדרת נשא (קכט, א), שבהתגלות מצח הרצון כל רוגזין אשתככו, והם נקראים אויבים למעלה, בהיות האדם מכניע הדין גורם למשוך משך הרצון להשקיט הדינים התחתונים שבעולם הזה.

227

רכ״חעוד מענין הפגם שאדם פוגם בשכינה ביארו ברעיא מהימנא (צו כח, א-ב), אמרו שם שכנפי יונה הם מצות עשה שעל ידה היא פרחת לעילא, ואמר אח"כ, הני פקודין דל"ת אינון תפישו דילה, כגון צפרים הנחזים בפח, וכל תפשין דילה דמעכבין לה לפרחא אתקריאו סרכות, כאילו סרכות דמעכבי לכנפי ריאה לנשבא, הכי אשם דישראל אחיד בגדפוי דשכינתא דאינון חיון דכורסיא, דלא תהא עולה בהון בזכוון דישראל לגבי קוב"ה, ומעכבין ומכבידין לה על גדפהא חטאות דילהון ואשם אימא דערב רב, סירכא אחידא בכורסיא דתמן מטרוניתא ולא מנחת לה לסלקא מגלותא, וזכוון אחידן בה לסלקא, אשתארת באוירא כגון סירכא תלויה באוירא, ודא עמודא דאמצעיתא דאיהו אוירא, הכי אשם תלוי בצדיק דאיהו אחיד בין שמיא וארעא, חטאת איהי יותרת הכבד אכבידת עליה בחטאות דלכלוכין דחובין דישראל כגוונא דכבד מכביד דמיה דאינון שמרים עלי ערקין דלבא, הכי אלין חטאות מכבידין על גדפוי דשכינתא דאינון פקודין דעשה דדמיין לכנפי יונה, לא תעשה כד אינון מכבידין על עשה דאינון חובין דישראל מרובין מזכוון אתמר באורייתא דאיהי גופא (דניאל ח, יב) ותשלך אמת ארצה, ואיהי צווחת נתנני ה' בידי לא אוכל קום (איכה א, יד) ונפלה לא תוסיף קום (עמוס ה, ב), ובגין דא תקינו תנאים ואמוראים צלותין באתר דקרבנין, לעברא חטאות ואשמות מינה, עכ"ל לעניננו.

228

רכ״טומבואר במאמר היות ב' בחינות בענין הפגם, הא' הוא פגם השכינה, והוא מה שאמר בסוף המאמר, הכי אלין חטאות מכבידין על גדפוי דשכינתא דאינון פקודין דעשה. וגם פגם המגיע לת"ת, ותשלך אמת ארצה, ויתבאר עוד בענין הפגם המגיע לו. והשכינה צועקת נתנני ה' בידי לא אוכל קום. על כן צריך לירא ממעשיו ולא יגרום במעשיו צעקת השכינה עליו ונפילתה בארץ, כדכתיב (עמוס ה, ב) נפלה לא תוסיף קום.

229

ר״לועוד נתבאר במאמר הזה ענין פגם הכסא, כמו שאמר שהסרכות אוחזות בחיות הכסא ובכסא עצמה, והשכינה מתלבשת בכסא, ובהיות שם סירכא אינה עולה למעלה בזכויותיהם של ישראל.

230

רל״אהרי נתבאר בפרק זה שורש היראה, תוספת ביאור למה שאמר בפרשת בראשית אמאי אקרי יראת ה', בגין דאיהו אילנא דטוב ורע. וכל מה שלמטה ממנה יקרא עץ הדעת טוב ורע, שהרי אמר ברעיא מהימנא (הנ"ל פ' צו כח, ב) שסירכא נאחזת בכסא.

231

רל״בוקרוב לבחינת יראה זו שבפרשת בראשית ביארו בתיקונים (עז, א) זה לשונם אית דחילו ואית דחילו, יראת ה' דא שכינתא מלכות קדישא, יראה רעה דא רצועה לאלקאה לחייביא, ומאי ניהו סם המות דסמאל, נוקבא דיליה, יראת ה' איהי אגרא למאן דנטיר פקודין דל"ת, יראה רעה איהי רצועה לאלקאה למאן דאעבר עלייהו, עכ"ל לעניננו.

232

רל״גומבואר כוונתינו בו באומרו יראת ה' איהי אגרא למאן דנטיר פקודין דל"ת, שזו היא עיקר היראה שלא יעבור על לא תעשה ויתן מקום לחיצונים לפגום ולפרוץ גדר ליכנס פנימה, מלבד כמה בחינות שנתבארו ויתבארו עוד בעזרת ה'.

233

רל״דמפני שקדם ביאורנו בפרק הקודם שורש היראה, ואמרנו שהוא להתרחק האדם מיצר הרע להתקרב אל הטוב, אמרנו לסמוך בפרק זה לבאר שלא יתעלם מפתויי יצרו ושיתגבר עליו, כדי שיהא נקרא גבור הכובש את יצרו, וזו היא בחינה מבחינות היראה, שמצינו יראה בגבורה וכן בבינה, ויראה בגבורה פירש בתיקונים (י, ב) שהמלכות נקראת יראת ה' מצד הגבורה ואהבה מצד החסד, ובתיקון ב' ג' (יח, ב) פירש יראה בבינה בפירוש, ואמר שעל זה נאמר (אבות ג, יז) אם אין יראה אין חכמה.

234

רל״הוהענין כמה שפירשתי בפרק הקודם, כי צריך לירא לעולם שלא לעורר היצר והדין, והיצר נמשך משורש הדין העליון של ב' מדות אלו, כדפירש רשב"י (נח ע, ב) בפסוק (בראשית ח, כא) לא אוסיף, כי משני מדות אלו שורש הדין בא. והיות האדם גובר על יצרו נמשך לו מהגבורה, וכן פירשו בתקונים (ת"ז חדש י, א) בירחא חמישאה יהיב ביה תוקפא בגבורא לאתגברא על יצר הרע מסטרא דסמאל דלא שליט עליה וכו', ושם העסק בביאור תשעה חדשים לעיבור נשמת משיח צדקנו.

235

רל״וועוד בתקונים (א, ב) בביאור בענין ששה מדרגות, שיש חסידים גבורים מארי תורה וכו', ואמר גבורים מסטרא דגבורה דיהבין תוקפא למאריהון לכבוש עבד תחת רבו ושפחה תחת גברתה בקשורא דתפילין, עכ"ל. הרי כי מצד הגבורה יקראו גבורים הכובשים את יצרם, והיא מציאות היראה - לירא לעולם שלא יהא העבד מותר ופורץ גדר, אלא קשור וכבוש תחת רבו.

236

רל״זוביארו בזוהר (וישב קפט, ב) בפסוק (תהלים קג, כ) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח וגו' עוד ענין זה, וכמה צריך אדם להתגבר על יצרו בכל יום ויום, זה לשונם רבי חייא פתח ואמר, ברכו ה' מלאכיו גבורי כח וגו', תא חזי כמה אצטריך ליה לבר נש לאסתמרא מחובוי ולמהך באורח מתתקנא בגין דלא יסטי ליה ההוא יצר הרע דאיהו מקטרגא ליה כל יומא ויומא כמא דאתמר, ובגין דאיהו מקטרגא ליה תדיר בעי בר נש לאתתקפא עליה ולאסתלקא עליה באתר תקיפו, דבעי למהוי גבר עליה ולאשתתפא באתר דגבורה, בגין דכד בר נש אתקף עליה כדין איהו בסטר גבורה ואתדבק ביה לאתתקפא, ובגין דההוא יצר הרע תקיף בעי בר נש דיהא תקיף מניה, ואלין בני נשא דאתתקפו עליה אקרון גבורי כח, לאשתכחא זיניה עם זיניה, ואלי אינון מלאכיו דקוב"ה דאתיין מסטרא דגבורה קשיא לאתתקפא עליה, גבורי כח עושי דברו, עד כאן לשונו.

237

רל״חואומר כדין איהו בסטר גבורה ואתדבק ביה לאתתקפא, הוא להורות על הנדרש כי היותו נקרא גבור הכובש את יצרו הוא מצד הגבורה. והוסיף הכתוב באומרו גבורי כח, כי צריך שיהא כחו גדול מכח יצר הרע, וז"ש בעי בר נש דיהא תקיף מניה, ובלי ספק כי היות הגבורה מתגבר על יצר הרע הוא מצד כח הבינה כמו שביארו בתיקונים (פה, ב) היות כח בבינה, עם היות שלא נתבאר בבירור במאמר הזה.

238

רל״טואומר ואלין אינון מלאכין דקוב"ה דאתיין וכו', מפני כי המלאכים נבראו ביום שני (ספר הבהיר אות כא), ופירש בספר הבהיר שכל המלאכים נבראו מאש הגבורה (ע' אות קמה), ונמצא הצדיק הכובש את יצרו שוה למלאך בערך זה.

239

ר״מואע"פ שאמרו ז"ל במסכת סוכה פרק החליל (נב, ב) אמר רבי שמעון בן לקיש יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, שנאמר (תהלים לז, לב) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו שנאמר ה' לא יעזבנו בידו וגו'. נראה שסיוע האדם להתגבר על יצרו הוא מהקב"ה, ומה שבח לצדיק. אבל הענין הוא כי לעולם בכל הדברים צריך התעוררות תחתון בתחלה, כמו שאמרו בזוהר כמה פעמים (אמור קח (קי), ב) אתערותא לתתא עביד אתערותא לעילא, והיינו שבח הצדיק, שהוא המתחיל ואחר כך הקב"ה עוזרו, וזהו טבע מלת עזר, כאדם שהוא עסוק במשא ואינו יכול לה ובא חבירו ועוזרו.

240

רמ״אוהנה תחלת הכנעת היצר הוא בימי הבחרות, כמו שפירשו ז"ל בילקוט (משלי רמז תתקסא) כל מי שממתק את יצרו בנערותו סופו להיות מותח עליו בזקנותו, מ"ט, מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון (משלי כט, כא), והעבד הוא היצר הרע שהוא עבד לאדם לצורך העולם הזה.

241

רמ״בוצריך לעולם ליזהר מהקלות, כי יצר הרע לא יכשיל אדם בתחלה אלא בקלות, עד שמהקלות יבא לחמורות, כמו שפירשו רבותינו ז"ל (סוכה נב, א) על פסוק (ישעיה ה, יח) הוי מושכי העון בחבלי השוא, זה לשונם אמר רבי יוסי, יצר הרע בתחלה דומה לחוט ולבסוף דומה כעבותות העגלה, עכ"ל.

242

רמ״גוכתב בחובת הלבבות (שער חשבון הנפש פ"ג חשבון יד) זה לשונו הקץ אחי משינה זאת וגול מעל לבך המסך מיצרך אשר נסך עליך עד שהבדיל בין אורך ובין אור שכלך, כעכביש אשר יארג על מאור הבית, וכאשר יתמיד יעבה ויסתם עד שימנע הגעת אור השמש אל הבית, ובתחלת אריגתו הוא דק וחלוש עד מאד, וכל אשר יתמיד הרבה יחזיק ויעבה וימנע אור השמש מעבור אותו ומהגיע אל הבית, וכן מעשה היצר בלבך יהיה בתחלת ענינו חלוש מאד לא ימנעך מראות האמתיות, ואם תרגיש בו בעת ההיא ותגלהו מעל לבך יקל מעליך הדבר, ואם תקל בו ותתעלם ממנו יחזק מעשהו וימנע אור שכלך ממך לגלותו מעל הכרתך, על כן מהר להציל את נפשך והעזר באלהים לדחותו מעליך וטרח והשתדל, תאור באור החכמה ותראה אמתת הדברים בעין לבך, וכבר משלו קדמונינו מעשה היצר באדם במשלים לקוחים מן הכתוב (שמ"ב יב, ד) ויבא הלך לאיש העשיר, ואחר כך קראו אורח, ואח"כ קראו איש, ואמר (תהלים א, א) אשרי האיש אשר לא הלך וגו', ואחר כך עמד ואחר כך ישב, עכ"ל. עוד בפתויי היצר בפרק הבא מאמר א' מהזוהר, ע"ש.

243

רמ״דעוד צריך ליזהר בדקדוק מעשיו מעונות שאדם דש בעקביו, שאמרו ז"ל במכילתא (ע' ספרי האזינו) וכן בע"א פ"ק (יח, א) אמר רשב"ל עונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה מסבבין אותו ליום הדין, ועל דבר זה נענשה בתו של רבי חנינא בן תרדיון, דאמר רבי יוחנן פעם אחד היתה מהלכת לפני גדולי רומי, אמרו כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו, מיד דקדקה בפסיעותיה, והושיבוה בקובה, וכשהוציאוה צדקה עליה את הדין גדול העצה וגו' אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם וגו' (ירמיה לב, יט), עכ"ל.

244

רמ״הוכיוצא בזה ביארו בזוהר (מקץ קצח, א) רבי אלעזר פתח (תהלים מט, ו) למה אירא בימי רע עון עקבי יסבני, תא חזי תלת אינון דדחלין ולא ידעין ממה דחלין, ואוקמוה, אבל אית מאן דדחיל ולא ידע ממה איהו דחיל, כגון אינון חטאי דלא ידע דאינון חטאי ולא אשגח בהו, ואיהו דחיל מימי רע, מאן אינון מימי רע, אלין אינון יומין דאינון אזדמנו בההוא רע, ומאן אינון דא יצר הרע דאיהו אקרי רע, ואית ליה יומין ידיען דאתיהיב ליה רשו בעלמא לאסטאה לכל אינון דמסאבי ארחייהו, דמאן דאתי לאסתאבא מסאבין ליה, ואלין אקרון ימי רע, ואלין ממנן על אינון חובין דדשין בהו בני נשא בעקבייהו.

245

רמ״ותא חזי, כל אינון דמסאבי ארחייהו כמה חבילי טהירין אזדמנן לגבייהו ומסאבי להו, בארחא דבעי בר נש למהך בההוא ארחא מדברין ליה ממש, וכו'.

246

רמ״זתא חזי, בשעתא דדינא בישא שלטא לא אתיב ידיה מלאבאשא, ובשעתא דימינא שלטא על אומין עע"א לתברא לון חייס קוב"ה עלייהו ולא שצי לון, ובג"כ כל מאן דאיהו חטי באינון חטאין דדש בהו ברגלוי לא ידע בהו ודחיל תדירא, דוד מלכא הוה אסתמר תדיר מחובין אלין וכד הוה נפיק לקרבא הוה מפשפש לון, ועל דא לא דחיל לאגחא עמהון קרבא, ותא חזי ארבע מלכין הוו מאן דשאיל דא לא שאיל דא וכו' בגין כך אית ליה לבר נש לאסתמרא מאלין חובין כדקאמר בגין דלא ישלטון עלוי אינון ימי רע, דלא מרחמי עליה, עכ"ל לעניננו.

247

רמ״חועל כיוצא בזה צותה תורה בכהן משוח מלחמה שהיה מדבר אל העם והיה אומר (דברים כ, ח) מי האיש הירא ורך הלבב, ופירשו (סוטה פ"ח, מ"ה) שהוא הירא מעבירות שבידו, ואמרו ז"ל (מנחות לו, א) שח בין תפלה של יד לתפלה של ראש חוזר עליה מעורכי המלחמה.

248

רמ״טועוד אמרו ז"ל בבא קמא פרק שור שנגח את הפרה (נ, א) כל האומר הקב"ה וותרן יוותרו חייו, שנאמר (דברים לב, ד) הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, ע"כ. ועוד אמרו שם, זה לשונם (תהלים נ, ג) וסביביו נשערה מאד, מלמד שהקב"ה מדקדק עם חסידיו אפילו כחוט השערה, רבי חנינא אמר מהכא (שם פט, ח) אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו.

249

ר״נעוד אמרו בבראשית רבה (יט, א) כי ברב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב (קהלת א, יח), מכאן על ידי שאדם מרבה עליו חכמה מרבה עליו כעס, ועל ידי שמוסיף דעת מוסיף מכאוב וכו'. רב אמר חבר אין צריך התראה, אמר רבי יוחנן ככלי פשתן הדקין הבאין מבית שאן אם מתפחמין קמעא הם אבודים, אבל כלי פשתן הארבלין כמה הם וכמה דמיהן, תני בשם רבי מאיר לפי גדולתו של נחש היתה מפלתו, ערום מכל ארור מכל, עכ"ל לעניננו.

250

רנ״אעוד צריך לירא וליזהר במעשיו, כי שמא היה הוא והעולם חציו זכאי וחציו חייב והכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, וכן פירשו ז"ל (קדושין מ, ב) תנו רבנן לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה, שנאמר (קהלת ט, יח) וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, בשביל חטא יחידי שעשה זה אבד ממנו טובה הרבה. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר לפי שהעולם נדון אחר רובו והיחיד נדון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, בשביל חטא יחידי שעשה זה אבד ממנו ומן העולם טובה הרבה, עכ"ל.

251

רנ״בומסוג יראה זו הוא לירא מן הדין שבשכינה, כמ"ש באדרא (האזינו רצב, א) מדברי רבי שמעון, כל ימי אצטערנא דלא אתוקד עלמא בדינוי דצדק. וצריך לירא שלא יהיה הוא סבה שישרף העולם בדינין, כי שמא העולם חציו זכאי וחציו חייב, ואם חס ושלום הכריע את כל העולם לכף חובה וגרם שבסבתו יבא דבר או רעב לעולם, כל אותם הצדיקים שמתו הוא סבה שמתו, וכל העניים שיצעקו וימותו ברעב הוא סבה להם וזהו אוי לו וכו'.

252

רנ״גולכן צריך לעולם שלא יהיה בטל מתורה או מצוה, כמו שאמרו בגמ' (מנחות מא, א) מלאכא אשכחיה לרב קטינא דמכסי בסדינא וכו', אמר ליה ענשיתו אעשה, אמר ליה בזמן דאיכא ריתחא ענשינן. הרי שקונסין בעת היות רוגז בעולם על ביטול מצוה, ועסק התורה היא מצות עשה, ואין ספק דקנסי עלה ג"כ, ולא הוצרך להזכירה כי ר' קטינא לא היה בטל מהתורה, ולכן מאד מאד צריך להיות זהיר וזריז במלאכתו מלאכת שמים לבל ימצא בטל ויענשוהו, דבעידן ריתחא מדת צדק שולטת בדיניה וצריך ליזהר דלא יתוקד עלמא בדינוי.

253

רנ״דובכל עת חייב האדם לתת שמן תורה ומצות לנר שעל ראשו, כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, כדפירש בפרשת בראשית (זוהר נא, א-ב), כל שכן וכל שכן בעידן ריתחא חס ושלום שצריך זהירות וזריזות גדול, הואיל וביכולתו לתקן ולמשוך שפע רחמים להפך מדת הדין למדת רחמים, והמתעצל יתענש ח"ו.

254

רנ״הומצינו שרבה ע"ה היה קורא עצמו בינוני, אמרו בברכות (סא, ב) אמר רבה כגון אנא בינוני, אמר ליה אביי לא שביק מר חיי לכל בריה, ואמר רבה ידע איניש בנפשיה אי צדיק גמור הוא אי רשע גמור הוא, ואמר רבה לא איברי עלמא אלא לצדיקי גמירי או לרשיעי גמירי, ואמר רבה לא נברא כל העולם אלא בשביל אחאב בן עמרי ובשביל רבי חנינא בן דוסא, לאחאב העולם הזה, ולרבי חנינא בן דוסא העולם הבא, עכ"ל.

255

רנ״וועוד אמרו ז"ל במדרש ויקרא רבה (ד, ב) על פסוק (קהלת ו, ז) כל עמל האדם לפיהו וגם הנפש לא תמלא, זה לשונם גם הנפש לא תמלא, לפי שהנפש הזו יודעת שכל מה שהיא יגעה לעצמה היא יגעה, לפיכך אינה שבעה למצות ומעשים טובים, אמר רבי לוי, לעירוני שהיה נשוי בת מלכים אף על פי שמאכילה כל מעדני עולם אינו יוצא ידי חובתו, למה שהיא בת מלכים, כך כל מה שיפעל אדם עם הנפש אינו יוצא ידי חובתו, למה שהיא מלמעלה, עכ"ל.

256

רנ״זעוד נתבארו במסכת חגיגה (ד, ב) כמה דברים מעוררים לאדם שידקדק במעשיו ויזהר מהחטא, זה לשונם רבי אמי כי מטי להאי קרא בכי (איכה ג, כט) יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה, אמר כולי האי ואולי. רבי אמי כי מטי להאי קרא בכי (צפניה ב, ג) בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף ה', אמר כולי האי ואולי. רבי אסי כי מטי להאי קרא בכי (עמוס ה, טו) שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט אולי יחנן ה' צבאות, אמר כולי האי ואולי. רב יוסף כי מטי להאי קרא בכי (משלי יג, כג) ויש נספה בלא משפט, אמר מי איכא איניש דאזיל בלא זמניה אין כי הא וכו'. רבי יוחנן כי מטי להאי קרא בכי (איוב ב, ג) ותסיתני בו לבלעו חנם, עבד שרבו מסיתין לו וניסת תקנה יש לו. רבי יוחנן כי מטי להאי קרא בכי (שם טו, טו) הן בקדושיו לא יאמין, במאן יאמין.

257

רנ״חרבי יוחנן כי מטי להאי קרא בכי (מלאכי ג, ה) וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר ובעושקי שכר שכיר, עבד שרבו מקרבו לדונו וממהר להעידו תקנה יש לו. אמר רבי יוחנן בן זכאי אוי לנו ששקל עלינו הכתוב קלות כחמורות, קלות כחמורות, פירש רש"י עושקי שכר שכיר כמנאפים ומכשפים.

258

רנ״טרבי יוחנן כי מטי להאי קרא בכי (קהלת יב, יד) כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם, עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות תקנה יש לו. מאי על כל נעלם, אמר רב זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס בה, ושמואל אמר זה הרק בפני חברו ונמאס בה, מאי אם טוב אם רע, פירש רש"י דמשמע אף על הטובה מביאו במשפט. אמרי דבי רבי ינאי זה הנותן צדקה לעני בפרהסיא, כי הא דרבי ינאי חזייה לההוא גברא דקא יהיב זוזא לעני בפרהסיא אמר ליה מוטב דלא יהבת ליה מהשתא דיהבת ליה וכספתיה. אמרי דבי ר' ינאי זה הנותן צדקה לאשה בסתר דקא מייתי לה לידי חשדא. רבא אמר זה המשגר לאשתו בשר שאינו מחותך, פירש רש"י שאינו מנוקר מן החלב ומן הגידין האסורים בערבי שבתות, שמתוך שממהרין לעשות צרכי שבת אינן נותנין לב אם בדוק הוא, והא משגר רבא, שאני בת רב חסדא דקים ליה בגוה.

259

ר״סרבי יוחנן כי מטא להאי קרא בכי (דברים לא, כא) והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות, עבד שרבו ממציא לו רעות וצרות תקנה יש לו. ואמרינן תו לקמן, רבי אילא הוה סליק בדרגא דבי רבה בר שילה, שמעיה לינוקא דהוה קא קרי (עמוס ד, יג) כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו, אמר עבד שרבו מגיד לו מה שיחו תקנה יש לו. מאי מה שיחו, אמר רב אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידין לו לאדם בשעת מיתה, עכ"ל.

260

רס״אצריך לירא מהחטא, כי בכמה פנים מכעיס החוטא לבורא יתברך, הא' מה שאמר הכתוב (ירמיה כג, כד) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה', ופירוש פסוק זה במדרש תנחומא (נשא ד - ה) אם יסתר איש במסתרים וגו' משל לארכיטקטון שבנה מדינה ועשה בתוכה מחילין וכו' כך הקב"ה אומר למנאפים, ממני אתם מסתירים, שנאמר (איוב כד, טו) ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים, הנואף אומר אין בריה יודעת בי ואני עיני משוטטות בכל הארץ. מה דרכם של עוברי עברות משמרים שעת אפלה שעת חשך, וכן הגנבים - חתר בחשך בתים (איוב שם טז), וכן הוא אומר (ישעיה כט, טו) הוי המעמיקים מה' להסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי רואנו ומי יודענו. קשה הנואף שהוא מסלק את השכינה כביכול, שהוא ממלא את העליונים ואת התחתונים שנאמר (ירמיה כג, כד) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, ובאי זה מקום האיש הזה נואף, כשהוא בא לנאוף הוא אומר למקום סלק את עצמך ותן לי שעה אחת, וכביכול מפני שהוא ארך אפים הוא נותן לו מקום, שנאמר (איוב יא, יא) כי הוא ידע מתי שוא וירא און ולא יתבונן, ואומר וסתר פנים ישים [הם מבקשים שלא תתעבר ממנו אלא שיעשה תאותן בלבד ואינם יודעים שהקב"ה מפרסמן בעולם], מי שהוא יושב בסתר עליון ישים פנים שהיא מעוברת ממנו, צר הולד ופניו דומות לנואף, עכ"ל.

261

רס״בומבואר מה שאמר שני מיני כיעור וגנות בחוטא, הא' שמבזה את המלך לומר שאינו משגיח עליו בהיותו מסתיר עצמו, וזהו אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה', וכאן פסיק טעמא. הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, הוא פגם ב', שהוא מסלק את השכינה כביכול, הקב"ה ממלא וכו'.

262

רס״גוכיוצא בזה אמרו במתניתין (חגיגה פ"ב, מ"א) כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם, אמרו בגמרא (חגיגה טז, א) רב יוסף אמר זה העובר עבירה בסתר, דאמר ר' יצחק כל העובר עבירה בסתר כאלו דוחק רגלי השכינה, שנאמר (ישעיה סו, א) השמים כסאי והארץ הדום רגלי, עכ"ל.

263

רס״דוכיוצא בזה אמרו בברכות פרק תפלת השחר (כח, ב) כשחלה רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו וכו', אמרו לו רבינו ברכנו, אמר להם יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, אמרו לו רבינו עד כאן, אמר להם הלואי, תדעו כשאדם עובר עבירה בסתר אומר שלא יראני אדם, עכ"ל.

264

רס״הוכיוצא במשל שאמרו במדרש זה על אם יסתר איש במסתרים וכו' פירש רשב"י (נח סח, א) ז"ל, רבי חייא פתח (ירמיה כג, כד) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה', כמה אינון בני נשא אטימין לבא וסתימין עיינין דלא משגיחין ולא ידעין ביקרא דמאריהון, דכתיב ביה הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, היך בעאן לאסתתרא מחובייהו ואמרי מי רואנו ומי יודענו, וכתיב והיה במחשך מעשיהם, לאן יתטמרון מקמיה, למלכא דבנה פלטרין ועבד תחות ארעא טמירין פצירין, ליומין מרדו בני פלטרין דמלכא, אצער עלייהו מלכא בגייסוי, מה עבדו עאלו וטמירו גרמייהו תחות נוקבי פסירין, אמר מלכא אנא עבדית לון ועבדית נהורא וחשוכא ומקמאי אתון בעאן לאתטמרא, הה"ד אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה', אנא הוא דעבדית נוקבי פסירין ועבדית חשוכא ונהורא ואתון איך יכלין לאתטמרא קמאי. תא חזי כד בר נש חטי קמי מאריה ואמשיך גרמיה לאתכסיא, קוב"ה עביד ביה דינא באתגליא, וכד בר נש אדכי גרמיה, קוב"ה בעי לאסתרא ליה דלא יתחזי ביום אף ה', עכ"ל.

265

רס״וובמדרש במדבר רבה פרשה ט' (א) הביאו משל כיוצא בזה בענין הנואף והנואפת, ואמרו בנמשל, זה לשונם כך אמר הקדוש ברוך הוא למנאפים, ממני אתם מסתירים את עצמכם והלא אני הוא שבראתי את הלבבות, הה"ד (ירמיה יז, י) אני ה' חוקר לב ובוחן כליות וגו', לכך נאמר ותשכח אל מחוללך, אני בראתי אתכם ועשיתי אתכם מחילים מחילים אלו הלבבות והכליות ואתם שוכחין אותי ומשקרין בי, איני רואה ואיני יודע מעשיכם, עד כאן לשונו.

266

רס״זועל פרטי ההשגחה אמר אלִיהוּ (איוב לד, כב) כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און.

267

רס״חעוד מכעיס אותו באופן ב', שמדתו ית' להטיב ולרחם והם מהפכין אותו ממדת רחמים למדת הדין, כאומרם ז"ל (בר"ר לג, ג) ארורים הרשעים שמהפכין מדת רחמים למדת הדין.

268

רס״טומה שכתוב (תהלים קמה, ט) ורחמיו על כל מעשיו, פירשו ז"ל בתנחומא (ילקוט נחום רמז תקסא) שהוא על הצדיקים, זה לשונם בפסוק (נחום א, ז) טוב ה' למעוז, יכול לכל ת"ל ויודע חוסי בו. כיוצא בו (איכה ג, כה) טוב ה' לקֹויו, יכול לכל ת"ל לנפש תדרשנו. כיוצא בו (תהלים קמה, ט) טוב ה' לכל, יכול לכל ת"ל ורחמיו על כל מעשיו, עכ"ל לעניננו. ומעשיו נקראים הצדיקים, לפי שהם מעשים המיוחדים לו, כענין (ישעיה ס, כא) ועמך כלם צדיקים וגו' מעשי ידי להתפאר. וכן בזוהר פרשת לך לך (פב, ב) שהצדיקים הם פרי מעשיו של הקב"ה.

269

ר״עעוד אמרו בתנחומא (בחוקותי ב) על פסוק (הושע ט, יז) ימאסם אלהי כי לא שמעו לו ויהיו נודדים בגוים וגו', אמר הקב"ה אני נקראתי ה' אל רחום וחנון, ומפני עונותיכם עשה עצמו אכזר, שנאמר (איכה ב, ה) היה ה' כאויב, עכ"ל לעניננו.

270

רע״אומסוג ענין זה הוא, כי העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד (אבות פ"ד מי"א), והקטיגור עומד לקטרג ולעורר הדינים עד שינתן לו חלק הדין ליפרע מהעושהו, וזהו (איוב לד, יא) כי פעל אדם ישלם לו, כדפירש בזוהר פרשת קרח (קעז, א).

271

רע״בעוד אמרו ז"ל (שבת קמה, ב) חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח (ישעיה א, יד), מאי היו עלי לטורח, אמר רבי אלעזר אמר הקב"ה לא דיין לרשעים שהם חוטאים אלא שמטריחין אותי לידע אי זו גזרה קשה אביא עליהם, עכ"ל.

272

רע״געוד אמרו ז"ל בתנחומא על פסוק (ירמיה ג, יט) ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים, אמר ר' אלעזר בן פדת, מהו אשיתך, עלתה על דעתי שנהא בעולם אני ואתם, האיך עשיתם לי להכניס ביניכם אומות העולם, ואין הלשון הזה אלא לשון הבדלה, וכן הוא אומר (בראשית ל, מ) וישת לו עדרים לבדו. רבי חמא בר חנינא אמר אהבה גדולה היתה ביני וביניכם, היאך עשיתם לי שאהא שונא אתכם, ואין הלשון הזה אלא לשון שנאה, שנאמר (בראשית ג, טו) ואיבה אשית. רבי יהושע בן לוי אמר, אני מלמד עליכם סניגוריא, האיך עשיתם לי שאני מקטרג אתכם ומחייב אתכם, ואין הלשון הזה אלא לשון חיוב, שנאמר (שמות כא, ל) אם כופר יושת עליו. ר' ברכיה אמר, חביבין הייתם לי כאדם שיש לו שדה אחת והוא מזבלה ומעדרה ומנכשה, האיך עשיתם לי לעשות אתכם הפקר, ואין הלשון זה אלא לשון הפקר, שנאמר (ישעיה ה, ו) ואשיתהו בתה, עכ"ל.

273

רע״דומבואר במאמר הזה ד' בחינות אהבה שיש להקב"ה עם ישראל, ובעונותינו נהפכו כלם לשנאה, ואפשר לתת להם יחוס לד' אותיות שבשם כסדרן, וכל תנא מאלו אמר מהם בחינה אחת ולא פליגי, והמשכיל יבין הענין מעצמו. וארמוז לך קצת, שרבי ברכיה אמר האחרונה שבהם שהיא כנגד ה' אחרונה, חביבים הייתם לי כאדם שיש לו שדה אחת וכו'.

274

רע״העוד ג', הקב"ה כועס על הרשע וכל ישראל נענשים על ידו, וכן במדרש ויקרא רבה (ד, ו) זה לשונם שה פזורה ישראל (ירמיה נ, יז), ישראל נמשלו לשה מה דרכו של שה לוקה באחד מאבריו וכלם מרגישים אף ישראל אחד חוטא וכולם נענשים. תני רשב"י, משל לשני בני אדם שהיו נתונים בספינה, נטל אחד מהם מקדח והתחיל קודח תחתיו, אמרו לו חביריו למה אתה עושה כך, אמר להם מה איכפת לכם לא תחתי אני קודח, אמרו לו מפני שאתה מציף עלינו את הספינה, אף איוב אמר כן (איוב יט, ד) ואף אמנם שגיתי אתי תלין משוגתי, אמרו לו חביריו (שם לד, לז) כי יוסיף על חטאתו פשע בינינו יספוק, אתה מספיק עלינו את עונותינו עכ"ל.

275

רע״ועוד ד', הקדוש ברוך הוא כועס על הרשע שנתן לו דרך טובה ודרך רעה ועזב את הטובה, וכן אמרו במדרש (מדרש תהלים) בפסוק (תהלים לו, ה) און יחשוב על משכבו יתיצב על דרך לא טוב, זה לשונם נתן להם שני דרכים אחת רעה ואחת טובה והם עוזבים את הטובה והולכים ברעה, וכן הוא אומר (משלי ב, יג) העוזבים ארחות יושר וגו' השמחים לעשות רע וגו', הוי יתיצב על דרך לא טוב, ע"כ.

276

רע״זעוד ה', הקב"ה כועס על הרשע מפני הרע שגורם לו ולנפשו בסבת חטאו, אמרו ז"ל במדרש (מדרש תהלים) על פסוק (תהלים נא, ט) תחטאני באזוב ואטהר, זה לשונם מכאן שכל העובר עבירה כאלו מטמא בטמא נפש, ואין מזין עליו אלא באזוב, שנאמר תחטאני באזוב ואטהר, וכי נטמא דוד, אלא העון הוא שחלל הנפש, וכן הוא אומר (שם קט, כב) ולבי חלל בקרבי, עכ"ל לעניננו.

277

רע״חולהבין ענין זה על מתכונתו כיצד יפגום האדם בנפשו שנוכל לומר שהרג אותה ועשאה חלל, הוא בשנדע מה שמוסכם בזוהר (משפטים צד, ב) ובתיקונים (עט, א), היות לאדם רוח ונפש ונשמה, ויש נפש רוח ונשמה מאופן חיה וכסא, כדפירש בתיקונים (דף עט, א), וכן בתחלת פרשת משפטים (דף צד, ב).

278

רע״טוצריך לדעת כי כמו שבאדם הגשמי יש בו רמ"ח אברים גשמיים, כן הנשמה המתלבשת ברמ"ח אברים אלו יש בה רמ"ח אברים רוחניים, והנשמה היא הנקראת אדם באמיתות כדפירשתי לעיל, כי מה שנאמר (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו, הוא על הנשמה, כי הגוף נקרא בשר אדם, שנאמר (שמות ל, לב) על בשר אדם לא ייסך, וכן פירש רשב"י (בראשית כ, ב) זה לשונו רוחא דסטר קדישא גופא דיליה לבושא דאדם איהו, ועל דא כתיב (איוב י, יא) עור ובשר תלבישני וגו', בשרא דאדם לבושייהו ובכל אתר כתיב בשר אדם, אדם לגו בשר לבושא דאדם, עכ"ל.

279

ר״פומצד היות הנשמה כלולה מרמ"ח איברים רוחניים תפעול ותתלבש בטיפה ההיא להוציא כלי למעשהו, ונמצא הגוף דפוס הנשמה, ומפני זה ישתנו דיוקנאות האנשים לאלפים ולרבבות כפי מחצב נשמתם, כדפירש בתקונים (קכח, א-ב).

280

רפ״אוהעד היות הנשמה כלולה מרמ"ח אברים, הוא שפירש הרשב"י ע"ה (זוהר פר' תרומה קנ, א) ובכמה מקומות, שהרוח יצטייר בגן עדן תחתון בלבוש המצות המעשיות, ויצטייר כדמות שהיה בעולם הזה, ואומר (זוהר בראשית ז, א) שבגן עדן התחתון מכירין הצדיקים זה לזה, וזהו (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, ואמר שגן עדן תחתון הוא נגד בני אדם - שבו מכירים זה לזה.

281

רפ״בועוד אמרו ברעיא מהימנא (פנחס רכב, ב) זה לשונם אגרא לנשמתא בעלמא דאתי מאי הוי, אלא קוב"ה מלביש לה כדקמיתא בענני כבוד, בקדמיתא תיעול במראה דאיהו כגוונא דגופא כלילא ברמ"ח איברים אוף הכי תיעול במרא"ה כלילא ברמ"ח פקודין ומרמ"ח נהורין דמתפרשן מההוא מראה, עד כאן לשונו. וביארו אחר כך שתרי"ג מלאכים סלקין לה לנשמתא כנגד רמ"ח עשה ושס"ה לא תעשה.

282

רפ״גומאחר שידענו בחלק הרוח שהוא כלול שיעור קומה שלימה מרמ"ח איברים, כן חלק הנפש שהיא בחצר מות, וכן חלק הנשמה העולה בגן עדן עליון, כל אחד מהם כלול מרמ"ח איברים רוחניים.

283

רפ״דובהקדמה זו נבין ענין החטא שראוי שיקרא חלל בנפש, שכמו שהאויב המכה בחרב בגוף האדם יקרא חלל, כן חרב סמא"ל הנכנסת ברמ"ח איברי הנפש עושה אותה חלל ומטמא אותה. והטעם, כי כמו שטמא מת הוא מפני שנסתלק אור הנשמה הקדושה ושורה רוח הטומאה של סמא"ל שם, מטמא טומאה חמורה אבי אבות הטומאה שהוא המת, כן החוטא מסלק ממנו הנשמה הקדושה ושורה במקומה סמא"ל, ולכך מטמא כמת, ולטעם זה רשעים בחייהם קרוים מתים (בר"ר לט, ז).

284

רפ״הולהבין למה קראה חלל ולא מת בנפש. הענין הוא, כי האדם החי הנהרג יקרא חלל מפני שנסתלק ממנו חיות הדם, כי הדם הוא הנפש, ונשאר הגוף חלל בלי חיות, ולשון חלל כענין (שמות לא, יד) מחלליה מות יומת, שפירש בפרשת בראשית (ו, א) בענין הפוגם בנקודה פנימית שנשאר אותו מקום חלל, וכן ענין העון הפוגם בעיקר הנפש שהיא בלב שם עושה אותה חלל.

285

רפ״ווהכלל, כי מהגשמי נבין הרוחני, כל מכה שכאשר יוכה בה האדם ימות מאותה המכה ועושה אותו חלל, כן העון לפי גודלו באותו האבר שפגם בנשמתו יקרא חלל בנפש, ויקרא חלל לפי שהנשמה היא קדושה והעון הוא עכירות רוח הטומאה מסמא"ל, וכפי כניסת רוח הטומאה בנשמה כן תסתלק רוחניותה וישאר אותו מקום חלל בלי רוחניות.

286

רפ״זוזהו ענין הפגם, שמלת פגם ר"ל חסרון, והוא שתחסר האור במקום ההוא ושולט שם חושך מסמא"ל, ולכן הפוגם בעיניו מחשיך עיני נשמתו, ואם יצטרך לבא בגלגול מפני גודל הפגם צריך שיהיה עור וישלטו על עיניו חשך וענני סמא"ל כדפירש הרשב"י ע"ה בתיקונים (נ, א) זה לשונו סמא"ל חשך נחש קדרות, ועליה אתמר (ישעיה נ, ג) אלביש שמים קדרות, נוקבא דיליה, ושק אשים כסותם, ווי לנשמתא כד אתלבשת בקדרותא דילהון דעליה אתמר (בראשית כז, א) ותכהין עיניו מראות, ואינון חשוכן דמכסיין על עיינין דלית לון רשו לאסתכלא בקוב"ה ושכינתיה, ואור ונר דנהרין בהון אתמר בהון (קהלת יב, ג) וחשכו הרואות בארובות, כמא דאמר קהלת (יב, ב) עד אשר לא תחשך השמש והאור וגו', ואור ונר עלייהו אתמר (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור, ואמאי אתחשכאן בהון, בגין דלא הוי משתדלין באורייתא ומצוה בדחילו ורחימו דאינון י"ה, ומיד דמשתדלין בהון בדחילו ורחימו אומאה איהו בקוב"ה לעברא לון מעלמא, ונשמתא בגין דחשוכין אפרישין בין י"ה ובין ו"ה, ובההוא זמנא דמתעברין חשוכין מנשמתא מיד כל הנשמה תהלל יה, ומאן אינון חשוכין, אלין סמא"ל ונחש, ומאן גרים לשלטאה עלייהו, אלא רזא דקרא אוליף (ישעיה נט, ב) כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, ודוד בגינייהו אמר (תהלים קיט, יח) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, בההוא זמנא מה דהוו שלטין חשוכין על נהורין דעיינין מתהפכין נהורין ושלטין על חשוכין, עכ"ל.

287

רפ״חהרי מבואר במאמר כי סמא"ל ונחש הם חשוכים המחשכים העינים, וזה בסבת העון כאומרו כי עונותיכם היו מבדילים וגו', ואגב מבואר במאמר כי סבת חשיכת העינים גם כן הוא בגין דלא משתדלין באורייתא ומצוה בדחילו ורחימו.

288

רפ״טונחזור לדרוש שלנו, כי כל פגם שיפגום האדם הוא פגם בנשמה ומחשיך אורה, ולסבה זו יקרא העון חלל בנפש מהטעם שפי', ועתה לפי זה נאמר כי כל עון ועון שיפגום האדם יקרא חלל, והכוונה או מיתה מועטת או מיתה מרובה, הכל נקרא מיתה, כענין עני חשוב כמת ואחרים שפי' ז"ל (נדרים סד, ב), שסבת הסתלקות שפעו ואורו יקרא לו מיתה, וכן הענין בחלל כל הסתלקות שתסתלק אור הנשמה בסבת העון ונשאר המקום חלל שיכנס שם סמא"ל, יקרא חלל בנפש.

289

ר״צואחר שנתבאר כי העון הוא המחשיך הנשמה, נבין בזה מאמרם ז"ל בתנא דבי אליהו הובא בילקוט (תהלים מזמור סח רמז תשצה) בפסוק (תהלים סח, יב) ה' יתן אומר, תני רשב"י עד שלא חטא אדם הראשון היה שומע את הקול ועומד על רגליו, שנאמר (בראשית ג, ח) וישמעו את קול ה' אלהים, וכיון שחטא היה שומע ומתחבא, שנאמר (שם) ויתחבא האדם, עד שלא חטאו ישראל מה כתיב (שמות כד, יז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת, אמר רבי אבא בר כהנא שבע מחיצות של אש היו נוצצות זו בזו, והיו ישראל רואין ולא מתייראין ולא מתפחדין, וכיון שחטאו אפילו פני הסרסור לא היו יכולין לראות, הה"ד (שמות לד, ל) וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו, עכ"ל.

290

רצ״אוהטעם לזה, כי בהיות הנשמה זכה ובהירה תוכל להסתכל באור, כדמיון העומד באור שלא יזיקהו אור השמש, אמנם העומד בחשך ויכה בעיניו אור השמש לא יוכל לסבול וירתע ויחזור לאחוריו ויסתום עיניו. כן ישראל בנתינת התורה פסקה זוהמת חטאתם ונזדככה נשמתם על ידי ספירת שבעה שבועות לטהרתם, וג' ימים קודם קבלת התורה הוזהרו מלגשת אל אשה, כמ"ש (שמות יט, טו) היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה, וכבסו שמלותם על ידי טבילה, כל אלו הכנות טובות לזכך נשמתם לקבל התורה, ועל ידי כך היו יכולין להסתכל, וכאשר חטאו חזרו למשוך עליהם זוהמת חשך הנחש והחשיכו נשמתם עד שלא היו יכולים להסתכל אפילו בפני הסרסור.

291

רצ״בצריך לירא שלא תהיה נפשו נדחת לחוץ בעלותה למעלה בפטירתה מעולם הזה, כדפירש רשב"י (זוהר פנחס ריג, ב) בפסוק (תהלים פו, ב) שמרה נפשי כי חסיד אני, זה לשונו שמרה נפשי, שמור מבעי ליה, והא תנינן דלית אות אחת באורייתא דלא אית בה רזין עילאין ויקירין, שמרה, לקב"ה קאמר, שמרה לההוא חולקא דאתאחד ביה נפשי, דכד נפשא נפקת מהאי עלמא אתיא למירת עלמא, אי זכי כמה חיילין עילאין נפקין לקבלה ולנטרא לה ולאעלא לה במדורא דדוכתא, והאי ה' נטיר לה לאתחדא עמה בריש ירחי ושבתי, ואי לא זכי כמה גרדיני טהירין אזדמנו לקבלה ודחו לה לבר, ווי לההיא נפשא דמתגלגלא בריקניא כאבנא בקוספתא, הה"ד (שמ"א כה, כט) ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, ודוד בעי בעותיה קמי קב"ה ואמר שמרה נפשי דלא ידחון לה לבר, וכד מטי לקבלה ויפתחון לה פתחין ותקבל לה קמך, עכ"ל. ואם דוד המלך עליו השלום היה צריך להתפלל שלא תדחה נפשו לחוץ, המלא עונות לאין מספר כמה צריך לירא מעונותיו ולמהר התשובה והתפלה עד לא יבא יום אשר לא תועיל החרטה.

292

רצ״געוד אמרו ז"ל (סוטה ג, ב) אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל העושה מצוה אחת בעולם הזה מקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא, שנאמר (ישעיה נח, ח) והלך לפניך צדקך, וכל העובר עבירה בעולם הזה מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין, שנאמר (איוב ו, יח) ילפתו ארחות דרכם יעלו בתהו ויאבדו, רבי אלעזר אומר קשורה היא בו ככלב, שנאמר (בראשית לט, י) ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה, לשכב אצלה בעולם הזה להיות עמה בעולם הבא, עכ"ל.

293

רצ״דענין מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין, מפני כי העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד, וכל קטיגור וקטיגור יש לו שיעור קומה שלימה, כענין המצוה כן ענין העבירה, הרי רמ"ח מצות הם שיעור קומת אדם העליון רמ"ח שייפין קדישין, וכל מצוה יש בה רמז ידו"ד כדפירשו בתיקונים (עג, א; קלא, ב) ורעיא מהימנא (ע' פנחס רכח, ב) כי מצוה ב"את בש" ידו"ד, והרי ידו"ד כללות כל הקומה, אלא שבכל אבר ואבר יש כללות הכל, ולכך המקיים מצוה אחת כתקונה כאלו קיים כלם כדפירשתי לעיל פרק ד בשם הרשב"י ע"ה, ויעשה ממנה מלאך אחד שלם ברמ"ח איברים שהוא סניגור לו.

294

רצ״הוכענין זה אדם הראשון שאמרו ז"ל (תנחומא תשא יב) באדם הראשון שהיו בו כללות כל הנשמות, יש מהם תלויים בשערות ראשו יש מהם בזרועו יש מהם בגופו יש מהם ברגליו וכו'. והרי כל נשמה כלולה מרמ"ח אברים ומכל מקום היא חלק אבר פלוני, כן כל קטיגור כיון שנעשה מכח האדם הזה בכח כל רמ"ח אברים, יש לו רמ"ח אברים והוא חלק אבר פלוני משיעור קומת סמא"ל.

295

רצ״ווזהו אל תאמר אשלמה רע (משלי כ, כב), ופירש בזוהר פרשת מקץ (רא, א) שלא תאמר אשלים הרע שהוא סמאל בחטאי לעשות לו שיעור קומה שלימה, ואמר, דהא לא אשתלים דא מנוולא אלא בחטאין דבני נשא, ובגין כך בעי בר נש לאזדהרא דלא ישתלים ההוא יצר הרע בחטאוי, וישתמר תדיר, דהא יצר הטוב בעי לאשלמא ליה בשלימו תדיר ולא יצר הרע, ובגין כך אל תאמר אשלמה רע קוה לה' ויושע לך, ע"כ. נמצא כי שיעור כל הקומה תשתלם על ידי מעשים רעים הרבה, אמנם כל חטא וחטא וכל חלק אבר ממנו כלול מרמ"ח כדפירשתי.

296

רצ״זובהקדמה זו נבין מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין, ופי' מלפפתו, שיתלפף בכולו ותעשה לו לבוש לנשמתו להכניסו לגיהנם, עד יעכל הכיעור והחשך ההוא שבנשמה, והוא ענין הלבושים צואים שפירש רשב"י (פנחס ריד, א) שמלבישים את הנשמה להכניסה לגיהנם, וזה לשונו רבי אלעזר פתח ואמר (זכריה ג, א) ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ה' וגו', תא חזי ווי לאינון בני נשא דלא מסתכלאן ביקרא דמאריהון, וכל יומא ויומא כרוזא קארי עלייהו ולא משגיחין, אתא בר נש לאסתכלא בפקודי אורייתא כמה סניגורין קיימין לאדכרא עליה לטב, אתא בר נש ועבר על פקודי אורייתא אינון עבדין קטיגורין עליה לביש קמי קוב"ה, יהושע כהן גדול הוה ואוקמוה, מה כתיב ביה והשטן עומד על ימינו לשטנו, ומה בהאי כך בשאר בני עלמא דלא מסתכלי במאריהון על אחת כמה וכמה.

297

רצ״חחמי מה כתיב ביה ויהושע היה לבוש בגדים צואים ואוקמוה, אבל בגדים צואים ודאי אינון לבושין דאלבשא בהו רוחא בההוא עלמא, והא אתמר כל מאן דבעיין לאעלא לגיהנם אינון לבושין דמלבישין ביה היך אינון, מה כתיב הכא ויהושע היה לבוש בגדים צואים ועומד לפני המלאך, מאן מלאך דא מלאך דממנא על גיהנם, וממנא על מאן דחמי באינון לבושין, עד דאתיב ואמר הסירו הבגדים הצואים מעליו, מהכא אית לאסתכלא דעובדין דבר נש עבדין ליה אינון לבושין צואים ויאמר אליו ראה העברתי מעליך עונך והלבש אותך מחלצות, אלבישיניה לבושין אחרנין מתתקנן דבהו אסתכל בר נש בזיו יקרא דמאריה, עכ"ל.

298

רצ״טהרי מבואר כי מעשיו של אדם הם שיעשו לו לבושים צואים, כפי מנין עונותיו כן מנין הלבושים, כי כל עון ועון יעשה לו לבוש, והיינו מלפפתו האמור במאמר. והעד לזה, ראה העברתי מעליך עונך, ופירשו ז"ל (ע' תרגום זכריה) שעון שהיה לו הוא שנשאו בניו נשים נכריות.

299

ש׳רבי אלעזר אמר קשורה בו ככלב, שלא לבד תעשה לה לבוש אלא שתדבק בנפש עצמה להיות אדוק בה, ודרך הכלב הנושך שנמצא בתוך שיניו חלק האדם, ודרך מי שנשוך מהכלב שידמה כלבים לפניו אפילו בתוך השתן כנראה בחוש כמה פעמים, נמצא חלק מהעבירה בתוך הנפש עצמה, והוא ענין הפגם שפירשתי שהוא חלל בנפש, ועוד חלק מהנפש בתוך העבירה שהיא כח לילית, והיינו ענין קשורה - שהוא קשר כפול זה בזה וזה בזה.

300

ש״אוחלק העבירה שמקנה בנפשו הוא ההולך עמו בעולם הזה, וזהו לשכב אצלה בעולם הזה. וחלק נפשו שנשאר בה הוא להיות עמה בעולם הבא, שלילית תופסת בו מחמת החלק ההוא שנשאר בה להורידו לגיהנם. ונמצא פרט הפגם הזה לשוכב עם הכותית בענין הפסוק שנזכר במעשה יוסף, והטעם כי על ידי שכיבתו שדי רוחא בגוה שהוא חלק נפשו, ולכן מוכרח הוא להיות עמה בעולם הבא, והיינו קשורה ככלב כמו שיתבאר בעזרת ה' מה ענין כלב.

301

ש״באמנם נוכל לומר כי בכל עבירה ועבירה שיטמא האדם על ידי אותה התאוה הרעה שוכב עם לילית, שכל תאוות העולם הם מכח לילית, כי סמא"ל מרוב דקותו אין לו ייחס להתפס באדם שהוא גשמי, ולכן שולח נקבתו שהיא גשמית יותר והיא המפתה, וכן בז' היכלות הטומאה שהם נגד לילית פירש בזוהר פרשת פקודי (רסב, ב - רסח, א) שמהם מתפשטים כמה פתויים לבנגי אדם וכמה תענוגים בעולם הזה וכמה פנים מראה לו להחטיאו ולהמשיכו אצלה, נמצא כי בהמשך האדם אחר דברי העולם הזה הוא נמשך אחריה ונפשו קשורה בו ככלב. ואדם הראשון מפני שנמשך אחר פתויי הנחש שהם כחות לילית גרם מיתה לו ולבאים אחריו, כדפירש בפרשת פקודי בריש היכלות טומאה (רסב, ב).

302

ש״גופירש בפרשת ויצא בתוספתא (קמח, א) כי לילית היא המפתה, וסמא"ל אינו מפתה מפני דקותו, זה לשונו סתרא דסתרין, מגו תוקפא דטיהרא דיצחק, נפק מגו דורדיא דחמרא חד נעיצו קטירא, כליל חד דכר ונוקבא, סומקא כוורדא מתפרשת לכמה סטרין ושבילין, דכורא אקרי סמא"ל נוקביה כלילא בגויה תדיר, כמה דאיהו בסטר קדישא הכי נמי בסטרא אחרא, דכר ונוקבא כלילן דא בדא, נוקבא דסמא"ל נחש אקרי, אשת זנונים, קץ כל בשר, קץ הימים, תרין רוחין בישין מתדבקן כחדא, רוחא דדכורא דקיק רוחא דנוקבא בכמה ארחין ושבילין מתפרשא, ומתדבקא בההוא רוחא דדכורא, קשיטא גרמה בכמה תכשיטין כזונה מרחקא, קיימת בריש אורחין ושבילין לפתאה בני נשא, שטיא דקריב בהדה אתקיפת ביה ונשיקת ליה מסכת ליה חמרא דדורדיא דמרורת פתנים, כיון דשתי אסטי אבתרה, בתר דחמאת ליה סטי אבתרה מאורחא דקשוט אפשיטת גרמה מכל אינון תקונין דהות מתתקנא לגבי דההוא שטיא.

303

ש״דתקונין דילה לפתאה לבני נשא, שערהא מתקנין סומקן כוורדא, אנפהא חורין וסומקין, באודנהא תליין שית תקונין אטונא דמצרים, תלויין על קדלה כל חלי דארעא דקדם, פיה מתתקנא בפתיחו דקיק יאה בתקונהא, לישנא חדידא כחרבא, שעיען מלהא כמשחא, שפווהא יאן סומקין כוורדא, מתיקן בכל מתיקו דעלמא, ארגוונא לבשת, אתתקנת בארבעין תקונין חסר חד.

304

ש״השטיא דאסטי אבתרהא ושתי מכסא דחמר, ועביד בה נאופין ואסטי אבתרה, מה עבדת, שבקת ליה נאים בערסא וסלקת לעילא ואלשינת עליה, ונטלה רשו ונחתא, אתער ההוא שטיא וחשב לחייכא בהדה כקדמיתא, והיא אעדיאת תקונהא מינה ואתהדרת גיבר תקיף קאים לקבליה, לבוש לבושא דנורא מלהטא, בדחילו תקיף מרתתא גרמא ונפשה, ערומה מלייא דעיינין דחלן, חרבא שיעא בידיה, טפין מרירן תליין מההוא חרבא, קטיל ליה לההוא שטיא וארמי ליה גו גיהנם, עכ"ל לעניננו.

305

ש״ווכל אלו משלים, כמו שמשל שלמה המלך עליו השלום דברי העולם ותענוגיו הנמשכים מכח לילית לאשה זונה, שנאמר (משלי ז, י) והנה אשה לקראתו שית זונה ונצורת לב וגו', כמו שנתבארו דבריה ועצותיה בפרשת פקודי בהיכלות הטומאה (דף רסז, א).

306

ש״זומבואר במאמר שאמרנו רוחא דדכורא דקיק וכו' רוחא דנוקבא בכמה אורחין מתפרשא וכו', הרי שהנקבה מתפשטת והכל הוא כדוגמא עליונה, כי גם זה לעומת זה עשה האלהים, כי כמו שלמעלה הזכר אינו פועל דבר אלא הכל נפעל על ידי הנקבה, כן למטה בכחות הטמאים. וכמו שלמעלה היא אינה פועלת כי אם בכח הזכר, כן למטה, וז"ש ומתדבקא בההוא רוחא דדכורא.

307

ש״חנשאר לנו לבאר ענין במאמר למה המשיל העבירה לכלב ולא לנחש ולא לדבר אחר, הענין יובן במה שפירש ברעיא מהימנא (פנחס רכד, ב) אמר שכמו שבקרבנות אם זכו היה יורד דמות אריה של אש רבוץ על גב המזבח, ואם לאו כלב, כן בפטירת הנשמה, זה לשונו כמא דאוקמוה רבנן אם זכו הוה נחית כמו אריה דאשא למיכל קרבנין, ואי לא הוה נחית תמן כלבא דאשא, ואוף הכי כד מית בר נש אי זכי נחית כדמות אריה לקבלא נפשיה, ואי לאו כדמות כלב, דאמר דוד עליה (תהלים כב, כא) הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי, עכ"ל.

308

ש״טולדעת טעם הדבר לאריה ולכלב, דע שפירש בפרשת בראשית (ו, ב) שדמות אריה שהיה יורד על המזבח אוריאל שמיה, וכן פירש בפרשת צו (לב, ב), ופירש מורי, שטעם היותו דמות אריה מפני שיניקתו מן הימין, שנאמר (יחזקאל א, י) ופני אריה אל הימין לארבעתם וכו'. ועם כל זה צריכים אנו לדעת למה היה יורד אוריאל, ונראה שהטעם הוא במה שפירש רשב"י בהיכל ששי מהיכלות הקדושה (רנד, ב) בענין רפאל ואוריאל, פירש שם, שרפאל בתפארת שמשם רפואה וחיים נמשכים למטה, ואוריאל במלכות.

309

ש״יוהנה בפרשת בראשית (נא, א) בפסוק (דברים ד, כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, פירש כי אש השכינה שהוא אש אוכלת הוא היה אוכל הקרבנות, וזה לשונו ודא הוא רזא דקרבנא, דתננא סליק אתער ליה להאי נהורא תכלא לאדלקא, וכד אתדלק אתחבר בנהורא חוורא, ושרגא דליק ביחודא חד, ובגין דארחיה דהאי נהורא תכלא לשצאה ולמהוי אכיל כל מה דאתדבק ביה תחותיה, כד רעוא אשתכח ושרגא דליק בחבורא חד כדין כתיב ותרד אש מן השמים ותאכל את העולה וגו', וכדין אתיידע דההיא שרגא דליק בחבורא חד וכו', עכ"ל לעניננו. הרי שירידת האש היה מן השכינה בהארת התפארת בה.

310

שי״אואמר אחר כך, שאחר שסיים האש העליון לאכול הקרבן מה היה האש עליון אוכל, ואמר כי היו ישראל מתדבקין להתעוררות תחתון כהנים ולויים וישראלים, אלין בחדוא דשיר, ואלין ברעותא דלבא, ואלין בצלותא, ושרגא דליק ואתדבקו נהורין כחד. הרי יש לנו שאש אוריאל שהיה יורד על גב המזבח היה בהכרח על ידי התלבשות השכינה בו בהארת התפארת, והיינו שם המלאך אוריאל שפירש בפרשת פקודי (רנד, ב) שהוא בשכינה כלול מכלהו.

311

שי״בוהנה בפטירת נשמת הצדיק מהעולם הזה פירש רשב"י (ויחי רלה, א) בפסוק (משלי ה, טו) שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך, שאז נעשה הייחוד, והנשמה נעשית מיין נוקבין בתוכה, ע"ש. אם כן מוכרח הוא שירד המלאך אוריאל שהוא כנגדה, להעלות נשמת הצדיק שהוא מכח הזכר, שעל ידי מעשיה הטובים תתעורר ליחוד כעין מה שהיה בקרבן.

312

שי״גובענין הכלב פירש שם בפרשת בראשית (זוהר ו, ב) אם לא זכו הוה נחית כלבא ומה שמיה דההוא כלבא בלאדן שמיה דלאו איהו בכלל אדם אלא כלבא ואנפי כלבא.

313

שי״דודע שגם זה לעומת זה עשה האלהים, כי כמו שאוריאל הוא נגד השכינה להתעוררות הטוב, בלאדן פני כלב להתעוררות מעשים הרעים. ובלי ספק שלא היה הקרבן נמסר לכלב אלא כשהיה בו פסול, ולכך לכלב תשליכון אותו, כדפירש בתיקונים (לג, ב; סב, ב) בענין התפלה הפסולה שנמסרת לכלב. והכלב הזה הוא כנגד לילית, ולכך שמו בלאדן, והיינו שכופר בהשגחת השכינה הנקרא אדני, והוא בלאדן ר"ל אין לו אדון. וכן פירשו הגאונים ששמות העשר הקליפות רובם מורים על כפירת האלהות, כמו שהעתיק מורי ע"ה בספר פרדס דבריהם בשער התמורות, והיינו עזות הכלבים שנקרא עזי נפש (ישעיה נו, יא). ובזה נוכל לומר פירוש אחר בענין אוריאל, פירוש שמודה בהשגחת אל עליו, וזהו אוריאל האור שיש לי הוא מאל, סוד ואל זועם (תהלים ז, יב) שפירש בפרשת במדבר (זוהר ל, ב).

314

שי״הויש עוד הכרח ברעיא מהימנא (פר' נשא קכד, א) שכלב הוא מכחות לילית, זה לשונו ויצר הרע מסטרא דימינא אתקרי נחש, ומסטרא דשמאלא דעשו דדרגי' סמא"ל אתקרי כלב, ממנא דגיהנם דצווח הב הב, הה"ד (משלי ל, טו) לעלוקה שתי בנות הב הב, וברעותא דיליה למיכל נשמתא מסאבא בנורא דיליה גיהנם, ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו, בקשוט, והיא נטמאה, ובגינה אתמר (ויקרא כא, ט) ובת איש כהן דא מיכאל, כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף, ותמן אתוקדת ההיא זוהמא ואתלבנת ההיא מנה ככסף דאתלבן בנורא וההוא עופרא זוהמא אתוקד ואתעביד עפר ואתביר, עכ"ל.

315

שי״והרי שאמר שיצר הרע שהוא מכח לילית כמו שפירשתי לעיל כי פתויי היצר הרע מצד לילית, מצד הימין נקרא נחש ומצד השמאל נקרא כלב, ואמר שהכלב הזה ממונה של גיהנם שצועק הב הב, וכבר נודע שכל מציאות גיהנם וז' מדורות שבו הם מכחות אשה זרה נכריה כמבואר בפרשת פקודי.

316

שי״זומה שאמר שמצד הימין נקרא נחש, כי מצינו שנחש פיתה לאדם הראשון וחוה, והפתוי ההוא נמשך מצד הימין שלו, כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו והייתם כאלהים וגו' (בראשית ג, ה), וכיוצא לשאר פתויי יצר הרע שכולם מצד הימין המקרבת, להראות לו שלום השקט ובטח אכול ושתו וכיוצא מטובות העולם הזה הנמשכין מהימין, ואחר כך נקרא כלב שצועק עליו להפילו בגיהנם על דרך שפירש במאמר של פר' ויצא שהעתקנו לעיל, והיינו יורד ומשטין עולה ומקטרג יורד ונוטל נשמה (ע' ב"ב טז, א ובע"י שם).

317

שי״חומפני שהכלב הזה היא כנגד לילית, אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים כב, כא) הצילה מחרב נפשי, והיינו חרב לילית כדפי' במאמר של פרשת ויצא (קמח, א). מיד כלב יחידתי, שהיא הנשמה העולה ליחוד כדפירש בפרשת ויחי (ע' רלה, א), ולכן נקראת יחידתי מלשון ייחוד, הצילה שלא תאחוז בה הכלב שהוא האוחז בנשמה כשיהיה בה פסול, והיינו מה שפיר' במאמר בפרשת ויצא, שלילית היא המפתה אותו בדברי העולם ומטמאה אותו והיא הורגת אותו ומפילה אותו בגיהנם. ואל תתמה מכלב שהוא זכר כי מצד סמא"ל עשו נקרא כלב מצד השמאל כמו שפי' במאמר.

318

שי״טומפני שרוב העונות הם באים מצד פתויי לילית כדפירשתי, והיא נקראת כלב על הדרך שפירשתי, לכן פירשו ז"ל (יומא פו, ב) החוטא ושונה הוא ככלב שב על קיאו.

319

ש״כולכן צריך האדם להשמר מכחות הרשעה הזו ומפתוייה, כי כל כוונתה להכשיל את האדם וללכדו במצודתה ולהפיל אותו בבור שאון בטיט היון, כמו שהאריך הרשב"י ע"ה בהיכלות הטומאה (זוהר פר' פקודי), עיין שם כי בידיעת האדם עונשי הדברים ישמר מהם, והאל יעזרהו.

320

שכ״אובזה נכלל הפרק הזה:

321

שכ״באחר שבפרקים הקודמים נתבאר מהות הפגם בעצמו, נבא עתה לבאר כמה הם מיני הפגם שהאדם פוגם, כדי שיירא מלחטוא בראותו כמה רעה גורם לו ולנפשו ולכל העולמות.

322

שכ״גהא' הוא פגם בגופו העשוי בחותם תבנית העולמות העליונים, ובהיות אבר מאיבריו פגומים הוא בעל מום ואין השכינה שורה בו, וזה נתבאר בתקונים (קל, ב) זה לשונו ובכל אבר ואבר דאיהו נרא דכל פקודא, בעי בר נש לאמלכא לקוב"ה ולתקנא ליה אתר דכיא ונקייא לשריא ליה תמן, ובגין דא צריך בר נש לבערא מניה מכל אבר ואבר כל מחשבין וכל הרהורין בישין דטנופין דאינון קליפין, וצריך ליקרא לון בכל פקודין דשריין על כל אבר ואבר באינון נרות, דכל פקודא נר אתקריאת, הה"ד (משלי ו, כג) כי נר מצוה, נר ה' נשמת אדם (משלי כ, כז) ובה צריך למהוי חופש כל חדרי בטן, ולבערא מנייהו שאור וחמץ מוץ ותבן וכו'.

323

שכ״דואמר לקמיה, אבל הקדוש ברוך הוא שולטנותיה בכל אתר כנשמתא דשלטנותה על כל אבר ואבר, מלא כל הארץ כבודו, בכל אתר דקרי ליה בר נש עני ליה, אלא אם ההוא אתר דההוא אבר איהו פגום בחובא דעביד בר נש קודשא בריך הוא לא שריא בההוא אבר, דעליה אתמר (ויקרא כא, יח) כל אשר בו מום לא יקרב.

324

שכ״הואברין דבר נש כולהו אינון מסודרין על סדרי בראשית, ובגין דא אתקרי בר נש עולם קטן, ומאן דאמליך לקודשא בריך הוא על כל אבר ואבר כאלו אמליך ליה על כל עלמא, עכ"ל.

325

שכ״וואמר לקמיה, שיש מצות תלויות בפנים ויש מהם בעינים ובאזנים, ואמר ידו"ד איהו אשתכח בכל אבר ואבר, הוא אשתכח בד' גוונין דשערא ובד' גוונין דעינא ובד' אדרין דאודנא ובד' גווני דאנפין, ובקלא ובדבורא ובקריאה ובאמירה, ובעשיה דידין, ובכל אבר ואבר דגופא איהו ידו"ד ממנא על מצוה ומצוה דביה, מצוה בא"ת ב"ש, מ"צ י"ה פ"ץ ו"ה, הא מצו"ה ידו"ד מצפ"ץ, עכ"ל לעניננו.

326

שכ״זוהנה מזה יראה האדם כמה פגם גדול הוא עושה בפגום אבר מאבריו, שאחר שכל האברים חתומים בשמו יתברך נמצא פוגם בשם, ואם מקיים מצוה באותו אבר אשריו שממליך ידו"ד עליו.

327

שכ״חועוד אמרו בתיקונים (קלב, א) זכאה מאן דשריא ליה בכל אבר ואבר דיליה למעבד אתר לשריא תמן ולאמלכא ליה בכל אבר ואבר דלא יהא אבר פנוי מיניה, דאם חסר חד דלא שריא עליה קודשא בריך הוא, בגין ההוא אבר אתחזר לעלמא בגלגולא עד דאשתלים ליה באברין דיליה למהוי כלהו שלמין בדיוקנא דקוב"ה, דאם חסר חד לאו איהו בצלם דקוב"ה. פומא עקימא לא שריא ביה קוב"ה דאיהו מום, כל שכן דבורא דיליה עקים, עליה אתמר (קהלת א, טו) מעוות לא יוכל לתקון, עכ"ל לעניננו.

328

שכ״טומעין הפגם הזה נתבאר עוד בתיקונים (קיא, א) זה לשונם בודאי כל מאן דחב בגופיה דתמן עובדא, ובנשמתיה דתמן מחשבה, כאלו חב בההוא דאתברי איהו בדיוקניה, הה"ד (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו, עכ"ל לעניננו.

329

ש״לעוד מענין הפגם הנפגם בגוף האדם עצמו, פירש רשב"י (אחרי עו, א) בפסוק (איוב טז, ח) ויקם בי כחשי בפני יענה, זה לשונו תא חזי האי מאן דעבר על פתגמי אורייתא, אורייתא סלקא ונחתא ועבדא ביה בבר נש רשימין באנפוי, בגין דיסתכלון ביה עילאי ותתאי, וכלהו אשדן לווטין על רישיה, ותאנא כל אינון עיני ה' דאזלין ושאטין בעלמא למנדע אורחוי דבני נשא כלהו זקפין עיינין ומסתכלין באנפוי דההוא בר נש וחמאן להו, וכלהו פתחין עליה ווי ווי, ווי ליה בהאי עלמא, ווי ליה בעלמא דאתי. אסתלקו מסחרניה דפלניא דהא סהדותא באנפוי ורוחא דמסאבא שריא עלוי, וכל אינון יומין דאשתכח רשימו באנפוי לסהדותא, אי אוליד בר אשליף ליה רוחא מסטרא דמסאבא, ואלין אינון חייבי דרא תקיפי אנפין דמאריהון שביק לון לשיצאה להו בעלמא דאתי.

330

של״אותנינן, האי צדיקא זכאה דאשתדל באורייתא יממא וליליא, קודשא בריך הוא משיך עליה חד חוטא דחסד ואתרשים ליה באנפוי, ומההוא רשימא דחלי עלאי ותתאי, הכי נמי מאן דעבר על פתגמי אורייתא משכאן עליה רוחא דמסאבא ואתרשים ליה באנפוי, ומניה ערקין עלאי ותתאי, עכ"ל לעניננו.

331

של״בולמעלה מזה מבואר, שאם חטא שיבכה ויעביר הדמעות על פניו עד שיעבור הרושם, ואני שמעתי שטוב גם כן להעביר הדמעות על מצחו, כי במצח נכתבים העונות, כענין (יחזקאל ט, ד) והתוית תו על מצחות האנשים וגו'.

332

של״גומסוג זה הם העונות הנכתבים ביד, כדכתיב (איוב לז, ז) ביד כל אדם יחתום. וכן פירש בתיקונים (קמב, ב) זה לשונו ואית חובין דאתמר בהון וביד כל אדם יחתום, ומראין להם חתימת ידהא, עכ"ל. וכן פירש גם כן בפרשת לך לך (עח, ב) והעתקנו לשונו לקמן בפרק יב.

333

של״דפגם ב' הוא פגם בנשמה, שכפי החטא שחטא כן תרד עד שישפילה לרגליו, וכן פירש בתיקונים וברעיא מהימנא, בתיקונים (קלב, ב) תא חזי אית בני נשא דמללן בנענועא דעיינין, ואחרנין בנענועא דידין, ואחרנין בנענועא דרישא, ואחרנין בנענועא דגופא, ואחרנין בנענועא דרגלין, דא איהו בכל אתר דנשמתיה תמן עביד נענועא יתיר בההוא אתר. אמר ליה רבי אלעזר, אבא וכי נשמתא לא איהי באתר ידיעא בלבא ואתפשטותא בכל אברין דגופא. אמר ליה, ברי והא כתיב בה (רות ג, ז) ותגל מרגלותיו ותשכב, כפום עובדוי דבר נש הכי נפיק לה מאתרא ונחית לה לבר מאתרה, כגוונא דשכינתא דאתמר בה (ישעיה נ, א) ובפשעכם שולחה אמכם, ותיובתא שלימתא מאן דתב לה לאתרהא כמא דהות בקדמיתא, דבזמנא דנשמתא איהי בלבא אתקריאת מטרוניתא, כד נפקת מלבא לא אתקריאת מטרוניתא, כפום חובוי דבר נש הכי נחית לה מדרגא לדרגא ומאבר לאבר עד דנחית לה לרגלוי, וכפום זכוון דיליה הכי סליקת לה עד דסליקת לאתרה, ובגין דא בכל אתר דנחתת תמן עבדת תנועה יתירה בההוא אבר יתיר מאחרנין, עכ"ל.

334

של״האמרו ז"ל ( נ, א) ונשמתא בגלותא בתראה אתמר בה ותגל מרגלותיו ותשכב, שכיבת לעפרא, ווי ליה לבר נש דנשמתיה נחיתת תחות רגלוי, דבההוא זמנא אתמר בגינה (עמוס ה, ב) נפלה לא תוסיף קום, ולית ליה עלוי וסלוק, אלא בידא דקודשא בריך הוא וכו', עכ"ל.

335

של״ועוד בחינת פגם ג' הוא, כי כפי הפגם שיפגום האדם בנשמתו כן יפגום בשכינה עד שתרד במדרגה התחתונה ותגל מרגלותיו, וכן פירש ברעיא מהימנא (משפטים קיז, ב) זה לשונו דמסטרא דרשע וטוב לו שכינתא ותגל מרגלותיו ותשכב, האי איהו (משלי ל, כג) ושפחה כי תירש גבירתה, שפחה יצר הרע נוקבא. וביאר אחר כך ענין הפגם ואמר אבל שכינתא דאילנא דחיי עליה אתמר (תהלים ה, ה) לא יגורך רע, ואם תשלוט השפחה הוא בכסא וממנה ולמטה.

336

של״זוזה לשונו אבל בגין דאתמר (שם קג, יט) ומלכותו בכל משלה, מאן דפגים אתר דילה אתחשיב כאלו עביד במטרוניתא קלנא, דקלנא דמטרוניתא איהו מאן דמזלזל אתרהא וקלנא דמטרוניתא דמלכא איהו, כל שכן מאן דאעבר לה מאתרהא ושוי שפחה באתרה, דבכל אתר דאיהו פגים מטרוניתא לא שריא תמן אלא שפחה דאיהי פגימא שריא באתר פגים, ופגימו דבר נש דחובוי פגים בכל אברין דיליה עד דלא אשכחת מטרוניתא אתר לשריא תמן, ולית תיקונא עד דיחזיר לה כל אברין דילה, עכ"ל.

337

של״חוכן פירש גם ברעיא מהימנא (תצא רעז, ב) זה לשונו ומלכות דא דאצילות אית לקבלה מלכות דבריאה, ואיהי מלכות למלאכים דבריאה, ואיהי נערה דמטרוניתא משמשא דילה, ואיהי דיוקנה דגבירתה דילה כלילא מעשר, האי בחובין דישראל יכילת לאתחללא בין אומין דעלמא, אבל מלכות דאצילות דקוב"ה עלה אתמר (ישעיה מב, ח) אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים, לא יהיב לה למאן דמחלל שבתות ויום טוב, אלא למאן דאיהו ברא דמלכא וקיים אורייתא בדחילו ורחימו דמאריה ולא על מנת לקבל פרס, אלא כבן דאיהו מחוייב למעבד צוויי דאבוי, דעליה אתמר (שמות כ, יב) כבד את אביך ואת אמך, את אביך דא קוב"ה ואת אמך דא שכינתא, ועם כל דא מאן דמחלל נערה דמלכא אתחשיב ליה כאלו מחלל מטרוניתא דיליה, עכ"ל. וכן נתבאר הקדמה זו עוד בפרשת פנחס (ע' רכו, א) ע"ש.

338

של״טהרי בפירוש פירש במאמר הזה דמיון השכינה כפי מה שאמר בתיקונים בנשמה, והטעם לזה כי הנשמה היא ממש חלק מהשכינה, כאומרו (דברים לב, ט) כי חלק ידו"ד עמו, ונשמותיהם של ישראל הם מסוד הזווג - בנים אתם לה' אלהיכם (שם יד, א), ויש זווג בקוב"ה ושכינתיה להוציא נשמה ביום שבת, ויש זווג ביניהם להוציא נשמה ביומין דחול, שהם נשמה מכסא רוח מחיה נפש מאופן, ועל נשמה דיומין דחול הוא הפגם הנזכר במאמר דאעבר לה מאתרה וכו'.

339

ש״מומכל מקום גם לפעמים ימצא פגם במי שיש בו נשמה דאצילות, כמ"ש בתיקונים (צט, ב) בענין חטא אדם הראשון, בההוא אתר דאנטילת נשמתיה תמן חב. והטעם, כי כפי מה שיפעלו הנשמות שהם הענפים למטה כן יעוררו בשרשים. ואף על פי שאין חטא בא על ידי מי שיש לו נשמה דאצילות, מכל מקום סלוק הנשמה ממנו הוא שיקרא פגם, וכן פירש בתיקונים (שם קכד, א) בר נש עביד חובין, כפום ההוא בר נש הכי סליק חוביה לאתר דאתגזר נשמתיה, ולא זז מתמן ההוא חובא עד דאתפרע מההוא בר נש, ואם בר נש איהו נשמתיה באורח דאצילות אם חב חוביה מטי עד ספירן, ועונשא איהי סגי כפום דרגיה.

340

שמ״אאמר רבי אלעזר, אבא וכי חובא איהו תליא בבר נש דנשמתיה מההוא אתר, וכי אית ליה, והא כתיב (משלי יב, כא) לא יאונה לצדיק כל און. אמר ליה אין, הה"ד (ישעיה נט, ב) כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, מאן מבדילים, אלא דסליק האי נשמתא דאצילותא מניה ואתפרש מניה, ורזא דמלה (בראשית א, ט) ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים וגו', אסתלק נשמתיה מיניה ואשתאר גופא יבשא, מאן גופא הכא דא נשמתא דכרסייא יקרא דאשתארת יבשה, בגין דאסתלקת מניה נשמתא באורח אצילות, דהאי נשמתא איהי גופא לנשמתא עילאה, ואי בעי לאתחזרה לגבי ההיא נשמתא, לית ליה רשו לאחזרה לגביה עד דההוא חובא אתעברת מניה, ורזא דמלה (מלאכי ג, ז) שובו אלי ואשובה אליכם, עד כאן לשונו.

341

שמ״בהרי זו הקדמה לכל הפגמים שיתבארו בסלוק האם מעל הבנים וכו', הכל הוא על דרך זה, ואפשר לחלק בין יחיד לרבים, ויש דמדומי ראיה בזוהר (ויקרא טו, ב) דקאמר כד חובי עלמא אסגיאו, אסתים עתיקא קדישא ולא משגיחין אנפין באנפין וכו'.

342

שמ״געוד בפגם השכינה נתבאר בתיקונים ( נח, ב) זה לשונם וכד עמודא דאמצעיתא מרחקא מינה איהו משפט וביה כתיב (תהלים עה, ח) כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים, זה ישפיל - דגרים לאשפלא לשכינתא מאתרה, וזה ירים - מאן דגרים לסלקא לה לאתרה, דחובין דישראל אינון אשפילן לה לתתא וזכוון דילהון סלקין לה לאתרה, הא זכאה איהו מאן דעביד זכוון לסלקא לה לאתרה, עד כאן לשונו.

343

שמ״דעוד יתבאר פגם האדם בשכינה ובשאר מדריגות שלמטה, במה שפירשו בתיקונים ( סה, א) אמר שם, שבשכינה גליפין נשמתין ומלאכין וחיוון קדישין, ובה גליפין מה דאתמר (יחזקאל א, י) ודמות פניהם פני אדם. קם רבי שמעון ואמר סבא סבא והא שכינתא איהי יחודא דקודשא בריך הוא, איך גליפין בה דיוקנין דלתתא דלאו אינון מציאותה. א"ל רבי למלכא דאיהו יתיב בהיכליה וכמה בני נשא עאלין למחזייה, מנהון מסתכלין בלבושוי ומנהון בגופוי ומנהון מסתכלין בעובדוי, ובודאי בעובדוי אשתמודע מאי ניהו מלכא, דלבושין אינון אשתני בהון לכמה שנויין, ולבושין דאיהו לביש בצפרא לא לביש ברמשא, ולבושין דלביש יומא חדא לא לביש יומא תניינא, והכי בכל יומא וירחא ושתא ושבתא וי"ט אשתני בלבושין.

344

שמ״הכגוונא דא שכינתא כמה לבושין אית לה, דמנהון ברא קוב"ה כרסיין ומלאכים וחיוון ושרפים ושמיא וארעא וכל מאי דברא בהון, וכל בריין דברא מאלין לבושין דילה רשים לון כלהו וגליף לון בלבושהא, בגין לאסתכלא מינה לכל בריין לרחמא עלייהו, ורזה דמלה (בראשית ט, טז) וראיתיה לזכור ברית עולם, וראיתיה באלין לבושין דאינון נהירין בכל בריין, דישראל נהרין לון בעובדין טבין, ובגינייהו קודשא בריך הוא רחים עלייהו, ואי עבדין עובדין בישין איהי אתלבשת לבושין אחרנין אוכמין, דבהון רשימין כל אינון מארי דדינין דאיתקריאו לילית למידן בהו לעלמא, ובההוא זמנא איהי אמרת (שה"ש א, ו) אל תראוני שאני שחרחורת וגו', ובגין דא אלין מסטרא דלבושין אינון גליפין בה עלאין וכו', עכ"ל.

345

שמ״ונמצא כי בלבושים האלה מצויירים כל הנמצאות, והם השרשים שבתוכה ממציאות כל העולמות התחתונים, ובהיות השרשים שבתוכה מאירים על ידי המצות שישראל מתקנים למטה יש רחמים וטוב בעולם, וכשישראל אינם מתקנים מעשיהם כל הלבושים שלה יונקים מצד הדין והחשך, ואז אומרת אל תראוני שאני שחרחורת.

346

שמ״זובזה יובן אמרם בתיקונים ונדפס בפרשת בראשית (זוהר כג, ב), כל מאן דחב לגבי שכינתא כאלו הפשיט שכינתא מלבושהא, והאי איהו עונשא דאדם, וכל דמקיים פקודא דאורייתא כאלו הוה לביש לשכינתא בלבושהא, ע"כ. הכוונה שבעון תפשיט מלבושיה היפים והמאירים ותלבוש בגדי שחרות כמו שנתבאר במאמר הזה.

347

שמ״חואמר עוד שם (השמטות רנב, ב), שהשכינה היא בת עין, אוכמא ואור מאיר בה מבפנים, ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים כז, א) ה' אורי, אור י' שהיא היא בת עין. ואמר, ותרין גווני אית לה, אור מלגאו וחושך מלבר, למהוי שלטא בהו על כל קליפין, הה"ד (שם קג, יט) ומלכותו בכל משלה, בלבושא דאור איהי שליטת על כל אינון דאתמר בהון (שמות י, כג) ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, ובלבושא אוכמא שליטא על כל חייביא דאתמר בהון (שמ"א ב, ט) ורשעים בחשך ידמו, עכ"ל.

348

שמ״טומצד שורש הנשמה המושרש בה האדם מתקן או פוגם, כמ"ש דבה גליפין נשמתין, ולכן בפוגמו למטה מחשיך שורש נשמתו המושרש בשכינה, ואז בעוונו מונע הטוב ממנו, כי אין לה פנים לשאול שפע בעבורו.

349

ש״נועל דרך זה יובן הפגם שפוגם בכל מקום שיפגום, הוא על ידי שורש הנשמה המושרשת בכל המקומות, כי הנשמה בכל מקום שתעבור תשאר צורתה מצויירת, ופירש מורי ע"ה כי על ידי שורש הנשמה המצוייר שם הוא מה שאדם מעורר מיין נוקבין בתוך השכינה באומרו (תהלים כה, א) אליך ה' נפשי אשא, כמו שפירש בזוהר (ויקהל רב, ב; במדבר קכ, ב), ואם תהיה נפשו פגומה בלי ספק שלא תכלל בייחוד ולא תעורר דבר, כי מאחר שהענף פגום גם השורש פגום.

350

שנ״אועל דרך זה פירש הרשב"י (תרומה קכט, א) שיהודיע"ם ממונה על דיוקנאות הצדיקים, ואמר שם על מי שהוא מחזיר את הרשעים בתשובה שהוא מעורר נפשו למעלה בייחוד באומרו אליך ה' נפשי אשא, ויהודיע"ם מוליך דיוקנו למעלה ומברכין אותה בכמה ברכות, וזה לשונו ביה שעתא אזדמן חד ממנא דאיהו גזברא על דיוקנין דצדיקיא ברזא דשמושא דאתוון דאתקרי ברזא יהודיע"ם בכתרא דשמושא דשמא קדישא, ורמיז קוב"ה וההוא ממנא אייתי דיוקניה דההוא בר נש דעביד נפשאן דחייביא וקאים ליה קמי מלכא ומטרוניתא, ואנא אסהדנא עליה שמיא וארעא דבההיא שעתא מסרין ליה ההוא דיוקנא, דהא לית לך כל צדיקא בהאי עלמא דלא חקיק דיוקניה לעילא תחות ידה דההוא ממנא, ומסרין בידיה ע' מפתחן דכל גנזיא דמאריה בהו, כדין מלכא בריך לההוא דיוקנא בכל ברכאן דבריך לאברהם כך עביד נפשאן דחייביא וכו', עכ"ל. ועוד האריכו שם במעלת המחזיר הרשעים בתשובה ואינו לעניננו פה.

351

שנ״בועוד מבואר בפרשת וישב (זוהר קצא, א) שבשכינה מצטיירים כל הדיוקנאות, ואמר שם שכאשר האדם שלם בדיוקנו, ירצה בפרצוף הנשמה הנקרא אדם, שלא חטא, כל הבריות מתיראים ממנו, כדכתיב (בראשית ט, ב) ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו', ואמר והני מילי כד נשמתא ביה, פירוש שלא פגם בגופו שתסתלק ממנו הנשמה, וכיון שיש פגם בגוף הנשמה מסתלקת ממנו והוא דומה לבהמה, כאומרו (תהלים מט, יג) ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו, ויקר האדם הוא נשמתו, ומי שחוטא וגורם שלא ילין הנשמה בו הוא נמשל כבהמות.

352

שנ״גוהקשה, והרי דניאל שכתוב בו (דניאל ו, כג) אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני, משמע שהמלאך הוא שסגר, ולא דיוקנו. ותירץ, שהמלאך עצמו הוא דיוקנו, והכוונה הדיוקן המתחקק בשכינה הנקרא מלאך וזה לשונו אמר ליה בגין דא לא אתחבל, דהא ההוא דיוקניה דבר נש זכאה איהו מלאכא ממש דסגיר פומא וקשיר לון לנטרא ליה דלא יחבלון ליה, ובגין כך אלהי שלח מלאכיה ההוא דכל דיוקנין דעלמא מתחקקן ביה ואיהו אתקיף דיוקניה ביה ולא יכילו לשלטאה בי וסגר פומייהו, ועל דא שלח מלאכיה ודאי, והאי מלאכא דכל דיוקנין מתחקקן ביה, דכתיב (תהלים קי, ו) ידין בגוים מלא גויות, איהו דלא אשתנו קמיה כל דיוקנין דעלמא, ועל דא מבעי ליה לבר נש לאסתמרא אורחוי ושבילוי בגין דלא יחטא קמי מאריה ויתקיים בדיוקנא דאדם, עכ"ל.

353

שנ״דואחר שידענו שכל דיוקנאות הצדיקים הם שם, בלי ספק שאם יהיה הדיוקן למטה פגום לא תראה הדיוקן למעלה לפני כל פמליא של מעלה, כי כל אשר בו מום לא יקרב, וכאשר יסתכל האדם בדבר זה יבוש ויכלם מעונותיו, שכל עון ועון הוא נגע ומום בנפשו, ודיוקנו למעלה מתרחק מהקדושה כמו שאמר הכתוב במצורע (ויקרא יג, מה-מו) והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא, ואמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, והפגם אשר בנשמה והתרחקה מהקדושה העליונה הוא הגורם שיתרחק הגוף למטה גם כן ממחנה ישראל, ואם האדם ישוב בתשובה לטהר מומיו בקבלת היסורין עליו, הרי הוא מטהר מצרעתו, ואם לאו הרי הצרעת ההוא קבוע בנפשו, ובעולם הזה ובעולם הבא הוא נרחק מכל פמליא של מעלה עד שיטהר, ולכן דוד המלך ע"ה פירשו ז"ל (יומא כב, ב) שנצטרע ששה חדשים, שמוטב שיעלה הפגם בגוף בעולם הזה יותר משישאר המום והצרעת בנפש ליפרע בגיהנם.

354

שנ״העוד נתבאר הקדמה זו בתיקונים ( סה, ב) היות כל הנשמות מושרשות שם, וכן לענין הרוח והנשמה, זה לשונו שימני כחותם, דא נשמתא דאיהי רשימו דילה גליפא לעילא כמא דאוקמוה ביעקב, דיוקנו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד, דכל נשמתין דאינון גזירין מתמן גליפו דילהון איהו חקוק לעילא ורשימו דילהון לתתא, וההוא גליפו דלעילא איהו חותם, ורשימו דלתתא רשימו דחותם, ומיד דרשימו דגליפו דנשמתא איהי לעילא ורשימו דילה לתתא, אתמר בה (בראשית כח, יב) והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, סלקין לעילא ומסתכלין בדיוקנא דנשמתא דנהרא בההוא גליפו ומזדעזעין מיניה, נחתין לתתא ומסתכלין ברשימו דההוא דיוקנא דלתתא וחזאן דלא אשתני מדיוקנא דלעילא ודחלין מניה, ע"כ.

355

שנ״והרי שבהיות הדיוקן התחתון כתקונו בלי פגם המלאכים יראים ממנו, מפני שלא נשתנה דיוקנו מדיוקן העליון המצוייר בכסא, ואפשר שעל זה נאמר (בראשית ט, ב) ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים. וחית הארץ הם המלאכים דשכינתא, ועוף השמים הם מלאכים דקודשא בריך הוא, על דרך שפירשו בתיקונים ( ב, ב) כי עוף השמים יוליך את הקול (קהלת י, כ), שהוא מטטרון.

356

שנ״זובזוהר (נח עא, א) פירשוהו חית הארץ וכו' כפשוטו, ואמר שבהיות צורת האדם בלי עון כל הבריות יראים ממנו, ואם לאו חס ושלום כלם שולטים בו.

357

שנ״חובפקודין של רבי שמעון (זוהר נשא קכג, ב) נתבאר פסוק זה באופן אחר, זה לשונו ובגין דכלא אתברי בהאי צולמא, דעל כל ישראל דאיהו צדיק אתמר בהון ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים וגו', ודא ממלל על בני נשא דאינון מתילין לחיון ברא לבעירן ולעופין ולנוני ימא, דאית בר נש דמזליה שור ומזליה אריה ומזליה נשר ומזליה אדם, וכל אלין למה מתפחדים מהאי דיוקנא דאינון מתמן אתבריאו, אלא משום דשם ידו"ד שריא עליה, ורזא דמלה (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ וגו', וכל מאן דפגים עובדוי אתפגים דיוקניה ושם ידו"ד לא שריא באתר פגום, עכ"ל.

358

שנ״טושם למעלה מענין זה אמר, שכפי מעשיו של אדם כך זוכה אל דיוקן הקדושה או תמורתה, וזה לשונו דכמא דאית דיוקנא טבא על צדיק, ומנהיג ליה על כל עובדין טבין לזכאה ליה לעלמא דאתי, כך אית דיוקנא בישא על רישא דחייביא לאנהגא לון בעובדין בישין דירתין גיהנם, ובגין דא אית הבל ואית הבל, אית הבל טב דאתמר (דברים ח, ג) כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, ואית הבל ביש דאתמר ביה (קהלת א, יד) גם זה הבל ורעות רוח.

359

ש״סותא חזי בעובדין דבר נש אשתמודע פרצופא דאיהו עליה ובפרצופא דאנפוי, הה"ד (ישעיה ג, ט) הכרת פניהם ענתה בם, בדיוקנא אשתמודע פרצופא דחיה שריא עליה, אם הוא אריה או שור או נשר או אדם, מהמרכבה דקוב"ה ושכינתיה, או מהמרכבה דמלאך שר הפנים, או מהמרכבה בישא דסמא"ל, או מהמרכבה דד' יסודין דעלמא, ולית בהון לא יצר הטוב ולא יצר הרע אלא כבעירן דעלמא, ובגין דא כמה הבלים אית בבני נשא כל חד למיניה ורזא דמלא (בראשית א, כד) תוצא הארץ נפש חיה למינה, ובגין דא במדה שאדם מודד בה מודדין לו, עכ"ל. ומ"ש אית הבל טב דאתמר כי על כל מוצא פי ה' וגו', הוא השכינה, וכן מבואר שם בתחלת המאמר, ע"ש.

360

שס״אונחזור לדרוש, אמר שם עוד בתקונים ( סו, א) שימני כחותם - דא נשמתא דאיהי חקוקה בכורסייא, בזמנא דאיהי אתערא לתתא בצלותא כורסייא אתער לעילא. כחותם - דא רוח דאיהו ציורא דשי"ן חקוקא במלאכיא, בזמנא דאיהי אתערא לתתא בצלותא מלאכיא אתערון עמה לעילא. על זרועך - דא נפשא דאיהי חקיקא בארבע סטרין דעלמא, בזמנא דאתערא איהי בצלותא לתתא ארבע סטרין דעלמא מתערין עמה. נשמה איהי חותמא, רוחא ציורא דאתוון דאינון חקוקין בחותמא, נפשא רשימו דאתוון בחותמא, דאינון רשימין בציורין דבר נש כרשימו דחותמא בפתקא, ובההוא רשומא דנפשא אשתמודע פרצופא בגופא דבר נש מאן אתר איהו, עכ"ל לעניננו.

361

שס״בנשאר עלינו לבאר בפרק זה ענין פגם השכינה שהתחלנו בו, אמר בתיקונים ( נב, א) זה לשונו דבר אחר (בראשית כז, ד) ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, מפקודין דעשה ולא כאשר שנאתי מפקודין דלא תעשה, פקודין דלא תעשה תליין מדחילו דיראה ואינון לרחקא השטן מנייהו דלא יתקריב לגבי כורסייא דאיהו לבא, לתבעא דינין על אברין קדישין דאינון ישראל, ולבא שכינתא בינייהו, עכ"ל. והכוונה שמצות לא תעשה הם כולם גדרים שלא יכנס סמא"ל בתוך הקדושה לעורר דינים.

362

שס״גונתבאר עוד בתיקונים ( נה, א) זה לשונו בענין דרגא תרי טעמי אמר, מאי תרי טעמי, אלא בתר דסליק לדרגיה יימר לישראל ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, מפקודין דעשה דכלילן בה"א דאברהם דכליל רמ"ח פקודין, דבהון אתקריב ה' לגבי ו', וקרבנא דא איהו קריבו דקוב"ה עם שכינתיה, ופקודין דעשה אתיהיבו מימינא, ופקודין דלא תעשה משמאלא, ואלין אינון תרי טעמי, ופקודין דעשה אינון מאכלין דקוב"ה, ופקודין דלא תעשה פרנסה דסמא"ל למאן דעבר עלייהו, ואלין הוה קריב עשו ליצחק ואמר ליה (בראשית כז, לא) יקום אבי ויאכל מציד בנו, וסמא"ל בגינייהו הוה קריב לשמאלא לאטעמא לקוב"ה מחובין דבנייהו, דאינון מאכלין מרירן, דבגינייהו אתמר (מלאכי א, ג) ואת עשו שנאתי, עכ"ל.

363

שס״דהרי מבואר כי המצות עשה הם מאכלין דקוב"ה, מפני כי כל מצוה עושה ייחוד וגורם למשוך שפע רוחני וקדוש מצד החסד, ומי שעובר על לא תעשה פרץ גדר, וגרם לסמא"ל שיכנס למעלה לעורר מדת הדין מצד הגבורה שיושפע לו חלקו, וכיון שיושפע הדין על ידי השכינה היא טועמת ממנו, והיינו לאטעמא לקודשא בריך הוא מחובין דבנייהו דאינון מאכלין מרירן, הכוונה שגורמין לעורר מרירות הדין מצד השמאל, וסוד המרירות הזה סודו הוא במה שפירש מורי ע"ה ונתבאר ענין טעימת המרירות הזה (ע' פרדס ש' הנשמה פי"א).

364

שס״העוד פירש רשב"י (אחרי עד, א) זה לשונו רבי יהודה אמר בשעתא דאסגיאו זכאי בעלמא כנסת ישראל סלקא ריחין טבין ומתברכא ממלכא קדישא ואנפהא נהירין, ובזמנא דאסגיאו חייבין בעלמא כביכול כנסת ישראל לא סלקא ריחין טבין ואטעמת מסטרא אחרא מרירא, כדין כתיב (איכה ב, א) השליך משמים ארץ וגו', ואנפהא חשוכאן. רבי יוסי אמר בשעתא דאסגיאו זכאין בעלמא, כתיב (שה"ש ב, ו) שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, ובזמנא דאסגיאו חייבין בעלמא כתיב (איכה ב, ג) השיב אחור ימינו. רבי חזקיה אמר מהכא (משלי טז, כח) ונרגן מפריד אלוף, כלומר פריש מלכא מן מטרוניתא, הה"ד (ויקרא יח, ז) ערות אביך וערות אמך לא תגלה.

365

שס״והרי נתבאר כמה גודל הפגם בבחינות שונות, אם מה שנוגע לשכינה טעימת המרירות, והיות פניה חשוכים, וטעם פניה חשוכים מפני כי בן כסיל תוגת אמו (משלי י, א), כמו שנתבאר שם עוד לקמיה, כי הוא היה ראוי לייסרו כאמרו (משלי לא, א) דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו, ואמר בגין דמלכא לא אלקי לבר נש לעלמין אלא שביק כלא בידא דמטרוניתא לאנהגא היכלא ולאלקאה ברא ולדברא ליה באורח קשוט לקבליה דמלכא, ובהיות הבן מתנהג כשורה נקרא בן חכם ישמח אב, אב סתם עד למעלה.

366

שס״זואמר שם, כאשר תקן שלמה המלך שיר השירים כמה שמחה נעשה למעלה, וכאשר בנה הבית נעשה יחוד עליון למעלה והיו כל העולמות בשמחה והארת פנים, ואמר וכל כך למה בגין דכתיב אשר יסרתו אמו, דדברת ליה לרעותא דמלכא.

367

שס״חואמר, וכד האי בר נש כמא דאמינא לא אתדבר לרעותיה דמלכא, כדין הוא ערייתא דכלא ערייתא דכל סטרין, דהא מלכא פריש ממטרוניתא ומטרוניתא אתרחקת מהיכליה, ע"כ. וזו היא בחינת נרגן מפריד אלוף, שהפגם מגיע גם כן למלך היות נפרד מהיכלו, והיינו ערות אביך וגו'.

368

שס״טוכן פירש גם כן בפרשת ויקרא (זוהר טז, ב) זה לשונו דבר אחר (משלי טז, כח) איש תהפוכות ישלח מדון, מהו ישלח, ישלח לאינון נטיען, מדון דינקן מסטרא דדינא. ונרגן מפריד אלוף, כמא דאמרן חייביא עבדין פגימו לעילא, מפריד דייחודא לא אשתכח, מפריד למטרוניתא ממלכא ולמלכא ממטרוניתא, ובגין כך לא אקרי אחד, דאחד לא אקרי אלא כד אינון בזווגא חדא, ווי לאינון חייביא דעבדין פרודא לעילא, זכאין אינון צדיקיא דאינון מקיימין קיומא דלעילא, עכ"ל. וזו בחינה ב', בענין פגם המגיע לת"ת, שכל שש קצוות הנקראות נטיעות כלם יונקין מן הדין, כאומרו ישלח מדון.

369

ש״עעוד בענין פגם המגיע לשכינה הוא מ"ש רשב"י (בראשית כב, א) שענין בן כסיל תוגת אמו, הוא, שעל ידה היתה בריאת האדם מתחלתו היותו מורכב מטוב ורע, ולכן היא הסובלת הבושה מבנה.

370

שע״אעוד נתבאר ברעיא מהימנא (קרח קעח, ב) זה לשונו שכינתא מאן דגמיל חסד עמה לית ערך לאגרא דיליה ומאן דחב לגבה לית ערך לעונשא דיליה, עכ"ל. ועוד ברעיא מהימנא פרשת צו (כח, ב) בפסוק (ויקרא ו, ו) אש תמיד תוקד על המזבח, בענין עבירה אינה מכבה תורה אבל עבירה מכבה מצוה, אמר ומאן דעבר עבירה דמכבה מצוה דאיהי נר, הכי מכבה נר דיליה דאתמר ביה (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם, מגופיה הוא כבוי, דאשתאר גופא בחשוכא והכי מאן דסליק שכינתא מאתרהא גרים כבוי לכל העולם וחשוכא לההוא אתר, וחשוכא איהי עבירה, ושפחה כי תירש גבירתה, עכ"ל.

371

שע״בוהטעם כמו שנתבאר לעיל במאמר שהעתקנו מהתיקונים שהשכינה היא כלולה מכל הספירות העליונות מכל ההוויות ומכל השמות מכל הנשמות ומהכסא והמלאכים וכו' הכל מצוייר בה, נמצא כי בהטיב האדם מעשיו עמה הוא גומל חסד עם כל העולמות הכלולות בה שכולם מאירים, וענפי הספירה הנטועות בה מעוררים שרשיהם העליונים שבזכר באופן שיעוררו להמשיך הרחמים והשפע עד מלמעלה מעלה מסבת הכל ית', ולכן אין ערך לשכרו, וכשח"ו פוגם הפגם מגיע בכל המציאויות שבה שכולם נהפכים לדין וגורם כבוי האור לכל העולמות ושישלוט חשך, שפחה במקום גבירתה, ולכן אין ערך לענשו, והאל ברחמיו יזכנו להיות מהגומלים חסד עמה אמן.

372

שע״גובזה נכלל הפרק הזה:

373

שע״דהפרק הזה יהיה בביאור שאר בחינות הפגם, יש עוד פגם בת"ת, וזה נתבאר בזוהר (יתרו פה, ב) זה לשונו תנינן כל פקודי אורייתא מתאחדן בגופא דמלכא, מנהון ברישא דמלכא ומנהון בגופא ומנהון בידי מלכא ומנהון ברגלוי, ולית מאן דנפיק מן גופא דמלכא לבר.

374

שע״הוכן בלשון הזה הובא בתיקונים ( קלא, א) ובגין כך מאן דפשע בפקודי אורייתא כמאן דפשע בגופא דמלכא, כמא דכתיב (ישעיה סו, כד) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי, בי ממש, ווי לחייביא דעברין על פתגמי אורייתא ולא ידעין מאי קא עבדין, דאמר רבי שמעון ההוא אתר דאיהו חב לגביה, ההוא אתר ממש גלי חוביה, ואמר רבי שמעון קוב"ה ממש גלי חוביה, בקוב"ה חב קוב"ה גלי חוביה, דכתיב (איוב כ, כז) יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו, יגלו שמים עונו דא קוב"ה, וארץ מתקוממה לו דא קוב"ה, תניא שמים גליין חוביה דבר נש, ובשעתא דאיהו גליא חוביה, ארץ עביד דינא בבר נש, דכתיב וארץ מתקוממה לו למעבד דינא ביה, עכ"ל. ודבריו מבוארים.

375

שע״וויצא לנו מכללות דבריו בחינה אחת ביראה, והוא כי צריך לירא שלא יחטא, כי המלך אף על פי שמראה לו כעת פנים צהובות ואינו מראה מיד הכעס, והדין כך דרך המלך להעלים הדין בקרבו, ואחר כך פורע לו הכל, כמו שפירשו בפרשת בשלח (נא, ב) בטעם למה פסוק "ויט" (שמות יד, כא) שהוא כנגד התפארת כולו ישר ואינו חציו ישר וחציו מהופך, ותירצו כי דרך המלך להעלים הדין, השוטה רואה פני המלך צהובים חוטא ואינו נשמר מדינו, אמנם הפקח אומר אף על פי שהמלך פניו צהובות שומר הדין בקרבו.

376

שע״זוהיינו יגלו שמים עונו, כי יגלוהו לעתיד מה שהיה נעלם. וארץ מתקוממה לו, כי היא הנוקמת נקם ברית, והם שתי נקימות, הא' מה שפגם בה, והב' כנגד מה שפגם בו, כענין ונרגן מפריד אלוף שפי', והאם בתחלה שותקת אף על פי שפגם מפני כי בן כסיל תוגת אמו, עד יבא האב ויגלה הפגם באבר שבו פגם, ואז היא מתקוממת לו ליסר אותו.

377

שע״חוכיוצא בזה פירש הרשב"י (ויקרא כג, ב) על פסוק וארץ מתקוממה לו, זה לשונו רבי יהודה פתח או הודע אליו חטאתו אשר חטא (ויקרא ד, כג), הודע אליו מסטרא דמאן, או ידע חטאתו מבעי ליה, מהו הודע אליו, אלא קוב"ה פקיד לכנסת ישראל לאודעא ליה לבר נש ההוא חובא דהוא חב, ובמה אודע ליה בדינהא, כד"א יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו, הודע אליו כמא דפקיד לאחרא, דתנינן בשעתא דבר נש חב קמי' קוב"ה ולא אשגח בחטאיה לאהדרא בתיובתא קמי מאריה ואשדי ליה בתר כתפיה, נשמתיה ממש סלקת ואסהידת קמי קוב"ה, כדין פקיד מלכא לכנסת ישראל ואמר או הודע אליו חטאתו אשר חטא, אושיט דינא עליה ואודע ליה חוביה, כד"א (יחזקאל טז, ב) הודע את ירושלים את תועבותיה, בתר דמטי עליה דינא כדין אתער רוחיה למהדר בתיובתא קמיה מאריה ואתכנע למקרב קרבנא, דהא מאן דלביה גס ביה, חטי ואנשי חטאיה ולא אשגח עליה, וקוב"ה זמין לקבליה ופקיד לאודעא ליה לההוא חובא בגין דלא יתנשי מיניה, עכ"ל. וכוונתו שמדת "או" שעולה שבע היא המודעת לאדם חטאו, והודע הוא צווי מקוב"ה לה שתודיע החטא לאדם.

378

שע״טוכיוצא בזה נתבאר בזוהר (חקת קפ, ב) שצריך לירא מהדין שבשכינה, שבתחלה פניה מאירים לאדם ואחר כך מכה והורג, אמר שם שהשכינה נקרא נו"ן כפופה, ואמר אחר כך, נו"ן אמאי אקרי הכי, אלא כמא דאתמר (ויקרא כה, יז) ולא תונו איש את עמיתו, דהשתא היא באנפהא נהירין ועבדא אונאה לבני נשא, לבתר מחיא כחויא ושיצי וקטיל ואמרה לא פעלתי און, עכ"ל. ועל זה צוה שלמה המלך ע"ה (משלי כ, ב) נהם ככפיר אימת מלך מתעברו חוטא נפשו, כאלו אמר מתחייב בנפשו, כמו שאמרו במשנה (אבות פ"ג מ"ד) הרי זה מתחייב בנפשו, ועל זה אמר גם כן (שם כד, כא) ירא את ה' בני ומלך.

379

ש״פעוד שם (יתרו פה, ב) אמר, שכאשר האם יושבת על הבנים עלמין כלהו בחדוא בשלמותא, מתעברא אימא כלהו מתעברן מדוכתייהו, וכתיב (דברים כב, ו) לא תקח האם על הבנים, ותנינן לא יעביד בר נש חובין לתתא בגין דאתעבר אימא מעל בנים, עכ"ל. הרי מבואר שהפגם מגיע עד לסלק האם מעל הבנים שהם השש קצוות.

380

שפ״אעוד נתבאר בתיקונים ( ח, א) שלפעמים פגם מגיע בכל אותיות ידו"ד, וזה לשונו ורזא דמלה דיכלין למהרס באתויי דשמיה, הה"ד (שמות יט, כא) פן יהרסו אל ידו"ד, ובגין דא דיהרסו לון בחובייהו צריך למבני לון בצלותהון, ע"כ.

381

שפ״בעוד מענין גודל הפגם מה שפירשו עוד בתיקונים ( יז, א) בדברי אליהו, זה לשונם ובגין דאנת מלגאו כל מאן דאפריש חד מן חבריה מאלין עשר אתחשיב כאלו אפריש בך, עכ"ל. ופירש מורי ע"ה שהוא כמשל הקורע לבושי המלך מעל המלך, והבן.

382

שפ״געוד יש פגם בכסא, וזה נתבאר בתיקונים (ג, ב) זה לשונם שכינתא אתמר בה (שה"ש א, ו) אל תראוני שאני שחרחורת, בגין דאיהי בגלות וכרסייא דילה פגומא בחובין דישראל דתמן נשמתין דישראל, ובגין דא זכאה איהו מאן דתקין לה כרסייא בצלותין דיליה בפקודין דיליה, בתר דאיהו כרסייא פגים בגינייהו ואסתלק שם ידו"ד מתמן, דאיהו לא שריא באתר פגים, הה"ד (ויקרא כא, יח) כל איש אשר בו מום לא יקרב, אוף הכי בנשמתא פגומא לא שריא, זכאה איהו מאן דאשלים נשמתיה לשריא ביה שם ידו"ד ועביד ליה כרסייא לגביה, עכ"ל לעניננו.

383

שפ״דונמצא שיפגום האדם בכסא בג' בחינות, אם שהשכינה בהיות שהכסא שלה פגומה היא מצטערת, מפני שהיא נשמה מתלבשת בתוך הכסא, וכמו שיגיע צער לנשמה בהיות הגוף פגום ומוכה ומעונה מחמת העונות, כן השכינה שהיא מתלבשת בתוך הכסא מצטערת מהפגמים שבכסא, וביאר שהפגם יגיע לכסא מפני שורש הנשמות שבכסא, וזהו דתמן נשמתין, ובהיותם פוגמות למטה פוגמות למעלה בכסא.

384

שפ״הויגיע מזה פגם בבחינה שנית, שלא יעוררו הנשמות מיין נוקבין לשכינה אחר היותם פגומות בכסא, וכדפי' לעיל.

385

שפ״וג' שהתפארת שהוא ידו"ד שהוא אדם היושב על הכסא, מסתלק מכל וכל, וזהו ואסתלק שם ידו"ד מתמן וכו'.

386

שפ״זעוד פירש רשב"י (בהעלותך קמט, ב) שבכסא מצטיירים ונכתבים כל העונות, וזה לשונו בשעתא דדינא תלי על עלמא ודינין שריין, וקוב"ה יתיב על כורסייא דדינא למידן עלמא בההוא כורסייא, כמה רשימין אתרשימו ביה כמה פתקין גניזין בגויה בגו אחמתא דמלכא, כולהו ספרין דפתיחו תמן אתגניזו, ובגין כך לא אתנשי מלה ממלכא, והאי כורסיא לא אתתקן ולא שריא אלא בחדש השביעי, דאיהו יומא דדינא, יומא דכל בני עלמא אתפקדן ביה, כולהו עברין קמי ההוא כרסיא, עכ"ל.

387

שפ״חעוד מענין הפגם המגיע לעולם המלאכים צריך לירא, כי יש ז' מלאכים שהם נקראים עיני ה' משוטטות, והם מעידים על כל פגם המצטייר בהם והולכים ומעידים לפני ע' סנהדרין, וזה נתבאר בזוהר (משפטים קז, א) זה לשונו כתיב (דה"ב טז, ט) כי ה' עיניו משוטטות בכל הארץ, אלין נוקבין, וכתיב (זכריה ד, י) עיני ה' המה משוטטים, אלין דכורין, והא ידיען אינון, דוד אמר (תהלים נא, ו) והרע בעיניך עשיתי, בעיניך, לפני עיניך מבעי ליה, אלא מאי בעיניך, אמר דוד בההוא אתר דחבנא בעיניך הוה, דהוינא ידע דהא עיניך זמינין וקיימין קמאי ולא חשבנא לון, הרי חובא דחבנא ועבדנא באן אתר הוה בעיניך.

388

שפ״טוכן נתבאר ברעיא מהימנא (אמור צט, א) סנטירא אתא ותבע דינא על כל עובדי בני עלמא כל חד וחד כפום ארחוי וכפום מה דעבד, וסהדין אתיין וסהדי על כל עובדי בני עלמא, ואלין אינון עיני ה' דאינון משטטי בכל עלמא, וכמה אינון עיני ה' דלית לון חושבנא דקא אזלי ומשטטי בכל עלמא וחמאן כל עובדי בני עלמא, ווי לאינון דלא משגיחין ולא מסתכלין בעובדיהון, דהא לגבייהו קיימין ואזלין סהדי מלכא ומשגיחין, והאי סנטירא קאים קמי מלכא ותבע דינא, פלוני עבד דינא, פלוני עבד כך, והא הכא סהדי.

389

ש״צעוד מסוג זה, שגורם שסמא"ל הטמא יכנס בין עולם המלאכים הקדושים ללמד קטיגוריא, הלא יאמרו מי שגרם שיכנס הטמא הזה המסריח בינינו, הלא ודאי יענש.

390

שצ״אעוד מענין הפגם הנוגע למלאכים, הוא שפירש בסבא (משפטים קו, ב) בפסוק (ישעיה נז, יח) ואשלם נחומים לו ולאבליו, אמר כי שני המלאכים ההולכים עם האדם תמיד לשומרו, שעליהם נאמר (תהלים צא, יא) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, בהיות האדם חוטא הם בדלים ממנו ועומדים אבלים עליו מפני חטאו. ובשובו שנאמר דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו ואשלם ניחומים לו, בראשונה, מפני ששב בתשובה והתנחם על מה שעבר, ואחר כך לאבליו - שהם המלאכים שהיו עומדים אבלים עליו, לכן ראוי שיתן אל לבו שלא יחטא שיגרום שיהיו המלאכים אבלים עליו.

391

שצ״בוהרשב"י ע"ה פירש בפקודין שלו (זוהר נשא קכג, א) שאבליו הם רמ"ח מצות המתאבלים עליו, וזה לשונו כל פקודין דעשה דהוו עתידין לשריא ברמ"ח פקודין דיליה, כלהו מתאבלין עליה, ורזא דמלה דרכיו ראיתי וארפאהו וגו' ולאבליו אלין רמ"ח פקודין דקא מתאבלין עליה, דאינון דיוקנא עילאה דשריא על רישיה דבה שריא ידו"ד, עכ"ל.

392

שצ״געוד מענין הפגם הנוגע לימים, ביארו ז"ל בפסיקתא רבתי, זה לשונם (משלי ד, כג) מכל משמר נצור לבך, אמר רבי אחא רמ"ח מצות עשה בתורה כנגד רמ"ח איברים שבאדם, שכל אבר ואבר צווח על האדם עשה בי מצוה שתחיה בזכותה ותאריך ימים, ושס"ה מצות לא תעשה כמנין ימות החמה שבכל יום, משעה שהחמה זורחת עד שהיא שוקעת צווחת ואומרת לאדם גוזרני עליך במי שהגיע ימיך ליום הזה שלא תעבור בי עבירה ואל תכריע אותי ואת כל העולם לכף חובה, עכ"ל.

393

שצ״דוכיוצא בזה פירש רשב"י (אמור צב, א) זה לשונו תא חזי תנינן יפה תענית לחלום כאש לנעורת, ועקרא דתעניתא בההוא יומא ממש, לאו ביומא אחרא, מ"ט בגין דלית לך יומא לתתא דלא שלטא ביה יומא אחרא עילאה, וכד איהו שארי בתעניתא דחלמא אוליפנא דההוא יומא לא אתעדי עד דאתבטל ההוא גזרה, ואי דחי ליה ליומא אחרא הא שולטנא דיומא אחרא הוא ולא עאל יומא ביומא אחרא דחבריה, כהאי גוונא לית לך יום דלא אתמנא עליה יומא עילאה לעילא, ובעי בר נש לאסתמרא דלא יעביד פגימו בההוא יומא ולא יתפגים קמי שאר יומין אחרנין.

394

שצ״הותנינן בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא, אי בר נש עביד עובדא לתתא כדקא יאות הכי אתער חילא כדקא יאות לעילא, עביד בר נש חסד בעלמא אתער חסד לעילא, ושארי בההוא יומא ואתעטר ביה בגיניה אתדבר בר נש לרחמי לתתא אתער רחמי על ההוא יומא ואתעטר ברחמי בגיניה ההוא יומא קאים עליה למהוי אפטרופא בגיניה בשעתא דאצטריך ליה, דגוונא דא בהפוכא דדא, ועל כלא אי עביד בר נש עובדא דאכזרי דבי אתער בההוא יומא ופגים ליה ולבתר קאים עליה לאכזרי לשיצאה ליה מעלמא, בההיא מדה דבר נש מודד בה מודדין ליה, עכ"ל.

395

שצ״ווכיוצא במאמר זה פירש רשב"י (ויחי רכד, א) שהוא מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קלט, טז) ימים יוצרו, שהימים עצמם יש להם יצירה והויה, שבהם מתלבשת הנשמה אחר יציאתה מן העולם, כפי המעשים אשר תקנה בהם, וזה לשונו רבי יהודה פתח ואמר (ישעיה מב, יח) החרשים שמעו והעורים הביטו לראות, החרשים שמעו אלין בני נשא דלא צייתין למלולי אורייתא ולא פקחין אודנייהו למשמע לפקודא דמאריהון, והעורים דלא מסתכלין למנדע על מה אינון קיימין, דהא בכל יומא ויומא כרוזא נפיק וקרי ולית מאן דישגח, דתניא אינון יומין דבר נש כד אתבריאו בההוא יומא דנפק לעלמא כולהו קיימי בקיומייהו ואזלין וטאסין בעלמא, נחתין ואזהרן לבר נש כל יומא ויומא בלחודוי, וכד ההוא יומא אתי ואזהר ליה ובר נש עביד בההוא יומא חובא קמי מאריה, ההוא יומא סליק בכסופא ואסהיד סהדותא וקאים בלחודוי לבר, ותאנא בתר דקאים בלחודוי יתיב עד דבר נש עביד מניה תשובה, זכה תב ההוא יומא לאתריה, לא זכה ההוא יומא נחית ואשתתף בההוא רוחא דלבר ותב לביתיה ואתקן בדיוקניה דההוא בר נש ממש בגין לאבאשא ליה ודייר עמיה בביתא, ואית דדיוריה לטב אי הוא זכי, ואי לאו דיוריה עמיה לביש. בין כך ובין כך אתפקדן אינון יומין וחסרין ולא עאלין במניינא דאינון דאשתארן, ווי לההוא בר נש דגרע יומוי קמי מלכא קדישא ולא שביק לעילא יומין לאתעטרא בהו בההוא עלמא ולאתקרבא בהדייהו קמי מלכא קדישא.

396

שצ״זתא חזי, כד קריבו אינון יומין קמי מלכא קדישא, אי הוא זכאי האי בר נש דנפיק מעלמא סליק ועאל באינון יומין, ואינון לבושי יקר דמתלבשא ביה נשמתיה, ואינון יומין הוו דזכה בהו ולא חב בהו, ווי לההוא דגרע יומוי לעילא דכד בעאן לאלבשא ליה ביומוי אינון יומין דפגים איהו בחובוי חסרין מההוא לבושא ואתלבש במנא חסרא, כ"ש אי סגיאין אינון ולא להוי ליה לבר נש במה דאתלבש בההוא עלמא, כדין ווי ליה ווי לנפשיה דדיינין ליה בגיהנם על אינון יומין, יומין על יומין על חד תרין, דכד נפיק מהאי עלמא לא אשכח יומין דאתלבש בהו ולא הוי ליה לבושא במה דאתכסי, זכאין אינון צדיקיא דיומיהון כולהון טמירין אינון לגבי מלכא קדישא ואתעביד מנייהו לבושי יקר לאתלבשא בהו בעלמא דאתי, עכ"ל.

397

שצ״חואמר אחר כך שעל זה נאמר (בראשית כד, א) ואברהם זקן בא בימים, פירוש שנכנס ונתלבש בימים כולם, שהיו מתוקנים כראוי.

398

שצ״טהרי מבואר בעונש מי שאינו מתקן כל ימיו כראוי, דדיינין ליה בגיהנם יומין על יומין על חד תרין, והטעם, כי אחר היות כל ימי האדם לבוש אחד שלם והוא שיעור קומה שלימה שבהם מתקן האדם נשמתו להלבישה, וכל פגם שיהיה ביום אחד הוא פגם בכל הלבוש, שנמצא לבושו קרוע.

399

ת׳וכן נתבאר בגמרא (חגיגה ה, ב), אמר שם על רב אידי שהיה הולך ג' חדשים ללמוד יום אחד וחוזר לביתו ג' חדשים, ודרש עליו רבי יוחנן (ישעיה נח, ב) ואותי יום יום ידרושון, כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה כאלו עסק כל השנה כולה, ואמר וכן במדת פורענות, דכתיב (במדבר יד, לד) במספר הימים אשר תרתם את הארץ, וכי ארבעים שנה חטאו, והלא ארבעים יום חטאו, אלא לומר לך כל העובר עבירה אפילו יום אחד בשנה מעלה עליו הכתוב כאלו עבר כל השנה כולה, עכ"ל.

400

ת״אוהטעם כמה שפירשתי, שאחר שהימים הם לבוש לנשמה, והיום הוא חלק שיעור קומה קטנה מהלבוש, נחשב עליו כאלו פגם בכל השנה, ולכן צריך זהירות גדול לבל יפגום שום יום מימיו, ואם ח"ו פגם שישוב ביומו, כענין (אבות פ"ב מ"י) שוב יום אחד לפני מיתתך, שפירשו ז"ל (שבת קנג, א) שנמצאו כל ימיו בתשובה. ופירש מורי ע"ה שהכוונה שיאירו ימיו מסוד התשובה העליונה, כמו שבעשרת ימי תשובה התשובה מתקנת כל ימי השנה מפני שכלם חוזרים אליה, כן בחזרה כל יום ויום לבדו מאירים מהתשובה, ונמצאו כלם מתוקנים קודם בוא יום הדין של ראש השנה ועשרת ימי תשובה.

401

ת״בוכן אמר רשב"י (ויחי רכ, א) זה לשונו אבל זכאי חסידי, בכל יומא מסתכלי בלבייהו כאלו ההוא יומא מסתלקי מעלמא ועבדין תיובתא שלימתא קמי מאריהון, ולא יצטרכון למלה לאחרא בעלמא דאתי, עד כאן לשונו. ומה שאמר ולא יצטרכון למלה אחרא, הכוונה על מה שנתבאר כי הצלם מסתלק מהאדם ותלוי אם ישוב בתשובה אם לא, וכן בענין הפתקין הנמסרים ביד השלוחין שנתבאר שם.

402

ת״גונחזור לעניננו, שאמר דדיינין ליה בגיהנם יומין על חד תרין, יצא לנו מזה שכיון שמענישין אותו על חד תרין ראוי שבשובו בתשובה יעשה מצות ותורה בכל יום על חד תרין, וירבה במצות תפלין ערב ובוקר וכל האפשר בידו, וכן לבקר חולים, וכן מרבה בצדקה, וכיוצא לכל מצות גמילות חסדים, וישוב בתשובה, כי בתשובה מתקן הימים החסרים, וזו היא מעלה גדולה לתשובה.

403

ת״דועוד מענין הפגם הנוגע לימים, הוא שפירשו המפרשים שבי"ב שעות היום והלילה מתגלגלים י"ב צרופי ידו"ד, בכל שעה צרוף אחד, ואם ח"ו פוגם הוא פוגם באותה ההויה המתגלגלת באותה שעה, וזה דומה למה שאמר החסיד (ע' חוה"ל ש' עבודת האלהים פ"ה) אל תמרוד באדונך והוא משגיח בך.

404

ת״הועוד פירשו, כי יש תתר"ף חלקים בשעה, וכנגדם שם בן ד' המתגלגל בצירוף נקודו באלפא ביתא תתר"ף צירופין, ואמר שתתר"ף חלקים אלו שבשעה הם תתר"ף נשימות שאדם מנשים, ועל כל נשימה ונשימה יש אות משם בן ד' הנותן בו חיות הנשימה ההיא, וזהו (דברים ח, ג) כי על כל מוצא פי ידו"ד יחיה האדם, וכיון שהשי"ת הוא הנותן הנשימה והחיים, ראוי שיהיו כל נשימותיו לעבודת הבורא. ולזה כיוונו רבותינו ז"ל בבראשית רבה (יד, ט) בפסוק (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל יה, ר' לוי בשם ר' חנינא אמר על כל נשימה ונשימה שהוא נושם צריך לקלס להקב"ה שנאמר כל הנשמה תהלל יה, עכ"ל.

405

ת״ווכשיסתכל האדם בדבר הזה יירא מלחטוא וינהג בעצמו ענוה ושפלות, כי איך יחטא ויקל ראשו בחיים שהשי"ת ממ"ה משפיע בו. והיה אומר מורי ע"ה כי על זה קראו בספרי היכלות (רבתי יח, ד) לשי"ת מלך עלוב, כי אין לך עלבון גדול מזה שבחיים שהוא יתברך שופע באדם, ובאברים שהכין לו לעובדו, יחטא לו. וימשול בזה למלך שנתן לעבדו מעות לקנות לחם שיתפרנס בו, בא העבד וקנה מהמעות מקל להכות לאדונו, היש לך עבד רע גדול מזה, ועם כל זה השי"ת הוא עלוב ועובר על פשע ומאריך אפו, כל שכן נוצר מטפה סרוחה שראוי לעבור על מדותיו, כמו שנאריך בעזרת ה'.

406

ת״זוכלל כל הפגמים כלל הרשב"י ע"ה (נשא קכב, א) במלות קצרות אלו, זה לשונו כל מאן דעבר על פקודי אורייתא כביכול פגים לעילא פגים לתתא פגים לגרמיה פגים לכל עלמין, שאינון מפרישי ימיו וכו', עכ"ל.

407

ת״חובזה נכלל הפרק הזה:

408

ת״טיש עוד כמה פרטים ביראה מחמת הדין, צריך לירא מכמה עדים המעידים עליו בכל יום כדפירשו רבותינו ז"ל (חגיגה טז, א) אל תאמינו ברע (מיכה ז, ה), דרש רבי יהודה בר נחמיה מתורגמניה דריש לקיש, מאי דכתיב אל תאמינו ברע אל תבטחו באלוף, אם יאמר לך יצר הרע חטא והקב"ה מוחל לך אל תאמין בו, שנאמר אל תאמינו ברע, ואין רע אלא יצר הרע, שנאמר (בראשית ח כא) כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ואין אלוף אלא הקב"ה שנאמר (ירמיה ג, ד) אלוף נעורי אתה.

409

ת״ישמא יאמר אדם מי מעיד בי, אבני ביתו וקורות ביתו מעידים בו, שנאמר (חבקוק ב, יא) כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה. רבי שילא אמר שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מעידים בו, שנאמר (תהלים צא, יא) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. רבי חידקא אומר נשמתו של אדם מעידה בו, שנאמר (מיכה ז, ה) משוכבת חיקך שמור פתחי פיך, אי זו היא דבר שהיא בחיקו של אדם הוי אומר זו נשמה. וחכמים אומרים אבריו של אדם מעידים בו, שנאמר (ישעיה מג, יב) ואתם עידי נאם ה' ואני אל, עכ"ל.

410

תי״אוברעיא מהימנא (שופטים ערה, א) ביארו המאמר וזה לשונם ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין מי מעיד על האדם קורות ביתו, ולא עוד אלא אנשי ביתו מעידין עליו, מאי קורות ביתו, אינון קורות דלבא, (ישעיה לח, ב) ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, מלמד שהתפלל חזקיה מקירות לבו, אנשי ביתו אינון רמ"ח אברים דיליה, דהכי אוקמוה מארי מתניתין רשע עונותיו חקוקים על עצמותיו, ובגינה אתמר מי מעידין על האדם קורות ביתו, וגרמין בנויין על מוחא דאיהו מיא, ועלייהו קא רמיז (תהלים קד, ג) המקרה במים עליותיו, המקרה לשון קורות, ואמאי בגרמין יתיר מבשרא וגידין ומשכא, בגין דגרמין אינון חוורין וכתיבא אוכמא לא אשתמודעא אלא מגו חוורו, כגוונא דאורייתא דאיהי חוורו מלגאו אוכם מלבר, חוורו מלגאו אור וחשך, ואית חשך תכלת, ואתמר ביה (תהלים קלט, יב) גם חשך לא יחשיך ממך, ותכלת איהו נוקבא לגבי חוורי.

411

תי״בולא עוד, אלא דגופא על גרמין עתיד למיקם, ובגין דא זכווי וחובוי חקוקין על גרמין דיליה, ואם יזכה יקום גופא על גרמין דיליה, ואי לאו לא יקום, וכמעט לא יהא ליה תחיית המתים. ולא עוד אלא תרין סהדין על בר נש עין רואה ואוזן שומעת, וב"ד סופר ודן חובוי, ולא עוד אלא שמשא וסיהרא סהדין על בר נש כמא דאוקמוה וכו', עד כאן לשונו לענייננו.

412

תי״גוהנה בהקדמת המאמר הזה שאמר שהרשע עונותיו חקוקין על עצמותיו וכמעט שאין לו תחית המתים, נבין (משלי ה, יא) ונהמת באחריתך בכלות בשרך ושארך ואמרת איך שנאתי מוסר, והענין כי כל אדם סתם אפילו צדיק, אין לו צער אלא בהיות לבוש הבשר קיים, שקשה רמה למת כמחט בבשר החי, שנאמר (איוב יד, כב) אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, וכמו שפירשתי בסוף פרק יב מהשער הזה, שאחר עיכול הבשר הצדיק יש לו מנוחה ויש לו חלוץ עצמות, שנאמר (ישעיה נח, יא) ועצמותיך יחליץ. אמנם הרשע אחר דין הבשר ודין הקבר נשאר לו עונותיו על עצמותיו, ואז הוא נוהם ואומר איך שנאתי מוסר וכו', וזהו באחריתך בכלות בשרך ושארך, שהוא אחרית אכול הבשר בקבר, ואמרת וגו'.

413

תי״דעוד ירצה בשרך ושארך, להורות לנו שכל תאוות העולם הזה הוות ונפסדות, והטעם כי הבשר היא מהקליפה ולכך שולטת בה הרקבון, זולתי הצדיקים הגמורים המזככים בשרם בעולם הזה שאין רמה שולטת בהם במיתתם.

414

תי״הוהנה עיקר האיברים המתאוים תאוה גשמית הוא על ידי הברית, והברית יקרא בשר, שנאמר (ירמיה יא, טו) ובשר קדש יעברו מעליך, והוא מתאוה לאשתו הנקראת שאר כאומרו (ויקרא כא, ב) כי אם לשארו הקרוב אליו, ופירשו רבותינו ז"ל אין שארו אלא אשתו. וכאשר יחשוב האדם שכל האיברים המתאוים התאווה יתבטלו ויכלו, יבא להמנע מלרדוף אחר הבלי העולם הכלים והנפסדים, ואל זה כיון באומרו בשר"ך ושאר"ך. וכיון באומרו בשרך בכנוי לנכח, להורות שהבשר שהאדם מגדל מעצמו בהיותו נמשך אחר הבלי העולם הוא הבלה ונפסד, אבל מי שקדש בשרו ולא נהנה מתענוגי העולם אלא מסעודת מצוה כדפירשתי בשער הקדושה פרק טו, אותו הבשר אין הקליפה שולטת בו.

415

תי״ווכן על דרך זה יובן פסוק (איוב יד, כב) אך בשרו עליו יכאב, כי בשרו שהוא גדל הוא שעליו יכאב, ונפשו עליו תאבל היאך משך עליו הקליפה, אבל הבשר שנתגדל על ידי סעודות מצוה אין עליו כאב ואין נפשו מתאבלת ח"ו ע"כ.

416

תי״זומאמר ר' שילא שאמר שהמלאכים ההולכים עמו הם המעידים בו, נראה שכך הם דברי הרשב"י ע"ה (וישב קצא, א) זה לשונו ועכ"ד בעי ליה לבר נש למבדק בחובוי בכל יומא ויומא, דהא כד בר נש קאים מערסיה תרין סהדין קיימין קמיה ואזלי בהדיה כל יומא, בעי בר נש למיקם, אינון סהדי אמרי ליה בשעתא דאפתח עינוי עיניך לנכח יביטו ועפעפיך יישירו נגדך (משלי ד, כה), קם ואתקין רגלוי למהך אינון סהדין אמרין ליה פלס מעגל רגליך וגו', וע"ד כד אזיל בר נש בכל יומא בעי ליה לאשתמרא מחובוי בכל יומא ויומא, כד אתי ליליא בעי לאסתכלא ולמבדק בכל מה דעבד כל ההוא יומא בגין דייתוב מנייהו, ויסתכל בהו תדיר בגין דייתוב קמי מאריה כד"א (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, בגין דייתוב מינייהו, עד כאן לשונו. הרי שאמר בפירוש שהעדים המזהירים ומעידים בו הם הב' מלאכים.

417

תי״חובסוף פרשת שלח לך (קעה, ב) הוסיפו עוד קם למללא, סהדייא אמרי (תהלים לד, יד) נצור לשונך מרע וגו', אושיט ידוי במלי דעלמא, סהדייא אמרי (שם לד, טו) סור מרע ועשה טוב, אי ציית להו יאות ואית לאו כתיב (זכריה ג, א) והשטן עומד על ימינו לשטנו, כלהו סהדין עליה בחובוי לעילא, אי בעי בר נש לאשתדלא בפולחנא דקוב"ה כולהו סהדין סניגורין קמיה וקיימין לאסהדא עליו טבאן בשעתא דאצטריך ליה, עכ"ל.

418

תי״טעוד הוסיף הרשב"י בעדות התורה שהיא מעידה עליו, והטעם, דכתיב (דברים לא, כו) לקוח את ספר התורה והיה שם בך לעד, וזה לשונו (ויחי דף רכז, א) בענין בארבעה פרקים העולם נדון, אמרו שם שבד' פרקים אלו נדונים בני אדם, ואמר אחר כך ובכל יומא ויומא ספרין פתיחן ועובדין כתיבין ולית מאן דישגח ולית מאן דירכין אודניה ואורייתא אסהידת ביה בכל יומא וקלא קרי בחילא (משלי ט, ד) מי פתי יסור הנה חסר לב ואמרה לו, ולית מאן דיצית לקליה. תאנא בשעתא דבר נש קאים בצפרא סהדין קיימין לקבליה וסהדין ביה, והוא לא אשגח, נשמתא אסהידת קמיה בכל עידן ובכל שעתא, אי אצית יאות ואי לאו הא ספרין פתיחין ועובדין כתיבין, עכ"ל.

419

ת״כואמר עוד שם לקמיה תאנא, בזמנא דדיינין ליה לבר נש לעילא, סלקין לנשמתיה לבי דינא ודיינין על מימרהא והיא אסהידת בכלא ואסהידת בכל רעיוני דבר נש, ובעובדין לא אסהידת דהא כלהו בספרא כתיבין, עכ"ל.

420

תכ״אורבותינו ז"ל (ילקוט משלי רמז תתקנט) פירשו כיוצא בזה בפסיקתא רבתי, בפסוק (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם, אמר רבי אחא הנפש מגדת כל דבר ודבר שאדם עושה במטמוניות בחשך ובגלוי, ודפתראות כתובות לפני הקב"ה על מה שבני אדם עושים, לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מוכיח לכל אחד ואחד מעשיו והם עומדים תמהים, משל לאחד שהיה נשוי בתו של מלך והוא משכים ושואל בשלומו של מלך בכל יום, והמלך אומר לו כך וכך עשית בביתך, כך וכך כעסת, כך וכך הכית את עבדיך, והיוצא יוצא ואומר לבני פלטין שלו, מי אמר שכך עשיתי, מנין הוא יודע, אמרו לו שוטה שבעולם בתו אתה נשוי ואתה אומר מנין הוא יודע, בתו מגדת לו, כך הנפש ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב, ז), והיא מגדת לו כל מה שהוא עושה, עכ"ל.

421

תכ״בעוד פירשו בתקונים (קמב, ב) שהשכינה היא מעידה על מעשים שבסתר, זה לשונם ואית חובין דאינון בסתר ולא יכלין לאסהדא בהון מלאכין דאזלין עם נשמתא דאתמר בה (תהלים צא, יא) כי מלאכיו יצוה לך, הא שכינתא סהידת עלייהו, הה"ד (ירמיה כג, כד) אם יסתר איש במסתרים, בגין דשכינתא על רישיה דאתמר בה (פ"ב מ"א) דע מה למעלה ממך, עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבין, עכ"ל.

422

תכ״גומלבד שהשכינה מעידה על המעשים שבסתר גם כן היא מעידה על כל המעשים אפילו שבגלוי, וזה אחר הברית שכרת יהושע עם בני ישראל בשכם, שנאמר שם (יהושע כד, כו) ויקח אבן גדולה ויקימה שם תחת האלה אשר במקדש ה', ונאמר (שם כד, כז) ויאמר יהושע אל כל העם הנה האבן הזאת תהיה בנו לעדה כי היא שמעה את כל אמרי ה' אשר דבר עמנו והיתה בכם לעדה פן תכחשון באלהיכם, ולפי הפשט פסוק זה אין לו הבנה, אלא הענין כי האבן הזאת היא רמז לאבן בוחן פנת יקרת צור ישראל היא השכינה, ולכך היא שמעה והיא עדה וכו'.

423

תכ״דוכן ביאר הרשב"י ע"ה עוד (ויחי רכב, ב) תאנא רבי שמעון פתח ואמר (דברים כט, כח) הנסתרות לה' אלהינו וגו', הנסתרות תא חזי כמה אית ליה לבר נש לאזדהרא מחובוי ולאסתכלא דלא יעבר על רעותא דמאריה, דתנינן כל מה דבר נש עביד בהאי עלמא בספרא כתיבי אינון עובדין ועאלין בחושבנא קמי מלכא קדישא וכלא אתגליא קמיה, הה"ד (ירמיה כג, כד) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה', אי הכי היך לא יסתמר בר נש למיחב קמי מאריה, ותנינן אפילו ההוא מה דחשיב בר נש ואסתליק ברעותיה, כלא אסתמר קמי קב"ה ולא אתאביד מניה, עכ"ל לענייננו.

424

תכ״העוד פירוש רבותינו ז"ל בספרי, וכן פירשו גם כן בתיקונים ששמים וארץ הם עדים על מעשי האדם, זה לשונם בספרי (ילקוט פר' האזינו רמז תתסח) ד"א האזינו השמים, היה רבי בנאה אומר, בזמן שאדם מתחייב אין פושטין בו יד אלא עדיו שנאמר (דברים יז, ז) יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו, ואחר כך בני אדם ממשמשין ובאין ויד כל העם באחרונה, כך בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מה נאמר בהם (שם יא, יז) ועצר את השמים, ואחר כך פורענות ממשמשת ובאה שנאמר ואבדתם מהרה, ובזמן שישראל עושים רצונו של מקום מה נאמר בהם (הושע ב, כג) והיה ביום ההוא נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ והארץ תענה את הדגן וזרעתיה לי בארץ, עכ"ל.

425

תכ״וובתיקונים אמר וכמא דאתמר עדות בעלמא תתאה, הה"ד (איכה ב, יג) מה אעידך ומה אדמה לך, אית עדות בשמים ובארץ, הה"ד (דברים ל, יט) העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ, עכ"ל.

426

תכ״זוכן ברעיא מהימנא (שופטים ערה, א) ועוד, קוב"ה ושכינתיה סהדין על בר נש, הה"ד העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ, את השמים - ההוא דאתמר ביה (מל"א ח, ל) ואתה תשמע השמים, ואת הארץ - ההוא דאתמר בה (ישעיה סו, א) והארץ הדום רגלי. עוד תרין סהדין עמודא דאמצעיתא וצדיק, ואינון עֵד מן שמע אחד, עֵד מן ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, עכ"ל.

427

תכ״חצריך עוד לירא מהדין המתוח עליו בכל יום ובכל שעה, כמו שפירשו ז"ל (ר"ה טז, א) על פסוק (איוב ז, יח) ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו, תניא רבי יוסי אומר אדם נדון בכל יום שנאמר ותפקדנו לבקרים, רבי נתן אומר בכל שעה שנאמר לרגעים תבחננו, רב חסדא אמר מהכא (מל"א ח, נט) לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו, עכ"ל.

428

תכ״טעוד אמרו במסכת שבת פרק ב' (לב, א) תנו רבנן, מי שחלה ונטה למות אומרים לו התודה שכן דרך כל המומתין מתודין, אדם יוצא לשוק יהא דומה כמי שנמסר לסרדיוט, חש בראשו יהא דומה כמי שנמסר בקולר, עלה למטה ונפל יהא דומה כמי שהעלוהו בגרדום לידון, אם יש לו פרקליטין גדולים נצול ואם לאו אינו נצול, אלו הם פרקליטין גדולים של אדם תשובה ומעשים טובים, עכ"ל לעניננו.

429

ת״לעוד אמרו ז"ל (מדרש תהלים יז) בפסוק (תהלים יז, ח) שמרני כאישון בת עין, אמר רבי אלעזר אמר הקב"ה נרי בידך ונרך בידי, נרי בידך (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור, נרך בידי (שם כ, כז) נר ה' נשמת אדם, אם שמרת שלי אשמור שלך, עכ"ל.

430

תל״אובזוהר פרשת צו (ל, ב) זה לשונו רבי חזקיה פתח (תהלים קמה, יז) צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו, צדיק ה' בכל דרכיו, הא תנינן כמה אית לון לבני נשא לאסתכלא ביקרא דמאריהון ולא יסטו מארחייהו לבר, דהא בכל יומא ויומא דינא תלי בעלמא בגין דעלמא על דינא אתברי וקיימא, ועל דא בעי בר נש לאסתמרא מחובוי דלא ידע זמנא דדינא שריא עלוי, יתיב בביתיה דינא שריא עלוי, נפיק מביתיה לבר דינא שריא עלוי, ולא ידע אי יתוב לביתיה אי לאו, נפק לארחא על אחת כמה וכמה, דהא כדין דינא נפקא קמיה, הה"ד (שם פה, יד) צדק לפניו יהלך. בגין כך בעי בר נש לאקדמא רחמי קמי מלכא בגין דישתזיב מן דינא בשעתא דשריא בעלמא, דהא כל יומא ויומא דינא שריא בעלמא, הה"ד (שם ז, יב) ואל זועם בכל יום, עכ"ל.

431

תל״בועוד (קרח קעז, א), רבי חייא פתח (משלי טז, יד) חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה, כמה אית להו לבני נשא לאסתמרא מחובייהו ולנטרא עובדייהו, דהא בכל יומא ויומא עובדין במתקלא סלקין ומשגיחין עלייהו לעילא ואכתיבו קמיה וע"ד בעי בר נש לאזדהרא מחבוי, דהא כמה זמנין עלמא אתדן, עכ"ל לעניננו.

432

תל״געוד צריך לירא כי במדה שאדם מודד בה מודדין לו שאם הוא גובר על יצרו גורם להגביר צד החסד על צד הדין ואז טוב לו, ואם חס ושלום הוא בהפך גורם להגביר עליו צד הדין ואז יסורים באין עליו.

433

תל״דוכיוצא בזה פירשו בתיקונים (צג, ב) זה לשונם ואמאי אתקרי מטטרון מטה, דלזמנין מטה כלפי זכו לצדיקיא, ולזמנין מטה כלפי חובא לרשיעיא, ובגין דא אתהפך ממטה לנחש לרשיעיא לאלקאה לון ביה, ומנחש למטה לצדיקיא למיהב לון ביה אגרא, דהכי איהו האי מלאכא לקוב"ה כגוונא דנשמתא דרכיב על גופא, וצדיק בהאי אתר אתמר (שמ"ב כג, ג) צדיק מושל יראת אלהים, בגין דאיהו מהפך דינא לרחמי, ובהאי אתר צריך שנוי מעשה בגין דאתהפך מדינא לרחמי, ושנוי השם ושנוי מקום, וקוב"ה דאיהו מלגאו, אתמר ביה (מלאכי ג, ו) אני ה' לא שניתי, דאיהו רחום וחנון לית ביה דינא כלל ולא שנויין, וכד בר נש שליט על יצריה אתהפך נחש למטה ואם יצריה שליט עליה אתהפך ממטה לנחש, עכ"ל.

434

תל״הועוד ירצה בענין במדה שאדם מודד בה מודדין לו, כי כפי מה שהתעורר הדין למעלה אותו השיעור עצמו יושפע לחיצוני שיפרע ממנו, והיינו (איוב לד, יא) כי פועל אדם ישלם לו, שפירש רשב"י (קרח קעז, א) זה לשונו כי פועל אדם ישלם לו, הא בר נש אזיל בהאי עלמא ועביד עבידתוי וחטי קמיה מאריה, ההוא עובדא תלייא עליה לאשלמא ליה דינא, הה"ד כי פועל אדם ישלם לו, ההוא עובדא ישלם לו. ועם כל דא אם ישים אליו לבו, כיון דבר נש שוי לביה ורעותיה לאתבא קמי מאריה, רוחו ונשמתו אליו יאסוף, בצרורא דחיי, ולא שביק לנפשיה לבר לאיתדנא בדינא אחרא.

435

תל״ווהיינו מה שפירשו גם כן בתיקונים (יב, א) בענין (ירמיה ה, כב) אשר שמתי חול גבול לים, זה לשונם ולית ים אלא אורייתא, מאן דעבר עליה כאלו חוזר עלמא לתהו ובהו, ושבת שקילא לכל אורייתא מאן דעבר עליה כאלו חזר עלמא לתוהו ובוהו, ובגין דא קרא סמיך ליה [לענין בראשי"ת יר"א שב"ת] (בראשית א, ב) והארץ היתה תהו ובהו, דאיהו חול לים כחוליא דשלשלאה לכלבא, מאן דאפיק ליה משלשלאיה גרים ליה כמה נשוכין דיסורין דנשיך ליה, ובגיניה אמר דוד (תהלים כב, כא) הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי, ודא סמאל דאיהו תפיס בקולר וכו', עכ"ל לעניננו.

436

תל״זובזה יובן עונש לעובר על כל לא תעשה שבתורה, כי מצות לא תעשה הם גדרים וסייגים לתפוס סמא"ל בקולר ושלא להתירו, והעובר מתיר החבל, ולכן יגרום רעה לעצמו שינשך ביסורין בעולם הזה, או בעולם הבא אם לא נתייסר בעולם הזה.

437

תל״חוכן אמר עוד בתנא דבי אליהו (רבה פי"א) בפסוק (שמ"א ו, יט) ויך באנשי בית שמש, זה לשונו על הכל הקדוש ברוך הוא פורע מדה כנגד מדה, לפי שהיו בני עלי מקולקלים במעשיהם יצאו למלחמה ונהרגו מישראל ארבעת אלפים, אמרו ישראל למה נגפנו ה', אמר הקדוש ברוך הוא כשהיו מכעיסים לפני בעזרת ישראל ובעזרת הנשים לא אמרתם כך. שלחו והביאו ארון הברית והריעו תרועה גדולה שאין בה ממש, על אותה שעה אמר (ירמיה יב, ח) נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, מיד נהרגו שלשים אלף ונשבה ארון הברית.

438

תל״טואף בפלשתים היתה מכה רבה, שנאמר (שמ"א ו, ב) ויקראו פלשתים לכהנים ולקוסמים, ואף על פי שהיו הכהנים עובדי ע"א, היתה בהם דרך ארץ שאמרו אל תשלחו אותו ריקם. וכשחזר ובא על דרך בית שמש והיו רחוקים מבית שמש כאלפים אמה במדה, אמרו נטול הבגדים ונניחם במקום צנוע ונראה מה הם עושים לאלהיהם שכך כבדנוהו, וכן עשו לקחו בגדיהם ונתנום במקום מוצנע שהיה להם.

439

ת״מואנשי בית שמש, כיון שראו את הארון היה להם ליטול את בגדיהם ולהניחם על פניהם וליפול לפניו כשעה או שתים או שלש עד שיתכסה הארון של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, והם לא עשו כן אלא כשראו את הארון היו שוחקים וזוקפים ועומדים ומרקדים ומדברים דברים יתרים, שנאמר (שמ"א ו, יג) ובית שמש קוצרים וגו' ונטלו את הארון והלכו להם, לפיכך נפל מישראל חמשים אלף וסנהדרי גדולה עמהם, שנאמר ויך באנשי בית שמש וגו', ומי הרג את כל אלו אנשי בית שמש הרגו אותם שלא היתה בהם דרך ארץ, מכאן אמרו במדה שאדם מודד וכו', בוודאי רבון העולמים (תהלים לו, ז) צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה, עכ"ל.

440

תמ״אועוד פירשו כמה דברים בענין במדה שאדם מודד בה מודדין לו, ואעתיק מקצת מהם לא כולם שלא להאריך. תנן במתניתין (סוטה פ"א מ"ז) במדה שאדם מודד בה מודדין לו, היא קשטה עצמה לעבירה המקום נוולה, היא גלתה את עצמה לעבירה המקום גלה עליה, ירך התחיל בעבירה תחילה ואחר כך הבטן, לפיכך תלקה הירך תחלה ואחר כך הבטן ושאר כל הגוף לא פלט. שמשון הלך אחר עיניו לפיכך נקרו פלשתים את עיניו, שנאמר (שופטים טז, כא) ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו. אבשלום נתגאה בשערו לפיכך נתלה בשערו, ולפי שבא על עשר פלגשי אביו, לפיכך נתנו בו עשר לונביות, שנאמר (שמ"ב יח, טו) ויסבו עשרה נערים נושאי כלי יואב. ולפי שגנב שלש לבבות, לב אביו ולב בית דין ולב ישראל, שנאמר (שם טו, ו) ויגנוב אבשלום את לב אנשי ישראל לפיכך נתקעו בו ג' שבטים, שנאמר (שם יח, יד) ויקח שלשה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום.

441

תמ״בוכן לענין הטובה, מרים המתינה למשה שעה אחת, שנאמר (שמות ב, ד) ותתצב אחותו מרחוק, לפיכך נתעכבו לה ישראל ז' ימים במדבר, שנאמר (במדבר יב, טו) והעם לא נסע עד האסף מרים. יוסף זכה לקבור את אביו ואין באחיו גדול ממנו, שנאמר (בראשית נ, ט) ויעל יוסף לקבור את אביו ויעל עמו גם רכב גם פרשים, מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה, משה זכה בעצמות יוסף ואין בישראל גדול ממנו, שנאמר (שמות יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, מי לנו גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא המקום, שנאמר (דברים לד, ו) ויקבור אותו בגיא, ולא על משה בלבד אמר אלא על כל הצדיקים, שנאמר (ישעיה נח, ח) והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך, ע"כ. וכן עוד האריכו כיוצא באלו בתוספתא דסוטה פרק ג, ע"ש.

442

תמ״גובגמרא (סוטה ח, ב) אמרו שם תניא היה רבי מאיר אומר, במדה שאדם מודד בה מודדין לו, שנאמר (ישעיה כז, ח) בסאסאה בשלחה תריבנה, אין לי אלא סאה, פירש רש"י עבירה גדולה, מנין לרבות תרקב וחצי תרקב, קב וחצי קב, רובע וחצי רובע תומן ועוכלא מנין, תלמוד לומר (שם ט, ד) כי כל סאון סואן ברעש. ומנין שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, תלמוד לומר אחת לאחת למצוא חשבון, ע"כ. ופירש רש"י מנין שכל פרוטה ופרוטה וכו' ואף על פי שלא נפרעו ממנו פעם ראשונה ושניה לא וויתרו לו עליהם אלא מצרפין לו אותן לחשבון, עכ"ל.

443

תמ״דועוד אמר בתנא דבי אליהו (זוטא פ"ג), הכל ברא הקב"ה בעולמו חוץ ממדת השקר ומדת עולה, שנאמר (דברים לב, ד) הצור תמים פעלו וגו' (צפניה ג, ה) ה' צדיק בקרבה לא יעשה עולה, ואומר (איוב לד, י) חלילה לאל מרשע וגו', כי פועל אדם ישלם לו, מעיד אני עלי שמים וארץ אין כל בריה יורדת לידי צער אלא מתוך שאוכל ושותה ושמח הוא ואשתו ובניו וכל אשר לו נפטר לו לבית עולמו.

444

תמ״האין פירות ותבואה באין לידי הרקבה אלא מתוך דרכיהן של בני אדם, אין עיניהם של בני אדם כהות בחצי ימיהם אלא מתוך דרכיהם, אין בני אדם מטמאין בנגעים אלא מתוך דרכיהם, אין בני אדם באים לידי הבאשה אלא מתוך דרכיהם, ואין נשים מטמאות בזיבה אלא מתוך דרכיהם, שנאמר (ישעיה מה, יח) כה אמר ה' בורא השמים הוא האלהים. צא ולמד מדרך ארץ, כלום בונה אדם בית אלא על מנת להכניס לו כלים ולהכניס לו פירות, כך בני אדם מדרכיהם נדונים בשביל להצילם מיום הבא.

445

תמ״וולא עוד אלא בג' דברים אדם מסתכל בכל יום, בשעה שנכנס לבית הכסא אומר לו ראה דרכך רמה. בשעה שמקיז דם אומר לו בשר ודם אתה. בשעה שהוא הולך לפני המת אומר לו ראה לפני מי אתה הולך. ועדיין אינו חוזר בו ומדבר דברים יתרים, שנאמר (משלי יט, ג) אולת אדם תסלף דרכו. עושה אדם עצמו לדבר אמת מוסרין לו מלאך שמתנהג עמו בדרך צדיקים ומדבר אמת, עושה אדם עצמו רשע לנחש ולשקר מוסרין לו מלאך שמתנהג עמו בדרך רשעים ומנחש ומשקר. עושה אדם עצמו חסיד לסבול את הכל, מוסרין לו מלאך המתנהג עמו בדרך חסידים וסובל את הכל, שנאמר (ירמיה יז, י) אני ה' חוקר לב וגו' ולתת לאיש כדרכיו וגו'. וכן בדוד הוא אומר (תהלים יח, כז) עם נבר תתברר. ואומר (שם שם כח) כי אתה עם עני תושיע, שעניות יפה לו, ועינים רמות תשפיל אלו רשעי העולם.

446

תמ״זוכן אמר עוד במכילתא בפסוק (שמות יט, א) בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, זה לשונו מגיד שמונים חדשים ליציאת מצרים, אין לי אלא חדשים, שנה מנין, תלמוד לומר בשנה השנית וגו', ואמר אחר כך אין לי אלא עד שלא נבנה הבית משנבנה הבית מנין, תלמוד לומר ויהי מקץ עשרים שנה אשר בנה שלמה. לא רצו למנות לבנינו ימנו לחרבנו שנאמר (יחזקאל מ, א) אחר אשר הוכתה העיר. לא רצו למנות לעצמם ימנו לאחרים, שנאמר (חגי א, א) בשנת שתים לדריוש, בשנת שתים לנבוכדנאצר (ע' דניאל ב, א), וכן הוא אומר (שה"ש א, ח) אם לא תדעי לך היפה בנשים וגו', וכן הוא אומר (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת, לא רציתם להשתעבד לשמים הרי אתם משתעבדים לפני גויים. לא רציתם לשקול שקלי שמים בקע לגולגולת, הרי אתם שוקלים ט"ו שקלים במלכות אויביכם. לא רציתם לתקן את הדרכים ואת הרחובות לעולי בית הבחירה, הרי אתם מתקנים את הבורגנים העולים לכרכי מלכים. וכן הוא אומר (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך, בשנאה. תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך במשקה ועבדת את אויביך בצמא. תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך מלובש, ועבדת את אויביך בעירום. תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך מרוב כל, ועבדת את אויביך בחוסר כל, מאי חוסר כל - שנטלה דעת מהן ובחוסר תורה מהן, עכ"ל.

447

תמ״חעוד צריך לירא כי כמה דברים עשה הקב"ה בעולם כדי לעורר לאדם שיירא מלפניו יתברך ולא יחטא, כענין מה שאמרו ז"ל (קהלת ג, יד) והאלהים עשה שיראו מלפניו (ברכות נה, א) אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן זה חלום רע, אמר רבי אלכסנדרי אמר רבי יהושע בן לוי, לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומיות שבלב, שנאמר והאלהים עשה שיראו מלפניו, ע"כ.

448

תמ״טובפרשת פינחס (רלט, ב) פירשו שם שהאלהים היא הגבור"ה, עשה בשכינה, שייראו מלפניו, מפני שהשכינה היא מקום הדין, וזה לשונו מהו עשה האלהים, אילנא אחרא לתתא מניה, ולא יעשה בהאי, דהאי אילנא תתאה עביד ליה ואתקין ליה, ומאן דיעול לאילנא עילאה יעול ברשו, וישכח לאילנא תתאה וידחיל למיעל, אלא כדקא חזי. תא חזי דהאי נטיר פתחא הוא ועל דא אקרי שומר ישראל, ודא אילנא תתאה אתשקיא ומתזן מאילנא דלעילא, ועל דא לא כתיב יעשה אלא עשה, מ"ט שייראו מלפניו בני עלמא ולא יקרבון ליה אלא אינון דיתחזון לקרבא ולא אחרא, ויסתמרון בני נשא ארחי דאורייתא ולא יסטון לימינא ולשמאלא, עכ"ל.

449

ת״נופי' ביראה ב' דברים, הא' שלא יקרב אל הקודש מי שאינו ראוי, כי לא כל הרוצה ליטול את השם יטול, וכדפירשתי בהקדמה בשם הרשב"י מפרשת נשוא, שהרוצה לבוא אל הקודש כמה מקטרגים יש עליו אם אינו ראוי, והוא כדמיון הרוצה ליכנס לבא לראות פני המלך שקודם שיכנס לראות המלך כמה שערים לפנים משערים יש, וכמה ממונים על כל פתח ופתח.

450

תנ״אוהב', ויסתמרון בני נשא ארחי דאורייתא וכו', והוא במה שפירש בזוהר פרשת ויצא (קנב, א) והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה, על מימר בירא, כענין על פי ה' יחנו, והיינו שהיא צריכה לאבן נגף וצור מכשול לייסר בני אדם.

451

תנ״בובענין זה יובן חלום רע והרעמים, שכולם הם כחות הדין המתפשטים ממנה לייסר בני אדם, וכאשר הקב"ה ייסר לאדם בייסורין חייב ליכנע מהדין השולט עליו ולא יקשה ערפו ולא יהא בועט ביסורין. ואם מקשה לבו פירש הרשב"י ע"ה (בראשית יב, א) שעליו נאמר (משלי כח, יד) ומקשה לבו יפול ברעה, שהיא החצונית, לכן צריך שיירא ממנו ית'.

452

תנ״גויסתכל במה שאמרו רבותינו ז"ל בתנחומא (תזריע ח) בפסוק (חבקוק א, ז) איום ונורא הוא ממנו משפטו ושאתו יצא, זה לשונו בילקוט חבקוק ד"א איום ונורא הוא, זה האדם השולט בכל מה שברא הקב"ה, דכתיב (תהלים ח, ז) תמשילהו במעשה ידיך. ממנו משפטו ושאתו יצא, בשעה שהוא חוטא הקב"ה מביא עליו יסורין מגופו, מלך בשר ודם כשהוא רודה עבדיו הוא מביא מגלבים וחבלים ורודה אותם, אבל הקב"ה אינו כן כשמבקש לרדות את האדם מגופו של אדם רודה אותו ומייסרו, שנאמר (ויקרא יג, ב) אדם כי יהיה בעור בשרו, עכ"ל.

453

תנ״דעוד כשיסתכל האדם בנהמת הארי שכל אדם ירא ממנו כדכתיב (עמוס ג, ח) אריה שאג מי לא יירא, מפחדו ית' על אחת כמה וכמה, כדכתיב (ירמיה י, י) וה' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם מקצפו תרעש הארץ ולא יכילו גוים זעמו. וכן אמרו במדרש (משלי כ) בפסוק (משלי כ, ב) נהם ככפיר אימת מלך, זה לשונם נהם ככפיר אימת מלך, אמר רבי יהודה בר סימון הרעמים הללו כשהם יוצאים הם מרעישים כל העולם ואימתו של הקב"ה על אחת כמה וכמה. ד"א אמר רבי חמא בר חנינא, מה הכפיר הזה כשהוא צווח בקולו אדם השומע אותו מתיירא, נהמתו של הקב"ה על אחת כמה וכמה, עכ"ל.

454

תנ״העוד יירא שכמה שלוחים יש לו הקב"ה לעשות דין בבני אדם לפרוע חובו, וכן אמרו רבותינו ז"ל בב"ר (י, ה) על פסוק (איוב ז, א) הלא צבא לאנוש עלי ארץ, זה לשונם הרבה צבאים מינה הקב"ה לאדם לתבוע עלבון שלו, הרבה דובים, הרבה אריות, הרבה נחשים, הרבה עקרבים, ולא עוד אלא כימי שכיר יומו, רבנין אמרין אפילו דברים שאתה רואה אותם כאלו הם יתרון לברייתו של עולם, כגון יתושין פרעושים זבובים, אף הם בכלל ברייתו של עולם, ובכל הקב"ה עושה שליחותו אפילו על ידי עקרב אפילו על ידי יתוש אפילו על ידי צפרדע, עכ"ל.

455

תנ״ועוד פירשו ז"ל בילמדנו, שהכותיים גם הם שלוחים להזיק כשאין ישראל עושין רצונו של מקום, וזה לשונם על פסוק (מיכה ז, טז) יראו גוים ויבושו וגו' ילחכו עפר כנחש, כשאין אתם עושין רצוני כשם שנתגרה הנחש באדם וחוה לאבדם מן העולם, כך אני מגרה בכם הכותים שנמשלו כנחשים, שנאמר (ירמיה מו, כב) קולה כנחש ילך, וכן הוא אומר (קהלת י, יא) אם ישוך הנחש בלא לחש, עכ"ל.

456

תנ״זוכן פירשו בזוהר פרשת שמיני (לו, ב) שהכותיים וכל חיות השדה כולם הם שלוחים להזיק, זה לשונם כמה שלוחין אית ליה לקוב"ה ובכלהו עביד שליחותיה ואפילו בחיות ברא, הה"ד (ויקרא כו, כב) והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם, ואפילו ביד עם אחר, הה"ד (דברים כח, מט) ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ. אמר רבי אלעזר ובידא דישראל עביד שליחותא, אמר ליה אין כגון רשע בידא דצדיק, פי' שהצדיק מצווה להלקות הרשע, שנאמר (שם כה, ב) והיה אם בן הכות הרשע וגו'. אמר אחר כך אבל רשע בידא דישראל רשע אחרא לא עביד ביה שליחותא אלא בזמנא דאיהו לא מכוון ביה, הה"ד (שמות כא, יג) ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו, ואשר לא צדה דייקא דלא לקטלא ליה ודאי והאלהים אנה לידו בגין לאענשא תרוייהו, עכ"ל.

457

תנ״חופירשו שם הטעם, שהרשעים וחיות השדה הם באים מצד השמאל, ובזמן שאין בני אדם מכשירים מעשיהם אלו הם רצועה להלקותם, שכיון שעברו על התורה נרשמו ובעלי הדין מכירים בהם. אמנם ישראל ביד ישראל אחר, אף על פי שהוא רשע סוף סוף הוא בימין ואינו שליח, אלא שמגלגלין חובה על ידי חייב כדי שיענשו שניהם.

458

תנ״טומסוג יראה זו הוא מה שפירשו רבותינו ז"ל (סוטה ח, ב) תני רבי חייא, מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלו ד' מיתות דין ד' מיתות לא בטלו, מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו, מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו, מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או לסטים באין עליו, מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי (פי' אסכרא), וכן לענין מדה טובה, עכ"ל.

459

ת״סובזה נכלל הפרק הזה:

460

תס״אבבאור יראה מחמת המות ושאר דברים המתלוים אליה, רבותינו ז"ל (שבת לא, ב) פירשו שהרשעים אינם חרדים מיום המיתה, זה לשונם כי אין חרצובות למותם (תהלים עג, ד) דרש רבה בר עולא, אמר הקב"ה לא דיין לרשעים שאין חרדים ועצבים מיום המיתה אלא שלבם בריא להם כאולם, עכ"ל. נראה שצריך לירא מיום המיתה כדי שיכין צדה ללכת לבית עולמו, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ו, ו) לב חכמים בבית אבל.

461

תס״בוכן בזוהר (ויחי רכז, א) קראו יום המיתה יום הדין הגדול, שבו אדם נדון על כל מעשיו, זה לשונו רבי חזקיה פתח ואמר (בראשית טו, יב) ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו, דא יומא דדינא קשיא דאפיק ליה לבר נש מהאי עלמא, דתניא ההוא יומא דבר נש נפיק מהאי עלמא, ההוא יומא יומא דדינא רבא דאתחשך שמשא מן סיהרא, כמה דכתיב (קהלת יב, ב) עד אשר לא תחשך השמש - דא נשמתא קדישא דאתמנעת מבר נש תלתין יומין עד לא יפוק מעלמא, ודא הוא צולמא דאתמנעת מניה ולא אתחזי, מ"ט אתמנעת מניה, בגין דנשמתא קדישא סלקא ואתעברת מניה ולא אתחזי, דלא תימא דכד מית בר נש ואתחלש, האי נשמתא אתעברא מניה, אלא כד איהו בחייו בתוקפיה אתעברא האי נשמתא ולא נהרא לרוחא ורוחא לא נהיר לנפשא, כדין צולמא אתעברת מניה ולא נהיר ליה, אלא מההוא יומא כלא מכרזי עליה ואפילו צפרי שמיא, מ"ט בגין דנשמתא הא סלקא מניה ורוחא לא נהיר לנפשא, כדין נפשא אתחלשת ומיכלא וכל תיאובתא דגופא סלקא מניה ואתעבר.

462

תס״גואמר רבי יהודה, אפילו כל זמנא דנפיל איניש בבי מרעיה ולא יכיל לצלאה, נשמתא אתעברת וסלקא מניה, וכדין לא נהיר רוחא לנפשא עד דדיינין דיניה דבר נש, ואי דיינין ליה לבר נש לטב כדין נשמתא אהדרת לאתרה ונהירא לכלא, עכ"ל. ומבואר במאמר כי שלשים יום קודם מיתתו הנשמה והצלם מסתלקין ממנו.

463

תס״דוכן מבואר שם עוד בפרשה למעלה מזה (ריז, ב) זה לשונו אמר רבי יוסי כד ההוא בר נש אתקריבו יומיה, תלתין יומין מכרזי עלוי בעלמא, ואפילו צפרי שמיא מכרזי עלוי, ואי זכאי הוא תלתין יומין מכריזין עלוי בין צדיקיא בגנתא דעדן, תאנא כל אינון תלתין יומין נשמתיה נפקת מניה בכל ליליא וסלקת וחמאת דוכתה בההוא עלמא, וההוא בר נש לא ידע ולא אשגח ולא שליט בנשמתיה כל אינון תלתין יומין כמה דהוה בקדמיתא דכתיב (קהלת ח, ח) אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח. אמר רבי יהודה, מכד שראן אינון תלתין יומין, צולמא דבר נש אתחשך ודיוקנא דאתחזי בארעא אתמנעת, עד כאן לשונו.

464

תס״הובפרשת ויקרא (זוהר יג, א) ביארו כי ב' צלמים אחד גדול ואחד קטן ושניהם הם על האדם ועליהם נאמר (שה"ש ב, יז) עד שיפוח היום ונסו הצללים וגו', והעתקנו המאמר בפרק ד ע"ש. ואמר שם בענין עד שיפוח היום, עד שלא יפוח יומא דהאי עלמא וייתי ההוא יומא תקיפא דיתבע לה מלכא דינא לנפקא מהאי עלמא וכו' יתוב קמי מאריה. הרי שקראו יום המיתה יום הדין, וצריך לירא ממנו כדי לתקן מעשיו קודם בֹא יומו.

465

תס״ווכן מבואר עוד בזוהר (ויחי ריח, ב) תאנא בההוא יומא תקיפא ודחילא דבר נש כד מטי זמניה לאסתלקא מעלמא, ארבע סטרין דעלמא קיימין בדינא תקיפא ומתערין דינין מד' סיטרי עלמא, וארבע קשורין נצאן וקטטותא אשתכח בינייהו, ובעיין לאתפרשא כל חד לסטרוי, כרוזא נפיק לסטרוי ומכרזא בההוא עלמא ואשתמע במאתן ושבעים עלמין, אי זכאה הוא כלהו עלמין חדאן לקדמותיה, ואי לאו ווי לההוא בר נש ולחולקיה.

466

תס״זתאנא בההוא זמנא דכרוזא כריז, כדין נפיק חד שלהובא מסטר צפון ואזלא ואתוקד בנהר דינור ומתפרשא לד' סטרי עלמא, ואוקיד נשמתהון דחייביא, ונפיק ההוא שלהובא וסלקא ונחתא בעלמא, וההוא שלהובא מטא בגדפוי דתרנגולא אוכמא ובטש בגדפוי וקרי בפתחא בין תרעי, זמנא קדמאה קרי ואמר (מלאכי ג, יט) הנה היום בא בוער כתנור וגו'. זמנא תנינא קרי ואמר (עמוס ד, יג) כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו, וההיא שעתא יתיב בר נש בעובדוי דסהדין קמיה והוא אודי עלייהו. זמנא תליתאה כד בעיין לאפקא נשמתיה מניה קרי תרנגולא ואמר (ירמיה י, ז) מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה.

467

תס״חאמר רבי יוסי תרנגולא אוכמא למאי נפקא, אמר רבי יהודה כל מה דעבד קוב"ה בארעא כולהו רמיז בחכמה בר דבני נשא לא ידעי, הה"ד (תהלים קד, כד) מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית וגו', ומשום דאתעבידו בחכמה כלהו רמיזין בחכמה, ותרנגולא אוכמא, תנינן לית דינא שריא אלא באתר דהוא זיניה, ואוכמא מסטר דדינא קאתי. ובגין כך בפלגות ליליא ממש כד רוחא דסטרא דצפון אתער, חד שלהובא נפיק ובטש תחות גדפוי דתרנגולא וקרי, וכ"ש בתרנגולא אוכמא דכוין יתיר מאחרא. אוף הכא בשעתא דדינא דבר נש יתער שארי וקרי ליה, ולית דידע ליה בר ההוא בר נש דשכיב, דתנינן בשעתא דבר נש שכיב ודינא שרי עלוי לנפקא מהאי עלמא, אתוסף רוחא עילאה ביה מה דלא הוה ביומוי, וכיון דשריא עלוי ואתדבק ביה חמי מה דלא זכה ביומוי משום דאתוסף ביה ההוא רוחא, וכד אתוסף ביה וחמא כדין נפיק מהאי עלמא, הה"ד (שם קד, כט) תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון, כדין כתיב (שמות לג, כ) כי לא יראני האדם וחי, בחייהון לא זכאן במיתתהון זכאן.

468

תס״טתאנא בשעתא דבר נש מית איתיהיב ליה רשותא למחמי וחמי גביה קריבוי וחברוי מההוא עלמא ואשתמודע להו, וכלהו גליפין בדיוקניהון כמה דהוו בהאי עלמא, אי זכאה ההוא בר נש כלהו חדאן קמיה ומקדמי ליה שלם, ואי זכאה לא הוי, לא אשתמודען גביה בר מאינון חייביא דטרדין לון בכל יומא בגיהנם, וכלהו עציבין ופתחין בווי ומסיימין בווי, וסליק עינוי וחמא לון כטיסא דמסתלקא מן נורא, אוף הכי הוא פתח ווי.

469

ת״עתאנא בשעתא דנפק נשמתיה דבר נש אזול כלהו קריבוי וחברוי דההוא עלמא עם נשמתיה ומחזיין ליה אתרא דעדונא ואתרא דעונשא, אי זכאה הוי חמי דוכתיה וסליק ויתיב ואתעדן בעדונא עילאה דההוא עלמא, ואי לא הוי זכאה אשתארת ההיא נשמתא בהאי עלמא עד דאטמיר גופא בארעא, כיון דאטמר כמה גרדינין דנמוסין אחדן ביה עד דמטא לדומה ועאלין ליה למדוריה דגיהנם.

470

תע״אאמר רב יהודה כל ז' יומין נשמתא אזלא מביתיה לקבריה ומקבריה לביתיה ואתאבלת עלוי דגופא, דכתיב (איוב יד, כב) אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. אזלא ויתבא בביתיה חמי לכלהו עציבין ומתאבלין. תאנא בתר ז' יומין גופא הוי כמה דהוה, ונשמתיה עאלת לדוכתה עאלת למערתא דכפלתא וכו', עכ"ל.

471

תע״בעוד נתבאר בעניני פטירת האדם מעולם הזה (לך לך עח, ב), זה לשונו אמר רבי אלעזר, זכאין אינון צדיקיא דאולפי אורחוי דקוב"ה בגין למהך בהו ולדחלא מניה מההוא יומא דדינא דזמין בר נש למיהב דינא וחושבנא לקוב"ה. פתח ואמר (איוב לז, ז) ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי מעשהו, האי קרא אוקמוה, אבל תא חזי בההוא יומא דאשלימו יומוי דבר נש לאפקא מעלמא, ההוא יומא דגופא אתבר ונפשא בעיא לאתפרשא מניה, כדין אתיהיב ליה רשו לבר נש למחמי מה דלא הוה ליה רשו למחמי בזמנא דגופא שלטא וקאים על בורייה, וכדין קיימין עליה תלת שלוחין וחשבין יומוי וחובוי וכל מה דעבד בהאי עלמא, והוא אודי על כלא בפומיה, ולבתר הוא חתים עליה בידיה, הה"ד ביד כל אדם יחתום, ובידיה כלהו חתימין למידן ליה בההוא עלמא על קדמאי ועל בתראי על חדתי ועל עתיקי לא אתנשי חד מנייהו, הה"ד לדעת כל אנשי מעשהו. וכל אינון עובדין דעבד בהאי עלמא בגופא ורוחא הכי נמי יהיב חושבנא בגופא ורוחא עד לא יפוק מעלמא, עכ"ל.

472

תע״געוד נתבארו כל פרטי הפטירה בזוהר (נשא קכו, א) זה לשונו רבי אבא פתח (תהלים קג, א) לדוד ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו, כמה אית ליה לבר נש לאסתכלא ולמנדע בפולחנא דמאריה דהא בכל יומא ויומא כרוזא קרי ואמר (משלי א, כב) עד מתי פתיים תאהבו פתי, שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם וגו' (ירמיה ג, כב), ולית מאן דירכין אודניה, אורייתא קא מכרזא קמייהו ולית מאן דישגח.

473

תע״דתא חזי, בר נש אזיל בהאי עלמא והוא חשיב דדיליה הוא תדיר וישתאר בגויה לדרי דרין, עד דאיהו אזיל בעלמא יהבין ליה בקולרא, עד דאיהו יתיב דיינין ליה בקונפין עם שאר בני דינא, אי אשתכח ליה סניגוריא הא אשתזיב מן דינא, הה"ד (איוב לג, כג) אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחננו ויאמר וגו', ומאן הוא סניגורא, אלין עובדין דכשרן דקיימין עליה דבר נש בשעתא דאצטריך ליה, ואי לא ישתכח עליה סניגוריא הא אתחייב מן דינא לאסתלקא מן עלמא, בההיא שעתא כד איהו שכיב בקולרא דמלכא עד דזקיף עינוי חמא דאתיין לגביה תרין, דכתבין קמיה כל מה דעבד בהאי עלמא וכל מה דאפיק מן פומא, ויהיב דינא על כלא, וכתבין קמיה, הה"ד (עמוס ד, יג) כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו וגו', והוא אודי עלייהו, מ"ט בגין דההוא עובדא דאיהו עביד סלקא וקיימא עליה לאסהדא ביה, וקיימין לאסהדא עליה, וכלהו נחתין ואתרשימו קמיה, וקיימי קמיה, ולא מתעברן מניה עד שעתא דאתדן בהו בההוא עלמא.

474

תע״התא חזי, כל אינון מילין דעביד בר נש בהאי עלמא כלהו זמינין קמיה ולא אבדן מיניה, ובשעתא דמפקי ליה לקברא כלהו מתעתדן קמיה ותלת כרוזי מכרזי, חד קמיה וחד מימיניה וחד משמאליה, ואמרי דא פלניא דמריד במאריה, מריד לעילא מריד לתתא, מריד באורייתא, מריד בפקודוי, חמו עובדוי חמו מלוי טב ליה דלא אברי. עד דמטי לגבי קברא כלהו מתין אתרגזן מדוכתייהו עליה ואמרי ווי דדא אתקבר בגוון, עובדוי ומלוי אקדמן ועאלין לקברא וקיימי עליה דההוא גופא, ורוחיה אזלא ושאט ומתאבלא על גופא.

475

תע״וכיון דבר נש אתטמר בבי קברי, דומה קדים ונפיק, תחות ידיה תלתא בי דינא די ממנן על דינא דקברא ותלת שרביטי דאשא בידייהו ודיינין רוחא וגופא כחדא. ווי על ההוא דינא ווי על עובדוי בשעתא דאיהו תפוס בקולרא דמלכא ואתדן דיניה ואשתלים דלא אשתכח עליה סניגוריא, סנטירא דמלכא נחית וקאים קמיה לרגלוי וחד סייפא שננא בידיה, זקיף בר נש עינוי וחמי כתלי ביתא דמתלהטן באשא דזיוא מניה, אדהכי חמי ליה קמיה כליה מלי עיינין, לבושוי אשא דלהיט, קמיה דבר נש, הכי הוא ודאי דהא כמה בני נשא חמו מלאכא בשוקא וקיימי קמיה ושאר בני נשא לא חמאן ליה.

476

תע״זואי תימא הא כתיב (תהלים קד, ד) עושה מלאכיו רוחות וגו', היך יכיל לאתחזאה בארעא, אלא מלה דא הא אוקמוה, דכיון דנחית אתלבש בגופא ואתחזי למאן דאתחזי בההוא לבושא דאתלבש ביה, ואי לאו לא יכיל למסבל ליה עלמא ולאתחזאה, כ"ש וכ"ש האי דכל בני עלמא צריכין ליה, תלת טפין בחרביה וכו' והא אוקמוה חבריא, כיון דחמי ליה אזדעזע כל גופיה ורוחיה, ולביה לא שכיך בגין דאיהו מלכא דכל גופא, ורוחא דיליה אזלא בכל שייפי גופא ואשתאיל מינייהו כבר נש דאשתאיל מחבריה למהך לאתר אחרא, כדין הוא אומר ווי על מה דעבד, ולא מהניא ליה אלא אי קדים אסוותא דתשובה עד לא מטא ההיא שעתא, דחיל בר נש ובעי לאתטמרא ולא יכיל, כיון דחמי דלא יכיל, הוא פתח עינוי ואית ליה לאסתכלא ביה ואסתכל ביה בעיינין פקיחין, וכדין הוא מסיר גרמיה ונפשיה, וההיא שעתא הוא עידן דדינא רבא דבר נש אתדן ביה בהאי עלמא, ועם כל דא רוחא אזלא ושאט בכל שייפין ואזדעזע לכל סטרין וכל שייפי גופא כולהו מזדעזען, כד מטא רוחא לכל שייפא ושייפא ואשתאיל מניה, נפיל זיעא על ההוא שייפא ורוחא אסתליק מניה ומיד מית ההוא שייפא, וכן בכלהו. כיון דמטי רוחא למיפק דהא אשתאיל מן גופא, כדין שכינתא קיימא עליה ומיד פרחא מן גופא. זכאה חולקיה דמאן דאתדבק בה, ווי לאינון דרחיקין מינה ולא מתדבקין בה.

477

תע״חובכמה בי דינא אעבר בר נש כד נפיק מהאי עלמא, חד ההוא דינא עילאה דקאמרן, כד נפיק רוחא מן גופא. וחד דינא כד עובדוי ומלוי אזלין קמיה וכרוזי מכרזי עלוי. וחד דינא כד עייל לקברא. וחד דינא דקברא. וחדא דינא דתולעתא. וחד דינא דגיהנם. וחד דינא דרוחא דאזלא ושאט בעלמא ולא אשתכח אתר עד דישתלימו עובדוי, ודאי שבעה עדנין יחלפון עלוי. בגין כך בעי בר נש כד איהו אשתכח בהאי עלמא לדחלא מן מאריה ולאסתכלא בכל יומא ויומא בעובדוי ויתוב מנייהו קמי מאריה.

478

תע״טכד אסתכל דוד מלכא באינון דינין דבר נש כד אסתלק מהאי עלמא, אקדים ואמר (תהלים קד, א) ברכי נפשי את ה', עד דלא תפוק מעלמא, השתא דאנת אשתכחת עם גופא, וכל קרבי את שם קדשו - אתון שייפין דמשתתפי ברוחא, השתא דאשתכחת עמכון אקדימו לברכא שמא קדישא עד לא ימטי זמנא דלא תיכלון לברכא ליה ולאודאה עלייכו, עכ"ל.

479

ת״פאמרו בברייתא (ע"ז כ, ב) אמרו עליו על מלאך המות שכולו מלא עינים, בשעת פטירתו של חולה עומד מעל מראשותיו וחרבו שלופה בידו, וטיפה של מרה תלויה בו, כיון שהחולה רואה אותו מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פיו, ממנה מת, ממנה מסריח, ממנה פניו מוריקות. ואמרינן לקמיה בגמ' אמר מר ממנה מת, נימא פליגא דאבוה דשמואל, דאמר אבוה דשמואל אמר לי מלאך המות אי לא דחיישנא ליקרא דברייתא הוה פרענא בית השחיטה כבהמה, ופירש רש"י אלמא מחתך ממש הוא, דילמא ההיא טיפה מחתכה להו לסימנין, עכ"ל.

480

תפ״אובמדרש (דב"ר ט ג) ביארו פסוק (קהלת ח, ח) אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח, בענין המיתה, זה לשונם רבי יהודה אמר אין אדם שליט במלאך המות לכלות אותו ממנו, ואין רוח אלא מלאך שנאמר (תהלים קד, ד) עושה מלאכיו רוחות. אמר רבי שמעון בן חלפתא אין אדם יכול לעשות כלי זיין ולהנצל ממלאך המות, כענין שנאמר ויעש לרוח מגינים, ואין שלטון ביום המות, אין אדם שליט לומר תמתינו לי עד שאעשה חשבונות ועד שאצוה לביתי ואחר כך אני בא, לכך נאמר ואין שלטון ביום המות, עכ"ל.

481

תפ״בופי' רבי אבא עצמו (זוהר ויקהל קצט, א) עוד פרטים בענייני המיתה, המשיל סיפור יונה הנביא שהיה בספינה והטילוהו לים, כנשמה כשהיא בגוף בעולם הזה ואחר פטירתה הגוף מושלך בקבר, והקבר הוא הדג שבלע ליונה, ואמר ז"ל, יונה דנחתא לספינה דא איהי נשמתא דבר נש דנחתא להאי עלמא למהוי בגופא דבר נש, אמאי אתקרי יונה בגין דכיון דאשתתפת בגופא כדין איהי יונה בהאי עלמא, כמא דאתמר (ויקרא כה, יז) ולא תונו איש את עמיתו, וכדין בר נש אזיל בהאי עלמא כספינה בגו ימא רבא דחשיבת לאתברא, כד"א (יונה א, ד) והאניה חשבה להשבר.

482

תפ״גובר נש כד איהו בהאי עלמא חטי, וחשיב דערק מקמיה מאריה ולא אשגח בהאי עלמא, וכדין אטיל קוב"ה רוח סערה תקיפא, דא איהי גזר דינא דקיימא תדיר קמי קוב"ה ובעאת דינא דבר נש מקמיה. ודא איהו דקא מסער לספינה ואדכר חובוי דבר נש לאתפסא ליה, כיון דאתפס בר נש על ידא דההיא סערה בבי מרעיה, מה כתיב (יונה א, ה) ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם, אף על גב דבר נש בבי מרעיה נשמתא לא אתערת לאתבא קמי מאריה למפרק חובוי, מה כתיב (שם) ויקרב אליו רב החובל מאן רב החובל דא יצר הטוב, דאיהו מנהיג כלא, ויאמר לו מה לך נרדם קום קרא אל אלהיך וגו', לאו שעתא הוא למדמך דהא סלקין לך לדינא על כל מה דעבדת בהאי עלמא, תוב מחובך, אסתכל במלין אלין ותוב למארך. מה מלאכתך - דאת עסקת בה בהאי עלמא, ואודי עלך קמי מארך. ומאין תבא - אסתכל מאין באת מטפה סרוחה, ולא תתגאה קמיה. מה ארצך - אסתכל דהא מארעא אתבריאת ולארעא תיתוב. ואי מזה עם אתה - אסתכל אי אית לך זכו דאבהן דיגין עלך.

483

תפ״דכיון דסלקין לה לדינא דלעילא, ההיא סערה דאיהי גזרת דינא דסעיר עליה דבר נש תבעת מן מלכא למידן אינון תפיסין דמלכא, וכלהו אתיין חד חד קמיה. ביה שעתא אתקריבו בי דינא, אית מנהון דפתחי בזכות, ואית מנהון דפתחי בחובה, וגזרת דינא תבעת דינא, ואי ההוא בר נש לא זכי, מה כתיב (שם יג) ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה ולא יכולו, משתדלין אינון דאורו זכותיה לאתבא ליה להאי עלמא ולא יכולו, מאי טעמא כי הים הולך וסוער עליהם, גזירה דדינא אזיל וסעיר בחובוי דבר נש ואתגבר עלייהו.

484

תפ״הכדין נחתין עליה תלת שליחן ממנן, חד דכתיב כל זכוון וכל חובין דעבד בר נש בהאי עלמא, וחד דעביד חושבן יומוי, וחד דהוה אזיל עמיה כד הוה במעי אימיה. והא אוקימנא דגזרת דינא לא שכיך עד ההוא זמנא דכתיב (שם טו) וישאו את יונה, וישאו כד נטיל ליה מביתיה לבי קברי כדין מכרזין עלוי, אי איהו זכאה מכרזי עליה ואמרי הבו יקר לדיוקנא דמלכא יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכחו (ישעיה נז, ב). מנא לן דכתיב (שם נח, ח) והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. ואי חייבא איהו מכריזי עליה ואמרי ווי ליה לפלניא טב ליה דלא יתברי. כדין מה כתיב (יונה א, טו) ויטלהו אל הים ויעמוד הים מזעפו. כד עאלין ליה לבי קברי דאיהו אתר דדינא כדין גזרת דינא דהוה סעיר שכיך מזעפיה.

485

תפ״וונונא דבלע ליה דא איהו קברא, מה כתיב (שם ב, א) ויהי יונה במעי הדג, מעוי דדג דא בטן שאול, מנלן דכתיב (שם ב, ג) מבטן שאול שועתי, ואיהו במעי דנונא הוה וקארי ליה בטן שאול. שלשה ימים ושלשה לילות - אלין תלת יומין דבר נש בקברא ואתבקעו מעוי, לבתר תלתא יומין ההוא טנופא אתהפך על אנפוי ואומר לו טול מה דיהבת בי, אכלת ושתית כל יומא ולא יהבת למסכני, וכל יומך הוו כחגין וכמועדין ומסכני הוו כפנין דלא אכלו בהדך, טול מה דיהבת בי, הה"ד (מלאכי ב, ג) וזריתי פרש על פניכם וגו', והא אוקימנא.

486

תפ״זלבתר דא מתלתא יומין ולהלאה כדין אתדן בר נש מעינוי מידוי ומרגלוי, ואוקמוה עד תלתין יומין, כל אינון תלתין יומין אתדנו נפשא וגופא כחדא, ובגין כך אשתכחת נשמתא לתתא בארעא דלא סלקת לאתרה, כאתתא דיתבת לבר כל יומי מסאבותא. לבתר נשמתא סלקא וגופא אתבלי בארעא עד ההוא זמנא דיתער קוב"ה למתייא, וזמינא קלא חדא לאתערא בבי קברי ויימא (ישעיה כו, יט) הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל, עכ"ל לעניננו.

487

תפ״חובתיקונים ( נג, ב) המשילו ענין יונה בספינה בענין אחר, ומכל מקום בפסוק קום קרא אל אלהיך, מסכים עם דברי הזוהר, זה לשונו קום קרא אל אלהיך, דאיהי שכינתא עילאה דאיהי תיאובתא עלך, ותוב בה למארך דאיהו קוב"ה, אסתכל דשפחה בישא שלטא עלך דאיהי טפה סרוחה, ועלה אתמר (איוב א, ז) ויאמר ה' אל השטן מאין תבא, דכל חובין אינון מאיברין דטפה סרוחה, דבגנה אתמר לגבי חייביא דע מאין באת מטפה סרוחה, ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה בתיובתא ולא יכולו, כי הים, דאיהו גזרת דינא, הולך וסוער עליהם, עכ"ל.

488

תפ״טעוד בענייני הפטירה והחשבון מצאתי מכתיבת יד מרגניתא של רבי מאיר ע"ה מדברת בזה, וזה לשונו אמר הקב"ה לישראל, לא יועילו בכם לא היסורין ולא התוכחות ולא התראה ולא הבטחה ולא טלטול ולא אריכות ימים ולא אריכות רוח ולא שליח ולא צווי ולא קללות ולא חרמות ולא נחמות ולא בושה ולא פחד ולא אימת העוה"ב ולא אימת חשבון ולא אימת דין גיהנם ולא שמי המתחלל בגוים על ידכם, ומי שיש בו כל המעשים האלו מאבד זכותו ומונע ממנו טובות הרבה ושנותיו מתקצרין וקונה שם רע ונזכרין לו מעשיו ועונותיו ועונות אבותיו ותפלתו נמאסת בעוה"ז ובעוה"ב, וכל מעשיו מפורסמין ונותן עליהם דין וחשבון וכל שמחה ששמח ביצרו נעשית לו אבל, והם נתבעין ממנו בדינים משונים ובושה מרובה ומלאכים אכזריים בעולם ארוך, לכן הוא אומר (ישעיה י, ג) ומה תעשו ליום פקודה וגו' ואנה תעזבו כבודכם.

489

ת״צועוד, אדם חוטא בעיניו עיניו כהות, חוטא באזניו שומע חרפתו, חוטא בפיו אין דבריו נשמעים, חוטא בעצה פרנסתו מתמעטת, חוטא במחשבה זיו פניו משתנה, חוטא בלשונו ייסורין באין עליו, חוטא בידו יורד מכבודו, חוטא בלבו מת בדאגה, חוטא ברגליו שנותיו מתקצרים, חוטא ביצרו יצרו מקטרגו, חוטא ומחטיא קובר את אשתו ובניו ובני ביתו, חוטא בליצנות גזר דינו נחתם.

490

תצ״אוכי מה הנאה לאדם, וסופו לפרוש מעולם לעולם, מחיים למות, מאורה לחשכה, משינה מתוקה לשינה דחוקה ומרה, ומאור מתוק לרמה ותולעה, ממטעמים מתוקים לטעם עפר, מחבוק נאה לחבוק עפר, כמה עשירים יצאו מן העולם בפחי נפש, כמה חכמים היה חכמתם עליהם לתקלה, כמה גבורים היה גבורתם עליהם לתקלה, כמה מגדלי בנים לא שמחו בבניהם, כמה נאים היה נויים עליהם לתקלה, כמה זקנים לא ראו כבוד, כמה בחורים נקצצו בחופתן.

491

תצ״בוכי מה הנאה לאכול ממאכל שהוא מביאו לדינים מרובים, משמחה שמביאה את האדם לדאגות הרבה, ממלבוש שהוא גורם לפגיעות מרובות, מהרהור שגורם למכאובים מרובים, משינה מתוקה שגורמת למיתה שונה, מחטא שהוא מאבד זכיות הרבה, מתרעומת שמקפחת פרנסות הרבה.

492

תצ״גאיזהו בן העולם הבא, המתרחק מן העבירות ומהרהור ומליצנות ומלשון הרע ומהכיעור והדומה, והמקיים המצות ויש בידו מצוה על אמתתה, ומתרחק מן החטא ומעיון תפלה, ומתודה על עונותיו לפני הקב"ה ועושה תשובה.

493

תצ״דוהמתחבר לרשע, טורד עצמו מן העולם הזה ומן העולם הבא, והמסביר פנים לרשע הרי זה ממרגיזי אל, והמרמה בדרכיו מתאבל בסופו, והמטה את חברו מדרך טובה לדרך רעה מת בחצי ימיו, והמלעיג על המצוות אין מרחמין עליו מן השמים, והמלעיג על עניותן של עניים סוף סוף הוא יגע ואחרים אוכלים יגיעו, וכל המרגיל להאדים פני חברו פנקסו פתוחה בו ביום, ואין לך קשה אלא מי שעוסק בדברי הבאי.

494

תצ״האוי למי שהעולם מטעה בו, אוי למי שהשעה משחקת לו, אוי למי שנעשה סניגורו קטיגורו, אוי למי שיצרו מנצחו, אוי למי שנהפך עליו הגלגל, אוי למי שמאבד את עמלו.

495

תצ״ויש פורענות מיד ויש פורענות לאחר זמן, ויש אחת אחר אחת ויש כלן כאחת, ויש מהן באות על האדם והוא ער ויש באות והוא ישן, ויש מהן כבדות ויש מהן כמרוצות נפש, ויש בדעתו ויש שלא בדעתו, ויש בזקנותו ויש בנערותו, ויש בסתר ויש בגלוי, ויש בבית ויש באכסניא, כל צרה וצוקה וקנאה ופרצה ותקלה ממעטין את החטא.

496

תצ״זויש שעובד את המקום מתוך יראה כדי שלא תתקפח פרנסתו, ויש מתוך אהבה, ויש מתוך בושה, ויש מתוך תמימות, ויש מתוך להראות, ויש בשמחה ששמח שיהיה המצוה על ידו, ויש מתוך היסורין, שנאמר (הושע ה, טו) בצר להם ישחרונני, וכל אחד ואחד לפי מעשיו.

497

תצ״חבשעה שנפטר האדם המלאך הממונה על הדין עומד כנגדו ואומר לו אוי על זה הגוף שיצא מן העולם ריקם מזכיות ומלא עונות, מביט ברגליו ואומר אוי להם לרגלים שלא הלכו ביושר, אוי לידים שנתעסקו בדברי שקר, אוי למעים שנהנו מן הגזל, אוי לעינים שלא הלכו באמונה, אוי לאזנים שלא קבלו תוכחת, אוי לפה שלא עסק בתורה, אוי לו לבשר שלא נתיגע ביראה, אוי לו ליצר שלא נכנע מפני בוראו, אוי לו ללב שלא עבד את בוראו, שעתיד לעמוד בנזיפה.

498

תצ״טואומר לו, עמוד בדין והכר מעשיך, ודע מהיכן באת ולפני מי אתה עתיד ליתן את הדין, ואם אין אתה יכול להשיב מי יוכל להשיב, ומי יוכל לסבול עונותיו שהן כאש לבגד, וכחרב לצואר, וכחץ ללב, וככבלים לרגלים, כחשך לעינים, כמרה לפה כשוחה לרגל, כחרישה לאזנים, כמכשלה לכח, כימים רעים לזקנה, כייסורים לגוף, כגדיעה לקרן, כמרה למיתה, כעבירה ליום הדין.

499

500יש שהוא מת בחצי ימיו, ויש מי שהוא יוצא מן העולם בתמימות. אשרי מי שיראתו על פניו, אשרי הנשמר מעוניו, אשרי מי שהוא עניו, אשרי המשבחים אותו המוניו, אשרי מי שהוא שפל בעיניו, אשרי מי שמטה אזניו לשמוע דברי תורה, אשרי השומע דברי תורה בכל יום, תורת ה' תמימה עומדת לפני האדם בשעה שהוא עוסק במשנתו ואומרת ה' עמך גבור החיל, הנה באתי ללמדך, על כן יצאתי לקראתך לשחר פניך ואמצאך, אשריך אם תזכרני, אשריך אם בלבך תצפנני, אשריך אם תקיימני, אשריך אם תשמיעני, ובכל יום בי יהיו זממיך כי בי ירבו ימיך. התרחק מן העבירה והדבק בתורה וברח מן השררה, ותהיה בחכמה תמיד, וקרא אל אלהיך תמיד כי הוא ירגיעך וישביעך ויניח לך. וזכור שאתה טפה סרוחה מזומן לעפר ושוחה, לכן התרחק מן המנוחה ועבוד אלהיך בשמחה ויהיה לך לחמלה, כי הדרך שחוחה ויהיה לך למשאת וארוחה. אם את הדבר הזה תעשה לך יאיר כנוגהים וצוך אלהים, כי אם תעבוד אלהיך באהבה וחבה אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, ע"כ מצאתי.

500

501עוד דברים דומים לזה כתב רבינו תם בספר הישר (שער יז), כתב שיאמר האדם אל לבו לבי לבי הלא ידעת כי לא נבראת כי אם לשוב לעפר, מיום היותך מדוע לא זכרת אחריתך, הלא תדע כי כל הימים אשר אתה חי על האדמה כצל עופר וכמוץ יסוער מגורן וכעשן מארובה ימיך חרוצים וחייך קצוצים, וכל אשר יעבור עליך יום או לילה תחסר חלק מחלקי חייך, ובכל יום תקרב אל הקבר ותעוף בלי אבר ומדוע לא זכרת כי עפר אתה ולא ידעת כי מן האדמה נוצרת, ועל מי בטחת כי מרדת, ומדוע אתה נמהר ולא תעביר על לבך יום המר, יום אשר תאבד עצתך ונסרחה חכמתך, יום ידבק לשונך לחכך, יום ישאוך על כתף יסבלוך ועל ארץ תחתית ישליכוך ועל כל מעשה יחשבוך וכאבק תדכה ואשך לא תכבה, יום תראה החשבון ערוך והספר פתוח ומאזני משפט וכוס תרעלה ביד ה' שם תמצה שמריה ותהמה נפשך בציריה, ומה תשיב על זדונותיך הלא אז תראה פרי מעלליך ותמצא גמולך.

501

502ואלו תמות כמות הבהמה ולא תהיה עתיד לתת חשבון, היה לך לשמוח במותך, אך תלך למר ממות ולמקום אופל ארץ חשך וצלמות, שם תפול עליך אימה ותכסך כלימה ולבושך גוש רמה ויזורה על גופך גפרית לבלתי השאיר לך שריד, הלא היום ההוא נורא ואיום, יום אשר אין לו פדיום, יום תמרור בבכיה תאניה ואניה, יום חרדה וצעקה, יום שואה ונאקה, יום מספד מר, יום תערוך אבל משמר מול משמר, יום יחרה אף האל וקנאתו ונתכה כאש חמתו, יום ירבו המעצבים והמכאובים, יום יהמה כל איש ידיו על חלציו, יום יאבדו כל חפציו, יום תצא הנשמה ותשאר הגוף ככלי מלא כלימה מושלך כאבן דומם.

502

503ועתה בן אדם אל מי תנוס לעזרה או מי יהיה עליך סתרה, הלא אז תאמר אוי לי מה עשיתי מדוע דבר ה' בזיתי ואחרי שרירות לבי פניתי ובמה אתכסה כי עירום אנכי, התקושש והתבושש והכלם מחטאתיך ותן תודה לאלהיך בעוד נפשך בגופך ובטרם יחשכו כוכבי נשפך, שוב יום אחד לפני מיתתך, החזק במוסר אל תרף נצרה כי היא חייך, עכ"ל.

503

504ומצינו שאפילו רבן יוחנן בן זכאי היה חרד וירא מדיני עולם הבא כמו שאמרו (ברכות כח, ב) כשחלה רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו, כיון שראה אותם התחיל לבכות, אמרו לו תלמידיו רבינו נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה, אמר להם אלו לפני מלך בשר ודם היו מוליכים אותי שהיום כאן ומחר בקבר שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון, אף על פי כן הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי כעסו כעס עולם ואם אוסרני איסורו איסור עולם ואם ממיתני מיתתי מיתת עולם ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון, ולא עוד אלא שיש לפני שתי דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באי זה מהן מוליכין אותי, ולא אבכה, עכ"ל לענייננו.

504

505וכתב הרא"ש ז"ל (ארחות חיים ליום שני) זה לשונו ומטתך בדמעה תשחה, ויבהלוך רעיונך מידי זכרך חרדת רבן יוחנן בן זכאי בשעת פטירתו.

505

506ואמרו (מסכת סופרים פט"ז הלכה ח) על מעלת רבן יוחנן בן זכאי ז"ל, אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח פרשה אחת מן התורה שלא למדה, ולמד במקרא ותרגום מדרש הלכות ואגדות ומשלות הכל למד. וכן אמרו עליו שאמר, אם יהיו כל השמים יריעות וכל האילנות קולמוסים וכל הים דיו אין כדי לכתוב את חכמתי שלמדתי מרבי, ולא אצלתי מחכמת חכמים אלא כשם שזבוב הזו הטובלת בים הגדול ומשהו מחסרה, עכ"ל.

506

507ורבותינו ז"ל (סוכה כח, א) הוסיפו עוד בדברים שלמד, אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי, שלא הניח מקרא משנה הלכות ואגדות, דקדוקי תורה דקדוקי סופרים קלים וחמורים, גזירה שוה תקופות גימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן, דבר גדול מעשה מרכבה, דבר קטן הוויות דאביי ורבא, לקיים מה שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, עכ"ל.

507

508עוד מצאתי פרקים מדברי רבותינו ז"ל מדברים על ענין חבוט הקבר, ראיתי להעתיקם הנה לעורר הלב ליראה:

508

509מסכת חיבוט הקבר

509

510פרק ראשון

510

511כיצד אדם מת, באים עליו מלאכי השרת, אחד ממלאכי השרת ואחד ממלאכי המות, ואחד סופר ואחד שממונה עמו, ואומר לו קום הגיע קצך, אומר להם עדיין לא הגיע קצי, מיד פותח את עיניו ורואה מלאך ארכו מסוף העולם ועד סופו מכף רגלו ועד קדקדו מלא עינים, לבושו אש כסותו אש כלו אש, וסכין בידו, וטפה של מרה תלויה בו, ממנה מת ממנה מסריח ממנה פניו מוריקות, ואינו מת עד שרואה הקב"ה בעצמו, שנאמר (שמות לג, כ) כי לא יראני האדם וחי, בחייהם אינם רואים אבל רואים הם במיתתם, שנאמר (תהלים כב, ל) לפניו יכרעו כל יורדי עפר וגו'. מיד מעיד על עצמו כל מה שעשה בעולם הזה והוא מעיד והקב"ה חותם, אם צדיק הוא מוסר נפשו לבעליו, אם רשע גמור הוא מקשה עורפו ומגביר יצרו, מכאן אמרו ז"ל אפילו בפטירתו של אדם רשע יצרו מתגבר עליו.

511

512רבי אליעזר בן יעקב אומר כשם שמקשה ערפו בעולם הזה כך מקשה לו בשעת פטירתו כשעומד בדין, שנאמר (תהלים קיב, י) רשע יראה וכעס וגו'. ובשעת פטירתו של צדיק מהו אומר (ישעיה נז, א) הצדיק אבד וגו', ובשעת פטירתו של רשע מהו אומר (שמ"ב כג, ו) ובליעל כקוץ וגו'.

512

513פרק שני

513

514שאלו את רבי אלעזר כיצד דין הקבר, אמר להם, בזמן שנפטר אדם מן העולם בא מלאך המות ויושב על קברו ומכה אותו בידו ואומר לו קום הגידה לי שמך, אומר לו גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאיני יודע מה שמי, מיד מכניס רוח ונשמה בגופו ומעמידו ומחייבו בדין.

514

515אמר רבי יהושע בן לוי חצי אש ושלשלאות ברזל בידו, פעם אחת איבריו מתפרקים, שניה עצמותיו מתפרקים, ובאין מלאכי השרת ומלקטין אותן ומעמידין אותו, ומכה אותו פעם שלישית, ומבקשין ממנו דין, ודנין אותו בכל מדה ומדה, יום א' ויום ב' בכך דנין אותו. יום ג' דנין אותו במכות מכההו מב' עיניו מפני שלא ראה ואמר, ומאזניו מפני שלא שמע ואמר, ומשפתיו מפני שהוציא משפתיו דברי תפלות, ומלשונו מפני שהעידה עדות שקר, ומרגליו מפני שהקדים רגליו לדבר עבירה. מכאן אמרו ז"ל כל המקדים רגליו לדבר עבירה מקדימים לו מלאך המות, וכל המלשין על חבירו לשון הרע מיתתו באסכרה.

515

516פרק שלישי

516

517אמר רבי מאיר משום רבי אלעזר, קשה יום הדין שהקב"ה דן את האדם בקבר יותר מדין של גיהנם, דין גיהנם מעשרים שנה ולמעלה, אבל דין הקבר אפילו צדיקים נדונים בו, אפילו גמולי חלב אפילו יונקי שדים נדונים בו, אבל אמרו ז"ל הדר בארץ ישראל ומת בערב שבת אינו רואה דין הקבר, ומה יעשה וינצל מדין הקבר, יהיה אוהב צדקות ואוהב תוכחות ואוהב גמילות חסדים ומכניס אורחים לתוך ביתו, ויתפלל תפלתו בכוונה, אפילו מת בחוצה לארץ אינו רואה, שנאמר (יונה ב, ג) ויאמר קראתי מצרה לי וגו'.

517

518בן עזאי אומר ג' דינים הם ושלשתם קשים זה מזה, ושלשתם לפני הקב"ה הם. רבי עקיבא אומר וכי שלשתן לפני הקב"ה, והלא דין הקבר דנין אותו, ודין גיהנם לבדו דנין אותו, ודין שמים לפני הקב"ה הוא, אם אין עליו דין פוטרין אותו מיד, ואם לאו דנין אותו דין ארוך.

518

519פרק רביעי

519

520אמר רבי יוסי, בא וראה כמה בין בהמה לאדם, בהמה כמה ייסורין סובלת בעולם שוחטין אותה ומפשיטין אותה ואין עליה דין, אבל אדם כמה ייסורין סובל בעולם הזה, ולאחר מיתתו אם צדיק גמור הוא פוטרין אותו מן הדין, ואם רשע גמור הוא דנין אותו בדינים חמורים.

520

521אמרו בשעה שאדם נפטר מן העולם לא די שהוא נבהל ממלאך המות שכלו מלא עינים וחרבו שלופה בידו, אלא שואל לו כלום עסקת בתורה ובגמילות חסדים והמלכת לקונך שחרית וערבית והמלכת את חברך בנחת רוח, אם יש בו דברים הללו זורק אותה טפה לתוך פיו ויוצאת נשמתו בלא צער כמשוך נימא מחלב, ואם אין בו דברים הללו יוצאה נשמתו מגופו כגרירת קוצים מן הצמר, וכשבא מלאך המות אומר לו, צדיק קונך שלחני אליך, מיד מתחנן לו, אומר לו שעה זו אי אפשר לעברה, אלא ששמעתי מאחורי הפרגוד שהקב"ה מתקן לך מדור בגן עדן.

521

522פרק חמישי

522

523בשעת הדין אומר לו הקב"ה לאדם, טורח גדול היה לי עליך משיצרתיך במעי אמך ולא היית נפל, וכשיצאת לאויר העולם תקנתי לך מזונות והצלתיך מן הייסורין, כלום עסקת בתורה ועשית גמילות חסדים לפני. אם יש בו דברים הללו פוטרין אותו מיד מן הדין, ואם לאו מוסרין אותו לה' מלאכי חבלה כנגד ה' חומשי תורה הם, אחד מכה ואחד מונה כדרך שמכין ומונין בבית דין. ושלישי מוציא אור מגופו ככבשן שהאור יוצא ממנו. הרביעי מביא עשבים מרים וחמוצים מן ההרים, שאם גזל מחברו אומר לו דקדק בשניך לפי שאכלת גזל בשניך. החמישי מכה את אביו ואת אמו, ואומר להם מפני מה לא הדרכתם את בניכם ללמוד תורה ומעשים טובים כדי שיעשה מצות ומעשים טובים ויפריש ממעשים רעים, מיד נותנין לו רשות להכות את אביו ואת אמו, ואם קרא ולא קיים מלקין אותו בפניהם, עכ"ל.

523

524ואע"פ שדברי רבותינו ז"ל אינם צריכים חזוק, והם מאומתים מאליהם, כי דבריהם ברוח הקודש ודברי אלהים חיים, מכל מקום ראיתי לכתוב שורותים אלה לעורר הישנים.

524

525אני הכותב שנת הש"ל בחודש אלול בא לי בחלום הלילה נפש מאותו עולם אחר פטירתו כמו ג' חדשים, והייתי מכיר בו שהיה מת, והייתי שואל לו על ענייני אותו העולם, והיה אומר לי ענייני חבוט הקבר בארוכה, ואחר כך היה אומר לי שדנים באותו עולם ומענישים על דקדוק הדברים ביותר ממה שאדם יחשוב בדעתו, והנשארים ישמעו ויראו.

525

526ובענין דין הקבר פירש רשב"י (תרומה קנא, א) שכל זמן שהגוף קיים בקבר הנפש נדונית בגיהנם, ואחר שנעכל הגוף, הנפש יש לה מנוחה. ואמרו, ועל דא כמה טב לון בין לצדיקי בין לחייבי למהוי גופא דילהון דביק בארעא ולאתעכלא גו עפרא לזמן קריב, ולא למהוי להו קיומא כל ההוא זמנא סגי בגין לאתדנא גופא ורוחא תדיר בכל יומא, דהא לית לך כל צדיק וצדיק בעלמא דלית ליה דינא דקברא, בגין דההוא מלאך דממנא על קברי קאים על גופא ודן ליה בכל יומא ויומא, אם לצדיקי כך לחייבי על אחת כמה וכמה. בגין כך כל זמנא דגופא אתעכל ואתבלי בעפרא הא דינא אשתכיך מכלא, בר מאינון חסידי קיימין בעלמא דאינון אתחזון לסלקא למאריהון בנשמתהון לההוא אתר עילאה דאתחזון לון וזעירין אינון בעלמא, עכ"ל.

526

527ובפרשת שלח לך (קסט, ב) פירש שעל זה נאמר (זכריה ג, ג) ויהושע היה לבוש בגדים צואים, שהוא גוף הבשר שהוא מצד סמא"ל, שעליו נאמר (קהלת ד, ה; ע' זוהר שם קעב, ב) הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו, ובעוד הגוף שהוא מצד סמא"ל קיים אינם מלבישים לנשמה הלבוש הראוי לה בגן עדן, ואחר שנעכל הבשר אז מלבישים לה לבושה, וזהו (זכריה ג, ד-ה) הסירו הבגדים הצואים מעליו וגו' וילבישוהו בגדים ומלאך ה' עומד, כי מהשכינה הנקרא מלאך ה' משם נתן לנשמה הלבוש. ולכן צריך האדם למעט בבשר שהוא מהקליפה, ולהרבות בתקוני לבוש נפשו שהיא העומדת קיימת לעולם שכולו ארוך.

527

528ובזה נכלל הפרק הזה:

528

529בביאור פרטי העונות שמענישים עליהם בגיהנם, מה שנמצא כתוב בזוהר ובמדרשים. וענין גיהנם מהו.

529

530אשו של גיהנם, פירשו ז"ל (חגיגה יג, ב) שנמשך מנהר דינור, וזה לשונם: הנה סערת ה' חמה יצאה, זה נהר דינור, מהיכא נפיק, רבי ירמיה בר אבא אמר מזיעתן של חיות, ולהיכן שפיך, אמר רב חלקיה בר טובי על ראש רשעים בגיהנם, שנאמר (ירמיה כג, יט) הנה סערת ה' חמה יצאה סער מתגורר על ראש רשעים יחול, עכ"ד.

530

531עוד ענין גיהנם גלה לנו ישעיה הנביא באומרו (ישעיה ל, לג) כי ערוך מאתמול תפתה גם הוא למלך הוכן העמיק הרחיב מדורתה אש ועצים הרבה וגו'. ועוד בסמוך לנבואה זו אמר לקמיה (שם לא, ט) נאם ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים, ופירשו רבותינו ז"ל במדרש אגדת שמואל (פסיקתא רבתי פמ"א) פסוק כי ערוך מאתמול תפתה וגו', העמיק הרחיב, אמר רבי פנחס ורבי חוניא לפי שהרשעים אומרים כמה רבואות גיהנם מחזקת מאתים רבוא שלש מאות רבוא, כמה רשעים בכל דור ודור. אמר הקב"ה, כל מה שאתם רבים בעולם אף היא מתפתה בכל יום ומרחבת ומעמקת, שנאמר (שם ל, לג) כי ערוך מאתמול תפתה וגו', עכ"ל.

531

532ובזוהר (תרומה קנ, ב) פירש ענין זה, ואמר שאשו של גיהנם אינו דולק אלא ע"י שהרשעים מתחממים באש יצרם, זה לשונו אמר רבי יהודה דינא דעונשי דגיהנם הא אוליפנא דאיהו למידן תמן לחייביא, על מה אתדנו בנורא דגיהנם, אלא גיהנם איהו נור דליק יממי ולילי, כגוונא דחייביא מתחממן בנורא דיצר הרע למעבר על פתגמי אורייתא, בכל חמומא וחמומא דאינון מתחממן ביצר הרע הכי אתוקד בנורא דגיהנם.

532

533זמנא חדא לא אשתכח יצר הרע בעלמא, דאעילו ליה גו גושפנקא דפרזלא בנוקבא דתהומא רבא, וכל ההוא זמנא כבה נורא דגיהנם ולא אתוקד כלל, אהדר יצר הרע לאתריה, שארו חייבי עלמא לאתחממא ביה, שארי נורא דגיהנם לאתוקדא, דהא גיהנם לא אתוקד אלא בחמימו דתוקפא דיצר הרע דחייביא, ובההוא חמימו גיהנם אתוקד יממי ולילי ולא שכיך.

533

534שבעה פתחים אינון לגיהנם, ושבעה מדורין אינון תמן, שבעה זיני חייבין אינון רע, בליעל, חוטא, רשע, משחית, לץ, יהיר, וכלהו לקבלייהו אית מדורין לגיהנם כל חד וחד כדקא חזי ליה, וכפום ההוא דרגא דחטא ביה ההוא חייבא הכי יהבין ליה מדורא בגיהנם, ובכל מדורא ומדורא אית מלאך ממנא על ההוא אתר תחות ידא דדומה, וכמה אלף ורבוא עמיה דדיינין לון לחייביא כל חד וחד כמא דאתחזי ליה בההוא מדורא דאיהו תמן.

534

535אשא דגיהנם מטי לתתא מגו אשא דגיהנם דלעילא, ומטי לההוא גיהנם דלתתא, ואתוקד בההוא אתערו דחמימו דחייביא דקא מחממי גרמייהו גו יצר הרע, וכל אינון מדורין דליקין תמן, עכ"ל. ואמר דאשא דגיהנם מטי לתתא מגו אשא דגיהנם דלעילא, סוד גיהנם למעלה הוא נהר דינור שבו מתלבנים הנשמות, כמבואר בפרשת ויקהל כמו שנעתיק עוד, ואותו נהר דינור יורד לגיהנם שבארץ, כמו שפירשו ז"ל ג' פתחים יש לו, והרשעים בחמומם גורמים להמשיך אשו של נהר דינור העליון למטה.

535

536ובענין ג' פתחים שיש לגיהנם אמרו ז"ל בערובין (יט, א) זה לשונם אמר רבי ירמיה אמר רבי אלעזר ג' פתחים יש לו לגיהנם, אחד במדבר, ואחד בים, ואחד בירושלים, במדבר דכתיב (במדבר טז, לג) וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה. בים דכתיב (יונה ב, ג) מבטן שאול שועתי. בירושלים דכתיב (ישעיה לא, ט) אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים, ותנא דבי רבי ישמעאל אשר אור לו בציון זו פתחה של גיהנם. ותו ליכא והא איכא הא דאמר רבי מריון אמר רבי יהושע בן לוי ואמרי לה תני רב מרי בר' יוחנן בן זכאי, שני תמרים יש בגי בן הנום ועולה עשן מביניהם, וזו היא ששנינו ציני הר הברזל כשרות, וזו היא פתחה של גיהנם, דלמא היינו דמדבר.

536

537והרשע שיכחיש ענין גיהנם, נאמר לו שילך למדבר שם בקיעי דקרח, כמו שאמרו בבבא בתרא (עד, א) במעשיות דרבה בר בר חנה, אמר תא אחזי לך בלועי דקרח, חזאי תרי ביזעי, [פירוש בקיעי], והוו קא מפקי קוטרא, שקלי גבבא דעמרא ואמשינה במייא, ונעציתה בראשה דרומחא ועייליה התם, וכי אפיק הוה איחרך איחרכי, אמר לי אצית מאי שמעת, ושמעית דהוו אמרין משה אמת ותורתו אמת והן בדאין, אמר לי כל תלתין יומין מהדרא להו גיהנם להכא כבשר בקלחת, ואמרי הכי משה אמת ותורתו אמת והן בדאין, עכ"ל.

537

538עוד נתאמת ענין גיהנם בכמה מעשיות שאירעו בדורינו, ואבותינו גם כן ספרו לנו, ולא נאריך כדי שלא לצאת מהמכוון.

538

539אמר רבי יהושע בן לוי (שם בעירובין), ז' שמות יש לו לגיהנם ואלו הם שאול, ואבדון, באר שחת, בור שאון, טיט היון וצלמות וארץ תחתית. שאול דכתיב (יונה ב, ג) מבטן שאול שועתי. אבדון דכתיב (תהלים פח, יב) היסופר בקבר חסדך אמונתך באבדון. באר שחת, דכתיב (שם נה, כד) ואתה אלהים תורידם לבאר שחת. בור שאון וטיט היון דכתיב (שם מ, ג) ויעלני מבור שאון מטיט היון וגו'. צלמות, דכתיב (שם קז, י) יושבי חשך וצלמות. ארץ תחתית, גמרא.

539

540והא איכא גיהנם. גיא שעמוקה כגיא הנם, ד"א שכל היורד בה יורד על עסקי הנם. והא איכא תפתה, שנאמר (ישעיה ל, לג) כי ערוך מאתמול תפתה, ההיא שכל המתפתה ביצרו נופל שם, עכ"ל.

540

541עוד אמרו במדרש (פסיקתא רבתי פמ"א) כי הנה רחקיך יאבדו (תהלים עג, כז), אמר דוד הואיל ומי שהוא רחוק ממך בעולם הזה הוא אבוד לעולם הבא. הצמתה כל זונה ממך, הרשעים שמחליטין עצמן בעונות ומזניחין עצמן ממך, אף אתה מה עושה להם מחליטן לגיהנם, ואין הצמתה אלא לשון מוחלט, שנאמר (ויקרא כה, ל) לצמיתות לקונה אותו, עכ"ל.

541

542וכיון שדברנו בענין גיהנם, ראיתי להעתיק הנה מסכת גיהנם אשר מצאתי בדברי רבותינו ז"ל בכתיבת יד.

542

543מסכת גיהנם

543

544כתיב (נחום א, ו) לפני זעמו מי יעמוד ומי יקום בחרון אפו, רבי זעירא פתח, לעלוקה שתי בנות הב הב (משלי ל, טו), אמר רבי אלעזר שתי כתות של מלאכים עומדים על פתחי גיהנם ואומרות הב הב, אייתי אייתי. ולמה נקרא שמו גיהנם, שקול נהמתה הולך מסוף העולם ועד סופו, ולמה נקרא שמו תפתה שהכל נכנסין שם בפתוי של יצר הרע.

544

545פרק ראשון

545

546רבי יוחנן פתח (תהלים פד, ז) עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה, מלמד שהרשע מתודה כשם שהמצורע מתודה, ואומר אני פלוני בן פלוני עברתי עבירה פלונית במקום פלוני ביום פלוני בפני פלוני במעמד פלוני ופלוני.

546

547ג' שערים יש בגיהנם, אחד בים ואחד במדבר ואחד בישוב, זו שבים מנין, שנאמר (יונה ב, ג) מבטן שאול שועתי שמעת קולי. זו שבמדבר מנין, שנאמר (במדבר טז, לג) וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה. זו שבישוב, שנאמר (ישעיה לא, ט) נאם ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים.

547

548חמשה מיני אש יש בגיהנם, אש אוכלת ושותה, שותה ואינה אוכלת, אוכלת ואינה שותה, לא אוכלת ולא שותה, ויש אש אוכלת אש. יש בה גחלים כהרים, ויש בה גחלים כגבעות, ויש בה גחלים כים המלח, יש בה גחלים כאבנים גדולות, יש בה נהרות של זפת ושל גפרית, מושכין ורותחין רתמים רתמים.

548

549גזר דינו של רשע, מלאכי חבלה דוחפין אותו על פניו, ואחרים מקבלים אותו מהם ודוחפים אותו לפני אור של גיהנם, ופוערת פיה ובולעתו, שנאמר (ישעיה ה, יד) לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה. למי שאין בידו מצוה אחת שמכריעו לכף זכות, אבל מי שיש בידו תורה ומעשים טובים ויסורים רבים באים עליו, נצול מדינה של גיהנם, שנאמר (תהלים כג, ד) גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע כי אתה עמדי שבטך ומשענתך המה ינחמוני, שבטך אלו היסורין, ומשענתך זו התורה.

549

550פרק שני

550

551רבי יוחנן פתח (איוב יא, כ) ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם ותקותם מפח נפש, גוף שאינו כלה, ונשמתו יוצאה באש שאינו נכבה, ועליהם הכתוב אומר (ישעיה סו, כד) כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה.

551

552אמר רבי יהושע בן לוי, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאני אליהו הנביא זכור לטוב, אמר לי רצונך שאעמידך על שער גיהנם, אמרתי לו הן, הראני בני אדם שתלויים בחוטמיהן, ובני אדם שתלויים בידיהם, ובני אדם שתלויים בלשונותם, ובני אדם שתלויים ברגליהם, והראני נשים שתלויות בדדיהן, והראני בני אדם שתלויים בעיניהם, והראני בני אדם שמאכילים אותם בשרם, ובני אדם שמאכילים אותם גחלי רתמים, ובני אדם יושבים חיים ותולעים אוכלים אותם, אמר לי אלו שכתוב עליהם כי תולעתם לא תמות, והראני בני אדם שמאכילים אותם חול דק, והיו מאכילים אותם על כרחם ושיניהם נשברות, והקב"ה אומר להם, רשעים כשאכלתם הגזל היה מתוק בפיכם ועתה אין בכם כח לאכול, לקיים מה שנאמר (תהלים ג, ח) שיני רשעים שברת.

552

553והראני בני אדם שמשליכין אותם מן האש לשלג ומן השלג לאש, כרועה זה שרועה את צאנו מהר להר ועליהם הכתוב אומר (תהלים מט, טו) כצאן לשאול שתו מות ירעם וירדו בם ישרים לבקר וצורם לבלות שאול מזבול לו.

553

554אמר רבי יוחנן כל מלאך ומלאך ממונה להפרע עונש עבירה אחת, זה בא ודן אותו והולך לו, וכן השני וכן השלישי וכן כולם, עד שמשלימין לכל העבירות שיש בידו, משל למה הדבר דומה לבעל חוב שהיו לו בעלי חובין הרבה והוליכוהו אצל המלך אמר להם המלך מה אעשה לכם לכו וחלקוהו ביניכם, באותה שעה נפשו נמסרת בגיהנם למלאכים אכזרים ומחלקים אותה ביניהם.

554

555פרק שלישי

555

556תניא ג' יורדין לגיהנם ואינם עולים, הבא על אשת איש, והמלבין פני חבירו ברבים, והנשבע בשם ה' לשקר, ויש אומרים אף המתכבד בקלון חבירו, והמסכסך בין איש לאשתו להביא מריבה ביניהם, בכל ערב שבת מוליכין אותם לשני הרים של שלג ומניחין אותם שם, ובמוצאי שבת מחזירים אותם למקומם, ומלאך יוצא ודוחף אותם ומחזיר אותם למקומם בגיהנם, ומהן נוטלין שלג ונותנין תחת בית שיחיהם כדי לצנן אותם בששת ימי החול, והקב"ה אומר להם רשעים, אוי לכם שאף בגיהנם אתם גוזלים, שנאמר (איוב כד, יט) ציה גם חום יגזלו מימי שלג שאול חטאו, כלומר אף בשאול חטאו.

556

557פרק רביעי

557

558כל י"ב חודש נעשים אפר והרוח מפזרתן תחת רגלי הצדיקים, דכתיב (מלאכי ג, כא) ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם, ואח"כ נשמתם חוזרת בהן והם יוצאין מגיהנם ופניהם שחורות כשולי קדרה, והם מצדיקים עליהם את הדין ואומרים יפה גזרת עלינו יפה דנתנו, לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים כיום הזה.

558

559אבל אומות העולם עובדי ע"א, דנין אותם בז' מדורות של אש, ובכל מדור ומדור י"ב חודש, ונהר דינור יוצא מתחת כסא כבוד ויורד עליהם והולך מסוף העולם ועד סופו.

559

560וז' מדורות יש בגיהנם, ובכל מדור ומדור יש בו ששת אלפים בתים ובכל בית ובית יש בו ששת אלפים חלונות, ובכל חלון וחלון יש בו ששת אלפים כדי מרה, וכלם מזומנים לסופרים ולדיינים, ולאותה שעה אמר שלמה ונקתי באחריתה, ואחד מהם אינו נמלט אלא אם כן יש בו תורה ומעשים טובים.

560

561אחרי כל זאת הקב"ה מרחם על בריותיו, שנאמר (ישעיה נז, טז) כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי.

561

562סליק מסכת גיהנם

562

563ובמדרש רות הנעלם (זוהר חדש עט, א) ביארו ז' מדורות בקיצור מה שמענישים בהם, וזה לשונם

563

564המדור הראשון נקרא בור, והוא מדור העליון, ושמה כמה מלאכי חבלה כעין הבור שאין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו, כך המדור הזה הנקרא בור, כמה כתות של מלאכי חבלה כעין נחשים ושרפים אשר אין להם לחש, ג' ממונים שולטים בגיהנם, והם מתחת יד דומה, והם משחית, אף וחימה, וכל האחרים ממונים תחתם, וכל אותם המדורים רצים ושבים, ודנים שם נפשותם של רשעים, וכל אותם כתות של מלאכי חבלה כלם מרעשים גיהנם, ונשמע קולם לרקיע וקול הרשעים ביניהם צווחין ואומרים ווי ווי ואין מרחם.

564

565אמר אח"כ, במדור הראשון דנין לאותם שקוטפים מלוח עלי שיח, המפסיקים דברים שנתנו בלוחות עלי שיחה בטלה, ואותם שאינם נותנים כבוד לתלמידי חכמים, ואין דנין במקום הזה למבזה תלמידי חכמים אלא דנין אותו בטיט היון, והמקלל חרש וכיוצא בהם, והעובר אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללים, והמספר שבח חבירו לפני מי ששונאו לרעה, וכל אלה וכיוצא בהם נדונים במדור הא'.

565

566המדור הב' נקרא שחת והוא אש ירוקה, ואין שם כי אם חשך ואין שם רחמים כלל, ושם דנין כל אותם המספרים אחר מיטתן של תלמידי חכמים, והמלבין פני חברו בהלכה שלא ללמוד ממנו, והמתגאה שלא לשם שמים, והמתכבד בקלון חברו, והיודע בחברו שיכשל בהלכה אחת והם בעיר אחת ואינו מודיעו קודם שיכשל וישמח הוא או אחרים, ומי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס להתפלל בה, ומי שאינו נוח לחבירו בהלכה והם בעיר אחת, והאוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה, והמגביה ידו על חבירו אף על פי שלא הכהו, ומי שיקלל בשחוק לחבירו בענין שיגיע לו בשת, כל אלו נדונים במדור הזה וכל כיוצא בהם.

566

567ועל מה שאמר, והיודע בחבירו שיכשל בהלכה ואינו מודיעו, אמר רשב"י (שלח קסז, א) שחכם אחד עשה ענין זה לחבירו, ואמר שם בענין הנפשות שהיו באים להרשב"י ע"ה להגיד לו מדברי גן עדן וסודות עליונים אדהכי פרח חד ואתכסי מנייהו, ולפום שעתא תב לגבייהו, אמר לון זמינא הוינא למיעאל, והוו כלהו בעטורא חדא דדיינא דינא דחד בר נש דקאים על פתחא דגן עדן, ואינון כרובין אחידו ביה ולא שבקו ליה למיעל תמן, והוה בצערא בינייהו, וצווח צווחין על גבי פתחא, ושמעו כלהו צדיקייא דתמן, והשתא מתכנפי כל בני מתיבתי למיעל לגבי מלכא משיחא לעיינא בדיניה, וספרו אחר כך ענשיה ואמרו, אבל דינא דיינו עליה וגזר משיח, דלהוי ההוא בר נש לבר בההוא צערא ארבעין יומין, לסוף ארבעין יומין יצערון ליה בצערא דגיהנם שעתא ופלגא, וכל האי בגין דיומא חדא חד מן חברייא הוה פריש מילי דאורייתא, כד מטא לחד מלה ידע האי בר נש דיתכשל ביה, ואמר לחברייא שתיקו לא תימרון מידי, ובגין דשתיקו חבריא אתכשל בההוא מלה ואכסיף, וההוא כסופא דגרים האי בר נש דיינין ליה בהאי דינא קשיא, בגין דלא בעי קוב"ה לשבקא חוכא דאורייתא אפילו כמלא נימא, עכ"ל.

567

568וכיוצא בזה נתבאר שם (קעא, ב) בתינוק אחד שהיה מבייש את רבו בקושיות ונענש, זה לשונו ועל דבעו למידן דיניה באתגליא ואשתזיב מניה, דהוה מכסיף לרביה קמי כלא בשאלתין וקושיין דיליה, ולא חייש למהך לאחרא לאתקנא תלמודוי, וחליש דעתא דרביה, ועל דלא בעו למידן ליה בדינא תקיפא, ובגין כך אף על גב דאתשזיב ממאריהון דדינא לא אשתזיב הכא, שבעה יומין הוו דלא אשתלים כאן דיוקניה, וכד הוה אתסחי בכאבא יתירה קמי כלא כל אינון שבעה יומין עד דישתלים דיוקניה, עכ"ל.

568

569המדור הג' נקרא דומה, ושם נדונים כל אותם גסי הרוח המתגאים לבם בהלכה לפני העם שלא לשם שמים, והמספרים לשון הרע, והמגיס לבו בהוראה, והדן את חבירו לכף חובה, והמלוה לחבירו ברבית, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ומי שאינו עונה אמן מפי המברך, ומי שעושה פסקא - כגון המספר בתפלתו, וחוזר ואומר דבר אחר, וחוזר ומפסיק, והוא נקרא פסקי, והמתלוצץ על חבירו ועל הזקן ששכח תלמודו, והרואה דבר ערוה בחבירו ואינו מודיעו בינו לבינו, כל אלה נדונים שם וכל כיוצא בהם.

569

570המדור הד' נקרא טיט היון, שם נדונים אותם גסי הרוח, וכל אותם העונים עזות לעניים ומדוכאים, והרואה עני בדוחק ואינו מלוהו עד שמבקש ממנו הנאתו, והעושק שכר שכיר, והמוציא זרע לבטלה, והבא על כותית ונדה, והממשכן לעני ואינו חוזר לו משכונותיו כשאין לו דבר אחר, והמטה משפט, והלוקח שחד, כולם נדונים במדור זה.

570

571המדור הה' נקרא שאול, ושם נדונים המוסרים והאפקורסים והכופרים בתורה והכופרים בתחיית המתים, ועל אלו נאמר (איוב ז, ט) כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה. ועל שאר החוטאים כתיב (שמ"א ב, ו) ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל.

571

572המדור הו' צלמות, ושם נדונים כל אותם ששכבו עם אמותם, ונדה.

572

573המדור הז' ארץ תחתית, היורד לשם שוב אינו עולה, שנאמר (מלאכי ג, כא) ועסותם רשעים וגו'.

573

574ובזוהר (תרומה קנ, ב) אמר שיש מקום בגיהנם והוא נקרא צואה רותחת, ובו נדונים כל אותם שחטאו והחטיאו את הרבים, וכן אותם המוציאים זרע לבטלה לכתחלה, וזה לשונו אתר אית בגיהנם ודרגין תמן דאקרון צואה רותחת, ותמן איהו זוהמא דנשמתין אינון דמתלכלכן מכל זוהמא דהאי עלמא ומתלבנן וסלקין ואשתארת ההיא זוהמא תמן, ואינון דרגין בישין דאתקרון הכי צואה רותחת אתמנן על ההוא זוהמא, ונורא דגיהנם שלטא בההוא זוהמא דאשתארת, ואית חייבין אינון דמתלכלכן בחובייהו תדיר ולא אתלבנן מנייהו, ומיתו בלא תשובה, אינון דחטאו והחטיאו אחרנין והוו קשי קדל תדיר ולא אתברו קמי מאריהון בהאי עלמא אלין אתדנו תמן בההוא זוהמא ובההיא צואה רותחת דלא נפקין מתמן לעלמין, אינון דמחבלין ארחייהו על ארעא ולא חששו ליקרא דמאריהון בהאי עלמא, כל אינון אתדנו תמן לדרי דרין ולא נפקי מתמן, בשבתי ובירחי ובזמני ובחגי בההוא אתר נורא אשתכיך ולא אתדנו, אבל לא נפקי מתמן כשאר חייבין דאית לון נייחא, עכ"ל.

574

575ואמר אחר כך, שמי שחלל שבת בפרהסיא נדון לעולם אפילו בשבת, ושאר הרשעים ששמרו שבת יוצאים לראות בדינם של אלו שלא שמרו שבת, ועליהם נאמר (ישעיה סו, כד) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר. כי תולעתם לא תמות מהגוף, ואשם לא תכבה מהנשמה, ופירשו מאי דראון, די ראיה, שכל הרשעים אומרים די ראיה זו

575

576ובתיקונים ( דף מט, ב) פירש שם, שיש גיהנם לנפש רוח ונשמה שהם נקראים נר ה' נשמת אדם ואמר שנ"ר הוא נפש רוח נשמה, ואמר מאן דנטיר נר ה' נשמת אדם באורייתא בפקודין דעשה ולא תעשה, לא שליט עליה נורא דגיהנם, ודא איהו כבד מרה וטחול, כבד אשא סומקא, מרה אשא ירוקא, טחול אשא אוכמא, יותרת כללא דכולהו, תכלת חשוך, עכ"ל. וכן אמר עוד לקמיה, מרה כבד טחול אינון גלותא לנשמתא ורוחא ונפשא, עכ"ל.

576

577וראיתי להעתיק לך הנה ז' היכלות הטומאה שהביא ר' שמעון בפרשת פקודי, ומורי ע"ה העתיק אותם בספר פרדס בלשון הקודש, ולכן אעתיק לשונו:

577

578בהיכל א' והוא נקרא בור, והבור ריק, וכל הבא ליכנס בו אין לו סומך שיאחז בו שלא יפול, אלא כולם דוחים אותו שיפול בתוכו. בהיכל הזה ממונה אחד ושמו דומה, והוא עומד כאן בהיכל הזה, ועומד בפתח היכל ראשון מהקדושה מבחוץ עם כמה מלאכי חבלה לאחוז הנשמות שדוחה המלאך הקדוש בוהריא"ל, כדפי' בשער היכלות הקדושה בפרק א.

578

579ותחת הממונה הזה דומה, יש ממונה אחר ושמו פתו"ת, ותחת ידו כמה אלף ורבואות מלאכי חבלה, והוא עומד לפתות בני אדם מדרך טובה להביט בניאוף ובזנות, כשמו כן פעולתו, וכל מלאכי חבלה שעמו הולכים לפני בני אדם להיות עיניהם אל העבירה, והממונה הזה נקרא גם כן סרסרי"ם, כי הוא סרסור העבירה, והממונה הזה עומד על הקבר בזמן שהגוף נדון ושובר עיניו מפני שהטה אחרי עצתו, כי כן דרך הקליפה להשטין למטה ועולה ומקטרג למעלה ויורד ונוטל נשמתו, וכל הנמשך אחריו נוטל הוא עצמו נקמתו ממנו.

579

580לפנים בהיכל הזה כמה נחשים ועקרבים הנושכים הנשמה כשהיא נכנסת שם, על כל ההיכל הזה ממונה אחד ושמו גמגומ"א, והוא אדום כוורד, והוא עומד להשטין כשתפלתו של אדם נדחית מהיכל ראשון של קדושה כדפירשתי בשער היכלות פרק א, וכאשר זה מקבל התפלה ההיא הנדחית עולה עמה עד היכל ז' של קליפה, ומשם מלמד עליו חובה ומזכיר עונותיו, וזה שאמר הכתוב (איוב א, ו) ויבא גם השטן, ג"ם שם השטן שהוא גמגומ"א.

580

581ותחת ידו כמה מלאכי חבלה ממונים לאחוז בכל דברי נבלות או דבר פגום שיוציא האדם בשפתיו, ושומרים אותה, וכאשר האדם מוציא מפיו דברי קדושה כמו דברי תורה או תפלה אז מטמאים אותם הדברים הקדושים בטומאה ההיא שהוציא מפיו קודם לכן, ואז כביכול תשש כח הקדושה, ואז אוי לו אוי לנפשו של החוטא ההוא.

581

582עוד בהיכל הזה על כל אלו הממונים ממונה אחד, והוא ממונה ושמו טפסוריני"א, ותחת ידו כמה מלאכי חבלה, והם ממונים על כל אותם הדברים שאדם זורק בכעס מידו, ולוקחים הדבר ההוא ומעלים אותו למעלה, ואומרים זה קרבן של פלוני שקרב אלינו, ומכריזים ואומרים ווי לפלוני שזנה אחרי אלהי נכר, ובת קול יוצאת שנית ואומרת אוי להם כי נדדו ממני, וההיכל הזה נקרא שטן בור.

582

583היכל ב' הוא הנקרא שחת, והוא טמא והוא חשך, בהיכל הזה ג' פתחים לג' צדדים, בפתח א' עומד ממונה אחד ושמו עשטרי"ה, ותחת ידו כמה אלפים ורבואות ממונים, והם ממונים על אותם שמוציאים זרע לבטלה, שאינם רואים פני שכינה, ואלו באים ומטמאים אותו בעולם הזה, ואח"כ כשנשמתו יוצאת, אלו אוחזים ומכניסים אותו להיות נדון בהם, ואלו נקראים שכבת זרע רותחת, ואלו לוקחים חמום העבירה והזרע ומעלים אותו למעלה וגורם להיות ברית קודש נכנע תחת הקליפות.

583

584בפתח ב' יש ממונה אחד ושמו טסקיפ"א, והוא ממונה על כל אותם הבאים על הבהמות או על העריות החמורות שבתורה, ותחת ידו כמה אלפים ורבואות מלאכי חבלה, ודרכם עם האיש הזה כדרך אותם אשר אמרנו למעלה.

584

585בהיכל הזה יש ממונה אחד ששמו כו"ס התרעלה, וכל אותם הרוגי בית דין ששתו כוס התרעלה בעולם הזה נצולו מכוס תרעלת עולם הבא, ואי זהו כוס התרעלה, בצאת הנשמה מהגוף הממונה הזה הנקרא כוס התרעלה אוחז בו ומשקהו כוס תרעלה, ובכוס הזה ג' טיפות, האחד חצץ, והאחד מר ממות, והאחד קובעת, בהיכל הזה עומד ממונה אחד ושמו עאצ"י עריא"ל, ומשם משקים אותו ביום המות, וזהו ג' טפות חרב מלאך המות שאמרו ז"ל.

585

586בפתח ג' יש ממונה אחד ושמו סנגדיא"ל, והוא ממונה על כל אותם המכניסים ומטמאים בריתם בבת אל נכר, וכל אותם המטמאים עצמם בכותית, כאן הם מצטיירים צורת הנשים אשר טמאו עצמם בממונה הזה, ובכמה אלף ממונים אשר תחת ידם, ובצאת נשמתו מטמאים אותה בצורה ההיא ונקשרת עמו בהיכל, וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה ג, ב) ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה (בראשית לט, י), לשכב אצלה בעולם הזה, להיות עמה קשור בעולם הבא.

586

587בתוך ההיכל הזה רוח אחד טמא, ובו תלויין כל כשופין וכל מיני נחושים, וכלם תלויים בטומאת זרע רותחת, וזה היה חכמת בלעם הרשע שהיה מטמא עצמו באתונו ואז היה מצליח בכשופיו, ועל זה נקרא ההיכל הזה שחת טמא, כי טמא הוא טמא יקרא.

587

588תחת הרוח העליון הזה יש בהיכל הזה עוד רוח טמא ושמו סרטי"ה, וכמה אלף ורבואות מלאכי חבלה תחתיו, והם מזומנים בשעה שיורד החלום מצד הקדושה הרוח הזה וכל מלאכי חבלה שעמו יורדים עם החלום ההוא ומתערבים עמו ומודיעים לאיש ההוא דברי היתול עם החלום הצודק, וכן דברי רבותינו ז"ל כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים.

588

589ומצד ההיכל הזה יוצאים שני רוחות, מתהפכים לפעמים אנשים ולפעמים נשים, וכאשר נוסעים רוחות טמאים עליונים, מצד נסיעתם מתהוים השני להבים ושלהובים והולכים ומתפשטים בעולם ומתראים לבני אדם בחלום כדמות נשים יפות ומטמאים אותם בקרי, וכל זה הוא נמשך אחר דבריהם ומושך במעשיו את רוחם עליו, וזהו שאמרה תורה (דברים כג, י) ונשמרת מכל דבר רע, כדפירשו ז"ל שלא יהרהר ביום ויבא לידי טומאה בלילה ח"ו.

589

590ובענין הזה פירשו בזוהר פרשת תרומה (קל, א) זה לשונו חד ממנא קיימא לההוא סתרא על ההוא נוקבא דצפון בכל אינון חבילי טהרין סנוגירי"א שמיה, ובשעתא דההוא תננא עקים אורחיה וסליק, האי ממנא ושתין אלף רבוא משריין אחרנין כלהו מתעתדן לקבלא ליה ולאתזנא מניה, וקיימאן בההוא נוקבא, ועאלין בחד פתחא דאקרי קרי, ודא איהו רזא, דכתיב (ויקרא כו, כא) ואם תלכו עמי קרי והלכתי אף אני וגו' בחמת קרי, בההוא רוגזא דנפיק מפתחא דקרי, ואלין אינון דמשטטין בליליא, ובשעתא דנשמתין נפקין לסלקא לאתחזאה לעילא, אלין נפקין ומקטרגין לון דלא יכלין לסלקא, בר אינון חסידי קדישין דאינון בקעין רקיעין ואוירין וסלקין, ואלין חבילי טהירין נפקין ומודיעין מילין כדיבן לבני נשא ואתחזיין לון בדיוקנין אחרנין וחייכאן בהו עד דאושדין זרעא, ואקרון מאריהון דקרי, בגין דאינון נפקין מפתחא דקרי גרמי לון, ובשעתא דמתאכלין אמורין ופדרין ההוא תננא הוא רוי לון וזן לון כפי יקרא דילהון הכי מזונא דילהון מה דאתחזי לון, ובהא לא נפקי ולא משטטי בארעא קדישא, עכ"ל.

590

591ומה שאמר ההוא תננא עקים, ביאר אותו למעלה מן הענין ואנו לא כתבנוהו, ופירושו, כי בתמיד של שחר ובתמיד של בין הערבים לא נצחה הרוח את עמוד העשן, אבל בלילה העשן מעצמו היה מתעקם לצד צפון להיות נזונים ממנו אלה בעלי הקרי, כדי שלא ישוטטו בארץ ישראל. ובענין בעל קריין נתבאר עוד בזוהר פרשת בראשית (יט, ב; נה, א) עיין שם.

591

592היכל ג' הוא נקרא היכל אופל, והוא יותר חושך ואפל מן הראשונים, והוא נקרא דומה, כי אף על פי שאמרנו שהוא יורד להיכל א' עיקרו בהיכל זה, וכנגדו נקרא יצר הרע שונא.

592

593בהיכל הזה ד' פתחים ועליהם ד' ממונים כאשר נבאר בפתח א' ממונה אחד ושמו קטרטי"א, והוא עומד בכח הרוגז כאשר הדין מתוח בעולם והוא כשלון הרשעים, על זה נאמר (משלי ד, יט) דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו. הממונה הזה עומד על פרשת דרכים להכשיל במגפתו אותם ההולכים יחידים בדרכים ובשווקיים, ויכול להזיקם אם פגע בהם, וזה כאשר הוא שולט בעולם בתוקף הדין המתוח ח"ו.

593

594בפתח ב' ממונה אחד סנגדיא"ל (נ"א: הנגריא"ל) שמו, ותחת ידו כמה אלף ורבואות מלאכי חבלה, וכולם עומדים לקבל פתקי הדין מחוץ להיכל ג' היכל הקדושה. וכאשר הוא מקבל פתקי הדינים יורד לשתי היכלות הקודמים שחת ובור, ושם יש לו כמה אלף ורבואות מלאכי חבלה וכולם משוטטים בעולם להשלים הדין ההוא ח"ו.

594

595בפתח ג' ממונה אחד ושמו אנגיריהו"ן, והוא ממונה על כל הקדחות השורפות בתוך העצמות, וכל מיני חלאים רעים המקדחים ושורפים הגוף, וממנו יוצאים כמה אלף ורבואות הממונים על הענין הזה כמותו.

595

596בפתח ד' ממונה אחד ושמו אסכר"ה, וזה ממונה על הריגת ומיתת התינוקות עד בן שלש עשרה שנה, ומתראה כאשה המגדלת ומינקת אותם ומשחקת עמהם ומחנקת אותם, ונשמתם נמסרת ביד עזריא"ל המלאך שבהיכל ג' שבקדושה כדפיר' שם.

596

597באמצע ההיכל הזה עומד רוח אחד ונקרא אגיריסיו"ן, וזה ממונה על מיתת הבחורים מבן י"ג ועד עשרים שעליהם נאמר (משלי יג, כג) ויש נספה בלא משפט, כי לפי שאינם נשמרים כשהם קטנים מפני רוע מוסרם, ורואה בהם סימן שיחטאו ויפסדו, הורג אותם קודם שיבאו לידי חטא, ועל זה נאמר (בראשית א, לא) והנה טוב מאד, זה מלאך המות.

597

598מהיכל זה מתפשטים שני רוחות ושמם אף וחימה, ואלו ראה משה רבינו ע"ה ברדתו מן ההר, ואמר (דברים ט, יט) כי יגורתי מפני האף והחמה, ותחת ידם כמה אלף ורבואות מלאכי חבלה, וכלם ממונים על כל אותם השומעים חרם או שמתא מפי בעל תורה ואינם שמים על לב, וכן על כל אותם המתלוצצים בדברי תורה או החכמים, וכן כולם מונים והולכים לקנטר על כל אותם העוסקים בתורה, וכן במעשה מצוה, כדי שלא ישמחו בה ויעצבו עמה.

598

599תחת הרוחות האלה יש רוח אחד ושמו סכסיכ"א, וכאשר האדם מלשין לחבירו או מסכסך עליו, זה מתעורר עם המלשינות ההוא להשלים הענין ולהרוג במלשינות ההוא.

599

600בא וראה, אף על פי שהקדוש ברוך הוא קבע לכל חיות ונחשים זמן לפשיטת עורם, עם כל זה הכל תלוי בלשון הרע ובמלשינות, כשאדם מלשין על חבירו חיות תחתונות מתפשטות מעורם ונותנים קולות ואותם הקולות עולים למעלה בהיכל הנקרא בור, ששם כמה נחשים וכמה עקרבים כדפירשתי לעיל, וכולם מלמדים קנטוריא לעורר הנחש הקדמוני, הנחש הגדול, והוא פושט את עורו, וכל קשתותיו ר"ל מחנותיו וחייליו, מתפרד מהם ומורידם למטה בהיכלות, והוא עולה לומר קנטוריא במלשינות ההוא, ואלמלא הפשט עורו אין אדם יכול לעמוד מפניו הרחמן יצילנו, וכל זה מפני תוקף המלשינות ולשון הרע, ולא לחנם אמרו ז"ל שהיא עבירה חמורה יותר מגלוי עריות ועבודה זרה ושפיכות דמים.

600

601היכל ד' הוא נקרא טיט היון, ונקרא כנגד זה יצר הרע אבן מכשול. היכל זה נקרא חובה מטעם שהוא כנגד היכל זכות, וכל חובות בני אדם ועונות, יש בהיכל זה כמה מלאכי חבלה שמקבצים אותם ומכניסים אותם בהיכל זה, וביום הדין כששוקלים חובה וזכות, אם כף הזכות צד הקדושה מכריע הוא קדוש ודנים אותם לחיים, ואם כף חובה מכרעת כמה מבעלי חובה אוחזים בו ואומרים שלנו הוא ושמחים בו ודנים אותו למיתה.

601

602בא וראה כמו שאדם מתנהג בעולם הזה כך נמשך ונשפע עליו מלמעלה, אם רודף אחר הצד הטמא והעבירות, רוח הטומאה רודף אחריו ומסייעתו ליטמא יותר וגורם לו לבא לידי עבירות יותר חמורות וטומאות רצוצות יותר מן הראשונות, ואם האדם מטהר עצמו ורודף אחר הקדושה ומקדש עצמו רוח קדושה נמשך ונשפע עליו ומטהרתו ומקדשתו ומלבשתו ענוה ויראה ומביאתו לידי טהרה יותר גדולה, כמו שאמרו ז"ל במסכת ע"א פרק קמא, זהירות מביאה לידי זריזות וכו'.

602

603בהיכל זה הוא מקום כל אותם הנקראים אלהים אחרים, והם אותם המפתים בני אדם בתענוגות העולם הזה ובנאופים ובזנות, ועל כל אלו הנקראים אלהים אחרים יש רוח שולט על כולם, והוא נקרא אל נכר, והוא מפתה הלומדים בתורה העומדים בבית המדרש, במחשבות רעות ובטנופים, ואומרים לו מה אתה עומד כאן מפסיד בחרותיך בעסק הלימוד ומתיש כחך, הלא טוב לך לשמוח בילדות בנאופים ובזנות, וכאשר האדם נפתה אחריו הולכים אחריו כמה בעלי טומאה לטמא אותו בעולם הזה, וכל אלו נקראים צואה רותחת שעומדים לטנף האדם כדפירשתי.

603

604באמצע ההיכל הזה יש רוח אחד ושמו נגע, וממנו מתפשט רוח אחר ונקרא נגע צרעת, והם עומדים לטמא לכל אותם בעלי לשון הרע יותר על כל המטמאים, הנגע העליון אשר אמרנו הוא ממונה לקלל לכל אותם שולחנות שלא נסדרו בשבת כראוי, וכולם ערוכים לפניו והוא מקלל אותם קללות נמרצות שאין להאריך בהם, הרחמן יצילנו, כדרך הקדושה לטוב כן דרך הטומאה לרע.

604

605בהיכל הזה תלויים לרעה כל הדברים חוץ מבני חיי ומזוני שהם תלויים למעלה בשאר ההיכלות, ויורדים להיכל זה, ומשם יוצאים מקטרגים לרעה, אם למַעֵט בני האדם - להמיתם, או למעט מזונותם הרחמן יצילנו.

605

606מהיכל זה יוצא רוח אחד טמא שמו אריר"א, ותחת ידו כמה אלף ורבואות מלאכי חבלה, וכלם נקראים אוררי יום, והם ממונים על המקלל עצמו בכעס או על שבועת האלה והקללה ההיא, ומעלים אותה למעלה ומעוררים עמה נחש הקדמוני הלויתן נחש עקלתון שיעלה ויעורר קללות נמרצות ח"ו, וזהו שהיה מכוין איוב באומרו (איוב ג, ח) יקבוהו אוררי יום, שהם אלו העתידים לעורר לויתן, שהוא הנחש העקלתון, הרחמן יצילנו.

606

607היכל ה', הוא הנקרא שאול, כנגד זה נקרא יצר הרע ערל והוא עיקר הערלה, בהיכל זה יש פתח אחד ועליו ממונה אחד ושמו איבה, והוא מעורר מדנים ואיבות בעולם, על שמו נקרא ההיכל הזה איבה.

607

608בהיכל זה רוח טמא אחד שהוא שולט על הכל ושמו שוד"ד, והוא מעורר שוד ושבר, והוא רובץ בהרים הרמים בין סלעים וצורים. מהיכל זה יונקים כל אותם שודדים, ומכאן יוצאים כל אותם הרצחנים וההורגים והולכים אחר לה"ט החרב המתהפכת להרוג הכל, וכאשר יש רעב בעולם ח"ו הרוח הזה נקרא שו"ד מזדווג עם אחר הנקרא כפן, זה לשודד בני העולם ולהמיתם, וזהו שנקרא שוד, וזה לקלל המזון שבמעיהם שלא ישבעו, וזה הנקרא כפן. וכאשר יש בישראל גומלי חסדים בזמן הרעב, גורמים לאלו שלא ישלטו בעולם על ישראל, ושולטים באומות עובדי ע"א, ונכנעת צד הטומאה וישראל מתברכים, וכאשר ח"ו אין בישראל מי שיגמול חסד, אז ח"ו מתגבר הקליפה ואחד מאלו משפיע לאומות הנזכרים ויונק כל שפע הקדושה, ועל זה נאמר (שה"ש א, ו) שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי, אלו ישראל, שכל השפע יורד מהקדושה אל צד אחר ח"ו.

608

609תחת אלו שאמרנו יש רוחות טמאים ונקראים ערלה, והם זמורי ערלה וענפי ערלה, ועל כלם ממונה אחד נקרא גזרדינ"א, והוא ממונה על כל אותם שאינם שומרים שני ערלה, וכל אותם המעכבים את המילה, וזה טעם חתן דמים של צפורה, וזהו ממונה על האדם כאשר מטמא בריתו להכניסו בשאול ואבדון לדון אותו שם.

609

610באמצע היכל זה יש רוח אחד שהוא אורב על הדרכים ועל המקומות לראות אותם העוברים על התורה להלשינם למעלה להכניס איבה בין העליונים והתחתונים, וכן כולם עומדים לפתות האדם מדרך טובה לדרך רעה, ואחר כך עולה ומקטרג עליו, ונמצא מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא, ואין לך איבה גדולה מזו, ועל כן נקרא היכל איבה, והרוח הזה נקרא אפר"א, והכוונה אפר שאינו עושה פירות ואינו מגדל צמחים היפך אפר קדוש שהוא עושה פירות, והטעם כי כבר נתבאר כי כל רוח הטומאה מסורסים הן, וזהו עפר שריפת החטאת, כי הוא אחוז בחטא שהוא נחש עקלתון, ועוד כי כשאדם חוטא העפר הזה מתגבר על ידי הנחש, וזהו כלול במי המרים המאררים, וזהו עפר המשכן שהיה משקה הכהן לסוטה מפני שזנתה ונטתה אחרי הנחש הזונה משקים אותה מעפר קרקע המשכן, שהוא זה העפר במי המרים ושולט בה הרוח הזה ומכלה אותה, ואלו הם מים אחרונים חובה, הרחמן יצילנו.

610

611היכל ששי, ההיכל הזה עליון על כל ההיכלות כמו צד הקדושה, כי זה לעומת זה עשה האלהים כדפירשתי. בהיכל הזה ד' פתחים ובם ד' כתות טמאים, נקראים אחד מות ואחד רע ואחד צלמות ואחד אופל, אלו עומדים לעולם להרע ולהשטין, וארבעתם מתייחדים כאחד כמו צד הקדושה, ועל הייחוד הנזכר נקרא בי"ת חב"ר, כדכתיב (משלי כא, ט) מאשת מדינים ובית חבר, וזהו וחובר חבר.

611

612על ההיכל הזה נאמר (שם כז, ו) נעתרות נשיקות שונא, כאן עומדים כל אותם נשיקות ופתויים ותאוות גופניות דזנותא וניאוף שעל ידם אדם מתגרש מהעולם הזה ומהעולם הבא, כל אותם הכתובים במשלי (שם ז, ו) בפרשת כי בחלון ביתי בעד אשנבי וגו', כל אותם הפתויים הם מצד רוח ההיכל הזה.

612

613ועליו נאמר (שם יא) בביתה לא ישכנו רגליה, שהיא הולכת לפתות בני אדם, אחר שפיתה אותו תטעימהו מרורת פתנים אכזר ומוציאה נשמתו בחרבה, ובה ג' טיפות, באחד נשמתו מתבלבלת ואינה מוצאה מקום לשבת, בב' נפשו מתעקרת ויוצאה, בג' פניו מוריקות ויוצאה נשמתו כפטורי וכו', כל זה תחת אשר נמשך אחריו, וז"ש הכתוב (שם ה, ד) ואחריתה מרה כלענה וגו'.

613

614בהיכל הזה עומדים כל אותם מקטרגים המפתים לאדם במלבושיו ובבגדיו, שיסלסל גופו וימשמש בשערו וירחץ גופו וייטיב גהה כדי שיסתכלו בו הנשים, ועל הענין הזה ממונה אחד סקטופ"א שמו. בתוך הממונה הזה עומד ממונה אחר ושמו מרא"ה, אשר בו רואה עצמו ומתייפה ומסתלסל ורואה במראה ההיא ומתלבש בו גאה וגאון וגסות הרוח, ואז כח אחר אשר בהיכל ושמו עסירט"א אשר הוא ממונה על כל החלומות להראות לאדם דמות אשר ימשך אחריו לאבד נשמתו, והממונה הזה מעורר ממונה אחר אשר תחת ידו ויורד ומעורר בהיכל התחתון שבו אסכרה, ושם מעורר לנקבה אחת והיא לילי"ת אימא דשדים, וכאשר מתעורר האדם בגסותו הממונה עסירט"א, אז מתקשרת עמו לילית ואז בכל ר"ח ור"ח מתעורר המראה אשר אמרנו דעמה לילית, ולפעמים נזוק האדם מהם והוא נופל ארצה ונכפה ונזוק, וכל זה גרם לו המראה וכפי רוב גאותו שנתגאה כן רוב רעתו ונזקו וטומאתו, וזהו (משלי ז, כג) עד יפלח חץ כבדו וגו', הרחמן יצילנו.

614

615היכל שביעי, ההיכל הזה הוא היכל שמרי היין להשתכר ממנו, כדכתיב (בראשית ט, כא) וישכר ויתגל בתוך אהלה, והם הענבים שסחטה חוה שבהם גרמה מיתה לבעלה ולכל אותם הבאים אחריו, (דברים לב, לב) ענבימו ענבי רוש אשכלות מרורות.

615

616בהיכל הזה עומדות כל אותם נשמות טמאות להשפיע לכל אותם המטמאים עצמם בנדה, ואשת איש וכיוצא בהן, כגון ממזרים, ונקרא ממזר מפני שהוא מאל זר, ולפי היות העבירה וענין יצר הרע, כן מושך עליו הנשמה מהיכל זה, וכל רואיהם יכירום כי הם זרע פסול ממזר מאל זר, וכל מעשיו מעידים עליו שהוא פסול.

616

617מהיכל זה יוצא רוח אחד שהוא ממונה על כל אותם הנשמות ושמו צפוני, וסימניך (יואל ב, כ) ואת הצפוני ארחיק מעליכם, וכנגד ההיכל הזה בגיהנם נקרא ארץ תחתית, בהיכל הזה נקודה דקה קרובה אל ספירות הקליפות, וממנו יוצאים כל אותם רוחות הדקים המשוטטים בעולם שהם רואים ואינם נראים, ואלו עומדים לעשות נסים לבני אדם כי אלה אינם עומדות בקליפות הטנופות כל כך כאחרים.

617

618על אלו ממונה אחד נסיר"א שמו, והיא מלה ארמית, ופירושה חתוכה, שהכוונה שהוא מובדל מקליפות הטמאות ביותר, ואלו פורחים באויר ומזיקים לצד טומאתם, לעשות נסים בעולם לאותם העומדים בצד הקדושה.

618

619מן ההיכל הזה יוצא אש חזק ושלג ורוח מתחזק לדון את הרשעים, וזה שאמר הכתוב (תהלים סח, טו) תשלג בצלמון.

619

620בהיכל הזה עומדים ד' פתחים פתוחים לד' רוחות, ואלו אוחזים ואינם אוחזים בצד הקדושה, ושם מאיר אור הקדושה, והוא מקום מתוקן לחסידי אומות העולם שלא הרעו לישראל.

620

621בפתח ההיכל האמצעית מבחוץ ש' פתחים, והם מכוונים כנגד הקדושה, והם מקומות למלכי אומות העולם החסידים שלא הרעו לישראל ולא דחקו אותם והגינו עליהם, ויש להם שם כבוד על כך, ומאיר להם אור הקדושה בתוך האפלה ההיא, ועל זה נאמר (ישעיה יד, יח) מלכי גוים כולם שכבו בכבוד איש בביתו.

621

622ואם דחקו לישראל, כמה מלאכי חבלה אוחזים בהם ודנים אותם ג' פעמים בכל יום בכמה דינים משונים, בכל יום ויום מעידים על ישראל ועל אמונתם.

622

623עד כאן נכלל ענין ההיכלות האלו. אמנם העתקתי מדברי הרשב"י ע"ה (פר' פקודי), ולכאורה היה נראה כי הם היכלות לספירת הקליפות אשר אמרנו בשער הקודם, אמנם המסתבר כי הספירות הם נכללות בהיכלות, וההיכלות והקליפות הכל ענין אחד.

623

624וכנגד אלו הז' הם שבעה מיני יצר הרע שהוא מקבל כח מאלו הז', ולכן נקרא יצר הרע בשבעה שמות, ואלו הם רע, טמא, שונא, אבן, מכשול, ערל, צפוני. וכנגד אלו ז' מדורות בגיהנם שבהם נדון החוטא בז' מינים אלה, ואלו הם בור, שחת, דומה, טיט היון, שאול, צלמות, ארץ תחתית. והם זה כנגד זה. נגד טהרה טומאה, נגד כשרות פסול, נגד מותר אסור, נגד זכות חובה. כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים, כדפירשתי בפרקים הקודמים, עכ"ל מורי ע"ה בספר פרדס.

624

625עוד צריך לירא מאמונת הגלגול (שהורונו רבותינו ז"ל, והסכים עמהם פיתגורס עם היות שרבו החולקים בדעה זו), כי מר הוא מאד לנשמה יותר מדינה של גיהנם. וכתב מורי ע"ה, שהוא משל אל אדם שהלך בסחורה מהלך שנתים או שלש למקום פלוני, כסבור שירויח באותה הסחורה שם, בהגיעו שם אמרו לו כל יגיעך היה לריק ולבטלה כי הסחורה הזו שבידך אינה שוה כלום במקום הזה, וחזר העני ההוא בפחי נפש לאחור. כמה צער יגיע לאדם הזה על מעוט חכמתו ותבונתו שלא חקר ודרש מה היא הסחורה הנאותה למקום ההוא שבה ירויח, והנמשל מובן מאליו.

625

626ובפרט כאשר ידע האדם כי רוב הנשמות שבדורנו מגולגלות ובא לתקן עתה מה שלא תקן בתחלה, שאם יסתלק מן העולם בלי שיתקן על מה שבא, נמצא כל טרחו ויגיעו בעולם הזה בהבל, וצריך לחזור שלישית ורביעית עד שיתוקן, וענשו גדול על שלא תקן בתחלה.

626

627וכן כתב הרשב"י ע"ה (פנחס ריג, א) זה לשונו אמר רבי שמעון, האי בר נש דנטיל גלגולא דנשמתא ולא זכי דייתקן ביה כאלו משקר בקושטא דמלכא, ואנא קרינא עליה האי קרא (ויקרא ה, כב) או מצא אבידה וכחש בה ונשבע על שקר, וכחש בה טב ליה דלא אברי, עכ"ל.

627

628ובפרט אם נשמתו המגולגלת היתה נשמת איזה רשע, שנמצא בונה על יסוד רעוע, ובתחלה צריך לתקן היסוד ואחר כך לבנות עליו, כמו שנתבאר שם לקמיה, והתיקון הוא בתשובה ובקבלת היסורין עליו.

628

629ובענין למה יצטרך גלגול לנשמה אחר שהיא נטהרת בגיהנם, תירץ מורי ע"ה כי הגלגול הוא לשתי סבות, האחת לחסרון מצוה שלא השלים, וצריך לחזור ולהשלים כראוי, ולזה מוכרח להתגלגל, כי אין גיהנם אלא טהרה לבד אבל לא להשלים חסרון.

629

630ועוד, כי אפשר שיבא לתקן ולטהר מה שאי אפשר לגיהנם לטהר, והוא כי יש עונות שהגיהנם מטהר ויש שאין גיהנם מטהר, ומוכרח הוא לבא להשלים, והמשל בזה אל אדם המנוגע בגופו ובאבריו נגעים, והם נגעים שיוכל הרופא לרפאתם בלי חתיכת אבר שלם אלא יחתוך מעט מן הבשר המעופשת ההיא עד יבריא, ולפעמים יקרה שצריך לחתוך כל האבר כולו כדי שלא ימות ויגיע הנגע אל הלב, אז חותך כל האבר ונמצא האדם ההוא בעל מום מאבר אחד זרוע אחד או שוק אחד וכיוצא בו, ועל דרך זה אין חפץ הקב"ה שאדם שפגם אבר אחד כל כך עד שאם יכנס בגיהנם יתבטל כל האבר ההוא מכל וכל וישאר בעל מום בגן עדן, אלא יחזור לעולם ליתקן, ואז אפשר שיהיה בעל מום כפי האבר שבו פגם בתחלה, ואז צריך שבמותו יעשה תשובה, ובזה מתקן על מה שעבר בגלגול הקודם, אמנם הגיהנם אינו אלא לטהר העונות שאין בטהרתם כריתת אבר, והוא מה שאמרו ז"ל (עירובין יט, א) פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולטת בהם קל וחומר ממזבח הזהב, וזו היא ענין השליטה שתשלוט בהם מכל וכל לכלותם, אבל הוא מטהר מבחוץ החשך והפגם ההוא שבאברי הנשמה, והוא כמשל הרופא שישים סם אחד על המכה כדי לאכול הבשר הרע ההוא, ובצאת הנשמה מגיהנם היא חסרה מבשר איבריה, כמשל שהמשלנו, וחסרונה ישתלם על ידי אור שמש צדקה ומרפא בכנפיה שנתבאר לעיל.

630

631ובענין דין הגלגול ביארו סבא בפרשת משפטים (זוהר צט, ב) ונעתיק מעט לשונו לעורר את הלב, זה לשונו אם אחרת יקח לו (שמות כא, י), גלגולין דמתגלגלין בהאי קרא כמה רברבין ועילאין אינון, דהא כל נשמתין עאלין בגלגולא, ולא ידעין בני נשא ארחוי דקוב"ה והיך קיימא טיקלא, והיך אתדנו בני נשא בכל יומא ובכל עידן, והיך נשמתין עאלין בדינא עד לא ייתון להאי עלמא, והיך עאלין בדינא לבתר דנפקי מהאי עלמא, כמה גלגולין וכמה עובדין סתימין עביד קוב"ה בהדי נשמתין ערטילאין, וכמה רוחין ערטילאין אזלין בההוא עלמא דלא עאלין לפרגודא דמלכא, וכמה עלמין אתהפך בהו ועלמא דאתהפך בכמה פליאן סתימין, ובני נשא לא ידעין ולא משגיחין, ואיך מתגלגלי נשמתין כאבנא בקוספתא כד"א (שמ"א כה, כט) ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, עכ"ל.

631

632וצריך שתדע שסוד הגלגול תלוי בסוד המחשבה, כדכתיב (שמ"ב יד, יד) וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. וכן יש ראיה מהתיקונים ( ק, א) שאמר שם ועם י' אתעביד גלגול, ע"ש. ולכן צריך לירא מהגלגול, כי שם מקום היראה כדפירשתי בפרק ב, והוא מקום שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, שהרי אמר בתיקונים ( קלב, א) והעתקנו לשונו בפרק ט, שכל אבר שלא נתקן כראוי חוזר לבוא בגלגול, אפילו קול ודיבור שלא הוציאם בדחילו ורחימו להיות השם שלם חוזר לבא בגלגול. לזה כל איש יחרד חרדה גדולה על זאת וידקדק במעשיו וישלם נפשו כראוי כדי שלא יטריח לקונו.

632

633עוד מענין טהרת הנשמה בנהר דינור פירשו בתקונים (שם ד, א) זה לשונם (יחזקאל א, א) ואני בתוך הגולה על נהר כבר, דא נהר דינור נגיד ונפיק מן קדמוהי אלף אלפין ישמשוניה ורבוא רבבן דמלאכיא קדמוהי יקומון וכו' (דניאל ז, י), וטבלין נשמתין בהאי נהר דינור מזוהמתן דמזוהמין בעלמא שפלא עכ"ל.

633

634ופירש מורי ע"ה על ענין זה, בטעם למה יוצרכו הנשמות אחר שנטהרו בגיהנם לטבול בנהר דינור, ואמר כי יש ב' מיני טהרה לנשמה, האחת בגיהנם שבארץ, והוא לטהר על מה שפגמה בהתחממה באש היצר לעבור על המצות, והב' הוא לטהרה על מה שלא קדשה עצמה במותר לה, כענין מה שאמרו קדש עצמך במותר לך, כענין האכילה מרובה ושאר הדברים שיתבארו בענין הקדושה בעזרת ה', וענינים אלו אינם פגם גמור לנפש, כי אין פגם אלא מצד לא תעשה, אבל הוא זוהמת העולם הזה ותאוותיו, שהעולם הזה ותאוותיו מלובש בעור הנחש, וכשאין האדם פורש ממנו נשארה אותה הזוהמא קנויה בנפשו ואין הגיהנם מטהר באש הגשמי אלא דבר פגם גשמי דהיינו אש היצר שהוא פגם גדול, אבל זה שאינו פגם צריך אש דק ורוחני, נהר דינור העליון הנמשך מכסא הכבוד שכתוב בה (דניאל ז, ט) כרסייה שביבין די נור, ואז על ידה פושטת כל גשמיות העולם הזה.

634

635ויש ראיה לזה מרשב"י (ויקהל ריא, ב) זה לשונו ואלין ד' רישי נהרין דמטאן לכורסייא קדישא ומגו מטולא דילהון זעין ומההיא זיעא דמטולא דילהון אתעביד ההוא נהר דינור, דכתיב (דניאל ז, י) נהר דינור נגיד ונפיק מן קדמוהי אלף אלפין ישמשוניה, ונשמתין כד סלקין אסתחיין בההוא נהר דינור וסלקין לקורבנא, ולא אתוקדן אלא אסתחיין, תא חזי מסלמנדרא דעבדין מינה לבושא ומגו דאיהי מנורא לא אסתחייא ההוא לבושא אלא בנורא, אשא אכיל זוהמא דבה ואסתחייא ההוא לבושא. הכי נמי נשמתא דינור דאינטילת מגו כורסיא קדישא דכתיב ביה כרסייה שביבין די נור, בזמנא דבעי לאסתחיא מההוא זוהמא דבה, אתעברת בנורא ואסתחייא, ונורא אכלא כל ההוא זוהמא דאית בנשמתא, ונשמתא אסתחייא ואתלבנת.

635

636ואי תימא אי הכי עונשא לית לה לנשמתא בהאי. תא חזי ווי לנשמתא דסבלא אשא נוכראה, אף על גב דאתלבנת אבל כד זוהמא איהו סגי עלה, ווי לנשמתא דסבלת ההוא עונשא, בגין דההוא זוהמא בתרי זמני אתלבנת בנורא, זמנא קדמאה כיון דקבלת עונשא בגופא אזלת נשמתא ונטלין לה ועאלין לה בגו אתר חד דמקרי בן הנם, ואמאי אקרי בן הנם, אלא אתר חד איהו בגיהנם דתמן אצטריפו נשמתין בצרופא לאתלבנא עד לא עאלין בגנתא דעדן, ואי זכאין אינון נשמתין כד עאלין לון בההוא אתר, תרין מלאכין זמינין בגנתא דעדן וקיימין לתרעא וצווחין לגבי אינון ממנן דבההוא אתר דגיהנם, בגין לקבלא ההיא נשמתא, וההיא נשמתא עד לא אתלבנת בנורא אינון ממנן צווחין לגבייהו ואמרי הנם, ולזמנין דהיא איתלבנת ואינון ממנן נפקין עמה מההוא אתר וזמינו לה לגבי פתחא דגנתא דעדן דתמן אינון שליחן ואמרי לון הנם, הא אינון נשמתין דהא אתלבנו, כדין עאלין לההיא נשמתא בגנתא דעדן וכמה איהי תבירא מגו ההוא תבירו דאתלבנותא דגיהנם דהוא תבירו דאשא תתאה דנחית מלעילא אבל כיון דמטא לארעא לתתא, איהו אשא דלא דקיק ונשמתא אתענשת ביה ואתברת, כדין קוב"ה אפיק שמשא דנהיר מאינון ארבע פתחין דנהרין ברקיעא דעל גנתא ומטא לההיא נשמתא ואתסיאת, הה"ד (מלאכי ג, כ) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה.

636

637זמנא תניינא לבתר דיתבא בגנתא דעדן דלתתא, כל ההוא זמנא דיתבא ועד כען לא אתפרשת מאינון מילין דחיזו דהאי עלמא מכל וכל, כד סלקין לה לעילא אצטריך לאתפרשא מכל חיזו ומכל מלין דלתתא ואעברו לה בההוא נהר די נור, כדין נשמתא אתלבנת ביה מכל וכל ונפקת ואתחזיאת קמי מאריה דעלמא ברירא מכל סטרין, כיון דאסתכלת בההוא נהורא אתסיאת ואשתלימת מכלא, וכדין קיימין אינון נשמתין בלבושין מתעטרן קמי מאריהון, זכאה חולקהון דצדיקיא בעלמא דין ובעלמא דאתי, עכ"ל.

637

638הרי כוונתינו במאמר זה מבוארת בפירוש, שאמר כד סלקין לה לעילא אצטריך לאתפרשא מכל חיזו ומכל מלין דלתתא. ואגב מבואר כמה צער יגיע לנשמה בשליטת אשו של גיהנם התחתון, מפני שהוא גשמי בערך דקות הנשמה, ואתברת עד בא אור שמש עליון מעולם האצילות, ופירש מורי ע"ה שמאיר מצד אריך אנפין שבו כל ארוכה ומרפא, ולכך יש בו כח לרפא כל מכה שתהיה בנשמה.

638

639עוד צריך לירא מיום הדין, שאפילו שמואל נתיירא ממנו, כדפירשו רבותינו ז"ל (חגיגה ד, ב) ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני לעלות אותי (שמ"א כח, טו), רבי אלעזר כי הוה מטי להאי קרא בכי, ומה שמואל הנביא היה מתירא מיום הדין אנו על אחת כמה וכמה, מאי היא דכתיב (שמ"א כח, יג) ותאמר האשה אל שאול אלהים ראיתי עולים מן הארץ, עולים תרי משמע, חד שמואל, ואידך דאזל שמואל ואייתי למשה בהדיה, אמר דילמא חס ושלום לדינא מתבעינא, קום בהדאי אי איכא מילתא דכתיבא באורייתא ולא קיימתיה, עד כאן לשונו.

639

640עוד אמרו במדרש בראשית רבה (צג, י) אמר רבי שמעון בן אלעזר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, בלעם חכם של גוים לא היה יכול לעמוד בתוכחת אתונו שנאמר (במדבר כב, ל) ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא. יוסף קטנן של שבטים היה, ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, לכשיבא הקדוש ברוך הוא ויוכיח עם כל אחד ואחד לפי מעשיו על אחת כמה וכמה, שנאמר (תהלים נ, כא) אוכיחך ואערכה לעיניך.

640

641ובזה נכלל הפרק הזה:

641

642אחר שביארנו בפרקים הקודמים שיש יראה מחמת הדין ויראה מחמת המות, ראינו לתרץ קושיא שיפול בזה מדברי הרשב"י ע"ה, שפירש בפרשת בראשית (זוהר יא, ב) וכן בתיקונים, שיראת המות ויראה מגיהנם היא יראה חיצונית, וזה לשונו באתר דיראה שרי, מלרע אית יראה רעה דלקי ומחי ומקטרג, ואיהו רצועה לאלקאה חייביא, ומאן דדחיל בגין עונש דמלקיותא וקטרוגא כמה דאתמר, לא שריא עליה ההיא יראת ה' דאקרי יראת ה' לחיים, אלא מאן שריא עליה ההיא יראה רעה, ואשתכח דשריא עליה ההיא רצועה יראה רעה ולא יראת ה', עכ"ל. ופירש לקמן שיראה רעה היא רצועה רעה עונשי הרשעים, ארבע מיתות בית דין שהוא מצד ד' קליפות תהו בהו חשך תהום.

642

643וכן בתיקונים ריש תיקון לג (דף עו, ב) אמר אית דחילו ואית דחילו, יראת ה' דא שכינתא מלכות קדישא, יראה רעה דא רצועה לאלקאה לחייביא ומאי ניהי סם המות דסמא"ל נוקבא דיליה, יראת ה' איהי אגרא למאן דנטיר פקודין דלא תעשה, יראה רעה איהי רצועה לאלקאה למאן דאעבר עלייהו, עד כאן לשונו.

643

644ועוד בתיקונים (שם ה, ב) אמר אית יראה ואית יראה, לא כל אפיא שוין, אית יראה דדחיל בר נש לקוב"ה בגין דלא ילקי ליה ברצועה דאתמר בה (בראשית א, ב) והארץ היתה תהו ובהו, מסטרא דאילנא דטוב ורע דאיהי ארעא ריקניא שפחה בישא, כגוונא דחד מד' אבות נזיקין דאיהו הבור, וכגוונא דבור דיוסף דאוקמוה עליה והבור רק וגו', הבורה נוקבא בישא בור דכורא, ובור בגין דאיהו מתמן אוקמוה עליה אין בור ירא חטא בתר דלית יראת ה', דאיהו דחיל מגו אורייתא דאיהי תפארת מניה נפקת, בגין דא איהי שקילא לגבה, ובגין דא אין כל יראה שוה, דהא יראת ה' היא מלכות דיליה כלילא מכל פקודי אורייתא בגין דאיהי יראה דנפקא מגו תורה דאיהו עמודא דאמצעיתא דאיהו ידו"ד, דבגיניה אוקמוה מארי מתניתין גדולה תורה שמביאה לאדם לידי מעשה, דאי בר נש לא ידע אורייתא ואגרא דפקודייא דילה ועונשין דילה למאן דעבר על פקודייא ומאן הוא דברא אורייתא ומאן הוא דיהיב להו לישראל איך דחיל ליה ונטיר פקודוי, ובגין דא אמר דוד לשלמה בנו (דה"א כח, ט) דע את אלהי אביך ועבדהו, דאי בר נש לא אשתמודע ההוא דיהיב ליה אורייתא ומני ליה לנטרא לה איך דחיל מיניה ועביד פקודוהי, ובגין דא אוקמוה רבנן ולא עם הארץ חסיד ואין בור ירא חטא, בגין דאורייתא דאיהי תרי"א מתרין דרגין אתיהיבת מחסד גבורה דמתמן תרין פקודין אהבת חסד ודחילו דגבורה דאיהי יראה דבהון אשתלימו תרי"ג פקודיא, ובגין דכל אורייתא ופקודהא מתרין דרגין אתייהיבת אוקמוה רבנן אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, עכ"ל.

644

645הרי מוכח בפירוש שהבור ירא מהעונש ולא מהחטא, ויצא לנו קושיא, שהרשב"י ע"ה למה כתב כל העונשין שנזכרו בהיכלות הטומאה ובשאר מקומות.

645

646וכבר אפשר לומר שהוא כדי שהבורים וחסרי הדעת ישמעו העונשים ויחזרו מפני העונש ומתוך שלא לשמה יבואו לקיים היראה לשמה, כמבואר היראה הטובה במאמר הזה.

646

647ולמה שהקשינו שיראת המות נראה שגם היא יראה מפני החצוניות רצועה בישא שמצדה המות, נוכל לתרץ כי היראה הרעה המגונה במאמר הזה הוא שירא לעבור על לא תעשה שבתורה מפני שלא ילקוהו, כי יראה סתם היא יראת לא תעשה שלא לעבור על מה שצווהו הקב"ה, ואם ירא לעבור מפני הרצועה הוא בור ומגונה, אבל העיקר שירא לעבור מפני יראת חטא, כמו שביאר הרשב"י ע"ה במאמר כמה בחינות ביראת חטא, ולכך אמר אין בור ירא חטא כמדקדק, שהעיקר הוא שירא שלא לעבור על לא תעשה מפני החטא, ומה שמצינו יראה מפני המות הוא יראה לקיום מצות עשה כי ירא מהתרשל לעשות המצות ולתקן נפשו שמא יקדמהו המות, ונמצא הולך אל בית עולמו ריקן ממעשים טובים, ועל זה צוו חכמים (אבות פ"ד מט"ז) התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין, וכן (שם פ"ב מ"י) שוב יום אחד לפני מיתתך, וכיוצא הרבה. וכן במאמר שהעתקנו לעיל מפרשת נשא (קכז, א) שאמר דוד המלך ע"ה ברכי נפשי את ה' עד לא תפוק מעלמא וכו'.

647

648וגם אם יזדרז לקיום מצוה שירא שאם יתבטל ממנה יתענש, כענין שאמרו בגמרא (מנחות מא, א) דבעידן רתחא קנסי אעשה, וכן מי שבטל קריאת שמע שחרית וערבית שעליו נאמר (קהלת א, טו) מעוות לא יוכל לתקון, וכיוצא הרבה וירא לבטל מפני העונש, לא בשביל זה יקרא בור, כי עיקר הבור הוא ששם מגמת פניו על לא תעשה ועשה הכל מפני העונש, אבל החכם ירא שלא לעבור מפני החטא.

648

649וצריך לדקדק, שהרי הרשב"י ע"ה הזכיר במאמר הזה בכלל היראה יראת העונשים, כמ"ש דאי בר נש לא ידע אורייתא ואגרא דפקודייא דילה ועונשין דילה למאן דעבר על פקודייא איך דחיל מניה וכו', ואם אינם צורך אל היראה למה צריכין אנו לדעת אותם ולמה נכתבו בזוהר בכמה מקומות.

649

650ואפשר לתרץ בג' פנים הא', כי אחר שיראה החוטא כמה עונש על מה שעבר, כפי חומרת העונש יבקש לעשות תשובתו, כענין תשובת המשקל שפירש בתשובות של ר' אלעזר מגרמיזא.

650

651הב', נוכל לומר כי אף על פי שהחכם יראה עונשי הדברים לא מפני זה נכריח שיהיה יראתו מהעונש, אלא מהחטא, והוא שירא מהפגם שיגיע להחשיך לנפשו שיצטרך ללבון גיהנם, וכענין לבושים צואים שילביש לנשמה כדפירשתי לעיל, ויאמר בלבו אין ראוי שנשמתי שהיא חלק אלוה ממעל אמסרה ביד החצוני העבד הרע שימשול בה, שנמצאתי פוגם בכבוד קוני, ונמצא (משלי ל, כא) תחת שלש רגזה ארץ תחת עבד כי ימלוך וגו'. וכענין זה מצינו שהזהירה התורה (שמות כא, ז) וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים, וכן לעם נכרי לא ימשול למכרה (שם ח) כדפירש בסבא בפרשת משפטים (צו, א).

651

652הג', נוכל לומר כי העונשים נכתבו כי כפי מדרגת החטא כן צריך לטהר פגם הנפש, והעד מה שפירש הרשב"י בז' היכלות הטומאה, וכן במדרש רות (זוהר חדש עט, א) בז' מדורין, שעון פלוני נפקד בהיכל פלוני ובמדור פלוני, והטעם כי כפי שירד ופגם בנפשו כך צריך שתרד למקום מדור פלוני, ובזה יבא להתרחק מהחטא מפני שהוא מטמא הנפש שיעור טומאה כך, עד שלטהר הטומאה ההיא צריך לרדת למקום פלוני, ולעולם הוא היראה מחמת החטא.

652

653והיראה הרעה שהיא יראה מחמת רצועה בישא, נתבארה בברייתא זו, והביא אותה בספר הרוקח בשורש היראה, זה לשונו בברייתא דר' פנחס יש עובדין להקב"ה ביראה ובאימה, ובאימה גדולה ופחד מרובה, ומתפללין להנצל מן הקללות הכתובות על המועלין במצותיו ועל העוברים פקודיו של הקב"ה בין בעולם הזה בין בעולם הבא, בעולם הזה מן החלאים והמכות והמכאובות ושלא יצטרכו לבריות ושלא ימשלו בם זרים ולא יראו מיתה או דבר רע בזרעם, וכדי שימלאו ימיהם בטוב ובברכה. ובעולם הבא להנצל מן הפורענות ומן השחיתות ומן יקדות אש של גיהנם העתידה ללהט ולבער את הרשעים ליום הדין הגדול, ועליה חטאת קריבה, עכ"ל.

653

654וביראה הטובה הזכיר ד' דברים, הא' דאם בר נש לא ידע אורייתא וכו', הב' ומאן הוא דברא אורייתא, הג' ומאן הוא דיהיב לה לישראל, הד' דאי בר נש לא אשתמודע ההוא דיהיב ליה אורייתא ומני לנטרא לה.

654

655והד' אלו עיקרם ג', הא', לירא מעילת כל העילות וסבת כל הסבות כי הוא הנותן לנו התורה, כמ"ש הרשב"י ע"ה במאמר שהעתקנו בפרק א' מהשער הזה, כי עיקר היראה למדחל לקוב"ה בגין דאיהו עקרא ושרשא דכל עלמין, ונמצא המבזה מלעשות המצוה או עובר על מצות לא תעשה נוגע בכבודו דקונו, שנמצא ח"ו מבזה אדון הכל מלך מלכי המלכים הקב"ה שצוהו לעשות. וזהו שאמר ומאן הוא דברא אורייתא.

655

656הב', יראה מחמת הפגם שיגיע לתורה, והוא מה שדקדק דאי בר נש לא אשתמודע ההוא דיהיב ליה אורייתא ומני לה לנטרא לה. והענין, כי התורה כלה תלויה באצילות המדות העליונות, וכמו שנאריך בעזרת ה' במעלת התורה, ונודע שהמדות דבקות במאציל איהו וגרמיה חד בהון, וערך זה ממש לתורה, הוא ותורתו א', וכמו שיגיע פגם למדות על ידי סבת החטא כמו שנתבאר בפרקים הקודמים שיפגמו שלא יהא להם דבקות במאציל וימנע האור מהם, בערך זה יגיע פגם לתורה, וכערך שיגיע פגם לנשמה דאצילות כמו שנתבאר בפרק ט' כן יגיע לתורה דאצילות, שיש תורה דאצילות ותורה דבריאה כמו שנתבאר בתיקונים (ד, ב). ובערך בחינה זו אמר בתחלה דאם בר נש לא ידע אורייתא, פירוש עצם מהות התורה, כי בסבת זה יצא שכר גדול למקיים מצוותיו או עונש למבטל.

656

657הג' ומאן הוא דיהיב לה לישראל, והענין כי נודע כי נשמותיהם של ישראל ברורות מע' לשון, כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו (תהלים קלה, ד), וכן (דברים לב, ט) כי חלק ידו"ד עמו יעקב חבל נחלתו, וכן אמר (שם י, טו) רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים וגו', וכיון שהקב"ה מרוב אהבתו בחר באבות ועשה אותם שורש לכל הנשמות הקדושות, ואנו נשמותינו בנים להם יונקים משורש האבות, ולכך צריך הבן שידמה לאביו, ולכך אמר בתנא דבי אליהו (רבה פכ"ה) שחייב אדם לומר אימתי יגיעו מעשי כמעשה אברהם יצחק ויעקב וכו', ונעתיק כל לשונו בעזרת ה' בשער הבא בפירוש.

657

658מלבד זה, כי יעקב חבל נחלתו, פירוש היות ששים רבוא נשמות של ישראל אחוזות כלם זו בזו כחבל הזה השזורה מיוחדת כאחת בלי פרוד, וכן החבל המתוח אם תנענע ראשה תנענע כולה, ולכך יחטא איש אחד ועל כל העדה יקצוף כענין מעשה עכן (יהושע ז), והטעם שכל ישראל ערבים זה לזה, והאריך מורי ע"ה בטעם הדבר בספר פרדס בשער הכוונה פ"א, ולכך פירשו רבותינו ז"ל (יבמות סד, א) שאין שכינה שורה בישראל פחות מששים רבוא, ואמר הרי שהיו ששים רבוא פחות אחד ואחד מנע עצמו מפריה ורביה, גורם לשכינה שתסתלק מישראל. וכמו שפירש רשב"י (בראשית ב, ב) מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר (ישעיה מ, כו), שכל פעם שנמנו ישראל אף על פי שהיה בהם מגפה וכיוצא לא חסרו לעולם מששים רבוא, להורות שכל הששים הם אחדות אחת. נמצא הפוגם פוגם בכל נשמות ישראל עד שובו לתקן מה שקלקל מצד נשמתו.

658

659ועוד כי הם חלק ידו"ד כאומרו (דברים לב, ט) כי חלק ידו"ד עמו, והכוונה כי החלקים אחר היותם להם יחס זה עם זה לא יפרדו, ונאמר כי חלק משם ידו"ד הוא למטה עם עמו שהם ישראל, והוא כענין (יהושע ז, ט) והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול, כי חלק משמו תפוס עמנו, וגם נאמר כי חלק נשמותינו אחוז למעלה עם שמו, וזהו כי חלק ידו"ד באותו החלק מידו"ד שם עמו אחוזים ומושרשים. ונמצא בזה כי הפוגם בנשמתו אחר שהיא קשורה בידו"ד ח"ו מגיע פגם לידו"ד וההקדמה הזו מוכרחת מעצמה כמו שביארנו לעיל בפרק ט'.

659

660עוד ביארו בתיקונים (ז"ח קי, א) כי מג' יודין שבשם יו"ד ד"י וא"ו ד"י נמשכו נפש רוח ונשמה דישראל, ועל זה נאמר (דברים יד, ב) ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה, סגולתא ייי, וכל זה אפשר לומר באומרו ומאן הוא דיהיב לה לישראל, כי אחר היות לישראל מעלות אלו, הפוגם נשמתו שהיא מכלל ישראל פוגם בכל האמור.

660

661וראיתי לתשלום השער הזה לבאר היראה החשובה שבה יבחר האדם. ומעלת היראה אמר במכילתא פרשת שמיני, זה לשונו בפסוק (ויקרא ט, ו) ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, אמר להן משה לישראל אותו יצר הרע העבירו מלבבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו, שנאמר (דברים י, טז) ומלתם את ערלת לבבכם וגו', מפני מה, כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו', ואם עשיתם כן - וירא אליכם כבוד ה', עכ"ל.

661

662אמר להם משה לישראל וכו', רבותינו ז"ל הוכרחו בפירוש זה בפסוק, מפני שהפסוק הזה מיותר ואין בו הבנה, כי למעלה אמר הכתוב (ויקרא ט, ב) ויאמר אל אהרן קח לך וגו' ואח"כ (שם ט, ג) ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר וגו', אם כן מאי ויאמר משה, הרי נאמר על ידי אהרן, ואם היה רוצה לומר דבר אחר יאמר זה הדבר תעשו ומה הוא, ולא אמר מה, כי אחר הכתוב הזה אומר (שם ט, ז) ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח וגו'. לכן הוכרחו לומר כי דיבור זה של משה הוא שיעבירו יצר הרע מלבם.

662

663ואומרו אותו יצר הרע, הענין כי ישראל בנתינת התורה פסקה זוהמת עונותיהם והשיגו השגת הנבואה עד ששמעו מפי הגבורה אנכי ולא יהיה לך, וכאשר חטאו בעגל חזרו להמשיך עליהם ערלת הנחש ויצר הרע שאפילו פני הסרסור לא היו יכולים לראות כדפירשו ז"ל (שהש"ר ג, יח), ועתה אחר ז' ימי המלואים שהיה תקון קצת לאהרן ולכל ישראל על ידי תקון קרבנות אלו, אמר להם משה אם תרצו לראות כבוד ה' שהיא המתנה הגדולה שהיה להם קודם העגל, אותו יצר הרע העבירו מלבבכם, ובאומרו אותו כיון לומר אותו יצר הרע שהמשכתם עליכם העבירו מלבבכם.

663

664וכבר מבואר בפרק ד' היות בלב ב' בתים, האחד משכן ליצר הטוב, ואחד משכן ליצר הרע שהוא החצוני אל זר, ובהיות אל אחר בלבו של אדם אי אפשר לו להשיג כבוד ה' שהוא האחדות, מפני שהחיצוני מחיצה מפסיק בינו לבין כבוד ה', אלא העבירו יצר הרע מלבבכם ותהיו כלכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת, אם עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה', מה שנעלם מכם בסבת מחיצת היצר, שכיון שהעברתם היצר הרע מהלב שהוא בבית הב' שבלב, לא נשאר אלא לב אחד שהוא היצר הטוב, ובזה תהיה היראה אחת מיוחדת למקום שהוא יחידי בעולם, ובהיות היצר הרע בנתים, כל עבודה שיעשה האדם יש בה חלק ליצר הרע, ואין המקום מתייחד בה שהרי היא שניה, ויש בה חלק לשני שהיא ערלת יצר הרע אל אחר, והוא שניות וע"א, ולכך הוזהרנו לא יהיה בך אל זר, ואמרו (שבת קה, ב) איזהו אל זר שהוא בלבו של אדם זה יצר הרע.

664

665וכן ומלתם את ערלת לבבכם (דברים י, טז), ופסוק זה נאמר בפרשת (שם י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. ולמדנו הכתוב ענין היראה כיצד תהיה, ואמר שהיא על ידי שנמול ערלת הלב שהוא היצר הרע הוא שניות אל אחר. והטעם, כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו', וכשם שהוא אחד כך רוצה שנירא אותו באחדות ולא שנשתף היצר בשום דבר הנוגע ליראתו, וישראל בענין העגל פגמו בזה שלא מיחו בערב רב שעשו העגל והחניפו להם, לכך הזהיר עתה שתהיה עבודתם מיוחדת בלב אחד ולא תהיה שום פניה בעבודת האל, כי כל פניה שתהיה בעבודה נמצא אותה הפניה סבת העבודה והיא חלק אל זר ואינה מיוחדת לשם יתברך, וכשם שאילו יעבוד ע"ז ויעבוד לשי"ת אין עבודתו לשי"ת כלל, שהרי בעבודתו לע"א כפר בהקב"ה, כן בהשתתפו עם עבודה האלהית חלק היצר שהוא אל זר, אין לו שום חלק בה, שהקב"ה רוצה שתהיה עבודתו זכה וברה בלב אחד בלי שום ערוב ופסולת.

665

666והיינו סיום הפסוק (שם יז) אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד (שאין) לומר הואיל ועשה מצוה אף על פי שיש בה חלק ליצר הרע הקב"ה יקח חלקו, לזה אמר לא ישא פנים, מי שיש לו ב' פנים למצוה, פנים לבני אדם שיכבדוהו או נשמר ממקרי היצר, ופנים למצות, אין הקב"ה מקבל אותה.

666

667וכן לא יקח שוחד, ופירשו ז"ל (רמב"ם אבות פ"ד מכ"ב) מאי שוחד, שוחד של מצות, שלא נאמר חטא כך עונות ועשה כך מצות יעלו וינכו העונות כנגד הזכיות וישאר בלי עונש, אלא על סך העונות שחטא הואיל והגביר עליו יצר הרע שהוא אל זר שהוא השונא יענש על כל פנים.

667

668ואפשר לומר כי כל הצווי הזה הוא לערב רב שהם עשו העגל, והיינו בתחלה הזכיר (ויקרא ט, ג) ואל בני ישראל, ואח"כ ויאמר משה זה הדבר, והיה הדבר הזה כנגד ערב רב שהם היו עיקר בעשיית העגל, ולכך אמר אותו יצר הרע העבירו מלבבכם. וכן אמר ותהיו ביראה אחת ובעצה אחת - מפני שהם בטלו היראה אמר שיהיו ביראה, והם נועצו כמה עצות רעות לעשות העגל כמפורש בזוהר, אמר שיהיו בעצה אחת לשרת. ואם עשיתם כך תזכו לכבוד ה', וכן נאמר (שם ט, כד) וירא כבוד ה' אל כל העם, וכבר נודע עם סתם הוא ערב רב. ואל יקשה בעיניך אומרו בתחלת המאמר אמר להן משה לישראל, כי ערב רב בכלל ישראל היו, ואין מדקדקין בלשון בני ישראל לעם אלא בכתוב, לא בדברי רבותינו ז"ל.

668

669עוד נאמר שהוכרח בעל המאמר להביא פסוק (דברים י, טז) ומלתם את ערלת לבבכם וגו', מפני שהוא רצה לפרש כי פסוק זה הדבר אשר צוה ה' הוא העברת היצר מהלב, והיכן מצינו שצוה על זה, לזה אמר שמצינו שצוה על זה בפסוק ומלתם וגו'. וסיים המאמר, אם עשיתם כן וירא אליכם, הוקשה כי מציאות העברת היצר הוא לא תעשה, ואינו בכלל תעשו אלא כשיזהיר על עשיית מצוה הנעשית בידים, אמנם מילת הלב אינם בידים אלא לסור מלבו אמונות רעות וכיוצא, והיה ראוי שלא יזכיר מלת תעשו כלל. אלא אמר שפירוש הכתוב אם עשיתם כך, ופסקיה לקרא בסכינא חריפא, זה הדבר אשר צוה ה' דהיינו העברת היצר, ואם תעשון כן למול אותו ולהעבירו, וירא אליכם כבוד ה'.

669

670ועד"ה ישראל וערב רב הכל פגמו בעגל, כל אחד כפי בחינתו, ופגם ע"א פוגם בשכינה הנקראת כבוד ה' כדפירשו בזוהר (ע' צו כז, א) ובתיקונים (ע' ג, ב), ולכן זה הדבר שהיא השכינה צריכים אתם לתקן. ומה תיקונה, שתעבירו יצר הרע מלבבכם, כי בהעביר האדם יצר הרע מלבו כן מתעבר מהלב העליון.

670

671ומפני שתיקון המדה הזו היא ביראה, שמצדה עיקר היראה, אמר ותהיו כולכם ביראה אחת, ופירש ענין היראה - שכשם שהוא יחידי בעולם כך תהיה עבודתכם מיוחדת לפניו, פי' שכשם שהוא יחידי בעולם שהוא עלת כל העלות, יחיד הנעלם, מופלא ומכוסה שאליו עיקר היראה, כמבואר בפרק א' מהשער הזה, כך תהיה עבודתכם שהיא השכינה מיוחדת בלי לערב בה קליפה כלל, שנאמר (תהלים יט, י) יראת ה' טהורה, שתהיה השכינה הנקראת יראה, טהורה מכל הסיגים ומכל הקליפות מכל המחשבות הזרות בעת הייחוד והעבודה.

671

672והטעם, שכל מציאות הייחוד שאנו מייחדים הוא לייחד המאציל והנאצלים שיהיו כולם אחדות אחד, והשכינה שהיא השוכנת עמנו להעלות אותה שתהיה מיוחדת למעלה ע"י תפלתנו ועבודתנו, ואם תהיה בתפלה ההיא או במצוה ובעבודה חלק ליצר, נמצא החיצוני תופס בה ואינה יכולה לעלות ואינה טהורה. ולכך פירשו בתיקונים (צז, ב) ובההוא זמנא דצריך בר נש לייחדא לקוב"ה בשכינתיה צריך להפשיט מניה כל מחשבין דאינון קליפין דאתמר בהון (משלי יט, כא) רבות מחשבות בלב איש, ולסלקא שכינתיה לגביה במחשבתא חדא הה"ד ועצת ה' היא תקום, עכ"ל.

672

673ואם עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה', פי' אם עשיתם כן לברר השכינה מכל הקליפות ולייחדה, ירא אליכם כבוד ה', ועיין מה שביארנו בפרק ב' באיזו בחינה נקרא כבוד ה'. ונמצינו למדים מהמאמר הזה שעיקר היראה היא שתהיה מיוחדת לשי"ת ולא יערב בה זולתו.

673

674והר"י ן' פרחי ע"ה כתב בטעם מצות ליראה, שהכונה שלא נירא אלא להקב"ה לבדו ולא משום מלאך ושרף, כי מטטרו"ן אף על פי ששמו כשם רבו אין לירא ממנו, וזהו (דברים ו, יג) את ה' אלהיך תירא לבדו, והטעם שאין ביד שום בריה להטיב ולהרע זולתי בידו ית', והוא נותן כח לכל המלאכים לפעול, והאדם הירא מהמלאך או מזולתו מורה שיש לו כח בפני עצמו ואינו שואב ממנו ית', ודומה כמי שיש לו שתי רשויות והוא כופר בעיקר. זהו טעם עיקר יראת שמים המורה על יחודו וכו', עכ"ל בקיצור.

674

675בתיקונים ( עז, א) ביארו בענין היראה שתהיה יראת השכינה בין בדין בין ברחמים, זה לשונם קם ר"ש ואמר אלעזר בני מאן דדחיל לקב"ה בגין דיחון בנוי ויסגי עותריה בהאי עלמא, ואי חסר מהאי לא דחיל ליה, האי לא שוי ליה יראת ה' לעקרא, אבל מאן דדחיל לקוב"ה בין בטיבו בין בעקו הא דא שוי יראת ה' ביה לעקרא, עכ"ל. והוא קרוב ליראה שנתבאר, כי בהיות היראה קשורה בדין וברחמים הוא ייחוד אחד, והיינו ה' הוא האלהים, ואם אין שניהם קשורים כאחד הוא פירוד ונראה כשתי רשויות, שאין הא"ס שורה אלא באחדות השלם.

675

676עוד מצאתי בספר הרוקח בהקדמת הספר, דברים הנוגעים ליראה, ראיתי להעתיקם הנה, זה לשונו תהא ערום ביראה, סור מרע ועשה טוב, כבד נא הוריך, בקש שלום בין איש לרעהו, תוכיח את עמיתך, תדריכהו בנחת לשמים, תזכהו בכל דבריך, הרחק מלצים ופוחזים, תדבק ביראי השם, תשבר רוחך ותאותך, תקרע סגור לבך, תבכה על רוב חטאתיך, תודה ועזוב רשע, תחנן לבוראך על רוב פשעיך לסלוח לעוניך כרוב רחמיו, התפלל אליו ליתן יראתו על פניך, ליטע אהבתו בלבבך, לעבדו בשמחה, תבקש רחמים על עצמך ועל בני ביתך שלא יבא אחד מהם לידי עבירה, ולא לידי דבר מכוער וחטא, ולא יהא להוט אחר גרונו, ולא לעסוק בהבל שוא, כי אין חפץ לבורא באכילה ובשתיה, מה יתרון שיעמול לרימה ותולעה, אם תחטא מעט יהיה בעיניך הרבה ותשוב, אם תעשה תורה ומעשים טובים תאמר לכך נוצרת, הכר בוראך מי בראך, ירא ה' עושך, חשוב כי מלא כל העולם כבודו, לך בענוה ובכובד ראש, אל תתחבר ללצים, אל תשב עם מדברי דברים בטלים, יהי מורא מלכך בין עיניך, תן לבך כי רואה כל מעשיך, חוקר לב ובוחן כליות יודע כל מחשבותיך, חשוב כי הוא בראך ומפרנסך, הוא עשך לו עבד עולם, על כן תן יראתו על פניך, השמר לך לבלתי תחטא, התהלך לפניו והיה תמים, וימצא לבבך נאמן לפניו, כי אין לו חפץ בכסילים, אנשי לצון ואנשים רקים ההולכים אחרי יצרם ומתפרנסין בחשק תאוותם, החושקים בעדון העולם שוא והבל, ובאנשי לשון אין יראה, הנה בבא אליהם איד יצעקו לאל ולא ישמע, תחת כי שנאו דעת ויראת ה' לא בחרו, המדריך עצמו בענוה וביראה הוא מתחכם ביראה, אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא.

676

677את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, עבד מלך כמלך, ומכבדו כמקביל פני הכבוד, על כן בעוד רוחך בתוך נדנה, תשוב ביראת בוראך, גול על ה' מעשיך ויכונו מחשבותיך, יראת ה' מקור חיים לסור ממוקשי מות, ותסיר עצמך מן המהירות ומן העקשות ומן הגאוה ומן העצלות, אחוז בענוה ובשלום, ואל תקנא בעושי עולה, כי אם ביראת ה' כל היום, והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמה ודעת, יראת ה' היא אוצרו, ואם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו, הלא עיני ה' המה משוטטות בכל הארץ. ודע כי מנוסה יש בנוי או בגבורה או בכבוד או בקנאה או בחכמה או בעושר או בעוני או בתוקף יצר העבירה. ודע כי המצוה והיראה מכבין אש היצר, והתורה תבלין להסיר המחשבה רעה, עכ"ל לעניננו.

677

678וממעלות היראה, שהירא את ה' לא ירא מפגעי העולם הזה שנאמר (בראשית ט, ב) ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, ופירשו (ע' רש"י בראשית ט, י; ע' בר"ר ז, ה) על כל לרבות המזיקים, וכנגד בני אדם נאמר (במדבר יד, ט) וה' אתנו אל תיראום, וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים נו, ה) לא אירא מה יעשה בשר לי, ואומר (ישעיה נא, יב) מי את ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן, וכיוצא הרבה.

678

679והרשב"י ע"ה וחביריו נשתבחו במעלה זו, כמו שאמר בזוהר פרשת כי תזריע (מו, א) זה לשונו בקיצור ודאי לאו אתון אלא מאינון דדיוריהון בבי ר' שמעון בן יוחאי דלא דחלין מכלא. וירצה שיוכיח על התורה ולא יירא מהם, כענין שנאמר (ישעיה נ, ז) שמתי פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש, והיינו בדבר שהוא עבודת השם לא יירא ולא יבוש, כמ"ש (אבות פ"ה מ"כ) הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים.

679

680אבל מכל מקום צריך האדם להתבושש מבני אדם בדברי העולם בדבר שאינו נוגע לעבודה, ולירא מתלמידי חכמים שנאמר (דברים ו, יג) את ה' אלהיך תירא, לרבות תלמידי חכמים. וכן אמרו במסכת שבת פרק ב' (שבת כג, ב) מאן דדחיל מרבנן איהו גופיה הוי צורבא מרבנן ואי לאו בר הכי הוא הויין מליה משתמען כצורבא מרבנן, עכ"ל.

680

681ומה שנאמר (משלי כח, יד) אשרי אדם מפחד תמיד, פירשו ז"ל שהוא על דברי תורה (ברכות ס, א) אמרי ההוא תלמידא דהוה אזיל בתריה דר' ישמעאל ברבי יוסי חזייה דהוה מפחד, אמר ליה חטאה את דכתיב (ישעיה לג, יד) פחדו בציון חטאים, אמר ליה והא כתיב אשרי אדם מפחד תמיד, ההוא בדברי תורה כתיב, עכ"ל.

681

682וכן צריך לירא בכל מקום שיש בו קדושה כגון בית הכנסת וכיוצא, כמו שאמר יעקב אבינו ע"ה כשראה מראה הסולם, אמר (בראשית כח, יז) מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים, פירוש ולא היה ראוי שאישן בו. וכן דוד המלך ע"ה אמר (שמ"ב ו, ט) וירא דוד את ה' ביום ההוא ויאמר איך יבא אלי ארון ה', לחושבו שאינו ראוי מחמת מעשיו לקדושת הארון ושמא לא ינהוג בו הקדושה הראויה לו ויפגום בכבודו. וכיוצא בזה אמר דוד (תהלים ה, ח) אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך. והיינו ממקדשי תיראו (ע' ויקרא יט, ל).

682

683וכן פירש רשב"י ז"ל (זוהר פ' יתרו עט, ב) תניא ר' יוסי אמר, יומא חד הוה קאימנא קמיה דר' יהודה סבא שאילנא ליה מאי דכתיב (בראשית כח, יז) ויירא ויאמר מה נורא, מאי קא חמא דקאמר דאיהו נורא, אמר ליה חמא שלימו דמהימנותא קדישא דהוה שכיח בההוא אתר כגוונא דלעילא, ובכל אתר דהוי שלימותא שכיח אקרי נורא, אמינא ליה אי הכי אמאי תרגמו דחילו ולא שלים, אמר לי לית דחילו אלא באתר דהוי שלימותא שכיח, ובכל אתר דהוי שלימותא שכיח אתקרי נורא, דכתיב (תהלים לד, י) יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו, משמע דקאמר כי אין מחסור, ובאתר דלית מחסור שלימותא שכיח, עכ"ל.

683

684ולפי דעתו ז"ל פירוש הפסוק יראו את ה' קדושיו, שהשם ידו"ד הוא שלם וצריך שתראו אותו, והעד לזה שהרי יראיו הם שלימים ואין להם מחסור, מפני שיראו את השם בא להם שלמות, אם כן נראה ודאי ששם ידו"ד הוא מקור השלמות, וצריך שתראו אותו, ומזה נקיש לכל מקום ששרתה השכינה שהוא כללות עשר הנכללות בידו"ד שיש בו שלמות וצריך לירא ממנו, זהו פשט המאמר.

684

685וכאשר נרחיב הענין יותר נאמר, כי מקום השלמות הוא קוב"ה עם שכינתיה ששניהם כאחד הם אדם שלם, כי דכר בלא נוקבא הוא פלג גופא והוא חסר, ולכן בכל מקום שיש שלמות שהוא הייחוד, שורה היראה, כנודע שמקום היראה היא השכינה. ושורש היראה העקרית היא לעלות על כל עלאין דאיהו רב ושליט וכו', כדפירשתי, והוא אינו שורה אלא על מקום השלם וכסא מתוקן כנודע, ועיקר השלמות הוא הייחוד, ולכן אמר חמא שלימו דמהימנותא קדישא, שהוא מציאות ייחוד כל האצילות עם המאציל, ולכן שם שורה היראה, והיינו יראו את ה', הקב"ה ושכינתיה.

685

686והזכיר יראה בשם ידו"ד, שבשם הזה מתייחד עלת העלות, ומפני זה הדבקים בשם הזה ויראים ממנו אין להם מחסור, שהשם הזה משובח מכל השמות ומורה על הייחוד השלם ובו שורה עלת העלות כמבואר בשער היראה פרק א' במאמר שהעתקנו מדברי הרשב"י מתיקונים. ומפני זה אמר הפסוק בלשון שלילה כי אין מחסור, מפני היות הדבר תלוי למעלה למעלה במקום שאין חסרון שפע כלל.

686

687וממעלות היראה מה שאמר בתיקונים (דף ה, ב) על פסוק יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו, אמר לא יהא חסרון במשנתיה ולא יהא חסרון בנשמתיה ולא יהא חסרון בעובדוי טבין, דלית חוסר ועניות כחוסר דאורייתא ופקודייא כמא דאוקמוה מארי מתניתין אין עני אלא מתורה ומן המצות, עכ"ל.

687

688עוד במעלת היראה אמר במדרש על פסוק (משלי לא, ל) שקר החן והבל היופי וגו', זה לשונו ד"א שקר החן, אין מתקבל לפני הקב"ה לא יופי ולא עושר, ומהו מבקש יראת חטא, שנאמר אשה יראת ה' היא תתהלל. כמה עשה אברהם אבינו ע"ה לפני הקב"ה ולא נתהלל, ובמה נתהלל שהיה ירא חטא, שנאמר (בראשית כב, יב) עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, עכ"ל.

688

689ואגב אורחין נבין מה ענין יראת חטא למלת ירא אלהים, ומה ענין יראת חטא, אלא הענין יובן במה שאמרו רבותינו ז"ל בב"ר בענין העקידה זה לשונם (נו, ז) ויאמר אל תשלח ידך אל הנער, וסכין היכן היה, נשרו שלש דמעות ממלאכי השרת עליה ושחת הסכין, אמר לו ומה אעשה לו אחנקנו, אמר לו אל תשלח ידך אל הנער, אמר לו אוציא ממנו טפת דם, אמר לו אל תעשה לו מאומה, מומה, עכ"ל.

689

690והענין בכל אלו החלוקות (שלא) היה צריך אברהם אבינו ע"ה לומר אחנקנו, אוציא ממנו דם, למה היה צריך אחר שנפגם הסכין, אלא שהיה ירא חטא שמא איזה חטא קטן היה לי שלא דקדקתי בו שלא יתרצה קרבני כיון שנפגם הסכין. וכיוצא ביראה זו כתב בספר הרוקח, זה לשונו שורש היראה שקשה לו לעשות, ועוזב תאוותו ויצרו בעבור יראת ה', ויירא פן לא יהיה תמים לפני ה' כמו אברהם, שנאמר בו כי ירא אלהים אתה, כי זה גדול מן הנסיונות, עכ"ל.

690

691וירא חטא הוא אפילו על חטא קטן, ולכך ברעיא מהימנא פירש יראת חטא בבינה, כמו שהעתקנו לעיל בסוף פרק ג'. והענין כי כל עוד שיעלה האדם במעלה כך ידקדקו אחריו, כענין (תהלים נ, ג) וסביביו נשערה מאד. ופירושו, שהוא כמשל העבדים העובדים את המלך, שהמלך יש לו עבדים רבים, יש עבדים העומדים לפניו בבית הפנימי שבו המלך עצמו, ויש אחרים שהם עובדים בבית החצון יותר, ויש בחצרו, ויש בעירו, ויש חוצה לעירו, והכל עובדים וכולם יראים את המלך, אבל כל עוד שיהיה קרוב ירא יותר, וכל עוד שיתרחק יתרחק ממנו היראה, ואותם שהם לפניו ממש עומדים באימה ויראה לבל ימצא בהם משגה כל דבר, ולכן אמר וסביביו נשערה מאד, אותם שהם סביב למלך ממש נשערה מאד, כל מקום שנאמר מאד הוא בלי שיעור, כך פירש בזוהר פרשת וארא (דף כז, א).

691

692וכן כאשר יחשוב הצדיק שהוא עומד לעולם לפני השגחתו יתברך ועל ידי עלת כל העלות סבת כל הסבות אשר רגע לא יפסק השגחתו מכל הנבראים, ונמצא שהוא סביב למלך מצד מה שקרבהו המלך להיותו לפניו שהודיעו סתרי היכלו, וזה ודאי מצד הנשמה העליונה הנתונה בצדיק יותר משאר דלת העם, צריך לירא פן לא ימצא המלך העליון בו שום משגה ויעלם אור השגחתו ושפעו מנשמתו ויתרחק ממנו, ואז נמצאת נשמתו פגומה.

692

693וראיה לזה מה שאמר רשב"י (פ' ויקהל ריז, ב) זה לשונו אמר רשב"י לחבריו, ואתון חברייא הא קוב"ה אשתעשע השתא באינון מילין דקא מתעטרן בההוא ארחא וקא קיימתון קמי מאריכון בדיוקנייכו קדישין, דהא אנא בשעתא דחמינא לכו ואסתכלנא בדיוקנייכו חמינא בכו דאתון רשימין ברזא דאדם, וידענא דהא דיוקנא דילכון אתעתדא לעילא, והכי אזדמנן צדיקיא לאשתמודעא לעיניהון דכלא ולאחזאה פרצופא קדישא לקמי כל עלמא, הה"ד (ישעיה סא, יד) כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'. אדהכי חמא לר' יוסי דהוה מהרהר במילי דעלמא, אמר ליה יוסי קום אשלים דיוקנך דאת חד חסר בך, קם רבי יוסי וחדי במלין דאורייתא וקם עמיה, אסתכל ביה ר"ש אמר ליה רבי יוסי השתא אנת שלים קמי עתיק יומין ודיוקנך שלים, עכ"ל.

693

694וזו היא בחינת היראה העליונה, שיהיה בעיניו כאלו לעולם עומד לפני עלת העלות, כי דיוקנו חקוקה למעלה בסוד הנשמה כמו שהארכנו לעיל בפרק ט. ואם ח"ו יפגום אפילו בהרהור נמצא נשמתו פגומה ומתרחקת מאור פני מלך העליון כמבואר במאמר שהבאתי. ויחשוב האדם כמה מורא היה לו אלו היה עומד לפני הרשב"י ע"ה שהיה מכיר בפרצופו אפילו ההרהור כמבואר, כמו שהיו חביריו עומדים במורא לפניו, כי בהיותן עומדין לפניו היו עומדים לפני השכינה ממש, ובערך זה צריך האדם לירא מהבורא העומד לפניו ומכיר הרהוריו, כנודע, וזהו ענין וסביביו נשערה מאד שפירשתי.

694

695וכפי מה שהאדם מתדבק בבוראו וירא ממנו, כן הבורא נמצא עמו, כענין אם תדרשנו ימצא לך (דה"א כח, ט), וכמו שמצינו שהיה נמצא עם הקדמונים, שהיתה תפלתם נשמעת מיד ודבורם היה עושה רושם למעלה, כמו שאמרו בזוהר בפרשת ויחי (ריח, א) בענין מעשה דרבי יצחק, כורסיא דמאריה קריבא בגדפוי דרבי שמעון, וכן מעשה חוני המעגל ורבים כמוהו הנמצאים בגמרא (תענית פ"ג).

695

696ויש חטא שיפגום ברוח ולא יפגום בנפש, כי כפי עליית הרוח כן ידקדקו. וכן יש דבר שיפגום בנשמה ולא ברוח, כענין דקדוק אי זה מצוה שלא ידקדק כראוי בה. והטעם, כי כפי דקות הנשמה כן יפגום בה אפילו דבר קל מאד, וזה נקרא יראת חטא, וזה נקרא ירא אלהים שהוא אלהים עליון שבבינה.

696

697והעד על זה, שאמר שם במאמר במדרש רבה אחר המאמר שהעתקנו לעיל (בראשית כב, יב) כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, עתה ידעתי לכל שאתה אוהבני. וכן במסכת סוטה (פ"ה מ"ה) פירשו כי ירא אלהים הנאמר באברהם הוא מאהבה. ורבותינו ז"ל הוכרחו לומר שהיה מאהבה, מפני כי עשיית המצוה בחשך ובזריזות מורה על האהבה, וזה מצינו באברהם אבינו ע"ה (בראשית כב, ג) וישכם אברהם בבקר וגו' ויחבוש את חמורו ויקח בידו וגו', הרי משלו מדרגת יראה זו כאהבה ממש, ונודע שאהבה למעלה, ועם היות שימצא אהבה ג"כ למטה בשכינה שהיא אהבה זוטא, עיקרה למעלה.

697

698וכבר אפשר לומר כי מדרשים חלוקיים הם, כי המאמר של משלי שדרשו ירא אלהים על יראת חטא, סוברים שהוא למטה בשכינה שגם בה צודק יראת חטא, ומדרש רבה סובר כי ירא אלהים הוא למעלה במקום אהבה כדפי'.

698

699ואפשר לומר כי השכינה נקראת אשה יראת ה' מצד הבינה, על דרך שפיר' בתיקונים (ו, א) שהשכינה נקראת יראה מצד הגבורה, ועתה יצדק יראת חטא למעלה כדפירש ברעיא מהימנא, ושם הוא "אלהים" ומשם ימשך היראה למטה.

699

700עוד נוכל לומר בענין יראת חטא, כי חטא לשון חסרון, כענין (מל"א, א כא) והיינו אני ובני שלמה חטאים. והיראה היא שירא שמא תחסר השפע בסבתו, אם למעלה מאימא עילאה שתסתלק מעל הבנים, אם מאימא תתאה שתחסר השפע משש קצוות שלא ישפיעו לה כענין שהיא אומרת בני אמי נחרו בי (שה"ש א, ו) שפירש בזוהר (ע' תזריע מה, ב,; אחרי נט, ב).

700

701עוד נוכל לומר בענין יראת חטא, כי לא מבעיא בעון אלא אפילו במעשה צודק יראה, כי ירא שמא לא תקן או לא עשה כל צרכו כפי חיוב העבודה לאל ית' מחסדיו הגדולים על הנבראים, כמו שהאריך החסיד בעל חובת הלבבות (ש' עבודת האלהים פ"ג), והיינו חטא גם כן על דרך הנזכר לשון חסרון, ר"ל שמא חסר מחיוב העבודה המוטלת עליו כפי מה שהיה ראוי, כי כל אדם שייטיב לו הקב"ה בחכמה או בעושר או שעשה לו נסים יחוייב לו העבודה יותר ויותר, שלא יהיה כפוי בטובות הבורא העודפות עליו. וזה נלמד ממה שהוכיח הקב"ה לעלי על בניו (שמ"א ב, כז) הנגלה נגלתי אל בית אביך בהיותם במצרים, ובחור אותו מכל שבטי ישראל וגו'.

701

702ובזה נכלל הפרק הזה:

702

703אחר שדברנו בענין היראה ובחינותיה כפי אשר מצאנו בדברי הרשב"י ודברי רבותינו ז"ל, אמרנו לדבר בפרק זה בכמה פרטי דברים יעשה הירא כדי שיהא ניכר בו היראה.

703

704ודרך כלל הוא ליזהר בכל הדברים שיהא בהם כבוד ה', ויחס לכבוד עם יראה, הוא מפני שמצינו בענין היראה ב' בחינות, הא' הירא מצד לא תעשה, כמ"ש בתיקונים (קמו, ב) דחילו דילה בפיקודין דלא תעשה, וסתם יראה זו היא שלא לעבור על מצות המלך. ויש יראה לקיים מצות עשה, כמו שכתוב (תהלים קכח, א) אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו, ואומר (שם קיב, א) אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד, כי אם צוה שיעשה מצותו והוא בטל ונמנע מלקיים מצות המלך הוא נענש, וזה ודאי הוא דרך השכל. וכן אמרו ז"ל (מנחות מא, א) דבעידן רתחא ענשינן אעשה.

704

705וכן דרך הכבוד שאנו חייבים לכבד את יוצרנו יש בו ב' בחינות האמורות, הא' לכבדו מפני יראתו ומצד זה ימנע עצמו מלעשות הפך רצונו, וסמך לזה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כז, יח) ושומר אדניו יכובד, ונודע כי כל שמירה היא לא תעשה כמ"ש (עירובין צו, א) כל מקום שנאמר השמר פן ואל, אינו אלא לא תעשה, ושומר אדניו הוא המדה שבו נקרא הוא ית' אדנ"י, וכיון שזה נזהר בכבוד אדוניו שלא לעשות הפך רצונו ראוי שיכובד בעולם הבא, כענין כי מכבדי אכבד (שמ"א ב, ל) שפירש בזוהר בפרשת וילך (רפה, א), כי מכבדי בעולם הזה אכבד בעולם הבא.

705

706הב' לכבדו כדי לעשות רצונו ומצותיו, וסתם כבוד הוא בבחינת עשה כמ"ש ז"ל במסכת קידושין פרק קמא (לא, ב) תנו רבנן איזהו מורא ואיזהו כבוד, מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו, כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא, עכ"ל. וכיוצא בזה פירשו בתיקונים ( קמו, ב) אוקירו דילה בפקודין דעשה, והעתקנו לשונו בשער היראה פרק ה'.

706

707ומה שנמצא מכונה בספרי אנ"ך מענין הכבוד, רובם מורים על בחינת העשה, כענין (ישעיה כד, יד) על כן באורים כבדו ה', וכן כי מכבדי אכבד, כמה בחינות המפורשות בזוהר כולם מורים על בחינת העשה, וכן (שם כח, יג) ולקדוש ה' מכובד (ישעיה נח, יג), ופירשו ז"ל (שבת קיט, א) שהוא יום הכפורים, שאין בו אכילה ושתיה, כבדהו בכסות נקיה. אמנם סמוך לו נמצא כבוד בענין בחינת לא תעשה, וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר.

707

708וכן מלבד זה נמצא כבוד בבחינת היראה כענין (דברים כח, נח) ליראה את השם הנכבד והנורא, נראה כי היותו נורא הוא מצד כבודו שהוא נקרא נכבד. וכן כבוד הנעשה לחכמים לקום מפניהם הוא מצד היראה שפירשו רבותינו ז"ל פסוק (קהלת ח, יג) וטוב לא יהיה לרשע וגו' אשר איננו ירא מלפני אלהים, על מי שאינו קם בפני רבו, זה לשונם (קידושין לג, ב) אמר רבי אלעזר כל תלמיד חכם שאינו עומד בפני רבו נקרא רשע ואינו מאריך ימים ותלמודו אינו מתקיים בידו ומשתכח שטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני אלהים. מורא זו איני יודע מה הוא כשהוא אומר תקום ויראת, הוי אומר מורא זו קימה, עכ"ל. ופשט הכתוב הוא לא יאריך ימים כצל הזה שמיד הולך לו, והטעם שלא יהיה לו טוב וגו' מפני שהרשע הזה איננו ירא מלפני אלהים לקום מפני רבו, הרי בפירוש כבוד מחמת היראה. וכן אמרו במדרש (במדבר רבה ז, ב) כי על הלויים שלא חטאו בעגל נאמר כי מכבדי אכבד.

708

709וכיון שמצינו כבוד מחמת היראה ראינו לבאר בסוף שער זה תנאי הכבוד שחייבים אנו לכבד ליוצרנו, ובזה יוכר שאנו יראים ממנו ב' בחינות האמורות בענין הכבוד ישנם למעלה, בחינת הכבוד בענין עשה כבר פירשתי בסוף פרק ב' משער זה, שהחכמה תקרא כבו"ד, מפני שהיא משמשת בל"ב נתיבותיה תחת הכ"ע, וכן ת"ת כן משמש ועושה צווי אבא ואימא, הרי בחינת הכבוד מצד העשה.

709

710עוד נמצא כבוד מצד היראה, וזהו טעם כבוד הזקנים שאנו מצווים, אמר באדרת נשא (זוהר דף קלא, ב) זה לשונו ואינון תליסר תקונים דדיקנא עילאה קדישא טמירא דטמירין תקיפין לתברא ולאכפייא כל גזרי דינין, מאן חמי דיקנא עילאה קדישא טמירא דטמירין דלא אכסיף מניה, ובגין כך כל שערוי קשישין ותקיפין בתיקונוי, עכ"ל. ובאדרת האזינו (רפט, א) כינו הזקן העליון בשם כבוד, זה לשונו בדיקנא דעתיקא קדישא תליא כל יקירו דכלא, מזלא דכלא אקרי, מההוא דיקנא מזלא יקירותא דכל יקירין וכו' וסוף דבריו בגין כך כל יקירו דיקירותא בהאי מזלא תליא, עכ"ל. וכיון שהכבוד תלוי למעלה ושם מקום אריכות הימים כנודע, וזה אינו חולק כבוד לזקן או לרבו שהוא במקום זקן ואין לו יראה לקום מפניו לא יאריך ימים. ואומר מלפני אלהים, ולא אמר אשר איננו ירא לאלהים, לרמוז אל הסוד האמור, והוא על דרך שפירש הרשב"י (זוהר פר' תרומה קעא, א) בענין מלפני ה'.

710

711ועל דרך הפשט אפשר לדקדק מלפני אלהים, דהיינו רבו שהוא עומד לפני השכינה, כענין חי ה' אשר עמדתי לפניו (ע' מל"א יז, א) ופירשו ז"ל (מדרש שמואל ח) שעמד לפני אחיה השלוני רבו, הרי שיש בחינה בכבוד מצד היראה ואפילו שיהיה בבחינת העשה כדפירשתי.

711

712לכן ראינו לבאר כל בחינות הכבוד שנמצא בתורה נביאים וכתובים הנוגע למעשה לכבד את יוצרנו, ושאר הדברים שצוונו לכבד. הראשונה שאנו חייבים הוא לכבד את שמו הגדול, ובכבוד שמו אנו מכבדים אותו, כי הוא ושמו הכל דבר אחד, וכבוד שמו היינו שם ידו"ד, ושאר השמות ששם ידו"ד הוא המקור להם, וצריך לנהוג בהם כבוד אם שלא לזורקן, ומכל שכן שלא למוחקן, שהמוחק שם משמות הקדושים עובר בלאו, ולא מבעיא בכבוד ידו"ד אלא בתשמישי קדושה צריך לנהוג בהם כבוד, והטעם שכיון ששרתה הקדושה והארה העליונה באותיות ההם הקדושה מתפשטת בכל הענפים ההם, וצריך לנהוג בהם כבוד, והיינו טעם שתשמישי קדושה צריכין גניזה.

712

713וזהו טעם לכבוד הספר תורה, שאחר שנודע שהתורה היא שמו כמבואר בזוהר כמה פעמים (ואתחנן רסה, ב), ויתבאר במקומו, כמו ששמו נקרא נכבד כאומרו (דברים כח, נח) ליראה את השם הנכבד, גם התורה שהיא שמו צריך לכבדה לקום מפניה, וספר תורה להלבישו במפה יפה כמו שאדם חייב לאביו להלבישו וכו'. וזהו ענין מה שמצינו בכמה מקומות מהכתובים (תהלים כט, ב) הבו לה' כבוד שמו, וכמוהו רבים.

713

714ומפאת בחינה זו צריך לנהוג כבוד בכל כתב מרובע אף על פי שלא נכתב בקדושה, והטעם שכיון שהאותיות האלה הם דמות כ"ב צורות קדושות שבהם נבראו כל העולמות, והאותיות התחתונות מורים על הצורות השכליות הדבקות באלהות, ראוי לכבדם, ואם מצאם בשוק או בשאר המקומות המבוזים שיגנזם במקום הראוי. וכבר אמרו בספר החסידים (סימן צז) שחסיד אחד נענש על שלא היה מכבד את דפי התפלה הנמצאות ושלא היה תופרם, עיין שם. ונראה לי שטוב ליזהר שאם היה קורא והוצרך להפסיק מאיזו סבה שיהיה, שיסתום הספר או יכסהו מפני כבוד התורה, שאם יהיה מגולה שמא יפול עליו מים או איזה לכלוך, כמו שיקרה דבר זה פעמים הרבה.

714

715והחסיד הר"ר יוסף יעבץ ע"ה כתב במשנת (אבות ד, ו) כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות, דברים הנוגעים לדרוש הכבוד שאנו בו, וראיתי להעתיקם הנה לרוב תועלתם למעשה, זה לשונו כתב הר"י ן' שושן ז"ל הטעם, שיכיר בדעתו מעלתה ואת יקר תפארת גדולתה, כי לא יערכנה זהב וזכוכית, ויסבור כי נקראת עוזו של הקב"ה, שנאמר (תהלים קלב, ח) אתה וארון עוזך. ויזהר אזהרה יתירה בכבוד עצמה, ובכבוד חכמיה, ובכבוד ספריה.

715

716כבוד עצמה כיצד, לעסוק בה תמיד בנפש שוקקה, ויזהר אזהרה יתירה בכבוד עצמה שיהיה נקי וידיו ובגדיו נקיים והמקום שלא יהיה שם טנופת, וריב לי עם המתחסדים וקוראים הזמירות בשוקיים וברחובות מבלי שיקפידו אם יש בהם טנופת, ואם ישיבוני כי איך יתכן לצאת מביתם לבית הכנסת מבלי תורה, יהרהר ודי לו. ועוד ידעו ויכירו כי החושך עצמו מעבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, ואיה מצוה גדולה ורמה כהזדעזע כל גופו ואבריו קודם שיזכור את השם, ויביט אם הוא במקום הראוי והוא מקיים מצות את ה' אלהיך תירא, וכתיב (מלאכי ב, ה) וייראני ומפני שמי נחת הוא.

716

717וכשהוא אומר בסדר היום ברוך אלהינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן החוטאים, יאמר אותו בישוב וכוונה רצויה כאדם שראה כבשן האש לפניו והוא כפות להשליך אותו לתוכו, ונצול ונתנו לו ממשלה וגדולה, ואיזו אש אוכלת כדת השקר של עובדי ע"א, ואיזו ממשלה וגדולה כתורת אמת.

717

718וכן יעשה כשיברך בצבור ויקשיב לשליח צבור כשקורא בתורה, כמ"ש בספר הזוהר, כי המכוין באותה שעה ותהיינה אזניו קשובות ועיני שכלו פתוחות, מעלין עליו כאלו קבלה מהר סיני, וכמו שלא היה שם כי אם קול אחד כן ראוי שיהיה עתה.

718

719כבוד חכמיה כיצד, שינהיג בהם כבוד גדול ומורא כמורא שמים, שהרי מוראם מאת ה' אלהיך תירא נתרבה, ושירא אותם כראות פני אלהים, רוצה לומר כראות פני המלך ושופטיו ושוטריו.

719

720כבוד ספריה כיצד, צריך להנאות ספריו ויניחם ויצניעם במקום הנבחר שבביתו, ויכסה אותם בטלית חשובה, וכמו שעושין תחבולות ותולין נסרין באויר להניח עליהם אוכלין לשמור אותם מן העכברים ומן החתולים, יעשה גם כן לשמור כבוד שמים. וכשהוא מטלטלם לא יטלטלם כשאר כלים, כי אם דרך כבוד וצניעות כמטלטל בגדי המלך בפני המלך, ולא יגע בהם כי אם בידים נקיות, ודברים אלו מסורים ללב וירא אלהים יצא את כולם.

720

721ובגמרא (ברכות כד, ב) פרק מי שמתו אמר רב הונא תלמיד חכם אסור לעמוד במקום הטנופת שאי אפשר לו בלא תורה, ואמר ר"י בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא. תניא לא יהלך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא קריאת שמע, ולא עוד אלא שאם היה קורא ובא פוסק, לא פסק מאי, אמר רבי מיאשא בר בריה דרבי יהושע בן לוי, עליו הכתוב אומר (יחזקאל כ, כה)וגם אני נתתי להם חוקיים לא טובים וגו', רב אדא בר מתנא אמר (במדבר טו, לא) כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר, רב אמר (ישעיה ה, יח) הוי מושכי העון בחבלי השוא. פסק מאי, אמר רבי אבהו עליו הכתוב אומר (דברים לב, מז) ובדבר הזה תאריכו ימים, עכ"ל. ופירש רש"י על רב שאמר הוי מושכי העון, כלומר דרך רוב בני העולם שעושים העבירות להנאת עצמן, וזה עושה עבירה בחנם, שהוא חושב שעושה מצוה בקריאה ועושה עבירה שמבזה את התורה באותה קריאה, ועל כן הוי מושכי העון בחנם, עכ"ל.

721

722ובספר החסידים (סימן תתקמט) כתבו שבבית הכסא יחשוב האדם בהוצאותיו והוצאת הבית מה שהוא צריך, ורבינו יונה כתב בספר היראה שירגיל עצמו בחשבונות.

722

723עוד צריך ליזהר בכבוד השם שלא יתחלל שם שמים על ידו, כדאמרו רבותינו ז"ל (יומא פו, א) זה לשונם תנו רבנן בזמן שאדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ודבורו בנחת עם הבריות ומקחו ומתנו בשוק נאה ונושא ונותן באמונה, מה הבריות אומרות עליו אשרי איש פלוני שלמד תורה אשרי אביו ואשרי רבו שלמדוהו תורה, אוי להם לבני אדם שלא למדו תורה פלוני שלמד תורה ראיתם כמה יפים דרכיו וכמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר (ישעיה מט, ג) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. ובזמן שאדם קורא ושונה ואין דבורו בנחת עם הבריות ואין מקחו ומתנו בשוק נאה ואינו נושא ונותן באמונה, מה הבריות אומרות עליו, אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו ולרבו שלמדוהו תורה, אשריהם לבני אדם שלא למדו תורה, פלוני שלמד תורה ראיתם כמה מכוערין מעשיו וכמה מקולקלים דרכיו, עליו הכתוב אומר (יחזקאל לו, כ) באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו.

723

724ועוד אמרו שם, היכי דמי חלול ה', אמר רב כגון אנא דשקילנא בשרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר, ורבי יוחנן אמר כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפלין, רב נחמן בר' יצחק אמר כגון דאמרי אינשי שארי ליה מאריה לפלניא. רבי יצחק בר אבדימי אמר כגון שחבריו בושים משמועתו, עכ"ל.

724

725וכבר נודע מה שהחמירו ז"ל בענין חלול ה', אמר שם אבל מי שיש בידו חלול השם אין כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא ביסורים למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקת, שנאמר (ישעיה כב, יד) ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון, עכ"ל.

725

726ובזוהר (פנחס רלא, א) שהנדון בראש השנה תחלה הוא מי שאינו זהיר בכבוד ה', שנאמר (איוב א, ו) ויבאו בני האלהים להתיצב על ה', זה לשונו דינא קדמאה דכלא מאן הוא דלא יוקיר לשמא דקוב"ה ודלא יוקיר לאורייתא ולעבדוהי, אוף הכי מאן הוא דלא חייש על שמא קדישא דלא יתחלל בארעא, עכ"ל. ואמרו ז"ל (ויק"ר כב, ו) מצינו שויתר הקב"ה על ע"א ולא ויתר על חלול השם, שנאמר (יחזקאל כ, לט) ואתם בית ישראל איש גלולי עיניו לכו עבדו ואת שם קדשי לא תחללו, עכ"ל.

726

727ובענין חלול ה' ראיתי להעתיק דברי החסיד הר"י יעבץ ע"ה במשנת (אבות פ"ד מ"ד) כל המחלל שם שמים בסתר, וסיום לשון המשנה הוא, נפרעין ממנו בגלוי, אחד שוגג ואחד מזיד בחלול ה', ופירש הר"י ן' שושן אחד שוגג וכו' הוא טעם בפני עצמו, כמו שהסתר והגלוי שוין הם בחלול ה', כן השוגג והמזיד. והטעם כי העובר על מצות המלך יש הפרש לעובר בסתר או בגלוי, אבל השולח יד במלך עצמו הכל שוה, ואם באנו לדון היה ראוי לענוש יותר הסתר מהגלוי, כי המרים יד במלך בין גדוליו ושריו, פתיותו תצילהו, אבל בסתר אין עליו זכות כלל. וכן ענין השוגג והמזיד, כי כל אדם חייב לכתוב על לוח לבו שיש מלך מושל על הכל ושראוי לירא ממנו ולהזדעזע מכבודו, והעובר על זה דמו בראשו, היתכן שיאמר אדם למלך שכחתי והכיתיך שכחתי וקללתיך, ע"כ.

727

728וכתב עוד החסיד הנ"ל שבכלל חלול שם שמים בסתר הוא המספר לשון הרע על חבירו בסתר, שהרי הוא עובר על ע"א וגילוי עריות ושפיכות דמים, כמו שאמרו ז"ל שלשון הרע גדולה מכולם, והעד על זה ענין מרים שדברה לשון הרע בסתר ובשוגג ונפרעו ממנו בגלוי, והעם לא נסע עד האסף מרים כדפירשו ז"ל שידעו כולם עונש לשון הרע, ע"כ כלל דבריו.

728

729הבחינה הב' בענין הכבוד הוא מה שכתוב בבני עלי (שמ"א ב, כט) למה תבעטו בזבחי ובמנחתי וגו' ותכבד את בניך ממני להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי. נראה שצריך ליזהר שלא לכבד שום אדם ואשה קודם שיכבד להקב"ה, וכמוהו מה שאמרו ז"ל (ברכות יד, א) שאסור להקדים שלום לחבירו קודם שיתפלל במשכים לפתחו, ולכן צותה תורה לתת ראשית הכל לכהן שהוא חלק ה', אם בענין החלה שנקרא ראשית, אם לענין התרומות, וכן הבכורים.

729

730עוד בחינה ב' אומרו ותכבד את בניך ממני, צריך ליזהר שלא לכבד שום אדם שיהיה כבודו יותר מכבוד המקום, כמו שאמרו ז"ל (קדושין לג, ב) על תלמיד אחד היושב לפני רבו אמר ר' אבהו אין תלמיד חכם רשאי לעמוד בפני רבו אלא שחרית וערבית, שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים, עד כאן לשונו. והרמב"ם ע"ה (הל' ת"ת פ"ו ה"ח) פסק הלכה כרבי אבהו, ועם היות שהרא"ש ורב אלפס סוברין שאין הלכה כרבי אבהו, שכבוד תלמיד חכם השוה לכבוד המקום, את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, מכל מקום נפקא מינה לשאר אדם שאין ראוי לעמוד בפניהם או לכבדם יותר מכבוד המקום.

730

731עוד בחינה אחרת כולל לכל המצות, והיא לכבד את המקום כמו שהוא מכבד את בני אדם אותם שהוא חייב בכבודם, כענין המלכים והנכבדים, וז"ש ותכבד את בניך ממני, ר"ל הלואי שהיינו שוים, אלא שכבדת אותם יותר ממני, וזהו ע"ד שאמרו ז"ל (ברכות כח, ב) יהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, גם כן יהא כבוד שמים עליכם ככבוד בשר ודם, וזו היא מדה הבינונית, אבל מן הראוי הוא לכבד את הקב"ה יותר מבני אדם, ע"ד כבד את ה' מהונך (משלי ג, ט), שפירש רבינו יונה ע"ה יותר מהונך (ע' ספר חסידים סימן ערה), כי מן הידוע הוא כי מלך בשר ודם אילו היה מצוה לו איזו מצוה איך היה זהיר לעשותה מלב ומנפש בעבור כבוד המלך, כעין זה יכבד ליוצרו. והאריך בבחינה זו חובת הלבבות שער חשבון הנפש בבחינה העשירית, ע"ש.

731

732ואמרו ז"ל במדרש שמואל (פרשה יב) על ענין הארון שהיה במחנה פלשתים ו' חדשים, שנתרעם הקב"ה על ישראל מזה, זה לשונם א"ר שמואל בר רב יצחק, אמר להם הקב"ה לישראל אילו תרנגלתו של אחד מכם אבדה לא היה מחזר אחריה כמה מבואות עד שהיה מביאה, וארוני מחזר בשדה פלשתים ואין אתם מקפידים עליו, אף הוא הושיעה ימינו וזרוע קדשו, עכ"ל. והיינו מה שפי' שצריך ליזהר בכבוד המקום ככבוד בשר ודם.

732

733עוד ענף אחד יוצא מזה, והוא ליזהר בכבוד נשמתו יותר מכבוד גופו, ומצינו שהנשמה נקראת כבוד, כי כיון שהנשמה חלק ממנו ית' המכבדה על ידי התורה ותיקון המצות ומעשים טובים מכבד להקב"ה, והגוף הנברא מטפה סרוחה הוא חלק העולם הזה חלק בני אדם, והגוף סוף כלה ואבד כמו שכל טובי העולם הזה ישובו הפסד וכליון מפני שנמשכו מעור הנחש וקליפתו, נמצא המכבד גופו יותר מנשמתו כמו המכבד לבני אדם יותר מהקב"ה, ולכן יזהר בכבוד נשמתו יותר מכבוד גופו, ולא יתן הראשית לגופו אלא בתחלה יתקן כבוד נשמתו ואחר כך גופו, כמו שאמרו ז"ל (ברכות י, ב) שאסור לאכול קודם שיתפלל, ובזוהר (בשלח סב, ב) אמר גם כן שצריך קודם שיאכל שיעסוק בתורה, שנאמר (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, אחר שנפשו שבעה מתורה ותפלה, והיינו מה שאמר (שמ"א ב, כט) להבריאכם מראשית כל וגו' כדפי'.

733

734וכיוצא לכל הדברים שלא יקדים חפציו לחפצי שמים, המשל, אם הוא בעל מלאכה יחלק היום חציו למלאכה וחציו לעסוק בתורה, שיהיה כבוד גופו שוה לכבוד נשמתו, וקודם עסק המלאכה יעסוק בתורה לתת ראשית לנשמתו, באופן שתהיה התורה עיקר והמלאכה טפל, ובזכות זה יצליח במלאכתו, כדפירשו רבותינו ז"ל (ע"ז יט, ב) דבר זה כתוב בתורה וכו' שהעוסק בתורה נכסיו מצליחין, ובתנאי שיקדים התורה למלאכה כדפירשתי, וכן מוכיחין הכתובים (תהלים א, ב) כי אם בתורת ה' חפצו וגו', אחר כך וכל אשר יעשה יצליח, וכן מוכיחים שאר הפסוקים. אבל אם יקדים חפציו לחפצי שמים יבא להתבטל מהתורה, כמ"ש (אבות פ"ד, מ"י) אם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך, ודבר זה מנוסה אצל רבים.

734

735וכן מכל ענייני העולם שאדם מכבד את עצמו יקח הוכחה לכבד את נשמתו, והוא מה שאמרו ז"ל במדרש (ילקוט משלי רמז תתקלב) בפסוק (משלי ב, ד) אם תבקשנה ככסף, זה לשונם מגיד הכתוב שכשם שאדם זהיר בסלעו שלא יאבד כך צריך שיזהר בתלמודו שלא יאבד, ומה כסף קשה לקנותו כך דברי תורה קשים לקנותם, אי מה כסף קשה ליאבד אף דברי תורה כן, תלמוד לומר (איוב כח, יז) לא יערכנה זהב וזכוכית, קשים לקנותם כזהב ונוחין ליאבד ככלי זכוכית, עכ"ל.

735

736וכיוצא בזה אמרו שם בפסוק זה, אמר ר"ל אם אין אדם הולך אחר דברי תורה הם אינם באים אחריו, וכן (אבות פ"ד מי"ד) רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה. ואם אדם מחפש אחריהם מתוך כך זוכה לחכמה ולבינה, שנאמר (משלי ב, ה) ודעת אלהים תמצא, עכ"ל.

736

737נמצא שכמו שאדם מכבד גופו לרדוף אחר הכסף והזהב, ואילו יאמרו לו תלך למקום פלוני ושם תרויח כך וכך מעות לא יניח מלהשתדל בחריצות וזריזות, כן ישתדל בחריצות וזריזות אחר כבוד התורה שהוא כבוד לנשמתו, שאין כבוד בעולם הבא אלא התורה, שנאמר (שם ג, לה) כבוד חכמים ינחלו.

737

738וכן כמו שהוא מכבד גופו בלבושים נאים יתקן נפשו במצות נאות, טלית נאה תפלין נאים, כמו שאמרו ז"ל (שמות טו, ב) זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות. במסכת שבת פרק ר' אליעזר דמילה (קלג, ב) זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות, עשה סוכה נאה לולב נאה שופר נאה, כתוב ספר תורה לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, וכרכו בשיראות נאות. אבא שאול אומר הוי דומה לו, מה הוא רחום וחנון אף אתה הוי רחום וחנון, עכ"ל.

738

739עוד יש בחינה אחרת קרוב למה שכתבנו, והוא מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קיג, א) דרבי יוחנן הוה קארי למאניה מכבדותיה, והנה מזה נפשיט המשל לענין הנשמה, כי כמו שהגוף הזה מתכבד בבני אדם כשהלבושים נאים והם בלי כתם וכיוצא, כן הנשמה אין מכבדים אותה בעולם הבא אלא בעבור לבושה שהם אברי הגוף בהיותם נאים על ידי תקון המצות, והם נאים גם כן בלי כתמי העונות ובלי שום פגם, על ידי כך ימשך כבוד לנשמה, אבל אם יחסר אחד מאלה אין כבוד לנשמה, ולזה כיוונו בתיקונים ( כב, ב) באומרו כלים נאים באברי' דיליה, כי כמו שאדם צריך כלים נאים שיתלבש בהם כן צריך איבריו שהם לבוש לנשמתו שיהיו נאים בתנאים שפירשתי.

739

740הבחינה הג' שלא יחשיב עצמו במקום שיש כבוד ה', והעד על זה בענין דוד כשהוכיחה אותו מיכל בת שאול שאמרה לו (שמ"ב ו, כ) מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הרקים, ודוד המלך ע"ה השיב (שם ו, כא) ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני וגו'. ואמרו ז"ל בספרי, זה לשונם אמרה לו, של בית אבא היתה נאה ממך, חלילה להם שנראה מימיהם פסת יד ופסת רגל ועקב מגולין, אלא כולם היו מכובדים ממך. ובמדרש רבה פרשת במדבר (ד, כ) אומר היו צנועים וקדושים. ומה אמר דוד, לפני ה' אשר בחר בי וגו', של בית אביך היו מבקשים כבוד עצמם ומניחין כבוד שמים, ואני איני עושה כן אלא מניח כבוד עצמי ומבקש כבוד שמים, עכ"ל.

740

741והנה מיכל בת שאול הוכיחה את דוד המלך ע"ה כראוי לפי השכל, והוא שאין ראוי שיהיה כבוד ה' בהקל עצמו לפזז ולכרכר, שבהכרח יגלה עצמו, וכבוד ה' הוא שיהיה האדם בכובד ראש, ודוד השיבה שכיון שאי אפשר כבוד ה' פחות מזה, מניח אני כבוד עצמי ומבקש אני כבוד שמים, ואומר ומבקש הוא שיראה לכל כבוד שמים, ואם היה הולך בכבוד ראש לא היה נראה לכל כבוד שמים.

741

742ונמצינו למדין בחינה ד' בענין כבוד ה', שלפעמים צריך ליזהר בכבוד ה' והוא בעומדו בתפלתו וכיוצא, שיהיה בכובד ראש, וזהו פירוש מלת הכבוד מלשון כבדות, והעד והנקלה בנכבד.

742

743וכאשר יהיה עת שמחה לשמח את המקום כבוד ה' הוא בהקלות עצמו לפזז ולכרכר, וכיוצא בזה מצינו אהרן הכהן שצוהו ה' (ויקרא ו, ג) והרים את הדשן, עם כל מעלתו, וכן אלעזר בן אהרן שנאמר בו (במדבר ד, טז) ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן, שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה.

743

744ובמדרש רבה (במ"ר ד, כ) על פירוש פסוק זה אמרו ז"ל, ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן וגו' הה"ד (משלי כה, ו) אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד, אם לפני מלך בשר ודם צריך אדם לנהוג שפלות בעצמו קל וחומר לפני המקום, ותנינן הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים, ללמדך שאין גאוה לפני המקום, אליהו אומר כל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה, וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו כבוד שמים במקומו עומד וכבודו מתמעט, מעשה באיש אחד וכו' שני מעשיות הביאו שם, וכבר העתקנו מאמר תנא דבי אליהו בשער היראה פרק ד' שהביאו שם מעשיות אלו.

744

745ואמר שם במדרש רבה אחר המעשיות האמורים, מכאן אתה למד שלא ינהג אדם גאוה לפני המקום, שכל המתגאה לפניו מתבזה, וכן הוא אומר (שמ"א ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו, וכן אתה מוצא בדוד מלך ישראל שלא נהג עצמו בגאוה לפני המקום אלא בוזה עצמו לפניו כהדיוט להרבות כבודו של מקום, אימתי בשעה שהעלה הארון מבית אבינדב אשר בגבעה להביאו לירושלים, הה"ד (שמ"ב ו, א) ויוסף עוד דוד את כל בחור בישראל שלשים אלף, אמר דוד איני מעלה את הארון בחשאי, מיד נתייעץ עם שרי האלפים והמאות שישלחו בכל ארץ ישראל שיתקבצו אליהם וילכו להעלותו, שנאמר (דה"א יג, א) ויועץ דוד עם שרי האלפים והמאות לכל נגיד וגו'. ואמרו עוד שם (שמ"ב ו, ד) ואחיו הולך לפני הארון, מכאן אמרו אחיו הולך לפניו, כיון שהעלו אותו היו תשעים אלף זקנים מהלכים לפניו והכהנים טוענים בו והלוים מנגנים וכל ישראל משחקים, מי שיש בידו לולב, מי שיש בידו תוף וכלי שיר, הה"ד (שמ"ב ו, ה) ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' וגומר, זה לולב שאדם מנענע בו.

745

746ועוד שם לקמיה (שם יד) ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה', בא וראה כמה בזה דוד עצמו לכבודו של הקדוש ברוך הוא, היה לו לדוד להיות מהלך לפניו סתם כמלך לבוש כלי מלכותו, לאו אלא לבוש כלים נאים לכבוד הארון ומשחק לפניו, מה שאפשר לומר שנאמר (דה"א טו, כז) ודוד מכורבל במעיל בוץ, וכל הלוים הנושאים את הארון וגו', דכתיב ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה', מהו בכל עוז - בכל כחו, מהו מכרכר - שהיה מקיש ידיו זו על זו וטופח ואומר כירי רם, והיו ישראל מריעים ותוקעים בחצוצרות ובכל כלי שיר שנאמר (שמ"ב ו, טו) ודוד וכל ישראל מעלין את ארון ה' וגו', כיון שבאו ישראל לירושלים היו כל הנשים מציצות על דוד מן הגגות ומן החלונות וראו אותו מרקד ומשחק ולא היה איכפת לו, הה"ד והיה ארון ה' בא עיר דוד וגו', הרי לך שאשתו נשקפה עליו, ומנין שכל נשי ירושלים כן, כי היא אומרת לו (שמ"ב ו, כ) מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו, ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר וגומר, כיון שראתה אותו משים עצמו כהדיוט נתבזה בעיניה.

746

747ועוד האריכו שם בענין שאמרה לו כהגלות נגלות אחד הרקים, ופירשו שם שהוא הריק שבריקים, שאין ריקם ממנו בכל המצות. והוא השיב ונקלותי עוד מזאת, ואמר שם ואל תאמרי שהייתי בעיני אחרים ולא בעיני עצמי, תלמוד לומר והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה, אמר לה אותן בנות ישראל אותם אמהות אינן אמהות אלא אימהות, לוואי יהא לי חלק עמהם לעתיד לבא הה"ד ועם האמהות אשר אמרת לואי עמם אכבדה, ולפי שאמרה מיכל כן נענשה שכן כתיב אחריו (שם ו, כג) ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה, והכתיב (שמ"ב ג, ה) יתרעם לעגלה אשת דוד, שגעה כעגלה ומתה, היינו דכתיב עד יום מותה, הא ביום מותה היה לה.

747

748אין לך אדם בישראל שביזה עצמו על המצות יותר מדוד, שהרי הוא אמר לפני ה' (תהלים קלא, ב) אלהים לא גבה לבי, בשעה שמשחני שמואל למלך, ולא רמו עיני בשעה שהרגתי את גלית, ולא הלכתי בגדולות, בשעה שהחזרוני למלכות, ובנפלאות ממני, בשעה שהעליתי את הארון, אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו, כשם שתינוק אינו מתבייש להגלות לפני אמו כך שויתי נפשי לפניך שלא נתביישתי להתבזות לפניך לכבודך, כגמול עלי נפשי כהדין ינקא דנפיק ממעי דאימיה ואין בו רוח גסה לינק משדי אמו כן הות נפשי עלי, שאיני מתבייש ללמוד תורה אפילו מקטני ישראל, אמר ר' אדא בר חיננא אמר ליה הקב"ה אתה השוית עצמך לגמול, חייך כשם שאין לתינוק הזה עונות כך אין לך עונות, שנאמר (שמ"ב יב, יג) גם ה' העביר חטאתך לא תמות, מכאן אתה למד שאין אדם רשאי לנהוג גאוה לפני המקום אלא צריך אדם להתבזות על כבודו.

748

749אמר רבי יהודה הלוי בר שלום אין מעשיו של הקב"ה כמעשה בשר ודם, למה, עבד מגירוס של בשר ודם יש לו כלים נאים, בשעה שהוא יוצא לשוק הוא לובשם, אבל בשעה שהוא עומד לבשל פושט את היפים ולובש מקורעים וזוסטא, ועוד בשעה שהוא גורף את הכירים ואת התנור הוא לובש רעים מהם, אבל לפני הקב"ה בשעה שכהן גורף את המזבח ומדשנו היה לובש כלים מעולים, שנאמר (ויקרא ו, ג) ולבש הכהן מדו בד וגו' בשביל והרים את הדשן, למה כן אלא להודיע שאין גאוה לפני המקום, וכן אתה מוצא באלעזר שהיה נוהג בשפלות לפני המקום, אמר רבי יהושע בן לוי, אלעזר היה דוכוס על דוכסין ונשיא על הנשיאים, שנאמר (במדבר ג, לב) ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן וגו', ראה שררה שהיתה בידו, ואת סבור מפני שהיה אדם גדול היה נותן לאחרים שיטענו את הכלים שהיה עשוי לטעון אותם, אלא הוא עצמו היה טוען אותם, שנאמר (שם ד, טז) ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן וגו'. והיכן היה טוען כל אלו, אמרו רבותינו כך היה טוען, שמן המאור בימינו וקטרת הסמים בשמאלו ומנחת התמיד תלויה בזרועו, ושמן המשחה היכן היה, אמר רבי אחא אמר רבי שמעון בן יוחאי כמין עדשה היתה הצלוחית והיה נותן אותה בתוך פונדתו מפני שהיה חגור במתניו בזיינו כעבד לפני קונו, להודיע שאין גבהות לפני אלהים, פקדת כל המשכן וכל אשר בו בקדש ובכליו, שעל ידו היה נותן להם הארון והשלחן והמנורה והמזבחות וכל כליהם, כמה דכתיב ומשמרתם הארון וגו' ונשיא נשיאי הלוי אלעזר וגו' עכ"ל.

749

750ובירושלמי (שבת פ"י ה"ג) אמרו, שמן אחד בימין ושמן אחד בשמאל והקטורת בחיקו והחביתין בכתף, הרי לפי מעלתו היה שפלותו לכבד את המקום לישא כל המשא הזאת בפעם אחת.

750

751ואמרו (כריתות כח, ב) שכהן אחד היה עושה העבודה בשיראין ר"ל בתי ידים של משי בידיו, והדין הוא שצריך שלא יהיה דבר חוצץ בין ידיו לעבודה, והיה עונשו שנחתכו ידיו על פי המלכות.

751

752ומסוג הכבוד הזה לכבד בית הכנסת ובית המדרש, שכיון שבית הכנסת הוא מקום שהשכינה הנקראת כבוד שורה שם כמ"ש דוד המלך ע"ה (תהלים כו, ח) אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך, וכן אמר ישעיה הנביא אצל ענין בית המקדש (ישעיה ס, יג) לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד, ונודע שבית הכנסת נקרא מקדש מעט כדפירשו ז"ל במגילה פ"ג (כט, א) ולכן צריך לכבד ולרבץ ולהסיר ממנו כל עפר ולכלוך וכיוצא כדרך שמכבדין בתי המלכים, ואמר בספר החסידים (סימן קכח) על זקנו של רש"י שהיה מכבד את מקום הארון שבו ס"ת, בזקנו.

752

753עוד מענין בית הכנסת, ראוי ליזהר שכשיצא מבית הכנסת שלא יצא ואחוריו להיכל שבו ס"ת, אלא יחזיר פניו לארון, וכן בירידתו מהתיבה שבו ספר תורה, וזה נלמד מבני קהת שכך היו עושים כשהיו נושאים הארון, וזה לשונם במדרש (במ"ר ה, ח) ועוד בדבר אחר היו מעולים מכל הלויים, שהיו טוענים בכל המשכן היו מהלכים כדרכן ופניהם כנגד הדרך, אבל בני קהת היו מהלכים אחריהם ופניהם לארון, כדי שלא ליתן אחור לארון, הוי נמצאת אומר שאף על פי שהיו גדולים מן שאר המשפחות ואין צריך לומר מישראל, לא היתה רוחן גסה עליהם אלא משועבדים לפני הארון, למה כן לפי שאין גדולה לפני האלהים, עכ"ל.

753

754עוד מענין כבוד בית הכנסת שלא ירוק בו אם אפשר לו, ואם אי אפשר שהוא מוטבע בכך ירוק בדרך צנעה תחת מלבושיו וישפשף ברגליו, ובשבת יכסה ברגליו ולא ישפשף אלא אם הוא רצפה, והיותר טוב מהכל שיהיה לו בגד מיוחד לקנח רוקו שלא יוציא הרוק מפיו באויר בית הכנסת, ובזה ימלט מדין חשבון שאמרו הרק בפני חבירו ונמאס שהוא נענש כדפירשו בגמרא (חגיגה ה, א) והעתקנו לשונו לעיל. וכן מדרך המלכים שאין אחד מהשרים רוקק בחצירו כל שכן בביתו, והכלל לדברי היראה יהיה מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם.

754

755עוד מענין כבוד בית הכנסת שלא ירים קולו בתוכו לקרוא לשום אדם וכיוצא, שמדרך היושבים בבית המלך שאין מגביהים קולם לפניו אלא קול בחשאי, והנה צואת הרמב"ן ע"ה לבנו שיתנהג בדרך הענוה ושלא יגביה לעולם קולו כי אם בתורה ותפלה מפני כי מלא כל הארץ כבודו, וזה ממנהג הענוה וראוי לקיימו לעולם, כל שכן בהיותו עומד בבית המלך מלכו של עולם ששם שכינתו שראוי להתנהג בענוה זו, ובזה מורה שיש לו מורא מהשכינה ומקיים מצות ומקדשי תיראו.

755

756והטעם שיתחייב מורא למקדש ולמקומות הקדושים, מפני שכל מקום שיש בו קדושה צריך לירא, כמו שביארנו לעיל, שעל זה אמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית כח, יז) ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים, ותרגם אונקלוס לית דין אתר הדיוט וכו', והיינו כי דרך היושבים לפני המלך שמוראו עליהם, ואף על פי שכבודו מלא עולם הוא יתברך מפני אהבתו לנו צימצם שכינתו בינינו כענין שהיה מצמצם שכינתו בין בדי הארון ובבית קדש הקדשים. וכן באהל מועד מצינו שאחר שנגמר כתיב (שמות מ, לה) ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן, וכן בבית המקדש כאשר הכניס שלמה הארון לבית קדש הקדשים כתיב שם (מל"א ח, יא) ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן כי מלא כבוד ה' את בית ה' וכן בית הכנסת מלא מאור כבוד ה', ואף על פי שאין אנו רואים דבר צריך להאמין זה באמונה שלמה.

756

757וראוי שנקח קל וחומר לכבד בית הכנסת מכבוד שאנו עושים לזקנים, כי כבוד הזקנים הוא כמו שכתבנו לעיל, כי מאן חמי דיקנא עילאה קדישא וכו' דלאו אכסיף מניה, ועד"ז מאן יחמי יקירותא דשכינתא שנקרא כבוד דלא יכסיף, וא"ת שאינה נראית אם כן אתה מחוסר אמנה, והרי כעין זה אמר בפרשת ואתחנן (רס, ב) שהפותח עיניו בשעה שהוא מתפלל תפלת י"ח שהוא מזלזל בשכינתא שאין לו מורא מהשכינה, ומזה נלמד לשאר קדושות שבבית הכנסת, ועוד נאריך בענין בית הכנסת בשער הקדושה.

757

758וכשם שאדם חייב לנהוג כבוד בבית הכנסת מפני קדושתו, כן ראוי לנהוג קדושה בבית המדרש, שהדין הוא שקדושת בית המדרש יתירה על קדושת בית הכנסת. וכן ראוי לנהוג כבוד במזוזה מפני כבוד קדושת השם אשר בה, ופירש בזוהר (ואתחנן רסד, א) שראוי ליזהר שלא ישפוך מים עכורין לפני המזוזה, זה לשונו ועל דא אצטריך בר נש דלא יעביד טנופא ולכלוכא בתרעא, ולא יושיד מיין עכורין, חד דלא יעביד קלנא לגבי שמא דמאריה, וחד דאית ליה רשו לההוא מחבלא לחבלא, ובגין כך יזדהר בר נש מהאי ויזדהר בר נש ולא ימנע מתרעא דביתיה שמא דמאריה, עד כאן לשונו.

758

759והנמנע מלעשות כבוד המקום בשביל כבוד העולם הזה הוא נענש, ועליו אמר הנביא ישעיה (ישעיה י, ג) ומה תעשו ליום פקודה ולשואה ממרחק תבוא על מי תנוסו לעזרה ואנה תעזבו כבודכם. וכן אמר במרגניתא של רבי מאיר כמו שהעתקנו לשונו לעיל.

759

760ויש בחינה אחרת לענין הכבוד, שהוא להתרחק מכבוד העולם הזה, כי כל מה שאדם מכבד עצמו הכבוד העליון בורחת ממנו כמו שאמר (משלי יב, ח) טוב נקלה ועבד לו וגו', ויתרחב הביאור בשער הענוה.

760

761בחינה ה' בענין הכבוד אמר הנביא (ישעיה מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו', ואמרו במדרש (ילקוט ישעיה רמז רנב) על פסוק זה, זה לשונם וכי אפשר לו לאדם להקרא בשמו של מקום, אלא נקרא המקום רחום, שנאמר (תהלים קג, ח) רחום וחנון ה', אף אתה הוי מרחם ועושה מתנת חנם. המקום נקרא צדיק, שנאמר (שם קמה, יז) צדיק ה' בכל דרכיו, אף אתה הוי צדיק. נקרא חסיד, שנאמר וחסיד בכל מעשיו, אף אתה הוי חסיד, לכך נאמר כל הנקרא בשמי, ואומר (יואל ג, ה) כל אשר יקרא בשם ה' ימלט, ואומר (משלי טז, ד) כל פעל ה' למענהו, עכ"ל. ובדרך זה שפירשו ז"ל בכל הנקרא בשמי, מובן ולכבודי בראתיו, שזהו כבודו של הקב"ה שיעשו רצונו ומעשיו באופן שיקראו בשמו ממש.

761

762ודברי הזוהר (תרומה קנה, א) מסכימים עם הפירוש הזה, וזה לשונו ר' אלעזר פתח ואמר (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר, האי קרא אוקמוה ואתמר, אבל תא חזי קוב"ה ברא ליה לבר נש ברזא דחכמתא ועבד ליה באומנות סגי ונפח באנפוי נשמתא דחיי למנדע ולאסתכלא ברזין דחכמתא למנדע ביקרא דמאריה כד"א (ישעיה מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ולכבודי בראתיו דייקא, ורזא דא אוליפנא דהא כבוד דלתתא רזא דכורסייא קדישא לא אתתקן לעילא אלא מגו תקונא דבני עלמא, כד אינון בני נשא זכאין וחסידין וידעי לתקנא תקוני, הה"ד ולכבודי בראתיו, בגין ההוא כבוד לתקנא ליה בעמודין תקיפין ולקשטא ליה בתקונא וקישוטא דלתתא בגין דהאי כבודי יסתלק ביקרא דצדיקיא די בארעא בגין כך בראתיו כגוונא דכבוד עילאה דתיקונין אלין ביה, עכ"ל לענייננו.

762

763נמצא כי בהיות הצדיק מתקן מעשיו באופן שהוא נקרא בשמו של הקב"ה - רחום צדיק חסיד, השכינה הנקראת כבוד מתתקנת, ולא נברא הצדיק אלא לתקון כבוד השכינה שהתעוררותה תלוי בתקון התחתונים, כדפירשו בזוהר (בראשית לה, א) בפסוק (בראשית ב, ו) ואד יעלה מן הארץ וגו', וכן בפרשת תרומה (קנה, ב) בפירוש פסוק (תהלים קיט, קכו) עת לעשות לה', שאמר בזמנא דישראל משתדלי באורייתא ההוא עת מהימנותא מתתקנא בתקונהא ומתקשטא בשלמותא כדקא יאות, ובזמנא דישראל מתבטלי מאורייתא כביכול ההוא עת לאו איהו בתיקונהא ולא אשתכח בשלימו ולא בנהורא, הה"ד עת לעשות לה' וגו', עכ"ל לעניננו.

763

764והוא ענין צור ילדך תשי (דברים לב, יח) שפירשו בזוהר (תרומה שם) ופירשו רבותינו ז"ל גם כן (איכ"ר א, לג) שישראל מוסיפים כח בגבורה של מעלה או מתישין כח וכו', נמצא העושה תורה ומצות נותן כבוד ליוצרו, שהרי כל הנבראים עושים כבודו ורצונו ומי שאינו עושה מצות פוחת כבוד יוצרו.

764

765וכן אמר בתנא דבי אליהו הובא בילקוט בריש יחזקאל (רמז שמ) בפסוק בן אדם (יחזקאל ב, א), זה לשונו בן אנשים כשרים בן אנשים צדיקים בן גומלי חסדים בן שמבזים עצמם לכבודי ולכבודם של ישראל. דבר אחר בן אדם משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שמרדו עליו אשתו ובניו עמד ודחפן מביתו והוציאן לחוץ, לימים שלח והביא בן אחד מאצלה, אמר לו בן פלונית בא ואראך ביתי ובית שכינתי שיש לי חוץ מאמך, כלום פיחת כבודי ושכינתי אף על פי שאמך עומדת בחוץ, לכך נדמה ליחזקאל בן בוזי הכהן, שנאמר (יחזקאל א, א) ויהי בשלשים שנה וגו' זה שנה ראשונה, אבל בשניה (שם א, ד) וארא והנה רוח סערה וגו' ומתוכה דמות ד' חיות, לאחר שהראהו כל המרכבה אמר לו בן פלונית זהו כבודי וכבדתי אתכם מכל אומות העולם, כלום פיחת כבודי או בית שבניתי. (נ"א או שכינתי). שנאמר (שם מג, יא) ואם נכלמו וגו', שמא תאמר אין לי מי שעובד אותי והלא כבר יש לי תתק"ו אלפי רבבות של מלאכי השרת שהם עומדים לפני ומקדשים שמי הגדול בכל יום תמיד מיציאת החמה ועד שקיעת החמה ואומרים קדוש קדוש קדוש, ומשקיעת החמה עד זריחת החמה אומרים ברוך כבוד ה' ממקומו, ואין צריך לומר ע' לשון שבארץ. ומפני מה אתם עושים דברים מכוערים ודברים שאינם ראויים ומבעטים אתם ביסורין, אבל אעשה למען שמי לבלתי החל, עכ"ל. וקרוב ללשון הזה הובא בסוף ספר ויקרא רבה (ע' ב, ח) ומשם הגהתי הלשון והוספתי בו קצת.

765

766בחינה ו' בענין הכבוד הוא מה שאמר הפסוק (שמ"א ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו, ונתבאר בענין הכבוד הזה בזוהר ובתיקונים כמה בחינות, הא' בענין התפלה שצריך לכוין בה על דרך הסוד, ודבר זה ביארו רשב"י (וילך רפה, א) ולא נעתיק כל לשונו, מפני שעיקר דבר זה צריכין אנו לבארו בענין התפלה, אמר זה לשונו מאי ובוזי יקלו, דא הוא מאן דלא ידע לייחדא שמא קדישא ולקשרא קשרא דמהימנותא ולאמשכא ברכאן לאתר דאצטריך ולאוקיר שמא דמאריה, וכל מאן דלא ידע לאוקיר שמא דמאריה טב ליה דלא אברי. וכיוצא בבחינה זו מה שאמר הכתוב (ישעיה כט, יג) בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ופירשו כי המדות העליונות כבודם הוא על ידי הארת הנשמה העליונה נשמה לכל הנשמות בהם, ולכן בהיות האדם דבק במחשבת לבו הוא דבק בפנימיות, וגורם שהמחשבה תתפשט בתוך המדות, ועל ידם מתפשט א"ס וכ"ע ונעשה הכל אחדות אחד, אבל אם הלב אינו שם נמצאו הדברים כגוף בלא נשמה והם כמו כלים נשברים שאין בהם תוכיות.

766

767עוד שם (וילך רפה, א) אמר רבי יהודה ובוזי יקלו, מאן דלא ידע לאוקיר שמא דמאריה ולא אתכוון באמן דתנינן גדול העונה אמן יותר מן המברך, עכ"ל לעניננו. ועוד לקמיה, תאנא כל מאן דשמע ברכה מההוא דמברך ולא אתכוון באמן עליה אתמר ובוזי יקלו, כד"א (מלאכי א, ו) לכם הכהנים בוזי שמי, ובשעתא דאצטריך מאי עונשיה, כמא דלא פתח ברכאן לעילא כך לא פתחין ליה, ולא עוד אלא כד נפיק מהאי עלמא מכרזי קמיה ואמרי טרוקו גלי קמיה דפלניא ולא ליעול ולא תקבלון ליה ווי ליה ווי לנשמתיה, עכ"ל. ועוד האריכו בעונש מי שאינו עונה אמן לקמיה.

767

768וכלל היוצא מכלל המאמר לענין מעשה, כי מלבד הפשט המובן מדבריו שהוא שצריך לכוון באמן בין שיהיה הכוונה לפי הפשט, או על דרך הסוד שהוא היותר נראה, כאומרו כמא דלא פתח ברכאן וכו', צריך ליזהר שלא לדבר בחזרת ש"צ י"ח ברכות, מפני שהם ברכות סמוכות זו לזו ואם ידבר בעניניו יטריד דעתו ולא יוכל לכוון באמן אפילו לפי הפשט, וכן בכל ברכה וברכה משאר הברכות לא ישיח מתחלת הברכה עד סופה כדי שיכוון באמן כראוי. ומלבד זה צריך ליזהר בחזרת ש"צ י"ח ברכות שהוא פגם גדול כמו שיתבאר בענין התפלה.

768

769עוד מענין ובוזי יקלו, פירשו בריש פרשת ואתחנן (רס, ב) שהוא הפותח עיניו בשעה שהוא מתפלל, זה לשונו ובוזי יקלו, האי מאן דאסתכל בשכינתא בשעתא דאיהו מצלי, ושאר לשונו העתקנו בשער קדושה שלהי פרק ח.

769

770ובמדרש (רבה נשא ח, ג) פסוק איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם (במדבר ה, ו), אמר על פסוק כי מכבדי אכבד, זה לשונו דבר אחר כי מכבדי אכבד, בגרים, הם מכבדים להקב"ה שמניחים מעשיהם הרעים ובאים וחסים תחת כנפי השכינה הקב"ה מכבדם, ללמדך שכל המיישר אורחותיו הוא מכבד להקב"ה, שנאמר (תהלים נ, כג) זובח תודה יכבדנני, ואומר (ירמיה יג, טז) תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשיך וגו', ובוזי יקלו אלו הרשעים, שהרי סרים מאחרי המקום, הקב"ה מקילם, עכ"ל.

770

771עוד מענין כבוד ה', אף על פי שלא נזכר מלת כבוד, הוא לקום לענות אמן יהא שמיה רבא וגו', וברכו, וזה נתבאר בירושלמי, קום כי דבר ה' אליך (ע' שופטים ג, כ) מכאן אמר רבי אלעזר כד ענו אמן יהא שמיה רבה וכל דבר שבקדושה בעי למיקם ארגלוי, עכ"ל.

771

772עוד מענין כבוד ה' הוא אזהרה לכותב את השם שיכוון בו כראוי, והרבה החמיר הרשב"י ע"ה בפרשת אחרי מות (סה, ב) בענין זה, זה לשונו אמר ליה אלעזר ברי מכאן ולהלאה אזדהר דלא למכתב שמא קדישא אלא כדקא יאות, דכל מאן דלא ידע למכתב שמא קדישא כדקא יאות ולקשרא קשרא דמהימנותא קשרא דחד בחד בגין לייחדא שמא קדישא עליה כתיב (במדבר טו, לא) כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת וגו', עכ"ל לעניננו.

772

773עוד מענין כבוד ה', מה שפירש הרשב"י (ויגש רז, ב) שמי שאינו קם לעסוק בתורה מחצות לילה ואילך הוא מבטל כבוד ה' ונקרא נזוף, ולקמן העתקנו לשונו.

773

774עוד ליזהר שלא לדבר שיחת חול בבית הכנסת, כמו שאמרו בפרשת תרומה (קלא, ב) דמאן דאשתעי בבי כנשתא נהיג קלנא בתקונא עלאה דלעילא, ושאר לשונו נעתיק במקומו.

774

775עוד בחינה ז' בענין הכבוד, והוא מה שאמר הכתוב (תהלים נ, כג) זובח תודה יכבדנני, ואמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין מג, ב) אמר ריב"ל הזובח יצרו ומתודה כאלו כבדו להקב"ה בשני עולמות, שנאמר זובח תודה יכבדנני, יכבדני אין כתיב כאן אלא יכבדנני, עכ"ל.

775

776עוד נמצא בחינה ח' לענין מעשה, מה שאמר הנביא (ישעיה כד, טו) על כן באורים כבדו ה', וכן אמרו במקום אחר (שופטים ט, ט) ויאמר להם הזית החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלהים ואנשים, ואף על פי שזה נאמר לענין משל, לא נכתב בנביאים מלה לבטלה אלא ודאי כולם נוגעים לענין מעשה.

776

777ובמדרש מצאנו סמך לענין זה הובא בילקוט פרשת בהעלותך (רמז תשיט) נרות של בשר ודם של חרס או של נחשת הכל לפי כבודו של אדם, וכבוד השבת נרותיה הם כבודה, אם שמרתם נרות של שבת אני מראה לכם נרות של ציון, שנאמר (צפניה א, יב) בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות, ואיני מצריך לכם לראות באורה של חמה, אלא בכבודי אני מאיר לכם, שנאמר (ישעיה ס, יט) לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך והיה לך ה' לאור עולם, והאומות עתידים להיות מהלכים לאורכם, שנאמר (שם ס, ג) והלכו גוים לאורך, ואי זה אור הקב"ה מאיר לישראל, באור הצדקה, שנאמר (מלאכי ג, כ) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה, וכל כך למה בזכות הנרות שהם מדליקים בשבת, תדע לך כמה חביבה היא מצות הנרות לפני הקב"ה, שאף על פי שאין הקב"ה צריך אורה הוא מצוה למשה שיזהיר לאהרן (במדבר ח, ב) דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות, עכ"ל.

777

778ובסוף דבריו יש נפקותא גם כן לנרות שאנו מדליקים בבית הכנסת שהוא דוגמת בית המקדש, שאמר תדע לך כמה חביבה היא מצות נרות לפני הקב"ה שהוא מצוה למשה וכו', וזה היה לבית המקדש או למשכן.

778

779עוד במעלת הנרות, במדרש (ויקרא רבה לא, ד) זה לשונם דבר אחר צו את בני ישראל (ויקרא כד, ב), בר קפרא פתח כי אתה תאיר נרי (תהלים יח, כט), אמר הקב"ה לאדם נרך בידי ונרי בידך, נרך בידי שנאמר (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם, נרי בידך להעלות נר תמיד, אלא אמר הקב"ה אם הארת נרי הריני מאיר נרך, הוי צו את בני ישראל, עכ"ל. ולכן ראוי להדליק נרות בבית הכנסת. ועוד במדרש (שהש"ר ב, יח) שעובד אדום נתברך בשביל שכבד הארון, שהיה מדליק נר אחד שחרית ונר אחד ערבית.

779

780עוד נמצא בחינה ט' לענין הכבוד, והוא בענין הצדקה, אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יד, לא) ומכבדו חונן אביון, והטעם כי העניים והאביונים הם מאנין תבירין דילה והשכינה דרה בהם, כמו שאמר (ישעיה נז, טו) מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, ולכן המכבד לעניים בממונו מכבד לשכינתו, ועוד נאריך בענין הצדקה בשער המיוחד לו בעזרת ה'.

780

781עוד בחינה י', בענין כבוד אב ואם, בילקוט פרשת ואתחנן (סי' תתל) זה לשונו דבר אחר זכור את יום השבת - כבד את אביך ואת אמך, וכי מה ענין זה לזה, אלא ללמדך שכל מי שמכבד אביו ואמו אין חלולי שבתות באות על ידיו, שנאמר (ישעיה נו, ב) אשרי אנוש וגו' אל תקרי מחללו אלא מחול לו, אל יאמר אדם הואיל ואבי שבשמים הקדימני תחלה אעשה רצון אבי שבשמים ואניח כבוד אבי וכבוד אמי, כל המבקש ימים ועושר ונכסים וכבוד וחיים בעולם הזה ובעולם הבא וחיים רבים לעולם הבא יעשה רצון אביו שבשמים ויכבד אביו ואמו. דבר אחר כבד את אביך, קיימו יצחק, בשעה שהיה מושלך לפני אביו כשה לטבח יובל. דבר אחר כבד את אביך, קיימו יוסף, שנאמר (בראשית לז, יב) ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך רועים בשכם.

781

782דבר אחר כבד את אביך ולא תרצח, וכי מה ענין זה לזה, אלא ללמדך אם יש לו לאדם ואינו זן ומפרנס אביו ואמו כאלו הוא רוצח לפני המקום. דבר אחר כבד את אביך ולא תנאף, ללמדך שאם יש לו לאדם ואינו מכבד אביו ואמו כאלו הוא נואף לפני המקום. דבר אחר כבד ולא תגנוב, אם אינו עושה רצון אביו ואמו כאלו הוא גונב נפשות לפני המקום. דבר אחר כבד ולא תענה, כל שאינו מפרנס אביו ואמו כאלו הוא מעיד עדות שקר לפני המקום, עד כאן לשונו.

782

783ובילקוט פרשת ויגש (רמז קנב) בפסוק (בראשית מו, א) ויסע ישראל וכל אשר לו וגו', זה לשונו אמר רבי יהושע בן לוי, חזרתי על כל בעלי אגדה שבדרום שיאמרו לי פסוק זה ולא אמרו לי, עד שבאתי אצל יהודה בן פדייה בן אחותו של בן קפרא ואמר לי, הרב והתלמיד שהיו מהלכין בדרך, בתחלה שואלים בשלום התלמיד ואחר כך בשלום הרב, אמר רב הונא כי אתא ר' יהושע בן לוי לטבריא שאליה לרבי יוחנן ולר' שמעון בן לקיש, ר' יוחנן אמר שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, וריש לקיש אמר על ברית השבטים הקריב, עכ"ל.

783

784עוד יש ליזהר בכבוד הזקנים, כמו שנאמר (ישעיה כד, כג) ונגד זקניו כבוד, ואמרו רבותינו ז"ל בספרי (בהעלותך פיסקא לד) לא במקום אחד ולא בשני מקומות אתה מוצא שהקב"ה חולק כבוד לזקנים, אלא בכל מקום, בסנהדרין אספה לי שבעים איש מזקני ישראל (במדבר יא, יו), כיוצא בו (שמות ג, יו) לך ואספת את זקני ישראל, ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל (שם כד, א), ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל (ויקרא ט, א). רבי שמעון בן יוחאי אומר מנין שאף לעתיד לבא חולק כבוד לזקנים, שנאמר (ישעיה כד, כג) ונגד זקניו כבוד, נגד מלאכיו נגד נביאיו לא נאמר, אלא נגד זקניו, וכן אתה מוצא שהקב"ה מצטער על זקן אחד כנגד כל ישראל, שנאמר (ישעיה מז, ו) קצפתי על עמי חללתי את נחלתי, יכול מחוללין על הכל, תלמוד לומר על זקן הכבדת עולך, והלא דברים קל וחומר, אם מי שאמר והיה העולם עתיד לחלוק כבוד לזקנים, על אחת כמה וכמה שבשר ודם צריך לחלוק כבוד לזקנים, עכ"ל לעניננו.

784

785ומיהו יש מחלוקת בין התנאים (קדושין לב, ב) יש מי שסובר שכל שיבה במשמע, ויש סוברין שדוקא זקני תורה. ובילקוט (כי תשא רמז שצג) על פסוק (שמות לג, ז) והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד, מלמד שכל מי שרואה פני זקן כאלו מקבל פני שכינה, עכ"ל. נראה דעל זקן תורה אמר, שהרי משה רבינו ע"ה זקן תורה היה. וכן בענין זה הובא בילקוט (ע' ילקוט שמואל סי' צו) בפסוק (שמ"א ב, יא) והנער שמואל משרת את ה' את פני עלי הכהן, נראה דוקא זקן תורה.

785

786ובמדרש (רו"ר ו, ב) אמרו על פסוק (רות ג, י) ברוכה את לה' בתי, זה לשונו ר' יוחנן אמר לעולם אל ימנע אדם עצמו מלילך אחר זקן שיברכהו, בועז בן פ' שנה היה ולא נפקד, כיון שנתפללה עליו אותה צדקת נפקד, רות בת מ' שנה היתה ולא נפקדה כיון שברכה אותו צדיק נפקדה, ברוכה את לה' בתי, עכ"ל.

786

787וכמו שאנו מצווים לכבד התורה ולומדיה כך צריך ליזהר שלא לכבד את הרשעים, שנאמר (במדבר כד, יא) אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ידו"ד מכבוד, ובודאי שלא נכתבו דברי בלק בתורתינו לחנם אלא לנפקותא, ועוד שנזכר בתוכם שם ידו"ד באומרו מנעך ידו"ד מכבוד. והטעם, כי מה שאנו מצווים לכבד ללומדי התורה ולזקניה מפני שאור כבוד ה' שופע בהם, והמכבדם מכבד את ידו"ד, והרשע כיון שהוא מסולק מהקדושה אין לכבדו אלא אדרבה מצוה לשנאותו ולבזותו כדי להכניע הקליפה, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קלט, כא) הלא משנאיך ה' אשנא וגו'. ולכן ראוי ליזהר שלא לתת שלום לאדם רשע, וכן פירש רשב"י (וארא כג, ב) על פסוק (שמ"א כה, ו) אתה שלום וביתך שלום, הקשו וכי דוד לא היה יודע שנבל היה רשע, והיאך היה מקדים לו שלום והיה קוראו חי, ותירצו כי מה שאמר דוד אתה שלום על הקב"ה אמר, כמו שפירשו שם, והקב"ה הוא הנקרא חי וכו', ואמר מכאן אוליפנא דהא לבר נש חייבא אסיר לאקדמא ליה שלם, ואי אצטריך יקדים ליה כדוד דבריך ליה לקב"ה ואתחזי דבגיניה קאמר, ואי תימא דרמאות הוה, לאו דהא כל מאן דסליק ליה לקב"ה ואתחזי דבגיניה קאמר לאו רמאות הוא, ומאן דאקדים שלם לזכאה כאילו אקדים ליה לקוב"ה, עכ"ל. ומה שאמר דהא כל מאן דסליק ליה לקוב"ה, כעין זה פירשו רבותינו ז"ל (ע"א טז, ב) דקאמר נאמן עלי הדיין, ובעונש החנפים נרחיב בשער הקדושה פרק יב ע"ש.

787

788עוד יש בחינה י"א בכלל הכבוד, ליזהר מכל דבר שיש בזוי כבודו ית' או קלון, כי הפך הכבוד הוא הבזוי והקלון, כאומרו (שמ"א ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו.

788

789צריך ליזהר במה שאמר הכתוב פרשת שלח לך (במדבר טו, לא) כי דבר ה' בזה וגו' הכרת תכרת וגו' ופירשו ז"ל בו כמה דרכים, ובכולם צריך ליזהר, אמרו בפיסקא האומר אין תורה מן השמים (סנהדרין צט, א), זה לשונם תנו רבנן כי דבר ה' בזה, זה האומר אין תורה מן השמים, דבר אחר זה אפיקורוס. ואת מצותו הפר, זה המפר ברית מילה. הכרת תכרת, הכרת בעולם הזה תכרת בעולם הבא, מכאן אמר רבי אלעזר המודעי, המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות, והמפר בריתו של אברהם אבינו, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, והמלבין פני חבירו ברבים, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים כמשה רבינו ע"ה אין לו חלק לעולם הבא.

789

790תניא אידך, כי דבר ה' בזה, זה האומר אין תורה מן השמים, ואפילו אומר כל התורה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו אמרו, זהו דבר ה' בזה. אפילו אמר כל התורה מן השמים חוץ מדקדוק זה, מגזרה שוה זו, זהו דבר ה' בזה. תניא היה רבי מאיר אומר כל הלומד תורה ואינו מלמדה לאחרים זהו דבר ה' בזה. רבי נתן אומר כל שאינו משגיח על המשנה. רבי נהוראי אומר כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. רבי ישמעאל אומר זה העובד ע"א, מאי משמע דתנא דבי רבי ישמעאל זה המבזה דבור שאמר ליה הקב"ה למשה בסיני אנכי ה' וגו' לא יהיה לך אלהים אחרים וגו', עכ"ל.

790

791ובענין אפיקורוס אמרו שם, ואפיקורוס - רב ורבי חנינא דאמרי תרווייהו זה המבזה תלמידי חכמים. ריב"ל ורבי יונתן אומרים זה המבזה את חבירו בפני ת"ח, ואמרו שם, איכא דמתני לה אסיפא, המגלה פנים בתורה שלא כהלכה, רב ורבי חנינא דאמרי זה המבזה פני ת"ח. רבי יונתן וריב"ל אמרי זה המבזה פני חבירו בפני ת"ח. בשלמא למאן דאמר מבזה ת"ח עצמן מגלה פנים בתורה הוי, היינו דמבזה חבירו בפני ת"ח אפיקורוס הוי. אלא למאן דאמר מבזה חבירו בפני ת"ח מגלה פנים בתורה הוי, אפיקורוס כגון מאן, אמר רב יוסף דאמר מאי אהנו לן רבנן לדידהו קארו לדידהו תאנו, אמר ליה אביי ההוא אפיקורוס הוי (פירוש בתמיה) ההוא מגלה פנים בתורה הוי, דכתיב (ירמיה לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה וגו', (פירוש שהחכמים מקיימים העולם), רב נחמן בר יצחק אמר מהכא נמי שמעת ליה (בראשית יח, כו) ונשאתי לכל המקום בעבורם, אלא כגון מאן (פירוש מי נקרא אפיקורוס), כגון דיתיב קמי רביה ונפלה שמעתא בדוכתא אחריתי, (פירוש נזכר הלכה שקראו רבו במקום אחר), ואמר הכי אמרינן התם, ולא אמר הכי אמר מר התם. רבא אמר כגון דבי בנימין אסייא דאמרי מאי אהנו רבנן, מעולם לא שרו לן עורבא ולא אסרו לן יונה (פירוש לא אמרו שום חידוש להתיר העורב ולאסור היונה). רב פפא אמר כגון דאמר הני רבנן (פירוש שהוא לשון בזוי), רב פפא אשתלי ואמר הני רבנן ויתיב בתעניתא, רב נחמן אמר זה הקורא לרבו בשמו, שנאמר (מל"ב ח, ה) ויאמר גחזי אדוני המלך זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע, עכ"ל.

791

792עוד יש בחינה י"ב בענין הכבוד, והוא לכבד לקונו בהלל ושבח, כמ"ש (תהלים כט, ט) ובהיכלו כלו אומר כבוד, ובענין זה הארכנו בשער אהבה בענין השמחה, כי שם מקומו.

792

793ועל כלל בחינת הכבוד שביארנו אמר בתנא דבי אליהו והובא במדרש (במ"ר ה, ט) זה לשונו אליהו אומר, נתקבצו ויצאו למלחמה ונפלו מהם נ' אלף איש, ונפלה בה סנהדרי גדולה עמהם, מי הרג אותם הוי אומר לא הרג אותם אלא אנשי בית שמש על שראו בארון, ולכך הזהיר בני קהת (במדבר ד, כ) ולא יבאו לראות וגו'. אמר הקב"ה כשם שעשיתי לבני קהת על שהיו יראים אותי, כבדתים וחלקתי להם כבוד והזהרתי עליהם להציל ממות נפשם, כך כל מי שהוא מתיירא ממני אני מכבדו ואיני מכרית שמו מן העולם, ממי את למד מבני יונדב בן רכב על ידי שעשו רצוני מה כתוב בהם (ירמיה לה, יט) לא יכרת איש ליונדב בן רכב עומד לפני כל הימים, ומה אם אותם שהם גרים כך עשיתי להם, ישראל שהם בני אוהבי בני ידידי על אחת כמה וכמה כשהם עושים רצוני שהם עומדים לפני כל הימים, שנאמר (ישעיה מח, יח) לוא הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וגו' ואומר (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום, עכ"ל.

793

794וראינו לתשלום השער הזה לבאר פסוקי היראה אשר בתורה נביאים וכתובים הנוגעים למעשה.

794

795היראה הראשונה בתורה בחטא אדם הראשון הוא (בראשית ג, י) ואירא כי עירום אנכי ואחבא, והענין כי אדם הראשון קודם חטאו היה מלבושו כתנות אור, ואחר חטאו הוסר ונפשט האור העליון ממנו ונתגשם ונתלבש בכתנות עור, וזהו ואירא - נתיירא כי ראה עצמו ערום מהאור העליון. וכן כל אדם צריך שיהיה לו בחינת היראה הזו שלא יגרום בעונו שתסתלק אור השכינה ממנו, כי על ידי עסק התורה והמצוה האדם מושך עליו אור השכינה, ואם ח"ו חוטא תסתלק ונשאר ערום, וזו בחינה אחרת בענין יראת חטא מלבד מה שפירשתי.

795

796השנית ליזהר ביראת השם כל היום, שנאמר (משלי כג, יז) כי אם ביראת ה' כל היום, וכתב החסיד רבינו יונה באגרת התשובה עמוד גדול לענין התורה, שלא תמוש כל היום יראת שמים מנגד עיניך, שנאמר כי אם ביראת ה' כל היום, ופשט הכתוב צריך אנו לומר שכך הוא, אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום, פירוש אל יקנא בחוטאים אלא במי תקנא כי אם ביראת ה' במעלת יראת ה', לומר למה לא אהא אני ירא את ה' כל היום, והיינו כי חטאים הם חסרי השלמות, כענין והייתי אני ובני שלמה חטאים, כי אם ביראת ה' - כאותם שיש להם יראת ה' כל היום, נראה שצריך להיות ירא השם כל היום. והמזכיר לאדם היראה הוא שיהיה בתפילין כל היום, אם היה אפשר או לפחות בשעות שהוא עוסק בתורה שהוא פנוי מעסקי העולם.

796

797וילמד שצוה הקב"ה למלך (דברים יז, יט) והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' וגו' ופירשו ז"ל שלעולם היה ספר תורה עמו, ולכך היה מוזהר לו היראה, וזהו למען ילמד, וזה לשונם בתוספתא (סנהדרין ד ד) יוצא למלחמה והיא עמו, נכנס היא עמו, יושב בבית היא אצלו, נכנס לבית המים ממתנת לו על הפתח, וכן דוד אומר (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד וגו'. ר"י אומר ספר תורה מימינו ותפלין משמאלו. ואמר עוד שם לקמיה, אם כן למה נאמר (דברים יז, יח) וכתב לו את משנה התורה הזאת, מלמד ששתי תורות כותב לו, אחת שנכנסת ויוצאת עמו ואחת שמונחת לו בתוך הבית, זו שנכנסת ויוצאת עמו לא תכנס עמו לא למרחץ ולא לבית המים, שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, במקום הראוי לקרות בו, והלא דברים קל וחומר ומה אם מלך ישראל שלא עסק אלא בצרכי צבור נאמר בו, והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה.

797

798וכיוצא בו (שם לד, ט) ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו וגו', וכן הוא אומר יהושע בן נון נער (שמות לג, יא), וכן הוא אומר (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, והלא דברים קל וחומר ומה יהושע בן נון שעסק בכבוש הארץ ועומד לחלקה לישראל נאמר בו לא ימוש וגו' שאר בני אדם על אחת כמה וכמה, עכ"ל.

798

799הרי שהמלך היה צריך ספר תורה עמו, ולדברי רבי יהודה גם כן תפלין, וכיון שאי אפשר בספר תורה שלא נצטוינו בו, ראוי לקיים התפלין, ולכך החכמים הראשונים היו זהירים בתפלין כל היום.

799

800והנה בודאי המזכיר לאדם היראה הוא עסק התורה, שהרי אמרו (אבות פ"ב מ"ה) אין בור ירא חטא, ומכאן תראה כמה חיוב מוטל עלינו לעסוק בתורה, וממנה יתעורר יראה שהיא נקראת יראת ה' שנאמר (תהלים יט, י) יראת ה' טהורה עומדת לעד, וכל מציאות ספר תורה ותפלין הוא להזכיר לעסוק בתורה בתמידות, שנאמר (שמות יג, ט) למען תהיה תורת ה' בפיך, והיינו לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, כדפירש במאמר.

800

801השלישית להיות מצוי בבית הכנסת אם לתפלה ואם לעסק התורה אם אפשר, שהבא לבית הכנסת נקרא ירא את ה' שנאמר (ישעיה נ, י) מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו, ופירשו רבותינו ז"ל במסכת ברכות (ו, ב) שזה נאמר על מי שהוא רגיל לבא לבית הכנסת ויום אחד לא בא, זה לשונם אמר רבין בר רב אדא אמר רב חסדא כל הרגיל לבא לבית הכנסת ויום אחד לא בא הקב"ה משאיל עליו, שנאמר (ישעיה נ, י) מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו יבטח בשם ה' וישען באלהיו, אם לדבר מצוה הלך נוגה לו, ואם לדבר רשות הלך אין נוגה לו, מאי טעמא דהוה ליה לבטוח בשם ה' ולא בטח. ובזוהר בפרשת בלק (קצו, א) ענין מתוק בפירוש פסוק זה, תעיינהו משם כי נוגע לענין דרש.

801

802והטעם שיקרא ירא ה' הבא לבית הכנסת, מפני שבית הכנסת הוא מקדש מעט שעליו נאמר (ויקרא יט, ל) ומקדשי תיראו. ועוד מקום היראה מחמת הדין הוא בבית הכנסת, ששם שורה אש נוגה על ראשיהם של ישראל, כמו שנאריך במקומו.

802

803הרביעית להתקרב לכל מי שהוא ירא ה', ולהתרחק ממי שאינו ירא את ה' אפילו מלדבר עמו דרך חברה, וזה נלמד ממה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, סג) חבר אני לכל אשר יראוך וגו', והטעם כי בהתקרבו אל הטובים ילמד ממעשיהם, ועוד השכינה הנקראת יראה עמהם, ותתנוצץ בו אור השכינה, וההפך ורועה כסילים ירוע (משלי יג, כ), ודבר זה נלמד ממה שאמרו ז"ל (יומא ט, ב) מאן דאישתעי ריש לקיש בהדיה הוו מהימני ליה בלא שטר ובלא עדים.

803

804החמישית כתיב (תהלים לד, יב) לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע וגו', נראה שתחלת המדרגות שיעלה האדם ביראה הם אלו בתחלה נצור לשונך מרע וגו', הב' סור מרע ועשה טוב, הג' בקש שלום וגו', והרחבנו בביאור הפסוקים בשער הקדושה בפרק י' וי"א. הב' סור מרע, גם זה נוגע ליראה וביארנו עניינו בפרק רביעי משער זה, בקש שלום הוא לענין ועשה טוב ושם ביארנוהו.

804

805השישית ביאר הנביא ישעיה ע"ה באמרו (ישעיה כט, יג) ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, נראה שצריך האדם לחקור ולידע באמיתות למי הוא עובד וממי הוא ירא, כענין מה שצוה דוד ע"ה לשלמה ע"ה (דה"א כח, ט) דע את אלהי אביך ועבדהו, והטעם, כי העובד דרך מצות אנשים מלומדה פעם יעשה ופעם לא יעשה, ואין לבו תקוע באמונה, ואם יבא כותי או אחר כמוהו ויסתור לו אמונתו מכח ראיות וקושיות אפשר שינוצח, אמנם העובד בידיעת לבו לא ינוצח בשום פנים, ועונש העובד מצות אנשים מלומדה ביאר הנביא אחר כך באומרו (ישעיה כט, יד) לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר, ביען שהיא מדה כנגד מדה, כיון שלא רצו להתחכם בתורה לדעת ענין יראת הבורא באמיתות כך תאבד החכמה מהחכמים.

805

806ועד"ה, שמקום היראה הוא י' כמבואר בפרק ב משער זה, ולכן צריך להתחכם ביראה ולא תהיה מצות אנשים מלומדה, ולזה אמר (אבות פ"ב מ"ה) אין בור ירא חטא, ואם לאו ח"ו תתעלם החכמה שהיא מקור היראה.

806

807וכן העונש הזה חוזר גם כן למה שנאמר בראש הפסוק, יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי וגו', כי כיון שהוא מדבר עם אלהיו ובינת לבו אין עמו, לכן עונשו שבינת נבוניו תסתתר, ובזה כל הפסוק מדוקדק ואין בו שום יתור.

807

808ועל דרך זה צריך גם כן ליזהר באמירת תפילתו וברכותיו שיהיו בכוונה שלא יהיו מצות אנשים מלומדה, ואמר (ישעיה כט, יג) בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני וגו'. ואמרו בספר החסידים (סי' מו) מעשה באדם אחד שמת לפני זמנו כמה שנים, לאחר שנים הרבה נתגלה בחלום לאחד מקרוביו, שאל לו איך אתה נוהג בעולם שאתה שם, אמר לו בכל יום דנים אותי על שלא הייתי מדקדק בברכת המוציא ובברכת הפירות וברכת המזון בכוונת הלב, ואומרים לי להנאתך נתכוונת. שאלו והלא אין משפט רשעי ישראל אלא שנים עשר חדש וכבר עברו עליך יותר ועדיין דנין אותך, אמר ליה אין דנין אותי פורעניות חזקים כמו בשנים עשר הראשונים, עד כאן לשונו.

808

809וממעלות היראה הוא בעולם הבא, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהלים לא, כ), ובעולם הזה היותו מושגח בעינא פקיחא עינא דאריך אנפין, דכתיב (שם לג, יח) הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו, (שם קג, יא) כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו וגו', וכן (שם קג, יג) כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו. והטעם כי הירא גורם כפיית הדינים כמו שפירשה בפירוש דוד המלך ע"ה, ולכן ראוי שימשכו עליו רחמים.

809

810וממעלותיה מה שנזכר במזמור (תהלים קיב, ב) אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד גבור בארץ יהיה זרעו וגו'. וממעלותיה שהיראה גורמת תוספת חיים, כדכתיב (משלי י, כז) יראת ה' תוסיף ימים, וכן אמרו במדרש פסיקתא (דרב כהנא סי' כז) על פסוק (תהלים טז, יא) תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך, אמר רבי יודן אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, תודיעני אורח חיים, אמר לו הקדוש ברוך הוא דוד חיים את בעי, צפה ליראה, שנאמר יראת ה' תוסיף ימים, עכ"ל.

810

811ובזה נכלל הפרק הזה ונכלל השער הזה ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

811

812נשלם שער היראה

812