ראשית חכמה, שער הקדושהReshit Chokhmah, Gate of Holiness

א׳ענין הקדושה נצטוינו עליה בתורה כמה פעמים, הא' בסוף פרשת שמיני (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני וגו'. וכן בפרשת קדושים נזכר ג' פעמים, הא' בריש הפרשה (שם יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני, ואחר כך (שם כ, ז) והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלהיכם, ובסוף הפרשה (שם כ, כו) והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. ובפרשת ציצית (במדבר טו, מ) למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם. עוד בפרשת אמור אל הכהנים (ויקרא כב, לב) ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל, וזו היא מצות עשה לקדש את שמו ברבים, כמו שיתבאר.

ב׳וכיון שבא בתורה מאמר זה של קדושים תהיו כל כך פעמים, אף על פי שאינה מעיקר רמ"ח מצות, מכל מקום היא שורש לעשיית כל המצות לשם המצוה אותם, כי כיון שיהיה האדם קדוש ומופרש מענייני אהבת העולם הזה, ישתדל לעשות רצון קונו באמיתות, ויתקשר באהבתו יתברך לעשות מצותיו בחשק ואהבה, כי מה לו בעולם הזה ובטובותיו, כמו שיתבאר בעזרת ה' כיצד דרכי הקדושה, ולכן הוכפל בתורה כל כך פעמים מרוב התועלת שימשך מזה לנשמה.

ג׳טעם למהות הקדושה ביארו רבותינו ז"ל בתנחומא (ריש פרשת קדושים) זה לשונם זה שאמר הכתוב (ישעיה ה, טז) ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה, הוא מתקדש בעולמו בצדקה שהוא מלמד על ישראל סניגוריא, שנאמר (שם סג, א) אני מדבר בצדקה.

ד׳אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, לעתיד אני מתקדש בכם, שנאמר (שם כט, כג) כי בראותו ילדיו וגו', וכן הוא אומר ישראל (ישעיה מט, ג) אשר בך אתפאר. אתם מתקדשים בי ואני מתקדש בכם, שנאמר (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני.

ה׳אמר הקדוש ברוך הוא לישראל עד שלא בראתי אתכם היו מלאכי השרת מקלסין ומקדשין אותי בכם, והיו אומרים ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם (תהלים קו, מח). כיון שנברא אדם הראשון, אמרו זה הוא שאנו מקלסין אותך בשמו, א"ל זה גנב הוא, שנאמר (בראשית ג, יז) ותאכל מן העץ וגו'. בא נח אמרו לו זה הוא, אמר להם זה שכור הוא, שנאמר (שם ט, כא) וישת מן היין. בא אברהם אמרו לו זה הוא, אמר להם זה גר הוא. בא יצחק אמרו לו זה הוא, אמר להם זה אוהב שונאי. בא יעקב אמרו לו זה הוא, אמר להם הן, וכן הוא אומר (שם לה, י) לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, ונקראו כל ישראל על שמו, באותה שעה קדש הקדוש ברוך הוא את ישראל לשמו, שנאמר (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר.

ו׳אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, הואיל ונתקדשתם לשמי עד שלא בראתי העולם, היו קדושים כשם שאני קדוש, שנאמר קדושים תהיו כי קדוש אני. משל למה הדבר דומה, למלך שקדש אשה, אמר לה הואיל ונתקדשת לשמי אני מלך ואת מלכה, כשם שהוא כבודי כך הוא כבודך, למה שאת אשתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה קדש לי את העם, שנאמר (שמות יט, י) לך אל העם וקדשתם היום ומחר, קדשם, בא הקדוש ברוך הוא ואמר להם (שם יט, ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. למה, כי קדוש אני ה', אף אתם תהיו קדושים כשם שהקדשתי אתכם לשמי, שנאמר דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו, עד כאן לשונו.

ז׳ועם היות שהמאמר הזה עמוק, ויש בו כמה דקדוקים שצריך כל מעיין לדקדק בהם, מכל מקום אנו לא באנו בחיבור הזה לפרש אלא מה שנוגע לענין המעשה.

ח׳במה שאמר הקדוש ברוך הוא אתם מתקדשים בי ואני מתקדש בכם, הענין, כי בתחלה אנו מתקדשים בו, וממשיכים הקדושה ממנו אלינו, כדי שנתקדש על ידי עשיית המצות, ואחר כך הוא מתקדש בנו על ידי התעוררות תחתון העולה ממעשינו. והטעם, כי כל הדברים צריכים התעוררות תחתון כדפי' כמה פעמים, ופי' לקמן במאמר ישלח עזרך מקדש.

ט׳אמר הקדוש ברוך הוא לישראל עד שלא בראתי אתכם וכו', עתה בא לתת טעם כיצד ישראל יכולים להגיע למעלה עליונה כזו ולמשוך מסוד הקדש העליון, כי לכאורה אין להם אחיזה למעלה, לזה אמר טעם לענין מענין המלאכים שהיו מקלסין לפי הקדוש ברוך הוא עד שלא נברא אדם והיו אומרים אלהי ישראל, וכשבא יעקב אמר להם הקדוש ברוך הוא זהו ישראל. והענין הוא במה שנתבאר בזוהר (פ' בראשית דף כד ע"א) ברעיא מהימנא (פ' משפטים דף קיט ע"א) ובתיקונים (דף קב ע"א) סוד ישראל עלה במחשבה, והוא סוד ברא דאתמשך ממוחא דאבא, וממציאות זה הוא שורש נשמותיהם של ישראל, ויעקב היה השורש להם במציאותו העליון הנקרא ישראל, ואף על פי שאנו אומרים (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, הכוונה כי בהתאחד קודשא בריך הוא ושכינתיה מושכים הנשמות מלמעלה ממוחא דאבא ואימא, ונמצא לפי זה כי מקור הנשמות הוא ממקום הקדש.

י׳ומה שאמר באותה שעה קדש הקדוש ברוך הוא את ישראל לשמו שנאמר ישראל אשר בך אתפאר, הכוונה היא שנשמותיהם של ישראל הם אחוזים בשמו שם ידו"ד, והראיה שכל זמן שישראל בגלות אין השם שלם, שנאמר (שמות יז, טז) כי יד על כס יה. והטעם אפשר לומר במ"ש בתיקונים (דף פו ע"ב) *ישמחו *השמים *ותגל *הארץ י"ה בשמים ו"ה בארץ, וכיון שהשכינה בגלות ונשמותינו קשורות בה, הגלות שהיא הקליפה מפרדת ואין השם מתקשר כאחד, וזהו שאמר הכתוב ישראל אשר בך אתפאר, ותפארתו הוא שיהיה שמו שלם, ומפני ששורש הנשמות קדם לעולם כאומרם רבותינו ז"ל (ילקוט ישעיה רמז תנב) בראשית ברא (בראשית א, א) בשביל ישראל שנקראו ראשית, לכן המלאכים כשהיו משבחים אותו, הוא מפני שעתיד להקרא אלהי ישראל בגילוי, וזה שאמר ברוך ידו"ד אלהי ישראל, ואז הוא מושפע, ברוך, והוא מתקדש מלמעלה על ידינו, וזה שאמר הואיל ונתקדשתם לשמי, וזה שאמר אמר הקדוש ברוך הוא לישראל הואיל ונתקדשתם לשמי עד שלא בראתי אתכם.

י״אוכוונת אומרו הואיל ונתקדשתם לשמי, הכוונה במה שאמר המאמר לעיל שהיו המלאכים אומרים ברוך ה' אלהי ישראל, שהיה שמו המיוחד ידו"ד מתכנה ומתיחד בפרטות אליהם, נמצא שהם מקודשים ומופרשים ומזומנים לשמו.

י״בוזהו שדקדק בסוף המאמר שאמר, אף אתם תהיו קדושים שנאמר דבר אל כל עדת בני ישראל וגו' קדושים תהיו, שכיון שהם נקראים ישראל ראוי שיהיו קדושים מן הטעם שפי', ששם ידו"ד נקרא עלינו והוא מתפאר ומתקדש ונקרא אלהי ישראל, פי' שאלהותו מתגלה על ידי ישראל, ואילו ח"ו לא היה ישראל לא היה עולם ולא היה אלהותו וכבודו מתגלה לנבראים. וזהו שאמר כי אני ה' אלהיכם פי' אלוה שלכם, אלהי ישראל, שעל ידכם מתגלה אלהותי.

י״גועד"ה אומר הואיל ונתקדשתם לשמי, הוא סוד קדש ישראל לה' (ירמיה ב, ג), שפי' שמה שנתקדשו ישראל מסוד הקודש הוא בשביל ידו"ד שהוא תפארת, שיהיו הם כלי לקבל קדושתו, צריך שיהיו קדושים כמוהו, והוא כדמיון הזכר המקדש את הנקבה שאומר לה תהיה מקודשת לי, שכשם שהוא קדוש והיינו לי, כך צריך שאשתו המזדווגת עמו תהיה קדושה, שאם לא כן אין להם ייחוס להזדווג זה בזה, וזהו המשל שהביא משל למה הדבר דומה למלך שקדש אשה וכו'.

י״דובזה יובן סוף הפסוק שאמר כי קדוש אני ה' אלהיכם, ואומרו אלהיכם מורה על הנדרש, שכיון שהוא אלוה שלנו ושורה שכינתו עלינו בפרט ראוי שיהיה בנו הכנה לשיתכנה הוא היות אלוה שלנו וישרה קדושתו עלינו, ולכן צריכין אנו להפשיט עצמנו מענייני החומר, שכל ענייני החומר הם מצד הקליפה, וכאשר נקדש עצמנו יהיה סבה שנהיה דבקים בו, וזהו והייתם קדושים לאלהיכם, פירוש תהיו קדושים כדי שתתדבקו באלהיכם ואלהים ישרה בכם, ואין לכם קשר שיתקשר הוא בכם ואתם בו אלא מצד הקדושה, שהרי הוא קדוש ורוחני ואתם גשמיים וכיצד ישרה ויתדבק הרוחני בגשמי, אלא מצד הקדושה והפרישות.

ט״ווהמשילו במדרש (ויקרא רבה פ' קדושים כד, ז) משל נאה לענין זה, אמר רבי שמואל בר נחמן משל לכהן גדול שהיה מהלך בדרך ונזדמן לו חנוני אחד, אמר לו אלך עמך, אמר לו בני כהן אני ובדרך טהור אני מהלך ואין דרכי להלוך בין הקברות, אם אתה הולך עמי מוטב ואם לאו סוף שאני מניחך והולך לי. כך אמר להם משה לישראל, כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך (דברים כג, טו), עד כאן לשונו. וזהו גם כן שאמר במאמר שלפנינו במשל, כשם שהוא כבודי כך הוא כבודך, והכוונה כי כבודו יתברך הוא ודאי בקדושתו, וכן מצינו כי קדוש וכבוד שניהם ענין אחד - ולקדוש ה' מכובד (ישעיה נח, יג).

ט״זוהמרכז שבו סובב המאמר הזה הוא זה, כי היחוד העליון אי אפשר שיעשה אם לא יהיה התעוררות מהנשמות, והראיה מה שפירש בזוהר (פ' בראשית דף לה ע"א) ואד יעלה מן הארץ (בראשית ב, ו), כי הסבה שנבראו אדם ואשתו אחור באחור הוא מפני שלא היה התעוררות תחתון שיעשה הזווג למעלה פנים אל פנים, ואחר שיש נשמות למטה ואד יעלה מן הארץ, שהוא התעוררות תחתון, אחר כך והשקה את כל פני האדמה. וזהו שהיו המלאכים אומרים ברוך ה' אלהי ישראל, פירוש ברוך הוא ה', ופירוש ברוך מושפע ממקור הברכות, הוא על ידי שאלהותו שורה בישראל ונקרא אלהי ישראל.

י״זואי אפשר שהיחוד העליון יהיה אלא על ידי נשמות קדושות, והם נשמות הצדיקים שלעולם נשמתם דבקה למעלה והם פרושים מהבלי העולם הזה, כמו שאמרו בפרשת תרומה (דף קלד ע"ב) והעתקנו לשונו בשער האהבה (פ"ט), פי' זכאין אינון צדיקיא דידעי לשוואה רעותא דילהון לגבי מלכא עילאה קדישא, וכל רעותא דילהון לאו איהו לגבי עלמא דא ובכסופא בטלה דיליה, אלא ידעי ומשתדלי לשוואה רעותהון ולאתדבקא לעילא וכו', והנה הקדוש ברוך הוא קדוש ומובדל מגשמיות פחיתות העולם ואין ערך לקדושתו ורוחניותו, כאמרנו (פיוט יגדל) לא נערוך אליו קדושתו, ולכן הצדיקים המיחדים יחודו צריכין שיהיו מובדלים מהחומר וקדושים קדושת המחשבה שהיא שורש לכל הקדושות, היא קודמת לכלם והיא אחרית לכלם, כמו שיתבאר.

י״חוזהו כוונת (שמות כב, ל) ואנשי קדש תהיון לי, שקודש היא הקדושה העליונה בסוד המחשבה, ופירשו רבותינו ז"ל כשאתם אנשי קודש אתם לי, פירוש שלי, וקדושת המחשבה אי אפשר אלא על ידי שיפרוש האדם עצמו מתאוות העולם, בפרט מהמשגל שהיא הפוסלת המחשבה. ולהיות זה אמת, קודם בריאת אדם הראשון היו המלאכים משבחים ואומרים ברוך ה' אלהי ישראל, שעל ידי נשמות ישראל הקדושות הוא ברוך ממקור הברכות.

י״טואפשר לומר בזה פרפרת, כי נודע כי ידו"ד כולל עשר, ושם אל"הי עולה עשר במ"ק, ושם אל"הי הוא בשכינה, והם עשרה עשרה הכף בשקל הקדש (במדבר ז, פו), וישר"אל עולה עשר במ"ק, ואין קדושה בפחות מעשרה (ברכות דף כא ע"ב), נמצאו נשמות ישראל מקודשות, והם כלי ונרתק אל הקדושה העליונה. באופן שאי אפשר שיהיה יחוד למעלה בעשר, אם לא על ידי נשמות ישראל כשהם קדושים אז מיחדים העשר באצילות דמלכא בהון איהו וחיוי חד בהון.

כ׳וכאשר נברא אדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, שהיו הבריות חושבות שהיה אלוה למעלת נשמתו, וכן גופו שהיה מאיר כמו שאמרו (ויקרא רבה כ, ב) תפוח עקבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה, חשבו המלאכים היות ממנו שלשלת נשמות ישראל שנקראו (ירמיה ב, ג) קדש ישראל לה' ראשית, ועליו הוא שהיו משבחים ברוך ה' אלהי ישראל, וכיון שפגם אמר זה גנב הוא וכו', עד שבא יעקב שהיה גזעו קדוש ומטתו שלמה בי"ב שבטים קדושים, אז נתקדשו ישראל לשמו שיעשה היחוד על ידם ויהיו נרתק לקבל הקדושה, וזה שאמר הואיל ונתקדשתם לשמי וכו'.

כ״אובמתן תורה שהיה הקדוש ברוך הוא רוצה להשרות שכינתו ביניהם שישיגו מדרגות הנבואה וזה לא היה אפשר בהיותם משותפים בענין הגשמיות, ולזה אמר (שמות יט, י) לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם, ועל ידי טהרה וקדושה ישרה הרוחניות העליון בהם ויוכלו להדבק בו ולהשיג לראות המראות העליונות בנבואה, ובתחלה צריך להקדים קדושת הגוף ואחר כך ישרה קדושת המחשבה, ולכן לא אמר הקדוש ברוך הוא מיד ואתם תהיו לי ממלכת כהנים ואנשי קדש, כי אנשי קדש הוא קדושת המחשבה, אלא אמר וגוי קדוש שהיו קדושים קדושת הגוף בפרישות מהתאוות הגשמיות, אם בקדושת המאכלים אם בקדושת העריות שבכולם נזכרים קדושה, ובזה גוויתם מתקדשת, ואחר כך על קדושה זו שורה קדושת המחשבה.

כ״בוהיוצא מכללות הדרוש הוא, ראשונה לטעם מה צריכין אנו להתקדש, ביאר במאמר שהתחלנו מענין קדושים תהיו, שכל בריאת נשמותיהם של ישראל הוא שיתקדשו ויתדבקו בה', כי קודם שנברא העולם נתקדשו והיה שמו של הקדוש ברוך הוא מתיחד אליהם ה' אלהי ישראל, ואם נתקדש נתקשר בו ואנו נקראים כמוהו עדת קדושים. וכן סיים בעל המאמר של תנחומא ואמר אמר להם הקדוש ברוך הוא זכיתם אתם נקראים עדת קדושים לא זכיתם אתם נקראים עדה רעה, שנאמר (במדבר יד, כז) עד מתי לעדה הרעה, עד כאן לשונו. וכבר ביארנו לעיל טעם למהות הקדושה בענין המשל מהמלך שקדש האשה.

כ״גועוד מבואר במאמר טעם לקדושה, שהקדוש ברוך הוא מתקדש בנו ואנו בו, וכן במאמר מהזוהר (פ' תרומה דף קלג ע"א) אמר דהא לית קדושה לעילא אלא אי אית קדושה לתתא, וכן אמר עוד במדרש תנחומא לקמיה (פ' קדושים סי' ט) זה לשונו קדושים, זה שאמר הכתוב (תהלים כ, ג) ישלח עזרך מקדש ומציון יסעדך, ישלח עזרך מקדש מקידוש מעשים שבך, ומציון יסעדך, מציון מעשים שבך, עד כאן לשונו.

כ״דכבר ביארנו לעיל בטעם התעוררות תחתון בפ' ה', וכן ביארנו בפרקים הקודמים וכן בשער היראה יחס האדם לפגום למעלה או לתקן, הכל הוא מצד הנשמה, ומצד הנשמה שהיא חלק ממנו כי חלק ה' עמו הוא מתדבק עמנו ואנו מתדבקים עמו, ולכן בקדש האדם עצמו מקדש נשמתו, ומקדש השורש העליון מקום שממנו נשפעה הנשמה. וכן מצד ציור גופו שנצטייר על ידי שמו הגדול ידו"ד יתברך ויתעלה כמו שאמרו בתיקונים (דף קלא ע"ב) ידו"ד אשתכח בכל אבר ואבר, והעתקנו לשונו לקמן בפרק ז.

כ״הנמצא שבקדש הדם כל אבר ואבר מאבריו, מקדש ידו"ד ממש שבתוכו, וזה שאמרו בתורת כהנים (ריש פ' קדושים) זה לשונם קדושים תהיו פרושים תהיו, קדושים תהיו. כי קדוש אני, אם מקדשים אתם את עצמכם מעלה אני עליכם כאלו קדשתם אותי. או אינו אומר אלא אם קדשתם אותי הריני מקודש ואם לאו איני מקודש, תלמוד לומר כי קדוש אני, בקדושתי אני בין מקדשין ובין שאינן מקדשין, עד כאן לשונם.

כ״וואחר שבארנו טעם לצורך הקדושה, נבאר מהות הקדושה הכוללת, כפי הנמצא בדברי המפרשים ודברי הרשב"י ע"ה.

כ״זכתב הרמב"ן (פ' קדושים) זה לשונו קדושים תהיו, פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, לשון רש"י. אבל בתורת כהנים ראיתי סתם, פרושים תהיו, וכך שנו שם, והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה', כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים. ולפי דעתי אין הפרישות הזאת לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות הוא המוזכר בכל מקום בגמרא שבעליה נקראים פרושים, והענין, כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה ביאה איש באשתו ואכילת בשר ויין, אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו רבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה, ולפיכך בא הכתוב בזה, אחר שפרט האסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות, ימעיט במשגל כענין שאמרו שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהם כתרנגולין, ולא ישמשו בו אלא כפי הצורך בקיום המצוה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו כמו שקרא הכתוב הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ולוט. וכן יפריש עצמו מן הטומאה אף על פי שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש משמרו מטומאת המת גם כן. וכן ישמור פיו ולשונו מהתגאל מריבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב (ישעיה ט, טז) וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו, באלו וכיוצא בהם נאמר שבאה המצוה הזאת הכללית אחר שפרט כל העבירות שהם אסורות לגמרי, עד שיכנס בכלל זאת הצואה הנקיות בידיו בידיו וגופו, כמו שאמר והתקדשתם והייתם קדושים, והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרים, כי קדוש זה שמן ערב, כי אף על פי שאלו המצות מדבריהם, עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים טהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכין עצמן במותרות ובכעורים, וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרת פרטי הדיינין וכל משא ומתן שבין בני אדם לא תגזול ולא תגנוב ולא תונו ושאר האזהרות, אמר בכלל ועשית הישר והטוב, שיכנס במעשה היושר וההשויה, וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו, כאשר אפרש בהגיעי במקומו בעזרת ה'. וכן בענין השבת אסר המלאכות בלאו, והטרחים בעשה כללי, שנאמר תשבות, ועוד אפרש זה בעזרת ה'. וטעם הכתוב שאמר כי קדוש אני ה' אלהיכם, לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותינו קדושים, עד כאן לשונו. וכללות דבריו הוא, כי מציאות קדושה הוא הפרישות מכל דברי העולם הזה מהמותרות.

כ״חוהנראה לנו בביאור כללות הקדושה הוא, כי הקדושה בה ב' בחינות, האחד הוא גדר הפרישות כמו שפירש הרמב"ן, והוא קדש לשון פרישות, ולתת גדר וגבול לבל יצא חוץ למקום החול, ומזה הסוג נמצא בתורה ובנביאים הרבה מלות קדושה מורים על זה, ומהם הגבל את ההר וקדשתו (שמות יט, כג), וכן לך אל העם וקדשתם היום ומחר וגו' (שם יט, י), והיה הכוונה שיתקדשו שיפרישו עצמם מנשותיהם, כאומרו (שם יט, טו) היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה, וכיוצא הרבה. וזו היא בחינת סור מרע כנגד לא תעשה.

כ״טויש בחינה ב' בקדושה, שהוא המשכת אור הקדוש עלינו כדי שנסתתר ונתלבש באותה הקדושה, וזו היא כנגד עשה טוב.

ל׳וראיה לזה שאמרו ז"ל בתנחומא בפרשת ציצית בפסוק (במדבר טו, מ) והייתם קדושים לאלהיכם, זה לשונם בזמן שאתם עושים את המצות אתם מקודשים ואימתכם על האומות, פירשתם מן המצות נעשיתם מחוללין, עד כאן לשונם. וכן אמרו גם כן במכילתא בפסוק (שם כב, ל) ואנשי קודש תהיון לי, ז"ל איסי בן יהודה אומר כשהמקום מחדש מצוה על ישראל הוא מוסיף להם קדושה, עד כאן לשונו. הרי בביאור כי עשיית המצוה מקדש את האדם ומוסיף לו קדושה.

ל״אוהענין, כי עשיית המצוה עושה לבוש אור לנשמה, כדפירש בזוהר בכמה מקומות, שבאותו הלבוש תתלבש בגן עדן תחתון, ולכן בעשיית המצוה מקדש עצמו, ולכן אנו אומרים בברכות קיום המצות אשר קדשנו במצותיו, כי עשיית המצוה תקדש הנשמה ותלבישה באור חדש.

ל״בויש כמה פרטים אשר הם ממשיכים קדושה על האדם בקיום המצות בציצית ותפילין כדפירשו ז"ל ויתבאר עוד.

ל״גוכן בענין הקדושה שאנו מקדשים בכל יום קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ, פירש הרשב"י ע"ה (זוהר פ' אמור דף צג ע"א) שכוונת הקדושה היא למשוך כל אחד ואחד מהקדושה עליונה עליו, וזה לשונו וכלא לנחתא מקדושתא דלעילא לתתא, לקדש כל חד גרמיה בהאי קדושה, ולנטלא ליה למפרש פרישו דקדושתא על גביה, ורזא דא ונקדשתי בתוך בני ישראל בקדמיתא, ולבתר אני ה' מקדשכם, עד כאן לשונו, וביאר אחר כך, כי במלת כל הארץ כבודו יכוון למשוך הקדושה עליו. מבואר כי בתחלה אנו מקדשים למעלה קדוש קדוש קדוש, והיינו ונקדשתי בתוך בני ישראל, ואחר כך הוא יתברך משפיע מקדושתו העליונה עלינו, והיינו אני ה' מקדשכם, ונעשה מהקדושה ההיא לבוש לנשמה, כמו שאמר למפרש פרישו דקדושתא על גביה. ונמצא שהוא כענין תקון מצות עשה שעושה לבוש לנשמה כדפי', והיינו בחינה ב' בקדושה שהוא עושה טוב.

ל״דואפשר כי לב' בחינות אלו כוונו במכילתא באומרם כשם שאני קדוש כך תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך תהיו פרושים.

ל״הובזה נכלל הפרק הזה:

ל״ואחר שפי' הקדושה, ראוי לבאר הנוגע ממנו למעשה, ונאמר כי ענין הקדושה שנצטוינו קדושים תהיו, הוא שיפריש האדם עצמו מהדברים שהם חול, ויקדש נפשו וגופו, שהפך החול הוא הקדש, כהפרש השבת הנקרא קדש לימי החול, וכאשר נדע קדושת שבת מה ענינה נדע שהוא ענין הקדושה שפי' לעיל.

ל״זוהנה בקדושת השבת נתבאר בזוהר (פ' אמור דף צד ע"א) בחלוק שבין קדש למקראי קדש, ופי' ששבת היא עצם הקדש המתגלה, ועל זה נאמר (שמות לא, יד) ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם, ואמר שסוד השבת הוא סוד הבן העולה לבית אביו בלי רשות, והיינו (שם טו, יא) מי כמוכה באלים ידו"ד מי כמוכה נאדר בקדש, ואמר בקדש ודאי, כבר דאתתקף באבוי, נאדר בקדש ולא זמין מקודש, ואמר אחר כך אמר ר"י חדוותא ונטירותא דיומא דשבת בכלא הוא, בגין דהאי יומא אתעטר באבא ואימא ואתוסף קדושה על קדושתיה, מה דלא אשתכח הכי בשאר יומי, דהא הוא קדש אתעטר בקדש אוסיף קדושה על קדושתיה, בגין כך האי יומא חדוותא דעלאי ותתאי כלא חדאן ביה, מלי ברכאן בכלהו עלמין, כלהו מניה אתקנו, עד כאן לשונו. הרי מבואר, כי קדושת שבת הוא אור קדושת אבא ואימא המתגלה בתפארת ומשם לכל העולמות.

ל״חועוד בענין קדושת שבת ושאר הימים נתבאר בזוהר (פ' ויקהל דף רד ע"א), בענין מציאות השבת אמרו, שהיא המלכות נקודה אמצעית לכל ששה ימים, שממנה יונקים, וביום השבת היא בת עין המתיחדת בשלשה אבות שהם ש', והיינו שב"ת ש' בת', ועוד יש שבת עליון שלשה אבות המתקשרים בבת עין, והם מתקשרים בעלמא דאתי, ועוד יש שבת יותר עליון כאשר יתקשר כל הנזכר בנקודה עילאה שהיא גם כן סוד בת עין, זהו קצור כוונתו. נמצא שבמקום שיעלה הבן שם תעלה הבת עמו למעלה, באופן שלעולם סוד קדושת שבת הוא אור הנשפע מאבא ואימא, ועוד יותר מלמעלה מעתיקא שהוא שורש הקדושות שהוא נקרא סבא קודש קודשיא, כמו שנתבאר לעיל.

ל״טוכן נתבאר עוד בפרשת ויקהל (זוהר דף רה ע"א) אמרו שם בסוד עונת תלמידי חכמים מלילי שבת לשבת, ואמרו מאי טעמא, בגין דכל יומי שבתא אית לון רוחא אחרא דשרא על עלמא, ובהאי ליליא אית לון רוחא אחרא קדישא עילאה דנחתא לבני קדישין, וההוא רוחא נשיב מעתיקא קדישא דכל עתיקין ונחתא לגבי נקודה תתאה למיהב ביה נייחא לכלא, ודא אתפליג לכל סטרין לעילא ותתא, כמה דאת אמר ביני ובין בני ישראל, עד כאן לשונו. וכן אמרו עוד לקמיה שם יומא דשבתא חדוה איהו לכלא, וכלא אתנטל עילא ותתא, ונקודה תתאה נהרא לסלקא לעילא בשפירו דעטרין שבעין חולקין יתיר, וסבא דכל סבין אתער, עד כאן לשונו.

מ׳ואחר שהשבת הוא שורש לכל הקדושות, נאמר שמה שצותה תורה קדושים תהיו כי קדוש אני, הוא שנתקדש ונמשיך עלינו בכל יום ויום מאור קדושת שבת, אם נקדש עצמינו מעשיית מלאכה וטהרת המחשבות ושאר פרטים שיתבארו בקדושת שבת.

מ״אויש רמז לזה בזוהר (פ' יתרו דף פט ע"א) זה לשונו אמר רבי יהודה ודאי כתיב (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו, וכתיב (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני ה', וכתיב (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד, תאנא בהאי יומא כל נשמתהון דצדיקיא מתעדני בתפנוקי עתיקא קדישא סתימא דכל סתימין, ורוחא דא מענוגא דההוא מתפשטא בכלהו עלמין, וסלקא ונחתא ומתפשטא לכלהו בני קדישין, לכלהו נטרי אורייתא, ונייחין בנייחא שלים, ומתנשי מכלהו כל רוגזין וכל דינין וכל פולחנין קשין, הדא הוא דכתיב (שם יד, ג) ביום הניח ה' לך מעצבך וגו', עד כאן לשונו.

מ״בוכוונתו בריש דבריו שאמר ודאי כתיב זכור את יום השבת לקדשו, פי' כי ביום שבת הוזהרנו בבירור לקדשו, וקדושתו בקדושת עצמנו, וכן אמרו ז"ל במכילתא (פ' כי תשא) בפסוק (שמות לא, טז) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת, אמר רבי אלעזר בן פרטא כל המשמר את השבת כאלו עשה את השבת, שנאמר לעשות את השבת, עד כאן לשונו, וכוונתו הוא על דרך מה שנתבאר בזוהר (פ' בחוקותי דף קיג ע"א) ועשיתם אותם (ויקרא כו, ג), אמר מאי ועשיתם אותם, אלא מאן דעביד פקודי אורייתא ואזיל בארחוי כביכול כאלו עביד ליה לעילא, אמר הקדוש ברוך הוא כאלו עשאני, ואוקמוה, ועל דא ועשיתם אותם, ועשיתם אותם ודאי, הואיל ומתערי עלייכו לאתחברא דא בדא לאשתבחא שמא קדישא כדקא יאות, ועשיתם אותם ודאי, עד כאן לשונו.

מ״גונחזור לענין, כי באומרו זכור את יום השבת לקדשו, קדושתו ודאי מבוארת, אבל בשאר ימים אין לנו ראיה שצריכים אנו לקדשם, וממה שאמר הפסוק קדושים תהיו סתם, הכוונה על קדושת כל הימים, והביא לקדוש ה' מכובד, ללמד גזרה שוה על כי קדוש אני, כי כמו שפסוק לקדוש ה' מכובד הוא על יום שבת, ממה שהקדים וקראת לשבת עונג, כן מה שאמר הפסוק כי קדוש אני, כוונתו כל שהוא קדוש כקדושת שבת, שהשבת שורש לכל הקדושות, ולכן הביא ראיה, תאנא בהאי יומא נשמתהון דצדיקיא מתעדני בתפנוקי עתיקא קדישא סתימא דכל סתימין, ואמר שביום שבת שאור זה מתפשט בכל העולמות, ולכן יום שבת הוא קדוש מעצמו, שאין קדושתו ביד בית דין כתיקון המועדים כדפי' ז"ל במכילתא (פ' כי תשא), וזה שאמר הפסוק כי קדוש אני, על דרך שפי' ז"ל במאמר שהעתקנו בפרק הקודם, שאמר או אינו אלא אם קדשתם אותי הריני מקודש ואם לאו איני מקודש, תלמוד לומר כי קדוש אני, בקדושתי אני עומד בין מקדשין ובין שאינן מקדשין, נמצינו למדים מכלל דבריו שחייב אדם לקדש ששת ימים מקדושת יום שבת.

מ״דוכן נתבאר גם כן בזוהר (פ' ויקהל דף רד ע"א) זה לשונו תא חזי, רזא עלאה דמלה, כל אינון שית יומין קיימא מלה דכלא אתאחדא ברזא דחד נקודה קדישא, וכלהו יומין אתאחדן ביה, ואית יומין אחרנין דקיימין לבר בסטרא אחרא, ואית שית יומין אחרנין דקיימין לגו מעגולא קדישא ואתאחדן בנקודה קדישא. וישראל קדישין וכל אינון דמתעסקין בקדושה כל יומין דשבתא, אתאחדן כל אינון שית יומין באינון שית יומין דלגו, דאתאחדן בההיא נקודה, אתאחדן בהאי בגין לנטרא לון. וכל אינון שית יומין דשבתא ההיא נקודה טמירא איהי, כיון דעאל שבתא כדין סלקא ההיא נקודה ואתעטרא ואתאחדא לעילא, וכלהו טמירין בגוה. תא חזי אית ימים ואית ימים, ימי חול כמא דאתמר, ואלין קיימין לבר לעלמין, ימי השבת דאינון ימי השבוע קיימין לישראל, וכד סלקא האי נקודה כלא אתגניז ואיהי סלקא, עד כאן לשונו.

מ״הוכוונתו, שהם שלשה מיני ימים, האחד ימי חול שהם עומדים חוץ לקדושה לעמים עובדי ע"א, הכוונה כי לאומות עובדי ע"א להם נתן ל"ט מלאכות שהם כנגד ל"ט קללות שנתקללו אדם וחוה ונחש והארץ, כדפי' ז"ל (ת"ז דף פה ע"א), והאדם אלו לא חטא לא היה צריך לרדת אל הפחיתות הזה שהוא בו שיצטרך לחרוש ולזרוע, והיה בגן עדן מקיים לעבדה ולשמרה בקיום המצות עשה ולא תעשה בדרך רוחני, כמו שיהיה לעתיד אחר התחיה, שהתורה היא ומצוותיה א' לעולם, וכאשר ירד אדם בחטאו אל הקליפה הוכרח אל המלאכות האלו.

מ״ווהקדוש ברוך הוא לטהרנו ולקדשנו כדי שנהיה דבקים, העלנו מששה ימים החיצונים והשליט על ישראל הנהגת קדושה על ידי מטטרו"ן, שהוא שר העולם, וכמו שנאמר ליהושע (יהושע ה, יג) אני שר צבא ה' עתה באתי, שאף על פי שמשה רבינו ע"ה דחהו הוא הוכרח לקבלו, וכל שכן עתה בגלות שההנהגה על ידו, כדפי' בתיקונים (דף יד ע"ב) ובמקומות אחרים (רע"מ פ' פינחס דף רטו ע"א), וששת ימי חול ההנהגה על ידי מטטרו"ן, וכן פי' ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רמג ע"ב), וכן בתיקונים (דף ב ע"ב) זה לשונם עוף דאיהו צפור דיליה איהי מטטרו"ן עליה אתמר (קהלת י, כ) כי עוף השמים יוליך את הקול, קול דקריאת שמע, דאיהו כליל שית יומין דחול ושליט עלייהו, ונטיל ההוא קול ופרח ביה עד עמודא דאמצעיתא, עד כאן לשונו. וכן אמרו עוד לקמיה, דעל יד שליחא דא מתיחדין בשית יומי דחול. ומלת שית יומי דחול אינו מדוקדק על דרך שאמרנו במאמר של פרשת ויקהל שאמרו שימי חול נקראים לחיצונים, אלא הכוונה שבששת ימי החול מתנהג העולם על ידי השר הנזכר ועל ידו עולה תפלתינו.

מ״זוכן אמר בתיקונים כתיבת יד (תז"ח דף קו ע"ב), שעליו נאמר (שמות כ, ט) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, וזה לשונו דביומין דחול סלקא עץ הדעת טוב ורע, דאיהו אדם דוייצר ביצר הטוב ויצר הרע, הדא הוא דכתיב (בראשית ב, ז) וייצר ה' אלהים את האדם, ואיהו עץ הדעת טוב ורע דחב ביה אדם, ודא הוא מטטרו"ן דאיהו עבד דשליט בשית סדרי משנה, ואיהו גופניי, ושליט בשית יומין דחול דאינון חולין דטומאה וחולין דטהרה, ומניה אתיהיבו שית סדרי משנה באיסור והיתר טומאה וטהרה כשר ופסול, וביה ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ולית עבודה אלא צלותא דביה צריך בר נש למהוי כעבד המסדר שבחיו לפני רבו, וכעבד השואל פרס מרביה, וכעבד המקבל פרס מרבו והלך לו, אבל בשבת מלכתא דשלטא אילנא דחיי ולא עץ הדעת טוב ורע, אוקמוה דאין משתמשין באילן שום שימוש, עד כאן לשונו. הרי מבואר היות כל מציאות עבודת התפלה על ידי עבד זה בששת ימי חול, אמנם בשבת שולט אור האצילות, ובזה יובן אומרו (שמות שם) ויום השביעי שבת לה' אלהיך, שכל כוונת התפלה תהיה באצילות, והאצילות מלובש בבריאה, והיינו ה' אלהיך.

מ״חואגב מבואר שהעבד הזה נקרא עץ הדעת טוב ורע, ואמר בתיקון (תק"ז דף פז ע"ב) עץ הדעת, טוב דא מטטרו"ן, ורע דא סמא"ל. וחטא אדם היה לערב הרע בטוב, ולכן במקום זה הם שית סדרי משנה להבדיל הטוב לעצמו והרע לעצמו. וכן אמר שם (תז"ח) לקמיה, ואילנא דעץ הדעת טוב ורע צריך למעבד פירוד בין טוב לרע, הדא הוא דכתיב (בראשית א, ד) ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, וצריך למעבד קיצוץ ביה למהוי בר נש בלא יצר הרע, כגוונא דדוד דקציץ ליה מניה והרגיה בגרסתיה, הדא הוא דכתיב (תהלים קט, כב) ולבי חלל בקרבי, ולקבל מ"ט מן מטטר"ון אינון מ"ט פנים טהור מ"ט פנים טמא, עד כאן לשונו.

מ״טואגב מבואר כי סגולת גרסת המשניות להרוג היצר הרע ולהכניעו, עם היות שמשניות האלו שיש לנו ממחלוקות התנאים לא היה עדיין בזמן דוד, מכל מקום היה לו שש סדרי משנה מהלכות פסוקות ובהם גורסים, ע"כ.

נ׳והנה במציאת המבואר במאמר הזה, שמטטרו"ן נקרא טוב ורע, ואמר גם כן שהוא שולט על ימי החול, ואמר שיש חולין דטומאה וחולין דטהרה, על דרך זה במאמר של פרשת ויקהל יש ימי חול בחיצונים, ויש בפנים שש ימי השבוע שהם בטהרה להנהגת ישראל, וב' בחינות אלו הם דוגמת האילן וקליפתו, טוב מבפנים ורע מבחוץ, עץ הדעת טו"ב ור"ע.

נ״אואמר שש ימים אלו נאחזים בנקודה קדישא, הנראה מתוך הלשון שנקודה זו היא השכינה שהיא מתעלמת בתוך מטט"רון בתוך היכל קן צפור, כדפיר' בתיקונים (תז"ח דף קב ע"א), ומטטרו"ן כלול משש היכלות כנגד ו' ימי המעשה, ובהיכל ז' שם שכינה מתעלמת, ובששת ימי המעשה השכינה היא נקודה מתעלמת בתוך ששת ימים הנזכרים, והימים הם מאירים ממנה, והיא בהסתר נותנת שפע לכל אחד ואחד מהימים.

נ״בויש שש ימים באצילות שהם שש קצוות מחסד עד יסוד, שהם פעלו כל מעשה בראשית, שעליהם נאמר (שמות לא, יז) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, בששת לא נאמר כדפי' בזוהר (פ' ויחי דף רמז ע"א), ועל אלו אמר ואית שית יומין אחרנין דקיימן לגו מעגולא קדישא ואתאחדן בנקודה קדישא. ואמר עגולא קדישא, שהם שש קצוות שהוא מציאות העגולה, והוא קדישא, במקום הקדש באצילות, והשכינה היא נקודה פנימית להם שממנה יונקים.

נ״גוהנה ביום שבת המלכות שהיא למטה נקודה מתעלמת, עולה למעלה באצילות, ומה שהיתה נקודה מתעלמת עתה היא מתפשטת באורה, וכל הימים מתעלמים בה, והיא באורה רב חופה עליהם, וזה שאמר כיון דעאל שבתא כדין סלקא ההיא נקודה ואתעטרא ואתאחדא לעילא, וכלהו טמירין בגוה. והיינו מה שפיר' בתיקונים שהעתקתי לעיל, שבימי המעשה ההנהגה על ידי מטטרו"ן, וביום שבת ההנהגה על ידי אור האצילות שהוא עץ חיים.

נ״דוכן ביארו בזוהר (פ' נח דף עה ע"ב) בענין שער החצר הפנימית הפונה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת וגו' (יחזקאל מו, א). וקצור כוונתו הוא ששער החצר הפנימית הוא אור האצילות, והוא סגור בששת ימי המעשה שהוא ההנהגה על ידי מטטרו"ן, וביום השבת הוא נפתח ואין ששת ימי המעשה שולטין כלל.

נ״הואמר אחר כך וכולהו יומין כלהו אתדבקן ביומא דשבתא ואתזנו מתמן, דהא כדין ביומא דשבתא כלהו תרעין פתיחן, ונייחא אשתכח לכלא לעילאי ותתאי. והמאמר הזה מבואר במה שביארו במאמר שבפרשת ויקהל, שכתבנו שביום שבת הששה ימים הם מתעלמים בנקודה, והנקודה שהוא אור השכינה באצילות מאירה להם, וממנה יונקים.

נ״ווהנוגע לדרוש שלנו הוא מה שאמר במאמר שבפרשת ויקהל, ישראל קדישין וכל אינון דמתעסקין בקדושה כל יומין דשבת, אתאחדן כל אינון שית יומין באינון שית יומין דלגו דאתאחדן בההיא נקודה. הכוונה, שהם קושרים ששת ימי החול שבמטטרו"ן שש היכלות בשש ספירות הבנין שבאצילות, כדי שיאיר אור האצילות בהם, וזה ודאי על ידי כוונת התפלה, כמבואר בפרשת פקודי שעל ידי כוונת ברכות קריאת שמע ותפלת י"ח מתקשרים ומאירים ההיכלות מאור האצילות, ובזה אנו מפרידים הטוב מהרע, והטוב מתקדש באור הטוב שבאצילות, ובזה הם נשמרים מהרע.

נ״זוהטעם, כי ששת ימים אפילו שהם באצילות אין להם קדושת יום שבת ממש, אלא בששת ימי חול שההנהגה למטה גם שש קצוות עליונים שבאצילות הם יונקים מהנקודה, וכל יום ויום שולט בשליטתו, חסד ביום א' גבורה ביום ב' וכו', והנקודה מתעלמת בתוכם, מה שאין כן ביום שבת שהנקודה תתפשט באורה כדפי'.

נ״חובמה שאנו צריכים לקשר שש ימים תחתונים בשש עליונים הוא, כי בששת ימי החול הותרה המלאכה מפני שההנהגה על ידי עץ הדעת טוב ורע, וזה דקדק הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקוני ז"ח דף קו ע"ב) שאמר שמטטרו"ן שולט בשית ימי חול דאינון חולין דטומאה וחולין דטהרה, והיינו ממש שית יומין דלבר, חולין דטומאה, והם ל"ט מלאכות, חולין דטהרה שש ימים שבפנים מטוב שבמטטרו"ן, וחולין דטומאה וחולין דטהרה שניהם כאחד שולטים, ולכן הותרה המלאכה, וישראל הוזהרו להתקדש כמ"ש הפסוק (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו, דהיינו שיקדשו החולין הטהורים באור קדושת האצילות שכולו קדש ואין בו מגע חול, ויאירו בששת הימים העליונים הקדושה בששת ימים התחתונים, ובזה הם מתקדשים, ואור השבת שהוא השער הפונה הקדים, אף על פי שהוא סגור ששת ימי המעשה, ישראל מושכים מאור שש ספירות שבאצילות לקדש מה שהוא חול. וכיוצא בזה פירשו שם (זוהר פ' נח דף עה ע"ב), שאף על פי שאנו אומרים שהוא סגור ששת ימים, אין הכוונה שאור האצילות נסתם מכל וכל שזה מורה סלוק ההשגחה, אלא האור העליון מתעלם מבפנים, והוא כמושב המלך שהוא בהיכלו בפנים ומצווה לעבדיו שיעשו כך וכך, נמצא שכל מה שיעשה הכל במאמר המלך. עוד פירש מורי ע"ה שהוא משל למלך שפעמים משתמש בכלי כסף או בכלי נחושת ופעמים בכלי זהב, והנמשל מובן.

נ״טועל מציאות קדושת ששת ימי החול שפי', אמרו ז"ל במכילתא (פ' יתרו), זה לשונם זכור את יום השבת לקדשו, תהא זוכרו מאחד בשבת, שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנה לשם שבת. רבי יצחק אמר, לא תהא מונה כדרך שאחרים מונים אלא תהא מונה לשם שבת, עד כאן לשונם. וכוונת תנא קמא ורבי יצחק שניהם לדבר אחד נתכוונו, לפרש ענין זכירה זו מה היא, ועוד רבוי את הנזכר בפסוק. ולזה אמר שהכוונה לזכור קדושת שבת בכל הששה ימים, שאם יתמנה לך מנה יפה [תהא] מתקנה לשבת, וכמו שבגשמי מתקן ומקדש המנה יפה לשבת כן יתקן נפשו שתשרה עליה קדושת שבת, והטעם כי השבת הוא דוגמת עולם הבא, וכמו שדימו ז"ל העולם הזה והעולם הבא לערב שבת ושבת, שאמרו (ע"ז דף ג ע"א) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, אבל מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת.

ס׳וכן אמרו גם כן במכילתא (פ' כי תשא) כי אני ה' מקדשכם (שמות לא, יג), אמרו ז"ל כי אני ה' מקדשכם לעולם הבא, כגון קדושת שבת בעולם הזה, נמצינו למדים שהוא מעין קדושת העולם הבא, וכן הוא אומר (תהלים צב, א) מזמור שיר ליום השבת, לעולם שכולו שבת, עד כאן לשונם. ופשט המאמר שאמרו כגון קדושת שבת בעולם הזה, כוונתו לתרץ הבנת הפסוק, שאמר (שמות לא, יג) את שבתותי תשמרו כי אות היא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם, ואחר כך אמר (שם) ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם וגו'. ויש להרגיש ב' דברים, האחד, כיצד יודע שהוא מקדשנו מפני שנשמור השבת, כי בכל המצות קדשנו הוא יתברך, כמו שאנו מברכים בכל המצות אשר קדשנו במצותיו. ועוד כי הוא מיותר, שהרי כבר נאמר אחר כך ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם. לכן פירש כי פירוש כי אני ה' מקדשכם הוא נתינת טעם לשמירת השבת, וזהו כי אני ה' מקדשכם לעולם הבא, כגון קדושת שבת בעולם הזה, פירוש כמו שקדשתי אתכם בקדושת שבת בעולם הזה אני עתיד לקדשכם בעולם הבא, וקדושת שבת בעולם הזה הוא כי על ידי שמירת האדם השבת כהלכתו ירגיש תוספת נשמה בנפשו, והיינו וינפש (שמות לא, יז) שפי' ז"ל (ביצה דף טז ע"א), והוא עונג לנשמה ולגוף, עד שאמרו ז"ל (ברכות דף נז ע"ב) שהשבת הוא אחד מששים מעין העולם הבא, כי המנוחה והתענוג שירגיש בו הצדיק הוא אחד מששים לאותו התענוג הנפלא. והטעם, כי בעולם הזה מפני גשמיותו אי אפשר לנו להשיג יותר מזה, כי הנשמה מלובשת בגוף החומר הזה, אבל לאחר שיפשיט הנשמה לבוש העכור הזה ישיג עדון העולם הבא בשלמותו, והיינו אומרו נמצינו למדים שהוא מעין קדושת העולם הבא.

ס״אובזה נבין מה שאמר הפסוק אחר כך ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, והכוונה היא שהשבת הוא אות ומופת לנו לעולם שכלו ארוך, כי מעין המנוחה הזו תהיה המנוחה הבאה. ועוד כי כמו שהשבת הוא בא אחר ו' ימים, כן אחר שתא אלפי שנה הוי עלמא וחד חרוב, שהוא דומה לשבת, כי כמו שהששת ימים שובתים בשבת כל הששת אלפי שנה שובתים בחד חרוב, וכמו שבששת ימים צריך להכין לשבת אם בענין האכילה אם במעשה כמו שיתבאר עוד, כן אם לא יתקן מעשיו בעולם הזה אין לו מה יאכל בעולם הבא, והיינו מה שאמר כן אני עתיד לקדשכם בעולם הבא.

ס״בנמצא שהפסוק מחובר עם מה שבא לפניו לדעת וגו' ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם, ובשמירת היום שהוא קדש נדע שעתיד הוא יתברך לקדש אותנו בעולם הבא. והיינו אומרו, נמצינו למדים שהוא מעין קדושת העולם הבא.

ס״גואחר שידענו שהשבת הוא מעין קדושת העולם הבא, היה כוונה האלהית לתת לנו קדושת שבת להודיענו שאין עיקר דירת האדם בעולם הזה, כי בעולם הזה הוא גר כמו שהארכנו לעיל, ועיקרו הוא בעולם הנשמות שהוא עולם הבא, ולכן שובת ממלאכה המורה על עניני העולם, ומקדש יום השבת להראות שמתקדש ואין לו עסק בענייני העולם הזה, כי כל מציאות קדושה הוא פרישות כנודע.

ס״דואחר שכוונת קדושת שבת היא זו, בכל יום חייב לחשוב ולזכור קדושת השבת, כדי שיזכור ענייני אחריתו, על דרך שאמרו (שבת דף קנג ע"א) שוב יום אחד לפני מיתתך, ישוב היום וכו'., וזה שאמרו תהא זוכרו מאחד בשבת, שאם יתמנה לך מנה יפה וכו'. ועל דרך זה הוא שיזכור מאחד בשבת שהוא בבחרותו, מה שעתיד לתקן מנה יפה לנפשו לעולם שכולו שבת וכולו ארוך.

ס״הושמעתי מכה"ר אברהם הלוי נר"ו, שעל זה אמר שמאי (ביצה דף טז ע"א) מחד בשביך לשבתיך, כי ששה ימים הם ששים שנה, שהם חיי רוב בני אדם, ומחד בשביך שהוא היום הראשון שהם י' שנים הראשונים צריך להכין צידה לדרכו. ועל זה נאמר (שמות כ, ט) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ואומר כל מלאכתך, בריבוי לך, פירוש על המלאכה הרוחנית מלאכת התורה והמצות שהיא שלך ואינה לזולתך, מה שאין כן לשאר המלאכות הגופניות שכולם ישארו לזולתו. וכן על זה במן (שמות טז, כו) ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו, שהוא רומז לעולם שכולו שבת שאין שם עשיית תורה ומצות אלא קבלת שכר, כדפירשו רבותינו ז"ל, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת וכו'.

ס״וורבי יצחק אמר, שלא תהא מונה כדרך שאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת. נתן זכירה אחרת נקלה מאד לכל הימים, שאם הזכירה לכשיתמנה לו מנה יפה פעם יתמנה פעם לא יתמנה, ולזה אמר שיהא מונה לשם שבת, שימנה ביום ראשון היום יום אחד בשבת היום יום ב' בשבת ג' בשבת וכו', נמצא מזכיר שם שבת בכל יום ויום.

ס״זולפי מה שפיר' לעיל שכל הימים יונקים מיום השבת, שיום השבת הוא נקודת המרכז שעליה תסוב עגולת הששת ימים, כזה*** נמצא השבת שורש שורש לכל ששת ימי השבוע, ולכך בכל יום ויום חייב להשפיע בו מקדושת שבת כמו שיתבאר, ולטעם זה דקדק הרשב"י ע"ה בלשון המאמר שהעתקתי לעיל מפרשת ויקהל, שאמר ימי השבת דאינון ימי השבוע קיימין לישראל, הרי שקראן ימי השבוע, וימי שבת, והטעם כדפיר' כי הנקודה שהיא השבת מתעלמת בימי השבוע, ולכן הם נקראים ימי השבת.

ס״חוכן מצאתי שכתב הר' יוסף גיקטיליי"א ע"ה שיום שבת הוא נקודת מרכז לעגולה, זה לשונו הבריאה כולה וכל הנמצאים שברא הקדוש ברוך הוא, כלם סוד גלגל, והכל ברא בנקודה אחת שהיא סוד שבת, והיא סוד מציאות עין כל גלגל, ובהמצא השבת שהיא סוד נקודת כל גלגל נמצאו ששת ימי החול סביבותיה, והשבת באמצע נקראת קדש, אין לה בן זוג, והיא מקור כל השפע וכל הטובה לעגולה, ואין לך גלגל שאין בו סוד שבת, וששת ימי החול כולם חוזרים בעגולה בשיעור מוכרח, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, כי כפי שיעור הנקודה האמצעית כך ששה שעורים כמותו סביב העגולה, וכולם נקראים חלל העגולה, ונקרא חלל על לשון חילול, ולשון חילול מלשון חלל, וכולם לשון אחד, כי בהסתלק עין האמצעי נמצאו כלם חלולים ומחוללים וחללים, כי ימצא חלל - שכבר יצאה נשמתו ממנה, ונמצא הגוף חלול - בלי נקודה אמצעית, וזהו סוד ששת ימי חול ויום השביעי קדש, עד כאן לשונו.

ס״טוהנה מטעם שכתב הרב ז"ל, סעד וסמך למה שכתבתי שצריך להשפיע מקודשת יום שבת לכל יום ויום, מאחר שהנקודה היא קיום הששה, והששה הם ששה שעורים סביב הנקודה.

ע׳ושמעתי מפי מורי ע"ה שעל זה אמרו ז"ל (שבת דף סט ע"ב) ההולך במדבר ואינו יודע מתי יום שבת, מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו, ומקדש שביעי, שעושה קידוש והבדלה. הרי בפירוש כי הותר לו לעשות שבת אף על פי שבאמתות אינו שבת, והיינו מטעם כי הנקודה האמצעית שהוא השבת הולך עם כלם להשפיעם, וכל יום ויום יש בו מקצת שבת, ולכן בכל יום ויום אינו עושה מלאכה יותר מכדי פרנסתו מפני שכל יום הוא ספק שבת.

ע״אולענין מעשה נוכל לומר, כי העולם הזה הוא דומה למדבר, והאדם בו גורש ממקום מנוחתו מנוחת הנפש, ובעולם הזה בהיותו נמשך אחר החשך בעצת יצרו שכח יום השבת יום שכלו שבת שהוא עולם הנשמות ששם עיקר ישיבתו, ולכן מיום שנתן אל לבו שכחתו והוא רוצה לשוב בתשובה צריך שיהיו לעולם בגדיו נקיים, ושכל יום יחשוב שהוא שבת, שמא באותו יום יזדמן לעולם שכולו שבת, כמו שאמרו ושוב יום אחד לפני מיתתך, ולכן לא יעשה מלאכה יתר מכדי פרנסתו ליומו כמזדמן לדרך, כי שמא אין לו חיים אלא אותו היום לבד, ואין ראוי שיטרח וידאג על עולם שאינו שלו, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים מט, יא) ועזבו לאחרים חילם, וכן (שם לט, ז) יצבור ולא ידע מי אוספם, ואמרו (גיטין דף מז ע"א) כי ריש לקיש הניח קבא דמוריקא שהוא זעפרא"ן, וקרא עליה ועזבו לאחרים חילם.

ע״בועוד אמרו במסכת עירובין (דף נד ע"א) זה לשונם אמר ליה שמואל לרב יהודה, שיננא חטוף ואכול חטוף ואשתי, דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי. אמר ליה רב לרב המנונא, בני אם יש לך היטב לך, שאין בשאול תענוג, ואין למות התמהמה, ואם תאמר אניח לבני, חוק בשאול מי יגיד לך. ואם תאמר אניח לבני ולבנותי, בני האדם דומין לעשבי השדה הללו נוצצין והללו נובלין, עד כאן לשונו. ופירש רש"י, חטוף אכול - אם יש לך ממון לההנות עצמך אל תמתין עד למחר, שמא תמות ושוב אין לך הנאה. דעלמא דאזלינן מניה גרסינן, כהלולא דמי - היום ישנו ולמחר איננו. אם יש לך - ממון. ואין למות התמהמה - עיכוב, כי פתאום האדם מת. חוק - מזון, יגיד לך - אם נשאר בידם שמא יאבדוהו. הללו נוצצין והללו נובלין, כלומר כשהם גדלים גדלה פרנסתם ועושרן עמהם, ואינך צריך לדאוג עליהם, עד כאן לשונו.

ע״גוצריך שיקדש שביעי, שיום אחד בשבוע יקדשהו כולם לה', כנגד כמה ימים שהלכו לו בהבל בעבודת אל זר שבקרבו, וכבר הארכנו בשער היראה (פ"ט) שנפרעים ממנו בגיהנם יומין על יומין, על חד תרין, לכן צריך שיום אחד יקדש לעבודת קונו בקדושת יום שבת לקדושת הדבור והמלאכה המבטלת דבקות האדם בקונו, ולכן טוב שיתבודד במקום מיוחד ויקדש כל חושיו כראוי. ולא יספיק לבעל תשובה יום שבת לבד, כי יום שבת נתן לו אלו לא חטא, אבל אחר שחטא ופגם כמה ימים, צריך שיום אחד בשבוע לפחות יקדשהו לה' ואם אפשר לו יותר.

ע״דוכן אמר בזוהר (ריש פרשת אחרי מות) שהיו שני אנשים תגרים פורשים מהישוב שני ימים בכל שבוע לעסוק בתורה, וזה לשונו שם על רבי חייא שהיה בדרך ומצא שני אנשים בבקעת סלע ואמר קריבנא גבייהו, אמינא להו מאי עסקייכו באתר דא, אמרו מזבני אנן, ותרי יומי בשבתא בדילנא מישוב ונעסק באורייתא, בגין דלא שבקין לון בני נשא בכל יומא ויומא, אמינא זכאה חולקכון, עד כאן לשונו.

ע״הוקדושה היא במיצוע, שאפשר שיקיים אותה כל אדם ויתמיד בה, שאם ירצה לפרוש עצמו כל ימי השבוע לא יתמיד ונמצא בטל מהכל, ולכן ראוי לתפוש בקדושה מעט מעט, וילמוד מאנשי מעשה אלו הנזכרים כי מה יתרון לו בכל עמלו שיעמול תחת השמש, ואין לו בעולמו אלא מה שהוא מתקדש ופורש מענייני העולם הזה ומתדבק בשם יתברך.

ע״ווכן אמרו ז"ל במכילתא (פ' משפטים) בפסוק (שמות כב, ל) ואנשי קדש תהיון לי, רבי ישמעאל אמר כשאתם קדושים הרי אתם שלי, עד כאן לשונו. בא לפרש מלת לי שהיא מיותרת, ואמר שהפסוק פירש כשתהיו אנשי קדש תהיון לי, הרי אתם שלי, והכוונה יש לנו ייחס להתקשר כאחד, כמ"ש הכתוב (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני, וכמו שהארכנו לעיל בפרק הקודם שצריכים שיהיו ישראל כלי מתייחס לקבל קדושתו. וממשמע הן אתה שומע לאו, שאם אינו מתקדש אינו שלו, כי מה ייחס לאדם גשמי להקשר עם הרוחני וקדוש בעל כל הקדושות יתעלה ויתברך אם אינו מתקדש ופורש מענייני העולם, ונמצא שהוא גשמי ומשליט עליו העשיה, והרי הוא אחר ואינו שלו, כי כל מה שאדם מתקדש אפילו שיהיה קדושה מועטת בסוד נפש הרי הוא שלו יתברך בסוד אחד, כמו שיתבאר בעזרת ה', ואם לאו הרי הוא אחר, ולכן החי יתן אל לבו להתקדש ולהתדבק בו יתברך כל מה שיוכל.

ע״זובזה נכלל הפרק הזה:

ע״חאחר שבפרק הקודם ביארנו שחייב אדם לקדש כל יום ויום מו' ימי השבוע ולנהוג בו קדושת יום שבת, ראוי לבאר מה הם הקדושות שצריך לנהוג ביום שבת ובשאר הימים.

ע״טונאמר, כי הקדושות אף על פי שהם רבות מה שנמצא בתורה ובדברי רבותינו ז"ל, כמו שיתבארו, מה שנמצא כתוב ביום שבת הם ג', הא' קדושת המחשבה, הב' קדושת הדבור, הג' קדושת מלאכה, וג' אלו הם העיקר להתדבק האדם.

פ׳ועם היות שהותר אכילה בשבת, לא יצא מזה הריסה לביטול הקדושה לששת ימי החול, אף על פי שיאכל האדם בו' ימי החול אם תהיה אכילתו לשם שמים וכמו שיתבאר, אכילתו תביאהו להתקדש ולהתדבק. ומכל מקום אין אכילת שבת כשאר אכילת ימי חול, כי באכילת שבת נזכר עונג, כדכתיב (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת ענ"ג, והוא סוד "עדן "נהר "גן כדפי'.

פ״אוכן בענין התשמיש בליל שבת, שהאריכו בזוהר (פ' יתרו דף פט ע"א) ואמרו שעליו נאמר קדושים תהיו, ואפילו ילמוד שאר אדם מתשמיש הנמצא בשבת לימי החול, אם יתקדש בימי חול בחצות לילה כמו שיתבאר, כמו שהוא הזווג בליל שבת, לא הפסיד.

פ״בקדושת המחשבה מצינו בשבת במכילתא (פ' יתרו), זה לשונו ששת ימים תעבוד (שמות כ, ט), וכי אפשר לו לאדם לעשות מלאכתו בששת ימים אלא שבות כאלו מלאכתך עשויה. דבר אחר שבות ממחשבת עבודה, עד כאן לשונו. הרי בפירוש שהוזהרנו שלא לחשוב בענייני שום דבר מענייני העולם, כדי שתהיה מחשבתנו דבקה בשם יתברך ובכל דבר שהוא עבודתו.

פ״גוכן בקדושת הדבור, כמו שאמר הכתוב (ישעיה נח, יג) ממצוא חפצך ודבר דבר, וכמה האריכו בזוהר (פ' ויקהל דף רה ע"ב) בענין המדבר שיחת חול בשבת שהוא כמחלל שבת, כמו שנאריך לקמן (פי"ד).

פ״דקדושת מלאכה מבוארת בכמה פסוקים בתורה (שמות לה, ב) ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קדש לה', וכן בי' הדברות (שם כ, ט) ששת ימים תעבוד ועשית ויום השביעי שבת לה' אלהיך. ובאומרו לה' אלהיך, שתחשוב כאלו כל מלאכתך עשויה ואין לך מענייני העולם הזה שום דבר, כדי שתהיה כל היום קדוש ותדבק בה' אלהיך. והיינו שבת שבתון, שבת במעשה, שבתון קדש במחשבה.

פ״הוכבר ידעת כי קדש הוא בסוד המחשבה, ולכן חייב אדם לקדש מחשבתו ביום שבת ולהפרידה מכל ענייני גשמות העולם הזה, כי השבת כל מציאותו קדש, והוא סוד עולם הנשמות הנפתח בשבת, כמו שאמרו בזוהר (פ' תרומה דף קלו ע"א) שנשמות שבגן עדן תחתון עולים לגן עדן עליון, ונשמות עליונות יורדים לעטר להם לישראל, וכן נשמות שנתלבנו בששת ימי חול נכנסים בגן עדן תחתון ואמר ובמעלי שבתא גלגולאן דנשמתין (כפי מה שהורונו רבותינו ז"ל וכו' כנזכר לעיל) איהו, אלין אזלין ואלין אתיין, אלין נחתין, מאן חמי כמה רתיכין קדישין די משטטי לכאן ולכאן, כלהו בחדוא, כלהו כרכו באלין נשמתין לאעטרא לעמא קדישא, לאעטרא לכמה צדיקייא בגנתא דעדן לתתא, עד שעתא דכרוזא קאים וקארי מקודש מקודש, כדין נייחא, שכיכו דכלא, וחייבי דגיהנם כלהו משתככי ואית לון נייחא, ונשמתין כלהו מתעטרן בדוכתייהו אלין לעילא ואלין לתתא, זכאה עמא דחולקא דא להון, עד כאן לשונו. וכן אמר עוד לקמיה (ע"ב) ובכל מעלי שבתא יתיב בר נש בעולם הנשמות. וכן אמר בזוהר (פ' אמור דף צה ע"א) בהאי יומא דשבתא אתנשי כל צערא וכל רוגזא וכל דוחקא מכל עלמא, בגין דאיהו יומא דהלולא דמלכא, דנשמתין אתוספן כגוונא דעלמא דאתי, עד כאן לשונו.

פ״וואחר שיום שבת הוא קדוש מפני שנשמות מתוספות בו, ראוי לעשות עיקר מהנשמה המתוספת לקדשה בקדושתה העליון בכל מיני קדושה, וקדושת המחשבה למעלה מכלן, כי היא סוד הנשמה היתירה המתוספת מלמעלה ממקום הקדש, כמבואר ברעיא מהימנא (פ' צו דף כט ע"א, פ' פנחס דף רמב ע"ב ורמג ע"א) פירוש שיש תוספת נשמה מכ"ע, אבל לכל אחד כפי בחינתו, יש תוספת נפש מכמה בחינות, ויש תוספת רוח ותוספת נשמה, עיין שם, ולכן העיקר שתהנה הנפש יתירה הוא מכוונת התפלה וחדושי תורה.

פ״זוכן הוא מן הראוי מטעם אחר, שהרי סוכת שלום פרישת גדפהא עלנא כדפי' בפרשת בראשית (זוהר דף מח ע"א), ואמר הכתוב (במדבר כח, י) עולת שבת בשבתו על עולת התמיד, פירוש כי עלייתה מידי שבת בשבת הוא יותר ממה שעולה תמיד בכל יום מששת ימי השבוע, וזהו על עולת התמיד. ולכן כפי הזדככותה ועלייתה צריך הזדככות המחשבה וכונה פנימית יותר משאר הימים.

פ״חולענין חדושי תורה, ביארו בזוהר (פ' שלח לך דף קעג ע"א) זה לשונם תא חזי כד עייל שבתא נשמתין נחתין ושריין על עמא קדישא, ונשמתין דצדיקייא סלקי לעילא, כד נפיק שבתא נשמתין סלקין אינון דשארו עלייהו דישראל, ונשמתין נחתין אינון נשמתין דצדיקייא, כיון דסלקין כלהו נשמתין דשארו עלייהו דישראל סלקי וקיימין בדיוקנא קמי מלכא קדישא, קודשא בריך הוא שאיל לכלהו מאי חדושא דאורייתא דאמרת נשמתא דא דפלוני, וכלהו מוקמי ההיא מלה בתרי מתיבתי, אינון לתתא וקודשא בריך הוא עילא חתים לההיא מלה, תא חזי כד מלה אתחדש באורייתא ונשמתא דנחתא בשבתא אתעסקת באינון מלין חדתין וסלקי לעילא, כל פמלייא דלעילא צייתין ההוא מלה, וחיות הקודש מתרבן בגדפין ומתלבשין בגדפין, וכד שאיל לו קודשא בריך הוא ולא תבין ושתקין, כדין חיות הקדש מה כתוב (יחזקאל א, כד) בעמדם תרפינה כנפיהן, כמה דאת אמר (איוב לב, טז) כי עמדו לא ענו עוד, וכפתחו עמדו כל העם (נחמיה ח, ה).

פ״טעוד אמרו במדרש ילקוט (תהלים מזמור קלט סימן תתפח דף קכט ע"ד) בפסוק גלמי, רבי יהושע אומר שס"ה הם, ויחודו של עולם אחד מהם, רבי לוי אמר זה יום הכפורים, הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו (ישעיה נח, ה). רבי יצחק אמר זה יום השבת, שנאמר (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו, כיצד אדם עושה מלאכה כל ששה ונח בשביעי, מתרצה עם בניו ועם בני ביתו, ואף על פי כן שאתם עושים מלאכה כל ששה יום שבת יעשה כולו תורה, מכאן אמרו ישכים אדם וישב ביום השבת וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, ויקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר (קהלת ט, ז) לך אכול בשמחה לחמך, עד כאן לשונו.

צ׳ועוד בתנא דבי אליהו ילקוט פרשת ואתחנן (סימן תתל דף רסה) בפירוש הפסוק, זה לשונו זכור את היום השבת לקדשו, במה את מקדשו, במקרא במנה במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, אף על פי שאמר רבי עקיבא עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, יקח אדם בשר ואל ירבה יין, שנאמר (משלי כג, כ) אל תהי בסובאי יין, עד כאן לשונו.

צ״אואחר שבארנו קדושת שבת בדרך כולל, ראוי שבכל יום ויום ישפיע בו מקדושת, כל אחד כפי יכלתו, אם מקצת היום או רובו או כולו לפעמים, והוא שיתבטל ממלאכתו ויתבודד לעסוק בתורה ויפנה מחשבתו מעסקי העולם, כי אין ראוי לאדם לעסוק כל היום במלאכה, כמו שאמרו בזוהר (פ' בשלח דף סג ע"א) כגוונא דא, אינון דלא מהימני ביה בקודשא בריך הוא לא בעאן לאסתכלא באורחוי, ואינון בעאן לאטרחא גרמייהו כל יומא בתר מזונא יממא ולילי, דילמא לא סליק בידייהו פתא דנהמא, מאן גרים לון האי בגין דלאו אינון בני מהימנותא, עד כאן לשונו. ולכן ראוי לאדם לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי, כמו שאמרו במסכת אבות (פ"ד מ"י) רבי מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה וכו', ולאו דוקא בענין התורה אלא בכל דבר מצוה וגמילות חסדים וכיוצא כתב רבינו תם בספר הישר (הש' הב' המדה הו') בענין האהבה, שמסימני האהבה אחד מהם הוא לבל יקדים עסק מעסקיו על עסקי האל יתברך.

צ״בעוד אמרו במדרש רות (מדרש זוטא א, כ) שחסיד אחד היה עני ביותר, ונתגלה לו אליהו בדמות ערבי, ונתן לו ב' כספים, ונשא ונתן בהם והעשיר, ועל ידי מתנו ומשאו שכח עונת חסידותו ושמוש תפלתו, חזר אליו אליהו ונטל ממנו הב' כספים שנתן לו, וירד מנכסיו ונכנס אותו ממון לטמיון, חזר החסיד לבכות וכו', חזר אליו אליהו אמר נשבע את אם אני מחזיר לך אותם ב' כספים שאתה משמר עונת חסידותך ושימוש תפלתך, אמר לו הן, ונטל ב' כספים ונשא ונתן בהם והעשיר. הרי שלא יניח אדם עונת חסידותו בעבור סבת עסק הממון. והטעם כמו שפי' שחייב לעשות מהחול קדש.

צ״גובמכילתא (פ' כי תשא) אמרו זכרונם לברכה ששת ימים תעשה מלאכה (שמות לה, ב), ופסוק אחד אומר (שם כ, ט) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר תיעשה מלאכה, וכן הוא אומר (ישעיה סא, ה) ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר איכריכם וכורמיכם, וכשאין עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר (שמות כ, ט) ועשית כל מלאכתך, ולא עוד אלא (דברים כח, מח) ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך, עד כאן לשונו. וכיוצא בזה הביאו שם בפרשת ויקהל בפסוק (שמות לה, ב) ששת ימים תעשה מלאכה. הרי שלא נברא האדם להיותו עוסק במלאכות הגשמיות המבטלות אותו מתלמוד תורה, אלא שיהיו כל ימיו כשבת עוסק בתורה, ושיעמדו זרים לעשות מלאכתו, וזה בזמן שישראל עושין רצונו של מקום.

צ״דוצריך לדקדק, שהרי מצינו כמה חסידים בגמרא שהיו עוסקים במלאכתם ועוסקים בתורה, כהלל וחבריו, ולמה לא היתה מלאכתם נעשית על ידי אחרים. וכבר אפשר לתרץ בדוחק, כי המאמר לא דבר אלא על הכלל בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וכו', מכל מקום תשאר השאלה, שלמה לא יזכה כל אדם כשר לזה.

צ״הויש לומר שיש בזה ב' בחינות אחרות מלבד האמור במאמר הא', שכבר מצינו בחסידים הראשונים דוגמת ענין זה, כמו שאמרו במסכת ברכות (פ"ה מ"א) שחסידים הראשונים היו שוהין בתפלתם שעה אחת קודם תפלה ושעה אחת לאחר תפלה ושעה אחת בתפלה, הם ג' שעות, וכן בכל תפלה שחרית מנחה ערבית, ושאלו בגמרא (דף לב ע"ב, וע' ירושלמי פ"ה ה"א) תורתם ומלאכתם מתי נעשית, ותרצו מתוך שחסידים הם תורתם מתברכת ומלאכתם נעשית מאליה, נמצא שעל אלו נאמר גם כן תיעשה מלאכה, והיינו שהם מתחילין מקצת במלאכה וימצא באותה המלאכה ברכה והצלחה. ואינו כל כך כמו בזמן שישראל כולן עושין רצונו של מקום, שזכותא דרבים עדיף וכל מלאכתן נעשית על ידי אחרים. וכשאין עושין רצונו של מקום, ועשית כל מלאכתך, שעל ידי עצמו יעשו כל מלאכתו.

צ״ווהבחינה הב' שאינה כל כך כחסידים הראשונים, הוא ענין התנאים והאמוראים שהיו עוסקין מקצת היום במלאכתן, אמנם היתה מלאכתן נעשית על ידי איבריהם הנגלים, ומחשבתם ונפשם היתה דבקה בה' יתברך ובתורתו. ואל יקשה בעיניך דבר זה, שכתב בספר מעשה החסידים, נמצא בכתיבת יד, שחסיד אחד היה מתבודד מהמתבודדים הפורשים מענייני העולם שהיה לעולם דבק בה' יתברך, ובהמשך הזמן בא החסיד לישוב ולא הכירו בו ועשאוהו שמש בית הכנסת, וכשהיה נותן השמן בנרות היה שופך מהשמן בחוץ, כי מרוב דבקותו לא היה יכול לכוון לתת שמן בתוך הנרות, וחכם הקהל הבין הדבר ואמר השמש הזה ראוי שיהיה חכם במקומי ואני אשמש תחתיו, ועל כיוצא בזה נאמר (משלי ה, יט) באהבתה תשגה תמיד, כי מרוב אהבת התורה והדבקות בה ישגה בדברי העולם הזה, נמצא, אלו היה לעולם נפשם מתקדשת בקדושת שבת שהוא עולם המחשבה כדפי' לעיל. וכשאין ראוי שאינו עוסק בתורה, גופו ונפשו הכל משועבד למלאכה.

צ״זובזמננו זה שתלמידי חכמים אינם עוסקים במלאכה, והם מתפרנסים על ידי עשירי הדור, יש להם סמך על מה שיסמוכו, ומה שאמרו ברעיא מהימנא (פ' צו דף כט ע"א) שתלמידי חכמים הנקראים בנים עובדים על מנת שלא לקבל פרס, שבימי חול יש להם נפש האצילות, מה שזוכים שאר העם העובדים על מנת לקבל פרס ביום שבת, שבימי חול אין להם אלא רוח מטטרו"ן, ותלמידי חכמים אלו נקראים שבת אפילו בימי חול, שאין להם מלאכה אלא עול תורה ומצות, על עמי הארץ מוטל לזונם ולפרנסם, ואמר מאן דלא אתעסק באורייתא ופקודין אית ביה עול מלכות נכרים, דאתעסק באורייתא ובפקודין אית ליה עול מלכות שמים דאיהי ה' בתראה מלכות שמים אתקריאת, עול מלכות איהי ודאי, בגין דבה אתבריאו כל בריין דשמיא וארעא, הדא הוא דכתיב (בראשית ב, ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, בה' בראם, וכד ייתי שבתות וימים טובים נחתת בינ"ה דאיהי יה"ו על ה' דאיהי מלכות שמים, נשמה יתרה, ואיהו חרות על הלוחות, אנכי דיציאת מצרים, ופרישת גדפהא על ברתא ועל משריין דיליה, ואית לון נייחא. ואמר לקמיה, דתלמידי חכמים לית לון מדילהון, ואי עם הארץ סביל ליה בממוניה ואתנהיג ביה כפום רעותיה לשמשא לאתנהגא בפקודין כפום רעותיה, יתקיים ביה אדם ובהמה תושיע ה', יושיע ליה משוד וגזלה, יושיע ליה ממדת הדין דלא שליט עליה וישחוט ליה בסכין פגום דאתמר ביה (שמות כב, ל) לכלב תשליכון אותו, דאיהו סמא"ל, ונפש דתלמיד חכם אתקריאת שבת מלכתא נפש יתרה וכו'. ואמר עוד לקמיה, והם תלמידי חכמים בנוי דמלכא ומטרוניתא, אתקריאו שבתות וימים טובים, ולית לון מדילהון, דלאו אינון בני מלאכה כשאר עבדין בנוי דחולין, אגרא דילהון בעלמא דין ובעלמא דאתי לענגא לון בכל מיני מאכל ומשקה, ולאוקרא לון בלבושין שפירין כגוונא דשבת דאתמר ביה כבדהו בכסות נקיה, כל מה דעבד בר נש לשבתות וימים טובים אית למעבד לון, ומאן דמחלל לון חייב סקילה, הכי מאן דאשתמש בתגא חלף, והכי הוא המשתמש במי ששונה הלכות, דמחלל תורתיה, וכל שכן דמבזה ליה כאלו מבזה שבתות ומועדות, ואוקמוה מארי מתניתין כל המבזה את המועדות כאלו כופר בעיקר, וכגוונא דכל מאני בית המקדש אתקריאו קדש, הכי כל אינון דמשמשי תלמידי חכמים אתקריאו קדש, ותלמידין דרב דאינון לקבל איברים דגופיה אתקריאו קדש קדשים, ורזא דמלה קא רמיז בהון (שמות כו, לג) והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים, עד כאן לשונו.

צ״חהרי שתלמיד חכם שתורתו אומנותו, ואינו עוסק במלאכתו, ואין לו במה שיתפרנס, שמותר לו ליהנות, שהרי הוא שבת קדש מתקדש בימי החול מקדושת שבת. ותלמיד חכם כזה שאינו עוסק במלאכה כלל צריך בלי ספק לקדש דיבורו בימי החול כדבורו בשבת, וכן צריך לקדש מחשבתו כמבואר לעיל, ושאר הקדושות שיתבארו בעזרת ה'.

צ״טומטעם זה הרשב"י ע"ה שהיה מתקדש בימי החול בכל קדושת יום שבת, היו קוראים אותו חבריו שבת, זה לשונו בסוף אדרת נשא (דף קמד, ע"ב) אמר רבי אבא, אנן שיתא בוציני דנהרן משביעאה, אנת הוא שביעאה דכלא, דהא לית קיומא לשיתא בר משביעאה, דכלא תלי בשביעאה, רבי יהודה קארי ליה שבת דכלהו שתא, דכתיב שבת לה', קדש לה', מה שבת לה' קדש, אוף רבי שמעון שבת לה' קדש, עד כאן לשונו.

ק׳ואם הוא עוסק במלאכה, צריך שיקדש מקצת היום מלעסוק במלאכה, וכן יקדש מחשבתו ודבורו ושאר חושיו כמו שיתבאר בעזרת ה', ולפחות בשעת התפלה שהוא פנוי ממלאכה על כרחו יקדש מחשבתו מעסקי העולם, כדי שאותה השעה או החצי שעה יהיה קדוש בקדושת שבת, ולא יפסיק בתוך התפלה בדבור כלל, באופן שלא יהא שום יום משולל מקדושת שבת.

100

ק״אובזה נכלל הפרק הזה:

101

ק״במפני שקדם מאמרנו בפרק הקודם שקדושת שבת נכללת בג' דברים שהם מחשבה דבור מעשה, ראינו לסמוך אליו בפרק זה לבאר מה שנמצא ברמז ענין זה, בדברי הרשב"י ע"ה ובדברי רבותינו ז"ל.

102

ק״גג' דברים הנזכרים בקדושה, פירש הרשב"י ע"ה בתיקונים (סוף תיקון כב דף סח ע"ב) שהם נשמה רוח נפש, מחשבה כנגד הנשמה, דיבור כנגד רוח, מעשה כנגד נפש. זה לשונו ארבעה יסודין דגופא בהון שריא ידו"ד, ודא איהו כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, בראתיו דא נשמתא קדישא, דאיהי עולם המחשבה. יצרתיו, דא רוח ממללא דמניה חיוון ממללין. עשיתיו, דא נפש דתמן עשייה דשריא ברמ"ח פקודים, עד כאן לשונו. נמצא שכוונתו יתברך לקדשנו בג' קדושות הנזכרות, כדי שנקדש נפשינו ורוחנו ונשמתינו מקדושת האצילות הנשפע בכל העולמות.

103

ק״דוהיינו והתקדשתם וגו' כי אני ה' אלהיכם (ויקרא כ, ז), וכן קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם (ויקרא יט, ב), וג' תיבות אלו אני ה' אלהיכם הם נגד נפש רוח נשמה, והכוונה כי ממנו יתברך השפעת הנפש והרוח והנשמה, וכל ג' בחינות אלו הם קדושות שהם מתדבקים בו והוא בהם. והטעם שאמר בכינוי שכנגד נשמה אלהיכם, מפני שאין התדבקות לאדם בשי"ת אלא על ידי הנשמה שהיא מעולם המחשבה, וכשיזכה אל הנשמה העליונה שאז הוא מתדבק בבוראו, אז הקדוש ברוך הוא מתכנה שהוא אלוה שלו והשכינה שורה עליו, ודרך זה צודק בכל המקומות שנזכרו בפרשת קדושים אני ה' אלהיכם, שהכוונה שהג' מדות הנזכרים שהם כלל כל העשר, שוכנות על הנשמה המתקנת המצוות, ולכן בריש פרשת קדושים אמר קדושים תהיו כי קדוש אני, פירוש כמו שאני קדוש כך תהיו קדושים, והכוונה על התקדש האדם עצמו בנפש רוח ונשמה על ידי המצות ותורה ותקון מחשבותיו וכוונותיו, ובזה אני ה' אלהיכם שהם המדות הנזכרות שוכנות בכם, והיינו מה שפי' בפרק קמא שצריך שיהיו הנשמות כלי מוכן לקבל קדושתו כדפי' במאמר תנחומא שבראש הפרק (קמא).

104

ק״הוג' אלו הם משפיעים בבריאה יצירה ועשיה, וכמו שיתבאר עוד לקמן בעזרת ה', וכנגד שלשה עולמות אלו שהם בריאה יצירה עשיה, הוא מה שצותה תורה והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, וכן ביארו בזוהר (פ' בלק דף קץ ע"ב) זה לשונם שבחא עילאה דלא אתמסר למלאכי עילאי בלחודייהו אלא לישראל מאן איהו קדושה, [ברכה] אתמסר לון בלחודייהו כמא דאתמסר לישראל, אבל קדושה לא אתמסר לון בלחודייהו אלא בהדי ישראל, דלא מקדשי קדושה אלא בהדי ישראל, ואיתימא והא כתיב (ישעיה ו, ג) וקרא זה אל זה ואמר, אימתי בזמנא דישראל מקדשי לתתא, ועד דישראל לא מקדשי לתתא אינון לא אמרי קדושה, בגין דקדושה מתלת עלמין סלקא ולא מתרין והיינו וקרא זה הא חד, אל זה תרין, ואמר הא תלתא. תלת עלמין אינון לקבלייהו תלת קדושות, ובגין כך שבחא דישראל דנטלי קדושה לתתא. אמר רבי אלעזר הכי הוא, ומלין אלין אוקימנא לון, ותו אוקימנא דהא תלת קדושות אתמסרו לישראל לתתא, מן האי קרא (ויקרא כ, ז) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה', והתקדשתם חד, והייתם קדושים תרין, כי קדוש אני הא תלתא. הכא תלת קדושין, עד כאן לשונו.

105

ק״וומוכרח לומר ששלשה קדושות אלו הם במקומות הנזכרים, מפני שלמעלה מזה אמר דישראל נטלי עשייה לתתא משעת מתן תורה ואילך שאמרו נעשה ונשמע, וזהו (תהלים קג, כ) גבורי כח עושי דברו וגו', ולכך קדושה לא סלקא אלא מתלת עלמין, דהיינו בהשתתף ישראל שהם בעשייה למטה עם המלאכים שהם ביצירה והיינו זה אל זה, "ואמר" - עולה ומתרומם הכל ומתקשר עם הבריאה, קדוש קדוש קדוש, הוא באצילות. והיינו והתקדשתם והיינו אני ה', כי קדוש בבריאה, אני ה' הוא באצילות, אותם הוויות הראשון דאיהו וגרמיה חד בהון שממנו השפעת כל הקדושות כדפי', והיינו אנ"י ה' אלהי"כם.

106

ק״זואם תאמר למה לא נזכרו ד' קדושות והקדושה הרביעית כנגד האצילות, ויש לומר כי האצילות מפני דקותו והעלמו שהוא סוד מחשבה נעלמה, אין בנו כח להעשות לו מרכבה, והרי אפילו הבריאה היא מחשבה, כל שכן האצילות, ומפני היות הבריאה מחשבה לא הזכיר הפסוק בו פעולת הכנת קדושה בנו כמו שהזכיר בב' הקודמות והתקדשתם והייתם קדושים, אמנם בג' אמר כי קדוש אני, מעצמי אני קדוש. ובהיות הכסא התחתון מעשיה ויצירה מוכנת שהם כנגד נפש רוח, קדושת הנשמה שהיא המחשבה שורה מאליה, והאצילות הוא מתיחד בבריאה שהרי קרא הרשב"י ע"ה בתיקונים (ג ע"ב) לבריאה לבושי שבת ויו"ט, כי אי אפשר לאור האצילות מפני העלמו להתגלות לנו אלא על ידי הבריאה, ולכן בין בריאה לאצילות לא הזכיר הכתוב קדושה ד', אלא כי קדוש בבריאה, אני ה' שהוא האצילות המתלבש בתוכו, וכולו יחוד אחד.

107

ק״חונמצינו למדים כי אי אפשר לאדם שיקדש מחשבתו להיות דבק בשם יתברך כי אם על ידי הנשמה הבאה לו מעולם המחשבה כמבואר לעיל, והנשמה לא תשרה אלא אם כסאה שהם נפש ורוח מתוקנים, ולזה צריך לתקן נפשו בכל שלמות עשיית המצוות ובקדש עצמו מעשיית מלאכה שהוא בעשייה ובקדש כל כלי האיברים שבהם עשיה, ואחר כך לקדש כנגד רוח, ובהיות זה מתוקן הנשמה העליונה שורה עליו, והרי הוא קדוש דבק בו יתברך, ומכל מקום גם כן הנשמה לא תשרה מאליה כי אם על ידי קניה במעשיו ותורתו כמבואר בריש פרשת משפטים (דף צד ע"ב) דקאמר זכה יתיר יהבין ליה נשמתא מסטרא דכורסיא. אמנם אפילו אם יעשה הכנות לקנייתם, הנשמה לא תשרה בו אם אין כסאה שהם נפש ורוח מתוקנים כראוי.

108

ק״טובזוהר (פ' ויקרא דף כה ע"א) ביארו שמי שהוא זוכה אל הנשמה נשמתו עולה למעלה בכל לילה בעולם הנשמות, והוא דבק ונצרר בצרור החיים יותר ממי שזכה אל הרוח, כי בקניית הרוח עולה אל עולם המלאכים לבד, זה לשונו כיון דקנה רוחא, ההוא רוחא נפיק מתבר טורין וטינרין, סליק ואתפשט ואעיל בין מלאכי עילאי קדישי, ותמן ידע מה דידע ואוליף מילין, ואתהדר לאתריה, כדין הוא קשורא דבר נש בקדושה, עד דזכי בנשמה וקני לה, כיון דקנה נשמה היא סלקא לעילא לעילא, ונטורי פתחין לא מעכבי לה, ואזלא ומתפשטא בין אינון צדיקיא דצרירן בצרורא דחיי, ותמן חמי ענוגא דמלכא ומתהניא מן זיוא עלאה, עד כאן לשונו.

109

ק״יעוד נמצא הכרח למציאות ג' קדושות אלו בדברי רבותינו ז"ל ביומא (דף לט ע"א) זה לשונם תנו רבנן (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים, אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא, עד כאן לשונו. וקודם לזה סמוך לו אמרו שם זה לשונם תנו רבנן, אל תטמאו בהם (ויקרא יא, מג), אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה, מלמטה מטמאין אותו מלמעלה, בעולם הזה מטמאין אותו לעולם הבא, עד כאן לשונם.

110

קי״אוהנה בהקדמה שהקדמנו מענין הקדושות הנזכרות, אפשר לומר שלזה כוון בעל המאמר בענין ג' חלוקות - מקדש עצמו מעט, מלמטה, בעולם הזה, שהם כנגד בריאה יצירה עשייה, מלמטה למעלה. ופי' במה שפי' בתיקונים (ריש דף כג ע"א) דאימא עילאה מקננא בכורסיא בתלת ספירן עילאין, עמודא דאמצעיתא כליל שית ספירן מקננן במטטרו"ן, אימא תתאה מקננא באופן דאתמר ביה והנה אופן אחד בארץ, עד כאן לשונו. והכוונה כי כפי התקדש אדם עצמו במדרגות התחתונות יושפע בו הקדושה מהמדרגות העליונות שבאצילות, והיינו כי קדוש אני ה' אלהיכם, כמו שפי' לעיל.

111

קי״בכיצד, מקדש עצמו מעט, דהיינו קדושת העשיה שהוא אופן, מקדשין אותו הרבה, ביען כי הענף מעורר השרש העליון שבאצילות, ושכינה שהיא אנ"י מקננת באופן משפיע שם מקדושתה, שהוא הרבה בערך הענף הקטן שהוא האופן. ועוד בשכינה צודק ענין רבוי כמו שנאמר (תהלים קד, כד) מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה וגו', פירוש על ידי מ"ה שהיא שכינה, רבו מעשיך. וכן בהיכל לבנת הספיר שהוא כנגד השכינה, אנו אומרים ביוצר אור מ"ה רבו מעשיך ה', כדפי' הרשב"י ע"ה (זוהר פ' פקודי דף רס ע"ב).

112

קי״גמלמטה, מקדשין אותו מלמעלה, הכוונה שבקדש עצמו עוד במטטרו"ן שהוא למטה, וכינהו בכינוי למטה שפי' בתיקונים (דף ד ע"א) ורעיא מהימנא (פ' פינחס דף רכח ע"ב) שמטטרו"ן הוא סוס שבו רוכב התפארת, וכשם שהסוס הוא למטה והרוכב עליו מלמעלה, כן הוא מטטרו"ן, וזה לשונו (רעיא מהימנא שם) מטטרו"ן סוס דתפארת, דביה כל ספירן מתלבשין, והאי איהו כגופא לנשמתא, עד כאן לשונו. ומקדשין אותו מלמעלה, היינו שיאיר התפארת שהוא ידו"ד במטטרו"ן כנשמה בגוף.

113

קי״דבעולם הזה, מקדשין אותו לעולם הבא, הוא קדושה הג' שבבריאה, ויקרא עולם הזה, שכל מה שלמטה מהשכינה נקרא העולם הזה, כמו שהיא נקראת עולם הזה כענין בהבראם בה"א בראם (מנחות דף כט ע"ב), כי על ידי ה' אחרונה היה בריאת כל התחתונים. ומקדשין אותו לעולם הבא, היינו הארת אימא עילאה הנקרא אלהיכם, בתלת ספירן עילאין מקננן בכורסייא. זהו דרך אחד במאמר זה לפי ההקדמה שהקדמנו.

114

קי״הולענין הטומאה שביאר ג' מדרגות בה, גם כן הם על דרך זה, אלא שמה שאמר מטמאין אותו הרבה, למעלה, בעולם הבא, הכוונה מטמאין הוא סגירת השפע שלא יושפע למטה בבי"ע, כי שלש מדרגות הנזכרים במאמר בטומאה, הם על פסוק (ויקרא יא, מג) ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, ודרשו ביומא (דף לט ע"ב) כי ונטמתם לשון טמטום, ואמרו ז"ל תנא דבי רבי ישמעאל מטמטם לבו של אדם, שנאמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, אל תקרי ונטמתם אלא ונטמטם, עד כאן לשונו.

115

קי״וובזוהר (פ' צו דף לא ריש ע"ב) פי' מטמאין אותו מלמעלה, שממש מלמעלה משפיעין עליו טומאה, זה לשונם כתיב (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים, מאן דמקדש גרמיה מלרע מקדשין ליה מלעילא, מאן דמסאיב גרמיה מלרע מסאבין ליה מלעילא. מקדשין ליה מלעילא יאות, דהא קדושה דמאריה שריא עליה, אבל מסאבין ליה מאן אתר, ואי תימא מלעילא, וכי מסאבותא שריא לעילא. אמר רבי חייא היינו דתנינן בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא, אי עובדא היא בקדושה אתער קדושה לעילא ואתי ושריא עליה ואתקדש ביה, ואי איהו אסתאב לתתא אתער רוח מסאבותא לעילא ואתי ושריא עליה ואסתאב ביה, דהא בעובדא תליא מילתא, דהא לית לך טב וביש קדושה ומסאבותא, דלית ליה עקרא ושרשא לעילא, ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא, עד כאן לשונו.

116

קי״זויש לפרשו באופן ב', והוא קרוב לדרך הקודם בקצת, וראיתי להרחיב בו ביאור מפני התועלות שימשכו ממנו לענין מעשה הקדושה. אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, בשער היראה פרק ה ובשער האהבה פרק ג פירשנו בו ב' עניינים, אבל כדי לקשר המאמר כולו נראה שהכוונה במה שאמרו ז"ל (אבות פ"ד מ"ב) מצוה גוררת מצוה וכו', הרי בתחלת עניינו הוא מעט, מצוה אחת, וכיון שהראשונה גוררת שניה והשניה שלישית והשלישית רביעית וכן עד אין מספר, נמצא שהקדושה מתרבה, ולכך מקדשין אותו הרבה שיבאו לידו קדושות ממצות הרבה.

117

קי״חמלמטה, מקדשין אותו מלמעלה, כל תענוגי העולם הזה נמשכו מהקליפות שם בעשיה התחתונה כדפי' בזוהר, והנה האדם שוה בענין האכילה ושתיה והתשמיש לבהמה, כדפי' ז"ל במסכת חגיגה (דף טז ע"א) ששה דברים בבני אדם, שלשה כמלאכי השרת ושלשה כבהמה, הולכין בקומה זקופה, ומדברים בלשון הקודש, ויש בהם דעת ובינה כמלאכי השרת, וג' כבהמה, אוכלין ושותין, ופרין ורבין, ומוציאין רעי כבהמה, עד כאן לשונם. והנה הליכת האדם בקומה זקופה וכן להיותו מוציא רעי, אינו ברשותו כי זה טבע אנושי מאדם הראשון ואילך, אמנם ענין האכילה ושתיה ופריה ורביה שבהם משתוה לבהמה, צריך שיתקדש ולא יהא אוכל למלאות תאותו כבהמה, ולא יהא נמשל כרוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, וכיוצא לענין פריה ורביה. אמר שאם מקדש עצמו מכל הדברים שהם למטה כבהמות מזוהמת הקליפות, כדפי' בפרשת פקודי בענין היכלות הטומאה, שבכמה דברים מטעים לבני אדם בתענוגי העולם, מקדשין אותו למעלה - שאומרים עליו ומכריזין בכל הרקיעים פלוני קדוש הוא ושום טמא לא יתקרב אצלו.

118

קי״טוכן פירש הרשב"י ע"ה (זוהר פ' פקודי דף רכה ע"ב) כי בכל מקום שיש קדושה אין הקליפה נוגעת, זה לשונו כל אינון בריין דעלמא כלהו אשתמודען לעילא, בין לסטרא דא ובין לסטרא אחרא, אינון דלסטרא קדושה אשתמודען לעילא לגביה, ואשגחותא דההוא סטרא עלייהו, ואינון דלסטרא מסאבא אשתמודען לגביה, ואשגחותא דיליה תדיר עילייהו. ובאתר דשלטא ההיא אשגחותא דסטרא דקדושה לא אשגח עליה סטרא אחרא, ולא יקרב לגביה לעלמין, ולא יכיל לדחייא ליה מאתריה בכלא, בכל מה דהוא עביד, ועל דא (תהלים לד, טז) עיני ה' אל צדיקים וגו', בגין דסטרא אחרא לא יכיל לשלטאה עליה, עד כאן לשונו.

119

ק״כועוד ירצה בענין מקדשין אותו למעלה גם כן שבעלות נשמתו בכל לילה למעלה עולה למקום קדושה ואין הטמאים נוגעים בו, מה שאין כן לשאר בני אדם, כמבואר בזוהר (פ' לך לך דף פג ע"א) בפסוק (ישעיה כו, ט) נפשי אויתיך בלילה, בארוכה. ועוד בפרשת חיי שרה (דף קל ע"א) זה לשונו ותא חזי הא אתמר, דאפילו בהאי עלמא כד בר נש נאים על ערסיה ונשמתין אצטריכו לאתשוטטא בעלמא ונפקי מגו גופא, לאו כל נשמתא ונשמתא סלקא ושטיא למחזי ביקר סבר אפיה דעתיק יומין, אלא כמא דאתמשך תדיר וכפום עובדוי הכי נשמתיה סלקא, ואי אסתאב, איהו נאים ונשמתא נפקא וכל אינון רוחין מסאבין נקשין לה, ואתדבקת בה[ו] באינון דרגין תתאין דשטיין בעלמא, ואינון מודיעין לה מלין דאינון קריבין למיתי בעלמא, ולזמנין דמודיעין לה מלין כדיבן וחייכן בה, והא אוקמוה. ואי זכי בר נש, כד איהו נאים ונשמתיה סלקא, אזלא ושטיא ובקעת בין אלין רוחין מסאבין, וכולהו מכריזין ואמרין פנון אתר פנון, לאו דא מסטרנא, ואיהי סלקא בין אינון קדישין ומודיעין לה מלה חדא דקשוט עד כאן לשונו. וכן פירש גם כן בזוהר (פ' ויקהל דף קצה ע"ב) שעל זה נאמר (תהלים כד, ג) מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, עיין שם.

120

קכ״אואפשר שעל בחינה זו שפי' בענין מלמטה, אמר בזוהר (פ' אחרי מות דף ע ע"ב) זה לשונו אמר רבי יצחק זכאין אינון צדיקיא בעלמא דין ובעלמא דאתי, דהא כלהו קדישין, גופא דילהון קדישא, נפשא דילהון קדישא, רוחא דילהון קדישא, נשמתא דילהון קדש קדשים, עד כאן לשונו.

121

קכ״בולעיל מזה דבר בעונש הרשעים שהם נעשים מזיקי עולם, ואמר אחר כך זכאין אינון צדיקיא, והטעם כי הרשעים כל רעתם תבא להם מחמת טומאת גופם בתאוות העולם, אמנם הצדיקים כל טובתם תמשך מחמת קדושת גופם, שעל ידי כך יזכו אל נפש קדושה וכו', אמנם בהיות כלי איברי הגוף פגומים אפילו נפש קדושה אינה שורה בגוף, כי כל אשר בו מום לא יקרב. והנה על ידי מאמר זה נוכל לפרש פירוש אחר בענין מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, לשישפיעו לו נשמה קדושה שהיא באה מלמעלה ממנו יתברך.

122

קכ״גבעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא, פירוש כי הקדושה האמורה היא קדושת כלי האברים כלם, וטהרתם מכל מיני פגם, אבל הוא עוסק באיבריו בענייני העולם ונושא ונותן, שאין בזה חטא כלל, ומחשבתו מתפשט בכלי האיברים לראות מה שהם צריכים מהעולם, אבל קדושה זו שהיא קדושת העולם הזה פי' שהוא מתקדש ופורש מענייני העולם הזה כאלו אינו בן העולם הזה, וקדושה זו תלויה בקדושת המחשבה ודבקותה לעולם למעלה. הא כיצד, הקדושה הקודמת, בענין האכילה יפרוש מהמותרות ומהתענוג אבל יכוון לבריאות גופו לעבודת הבורא, ובקדושה יכוון באכילה שהוא אוכל מהשלחן העליון אשר לפני ה' ומזונו נשפע לו מהימין, וכמה פרטים שיתבארו בענייני האכילה, וכיוצא לשאר כל פרטי ענייני העולם. ועסק התורה והמצות, אין מחשבתו לעולם אלא ליחד למעלה.

123

קכ״דנמצא שאדם כזה אף על פי שהוא בעולם הזה מחשבתו אינה בעולם הזה אלא בעולם הבא. ולכך מקדשין אותו בעולם הבא, שאפילו בעולם הבא הוא קדוש, ולא תהיה מדרגתו כשאר העם העוסקים בתורה ובמצות סתם, שמדרגתם הוא בגן עדן התחתון, והצדיקים האלו מסתלקים למעלה על ידי העמוד שבאמצע הגן, ונקרא מקראיה, שנאמר (ישעיה ד, ה) וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן וגו', ופירש הרשב"י ע"ה (זוהר פ' ויקהל דף ריט ע"א) שמציאות זה נאמר בגן עדן, והעמוד הוא ענן ועשן ונגה, ענן ועשן מבחוץ, ונגה מבפנים, והטעם פירש למה ענן ועשן מבחוץ, כדי שלא יסתכלו שאר הצדיקים שבגן כשאלו מסתלקים למעלה. ומקראיה הם הצדיקים שתקנו מחשבתם כראוי, שפי' שם (דף רי ע"ב) שמכוונת התורה והתפלה נעשה לבוש לנשמה להעלותו לגן עדן עליון, ונקרא מקראיה שהם נקראים ומזומנים לקשוט השכינה.

124

קכ״הואמר שם, שכאשר הנשמות האלו עולים למעלה ליחוד, כל חילא דשמיא פתחי בההיא שעתא ואמרין זכאין אתון צדיקיא נטרי אורייתא, זכאין אינון דמשתדלין באורייתא, דהא חדוותא דמאריכון הוי בכון, דהא עטרא דמאריכון מתעטרא בכון, כדין כיון דנהרין נהורא בנהורא תרין נהורין מתחברן כחדא ונהרין, לבתר אינון נחתן ואסתכלן לאשתעשעא באינון נשמתאן דצדיקיא, ומתקני לון לעטרא לעילא, ועל דא אתמר (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו, עד כאן לשונו. ומה שאמר כיון דנהרין נהורא בנהורא, מבואר לעיל מזה שהוא הארת אור ישר מצדיק ואור חוזר משכינה, מסוד מיין נוקבין מהצדיקים, עיין שם.

125

קכ״ונמצא היות מעלת קדושה זו קדושת העולם הזה שהיא קדושת המחשבה, יתירה על הקודמת, כי הקודמת אף על פי שיהיה קדוש למעלה כדפי', לא בשביל זה יזכה להיות מכת מקראיה כדפי', וזה יזכה לה. והטעם, כי במדה שאדם מודד בה מודדין לו (סוטה דף ח ע"ב), האדם שהוא בעולם הזה ופורש עצמו מהעולם הזה, אם בבדידות אם בדיבורו ושאר כל הדברים שנבאר בשער זה בעזרת ה', נמצא אינו מתנהג כדרך בני העולם הזה, גם בעולם הבא מקדשין אותו שיהיה פרוש וקדוש יותר משאר בני העולם הבא שבגן עדן, והכוונה שיזכה להיות מבני עליה שעליהם אמר רבי שמעון אם אלף הם אני ובני מהם, ואם שנים הם אני ובני הם (סוכה דף מה ע"ב).

126

קכ״זודרך זה מתישב ומדוקדק אומרו בעולם הזה, שהכוונה היא שמאחר שהעולם הזה הוא גשמי, הוא דירת עראי אל הנשמה שהיא רוחנית, כי אין קשר והתייחסות לנשמה בעולם הזה, והראיה שלסוף היא פושטת לבוש העולם הזה, ולכן כל כוונתו אל עולם העיקרי הרוחני הבא אחר העולם הזה שהוא גשמי הכלה ואבד, נמצא מלת עולם הזה מורה ב' דברים, האחד שהוא גשמי ומושג דהיינו "זה" מורה באצבע, ועוד שאינו קבע, כי אחר זה יבא אחר. ולכן יפרוש באמיתות מקנייני העולם ומתענוגיו ומקנאה ושנאה ותחרות ומדבר בענייני העולם, כי מאחר שחושב שאינו מבני העולם הזה אינו מדבר בו, וכל דיבורו בעסק תורה ומצות שהם מעולם העליון, וכן כל מחשבותיו בעולם העליון שהוא העיקר אל הנשמה, כי למה יטריד מחשבתו במה שלא יועילהו לנשמתו אלא אדרבא יזיק לה. ולכן טוב לאדם בעת שהוא עוסק בתפלה או בתורה, שיחשוב שאינו עומד בעולם הזה אלא בגן עדן לפני השכינה, ובזה יטהר מחשבותיו.

127

קכ״חוהקדמה זו היא מפתח לכל הפרישות שנבאר בשער זה, וזוכרה כדי שלא נצטרך לכפול הדברים בכל פעם, כי מטעם האמור לא יראה מה שאינו צורך לו, לא ישמע מה שיטרידהו, לא ידבר וכו', וכן באכילתו ושאר הדברים שיתבארו בעזרת ה'.

128

קכ״טבפרט בענין האכילה הוא היותר גדול להכנעת הקליפה בעולם הזה ובעולם הבא, כמו שפירשו בזוהר (פ' תרומה דף קמא ע"א) גופיהון דצדיקיא דלא מתענגי בהאי עלמא אלא מתענוגי דמצוה וסעודתי שבתין וחגין וזמני, ההוא רוחא מסאבא לא יכיל לשלטאה עלייהו, דהא לא אתענגא מדיליה כלום, עד כאן לשונם, ושאר לשונו העתקנו בפרק טו. וקדושה זו היא מקדושת העולם הזה, בכלל שאר קדושות שבעולם הזה, והיא מסייעת לקדושת הגוף בעולם הבא שלא תשלוט עליו רוח טומאה, מפני שהחומר הוא בשר שכר נמשך מהקליפה, וכיון שממעט באכילה ולא נהנה אלא מסעודת מצוה, נמצא החומר והבשר עצמו מתקדש ואין קליפה שולטת בו. ובודאי שיצטרך גם כן לקדש שאר חושיו, כדבור, ושאר ההנאות כתענוג שינה ותשמיש וכיוצא, שהעולם הזה מלובש בכל קליפות אלו.

129

ק״לועל המתקדשים בקדושה זו אמר הרשב"י ע"ה (פ' תרומה דף קנא ע"א) דהא לית לך כל צדיק וצדיק בעלמא דלית ליה דינא דקברא בגין וכו' בר מאינון חסידי קיימין דעלמא, דאינון אתחזון לסלקא למאריהון בנשמתהון לההוא אתר עילאה דאתחזי לון, וזעירין אינון בעלמא, עד כאן לשונו. ואלו הם אותם הצדיקים שלא שלטה בהם רמה מפני התקדש כל חושיהם כראוי באופן שלא יהיה לקליפה חלק בהם, והוא קדושת העולם הזה, שבהיותם בעולם הזה הם בעולם הבא, כמו שאמרו דאינון אתחזון לסלקא למאריהון בנשמתהון, ולכך בעולם הבא עולים במדרגה על כל שאר הצדיקים, כדפי'.

130

קל״אוכאשר תדקדק בשלש חלוקות אלו שפירשנו שהם הרב"ה, למעל"ה, בעול"ם הבא, תמצאם כנגד נפש רוח נשמה. שקדושה הראשונה היא כנגד קדושת המצות שבעשיה, כנגד נפש כדפי' בתיקונים (דף סח ע"ב).

131

קל״בש"למעלה" כנגד רוח, וכן פי' הרשב"י ע"ה (זוהר פ' ויקרא דף כה ע"א) במאמר שהעתקנו לעיל, כשבא לדבר בקניית האדם נפש רוח ונשמה לענין מדרגת החלום, אמר שכאשר זוכה אל הרוח ועולה למעלה בלילה, ההוא רוחא נפיק מתבר טורין וטנרין, סליק ואתפשט ואעיל בין מלאכי עלמא קדישי וכו'. ואמר אחר כך כדין הוא קשורא דבר נש בקדושה. וכוונת מתבר טורין וטנרין, הוא על שבירת הקליפות הנקראים הרים וסלעים, כדכתיב (מל"א יט, יא) והנה ה' עובר ורוח וגו' מפרק הרים ומשבר סלעים, ופירש מורי ע"ה שהם הרים מסמא"ל וסלעים מלילי"ת.

132

קל״גואמר וכדין הוא קשורא דבר נש בקדושה, פירוש מה שאין כן מי שלא זכה אלא בנפש שאינו קשור עדיין בקדושה, כמ"ש לעיל מזה וההוא דלא זכי יתיר אלא בנפש, וההוא נפש בעי לאתתקנא לקבלא רוחא, עד לא רווח ליה נפקא מה דנפקא מההוא נפש ואתפשט בעלמא, ובעא לסלקא, ולא בעי עד דיערע בהו באינון דאוירא, ואינון מודיעין ליה מילין מנהון קריבין מנהון רחיקין יתיר, ובההוא דרגא אזיל ואתקשר בחלמיה, עד דקני רוח, כיון דקני רוח וכו'. ומ"ש באינון דאוירא, ביאר לעיל מזה שהם קליפות דקות התלויות באויר. נמצא שכאשר יזכה אל הרוח שהוא על ידי התקדשו למטה כדפי', אז מקדשין אותו למעלה, שהוא קשור בקדושה ואין לו חלק בקליפה.

133

קל״דוביאר הרשב"י ע"ה (זוהר פ' ויקרא דף כה ע"ב) שעל ידי עסק התורה זוכה האדם אל הרוח ואל הנשמה, זה לשונו אמר רבי שמעון, זכאן אינון מארי דנשמתא מארי דאורייתא בני פולחנא דמלכא קדישא, ווי לאינון חייביא דלא זכאן לאתדבקא במאריהון ולא זכאן באורייתא, דכל מאן דלא זכי באורייתא לא זכי לא ברוח ולא בנשמה, ואתדבקותא דילהו בההוא סטרא דזיינין בישין וכו'. ודקדק בלשונו שאמר לא זכי לא ברוח ולא בנשמה, ולא אמר לא זכי בנפש, כי הנפש נקנית על ידי עסק המצות כמבואר בתיקונים במאמר שהעתקנו בראש הפרק, שהמצות עשה הם בסוד העשיה, אמנם התורה עניינה על ידי דבור, והדבור מיצירה כמ"ש לעיל דמניה חיוון ממללן.

134

קל״הוכן פירש הרשב"י ע"ה (זוהר פ' בראשית דף יב ע"ב) פקודא למלעי באורייתא, שעל ידי עסק התורה זוכה האדם אל הנשמה, זה לשונו פקודא חמישאה, כתיב ישרצו המים שרץ נפש חיה, בהאי קרא אית תלת פקודין, חד למלעי באורייתא וחד וכו', למלעי באורייתא ולאשתדלא בה ולאפשא לה בכל יומא, ולא תתנשי מניה כדקא יאות, דכתיב ישרצו המים, דא אורייתא דאצטריך לאשתדלא בה בכל יומא לתקנא נפשיה ורוחיה, דכיון דבר נש אתעסק באורייתא אתתקן בנשמתא אחרא קדישא, דכתיב שרץ נפש חיה, נפש דההיא חיה קדישא, דכד בר נש לא אתעסק באורייתא לית ליה נפשא קדישא, קדושה דלעילא לא שריא עלוי, וכד אשתדל באורייתא, בההוא רחישו דרחיש בה זכי לההיא נפש חיה ולמהדר כמלאכין קדישין, דכתיב (תהלים קג, כ) ברכו ה' מלאכיו, אלין אינון דמתעסקין באורייתא דאקרון מלאכיו בארעא וכו'. וסוף דברי המאמר ועל דא אמר דוד (תהלים נא, יב) לב טהור ברא לי אלהים, למלעי באורייתא, וכדין ורוח נכון חדש בקרבי, עד כאן לשונו. הרי בפירוש שזכיית הנשמה הקדושה ואפילו הרוח הכל הוא על ידי עסק התורה.

135

קל״ווביאר בעסק התורה התנאים שצריך מי שרוצה לזכות אל הנשמה, חד אומרו למלעי באורייתא ולאשתדלא בה, וכפל לשונו באומרו ולאשתדלא בה, לרמוז שצריך שישתדל בה להשיגה בתוכיותה בעומק הדבר שהוא עוסק בו, אפילו בהלכה, כמו שנאמר (משלי ב, ד) אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה. ואל זה כוונו רבותינו ז"ל באומרם ליגרס איניש והדר ליטחן, דכתיב (תהלים קיט, כ) גרסה נפשי וגו'.

136

קל״זואמר עוד ולאפשא לה בכל יומא, שישתדל לפרות ולרבות בה, כמו שצריך לפרות ולרבות במין הגשמי, כך צריך שיפרה וירבה ברוחני, ולא יהיה שכלו שכל עקר שאינו מוציא פירות, ואל זה כיוונו באמרם (אבות פ"א מי"ג) ודלא מוסיף יסיף, שלא יהיה אדם לומד היום מה שלמד אתמול, ונמצאו כל ימיו עוסק בהלכה אחת, ונכנס ויוצא לבית המדרש ואין בידו חדוש, ואם ח"ו אינו מוסיף כדי להוציא פירות הרי הוא כעץ יבש שאינו עושה פירות שכורתים אותו, שאין בו תועלת אלא לאור. ואמר בכל יומא, שכשם שהימים הם מחודשים שאין יום זה מה שהיה אמש, זהו שאנו אומרים (ברכת יוצר אור) ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, כך צריך שבכל יום ילמוד חידוש שלא ידע אותו מקדמת דנא, ובזה נמצאו הימים מאירים ומתתקנים פירוש אור התורה.

137

קל״חואמר ולא תתנשי מניה, כי הלומד ושוכח הוא כמו המוליד וקובר, וכשם שבניו הגשמיים אין אדם רוצה לקבור אותם אלא שיעמוד הווייתם בעולם, כך צריך בענין התורה, ואמרו רבותינו ז"ל (שבת דף לב ע"ב) שמיתת הבנים הוא בעון ביטול תורה, שנאמר (הושע ד, ו) ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. ולכן צריך שישתדל ללמד חידוש, דהיינו פריה ורביה. ולהשתדל לחזור על כל מה שיהיה לו, שלא ישכח ממנו. אבל הלומד ושוכח אין נותנים לו חדוש, כדי שלא יקבר כדרך שקבר את הקודם.

138

קל״טובהיות האדם לומד התורה על הפנים האלו, מורה על חשקו הגדול בתורה, ואז הקדוש ברוך הוא משפיע לו נשמה קדושה, ואז הוא כמלאך מופשט מהחומר. והטעם היות קניית הנשמה על ידי התורה, מפני שהנשמה מקורה מלמעלה מבינה, כמו שנאמר (איוב לב, ח) ונשמת שדי תבינם, והתורה נמשכה משם כדפירשו בזוהר (פ' ויצא), ולכך מזון הנשמה הוא על ידי התורה. וכן מצינו שנקראת לחם, שנאמר (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי, ואמר ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רכז שלהי ע"א) שמטעם זה צריך למטחן מלי דאורייתא, שכמו שהגוף נזון מהלחם הגשמי אחר שנטחן החטה, ונבררו הסובין והמוץ והתבן, ונשאר סולת נקיה, כך צריך למזון הנשמה למטחן מלין דאורייתא, ולשונו נעתיק לקמן בעזרת ה'.

139

ק״מוכן אמר בתקונים (דף מט ע"א) שהתורה היא הנותנת כח וחוזק לנשמה ורוח ונפש, זה לשונו זכאה איהו דכליל נשמתא ורוחא עם נפשא בקלא דאורייתא דאתקפון, דכל מאן דלא אתעסק באורייתא חליש נשמתיה רוחיה ונפשיה, עד כאן לשונו.

140

קמ״אעוד טעם לקניית הנשמה על ידי התורה, מפני שהתורה נקנית במ"ח דברים (אבות פ"ו) בשמיעת האוזן וכו', באימה, במיעוט שינה, במיעוט תענוג, במיעוט דרך ארץ, שכל ההכנות האלו הן הרחקת אהבת העולם מלב האדם. והטעם, כי התורה מפני רוחניותה תשרה באדם עד שיקנה בלבו קנינים אלו, ויתרחק מטוב אהבת העולם הזה, ויפשיט כמעט לבוש החומר, עד שידמה למלאך בענין זכוך נשמתו וגופו.

141

קמ״בואפשר לדקדק בזה מלת והתורה נקני"ת, מה שלא אמר כן בכהונה ובמלכות, שלשון הברייתא כפי הנמצא בידינו הוא גדולה תורה מן הכהונה ומן המלכות, שהמלכות בל' מעלות והכהונה בכ"ד, ולא אמר בהם לשון קנין, ובתורה הזכיר לשון קנין. והטעם, כי התורה נקראת בת מלך, והנה הדין הוא שהאשה נקנית בג' דרכים, וקנין הוא קידושין, כן מציאות התורה הנקראת בת מלך, וקידושיה שיתן לה האדם עד שתהא נשואה לגלות לו סתריה הוא על ידי מ"ח דברים הנזכרים, וכאשר האדם זוכה לתורה בקניית דברים האמורים, אז זוכה אל הנשמה, ולכך קרא הרשב"י לבעלי הנשמה בעלי תורה. זה לשונו שם בפרשת ויקרא (דף כה ע"ב) אמר רבי שמעון זכאי אינון מארי דנשמתא מארי דאורייתא בני פולחנא דמלכא קדישא וכו', ומפני שאין אדם זוכה אל התורה אלא על ידי המעשה, לכן אמר בני פולחנא דמלכא קדישא.

142

קמ״גוהזוכה אל הנשמה הוא הזוכה ליחד למעלה בספירות העליונות, ויחודו יחוד גמור, וכן פירשו בזוהר (פ' תרומה דף קמא ע"ב) ז"ל בענין הנשמה, וקודם לזה פירש ענין נפש ורוח, אמר נשמה איהי סלקא מיד לאתרהא, לההוא אתר דנפקת מתמן, ודא איהי דבגינה אתנהירת בוצינא לאנהרא לעילא, עד כאן לשונו לעניננו. ומפני שאין היחוד העליון נעשה אלא על ידי הכוונות הראויות, ואין הנשמה שורה באדם אלא בקניית המחשבה, לכן מי שיש לו נשמה הוא המיחד וגורם שיאיר אור השכינה על ידה למעלה. אבל בעוד שהאדם משותף לענייני החומר, אין לו נשמה, ואין יחודו יחוד.

143

קמ״דועל בעלי הנשמה נאמר במאמר שלפנינו אדם מקדש עצמו בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא, והוא עולם המחשבה כנגד נשמה כדפי'. ואפשר לומר כי מקדשין אותו לעולם הבא, הוא שישפיעו לו נשמת האצילות, כי מי שיש לו נשמה דאצילות הוא הקדוש לעולם הבא, והוא הוא הענין בעצמו שפי' לעיל מאותם שנקראו מקראיה, ואי אפשר להשיג אותה המעלה אלא על ידי התקדש עצמו בזכיית נשמה דאצילות, כי הזוכה לנשמה דאצילות היא העליונה שבמעלות, כדפי' בזוהר (פ' ויקרא דף כד) זה לשונו זכאין אינון צדיקיא דאית לון חולקא עילאה בקודשא בריך הוא, חולקא קדישא בקדושי מלכא, בגין דאינון מקדשי גרמייהו בקדושה דמאריהון, וכל מאן דאתקדש קודשא בריך הוא מקדש ליה, דכתיב (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים, בר נש מקדש גרמיה מלרע ומקדשי ליה מלעילא, וכד אתקדש בר נש בקדושה דמאריה מלבישין ליה נשמתא קדישא אחסנא דקודשא בריך הוא וכנסת ישראל, וכדין ירית כלא, ואלין דאקרון בנין לקודשא בריך הוא כמא דכתיב (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, והא אוקמוה, עד כאן לשונו.

144

קמ״הוכאשר תדקדק בדברי המאמר הזה, תמצא שהזכיר הג' קדושות שנזכרו במאמר רבותינו ז"ל שאנו עסוקים בו, שאמר כל מאן דאתקדש קודשא בריך הוא מקדש ליה, כנגד אדם מקדש עצמו מעט וכו'. מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, נזכרה בפירוש בר נש מקדש גרמיה מלרע וכו'. כנגד הג' שאמר בעולם הזה מקדשין אותו בעולם הבא, דקדק באומרו וכד אתקדש בקדושה דמאריה, וזו היא ודאי קדושת המחשבה בפרישותה מכל דברי העולם ודבקותה לעולם למעלה, על ידי כוונתו במדות העליונות, והיינו קדושה דמאריה, אז ילבישוהו נשמה דאצילות כמפורש, באופן שבזה יהיה קדוש בעולם הבא כדפי'.

145

קמ״וודקדק באומרו מלבישין ליה, ולא אמר יהבין ליה נשמתא וכו', במה שפי' לעיל בפרק ב מקדושה, שבענין הקדושה ב' בחינות, הא' הוא הלבוש הנעשה לנשמה מהמשכת הקדושה עליו, והב' הוא פרישות, כמו שהארכתי שם, ולכך אמר מלבישין. וכיוצא בזה מצאתי בזוהר (פ' חיי שרה דף קכה ריש ע"ב) זה לשונו ובגין כך אתי בר נש לאתדכאה מסייעין ליה מלעילא, וסיועא דמאריה סחרא ליה ואסתמר ואקרי קדוש, עד כאן לשונו. וממה שאמר סחרא ליה, נראה לפרש כי הוא כמו לבוש שיקיף האדם מכל סביביו.

146

קמ״זוכן מבואר גם כן ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רמה ע"ב) זה לשונו ואמר בכוס שצריך הדחה מבחוץ ושטיפה מבפנים, ורזא דמלה וטהרו וקדשו (ויקרא טז, יט), טהרה מבפנים וקדושה מבחוץ. ומה כוס לאו טהרתיה וקדושתיה מלגו ומלבר בלא מיא, אוף הכי נשמתא לאו טהרתה וקדושתה בלא אורייתא, ובגין דא אמר רבן גמליאל מי שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש, בגין דלאו איהו מאילנא דחיי אלא מעץ הדעת טוב ורע, עד כאן לשונו. הרי מבואר היות קדושה מבחוץ. ואגב למדנו שקניית האדם טהרה וקדושה הכל הוא על ידי עסק התורה, וכן ביארו בפרשת קדושים (דף פ ע"ב).

147

קמ״חונמצינו למדים, שלהתדבק האדם בקדושה הוא שישתדל לזכות נפש רוח ונשמה, שהם נקנים על ידי מעשה המצות, ודבור תורה, וטהרת המחשבות וכוונת התורה והמצוה.

148

קמ״טוברעיא מהימנא (דף רכט ע"א) פירש שגם אלו הנזכרים הם ג' שמות אהי"ה ידו"ד אדנ"י שעולים יב"ק, ואלו הג' שמות הם שורש לנשמה רוח ונפש, אם בסוד האצילות, אם למטה בכסא חיה ואופן, דהיינו אהי"ה שהוא אימא עילאה מקננא בכורסייא בתלת ספירן עילאין, ידו"ד מקננא במטטרו"ן בשית ספירן, אדנ"י שכינתא מקננא באופן, עיין בתיקונים (דף כג ע"א).

149

ק״נועל דרך זה ביארו בזוהר (פ' וירא דף צט ע"א) שלהמשיך אדם קדושה עליו הוא על ידי ג' דברים אלו הנזכרים, מחשבה דבור מעשה, זה לשונו רבי אבא פתח (תהלים כד, ג) מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, תא חזי כל בני עלמא לא חמאן על מה קאי עלמא, ויומין אזלין וסלקין וקיימי קמי קודשא בריך הוא, כל אינון יומין דבני נשא קיימי בהאי עלמא, דהא כלהו אתבריאו, וכלהו קיימי לעילא, ומנלן דאתבריאו, דכתיב (תהלים קלט, טז) ימים יוצרו. וכד מטאן יומין לאסתלקא מהאי עלמא כלהו קריבן קמי מלכא עילאה, הדא הוא דכתיב (בראשית מז, כט) ויקרבו ימי ישראל למות, בגין דכד בר נש איהו בהאי עלמא לא אשגח ולא אסתכל על מה קאים, אלא כל יומא ויומא חשיב כאלו הוא אזיל בריקניא, דהא כד נשמתא נפקת מהאי עלמא לא ידעת לאן אורחא סלקן לה, דהא ארחא לסלקא לעילא לאתר דנהירו דנשמתין עילאין נהרין לא אתייהיב לכלהו נשמתין, דהא כגוונא דאיהו אמשיך עליה בהאי עלמא הכי אתמשכת בתר דנפיק מניה, תא חזי אי בר נש אתמשך בתר קודשא בריך הוא, ותיאובתא דיליה אבתריה בהאי עלמא, לבתר כד נפיק מניה איהו אתמשיך אבתריה ויהבין ליה אורח לאסתלקא לעילא בתר ההוא משיכו דאתמשיך ברעותא כל יומא בהאי עלמא.

150

קנ״אאמר רבי אבא יומא חד אערענא בחד מתא דהוו מבני קדם, ואמרו לי מההיא חכמתא דהוו ידעי מיומי קדמאי, והוו אשכחן ספרין דחכמתא דילהון וקריבו לי חד ספרא, והוה כתיב ביה דהא רעותא דבר נש איכוון ליה בהאי עלמא הכי אמשיך עליה רוחא מלעילא כגוונא דההוא רעותא דאתדבק ביה, אי רעותיה איכוון במלה עילאה קדישא, איהו אמשיך עליה לההיא מלה מלעילא לתתא לגביה, ואי רעותיה לאתדבקא בסטרא אחרא ויכוון ביה, איהו אמשיך לההיא מלה מלעילא לתתא לגביה, והוו אמרי דעקרא דמלתא תליא במלין ובעובדא וברעותא לאתדבקא, ובדא אתמשך מלעילא לתתא ההוא סטרא דאתדבק ביה, ואשכחנא ביה כל אינון עובדין ופולחנין דככביא ומזלי ומלין דאצטריכו לון, והיאך רעותא לאתכוונא בהו בגין לאמשכא לון לגבייהו. כגוונא דא כל אינון רוחין ושדין דסטרא דמסאבא כל אינון דבעאן לאתדבקא בסטרא דמסאבא. כגוונא דא מאן דבעי לאתדבקא לעילא ברוחא קודשא, דהא בעובדא ובמלין וברעותא דליבא לכוונא בההיא מלה תליא מלתא, לאמשכא ליה לגביה מעילא לתתא ולאתדבקא בההיא מלה. והוו אמרי, כמה דבר נש אתמשך מהאי עלמא הכי נמי משכין ליה כד נפיק מהאי עלמא, ובמה דאתדבק בהאי עלמא ואתמשך אבתריה הכי אתדבק בההוא עלמא, אי בקודשא בקודשא, ואי במסאבא במסאבא. אי בקודשא, משכין לה לגביה ההוא סטר ואתדבק בה לעילא ואתעביד ממנא שמשא לשמשא קמי קודשא בריך הוא בין אינון שאר מלאכין, כמה דהכי אתדבק לעילא, וקאים בין אינון קדישין, דכתיב (זכריה ג, ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. הכי נמי כגוונא דא אי במסאבא, משכין לה לגביה ההוא סטר, ואתעביד כחד מנייהו לאתדבקא בהו, ואינון איקרון נזקי בני נשא, ובההיא שעתא דנפקי מהאי עלמא נטלין ליה וסאבין ליה בגיהנם בההוא אתר דדייני לון לבני מסאבא דסאיבו גרמייהו ורוחייהו, ולבתר אתדבקא בהו ואיהו נזקא חד מאינון נזקי דעלמא. אמינא לון בני קריבא דא למלין דאורייתא וכו'. וסיום הענין בגיני כך בעי ליה לבר נש לאתמשכא בתר קודשא בריך הוא ולאתדבקא ביה תדיר, דכתיב (דברים י, כ) ובו תדבק, עד כאן לשונו.

151

קנ״בהרי מבואר כי הדבקות נקנה על ידי מעשה ודבור ומחשבה, והטעם כדפי' כי אלו מדרגות עליית הסולם, וכן פירשו בזוהר (פ' בשלח דף נה ע"ב) בביאור פסוק (משלי כז, י) רעך ורע אביך אל תעזוב שפיר' שם שהוא הקדוש ברוך הוא, מדוקדק בדבריו שהדבקות בו יתברך על ידי אלו הנזכרים, והעושה אלו אינו עוזב אותו, והמאמר נעתיק אותו לקמן בעזרת ה'.

152

קנ״גועל ג' דברים אלו אמרה תורה (דברים ל, יד) כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, בפיך הרי דבור, ובלבבך מחשבה, לעשותו הרי מעשה. ועל ג' אלו נאמר (בראשית כח, יב) והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה וגו'.

153

קנ״דואגב מבואר במאמר במעלת הדבקות בקדושה, כמה הוא, וכמה אדם חייב לרדוף אחריו, כמו שאמרנו כי באופן שהוא מתדבק בעולם הזה כן יתדבק בעולם הבא.

154

קנ״הובזה נכלל הפרק הזה:

155

קנ״ופרק זה יהיה בביאור מאמר שהעתקנו לעיל, לא תטמאו בהם ונטמתם בם (ויקרא יא, מג), אדם מטמא עצמו מעט וכו' (יומא דף לט ע"א). ומן הראוי היה לבאר מאמר זה בתחלה, שכן סדורו במאמר בגמ', אלא שהוכרחנו מפני קשר הדרוש שהיינו בו בענין הקדושה שכולו ענין אחד, וגם המאמר הזה רובו מבואר במה שפי' לעיל בג' חלוקות - הרבה, למעלה, בהעולם הבא, כי על דרך זה גם כן הוא לענין הטומאה, ועם כל זה ראינו לבאר בו איזה דבר יותר, כי אין מדרש בלא חידוש, והוא נוגע גם כן לדרוש שלנו, כי בידיעת אדם כיצד יפרוש מן הטומאה יתקדש בה. וכן תורתינו הקדושה בפרשת שמיני אחר שהזכירה טומאת המאכלים, אמר (ויקרא יא, מד) והתקדשתם, וכן בפרשת קדושים בענין העריות.

156

קנ״זעם היות שנראה כי הנגדיי של טומאה הוא טהרה, כדפי' לעיל במלת טהרה, התורה פירשה לנו שגם כן קדושה הוא נגדיי לטומאה. ופירשו טעם הענין רבותינו ז"ל במכילתא בפסוק (שמות יט, ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אמר זה לשונו וגוי קדוש, קראם גוי קדוש, שנאמר (שמ"ב ז, כג) ומי כעמך ישראל גוי אחד, וגוי קדוש, קדושים ומקודשין, פרושים מאומות העולם, עד כאן לשונו. הרי שפירש מלת קדושה שהוא הפרישות מאומות העולם שהוא הטומאה. וכיון שכן, ראינו לבאר כל מה שנמצא בדברי הרשב"י ע"ה המדבר בענין פרישות הטומאה, הנוגע במאמר זה, כדי שיתקדש האדם.

157

קנ״חאמר אדם מטמא עצמו מעט, מטמאין אותו הרבה, לפי הדרך שפי' לעיל מבואר שפי' אדם מטמא עצמו בעבירה אחת מטמאין אותו הרבה, כי עבירה גוררת עבירה.

158

קנ״טואפשר לומר גם כן, כי הכוונה מטמאין אותו הרבה, על דרך מה שאמרו (שבת דף קד ע"א) בא ליטמא פותחין לו, שיש לו פתחים הרבה שיטמא בהם. ועל דרך זה אמר בזוהר (פ' וישלח דף קסט ע"ב) ומאן דאתי לאסתאבא איהו משיך עליה ההוא רוח מסאבא ואתדבק בהדיה, וכמה אינון דזמינין לסאבא ליה, ומסאבין ליה ואיהו מסאב, וסאבין ליה בהאי עלמא ובההוא עלמא, עד כאן לשונו. הרי שאמר כמה אינון דזמינין וכו'. והטעם כדפי' בפרשת ויחי (דף רכח ע"א), שהקליפות הם נקראים לא"א מזומנים לשרות באדם בחנם, והיינו מטמאין הרבה, שכל אחד רוצה לזכות בו ואומר זה שלי הוא.

159

ק״סואפשר לפרש באומרו אדם מטמא עצמו מעט, שהכוונה היא כי יש טומאות שלא נזכרו בתורה, והוא קבלה לרשב"י ע"ה שאדם מטמא עצמו בהם, בזוהר (פ' בראשית שלהי דף גן) פירש הרשב"י ע"ה שהישן בלילה רוח הטומאה שורה על ידיו, ובהקיצו אין ראוי שיגע בהם במלבושיו ולא בשום מקום עד שיטול ידיו, זה לשונו ותא חזי, כל בני עלמא בשעתא דניימי על ערסייהו בליליא, וליליא פריש גדפאה על כל בני עלמא, טעמי טעמא דמותא, ומגו דטעמי טעמא דמותא האי רוחא מסאבא שריא על עלמא וסאיב על עלמא בגו קפטירא דיליה, ושריא על ידוי ואסתאב, וכד אתער ואתהדר ליה נשמתיה, בכל מה דיקרב בידוי כלהו מסאבי, בגין דשריא עלייהו רוח מסאבא, ועל דא לא יסב בר נש מנוי לאלבשא ממאן דלא נטיל ידוי, דהא אמשיך עליה ההוא רוח מסאבא ואסתאב, ואית ליה רשו להאי רוח מסאב לשריא בכל אתר דאשכח רשימו מסטריה. ועל דא לא יטול ידוי בר נש ממאן דלא נטיל ידוי, בגין דאמשיך עליה ההוא רוח מסאבא וקביל ליה האי דנטל מיא מניה, ואית ליה רשו לשריא עלוי דבר נש. בגין כך בעי בר נש לאסתמרא בכל סטרוי מסטרא דהאי חויא בישא דלא ישלוט עלוי, עד כאן לשונו.

160

קס״אועל דרך זה גם כן מה שפי' במקום אחר שבהקיצו משנתו שלא ילך ד' אמות עד שיטול, ואם הלך ד' אמות ורוח הטומאה בידיו הוא כעובד ע"א, ועל זה נאמר (איוב יב, ו) לאשר הביא אלוה בידו.

161

קס״בוכיוצא באלה שיתבארו, הם טומאות מועטות שאדם דש אותם בעקביו, ואם מטמא עצמו באלו יטמאו אותו הרבה בטומאות כיוצא בהם, ומאלו יבא לטומאות חמורות.

162

קס״גובזוהר (פ' מקץ דף קצח ע"ב) מנה ענין נטילת ידים בבקר מענין עונות שאדם דש בעקביו, על פסוק (תהלים מט, ו) למה אירא בימי רע, ואמר שם שהקליפה יש לה ימים שהם נקראים ימי רע, ועל זה אמר דוד למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני, זה לשונו מאן אינון ימי רע, אלין אינון יומין דאינון אזדמנן בההוא רע, ומאן אינון, דא הוא יצר הרע דאיהו אקרי רע, ואית ליה יומין ידיען דאתיהיב ליה רשו בעלמא לסאבא לכל אינון דמסאבי ארחייהו, דמאן דאתי לאסתאבא מסאבין ליה, ואלין אקרון ימי רע, ואלין ממנן על אינון חובין דדשין בהו בני נשא בעקבייהו. תא חזי, כל אינון דמסאבי ארחייהו, כמה חבילי טהירין אזדמנן לגבייהו ומסאבי להו, בארחא דבעי בר נש למהך, בההוא ארחא מדברין ליה ממש. אתי נש לאתדכאה, כמה אינון דמסייעין ליה. הא תנינן דכד בר נש קם בצפרא בעי לאסחאה ידוי מגו נטלא דמיא, דאיהו מנא ליטול מניה מיא מגו מאן דאסחי ידוי בקדמיתא, כמה דאוקמוה. ותא חזי בגין נטלא דא אוקימנא מלה, ותו דבעי בר נש לנטלא ידא ימינא בשמאלא, בגין לשלטאה ימינא על שמאלא, ואסתחי ימינא מן שמאלא, ובגין כך איהו נטילא, ועל דא מאן דנטיל ידוי יטול ימינא בשמאלא לאשלטא ימינא על שמאלא, בגין דלא יהיב דוכתא ליצר הרע לשלטאה כלל, והא אוקימנא, עד כאן לשונו. הרי שכל אלו דקדוקי מצוה המסייעין ליטהר האדם, ואם דש אותם בעקביו מטמאין אותו כנזכר בפי'.

163

קס״דוכיוצא בזה אמרו בזוהר (פ' אחרי מות דף עז ע"א) זה לשונו מלין אלין גלי שלמה מלכא בספרא דאשמדאי מלכא, ואשכחנא ביה אלף וארבע מאה וחמשין זיני מסאבותא דמסתאבי בהו בני נשא, דגלי דא אשמדאי לשלמה מלכא, עד כאן לשונו.

164

קס״הובכלל הטומאות צריך ליזהר במה שאמרו בגמרא (הוריות דף יג ע"ב) העובר בין ב' נשים, בין ב' גמלים, וכל אותם הדברים המשכחים את הלמוד, שנעתיק לקמן בעזרת ה', כולם הם טומאות מועטות שלא נזכרו בתורה, שאדם דש בעקביו. ובכלל זה מה שאמרו בגמרא (מכות דף טז ע"ב) שהמשהא נקביו עובר משום (ויקרא יא, מג) בל תשקצו את נפשותיכם, וכן האי מאן דשתי בקרנא דאומנא, ואלו הם טומאות מועטות שאדם דש בעקביו. וכן כמה דברים שפירשו המפרשים ז"ל שהעושה אותם צריך ליטול ידיו, כענין הנוטל צפרניו, והחולץ מנעליו, והנוגע ברגליו, והחופף ראשו, וכיוצא הרבה שהעתיק מהרי"ק נר"ו בספר בית יוסף (טור או"ח סי' ד).

165

קס״ולמטה מטמאין אותו מלמעלה, כבר פי' בענין הקדושה, ולאותו הדרך מטמאין אותו למעלה, שבעלות נשמתו למעלה בכל לילה בדילין ממנו ומכריזין עליו שהוא טמא.

166

קס״זועוד כמו שהעתקנו בשער היראה פרק ט, שכמה מלאכים מקללין אותו ואומרים אסתלקו מסחרניה דפלניא, דהא סהדותא באנפוי, ורוחא מסאבא שריא עלוי (פ' אחרי דף עו ע"א).

167

קס״חאבל יש עוד בזה בחינות נמצאו בדברי הרשב"י ראוי להעתיקם הנה. למטה, אפשר לפרש שפירושו שמטמא עצמו בכחות נעמה המתפשטים למטה בבני אדם, והם נדמים להם כדמות נשים יפות ומוציאים מהם זרע לבטלה, כמבואר בזוהר (פ' בראשית דף נה ע"א) עיין שם, זה לשונו אמר רבי שמעון ווי לון לבני נשא, אינון דלא ידעין ולא משגיחין ולא מסתכלין, וכלהו אטימין, דלא ידעין כמה מלייא עלמא מבריין משניין דלא אתחזון וממלין סתימין, דאלמלא אתיהיב רשו לעינא למחזי יתמהון בני נשא היך יכלין לאתקיימא בעלמא, תא חזי האי נעמה אימא דשדין הות וכו' עיין שם. ומלת למטה צודק על דרך זה יותר ממה שפי', מפני שאלו הכחות הם למטה מהרקיע, וכל האויר מלא מהם כמבואר, ועוד שמתפשטים למטה בבני אדם.

168

קס״טוביאר שם הרשב"י לעיל מזה, שאלו הכחות אינם מתדבקים אלא במי שהוא ממינם, זה לשונו תא חזי, כל בר נש דאזיל לסטר שמאלא וסאיב ארחוי, כל רוחי מסאבי משיך על גרמיה, ורוח מסאב אתדבק ביה ולא אעדי מניה, ואתדבקותא דיליה דההוא רוח מסאבא בהאי בר נש ולא באחרא, ובגין כך אתדבקותא דילהון לאו איהו אלא באינון דמתדבקין בהו. זכאין אינון צדיקיא דאזלי באורח מישר ואינון זכאי קשוט, ובניהון זכאין בעלמא, ועלייהו כתיב (משלי ב, כא) כי ישרים ישכנו ארץ, עד כאן לשונו.

169

ק״עוכן אמר גם כן בזוהר (פ' וישלח דף קסט ע"ב) כי כשאדם הולך בדרך ישר אינם מזדמנים לו כוחות אלו, ועליו נאמר (תהלים צא, י) לא תאונה אליך רעה, שהיא לילית, ונגע לא יקרב באהלך, ונגע הם נגעי בני אדם.

170

קע״אמטמאין אותו למעלה, אפשר לפרשו במה שפי' בזוהר (פ' מצורע דף נד ע"א) זה לשונו מהו כל ימי זוב טומאתה (ויקרא טו, כה), אלא חייביא מסאבין בחוביהון לגרמיהון. על דרך זה במה שאמר בזוהר (פ' בראשית דף נד ע"א) שאם חטא ושרתה עליו רוח הטומאה אם מוליד בן קודם שישוב בתשובה אותו הבן נמשך בו כח הטומאה, זה לשונו ותא חזי בשעתא דבר נש אזיל באורח קשוט ואמשיך עליה רוחא קדישא עילאה ואתדבק ביה, ברא דיוליד מניה לעלמא הוא משיך עליה קדושה עילאה, ויהא קדישא בקדושה דמאריה, כמא דכתיב (ויקרא כ, ז) והתקדשתם והייתם קדושים וגומר. וכד איהו אזיל בסטר שמאלא ואמשיך עליה רוח מסאבא ואתדבק ביה, ברא דיפוק מניה לעלמא הוא אמשיך עליה רוח מסאבו, ויסתאב במסאבו דההוא סטרא, ועל דא כתיב (קהלת ג, כא) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה וגו', עד כאן לשונו לעניננו. והעיד מורי ע"ה על בחור אחד ישראל שהמיר דתו לדת הישמעאלים, ואַחַר המיר דתו לדת אחר, והעידו לו כי ב' העבירות ההם היו באביו.

171

קע״בונחזור לעניננו, כי על דרך זה אפשר לפרש מקדשין אותו למעלה, כדי שימשוך נשמה קדושה לבנו, וזה נכלל בכל מה שפי' לעיל בענין מקדשין אותו למעלה.

172

קע״גוהנה לפי הדרך שפי' לעיל בענין מקדש עצמו למטה שהוא קדושת הה' חושים, היה צריך שנאריך פה בענין טומאת החושים, אם טמא אותם כמה הוא הפגם והטומאה המגיע לו, אבל מפני שאנו צריכים לפרש לקמן קדושת הה' חושים כל אחד בפני עצמו, נבאר גם כן בענין הטומאה אגב.

173

קע״דבעולם הזה מטמאין אותו לעולם הבא, לפי הדרך שפי' לעיל בעולם הזה, שהוא קדושת המחשבה, גם כן לענין הטומאה הוא טומאת המחשבה בכל ענייני העולם הזה, ועונשו חמור שמטמאין אותו לעולם הבא.

174

קע״הוהטעם, כי האברים לא יפעלו כי אם בהשתתף המחשבה אם לקדושה אם להפך, ובקדושה כבר ביארנו, ולענין הטומאה יש בה בחינות, כי אינו דומה החוטא חטא במקרה לחושב בתחבולות כיצד יעשה העבירה, כי כמו שבקדושה מחשבה טובה למצוה עושה תיקון למעלה, כן מחשבת העבירה פוגמת בעולם המחשבה ופוטר עצמו משם, והיינו כשיצא מחשבתו לפועל אז נדון אפילו על המחשבה, ובזה יתישבו הפסוקים ומאמרים מרבותינו ז"ל, שהרי אמרו ז"ל (קדושין דף מ ע"א) מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, שנאמר (תהלים סו, יח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה', ומצינו שאמר דוד המלך ע"ה במקום אחר (שם לו, ה) און יחשוב על משכבו יתיצב על דרך לא טוב וגו', הרי שחושבין המחשבה רעה, אבל בתנאי שפירשנו - כשיצא המחשבה רעה לפועל, דהיינו יתיצב על דרך לא טוב.

175

קע״ווכן אמרו במדרש (ילקוט ישעיה רמז שצה) בפסוק (ישעיה ג, י) אמרו צדיק כי טוב וגו' זה לשונו מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, שנאמר (מלאכי ג, טז) אז נדברו יראי ה' וגו', מאי ולחושבי שמו, אמר רבי יוסי אפילו חשב לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, שנאמר (תהלים סו, יח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה', ואלא מהו הנני מביא על העם הזה פרי מחשבותם (ע' ירמיה ו, יט), מחשבה שעושה פירות הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, שאינה עושה פירות אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. ולמען תפוש את בית ישראל בלבם (יחזקאל יד, ה), בעבודה זרה כתיב, עד כאן לשונו.

176

קע״זועל דרך שפירשנו, אפשר שיקרא מחשבה שעושה פירות דהיינו או שיצא לפועל או שלא יצא לפועל, כגון חשב לגנוב וגנב או לא גנב.

177

קע״חואפשר לומר מחשבה שעושה פירות, כמו שאמרו ז"ל (ע"ז דף כ ע"ב) ונשמרת מכל דבר רע (דברים כג, י) שלא יהרהר ביום ויבא לידי טומאה בלילה, הרי המחשבה שיצא פרי רע ממנה שהוא טומאת הקרי שהוליד שד או מזיק בעולם, כי הבנים שאדם מוליד יקראו פריו כנודע. וכשהיא מחשבה שלא באה לידי טומאה, היא מחשבה שאינה עושה פירות.

178

קע״טוהיינו, כשהאריך בהרהור ההוא הרבה והביא עצמו לידי הרהור, כמו שאמרו במסכת נדה (דף יג ע"ב) המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים ה, ה) לא יגורך רע, שאז ודאי הוא בא לידי טומאה ומוציא זרע לבטלה שנקרא רע, כדפי' בזוהר (פ' שלח דף קנח ע"א). אבל אם בא לו הרהור ודחה אותו מלבו, הרי לא עשה פרי, ואינו נחשב לו לעון הרהור, שהרי אמרו ז"ל (ב"ב דף קסד ע"ב) ג' דברים אין אדם ניצול בכל יום ואחד מהם הרהורי עבירה. ועל הרהור כזה שעושה פרי, הוא מה שאמרו במאמר שאם מטמא עצמו בעולם הזה מטמאין אותו לעולם הבא. וכיצד מדוקדק בפי' זה מלת עולם הזה, כי העולם הזה נתקלקל בסבת חטא אדם הראשון, וידעו כי ערומים הם (בראשית ג, ז), והכירו מה ענין ערוה, מה שלא שהיה קודם לכן. נמצא שאם מקדש מחשבתו שלא לחשוב בנשים מקדשין אותו, וכן בהפכו, כאמור.

179

ק״פוכן אמרו רבותינו ז"ל במדרש (ויק"ר פ' קדושים כד, ו) שכל קדושה היא קדושה מערוה, זה לשונם למה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים, ללמדך שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, וכל מי שגודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי מייתי לה מן השונמית, הדא הוא דכתיב (מל"ב ד, ט) ותאמר אל אשה הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא, הוא קדוש ואין משרתו קדוש, מלמד שלא הביט בה מימיו. רבנין אמרין שלא ראתה וכו'. אמתיה דרבי שמואל בר רב יצחק אמרה, אנא הוינא ממשמשא במנוי דמרי, ולא מן יומוי חמית מלה בישא על מנוי דמרי, עד כאן לשונו.

180

קפ״אואחר שמצינו כל בחינות אלו בענין ערות האשה שנקראת קדושה, גם כן קדושת המחשבה יקרא סתם קדושה, שהיא כוללת הכל, שאף על פי שיראה אדם אשה אם לא יתור במחשבת לבו עליה לא הזיקה לו הראיה, והראיה על זה שהרי רבי יהודה בר אלעאי היה מרקד עם הכלה ודומה לו כקורה (ע' כתובות דף יז ע"א), וכן רבי פלוני שהיה דומה לו כקאקי חוורי (ברכות דף כ ע"א), וכל זה מפני פרישות מחשבותם מענייני העולם הזה ודבקותם לעולם בשם יתברך.

181

קפ״בוכן אם מטמא מחשבתו בענייני ערוה ודאי מטמאין אותו לעולם הבא, שנעקר משם, כמו שהאריכו בזוהר בתוספתא (פ' ויצא דף קנד ע"ב), אמר שם שקול אחד מתעורר מהשכינה בכל יום בגן עדן, קרי בחיל ואמר, מאן מנכון די עאל ונפק ואתתקיף באילנא דחיי, מטא בענפוי אחיד בשרשוי, אכיל מאיביה מתיק מדובשא, יהיב מיין לנפשא, אסוותא לגרמיה, אסתמר מהרהורא בישא, מהרהורא דמשקר באילנא דחיי, מסאיב נהרא ונחלא מקורא דישראל, דיהיב מותא לנפשא ותבירו לגרמיה, לית ליה קיומא כלל. הרהורא דמסאיב ההוא מקורא דיליה, בגין דההוא הרהורא סלקא ואחלף נפשא חלף נפשא, אילנא דחיי אסתלק ואילנא דמותא אתתקף ביה, נפשא מתמן משיך, ווי ליה דאתעקר בההוא הרהורא מגו אילנא דחיי ואתדבק באילנא דמותא, ענפין לית ביה, לא חמת טבא לעלמין, יבשא איהו בלא לחותא כלל, אנביה מריר כלענה, עליה אתמר (ירמיה יז, ו) והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב וגו', בגין דהרהורא טבא סליק לעילא אחיד באילנא דחיי, אתקיף בענפוי אכיל מאינביה, כל קדושין וכל ברכאן נפקין מניה, אחסין חיין לנפשיה ואסוותא לגרמיה, עליה אתמר (שם יז, ח) והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חום וגו'. כל מלין דעלמא אזלין בתר מחשבה והרהורא, ועל דא (ויקרא כ, ז) והתקדשתם והייתם קדושים, בגין דכל קדושין דעלמא אפיק ומשיך בהרהורא טבא, עד כאן לשונו. וסיום דברי המאמר ועל דא בצלותא אצטריך רעותא והרהורא לכוונא, וכן בכל אינון פולחנין דקודשא בריך הוא הרהורא ומחשבה עביד עובדא ומשיך משיכו בכל מה דאצטריך, עד כאן לשונו.

182

קפ״גהרי במאמר זה מבואר כוונתינו בבירור, אם לקדושת המחשבה שמה שאמר והתקדשתם וגו' הוא בקדושת המחשבה, וכן בהרהור רע שעוקר עצמו מעץ החיים שהוא באצילות. ויש בהרהור ב' בחינות, כמו שביאר במאמר, הא' הרהור סתם המביא לידי טומאה, כמו שאמרו ז"ל שלא יהרהר ביום ויבא לידי טומאה בלילה, והיינו מה שאמר אסתמר מהרהורא בישא, מהרהורא דמשקר באילנא דחיי, מסאיב נהרא ונחלא מקורא דישראל, והיינו פגם אות ברית שהוא נקרא נהר ונחל מקור ישראל, שהוא מקור המשכת הנשמות של ישראל, ויציאת הטפה ההיא שהיה ראוי שיצא ממנה נשמה בקדושה יצאה לבטלה על ידי לילית כדפי' לעיל, והוא פגם גדול באות ברית. והב' הרהור באשה אחרת בשעת התשמיש, שהוא נקרא בני תמורה כדפי' ז"ל (נדרים דף כ ע"ב, טור או"ח סי' רמ).

183

קפ״דוהנה ממה שאמר בגין דהרהורא טבא סליק לעילא אחיד באילנא דחיי וכו', כל מלין דעלמא אזלין בתר מחשבה והרהורא. נוציא מכאן חלוקה ג', שכל הרהור רע לעשות עבירה פוגם, בשכמו שהרהור מצוה עושה תיקון לנפש כמו שאמרו דהרהורא טבא בכל פרטי מצוה סליק לעילא אחיד באילנא דחיי וכו', כן בהפכו אחיד באילנא דמותא. והיינו מה שפי' לעיל בפירוש הראשון שאמר בעל המאמר מטמא עצמו בעולם הזה, הכוונה על טומאת המחשבה בכל ענייני העולם הזה, ולכך מטמאין אותו לעולם הבא, מפני שנעקר מהקדושה.

184

קפ״הועל בעלי הכת הזו רחמנא ליצלן מהם, אמר בזוהר (פ' ויקרא דף כה ע"א) שהם מזיקי עלמא, אחר שדבר במעלת הקונה נפש רוח ונשמה אמר ז"ל זכאה חולקיה מאן דירית ירותא דא עילאה, ווי לאינון רשיעיא דנפשאן דילהון לא זכאין בעלמא דא, כל שכן בעלמא דאתי, עלייהו כתיב (שמ"א כה, כט) ואת נפשך אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, דאזלן ושאטן בעלמא ולא אשכחן אתר לאתקשרא ביה ואסתאבן בגו סטרא דמסאבותא, וכרוזא קרי ואמר (ויקרא ה, טו) נפש כי תמעול מעל בה' מקדש ה' טמא, דהא בקדושה לא עייל ולא אתכליל, ואינון מזיקי עלמא, בגין דמתדבקן בהו ומסתאבן, עד כאן לשונו. הרי מבואר במאמר הזה איך מטמאין אותו לעולם הבא באר היטב, שהם נקראים מזיקי עלמא.

185

קפ״וובזוהר (פ' אחרי מות דף ע ע"א) הקשו על זה שאמר שם רבי יהודה נפשות הרשעים הם המזיקים, ואמר אמר רבי יוסי, אי הכי טב להו לחייביא דאתעבדין מזיקין בעלמא, אן הוא עונשא דגיהנם, אן הוא בישא דזמינא להו בההוא עלמא. אמר רבי חייא הכי תנינן והא אוקימנא מלי, נפשתא דרשיעיא בשעתא דנפקין מעלמא כמה גרדיני נמוסין מזדמנין לקבלא להו לאעלאה להו לגיהנם, ואעלין להו בתלת דינין בכל יומא דגיהנם, לבתר מזדווגי בהו ואזלין ושאטין בעלמא, ומטען להו לרשיעיא דאינון דקא אסתים תשובה מקמייהו, לבתר תייבין להו לגיהנם ואסתאבין תמן, וכך בכל יומא, לבתר דאזלין בהו ושאטין בהו בעלמא מהדרין לקברייהו, ותמן תולעתא דגופא מנקרי בשרא, ומתאבלן עליה, עד כאן לשונו.

186

קפ״זוכן מבואר גם כן בסוף המאמר שהעתקנו מפרשת וירא (דף צט ע"א), בסוף פרק ד, שאמר כמה דבר נש אתמשך מהאי עלמא הכי נמי משכין ליה כד נפיק מהאי עלמא, אי בקדושה וכו', אי במסאבא משכין ליה לגביה ההוא סטר ואתעביד כחד מנייהו לאתדבקא בהו, ואינון אקרון נזקי בני נשא וכו', והוא מה שאמרו ז"ל (זוהר פ' אחרי מות דף ע ע"א, ע' פ' משפטים דף קיח ע"א) נפשותם של רשעים הם הם המזיקין. ובימינו ראינו הענין כמה פעמים פה צפת גליל העליון, ויש כמה עידי ראיה על הענין.

187

קפ״חולכן אשרי המקדש נפשו וגופו בעולם הזה כדי שיתדבק נפשו בקדושים העליונים לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. ובזה נכלל הפרק הזה.

188

קפ״טואחר שביארנו בכללות הקדושה, נבא לבאר פרטי הקדושה הראויים לכל אבר ואבר, כפי הנמצא בדברי רבותינו ז"ל ובדברי הרשב"י ע"ה.

189

ק״צמפני שקדם עסקינו בפרק הקודם בענין קדושת המחשבה, ושהיא העיקר בעבודה האלהית להתדבק האדם בקונו ולמשוך עליו קדושה, כמאמר הרשב"י ע"ה שהעתקנו דכל קדושין משיך בהרהורא טבא, ועל דרך זה הוא מה שאמרו ז"ל (ברכות דף יג ע"א) מצות צריכות כוונה, וכן פסקו רוב הפוסקים, נמצא שאם עשה מצוה אחת או עסק בתורה בלא כוונה כאלו לא עשה דבר, וצריך לחזור ולעשות. וכמה משניות מוכיחים על זה (ברכות פ"ב מ"א) היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא, אם כיון לבו יצא. וכן בתפלתו, חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת כדי שיכוונו לבם למקום (ברכות פ"ה מ"א). וכן טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל (חגיגה פ"ב מ"ו). ועוד אמרו רבותינו ז"ל (ע' ברכות דף לד ע"ב, טור או"ח סי' קא) אם לא כוון באבות חוזר לראש וכו'. וכל אלו הם הלכות פסוקות, נמצא כי תיקון האדם מחשבתו הוא על ידי הכוונה, לכן ראינו לבאר בפרק זה דרך התקדש האדם מחשבותיו והרהורי לבו.

190

קצ״אכלי המחשבה נודע שהם ב', המוח והלב, ובהם תלויים האהבה והיראה, כמו שהעתקנו דברי הרשב"י ע"ה בשער האהבה בפרק ב, שעל אלו נאמר (דברים כט, כח) הנסתרות לה' אלהינו, וכמו שביאר גם כן בזוהר (פ' נשא דף קכג ע"ב) הנסתרות יראה ואהבה, דאינון במוחא ולבא, בחללא דגופא וברישא. והנגלות, התורה והמצות דאינון בגופא וברישא לבר. ורזא דמלה הכי הוא ודאי, אי בר נש דחיל לקודשא בריך הוא או רחים ליה, ודאי לא ידע בר נש אחרא, בגין דאיהו מלה דלא אתגליא אלא בינו לבין קונו, אבל בר נש דמתעסק באורייתא ואזיל בפקודין דעשה אתגליא לכל בר נש, בגין דקודשא בריך הוא עבד ליה פומא באתגליא לאתעסקא באורייתא ועיינין לאסתכלא ואודנין למשמע בה, ועבד קודשא בריך הוא בבר נש ידין ורגלין למעבד בהון פקודין דעשה, עד כאן לשונו. וביאר שם לעיל מזה כי יראה ואהבה הם י"ה, ועליהם הנסתרות לידו"ד אלהינו שהם אבא ואימא, הנגלות הם ו"ה שהם בן ובת התורה והמצוה, והם נגלות מפני שהם נראים לבני אדם באיברים הנגלים כמבואר במאמר.

191

קצ״בובמציאות הענין באצילות העליון כן הוא, כמו שנתבאר בהקדמת התיקונים (דף יז ע"א) בדברי אליהו ז"ל, אמר שמציאות האיברים הנגלים הוא חסד דרועא ימינא, גבורה דרועא שמאלא, תפארת גופא, נצח והוד תרין שוקין, ויסוד סיומא דגופא אות ברית קודש, מלכות פה תורה שבעל פה קרינן ליה, מוחא חכמה איהו מחשבה מלגו, בינה לבא ובה הלב מבין, ועל אלין תרין כתיב הנסתרות לידו"ד אלהינו, עד כאן לשונו. הרי כי האברים הנגלים הם משש קצוות ולמטה והיינו ו"ה נגלות, והמוח והלב שהם נסתרות בתוך הגוף הם החכמה והבינה, והם נסתרות מתרי טעמי, האחד במציאות האברים עצמם שהם בתוך חלל הגוף, והב' הוא כי המוח הוא כלי שבו שורה המחשבה, והמחשבה היא רוחנית ונסתרת, והלב הוא כלי שבו שורה ההבנה להיות האדם מבין ויודע, שהיא פעולה נסתרת גם כן, וזה דקדק הרשב"י ע"ה באומרו מוחא חכמה, איהו מחשבה מלגו, וכן בינה לבא ובה הלב מבין, להורות על שני בחינות הנזכרות.

192

קצ״גוברעיא מהימנא (פ' פינחס דף רמז ע"ב) פירש שג' מוחות שבאדם, פי' שלשה כחות שבמוח, הם כנגד שלשה יודין שבשם יו"ד ק"א וא"ו ק"א, זה לשונו ועוד בלולה בשמן כתית (במדבר כח, ה), דא צדיק חי עלמין, דנגיד טפין קדישין דאינון פרורין כזתים ממוחא עילאה, דאינון חד עשרון לקבל י', ושני עשרונים י"י, ושלשה עשרונים, ואינון עשרון לכבש ושני עשרונים לאיל וג' עשרונים לפר, ורזא דמלתא אמרו בתעניות (ע' דף כה ע"ב) אין טפה יורדת שאין עולים כנגד טפיים, ואינון ברזא, ורמיזא דילהון לקבל תלת מוחין, חד מוח הזכרון, תנינא מוח המחשבה, תליתאה מוח הדמיון. והדמיון והזכרון סלקין מן לבא, המחשבות נחתין עלייהו ללבא ומקבלין עלייהו כמלכא, בגין דהאי איהו מחשבה דרכיב ושליט על חיוא תליתאה, ונחית עליה לגביה תרין חיון, ופתחין גדפייהו לקבלא ליה כגון חו"לם על צר"י אתעביד סגולתא, ודא כת"ר עליון על חכמ"ה ובינ"ה, עד כאן לשונו. וכן בתיקונים (דף קכו ע"א) ביארו שלשה מוחין על ג' יודין שבשם הנזכר, עיין שם. ומוכרחים אנו לומר שג' מוחין אלו הם בזעיר, כי באריך הוא מוחא חד סתימא, כמבואר באדרא.

193

קצ״דואחר שידע האדם שכל גופו ואבריו נבנו על סדר האצילות העליון כמבואר בתיקונים (דף קל ע"ב), והעתקנו לשונו בשער היראה (פ"ט), וידע שמחשבתו הוא כנגד המחשבה העליונה, יכוון להיות אברי מוחו ולבו שהם האברים המשובחים שבו שבהם תלויים החיות להיותם מוכנים לכוון ולחשוב מחשבות קדושה, ויטהר מחשבותיו כראוי, שאם מחשב במוחו ולבו מחשבות שאינם כראוי, כח החכמה והבינה מסתלקים ממנו, והטעם שכמו שהאברים הנגלים נפגמים על ידי מעשה העבירה הגשמית, כן האברים האלו הראשיים הנעלמים נפגמים על ידי מחשבה שאינה טהורה, וכיון שהוא פגום אין המלך העליון משרה שם כח חכמתו ובינתו הרוחני, וכן מוכח בזוהר (פ' מקץ דף קצו ע"א) בענין יוסף הצדיק ע"ה, שנתנו לו שכר על כל אבר ואבר שלא פגם, ואמרו בענין המחשבה, זה לשונם מחשבה דלא חשב נקרא נבון וחכם, עד כאן לשונו. ולכן תיקון המוח והלב לחשוב במחשבות קדושה, ובזה גורם שישרה במחשבת מוחו ולבו שם יו"ד ק"א וא"ו ק"א, ויכוון למקור הקדש שהוא שם בן ד' המלא ביודי"ן שעולה ע"ב, ויקדש בזה מחשבותיו.

194

קצ״הובזה מדוקדק לשון הרשב"י עליו השלום שהעתקנו בפרק הקודם שאמר, ועל דא והתקדשתם והייתם קדושים, בגין דכל קדושין דעלמא אפיק ומשיך בהרהורא טבא. וכבר ידעת מה שפירשנו לעיל בפרק ב שחכמה מקור הקדש בסוד שם הנזכר שאין קדושה פחותה מעשרה, ואשרי מי שיכוון בזה בעוסקו בתורה למשוך חסד שם הנזכר על מחשבתו, שבודאי יקדש עצמו, שהתורה היא מושכת קדושה כדפי' בפרשת קדושים שהתורה נמשכה מחכמה, ובהיותו מכוון במקור הקודש ודאי מושך קדושה, זה לשונו (זוהר דף פא ע"א) תאנא קדושה דאורייתא, קדושה דסליקת על כל קדושין, וקדושה דחכמתא עילאה סלקא על כלא, אמר ליה לאו אורייתא בלא חכמתא ולאו חכמתא בלא אורייתא וכו' עד כאן לשונו לענייננו.

195

קצ״וובתקונים (דף כה ע"ב) נראה שצריך לכוון בשם הנזכר אפילו בעסק מצוה, שם פי' הרשב"י ע"ה ענין ידו"ד שהוא י"ה דחילו ורחימו ו"ה תורה ומצוה, ואמר ו' דא אורייתא שריא בפומא וברוחא דפומא, דחכמה ובינה אינון נסתרות במוחא ולבא ברחימו ודחילו, ואורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא וכו', ה' זעירא דמות אדם, בה אשתלים ידו"ד, והיא ה' מלכותא קדישא, איהו מצוה, עשיית פקודין, דאיהי שריא ברמ"ח איברים, ותורה ומצוה עלייהו אתמר והנגלות לנו, ו"ה נגלות לנו ולבנינו עד עולם, ומצוה בלא דחילו ורחימו לא יכילת לסלקא קדם ידו"ד, דאיהי כללא דכלא, על כלא אדם יו"ד ק"א וא"ו ק"א, מחשבתא דסלקא עד אין סוף, עד כאן לשונו.

196

קצ״זוכוונת הרשב"י ע"ה לפרש שיהיה לעולם שם ידו"ד שלם, בין בעסק בתורה בין בעסק מצוה, ולכן בעסק תורה הוא ה' ושריא בפומא וברוחא דפומא, דהיינו פומא ה', רוחא דפומא ו', ופירוש הענין כי הפה היא ה' שכן בפה ה' מוצאות שעל ידם נחתך הדבור, ו' רוחא דפומא הוא קול היוצא מן הקנה דביה שירי עזקן כדפי' ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רלה ע"א-א"ב) ולכך פי' בתיקונים (דף קמה ע"ב) דקול ודבור הם ו"ה. ובדחילו ורחימו די"ה, הרי ידו"ד.

197

קצ״חוכן במצו"ה דקדק הרשב"י ע"ה בלשונו דקאמר ה' זעירא דמות אדם בה אשתלים ידו"ד. מה ענין דמות אדם הנה. וחזר ואמר איהי מצוה עשיית פקודין וכו'. אלא הענין במה שפירש הרשב"י (שם דף קלא ע"ב) כי מצוה היא שלימות ידו"ד כי מ"צ בא"ת ב"ש הוא י"ה, וידו"ד מתחלף בא"ת ב"ש מצ"פץ וכו', כמבואר שם, הרי במלת מצוה ידו"ד, והיינו כי השכינה בה מצטייר האצילות כולו, שהיא כלולה מעשר, והיינו שקראה דמות אדם. ולכך אמר איהי מצוה. ולדקדק כיצד ימצא בה ידו"ד, האריך בלשונו ואמר איהי מצוה עשיית פקודין דאיהי שריא ברמ"ח אברים, והיינו כי מציאות העשייה הוא ממנה שהוא ה', והיא שורה ברמ"ח איברים, הרי ו', כי רמ"ח אברי האדם הם מצד הזכר, וכן הם רמ"ח מצות עשה מימין כנגד רמ"ח אברים, שהזכר נוטה לימין, ולשס"ה גידין כנגד ל"ת משמאל, שהנקבה נוטה לשמאל. ומצוה בלא דחילו ורחימו לא יכילת לסלקא וכו' הרי ידו"ד, כי דחילו ורחימו הם י"ה.

198

קצ״טושם י"ה בא בחילוף א"ת ב"ש במלת מצו"ה, הטעם, כי ו"ה הם נגלות כמו שאמר הפסוק וה"נגלות, אמנם האהבה והיראה הם נסתרות במוחא ולבא, ולכך באו נסתרות בחילוף אותיות, ולכך אם אין במצוה אהבה ויראה לא נשתלמה המצוה שישרה ידו"ד ושתעלה למעלה. נמצא שבין בתורה בין במצוה צריך שישתלם ידו"ד על ידי דחילו ורחימו וכמו שפי'.

199

ר׳אחר כך צריך לכוון בסוד המחשבה שהוא יו"ד ק"א וא"ו ק"א לסלקא כלא עד אין סוף, ועל ידי השם הזה האין סוף שורה ומתפשט אורו במדות, ומפני זה קראו הרשב"י ע"ה בתיקונים (דף יז ע"א) שקיא דאילנא מלגאו, ולכך צריך לכוון בשם הזה כדי למשוך אור האין סוף יתברך במדותיו. ועיין בתיקונים כמה הפליג הרשב"י ע"ה במעלת השם הזה.

200

ר״אוזהו עיקר הכל, לתקן בתחלה המדות העליונות שהם כסאותיו יתברך, כדי להשרות עליהם אור המאציל אין סוף יתעלה יתברך, ועיקר כוון מחשבת האדם בתפלתו ותורתו הוא לכוון לעולם בעיקר הכל המקיים הכל, אין סוף יתעלה, וכן פירש הרשב"י ז"ל (זוהר פ' ויקהל דף ריג ע"ב) ברזין אלין יכיל בר נש לאתדבקא במאריה, ברעותא בכיוון לבא למנדע שלטנו דחכמה ברזא עלאה, כד פלח למאריה בצלותא אדבק רעותיה כנורא בגחלתא ליחדא אינון רקיעין תתאין בסטרא דקדושה, לאעטרא לון בשמא חדא תתאה, ומתמן ולהלאה ליחדא אינון רקיעין עילאין פנימאין למהוי כלהו חד בההוא רקיעא עילאה דקיימא עלייהו, ובעוד דפומיה ושפוותיה מרחשן, לביה יכוון רעותיה יסתלק לעילא לעילא, ליחדא כלא ברזא דרזין דתמן תקיעו דכל רעותין ומחשבין ברזא דקיימא באין סוף, דא בכל צלותא וצלותא לכוונא גופא ונפשא בהאי, בכל יומא ויומא, לאעטרא יומוי ברזא דיומין עילאין בפולחניה, עד כאן לשונו.

201

ר״בואחר שביארנו מהות קדושת המחשבה, צריכין אנו לבאר מה הם ההכנות הצריכות לקדושת המחשבה, כדי שתהיה המחשבה דבקה בו יתברך ובתורתו לעולם, בין בעוסקו במלאכתו בין בהלוכו בשכבו ובקומו, ולא תפרד אהבתו יתברך מהאדם לעולם, כשם שאהבתו יתברך דבקה בנו תמיד.

202

ר״גונאמר, שכשם שסוד המחשבה העליונה אינה שורה במדות אלא על ידי תקון המדות שהם למטה ממנה, שהם כסא לה, כנודע שבהיות פגם במדות אימא מסתלקא מעל בנין ומכל שכן חכמה, ובהיות האם שבה על הבנים שהיא נקראת תשובה גם החכמה תשוב, כן במציאות קדושת המחשבה, לא יקדש האדם מחשבתו להיותו דבק באלהיו כי אם אחר שיקדש כל אבריו ויטהרם בתחלה בתשובה הראויה, ואחר כך יקדשם, כמו שנבאר לקמן בעזרת ה' בפרט כמה מיני קדושות, והם בכלל קדושת הרא"יה והשמ"יעה והר"יח ודי"בור, ופירשו בתיקונים וברעיא מהימנא שאלו כנגד שם ידו"ד. ואחר כך יקדש ד' אחרים כנגד שם אדנ"י שהם שמו"ש תנוע"ה משו"ש הליכ"ה, ופירשו בתיקונים (תיקוני זו"ח דף צט ע"א) שהוא שמוש בידים, תנועה בגוף, משוש בברית, הליכה ברגלים, וכתב זה לשונו ואית דאמרי משוש בידים, שימוש בברית, וכלא קשוט, עד כאן לשונו.

203

ר״דואחר היות כל כלי הגוף טהורים וקדושים תשרה המחשבה בהם, אבל בהיות כל צד פגם באברים הרי יש שם מום, כי כל אשר בו מום לא יקרב (ויקרא כא, יח), והנשמה כלה מסלקת, והקליפה ההיא שורה שם, ותבלבל מחשבת האדם בתפלתו ותורתו, ואי אפשר שיהיה לו דבקות בשום פנים. ובפרט אם לשונו פגום מלשון הרע וכיוצא, שהלשון סולם לעליית התורה והתפלה, ולכך תבלבלהו המחשבה רעה כדי שלא יעשה ייחוד על ידו. וכיוצא בזה לשאר הפגמים, בהיותו פגום אי אפשר לו לייחד בתפלתו, שהתפלה הוא קירוב ויחוד המדות על ידי עלת העלות, ועלת העלות אינו שורה אלא בכסא מתוקן.

204

ר״הובפרט במה שביארנו בשער אהבה (פ"ב) כי עיקר דבקות האדם בקונו הוא דבקות נשמתו בשורש החיים, כדפי' בענין אהבה התלויה בנשיקין עיין שם, ובהיות הנשמה פגומה הרי יש שם חצוני ואי אפשר שתדבק באור העליון. ואחר היות הנשמה מתוקנת כראוי תעשה כסא לרוחניות העליון, ותוכל להדבק בנשמת הכל שבו עיקר הדבקות. והכרחיות לזה העתקנו כמה מאמרים מהרשב"י ע"ה בשער היראה בפ' ט' י', עיין שם.

205

ר״וודרך כלל לקדש האדם אבריו ולטהרם הוא על ידי טהרה וקדושה, ופירש ברעיא מהימנא (פ' פינחס דף רמה ע"ב) והעתקנו לשונו לעיל בפרק ד, דהיינו טהרה מבפנים וקדושה מבחוץ, ושם פירש הרשב"י ע"ה שב' אלו נקנים על ידי עסק התורה. אמנם במ"ש בשער האהבה פרק ח בענין טהרה, כי עיקר טהרה הוא על ידי האש, והיושב בתענית מטהר עצמו על ידי הרתחת חלבו ודמו הנתך באש חולשת גופו. אמנם רבותינו ז"ל פירשו (תענית דף יא ע"א-ע"ב) גם כן שהיושב בתענית נקרא קדוש, נמצא שעיקרו הוא קדושה, וקדושה זו היא הימין, דכתיב (משלי יא, יז) גומל נפשו איש חסד, ועיין במ"ש, וטהרה נאמר שעיקרה על ידי הטבילה במקוה, כמו שהארכנו לעיל בפרק ח, ויצדק בקצת מה טהרה מבפנים, כי על ידי כך הנשמה נטהרת מבפנים. וב' דברים אלו צריכים בהכרח לבעל תשובה, כי מאחר שהוא פגום לא תועיל עסק התורה לטהרו ולקדשו, כי לרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי (תהלים נ, טז), ולכך צריך לטהר עצמו בטבילה, ואחר כך לקדש עצמו בתענית לסגף עצמו תמורת מה שנהנה, כמו שנאריך בשער התשובה בעזרת ה', ואחר כך תועיל הטהרה והקדושה על ידי דברי תורה, והתורה תשלים לו הטהרה והקדושה, שאם אינו עוסק בתורה מה תועיל כל תשובתו, ונמצא שאין לו טהרה וקדושה בשלמות כראוי, הרי ב' בחינות דרך כלל לקניית הקדושה.

206

ר״זעוד צריך לקניית הקדושה קדושת המקום, כמו שמצינו שנזכר בתורה פרשת אחרי מות (ויקרא טז, כד) מקום קדוש. ויש בזה ב' בחינות, או היות המקום מקודש על ידי עסק התורה והתפלה, כגון בית המדרש או בית הכנסת. או קדוש, מקום מובדל ומופרש מבני אדם, ומקום בדד מבני אדם הוא הכנה גדולה לדבקות, ולכן היו החכמים הראשונים פורשים עצמם ממקום הישוב ונקראו כת המתבודדים, כמו שהביא החסיד בעל חובת הלבבות (ש' הבטחון פ"ד, ע' ש' הפרישות פ"ג) והוא תנאי מתנאי הפרישות להיות חפץ בבדידות, כי בזה מראה בנפשו כי אין לו קשר עם אנשי העולם הזה כלל, כמו שהוא אמת אחר פטירתו, ולכן מעתה מראה גרות נפשו בעולם הזה ואינו רוצה להתדבק כי אם באלהיו יתברך שבו עתיד להתדבק דבוק עצמי אם יזכה.

207

ר״חוכן כתב בחובת הלבבות (שער הבטחון שם) על פרוש אחד שנכנס למדינה אחת להורות את יושביה עבודה האלהית, וימצאם לובשים צבע אחד במלבושיהם, וראה קבריהם אצל פתחי בתיהם, ולא ראה ביניהם אשה, ושאל אותם, והשיבו לו על כל דבר כמו שפי' שם בחובת הלבבות. ואל הג' שלא ראה ביניהם אשה השיבו לו ומה שראית שפירשנו מן הנשים ומן הבנים, דע כי יחדנו להם קריה קרובה מכאן, אחד ממנו כשיצטרך אל דבר מדבריהם ילך אליהם וישלים צרכו וישוב אלינו, מפני שראינו מה שיכנס עלינו מטרדת הלב ורב ההפסד וגודל היגיעה והטורח בקרבתם, והמנוחה מכל זה בהרחקתם לבחור בענייני העולם הבא ולמאוס בעולם הזה.

208

ר״טוכן באלישע הנביא מצינו לו קדושת מקום להכנת קדושתו, מה שעשתה לו השונמית, דכתיב (מל"ב ד, י) הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד נעשה נא עליית קיר קטנה ונשים לו שם מטה ושלחן כסא ומנורה, והרי כי מפני קדושתו היה צריך הכנת מקום, דהיינו עלייה קטנה שהוא מקום פרוש קצת מבני אדם, והכנות הטבע המוכרחות יותר אשר נוהגים בו בני אדם דהיינו מטה ושלחן כסא ומנורה, שהוא הפרישות בקו המיצוע, כמו שכתב החסיד בעל חובת הלבבות (שער הפרישות פ"ג) בענין שלשה כתות שיש בפרושים, ובמתבודדים בביתם היא הכת הב' שהיא קרובה יותר אל התורה, עיין שם.

209

ר״יהרי ב' בחינות בקדושת המקום. ואם אפשר שיהיו שתיהם כאחת, כגון התבודדות האדם בבית מדרשו או בבית הכנסת מה טוב חלקו, כי בודאי יקנה קדושה יתרה בנפשו. וכן אמרו ז"ל (ילקוט תהלים רמז תשעב) אמר הקדוש ברוך הוא כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומצוי בבית הכנסת, כאלו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם, עד כאן לשונו. ואומרו מצוי בבית הכנסת מורה על ההתמדה בבית הכנסת, כי כמו ששאר בני אדם כשיבקשום, נודע להם במקומות שהם רגילים לשבת שם רוב היום, ושם יבקשום, והאיש הזה הוא מצוי רוב זמן היום בבית הכנסת, עד שכשיאמר אדם לחבירו פלוני היכן הוא מצוי, ישיבוהו שהוא מצוי בבית הכנסת, וילמד ממה שנצטוה הכהן גדול ומן המקדש לא יצא (ויקרא כא, יב), כערך זה הרוצה להתקדש יתקדש במקום הקדוש בית הכנסת או בית המדרש.

210

רי״אומכל מקום טוב ההתבודדות על ידי קניית חבר, שהרי אמרו ז"ל (ברכות דף סג ע"ב) חרב אל הבדים ונואלו (ירמיה נ, לו) וגו', כמו שיתבאר בעזרת ה', ואמרו ז"ל בספרי (ילקוט במדבר רמז תשעו) על פסוק (קהלת ד, ט) טובים השנים מן האחד, מכאן אמרו יקנה אדם חבר לעצמו, להיות קורא עמו, ושונה עמו, ואוכל עמו, ומגלה לו סתריו, עד כאן לשונו.

211

רי״בודרך הפרישות והקדושה הנאות לתלמידי חכמים הפורשים מנשותיהם משבת לשבת, הוא שיבחרו להם בית מיוחד מופרש מהבית שבה דרים עם נשותיהם, ויזמינו פרנסתם ופרנסת בתיהם יום אחד בשבוע, ובזה יתנהגו בקדושת הדבור ושאר קדושות שיתבארו, כי כל זמן שאדם טרוד לצאת ולבא בשוק לא ימנע מלשון הרע או מכעס או לפחות יחטא בראות העין, והפרישות בבית מיוחד מציל לאדם מכל זה, זו היא הדרך הישרה שיבור לו מי שרוצה להתקדש.

212

רי״געוד מהדברים המוסיפים קדושה ויועילו לקדושת המחשבה, הוא כשיקיים האדם מצות ציצית ותפילין בעשייתם ובכוונתם כראוי. במצות ציצית נזכר בה בתורה קדושה בפירוש (במדבר טו, מ) למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם, ואמרו ז"ל בספרי, זה לשונם למען תזכרו ועשיתם, לעשות זכרון כמעשה. והייתם קדושים, זו קדושת כל המצות, או אינו אלא קדושת ציצית, במה הענין מדבר בקדושת כל המצות. רבי אומר זו קדושת ציצית, או אינו אלא בקדושת כל המצות, כשהוא אומר (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו, הרי קדושת כל המצות אמור, הא מה תלמוד לומר והייתם קדושים, זו קדושת ציצית, מגיד שהציצית מוספת קדושה לישראל, עד כאן לשונם. הרי בפירוש אליבא דרבי שהציצית מוסיף קדושה.

213

רי״דואפשר לומר הטעם, כדפי' לעיל בפרק ד' מדברי הרשב"י ע"ה, שכל קדושה היא מבחוץ, וכמ"ש (פ' חיי שרה דף קכה ריש ע"ב) סיועא דמאריה סחרא ליה ואקרי קדוש, והטעם פיר' שם. והנה מצות ציצית היא מצוה שבה מתעטף האדם, והמצוה בקדושתה מקיפתו מכל סביביו, ולכך מוסיף קדושה.

214

רי״הוכן מצות תפלין קראוה ז"ל קדושה, באומרם (מגילה דף כו ע"ב) בענין הרצועות שהם תשמישי קדושה והטלית תשמישי מצוה, וכן לשון הרשב"י ע"ה בענין ציצית ותפילין בפרישו דמצוה וקדושה, כמה פעמים, שהתפילין הם קדושה עליונה יותר מהציצית, שהציצית יקרא מצוה והתפילין קדושה.

215

רי״ווהסכימו המפרשים ז"ל (ר"י ברכות דף ח. בדפי הרי"ף) שהנחת התפלין בזרוע כנגד הלב, ועל המוח, הוא כדי לשעבד להקדוש ברוך הוא מוחו ולבו, שהם האברים הראשיים שבאדם, שבהם תלויים החיים, ובהם תלויים המחשבות, כדפי' בריש פרק זה, והכוונה שעל ידי קדושת כ"א אזכרות הכתובים ביד וכ"א בראש, שהם כנגד אהי"ה אשר אהי"ה כדפי' בתיקונים (דף כז ע"ב). ואין ספק שבהיות האזכרות שבתפילין כתובים בכוונה שפי' הרשב"י ע"ה בפרשת ויקרא (דף יא ע"ב) ובפרשת אחרי מות (דף סה ע"ב), וכן תקון הבתים ברבועם ותפירתם כראוי, והרצועות וקשרים כראוי, שיטהרו המחשבות וידבק האדם מחשבתו בידו"ד, כי התפלין הם במקום המחשבה.

216

רי״זואחר שב' מצות אלו נוגעים לענין הדרוש שאנו בו, נדבר בהם מה שנמצא בדברי הרשב"י ע"ה הנוגע לכוונת המצוה, כי אינו דומה עושה המצוה בכוונתה לעושה אותה בלי כוונה, כי על ידי הכוונה נותן למצוה עלייה שתעלה למעלה כמו שפירש הרשב"י ע"ה (ת"ז דף כה ע"ב) והעתקנו לשונו, שאמר ומצוה בלא דחילו ורחימו לא יכילת לסלקא קדם וכו', ועל ידי ידיעת כוונת המצוה יתן בלבו יראה ואהבה בידיעתו מה תיקון עושה במצוה ההיא, אבל אם אינו יודע כוונתה נמצאו התפלין במוחו ובזרועו כמו אבנים, ולא יתנו בלבו התעוררות יראה ואהבה.

217

רי״חבענין הטלית בעצמו, ראוי לכתחלה להשתדל שיהיה של צמר, והאריך בנמוקי יוסף ע"ה בהלכות קטנות של הרי"ף ז"ל שכן הסכימו הגאונים ורוב המפרשים, וכתב בסוף דבריו ז"ל הלכך אין לו לעשות אלא טלית מצוייצת של צמר שיקיים בה מצות ציצית דאורייתא, וכבר דרשתי כן לרבים ופשט המנהג כן, עד כאן לשונו.

218

רי״טועל דרך הפשט, כוונת עטיפת הציצית הוא להורות לאדם זכירות כל המצות בראיית התכלת, כמו שאמר (במדבר טו, לט) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'. וכיצד התכלת מורה על זכירתם, יובן במה שאמרו רבותינו ז"ל (חולין דף פט ע"א) דתניא היה רבי מאיר אומר מה נשתנה התכלת מכל צבעונים, מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד שנאמר (שמות כד, י) ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וגו', וכתיב (יחזקאל א, כו) כמראה אבן ספיר דמות כסא, עד כאן לשונו. ועם היות שהמאמר הזה יש בו סוד, כמו שפיר' בסוף פרשת שלח לך (זוהר דף קעה ע"ב), מכל מקום לפי הפשט ירמוז על מחצב הנשמות שהם מכסא הכבוד, כאומרם רבותינו ז"ל נשמתם של צדיקים חצובות מתחת כסא הכבוד, וכאשר יזכור האדם שורש נשמתו שהיא מהכסא, ושם תשוב נשמתו כדכתיב (קהלת יב, ז) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, והכס"א עולה כמנין אלהי"ם, יבוא לקיים המצות, ויתקדש בקדושת העליונים, ויפרוש מתאוות העולם, וזהו (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם למען תזכרו וגו' והייתם קדושים לאלהיכם. והכוונה באומרו לאלהיכם, שבו תהיו דבקים בסוף אחר כליון החומר, ואלהים הוא שורה בכסא, ושם השרפים האומרים קדוש.

219

ר״כואפשר שמזה הטעם היה בדם חלזון, שחלזון היה יוצא פעם לע' שנה כדפירשו רבותינו ז"ל (מנחות דף מד ע"א), והוא לרמוז ימי שנותינו בהם שבעים שנה (תהלים צ, י). ולכך פי' שכל הגוונים יפים לחלום חוץ מגוון תכלת המורה על הדין הגמור, שהיא תכלית הכל, והוא דין נפשות כדפיר' בזוהר (פ' תרומה דף קנב ע"א בסופו) זה לשונו כל גוונין טבין לחלמא בר תכלא כמה דאתמר, בגין דאיהו כרסיא למידן דינין דנשמתין וכו' עיין שם, והוא טעם וראיתם אותו וזכרתם וכו' כדפירשו שם.

220

רכ״אונראה לי שסוד זה נרמז בפרשת ציצית במלות (במדבר טו, לט) והיה* לכם* לציצית* שס"ת המת, כי ענין זכירת הציצית הוא לזכור יום המיתה על ידי החלזון כדפי'. ועוד וראיתם* אותו* וזכרתם* ס"ת כמנין אלהי"ם, שעולה הכס"א, והיינו כסא שדנים בה דיני נפשות.

221

רכ״בובזוהר סוף פרשת שלח לך (דף קעה ע"ב) פי' שכל מצות ציצית היא עדות להעיד לאדם לעבודת יוצרו, אמר שם כמה עדים עשה הבורא להעיד לאדם, ואמר בענין הציצית אתעטף בעטופא דמצוה בארבע זויין דכסותיה, ארבע מלכין נפקין לקדמות ארבע, ארבע סהדי קשוט דמלכא תליין מארבע זויין.

222

רכ״גוהלשון הזה הוא מספרא דצניעותא פרקא חמישאה, וזה לשונו בסוף פרשת תרומה (דף קעט ע"א) ארבע מלכין נפקין לקדמות ארבע, בהון תליין כענבין באתכלא, צרירן בהו שבעה רהיטין, סהדין סהדותא ולא קיימין בדוכתיה, עד כאן לשונו.

223

רכ״דוכל מימרא זו נתבארה שם בסוף פרשת שלח לך, ואמר ששבעה רהיטין הנזכרים אלין אינון שבעה צרירין דתכלתא, דבעי לכרכא ביה בכל חד וחד, או לאסגאה עד תליסר, מאן דיוסיף לא יוסף עלייהו מאן דימעט לא ימעט מז'. ואמר לקמיה רבי יצחק אמר שבעה כריכן דאיהי שכינתא שביעתא דכלא ודאי, דהא היא מתברכא משיתא אחרנין על ידא דצדיק, ואי תלת עשר אינון כמא דאוקמוה בתלת עשר מכילא, והאי היא פתחא דכלהו.

224

רכ״הואמר עוד לקמיה ותאנא יסודא ושרשא במלכא מתעטרין כחדא, והאי היא דוכרנא ופתחיא לכל שאר כתרין, דכתיב (תהלים קיח, יט) פתחו לי שערי צדק, וכתיב זה השער לה' וגו', וכתיב (במדבר טו, לט) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה', לאכללא בהאי כל שאר כתרין, ועל דא אינון סהדי סהדותא ולא קיימי בדוכתייהו, בגין דאיהי מצוה ותנינן תשמישי מצוה נזרקין.

225

רכ״ועוד לקמיה אמר רבי יצחק אינון חוטין לאחזאה היך תליין מכאן ומכאן לד' סטרי עלמא מהאי אתר, ואיהי שלטא על כלא ברזא דלב דאיהי לבא דכל עלמא, ולבא דעלאי, ותליא בלב עילאה, וכלא הוא בלב דנפק מחכמה עילאה.

226

רכ״זעוד לקמיה אמר רבי יהודה, אמר קודשא בריך הוא מאן דבעי למהך בתר דחלתי יהך בתר לבא דא ובתר עיינין דקיימין עלה, מאן אינון עיינין כמה דאת אמר (תהלים לד, טז) עיני ה' אל צדיקים, אבל אתם לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, מאי טעמא בגין דאתם זונים אחריהם, עכ"ל.

227

רכ״חנמצא מכלל דברי המאמר היות ד' ציציות ארבע עדים, וכן שבע כריכות שבעה עדים, כמו שאמר בספרא דצניעותא שבעה רהיטין סהדין סהדותא. וסוד העדים האלו נתבאר יפה בדברי רבי יהודה שאמר מאן אינון עיינין כמה דאת אמר עיני ה' אל צדיקים, ואלו הם עיינין דזעיר שנתבארו בזוהר (פ' נשא דף קלו ע"ב), ואמר שם מאינון גוונין דמתגלין נפקין שבעא עיינין דאשגחותא דנפקו מאוכמא דעינא, הדא הוא דכתיב (זכריה ג, ט) על אבן אחת שבעה עינים, מאן אבן אחת אוכמתא דעינא. מסומקא נפקין שבעה רהיטין דסמכין לסטר שמאלא, ומתלהטין באשא לסטר צפון, ומתאחדן לאתפשטא בעלמא, לגלאה אורחין דחייביא, הדא הוא דכתיב (שם ד, י) שבעה אלה הנה עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ. מירוקא נפקין שבעה טהירין דקטרא דלסטר דרומא, ומתאחדן לאתפשטא בעלמא לגלאה עובדין, דכתיב (איוב לד, כא) כי עיניו על דרכי איש וגו', עד כאן לשונו.

228

רכ״טנמצא שכאשר יסתכל האדם ברמז העדים העומדים ומעידים בו בכל עת ובכל רגע, יירא מלחטוא, ויזהר בעשיית המצוות, וזהו רמז מצות ציצית בקצרה, והמשכיל יעמיק בדברים וידעם.

229

ר״לובענין כריכות הציציות ראוי שיהיו ט"ל, כן פירש ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רכח ע"ב) זה לשונו בטעם המצוה ועניינה בקצרה שליש גדיל, ושני שלישי ענף, דאיהו תפארת. וכל חוליא משולשת, כל משלש מסטרא דקדושה, הה"ד (סדר קדושה) קדושה לך ישלשו, וישראל שלישיה בגין דשלישים על כולו (שמות יד, ז), דציצית מסטרא דעמודא דאמצעיתא דאיהו תליתאה לאבהן, וכל דבר משולש וה"ו יל"י כל תיבה משולשת מסטרוי, חוליא כלילא מתלת כריכות משולשין דא שכינתא, קדושה לך ישלשו, ואיהי משולשת בעמודא דאמצעיתא כליל תלת ענפי אבהן דאינון ש' מן שבת, ושכינתא בת יחידא מליא תכלת שבציצית. זכאה גופא דהכי איהו רשים בשכינתא וקודשא בריך הוא על כנפי מצוה, רשים ברצועה דאיהי תפלה של יד בתלת כריכות באצבע צרדא, דאיהי כגוונא דחוליא כריכא בתלת כריכות באצבעא. רשים בקשר של תפילין כליל בתרין קשרין, סלקין חמשה עשר משולשין, תרין בקשרא חד. שלשה עשר חוליין אית בהון תשעה ושלשים כריכן כחושבן ט"ל, ושלשה עשר חוליין כחושבן אחד, סלקין ב"ן, והאי איהו בן י"ה, עמודא דאמצעיתא, עד כאן לשונו.

230

רל״אושם (דף רכח ע"א) אמרו שסוד ט"ל הוא יו"ד ק"א וא"ו שעולה ט"ל, וה"א אחרונה היא שכינה המשלמת יו"ד ק"א וא"ו ק"א שהוא אד"ם. ונראה שהכוונה היא על רמז הה' קשרים. ואמר אחר כך קשר דטלית חי עלמין, דקשיר קודשא בריך הוא ושכינתיה בכל סטרין לד' כנפות הטלית, עד כאן לשונו.

231

רל״בושם (דף רכז ע"א) אמר שסוד הטלית הוא בסוד מטטר"ון, ומטטר"ון כלול מד' חיות ושש מעלות לכסא, ובכסא יש בה ע"ב גשרים, וכנגדם יש בציצית רמז ע"ב, בין קשרים וחוליות שהם י"ג חוליות וה' קשרים לכל צד, שהם ח"י, וד' פעמים ח"י הם ע"ב, וכן ביארו גם כן בתיקונים (תקון י דף כה ע"ב), והיינו והוכן בחס"ד כסא (ישעיה טז, ה), שחסד הוא ע"ב.

232

רל״גואמר (רע"מ דף רכז ע"א) שרמז החוטין הם ל"ב, כנגד יו"ד ה"א ה"א, והו"או הוא רמז י"ג חוליין, לתשלום אד"ם יו"ד ק"א וא"ו ק"א שבמטטרו"ן, ששמו כשם רבו, וזה לשונו ולכל חיה ד' אנפין וד' גדפין, אינון ל"ב אנפין וגדפין, ואינון תליין מחיה דאיהי אדם, ואינון ל"ב כחושבן יו"ד ה"א ה"א, שלימו וא"ו תליסר חוליין בכל ד' כנפות. שח' חוטין לכל כנף הוא כנגד ד' פנים וד' כנפים שבכל חיה, שהם ד' פנים ידו"ד וד' כנפים אדנ"י, עד כאן לשונו, ואחר כך אמר נמצא יאהדונה"י לכל צד.

233

רל״דובלשון זה ממש אמר בתיקונים (דף כה ע"ב) כל מאן דאתעטף בעטופא דמצוה כאלו אתקין כרסייא לקודשא בריך הוא, ואינון יאהדונה"י, סלקין לכל חד ד' אנפין וד' גדפין, סלקין ס"ד, ותמניא אתוון יאהדונה"י, סלקין ע"ב, עד כאן לשונו. ועוד אמר אחר כך (דף כו ע"א), שרמז ח' חוטין כנגד ד' פנים וד' גדפין, כמנין שד"י במ"ק.

234

רל״הועוד ברמז המצוה הועתק בסוף פרשת שלח לך (דף קעה ע"א) מפקודין של הרשב"י ע"ה (ע' פ' פינחס דף רנז ע"א), אמר שם שסוד תכלת שבציצית הוא הדין הקשה דאכיל ושצי כלא, ולכך מפני הדין נאמר (במדבר טו, מ) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצותי, כבן הרואה הרצועה ומתיירא לחטוא לאביו מפני פחד הרצועה.

235

רל״וובסוד החוטין שהם ל"ב אמר שהם כנגד ל"ב נתיבות חכמה ויוצאים על ידי צדיק, והיינו מכנף הארץ וגו' צבי לצדיק (ישעיה כד, טז). ואינו חולק על המאמרים הקדומים שהעתקנו מהרשב"י המורים שהם בחיות, שהל"ב נתיבות יוצאים מלמעלה על ידי צדיק ומתפשטים בחיות א' לכל צד.

236

רל״זואגב מוכח שם שאין ראוי לקרוא קריאת שמע בלא ציצית על דרך שאמרו בגמרא (ברכות דף יד ע"ב) לקורא קריאת שמע בלא תפלין, וזה לשונם, על סיום הפסוק שאמר (ישעיה כד, טז) אוי לי בוגדים בגדו וגו', וכד אסתכלנא בתכלת וחמינא רצועה לאלקאה אתר דחילו למדחל, אמינא אוי לי, דבני נשא לא ידעי לאשגחא ולאסתכלא על מה מתענשין לשקרא בהאי, בוגדים בגדו, דהא קורין קריאת שמע בלא ציצית וסהדין סהדותא דשקרא, ואלין אינון בוגדים דבגדו משקרי בגרמייהו, ובגד בוגדים בגדו, לבושא דלהון בלא ציצית אקרי בגד בוגדים, עד כאן לשונו.

237

רל״חוהוכרח מכפל הפסוק שאמר בוגדי בגדו, ובגד בוגדים בגדו, לומר שהם ב' בחינות, הא' מי שקורא קריאת שמע בלא ציצית, והב' מי שאין בבגדו ציצית אפילו שלא בשעת קריאת שמע, שחייב אדם שיהיה ציצית עליו כל היום כולו. ואמרו בגמרא (פסחים דף קיג ע"ב) שמי שאין לו ציצית בבגדו הוא כמנודה, זה לשונם תנו רבנן ח' כמנודין לשמים ואלו הם, מי שאין לו אשה, ומי שיש לו אשה ואין לו בנים ממנה ואינו מגרשה, ומי שיש לו בנים ואינו מגדלן לתלמוד תורה, ומי שאין לו תפלין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, והמונע מנעלים מרגליו, ויש אומרים אף מי שאינו מסב בחבורת מצוה, עד כאן לשונו.

238

רל״טואי אפשר להפטר מזה במה שלבש ציצית בשעת תפלה לבד, שציצית זמנו כל היום כתפילין וכמזוזה, אלא שמתוך שתפילין צריכין גוף נקי נמנעו בני אדם מלשים אותם אלא בשעת תפלה, והתנאים הקדמונים ע"ה רבי אליעזר הגדול היה זהיר ללבשם כל היום אפילו כשהיה חולה, כדמוכח בסנהדרין (דף סח ע"א), וכן רבינו הקדוש כדמוכח בכתובות (דף קד ע"א). ושבת סוף פרק השואל (דף קנג ע"א) אמרו רבותינו ז"ל והם דברי רבי אליעזר, דבר אחר (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים אלו ציצית, ושמן על ראשך אל יחסר, אלו תפילין עכ"ל, הרי שהחיוב הוא שיהיה לאדם ציצית ותפילין כל היום.

239

ר״מוכן נהגו ללבוש טלית קטן כל היום, ותפילין מי שימצא גופו נקי חיוב עליו ללובשם אפילו שלא בשעת התפילה, שהרי אמרו שהוא כמנודה, והטעם מפני שנראה כפורק ממנו עול מלכות שמים.

240

רמ״אובספרי אמר, חביבין ישראל שסבבן הקדוש ברוך הוא במצות, תפלין בראשיהן, תפילין בזרועותיהם, ציצית בבגדיהם, מזוזה בפתחיהן, ועליהם אמר דוד (תהלים קיט, קסד) שבע ביום הללתיך, נכנס למרחץ וראה עצמו ערום, אמר אוי לי שאני ערום מן המצות, נסתכל במלה התחיל סודר עליה שבח, שנאמר (שם ו, א) למנצח על השמינית. משל למלך בשר ודם שאמר לאשתו הוי מתקשטת בכל מיני תכשיטין כדי שתהא רצויה לי, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל הוו מצויינין במצות כדי שתהיו רצויים לפני, וכן הוא אומר (שה"ש ו, ד) יפה את רעיתי כתרצה, יפה את לי אם את רצויה לי, עד כאן לשונו.

241

רמ״בובענין מעלת ציצית פירשו בזוהר (פ' שלח דף קסג ע"ב) שהלובש ציצית נעשה תמים, ועליו נאמר (דברים יח, יג) תמים תהיה, זה לשונו כגוונא דא, בר נש דלביש ציצית אתעביד בכל יומא תמים, תם בד' כנפים מתקנן כדקא יאות, י"ם בההוא תכלת דנונא דשבעין דרגין דימא, סטרא בישא כד אסתכל בהאי בר נש לא יכיל לאבאשא ליה בעינא בישא, וכדין איהו ת"ם י"ם עם ידו"ד אלהיו ממש בתקונא חדא, איהי לעילא ואיהו לתתא, לבתר אסתלקת איהי גו דרגין עילאין, אוף הכי בר נש אסתלק איהו לבתר בתפלין גו דרגין עילאין, ועל דא תמים תהיה עם ידו"ד אלהיך, עמיה ודאי, בשעתא חדא ברגעא חדא איהי אתתקנת לעילא ובר נש אתתקן לתתא, עד כאן לשונו.

242

רמ״גועוד במעלת ציצית שסגולתו למשוך השכינה שתדור עמו כדכתיב (במדבר טו, לח) ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם, והוא כאילו אמר לדרתם כמו שדרשו בתיקונים (דף כב ע"ב) בענין (שמות לא, טז) לעשות את השבת לדרתם, עיין שם, והעתקנו לשונו לקמן. ועל כן אמרו ז"ל (מנחות דף מג ע"ב) שכל הזהיר במצות ציצית זוכה להקביל פני שכינה, כתיב הכא וכו'.

243

רמ״דובענין אם עטיפת ציצית קודם לתפילין אם לאו, יש ראיות ברורות בזוהר ובתיקונים שעטיפת ציצית על ראשו קודם לתפלין, הא' בזוהר (פ' במדבר דף קכ ע"ב) שפי' שם שיש ד' דברים במעשה וכנגדם ד' בדיבור, ואמר הא' לדכאה גרמיה, פי' שיפנה גופו. לבתר יקבל עליה האי עול לפרשא על רישיה פרישו דמצוה. לבתר יתקשר קשורא דיחודא דאינון תפילין, מהו תפילין תפלה של ראש ושל יד וכו', עד כאן לשונו לעניננו. ובתיקונים (דף קל ע"ב) זה לשונו תא חזי, כד בר נש מתעטף בעטופא דמצוה, ומנח תפילין, וקרי קריאת שמע, הא תקין ליה כרסיא בעטופא דמצוה, והא אוקמוה (ישעיה טז, ה) והוכן בחסד כסא, ובתפילין איהו מעטר ליה, הדא הוא דכתיב (יחזקאל כד, יז) פארך חבוש עליך, וקרא ליה דשרא על כרסיא דתקין ליה שמע ישראל, הכי קודשא בריך הוא מתקן ליה בההוא עלמא כרסיא ועטרה, עד כאן לשונו. ואין אדם יוצא ידי חובתו כראוי בלבישת טלית קטן שמתחת לבושיו לקיים דברי המאמרים האלו, כי אם בפריסת מצות ציצית על ראשו, שהיא היא הנקראת עטיפה.

244

רמ״הובענין הנחת הטלית, ראיתי מדקדקים בציציות שבאו ראשונה לצד הראש שיהיו לעולם לצד הראש, כיון שזכו להיות מעלה אין ראוי שירדו ממעלתם, וכן נוהגים כל האשכנזים, ורוב אנשי איטליי"א.

245

רמ״וובענין כוונת הברכה להתעטף בציצית, ראוי לכוון שהנשמה היא המתעטפת באור מצוה זו בין למטה בין למעלה, ששורש הנשמה שהיא למעלה גם כן תתעטף באור מצוה זו בבחינות שיתבארו. וכלל זה לכל מצוה ומצוה שיעשה האדם, צריך לכוון כי נשמתו שהיא חלק אלוה ממעל מתתקנת מאירה באור מצוה זו, וכן לענין תפילין.

246

רמ״זושמעתי מפי מורי ע"ה שהכוונה להתעטף בציצית, במה שאמרו ז"ל (במ"ר יח, כא) שציצית עולה תרי"ג מצות שבשכינה, בבחינתה המתלבש בכסא ובמטטרו"ן שבו סוד הציצית. ולפי מה שפי' שכוונת העטיפה היא לנשמה, צריך לכוון שבנשמתו יש רמ"ח אברים ושס"ה גידים רוחניים, וכלם יאירו על ידי מצות ציצית. וכן פירש ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רכז ע"א) שסוד הציצית הוא מטטרו"ן, זה לשונו מטטרו"ן שש מעלות לכסא, דסלקין שית מאה, ציצי"ת בתרין יודין, ואי חסר יו"ד הא חיר"ק באתרה, הכי סלקא בכל סטרא בד' כנפי ציצית ותלת עשר חוליין דציצית אינון תרי"ג, עד כאן לשונו.

247

רמ״חובספר תולעת יעקב (סוד הציצית) ביאר היאך ימצאו בציצית תרי"ג, וכתב זה לשונו ומצוה זו שקולה ככל המצות, לפי שהיא אבן הראשונה הכוללת תרי"ג אבנים יקרות ול"ב נתיבות, וכל נתיב ונתיב מתחלק לשנים, טוב ורע, זכור ושמור, מצות עשה ומצות לא תעשה, והנה הם ס"ד, וכל אחד כלול מעשר ספירות הרי תר"ס, הוצא מהם ז"ך אותיות התורה הנה הם תרי"ג מצות התורה. וזהו שאמרו ז"ל בפרק התכלת (מנחות דף מג ע"ב) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' (במדבר טו, לט) שקולה מצות ציצית כנגד כל המצות כלם, עד כאן לשונו.

248

רמ״טויש ברמז המצוה הזאת עוד עניינים רבים, ולא ביארנו אלא הנוגע למעשה לענין כוונת הברכה, ולענין משמוש הציציות, והנוגע למעשה, שכיון שרמיזתם הם ל"ב כנגד ל"ב נתיבות, או כפי שפי' לעיל, ראוי להפרידם כל אחד ואחד בפני עצמו, וכן כשימשמש שיכוון בהם לסודות הרמוזים.

249

ר״נובענין התפילין כבר אמרנו שסודם לטהרת המחשבות, ולהמשיך קדושה, כמו שנקראו קדושה בלשון רז"ל, ובמדרש הנעלם (פ' חיי שרה דף קכט ע"א) אמרו שעל סוד התפילין נאמר (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, זה לשונם קמו ואזלו הוא ורבי ייסא ורבי חייא, אשכחוה לרבי אלעזר ברבי שמעון, והוה מגלה רזין בתפילין, עאלו קמיה ואמרו במאי אתעסק מר, אמר לון טעמא דתפילין אמינא, דהא זכאה בר נש דמנח תפילין וידע טעמא דידהו, אמרו אי ניחא קמיה דמר לימא לן מלה, אמר, שמענא מאבוי, דקודשא בריך הוא ברחימותא סגיאה דהוה ליה עם ישראל אמר לון למעבד ליה בי משכנא כגוונא דרתיכא עילאה דלעילא, וייתי דיוריה עמהון, הדא הוא דכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ושמענא מאבוי דהכא סתים טעמא דתפילין בהאי פסוקא.

250

רנ״אתא חזי, כגוונא עלאה אתעביד מקדש ברתיכוי קדישין, ובתר כן אשרי קודשא בריך הוא דיוריה עמהון, כענינא דא וכגוונא דא אתערו חברייא מארי מתניתא בטעמא דתפילין, למהוי ההוא גברא דוגמא דרתיכי עילאין רתיכא תתאה רתיכא עלאה, למיתי דיליה מלכותא וישרי דיוריה עלויה.

251

רנ״בותנינן אית ביה רזין עילאין ודוגמיהון, ואית ביה תלת רתיכין דוגמת עילאין קדישין, רזין דתלת אתוותא דשמהן קדישי עלמין, תלת רתיכין תלת אתוותא, ארבע פרשיות שליט על ארבע, ועל כך רזא דשי"ן תלת כתרין ושי"ן דארבע כתרין. תלתא מלכין שליטין בגופא, תפילין עלוי, קודשא בריך הוא לעילא, אלין תפילין דרישא. תפלין דדרועא ד' פרשיין, לבא רכיב, דוגמא דרתיכא תתאה, ותתאה רכיב. עוד תנינן, דא רכיבא דדרעא לתתא, ולבא רכיב דוגמא דאיהו לתתא, ואתמסרון בידיה לאענאה לון כל חילי שמיא, כך לבא הוא רכיב לתתא ואתמסרו בידוי כל אברי גופא, ועילא מנהון ארבע פרשיין על מוחא דרישא איהו, אבל קודשא בריך הוא הוא שליטא עילאה מלכא מכלא. ורזא דחכמתא דא הוא כגוונא דמקדשא, דכתיב (שמות כח, יט) ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה, ועלייהו דיוריה דמלכא בד' אתוון, תרין רתיכין, ובהאי גוונא לבא ומוחא, לבא מכאן ומוחא מכאן, ועלייהו מדוריה דקודשא בריך הוא בארבע, ארבע פרשיין. אמר רבי אלעזר, מכאן ולהלאה רזי דכתרי אתוותא, ופרשיין בגופייהו, ורצועותיהן, הלכה למשה מסיני, ורמיזא דילהון אתגלי, וטעמא דכלא בי"ג מכילן דרחמי. אמר רבי יהודה אלמלא לא אתינא אלא בדיל רזא דא דיי, עד כאן לשונו. והרי מבואר במאמר הזה היות התפלין כלים להשרות השכינה עלינו, כי הם דוגמת הכרובים העליונים שעליהם היתה השכינה שורה.

252

רנ״גואמרו במדרש (שוחר טוב תהלים א) אמר רבי אליעזר, אמרו ישראל לפני המקום אנו רוצים ליגע בתורה יומם ולילה, אבל אין לנו פנאי, אמר להם הקדוש ברוך הוא קיימו מצות תפלין ומעלה אני עליכם כאלו אתם יגעים יומם ולילה. רבי יוחנן אמר מקרא מלא הוא (שמות יג, ט) והיה לך לאות על ידך וגו' למען תהיה תורת ה' בפיך, עד כאן לשונו. הרי שמעלת המניח תפילין גדולה היא כאלו עוסק בתורה, ונודע שתלמוד תורה שקול כנגד כל המצות כאומרו (פאה פ"א מ"א) ותלמוד תורה כנגד כלם. וכן מצות ציצית שקול כנגד כלם כדפי' ז"ל (נדרים דף כה ע"א), נמצא המתעטף ציצית ומניח תפילין כאלו קיים כל המצות.

253

רנ״דוכן אמרו בתיקונים (תז"ח דף קא ע"ב) זה לשונם ובוצינא קדישא [אמר], כל מאן דאנח תפילין וציצית כאלו מקיים תרי"ג מצות דאורייתא, ולא עוד אלא בציצית כאלו מתקן כרסיא לקודשא בריך הוא, ותפילין אינון שם ה', כאלו נחית ידו"ד על כורסיא, עד כאן לשונו.

254

רנ״הובתיקונים (דף ב ע"א) אמר שצריך האדם להיות בכל יום בשני אותות אות ברית ואות תפילין, כנגד שני יודי"ן שבשם יאהדונה"י, ובשבת אות שבת ואות ברית, ומי שאינו מניח תפילין בכל יום מפריד, והמאמר העתקנו בשער האהבה (פ"ט), כל זמן שאדם בתפילין הוא מיחד הב' שמות, ולכן טוב להתמיד בתפילין כל היום אם אפשר, או רוב היום או מקצתו, מלבד זמן התפלה.

255

רנ״ווכן כתב ר"מ מקוצי (סמ"ג עשין ג) בענין תפילין, זה לשונו ועוד דרשתי להם כי משש מאות ושלש עשרה מצות שנצטוו לישראל אין לך שום מצוה שתהא אות ועדות כי אם ג' מצות, והם מילה ושבת ותפילין, שנכתב בשלשתן אות, והם שלשתם אות ועדות לישראל שהם עבדים להקדוש ברוך הוא, ועל פי שנים עדים יקום דבר. כל אחד מישראל אינו יהודי שלם אלא אם כן יש לו שני עדים שהוא יהודי, הלכך בשבת ויום טוב שנקראו שבת, ושבת נקרא אות, פטור אדם מלהניח תפילין, כי די לו שיש לו שני עדים שהוא יהודי, עדות שבת ועדות מילה, אבל בחול חייב כל אדם להניח תפילין כדי שיהא לו ב' עדים אות תפילין עם אות המילה, וכל מי שאינו מניח תפילין אין לו כי אם עד אחד שהוא יהודי, ולכך חשוב כמנודה לשמים (פסחים דף קיג ע"ב). ואם תאמר מאחר שתפילין אות ועדות כמו מילה ושבת, מדוע היתה רפויה ביד ישראל, כבר פירשו רבותינו דבר זה, כל דבר מצוה שלא מסרו עצמן עליה בעת צרה עדיין היא רפויה בידם, כגון תפילין.

256

רנ״זולפי ששלשתן אות ועדות נשקלו כל אחת כנגד התורה כלה, שהרי במילה נכרתו עליה שלש עשרה בריתות, בתורה שלש בריתות, ותורה ותפילין ושבת הושוו יחד בכמה מקומות, ואחד מהם (ע' נחמיה ט, יד) ותתן להם תורה ומצות ואת שבת קדשך הודעת להם, ותפילין (שמות יג, ט) למען תהיה תורת ה' בפיך.

257

רנ״חעוד זאת דרשתי להם, כי מה שאמרו רבותינו (שבת דף מט ע"א) תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים, שלא ישן ושלא יפיח בהם, זהו באדם שמניחם כל היום כולו כמצותן, פן ישכחם עליו ויעשה דבר שאינו הגון, אבל בשעת תפלה אין לך רשע שלא יהא ראוי לתפילין, קל וחומר מספר תורה שהוא מקודש יותר, שיש בו כל התורה כולה, ובתפילין אין בהם כי אם ד' פרשיות שהם בתוך עור, והכל אוחזין בספר תורה בשעת תפילה, שהכל יכולין להתנהג בטהרה בשעת תפלה.

258

רנ״טועוד הבאתי להם מה שדרשו רבותינו (בכורות דף ה ע"א) והיה כי יביאך בפרשת תפילין למה נאמר, שהרי תפילין חובת הגוף הן, ונוהגין בין בארץ בין בחוצה לארץ, אלא אמר הקדוש ברוך הוא עשו מצוה זו שבשבילה תזכו ליכנס לארץ. עוד אמרו רבותינו (מנחות דף מד ע"א) כל שאינו מניח תפילין עובר בשמנה עשה בכל יום, שהרי יש שם ד' פרשיות, ובכל אחד יש מצות עשה של יד ומצות עשה של ראש. עוד אמרו רבותינו (ברכות דף יד ע"ב) כל הקורא קרית שמע בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. עוד אמרו רבותינו (ר"ה דף יז ע"א) פושעי ישראל בגופן שנידונין שנים עשר חדש בגיהנם, קרקפתא דלא מנח תפילין מעולם, פירוש קרקפתא גולגולת, ופירש רבינו יעקב כגון שנמנע מתפילין משום מרד וביזוי המצוה, כדאמרינן ביומא (דף לו ע"ב) פשעים אלו המרדים. ורב אלפס פירש מי שלא הניח תפילין מעולם. ויש להשיב על דבריו, שהיה לו לומר דלא אנחא תפילין. ושניהם אין להם ערבות שיהא הפירוש כדבריהם, לכך יש ליזהר.

259

ר״סעוד זאת דרשתי להם, כי יותר חפץ הקדוש ברוך הוא באדם רשע שיניח תפילין מאדם צדיק, ועיקר תפילין נצטוו להיות זכרון לרשעים ולישרם דרך טובה, ויותר הם צריכים זכר וחיזוק מאותם שגדלו ביראת שמים כל ימיהם. והבאתי ראיה גדולה וחזקה, כי בתפילין יש ד' פרשיות, ובכל אחת כתוב לטוטפות, חוץ מאחת ששינה בה הכתוב וכתוב בה ולזכרון, ללמד שעיקר חיוב תפילין לאותם שצריכין יותר זכר.

260

רס״אעוד אמרו רבותינו (מנחות דף מג ע"א) כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הוא בחזקה שלא יחטא, שנאמר (קהלת ד, יב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ואומר (תהלים לד, ט) חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם, פירוש מלאך, הם מצות השם החונים סביבותיו ומזכירין אותו עבודת הבורא. וכן מצינו שם (דף מד ע"א) באדם אחד שנמנע מעבירה גדולה על ידי ציציותיו שראה ונזכר. ועוד אמרו רבותינו (מנחות שם) כל המניח תפילין מאריך ימים, שאמר (ישעיה לח, טז) ה' עליהם יחיו.

261

רס״בועוד בתיקונים (דף ב ע"א) שצריך אדם בכל יום שני אותות אות מילה ואות תפילין כדי ליחד שם יאהדונה"י. ובשבת אות שבת ואות מילה, והעתקנו לשונו בשער האהבה (פ"ט), נמצא שבעוד שתפילין עליו הוא מיחד, ושכינה שורה עליו, שהתפילין מצדה.

262

רס״געוד בתיקונים (סוף דף קמב ע"ב) שהעוסק בתורה בהיותו מעוטף בציצית ותפילין זוכה לנפש רוח ונשמה, זה לשונו ובגין דא צריכין ישראל לאנהרא לה בגלותא באור ונר, דאיהו תורה ומצוה, אור נשמתא, נפ"ש רוח"א דאינון סימן נ"ר, בבתי דתפילי, למשכח בהון שכינתא בגלותא, וכסויא דציצית לאתעטפא ביה, ובגין דא אי בר נש לא אנח תפילין וציצית במה ישכב איהי בגלותא, עלה אתמר (תהלים מא, ב) אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'. ובזכות פקודין אלין ירתין בני נשא תלת קטרין, דאינון נשמתא ורוחא ונפשא. ואמר עוד לקמיה ובגין דא נשמתא ורוחא ונפשא אינון משכבא דשכינתא בגלותא, ועלייהו אתמר (דברים כד, יג) ושכב בשלמתו וברכך, ובגין פקודין אלין שריא שכינתא על בר נש.

263

רס״דהרי מבואר במאמר היות ג' מצות אלו תורה ותפילין וציצית, כנגד נשמה רוח נפש, כמו שפי' בתחלת המאמר שאמר, אור נשמתא. וגם התורה היא בכלל מצות, מן רמ"ח מצות עשה היא ללמוד תורה וכו', וכיון שזוכה בג' אלו שכינה שורה עליו, שהשכינה לא תשרה אלא בכסא שלם שהם ג' אלו, כמו שפי' בסוף המאמר. ובודאי מטעם זה היה מנהג התנאים הקדמונים להניח תפילין כל היום כמו שהוכחתי לעיל, כדי למשוך השכינה עליהם על ידי היותם כסא שלם, כדפי' במאמר.

264

רס״הוכן אמר גם כן (ברכות דף ל ע"ב) רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא, חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר ליה לא סבר לה מר (משלי יד, כג) בכל עצב יהיה מותר, פירש רש"י, כשאדם מראה עצמו כעצב יהיה לו שכר. אמר ליה תפילין קא מנחנא, ופירש רש"י, תפילין קא מנחנא, והם עדות שממשלת קוני ומלכותו עלי. ודוחק לומר שהנחת תפילין זו היה בשעת תפלה, דמדקאמר רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא, נראה שהיה בבית מדרשו שלא בשעת תפלה. וכן לפי גירסת רבינו יונה ז"ל דגריס לעיל מזה גבי אביי הוה יתיב קמיה דרבא חזייה דהוה קא בדח טובא אמר ליה (תהלים ב, יא) וגילו ברעדה כתיב, אמר ליה אנא תפילין קא מנחנא. נראה ודאי שלא היה בשעת התפלה, כי אם בשעת התפלה, קשה טובא לאמוראים האלו, וכי נעלם מהם המשנה (בכות פ"ה מ"א) אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, וכן רבי זירא לא אמר לו רבי ירמיה וגילו ברעדה כתיב, כי יותר מוכח פסוק וגילו ברעדה על ענין התפלה, כי מזה הפסוק הכריחו בגמ' לעיל מזה דאין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, יותר מפסוק בכל עצב יהיה מותר. וכן רבי זירא ורבא לא אמרו הא תנן אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. אלא ודאי שלא בשעת התפלה מיירי, שמנהגם היה ללבוש תפילין כל היום אפילו כשהיו עוסקים בתורה.

265

רס״וולענין מה השיבו כל אחד תפילין קא מנחנא, פירשו תלמידי רבינו יונה זה לשונם רוצה לומר שמחת מצות אני שמח, כי חולה הייתי במעי ולא יכולתי להניח תפילין זה כמה ימים מפני חשש הנקיות, ועכשיו שנתרפאתי אני שמח בקיום המצוה הזו מתוך חפצי בה, עד כאן לשונו.

266

רס״זתו אמרינן בגמרא (ברכות דף כג ע"ב) אמר רבי יצחק הנכנס לסעודת קבע חולץ תפילין ואחר כך נכנס, ופליגא דרבי חייא דאמר רבי חייא מניחן על שלחנו וכן הדור לו, ועד אימת אמר רב נחמן בר יצחק עד זמן ברכה. ופירש רש"י, חולץ תפילין שמא ישתכר בסעודה ויתגנה בתפילין. וכן הדור לו, שיהיו מזומנין לו ויחזור ויניחם בשעת ברכה, עד כאן לשונו. וכרבי חייא פסק רבינו יעקב (טור אורח חיים סי' מ). והרי"ף ז"ל, הנכנס לסעודת קבע חולצן ומניחן על השלחן עד זמן ברכה, וחוזר ומניחן, עד כאן לשונו. על כן צריך אדם להרגיל עצמו במצוה זו של תפילין להניחן רוב היום, ויזכה לאריכות ימים. ומכל מקום הלובש תפילין כל היום ועוסק בתורה בהם, צריך למשמש בהם בכל שעה שלא יזיז דעתו מהם, שהרי אמרו רבותינו ז"ל (מנחות דף לו ע"ב) קל וחומר מציץ שלא היה בו אלא אזכרה אחת וכו' תפילין שיש בהם מ"ב על אחת כמה וכמה.

267

רס״חואם אי אפשר לאדם ללובשם בתוך היום מפני חשש נקיות גופו, לפחות בשעת התפלה ראוי ללבשם, כי בשעת תפלה ראוי להתפלל בנקיות הגוף, כי אסור לו להתפלל אם אינו יכול לעמוד בעצמו עד פרסה כדפי' בגמרא, וכיון שגופו נקי לתפלה נקי הוא גם כן לתפילין.

268

רס״טופירשו בתיקונים (תז"ח דף קח ע"ב) ששלמות התפלה הוא בעטוף טלית ותפילין, זה לשונם ואי צלותא סלקא שלימא בעטופא דמצוה ותפילין על רישא ודרועא אתמר בהו (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ידו"ד נקרא עליך ויראו ממך, שם ידו"ד אוקמוה דאיהי תפילין דרישא, ומאן דחזי שם ידו"ד על רישא בצלותא דאיהי שם ידו"ד מיד כלהון ברחין, הדא הוא דכתיב (תהלים צא, ז) יפול מצדך אלף וגו', עד כאן לשונו.

269

ר״עועוד בזוהר (פ' תולדות דף קמא ע"א) זה לשונו ועל דא מאן דלא אתעטף בהאי, ולא אתעטר לאתקפא בתפלי בכל יומא, דמי ליה דלא שריא עמיה מהימנותא, ואתעדי מניה דחילו דמאריה, וצלותיה לאו צלותא כדקא יאות, עד כאן לשונו.

270

רע״אולכן ראוי הוא שכל תפלה תהיה בעטיפת ציצית ותפילין, חוץ מתפלת ערבית, וכבר נתפשט המנהג בארץ ישראל ללבוש תפילין אפילו בתפלת המנחה. וכן ראוי לנהוג, מפני שסגולת התפלין להכניע החיצונים כמבואר במאמר, וזו אחת מן הכוונות שפי' הרשב"י ע"ה בתיקונים שצריך המכוין לכוון בעת הנחת תפילין לכבוש עבד תחת רבו ושפחה תחת גברתה, וכן פיר' בתיקונים (דף ב ע"א) זה לשונם גבורים מסטרא דגבורה, דיהבין תוקפא למאריהון לכבוש עבד תחת רבו ושפחה תחת גברתה בקשורא דתפילין, דמאן דלית ליה תפילין בשעת קריאת שמע, מסטרא דיליה שליט עבד ושפחה על עלמא, ובההוא שעתא רגזא שכינתא ודא הוא דכתיב (משלי ל, כב) תחת עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה, עד כאן לשונו.

271

רע״בובתנא דבי אליהו אמר על פסוק (בראשית לב, כד) ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו, אמרו ז"ל מלמד שרצה להרגו, ולא היה בו כח מפני שיעקב אבינו היה מזוין תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו, הדא הוא דכתיב (שם לב, כה) וירא כי לא יכול לו ויגע וגו', ונודע כי איש זה היה שרו של פרס כדפירשו ז"ל.

272

רע״גובתיקונים במקום אחר נמצא אצלנו בכתיבת יד (תז"ח דף קו ע"ב) פירש יותר הענין, ואמר בו חילוק שבין עבד לבן בעשיית מצוה זו, זה לשונו מאן דאיהו מאילנא דחיי נשמתיה, ודאי כד מנח תפילין, לאעלא כל אלהים אחרים תחות כל שולטנותא דשכינתא עילאה דאיהי תפילין דרישא דבר נש, ולאעלא כל אומין תחות יד ה' דאיהי שכינתא תתאה, בגין דבגלותא אתמר (משלי ל, כב) תחת שלש רגזה ארץ תחת עבד כי ימלוך ונבל כי ישבע לחם ושפחה כי תירש גבירתה, ובגין דא בתפילין דרישא ויד לאעלא שפחה תחות גבירתה עילאה ותתאה, ובהזכרות דלגו דכלילן בהון דאיהו שקיל לאורייתא, צריך לאעלא עבד תחות רבו עילאה ותתאה, ודא אקרי ברא דקודשא בריך הוא ושכינתיה, הדא הוא דכתיב (שמות ד, כב) כה אמר ה' בני בכורי ישראל, ואלין דעבדין דא אתמר בהון (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, ובגין דא אתמר (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. ומאן דעביד פקודא דא על מנת דקשיר אלהים אחרים למהוו לשעבודא, ואומין דלתתא לישויה תחות ידיה, לא יהבין ליה נשמה אלא מסטרא דהא עבד, ובגין דא אם כבנים אם כעבדים, עד כאן לשונו. ומה שאמר תחות גבירתה עילאה ותתאה, הם ה' עילאה וה' תתאה. ותחות רבו עילאה ותתאה הם י' ו'.

273

רע״דהרי מבואר כוונת התפילין בדרך א', וחלוק בעשיית מצוה זו בין עבד לבן, כי הבן אינו מכוון להנאת עצמו כי אם מה שנוגע לכבוד אביו ואמו, ולכך מכוון להכנעת הקליפות עבד תחת רבו ושפחה תחת גבירתה.

274

רע״הועוד ביארו בתיקונים (תז"ח דף קא ע"ב) שהתפילין לבינוניים סגולתם להכניע המקטרגים, אמר שם בענין חלוק מצות ציצית ותפילין בין צדיקים גמורים לבינוניים, שהצדיקים הם מכוונים לתקן כסא למלך בעטיפת ציצית, והמלך שיבא לשבת על הכסא בהנחת תפילין כמבואר לעיל, ואמר דמסטרא דצדיקים גמורים לאו איהו חבוש בגלותא, אלא איהו אסור וחבוש עמהון ברחימו, קשיר עמהון בחביבותא, הדא הוא דכתיב (בראשית מד, ל) ונפשו קשורה בנפשו, חבוש עמהון בכורסיא דמתקנין ליה ובמרכבה דילה וכו', אבל מעץ הדעת טוב ורע, דקשיר לון ביצר הטוב למהוי עזר בהדייהו, וקשיר לון ליצר הרע למהוי למשאוי תחותייהו חמור נושא ספרים. מסטרא דבנוניים איהו אסור וחבוש בגלותא, דעלייהו אתמר ביומין דחול היה קשור כשור לחרוש וכחמור למשאוי, ובשבת למען ינוח שורך וחמורך (שמות כג, יב), היה כשור לעול - עול תפילין, וכחמור למשאוי. ברשיעיא אתמר (איכה א, יד) נתנני ה' בידי לא אוכל קום, דרצועין דתפילין אינון כחבלים לקרנוי דסמא"ל שור מועד דלא שצי לון, ותפלה דיד קשיר לרגלוי, ומאן דלא מנח תפילין עליה אתמר (ברכות דף לג ע"א) משור מועד הרחק ממנו כמלא עיניו, דמיניה תליין אבות נזיקין, ציצית משאוי על החמור, עד כאן לשונו.

275

רע״וובלשון זה בא גם כן בתיקונים (דף כו ע"א, וע' דף ט ע"א) יותר מבואר, ופי' שם שהנחת תפילין לרשע מועיל לו להכניע לו המקטרגים, וזה לשונו לרשעים אינון קשורא לכל מקטרגין דילהון, הרי שסגולת התפילין הוא להכנעת הקליפות. וכוונה ב' בהנחת התפילין למי שהוא צדיק או שהוא בינוני כמבואר.

276

רע״זואנו, שהלואי שנהיה במדרגת בינוניים, שהרי רבה היה קורא עצמו בינוני (ברכות דף סא ע"ב) כמו שהעתקנו בשער היראה סוף פרק ו, טוב לנו להניח תפילין כל היום, כדי שיכנעו ממנו הקליפות, ויהיו הרצועות חבלים לקרנוי דסמא"ל וכו', דאף דעל פי שתהיה כוונתינו בהנחת התפילין למעלה לייחד כמו שנבאר, כל אחד יפעל בו רוחניות המצוה כפי זכות נשמתו, שאם הוא צדיק גמור יהיה קודשא בריך הוא קשור עמו באהבה ונפשו קשורה בנפשו כמבואר במאמר, הנה אף על פי שיכוון הכוונה האמורה לא יהיה הקדוש ברוך הוא קשור עמו באהבה אלא יפעל בו המצוה להכניע הקליפות.

277

רע״חוהנה מצד גודל מעלת מצות תפילין והסגולות שבה, שביארנו ונבאר עוד בעזרת ה', יעורר האדם לבו ונפשו באהבה בקיום המצוה הזו, באופן שלא יבא לזוז דעתו מהם.

278

רע״טוהדברים המעוררים האהבה במצוה זו, ביאר הרשב"י ע"ה בתיקונים (דף כא ע"ב) זה לשונו ואי תימא דקודשא בריך הוא לאו אתתרך עמה בגין דא אמר קרא (משלי כז, ח) כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו, בגין לנטרא לה בגלותא מרשו נוכראה הדא הוא דכתיב (ישעיה מב, ח) אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן וגו', לאחר דא אל אחר, דא סמא"ל, לפסילים, אלין ממנן דעל שבעין אומין, ובגינה קודשא בריך הוא איהו מלך אסור ברהטים, ואיהו חבוש עמהון בתפילין דיד בקשר של יד, ודא הוא דכתיב (יחזקאל כד, יז) פארך חבוש עליך, ובגין דאיהו חבוש עמהון בגלותא אתמר ביה אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, ושכינתא איהי בית האסורין דיליה, בגין רחימו דילה איהו אסור בה, ורזא דמלה (שה"ש א, יג) צרור המור דודי לי בין שדי ילין, עד כאן לשונו.

279

ר״פוהנה מכללות דבריו יש דרוש אל כוונתינו, כי כאשר יחשוב היות הקדוש ברוך הוא שהוא מלכו של עולם, והוא אסור עם בן האדם נוצר מטפה סרוחה, שורה ברהטי מוחא, והוא דומה למה שהיה מצמצם שכינתו בין בדי הארון עם היות ששמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, ולכן ראוי שידבק מחשבת הנפש הדרה במוחו באהבתו יתברך השורה במוחו.

280

רפ״אוכן פירש בזוהר (פ' שלח דף קעה ע"ב) שהתפלין הם עדים להעיד לאדם שהקדוש ברוך הוא דבק עמו, זה לשונו אמר רבי יהודה כמה סהדי עביד קודשא בריך הוא לאסהדא בהו בבני נשא, וכלהו בעיטא ובסהדותא קיימין לקבליה. קם בצפרא אושיט רגלוי למיהך, סהדיא קיימין לקבליה מכריזין ואמרין (שמ"א ב, ט) רגלי חסידיו ישמור. אנח תפילין ברישיה בין עינוי, בעי לזקפא רישיה חמי שמא קדישא עילאה אחיד ורשים על רישיה, ורצועין תליין מהאי גיסא ומהאי גיסא על לביה, הא אסתכל ביקרא דמאריה. אושיט ידוי חמי ידא אחרא מתקשרא בקישורא דשמא קדישא, אהדר ידיה ואסתכל ביקריה דמאריה, עד כאן לשונו לעניננו.

281

רפ״בהרי בפירוש שהתפילין הם עדים להעיד לאדם שלא יחטא, שכאשר ירצה להגביה עיניו לראות מה שאינו ראוי, וכן בידיו, ויזכור שהתפילין בראשו ובזרועו, יירא מהמלך אשר הוא שוכן עמו. ואמר חמי שמא קדישא עלאה אחיד ורשים על רישיה, שמלת אחיד פירושו שממש הקדושה העליונה מלמעלה למטה אחוזה עליו ואינה נפרדת ממנו, כענין מה שאמרנו לעיל שעל התפילין נאמר (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.

282

רפ״גונחזור למאמר התיקונים, אמר בסוף המאמר ושכינתא איהי בית האסורין דיליה, בגין רחימו דילה איהו אסור בה. זו היא בחינת תפילין של יד, כי מציאות ד' פרשיות שביד הם תפארת נצח הוד יסוד, כדפירש הרשב"י בזוהר (פ' ואתחנן דף רסג בראשו), נמצא שהוא סוד הזכר אסור בבית היד, והבית שהפרשיות בתוכה שהיא השכינה והיא בית האסורין דיליה, ובשביל אהבתה הוא אסור עמה, ולכן השכינה אומרת צרור המור דודי לי בין שדי ילין, והוא כנגד בחינת תפלה של יד בזרוע, והיינו צרור המור דודי לי.

283

רפ״דוהוא דומה למה שהיא אומרת (שה"ש ח, ו) שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך, ופירש בתיקונים (דף סה ע"ב) שזה נאמר על תפילין של ראש ושל יד, וזה לשונו שימני כחותם על לבך, וכי מאן חמא חותמא על לבא, אלא אינון תפילין דרישא דרצועין דלהון תליין על לבא, ואלין תפילין דרישא, ותפילין דיד דאיהו בשמאלא לקבל לבא, ודא איהו כחותם על לבך, כחותם על זרועך תפלה דיד, דאנון רשימו דשמא קדישא, דאיהו י' קדש לי כל בכור, ה' והיה כי יביאך, ו' שמע ישראל, ה' והיה אם שמוע, ומההוא רשימו מזעדעזעין כל אומין דעלמא, הדא הוא דכתיב (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ידו"ד נקרא עליך ויראו ממך, והכי אוקמוהו, שם ידו"ד אלין תפילין דרישא, עד כאן לשונו.

284

רפ״הודומה לזה כתב החסיד בחובת הלבבות (ש' היחוד - הקדמה) בענין פירוש פרשת ואהבת, שכל הדברים שנזכרו בפרשה כענין (דברים ו, ז) ושננתם לבניך ודברת בם, כולם מעוררים האהבה, ואמר אחר כך וקשרתם לאות וגו', כתב זה לשונו ואחר כן נעתק מחובת האברים אל תפלה של יד ותפלה של ראש והמזוזה, וכולם גורמים לזכור את הבורא ולאהבו בלבב שלם, ולבסוף לובשה בחק זכרון אהבת האוהבים (שה"ש ח, ו) שמני כחותם על לבך כחותם על זרועך וגו', ואמר (שם א, יג) צרור המור דודי לי בין שדי ילין, עד כאן לשונו.

285

רפ״וומה שאמר במאמר ובגינה קודשא בריך הוא איהו מלך אסור ברהטים וכו', יובן זה במה שאמרו בתיקונים (דף ק' ע"ב) והעתקנו לשונו בשער האהבה פרק ט, שהתפילין נקראו כסות להסתיר השכינה מהחיצונים. ובזה יובן מה שאמרו בגמרא (שבת דף מט ע"א) שהתפילין נקראין כנפי יונה, גבי אלישע בעל הכנפים, וכתיב (תהלים סח, יד) כנפי יונה נחפה בכסף, ופי' בתיקונים (תז"ח דף קב ע"א) שחוט של חסד שהוא כסף, הוא חופה ומסתיר את השכינה ואת הנשמה מבעלי הדין, וזו היא סגולה גדולה שיש לתפילין יתרה על כל הנדרש.

286

רפ״זוכן מבואר עוד בתיקונים (דף קמג סוף ע"א) זה לשונו דאית חובין דדיינין להו בדינים חמורים לנשמתא, וייתי מצוה דאיהי מטרוניתא כגון מצות תפילין ואגינת עליה ופרישת גדפהא עלה ולית רשו למקטרג לקרבא תמן.

287

רפ״חומהדברים המעוררים האהבה במצוה זו, הוא כאשר יחשוב כי תפילין שאנו מניחים אף על פי שהם תפילין של עור במקומם העליון הם תפילין של אור, והוא סוד מה שפי' בתיקונים (דף פד ע"א) ובזוהר שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין, דהיינו שהתפארת מתעטר באורות העליונים, כדפי' בזוהר (פ' ואתחנן דף רסב ע"ב), ואלו לא חטא אדם הראשון או לא חטאו ישראל בעגל היו מזדככים כמלאכים, והיו זוכים לתפילין של אור, אמנם אחר החטא לא זכו ישראל אלא לתפילין של עור, דהיינו צמצום האורות העליונים בעולם מטטרו"ן, שבו סוד הגלות ביומין דחול, ובו תפילין של עור כדפירש הרשב"י ע"ה בזוהר (פ' ואתחנן דף רסד ע"ב) כי על התפילין נאמר (בראשית ג, כא) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור, זה לשונו רבי אבא שלח ליה לרבי שמעון, אמר ליה האי דאוקמוה בתפילין דמארי עלמא, ואינון קודשא דקודשין, משכא דעל תפילין ואינון רצועין אקרון קדושה, אסמכתא מנלן, שלח ליה ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור דייקא, והכי אוקמה רב המנונא סבא, ואלין אינון דרישא ודרועא ידכ"ה בה', והא אוקמוה, עד כאן לשונו. ונודע כי פסוק זה ויעש ה' אלהים הוא תיקון לאחר חטא אדם הראשון, וכן פי' בתיקונים (דף י ע"ב) זה לשונו בקדמיתא כתנות אור, דבהון עקבו הוה מכהה גלגל חמה, והיינו בורא מאורי האש, בתר דחבו ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור, עד כאן לשונו לעניננו, ולשון זה מובן עם מה שכבר הקדמנו.

288

רפ״טובתיקונים (שם קיג פ"ב) ביארו הענין בפירוש, זה לשונו בתר דהרהר תשובה אדם לתתא, הדר לבושא לגבי מוחא דאיהו קרקפתא דתפילי, ואתחבר מוחא דאיהו חכמה באימא, מיד ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, ואינון תפילין דאינון מעור. בההוא זמנא קמת תשובה דאיהי אימא קרקפתא דתפילין עם אדם לאגנא עליה ולכסיא עליה דהוא ערום, כגוונא דאיהו כסי על מוחא עלאה, וכדי כל מאן דאנח תפילין כאילו כסי על מוחא עילאה, עד כאן לשונו.

289

ר״צוכאשר יסתכל האדם במה שביארנו, יתלהב לבו לאהבה את הבורא שחמל עליו וצמצם בו האורות העליונים מלובשים בתפילין של עור, והוא מה שהזכיר שלמה המלך ע"ה בשיר השירים באהבת הקדוש ברוך הוא לישראל (שה"ש ז, ו) מלך אסור ברהטים, שהם תפילין שבראש, כדפי' לעיל.

290

רצ״אובהניח האדם תפילין הוא אדם שלם, דומה ליוצרו, כמו שביארו בתיקונים (דף פג ע"ב) זה לשונם (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו, הכא פקודא דתפילין, תא חזי כל מאן דאנח תפילין על רישיה ועל דרועיה, קלא סליק בכל יומא לכל חיוון מרכבות ואופנים ושרפים ומלאכים דממנן על צלותין, הבו יקר לדיוקנא דמלכא דאיהו מאן דאנח תפילין, דעליה אתמר ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו. בצלמו, בתפילין דרישא, כגוונא דתפילין דמארי עלמא, דאינון שכינתא עילאה תפילין על רישא דאיהו עמודא דאמצעיתא, דאיהו כללא דתלת ספירן קדמאין, ועמודא דאמצעיתא כליל שית ספירן, ואימא עילאה תפילין על רישיה, איהו תפילין דאנח קודשא בריך הוא בכל יומא. תפילין דיד דא שכינתא תתאה דאיהי קשירא ליה, ועליה אתמר (בראשית מד, ל) ונפשו קשורה בנפשו, תרווייהו ביחודא חדא בקשורא חדא. רצועה כריכא באצבעא שמאלא, דא קידושין דילה, דאיהי טבעת כריכא באצבעא דילה, ובה איהי קשירא עמיה ואיהו עמה, עד כאן לשונו.

291

רצ״בהרי מבואר במאמר הזה מעלת המניח תפילין שהוא דומה ליוצרו. ומבואר במאמר קצת כוונת התפילין, ויתבאר עוד בעזרת ה'. ואגב מבואר שהרצועה שאנו כורכין באצבע היא טבעת הקידושין שהזכר נותן לה, ומכאן היה אומר מורי ע"ה שאין ראוי לכרוך הרצועה על האצבע עד שיניח תפלה של ראש שהוא סוד הזכר, שאם עדיין לא בא הזכר קדושין מהיכן, וכן מנהג רוב ישראל, ואין ראוי לשנות המנהג. וכן היה אומר מורי ע"ה שכריכה זו שבאצבע צריך שתהיה מעומד, שהזכר המקדש את האשה מקדש אותה מעומד, שהקדושין הם מעלמא דדכורא, ודרכו מעומד. והכריכות צריכות שיהיו ג' כדפי' ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רכח ע"ב), והעתקנו לשונו לעיל בענין מנין חוליות שבציצית.

292

רצ״גועוד במעלת המניח תפילין וציצית, האריכו בזוהר (בפ' קדושים דף פא ע"א), ואמרו שהמניח תפילין וציצית הוא אחד, דומה ליוצרו, וכיון שהוא דומה ליוצרו יש התיחסו וקורבה להקדוש ברוך הוא שישרה עליו, אבל אם אינו דומה ליוצרו מה התייחסות להקדוש ברוך הוא עמו, זה לשונו קדושים תהיו (ויקרא יט, ב) רבי אבא פתח, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (דה"א יז, כא), תא חזי בכל עמין דעלמא לא אתרעי בהו קודשא בריך הוא בר בישראל בלחודייהו, ועביד לון גוי אחד, וקרא לון גוי אחד בשמיה, ואעטר לון בכמה עטרין בכמה פקודין לאתעטרא בהו, ועל דא תפילין דרישא ותפילין דדרועא לאתעטרא בהו בר נש כגוונא דלעילא ולאשתכחא חד שלים בכלא, ובההוא שעתא דאתעטר בהו בר נש ואתקדש בהו אתעביד שלים ואקרי אחד, דאחד לא אקרי אלא כד איהו שלים, ומאן דפגים לאו אקרי אחד, ועל דא קודשא בריך הוא אקרי אחד בשלימו דכלא בשלימו דאבהן בשלימו דכנסת ישראל, בגין כך ישראל לתתא אקרון אחד, דכד בר נש אנח תפילין ואתחפי בכסויא דמצוה כדין אתעטר בעטרין קדישין כגוונא דלעילא ואקרי אחד, ובגיני כך ליתי אחד וישתדל באחד, קודשא בריך הוא דאיהו אחד ישתדל בחד, דהא לית מלכא משתדל אלא במאי דאתחזי ליה, ובגין כך כתיב (איוב כג, יג) והוא באחד ומי ישיבנו, לא שארי קודשא בריך הוא ולא אשתכח אלא באחד. באחד, אחד מבעי ליה, במאן דאתתקן בקדושה עילאה למהוי חד, כדין הוא שריא באחד ולא באתר אחרא, ואימתי אקרי בר נש אחד בשעתא דאתקדש בעטרין עילאין, עד כאן לשונו. הרי בפירוש דלא שארי קודשא בריך הוא ולא אשתכח אלא באחד, דהיינו אחר שיתוקן האדם בציצית ותפילין, שאז הוא אחד.

293

רצ״דואם כן, בעת שהאדם עוסק בתורה או בתפלה, שאז הוא רוצה שהקדוש ברוך הוא ישרה עמו, ואם הוא פגום וחסר כלי ותכשיטי הקדושה ממנו אין הקדוש ברוך הוא שורה עליו, כמו שאמרו ז"ל לעיל ומאן דפגים לא אקרי אחד. ואפשר שזו היא ברכת התפילין כאומרו אשר קדשנו במצותיו, לפי הפשט, כי כיון שאדם רוצה לידבק בו יתברך ראוי שקודם יתקדש במצותיו, ובזה תהיה הכנה לשרות כל הקדושה העליונה.

294

רצ״הובענין כוונת הנחת תפלין, אעתיק מה שנמצא בזוהר ובתיקונים במקומות מפוזרים אחת הנה ואחת הנה, והמבין יבין. אמרו ז"ל (פ' מצורע דף נה ע"א) מאן דאנח תפילין, כד מנח תפלה של יד בעי לאושטא דרועא שמאלא לקבלא לה לכנסת ישראל, ולקשרא קשרא עם ימינא, בגין לחבקא לה, לקיימא דכתיב (שה"ש ב, ו) שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, לאתחזאה בר נש כגוונא דלעילא ולאתעטרא בכלא, וכדין בר נש שלים בקדושה עילאה, וקודשא בריך הוא קארי עליה (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר, עד כאן לשונו.

295

רצ״ווכאשר יניח תפלה של ראש וכו' יקום מעומד כנגד עולם הזכר, וכן פירשו בזוהר (פ' חיי שרה דף קלב ע"ב) שכל דברים שהם מעלמא דדכורא צריך למיקם בקיומיה ואזדקף, ועוד עיין שם (פ' תרומה ריש דף קלג) בענין קדושה מעומד ומיושב, ועל זה אמרו בגמרא (סנהדרין דף מב ע"א) אמר רבי ישמעאל אלמלא לא זכו ישראל להקביל פני אביהם שבשמים אלא כל חדש וחדש דיים, אמר אביי הילכך צריך למימרא מעומד.

296

רצ״זובהניח תפלה של יד יחבר קשר של יו"ד עם הבית, כן פיר' בזוהר (פ' פנחס דף רלו ע"ב) זה לשונו יו"ד דא, אצטריך דלא יעדי כלל מגו תפלה דיד, דלא יעביד פירודא, וכל חדוא דילה בהאי איהו, יו"ד בדכורא איהו ולא בנוקבא, ובגין דא אתקריבת בהדה, ומאן דרחיק ליה מאתר דא רחיק הוא מעדונא דעלמא דאתי בדכורא, איהו צדיק ואיהי צדק בלא יו"ד, איהו איש איהי אשה בלא יו"ד, ובגין כך חדוה דיליה לאתקרבא בה ולאתעדנא בהדה, מאן דרחיק עדונא דא ירחקון ליה מעדונא דלעילא, ועל דא כתיב (שמ"א ב, ל) כי מכבדי אכבד וגו', עד כאן לשונו.

297

רצ״חובכוונת תפלה של יד ושל ראש, יכוון בשל יד שהם ד' פרשיות שם ידו"ד כמבואר לעיל, קדש י', והיה כי יביאך ה', שמע ישראל ו', והיה אם שמוע ה', והבית שם אדנ"י. ובשל ראש ד' פרשיות שם ידו"ד בד' בתים שם אהי"ה, כן פירשו בתיקונים (דף ט ע"א) זה לשונם אז תקרא וידו"ד יענה (ישעיה נח, ט), ידו"ד בד' בתי דתפילין דרישא דאינון ד' אתוון אהי"ה, וידו"ד יענה ידו"ד בד' בתי דתפילין דיד דאינון אדנ"י. ואי תימא לאו אינון ביד אלא בית א' וכו', עד כאן לשונו לעניננו. וכן ביארו בתיקונים.

298

רצ״טועוד בתיקונים (דף קמד ע"ב) זה לשונם (שה"ש ו, י) ראשך עליך ככרמל, דא תפילין דרישא, ורצועין תליין מכאן כזמורות דאינון ככרמל דתליין מגפן. ודלת ראשך כארגמן, דא תפלה דיד, מה דהוה דלת בגלותא עניה, הדא הוא דכתיב (תהלים קב, א) תפלה לעני כי יעטוף, תהא לבושא כארגמ"ן, דאיהו סוד אוריא"ל רפא"ל גבריא"ל מיכא"ל נוריא"ל. מלך אסור ברהטים, דא קודשא בריך הוא ידו"ד, דיהא אסור בארבע בתים דילה דאינון אדנ"י, ארבע רהטי מוחא, דיהא אסור ברהטים כגוונא דא יאקדונק"י, כי שמך בך ובך שמך, ודא איהו סוד אמן מן ארגמן, עד כאן לשונו. ובסוף המאמר, בענין מלך אסור ברהטים, הוא מסכים עם מאמר הקודם, והכלל כי תפלה של יד הוא ראש הנקבה, ורהטי דמוחא שבה הוא שם אדנ"י. והרצועה של יד הוא מה שאמר ודלת. ראשך, רומז לשער ראשה, עד ארגמן, כמבואר במאמר.

299

ש׳עוד בזוהר (פ' ואתחנן דף רסג ע"א) בענין כוונת הנחת תפילין זה לשונו תני רבי יצחק רתיכא קדישא עילאה ד' בתי דתפילין דאנח ו', כמה דאתמר, רתיכו קדישא אחרא ארבע אחרין דכלילן בחד דאנח ה' בתראה, כמה דאוקמוה. וכתוב עוד שם (דף רסד שלהי ע"א בהגהה) והוא לשון המגיה, תפילין דרישא חכמ"ה ובינ"ה גדול"ה גבור"ה, תפאר"ת המניח. ותפילין דדרועא תפאר"ת נצ"ח הו"ד יסו"ד, מלכו"ת המניח. עד כאן לשונו. ואל יקשה מה שפי' בתיקונים שד' פרשיות הם שם ידו"ד, שהכוונה ו' נוטה אל הימין חסד, ה' נוטה אל השמאל גבורה, כן פי' מורי ע"ה.

300

ש״אוקודם שישים התפילין יאמר, אני משים תפילין לקיים מצות בוראי וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך, ד' פרשיות שביד וכו', יכוון שהם כנגד שם ידו"ד המתלבש בתוך שם אדנ"י שהוא הבית, וכ"א אזכרות שבו כנגד שם אהי"ה. ובראש הם ד' פרשיות ידו"ד, וד' בתים אהי"ה, ועוד שם אהי"ה בתוכו כנגד כ"א אזכרות, ויכוין לאכנעא שפחה תחת גברתה וכו' כמבואר לעיל.

301

ש״בובענין כוונת אזכרות שבתפילין שהם אהי"ה, כ"א ביד וכ"א בראש, שהם מ"ב, ביארו בתיקונים (דף ג ע"א) זה לשונם אהי"ה אשר אהי"ה מלגאו דתפילי, בכ"א אזכרות דתפילין דרישא ובכ"א אזכרות דתפילין דיד, ודא אימא עלאה תפילי דמארי עלמא קארינן ליה, תפילין על רישא דעמודא דאמצעיתא שמע ישראל, כסי ליה אימא עילאה בגדפהא דאינון רצועין דתפילי, עד כאן לשונו.

302

ש״גועל דרך הפשט צריך לכוון בפרשיות עצמם הכתובות בתפילין, ובזה יתעורר לבו לאהבה, בשני פרשיות הראשונות שהם קדש והיה כי יביאך כנגד י"ה, יחשוב הכתוב בהם, דהיינו ענין יציאת מצרים, והוא המורה על תוקף אהבת הקדוש ברוך הוא שהוא בעצמו הלך להוציאם משם והרג בכוריהם, וימשול משל, למלך אשר בנו שבוי, וילך המלך בעצמו בעבור אהבת בנו ויוציאנו משם בחזקה ויעשה מלחמה עם שובהו. כן הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, הוא ולא מלאך ולא שרף הרג בכוריהם והוציאם, כאומרו (שמות יב, כט) וה' הכה כל בכור, והוא מה שמשה מזהיר את ישראל (שם יג, ג) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וגו' כי בחוזק יד הוציא ידו"ד אתכם מזה וגו', ומלת זכור הוא מקור, כי לעולם חייבים אנו לזכור ענין זה, כדי שנזכור אהבתו בלבנו ונעבדהו כבן האוהב את אביו מצד שהטיב עמו, והוא שהכתוב קורא אותנו בנים, כאומרו (שם ד, כב) בני בכורי ישראל, והכוונה על הנשמה הקדושה שנשפעה לנו ממקום הקדש, שמשם הבכור הוא קדש, ולכן הוא אומר (שם יג, ב) קדש לי כל בכור, ומצד זה חייבים אנו לקדש עצמנו כדי שנהיה דבקים בו, וזה הענין הוא הכתוב בפרשה שניה, ובה מבואר יותר ענין הריגת הבכורות, באומרו (שם יג, טו) ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים מבכור אדם ועד בכור בהמה, ובשני פרשיות אלו מודיע לנו ענין ההשגחה והיכולת, שהרי שידד מערכות השמים ותבר מנעולי פרזלא כדפי' בזוהר, וכן כתוב (דברים ד, כ) ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה.

303

ש״דובשני פרשיות שמע והיה אם שמוע מזכיר לנו ייחוד ה', דהיינו ידו"ד אחד למעלה ולמטה ובד' רוחות העולם, שראינו הענין במעמד הר סיני כדפי' בפרק א משער היראה, ואחר כך מזהירנו על האהבה, ושנעשה למציאות האהבה סימנים כדי שלא תמוש אהבתו מלבנו, והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום מענין האהבה והיחוד על לבבך, ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך וגו' וקשרתם לאות, כדי שנזכור האהבה והיחוד, וזה הענין כתוב בפרשת והיה אם שמוע לאהבה וגו' אלא שייעד אותנו שאם יפתה לבנו אחרי היצר שהוא אלהים אחרים וחרה וגו'.

304

ש״הובענין הרצועות של ראש, וקשר תפילין שבראש ושל יד, ביארו בזוהר (פ' פנחס דף רלו ע"ב) זה לשונו תרין רצועין נפקין מסטרא דא ומסטרא דא, דתרין יריכין דהאי א' ח', דנביאי קשוט אחידן בהו, דהא מלעילא נפקין תרין דרועין מימינא ומשמאלא, ודל"ת אתאחידת בהו, לבתר אתפשטו יריכין לתתא, כיון דהיא אתאחדת לעילא כדקא יאות נחתא לתתא לאתאחדא באכלוסהא, כד איהי אתאחדת אחידת בשפולי יריכין ורשימו דיו"ד ברית קדישא עלאה מלעילא, כדין איהי אתאחדת ביחודא, עד כאן לשונו לענייננו.

305

ש״ועוד בענין רצועה של יד אמר בזוהר (פ' ואתחנן ריש דף רסג) זה לשונו ועל דא מהאי תליא רצועה חד לתתא, דהא מנה תליין תתאי ואתזנו מניה, ועל דא אתקרי אות, כמה דאת אמר (בראשית ט, יב) זאת אות הברית, וכתיב (שמות יג, טז) לאות על ידכ"ה בה"א, והא אוקמוה.

306

ש״זעוד בסוד הרצועות פירשו ז"ל (ת"ז דף ט ע"ב) תלת רצועין נצח והוד יסוד, יסוד רצועה דקשיר ו' עם ה', כי כל בשמים ובארץ, דאחיד בשמיא ובארעא. תרין רצועין, נצח והוד דאחידן בה' עילאה, והקרנים גבוהות והאחת גבוה מן השנית, אוף הכי תרין רצועין חד ארוכה וחד קצרה. קצרה עד החזה, ארוכה עד טבורא. ואתפשטותא דה"א עילאה עד הוד באת י' איהו, דאיהו קשר דתפילין דרישא, דאיהי ה' עילאה סליקת לחמשין, חמש זמנין עשר באת י', והיינו מן ה"י מן אלהים, חמש זמנין ה' באת י' חמשין בחמש ספירן. יסוד כ"ל נטיל לון כלהו וירית לון לכלה, והיינו כל כלה. באת ה' תתאה קרן אחת, ורזא דמלה אוקמוה רבנן שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה במצחו, שנאמר (תהלים סט, לב) משור פר מקרין פריס, מקרן חסר יו"ד, ודא רצועה דתפילי דיד דמארי עלמא, עד כאן לשונו.

307

ש״חובסוד שינים שבתפילין, אמר בתיקונים (דף ט, ע"א) זה לשונו שין של תפילין הלכה למשה מסיני, ש דתלת ראשין ש דד' ראשין לקבל שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך, ואינון בשחר שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה (ברכות פ"א מ"ד), עד כאן לשונו.

308

ש״טעוד שם (דף כו ע"א) זה לשונו ש של תפילין דא אימא עילאה עלה אתמר (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ידו"ד נקרא עליך ויראו ממך, שי"ן סליק באתווי ש"ס, ה' דיד כהה, שס"ה. ורמ"ח פקודין דכלילן ברמ"ח תיבן דקריאת שמע בד' פרשיין הא תרי"ג, עד כאן לשונו.

309

ש״יעד הנה מה שכללנו מדברי הרשב"י ע"ה הנוגע לכוונת הנחת ציצית ותפילין, וכאשר יכוון האדם בכל זה, ויתבודד ביום ויעסוק בתורה בדחילו ורחימו בכוונתם כאמור, ויכוון בסוד שם יו"ד ק"א וא"ו ק"א שהוא שם המחשבה כדפי' בריש הפרק, בודאי ימשוך קדושה לקדש מחשבתו.

310

שי״אוטוב שאחר הנחת טלית ותפילין יכוון בשם יו"ד ק"י וא"ו ק"י, שפי' בתיקונים (דף ט ע"ב) שבו סוד תפילין וציצית, זה לשונו ואית נקודה ברזא אחרא, כגוונא ידו"ד מלך ידו"ד מלך ידו"ד ימלוך, שמהן דלעילא נקודן דילהון כְּתֵיבִין תחותייהו, בד' שמהן תליין מכל שמא ושמא, ועלייהו אתמר (ישעיה ו, ג) וקרא זה אל זה, לקבל י"ב אנפין דתלת חיון, אל זה י"ב גדפין דתלת חיון, ועל כלהו פני אדם. ותפילין הוא פני אדם, ציצית פני חיוון וגדפי חיוון. ואוקמוה רבנן שם בן י"ב כל היודעו והזהיר בו כל תפלותיו מתקבלות, ומקורו יו"ד ק"י וא"ו ק"י, כל י' איהו אנפוי ידו"ד. א' - ודמות פניהם פני אדם (יחזקאל א, י), הכא בהאי שמא רזא דתפילין וציצית, עד כאן לשונו. ושם זה פי' בתיקונים, וכן במקומות אחרים בתיקונים, שהוא מוחא מחשבה בחכמה שבכתר, ויועיל בה לקדושת המחשבה.

311

שי״בוהמקום שנתבאר בפירוש (תז"ח דף ק ע"א) ראיתי להעתיקו הנה, זה לשונו והאי איהו קרטא דילך זרק"א מק"ף שופ"ר הול"ך סגולת"א, דאבנא דא מפומך סלקא לאתר דאתמר ביה במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך על תחקור, ואיהו שמא דכתר עילאה דאיהו חכמה קדומה, דהכי סליק חכמ"ה לחושבן שמא קדישא עם עשר אתוון בכללא, דאינון יו"ד ק"י וא"ו ק"י עד כאן לשונו. ועוד לקמיה בגין דנחתין עלה עשר סגולות דשמא דכתרא דאינון יו"ד ק"י וא"ו ק"י, דאינון ספירין מליין סגולות דסחרין לכתרא עילאה דמלכא ומטרוניתא, והאי איהו כתר עילאה דאתמר ביה ביום שבת בקדושה כתר יתנו לך ה' אלהינו וכו', עד כאן לשונו לעניננו.

312

שי״געוד יש לענין קדושת המחשבה בחינות אחרות, וראינו לבארם בפרק בפני עצמו כדי לתת ריוח בין פרק לפרק.

313

שי״דכבר ביארנו בריש הפרק הקודם שהמוח והלב הם ב' אברים ראשיים שבהם תלוי המחשבה, וביארנו בענין קדושת המחשבה התלויה במוח, כפי מה שנמצא בדברי הרשב"י ע"ה.

314

שי״העוד מצאנו בדברי הרשב"י ע"ה בתיקונים (דף סג ע"א) בענין ברכה קדושה יחוד, שפי' שהם אריה שור נשר, שהם חסד גבורה תפארת, וג' אברים באדם כנגדם מוח לב ריאה, וג' קטגורים כנגדם טחול מרה כבד, ועל מרכבה זו שורה פני אדם העליון, שהוא סוד המחשבה העליונה, וזו היא מחשבה טובה כמבואר בריש פרק הקודם, ויש מחשבה רעה שהוא אדם בליעל איש און (משלי ו, יב) אדם להבל דמה (תהלים קמד, ד). ומכאן תראה כמה פגם עושה החושב מחשבות זרות, שנעקר ממקום עליון אל מקום הטומאה שהוא אדם בליעל וכו' (משלי שם).

315

שי״וואמר אחר כך ז"ל על מוחא שריא ברכה, על לבא שריא קדושה, על ריאה שריא יחוד, מחשבה כלילא מכלהו, ואינון יברכך ה', יאר ה', ישא ה', יברכך במוחא, יאר בלבא דתמן נהורא דעיינין, ישא בריאה דאיהו שלום, הדא הוא דכתיב וישם לך שלום, עד כאן לשונו.

316

שי״זהרי מבואר במאמר היות קדושה בלב, וטעם הדבר פירש הרשב"י ע"ה (זוהר פ' שלח דף קסא ע"א) שהאדם הוא דוגמת עולם קטן, ויש רמז באדם מהעולם מהמקדש וקדש הקדשים, ואמר שהלב הוא כנגד קדש הקדשים, זה לשונו תא חזי כד ברא קודשא בריך הוא בר נש בעלמא, אתקין ליה כגוונא עילאה יקירא, ויהב ליה חיליה ותוקפיה באמצעיתא דגופא דתמן שריא לבא, דהוא תוקפא ומזונא דכל גופא, ומתמן אתזן כל גופא, וכל אינון שייפי דגופא מתמן אתזנו, והא לבא אחיד ואתקף באתר עילאה דלעילא דאיהו מוחא דרישא דשארי לעילא, ואחיד ביה, ודא אתקשר בדא. כגוונא דא אתקין קודשא בריך הוא ועבד ליה חד גופא, ואתקין שייפי דגופא סחרניה דלבא, ולבא שארי באמצעיתא, וכל גופא וכל אינון שייפין אתזנו מההוא לבא דהוא תוקפא דכלא, וכלא ביה תליין, וההוא לבא אתקשר ואתאחיד במוחא עילאה דשריא לעילא. כך הוא, כד ברא קודשא בריך הוא עלמא אסדר לימא דאוקיינוס דאסחר כל ישובא דעלמא, וישובא דכל שבעין אומין כלא אסחר לירושלם, וירושלם באמצעיתא דכל ישובא שריא, והיא אסחר להר הבית, והר הבית אסחר לעזרות דישראל, ואינון עזרות סחרן ללשכת הגזית דתמן סנהדרי גדולה יתבין, ותנינן אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלחודייהו, ולשכת הגזית אסחר לבית האולם, והאולם למזבח, והמזבח אסחר להיכל, וההיכל לבית קדש הקדשים, דתמן שכינה שריא וכפורת וכרובים וארון, והכא הוא לבא דכל ארעא ועלמא, ומהכא אתזנו כל אינון אתרי דישובא דאינון שייפי גופא, ולבא אתזן ממוחא דרישא ואתאחיד דא בדא, הדא הוא דכתיב (שמות טו, יז) מכון לשבתך פעלת, כגוונא דא לעילא לעילא וכו', עד כאן לשונו לעניננו. ולקמיה ביאר במאמר כל בחינות אלו שבעולם הזה ושבמקדש היותם גם כן למעלה, ולמעלה מעלה, ואינו לדרוש שלנו.

317

שי״חויוצא ממנו לכוונתינו, היות הלב באדם כנגד בית קדש הקדשים שבו ארון וכפורת וכרובים, ונלמוד מזה, שכמו שבבית המקדש היתה השכינה שורה שם מפני היות שם ארון ולוחות וכרובים וכו', כן לב האדם ראוי לעשות לו הכנה שתשרה בו שכינה ושתהיה קדש קדשים. וכן ביארו בתיקונים (דף קמ ע"ב) שעל כנפי ריאה נאמר (שמות כה, כ) והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת, ואמרו ז"ל על הכפורת דא כפרת דליבא, קדש קדשין דא ליבא, עד כאן לשונו.

318

שי״טושם (דף יג ע"ב) ביאר בחינה אחרת בלב, ואמר שהארון שהיה במשכן היה כנגד הלב, זה לשונו ארון ודאי דא לב, ונר דלוק, כלול ל"ב נתיבות, ואיהו שבת, וביה שכינתא עילאה דאיהי תורת חכם, ובה לב מבין. ואמר לקמיה כפרת הלב, דא פרישו דסוכת שלום, דאתמר ביה הפורש סוכת שלום, עד כאן לשונו. והכוונה שהארון הוא כנגד הלב שהיא השכינה הכלולה מל"ב נתיבות, שלב היא שכינה כדפי' בתיקונים (דף מט ע"ב) דקאמר לב מבין, לב יודע, לב רואה, איהי שכינתא וכו'. וכן בתיקונים כתיבת יד (תז"ח דף קיד ע"ב) בענין נעשה אדם, מנו ט' אברים, ואמרו שם נעשה אדם הא ליבא דיהא שלימו דכלא. הכוונה, שהיא בחינה עשירית כנגד שכינה, כנדרש שם לגבי שאר האברים. ואמרו הלב מבין, הכוונה כי שכינה עלאה משפיע בה כח ההבנה להיות הלב מבין.

319

ש״כובתיקון כ"ה (תקונים דף ע ע"א) אמר שה' כנפי ריאה עם הוורדא שהם שש, הם כנגד השרפים שעליהם נאמר (ישעיה ו, ב) שש כנפים שש כנפים לאחד, ואמר שית אינון מסטרא דאת ו' דאיהו ספר תורה, ארונא דספר תורה דא כיסא דלבא, ואיהו נור דליק, ואי לאו כנפי ריאה דאינון נשבין עליה הוה לבא אוקיד כל גופא, וההוא נורא דאיהו דדם דערקין דלבא, רוחא נשיב בערקין דדמא, וכלהו מתנהגין אבתריה, ודא הוא דכתיב (יחזקאל א, יב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו, עד כאן לשונו.

320

שכ״אוהרוח הזה המקרר דם הדין הוא מצד התפארת שהוא בעל הרחמים, וכן ביאר לקמיה וכד ייתי רוחא לגביה לבא, דתמן נפשא, אתמר ביה (שה"ש ה, ב) קול דודי דופק.

321

שכ״בוכן מבואר עוד בתיקונים (דף נג ע"א) זה לשונו האי רוח, בכל אתר דאיהו שכינתא עילאה ותתאה אשתכח, איהו ו' דנשיב בכנפי ריאה, ועל לבא דתמן נר ה', דא נשמתא במוחא, רוח בכנפי ריאה, נפש בלבא. ולזמנין תלת בתלת מוחין, ומחשבה רכיב עלייהו דאיהו אדם. והכי תלת ללב, נ"ר נשמה רוח, דנשיב בהון נר בתרי בתי ליבא ואינון נפש רוח סי' נ"ר. והאי ו' איהו דנשיב בדרועין בשית פרקים דלהון, ואיהו נשיב בתרין שוקין דאינון (שה"ש ה, טו) שוקיו עמודי שש, ועלה אתמר (ישעיה יא, ב) ונחה עליו רוח ה', כד איברין דגופא מתנהגין בהאי רוחא בפקודין דאורייתא, ספינה מתנהגא לכל סטרא דבעי בר נש, כמה דאת אמר (יחזקאל א, יב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו, דספינה איהי רישא ואיהי לבא ואיהי גופא. ואם עשרה אברין דגופא דאינון מארי ספינה דאינון עמא קדישא לא מתנהגין באורייתא דאיהי נשמתא, במצוה דאיהי נפשא, פרח רוחא מבינייהו, בההוא זמנא (יונה א, ד) וה' הטיל רוח גדולה אל הים דאיהי רוח סערה, דאיהי גזרת דינא קשיא דסערא גופיה דבר נש דאינון ישראל, וישראל אינון בסערה, והאניה דאיהי גופא חשבה להשבר, עד כאן לשונו לעניננו.

322

שכ״גובריש המאמר ביאר, כי נשמה רוח נפש, משכנם הם נשמה במוח, רוח בכנפי ריאה, נפש בלב. וכן ביאר גם כן בתיקונים (דף מט ע"א) זה לשונו ועוד נשמתא ורוחא ונפשא דבר נש אינון תרועה תקיעה שברים, נפשא בלבא, ודא שברים, כמה דאת אמר (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה. נשמתא במוחא, ודא תקיעה. רוחא בכנפי ריאה דנשיב על לבא, ודא תרועה וכו', עד כאן לשונו.

323

שכ״דוהנוגע מענין זה למעשה, מבואר במאמר כי בהיות עוסקין בתורה ובמצות הרוח הזה מתפשט בכל הגוף, שהרוח הזה הוא פנימיות הדעת, נשמה המתפשט בתוך שש קצוות, והיינו (יחזקאל א, יב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו. ואם לאו חס ושלום הרוח הקדוש הזה מסתלק, ושולט רוח סערה שהוא דין הקשה, ואז והאניה חשבה להשבר.

324

שכ״הועוד אמר בתיקונים (סוף דף קמ ע"ב) זה לשונו נפש רוח ונשמה, כהן לוי וישראל. כהן איהו נשמה, אם זכה נר ה', נר הוה נהיר בה מלבא כשמש זורחת, ורוחא דקודשא הוה נפיק מבין גדפוי דכרובים דאינון כנפי ריאה, והוא ממליל עמיה. ואם לאו נורא, ודא נפש, הוה נפיק אשא מלבא ואוקיד ליה, עד כאן לשונו.

325

שכ״ווכיוצא בזה ביארו עוד שם לעיל מזה, זה לשונם כליות אינון יועצות, אם זכו עאל בהון נבואה דאיהי נר ה' נשמת אדם ואתעבידו נביאים ואינון יועצים לטב, ואית בהון עצה ותושיה. כנפי ריאה, אם זכו שריא בהון רוח קודשא ואתמר בהון (ישעיה יא, ב) ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה', ועלייהו אתמר (שמות כה, ב) והיו הכרובים פורשי כנפים וגו', עד כאן לשונו.

326

שכ״זוהנוגע לקדושת הלב הם ב' בחינות, הא' עשה והא' לא תעשה, בחינת העשה הוא, כי כיון שהנפש מקומה בלב כמבואר במאמרים שהעתקנו, הנפש קדושתה היא קדושת עשיית המצות, כמו שביארנו לעיל בפרק ד', והעתקנו לשון הרשב"י (ת"ז דף סח ע"ב) שאמר עשיתיו דא נפש דתמן עשייה, דשריא ברמ"ח פקודין. וענין זה דקדק הפסוק באומרו (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם וגו' למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים וגו', נראה שתיקון הלב בעשיית המצות ובזה מתקדש.

327

שכ״חועוד נלמוד מדברי הרשב"י שאמר שכיס הלב הוא הארון, ונודע הוא (ב"ב דף יד ע"ב) שבתוך הארון היו הלוחות ושברי לוחות, כן ראוי שיהיה לבו מלא תורה, ורוח הנושב מכנפי ריאה שהוא ו' יהיה נושב בו אור אויר התורה כראוי, ויזכה אל רוח הקודש כמעלת הכהן גדול, כמבואר בדברי הרשב"י ע"ה.

328

שכ״טוכנגד שברי לוחות, צריך שיהיה לבו לב נשבר ונדכה, שיהיה מכון לשכינה, שהשכינה מושבה הם מאנין תבירין דילה כמבואר בפרשת ויקרא (זוהר דף ט ע"א), והם העניים שלבם לב נשבר ונדכה. ומי שלבו מתגאה עליו דוחה השכינה מעליו (משלי טז, ה) שנאמר תועבת ה' כל גבה לב, וכן ביאר הרשב"י ע"ה בתיקונים (דף סט ע"ב) זה לשונו וגסות לבא דהוא שלים בקליפין דיליה ולא אתבר, עליה אתמר (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, ושכינתא לא שריא עליה, עד כאן לשונו. ובשער היראה פרק ד' העתקנו כל לשונו.

329

ש״לובלי ספק כי אפילו הנפש השורה בלב תסתלק, מאחר שמכניס בלב קליפה הדוחה אותה, כי אין הקדושה שורה במקום שיש חצוני, לא יגורך רע, והעד כי כשהכניסו צלם בהיכל נסתלקה השכינה, וכן כל פגם שיפגום האדם בלבו מקנאה שנאה כעס ותחרות, הוא כמכניס צלם בהיכל קודש הקדשים, שכבר נתבאר היות הלב קדש הקדשים, וזו היא בחינת לא תעשה, שצריך ליזהר מכל אלו כדי שיהיה לבו כלי קדוש שבו תשרה השכינה, ולא תמצא השכינה ח"ו דבר פגם חצוני שידחה אותה.

330

של״אוכמו שהוזהרנו ביום שבת מכעס ועצבות, כמו שאמר הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקון כד דף סט ע"ב), כן צריך ליזהר בששת ימי המעשה, זה לשון הרשב"י ע"ה בתיקון מח (דף פה ע"א) זכאה איהו מאן דנטיר דירה לשבת, דאיהו לבא דלא אתקריב תמן עציבו דטחול וכעס דמרה, דאיהו נורא דגיהנם, דעלה אתמר (שמות לה, ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, והכי איהו ודאי דכל מאן דכעיס כאלו אוקיד נורא דגיהנם, עד כאן לשונו.

331

של״בובודאי כי האזהרה הזו לעולם אנו צריכין אותה, אם שלא לכעוס אפילו בחול, שלא להדליק אשו של גיהנם, אלא שביום שבת הפגם הוא לאין תכלית, כי מאחר שאשו של גיהנם נתבטל מכל וכל וזה מדליקו מחדש, עונשו גדול מאד. וביום שבת צריך אדם להאריך אפו ולהיות עניו בתכלית, וילמוד ממדות קונו, שביום שבת מאריך לרשעים שבגיהנם, שאשו של גיהנם בטל, וכמו שפי' בפרשת יתרו (דף פט ע"א) משום דעתיקא אתגלי כל רוגזין וכל דינין ביום שבת אשתככו. וכמה עובדי עבודת אלילים לפניו, והוא מאריך. וממדת ענוה שיקנה ביום שבת ימשוך לכל ששת הימים, שיום שבת שורש לכל הקדושות, כמו שביארנו בפרק ב, ויתבאר עוד בעזרת האל.

332

של״גוכן, כמו שצריך לשמור עצמו מעצבות הלב כן צריך בימות החול, כי אין השכינה שורה לא מתוך עצבות וכו' אלא מתוך שמחה, כדפי' בגמ' (שבת דף ל ע"ב). מלבד בזמנים שצריך עצבות, כגון בד' צומות שמתענים על חרבן הבית, שאפילו לפניו יש עצבות כדפי' בגמ' (חגיגה דף יג ע"א) דבבתי גואי איכא עציבו, וכן אמרו במסכת ברכות פרק קמא (דף ג ע"א) ג' משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר הקדוש ברוך הוא וכו' כמבואר שם, בזמנים אלו העצבות הוא טוב. או אם יתעצב על עונותיו, אין כל זה פגם בלב, אבל העצבות שהוא מצד דברי העולם הזה הוא הפוגם.

333

של״דוצריך שיהיה תוכו כברו, וסודו נתבאר בתיקונים (דף קכח ע"ב) זה לשונו מאן דאיהו מאילנא דחיי איהו תוכו כברו, פומא ולבא שוין, ועלייהו אתמר (בראשית ג, כב) ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם, אבל אחרא דלאו פומיה ולביה שוין עליה אתמר ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, דודאי איהו ערבוביא בישא דמשקר מוניטא דמלכא, דמערב כספא בעופרא וכו', עד כאן לשונו לעניננו, ויתבאר עוד בסודו בענין התפלה ב"ה. וצריך שיהא דובר אמת בלבבו, כי בזה גורם יחוד מדת אמת בלב, והוא סוד (תהלים פה, יב) אמת מארץ תצמח.

334

של״הוהכלל, כי כיון שהלב הוא מקור החיים נתון באמצע הגוף, והוא כנגד בית קדש הקדשים שהוא נקודה אמצעית לעולם, כל המדות הטובות שבאברים נובעות מהלב, וכן להפך, ולכן אמרו במסכת אבות (פ"ב מ"ט) במשנת חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי, רבי אליעזר אומר עין טובה וכו' רבי אלעזר אומר לב טוב, ואמר רואה אני את דברי אלעזר ן' ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם. וכן בהפכו, לב רע שורש לכל המדות המגונות.

335

של״ועוד אמרו בגמרא נדרים (דף כ ע"ב) וילקוט (רמז תש"נ) בפירוש הפסוק (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם, מכאן אמר רבי נתן אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עינו בכוס אחר, אמר רבא לא נצרכה אלא אפילו שתי נשיו. דבר אחר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, מגיד שהעינים הולכות אחר הלב, או הלב אחר העינים, אמרת והלא יש סומא שעושה את כל התועבות שבעולם, הא מה תלמוד לומר ולא תתורו אחרי לבבכם, מגיד שהעינים הולכות אחר הלב. ואמר עוד לקמיה, אמר רבי יצחק לבא ועינא תרי סרסורי דחטאין, ולא תתורו וגומר. תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה (משלי כג, כו), אמר הקדוש ברוך הוא, הן יהבת לי לבך ועינך אנא ידענא דאת לי, עד כאן לשונו. הרי מבואר היות הלב מקור לכל המדות אם לטוב אם להפכו, ולכן הפסוק מקדים הלב לעינים, לא תתורו אחרי לבבכם ואחר כך אחרי עיניכם, וכן תנה בני לבך לי ועיניך וגו'.

336

של״זולדעת רבותינו ז"ל שאמרו הן יהבת לי לבך ועינך, צריך לומר שפשט הכתוב הוא תנה בני לבך לי ועיניך, וכאן פסיק טעמא, ובזה דרכי תצרנה, והטעם שלא אמר הכתוב תנה בני לבך ועיניך לי, מפני שהלב הוא העיקר כמבואר במאמר שאמר שהעינים הולכות אחר הלב.

337

של״חעד כאן דברנו במה שנוגע אל פרטי הלב, האמנם אל מה שנוגע לכללות קדושת המחשבות התלויות בשנים הנאמרים במוח ובלב, יש עוד פרטים שנרמזו בכתובים, ובדברי הרשב"י ע"ה, והם העיקר אל קדושת המחשבה.

338

של״טהא' מהם שיתמיד לקום בכל לילה בחצות ויעסוק בתורה עד אור היום. ובסגולת הקם בחצות לילה לעסוק בתורה מעלות גדולות אשר יתבאר ב"ה, והאחד מהם הוא הכנעת הקליפות, ודבר זה נתבאר בזוהר (פ' ויחי דף רמב ע"א) בפסוק (בראשית מט, יד) יששכר חמור גרם, פתח ואמר (תהלים כז, א) ה' אורי וישעי ממי אירא ה' מעוז חיי ממי אפחד, כמה חביבין אינון מלין דאורייתא, כמה חביבין אינון דמשתדלי באורייתא קמי קודשא בריך הוא, דכל מאן דישתדל באורייתא לא דחיל מפגעי עלמא, נטיר הוא לעילא נטיר הוא לתתא, ולא עוד אלא דכפית לכל פגעי דעלמא ואחית לון לעומקי דתהומא רבה.

339

ש״מתא חזי, בשעתא דעאל ליליא פתחין סתימין, וכלבי וחמרי שריין ושאטן בעלמא, ואתייהיבת רשו לחבלא, וכל בני עלמא ניימי בערסייהו, ונשמתהון דצדיקייא סלקין לאתענגא לעילא. כד אתער רוח צפון ואתפליג לילא, אתערותא קדישא אתער בעלמא, ואתמר בכמה דוכתי, זכאה חולקיה דההוא בר נש דאיהו קאים בההיא שעתא ואשתדל באורייתא, כיון דאיהו פתח באורייתא כל אינון זינין בישין אעיל לון בנוקבי דתהומא רבא, וכפית ליה לחמור ונחית ליה בטפסרי דתחות עפרא דזוהמי קסרא, בגיני כך יששכר דאשתדלותיה באורייתא כפית ליה לחמור, ונחית ליה מההוא גרם המעלות דאיהו סליק לנזקא עלמא, ושוי מדוריה בין המשפתים, בין זוהמי דטפסרי דעפרא, עד כאן לשונו.

340

שמ״אוכבר הארכנו לעיל שבלבול המחשבות שיבא לאדם בעת עמדו בתפלה או בעת עוסקו בתורה הוא מפני עונותיו שאינו ראוי ליחד, והעון הוא המקטרג החצוני אשר יפסיק בינו לבין אלהיו, וכיון שהאדם הזה רגיל לקום בחצות לילה לעסוק בתורה הוא כופה לסטרא אחרא ועונותיו מתכפרים, ובזה יבא לטהר מחשבתו ולא יתבלבל יחודו.

341

שמ״בוהטעם לזה אפשר לומר, מפני כי מדת לילה היא המשפעת הדינין, וממנה יונקים הדינין החיצונים, והיא נהפכת מחשך לאור, ירצה ממדת הדין למדת רחמים, על ידי עסק התורה, וכיון שהיא נמתקת כל אותם התלויים בה גם כן נמתקים. ועוד כי הקליפה הקשה מכל הקליפות היא המיתה, והשינה אחד מששים במיתה (ברכות דף נז ע"ב), וכיון שאדם נודד שינה מעיניו נמצא הקליפה הקשה משתברת, ומאליו ודאי שכל השאר יכנעו וישתברו, ואור בת עין יאיר על ידי התורה אור, ולכן דוד המלך ע"ה בלילה לא היה ישן שתין נשמי (סוכה דף כו ע"ב, זוהר פ' ויגש דף רז ע"א) מן הטעם האמור, וכן צריך כל בעל תשובה להתנודד שינה מעיניו בלילה על ידי עסק התורה והתפלה כדי להכניע הקליפות, ובודאי שיהיה לו סיוע גדול לתשובה.

342

שמ״גוכן אמרו בתיקונים (תקון נ דף פו ע"ב) וכל דא כפום עובדיהון דבני נשא הכי אתפרנסת, זכאה איהו דסליק לה לאתרה ולקודשא בריך הוא לאתריה, דאתמר ביה (ישעיה יט, א) הנה ידו"ד רוכב על עב קל, הנה ידו"ד יוצא ממקומו (שם כו, כא). אמר ליה רבי אלעזר, אבא וכי יכיל בר נש לאחזרא לקודשא בריך הוא לאתריה, אין כמה דאשכחנא בדוד דאמר (תהלים קלב, ד) אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' וגו', בההוא זמנא דבר נש אחזר ליה לאתריה מה כתיב ביה, ממקומו יפן ברחמיו לעמו וכו', עד כאן לשונו. הרי בפירוש כי דוד המלך ע"ה על ידי שנדד שינה מעיניו החזיר הקדוש ברוך הוא למקומו, וממנו ילמוד כל יחיד ויחיד, שמאחר שבחטאו גורם גלות הקדוש ברוך הוא ושכינתיה ממקומו, כמו שנתבאר בשער היראה, ראוי שישוב בתשובה וידוד שינה מעיניו להחזירם למקומם.

343

שמ״דוכן כאשר יסתכל האדם שאחר מיתתו עיניו סתומות מלראות, כמה יתהה אז על הראשונות ויאמר בעוד עיני פתוחות מדוע לא הסתכלתי בהם בעסק התורה ונדדתי שינה מעיני, לכן בעוד רוח חיים בקרבו יתרחק מהמיתה ויתדבק בתורה שהיא עץ חיים, על דרך שאמר בזוהר פרשת נשא (דף קכו ע"א) במאמר (תהלים קד, א) ברכי נפשי את ה' שהעתקנו בשער היראה פרק יב, בסוף המאמר כד אסתכל דוד באינון דינין דבר נש כד אסתלק מהאי עלמא, אקדים ואמר ברכי נפשי את ה' עד לא תפוק מעלמא, השתא דאנת אשתתפת עם גופא וכו'.

344

שמ״העוד יש הוכחה גם כן בזוהר (פ' ויקרא דף יב ע"ב) שקימת חצות יועיל לטהרת המחשבות, אמר שם שמזמור (תהלים קלד, א) הנה ברכו את ה' כל עבדי ה', נאמר על העומדים לעסוק בתורה בחצות לילה, ואמר ומאן אינון דשבחא כלא דילהון קמי מלכא, הדר ואמר העומדים בבית ה' בלילות, אלין אקרון עבדי ה', אלין אתחזון לברכה למלכא, וברכתא דילהון ברכתא, הדא הוא דכתיב (תהלים קלד, ב) שאו ידיכם קדש וברכו את ה', אתון אתחזון דמלכא קדישא יתברך על ידייכו, וברכתא דעל ידייכו ברכתא היא, עד כאן לשונו. וכיון שאמר שהמלך העליון מתברך על ידו, ודאי שמחשבותיו נכונות ונקיות, וכשהוא מבולבל ואינו במחשבתו אין ברכה שלו ברכה ואין יחודו יחוד, אלא ודאי מן השמים יסייעוהו שיהיה צדיק גמור ושתהיה מחשבתו קדושה, וזה ממעלות הקם בחצות לעסוק בתורה, שפי' בפרשת ויקרא דאורייתא מודעא ליה חוביה כדי שישוב, כן פירש בזוהר (פ' ויקרא דף כג ע"ב) בפסוק (ויקרא ד, כג) או הודע אליו, זה לשונו ומאן דקאים בליליא למלעי באורייתא, אורייתא קא מודעא ליה חוביה, ולא בארח דינא אלא כאמא דאודעא לברה במלה רכיך, והוא לא אנשי ליה ותב בתיובתא קמי מאריה, ואי תימא דוד דהוה קם בפלגו ליליא אמאי אתערו עליה בדינא, אלא שאני דוד דאיהו עבר במה דאתקשר, ובעא דינא, ובמה דעבר אתדן, הוא חטא לקבליה דמלכותא קדישא וכו', עד כאן לשונו לעניננו.

345

שמ״וויש עוד הוכחה לענין זה מהמאמר שהעתקנו בפרשת ויקרא (שם דף יג ע"א), שאמר לקמיה שעל עבדי ה' הנזכרים נאמר שאו ידיכם קדש וברכו את ה', ופי' שם שהוא סוד חכמה עליונה שהוא עדן הנקרא קדש. ובודאי שאם אין בנשמתו אחיזה במקום הקדש לא יוכל למשוך משם ברכה לה', אלא ודאי שקודם הוא מתקדש משם, ועל ידי כך יוכל למשוך אחר כך ברכה משם.

346

שמ״זוכן פירש בזוהר (שם פ' לך לך דף צב ע"ב) שהעומד לעסוק בתורה יונק מנחל קדומים, זה לשונו אמר רבי חזקיה כל מאן דאשתדל בהאי שעתא ודאי אית ליה חולקא תדיר בעלמא דאתי, אמר רבי יוסי מאי טעמא תדיר, אמר ליה הכי אוליפנא, דכל פלגות ליליא כד קודשא בריך הוא אתער בגנתא דעדן, כל אינון נטיען דגנתא אשתקיין יתיר מההוא נחלא דאקרי נחל קדומים נחל עדנים, דלא פסקין מימוי לעלמין, כביכול ההוא דקאים ואשתדל באורייתא כאלו ההוא נחלא אתרק על רישיה ואשקי ליה בגו אינון נטיען דבגנתא דעדן, אמר רבי יוסי הואיל וכלהו צדיקיא דבגו גנתא דעדן צייתין ליה, חולקא שויין ליה בההוא שקיו דנחלא, אשתכח דאית ליה חולקא תדיר בעלמא דאתי, עד כאן לשונו.

347

שמ״חוכאשר תעיין במה שפי' בתיקונים (דף פח ע"א) בענין נחל קדומים נחל עדנים, לא יתרחק הדבר שתתקדש מחשבתו, כי הוא יונק מן הקדש, דההוא נחלא אתרק על רישיה, ולכך יוכל למשוך משם ברכה, וראוי הוא שהמחשבה השורה בראשו שתתקדש.

348

שמ״טהאמנם כדי שיזכה להיות קדוש קדושת המחשבה כדפי', צריך שתהיה תורתו תורה נקיה, שאם הוא רשע תורתו נמאסת, כדכתיב (תהלים נ, טז) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי, ולא יאמר בו שישימו הצדיקים חלקו בההוא שקיו דנחלא, שהרי הוא במעשיו נדחה משם.

349

ש״נועוד מה שאמר המאמר שנקרא עבד ה', הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות (שם קלד, א), וכוונת העומדים בבית ה' בלילות פירו' הוא שדיוקנו למעלה עומד ונחקק בשכינה, שהיא בית ה', שהיא אומרת חזי במאי ברא אתערנא לגבך (זוהר פ' ויקרא דף יג ע"א). שאי אפשר לומר שיהיה פירוש עומדים בבית ה' שיהיה אדם לומד בבית הכנסת שהוא בית ה' דוקא, שהרי מצינו כמה מעשיות בזוהר מחברי הרשב"י ע"ה שהיו לומדים בלילה בבתיהם, ובפרט כשהיו מתגרשים חוץ לבתיהם ולומדים במערות ובכפרים, בפרט בזוהר (פ' לך לך דף צב) במעשה דכפר טרשא, בבית האושפיזא היה למודם בחצות הלילה. אלא ודאי הפירוש הנכון כדפירשנו, שעומד בבית ה', שזכה במעשיו שדיוקנו נחקק למעלה בבית ה'. ואם הוא רשע דיוקנו נמחק מבית ה', ואף על פי שיעסוק בתורה אין תורתו עושה התעוררות. ולכן צריך הרוצה לזכות למדה זו להיות בעל תשובה גמורה, ואז מן השמים יסייעוהו שתחקק דיוקנו למעלה ליקרא עבד ה', ולמשוך מן הקדש, ושאר המעלות שנתבארו ושיתבארו בעזרת ה'.

350

שנ״אומתנאי בעל תשובה שיקום בלילה להתודות ולבכות על עונותיו כמו שהאריך בח"ה ע"ה. וכן אמר דוד המלך ע"ה, (תהלים קיט, קמז) קדמתי בנשף ואשועה וגו', ואמר (תהלים קיט, נה) זכרתי בלילה שמך ה' ואשמרה תורתך, והכוונה כי מפני היותו בלילה זוכר שמו יתברך בשירות ותשבחות היא סיבה שואשמרה תורתך, וכדפי' לעיל שהקם בחצות כופה לסטרא אחרא.

351

שנ״בוזהו שאמר סמוך לו (שם קיט, נו) זאת היתה לי כי פקדיך נצרתי, לפי הפשט יאמר, המדה הזאת האמורה שהייתי זוכר בלילה שמו יתברך היא עשתה לי שפקודיך נצרתי. ועל דרך הסוד, מפני שהקם בלילה משתתף בזאת שהיא השכינה, וכיון שהוא משתתף עמה השכינה אינה מנחת אותו שידחה ממנה ושישלוט בו יצר הרע להחטיאו, כיון שהוא רוצה להיות מעבדי ה' הבא ליטהר מסייעין אותו, וזהו כי פקודיך נצרתי על דרך האמור. וכן אמר גם כן (תהלים פח, ב) ה' אלהי ישועתי יום צעקתי בלילה נגדך, וישועתי פי' עיקר הוא להושיעי מיד היצר הרע כדפי' בזוהר. אם כן ראוי הוא לכל בעל תשובה הקם בלילה לעסוק בתורה, שקודם יתודה ויבכה על עונותיו, ואחר כך יסייעוהו מן השמים.

352

שנ״גוהנה מלבד בחינת קדושת המחשבה שתלוי בהשכמת חצות לילה כדפירשנו, יש בהשכמת חצות לילה בחינה קדושה כוללת לתלמיד חכם, והוא נוגע לדרוש השער הזה שאנו בו, ובחינה זו פי' בזוהר (פ' קדושים דף פא ע"א) זה לשונו אמר רבי אבא מאי טעמא פרשתא דעריות ופרשת קדושים תהיו סמוכים דא לדא, אלא הכי תאנא כל מאן דאסתמר מאלין עריין, בקדושה אתעביד ודאי, וכל שכן אי אתקדש בקדושא דמאריה, והא אתערו חברייא אימתי עונתן דכלא לאתקדש בר נש. תא חזי מאן דבעי לאתקדשא ברעותא דמאריה לא לשתמש אלא מפלגו ליליא ואילך או בפלגות ליליא, דהא בההיא שעתא קודשא בריך הוא אשתכח בגנתא דעדן, וקדושא עלאה אתער, וכדין שעתא היא לאתקדשא, האי לשאר בני נשא, תלמידי חכמים דידעין ארחוי דאורייתא, בפלגות ליליא שעתא דילהון למיקם למילעי באורייתא לאזדווגא בכ"י לשבחא לשמא קדישא למלכא קדישא, בליליא דשבתא דרעותא דכלא אשתכח זווגא דילהון בההיא שעתא לאפקא רעותא דקודשא בריך הוא וכ"י, כמה דאתמר דכתיב (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, ואלין אקרון קדישין דכתיב (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני ה', וכתיב (תהלים א, ג) והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו, עד כאן לשונו.

353

שנ״דהרי מבואר במאמר הזה, כי שעת זווג שאר העם בימי חול שהוא בחצות לילה, הוא שעת התקדש התלמידי חכמים בזווג כנסת ישראל לקום לעסוק בתורה, ונמצא שהוא מתקדש בזווג רוחני וקדוש מה ששאר העם מתקדשים בזווג גשמי. אמנם בליל שבת שאז כנסת ישראל מזדווגת למעלה ואינה צריכה אל התעוררות התורה מנשמות הצדיקים, וזהו שאמר דרעותא דכלא אשתכח, שמאליו נמצא רצון למעלה ואינה צריכה אלינו, אז זווגא דילהון בההיא שעתא לאפקא רעותא דקודשא בריך הוא וכנסת ישראל וגו', מפני שהזווג בליל שבת הוא באצילות מה שאין כן בו' ימי חול שהזווג למטה במטטרו"ן.

354

שנ״הוכן מבואר בתיקונים (דף צג) זה לשונו ובשבת דאיהו יומא שביעאה, תמן קריבו ויחודא דשמא דידו"ד וכן ספירן, ובגין דא תלמידי חכמים זווגייהו מלילי שבת ללילי שבת, האי עריין אינון ודאי לתתא, אבל לעילא אתמר (תהלים ה, ה) לא יגורך רע, וצדיק דקריב לאתתיה ביומין דחול ההוא בן דעביד עליה אתמר צדיק ורע לו, דגרים דאתעביד קדש חול, דאיהו יום השביעי, ובההוא זמנא איהו רזא דצדיק ורע לו, עד כאן לשונו. ומה שאמר מענין צדיק דקריב לאתתיה וכו' מוכרחים אנו לומר שצדיק זה יש לו נשמה דאצילות והוא קדש, ולכך גורם שקדש אתעביד חול, אבל אם יש לו נשמה דמטטרו"ן שהוא חול, חול בחול הוא ואינו פגם, וזהו זווג שאר העם שהוא בחצות לילה בששת ימי חול, כמבואר לעיל מפני שנשמתם הוא משם.

355

שנ״וועוד מבואר הענין יותר בתיקונים (ריש דף סא) זה לשונו ובגין דא עונת תלמידי חכמים בשבת, דביומין דחול דשליט מטטרו"ן (יחזקאל מו, א) יהיה סגור ששת ימי המעשה, ביה איהי סגירא תרעא, וביום השבת יפתח תרעא ותפוק מניה שכינתא לאתיחדא עם בעלה, עד כאן לשונו.

356

שנ״זובזוהר (פ' אחרי מות דף עח ע"א) פירש פסוק (ויקרא יח, מו) ערות כלתך לא תגלה על תלמיד חכם בימי החול שלא יקרב אל כלתו שהיא אשתו, זה לשונו כלה ברזא עלאה הוא לאחזאה דמאן דפגים לתתא פגים למעלה, דתנינן עונתן של תלמידי חכמים משבת לשבת, בגין דידעין רזא דמלה ויכוונון לבא וישתכח רעותהון שלים, ובגין דאולידו אקרון בנין דמלכא, ואי אלין פגימו מלה לתתא כביכול פגימין אינון בכלה דלעילא, כדין כתיב ערות כלתך לא תגלה, דא בגין דאינון ידעין אורחין דאורייתא, שאר עמא ההוא דאתגליא כלתך ממש, ובחובא דא שכינתא אסתלקת מנייהו, עד כאן לשונו. הרי מבואר החיוב על תלמיד חכם לפרוש מאשתו בימי החול, מפני היות להם זווג השכינה שהוא לעסוק בתורה, ושאר העם שאינם מסתכלים לעלות במעלת התורה ולהיותם תלמידי חכמים ולהזדווג עם השכינה, גורמים שהשכינה תסתלק מהם.

357

שנ״חועוד האריכו בזוהר (פ' יתרו דף פט ע"ב) במעלת עונת תלמידי חכמים משבת לשבת בפסוק (ישעיה נה, יח) לסריסים אשר ישמרו את שבתותי, ובעונש עמי הארץ שאינם נוהגים כך, וקרא לבני עמי הארץ בני זנונים, מפני שאינם נוהגים הקדושה הראויה.

358

שנ״טולכן חייב כל אדם להוסיף בכל יום תורה ועבודה עד שיגיע להיות תלמיד חכם, ויזכה להזדווג עם השכינה ולהיות מעבדיה הקרבים לה המתקדשים בקדושתה. ולכן תורתינו הקדושה בפרשת קדושים בתחלת הביאור פי' כיצד ענייני הקדושה, ואמר (ויקרא יט, ג) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. וביאר הרשב"י ע"ה בפי' הפסוק (פ' קדושים דף פב ע"א), שאלו הם התלמידי חכמים המסרסים עצמם כל ששת ימי חול לעסוק בתורה, ואמר שלשון תשמורו הוא כמו (בראשית לז, יא) ואביו שמר את הדבר.

359

ש״סוהשכל נותן כי מי שאינו קם שאינו חושק לאהבת השכינה כלל, שהרי החשוק ההולך אחר חשוקתו לא ינום ולא יישן מרוב אהבתה, וכיון שתלמיד חכם זה אינו קם, השכינה תתרעם עליו שאין לו אהבה בה, שהרי מבטל עונתה ואינו חושש לה, והקדוש ברוך הוא גם כן יתרעם עליו כי מבטל עונת בתו שהיא התורה, וכבר נמשלה התורה לבת מלך החשוקה היפה, עיין בזוהר, וכמו שנאמר (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה מורשה וכו', ואמרו ז"ל בפסחים (דף מט ע"ב) תני רבי חייא כל העוסק בתורה בפני עם הארץ כאלו בועל ארוסתו בפניו, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה אל תקרי מורשה אלא מאורסה.

360

שס״אועל זה אמרו בזוהר (פ' ויחי דף רז ע"א) שדוד היה ישן שתין נשמי כדי שכאשר יבא חצות לילה שיקום ולא תמצאהו השכינה ישן, שהוא נקשר בסטרא אחרא, זה לשונו ועל דא דוד מלכא הוה משער שעורא דליליא, בגין דיתקיים בחיים דלא ישלוט ביה טעמא דמותא, וכד אפליג ליליא הוה דוד מתקיים באתריה, בגין דכד אתער פלגו ליליא וכתרא קדישא אתער, בעא דלא לאשכחא ליה לדוד מתקשר באתר אחרא באתר דמותא, בגין דכד אתפליג ליליא וקדושה עילאה אתער ובר נש נאים בערסיה ולא אתער לאשגחא ביקרא דמאריה, הא איהו אתקשר ברזא דמותא ומתדביק באתר אחרא, ועל דא דוד מלכא הוה קאים לאשגחא ביקרא דמאריה תדיר, חי לגבי חי, ולא נאים בשינתא לטעמא דמותא, ובגין כך הוה מתנמנם כסוס שתין נשמי ולא בשלימו, עד כאן לשונו.

361

שס״בהרי שבחצות לילה הקדושה העליונה מתעוררת, והשכינה מתעוררת ושולחת הנשמות למטה כדי שיתעוררו לכבוד קונם, ומי שיתעורר ואינו קם אינו משגיח על כבוד קונו, וכבוד השכינה שיתעורר אדם על ידי התורה שהיא עץ חיים, ועל ידי כך היא מזדווגת על ידי ח"י עלמין, והיינו חי לגבי חי, על דרך שפירש בזוהר (פ' אמור דף צ ע"א) צדיקים ירשו ארץ (תהלים לז, ט) שהשכינה בחצות היא בין ב' צדיקים צדיק עליון וצדיק תחתון.

362

שס״גובזוהר (פ' במדבר דף קיט ע"א) שהקדוש ברוך הוא מחזיר הנשמות לישראל בחצות לילה כדי שיתעסקו בתורה, וזה לשונו ואי תימא הא בני נשא סגיאין אינון דמתערין בליליא בעוד דאילנא דמותא שליט, ההוא אילנא דמותא קא עביד, מאי טעמא בגין דכתיב (תהלים יד, ב) לראות היש משכיל דורש את אלהים, ולא יהא ליה פתחון פה לבר נש דיימא אלמלא שליטנא בנפשאי בליליא אשתדלנא באורייתא, עד כאן לשונו.

363

שס״דהרי היות חזרת הנשמה בחצות כולל בין לעם הארץ בין לתלמיד חכם, ואם לא היה מוטל על העם הארץ שיקום לעסוק בתורה למה היה שולח הקדוש ברוך הוא נשמתו, אלא ודאי כדי שיתן האדם אל לבו ויאמר לא לחנם החזיר הקדוש ברוך הוא נשמתי לי בשעה זו, אלא כדי שאעסוק בתורה. ובכל יום ויום יוסיף, שהרי אמרו (אבות פ"א מי"ג) ודלא מוסיף יסיף, והטעם שאם אינו מוסיף יבש, ונמצא שהוא כעץ שאינו עושה פירות ואין בו תועלת אלא להשרף, וכן מאמר הרשב"י ע"ה בתיקונים (דף פז ע"א) זה לשונו ווי לון לבני נשא דלא משתדלין באורייתא דאתקריאו עצים יבשים, דאינון עתידין לאתוקדא בנורא דגיהנם, ולא למגנא אוקמוה מארי מתניתין דאינון עמלין וירתין גיהנם, עד כאן לשונו.

364

שס״העוד בעונש מי שאינו קם, ובשכרו אם קם, נתבאר בזוהר (פ' ויקרא דף כג ע"א) זה לשונו פתח רבי יוסי ואמר (איוב לה, י) ולא אמר איה אלוה עושי נותן זמירות בלילה, תא חזי בשעתא דאתער רוח צפון ואתפלג ליליא, הא אוקמוה דשלהובא חד נפיק ובטש תחות גדפוי דתרנגולא, ואקיש גדפוי וקארי, וההוא שלהובא בזמנא דמטי ואתער לקבליה, אסתכי ביה ואזדעזע וקארי ואסתם ואשגח בגין יקרא דמאריה למעבד רעותיה, וקארי לון לבני נשא, ועל דא אקרי שכוי, אשגחא, ואקרי גבר בגין דיתער בשלהובא דגבורה בסטרא דגבורה קא אתיא לאתערא בעלמא, כדין אינון בני מהימנותא קיימין ויהבין חילא לכנסת ישראל, וכדין אקרי רנה דאורייתא, ועל דא ירית דוד מלכותא הוא ובנוי לעלמין ולדרי דרין, וכד תרנגולא קארי ובני נשא ניימי בערסייהו ולא מתערי, תרנגולא קארי בתר ואמר מה דאמר והא אוקמוה, לבקר בטיש בגדפוי, ווי לפלניא נזיף דמאריה שבקא דמאריה דלא אתער רוחיה ולא אשגח ליקרא דמאריה. כד נהיר יממא כרוזא קרי עליה ואמר, ולא אמר איה אלוה עושי נותן וגו' בלילה, לסייעא ליה באינון תושבחן ולמהוי כלא בסיועא חדא, עושי עושני מבעי ליה, מהו עושי, אלא בשעתא דבר נש קם בפלגות ליליא ואשתדל ברנה, דרנה דאורייתא לא אתקרי אלא בליליא, וכד איהו אשתכח באורייתא כד נהיר יממא, קודשא בריך הוא וכנסת ישראל מתקני ליה בחד חוטא דחסד לאשתזבא מכלא, ולנהרא ליה בין עילאין ותתאין, עד כאן לשונו לעניננו. ורבי אבא פירש שם בענין עושי, דקודשא בריך הוא וכנסת ישראל מתקני ליה ועבדי ליה בכל יומא בריה חדשה, כמה דאת אמר (תהלים קמט, ב) ישמח ישראל בעושיו.

365

שס״והרי מהמאמר נראה גדול השכר למי שהוא קם בחצות לילה לעסוק בתורה, וכן בעונשו אם אינו קם, שהרי אמר שהכרוז העליון קורא אותו נזיפא דמאריה וכו' דלא אתער רוחיה ולא אשגח ליקרא דמאריה. ואמר דלא אתער רוחיה, כי הנשמה באה לאדם בחצות לילה כמבואר במאמר הקודם שבפרשת במדבר, אלא שצריך שבבוא אליו הנשמה יתעורר רוחו לקום לתת כבוד ליוצרו לעסוק בתורה ולא יתעצל באופן שיחזור לישן, כמו שנאמר (משלי יט, טו) עצלה תפיל תרדמה, אלא בזריזות יקום לעבודתו יתברך, כי התעוררות הרוח מורה על הזריזות, כעבדי המלך העובדים את אדוניהם בזריזות למצוא חן בעיניו, ויראו לכל היות מעשיהם בזריזות גדול ובאהבה רבה, כדי שידע המלך טוב לבם עמו ויגדלם וינשאם, ובערך כמה ראוי שנזדרז לעבודת מלכנו ויוצרנו למצוא חן לפניו שיכפר עונותינו ותהיה תורתינו רצויה לפניו שנקרא עבדיו, שהרי פי' בפרשת ויקרא (זוהר דף יג ע"א) מזמור (תהלים קלד, א) הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' על העומדים לעסוק בתורה מחצות לילה ואילך, ובודאי שאין ראוי שיקרא עבד ה' אלא השלם בכל מיני העבודה, ושתהיה העבודה מיוחדת לפניו יתברך בלי שום פניה, כי אם תהיה שום פניה לעבודה ההיא נמצאת הסבה ההיא סבת העבודה, ובהתבטל הסבה תתבטל העבודה, ואין זה נקרא עובד את ה'.

366

שס״זועל דרך זה, אם ישכים האדם לקרוא בתורה בחצות לילה כדי להשיג מעלה מן המעלות שכתב הרשב"י ע"ה בספרו, להשיג חכמה או שתזדמן לו פרנסתו כמו שפי' בפרשת אמור (דף צ ע"א) בפסוק (תהלים קיא, ה) טרף נתן ליראיו, נאמר על העוסקים בתורה מחצות לילה ואילך, ושאר מעלות רבות הכתובות בזוהר, נמצא הסבות ההם הם סבת קריאתו בתורה, והוא דומה לקורא על מנת שאקרא רב ושאקרא רבי.

367

שס״חוהרשב"י ע"ה הוצרך לכתוב כל אותם המעלות, על דרך שהוצרכה תורתנו הקדושה לכתוב שכר המצות בעולם הזה בפרשת אם בחוקותי תלכו (ויקרא כו, ד) ונתתי גשמיכם בעתם וגו', וכדי שמתוך שלא לשמה יבא לשמה.

368

שס״טועוד אפשר לומר כי כוונת תורתינו הקדושה באומרם שכר המצות, הוא לומר כי בעשותינו המצות לשם שמים ושנייחד מדותיו העליונות כראוי ימשך מזה השכר על כל פנים בין בעולם הזה בין בעולם הבא, כי כפי אשר תעורר הנשמה למעלה השפע מעליון מוכרח שיתנו לו חלקו ממה שתקן. וכן הענין גם כן לעוסק בתורה מחצות ואילך, כי כל אותם המעלות ישיג ממה שעשה, ואינם מעלות חיצוניות שאין להם יחס עם המעשה חס ושלום, אלא כל אותם המעלות הם מתיחסות עם המעשה ונמשכות ממנה.

369

ש״עולכן המשכיל יתן אל לבו לעבוד עבודתו לשם שמים בלי שום פניה, כי תוכן לבות ומחשבות הוא יודע אם עבודתו רצויה לפניו ונקיה אם לא, כי הקדוש ברוך הוא כאשר רואה בעין השגחתו העליונה את האדם שאין עבודתו לפניו כראוי, נותן מכשול לפניו שלא יתקיימו לו המעלות שכתב הרשב"י ע"ה, למען ידחה מהיות נקרא מעבדי ה', ויבחן אם עבודתו תדירה לפניו אם לא, ובזה יבחן בין עובד אלהים ללא עבדו, אם עובד על מנת לקבל פרס אם יתבטל הפרס תתבטל עבודתו, והעובד על מנת שלא לקבל פרס לעולם עבודתו תדירה ולא תתבטל עבודתו בשום סבה, והוא נקרא עבד ה' ולא עבד הפרס. וכן ראוי שיקרא עוסק בתורה לשמה כדפי', שאינו עוסק בה אלא לעשות רצון קונו.

370

שע״אבזה הורה רבי יוסי ע"ה במאמר שלפנינו שהעתקנו מפרשת ויקרא, שאמר רבי יוסי שאותו השלהבת הבא מלמעלה מצד הגבורה, ומצד גבריאל המלאך שהוא הכרוז העליון הנותן ששה קולות, שביאר הרשב"י ע"ה (פ' שלח לך שלהי דף קעא ע"ב), מכה בכנפי התרנגול, והוא מזדעזע ואסתכי ואשגח בגין יקרא דמאריה למעבד רעותיה וקארי לון לבני נשא, ועל דא אקרי שכוי אשגחא, ופי' שכמו שהכרוז העליון הוא לנשמות העליונות שיעמדו לעבודת הבורא לעסוק בתורה, שעד חצות לילה כל אחד ואחד עוסק בתורה ומתבונן בעצמו במה שעסקו ביום, כן הכרוז התחתון קורא לבני אדם התחתונים.

371

שע״בוכן פירשו שם (דף הנ"ל) מבתר פלגו ליליא שלהובא דעמודא דיצחק נפיק ובטש בהאי תרנגולא דאקרי גבר, כגוונא דגבר אחרא עילאה עליה, כיון דבטש ביה האי גבר קרי ויהיב שית קלין, וכלהו בסכלתנו. בשעתא דאיהו קרי כל תרנגולין דהאי עלמא קראן, ונפיק מניה שלהובא אחרא ומטי לון תחות גדפייהו וקראן, איהו מה קרי, בשעתא קדמאה קרי ואמר (תהלים כט, ד) קול ה' בכח קול ה' בהדר, ובשעתא תנינא קרי ואמר (מיכה ו, ט) קול ה' לעיר יקרא, בשעתא תליתאה קרי ואמר (תהלים כט, ז) קול ה' חוצב להבות אש, בשעתא רביעאה קרי ואמר (שם כט, ח) קול ה' יחיל מדבר, בשעתא חמישאה קרי ואמר (שם כט, ג) קול ה' על המים וגו', בשעתא שתיתאה קרי ואמר (שם כט, ט) קול ה' יחולל אילות וגו', לבתר קרי ואמר (ישעיה מ, ו) קול אומר קרא ואמר מה אקרא וגו', ודא איהו תרנגולא דקרי ולא שכיך, ולבתר קרי כמלקדמין, ומאי קרי, כל עובדין דבני עלמא, בגין דאיהו מארי דמחמתא וקסת הסופר בחרצוי, וכל עובדין דבני עלמא כתב בכל יומא, ובליליא בתר דקרי כל קריאן אלין קרי כל מה דכתב ביומא, עד כאן לשונו לעניננו.

372

שע״גהרי בפירוש שהכרוז העליון קורא אותו נזוף, והכרוז הזה הוא נקרא גבריאל, כמו שפיר' בסוף דבריו שקסת הסופר במתניו, ופירשו רבותינו ז"ל (שבת דף נה ע"א) שזה נאמר על גבריאל. ואמר בשעתא דאיהו קרי כל תרנגולין דהאי עלמא קראן, וכן פירש גם כן בזוהר (פ' וישלח דף קעב ע"ב) שאמר שם בענין חצות לילה, וכרוזא קאים בקיומיה קארי בחיל ואכריז, כדין כמה אינון דמתקנו שירתא ופלחין פולחנא. ואמר שם אחר כך, וזמרין עד דסלקא צפרא. וכן בזוהר (פ' ויקרא שלהי דף כא) פי' שבתחלת הלילה כל השערים ננעלות וכל הקדושים יושבים ודוממים, והחיצונים מתפשטים בעולם, ואמר כד אתפליג ליליא כרוזא קאים וכריז ופתחין פתיחו וכו'.

373

שע״דוהנה כאשר יסתכל המשכיל ויתן אל לבו דברים אלו, ראוי שיתעורר ברוחו ויזדרז לתת כבוד ליוצרו בשומעו קול התרנגול שהוא הכרוז התחתון הנמשך מהכרוז העליון, כמו שהעליונים מתעוררים בשומעם קול הכרוז העליון לתת כבוד ליוצרם, ויחשוב בדעתו אילו היה בהיכל המלך והיה שומע קול כרוז המלך הקורא לעבדיו שיעמדו לעבודת המלך, כמה היה קם בזריזות שיירא פן יענישוהו, ולמה לא יירא בשומעו קול התרנגול שהרי פירשו לנו יודעי הנסתרות שהוא קורא בכח הכרוז העליון, וראוי שיירא פן יקראו לפניו שטרי חובותיו ויענישוהו, שהרי אמר אחר שש שעות שאז שעת עלות עמוד השחר אז קורא כל המעשים שכתב ביום, ואם יהיה האדם אז עוסק בתורה כדאי היא התורה להעביר על פשעיו עד שישוב בתשובה. ועוד שהקם בלילה לעסוק בתורה, אורייתא מודעת ליה חוביה כדי שישוב בתשובה, כדפי' בזוהר (פ' ויקרא דף כג ע"ב) בפסוק (ויקרא ד, כג) או הודע אליו חטאתו אשר חטא, אבל אם יהיה אז ישן מה ישיב על עונותיו, הלא ודאי ראוי לעונש.

374

שע״הוכן פירש רבי אלעזר ע"ה בזוהר (ריש פרשת מצורע) זה לשונו רבי אלעזר פתח (קהלת ט, יב) וכצפרים האחוזות בפח כהם יוקשים בני האדם, האי קרא הא אתמר, אבל תא חזי בני נשא לא ידעין ולא שמעין ולא מסתכלין ברעותא דמאריהון, וכרוזא כל יומא קארי עלייהו ולית מאן דציית ליה, בשעתא דרמש ליליא ותרעין סתימין, אתער נוקבא דתהומא רבא, וכמה חבילי טריקין משתכחי בעלמא, כדין אפיל קודשא בריך הוא שינתא על כל בני עלמא, ואפילו על כל די בהון אתערותא דחיי, ואינון שאטן בעלמא ומודיעין להו לבני נשא מלין, מנהון כדיבן ומנהון קשוט, ובני נשא אתקטרו בשינתא. כד אתער רוחא דצפון ואתפליג ליליא, כרוזא נפיק, וקודשא בריך הוא עאל בגנתא דעדן לאשתעשעא עם צדיקיא, וכדין שלהובוי נפקי ובטשי תחות גדפוי דתרנגולא וקרי, וכל בני עלמא מתערי בערסייהו ולית מאן דיתער רוחיה לפולחנא, כד אתי צפרא כרוזא קארי וכל חיילין ומשריין דלעילא משבחן ליה לקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב (איוב לח, ז) ברן יחד כוכבי בוקר, כדין כמה תרעין אתפתחו לכל סטרין, ותרעא דאברהם אתפתח ביה בכנסת ישראל לזמנא לכל בני עלמא, הדא הוא דכתיב (בראשית כא, לג) ויטע אשל בבאר שבע, ולית מאן דיתער רוחיה בפולחנא דמאריה, בהיך אנפין יקום קמי מלכא כד יתערון עליה בדינא ויתפשון ליה בקולרא, ולא ישתכח עליה זכותא לאשתזבא, כדין כתיב וכצפרים הנאחזות בפח כָּהֵם יוּקָשים בני האדם, עד כאן לשונו.

375

שע״והרי שאדם נתבע בדין אם התעורר משנתו בחצות ולא קם לקרות בתורה, והעונש הגדול כאשר האיר היום ולא קם לשבח לקונו בתפלת שחרית.

376

שע״זוכן בחופת אליהו אמר זה לשונו רבי שמעון בן מנסיא אומר על שלשה דברים הקדוש ברוך הוא בוכה, על תלמיד חכם שאין לו פת בסלו, ועל תלמיד חכם שאינו עוסק בתורה באשמורת האחרונה, עליו הכתוב אומר (משלי כו, יד) הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו, ועל המתגאה חנם, עד כאן לשונו. וענין הבכיה הזאת על תלמיד חכם שאינו עוסק בתורה באשמורת האחרונה, הוא מפני שעיקר התורה בחכם הוא לתת כבוד למי שנתן לו התורה, ואם אינו נותן כבוד לתורה נמצאת התורה בו כמעט לבטלה, ולכן הקדוש ברוך הוא מתרעם ממנו שנתן לו התורה שהיא בתו ואינו נוהג בה כראוי כמו שיתבאר עוד.

377

שע״חוכן מוכח בכמה מקומות בזוהר שעיקר ההשכמה לקרות בתורה הוא לקשור לילה ביום, וכן נראה בזוהר (פ' בראשית דף ד ע"א) שקול אחד מתעורר בגן עדן ואומר מאן מנכון דמחכאן בכל יומא לנהורא דנהיר בשעתא דמלכא פקיד לאילתא, ואתייקר מלכא מכל מלכין דעלמא, מאן דלא מצפה דא בכל יומא בההוא עלמא לית ליה חולקא הכא, עד כאן לשונו. ופירש מורי ע"ה, שמציאות הארה זו שמאיר בשעתא דמלכא פקיד לאילתא, הוא בעת עלות עמוד השחר כדפי' בזוהר (שם פרשת בשלח דף מו ע"א) זה לשונו וכד אתי צפרא, כנסת ישראל אתיא ומשתעשעא ביה בקודשא בריך הוא, ואושיט לה לגבה שרביטא דחסד, ולא עלה בלחודהא אלא עלה ועל אינון דמשתתפין בהדה, והא אתמר דכתיב (תהלים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו ובלילה וגו'.

378

שע״טושם סוף העמוד דברי הרשב"י ע"ה, זה לשונו כד אסתליק ליליא ואתי צפרא ואתחשך ואתקדר, כדין מלכא ומטרוניתא ברזא דחדוה, ויהיב לה מתנן ולכל בני היכליה, זכאה חולקיה מאן דאיהו במניינא, עד כאן לשונו.

379

ש״פוכן מבואר עוד שם (זוהר ריש פרשת פנחס) זה לשונו אמר רבי שמעון כביכול כל אינון דזכאן לאשתדלא באורייתא מכד פליג ליליא ואתיין במטרוניתא, כד נהיר יממא לקבלא אנפי מלכא אתקיף ואחסין בשכינתא, ולא עוד אלא דשריא ביה חסד כמה דאוקימנא, עד כאן לשונו. וכן ביארו שם (פ' מקץ דף קצד ע"ב) פסוק (תהלים קמז, יא) רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו, על הקמים בחצות לילה וממתינים עד היום לקבל חוט של חסד.

380

שפ״אהרי מבואר מהמאמרים האלו החיוב המוטל על העוסק בתורה מחצות לילה ואילך לקשר לילה ביום, וכן מבואר עוד שם (זוהר פ' ויקרא דף כה סוף ע"א), זה לשונו וכד אתער איילתא קדישא ברוח צפון נחתא, וקם ההוא זכאה דקני לה ואתגבר כאריא תקיפא באורייתא עד דאתי צפרא, ואזיל בההיא איילתא קדישא לאתחזאה קמי מלכא לקבלא חד חוטא דחסד, עד כאן לשונו. הרי מבואר יותר בבירור. ואמרו וקם ההוא זכאה דקני לה, ביאר מורי ע"ה דבר גדול בדבריו אלו, שצריך שתהיה קימת חצות להתקשר בשכינה, כאדם המקנא לאשתו שאינו רוצה שתפרד אהבתה ממנו, ואין הנאה אלא מצד האהבה, כן הצדיק מקנא שאינו רוצה שתפרד השכינה ממנו ותעזוב אותו ותפרד אהבתה ממנו, ולכן מרוב האהבה שיש לו בה קם לעשות רצונה לעסוק בתורה, שעל ידי עסק התורה הוא זווגה, ובלי ספק שמי שיקום לעסוק בתורה בחשק אהבה זו הנזכרת לא יבא לו שינה, ולזה אמר הרשב"י ע"ה בדבריו ואתגבר כאריא תקיפא עד דאתי צפרא.

381

שפ״בוהקם בחצות הוא דוגמת צדיק העליון לסוד הזווג, וכן פירשו בזוהר (פ' אמור דף צ ע"א) על פסוק (תהלים קיא, ה) טרף נתן ליראיו, זה לשונו מהו טרף נתן ליראיו אלא כי כתיב (משלי לא, טו) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה, מהכא אוליפנא דכל בר נש דלעי באורייתא בליליא, וקם בפלגות ליליא בשעתא דכנסת ישראל אתערת לאתקנא ביתא למלכא, והאי אשתתף בהדה, והאי אקרי מרי מלכא, ויהבין ליה כל יומא מאינון תקוני ביתא, הדא הוא דכתיב ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, מאן ביתה, דכל אינון דמשתתפי בהדה בליליא אקרון ביתה בני ביתה, ובגין כך טרף נתן ליראיו, מהו טרף, טרף ממש דאיהו נטלא מאתר רחיקא עילאה, דכתיב (שם לא, יד) ממרחק תביא לחמה, ומאן זכי להאי טרף, סופיה דקרא אוכח, דכתיב יזכור לעולם בריתו, מאן דאשתדל באורייתא לאשתתפא בהדה בליליא, ולא עוד אלא דצדיק חד עילאה אית ליה לקודשא בריך הוא, והוא אשתתף בהדיה וירתין תרווייהו לכנישתא דישראל (ישעיה ס, כא) וצדיקים ירשו ארץ, עד כאן לשונו.

382

שפ״גוהטעם שיזכו לסוד הטרף הנזכר במאמר, הקמים בחצות, מפני שהיא מדה כנגד מדה, כמו שהם גורמים להמשכת הברכות ממקום הקדוש כדכתיב (תהלים קלד, ב) שאו ידיכם קודש, כמבואר בזוהר (פ' ויקרא דף יג ע"א), כן ראוי שינתן להם מזונם משם, ומכלל הן אתה שומע לאו. הרי מבואר המעלה הגדולה שיש לעוסק בתורה מחצות ואילך ומקשר לילה ביום.

383

שפ״דוכן ביארו עוד בזוהר (פ' תרומה דף קל ע"ב) שיש שבח לתפלת שחרית כאשר האדם מחבר עמה תורת עסק הלילה, אמר שם שכאשר מגיע עת הבוקר כדין כרוזא קדים וקרי אתעתדו קדישי עליונים אינון דמשבחן למאריהון, אתתקנו בשבחי דיממא, כדין אתפרשו יממא מן ליליא, זכאה חולקיה מאן דקם מגו תושבחתא דאורייתא דלעי בליליא בההוא זמנא צלותא דצפרא, עד כאן לשונו. וכן מבואר גם כן במעלתו בריש פרשת ואתחנן (דף רס ע"א), עיין שם.

384

שפ״הוכשם שהשכר גדול, כך העונש גדול למי שאינו קם על דרך שפי', ופירשו ענין זה בזוהר (פ' ויקרא סוף דף כא) זה לשונו כד אתפלג ליליא כרוזא קאים וכריז, ופתחין פתיחו, כדין רוחא חד דבסטר צפון אתער ואקיש בכנור דדוד, ומנגן מאליו ושבחת למלכא, וקודשא בריך הוא משתעשע בצדיקיא בגנתא דעדן, זכאה חולקיה מאן דאתער בההוא זמנא ואשתדל באורייתא, וכל מאן דקאים בההוא זמנא אקרי חבריה דקודשא בריך הוא וכנסת ישראל, ולא עוד אלא דאלין אקרון אחים ורעים ליה, דכתיב (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, אקרון חברים, דכתיב (שה"ש ח, יג) חברים מקשיבים לקולך. כד אתי יממא כרוזא קאים וכריז, ופתחין דסטר דרומא אתפתחו, ומתערין כוכבים ומזלות, ופתחין דרחמי אתפתחו, ומלכא יתיב וקביל תושבחן, כדין כנסת ישראל וכל אינון חברים אחידן בגדפהא ומלייהו אתיין ושריין בחיקא דמלכא, כדין פקיד מלכא ובספרא כתיבו כל אינון בני היכליה, וחוטא דחסד אתמשך עלייהו, דמההוא חוטא אתעטר בר נש בעטרא דמלכא, ומניה דחלין עלאין ותתאין, ואפילו בזמנא דמאריהון דדינא קיימין למידן עלמא הוא עאל בכל תרעי מלכא ולית מאן דימחי בידוי, ואינון מאריהון דדינא לא דיינין עליה דינא, זכאה חולקהון דצדיקיא דמשתדלי באורייתא, וכל שכן בזמנא דמלכא תאיב על מילי דאורייתא.

385

שפ״ותא חזי רזא דמלה, לא קיימא כנסת ישראל קמי מלכא אלא באורייתא, דהא כל זמנא דישראל בארעא אשתדלו באורייתא כנסת ישראל שראת עמהון, כד אתבטלו ממילי דאורייתא לא יכלא לקיימא עמהון שעתא חדא, בגיני כך בשעתא דכנסת ישראל אתערת לגבי מלכא אתקיף חילה, ומלכין קדישין חזי לקבלא לון, וכל זמנא דכנסת ישראל אתת לגבי מלכא ואורייתא לא אשתכח עמה כביכול תשש חילהא, ווי לאינון דמחלישין חילהא דלעילא, בגיני כך זכאין אינון דמשתדלי באורייתא, וכל שכן בההיא שעתא דאצטריך בה כנסת ישראל, כדין קודשא בריך הוא קארי עליה (ישעיה מט, ג) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, עד כאן לשונו.

386

שפ״זהרי מבואר במאמר הזה החיוב עלינו לעסוק בתורה מחצות לילה ואילך, כי בזה אנו נותנים כח לשכינה על ידי התעוררות התורה, שאז הקדוש ברוך הוא תאב לדברי תורה, ואז השכינה אומרת חברים מקשיבים לקולך השמיעיני, כמבואר בריש פרשת פנחס. ומי שאינו קם ואינו משגיח לתת כח התעוררות לשכינה, מתיש חס ושלום כח עליון, כמ"ש כביכול תשש חילהא ווי לאינון דמחלישין חילא דלעילא.

387

שפ״חוכיוצא בזה פי' בזוהר (פ' וישלח דף קעד ע"ב) על פסוק (משלי כד, י) התרפית ביום צרה צר כחכה על המרפה ידיו מלעסוק בתורה, זה לשונו מאי התרפית, מאן דאתרפו ידוי מקודשא בריך הוא דלא לאתתקפא ביה, והיאך יתקף בר נש ביה בקודשא בריך הוא, מאן דאתתקף באורייתא, דכל מאן דאתתקף באורייתא אתתקף באילנא דחיי, כביכול יהב תוקפא לכנסת ישראל לאתתקפא, ואי הוא יתרפי מאורייתא מה כתיב התרפית, אי איהו אתרפי מאורייתא ביום צרה צר כחכה, ביומא דייתי ליה עאקו כביכול דחיק לה לשכינתא דאיהו חילא דעלמא. ופי' זה הוא צר כח כ"ה, וכן פי' שם לקמן. והטעם שכיון שסמ"אל יבא לקטרג עליו והשכינה אין לה פנים של סניגוריא להשיב בעדו, עומדת בדוחק ובצער, והכח שלה מתצמצם, ואינה נותנת כחה לתחתונים ישראל בניה כראוי.

388

שפ״טופירש עוד שם דבר אחר צר כחכה, תא חזי בשעתא דבר נש אתרפי מאורייתא ואזיל בארחא דלא כשרא, כמה בעלי דבבו זמינין ליה למהוי ליה קטיגורין ביומא דעקו, ואפילו נשמתיה דבר נש דאיהו חילא ותוקפא דיליה איהו מאריה דבבו לקבליה, דכתיב צר כחכה, בגין דאיהו צר לגביה, עד כאן לשונו. ופירש זה הוא צר כחכה, שנשמתו שהוא כחו הוא צר ואויב לו.

389

ש״צונראה לי, כי בלי ספק שמי שיקום בחצות לילה ויהיה כוונתו וחשקו לתת כח לשכינה מאהבה בה, כענין (ישעיה סב, ו) המזכירים את ה' אל דומי לכם, שפירש בפרשת וארא (דף ל ע"א), יושפע כח בנשמתו שיכול להתענות, שהרי אמרו בזוהר שהעתקנו לעיל דעבדי ליה בריה חדתא, ובודאי שיחודש כח בנשמתו.

390

שצ״אואני רואה כמה מבעלי התשובה קמים בחצות לילה ועוסקים בתורה עד היום ומתענים, והכל הוא עזר אלהי עליהם, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. ואם לאו, כשם שהוא מתיש הכח העליון יותש כח נשמתו, ודברים אלו הם ברורים, והארכנו בזה בשער התשובה (פ"ו).

391

שצ״בוהטעם לזה, כי הלילה ניתן לעסק התורה כמו שאמרו (שמ"ר מז ה, ויק"ר יט א, שהש"ר ה י) אין רנה של תורה אלא בלילה, הכוונה היא מחצות לילה ואילך שאז נקרא לילה, שקודם חצות נקרא ליל כמבואר בתיקונים, זה לשונם שם בזוהר (פ' בשלח דף מו ע"א) רבי יוסי פתח, למנצח על אילת השחר מזמור לדוד, כמה חביבא אורייתא קמי קודשא בריך הוא, דכל מאן דאשתדל באורייתא רחים הוא לעילא רחים הוא לתתא, קודשא בריך הוא אצית ליה למלוליה, לא שביק ליה בהאי עלמא ולא שביק ליה בעלמא דאתי. ואורייתא בעי למלעי בה ביממא ובליליא, אמאי בגין דיהא שכיח לגבי שמא קדישא שלים, כמא דלית יומם בלא ליליא ולאו איהו שלים אלא דא עם דא, כך בעי באורייתא לאשתכחא עמיה דבר נש יומם וליליא למהוי שלימותא לגבי בר נש יומם ולילה, והא אתמר דעקרא דליליא מפלגותא ואילך, ואף על גב דפלגו קדמיתא בכללא דליליא הוא, אבל בפלגותא ליליא קודשא בריך הוא עאל בגנתא דעדן לאשתעשעא עם צדיקיא, וכדין בעי ליה לבר נש למיקם ולמלעי באורייתא, והא אתמר דקודשא בריך הוא וכל צדיקיא כלהו צייתין לקבליה, עד כאן לשונו לעניננו.

392

שצ״גובתיקונים (דף ב) שמחצות ואילך נקרא לילה, זה לשונו מארי תורה מסטרא דעמודא דאמצעיתא, דביה חצות לילה הוה קם דוד לחברא ליה בשכינתא דאתקריאת לילה, ואיהו שומר מה מלילה (ישעיה כא, יא) לי"ל ה', ליל שמורים הוא לידו"ד, ובגינה אתמר כל העוסק בתורה בלילה הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר (תהלים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי, עד כאן לשונו, הרי בפירוש מבואר כוונתינו. וכן מה שאמרו רבותינו ז"ל כל העוסק בתורה בלילה הקדוש ברוך הוא מושך עליו וכו', והכוונה על בחינתה הנקראת לילה שהוא מחצות ואילך, וכן מבואר גם כן במאמר שהעתקנו לעיל מפרשת ויקרא (דף סוף דף כא).

393

שצ״דומהמאמר הזה שהעתקנו מהתיקונים נראה בפירוש שלא יקראו מארי תורה שהם כנגד מדת יעקב אלא אותם העוסקים בה מחצות לילה ואילך, כמ"ש מסטרא דעמודא דאמצעיתא דביה חצות לילה הוה קם דוד לחברא ליה בשכינתיה. והטעם שהוצרך הרשב"י לומר ענין זה, הוא לפרש מלת מארי תורה שלשונו בלשון הקדש בעל תורה, והנה בחסידים וגבורים שהם כנגד חסד וגבורה כבר פירש טעם לעיל, אבל טעם לעוסקים בתורה שיקראו בעלי תורה ולא עוסקי תורה, ותירץ מפני שהם מיחדים למדת התורה עם לילה, שכך דוד היה עושה, שהיה קם חצות לילה לחברא ליה בשכינתיה על ידי עסק התורה, ובפרט במה שביארו בזוהר (פ' לך לך דף צב ע"ב) בענין חצות לילה אקום להודות לך, יתיישב הענין יפה.

394

שצ״הוזהו ענין עסק תורה לשמה שפירשו בתיקונים (דף ב ע"א) שהכוונה הוא ליחד קודשא בריך הוא שם ידו"ד, בשכינה, והיינו לשמה לשם ה'.

395

שצ״ומכאן תראה גודל מעלת העוסק בתורה מחצות לילה שראוי שיקרא בעל תורה, שהוא מזדווג עם התורה שהיא בת מלך, ובלי ספק שהמתמיד במדה זו יתגלו לו סתרי תורה, שאין האשה מגלה סתריה אלא לבעלה.

396

שצ״זומדרש ואלה הדברים בפסוק (דברים ל, יא) כי המצוה הזאת וגו' לא נפלאת היא ממך וגו' אמר רבי שמואל בר נחמן למה הדבר דומה, לבת המלך שלא היה אדם מכירה, והיה למלך אהוב אחד והיה נכנס למלך בכל שעה, והיתה בתו של מלך עומדת לפניו, אמר לו המלך ראה איך אני מחבב אותך, שאין בריה מכיר את בתי ועומדת לפניך. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, ראו כמה אתם חביבין עלי, שאין בריה בפלטין שלי מכיר התורה ולכם נתתיה, שנאמר (איוב כח, כא) ונעלמה מעיני כל חי, אבל אתם לא נפלאת היא ממך אלא קרוב אליו הדבר מאד. אמר להם הקדוש ברוך הוא בני אם יהיו דברי תורה קרובים לכם אף אני קורא אתכם קרובים, שכן כתיב (תהלים קמח, יד) לבני ישראל עם קרובו, עד כאן לשונו. ואחר שהתורה נמשלה לבת מלך בלי ספק כי יותר בת מלך תגלה לאהובה בלילה יותר מביום, כי בלילה הוא דרך צניעות, וכתיב (משלי יא, ב) ואת צנועים חכמה.

397

שצ״חוכפי הנראה בתיקונים (תז"ח דף צז ע"ב) נמצא אצלינו בכתיבת יד, שהקורא בתורה מחצי לילה ואילך לשם יחוד נקרא עוסק בתורה לשמה, אמר שם ולית מאן דישתדל באורייתא לסלקא שכינתא מגלותא ולחברא לה עם בעלה, דאינון אטימין עיינין סתימין לבא, ובגין דא קלא נפיק בכל ליליא כד נחית קודשא בריך הוא בגנתא דעדן דסלקין, וההוא קלא אמר מה אקרא (ישעיה מ, ו) זיל ואימא דישתדלון באורייתא לחברא שכינתא עם קודשא בריך הוא כגוונא דדוד דאמר (תהלים קלב, ד) אם אתן שנת לעיני וגו' עד אמצא מקום לה', ואיהו הוה אשתדל באורייתא דאתמר בה (משלי א, ח) ואל תטוש תורת אמך, עם בעלה וכו'. ואמר לקמיה ועל אלין דלא משתדלין בה לשמה רוחא דקודשא דאיהי שכינתא לא שריא עלייהו, ושאר לשונו העתקנו בשער האהבה (פ"ח).

398

שצ״טוכן אמר בתיקונים (דף ב ע"א) ואלין דלא משתדלין בה לשמה אתמר בהון (דברים כב, ז) שלח תשלח את האם, את לרבות שם ידו"ד דאסתלק עמה מההוא בר נש, עד כאן לשונו.

399

ת׳ועיקר עסק התורה לשמה הוא לקרות בה מאהבה, שהרי כמה פעמים נצטוינו במצות אהבה, וכשיהיה האדם קם לאהבת זווג העליון, וידמה זווג עם הארץ באשתו בחצות כיצד הוא מאהבה, כן יבער בלבו אהבת הבורא, כל שכן אַחַר שהוא תלמיד חכם, כדפירשנו לעיל, וכן אמר בזוהר (פ' וארא דף ל ע"א) כד אתפלג ליליא אינון דתיאובתא דילהון לאדכרא תדיר לקודשא בריך הוא, לא יהבי שכיכו לליבא וכו', והיינו החשוק ההולך לבו בוער בחשוקתו שלא ינום ולא יישן מרוב האהבה בה.

400

ת״אועם היות שהארכנו במעלת עסק התורה בלילה, גם צריך לעסוק בה ביום, כמבואר במאמר שהעתקנו לעיל מפרשת בשלח (דף מו ע"א), וכן פי' במדרש שיר השירים (רבה ה, י), זה לשונו על פסוק (שה"ש ה, יא) קווצותיו תלתלים שחורות כעורב, דאמר רבי עזריה אפילו דברים שאתה רואה אותם שהם קוצין בתורה, תילי תילים הן, במי הם מתקיימות - שחורות כעורב, במי שהוא משכים ומעריב. רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, רבי יוחנן אמר אין רנה של תורה אלא בלילה, מה טעם (משלי לא, טו) ותקם בעוד לילה, וכתיב (איכה ב, יט) קומי רוני בלילה. רבי שמעון אמר ביום ובלילה, על שם שנאמר ותקם בעוד לילה, והגית בו יומם ולילה (יהושע א, ח). אמר ריש לקיש וכן למדנו רבי יוחנן שאין רנה של תורה אלא בלילה, אמר ריש לקיש כד הוינא לעינא באורייתא ביממא, הות מנהרא לי בליליא, דכתיב והגית בו יומם ולילה, עד כאן לשונו. ומימרת ריש לקיש שאמר כד הוינא וכו' הוה מנהרא, נראה לי שסודו הוא כאור הנר המאיר בתוך העששית, וכשמש שמסתלק מלהאיר ביום ומאיר בלילה בירח ובכוכבים, כך עסק התורה ביום הוא סוד אור השמש, ולכן גורם להמשיך הארה לנשמה בלילה. ומחלוקת זה מרבי יוחנן וריש לקיש הובא באופן אחר במדרש (שמו"ר שלהי פ' כי תשא).

401

ת״בוכן לענין קימת חצות לילה, לא יתמיד בה מי שלא יעסוק בתורה בחשק ביום ויכוון בה לסוד היחוד, וכן בתפלותיו יכוון גם כן לסוד היחוד, ובשכבו יחשוב באהבת השכינה, ויחשוב בדעתו מתי יגיע עת דודים לעשות רצון קונו, וכן היה אומר דוד המלך ע"ה (תהלים קא, ב) אשכילה בדרך תמים מתי תבא אלי וגו'. וכאשר בחצות לילה הנשמה חוזרת לגוף, השכינה באה עמה כדי שתתיחד על ידי הנשמה ההיא.

402

ת״גואחר שביארנו החיוב המוטל עלינו לקום, והשכר כמה הוא, רצוננו לבאר עוד הערות על פי השכל כדי לזרז את האדם. רבינו יונה כתב בריש ספר היראה, שבבקר כאשר יתעורר האדם משנתו ראוי שיתן אהבת הבורא בלבו שהטיב עמו שהחזיר נשמתו אליו, שכמה שכבו על מטתם ולא קמו, ועל זה אנו אומרים המחזיר נשמות לפגרים מתים, ואז לא יסב על מטתו דרך עצלות, ויחשוב אילו היו קוראים אותו לעבודת המלך כמה היה זריז לקום, או אילו נפלה דליקה בחצר. ועם היות דבריו אלה לענין התפלה, ראוי שנלמוד מהם לענין השכמת חצות, שכבר כתבנו שבחצות לילה הקדוש ברוך הוא מחזיר הנשמות אל הגופים כדי שיעסקו בתודה בגין דלא יהא ליה פטרא דפומא וכו', אם כן ראוי לתת אל לבו הערות אלו הנזכרות.

403

ת״דושתי בחינות אלו הם מפני היראה, כי ראוי לתת עליו מורא שמים כמורא בשר ודם, כי העובר על מצות המלך ראוי לעונש. וראוי שיחשוב שאם לא ישוב בתשובה ויקום לעסוק בתורה יפול בדליקת אשו של גיהנם, שכל לילה שלא קם עתיד ליתן את הדין שפגם ימיו, שהרי תיקון הלילה הוא על ידי עסק התורה, וכיון שלא תיקן מדת לילה הרי ימיו חסרין ופגומים. וכבר ידעת מה שאמר בזוהר (פ' ויחי דף רכד ע"א) ווי לההוא דגרע יומוי לעילא וכו', כמו שהעתקנו לשונו בשער היראה (פ"י).

404

ת״הוכן ביארו בעונש מי שאינו קם שם (ריש פ' לך לך) זה לשונם תא חזי בשעתא דאתער פלגות ליליא, וקודשא בריך הוא עאל לנתא דעדן לאשתעשעא עם צדיקיא, כולהו אילנין דבגנתא דעדן מזמרן ומשבחן קמיה, דכתיב (דה"א טז, לג) אז ירננו עצי היער מלפני ה' וגו', וכרוזא קרי בחיל ואמר, לכון אמרין קדישין עליונין מאן מנכון דעייל רוחא באדנוי למשמע, ועינוי פקחין למחמי, ולביה פתח למנדע בשעתא וכו', ווי לאינון דאינון ניימי שינתא בחוריהון לא ידעין ולא מסתכלן או יקומון בדינא דחושבן אתפקד וכו', והאריכו שם יותר.

405

ת״וואי חשבון אשר יתן האדם אם לא ישתדל לקיים דבר זה, הא כתיב (מלאכי א, ו) בן יכבד אב ועבד אדוניו ואם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי, הרי אנו נקראים בנים ונקראים עבדים, בנים אתם לה' אלהיכם (דברים יד, א), כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם (ויקרא כה, נה), הרי אנו חייבים לכבד לאבינו שבשמים על ידי התורה הנקראת כבוד חכמים ינחלו (משלי ג, לה), ומי שאינו קם לעסוק בתורה הרי אמרו דלא אשגח ליקרא דמאריה, והרי כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא בראו אלא לכבודו (אבות פ"ו מי"ב), אם כן מה תועלת בבריאתו אחר שאינו נותן כבוד לבוראו.

406

ת״זוכן בחינת המורא, שהוא אדון עלינו שהוא מושל עלינו, ובידו אנו מפקידים נשמותינו, ובידו לסלקם כרגע, כמ"ש (איוב יב, י) אשר בידו נפש כל חי. ולפי הסוד, שמדת היראה היא השכינה, והיא מדת הלילה, ואליה אנו מפקידים נשמותינו, צריך לירא מדיניה, ולכן אמרו בסנהדרין (דף צב ע"א) אמר רבי אלעזר כל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה אש אוכלתו, שנאמר (איוב כ, כו) כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נפח ירע שריד באהלו, ואין שריד אלא תלמיד חכם, שנאמר (יואל ג, ה) ובשרידים אשר ה' קורא. והאש הזה לא דוקא, אלא סוד הדין הניתך עליו. ומטעם זה העוסקים בתורה בלילה הם נקראים יראים ועליהם נאמר (תהלים קמז, יא) רוצה ה' את יראיו, וכן טרף נתן ליראיו (תהלים קיא, ה).

407

ת״חגם מהדברים שצריך לתת אל לבו, שהרי ב' פעמים אנו קורין בכל יום קריאת שמע שכתוב בה (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך וגו', ומכלל האהבה הוא הקם בחצות לילה לאהבת השכינה כדפי' בזוהר (פ' אחרי מות דף סח ע"א) בפסוק (ישעיה כו, ט) נפשי אויתיך בלילה, וכתיב (משלי ח, יז) אני אהבי אהב ומשחרי ימצאונני. וכן אנו אומרים (במדבר טו, מ) והייתם קדושים לאלהיכם, וקדושה שידד האדם שינה מעיניו הרי הוא מכלל הקדושות, שלא ידמה עצמו לבני עולם הישנים כל הלילה, אלא ידמה לבני העולם העליון הצדיקים הקדושים הקמים בחצות לילה לעסוק בתורה, והוזהרנו שלא ימשך אדם אחר עצת יצרו (דברים יא, טז) השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו', נמצא מי שאינו קם לעסוק בתורה בלילה מבטל ממנו אהבה ויראה וקדושה. והמתענג בשינת הלילה אפשר שיטמאוהו בקרי, כמו שפירש הרשב"י ע"ה (זוהר פ' בראשית שלהי דף יט) זה לשונו תו תענוגי בני אדם, דמתענגי בשינתא דליליא, נפקא מנייהו שדה ושדות, עד כאן לשונו. ובפ' י"ח פירש טעם לזה.

408

ת״טועוד הזהירונו רבותינו ז"ל על השינה, ואמרו שהתורה נקנית במיעוט שינה (אבות פ"ו מ"ו), ואמרו בבראשית רבה (פרשה מד, יז) בפסוק (בראשית טו, יב) ויהי השמש לבא וגו' זה לשונם רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, תחילת מפולת שינה, דמיך ליה ולא לעי באורייתא, דמיך ליה ולא עביד עבידתא, עד כאן לשונו.

409

ת״יועוד בברייתא דמסכת כלה (פ"ד) זה לשונם למוד להיות מקבל את כל דברי התורה בצער, תנינא כל המחיה עצמו בדברי תורה אין התורה מתחברת עמו, התם בתענוג נפש הכא בשינה, עד כאן לשונו. ומה שהקשה מכל המחיה עצמו בדברי תורה, פי' שמענג עצמו בהיותו עוסק בתורה, וכן דרשו בתנחומא ריש פרשת נח - ולא תמצא בארץ החיים (איוב כח, יג), לא תמצא במי שיבקש עונג אלא במי שממית עצמו עליה. ותירץ התם בתענוג נפש, פירוש פסוק ולא תמצא בארץ החיים הוא בתענוג נפש, דהיינו אכילה ושתיה, ומה שאמר למוד להיות מקבל דברי התורה, היינו צער שידוד שינה מעיניו.

410

תי״אוכן הזהירנו על זה שלמה המלך ע"ה באמרו (משלי כ, יג) אל תאהב שינה פן תורש פקח עיניך שבע לחם. ועם היות פשט הפסוק על עוני הממון, גם פירש בתנא דבי אליהו (זוטא פי"ד) על עוני התורה, אמר בתנא דבי אליהו וכו' על פסוק זה ואין לחם אלא תורה, שנאמר (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי וגו', ואומר (ישעיה נ, ד) ה' אלהים נתן לי לשון למודים וגו', הא למדת שאין דברי תורה נבלעין אלא במי שהוא מייעף בהן, כך היתה רוח הקדש מבשרת את תלמידי חכמים ואומרת, בני אף על פי שנתתי לכם טובה בעולם הזה איני צ"ל בעוה"ב, מפני ששכר גדול יש לכם, אל תזלזלו בתורתי ואל תרבו באכילה ושתיה, עד כאן לשונו. וכוונת אומרו אל תזלזלו בתורתי ואל תרבו וכו', מפני שהמאכל מביא את השינה, והמרבה באכילה ושתיה מרבה בשינה, נמצא בטל מדברי תורה.

411

תי״בוכן מובן מתוך דברי תנא דבי אליהו לעיל מזה, דקאמר זה לשונו מי מוריש את עצמו, מי שהוא מרבה באכילה ושתיה, נאמר (משלי כג, כא) כי סובא וזולל יורש, ואומר אל תאהב שינה פן תורש פקח עיניך שבע לחם, ואין לחם אלא תורה וכו'. ומה קשר לפסוק אומרו אל תאהב שינה פן תורש, לפסוק כי סובא וזולל יורש, אלא כוונת אומרו מי מוריש את עצמו, אין הכוונה על עניות הממון אלא על עניות התורה, ולמד מגזרה שוה שכשם שפסוק אל תאהב שינה פן תורש היא על עניות התורה, והראיה מסופיה פקח עיניך, כן פסוק כי סובא וזולל יורש הוא על עניות התורה, מהטעם שפי'.

412

תי״גנמצא שמי שירצה לקום בחצות לילה צריך שלא ירבה באכילה גסה שהיא מרבה שינה, וכן יזהר מלהשתכר ביין, ולא ירבה גם כן בשתיית המים, כי שתית המים הרבה מרבה שינה לפי הטבע, ובפרט מי שישתה מים בהשכמה תרבה עליו שינה, ואמרו רבותינו ז"ל על יחזקאל שנאמר לו (יחזקאל ד, יא) ומים במשורה תשתה ששית ההין מעת עד עת תשתה. כי משורה מדה קטנה, אחת משלשים בלוג, ומה שאמר ששית ההין, לא אמר שהמשורה ששית ההין אלא שלא ישתה מעת לעת אלא ששית ההין, ומאותו ששית ההין ישתה במשורה מעט מעט, שלא ישבע מהמים באחד מן הפעמים, כך כתב הרד"ק ע"ה בפירוש הפסוק. וששית ההין שיעורה י"ב ביצים, שההין י"ב לוגין, והלוג ששה ביצים, זהו השיעור שישתה האדם מעת לעת וישתה במשורה מעט מעט, ואפשר שלזה כוונו רבותינו ז"ל באומרם (אבות פ"ו מ"ד) ומים במשורה תשתה.

413

תי״דוקרוב לזה כתב הרב יוסף יעבץ ז"ל בפירוש הפרקים (אבות שם), זה לשונו ועוד פת במלח הוא טוב לזכירה, והמים משכחים, ומושכב בפאת מטה ובדמשק ערש, יקשה בעיניו לקום בשפרפרא לעיין בתורה, והמצטער על התורה ישמרנה, עד כאן לשונו.

414

תי״הואמרו רבותינו ז"ל (סוטה דף כא ע"ב) על פסוק (משלי ח, יב) אני חכמה שכנתי ערמה, אמר רבי אסי בר חנינא אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשים עצמו ערום עליהם, שנאמר אני חכמה שכנתי ערמה, עד כאן לשונו.

415

תי״וגם ראוי שיתרצה במה שימצא מוכן ממאכל בלילה, ולא יתעכב עד שיבושל לו תבשיל, שנמצא מבטל עבודת קונו בעבור אהבת גופו. גם הרוצה לקיים מדה זו להיות מתלמידי חכמים המסרסים עצמם מלילי שבת ללילי שבת, צריך ליזהר שלא לאכול בשר ויין בלילה בששת ימי חול, פן יבא לידי חמום ויוציא זרע לבטלה, אלא אם יתענה כי אז לא יבא לידי זה, כי סיגוף התענית יבטל כחו ולא יבא לידי חמום, ודבר זה תלוי כפי טבע האדם, יש מי שטבעו קר שאפילו יאכל בשר וישתה יין לא יבא לידי חמום, ויש שטבעו חם, וכל אחד יבחון את טבעו וישמור עצמו שלא יצא שכרו בהפסדו.

416

תי״זגם ראוי לתת אל לבו שראוי לשוב בתשובה לתקן שאר הלילות שנשארו מימיו שלא יהא נתבע עליהם, ואם ישוב כראוי אפשר שלא יזכר לו מה שפגם מכמה לילות שלא עסק בתורה, שהלילה שלא עסק בתורה הלכה לה ואין לה תקנה יותר.

417

תי״חואין לומר שאם לא עסק בתורה בלילה יעסוק ביום, כי במקום שפגם צריך לתקן, כמו שאמר בזוהר (פ' פנחס דף ריז ע"א) בפסוק (במדבר כה, ד) והוקע אותם לה' נגד השמש, דברי רבי שמעון ע"ה זה לשונו אלא מהכא אוליפנא, באתר דחב בר נש לקודשא בריך הוא לההוא אתר אצטריך למעבד תקנתא לנפשיה, אינון חבו בברית קדישא דאקרי שמש, בגין כך דינא ותקונא איהו נגד השמש ולאו באתר אחרא, מכאן דלא אצטריך בר נש לתקנא נפשיה אלא בההוא אתר דחב לגביה, ומאן דלא יעביד הכי לית ליה תקונא לעלמין כדקא יאות, עד כאן לשונו. הרי שבמקום שפגם שם צריך התיקון.

418

תי״טונראה לי שאם פגם במדת לילה בקרי, תקונו שידד שינה מעיניו בלילה בעסק תורה, והיינו בהיות הקרי מחצות לילה ואילך, כדפי' לעיל בני אדם דמתענגי בשינתא דליליא וכו'. וכדי שלא יראה קרי עד חצות טוב שיעסוק בתורה קודם שישכב, כמ"ש במסכת ברכות (דף יד ע"א) אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל המשביע עצמו מדברי תורה ולן אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר (משלי יט, כג) ושבע ילין בל יפקד רע, וכבר נודע (זוהר פ' שלח קנח ע"א) כי רע נקרא המוציא זרע לבטלה.

419

ת״כגם ראוי לתת אל לבו מה שאמר הכתוב (מיכה ו, ג) עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי, הרי אנו רואים כי עבדי המלך כמה ממיני העבודה מוטלים עליהם והם עובדים בלב טוב ובשמחה. וראוי שיחשוב, שאילו היה שבוי, ונודע שהשבויים נותנין עליהם עול כבד, כן ראוי שיקבל עליו עול תורה לקום לעבודת מלכנו אף על פי שיהיה קשה כ"ש כי העבד אם יאמר לו אדניו בעבור אהבתי שתעשה כך וכך לתת לי נחת רוח, כמה יזדרז העבד ההוא, והרי השכינה אומרת (שה"ש ח, יג) חברים מקשיבים לקולך השמיעני.

420

תכ״אעוד ימשול, אם שליח המלך היה בא לקרוא אותו לבית המלך, בפרט אם הוא שר ונכבד, כמה ראוי שיזדרז לקום במהרה. כך יחשוב ששליח המלך היא נשמתו השבה לקרותו שיקום לעסוק בתורה, בפרט שהשכינה עצמה היא החוזרת הנשמות בשעה זו, וראוי שיקום בזריזות ששר ואדון ממתין עליו. וראוי שיקום בשמחה ואהבה, כאשר יחשוב שהוא עומד לפני עלת כל העלות לפני כל הצדיקים שבגן עדן, שהרי אין שום מסך בינינו לבינו, שהרי מחזיר לנו נשמותינו.

421

תכ״בוראוי כל אדם לחשוב בתחיית המתים שנעשה בו, כענין מה שאנו אומרים המחזיר נשמות לפגרים מתים, בפרט שהחזיר נשמתו חדשה, כאומרו (איכה ג, כג) חדשים לבקרים, ולכן ראוי שיקום בשמחה ולא יחשוב בקימתו היות עול כבד עליו, כי הוא נענש דכתיב (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה, כי מאחר שהוא עומד לפני המלך העליון ולפני כל עבדיו ומשרתיו, והמלך אומר לו רצוני שתהיה מעבדי המשוררים לפני, מי הוא העבד הרע שלא ירצה להיות מעבדי המלך, ויאמר בלבו מהיכן זכיתי אני שאהיה מבני היכל המלך העומדים לפניו. ויחשוב בטובות הבורא העודפות עליו, כמו שהארכנו בשער האהבה (פ"ב), וראוי שלא יהיה כפוי טובה אלא שיזדרז לעבודת מלכו, וידמה עצמו לעבד שרבו הקדים לו שכרו בפנים יפות, שראוי שהעבד יזדרז לעבוד תמורת מה שנהנה, בפנים יפות ומאהבה, וכבר נודע מאמר רבותינו ז"ל (ע' תנחומא אמור ז) מי הקדימני ואשלם (איוב מא, ז) שהעתקנו בשער האהבה (פ"ב).

422

תכ״גויחשוב שאילו בקומו היה חופר ומוצא מטמון כיצד היה קם בזריזות, בערך זה יהיה עבודת הבורא, כמו שנאמר (משלי ב, ד) אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה', הרי טוב העולם הזה כלה ואבד, וטוב עולם הבא עומד וקיים לעד, ודברי תורה נחמדים מזהב ומפז רב.

423

תכ״דואם יעור משנתו בלילה ומפנה לבו לבטלה הרי הוא מתחייב בנפשו, כי הוא חייב לקום לעסוק בתורה, ואם אינו קם הוא מתלוצץ על שכר המלך, כענין מה שפירש החסיד (יעב"ץ) ע"ה בענין שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים שפי' במקומו בפרקים (אבות פ"ג מ"ב).

424

תכ״הולכן ראוי שיקום בזריזות ולא יהיה מסב על מטתו דרך עצלות, לחשוב במה שחלם, שיחזור לישן, וכל חלום שהוא מסטרא דקדושה לא ישלוט בו שכחה.

425

תכ״וואם תאמר הרי שאינם מתעוררים בחצות לילה, יש לומר שזה ממיעוט התעוררות מעשיהם ותורתם. והטעם, שכאשר הנשמה חוזרת בלילה למקומה, השכינה מתעוררת על ידה ומתקשטת אל היחוד מהתורה והמעשים הטובים שעסק ביום, ואחר כך חוזרת למקומה, וכן ביארו בזוהר (פ' ויקהל דף ריג ע"ב) זה לשונם בליליא ישוי רעותיה דהא אתפטר מעלמא דא, ונשמתיה נפקא מניה, ויהדר לה למארי דכלא, בגין דכל ליליא וליליא רזא דרזין קיימא למנדע אינון חכימי לבא, רקיעא דא תתאה ברזא דההיא נקודה דקיימא כמא דאמרן, ההוא רקיעא כלול מעילא ומתתא ויסוד דיליה לתתא, כהאי שרגא דסלקא נהורא אוכמא לאתיחדא בנהורא חוורא יסודא דיליה איהו לתתא בההיא פתילה במשחא, אוף הכי לתתא בההיא נקודה, ביממא אתכלילת מלעילא, בליליא אתכלילת מלתתא, באינון נשמתין דצדיקיא.

426

תכ״זואמר עוד לקמיה, שהמלאך סורי"א ממונה להעלות נשמות הצדיקים בכל לילה קרבן להקדוש ברוך הוא, והוא מריח בנשמות כענין שעתיד מלך המשיח להריח, דכתיב (ישעיה יא, ג) והריחו ביראת ה', והכוונה שמריח בהם ובמעשיהם אם ראויים לעלות למעלה.

427

תכ״חואמר שם עוד רזא דא למארי מדין, כד האי נקודה אתעברת כאתתא דמתעברא, אתהני מההיא הנאותא דאתכלילת נשמתא מהאי עלמא באינון עובדין ובההיא אורייתא דישתדל בה ביממא, ונטלא ההוא רעו דהאי עלמא וביה אתהני בחדוה, ואתכלילת מכל סטרין, לבתר אפיקת לון לבר ואולידת לון כמלקדמין, ונשמתא איהי חדתא השתא כמלקדמין, ורזא דא (איכה ג, ח) חדשים לבקרים, חדשים ודאי כמא דאתמר, עד כאן לשונו לעניננו.

428

תכ״טובזוהר (פ' משפטים דף קיט ע"ב) אמר, שצריך שנשמתו תעלה בכל לילה על ידי תורה ומצוה שעסק ביום, ופי' שם בתורה דאיהי עשר דברות וכו' ובמצות תפילין וכו', עיין שם.

429

ת״לוכן ליזהר בתפלת ערבית להקדים לה תורה, כמו שאמרו (ברכות דף ד ע"ב) אדם בא ממלאכתו בערב אם רגיל לקרות קורא לשנות שונה, ולא יאמר אוכל קמעא ואישן קמעא ואחר כך אתפלל, וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה.

430

תל״אוסדר הלילה כך הוא, קודם שישכב יבדוק במעשיו במה שעשה ביום ההוא, ויכתוב מעשיו ברמז לבל ישכחם, לקיים וחטאתי נגדי תמיד (תהלים נא, ה), וכן כתוב בספר חסידים (סימן כא). ובזוהר (פ' קרח דף קעח ע"א) זה לשונו על פסוק (קהלת ט, י) כי אין מעשה וחשבון ודעת וגו', אמר זה לשונו מאן דאית ביה עובדא טבא, או דאיהו מארי דחושבנא, הא אוקמוה דבכל ליליא וליליא עד לא ישכב ועד לא נאים בעי בר נש למעבד חושבנא מעובדוי דעבד כל ההוא יומא, ויתוב מנייהו, ויבעי עלייהו רחמי, מאי טעמא בההיא שעתא, בגין דבההיא שעתא אילנא דמותא שארי בעלמא, וכל בני עלמא טעמין טעמא דמותא, ובעי בההיא שעתא למעבד חושבנא מעובדוי ויודי עלייהו, בגין דאיהי שעתא דמותא, ואלין אקרון מארי דחושבנא, עד כאן לשונו. וכן פירש גם כן שם (פ' וישב דף קצא ע"א). ובענין הוידוי יש עוד פרטים נתבארו בזוהר (פ' צו ברע"מ דף לג ע"א).

431

תל״בוטוב מאד שיבכה על עונותיו בהתודותו על עונותיו, שכאשר תעלה נשמתו על ידי דמעה בודאי שתעלה למעלה בקדושה, שכל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה (ע' ברכות דף לב ע"ב).

432

תל״גואחר כך יאמר אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה וכו', שבו שם מ"ב בראשי תיבות, ופירש בתיקונים שסגולת שם מ"ב הוא להעלות הנשמה למעלה ולהסתירה מכל מלאכי חבלה, ונמצא ענין זה אצלינו בכתיבת יד (תקוני ז"ח דף צד ע"א) זה לשונו ואלין שבע תיבין אב"ג ית"ץ, קר"ע שט"ן, נג"ד יכ"ש, בט"ת צת"ג, חק"ב טנ"ע, יג"ל פז"ק, שק"ו צי"ת, עלייהו אתמר (ישעיה ו, ב) שש כנפים שש כנפים לאחד וגו', והאי שמא איהו סגולה דיליה לכסאה לנשמתא כד סליקת לעילא בכל ליליא וליליא, לאסהדא על עובדין טבין דבר נש ממלאכי חבלה ומכל מזיקין ורוחין ולילין ושדין, ובהון פרחת לעילא, בשתים אתוון מכל שם תכסה אנפהא מנהון, ובשתי אתוון תכסה רגלהא, ובשתי אתוון פרחת לעילא, ואוף הכי לרוחא, ואוף הכי לנפשא (ואית שם מ"ב בצורת חותמא דשעוה, ואית שם מ"ב דאיהו דיוקנא דמלכא חקיק על חותמא, ואית שם מ"ב דאיהו דיוקניה, איהו ידו"ד יו"ד ק"א וא"ו ק"א יו"ד וא"ו דל"ת ה"א אל"ף וא"ו אל"ף וא"ו ה"א אל"ף, שם מ"ב דאיהו אהיה אשר אהיה, ציור מ"ב בשעוה על הכתב דא אבגי"תץ) עד כאן לשונו.

433

תל״דואחר שיתודה, יכוון להעלות קרבן לה', ושנשמתו תעשה השכינה מיין נוקבין עד חצות, ובחצות לילה השכינה תחזיר לו נשמתו, וזהו כוונת בידך אפקיד רוחי.

434

תל״הגם ראוי להכין תרנגול שיעירהו בחצות לילה, שהרי מצינו רבי עקיבא שהיה הולך בדרך והיה מוליך עמו תרנגול כדפי' בפרק הרואה (ברכות דף ס ע"ב). גם אמר בזוהר (פ' לך לך דף צב ע"ב) זה לשונו רבי אבא הוה אתי מטבריא לבי טרוניא דחמוי, ורבי יעקב ברבי הוה עמיה, אערעו בכפר טרשא, כד בעי למשכב אמר רבי אבא למארי דביתא אית הכא תרנגולי, אמר ליה מארי דביתא אמאי, אמר ליה בגין דקאימנא בפלגותא ליליא ממש וכו', הרי שהחכמים האלו לא היו סומכים על חכמתם וחסידותם שיקיצו בחצות והיו צריכים סיוע, כל שכן אנחנו.

435

תל״וולכן אני אומר שמי שאין לו תרנגול יבקש לו חבר שלא ישן עד חצות כדי שיקיצנו בחצות לילה ממש, וחברו יש לו שכר כדכתיב בענין דוד עם אנשיו (שמ"א ל, כד) כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדו יחלוקו, וכן יחליפו, או שיהיה בעל מלאכה שאינו מקפיד על הדבר. ואם הוא במקום שלא יש אחד מהמציאויות הקודמים, ראוי שלא ישכב במטה מוצעת, ולא יפשוט כל גופו. ושמעתי שהחכם כה"ר יוסף טיטצ"ק ע"ה, ע' שנה לא ישן במטה מוצעת אלא משבת לשבת, ואמרו שהיה דרכו לישן על גבי תיבה אחת ורגליו תלויות, והיה קם בחצות ממש, ולא ידע אדם מזה עד אחר מיתתו שסיפרה אשתו.

436

תל״זוראוי לישבע ולידור לקיים המציאויות, שהרי מצינו דוד המלך ע"ה שנשבע ונדר בכיוצא בזה, שנאמר (תהלים קלב, ב) אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב אם אבא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה וגו', ומכל מקום לא ישבע אלא דבר שישער בדעתו שיוכל לקיימו. ובתנאי הנדרים והשבועות כתבנו לקמן בפרק יד עיין שם. וכן ראוי לישבע שלא להרבות באכילה ובשתיה אלא שיעור שידע שלא יתרבה לו ממנו שינה.

437

תל״חואם יזמין תרנגול ישתדל שיהיה שחור, שהוא מכוון יותר מהשאר, וכן פירשו בזוהר (פ' ויחי דף ריח ע"ב) זה לשונם ובגין כך בפלגות ליליא ממש, כד רוחא מסטרא דצפון אתער, חד שלהובא נפיק ובטש תחות גדפוי דתרנגולא וקרי, וכל שכן בתרנגולא אוכמא דאתכוון יתיר מאחרא, עד כאן לשונו.

438

תל״טגם מי שאינו רגיל להתענות ולא לקום בחצות, טוב לו שיאכל ביום קודם הלילה לפחות שעה אחת, כדי שיהיה זמן לעיכול המאכל ולא יתרבה לו השינה בקומו בחצות, ויתנהג בזה קצת זמן עד שיקבע במדה זו, ובפרט בימות החמה שהלילות קצרות.

439

ת״מגם ראוי שיתלמד לישן במקצת מלבושיו ולא ישן ערום בתוך הסדינים, כי יהיה קשה לו לקום, בפרט בקרירות, וזו היא מדת הזריזות - שהוא זריז קודם שיבא לידי מכשול, שהרי אמרו (אבות פ"ו מ"ד) כך היא דרכה של תורה על הארץ תישן, והטעם, שיצטער ולא ימצא גופו מנוחה שיבא לישן כל הלילה, וכן פירש ה"ר יוסף יעבץ ע"ה, ולפחות אם אין בו כח לישן בארץ לא יתענג לישן במטה מוצעת בסדינים. וכל זה ראוי לקיים מי שרוצה לשוב בתשובה ולתקן שאר לילותיו ושלא יתבעו ממנו כמה לילות איבד בשינה והיתול.

440

תמ״אולפי דברי הזוהר לעולם חייב אדם לקום לעסוק בתורה בלילה בין בימות הגשמים בין בימות החמה, שהרי אמרו (פ' בראשית דף ד ע"א) מאן לא מצפה דא בכל יומא, כמו שהעתקנו לשונו לעיל. אבל בסוף מסכת תעניות (דף לא ע"א) מי שאינו קם מט"ו באב ואילך דמוסיף יסיף ודלא מוסיף יאסף, ופירש רש"י, מכאן ואילך, מט"ו באב ואילך דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו, דלא מוסיף לעסוק בתורה תקבריה אמיה, כלומר ימות בלא עתו, עד כאן לשונו. ויש שנתנו סימן לדבר, משכבי עד קומי שכבי, הכוונה משבועות עד תשעה באב שכבי, שהלילות קטנות. ומקומי עד שכבי קומי. אבל העיקר לקיים דברי הרשב"י ע"ה, בפרט מי שרוצה להתקדש.

441

תמ״בבקומו בחצות ראוי שיצטער בצער השכינה, ויבכה ויקונן על בית המקדש החרב ועל שמו המחולל, ובסוף על עונותיו שהאריכו גלות השכינה, שהרי פי' בזוהר (פ' ויקהל דף קצו ע"א) שבחצות לילה הקדוש ברוך הוא זוכר לישראל אשר בגלות ולחרבן ביתו וכו', ואז נשמות הצדיקים חוזרים לגופם, והמלאכים אומרים להם הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' וגו'. ובחצות לילה הוא שעת רצון כדפי' בזוהר (פ' תרומה דף קעג ע"ב) וראויה לתפלה שהקדוש ברוך הוא ימחול עונותיו ושיחזירהו בתשובה.

442

תמ״גאחר כך יקום לעסוק בתורה, וילבש לבושיו ויכונן עצמו לקראת אלהיו, וכן אמר בזוהר (פ' נח דף עב ע"א) זה לשונו רבי יהודה קם ליליא חד למלעי בתורה בבי אושפיזא במתא מחסיא, והוה תמן חד יודאי, אמר ליה האי מלה איך אפשר והא אבן שתיה וכו', רבי יהודה לא אסחר רישיה לגביה, פתח ואמר (עמוס ד, יב) הכון לקראת אלהיך ישראל, וכתיב (דברים כז, ט) הסכת ושמע ישראל, מלין דאורייתא בעיין כוונה, ומלין דאורייתא בעיין לאתתקנא בגופא ורעותא כחדא, קם ההוא יודאי ואתלבש ויתיב לגביה דרבי יהודה ואמר זכאין אתון צדיקיא דמשתדלי באורייתא יומי ולילי, אמר ליה רבי יהודה השתא דכוונת גרמך אימא מילך דנתחבר כחדא, דהא מילי דאורייתא בעיין תיקונא דגופא ותקונא דלבא, ואי לאו בערסאי שכיבנא ובלבאי אמרנא מלין, אלא הא תנינן דאפילו חד דיתיב ולעי באורייתא שכינתא אתחברת בהדיה, ומה שכינתא הכא ואנא שכיב בערסאי, ולא עוד אלא דבעיין צחותא, ותו דכל בר נש דקם למלעי באורייתא מפלגו ליליא כד אתער רוח צפון בפלגו דליליא, קודשא בריך הוא אתי לאשתעשעא עם צדיקיא בגנתא דעדן, והוא וכל צדיקיא דבגנתא דעדן צייתין ליה, וצייתין לאינון מלין דנפקין מפומיה, ומה קודשא בריך הוא וכל צדיקיא מתעדנין למשמע מלי דאורייתא בשעתא דא, ואנא אהא שכיב בערסאי, עד כאן לשונו.

443

תמ״דבקומו יעסוק בתורה שבעל פה או במשנה, וכן תרגם המתרגם בפסוק (איכה ב, יט) קומי רוני בלילה, קומי שכינתא דישראל [ד]שריא בגלותא עסוקי במשנה בליליא ארום שכינתא דה' שריא לקבליך, וכן אמר בילקוט שלהי פרשת כי תשא (סימן תו דף קיא ע"א) על פסוק ויהי שם עם ה' מ' יום ומ' לילה (שמות לד, כח), והלא כתיב (דניאל ב, כב) ונהורא עמיה שריה, ונוגה כאור תהיה (חבקוק ג, ד), גם חשך לא יחשיך ממך (תהלים קלט, יב), מנין היה משה יודע אימתי יום ואימתי לילה, בשעתא שהיה הקדוש ברוך הוא מלמדו מקרא היה יודע שהוא יום, ובשעה שהיה מלמדו משנה היה יודע שהוא לילה, עד כאן לשונו.

444

תמ״הוטוב שיקום מעומד כל מה שיוכל לסבול כדי שלא יישן, שכך היה עושה דוד המלך ע"ה כדפי' בזוהר (פ' לך לך דף פב ע"ב) זה לשונו תא חזי, דוד מלכא הוה קם בפלגות ליליא, דאי תימא הוה יתיב או שכיב בערסיה והוה אמר שירין ותושבחין, לא אלא כמה דכתיב (תהלים קיט, סב) חצות לילה אקום להודות לך, אקום ודאי בעמידה לאתעסקא בשירין ותושבחן דאורייתא, עד כאן לשונו. ואפשר שלזה כיון גם כן הכתוב באומרו קומי רוני, דהיינו קימה מעומד. ולפחות אם אין בו כח לעמוד מתחלת הקריאה, אם יבא לו שינה יקום מעומד, שהעיקר הוא לקשר לילה ביום על ידי עסק התורה כדפי' לעיל.

445

תמ״ווכן יקרא תלמודו בקול רם, וירויח שלא יישן ושלא ישכח ממנו, כמו שנאמר (משלי ד כב, ע' עירובין נד ע"א) כי חיים הם למוצאיהם. ובמעלת המרים קולו בשעת לימודו, האריכו בזוהר (פ' שמיני דף לט ע"ב) בפסוק (שה"ש ז, י) וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים, עיין שם.

446

תמ״זוכלל הכל, מי שירצה להתמיד במדה זו ישתדל במעשיו לקניית הנשמה, שהרי אמרו בזוהר (פ' ויקרא דף כה ע"א) שמי שזוכה אל הנשמה הוא המתגבר כאריה בעסק התורה מחצות לילה עד הבקר, והטעם כי הנשמה נותנת לו כח. וכבר פי' לעיל (פ"ד) שהנשמה נקנית על ידי עסק התורה, גם על ידי טהרת המחשבות. גם פי' בתיקונים (דף קיג ע"ב) שבעלי תשובה זוכים לנשמה יתירה בכל יום, ולכן לא יקשה לבעל תשובה לקום בחצות, שהנשמה באה לו ממקום הנקרא כח.

447

תמ״חגם מהדברים הצריכים לקניית מדה זו, הוא התקדש האדם ביום כראוי, וטהרת מחשבותיו, ועוסק בתורה לעשות נחת רוח ליוצרו ולא לשום דבר מדברי העולם, ובזה מסלק נפשו מהעשיה והוא מתדבק בקדושה, ובזה יזכה אל הנשמה. הנה נודע לנו כפי מה שביארנו בפרקים הקודמים (פ"ד) על ידי מאמרי הרשב"י ע"ה, שקניית הנשמה על ידי עסק התורה וטהרת המחשבות, ובזוהר (פ' תרומה דף קמא ע"ב) פירש שעל ידי הנשמה השכינה מתעוררת אל היחוד, זה לשונו בענין הנשמה ודא איהי דבגינה אתנהירת בוצינא לאנהרא לעילא ואמר בדא אתכלילת מאן דאתכלילת וכו'.

448

תמ״טוהנה בהיות האדם משתתף בעשיה ואינו מכוין במי שהוא לפניו שמלא כל הארץ כבודו, הרי הוא גשמי והוא בעשיה, ואין לו נשמה. וכן הענין באכילתו ובברכותיו, אם יברך בנחת ובמתון ויכוין לתת שבח לקונו שהוא תמיד לפניו, וזהו כוונת ברוך אתה לפי הפשט, ולא יזרוק ברכה מפיו במרוצה, וכן באכילתו שאוכל כמי שאוכל לפני המלך, ומכוין באכילתו כפי מה שנתבאר במקומו, הרי בזה מסתלק מהגשמות ומקדש נפשו ברוחניות העליון, ויזכה אל הנשמה, ואז השכינה שורה בו, וכיון שהוא במדרגת חי לא תגבר עליו השינה. אמנם מי שהוא גשמי בדרכיו, הרי הוא בעשיה, והשינה שהיא המיתה תתגבר עליו, שהלואי שיזכה אל הרוח.

449

ת״נהענין הב' הגורם קדושת המחשבה, הוא בהתנהג האדם בששת ימי המעשה כראוי, כמו שיתבאר, כדי שביום שבת יקבל קדושת שבת, וימצא השבת בית קבול שתשרה בו קדושתו, ועל זה צונו הקדוש ברוך הוא בעשרת הדברות (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת וגו', ופירושו במה שפי' לעיל בשער זה בפרק ב, שכל הימים הם יונקים מיום שבת כמו שהכרחנו שם, ושם העתקנו מאמרם ז"ל (מכילתא פ' יתרו) שאמרו זכור את יום השבת, שתהא מונה לשם שבת, כדפי' שם, והכוונה היא שקדושת שבת היא קדושה עליונה מאד, ואי אפשר לו לאדם להשיגה מפני שהוא מלובש בששת ימי חול ששולטים ל"ט מלאכות וכו' כמו שהארכנו שם, ולכן צריך שבכל יום יקדש עצמו בקדושת שבת, כדי שכאשר יבא יום שבת יוכל לקבל קדושתו.

450

תנ״אוהוא כמשל האדם שהוא בחשך, שאם יצא לאור ויקבל אור השמש בתקפו יחשיך עיניו ולא יהנה ממתיקות אורו, וכמו שאמר הפסוק (הושע ו, ג) ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו, שאור השחר מאיר מעט מעט, כן אור קדושת שבת היא קדושה עליונה מהאצילות שמאיר עתיקא קדישא, כדפי' הרשב"י (פ' יתרו דף פט ע"א) כמו שהארכנו שם, ומי ומי יוכל לקבל הקדושה הגדולה ההיא.

451

תנ״בוהוא משל גם כן לבגד שנפלו בו כתמים משמן וכיוצא, שאם לא יורחץ וילובן כראוי לא יוכל לקבל שום צבע, כן הבא לקבל אור שבת מזוהם ונפשו מלוכלכת מכתמי עונותיו, שאין אור הנשמה העליונה שורה בו כי אין לו מקום לנוח, ולזה צריך לזכור השבת מאחד בשבת, כדי שבכל יום ויום יתקדש, עד שכאשר תבא קדושת שבת כבר האדם מלומד בה ותמצא כסא מתוקן לשרות בו.

452

תנ״גוזהו שאמר זכור את יום השבת, ומלת זכור הוא מקור, שלעולם צריך לזכור קדושת יום השבת לקדשו, פירושו כדי שתוכל לקדשו ולקבל קדושתו, באופן שכאשר יבא יום השבת יאיר בכל הימים בתוקף, שכל הימים נתקנו כראוי ונכללו בנקודה האמצעית. ואם אין הימים מתוקנים, שימצא ח"ו פגם בהם, לא יאיר השבת בהם מצדם שאינם יכולים לקבל אורו, וכל זה מצד נשמת זה האיש הפוגם, הוא לא יקבל ההארה ההיא מפני שלא תקן. ונמצא זה העני חסר בשני דברים, חסר ביום שבת מקדושת שבת, וחסר בששת ימים הבאים שלא קבלו ימי השבוע שעברה אור שבת כראוי, כדי שיאירו בשבוע הבא כראוי.

453

תנ״דולכן נכון הוא ביום ששי לשוב בתשובה שלימה ולהתודות מכל מה שפגם בששת ימים, כדי לקבל אור שבת כראוי כדפי'. ואפשר שלכוונה זו היה רבי פלוני מתענה בכל ערב שבת. ואומרנו אור שבת, הכוונה היא הנשמה יתירה, שכל אחד יקבלה כפי זכות מעשיו בששת ימי המעשה.

454

תנ״הולכן אמר הכתוב (שמות כ, ט) ששת ימים תעבוד וגו', פירוש כדי שתוכל לקבל קדושת שבת צריך שששת ימים תעבוד, ופי' שתהיה במדרגת עבד. ותנאים שחייב העבד לעבוד לרבו, פירש הרשב"י עליו השלום בפקודין, ונדפס בסוף פרשת בהר סיני (דף קיא ע"ב) בפסוק כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה, נה), ולא נעתיק כל דבריו כדי שלא להאריך, אלא היוצא מכלל דבריו, אמר שבכלל עבד הם ב' בחינות, בכלל עבד היא התפלה הנקראת עבודה, כמו שאמרו (תענית דף ב ע"א) איזוהי עבודה שבלב זו תפלה, ובכללה לעבוד להקדוש ברוך הוא בכל מיני עבודה שהם המצות כעבד העובד לרבו, מפני שהוא מצווה לעבדו. ובכלל זה אף על פי שלא כתבו רבי שמעון בן יוחאי שם כתב בחובת הלבבות (שער עבודת האלהים פ"ה) כי מתנאי העבד הוא ליזהר שלא יעשה שום דבר הפך רצון אדונו, וזו היא בחינת לא תעשה, ובתנאי העבד האריך שם בפירושו, עיין שם. והבחינה הב' בעבד הוא עסק התורה.

455

תנ״וובכל אחד מאלו צריך לשתף בחינת בן ועבד, שישראל נקראים עבדים שנאמר (ויקרא כה, נה) כי לי בני ישראל עבדים, ונקראים בנים, שנאמר (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם.

456

תנ״זבענין התפילה צריך להיות עבד ובן, עבד לתקן מה שנוגע משכינה ולמטה בעולמות התחתונים, וליחד באצילות שמשם נקראים בנים, והיודע מה שפירש רבי שמעון בן יוחאי עליו השלום בפרשת פקודי בענין סדר ההיכלות בברכות קריאת שמע ובתפלת י"ח, יראה שהכל נעשה כאחד, עבד ובן. בעסק התורה אמר שכאשר האדם אינו יודע ומכיר את קונו אלא לפי הפשט, דרך כלל נקרא עבד, וכן פירשו בתיקונים (תז"ח דף קו ע"ב) ששש סדרי משנה הם במטטרו"ן הנקרא עבד, ומשם הוא הטמא והטהור וכו' כדפי' לעיל בפרק ב. וכאשר הוא בן, הוא שיודע בסתרי התורה שהם באצילות כבן המחפש בגנזי אביו, נקרא בן, זהו כלל דבריו שם.

457

תנ״חוברעיא מהימנא (פ' משפטים דף קטו ע"א) פירשו הדברים טעם היות העוסק בתורה שיקרא עבד, ואמרו זה לשונם (שמות כא, ב) כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד, ומאי קנין דיליה, אלא בסתרי תורה, מטטרו"ן עבד ה' כליל שית סטרין בחושבן שית סדרי משנה, ובהון אית ליה לבר נש למפלח למאריה למהוי ליה עבד נמכר קנין כספו, דכסף ימינא דאברהם, חסד דרגא דיליה, אורייתא מתמן אתיהיבת, ומאן דאשתדל בה בגין לזכאה לעלמא דאתי אקרי קנין כספו, עלמא דכסופא, עד כאן לשונו.

458

תנ״טואמר עוד לקמיה שני פרטים שהאדם נקרא בהם עבד, האחד בתפילין, ואמר דאיהו עבד דיליה בעול תפילין על רישיה, ואזן דיליה רצועא פתיחא למשמע קרית שמע, דשמע בכל לשון שאתה שומע. ובחינה ב' בתפלה, כמ"ש ז"ל (ברכות דף לד ע"א) שלש ראשונות דומה לעבד המסדר שבחו וכו', שלש אחרונות כעבד שקבל פרס מרבו וכו'.

459

ת״סוהנה לכל הבחינות האלו רמז הכתוב באמרו (שמות כ, ט) ששת ימים תעבוד, שכאשר יתוקנו הימים בבחינות אלו יהיו כסא לקבל אור שבת.

460

תס״אועתה ראוי לדעת היכן נרמז בכתוב בחינת בן, לפי דברי הרשב"י ע"ה שאמר שצריך האדם להיות לעולם עבד ובן כאחד, אם בתפלה אם בתורה. ויש לומר שנרמז בכתוב זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים, ונודע כי יום שבת שהוא אור האצילות הוא בחינת בן, וכבר אמרנו כי זכור הוא מקור, ולעולם צריך לזכור בחינת בן שהוא יום שבת אפילו בששת ימים שהוא סוד עבד, מלבד יום שבת שכולו לה' אלהיך, ואין תפלת יום שבת כתפלת ימי חול ואין עסק התורה ביום שבת כעסקה ביומי חול, שבימי החול יכוון בשש סדרי משנה במטטרו"ן, וביום שבת יכוון אותם בשש קצוות באצילות ששם מקורם כדפי' בתיקונים (תז"ח דף קו ע"ב).

461

תס״בוכל הקדושות הנהוגות ביום שבת, שהם קדושת המחשבה, קדושת הדבור, והענוה, שביארנו לעיל וביארנו בפרק ב, חייב להתנהג בהם בימי החול, כדי שכאשר יבא יום שבת יוכל לקבל אור הנשמה יתירה כראוי. וכן מובן מדברי רבי שמעון בן יוחאי עליו השלום בתיקונים (דף כב ע"ב) זה לשונו דבזמנא דשכינתא איהי בגלותא אתמר בה ולא מצאה היונה מנוח, אלא בשבת ויומין טבין, ובההוא זמנא אתיחדת עם בעלה, וכמה נפשות יתירין קא נחתן עמה לדיירא בישראל, הדא הוא דכתיב (שמות לא, טז) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם, זכאה איהו מאן דמתקן לה דירה נאה בלביה וכלים נאים באברים דיליה ואשה נאה בנשמתיה דבגינה שריא שכינתא עילאה דאיהי נשמת כל חי עליה, עד כאן לשונו. ובודאי כי דירה נאה בלביה הוא טהרת מחשבות הלב מהרהורים רעים, וכלים נאים באברים וכו' הוא שלא יהיו פגומים, והכנה זו בודאי שהיא צריכה לכל ששת ימים, כמו שהיא צריכה ליום ו', שאם אבריו פגומים ששה ימים לא יספוק מה שיתקן ביום ו' כנגד מה שפגם בכל שאר ימי השבוע. ואשה נאה בנשמתיה, היינו הנשמה שהיא בששת ימי חול שלא היתה פגומה, ובזה זוכה שתשרה עליו הנשמה היתירה, וזה שאמר דבגינה שריא שכינתא עילאה דאיהי נשמת כל חי עליה, שממנה תוספת נשמות יתרות. והיינו מה שפי' מענין זכור את יום השבת שהוא מקור, שלעולם בששת ימי חול צריך לזכור קדושת שבת ולעשות הכנות טובות אלו - דירה נאה וכו', כדי שיוכל לקבל אור שבת שישרה עליו.

462

תס״גוכן בששת ימים שהשכינה מזדווגת עם תלמידי חכמים העוסקים בתורה (פ' קדושים דף פא ע"א), אם לא יעשו לה תיקונים אלו האמורים ודאי שלא תשרה בהם, דאיהי לא שריא על נשמתא פגימא כאומרו (ויקרא כא, יח) כל אשר בו מום לא יקרב, ולכן צריך האדם לטהר מחשבותיו ולתקן מעשיו לעולם ולעשות דירה נאה בלבו - לתקן הלב בכל הפרטים שדברנו לעיל בתיקון הלב בעשה ולא תעשה, וכלים נאים באברים דיליה - אם שלא יהיו פגומים, ויהיו בהם נוי ויופי תיקון המצוות. אשה נאה בנשמתיה - עיקר תיקון הנשמה היא על ידי התורה וכוונת התפלה, כי הנשמה היא מעולם המחשבה ותיקונה קשוטה ויופיה על ידי היחודים שאדם עושה על ידי מחשבתו, על ידי זה היא מאירה, וירויח בזה, שכאשר יבא יום שבת יהיה נקל לו טהרת המחשבה.

463

תס״דוכל הקדושות שינהוג האדם ביום שבת יהיו נקלים לו לעשותם בימות החול, מטעם שביום שבת כל הימים קבלו כל יום ויום מקצת אותם הקדושות, ולא יהיה קשה לאדם לנהוג מה שלא עשה, באופן שאם לא תקן בששת ימי השבוע דבר, ובא שבת והרהר תשובה, ורוצה לעשות כל הקדושות הנהוגות בו, יועילו לו כל הקדושות שנהג בשבת שיהיה נקל לו למשוך אותם הקדושות מהנקודה האמצעית לכל הימים. אבל אם השורש שהיא הנקודה אינה מתוקנת כראוי, יהיה קשה לו תיקון כל יום ויום להאירו ולקדשו בקדושת מחשבה ודיבור וכיוצא. ולזה צריך הבא לקדש עצמו, יקדש בתחלה ששת ימים מן הטעם שפי', ואם בא לשוב בשבת שלא זכר את קונו בימי המעשה, יתקן השבת כהלכתו. ולפחות בערב שבת יתקן דירה נאה בלביה - לפחות המחשבה מהבלי העולם הזה, ויחשוב במה שביארנו בפרק ב משער הזה כי השבת הוא מעין העולם הבא כמאמרם ז"ל (ע"ז דף ג ע"א) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת וכו', וכן ראוי שיאמר אדם בלבו אחר שיתקן צרכי שבת מאכילה ושתיה - ומה תקנתי לעולם שכלו שבת, ולכן ראוי שביום ו' יתבודד מקצת היום לפשפש במה שעשה בששת ימים כדי שישוב בתשובה, ובזה הימים יוכללו בנקודה האמצעית שהיא השבת כדפי' שם, ונשמתו תהיה נאה, ועל ידי כוונת התפלה כדפי', ואבריו נאים מתוקנים על ידי הרהור תשובה לפחות, ויהיה בזה הכנה שתשרה בו תוספת הנשמה, כדי שיוכל לשוב אחר כך.

464

תס״ההרי דברנו דרך כלל בתיקון ימי המעשה שצריך להיות עבד, ובכללות יום שבת. אבל יש עוד ההכנות הראויות לעשות ביום ששי כדי לקבל השבת, וההכנות הראויות לעשות בשבת עצמו, ומהם נתבארו בזוהר (פ' ויקהל דף רד ע"א).

465

תס״ווהעיקר שצריך האדם לעשות ביום ששי בגופו לקנות קדושת שבת ונשמה יתירה, היא טבילה במ' סאה, כדי לפשוט לבוש רוח חול, וללבוש רוח קדושת שבת, שהוא רוחא דנשיב מעתיקא, שצריך טבילה וכולי האי ואולי שישרה עליו אותו הרוח הקדוש.

466

תס״זומהם התשובה בהרהור ומעשה, והכלל, כי זריזות ונקיות וטהרה כולם צריכים להעשות בערב שבת, כדי שתשרה אחריהם הקדושה שהיא קדושת שבת, ועל ידי הכנות אלו תהא דירה נאה בלבו ואבריו נאים ונשמתו, ובהחסר ח"ו אלו אין תיקון כלל ואין הקדושה מוצאה מקום לנוח. וירויח מזה שכיון שתשרה עליו קדושת שבת כראוי תביאהו לידי ענוה ויראת חטא וחסידות ורוח הקדש כנזכר במאמר רבי פנחס (ע"ז דף כ ע"ב), כי מי הוא הגורם שלא יהיה ענו וירא חטא וחסיד ויצרו גובר עליו, מפני שאין לו נשמה שתהיה גוברת על יצרו, וכיון שתבא לו נשמה קדושה בודאי יגבר עליו ויהיה ענו וירא חטא וכו'.

467

תס״חולפי דברי הזוהר בפרשת ויקהל (דף רד ע"א) נראה לי כי אחר שיטבול אסור לו לעסוק בעשיית מלאכה, אלא בתיקון צרכי שבת. והנכון שאחר הטבילה יעסוק בתורה עד שיקבל שבת, כי הטבילה הוא כמעט הקבלת שבת, וזה לשונו שם כד עאל שבתא אצטריכו אינון עמא קדישא לאסחאה גרמייהו משמושא דחול, מאי טעמא, בגין דבחול רוחא אחרא אזלא ושטיא ושרא על עמא, וכד בעי בר נש לנפקא מן ההוא רוחא ולאעלא ברוחא אחרא קדישא עילאה בעי לאסחאה גרמיה למשריה עליה ההוא רוחא קדישא עילאה, עד כאן לשונו.

468

תס״טומהדברים אשר יצטרכו לקדושת המחשבה, עיקרם היא היראה העיקרית שביארנו בשער היראה פרק א, שהוא למדחל בר נש למאריה דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין (הקדמת הזוהר דף יא ע"ב), ופי' בסוף פרק א שימשך לאדם יראה גדולה מזה בחשבו בעלת כל העלות יתברך ויתעלה, שהוא שורש וקיום לכל העולמות שבלעדי שפעו אין להם קיום, ובכלל זה האדם שהוא עולם קטן הקדוש ברוך הוא מחייהו בשפעו, ואם רוחו ונשמתו אליו יאסוף יגוע כל בשר יחד, ועל עלת הכל נאמר (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כלם, כדפי' ז"ל ואתה מחיה ואתה מהווה וכו', וכאשר יהיה האדם עומד בתפלה או עוסק בתורה ויזכור ענין זה שהוא עומד לפני עלת כל העלות כי הוא שורש לכל השרשים, ובו עומד שורש חיי נשמתו, יתבושש מלחשוב בדבר אחר אלא במה שהוא מדבר לפניו.

469

ת״עוענין זה אנו מזכירין בתפלת מוסף של ראש השנה באתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם וכו', ופירש מורי ע"ה בפירוש התפלה בענין מה שאמר לפניך נגלו כל תעלומות והמון נסתרות שמבראשית, שהם סוד הצחצחות העליונות הנעלמות בשורש השרשים, שעל ידי השרשים האלו מצטיירים כל הנבראים כולם ברגע אחד, ועל ידי אותם השרשים הוא משגיח עליהם, ולא תתחלק השגחתו בפרטים התחתונים, אלא על ידי המיוחדים בו הוא משפיעם ומשגיח בהם. ומציאות השרשים נתגלו בכתר ו' והם אור קדמון אור צח אור מצוחצח, כדפי' בתיקונים (דף קלה ע"ב), ופירש מורי ע"ה בספ"ר שער הצחצחות (שי"א פ"ז) שמציאות ג' אורות אלו הם ג' יודי"ן שבשם ס"ג יו"ד ק"י וא"ו ק"י, ויש רמז שם בתיקונים (שם, ודף קטו ע"ב).

470

תע״אועוד בתיקונים כתיבת יד (תז"ח דף ק ע"א) פי' כי מציאות ג' יודין אלו הם שורש לנפש רוח ונשמה, זה לשונו וזכאה איהו מאן דסליק תלת צלותין לגביה בתלת נקודין דסגולתא, דמנהון אתמשכו תלת טיפין דתלת מוחין עילאין, דכד בר נש אתמשך זרע מניה, אלין טפין דאתמשכו מניה אינון משופרי שופרי דמוחא מובחר מכלא, הכי כגוונא דא כד קודשא בריך הוא אורית בבר נש תלת קטירין דאינון נשמתא ורוחא ונפשא משופרי שופרי דיליה יהיב לון דאינון מתלת י' י' דסגולתא דאתרמיזו בשם יו"ד ק"י וא"ו ק"י, ובגין דא אמר לון (דברים יד, ב) ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה, עד כאן לשונו.

471

תע״בוכאשר יסתכל האדם שנשמתו רוחו ונפשו מושרשים למעלה, ראוי שיטהר מחשבותיו ויתבושש מלחשוב דבר שלא יהיה עבודתו ית', כל שכן לדבר או לעשות דבר שאינו כרצונו, מפני שהכל גלוי לפניו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קלט, א) ה' חקרתני ותדע אתה ידעת שבתי וקומי בנתה לרעי מרחוק וגו' כי אין מלה בלשוני הן ה' ידעת כולה, וכמו שהאריך אחר כך בענין ההשגחה, אנה אלך מרוחך וגו' אם אסק שמים שם אתה וגו'.

472

תע״גודע שכל הבחינות האמורות בענין עקרא ושרשא דכל עלמין, הכל נתגלה על ידי המדה האחרונה, כמו שאמר הרשב"י במאמר הזה (הקדמת הזוהר דף יא ע"ב) ולשואה רעותיה בההוא דרגא דאקרי יראה, שכל הבחינות האלו מושגות על ידו, והשגחתו יתברך אלינו הוא על ידי המדה הזו כי היא חותם כל האצילות העליון ובה ציור נשמותינו, כמו שהארכנו בשער היראה פרק ט, ועל ידו מתגלה גדולת המאציל העליון וממשלתו כדפירשנו בשער היראה פרק ראשון. ובחינת היראה הרוחנית הזו הוא שרשב"י ע"ה מזהירנו כמה פעמים קול ודיבור בדחילו ורחימו (ת"ז דף קלב ע"א), מצוה בדחילו ורחימו (ת"ז דף נ ע"א), וכיוצא הרבה, שהכוונה היא שידע האדם לפני מי עומד ואת מי עובד ועושה מצוה או עוסק בתורה, ולא יהא עושה המצוה מצות אנשים מלומדה, וכיוצא לענין התפלה והתורה, אלא שיהא דבק בקונו כראוי.

473

תע״דומצד היראה הזו ימשך לאדם הכנעה בנפשו להקטין עצמו לפני גדולת בוראו, ואי אפשר לאדם שידבק נפשו באלהיו וימשיך קדושה עליו אם לא שיכניע נפשו לפניו ויעריך עצמו לאין נגד גדולתו ונגד כל טובותיו עליו, וכן פירש רשב"י ע"ה (זוהר פ' יתרו דף סט ע"א) זה לשונו בגין דמלה דלעילא בין דקדושה בין דסטרא אחרא לא יכיל בר נש לאמשכא רוחא דלעילא לתתא ולמקרב גביה אי לא בדחילו, ויכוון לביה ורעותיה בדחילו ותבירו דלבא, וכדין ימשך לתתא רוחא דלעילא ורעותא דאצטריך, ואי לא ישוי לביה ורעותיה בדחילו לההוא סטרא לא יכיל לאתדבקא ביה רעותיה, עד כאן לשונו.

474

תע״הוכאשר ירצה האדם להדבק בקונו בעוסקו בתורה או בתפלה, יחשוב בתחלה ביראה האמורה ויכנע, ואז יהיה הקדוש ברוך הוא נמצא אתו ולא יוכל להפרד ממנו בנקל, כי הקדוש ברוך הוא מצד עצמו לעולם נמצא ומצוי הוא, אבל מצד האדם מצד עצמו ונשמתו והקליפות המפרידות בינו לבין אלהיו צריך זמן עד שיכנע ויפריד ממנו הקליפה וידבק בקדושה.

475

תע״ווהנה שני בחינות אלו האמורות לקניית הקדושה ביארה לנו תורתינו הקדושה בריש פרשת קדושים, כאשר רצתה לבאר כיצד נדבק בו וישרה קדושתו עלינו, שאמר (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו וגו', התחילה לבאר הדרגות קניית הקדושה, ואמר איש אמו ואביו תיראו, ונודע שאביו ואמו הם קודשא בריך הוא ושכינתיה כמבואר בזוהר כמה פעמים (פ' לך לך עז ע"א), והקדים האם שבה עיקר היראה כדפי' בשער היראה (פי"ד), ואמר אמו ואביו, ולא אמר האם והאב תיראו, להורות שראוי שירא מאמו במה שהיא אמו ואביו במה שהוא אביו, דהיינו שהולידוהו והטיבו עמו וראוי שלא יקניטם ויעבור על רצונם ויהיה כפוי טובה חס ושלום.

476

תע״זואת שבתותי תשמורו, כבר פי' לעיל כי בשבת הוא תיקון לימי השבוע, כי ביום השבת מקבלים שפע והארה, וצריך בששת ימי חול לתקן מעשיו כדי שיוכל לקבל נשמה הבאה ביום השבת שהיא מהאצילות, נמצאים ששת ימי חול בין שני שבתותי, יוצאים משבת ונכנסים בשבת, וסדר זה אפילו בבריאת העולם כדפי' מורי בספ"ר. ולזה אפשר שכוונו רבותינו ז"ל (ע' שבת דף קיח ע"ב) באומרם אילו שמרו ישראל ב' שבתות לא שלטה בהם אומה, ולזה ואת שבתותי תשמורו, וריבוי את הוא לששת ימים שבנתים, כדפי' לעיל.

477

תע״חאני ה' אלהיכם, היינו קשר הקדושה העליונה בנו ושורה עלינו על ידי התיקון הנז', כי על ידי היראה מושך השכינה עליו כי היא נקראת יראה, ובה שוכן כל האצילות, וכפי מה שאדם מכין עצמו ליראה כך שוכנת הקדושה עליו, כמבואר במאמר מפרשת יתרו. וכן קניית הנשמה העליונה על ידי תיקון ששת ימים בודאי הוא תיקון להשרות השכינה בו.

478

תע״טוכנגד בחינת היראה שפי' אמר דוד המלך ע"ה לשלמה בנו (דה"א כח, ט) ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות הוא דורש וכל יצר מחשבות מבין אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד. והפסוק הזה בכללו מגלה לנו כל הבחינות שביארנו. בתחלה אמר דע את אלהי אביך, וידיעה זו הוא לדעת למי הוא עובד שהוא עלת על כל, עקרא ושרשא דכל עלמין כדפי', והיינו אלהי אביך המורה על ההשגחה. ועל דרך הסוד, אלהי אביך, על ידי המדה האחרונה שם מתגלה האלהות העליון לתחתונים כדפי'.

479

ת״פועבדהו בלב שלם, הכוונה היא על דרך ואהבת את השם אלהיך בכל לבבך (דברים ו, ה) ביצר הטוב וביצר הרע (ברכות פ"ט מ"ה), ששניהם שורים בלב בשני בתי הלב כדפי' בשער היראה פרק ה, ובהיות היצר הרע השורה בלב לצד שמאל נכנע תחת היצר הטוב אז הוא לב שלם, שהשני לבבות נעשו לב אחד, אבל אם היצר הטוב רוצה לכוון לקדושה והיצר הרע מקטרגו, הם שני לבבות נפרדים ואינו שלמות. ואפשר לפרשו על דרך הסוד, אבל אין רצוננו לצאת מהדרוש.

480

תפ״אובנפש חפצה, יתבאר לך במה שפי' בשער האהבה פרק ד בענין כי חפץ בבת יעקב (בראשית לד, יט), ושם פי' ענין רעותא דלבא שהוא החשק הגמור אחר עבודת האלהית. וכל יצר מחשבות מבין, פי' רבותינו ז"ל והעתקנו לשונם בשער האהבה פרק ח.

481

תפ״באם תדרשנו ימצא לך, כאן הורה מה שביארנו מדברי הרשב"י ע"ה (פ' יתרו דף סט ע"א) דמאן דבעי לאמשכא רוחא דלעילא צריך יראה ותבירו דלבא וכו' כמבואר, וזה אם תדרשנו, כי צריך דרישה עד שימצא לך, והוא מענין (דברים יג, טו) ודרשת וחקרת, וכן (ויקרא י, טז) דרוש דרש משה, מדלא קאמר אם תמצא לו ימצא לך. ואפשר שפי' דרישה כפירוש הרד"ק בשרשים, שהוא הזמנה, כענין (ישעיה סה, א) נדרשתי ללא שאלו, שהכוונה נמצאתי ונזדמנתי, וכן (תהלים קיא, ב) דרושים לכל חפציהם, מזומנים ונמצאים וכו', וכן בהזדמן האדם ובהכין עצמו לקבל הקדושה הקדוש ברוך הוא ימצא לו, אבל אם אינו מכין עצמו כראוי לא ימצא הקדוש ברוך הוא אליו. וממה שאמר ימצא ולא אמר ידרש לך, הורה על מה שאמרו (יומא דף לט ע"א) בא ליטהר מסייעין אותו, כי מצוי הוא חשוב יותר מדרישה. ואומרו לך, פירוש מצדך צריך הוא שימצא לך, אבל הוא מעצמו הוא מצוי.

482

תפ״גואם תעזבנו יזניחך לעד, והוא כענין מה שאמרו ז"ל (ירושלמי סוף ברכות, מדרש שמואל א) אם יום תעזבני יומים אעזבך, משל לב' אוהבים שהיו זה אצל זה זה פנה לדרכו דרך יום כה למזרח, וזה פנה גם כן לדרכו דרך יום כה למערב, נמצא ביניהם מהלך ב' ימים, והיינו יומים אעזבך, והיינו יזניחך לעד. ועוד ירצה יזניחך לעד, שלא יהיה מבני עלאה הנקראים עבדי ה' כדפי' בזוהר, והטעם שאינם עולים שם אלא אותם שהם דבקים לעולם במחשבה כדפי' בפרק ד. ולכן צריך אדם כשיתחיל לתפוס בקדושה ולהדבק בקונו יום אחד, שיסמוך לו יום אחר, ביען שיהיה לו טורח כפלים למצוא הדבקות ממה שהיה לו, וכמו שאמרו ז"ל אם שכח תשכח (דברים ח, יט), שכח אדם מעט משכחין אותו הרבה, והיינו אומרו תעזבנו, אפילו עזיבה מועטת, ולא אמר אם תזניחהו, והיינו יזניחך לעד מן הטעם האמור שהוא על דרך אם יום תעזבני וכו'.

483

תפ״דעוד מהדברים הגורמים קדושת המחשבות גילה לנו שלמה המלך עליו השלום באמרו (משלי טז, ג) גול אל ה' מעשיך ויכונו מחשבותיך, והכוונה היא כמה דברים, וכולם נוגעים לקדושת המחשבה.

484

תפ״ההא' כפשוטו, שהוא כענין (תהלים נה, כג) השלך על ה' יהבך, ופירשו בגמרא (ר"ה דף כו ע"ב) שיהבך פירושו משא, והכוונה משא דברי העולם כענין כלכול האדם בני ביתו ופרנסתו ומקחו, ושישליכם על ה' שבידו לתקן הכל, וכל אלו דברים יבלבלו אל האדם מחשבתו, ולזה אמר גול אל ה' מעשיך ובזה יכונו מחשבותיך, וזו מעלה ממדות הבטחון כמו שהאריך בחובת הלבבות (ש' הבטחון הקדמה) שהוא מנוחת הנפש מפגעי העולם ומללכת בדרכים וכיוצא שהוא בוטח באדונו שלא יחסר לו פרנסתו, כמו שנאמר (תהלים כג, א) ה' רועי לא אחסר, כי ידו"ד שהוא בראו הוא יודע עניינו בטוב לו, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (שם קלא, ב) כגמול עלי נפשי. וכאשר יתחזק האדם בבטחון בו יתברך תהיה סבה גדולה לטהרת המחשבה, כי כיון שמשליך כל דבריו על ה' אין לו מחשבה אחרת אלא אותו הדבר שהוא עוסק בו, תפלה או תורה או מצוה, הכל היא לעבודה אלהית בלי שום פניה.

485

תפ״וזהו פשט הכתוב, ירצה גול אל ה' מעשיך, הוא בריאות אברי גופו, כענין (דברים לב, ו) הוא עשך ויכוננך, כמו שפירשו רבותינו ז"ל (בר"ר יב, א) הקדוש ברוך הוא ובית דינו נמנו על כל אבר וכו'. וגול אל ה' פירושו, שאף על פי שאברי האדם וגופו הם גשמיים כאשר יגול אותם ויקשרם בשרשם שהוא ידו"ד יזדככו האברים ויכונו המחשבות. ודבר זה פירש הרשב"י ע"ה בכמה פנים שנמצא ידו"ד נרמז באברי האדם, אמרו בתיקונים (דף קלא ע"ב) זה לשונם ידו"ד הוא אשתכח בכל אבר ואבר, הוא אשתכח בד' גוונין דשערא, ובד' גוונין דעינא, ובד' אדרין דאודנא, ובד' גווני דאנפין, ובקלא ובדבורא ובקריאה ואמירה, ובעשיה דידין, ובכל אבר ואבר דגופא, איהו ידו"ד וכו', עד כאן לשונו לעניננו. ושאר לשונו העתקנו בשער היראה.

486

תפ״זעוד פירשו בתיקונים שימצא שם ידו"ד בגופו של אדם, י' ברישא, ה' ה' בידין, ו' בגופא. זה לשונו (דף קכח ע"ב) תא חזי איהו רישא ואיהו מדה דעיינין דאודנין דאנפין דתרין נוקבין דחוטמא, מדה בפומא, שקל הקדש דא ו' שקל דגופא, כנפי השקל ה' אצבען דימינא וה' דשמאלא, ובגין דשמא דידו"ד איהו מדה ושעור ומשקל אמר קרא (ויקרא יט, לה) לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה, עד כאן לשונו.

487

תפ״חעוד פירשו בתיקונים (דף סח ע"ב) שהשם מלא באלפין יו"ד ק"א וא"ו ק"א נמצא רמוז באברי האדם, זה לשונם ובגין דא אתקשר שוקא ימינא דאית ביה תלת פרקין עם דרועא ימינא לשריא ביה ה"א, וכן דרועא שמאלא עם שוקא שמאלא דשריא ביה ה"א, וכן גוף וברית אינון ו"ו ושרין בהון א' דאיהי אימא ואתעבידא י"ג וא"ו. יו"ד שריא בעשר אצבען דידין ובעשר אצבען דרגלין, משום דאתחלתא דשמא קדישא מחכמה שריא דאיהו באצבען, כתר עילאה שריא ברישא דבר נש דתמן מחשבה סתימא, וכמה דמחשבה איהי סתימא הכי איהו סתים, עד כאן לשונו. ואמר לקמיה ארבע יסודין דגופא בהון שריא ידו"ד, עד כאן לשונו לעניננו.

488

תפ״טועוד בתיקונים כתיבת יד (תז"ח דף קיד ע"ב), שכל אבר ואבר שבאדם כלול מעשר, ורומז לשם יו"ד ק"א וא"ו ק"א, ונאמר עליו (בראשית א, כו) נעשה אדם, שאדם הוא ט' במספר קטן, ושכינה דמות אדם המשלמת בחינה עשירית בכל אבר ואבר. ובסוף דבריו אמר דא שכינתא תתאה איהו שלימו דעילאין ותתאין, והכי אזיל בכל אבר ואבר ובכל ספירה וספירה, ואמר נעשה אדם עד דאתכלילת שכינתא בכל ספירין ובכל אבר, בההוא זמנא דאשתלימו כל אברין בה כל חד לעשר כגוונא דא יו"ד ק"א וא"ו ק"א, לבתר נחית לארבע וכו', צריך עיון שם, עד כאן לשונו.

489

ת״צואחר הצעת ידיעת המאמרים האלו יתבאר הפסוק על ב' בחינות, וכולם נוגעות למעשה. האחד גול אל ה' מעשיך, הוא כי אחר שידע שכל אבריו שהם נקראים מעשים כדפי', חתומים בשם ידו"ד, צריך שלא יחטא בהם, כמו שאמר הכתוב (ויקרא יט, לה) לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה, ופי' שארבע מדות אלו הם כנגד שם ידו"ד, משפט י', מדה ה', משקל ו', משורה ה'. ואמר הרשב"י ע"ה לעיל מהמאמר שהעתקנו (תקונים דף קכח ע"ב) ובגין דא לא תעשו עול במשפט במדה וכו' במדה דא מדה דשעור קומה, דכל מאן דלאו איהו בעל מדות אכחיש שיעור קומה דלעילא, ולא אתנטיל מתמן, דעשר ספירן דלעילא כלהו אזלין במדה מסטרא דאת י', ובמשקל מסטרא דאת ו', תרי מאזני השקל אינון ה' ה', עד כאן לשונו. ואחר היות האברים נקיים והם כסא אל ידו"ד יכונו המחשבות וכדפי' לעיל בפרק ששי שהמחשבה העליונה אינה שורה אלא בכסא שלם ומתוקן כראוי.

490

תצ״אוכן כאשר יחשוב שהמוחין שבראשו יש בהם רמז שם ידו"ד, וד' מוחין כנגד שם ידו"ד, והם כנגד ד' פרשיות שבתפילין שהם נקראו שם ידו"ד כדפי' בזוהר (פ' משפטים דף קיט ע"ב), ראוי שיטהר מחשבותיו, והיינו בכלל גול אל ה' מעשיך, שפי' ששם ידו"ד נרמז בכל אבר ואבר שבאדם, ובפרט בד' מוחין רמוז יותר.

491

תצ״בועוד נתבאר ענין זה יותר בארוכה, ביאר שם (דף קל ע"א) הרשב"י ע"ה ד' בחינות, ראיה שמיעה ריח דבור. ואמר אחר כך לית תקונא מאלין ד' אתוון דלא אתכלילן בה עשר ספירן דאינון יו"ד ק"א וא"ו ק"א, וארבעה אתוון דאינון ידו"ד איהו לא אשתני בכל אתר, איהו שמע לשמאלא לישראל, ואסתכל בימינא עלייהו, ובדרום איהו מרחף עלייהו, הדא הוא דכתיב (בראשית א, ב) ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ובמערב איהו ממלל עמהון, שנויין אינון במאני דגופא אבל ביה לית שנויא כלל, הדא הוא דכתיב (מלאכי ג, ו) אני ה' לא שניתי, וכל אבר ואבר דאיהו נרא דכל פקודא, בעי בר נש לאמלכא לקודשא בריך הוא ולתקנא ליה אתר דכיא ונקייא לשריא ליה תמן, ובגין דא צריך בר נש לבערא מניה מכל אבר ואבר כל מחשבין וכל הרהורין בישין וטנופין דאינון קליפין, וצריך ליקרא לון בכל פקודין דשריין על כל אבר ואבר דאינון נרות, דכל פקודא נר אתקריאת, הדא הוא דכתיב (משלי ו, כג) כי נר מצוה, נר ה' נשמת אדם (שם כ, כז), עד כאן לשונו לעניננו. ומה שאמר איהו שמע לשמאלא וכו' ובמערב איהו ממלל וכו' נתבאר לעיל מהמאמר הזה, ואינו לעניננו.

492

תצ״גוהיוצא מכלל פשט המאמר הוא, כי צריך האדם לתקן כל אבריו שיהיו כסא שישרה בהם שם ידו"ד, שהוא הנשמה השורה בפנים, וכל איזה פגם שיהיה באיזה אבר, שם ידו"ד מסתלק, כמבואר שם לקמיה, והעתקנו כל המאמר בשער היראה פרק ט עיין שם, והיינו גול אל יי' מעשיך כדפי', ובזה יכונו מחשבותיך - דהיינו שם המחשבה יו"ד ק"א וא"ו ק"א שהוא נשמה פנימית המתפשטת באברים.

493

תצ״דובפרט במה שנתבאר לעיל במאמר הרשב"י ע"ה מסוף תקון כ"ב (דף סח ע"ב) ששם המחשבה יו"ד ק"א וא"ו ק"א הוא רמוז באברי האדם, יאמר גול אל ידו"ד סתם, והכוונה גול אל השם הזה מעשיך, האברים הרמוזים בשם הזה, ויכונו מחשבותיך, כי בהטהר האברים שישרה בהם השם יכונו המחשבות, כי השם הזה הוא קשור במחשבה כמו שנתבאר.

494

תצ״הובזה נכלל הפרק הזה:

495

תצ״וכבר ביארנו בפרק ז' בשם הרשב"י שהמוח מרכבה שלו הם ד' ראיה, שמיעה, ריחא, דבור, ואמר ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רלד ע"א) שד' אלו כנגד ד' אותיות ידו"ד, אמר מוחא אית ליה ד' חיון דאינון כרסיא דרחמי, ומאי ניהו ראיה שמיעה ריחא דבור. ראיה אריה, שמיעה שור, ריחא נשרא, וד' אנפין וד' כנפים לכל חד. דיבור אדם איהו אחיד עילא ותתא, עד כאן לשונו.

496

תצ״זוהנה אחר שביארנו בפרקים הקודמים קדושת המוח והלב ששניהם נקשרים כאחד לענין ההרהור כמו שביארנו, נבא עתה לבאר בפרק זה הנוגע לקדושת הראיה. ונתחיל לבאר ענין הראות אחר שביארנו קדושת הלב, כי הם סמוכים ונתלים זה בזה, לבא ועינא תרי סרסורי עבירה נינהו (ילקוט ח"א רמז תש"נ) כמו שביארנו. בענין פרטי העין נעתיק כל מה שנמצא בדברי הרשב"י ע"ה המבאר פרטי העין, וכאשר ידע אדם מקום הרמז במרכבה העליונה יקדש ראותו כראוי.

497

תצ״חבענין שלשה גווני העין, ובת עין, ועפעפי העין, ביאר בתיקון ד, (דף יח ע"ב) זה לשונו בראשית, כתיב (תהלים קיח, יט) פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה, פתחו לי ודאי אינון תרין עפעפי עינא דאינון פתחין וסגרין, ועלייהו אתמר (שמות כה, כ) והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה, כרובים אלין תרין כרובי עינא, פורשי כנפים עפעפי עינא. ועוד פתחו לי שערי צדק, אינון תרין עיינין, בזמנא דאינון בארח מישר אתמר בהון (שם) ופניהם איש אל אחיו, ובזמנא דלא אינון מסתכלן בארח מישר הא נחש עקלתון תמן, עליה אתמר (רות א, יז) כי המות יפריד, תלת גווני עינא אינון תלת אבהן דאתמר בהון (שמות ו, יד) אלה ראשי בית אבותם. בת עין דאיהי דקיקא זעירא, דא שכינתא דאשתתפת באברין, ועלה אתמר (תהלים יז, ח) שמרני כאישון בת עין, וכלא ברזא דבראשית, תמן ראשי תמן בת, עד כאן לשונו.

498

תצ״טשני עפעפי העין הפותחים וסוגרים, ביארו (רע"מ פ' כי תצא דף רפ ע"ב) שהם נצח והוד. ומה שאמר כרובי עינא ועפעפי עינא, נתבאר עניינם בתיקונים (דף קכח ע"א) זה לשונם ועוד עינא כגוונא דגופא, תרין כרובין דיליה כגוונא דתרין שוקין, ותרין עפעפי עינא לקבל תרין דרועין, אלין מסככין ואלין פרחין, עד כאן לשונו. והנראה שהכנפים התחתונים שבעינים הם הנקראים כרובים, והעפעפים הם העליונים הסוככים על העין.

499

500ובענין בת עין אמר בתיקונים (דף נא סוף ע"א) כי בת עין היא בת מבראשית כלילא מעשר אמירן, איהי בת עין אוכמא, דאתמר בה (שה"ש א, ה) שחורה אני ונאוה, וביה נהיר אור, הדא הוא דכתיב (משלי ו, כג) ותורה אור, עד כאן לשונו בקיצור.

500

501וברעיא מהימנא (פ' כי תצא דף רפ ע"ב) ביארו היאך נמצא שם ידו"ד בעין, ואמרו זה לשונם אמר ליה בוצינא קדישא, י' איהי בת עינא, כי נר מצוה ותורה אור, ה' ו' דנהיר בה, ה' תלת גוונין מראה דעינא, ותרי כנפי עינא, חמש אור נהירין בה מלגאו, ה' עילאה דאיהי אורה, עד כאן לשונו.

501

502עוד בתיקונים (דף קכח סוף ע"א) זה לשונם עיינין בעגולא מסטרא דאת י', באריכו מסטרא דאת ו', כנפי עינא אינון ה' ה', בד' אתוון אלין איהו עינא במדה במשקל, עד כאן לשונו.

502

503עוד ברמז פרטי העין ביארו בתיקונים (דף קכח ע"א) זה לשונם ועוד וגביהן, אלין שבעה גלדי עינא, דאינון דא על דא כגלדי בצלים, וגבה להם דא עינא דאיהו כליל כל גוונין, וגבותם מלאות עינים אלין כנפי עינא ועפעפי עינא, דארבע גוונין אית בעינא לקבל ארבע אנפין דכל חיה, ותרין כנפי עינא דאינון עפעפים, ותרין כרובי עינא אינון לקבל ארבע גדפין דכל חיה, ובאלין ארבע גוונין דעינא נהרין ארבע אתוון ידו"ד, ובארבע כנפי עינא נהיר אדנ"י דא איהו (קהלת ה, ו) כי גבה מעל גבה שמר, וגבוהים עליהם אלין אינון ידו"ד אהי"ה אבא ואימא, עד כאן לשונו. והכוונה בקצרה, כי בעפעפים וכנפי עינא שתים בכל עין הם כנגד ד' כנפים דחיות, שהם שם אדנ"י. וד' גוונין כנגד שם ידו"ד. ואור המאיר בעפעפים ידו"ד ואהי"ה אבא ואימא.

503

504עוד שם לקמיה, כרובי עינא ועפעפי עינא עלייהו אתמר (שמות כה, כ) והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפרת, דא כפורתא דעינא, תלת גוונין דעינא אינון אהי"ה ידו"ד אדנ"י, כלל ופרט וכלל אינון י'חודא ב'רכה ק'דושה, וסי' י'עננ"ו ב'יו"ם ק'ראנ"ו, דהכי סליק חשבן תלת שמהן אלין בחושבן יב"ק, אהי"ה כתר עילאה, ידו"ד עמודא דאמצעיתא, אדנ"י שכינתא תתאה, אדנ"י כלל, אהי"ה פרט, ידו"ד וכלל, עד כאן לשונו.

504

505עוד פירשו בתיקונים (תז"ח דף צו ע"ב) שיש בעין ידו"ד ויו"ד ק"א וא"ו ק"א, זה לשונם ואית דפריש לון הכי בי' אתוון דשמא מפרש, בשבעה גלדי עינא ותלת גווני עינא נהרין עשר אתוון ואינון יו"ד ק"א וא"ו ק"א, והאי איהו ודמות פני אדם, בתרי כרובי עינא ותרי עפעפי עינא נהרין אנפי אדם דאינון ד', ואינון ידו"ד דעלייהו אתמר (יחזקאל א, י) ודמות פניהם פני אדם, דמות תלת חיון אינון דמות אנפי אדם, עד כאן לשונם. ועם היות שזה נאמר שם לפרטי עין של משה רבינו ע"ה, מכל מקום אפשר ללמוד ממנו גם לנו שהרי פירש רשב"י ע"ה בתיקונים (דף קל ע"א) והעתקנו לשונו לעיל (פ"ז), שראיה שמיעה ריח דבור בכל אחד מהם יש ידו"ד יו"ד ק"א וא"ו ק"א, ולא נתבאר שם היאך, ואפשר להבינו במה שביאר במאמר הזה.

505

506וכאשר תדקדק בשמות שפירש רשב"י עליו השלום בעין, תמצא בעין כלל כל שיעור קומה, בפרט בשלשה שמות שהם יב"ק, וכבר ידעת מה שפירשו המפרשים שנקרא בת עין אישון מפני שנראית בה צורת איש קטן, ועד"ה טעם התראות בה צורת איש הוא מן הטעם האמור שמצטייר שם ובהעלם צורת כל השיעור קומה בשמות האמורים.

506

507וכן פירשו עוד שם בתיקונים (דף קכח ע"א) בפרטי העין שיש בו רמז כלל הגוף, כמו שהעתקנו לשונו לעיל שאמר, תרין כרובין כגוונא דתרין שוקין, תרין עפעפי עינא לקבל תרין דרועין. ואמר עוד לקמיה, לקבל כנפי עינא אינון תרין שפוון דפתחין וסגרין, ולקבלייהו תרין כנפי ריאה, ועינא לקבל לבא דאיהו אש לוהט וכו', הרי רמז כלל האדם בעין.

507

508ועוד יש בו רמז כל העולם כדפי' בזוהר (פ' ויחי דף רכו ע"א) שהלבן המקיף את כל העין הוא רמז לים אוקינוס שמקיף כל העולם, והגוון הב' הוא היבשה והמים שבה, והג' היא ירושלים העומדת באמצע העולם, גוון הד' שהיא בת עין שמשם האור יוצא היא נקודת ציון, אבן שתיה שבהיכל קדש קדשים שממנה הושתת העולם, ושם היתה השכינה שורה ומשם אורה יוצאה לעולם, וכן נתבאר זה הענין בעצמו בתיקונים (דף קכו ע"ב).

508

509ונחזור לענין, שמאחר שהעין בו רמז כל השמות הקדושים האמורים, וכל שיעור הקומה, וכל העולם, מי שישמור עיניו מחטוא בהם שומר כל גופו ומקיים העולם בזכותו, ואם חס ושלום פוגם בהם פוגם בכל האמור, ולכן ראוי הוא שלא יסתכל אדם בעיניו למקום ערוה. וכלל הפגם הוא בהקדוש ברוך הוא ושכינתיה, שפוגם הראות הקדוש מתפארת, היוצא מבת עין שהיא השכינה.

509

510ואפילו מדברי הרשות צריך שלא ישבע עינו, שכן פירש ברעיא מהימנא שכל ראות שאינה של תורה ומצוה קודשא בריך הוא ושכינתיה לא שריא תמן, זה לשונו בזוהר (פ' פנחס דף רכט בסופו) וראיה ושמיעה דלית תמן אורייתא ומצוה, קודשא בריך הוא ושכינתיה לא שריא תמן, דקודשא בריך הוא שריא בראיה וכן שכינתיה, באורייתא ותורה אור, שכינתיה ראיה דיליה, ידו"ד, במראה אליו אתודע שכינתיה, עד כאן לשונו. הכוונה כי בראיה לבד ימצא רמז קודשא בריך הוא ושכינתיה, רמז לקודשא בריך הוא היא נקראת תורה אור, רמז לשכינתו שהפסוק אמר במראה אליו אתודע, והמראה היא השכינה כמבואר ברעיא מהימנא (פ' כי תצא דף רפ ע"ב). ואפשר לומר שהיא בחינת בת עין, שהיא מראה שע"י האור העליון מתפארת יוצא.

510

511ומתיקון העינים הוא מה שאמר הפסוק (איוב כב, כט) ושח עינים יושיע, והוא מביא לידי בשת וענוה, וכן צואת הרמב"ן לבנו אל תבט בפני אדם בדברך אתו. וכן פירשו במדרש זה לשונם רבי אחא בר יאשיה אמר אל תסתכל בנשים שלא תבא לדבר ערוה, וחכמים אומרים כל מי שיש לו בשת פנים לא במהרה הוא חוטא, שנאמר (שמות כ, יז) ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, וכל מי שאין לו בשת פנים במהרה הוא חוטא, שנאמר (ישעיה ג, ט) הכרת פניהם ענתה בם, עד כאן לשונם. ומוכרח הוא שבשת פנים יבא מחמת שיהא שח עינים, שאם הוא גבה עינים ודאי שאין לו בשת פנים. ובזה יובנו קשר דברי חכמים אצל דברי רבי אחא בר יאשיה, שחכמים באו להוסיף על דבריו ואמר שלא זו בלבד שלא יבא לדבר ערוה אלא שגם יגרום לו בשת פנים. וכל מי שיש לו זה לא במהרה הוא חוטא, אפילו חטא קל, וכל מי שאין לו בשת פנים, שהגבהת העינים מראות על עזות הפנים, במהרה הוא חוטא.

511

512ודע כי לתיקון המחשבה צריך שיהיה שח עינים, ובזה מתקן מחשבתו מכל הבחינות, אם שלא יסתכל בנשים - אשה שלא ראה לא יבא לחשוב עליה, ואפילו בדברי הרשות בבגדי צבעונים השטוחין על הכותל כמו שנעתיק עוד מאמרם ז"ל (ע"ז דף כ ע"ב), כי כל דבר שאדם מסתכל יצטייר הדבר והציור ההוא בשכלו, ונמצא כשיבא להתפלל או לעסוק בתורה יצטייר בשכלו צורות הגשמיות ההם שראה, ונמצא פגם ובלבול במחשבה ולא יוכל לכוון כראוי, כי העינים אינם רואים אלא מכח הנשמה, ונמצא כח הנשמה יוצא לחוץ וקולט הדבר ההוא ומתדמה במוח הדמיון כדפירשנו בפרק ו' שג' מוחין הם, ואם יהיה הדבר שהסתכל ערוה הרי הכניס ערוה במקום גבוה.

512

513וזו היתה מעלת אברהם אבינו ע"ה שאמרו ז"ל (ב"ב דף טז ע"א) בפסוק (בראשית יב, יא) עתה ידעתי כי אשה יפת מראה את, שמעולם לא נסתכל באשתו, והטעם הוא כדפי' שלא להוציא כח הנשמה לחוץ ולהכניס דבר גשמי בשכלו, כי יגרום בלבול המחשבה כדפי', ונמצא מערב חול בקדש.

513

514ולכן ראוי לאדם שכאשר ירצה להתפלל שלא יסתכל בפני שום אדם, ואפילו תינוק, כדי שלא יבא לחשוב בענייני אותו האדם, אלא בשעה שהוא מתפלל יתקדש ויחשוב שאין לו יחס וקורבה עם שום אדם אלא עם הבורא נשמתו לבדו, וזה יהיה סיוע גדול לכוונה.

514

515אבל בהסתכל אדם בפני רבו, מצוה היא ותיקון לעינים, כי על ידי ההסתכלות ההוא מקנה בנפשו הארת הנשמה הטהורה המתראה בפניו, בפרט הקבלת פניו בשבת וברגל, והקבלת פני כל חכם הוא תיקון לעינים.

515

516וכן על דרך זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים ח, ד) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וגו', ופי' כי לא היה דוד המלך ע"ה מסתכל בשמים בגשמיותם הנראה לעינים, אלא בהסתכלו ברוחניותם הפנימי שהם מעשה אצבעותיו יתברך שהם עשר ספירות עליונות, והיינו אומרו גם כן ירח וכוכבים אשר כוננת, בכוננות שבהם היה מסתכל, שעל ידי כוננות התחתון נבחן ונכר מעשה העליון.

516

517ומבחינת תיקון שח עינים צריך להתנהג במדות רב עליו השלום, שאחד מעשר מדות שהיו בו שלא היה מסתכל חוץ לארבע אמות, והיו פניו פונות לארץ ולא לצדדים, כדי שלא לראות שום עבירה.

517

518ועוד נראה לי כי בהסתכלו לארץ יחשוב כי עפר הוא ולעפר ישוב, ולא יחשוב בענייני העולם הזה ההווים ונפסדים, ותיקון זה צריך אדם להתנהג בו בהיותו בביתו, כדי שיהיה מלומד כאשר ילך בשוק או במקום שמצוי דבר ערוה שלא יסתכל בדבר ערוה. וכן אם יהיה מלומד בתוך ביתו שלא להסתכל חוץ לד' אמות, שלא לסלק המורא מעליו שיחשוב כאלו הוא לפני המלך, ירויח בזה שיהיה נקל לו לקיים מדה זו בעומדו בבית הכנסת בעוסקו בתפלה, שאז אין ראוי להסיח דעתו להסתכל חוץ לד' אמות, וכמו שנאריך בענין התפלה בעזרת ה'. הכלל כי כל מלה דחסידות צריך האדם לקיימם בתוך ביתו קודם, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קא, ב) אתהלך בתוך לבבי בקרב ביתי, ואחר כך יהיה נקל לו לקיים כשהוא חוץ לביתו. ועל זה צוה שלמה המלך ע"ה ואמר (משלי ד, כה) עיניך לנכח יביטו ועפעפיך יישירו נגדך, ופשט הכתוב שכאשר יסתכל ששכינה כנגדו גנאי הוא לעבד להסתכל בפני רבו.

518

519ועד"ה טעם שלא יסתכל חוץ לד' אמות, כי צריך להשוות מדתו למדת רבו, כי כמו שבעיניו יתברך כתיב (דברים יא, יב) עיני ה' אלהיך בה, ומדתה הם ד' אמות כמנין ד' אותיות אדנ"י, כן צריך לנהוג בעצמו. בהיות האדם נוהג במדה זו הוא מייחד שם יאהדו"נקי, כי בעין יש בו שם ידו"ד כמבואר לעיל, ובהיותו מסתכל בארץ שהיא אדנ"י (ע' ת"ז דף פד ע"א) נמצא מיחד, אבל אם מסתכל לחוץ למה שאינו צורך הוא מפריד ידו"ד מאדנ"י, מפני שהוא גבה עינים.

519

520והטעם בדקדוק יותר, כנודע שכל זרע שהוא נזרק בתוך הנקבה אינו נקרא זרע לבטלה, והראות שהוא אור עליון יוצא מבית עין שהיא י' עליונה, הוא כעין הזרע הגשמי היוצא מאות ברית י' תחתונה (רע"מ פ' פינחס דף רנו ע"א), וכמו שהזרע הגשמי נצטוינו שלא להוציאו לבטלה, כן ענין הראות צריך שלא להוציאו לבטלה, שלא להסתכל אל מה שאינו צורך לו, אלא שיהיו עיניו בארץ ואז אינו לבטלה.

520

521ומה שאנו אומרים שלא יסתכל חוץ לד' אמות, הכוונה היא שרוב הלוכו לא יסתכל בהסתכלות גמור, שאז יהיה גבה עינים, וכתיב (תהלים קא, ה) גבה עינים וגו' אותו לא אוכל. אבל אם בהזדמן ישא עיניו למרחוק אין בזה פגם לעינים, שאפשר שיראה אבידה ויחזירה, ונמצא בראיה זו עשה מצוה, וכן אם ראה רבו למרחוק שכמלא עיניו צריך לקום מפניו, וגם זו מצוה מפני שיבה תקום (ויקרא יט, לב), וכן כיוצא בזה אמר דוד המלך ע"ה (שם קכא, א) אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי וגו', ובאומרו אשא נראה שדרך הלוכו היה בשחות עינים, כיון שהיה צריך צריך לשאת עיניו, וכן (בראשית כב, ד) וישא אברהם את עיניו, וכן (שם לז, כה) וישאו עיניהם וגו'.

521

522ובזה נבין (איוב לא, א) ברית כרתי לעיני ומה אתבונן וגו', ופירו' כי כמו שיש ברית הלשון וברית המעור כן יש ברית בעינים, והטעם כי ברית הוא סוד אות י' כדפי', וכמו שמהברית התחתון צריך ליזהר שלא להוציא זרע לבטלה, כן בברית העינים, והשומר י' עליונה שהיא בבת עין, שומר בודאי י' תחתונה שבברית, כמו שאמרו ז"ל (כתובות דף מו ע"א) ונשמרת מכל דבר רע (דברים כג, י) שלא יהרהר ביום ויבא לידי טומאה בלילה, והרהור לא יבא כי אם על ידי הראיה, כי מה שלא ראה כיצד יהרהר. והיינו גם כן כי הזרע מאור עיניו של אדם, והשומר הראות שומר הזרע, והפוגם בראות פוגם בזרע היוצא מהמוח ובי' התחתונה, כמו שנבאר עוד.

522

523ואפשר לומר, כי רמז ב' יודי"ן אלו הם יודין שבא', והוי"ו שבאמצע ב' היודין הוא הלשון, שהוא נקרא ברית גם כן, והשומר ג' בריתות הוא קשור בידו"ד ובאחדותו יתברך שהיא הא' הרמוזה המורה אחד. וכבר ידעת כי שני יודין וו' עולין כ"ו כמספר ידו"ד, וכיון שהוא קשור באחדות הזה אין לחצוני שהוא אחר חלק בו. ואם חס ושלום פוגם באחד מג' אלו הוא כאילו פוגם בא', שנמצא הפגם בשלשתם, כי הרוחניות לא יתחלק אלא כולו הוא יחוד שלם, על דרך שאמרו בתיקונים כל אשר בו מום לא יקרב (ויקרא כא, יח). ולכן אשרי הנזהר לקיים דברים אלו כי הם מיוסדים על יסוד דברי הרשב"י ע"ה, והאמת יורה דרכו.

523

524עוד דע, כי כפי מה שאמרו בתיקונים (דף קמה ע"ב) כי החוטם הוא ו', וכפי מה שפי' לעיל כל בת עין הוא י', ונמצא החוטם ו' בין שני יודי"ן, הרי א', ובהיות האדם שח עינים ב' יודי"ן מתיחדים בו', ונמצא מיחד ידו"ד, ואם לאו ח"ו נמצא שהיודין מסתלקים שאין ו' ביניהם מיחד, ובהיותו כועס או מסתכל בכעס, הרי העינים יש בהם דין, ולכך אמר (ברכות דף נח ע"א) נתן עיניו בו ושלט הדין ונעשה גל עצמות.

524

525ופסוק ברית כרתי לעיני זה, כיון דאתא לידן נימא ביה מילתא, מאחר שהוא מהדרוש שאנו בו אפשר לפרשו על דרך הפשט, והוא במה שהקדמנו כי צריך האדם לתת גבול לראות שלא להסתכל חוץ לד' אמות, וזהו שאמר ברית כרתי לעיני, דהיינו כענין חק וגבול, וזה שאמר ומה אתבונן על בתולה, פירוש ארויח בזה שלא יבא לי הזדמן הסתכלות אפילו בבתולה, כי מאחר שיש לי הגבול האמור אי אפשר שאבא להסתכל, והיינו "ומה", שהיה לו לומר ולא אתבונן, אלא כדפי'.

525

526עוד אפשר לומר, כי כמו שהברית יש בו מילה ופריעה, כן בעינים יש בדוגמת האסורים שנכתוב בעזרת ה', והיינו מילה שהיא הערלה הנשלכת לחוץ. אמנם יש דברים מדברי העולם שמותר להסתכל ובלבד שיברך, כענין היוצא בימי ניסן ורואה אילנות שלבלבו, שמברך ברוך שככה לו בעולמו וברא בו בריות טובות וכו' (ברכות דף מג ע"ב), והרי זה מהנה עצמו בראותו הדבר הגשמי, ובברכה שהוא מברך עליו כלל הגשמי ועשאו רוחני, וכיוצא בזה כל הדברים שנזכרו בגמרא פרק הרואה שמברכים עליהם, הרואה הים הגדול (ברכות פ"ט מ"ב), זו היא בחינת פריעה - שהיא הערלה הנכללת פנימה בקדושה, נמצא שבדמיון הברית, כרתי לעיני שיהיה בהם מילה ופריעה.

526

527ומהדברים שצריך ליזהר נאמרו מקצת בגמרא (ע"א דף כ ע"ב) זה לשונם ונשמרת מכל דבר רע (דברים כג, י) שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת, ולא בבגדי צבע אשה, ולא בחמור ולא בחמורה ולא בחזיר ולא בחזירה ולא בעופות בזמן שנזקקין זה לזה, עכ"ל הברייתא. ואמר תו בגמרא שם ולא בבגדי צבע אשה, אמר רב יהודה אמר שמואל אפילו שטוחין על גבי כותל, אמר רב פפא ובמכיר בעליהן, אמר רבא דיקא נמי דקתני ולא בבגדי צבע אשה ולא קתני בבגדי צבעונין, שמע מינה, עד כאן לשונם. ומברייתא זו אתה למד שכיון שאסרו בגדי אשה השטוחין על גבי הכותל במכיר האשה, כל שכן שיהיה אסור להסתכל במטה שאיש ואשתו ישנים בה אם מכירן, כי זה יעורר תאוות היצר יותר ויותר.

527

528תו אמרינן במסכת שבת (דף סד ע"א) בענין נשי מדין שכתוב שם (במדבר לא, נ) ונקרב את קרבן ה' עגיל וגו', זה לשונם תנא דבי רבי ישמעאל מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה, מפני שזנו עיניהן מן הערוה, אמר רב ששת מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים, לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו מסתכל במקום התורף, עכ"ל. ופירש רש"י, תכשיטין שבחוץ טבעת, שבפנים כומז. כל המסתכל באצבע קטנה שהיא מקום טבעת, כמסתכל במקום כומז, כפרה זו על שנסתכלו באה, עכ"ל. כומז אמרינן בגמרא, שהוא דפוס בית הרחם.

528

529תו אמרינן בבבא בתרא (דף נז ע"ב) על פסוק (ישעיה לג, טו) ועוצם עיניו מראות ברע, זה לשונם אמר רבי חייא בר אבא זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה, היכי דמי, אי דאיכא דרכא אחרינא רשע הוא, ואי דליכא דרכא אחרינא אנוס הוא, לעולם דליכא דרכא אחרינא ואפילו הכי מבעי ליה למינס נפשיה, עכ"ל.

529

530תו אמרינן בנדרים (דף כ ע"א) רבי אחא בר יאשיה אומר כל הצופה בנשים סוף בא לידי עבירה, וכל המסתכל בעקיבה של אשה הויין ליה בנים שאינם מהוגנים, אמר רב יוסף ובאשתו נדה. אמר רבי שמעון בן לקיש עקיבה דקתני, במקום הטנופת שהוא מכוון כנגד העקב, עכ"ל. וסמוך ליה אמרו שם, תניא (שמות כ, יז) ובעבור תהיה יראתו על פניכם, זו בושה, לבלתי תחטאו, מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא, כמו שהעתקנו בשער היראה סוף פרק ג. וסמיכות הברייתא הזו לענין המסתכל וכו', להורות כי צריך להתבייש מקונו המסתכל בו, ובזה לא יבא להסתכל בערוה ובמקומות המכוסות שבאשתו שהם ערוה, כדאמרינן (ברכות דף כד ע"א) שוק באשה ערוה וכו'. כי מהסתכלות יבא לידי הרהור, ויבא לידי טומאה, ונמצא עובר על מה שכתוב בתורה (דברים כג, י) ונשמרת מכל דבר רע, כמו שהעתקנו לעיל. נמצא הבושה מביאה לידי יראת חטא כדפי'.

530

531עוד אמרו במדרש (ילקוט קהלת רמז תתקעו) על פסוק (קהלת ז, כו) טוב לפני האלהים ימלט ממנה, זה שרואה אשה במטה ובורח, וחוטא ילכד בה זה שנתפש עמה, עכ"ל.

531

532עוד אמרו במסכת מגילה (דף כח ע"א) שאסור להסתכל בפני אדם רשע, זה לשונם על פסוק (מל"ב ג, יד) כי לולי פני יהושפט אני נושא אם אביט אליך ואם אראך, אמר רבי שמעון בן יוחאי אסור להסתכל בדמות אדם רשע, שנאמר אם אביט אליך ואם אראך. רבי אלעזר אומר עיניו כהות, שנאמר (בראשית כז, א) ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו, משום דאסתכל ביה בעשו, וכתיב (משלי יח, ה) שאת פני רשע לא טוב, עד כאן לשונם. ובספר החסידים (סי' תתשכו) שהמסתכל באשתו נדה, וכן המסתכל בפני הכועס, משכח תלמודו, ודברי חכמה הם ואינם צריכים חזוק ראיות.

532

533ובזוהר (פ' קדושים דף פג ע"ב) נאמרו עוד דברים שאסור להסתכל בהם, אמרו ז"ל תנינן אסיר ליה לבר נש לאסתכלא בשפירו דאתתא, בגין דלא ייתי בהרהורא בישא ויתעקר למלה אחרא. וכך הוה רבי שמעון עביד כד הוה אזיל במתא והוו חבריא אזלין אבתריה, וחמא לאינתו שפירן, מאיך עיניה והוה אמר לחבריא אל תפנו (ויקרא יט, ד), וכל מאן דיסתכל בשפירו דאנתתא ביממא אתי להרהורא בליליא, ואי סלקא ההוא הרהורא בישא עלויה אעבר משום (ויקרא שם) ואלהי מסכה לא תעשו לכם. תו אי שמש באנתתיה בזמנא דסליק ביה ההוא הרהורא בישא, אינון בנין דאולידו אלהי מסכה אקרון, אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם, רבי אבא אמר אסיר ליה לבר נש לאסתכלא באלילי עממין, ולא לאתהנייא מנייהו, ולא לאתרפאה בהו, וכל שכן לאסתכלא בהו, דאסיר ליה לבר נש לאסתכלא באתר דלא אצטריך, עכ"ל.

533

534ומכאן תראה חומר איסור ההסתכלות, ממה שאמר בסוף דבריו וכל שכן לאסתכלא בהו, שיותר איסור יש בהסתכלות מלהתרפא מהם, ונתן טעם לדבר, דאסיר ליה לבר נש לאסתכלא באתר דלא אצטריך. והטעם מפני שפונה דעתו מן הקדושה אל דבר שהוא הבל וריק, והוא כענין מה שדרשו (שבת דף קמט ע"א-ע"ב) אל תפנו אל האלילים אל תפנו אל מדעתכם, שכל דבר שאינו צורך לאדם להסתכל בו והוא מסתכל הוא חיצוני, שהחיצוני הוא שאין בו צורך לאדם שהוא פסולת הקדושה, וכן אמר בזוהר (פ' פקודי דף רסג ע"א) שהיצר מפתה לאדם להסתכל בדבר שאינו צורך ושישבע עיניו מענייני העולם הזה, כדי לשבור עיניו בקבר על כל ראיה וראיה, וכל דבר חיצוני שיצטייר במחשבה על הסתכלו הוא פגם בנשמה המתלבשת שם כדפי' לעיל, דלא יתרחק הדבר כאשר תראה כמה סודות עליונים בעין, כפי מה שהעתקנו דברי הרשב"י ע"ה.

534

535ונמצא בדרך הכלל, כי כל המסתכל בדבר שאינו צורך עובר על עשה ולא תעשה, שהוא סור מרע ועשה טוב, כי בפניית דעתו מן הקדושה עובר על עשה, ובקניית בנפשו צורת הרע ההוא הרי לא תעשה.

535

536ומלבד זה אסור להסתכל בכל דבר שיביא האדם לידי שמחה, כמו שאמר בזוהר (פ' תזריע דף מה ע"ב) זה לשונו רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי בארחא, כד מטו חד בי חקל חמו חד דפטיר"א דקיטפ"א (פירוש עץ של אפרסמון) בין ארחא לסטר ימינא, אמר רבי יוסי עטיפא דקוטרא בעיינין שכיח לית לן למחמי בחדוותא מיומא דאתחריב בי מקדשא, עד כאן לשונו. ופירוש עטיפא דקוטרא, פי' כסוי וקשר או עשן לעינים, והכוונה העלמת העינים שלא לראות בשמחה.

536

537עוד אמר שם (פ' קדושים דף פד ע"א) תא חזי אסיר ליה לבר נש לאסתכלא באתר דקודשא בריך הוא מאיס ביה ורחיקא ביה נפשיה, ומה במה דרחים קודשא בריך הוא אסיר לאסתכלא ביה, במה דרחיק על אחת כמה וכמה. ותא חזי אסיר לבר נש לאסתכלא בקשת, בגין דאיהו חיזו דדיוקנא עילאה, אסיר ליה לבר נש לאסתכלא באת קיימא דיליה, בגין דאיהו רמיז לצדיקא דעלמא. אסיר ליה לבר נש לאסתכלא באצבען דכהני בשעתא דפרסי ידייהו, בגין דתמן שריא יקרא דמלכא עילאה. ומה באתר קדישא עילאה אסיר לאסתכלא, באתר מסאבא רחיקא לא כל שכן, בגיני כך אל תפנו אל האלילים, עד כאן לשונו.

537

538עוד שם (פ' בשלח דף סו ע"ב) זה לשונו אסור לאסתכלא בקשת, מאן קשת אמר רבי אבא בקשת סתם, מאי בקשת סתם, אמר ליה בקשת דלעילא ובקשת דלתתא, בקשת דלעילא בגוונוי, דכל מאן דיסתכל בגוונוי כאלו אסתכל באתר דלעילא, ואסיר לאסתכלא ביה דלא יעביד קלנא בשכינתא, קשת דלתתא מאי היא ההוא את קיימא דאתרשים ביה בבר נש, דכל מאן דאסתכל ביה עביד קלנא לעילא. אמר רבי יצחק אי הכי והכתיב (בראשית כד, ב) שים נא ידך תחת ירכי, דהוי אומי בהאי את, אמר ליה אנח להו לאבהן דעלמא דלית אינון כשאר בני עלמא, ועוד שים נא ידך תחת ירכי ולא כתיב ראה תחת ירכי, בגין כך אסיר לאסתכלא בקשת סתם כמא דתנינא, עד כאן לשונו.

538

539ואמר במדרש (קהלת רבה ט, יא) שלכך נקרא רבינו הקדוש, שלא הביט במלתו מימיו, אנטונינוס אמר ליה לרבי כד גזר אסתכל בהדא גזרתי, אמר ליה בשלי לא הסתכלתי מימי בדידך אסתכל, עד כאן לשונו.

539

540ובמסכת חגיגה, על מה שאמרו במשנה (פ"ב מ"א) כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם, אמרו בגמרא (דף טז ע"א) מאי היא, רבי אבא אמר זה המסתכל בקשת, רב יוסף אמר זה העובר עבירה בסתר. המסתכל בקשת דכתיב (יחזקאל א, כח) כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב הוא דמות כבוד ה', עד כאן לשונו.

540

541ובעונש הפוגם ראותו, נתבאר בזוהר פרשת פקודי (דף רסג ע"א) בהיכל א' מהיכלות הטומאה, אמרו ז"ל תחות האי ממנא קיימא חד ממנא אחרא די אלף ורבבן תחותיה, והאי ממנא אקרי פתו"ת, דא הוא דקיימא לפתאה בני נשא, והאי איהו שרי לגביה ואסטי ליה לאסתכלא ולעיינא במה דלא אצטריך ליה, בכמה זנונין ובכמה נאופין, וכל אינון דעמיה כלהו קיימן לגביה ואזלין קמיה ואכריחן ליה לאסטאה עינוי לאסתכלא במה דלא אצטריך, והאי איהו סרסרי"ם דאיהו סרסורא בישא לכל אינון בישין, האי קאים על קברא מזמנא דאתדן ההוא גופא, ותבר ליה עינוי, בגין דאיהו רווח לון כד איהו בהאי עלמא, ודיליה אינון, ובהאי אתר אתדנת נשמתא עד דעאלת להאי אתר דאקרי בו"ר, וכמה נחשים ועקרבים אית ביה דכלהו עקצי לה להאי נשמתא ואחדי בה ודיינין לה, עכ"ל.

541

542וטעם היות עונש הפוגם הראות בהיכל זה הראשון ולא בשאר ההיכלות, נראה לי, מטעם שהפוגם ראותו פוגם בשכינה שהיא בת עין שמשם האור יוצא, ולכן בתמורה שכנגדה היא נקיון הנשמה מהפגם. וכל מה שאמרו ונשמרת מכל דבר רע, שלא יסתכל וכו', הוא כי בהסתכלו בדבר רע הם כחות לילי"ת המתפשטים מהיכל זה, כי רע הוא סמא"ל, ודבר רע היא לילית וכחותה, שהם סבות להביא את האדם שיהיה רע ושופך שכבת זרע לבטלה שהיא נקראת רע, ולכן כחותיו שבהם חטא הם הנפרעים, על דרך שפי' בזוהר (פ' קרח דף קעז ע"א) כי פעל אדם ישלם לו (איוב לד, יא).

542

543ומפני היות פגם הראיה גדולה כל כך כמו שהארכנו, מצינו במדרש שתקע רבי מתיא בן חרש מסמרים בעיניו כדי שלא יכשל, אמר במדרש הועתק בילקוט (פ' ויחי סימן קסא דף מט ע"ג) פסוק (בראשית מט, כב) בן פורת יוסף, מעשה ברבי מתיא בן חרש שהיה יושב בבית המדרש ועוסק בתורה, והיה זיו פניו דומות לחמה, וקלסתר פניו דומות למלאכי השרת, שמימיו לא נשא עיניו לאשה בעולם, פעם אחת עבר שטן ונתקנא בו, אמר אפשר אדם כמו זה לא חטא, אמר לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם רבי מתיא בן חרש מה הוא לפניך, אמר ליה צדיק גמור הוא, אמר לפניו תן לי רשות ואסיתנו, אמר ליה אין אתה יכול לו, אף על פי כן, אמר ליה לך, נדמה לו כאשר יפה שלא היתה כדמותה מעולם מימות נעמה אחות תובל קין שטעו בה מלאכי השרת, שנאמר (שם ו, ב) ויראו בני האלהים את בנות האדם, עמד לפניו, כיון שראה אותה הפך פניו ונתנם לאחוריו, שוב בא ועמד לו על צד שמאלו הפך פניו לצד ימין, היתה מתהפכת לו מכל צד, אמר מתיירא אני שמא יתגבר עלי יצר הרע ויחטיאני, מה עשה אותו צדיק קרא לאותו תלמיד שהיה משרת לפניו, אמר ליה לך והבא לי אש ומסמרין, הביא לו מסמרין ונתנם בעיניו, כיון שראה השטן כך נזדעזע ונפל לאחוריו, באותה שעה קרא הקדוש ברוך הוא לרפאל אמר ליה לך לרפא את רבי מתיא בן חרש, בא ועמד לפניו, אמר לו מי אתה אמר לו אני הוא רפאל ששלחני הקדוש ברוך הוא לרפא את עיניך, אמר לו הניחני מה שהיה היה, חזר לפני הקדוש ברוך הוא אמר לפניו רבינו של עולם כך וכך אמר לי מתיא, אמר ליה לך ואמור לו אני ערב שלא ישלוט בו יצר הרע, מיד רפא אותו, מכאן אמרו חכמים כל מי שאינו מסתכל בנשים, על אחת כמה וכמה באשת חבירו, אין יצר הרע שולט בו, עד כאן לשונם.

543

544ואחר שדברנו בפגם העינים נדבר בתיקונם, מצוה להסתכל בעיניו אל יצירות הבורא, כמו שאמר דוד (תהלים ח, ד) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת מה אנוש כי תזכרנו. וכן להסתכל במצות ציצית, כמו שנאמר (במדבר טו, לט) וראיתם אותו וזכרתם וגו'. וכן אם ראה ספר תורה או חכם או זקן עובר לפניו, שיקום מפניו ויהדרהו כמצותו, ולא יעלים עיניו כדי שלא יראהו ויקום, כי על זה נאמר במצוה זו (ויקרא יט, לב) מפני שיבה תקום וגו' ויראת מאלהיך. ובספר החסידים כתב, שאם היה עומד וראה זקן, קודם שיגיע אליו שישב, כדי שכשיבא לעבור מפניו שתהא קימה למצוה ולא לרשות.

544

545ורבינו יונה ע"ה כתב בשערי תשובה (ש"א סי' טו) שמי שחטא בעיניו תקונו שיוריד בעיניו על עונותיו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, קלו) פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך, לא אמר על לא שמרתי תורתך אלא על לא שמרו, והכוונה לא שמרו העינים תורתך.

545

546ומתיקון העינים להוריד דמעות על אדם כשר, כמו שאמרו ז"ל במסכת שבת (דף קה ע"א) על פסוק (תהלים נו, ט) נודי ספרתה אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך, אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא כל המוריד דמעות על אדם כשר הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו שנאמר שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך, עכ"ל. ובזוהר (פ' אחרי מות דף נז בסופו) זה לשונו וכל המצטער על אבודהון דצדיקיא, או אחית דמעין עלייהו, הקדוש ברוך הוא מכריז עליה (ישעיה ו, ז) וסר עונך וחטאתך תכופר, ולא עוד אלא דלא ימותון בנוי ביומוי, ועליה כתיב (שם נג, י) יראה זרע יאריך ימים, עד כאן לשונו.

546

547ורבינו תם כתב בספר הישר (ע' ש"ד סי' נ) שתיקון העינים שיקום באשמורת ולא יישן כל הלילה. ונראה לי שלזה כיוון דוד באמרו (תהלים קיט, קמח) קדמו עיני אשמורות לשיח באמרתך, ע"ד (שם קיט, קלו) פלגי מים ירדו עיני שפי' רבינו יונה, והכוונה העינים שחטאו ינדדו השינה מהם ויקדמו באשמורת לעסוק בתורה. וסיוע לזה מצאתי בתיקונים (דף קמה ע"א) זה לשונם ועיינין דנהרין באורייתא עלייהו אתמר (תהלים קמה, טו) עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו, וצריך בר נש לאתעסקא בהון תדיר ערב בקר וצהרים (בי"ה) קודשא בריך הוא הדא הוא דכתיב (דברים יא, יב) תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, ואוליפנא תמיד מתמיד, תמיד דערב ובקר לתמיד דתמיד עיני ה' אלהיך בה, עד כאן לשונו.

547

548וכן נראה לי, כי תיקון העינים בהיות האדם מסתכל בהם לקרות בתורה, בפרט בתורה שבכתב, ובפרט מן הפרט כשעולה לקרות בספר תורה בבית הכנסת.

548

549עוד כתב רבינו תם (ש"ד שם) שיהיו עיניו סגורות בשעת התפלה, ושישים תפילין בין עיניו. ואמנם במה שאמר שיהיו עיניו סגורות בשעת התפלה, היינו דוקא בתפלת י"ח שהיא תפלה מעומד, וכן פי' בזוהר (פ' ואתחנן דף רס ע"ב) זה לשונו תא חזי, מאן דקאים בצלותא בעי לכוונא רגלוי, ואוקמוה, ובעי לחפיא רישיה כמאן דיתיב קמי מלכא, ובעי למכסייא עינוי בגין דלא יסתכל בשכינתא. ובספרא דרב המנונא סבא אמר, מאן דפקח עינוי בשעתא דצלותא או דלא מאיך עינוי בארעא, אקדים עליה מלאך המות, וכד תיפוק נפשיה לא יסתכל בנהירו דשכינתא ולא ימות בנשיקה, מאן דמזלזל בשכינתא מתזלזלא הוא בההוא שעתא דאצטריך ביה, הדא הוא דכתיב (שמ"א ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו, האי מאן דאסתכל בשכינתא בשעתא דאיהו מצלי, והיך יכיל לאסתכלא בשכינתא, אלא לינדע בודאי דשכינתא קיימא קמיה, הדא הוא דכתיב (ישעיה לח, ב) ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, דתמן שארי שכינתא, בגין כן לא בעיא למהוי חוצץ בינו ובין הקיר, עד כאן לשונו.

549

550ושאר לשונו שאמר ובעי למכסיא עינוי, נראה שלכתחלה צריך לכסות עיניו בטלית מצוה שעליו, מדלא קאמר דלא יפקח עינוי כמ"ש אחר כך מאן דפקח עינוי או דלא מאיך עינוי ולמטה בענין העונש, ולכך אמר שאם לפחות לא ישפיל עיניו אף על פי שיהיו פתוחות, או שיסתום ולא יפתח אותם אף על פי שלא יהיו נמוכות, הוא נענש, אבל הצד היותר טוב שיכסה אותם, וכן ראיתי לחכמים חסידים נוהגים, החכם החסיד רבי אלעזר ן' יוחאי עליו השלום ולמורי עליו השלום.

550

551ובשאר סדר התפלה טוב שישוח עיניו שלא יסתכל חוץ לארבע אמות, שדבר זה חייב אדם לקיימו לעולם, ולפחות לא יעבור על תקון זה מלהיות שח עינים בשעת התפלה, שאם הוא גבה עינים דוחה השכינה ממנו דכתיב (תהלים קא, ה) גבה עינים וגו' אותו לא אוכל, וכיצד אפשר שתכון לו הכוונה בתפלה אם אין שכינה עמו.

551

552וכתב מורי עליו השלום בענין (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם, דבר מתיחס לדרוש זה, וראיתי להעתיק כלל דבריו הנה, קיצור דבריו הוא, כי כל דבר הנכנס דרך הראות הוא גשמי, ולכן צריך אדם לסתום עיניו בשעת התפלה, כי בהיותו מסלק עיניו מהגשמיים יחשוב ברוחניים, והיינו אומרו ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם הגשמיים, כי אם אחרי לב שלי ועינים שלי שהם הספי' העליונות. אשר אתם זונים אחריהם, כי מדרך האדם מצד נשמתו להמשך אחר הרוחניים הדקים, וכשהוא חושב בגשמי הוא חוץ מטבעו, כזונה שתקרא זונה שעושה מה שהוא חוץ מדרך טבעה. ולכן צריך האדם לטהר מחשבותיו, כי כמו שיתבייש מלעשות עבירה מפני בושת הבורא כן יתבושש ממנו שיראה חושב דבר שלא כרצונו, כי לפניו גלוי המחשבה כמעשה כמ"ש (ירמיה יז, י) אני ה' חוקר לב בוחן כליות, עד כאן כלל דבריו בענין זה.

552

553ובהקדמה זו נבין אמרנו בסדור התפלה של שבת בואילו פינו, כי כל עין לך תצפה, והכוונה כי לא נבנה העין להיות צופה בדברים הגשמיים, אלא להיותו כעין הנביאים שהיו צופים במרכבה העליונה במראות הרוחניים ההם, וזה לא יושג כי אם בסתימת העין והעלמו מדברים הגשמיים כדפי', וכן על ידי שמירת העין מהדברים הפוגמים בו. ולכן נקראו החסידים הראשונים פקיחי עיינין, כמו שנמצא בזוהר בכמה תוספתות (פ' יתרו עד ע"א), והטעם מפני שזכו הראות כראוי עד שלא היה שום מסך מבדיל ביניהם לבין הקדושה. ומאלו תמצא רבי אלעזר ברבי שמעון עליו השלום בההוא דההוא נכרי דנטל כיסא וכו' דאמר דהוה חמי בעינא כל הדברים אפילו שהיו רחוקים (תוספות דף דש ע"ב). וכיוצא בזה אל הסתכלות חכמת הפרצוף שפי' בפרשת יתרו (זוהר פ' יתרו מדף ע ע"א) שכ"ב אותיות מצטיירים במצח, ובהם רואים החכמים. וכיוצא רב המנונא דהוה יתיב בערב שבת למחמי בענוגא דנשמתין אלין סלקין ואלין נחתין בפרשת תרומה (ע' דף קלו ע"ב). ועל כיוצא בזה אמרו במסכת דרך ארץ (פ"ד) זה לשונם עיניך שלא נתת בממון שאינו שלך יאירו לך באישון חשך ואפלה, שנאמר (ישעיה נח, י) וזרח בחשך אורך, עד כאן לשונו.

553

554ובמעלת השומר ראותו ואינו הולך אחרי מראית עיניו, אמרו במסכת כלה (פ"ב) זה לשונם אמר רבי יוחי בר יאשיהו כל המצפה בנשים סוף בא לידי עבירה, וכל המפנה עצמו מעבירה ולא עשאה אפילו הוא ישראל, ראוי הוא לעלות עולה ככהן גדול על גבי המזבח, שנאמר (שמות כד, ה) וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות. וכל מי שעושה את עצמו עצל מן העבירה ולא עשאה, ניזון מזיו השכינה כמלאכי השרת, שנאמר (שם כד, יא) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, עד כאן לשונו.

554

555עוד אמרו ז"ל בבבא בתרא (ע' ויק"ר כג, יג) רבי מיאשה בר בריה דרבי יהושע בן לוי, כל מי שהוא רואה דבר ערוה ואינו זן עיניו ממנה זוכה ומקבל פני שכינה, מה טעם (ישעיה לג, טו) עוצם עיניו מראות ברע, מה כתיב בתריה (שם לג, יז) מלך ביופיו תחזינה עיניך, עד כאן לשונם. וטעם לקבלת פני שכינה לשמירת הראות, פשוט הוא במה שביארנו לעיל כי דבר ערוה היא החיצונית, דבר ערוה ודאי, וכל ערוה הוא ר"ע ו"ה כדפי' בתיקונים (דף צט ע"א), וכיון שזה נשמר שלא להפריד יחוד ו"ה ראוי שיקבל פני השכינה, ופני השכינה הוא היחוד, ויתבאר עוד לקמן בעזרת ה'. והיינו אומרו (ישעיה לג, יז) מלך ביופיו אלא הכוונה בסוד היחוד דהיינו מדה ששית שבה סוד היופי, וכן מדה התשיעית דהיינו (בראשית לט, ו) ויהי יוסף יפה תואר, והיינו מה שפי' בריש הפרק כי בפגום הראות פוגם בבת עין, ובאור בת עין, וכיון שלא פגם בהם וניצול, תיקן היחוד העליון, ולכן תזכה נשמתו לקבל הארת היחוד העליון. ובזה נכלל ענין תיקון העינים ומעלת השומרם כתיקונם.

555

556ועוד במעלת השומר עיניו, ביאר הפסוק בפרשת קדושים באומרו (ויקרא יט, ד) אל תפנו אל האלילים וגו', וכבר פי' משם רשב"י שזו אזהרה נאמרה של יסתכל אדם בנשים. והנה מעלתו להשרות עמו שכינה, וזהו שאמר אני ה' אלהיכם, והזכרת שם אלהים מורה על זה שאני אלהיכם שורה עליכם אם תזהרו בזה. ועוד הוא תוכחת לאדם לשישמור ראותו, כי בפוגמו ראותו עושה עצמו פסל, כמו שנאמר (שם) ואלהי מסכה לא תעשו לכם, כמדוקדק מתוך דברי רשב"י ע"ה, ונבאר עוד לקמן בעזרת ה', ויותר טוב שיעשה האדם עצמו כלי שתשרה בו הקדושה ולא להיפך ח"ו. ועוד אפשר ששלש מלות אלו אני ה' אלהיכם, הם כנגד שם יב"ק שנרמז בשלשה גווני העין כדפי' רשב"י ע"ה (ת"ז דף קכח ע"א), והעתקנו לשונו בראש הפרק.

556

557וראיה על הנדרש ממעלת השומר ראותו ששכינה עמו, העיד לי בעל תורה אחד, כי ראה במלכות מערב חסיד אחד וחכם שאינו מגביה עיניו מהקרקע, שלעולם הוא שח עינים, ומרוב חסידותו כל מי שיקניטהו לא ישלים שנתו, ועוד מעשה ניסים נעשו לו, ולא אאריך בזה.

557

558ובזה נשלם הפרק הזה:

558

559בפרק זה יתבאר תיקון השמיעה והריח. בענין תיקון השמיעה כתב החסיד בעל חובות הלבבות בשער הפרישות (פ"ה) זה לשונו והשתדל אחר כך לאטום אזנך משמעך מה שאינך צריך לו, ופרוש ממותרי הדברים והכזב והרכילות ולשון הרע, ופרוש ממה שיביאך להמרות האלהים ולעזוב מצותיו ממיני הזמר והנגון והשחוק והרנה הטורדים אותך מן המצות והמעשים טובים, אבל הט אזנך ושמע דברי חכמים, ואמר (משלי טו, לא) אזן שומעת תוכחת חיים, עד כאן לשונו. ודבריו ע"ה הם בקצרה ודרך כלל, וצריך לפרטם ולבארם. וכן צריך להתרחק מלשמוע קול אשה משוררת, כי קול באשה ערוה (ברכות דף כד ע"א).

559

560ובענין שמיעת דברים בטלים פירשו רבותינו ז"ל (כתובות דף ה ע"א) מאי דכתיב (דברים כג, יד) ויתד תהיה לך על אזנך, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו, והיינו דאמר רבי אלעזר מפני מה אצבעותיו של אדם דומות כיתדות, מאי טעמא, אי משום דמחלקן, כל חדא חדא למלתיה, דאמר מר, זו זרת, זו קמיצה, וזו אמה, וזה אצבע, וזה גודל, אלא מאי טעמא ראשיהן משופעות כיתדות, שאם ישמע דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו. ותנא דבי רבי ישמעאל מפני מה אזן כלה קשה ואליה רכה, שאם ישמע דבר שאינו הגון יכוף אליה לתוכה. תנו רבנן אל ישמיע אדם לאזניו דברים שאינם מהוגנים מפני שהם נכוות תחלה לאברים, עכ"ל.

560

561וכן צריך ליזהר שלא לשמוע לשון הרע ושלא לקבלו, כי המקבלו יותר מן האומרו, כמו שיתבאר. עוד צריך ליזהר שלא יהיה אוטם אזנו מזעקת וגו' (משלי כא, יג).

561

562עוד צריך ליזהר במה שאמר הנביא ישעיה ע"ה (ישעיה לג, טו) במדות הטובות שמנו חכמים (מכות דף כד ע"א) שהם יסודות התורה והמצות, אחד מהם היא (ישעיה לג, טו) אוטם אזנו משמוע דמים, כגון רבי אלעזר ברבי שמעון, והמעשה נאמר בבבא מציעא (דף פד ע"ב), ומשם יש ראיה גדולה שלא היה שותק כשהיה שומע זילותא דרבנן.

562

563עוד צריך ליזהר שאם שמע כבר דבר הלכה או מדרש ושומע אותו עתה שנית, אל יעלם אזנו משמוע אותו ויאמר כבר שמעתי, שעל זה נאמר (משלי כח, ט) מסיר אזנו משמוע תורה. וכן פירשו במדרש (ילקוט משלי סימן תתקלז) בפסוק דדיה ירווך בכל עת (שם ה, יט), זה לשונם דדיה ירווך בכל עת, שלא תאמרו אשתקד שמענו אותה, שנאמר (שם כג, כב) אל תבוז כי זקנה אמך, ואם אמרתם כך אף אני יכול לומר לכם למה אתם קוראים את שמע פעמים ביום, למה אתם מתפללים שלשה פעמים ביום, שמא אתם מחדשים דבר, אם הלעגתם בדברי תורה אף אני איני שומע תפלתכם, שנאמר (שם כח, ט) מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה, עד כאן לשונם.

563

564עוד מדבר הפוגם בחוש השמע הוא אם משמיע קולו לאחר בהתפללו תפלת י"ח בחשאי, ומלבד מה שאמרו בגמרא (ברכות דף כד ע"ב) שהוא מקטני אמנה, האריכו בענשו בזוהר (פ' ויקהל דף רט ע"א) זה לשונו כדין אתער חד ממנא דקאים לסטר דרום דשמיה עזריא"ל סבא, ולזמנין אתקרי מחני"אל, בגין דאתמנא על שתין רבוא משריין, וכלהו מארי דגדפין מארי דמשריין מליין עיינין, ולגבייהו קיימי אינון משריין מאריהון דאודנין, ואקרון אודנין בגין דאינון צייתין כל אינון דמצלאן צלותהון בלחישו ברעותא דלבא דלא אשתמע ההיא צלותא לאחרא, ההיא צלותא סלקא וצייתין לה כל אינון דאקרון מאריהון דאודנין, ואי ההיא צלותא אשתמע לאודנין דבר נש לית מאן דציית לה לעילא, ולא צייתין לה אחרנין בר מאן דשמע בקדמיתא, בגין כך בעי לאסתמרא דלא ישמעון לההיא צלותא בני נשא, ותו דמלה דצלותא אתאחדא בעלמא עילאה, ומלה דעלמא עלאה לא אצטריך למשמע. ואמר עוד לקמיה כד ההיא צלותא סלקא בלחישו, כל אינון שתין רבוא משריין, וכל אינון מארי דעיינין, וכל אינון דצייתין מארי דאודנין, כלהו נפקי ונשקי לההיא מלה דצלותא דסלקא, הדא הוא דכתיב (תהלים לד, טז) עיני ה' אל צדיקים ואזניו אל שועתם, עיני ה' אל צדיקים, אלין מארי דעיינין דלתתא, בגין דאית מארי דעיינין לעילא, ואזניו אל שועתם אלין מאריהון דאודנין, עד כאן לשונו.

564

565עוד מתיקון האזן, שאם שמע סוד שלא יגלהו, כדפ' באדרא (פ' האזינו דף רצד ע"ב) זה לשונו בהאי אודנא תליין רזין עילאין דלא נפקין לבר, בגין כך היא עקימא לגו, ורזא דרזין סתימין, ווי לההוא דמגלה רזין, ובגין דהאי אודנא בטיש רזין ועמיקותא דלגו נטיל לון, לא גלי רזין לאינון עקימין באורחייהו, אלא לאינון דלא עקימין, הדא הוא דכתיב (תהלים כה, יד) סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם, דנטיר אורחוי ונטיר מלין, עד כאן לשונו לעניננו.

565

566עוד פירש שם סמוך לזה המאמר, שחוש השמע הוא משותף לעיני"ם ולחוט"ם ולפ"ה, זה לשונו בהאי נוקבא דאודנין תליין נוקבין אחרנין, נוקבין דעיינין, נוקבא דפומא, נוקבא דחוטמא, מההוא קלא דעייל בנוקבא דאודנין אי אצטריך עייל לנוקבי דעיינין ונבעין דמעין מההוא קלא, אי אצטריך עייל לנוקבא דפרדשקא הוא החוטם ומפקי תננא ואשא מההוא קלא, הדא הוא דכתיב (במדבר יא, א) וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה', ואי אצטריך עייל ההוא קלא לנוקבא דפומא ומליל וגזר גזרין מההוא קלא כלא, מההוא קלא עייל בכל גופא ואתרגיש מניה, במאי תלייא בהאי אודנא. זכאה מאן דנטיר מלוי, על דא כתיב (תהלים לד, יד) נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, עד כאן לשונו. ודבריו מובנים כפי הפשט, עם היות שיש בהם ודאי פנימיות הסוד.

566

567ובזה נבין מה שאמרו ז"ל (ב"ק דף פה ע"ב) חרשו נותן לו דמי כולו, מפני שנמצאו כל אבריו בטלים. וכפי דבריו חוש הדבור וחוש השמע הפגם הוא בשניהם כאחת, וזה דקדק בסוף דבריו שאמר על דא כתיב נצור לשונך מרע וגו', שאם הוא מדבר רע הקול ההוא יכנס באזנים וירעיש כל הגוף ויגזור גזירות וכו', והיינו וישמע ה' ויחר אפו.

567

568מכאן יראה לאדם כמה פגם מגיע לשומע באזניו לשון הרע ודברים בטלים ושאר הדברים הפוגמים, ולזה אמר (כתובת דף ה ע"ב) שיכוף האליה בתוכה, כדי שלא יקבלו נזק שאר החושים, ובפרט במה שביארו שם באדרא שחכמה בינה ודעת כלולים בשמיעה. ואם מדבר לשון הרע לחבירו וכיוצא, מלבד פגם הדבור הוא מחטיא לחבירו בפגם השמיעה, וגם שישמע ה' ויחר אפו.

568

569ובתיקונים (דף קכב ע"א) אמר שעיקר השמיעה היא בשמאל, ולכן צריך שאם שמע קולו שיהיה ביראה, ז"ל שמיעה יראי אלהים, ועליה אתמר (מל"ב יט, טז) הטה ה' אזנך ושמע, ותמן דחילו ופחד יצחק, הדא הוא דכתיב (חבקוק ג, ב) ה' שמעתי שמעך יראתי, ומאן דמשתמע קליה בין באורייתא בין בצלותא בין בצעקה בלא דחילו, מיד (במדבר יא, א) וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה', וכמה נטורי תרעין תמן דאתקריאו אזני ה', עד כאן לשונו. הרי כל בחינות לא תעשה התלויים בשמיעה.

569

570ובחינות העשה יש גם כן, ונתבאר בתיקונים (דף קלא ע"ב) אמרו ז"ל ואית פקודין דתליין בשמיעה, כגון קריאת שמע, או פקודין אחרנין דאתמר בהון (ברכות דף טו ע"א) אם השמיע לאזנו יצא, ודא תקיעת שופר, עד כאן לשונו.

570

571וברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רכח-רכט) אמר שתיקון השמיעה בג' בחינות, אם לשמוע ח"י ברכות מפני ש"צ ולענות אמן על כל ברכה וברכה, אם לשמוע קריאת ספר תורה מפי שליח צבור, אם לשמוע סברת חבירו בהלכה, זה לשונו תיקונא תליתאה, ואינון דחשות לספר תורה בזמן דדבור נפיק מפי הקורא, איהו חשיב לגבייהו כאלו מקבלים אורייתא בטורא דסיני, ובזמנא דאמר איהו אנכי לא אשתמע קלא ולא דבורא אחרא דחיה אלא דיליה, כגוונא דא כד דבורא נפיק מפומיה דקודשא בריך הוא חיות אש חשות, ובזמנא דשתיק חיות אש ממללות, הדא הוא דכתיב (שמות כ, טו) וכל העם רואים את הקולות, קלין דחיוון דהוו שאגין, ואת הלפידים דהוו נפקין בדבור בחיוון בכמה מיני נגון קדם מלכא, ואלין אינון דחשות לספר תורה אינון דיוקנייהו דחיוון, ומני לון קודשא בריך הוא לאעלא לון בחדר דמראה אש בית לה. ועוד אינון דחשות בצלותא בח"י ברכאן, ייעלון בחדר דמראה דא. ועוד אינון דחשות להלכה, דאתמר ביה אגרא דשמעתא סברא, ייעלון בחדר דאיהו היכל דמראה דא, עד כאן לשונו.

571

572עוד בתיקונים (דף סג ע"א) זה לשונם קרבנא רביעאה האי איהו דמקבל קרבנא, לקבל אדם דאיהו מחשבה דקריב ומיחד כלא, ועליה אתמר (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב מכם, האי איהו דמקרב קרבן לה' ודא אורייתא, ובגין דא תקינו בצלותא למשמע ספר תורה, למהוי ביה קרבנא שלים באדם, דאתמר ביה (במדבר יט, יד) זאת התורה אדם. ובגין דא (משלי כח, ט) מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה, עד כאן לשונם.

572

573ובכלל התיקון זה, כי לפעמים יקרה כי בעת קריאת התורה או תפלה ידבר איש עם חבירו במילי דעלמא, ויניח מלשמוע התורה או התפלה כדי לשמוע הדבר ההוא, כי צריך שלא יטה אזן לשמוע שום דבר אלא הדבר ההוא ששם בתחלה מגמת פניו לשמוע, ואפילו אם ידברו בדברי תורה לא יטה אזן, דשומע כעונה, ובעת קריאת התורה או בעת חזרת הש"צ התפלה אסור לו לעסוק בתורה כמבואר במאמר. והכלל כי אין לו לערב תיקון בתיקון, כי לכל אחד זמן בפני עצמו, כל שכן אם יערב חול בקדש כי אז פגם גדול.

573

574עוד בתיקון השמיעה ביארו בתיקונים (דף קכב ע"א) זה לשונם ובגין דא צריך לבערא שער מעל אודנין, דלא יהון סתימן תרעין דשמיעה דצלותא, דבהון שמע צלותין ההוא דאתמר ביה (תהלים סה, ג) שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו, עד כאן לשונם.

574

575והפגם הפוגם בריח שהוא החוטם, אין ספק שהכעס וחרון אף הוא הפוגם בו, וכמו שאמרו בזוהר (פ' תצוה דף קפב ע"א) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו (ישעיה ב, כב). וכן שלא ליהנות מריח ע"א ומאכלות אסורות. וכן להתרחק מריח בגדי אשת איש, מפני שיעורר לו תאוה רעה.

575

576ותיקון הריח אמר שם בתיקונים (דף קלא ע"ב) זה לשונו וכל קרבנין דאינון ריח ניחוח לה', תליין בחוטמא ואעי בוסמין דאבדלתא, עד כאן לשונו.

576

577ונראה לי שעתה בעונותינו שאין לנו קרבן, שיח שפתותינו יעלה במקום ריח כנודע שפי' ז"ל (ע' מנחות דף קי ע"א) זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת וגו' (ויקרא ז, לז) העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה וכו'. וכמו שעל ידי ריח הקרבן היה עושה נחת רוח למעלה כדפי' באדרא (פ' האזינו דף רצד ע"א) בחוטמא דזעיר, וירח ה' את ריח הניחוח (בראשית ח, כא), ריח הקרבן לא כתיב אלא את ריח הניחוח, דכלהו גבורן דאחידן בחוטמא וכל דאתאחדן בהו כלהו מתבסמאן. ואמר לקמיה, שעל גבי המזבח היה מתבסם האש והעשן היוצא משני הנקבים, והיה מתגלה חוטמא דאריך שעליו נאמר (ישעיה מח, ט) ותהלתי אחטם לך, וכן פי' בזוהר (פ' נח דף ע ע"א) עיין שם, ואם חטא אדם בכעס וחרון אף נתן מקום לגבורות שיתפשטו, על ידי עסקו בתורה יתבסמו ויכללו במקורם ויתגלו הרחמים העליונים לבסם הכל, ומה טוב אם יהיה בתענית שריח העולה מפיו הוא במקום קרבן, ועל ידי הבל התורה יעלה ריח פיו למעלה ליחד ולבסם הדינים, שכן הבל התורה היא סולם לעליית התפלה ולעליית הנשמה, כמו שיתבאר בשער התורה.

577

578ואם יכוון בקריאתו במעשה הקרבן, שיעלה לפני אדם העליון שהוא סוד המחשבה יו"ד ק"א וא"ו ק"א, המקרב הכל, כמו שנתבאר לעיל, אפשר שיועיל גם כן לתקן המחשבות.

578

579ועוד בתיקון הריח אמרו בתיקונים (דף קכב ע"א) זה לשונם ריחא תמן אנשי אמת, ותמן סלקין כל ריחין וקיטורין ועשנין דקורבנין, וצלותין דאתחשיבו כקרבנין, ואם לא סליק לון בר נש ברחימו ודחילו, מה כתיב ביה (דברים כט, יט) כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא, עד כאן לשונו. והנה מתוך המאמר הזה יש ראיה אל כוונתינו, שהרי אמר שהתפלה שהיא במקום קרבן ועולה אל חוטמא דזעיר לעשות ריח נחוח, בהיות האדם עוסק בתפלה ההיא בדחילו ורחימו, ואם לאו ח"ו מפני צד הדין שבו מעורר כי אז יעשן אף ה' וגו', כל שכן העוסק בתורת קרבן שיעלה לריח ניחוח לתקן הדינין.

579

580וכן דקדק הרשב"י ע"ה עוד בלשונו באמרו ותמן סלקין כל ריחין וקטורין וגו', והכוונה שגם הקטורת היה עולה למקום זה לבסם הדין, וגם אם יקרא האדם הקטורת בכוונה יעלה למקום זה לתקן ולבסם הדינין, ובשלהי פרשת ויקהל (דף ריח ע"ב) האריכו במעלת הקטורת, ונעתיק לשונו בענין התפלה, ומשם יש גם כן ראיה אל כוונתינו.

580

581ומה שאמר ואם לאו סליק לון בדחילו ורחימו, ולמעלה בענין השמיעה לא הזכיר אלא דחילו לבד. הטעם, כי הריח הוא בקו האמצעי, כמ"ש ריחא תמן אנשי אמת, ומדת אמת היא מיחדת השמאל והימין, שהם דחילו ורחימו, ולכך תיקון ריח התפלה וכל דבר שיעלה לחוטמא, הוא על ידי דחילו ורחימו.

581

582ובזה נכלל הפרק הזה:

582

583אחר שבארנו בפרקים הקודמים ראיה שמיעה ריח, שהם כנגד י'ה'ו', אריה שור נשר, כמו שהעתקנו לשון הרשב"י בריש פרק ח, נבאר עתה דבור שהיא כנגד ה' אחרונה, והיא פני אדם.

583

584ולשון הרשב"י שם (רע"מ פ' פנחס דף רלד ע"א) דבור אדם, איהו אחיד עילא ותתא. וביאור דבריו אלה יתבאר במה שביאר בתיקונים (דף קכב ע"א) בענין ארבע תיקונים, שהם ראיה שמיעה ריחא דבור, ביאר שם שראיה לימין אריה, שמיעה לשמאל שור, ריח באמצע ריח נשר, ואמר אחר כך זה לשונו פומא, דא אדם, כליל ד' אתוון וכליל עשר אתוון ודא שכינתא, עד כאן לשונו. וכליל ד' אתוון וכו', הוא שם ידו"ד ויו"ד ק"א וא"ו ק"א, וכן ביאר (בדף קכט ע"א).

584

585ויובן הענין יותר במה שאמר בתיקונים (שם דף סג ע"א) שאריה שור נשר הם ראיה שמיעה ריחא, ועליהם שורה פני אדם העליון שהוא סוד המחשבה, ואחר כך אמר בסוף דבריו דבור דא אדם דכליל מכלהו, מאן אפיק ליה מחשבה, עד כאן לשונו. ועל ידי מאמר זה יובנו ב' המאמרים הקודמים, מה שאמר בדף קכא, שדבור הוא שכינה, והוא בסוד השם פשוט ומלא בעשר, כן הוא האמת, שבה השם פשוט מצד שהיא כוללת הג' פנים שהם אריה שור נשר יה"ו בה, שהיא ה' אחרונה. והשם מלא בעשר, הוא מסוד המחשבה העליונה כמו שהארכתי לעיל בפרק ו. ונמצא גם כן הדבור אחיד עילא ותתא למעלה בסוד המחשבה, ולמטה בשכינה, זהו הבנת הענין בדרך כלל.

585

586ובדרך פרט הוא, כי האדם לא ידבר אלא שיחשוב בתחלה מה שידבר, אלא מוכרח הוא שיצטייר במחשבה הדבור ההוא, וכאשר ידבר כח המחשבה יוצא עם הדבור ההוא, ולכן הדבור מוכרח שימצאו ב' השמות האמורים כאחד, והוא סוד (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ, ולכן פי' בתיקונים (דף פג ע"א) זה לשונם י' איהי אמירה ודבור וקריאה.

586

587אמנם קשה לי מה שאמר בתיקונים דף ג' (ע"א) דדיבור הוא שם אדנ"י, ואפשר לומר כי מה שנאמר במאמר שלפנינו מענין ידו"ד פשוט ומלא הכל הוא בחינת קול, וצריך עיון.

587

588ולהבין הדבר על מתכונתו, יתבאר במה שפירש הרשב"י ע"ה (זוהר פ' נח דף עד ע"א) בפסוק (מל"א ו, ז) והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה, פי' פסוק זה על ענין הדבור מהיכן שרשו, ופי' ששורשו מסוד המחשבה, ואמר כד סלקא ברעותא דקודשא בריך הוא למעבד יקרא ליקריה, סלקא מגו מחשבה רעותא לאתפשטא וכו'. ואמר מציאות התפשטות האצילות עד שהוא קול, ואמר מהיכא מחשבה דהוה סתימא בחשאי אשתמע לאתגליא. עוד אתפשטת האי מחשבה לאתגליא, ובטש האי קול ואקיש בשפוון, וכדין נפקא דבור ואשלים כלא וגלי כלא, אשתמע דכלא איהו ההיא מחשבה סתימא דהוה לגו וכלא חד, כיון דמטא אתפשטותא דא ואתעביד דבור בתקיפו דההוא קלא, כדין והבית בהבנותו, כאשר נבנה לא כתיב וכו', עד כאן לשונו לעניננו. והרוצה להעמיק בסוד הענין יעיין המאמר במקומו שם.

588

589וכיוצא בזה אמר בזוהר (פ' ויחי דף רמו ע"ב) בענין (בראשית מט, כא) נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר, פי' פסוק זה בסוד הדבור, והקשה שהיה לו לומר הנותנת, ותירץ תא חזי מחשבה ראשיתא דכלא וכו', ובסוף דבריו אמר וכד תסתכל בדרגין הוא מחשבה הוא בינה הוא קול הוא דבור, וכלא חד, והיא היא מחשבה ראשיתא דכלא, ולא הוי פירוד, אלא כלא חד וקישורא חד דאיהו מחשבה ממש אקשר באין ולא אתפרש לעלמין, ודא הוא ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד, ט), וע"ד הנותן אמרי שפר כתיב, עד כאן לשונו.

589

590ובטעם הסוד הרמוז נבין מה שאמר בזוהר (פ' חקת דף קפג ע"ב) שהשומר פיו ולשונו זוכה להתלבש ברוח הקדש, זה לשונו ותלבש אסתר מלכות (אסתר ה, א) דאתלבשת במלכות עלאה קדישא ודאי לבשה רוח הקודש, מאי טעמא זכתה להאי אתר, בגין דנטרא פומה דלא לחוואה מדי, הדא הוא דכתיב (שם ב, כ) אין אסתר מגדת מולדתה, ואוליפנא כל מאן דנטר פומיה ולישניה זכי לאתלבשא ברוחא קדישא, עד כאן לשונו. ובזוהר (פ' אחרי מות ריש דף סא) פי' כי כאשר היא נקראת רוח הקודש הוא כאשר יונקת מסוד החכמה, זה לשונו בקיצור והאי זאת כד מתברכא אקרי קדש ואקרי חכמה, וקראו ליה רוח הקדש, כלומר רוח מההוא קדש דלעילא, עד כאן לשונו.

590

591וטעם למלת התלבשות, דלימא זוכה לרוח הקדש. יתבאר לך במה שנתבאר באדרא (פ' נשא דף קלד ע"א) בתקוני דיקנא עילאה, תקונא תריסר, דקאמר שהרוח הקדושה היוצא מהפה העליון ביה מתלבש זעיר אנפין, ומהאי רוחא מתלבשין כל אינון דלתתא וכו'. ואמר אחר כך ובגין כך רוח דנפיק לבר ומתלבשין ביה נביאי מהימני אתקרי פרי ה', אבל בהאי עתיקא דעתיקין לא אתפרש ולית מאן דידע רוחיה בר איהו, עד כאן לשונו.

591

592ומכאן תדע כמה מעלת השומר רוח הבל היוצא מפיו, שהוא רומז למקום עליון, ולכן זוכה להתלבש ברוח הקודש. ועל השומר רוחו נאמר (משלי יא, יג) ונאמן רוח מכסה דבר. ופי' נאמן, שיהיה חזק ברוחו שלא להוציאו למקום שאינו ראוי, ופי' מלת נאמן הוא כאומרו (ישעיה כב, כג) ותקעתיו יתד במקום נאמן, שפי' חזק בלי מתמוטט. וההפך מזה (משלי כט, יא) כל רוחו יוציא כסיל.

592

593ובעונש הפוגם בהבל היוצא מפיו יתבאר לך במה שביארו בזוהר (פ' בשלח דף נט ע"א) בענין (קהלת א, יד) הכל הבל ורעות רוח, אמר שם, שאי אפשר שנאמר שהבל זה הנזכר בפסוק שיהיה באצילות, בסוד ז' הבלים שיש למעלה באצילות שנקראו מוצא פי ה' כדפי' בזוהר (פ' תזריע דף מז ע"ב), שאם הוא שם אינו רעות רוח, אלא פי' שהוא בחיצונים, ואמר זה לשונו תא חזי בשעתא דעובדין מתכשרן לתתא, ובר נש אסתכל בפולחנא דמלכא קדישא, ההוא מלה דעביד, הבל אתעביד מניה לעילא, ולית לך הבל דלית ליה קלא דסליק ואתעטר לעילא ואתעביד סניגוריא קמיה קודשא בריך הוא. וכל אינון עובדין דאשתדל בהו בר נש דלאו אינון פולחנא דקודשא בריך הוא, וההוא מלה דעביד, הבל יתעביד מניה ואזלא ושאטת בעלמא, וכד נפקת נשמתיה דבר נש ההוא הבל מגלגלא ליה בעלמא כאבנא בקוספיתא, כמה דכתיב (שמ"א כה, כט) ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, מאן יקלענה, ההוא הבל דמדבר סחרניה בעלמא, כדין כל מלין דמתעבדין ואינון תחות שמשא דלאו אינון פולחנא דקודשא בריך הוא, הבל יתעביד מנייהו, הבל איהו תבירא דרוחא דמתבר לרוחא וסלקא ונחתא בעלמא, הדא הוא דכתיב (קהלת א, יד) הבל ורעות רוח. אבל ההיא מלה דאיהי פולחנא דמאריה דא אקרי לעילא מן שמשא, ואתעביד מניה הבל קדישא, ודא הוא זרעא דזרע בר נש בההוא עלמא, ומה שמיה צדקה, דכתיב (הושע י, יב) זרעו לכם לצדקה, האי מדבר ליה לבר נש כד תפוק נשמתיה מניה וסלקא לה באתרא דכבוד דלעילא אשתכח, לאצררא בצרורא דחיי, הדא הוא דכתיב (ישעיה נח, ח) והלך לפניך צדקך, בגין לדברא לך לסלקא לך מן אתר לאתר, דכתיב כבוד ה' יאספך, עד כאן לשונו.

593

594הנה מבואר במאמר הזה שכל מעשה שאינו הגון נעשה ממנו הבל להלביש הנשמה ולקלעו בכף הקלע, והוא רעות לרוח, והוא מה שדקדק באומרו מאן יקלענה ההוא הבל דמדבר סחרניה דעלמא, ובאומרו סחרניה דעלמא, הורה על סוד הענין הזה הרמוז. וכל שכן כשיהיה הבל היוצא מפיו לבטלה ולשקר וכיוצא, שהולך למקום הבל הרע הזה שהוא רעות רוח, ונעשה ממנו לבוש להלביש רוחו לקלעו בתוך כף הקלע.

594

595ובתיקונים (דף קיז ע"ב) ביאר רשב"י בסוד ההבלים שבצד הקדושה והבלים שבצד הקליפה, אמר שם שיש הבל טב והבל בישא, הבל דאורייתא שהוא להב, עליה נאמר (תהלים כט, ז) קול ה' חוצב להבות אש, והבל זה הוא לצד ימין, כולל ז' הבלים כנגד ז' שמות שבשם מ"ב, אב"ג ית"ץ וכו', ואמר שית סלקין דאינון להבים בשית עזקן דקנה, והבל דפה שביעאה, ולקבליהון אמר דוד ז' קלין דהבו לה' בני אלים, ועל אלין שבע אתמר (דברים ח, ג) כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, ואלין ז' קלין סלקין בז' רקיעין. ואית ז' דשמאלא דנחתין בז' ארעין, ועלייהו אמר קהלת (קהלת ג, כא) כי מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה וגו', (פי' הוא על גמר הפסוק ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ). שבעה הבלים טבין, אלין אינון ז' ימי השבוע לקבלייהו, ואחרנין לקבל שבע שני הרעב, אלין הבלים דחיי ואלין הבלים דמיתה, ובגין דא יש הבל ויש הבלים, עד כאן לשונו.

595

596ואמר עוד לקמיה הבלים דסטרא אחרא עלייהו אתמר (ירמיה י, טו) הבל המה מעשה תעתועים, דאינון הבלים סלקין בנבלות הפה ובשקרות, וכלהו סלקי לגבי מוחא, אית חמה ולבנה וככביא ומזליא ברקיעין דאינון קליפין, דעלייהו אתמר (ישעיה ה, יח) הוי מושכי העון בחבלי השוא, ועלייהו אתמר (שם נא, ו) כי שמים כעשן נמלחו, וחפרה הלבנה ובושה החמה (שם כד, כג), וכמה הבלין אית לון דכלהו מליין שקר ושוא, וכל מאן דאפיק מלין דשקרא כמה מלאכי חבלה פתחין גדפייהו לקבלון הדא הוא דכתיב (קהלת י, כ) כי עוף השמים יוליך את הקול, ואלין מלולין אינון בנין כמה בניינין, עד כאן לשונו.

596

597הרי מבואר במאמרים אלו הפרש שבין הבל הקדוש מעסק התורה וכיוצא, להבל שאינו קדוש, שהבל שאינו קדוש עולה לקליפה ובונה בנייני שוא הבל המה מעשה תעתועים כמבואר.

597

598הכלל, כי כפי מה שאדם בונה בעולם הזה שם תעלה נשמתו אחר מיתתו כמבואר במאמר של פרשת בשלח שהעתקנו, אם לא שישוב בתשובה שלימה וחזקה לבטל כל אותם הרקיעים והארצות שבנה בצד הקליפה.

598

599וכן אמר עוד לקמיה בתיקונים (דף קיח ע"א) שכל ההבלים של התפלות עולים ומתקשרים בהבל הקדוש שהיא השכינה, ויש הבל של דברים בטלים והוא בקליפה, זה לשונו בקיצור אית הבל דאתמר ביה (בראשית ד, ב) את אחיו את הבל, ואית הבל בצלותין ופולחנין טבין, ואית הבל דדברים בטלים מלין ריקנין דאתמר בהון הבל המה מעשה תעתועים וגו', עד כאן לשונו.

599

600ולקמיה (שם) ביאר שיש בין שני הבלים אלו הבל אמצעי שאינו לא קדוש ולא טמא, אלא שיחת חול, שהוא הצורך להשתמש בדברי העולם הזה, ועליו אנו אומרים המבדיל בין קדש לחול, ועל ההבל החצוני אנו אומרים ובין ישראל לשאר עמים.

600

601והנה כאשר יחשוב האדם במה שכתבנו לעיל, שחיוב האדם לקדש איבריו מפני שכל אבר ואבר שבו נמצא שם ידו"ד, ובהיותו מקדש האבר ההוא מקדש את השם, כל שכן שיחוייב לקדש את פיו שיש בה שם ידו"ד בכמה בחינות, אם באיברים המוציאים הדבור, וישתתפו בהוצאת הדבור ה' מוצאות, ומוכרח שיהיה בכל אחד ואחד שם ידו"ד, שהרי הם אברים מתחלפים גרון חיך ולשון שינים שפתים. אם בבחינת קול ודבור עצמו, שיש שם ידו"ד כדפי' (לעיל). וכן ראוי שיחשוב, שהרי בתפלה כמה הזכרות מוציא מפיו אם במזמורים אם בברכות, ולכן ראוי לקדש פיו שלא יצא שם ידו"ד בפה פגום.

601

602ובתיקונים (דף קלב ע"א) אמר זה לשונו פומא עקימא לא שריא ביה קודשא בריך הוא דאיהו מום, כל שכן דבורא דיליה עקים, עליה אתמר (קהלת א, טו) מעוות לא יוכל לתקון. פומא ולבא אינון לקבל אורייתא דבכתב ואורייתא דבעל פה, קלא ודבור דנפיק מתרווייהו אינון ו"ה, צריך לאפקא לון בדחילו ורחימו די"ה, ואם לאו לא שריא תמן ידו"ד, עד כאן לשונו. ומה שאמר פומא ולבא לקבל אורייתא, הכוונה היא שהלב הוא תורה שבכתב והפה כנגד תורה שבעל פה, כי כמו שהפה מגלה מה שנסתר בלב כן תורה שבעל פה מגלה מה שנעלם בתורה שבכתב. והכוונה בזה ללמדנו שיהיו פיו ולבו שוים, ובזה מיחד, אבל אם הוא מדבר אחת בפה ואחת בלב, הוא מפריד וקוצץ בנטיעות.

602

603ומכלל המאמר מובן, שכל שיש פגם בפיו או בדבורו אין שם ידו"ד שורה שם, ויתחייב לבא בגלגול (כפי מה שהורונו ז"ל כנזכר לעיל) לתקן את אשר עוות. וכשם שהעונש גדול, כך המקדש פיו שכרו גדול, כי מקדש את השכינה הנקראת פה, ולכך זוכה לרוח הקודש כדפירשנו לעיל.

603

604ועל דבור חול הזהירונו ז"ל במשנה ואמרו (אבות פ"א מי"ז) לא מצאתי לגוף טוב משתיקה, ופי' לגוף, לענייני הגוף, כמו שאמרו ז"ל בחולין (דף פט ע"א) על פסוק (תהלים נח, ב) האמנם אלם צדק תדברון, זה לשונם אמר רבי יצחק מאי דכתיב האמנם אלם צדק תדברון משרים תשפטו בני אדם, מה אומנותו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם, יכול אף לדברי תורה, תלמוד לומר צדק תדברון, יכול יגיס דעתו, תלמוד לומר משרים תשפטו בני אדם, עד כאן לשונם.

604

605וכן הזהירנו שלמה המלך עליו השלום על זה ואמר (קהלת ה, א) אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים. ויש לדקדק, כי היאך נתן טעם לשיהיו דבריו מועטים מפני שהאלהים בשמים ואתה על הארץ, כי אדרבה זה מורה סלוק ההשגחה, והיה ראוי שיאמר דברים המורים על ההשגחה - כי האלהים בשמים ובארץ, כענין (תהלים קיג, ו) המשפילי לראות בשמים ובארץ. ורבותינו ז"ל פירשו בספרי (האזינו ד), אמר שלמה כל זמן שאפילו חלש שבחלשים למעלה הוא נוצח את הגבורים, כשהוא מלמטה ומלמעלה גבור שבגבורים על אחת כמה וכמה, וכן הוא אומר (דברים לב, ו) הלה' תגמלו זאת, עד כאן לשונם.

605

606אמנם מה שנראה לנו בביאור הפסוק הזה, ואפילו אם יתארך בו, מפני רוב התועלת המגיע ממנו ללשון לא נחוש, והוא זה, צריך לדקדק מלת אל תבהל על פיך, דלימא אל תבהל פיך, או את פיך, מאי על.

606

607אבל הענין, כי הפה כללה ה' מוצאות האותיות, וכן פי' בתיקונים (דף קלב ע"א) זה לשונם חמש תקונים אנון בפומא דאתמר בספר יצירה אהח"ע בומ"ף גיכ"ק דטלנ"ת זסשר"ץ, ובהון אבנים שלמות תבנה לקודשא בריך הוא בכמה צלותין ופולחנין, ועלייהו אמר יעקב (בראשית כח, יא) וישכב במקום ההוא, וישכב וי"ש כ"ב במקום ההוא, י"ש - להנחיל אוהבי י"ש (משלי ח, כא), כ"ב - ב"ך יברך ישראל (בראשית מח, כ), עד כאן לשונו.

607

608ובספר יצירה (פ"ב מ"ו) אמר, שהקדוש ברוך הוא קבע בפינו כ"ב אותיות בה' מוצאות, כ"ב אותיות יסוד חקוקות בקול חצובות ברוח קבועות בפה בחמש מקומות, אהח"ע בומ"ף דטלנ"ת זסצר"ש גיכ"ק. ופירש מורי עליו השלום, שמלת קבועות בפה הנאמר שם מורה לנו ענין גדול, והוא, מציאות ה' מוצאות שורשם למעלה מעלה בראש, והם שורש לכל הנמצאות כמבואר באדרא, אמנם הם יורדים ומתגלים מעולם לעולם בבחינות אבי"ע, והקדוש ברוך הוא לאהבתו את האדם קבע בפיו האותיות האלו כדי שיוכל להדבק בבוראו, כי בהזכירו למטה אותיות אלו בתורתו או בתפלתו מנענע ומעורר למעלה השרשים העליונים, והיינו מלת קבע, שהוא כעין התוקע השלשלת ראשה אחד במקום אחד וראשה השני במקום אחר, כי אף על פי שיהיה המקום ההוא רחוק, בנענע אדם ראש השלשלת שבידו מנענע כל השלשלת אף על פי שתהיה גדולה כל מה שאפר להיות. וכן אמר גם כן בסוף ספר יצירה (פ"ו מ"ח) קשר עשרים ושתים אותיות בלשונו, והמקום גילה לו סודו. ומילת קשר מורה גם כן על הנדרש במלת קבע.

608

609ובזה נבין מעלת הראשונים עליהם השלום שהיתה תפלתם נשמעת מיד, מפני שהיו נזהרים שלא לפגום כ"ב אותיות שהם ה' מוצאות הקבועות בפיהם בשיחה בטלה ושאר הדברים הפוגמים הלשון, לכך היתה תפלתם בוקעת הרקיעים ועולה עד למעלה מעלה לעורר הרחמים, וכן אמר בזוהר (פ' שמות דף יד ע"ב) כי בשעה שהיה רבי שמעון בן יוחאי עליו השלום עוסק בתורה היו כמה אלף ורבבות מלאכי השרת שומעים קולו, והטעם כי מפני שהיו המוצאות היוצאים מפיהם טהורים, היו קושרים ומיחדים כל העולמות, כי קול ודבור היוצא מפיהם היה נעשה נחת רוח למעלה.

609

610אמנם בהיות פגם בה' מוצאות, הבל התפלה והתורה היוצא מפיו יוצאה על ידי פגם וסירכא, ואי אפשר שיתיחד למעלה כי כל אשר בו מום לא יקרב (ויקרא כא, יח), וכן אמר ברעיא מהימנא (פ' פינחס דף רכז ע"ב) זה לשונו וכגוונא דאינון חמשה כנפי ריאה כלהו פתיחן בלא סירכא לקבלא האי קוֹלא, הכי נמי צריכין למהוי ה' תקוני דפומא כלהו פתיחן בלא סירכא בחמש תיקונין דאינון, אהח"ע בגרון, בומ"ף בשפוון, גיכ"ק בחיך, דטלנ"ת בלישנא, זסשר"ץ בשינים, ודבור דיהא בהון בלא סירכא ועכובא כלל, הדא הוא דכתיב (בראשית כד, טו) ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת, דא צלותא דאיהו דבור, ובגינה אתמר אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שמקובל, ואי אית סירכא ונפקא בעירובא יודע אני שמטורף, בגין דסירכא איהי טרפה, עד כאן לשונו.

610

611והנה בהקדמה זו נבין הפסוק, אומרו אל תבהל על פיך, והכוונה כי פיך הוא כלל חמש מוצאות שפי'. ואומרו תבהל, הוא שלא ימצא בהם פגם שהוא בהלה וקליפה, והקליפה היא חיצונית היא "על פיך", שהיא מיותרת ובאה על הה' מוצאות. וחברי ה"ר משה ביארוקאש עליו השלום אמר בענין זה דבר נאה, שנודע (פ' נשא דף קלד ע"א) הוא שמהפה העליון יוצא הבל כדפירשנו לעיל, וירצה אל תבהל, שלא תהפוך מהבל לבהלה שהיא הקליפה.

611

612והנה על דרך שפי' בעל פיך, פי' ז"ל בתנחומא ז"ל זהו שאמר הכתוב אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר, אלו בני אדם שהם מחרפים שמו של הקדוש ברוך הוא, בא וראה כשנבראו העליונים והתחתונים בחצי השם נבראו, שנאמר (ישעיה כו, ד) כי ביה ה' צור עולמים, ולמה לא נבראו בכלהו, שאין העולם כדאי להזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא שלם, אוי להם לבריות שמחרפין שמו של הקדוש ברוך הוא, ראה מה כתיב בקרבנות, קרבן לה', עולה לה', ואינו אומר לה' קרבן לה' עולה, ובני אדם מחרפין ומגדפין שמי, לכך נאמר אל תבהל על פיך. מורה בפירוש שבאו לפרש מלת אל תבהל "על", כי הבהלה הוא החירוף והגידוף, והוא מיותר על הפה - שאינו צורך לאדם בו, כי פיך ודאי בסוד ה' מוצאות שבו לצורך נבראו.

612

613ואפשר עוד לומר, נודע כי הדבור הבא לאדם הוא מהשכינה, כמו שנאמר (שמות ד, יא) מי שם פה לאדם או מי ישום אלם וגו' הלא אנכי ה', ומלת אנכי אפשר לפרשו בשכינתא עילאה ובשכינתא תתאה, כדפי' בתיקונים (דף עד ע"ב) שעליהם נאמר אנכי אנכי, אבל היותר הוא בשכינתא עליונה שמשם הוא אנכי ה' אלהיך כדפי' ברעיא מהימנא (פ' פינחס דף רנו ע"ב), וירצה בזה, לא תפגום במדה שהיא על פיך - שמשם נתהווה להיות פה, שהה' מוצאות הם מסוד ה' עילאה, ומשם גם כן כח הדבור, כמו שנאמר או מי ישום אלם וגו'. ואם נפרש בשכינה, והיא על פיך, נפרש הלא אנכי ה' שהם קול ודבור, וגם שאר פרטי הפסוק צודקים במדות אלו.

613

614ושמעתי מפי מורי עליו השלום, כי פיו של אדם למעלה מעשרה, וקול ודבור היוצא מפיו אם הוא בקדושה מיד שכינה נקשרת בו, דלא ירדה שכינה למטה מעשרה (סוכה דף ה ע"א). ובענין זה מדוקדק עתה לשון הפסוק על פיך, שהשכינה היא על פיך, שפיך הוא למעלה מעשרה, והיינו (תהלים סח, יד) אם תשכבון בין שפתים, שפי' בתיקונים (דף מה ע"א) שישכיב השכינה שהיא א"ם בשפתותיו כדי ליחדה.

614

615ועוד, כבר העתקנו בשער האהבה (פ"ט) מה שאמר רבי שמעון בן יוחאי עליו השלום בפקודין שלו (זוהר פ' נשא דף קכב ע"ב) שהשכינה היא מוצא פי ה' שעליה מתקיים האדם, וזה לשונו בקיצור ואיהי הבל דעאל בפומא דבר נש בלא עמל ובלא יגיעה, ה' דהבראם. ובמאמר זה יצדק יפה "על פיך".

615

616ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים, הענין כי מהלב יוצא הדבור כמו שנתבאר ברעיא מהימנא כמה פעמים (פ' נשא דף קכא ע"ב, פ' פינחס דף רכז ע"ב), ובתיקונים (דף כח ע"א) זה לשונם לבא איהו אש אוכלה, מאודנא ימינא דלבא דאיהו כלפי כבד, ומניה נפיק דבור, הדא הוא דכתיב (ירמיה כג, כט) הלא כה דברי כאש נאם ה', ואי לאו כנפי ריאה דנשבין על לבא הוה אוקיד כל גופא, עד כאן לשונו.

616

617ולכן אמר ולבך אל ימהר להוציא דבר, שממנו יוצא הדבור, והדבור היוצא ממנו הוא דין, כמו שפי' הרשב"י שהלב הוא אש והדבור עליו נאמר הלא כה דברי כאש. והדבור יוצא לפני האלהים, שהוא דין, שהעולם הזה עקרו נברא בדין, כמו שנאמר (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. וכשראה שלא יכול להתקיים שתף עמו מדת רחמים (ע' בר"ר יב, טו), אמנם הוא שיתוף בעלמא לבד, כי עקרו בדין נברא ועל הדין עומד כמו שנתבאר בזוהר (פ' צו דף ל ע"ב) דבכל יומא ויומא דינא תלי בעלמא בגין דעלמא על דינא אתברי וקיימא.

617

618ואפשר לומר בענין אחר לפני האלהים, להורות לנו על ההשגחה, ושידע שכאשר הוא מדבר המלך מלכי המלכים אלהים שומע דברנו, וכמו שפי' הרמב"ם עליו השלום בענין היראה (מו"נ ח"ג פנ"ב) שאין האדם מאריך דבריו לפני המלך כמו כשהוא בביתו, ומלך מלכי המלכים השקפתו תדירה עלינו, ולכך אמר אל ימהר וגו'.

618

619אמנם צריך לדקדק, כי סוף סוף נראה הפסוק הזה מיותר בעניינו, כי אל תבהל על פיך פירושו הוא שלא יוציא הדבור מפיו במהרה, והיינו ולבך אל ימהר וכו'.

619

620לכן נראה כי הם שני חלוקות, האחד בדברי העולם והב' בדברי קדושה, אל מה שנוגע לדברי העולם אמר אל תבהל על פיך, וירצה כי אף על פי שיש לך רשות לדבר, והיינו פיך שהיא ברשותך, לא יהיה בבהלה ובמהירות אלא בנחת רוח. ואפילו בדברי קדושה שאתה עומד לפני האלהים, אל תמהר להוציא דבר לפני האלהים, וכן פי' בגמרא (ברכות פ"ה מ"א) שאין להתפלל מיד אלא שיתיישב קודם בדעתו וידע לפני מי הוא עומד, כמו שאמרו אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש וכו'. וכן אמר במדרש (ילקוט שמ"ב פ"ז סי' קמו) שאמר דוד לא הייתי מתפלל לפני האלהים עד שהייתי מתיישב בדעתי, ונעתיק כל לשונו לקמן בענין התפלה בעזרת ה'. ואפילו בעסק התורה צריך שישב במורא ויכוון מה שמוציא מפיו, כמו שנאריך במקומו. ובזוהר (פ' בראשית דף ב ע"א) אמר, כי מלה בסלע משתוקא בשתים, הוא אפילו בענין התורה. והיינו ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים, פירוש כשאתה עומד לפני השכינה שהוא כשהוא עוסק בתורה ובתפלה, אל ימהר.

620

621כי האלהים בשמים ואתה על הארץ, נודע כי אלהים הוא לשון דין ודיין, כמו שפי' ז"ל (שמ"ר ג, ו) כשאני דן את עולמי נקרא אלהים. ואומרו בשמים, ירצה שהוא דן בשמים עם כל פמלייא של מעלה שהם בשמים, ולכן לא אמר כי האלהים על השמים, שהיה מורה על סלוקו ועלויו מהם, אלא בשמים הוא להשגיח ולדון, כמו (תהלים קג, יט) ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה. עוד, אלהי"ם עולה למנין הכס"א, וירצה בזה שכסאו שהוא דן, בשמים, והמלאכים לפניו מהם מיימינים לזכות מהם משמאילים לחובה, וכיון שדברי האדם הקדוש ברוך הוא הוא דן אותם עם כל פמליא של מעלה אם דבריו ביושר אם לאו, ראוי הוא שיהיו מעטים, כדי למעט הדין ממנו.

621

622ולכן אמר הכל בלשון אלהים, שהכל נדון בדין הגמור בלי לוותר דבר, וכמו שאמרו במדרש ויקרא רבה (פ' אמור כו, ז) זה לשונם רבי הוה פשיט קרייה, וכד הוה מטי להדין פסוקיא הוה בכי, כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו (עמוס ד, יג). מהו מגיד לאדם מה שיחו, רבי הונא בשם רבי יעבץ אמר יוצר הרים ובורא רוח. רבי הונא בשם רבי יעבץ אמר אוחרי, תהו חשך ואפלה אפילו דברים שאין בהם ממש, אפילו שיחה קלה שאדם משיח עם אשתו, הם נכתבין על פנקסו של אדם, וקוראים לפניו בשעת מיתתו, ומי כותבן עושה שחר עיפה (עמוס שם), עד כאן לשונם. והטעם שיכתב הדבור על ידי השם יתברך, מפני שהדבור הוא על ידי הנשמה, כדכתיב (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה, ומתרגמינן והוה באנש לרוח ממללא, ונודע שהנשמה הוא ממנו יתברך כדכתיב (שם) ויפח באפיו נשמת חיים, ולכן כיון שעצם הנשמה היא הפוגמת בדבור או המתתקנת בדבור הטוב, הכל נכתב על ידו יתברך כדי להענישה או להשכירה מדה במדה כפי ידיעתו יתברך שאינה נודעת לשום בריה ולא למלאך ולא לשרף.

622

623ואתה על הארץ, דקדק באומרו ואתה על הארץ, ולא אמר ואתה בארץ על דרך שאמרו כי האלהים בשמים, לתרץ לנו הקושיא שדקדקנו לעיל. והענין, כי האדם עיקר דירתו קודם חטא אדם הראשון היה בגן עדן מסולק מחומריות החומר הגוף העכור הזה, אמנם בעונו נתלבש בגוף ובחומר העולם הזה, והרי הוא נפרד לפי דעתו מהקדושה, אמנם שם הקדוש ברוך הוא באדם בתחילת ברייתו הדבור באדם, נוסף על כל הבעלי חיים שבעולם הזה, שעל ידי הדבור הוא משתוה עם המלאכים, וכדפי' לעיל ענין שלשה קשרים שיש באדם נפש רוח נשמה שהם מעשה דבור מחשבה, ופירש רשב"י שהדבור הוא מחיות הקדש שהוא מדרגת הרוח (ת"ז דף סח ע"ב), ועל ידי הדבור יש כח באדם לידבק בקדושה.

623

624והוא מה שכיוון שלמה המלך ע"ה באומרו (קהלת ג, כא) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. כי האדם מצד הדבור שבו רוחו יעלה למעלה, והבהמה רוחה תרד למטה, מפני שחוזרת ליסודה בעשיה, שלא הושם בה כח הדבור שהוא כח אלהי נתון באדם, כאומרו (בראשית ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה ומתרגמינן והות באדם לרוח ממללא.

624

625וזהו שאמר ואתה "על" הארץ, כי מצד הנשמה והדבור שבך אתה מסולק מהארץ ומהחומר שבה, פירוש שאינך משתוה עם שאר בעלי חיים שבארץ. ולכן כשהאדם מדבר בין שיהיה דבר קדושה או חול, לא יחשוב שהוא מדבר בארץ ושהוא גשמי, אלא שהוא רוחני מדבר עם המלאכים, שבדבור הוא שוה להם. ולכן לא יצטרך הפסוק לומר כי האלהים בשמים ובארץ כי במקום שיאמר שהשגחתו הוא בארץ שהוא להשגיח על המעשים הנעשים בארץ מצד חומר המעשה, אבל לענין הדבור האדם הוא קשור למעלה ומיד בהוציאו הדבור הוא לפני האלהים, שהאלקים הזה הוא בשמים. וזהו דקדוק הפסוק, אל תמהר להוציא דבר לפני האלהים, ומפני שמשמע לפני האלהים הדר בארץ, נשמר מזה ואמר שהאלהים שאמרתי לך בשמים, ואתה כשאתה מוציא הדבר אתה על הארץ ומסולק ממנה, נמצא שאתה מדבר לפני האלהים בשמים, מן הטעם האמור.

625

626על כן יהיו דבריך מעטים, כיון שאתה עומד למעלה לפני המלך אין ראוי שתאריך דבריך לפניו. ודקדק באומרו דבריך, פירוש דברי הגוף שהם שלך, ולא של הקדוש ברוך הוא, אבל דברי שבח ותפלה ודברי תורה שהם שלו, חפץ המלך שתהיה לפניו לעולם להאריך בשבחיו ולהגות בתורתו.

626

627ויש לנו הכרח למציאות ההקדמה הזאת מדברי רשב"י עליו השלום, שהדבור יש לו מעלה זו יותר משאר מצות שיעשה אדם, כי שאר הדברים שיעשה האדם במעשה יש שבעה המה עיני ה' משוטטים בכל הארץ, כדפי' בסבא פרשת משפטים (דף קז ע"א) בענין (תהלים נא, ו) והרע בעיניך עשיתי, שהולכים בעולם ובהם מצטיירים כל מצוה או עבירה שיעשה האדם. אמנם בדיבור פי' רשב"י שהקול מעצמו עולה למעלה ושם נבחן, כך פי' בזוהר בפרשת לך לך (דף צב ע"א) זה לשונו רבי יוסי פתח (ישעיה ס, כא) ועמך כולם צדיקים וגו', זכאין אינון ישראל מכל שאר עמין דקודשא בריך הוא קרא לון צדיקים, דתניא מאה ועשרין ותמניא אלפי דמארי דגדפין דאזלין וטאסין כל עלמא, ושמעין קלא ואחדין ליה לההוא קלא, כמה דתנינן לית לך מלה בעלמא דלית לה קלא, ואזלא וטאסא ברקיעא, ואחדין לה מארי דגדפין וסלקין ההוא קלא למאריהון דמדין, ודיינין לה הן לטב הן לביש, דכתיב (קהלת י, כ) כי עוף השמים יוליך את הקול וגו', עד כאן לשונו. הרי שאמרו שכל דבור יש לו קול ועולה למעלה ברקיע, ומשם לוקחין הדבר מארי דגדפין.

627

628ובזוהר (פ' מצורע דף נה ע"א) על פסוק (תהלים יז, א) שמעה ה' צדק וגו' בלא שפתי מרמה, הוסיפו ואמרו שהקול בעצמו עולה ובוקע הרקיע, אמרו ז"ל מאי בלא שפתי מרמה, אלא הכי תנינן כל מלה ומלה דאפיק בר נש מפומיה סלקא לעילא ובקעא רקיעין, ועאלת לאתר דעאלת, ותמן אתבחנת ההיא מלה, אי היא מלה דכשרא אי לאו, אי איהי מלה דכשרא עאלין לה קמי מלכא קדישא למעבד רעותיה, ואי לאו סאטין לה לסטרא אחרא לאתער בההיא מלה רוחא אחרא, עד כאן לשונו. וכן פירש בריש פרשת נשא, ונעתיק אותו לקמן בעזרת ה'.

628

629וכן בזוהר (פ' צו דף לא ע"ב) אמר שם שהדבר התלוי בדבור מעורר דבור למעלה, ואמר זה לשונו ואי תימא מלה מה אתער, אלא הכי כתיב (נח, יג) ודבר דבר, ההוא דבר אתער מלה אחרא לעילא ואקרי דבר, דבר ה' אשר היה, ודבר ה' היה יקר, בדבר ה' שמים נעשו, דהא תנינן ההיא מלה סלקא ובקעא רקיעין עד דסלקא בדוכתיה ואתער מה דאתער, אי טב טב אי ביש ביש, כמה דכתיב (דברים כג, י) ונשמרת מכל דבר, עד כאן לשונו.

629

630אמנם קשה לענין זה מה שפי' בתיקונים (ריש דף קלא) שיש מלאכים נקראים מארי דגדפין, שממונים על קולות התורה, זה לשונו ואית פקודין דתליין מפומא, דממנן על קלין דאורייתא ועל דבורין דאתמר בהון (קהלת י, כ) כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר, עד כאן לשונו. ועוד אמר לקמיה ע"ב ומלאכין דאתמר בהון כי עוף השמים יוליך את הקול, דתליין בקלא, ובעל כנפים יגיד דבר דתליין בדבור, עד כאן לשונו. וקשה, שאחר שהקול עולה ובוקע הרקיע למה יצטרכו המלאכים האלו.

630

631ויש לומר, כי הקול הזה העולה בודאי יש בו צד גשמיות מצד האדם שהוא בעשיה הזאת הגשמית, ולכן אחדין בה מארי דגדפין כדי שתזדכך על ידם ויעלה במקום הראוי לעלות, אם הוא הבל תורה או תפלה שיעלה למעלה מעלה ליחד, ואם הקול העולה הוא קול מענייני העולם דנין אותו כפי הצורך. ובתירוץ הזה צריכין אנו לומר על מה שאמרו בזוהר (פ' ויקהל דף רא ע"ב) שיש כמה מלאכים המעלים התפלה מרקיע לרקיע, ולמה יצטרכו, אלא בודאי כדי לזככה מהגשמות כדי שתעלה למעלה מעלה ליחד.

631

632עוד אפשר לומר כי האלהים בשמים, כמ"ש ברעיא מהימנא (דף רנח ע"א) בסוד שם אלהים, זה לשונו אלהים סהיד על אלהות דיליה דאית אלהים ואלהי האלהים, ואיהו אלוה על כלא ולית אלוה עליה, עד כאן לשונו. ואומרו בשמים, יובן במ"ש בתיקונים (סוף דף ג) דעלת על כלא נהיר בעשר ספירן דאצילות וכו' ובי' גלגלי רקיעא ולא אשתני בכל אתר. וזהו כוונת אומרו כי האלהים בשמים, פי' שאלהותו ואורו מאיר בשמים כולם כאחד בהשואה אחת, כמ"ש דנהיר בי' גלגלי רקיעא וכו'. ועתה בזה מורה ודאי על ההשגחה.

632

633עוד אפשר כי האלהים בשמים, כי אלהים נודע שהיא אימא עילאה, ומושבה היא בשמים שהם ג' אבות, והכוונה שאינה גוזרת גזרה כי אם על פי בית דין של ג', שהם הג' אבות, כדי שיהיה הדבר נדון לימין ולשמאל ואחר כך הג' מכריע, וכדוגמא זו צריך האדם שהוא על הארץ שכאשר יוציא הדבר, שקודם ישקלהו במאזני השכל לימין ולשמאל ולהכרעה, ובזה יהיו דבריו מעטים. ועוד יש לי בזה הפסוק דברים נסתרים כתובים אצלי, ודי במה שהארכנו לתועלת המעשה.

633

634והנה פרטי הבחינות המבוארות בפסוק הזה, יחויב לאדם שימעט דבריו, אם בבחינת סוד ההבל שפי', אם בבחינת ה' מוצאות הקבועות בפיו שלא יהיה בהם סירכא, אם בבחינת קול ודבור, אם בבחינת זכוך הקול ודבור העולים למעלה לידון כדפי', אם בבחינת ההשגחה התדירה עליו צריך למעט דבריו בדברי העולם.

634

635ובזה נכלל הפרק הזה:

635

636ונבא לבאר בפרק בפני עצמו כמה מעלת השומר פיו ולשונו, וכמה גודל הפגם, אף על פי שכבר ביארנו קצת בפרק הזה, בפרק הבא נוסיף לקח בעזרת ה'. וחלקנו הענין בפרק בפני עצמו כדי לתת ריוח למעיין בין פרק לפרק.

636

637כתיב מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע וגו' (תהלים לד, יג), אמרו רבותינו ז"ל (ע"א דף יט ע"א בסופו) מכריז רבי אלכסנדרי מאן בעי חיי מאן בעי חיי, כנוף ואתו כוליה עלמא לגביה, אמרי ליה הב לן חיי, אמר להו מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך וגו' סור מרע ועשה טוב. שמא יאמר אדם נצרתי לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה, אתגרה בשינה, תלמוד לומר סור מרע ועשה טוב, ואין טוב אלא תורה, שנאמר (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, עד כאן לשונו.

637

638והמעשה הזה הובא במדרש (ויק"ר טז, ב) באופן אחר, וכתב מורי ע"ה שמה שאמר שלא הבין הפסוק אלא על ידי הרוכל ההוא, הוא שהפסוק כפול באומרו מי האיש החפץ חיים וחזר ואמר אוהב ימים לראות טוב, ונתרץ על ידי הרוכל המכריז מאן בעי חיי, שבאו כל העולם אצלו, ואם לחיי העולם הזה ירדוף האדם להשיג סם שעל ידו יחיה, כל שכן שראוי שירדוף אחר חיי העולם הבא, והימים שראוי שיהיו אוהבים שלו לתיקון נשמתו ראוי שלא יחטא בהם על ידי לשונו, באופן שלא יתהפכו עליו לאויבים וקטיגורים, וזהו אוהב ימים - שיהיו הימים עצמם אוהבים לו לטוב לו לעולם הבא.

638

639ובזוהר (פ' שמיני דף מא ע"א) פירש פסוק זה זה לשונו רבי אבא פתח ואמר, מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע וגו' וכתיב (משלי כא, כג) שומר פיו ולשונו וגו'. מי האיש החפץ חיים, מאן חיים, אלא אלין חיים דאקרון עלמא דאתי, וחיים תמן שריין, ועל דא תנינא עץ חיים היא, אילנא מאינון חיים, אלנא דאתנטע באינון חיים, ועל דא מי האיש החפץ חיים כתיב. אוהב ימים לראות טוב, מאן ימים, אלא דא הוא שמא דמלכא קדישא דאחידא באינון יומין עלאין דאקרון ימי השמים על הארץ, ימי השמים ודאי, על הארץ ודאי, מאן דבעי חיים דלעילא למהוי ליה חולקא בהו, ומאן דבעי יומין לאתדבקא בהו ולרחמא להו, ינטר פומיה מכלא, ינטר פומיה ממיכלא וממשתיא דמסאב לנפשא וירחק איניש מאינון חיין ומאינון יומין, ינטר פומיה ממלין בישין דלא יסתאב בהו, ויתרחק מנייהו ולא יהא ליה חולקא בהו. תא חזי פומא ולישן אתר אחרא עלאה הכי אקרי, ובגין כך לא יפגום איניש פומיה ולישניה, וכל שכן לאסתאבא נפשיה וגרמיה, בגין דאסתאב הוא בעלמא אחרא, והא אוקימנא.

639

640והנראה לנו בביאור הכתוב לפי הפשט באומרו מי האיש, בזוהר (פ' תרומה דף קכח סוף ע"א) פי' דמאן דאתגבר על יצריה אקרי איש, והטעם שיקרא איש הנוצר לשונו מרע, מפני היות חטא הלשון תדיר, והגובר על יצרו ואינו מדבר בשעה שיצרו מפתהו שידבר ראוי שיקרא איש, מה שאין כן שאר העבירות שעם היות שיגבר עליו פעם אינו מצוי ואינו מעלה כל כך שיקרא איש כמו הנוצר לשונו.

640

641וכיון לומר לנו המעלה הגדולה שאדם משיג בשמירת הלשון כראוי, הא' סבת הדבקות באלהיו כדפי' שאלו הם עיקר החיים, ועל זה נקרא הצדיק חי - ובניהו בן יהוידע בן איש חי (שמ"ב כג, כ), וכן והחי יתן אל לבו (קהלת ז, ב), וכמו שאמר הפייטן "ברחקי ממך מותי בחיי ואם אדבק בך חיי במותי". ומה שימשך מחמת היותו חפץ בחיים הוא, שהוא אוהב הימים, שהימים הם הארות עליונות נמשכות למטה לתיקון הנפש, ותיקון הצפון לצדיקים הוא צפון וטמון בתוך הימים, והמזכך עצמו הוא זוכה לראות עולמו בחייו, כמו שאמרו בברכות (דף יז ע"א) עולמך תראה בחייך, וזהו לראות טוב - פי' לראות עולמו בחייו, ולא ישיג המעלה הזו אלא השומר לשונו כראוי, וזהו שאמר שם במאמר, פיך ידבר חכמות ולשונך יחריש רננות, וכל מה שנזכר במאמר הכל הוא הכנה לנזכר בריש המאמר, עולמך תראה בחייך ותקותך לדור דורים.

641

642ואמר נצור לשונך מרע, המוסכם בדברי הרשב"י ע"ה בזוהר (פ' בראשית ריש דף נז) כי מלת רע יכונה למוציא זרע לבטלה, וסמך הענין מפסוק (בראשית לח, ז) ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה', שהיינו שהיה מוציא זרע לבטלה, וזה לשונו בקיצור על ענין זה אמר רבי יוסי וכי רע לאו איהו רשע, אמר ליה לא, רשע אפילו ארים ידיה לגבי חבריה אף על גב דלא עביד ליה מידי אקרי רשע, כמה דכתיב (שמות ב, יג) ויאמר לרשע למה תכה רעך, הכית לא כתיב אלא תכה, אבל רע לא אקרי אלא דמחבל ארחיה וסאיב גרמיה וסאיב ארעא, עד כאן לשונו לעניננו, הרי בפירוש שאמר בלשון שלילה, רע לא אקרי אלא וכו'.

642

643והנה על דרך זה צריך לפרשו בלשון, והענין שאחר שפי' שהם שני בריתות מכוון זה כנגד זה ברית הלשון וברית המעור (ספ"י פ"א מ"ב), כמו שבברית המעור המוציא זרע לבטלה יקרא רע, כן בברית הלשון המוציא מלה לבטלה כמוציא זרע לבטלה, ולכך אמר נצור לשונך מרע, כדי שלא תהיה נקרא רע שהוא המוציא כדפי'.

643

644ואמר נצור ולא אמר שמור וכיוצא, הוא להורות על השמירה הגדולה וגדר וחומה לפנים מחומה כמורה מלת נצור. וכן פי' הרד"ק בשרשים, כי נצור מגזרת מצור, כענין (דברים כ, כ) ובנית מצור על העיר, והוא השמירה המעולה.

644

645וכן מלת נצור לשונך, שלא אמר נצור הלשון מרע, אלא לשונך, פי' שתראה בעין השכל כי לשונך מוקפת שתי חומות, כדפי' ז"ל (ערכין דף טו ע"ב) על פסוק (תהלים קכ, ג) מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה, אמר ליה הקדוש ברוך הוא ללשון, כל אבריו של אדם זקופים ואתה מוטל, כל אברים של אדם מבחוץ ואתה מבפנים, ולא עוד אלא שהקפתי לך שתי חומות אחד של עצם ואחד של בשר, מה יתן לך וגו' עד כאן לשונו. והיינו ענין נצור רומזת מקום נעלם ונסתר, להורות על מצור שתי החומות שיש לה, לכך העלימה הבורא בהעלמות החומות האלו מה שלא עשה כן לשאר האברים, וזה ודאי מפני מעלתה, והוא כמשל האדם אשר יגנוז באוצר לפנים מאוצר הדבר החשוב שיש לו.

645

646ולהסביר הדברים למה יקרא רע המוציא זרע לבטלה והמוציא מלה לבטלה, הטעם הוא במה שביארנו כי הלשון הוא במקום החיים כדפי' לעיל בענין מי האיש החפץ חיים, וכמו שהזרע הוא חיות גשמי באדם שהוא מאור עיניו וכו' (רמב"ם דעות פ"ד הי"ט), והוא מוליד בגשמי כנודע, והמוציא לבטלה נקרא רע מפני הסוד והרמז שבו למעלה, כן מלת הלשון שהוא מצור סוד חיות רוחני מתלבש בכלי הלשון מוליד למעלה בקדושה הרוחנית, ואין ראוי שיצא לבטלה, וזהו מעלת רב שלא שח שיחה בטלה כל ימיו.

646

647ואף על פי שאמרנו שעל דבור לבטלה נאמר רע, מכל מקום גם כן כל דבר שהוא פגום ויורה לחיצוני יקרא רע, והעד לשון הרע שהוא מזיק, ואף על פי שיגיע תועלת לאומרו, מכל מקום יקרא רע מצד עצמו שיש לחיצוני חלק בו, וכלל אומרו נצור לשונך - פי' מכל דבור שיש לחיצוני הנקרא רע חלק בו.

647

648ואמר לשונך ושפתיך בכנוי המדבר לנוכח, הכוונה להורות על מה שאמרו ז"ל בבראשית רבה (סז, ג) שהפה ברשותו של אדם, שאם ירצה ידבר תורה וטוב, ואם ירצה ידבר רע, והיינו לשונך ושפתיך שהם ברשותך. זה לשונו אמר ר' לוי ששה דברים משמשים את האדם, שלשה ברשותו ושלשה שלא ברשותו, האוזן והחוטם והעין אינם ברשותו, חמי מה דלא בעי, שמע מה דלא בעי, מריח מה דלא בעי. הפה והיד והרגל ברשותו, אי בעי לעי באורייתא, אי בעי הוא מחרף, אי בעי לא מחרף. היד, אי בעי הוא מפליג מצוון, אי בעי גניב וקטיל. הרגל, אי בעי הולך לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, אי בעי אזיל לבתי טרטיאות וקרקסיאות, בשעה שאדם זכאי הקדוש ברוך הוא עושה אותם שהם ברשותו שלא ברשותו, הפה - גם ברוך יהיה (בראשית כז, לג), והיד - ותיבש ידו (מל"א יג, ד), והרגל - בני אל תלך בדרך אתם וגו' (משלי א, טו), עד כאן לשונו.

648

649וכתב בספר מנורת המאור של רבי ישראל ע"ה, שז' נקבים יש בראש כנגד ז' קני המנורה, והפה הוא כנגד הקנה האמצעי שהוא קדש, ולכך צריך לקדש פיו ולשונו ביום שבת שהוא שביעי וקדוש, שכל השביעיות הם קדש.

649

650ובתיקונים (דף קלז ע"א), תורת אמת היתה בפיהו (מלאכי ב, ו) דא היכל, ועליה אתמר (תהלים נא, יז) אדני שפתי תפתח, מלגאו מניה קדש הקדשים ודא לבא, עד כאן לשונו. והדין נותן לקדש הדבור מאחר שהוא יוצא מקדש הקדשים שהוא הלב אל ההיכל שהוא הפה. ועוד תמצא שמלת קדו"ש במ"ק עם חשבון הד' אותיות עולה כמנין דבור במ"ק.

650

651עוד ירצה נצור לשונך מרע, שהפוגם פיו בדברי נבלות וכיוצא מטמאין אותו ויבא להוציא זרע לבטלה, להורות לו שהוא רע, וכדפי' בזוהר (הקדמה דף ח ע"א) בפסוק (קהלת ה, ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, זה לשונו רב המנונא סבא אמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, דלא יהיב בר נש פומיה למיתי להרהורא בישא, ויהא גרים למחטי לההוא בשר קדש דחתים ביה ברית קדישא, דאילו עביד כן משכין ליה לגיהנם, וההוא דממונה על גיהנם דומה שמיה, וכמה רבוא דמלאכי חבלה בהדיה, וקאים על פתחא דגיהנם, וכל דנטרו ברית קדישא בהאי עלמא לית ליה רשו למקרב ביה, עד כאן לשונו. ודקדק מורי ע"ה אומרו דלא יהיב בר נש פומיה למיתי וכו', שהכוונה לדקדק לשון הפסוק שאמר אל תתן את פיך לחטיא וגו', שאין הכוונה להזהירנו שלא יחטא בלשון, שאם כן היה לו לומר אל תחטיא בפיך, אלא אפילו דברים שאין בהם נבלות הפה אלא שיבא מהם לידי הרהור אסור, כמדבר באשתו על עסקי תשמיש, שיבא מזה לידי הרהור ולחטיא את בשרו שהוא ברית קדש להוציא זרע לבטלה.

651

652ונמצא בזה כי שמירת הברית תלוי בשמירת הלשון, מפני שהם ב' בריתות מכוונים כדפי', ולכך הקדים הכתוב שמירת הלשון, מפני שהוא העיקר והוא בכלל מאתים מנה, שאם הוא שומר הלשון מאליו נשמר הברית, ואם לא נזהר בשמירת הלשון ונזהר בשמירת הברית, אפילו שמירת הברית לא עלתה לו, והטעם מבואר במה שאמרנו.

652

653וכן פי' גם כן בפרשת נח, ובפרשת אחרי מות, כי הפוגם בלשונו מטמאין אותו, ונמצא שנקרא רע, בסוף פרשת נח (דף עו ע"א) אמר זה לשונו פתח רבי יוסי ואמר (דברים כג, טו) כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, כי ה' אלהיך מתהלך, מהלך מבעי ליה, אלא כמה דאת אמר (בראשית ג, ח) מתהלך בגן לרוח היום, ודא הוא אילנא דאכל מניה אדם הראשון, מתהלך נוקבא, מהלך דכר, ודא הוא דאזיל קמייהו דישראל כד הוו אזלי במדבר, דכתיב (שמות יג, כא) וה' הולך לפניהם יומם וגו', הוא דאזיל קמיה דבר נש כד אזיל בארחא, דכתיב (תהלים פה, יד) צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו, ודא הוא דאזיל קמיה דבר נש בשעתא דאיהו זכי, ולמה, להצילך ולתת אויביך, לאשתזבא בר נש בארחא ולא ישלוט ביה אחרא.

653

654ובגין כך לבעי ליה לבר נש לאסתמרא מחובוי ולדכאה לגרמיה, מאי דכיו - והיה מחניך קדוש, מאי קדוש, קדושים מבעי ליה, אלא מחניך קדוש אלין שייפי גופא דגופא אתחבר ואתתקן בהו, ובגין כך והיה מחניך קדוש. ולא יראה בך ערות דבר, מאי ערות דבר, דא ערייתא דעריין, דדא הוא מלה דקודשא בריך הוא מאיס ביה יתיר מכלא. כיון דאמר ולא יראה בך ערות, אמאי דבר, אלא הני חייבי עלמא דגעלי ומסאבי גרמייהו במלה דילהון דנפיק מפומייהו, והאי איהו ערות דבר, וכל כך למה, בגין דאיהו אזיל קמך, ואי את עביד כדין מיד ושב מאחריך, דלא יזיל בהדך ויתוב מאחרך, עד כאן לשונו. וכן בויקרא רבה (פ' קדושים כד, ז) ולא יראה בך ערות דבר, ערות דבור, רבי שמואל בר נחמן אמר זה נבול הפה, עד כאן לשונו.

654

655ובזוהר (פ' אחרי מות דף עה ע"ב) אמר תאנא רמ"ח שייפין בגופא, וכלהו אסתאבן כד איהו אסתאב, כלומר דבעי לאסתאב, וע"ד והיה מחניך קדוש, מאי מחניך אלין אינון שייפי גופא, ולא יראה בך ערות דבר, מאי ערות דבר ערייתא דהאי דבר, רמז כמא דאוקימנא וכו' עד כאן לשונו. ושאר המאמר העתקנו בשער היראה בפרק ה עיין שם.

655

656וכאשר נחבר שני המאמרים מתוכם יצא כוונתינו בביאור, כי לכל הפי' מחניך קדוש הם רמ"ח איברים, שלכך נזכר מחניך בלשון רבים, להורות על רמ"ח איברים. ומ"ש בפרשת נח שערות דבר הוא ערות דיבור, ומ"ש בפרשת אחרי מות שערות דבר היא השכינה, הכל אחד, כי הפוגם בערות דיבור פוגם בה כי ממנה הדיבור, והיינו מה שהתחיל המאמר (בפ' נח) באומרו כי ידו"ד אלהיך מתהלך דא נוקבא.

656

657ועל כרחינו צריכין אנו לומר לפי דרכנו שפי' והיה מחניך קדוש שהם רמ"ח, שגם מתהלך בקרב מחניך הוא מחנה הגוף, שכלל הרמ"ח הם מחנה אחד שבהם שורה הנשמה, והנשמה כיון שהיא באה מאצילות קודשא בריך הוא ושכינתא, והיא מתהלכת בתוך הגוף, והנשמה אין לה חיים להוציא כח הדיבור אלא כפי מה שהשכינה משפעת, כי הנשמה חוט משוך מלמעלה משני מדות אלו, כאומרו (דברים לב, ט) כי חלק ה' עמו, ואי אפשר להפריד החלק משרשו, נמצא שכיון שהנשמה למטה, שידו"ד אלהיך הם ממש מתהלך בקרב מחניך והיינו ידו"ד אלהיך - קודשא בריך הוא ושכינתיה, שמהם אצילות הנשמה, והם קול ודבור.

657

658והטעם שאמר מתהלך ולא אמר מהלך, מפני שהעיקר באדם הוא הדיבור, והקול נטפל אליו, לכן אמר מתהלך. וכן מקום עיבור הנשמה הוא בה, והיא האם היולדת אותה, והיא המגדלת הבנים, לכן היא העיקר לענין זה. ולכן אמר ולא יראה בך ערות דבר - לא יראה השכינה שהיא מתהלכת בתוך קרבך, על דרך שפי' שהיא הנשמה וכו', שתוציא כחה לבטלה ולמקום ערוה, דהיינו הדיבור. ולכך אמר דערות דיבור מאיס מכלא, מפני שהוא פגם בשכינה ובנשמה כי אם בבחינה רוחנית, שהדיבור רוחני יותר מהמעשה, כדפי' לעיל בענין מי האיש החפץ חיים.

658

659ואמר והיה מחניך קדוש, שיהיו רמ"ח אברים בצד הקדושה ולא יטמאו, כמו שאמר בפרשת אחרי מות רמ"ח שייפין בגופא וכלהו אסתאבן, ואין לך עון שיטמאו רמ"ח אברים כולם כמו בעון הקרי, שהזרע יוצא מכל רמ"ח אבריו, וכולם מטמאים ברוח הטומאה מלילית השורה עליו. ובזה מדוקדק ענין ולא יראה בך ערות דבר, פירוש לא יראה בך בגופך ערות דבר, כי בהיות השכינה פגומה שאתה פגמת, מראה הפגם שבה בגופך, והערוה שהיא לילית ערות דבר שורה עליך, ואז השכינה מסתלקת ממך, והיינו ושב מאחריך, כי לא יגורך רע (תהלים ה, ה).

659

660ויש הוכחה לפי' זה בויקרא רבה בפרשת זבין (יח, ד), אמר מהיכן נתחייבו ישראל בזיבות וצרעת, רב הונא בשם רבי הושעיא אמר על ידי שהיו מליזין אחר גדוליהן, ואומרים משפחה זו של פלוני לאו של מצורעים היא, ללמדך שאין הנגעים באין אלא על לשון הרע. רבי תנחומא אמר על ידי שהיו מליזין אחר הארון ואומרים ארון זה הורג את נושאיו, ואין נגעים באים אלא על לשון הרע, לכך נתחייבו ישראל בזיבות וצרעת, עד כאן לשונו. הרי בפירוש כי זיבות בא להם על ידי פגם לשון הרע. והזיבה פוגם בברית, ופירש מורי ע"ה שכן ז"ב עולה תשע, שפגם שלו הוא בצדיק המדה התשיעית, וכן לענין הקרי שפגם שלו בברית כמו שנאריך במקומו הסבה שלו יהיה פגם הלשון על ידי לשון הרע, ושאר הדברים הפוגמים הלשון.

660

661וכן פירש בפרשת מצורע (דף נג ע"א) והעתקנו לשונו לקמן רבי חייא אמר כל מאן דאפיק לישנא בישא אסתאבן ליה כל שייפוי וכו', והוא כענין רמ"ח שייפין בגופא וכלהו אסתאבן שפי'.

661

662עוד אפשר לפרש ולא יראה בך ערות דבר, כמה שפי' בזוהר (פ' נשא דף קכא ע"ב) והוא קרוב לדרך הקודם, זה לשונו תא חזי בשעתא דבני נשא דמיכין וטעמין טעמא דמותא, ונשמתא סלקא לעילא, קיימא באתר דקיימא, ואתבחינת על עובדהא דעבדת כל יומא, וכתבין לה על פתקא, מאי טעמא בגין דנשמתא סלקא לעילא ואסהידת על עובדוי דבר נש ועל כל מלה ומלה דנפיק מפומיה, בגין דההיא מלה דאפיק בר נש מפומיה סלקא ובקעא רקיעין, וקיימא באתר דקיימא, עד דעאל ליליא ונשמתא סלקא ואחיד לההיא מלה ואעיל לה קמי מלכא, הדא הוא דכתיב (מיכה ז, ה) משוכבת חיקך שמור פתחי פיך, וכדין אתרשים ההיא מלה וההוא חובא עליה דבר נש, ובגין דא (תהלים לב, ב) אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון, אימתי כשאין ברוחו רמיה, עד כאן לשונו.

662

663הרי שאמר אתרשים ההיא מלה וההוא חובא עליה דבר נש, ופי' במה שנודע שהעונות יש מהם נרשמים ונכתבים בעור הבשר בפנים, ויש במצח, ויש שעונותיו חקוקים על עצמותיו כדפי' ז"ל, והיינו אתרשים עליה דבר נש, עליו ממש נרשם עון הדבור ההוא.

663

664ואף על פי שלא עשה מעשה, מכל מקום חמור הדיבור מן המעשה, כדפי' במשנה (ערכין פ"ג מ"ה) נמצא האומר בפיו יתר מן העושה מעשה, שכן מצינו שלא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע, שנאמר (במדבר יד, כב) וינסו אותי. ונלמוד מכאן, שאם חשב בדעתו לעשות עבירה וגמר בדעתו לעשותה והוציא גמר ההוא בשפתיו, חשוב לפניו יתברך כאלו עשאה, שהדבור חשוב כמעשה, כמו שאמרו במשנה. ולא אמרו ז"ל (קדושין דף מ ע"א) אלא חשב אדם לעשות עבירה ולא עשאה שאינה נחשבת לו, אלא כשלא דבר, והיינו (תהלים סו, יח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה', הא אם דברתי בשפתי ישמע ה'. וכמו שפי' בזוהר (פ' אמור דף קה ע"א) בענין הדבור בשבת, שדיבור אסור מפני שהקול מיד עולה למעלה, והרהור מותר. וכן פי' הרשב"י ע"ה באדרת האזינו (דף רצד ע"א) בתיקון האזנים, עיין שם. וכמו שפי' בפרק הקודם בפסוק אל תבהל על פיך וגו', עיין שם.

664

665ובזה מובן ולא יראה בך ערות דבר, ר"ל יראה, שיתצייר ויתרשם בו בגופו ערות הדיבור ההוא, והיינו בך ממש בגופך נרשם, ובהיות הגוף פגום בעבירה הוא בעל מום ושכינה מסתלקת ממנו, והיינו ושב מאחריך, כי כל אשר בו מום לא יקרב (ויקרא כא, יח).

665

666עוד אפשר לפרש ולא יראה בך, על דרך שפי' בזוהר (זו"ח שה"ש סח ע"א) בענין נגילה ונשמחה ב"ך (שה"ש א, ד), שב"ך הם כ"ב אותיות, ובך הוא ת"ת. ונודע שכ"ב אותיות התורה רשומים בפיו של אדם כדפי' לעיל בענין אל תבהל על פיך, שהם אהח"ע בגרון וכו', וירצה לא יראה ב"ך - לא יראה התורה שהיא קבועה בפיך בכ"ב אותיות שתוציא אותיותיה לדבור ערוה, שנמצאת פוגם ה' המוצאות העליונים שהם מקור לכ"ב אותיות. וכאשר יסתכל רמז כל מוצא ומוצא רמזו העליון היכן הוא יראה כמה גודל פגם הלשון, והדבר הרמוז ונראה בפיו של אדם להיות בו ל"ב שינים כנגד ל"ב נתיבות חכמה, שהם ל"ב אלהים שבמעשה בראשית, והוא מוצא אחד מן האותיות זצסר"ש בשינים, וכן שאר מוצא האותיות אהח"ע בגרון, והגרון פנימי יותר והפגם גדול יותר, וכן לשאר המוצאות, נמצא הפגם בכולם כאחת. ולכן אמר ולא יראה ב"ך שהם הכ"ב אותיות שהם בה' מוצאות, ערות דבר - שימצא בהם פגם ערות דיבור. והיינו גם כן סוד הת"ת הנקרא בך, שהוא כלול מכ"ב אותיות התורה, לא יראה ערות דבר שהיא שכינתו, כי כשהוא רואה השכינה פגומה מסתלק, והיינו ושב מאחריך, שנמצא שהרחמים מסתלקין ממנו, ע"ד שפי' שער היראה פרק ה.

666

667והנה בכל הפירושים שנתבארו בזה הפסוק נוכל להבין מה שאמר התנא (אבות פ"א מי"ז) כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי וגו'. ופי' באומרו כל ימי גדלתי, הכוונה כי כל אדם כפי המקום שיגדל כך ילמד המדות הן לטוב או להפכו, ולזה אמר כי נתגדל בין החכמים, ומה שלמד מהם הוא שלא מצא טוב משתיקה, ובין החכמים מוכרח שימצא בהם המדה הזאת, שהרי אמרו (שם פ"ה מ"ז) ז' דברים בחכם וכו' חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ושאר כל המדות הנזכרות בחכם שרשם השתיקה.

667

668לא מצאתי לגוף טוב משתיקה, מה ענין גוף, לימא לא מצאתי טוב משתיקה, אלא הענין לפי' שפירשנו שרמ"ח אבריו מטמאים, ירצה לא מצאתי טהרה לגוף יותר טוב משתיקה, וסמך לפירוש זה מצאתי בדברי רבותינו ז"ל (ויק"ר טז, ה) והעתקנו לשונו בפרק יג לחטיא את בשרך, אל תתן רשות לאחד מאבריך להחטיא כל אבריך. או לפי' שפי' שהפגם נרשם בגופו, אם לא חטא בפיו ושתק בודאי ולא יתרשם העון ההוא בגופו, וכן לא יסתלקו הרחמים ממנו.

668

669או אפשר לומר לא מצאתי לגוף, פי' לענייני הגוף הוא טוב השתיקה, אבל לדברי תורה צריך לדבר כענין אלם צדק שפי' לעיל. עוד ירצה לגוף, על דרך שפי' במדרש בענין (משלי יח, כא) מות וחיים ביד לשון, ממשל הלביא שאמרו במדרש (ילקוט תהלים רמז תשכ"א).

669

670עוד מצאתי בתנא דבי אליהו, כי איש אחד אחר שנפטר מצאוהו החופרים בשדה בקברו שהיה חי, שלא שלט בו רמה, ושאל לו רב נחמן מאיזה סבה זכה לזה, והשיב שלא היה בו קנאה ולא הטה אזנו לשמוע דברים בטלים, והמאמר העתקנו בשער ענוה פרק ג, וסוף המאמר אומר ומה זה שלא היה בידו אלא שכר שתיקה בלבד וכו'.

670

671ובספר מנורת המאור של רבי ישראל ע"ה פי' אחר, זה לשונו לא מצאתי רפואה לגוף אלא שתיקה, שכל המרבה דברים אינו ניצול מן החטא, וילקה בצרעת בגופו. ובמה שפי' הרשב"י ע"ה (זוהר פ' משפטים דף קכב ע"א) זה לשונו תאנא כתיב (תהלים לד, יד) נצור לשונך מרע, מהו מרע, דבגין לישנא בישא מרעין נחתין לעלמא, עד כאן לשונו, נפרש לא מצאתי לגוף שיהיה נצול מחלאים רעים, ולאו דווקא צרעת כמו שפי' הוא, אלא כל מרעין קאמר. אלא שתיקה - שעל ידה ניצול, וזו היא מעלה גדולה לשתיקה.

671

672ובמדרש (ויקרא רבה פ' מצורע טז, ה) אמר רבי יהושע בן לוי מלה בסלע משתיקותא בשתים, דתנן שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, עד כאן לשונו. ועל ידי הפירוש הזה יתורץ שני דקדוקים שיש לדקדק במשנה, הא' למה נכנס בלשון שלילה. הב' מלת טוב, שלא יאמר מלת טוב זה מזה אלא אם יכנסו בסוג אחד ובשיווי אחד, ואז נאמר טוב זה מזה. ובזה מתורץ הכל, כי בא ללמדנו כי מלה בסלע משתוקא בשתים, וזהו אומרו לא מצאתי לגוף טוב משתיקה, שאף על פי שהדיבור יהיה שוה סלע השתיקה טוב ממנה ושוה שתים, ולא ישלול בזה השתיקה בדברים בטלים ודבר לשון הרע וכיוצא, שאלו אין הדיבור טוב בהם כלל כדי שנאמר שהשתיקה טובה מהדיבור, ואין בהם שווי סלעים, כי אדרבה הם פוגמים.

672

673וכתב החסיד ז"ל בפי' משנה זו זה לשונו והנמנע לדבר במקום שיש לו צורך לדבר, מורה על נפשו ג' דברים, הא' כי הוא יודע יען כי אינו נבהל לדבר כלומר אסתירא בלגינא קיש קיש קריא, הב' ששכלו גובר על חומרו ולכן כבש דבריו, הג' כי הוא נבון ועיניו בראשו לראות הנזק הראוי לבא מדבריו, וזה שאמר שלמה (משלי יז, כז) חשך אמריו יודע דעת יקר רוח איש תבונה, באומרו חושך הורה שיש לו צורך לדבר ואפילו הכי חושך עצמו, כי זהו המורגל בלשון - ואחשוך גם אנכי (בראשית כ, ו), [ו]לא חשך ממני מאומה (שם לט, ט), וכן כתב הר"י ן' שושן ז"ל, ותוארו בג' תארים יודע דעת, יקר רוח, איש תבונה, עד כאן לשונו.

673

674ונראה לי שג' תארים אלו כנגד חכמה בינה דעת, והתחיל בדעת שהוא עיקר הלשון, ואחר כך יקר רוח שהוא כבוד לב מחכמה, ומשם נובע רוח חיים, איש תבונה כנגד בינה, ומפני שהוא אוחז במקום החיים כדפי' בענין מי האיש החפץ חיים, ראוי שיכונה בג' אלו.

674

675וסמך התנא לזה ואמר לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, אפשר לקשר דבריו משני פנים, האחד שבא לומר לנו שהוא למדנו מדה הטובה הזו שלא מצא לגוף טוב משתיקה, שהתלמידים אחרי כן יקראו המדה הזו, לא יהיה כוונתם ללמוד ולא לעשות שנמצא נאה דורש ואין נאה מקיים, אלא שיעשו ויקנו מדת השתיקה, והוא הדין לכל הדברים שיקרא האדם שצריך שיעשה אותם כי לא המדרש הוא העיקר, והטעם שהשמיענו הענין בלשון, מפני שקניית האדם מדה זו צריך טורח רב מפני הרגל הלשון ומהירותה לדבר טוב ורע, ומי שיקיים מדה זו יהיה מפתח לקניית שאר מדות הטובות שבמציאות, ובריא לו שילמוד ויקיים, כי אחר שאחז בשורשו ושמרו כראוי כל הענפים יתקיימו.

675

676עוד ירצה, שבא לתרץ קושיא אחת, כי ראוי להקשות מה בא ללמדנו שהשתיקה היא טובה, הרי בכמה פסוקים מדברי שלמה המלך ע"ה נזכר ענין השתיקה - חושך אמריו יודע דעת (משלי יז, כז), על כן יהיו דבריך מעטים (קהלת ה, א), וכיוצא הרבה, ולזה אמר ולא המדרש הוא העיקר, פי' כוונתי באומרי שלא מצאתי לגוף טוב משתיקה הוא שקריתי דברי שלמה וקיימתים, וכן ראוי לכל מי שיקרא דברי שלמה המלך ע"ה שיקיים אותם.

676

677וה"ה לכל הדברים שלא המדרש הוא העיקר וכו', אלא שזו מפתח להם. והטעם, כי מי שירגיל בשתיקה ושלא יוציא מלה לבטלה מפני מוראת קודשא בריך הוא ושכינתיה שהם תוכיות הנשמה, והם קול ודבור, ירויח בזה הכוונה בתפלתו כדפי' רשב"י ע"ה בתיקונים (דף ג ע"א) שצריך לכוונא בכל אתר ובכל ממלל קול ודבור קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו'.

677

678וכיון שהורגל בדברי העולם שלא יוציא קול ודיבור לבטלה, כל שכן שלא יוציאם בתפלתו לבטלה, ולכן תקנו בסוף אלהי נצור לשוני מרע, והכוונה במה שפי' לעיל שהמוציא מלה לבטלה כמוציא זרע לבטלה, שהוא הנקרא רע, ואם האדם נשמר בדברי העולם שלא להוציא מלה לבטלה כל שכן בתפלתו, ואם חס ושלום הוא פגום בלשונו תפלתו אינה עולה למעלה כי היא כפויה תחת ההוא סטרא, כמבואר בפרשת פקודי (דף רסג ע"ב), והעתקנו לשונו לקמן בפרק יג בענין פגם.

678

679וכן מביאו לידי ענוה ויראה כאחת, כאשר יחשוב במה שביארנו בפסוק (קהלת ה, א) ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים, שכאשר יחשוב שהוא עומד לפני השם יתברך, אל ישיב על חרפתו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים לח, טז) כי לך ה' הוחלתי, וזהו נפשי תדום וכו', ויהיה קולו נמוך כי יתבייש להרים קולו לפני המלך. ובהסתכלו לעולם שנשמתו דבקה בשורשה ישתדל לעסוק בתורה ומצות לכבוד אביו ואמו ולעשות רצונם כדפי' בתיקונים (דף קמו ע"ב) בענין (שמות כ, יב) כבד את אביך ואת אמך, והעתקנו בשער האהבה. וישתדל גם כן מלפגום שום פגם, כי בפוגמו פוגם בשרשים העליונים. ודבר זה יגרום לו לעשות תשובה מכל עונותיו כדי לטהר נשמתו שתדבק בשורשה. וגורם לטהר מחשבותיו, כי יתבייש מלחשוב דבר שהוא נגד עבודתו יתברך מפני שהשם יתברך מסתכל והוא בתוך קרבו על דרך שפי'. וכיון שהוא דבק בעץ החיים יהיה חזק בבטחון כי שום דבר מדברי העולם לא יזיקוהו והוא מושגח לעולם מלמעלה, כאומרו (תהלים לג, יח) הנה עין ה' אל יראיו וגו'. נמצא היות קניית מדה זו שורש לקיום כל התורה, מפני שידענה בסודה כדפי' ויקיימנה.

679

680ועוד במעלת השתיקה, מה שאמר התנא (אבות פ"ג מי"ג) סייג לחכמה שתיקה, פי' כי כשם שמעשרות סייג לעושר - שכדי להשיג עושר צריך שיעשר, כדפי' (שבת דף קיט ע"א) עשר תעשר (דברים יד, כב) עשר בשביל שתתעשר, וכיוצא בזה שאר סייגים הנזכרים במשנה הוא על דרך זה, כן להשיג האדם חכמה אי אפשר לו כי אם על ידי קניית מדת השתיקה, וכן פי' רבותינו ז"ל (שהש"ר א, כא) כי תלמיד חכם המדבר דבר בטלה כנגדו דברי תורה יוצאים ממנו, והעתקנו לשונם בפרק הבא. ועל דרך זה אפשר לומר כי הטעם הוא, כי על ידי שותקו מתעלם מפעולות שש קצוות שהם קול ודבור, ועולה למקום השתיקה שהוא המחשבה סוד החכמה, וכמ"ש (מנחות דף כט ע"ב) שתוק כך עלה במחשבה.

680

681ועוד בטעם הענין, כי כיון שהאדם שותק עושה עצמו מרכבה למקום השתיקה, ויזכה שיושפעו לו סודות התורה שהם בשתיקה דלא אתמסרו לגלאה, כמו שאמרו בזוהר כמה פעמים (פ' אמור דף קה ע"ב). ואחד מן מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם הוא במיעוט שיחה וכו' (אבות פ"ו מ"ו).

681

682ורבותינו ז"ל במדרש ילמדנו אמרו על ענין ותדבר מרים ואהרן (במדבר יב, א), זה שאמר הכתוב (משלי י, יט) ברוב דברים לא יחדל פשע חושך שפתיו משכיל, מי שחושך שפתיו מלדבר בחבירו משכיל. אמר רבן גמליאל כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. אמרו רבותינו שני דיקולוגין (פירוש מליצים) היו עומדין לפני אדריאנוס, היה אחד מהם מלמד על הדיבור שהוא יפה ואחד מלמד על השתיקה, אמר לו האחד, מרי אין טוב מן הדיבור, אלולי הדיבור היאך הכלות מתקלסות, והיאך היה משא ומתן בעולם, והיאך הספינות פורשות בים. מיד אמר לו לאותו שהיה מלמד על השתיקה שהיא יפה, מיד בא לדבר, עמד אותו שהיה מלמד על הדיבור וסטרו, אמר לו המלך למה סטרת, אמר לו מה אני למדתי מן הדיבור על הדיבור וזה בא ללמד משלי על שלו. אמר שלמה לא אמר הקדוש ברוך הוא שתעלים פיך ותהא יושב ושותק כחרש, אלא וחושך שפתיו מלהסיח בחבירו, תן דעתך שלא תענש. אין לך גדול מאהרן ומרים, הבאר עולה ומשקה את ישראל בזכות מרים, וענני כבוד מקיפין את ישראל בזכות אהרן, וכיון שנתנו רשות בפיהם והסיחו במשה, לא שתקתי להם, עד כאן לשונו.

682

683ולכאורה המאמר הזה חולק על דברי רבי יצחק שהעתקנו בפרק הקודם שאמר (חולין דף פט ע"א) מה אומנותו של אדם בעולם הזה יעשה עצמו כאלם, שנאמר (תהלים נח, א) האמנם אלם צדק וגו', והמאמר הזה אמר שענין השתיקה הוא חושך שפתיו מלהסיח בחבירו, הא כל השאר מותר לו לאדם להאריך לשונו בענייני קנינו ומשאו ומתנו וכיוצא.

683

684ויש לומר שכאשר נדקדק דבריו שאמר לא אמר הקדוש ברוך הוא שתעלים פיך ותהא יושב ושותק כחרש אלא וחושך שפתיו וגו', נמצאהו איש שלומנו ואינו חולק כלל על דברי רבי יצחק.

684

685והענין, כי מדרש ילמדנו בא לפרש פסוק ברוב דברים לא יחדל פשע וחושך שפתיו משכיל, כי אי אפשר לפרש שיהיו דברי שלמה מן הקצה אל הקצה, ברוב דברים לא יחדל פשע, וחושך שפתיו על השתיקה הגמורה שהוא קצה האחרון, אלא וחושך שפתיו הוא המדה הבינונית שחושך שפתיו מלדבר בחבירו. ומלת חושך שפתיו, נראה שאף על פי שיש בהם מקצת תועלת לדבר מכל מקום יותר טוב שלא ידבר, שהרי מרים נתכוונה לשם שמים לפרות ולרבות, כמו שהעתקנו מאמר ספרי לקמן, ואפילו הכי נענשה, והיינו חושך במקום שיש לדבר. ומכל מקום השכל נותן שאם הוא מוכרח לדבר בענייני מקח וממכר שידבר, ולכן אמר לא אמר הקדוש ברוך הוא שתעלים פיך ותהא יושב ושותק כחרש, שיאמר האדם הואיל וברוב דברים לא יחדל פשע והפשע הוא ודאי שמדבר על חבירו וכיוצא, אשב כחרש כדי שלא אבא לזה ואחדל מלישא ומליתן עם בני אדם, ולזה בא שלמה ואמר וחושך שפתיו שהוא מלהסיח בחבירו, לתקן מה שאמר בראש הפסוק ברוב דברים לא יחדל פשע, לזה יקרא משכיל, שיש לו שכל לדבר במקום הראוי לדבר, וגובר שכלו על יצרו ומונעו ממקום שאין ראוי לדבר. ועוד אפשר שיקרא משכיל כי הדיבור הוא במקום הנקבה, ולמעלה ממנה הוא (תהלים פט, א) משכיל לאיתן האזרחי וכו' כדפי' בסבא (פ' משפטים דף קי ע"א - ע"ב), ומה שבין זכר לנקבה הוא, כי הדברים הם תלויים בו בשכל, בהעלם, ובנקבה הם בדבור, ר"ל בגילוי, וכיון שיקרא משכיל אשריו, שהוא מאותם שעליהם נאמר (דניאל יב, ג) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, כמו שהאריכו בתיקונים כתיבת יד, דכל רז לא אניס להו.

685

686ויש חלוקה ג', והיא השתיקה בדברים שאין אדם מדבר בחבירו, כענין להאריך הדיבור בספורי המלכים ומשלי הדיוטות, וכיוצא בזה להאריך הדיבור במה שאינו הכרח גמור למשאו ולמתנו, שמאחר שאין בהם תועלת אין צ"ל חושך כדפי', ובודאי שאסור, שנאמר (קהלת א, ח) כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר כדפי' לקמן. והחלוקה הזאת הזכירה שלמה המלך ע"ה בפירוש בפסוק (משלי יז, כז) חושך אמריו יודע דעת, ופירש החסיד ז"ל שחושך אמריו הוא שיש לו צורך לדבר, ואפילו הכי חושך עצמו כמו שהעתקנו לשונו לעיל, וסמך לזה הפסוק (שם יז, כח) גם אויל מחריש חכם יחשב אוטם שפתיו נבון, ובודאי מלת מחריש ואוטם אי אפשר לפרשם מחריש או אוטם שפתיו מלדבר בחבירו, כי זה לא נזכר בפסוק, ואם היתה זו הכוונה מה לו לשלמה המלך ע"ה לכפול דבריו הרי כבר נאמרו לעיל מזה וחושך שפתיו משכיל, אלא ודאי בא ללמדנו ענין מה שאמר רבי עקיבא במשנה סייג לחכמה שתיקה, כי אפילו במה שנוגע לצרכי עצמו צריך לשתוק, ופי' שלא יאריך בדיבורו והדבר שיראה בעיניו שיש פנים לדברה ופנים שלא לדברה שאינה הכרח כל כך יותר טוב שלא ידבר, והיינו מה שאמר במדרש מלה בסלע משתוקא בשתים, והטעם כי מדת השתיקה היא במדת החכמה כדפי', והיינו (משלי יז, כח) אויל מחריש חכם יחשב - שאחז במדת החכמה, וכמו שהארכנו לעיל בסוד הדבור. אבל מי שמאריך דבריו בענייני העולם, הוא אוחז במלכות המנהגת העולם ששם דיבור, דהיינו עשרה קבין שיחה ירדו לעולם ט' נטלו נשים (קדושין דף מט ע"ב), והיא בחינת שכינה מקננת באופן (ע' ת"ז דף כג ע"א), שלא יחכם.

686

687ויש בחינת הדבור הפגום כנגד העשיה ששם הקליפות, כגון לשון הרע ורכילות ודברים בטלים וכיוצא, ולכך נאמר (קהלת י, ח) פורץ גדר ישכנו נחש, שהוא פרץ גדרי חומות הלשון, כמו שהנחש עומד לעולם בין הגדרים ופרץ גדרו של עולם, כדפי' ז"ל (במ"ר יט, ב) אמר ר"ש בר נחמני שאלו לנחש ואמרו לו למה אתה מצוי בין הגדרות, אמר להם לפי שפרצתי גדרו של עולם, אמרו לו למה לשונך על הארץ, אמר להם הוא גרם לי שאמרתי לשון הרע על בוראי, ומה היה לשון הרע שאמר, אמר ר"י דסכנין בשם ר"ל הנחש הראשון היה מסיח כבני אדם, כיון שלא היו אדם וחוה מבקשין לאכול מאותו אילן התחיל לומר לשון הרע על בוראו, אמר להם מהאילן הזה אכל הבורא וברא את עולמו וצוה אתכם שלא תאכלו ממנו כדי שלא תבראו עולמות כמותו. מה עשה הקדוש ברוך הוא קצץ רגליו, וכרת לשונו שלא יהא מסיח. שאלו לנחש מה אתה נהנה כשאתה נושך, אמר להם עד שאתם שואלין לי שאלו לבעל לשון הרע, דכתיב (קהלת י, יא) אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון, מה הוא נהנה כשיאמר לשון הרע. אמרו לו לנחש מפני מה אתה נושך באבר אחד וארס שלך מהלך בכל האברים, אמר להם ולי אתם שואלין שאלו לבעל לשון הרע שהוא אומר לשון הרע ברומי והורג בסוריא, עד כאן לשונם. נמצא בעל הלשון נמשל לנחש בכל צדדיו, נמצא שהוא יורד אל מקום הקליפות ופורץ גדרי הקדושה ונותן לחצוני ליכנס, וכמו שיתבאר עוד בחטא לשון הרע.

687

688והעולה מכלל הפרק הזה שצריך שמירת הלשון מכל דבר הפוגם בה, אם מלשון הרע אם מנבלות ומדברים בטלים. והארכנו במעלת השתיקה, מפני שאחר שהאדם נבדל בדבורו מן הבהמות והחיות ומשתוה עם המלאכים, ראוי לקדש דבורו, כמו שאמר בירושלמי (ברכות פ"ט ה"ה) כל פטפטיא בישין בר מפטפטא דאורייתא דהוא טב. ועוד אמר בירושלמי (ברכות פ"א ה"ב), אמר רבי לוי אלו הוינא על טורא דסיני בעינא ב' פיות, כי בפה שהיא ראויה לדבר דברי תורה ושבח והודאה אין ראוי שידבר בה בדברי העולם הזה, כל שכן אם יהיה דבר הפוגם.

688

689ולא נברא פה האדם אלא שיעסוק בה בתורה, כדגרסינן בפרק חלק (סנהדרין דף צט ע"ב) רבי אלעזר אומר אדם לעמל נברא, ואיני יודע אם לעמל פיהו אם לעמל אחר, כשהוא אומר (משלי טז, כו) כי אכף עליו פיהו, הוי אומר לעמל פה נברא, ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, הוי אומר לעמל תורה נברא, עד כאן לשונו.

689

690ואחד מן המחברים המדברים בדברי חסידות, מדבר יפה בענין השתיקה וראיתי להעתיק דבריו, זה לשונו ומעשה ברבן גמליאל שעשה סעודה אחת, ואמר למשרתו לתקן כמה מיני מאכלים, ונתן לו לקנות צרכי הסעודה, הלך המשרת וקנה כמה לשונות ועשה מהן מקצתן צלויים ומקצתם מבושלים, מקצתם רכים ומקצתם קשים, הביא לפניהם מבושלים וחזר והביא הצלויים, הביא לפניהם הרכים וחזר והביא לפניהם הקשים. קרא רבן גמליאל למשרת אמר לו מה ראית לעשות כך, כי יש מהן קשים ויש מהן רכים וגם צלויים ומבושלים, אמר ליה להודיעך כי כולם הם ביד הלשון, כי לפעמים היא טובה ורכה ולפעמים היא רעה או קשה, אם רוצה אדם יעשה בה טובות, ואם רוצה אדם יעשה בה רעות.

690

691ומעשה היה במלך אחד שהיו לו כמה יועצים וחכמים ונבונים וידועים, פעם אחת ראה המלך שהיה אחד מהם שהיה החכם שבהם, והיה יושב ודומם ושותק, אמר לו המלך מה הוא זה שאתה מרבה בשתיקה, אמר לו כי בחנתי בדברים ומצאתי שהם נחלקים לארבעה חלקים, האחד כלו נזק, והב' נזק מצד זה ותועלת מצד זה, השלישי לא נזק ולא תועלת, הרביעי כולה תועלת. האחד כגון בני האדם הרגילים לקלל את בני האדם, הב' בשבח אדם אחד לקבל ממנו תועלת, ובאותו השבח הוא מבאיש את שונאו, ומזיק לו לאותו שמשבחו. השלישי לא נזק ולא תועלת כגון אותם שרגילים לדבר דברים בטלים ודברי הבלים, כי איך נבנה בית פלוני, וכך הוציא עליו, וסיפורי מלכים ושרים, וכך וכך. הרביעית, כגון תורה ונביאים, שחיים תלויים בחיים.

691

692ויש מחכמי תורה המחלקים אלו ד' על ה' חלקים, אחד מצוה בה, ב' נזהר ממנו, שלישית נמאס, ד' נאהב, ה' מותר, א' מצוה, כגון לדבר דברי תורה ויראת השם. ב' נזהר ממנו, כגון עדות שקר ורכילות וניבול פה. שלישית נמאס, שאין בו לא עבירה ולא תועלת ברוב דברים, כגון לדבר במה שנעשה כבר, מנהגי המלכים, וכמה דברים מענייני העולם הזה. ואף על פי שאמר החכם שבזה אין עבירה ואין תועלת, אמר חכם אחר יש בו עבירה ואין בו תועלת. ד' הנאהב, הוא אותו שמדבר בשבח מעשים טובים ומגנה המעשים הרעים, ומשבחים הצדיקים שיטיבו מנהגיהם בעיני בני אדם וילכו בדרכיהם, ולגנות הרעים כדי שיתגנו וימאסו בעיני בני אדם וימחה זכרם ויתרחקו מהם ולא יתנהגו במנהגם. ה' המותר, הוא דבור של סחורה ופרנסה לדבר מענין מלבושים ומענין אכילה ושתיה ושאר צרכיו, ומי שממעט דבריו אפילו בזה הענין, הרי זה משובח. ולפי דברי חכמים רוב דברי העולם אין בו צורך מלדבר.

692

693דברים שיש בהן איסור גדול לדבר, כגון ליצנות וחניפות ומספרים לשון הרע, ועל אלו הארבעה יש לכתוב לכל אחד שער בפני עצמו.

693

694בכמה מקומות טובה השתיקה, כמו אם פגע בו מדת הדין, כגון שעשה אהרן, שנאמר (ויקרא י, ג) וידום אהרן. ואם שומע אדם חרפתו ואינו משיב זו היא מצוה גדולה ומעלה עליונה לשתוק למחרפיו. גם ירגיל אדם לשתוק בבית הכנסת, וזהו צניעותו. וזה צריך זריזות גדול לשתוק בבית הכנסת ולהמנע מלדבר אפילו בדברי תורה וקל וחומר לשאר דברים, והכל כדי שיוכל לכוין לבו לתפלה. ואם הוא יושב ושותק בין החברים וישמע דבריהם הרי טוב כשהוא שותק ושומע מה שלא ידע, וכשהוא מדבר אינו מוסיף ידיעה, אך אם הוא מסופק בדברי חכמים ישאל מהם, כי זאת השתיקה רעה היא מאד.

694

695שלמה המלך אמר (קהלת ג, ז) עת לחשות ועת לדבר כי פעמים שהשתיקה טובה, ופעמים שהדיבור טוב. ואמר החכם כשלא תמצא את אדם שלמדך מוסר הדבק בשתיקה, פן תדבר סכלות. עבור שהלשון קל לדבר, צריך מאד להכביד את הלשון ולשמור אותו שלא תרבה בדברים, כי רוב דברים הוא כמשא, וכבדות של רוב דברים הוא כבד יותר מכבדות של רוב שותקים. אם שומע שחברו ידבר ישתוק עד שיסיים דבריו, וכן אמר שלמה (משלי יא, יג) משיב דבר טרם ישמע אולת היא לו וכלימה.

695

696ומי שהוא רגיל בשתיקה הוא ניצול מכמה עבירות, מחירופין וגידופין, מלשון הרע, ומליצנות, משקרים, כי כשאדם נחרף ונגדף מחבירו אם הוא יענה לו יוסיף לדבר לו כפלי כפליים. וכן אמר החכם, אני שומע מדבר עלי הרע ואני שותק, אמרו לו ולמה, אמר להם אם אשיב אני למחרפי ירא אני שאשמע חירופים אחרים קשים מן הראשונים. ואמר כשהכסיל חולק עם החכם והחכם שותק תשובה גדולה לכסיל, שהכסיל מצטער בשתיקת החכם יותר משיענה לו, ועל זה נאמר (משלי כו, ד) אל תען כסיל כאולתו. ועוד יוכל אדם לגלות לו סודות כיון שאינו רגיל ברוב דברים ולא יגלה סוד, כי האדם עושה בלשונו יותר ממה שעושה בחרבו, כי האדם עומד כאן ומוסר חבירו הרחוק ממנו, למיתה, אבל בחרב אינו ממית אלא הסמוך לו. לכך נברא לאדם שתי אזנים ושתי עינים ושתי נחירים, ופה אחד, לומר שימעט דיבורו.

696

697השתיקה יפה לחכמים קל וחומר לטפשים (פסחים דף צט ע"א), וסייג לחכמה שתיקה. ופעמים שהשתיקה רעה, כדכתיב (משלי כו, ה) ענה כסיל כאולתו, בדברי תורה, אם אתה רואה שהכסילים מגלגלים דיבוריהם על דברי תורה ענה להם להשיבם מטעותם. אם רואה אדם עובר עבירה, ימחה בידו ויוכיחו, וכבר אמר שלמה (משלי טו, א) מענה רך ישיב חימה וגו', לכן ירגיל כל אדם לעצמו שיהיו לו דברים רכים ולא יהא רגיל בדברים קשים.

697

698ותזהר בלשונך לשומרו כאישון בת עין, שנאמר (שם כא, כג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. אם תשב בחבור, טוב שיאמרו לך דַבֵּר, גם שיחרפוך טוב שאתה שותק, ממה שתהיה מדבר ויהיו דבריך עליהם למשא.

698

699ויזהר מאד שלא לבייש אדם ולא יצטערו בדבריו. אם ישב אצל אדם שיש לו מום בגופו שהוא מתבייש ממנו, או שיש מום בבניו ובאשתו או שיש פגם במשפחתו, יזהר מאד שלא ידבר מאותו מום או מאותו פגם אפילו אינו מדבר עליו אלא על איש אחר שיש בו מום זה, כי הוא סבור לעולם שמדבר עליו ויתבייש.

699

700אם עשה אדם דבר של גנאי וחזר בו ועושה תשובה, גם יזהר שלא ידבר באותו ענין לפניו, או כי יאמר לו אפילו דרך שחוק היאך עשית כך, ולמה לא נזהרת ממנו, אפילו זה לא תעשה, כי אתה מביישו. אם יאמר לך אדם דברי תורה שאתה יודע כבר שתוק עד שיגמור הדבר, כי אולי יחדש בו דבר שלא ידעת מתחילה, גם יש לו הנאה שיאמר לך הדבר, ואפילו אם ידעת שלא יתחדש לך תשתוק לו עד שידבר ויגמור.

700

701שנים שהיה להם מריבה זה עם זה, ואחר כך נתיישבו יחד, אין לשום אחד מהם לדבר אתה עשית לי כך ולכן עשיתי לך כך, ואפילו אם אין דעתו לחזור למחלוקתן, כי מתוך שיאמר אתה עשית לי כך ישיב חבירו אדרבה כל הפשיעה היתה שלך, ומתוך כך תתעורר המריבה פעם אחרת, ואפילו אם לא תתעורר המריבה יתבייש אותו שפשע.

701

702יושב לפני חכם ושותק יש לו שכר, כגון שיכוין לשמוע. ויש שותק ויש לו עבירה, כגון שיחשוב מה אדבר לפניו כיון שאינו יודע להשיב לי כראוי הלא אינו יודע כנגדי כלום. ויזהר מאד במה שאמרו רבותינו (אבות פ"ה מ"ז) שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם, חכם אינו מדבר לפני מי שגדול הימנו בחכמה ובמנין, ואינו נכנס בתוך דברי חבירו, ואינו נבהל להשיב, משיב כענין ושואל כהלכה, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת, וחילופיהן בגולם. ואמר החכם מי שמדבר בחכמה ובהשכל הוא כמלח בתבשיל, ויש חן בדבריו הנכוחים בגופו כמשבצות זהב. חכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים (קהלת ט, טז), ילך אצל אדם שדבריו נשמעים וישים דבריו בפיו כדי להשמיעם, אבל הוא ישתוק.

702

703כללו של דבר, כמו שאדם עושה דלת לפתחו, ויש לו עת לסגור ועת לפתוח, כך יסגור דלתי פיו בשתי דלתות השפתים והשיניים, והזהר מאד לפתוח פיך, ושמור לשונך כמו שתשמור כסף וזהב ומרגליות בתוך חדרך ובתוך תיבותיך, ותעשה מסגרת למסגרתו, כך תעשה לפיך.

703

704ראה איך היו הראשונים נזהרים משיחה בטלה, שהיו משתבחין שלא היו משיחין שיחה בטלה כל ימיהם. ובזה הענין יש תקנה גדולה להתפלל בכוונה, כי רוב ביטול הכוונה בתפלה הוא בא מדברים בטלים הקבועים בלבו. גם השתיקה היא גדר גדול ליראת שמים, כי אי אפשר להיות ירא שמים בלב המרבה דברים.

704

705ובזה נכלל הפרק הזה:

705

706אחר שפרק הקודם דברנו במעלת השתיקה, רצוננו עתה בפרק זה לבאר בענין ד' כתות שאינם מקבלות פני שכינה, שכלם תלויות בדיבור, כמו שאמרו ז"ל בסוטה (דף מב ע"א) ואמר רב חסדא ואי תימא רבי ירמיה בר אבא, ד' כתות אינם מקבלות פני שכינה, כת לצים, כת חנפים, כת שקרים, כת מספרי לשון הרע, דכתיב (תהלים ה, ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע. ובזוהר לא דברו בכלל ד' כתות אלו.

706

707והנראה דרך כלל, כי אלו פוגמים בד' אותיות אדנ"י, ולכך אינם רואים פני שכינה. ובפגם כל איזו כת שיהיה הרי הוא פוגם בכל השם, כי הד' אותיות כולם שם אחד הם. ובפגם השכינה גם סוד ידו"ד מסתלק משכינה, ונמצא קוצץ היחוד, ולכך אינו רואה פני שכינה. וסוד פני שכינה נבאר עוד לקמן.

707

708וכאשר תדקדק תמצא כל כת פוגם באות אחת, כת לצים באות א' ובאות י' וכו', ולכן גורם רעה לו ולנפשו, מביא עליו יסורין, מטעם כי יגרע השפע העליון ממקורו, וכן מרוב המעלות יפול בשפל המעלות בגיהנם, וכן מזונותיו מתמעטין, כי משם נשפע המזון - פותח את יד"ך (תהלים קמה, טז) יוד"ך (ת"ז דף ז ע"ב), והיינו משך ידו. כת חנפים כנגד ה', מפני שעיקרה שמדבר אחד בפה ואחד בלב, ונמצא הפגם בשניהם כאחד. כת שקרים כנגד ו', שהוא"ו הוא אות אמת, כדפי' בזוהר (פ' ויחי דף רמא ע"ב) בענין (יהושע ב, יב) ונתתם לי אות אמת. כת מספרי לשון הרע כנגד ה' אחרונה, והמאמרים שנכתוב לקמן מוכיחים על זה, והיינו (ויקרא יד, ב) זאת תהיה תורת המצורע וגו', ודי בזה הערה למשכיל.

708

709ושמעתי משם המקובלים שכנגד אלו הד' כתות הם ד' חיות טמאין שפן, ארנבת, גמל, חזיר. וכנגד אלו יש ד' קליפות למעלה להעלות מעשה החוטא ולהענישו בגיהנם. ועוד שמעתי, שמי שחטא והיה מאלו הד' כתות הנזכרים, עתיד הוא להתגלגל בד' החיות הטמאות כל אחד בחיה הרמוזה ומתייחסת לו.

709

710ובעונש המתלוצץ, אמר רבי אלעזר (ע"א דף יח ע"ב) כל המתלוצץ יסורים באין עליו, שנאמר (ישעיה כח, כב) ועתה אל תתלוצצו וגו' כי כלה ונחרצה שמעתי, אמר להו רבה לרבנן במטותא מנייכו דלא תתלוצצו דלא לייתו יסורין עלייכו, אמר רב קטינא כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין, שנאמר (הושע ז, ה) משך ידו את לוצצים, ואמר רב קטינא כל המתלוצץ נופל בגיהנם שנאמר (משלי כא, כד) זד יהיר לץ שמו וגו', ואין עברה אלא גיהנם, שנאמר (צפניה א, טו) יום עברה וגו'. אמר רבי תנחום בר חנילאי כל המתלוצץ גורם כליה לעולם, שנאמר (ישעיה כח, כב) ועתה אל תתלוצצו וגו' כי כלה ונחרצה שמעתי. אמר רבי אלעזר קשה הוא הליצנות שתחלתו יסורין וסופו כלה, עד כאן לשונו. הרי מבואר כמה רעה גורם לו ולנפשו ולכל העולם.

710

711והרב רבינו יונה ז"ל כתב בשערי תשובה (ש"ג אות קעד) ה' חלוקות בענין כת לצים, זה לשונו, קשה הליצנות שלא נענש יהוא עד שנתלוצץ, ואף על פי שלא היה בלבו דופי, שנאמר (מל"ב, י, יח) ויקבוץ יהוא את כל העם ויאמר להם אחאב עבד את הבעל מעט וגו'. קשה הא הליצנות, שלא פירש הכתוב לגרש לאחד מעוברי עבירות אלא ללץ, שנאמר (משלי כב, י) גרש לץ ויצא מדון. קשה הליצנות שלא מהרה הפורענות לבא על דור המבול עד שנתלוצצו בנח, שנאמר (איוב יב, ה) לפיד בוז לעשתות שאנן וגו', נח היה לפניהם ללפיד, והיו בוזים את דבריו ומתלוצצים בו. קשה הוא הליצנות שלא מהרה הפורענות לבא על סדום עד שנתלוצצו בלוט, שנאמר (בראשית יט, יד) ויהי כמצחק בעיני חתניו, אמרו לו, שוטה, נבלים וחלילים בעיר ואתה אומר שהיא נהפכת. קשה הוא הליצנות שעליו נהרגו ארבעים ושנים איש מישראל, שנאמר (מל"ב ב, כג) ונערים קטנים יוצאים מן העיר ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח וגו', וכתיב ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה'. ולא נענשו סנבלט וטוביה אלא על ידי שנתלוצצו בישראל בבנין בית המקדש, שנאמר (נחמיה ב, יט) וישמע סנבלט החורני וטוביה העמוני וילעיגו לנו. וכל המתלוצץ אין למכתו רפואה, שנאמר (דה"ב לו, טז) ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים וגו' עד עלות חמת ה' וגו'. ואפילו בקל שבקלים אין אדם רשאי להתלוצץ, שנאמר (הושע ז, ה) משך ידו את לוצצים.

711

712וגרסינן במדרש משלי (משלי ט, יב) אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא, משל לשני בני אדם אחד עני ואחד עשיר, והיה העני אומר לו מה הנאה יש לאדם ממך, כל מה שקנית לעצמך קנית. כך הקדוש ברוך הוא אומר לחכם אף על פי שקנית חכמה לעצמך קנית, לכך נאמר אם חכמת וגו'. רבי אלעזר אומר אם חכמת בתורה כאילו אתה משמח להקדוש ברוך הוא שנתנה לך, שנאמר חכמת לך, ולזה שנתן לך חכמה. ולצת לבדך תשא, ולא לאחרים.

712

713עוד אמרו ז"ל (מגילה כה:) כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע"א, מנין אנו למדים מאליהו ז"ל, שנאמר (מל"א יח, כז) ויהי בצהרים ויהתל בהם אליהו וגו', אמר להם הבעל שאתם עובדים שיח לו - שמא ברא את כל האילנות, שנאמר (בראשית ב, ה) וכל שיח השדה, וכי שיג לו - שמא הבטיח את כל התחומין, כמו שנאמר (דברים יט, יד) לא תסיג גבול רעך, וכי דרך לו - שמא קרע לכם את הים ועשה בו דרך, כענין שנאמר (ישעיה מג, טז) הנותן בים דרך, אולי ישן הוא ויקץ - או שמא החיה לכם את המתים ומקיץ אותם משנתם לחיי העולם הבא, אין כל אלו המעשים אלא מעשיו של הקדוש ברוך הוא, לו נאה לעבוד ולהשתחוות יתברך שמו לעולם ועד, עד כאן.

713

714ובענין מהות הליצנות יש בו בחינות, האחד מהם הוא הקובע עצמו בבתי קרנות לשיחה בטלה ודברים בטלים, וזה נקרא לץ, שהרי אמרו פרק ג דאבות (מ"ב) שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים וכו', ואמר שיושבים, אפילו שאינם עוסקים בדברי ליצנות, הואיל ואין ביניהם דברי תורה יקרא מושב לצים, כל שכן העוסק בשיחה בטלה, כיון שאפשר לו לעסוק בתורה אותה העת ואינו עוסק נקרא לץ.

714

715וכתב החסיד הרבי יוסף יעבץ ע"ה בטעם הדבר, ואמר זה לשונו והטעם, כי עונש בטולה לפי גודל שכרה. שנאמר (תהלים א, א) ובמושב לצים לא ישב, ואמרו כי הראיה מסוף הפסוק (שם א, ב) כי אם בתורת ה' חפצו, כאילו אמר לפי שבתורת ה' חפצו לא ישב במושב לצים שאין בו תורת ה'. ולי ראיה גמורה היא מהפסוק שהזכיר, היש ליצנות גדולה ממי שאמרו לו מנה זהובים שעה אחת, וכל שתמנה יהיה שלך, והוא מתלוצץ מהזהובים ומבזה אותם, כן הבטל מדברי תורה אחר שיודע השכר הגדול הזה אינו כי אם לץ ממש. וכן אמר החכם (אבות פ"ו מ"ב) אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, הרי קרא הבטל מדברי תורה עולב, והוא המכוון הנה. וכשגינה הנביא ישעיה את אנשי דורו שהיו בטלים מהתורה קראם אנשי לצון, שנאמר (ישעיה כח, יד) שמעו דברי ה' אנשי לצון, והיא הוראה אמתית על כל דברי אלה, עד כאן לשונו. ויש סמך לזה במסכת סנהדרין (דף צט ע"א) שאמרו בענין כי דבר ה' בזה, רבי נחמיה אומר כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק וכו'.

715

716ומלבד שיקרא לץ השח דברים בטלים, הוא עובר בעשה, שנאמר (דברים ו, ז) ודברת בם, וכן במסכת יומא פרק קמא (דף יט ע"ב) זה לשונם תנו רבנן ודברת בם ולא בתפלה. בם יש לך רשות לדבר, ולא בדברים אחרים. ודברת בם, עשה אותם קבע. אמר רבא השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם ולא בדברים אחרים. רב אחא בר יעקב אמר עובר בלאו, שנאמר (קהלת א, ח) כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר, עד כאן לשונם.

716

717ובפרט לומדי התורה צריכים ליזהר מאד מן הדברים בטלים, שאמרו במדרש שיר השירים (רבה א, כא) בפסוק (א, ג) לריח שמניך טובים, זה לשונו מה השמן, כוס מלא אינו מזרזף בשאר כל המשקין, כך דברי תורה אין מזרזפין בדברי ליצנות. מה השמן הזה כוס מלא שמן בידך ונפל לתוכו טיפה של מים ויצאת כנגדה טפה של שמן, כך אם נכנס דבר תורה ללב יצא כנגדו דבר של ליצנות, נכנס ללב דבר של ליצנות יצא כנגדו דבר של תורה, עד כאן לשונו.

717

718ובכלל כת זו היא כת המשחקים בקוביא ושאר מיני שחוק, אף על פי שלא ישחקו להרויח מעות זה לזה שיש בו משום גזל, יש בו משום שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים כדפי'. וזה דומה למיני השחוק שהזכירו במסכת ע"א (דף יח ע"ב) ואמרו שהם מושב לצים, זה לשונם תנו רבנן ההולך לאיצטדינין ולכרכום וראה שם את הנחשים החברין, בוקיון, מוקיון, מוליון, לוליון, בלורין, סגלורין, הרי זה מושב לצים, ועליהם אמר הכתוב (תהלים א, א) אשר לא הלך וגו' כי אם בתורת ה' חפצו, הא למדת שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה, עד כאן לשונו. ופירש רש"י בוקיון וכו', מיני ליצנות הם, הא למדת מדסמיך ליה כי אם בתורת וגו' מכלל דאזיל להני לאו בתורת ה' חפצו, עד כאן לשונו. הרי בפירוש שכיון שהוא בטל מתורת ה' במיני השחוק ההם, נקראים מושב לצים, והוא הדין לשאר מיני השחוק.

718

719ויש שהתירו לעצמם מיני השחוק בקוביות, שאומרים שהוא דבר המחדד השכל, וראיתי לגלות טעותם למען לא יתחכמו בטענות יצרם נגד תורת ה'. הא' מה שכתב רבינו יונה בספר היראה כי המדבר דברים בטלים הוא ככופר בעיקר, שאינו מאמין שמלא כל הארץ כבודו, כי המאמין שהוא עומד לפני המלך יתברך ויתעלה לא יעשה דבר נגד רצונו. ובעיני קשה לי הדבר הזה יותר מכל העבירות, כי כל שאר העבירות אם יחטא החוטא לפי שעה, פתאום הטעהו יצרו ולא שם יראת ה' כנגדו, אין עונשו כל כך, אבל זה שבשאט בנפש יושב שעה אחת או ג' שעות ולפעמים כל היום, לא יזכור ה' לנגדו, ולא יאמר בלבו לפני מי אני עומד ומשחק, עומד ומכעיס, ולא אתבושש מגדולתו ולא אפחד מדינו והוא עובר על לאו השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך, והוא שוכח את ה', ואפילו הכי עומד ומשחק, הרי הוא במזיד מבזה את ה' ואת תורתו, שיאמר בלבו אין הקדוש ברוך הוא מעניש לכת לצים, והוא כופר בדברי רבותינו ז"ל והרי הוא צדוקי, הוא דומה לאותם שנתרעם הקדוש ברוך הוא עליהם ליחזקאל הנביא שהיו עובדים ע"א בסתר והיו אומרים (יחזקאל ח, יב) עזב ה' את הארץ אין ה' רואה אותנו, ואלו עובדים ע"א בטהרה, כלומר נותנים תירוץ כאלו היה מותר לעשות בגלוי, ואין מוחה בידם, ואם אמרו רבותינו ז"ל (נדרים דף כב ע"ב) על הכועס שאין שכינה חשובה כנגדו כל שכן שיאמר על כת זו כדפי'.

719

720ועוד שמצינו בגמרא (נדה דף יג ע"א) בענין האוחז באמה ומשתין, שאמרו לו לרבי אליעזר שהיה נראה ככרות שפכה והרי מוציא לעז על בניו שהם ממזרים, והשיב מוטב שיוציא לעז על בניו שהם ממזרים ואל יעשה עצמו שעה אחת רשע לפני המקום. וכפי זה כל שכן המשחק בקוביא שעושה עצמו רשע לפני המקום יותר מב' שעות ואפשר כל היום, הרי טענה זו מדרך השכל.

720

721ועוד בדברי רבותינו ז"ל אמרו במסכת בבא בתרא (דף עט ע"א) אמר רב יהודה אמר רב כל הפורש עצמו מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, אש אוכלתו, שנאמר (יחזקאל טו, ז) ונתתי פני בהם מהאש יצאו והאש תאכלם. עוד שם כי אתא רבין אמר רבי יונתן כל המרפה עצמו מדברי תורה נופל בגיהנם, שנאמר (משלי כא, טז) אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח, ואין רפאים אלא יורדי גיהנם, שנאמר (שם ט, יח) ולא ידע כי רפאים שם בעמקי שאול וגו', עד כאן לשונו.

721

722וכתב הר"י אבוהב ע"ה בספר מנורת המאור (אות לא), זה לשונו והמתעסק בדברים בטלים אף על פי שאין בו דיבור אסור מאבד העתים אשר יכול לעסוק בהם בדברי תורה לקנות חיי העולם הבא, ונראה מדעתו שהוא מבזה בעיניו דברי השם ושכר עולם הבא, כדגרסינן בפרק חלק (דף צט ע"א) תניא רבי מאיר אומר כל הלומד תורה ואינו מלמדה זהו כי דבר ה' בזה, רבי נהוראי אומר כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, עד כאן לשונו.

722

723ולא עוד אלא אפילו למי שיכול לעסוק בתורה ואינו רוצה, אף על פי שלא ידבר בדברי ליצנות, נקרא מושבו מושב לצים, כמו ששנינו בפרק ג דאבות שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים וכו'. ולא די לו שחוטא בנפשו ומאבד חיי העולם הבא ויורש גיהנם אלא שמחטיא את הרבים, שבהתעסקו בדברי שיחה בטלה מושך לב הרבים שיתבטלו עמו וחטאם תלוי בו, כמו ששנינו בפרק ה' מאבות ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו, שנאמר (מל"ב יג, ב) על חטאת ירבעם אשר חטא ואשר החטיא את ישראל. וגם כן מענישין אותו בשאין מספיקין בידו לעשות תשובה שאין עונש גדול ממנו, כדגרסינן בפרק יום הכפורים (יומא דף פז ע"א) כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, עד כאן לשונו לעניננו.

723

724ואל יאמר האומר, מי הוא אשר יוכל ליזהר לשמור כל דברי רבותינו אשר יזהר עתה בזה, וכיון שאינו נזהר בשאר לא יזהר גם בזו. וגם טענה זו דחויה, כי עבירה גוררת עבירה (אבות פ"ד מ"ב), ואם לא יזהר בזו יביאהו יצרו לחטוא בכל ד' כתות שאינם רואים פני שכינה, באופן שיטרד מעולם הבא, ואוי לו לאומר בפיו שאינו רוצה לראות פני שכינה כדי להשלים רצון יצרו ולהיות מכת לצים ושאר הכתות, ואם יקדש עצמו בזו בא לטהר מסייעין אותו (יומא דף לח ע"ב), ולא יחטא בשאר הכתות וינצל מהם, כמו שאמרו ז"ל (יומא דף לט ע"א) אדם מקדש עצמו מעט מקדש אותו הרבה.

724

725והמשחקים בקוביות ושאר מיני השחוק בחגים ובמועדים, אוי לנפשם כי גמלו להם רעה, כי ימי המועדים הם ימי דין כאומרם ז"ל (ראש השנה פ"א מ"א) בארבעה פרקים העולם נדון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, בחג נדונין על המים. הרי שכל המועדים ימי דין, ולכן אמרו (ירושלמי שבת פט"ו ה"ג) שלא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא כדי שיעסקו בתורה. והרי אמרו (קדושין דף מ ע"ב) לעולם יראה אדם את עצמו ואת העולם כאילו חציו זכאי וחציו חייב, זכה הכריע את עצמו ואת העלום לכף זכות, ואם לאו ח"ו הכריעו לכף חובה. נמצא שהחוטא אז בשחוק וקלות ראש חמור יותר משאר השנה, שמאחר שהעולם בדין, בחטא אחד אפשר שיוכרע העולם לכף חובה, ואז כל אותם העניים שימותו או יצטערו מחמת עוני הרעב והצמא כולם תלויים עליו.

725

726ובימי המועדים מלבד שמזונות האדם תלויים, גם חיי האדם ונשמתו תלויים בדין, וכן פירש רשב"י עליו השלום על פירוש משנה זו שהעתקנו (זוהר פ' ויחי דף רכו ע"ב) שכולה מדברת על הנשמות הנדונות, עיין שם.

726

727ולכן ראוי להרחיק כל מיני השחוק בין בחול בין בימי המועדים, כי לעולם העולם והאדם נדון, כמו שהעתקנו מאמרי רשב"י עליו השלום (פ' ויחי דף רכו ע"ב - רכז ע"א) ודברי רבותינו ז"ל (ר"ה דף טז, א) בשער היראה (פי"א). ועון זה גורם יסורין וכליה לעולם, כדברי רבותינו ז"ל (ע"ז דף יח ע"ב), לכן צריך ליזהר לבל יכשל עוד, ותהיה תשובתו מקובלת בעזרת ה'.

727

728ונראה שכל אותם הפי' שנאמרו שם (סנהדרין דף צט ע"א) בפירוש פסוק כי דבר ה' בזה, כולם בכלל ליצנות, שהרי המתלוצץ הוא המבזה הדברים כמו שאמרנו. אמר שם כי דבר ה' בזה (במדבר טו, לא), זה האומר אין תורה מן השמים. דבר אחר זה אפקורוס. ואת מצותו הפר, זה המפר ברית בשר. תניא אידך, כי דבר ה' בזה, זה האומר אין תורה מן השמים, ואפילו אמר תורה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו אמרו, זהו דבר ה' בזה, ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה, מקל וחומר זה, מגזרה שוה זו, זהו כי דבר ה' בזה. תניא היה רבי מאיר אומר הלומד תורה ואינו מלמדה זהו כי דבר ה' בזה. רבי נתן אומר כל שאינו משגיח על המשנה. רבי נחמיה אומר וכו', עד כאן לשונו לעניננו.

728

729וכמו שאנו חייבים להאמין בכל תורת משה, כן אנו חייבים להאמין בכל דברי סופרים, ומה שאמרו במדרשות ובהגדות. ואף על פי שיראה שהוא דבר חוץ מן הטבע, יש לנו לתלות החסרון בהשגת דעתנו ולא במאמרם. והמלעיג על שום דבר מדבריהם נענש, כדאמרינן בפרק עושין פסין (עירובין דף כא ע"ב) אמר רב פפא משמיה דרבה בר עולא כל הלועג על דברי חכמים נדון בצואה רותחת, וכן אמרו בגיטין (דף נז ע"א), וכן מצינו שנענש אותו תלמיד על שלגלג על דברי ר' יוחנן שאמר עתיד הקדוש ברוך הוא להביא אבנים טובים שלשים על שלשים אמות וכו' כדאיתא בבבא בתרא (דף עה ע"א).

729

730בעונש כת חנפים אמרו ז"ל בפרק ערבי פסחים (דף קיג ע"ב) שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן, המדבר אחד בפה ואחד בלב, וזו מדת החניפות, והיודע עדות לחברו ואינו מעיד בו, והרואה ערוה בחברו ומעיד בו יחידי.

730

731גרסינן בסנהדרין (דף נב ע"א) אמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב (תהלים לה, טז) בחנפי לעגי מעוג חרוק עלי שנימו, בשביל חנופה שחנפו עדתו לקרח על עסקי לגימה חרק עלימו שר של גיהנם שניו. פרק אלו נאמרין (סוטה דף מא ע"ב) אמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו חנופה נופל בגיהנם, שנאמר (ישעיה ה, כ) הוי האומרים לרע טוב וגו', וכתיב בתריה (שם ה, כד) לכן כאכול קש לשון אש וחשש להבה יִרְפֶּה שרשם כַּמָק יהיה וגו'. ואמר רבי אלעזר כל המחניף לחבירו לסוף נופל בידו או ביד בנו או ביד בן בנו, מנין מחנניה בן עזור נביא השקר שהיה מתעה את ישראל, ואמר ירמיה הנביא (ירמיה כח, ו) כן יעשה ה' יקם ה' את דברך ובשביל שלא מיחה בידו אלא אמר יקים ה' את דברך, נפל ביד בן בנו, שנאמר (ירמיה לז, יג) ויהי הוא בשער בנימין ושם בעל פקידות ושמו יראיה בן שלמיה בן חנניה וגו', וקצפו השרים על ירמיהו ונתנוהו בבית הסוהר. וכל עדה שיש בה חנופה מאוסה כנדה, שנאמר (איוב טו, לד) כי עדת חנף גלמוד, ובכרכי הים קורין לנדה גלמודה.

731

732ובמדרש אמרו רבי שמעון בן חלפתא מיום שגברה אגרופה של חנופה נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים, ואין אדם רשאי לומר לחבירו מעשי גדולים ממעשיך, ואף יהושפט היה ראוי להשפט מפני שהחניף לאחאב, והיכן החניף לו, שנאמר (מל"א כב, ח) ויאמר מלך ישראל אל יהושפט עוד איש אחד לדרוש את ה' מאתו ואני שנאתיו וגו', ויאמר יהושפט אל יאמר המלך כן, ובשביל שלא הטריף עליו אלא אמר לו אל יאמר המלך כן, אמר לו הנביא (דה"ב יט, ב) הלרשע לעזור וגומר.

732

733ובמדרש משלי (פרשה כו) על פסוק (משלי כו, ח) כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד, אמר רבי אלכסנדרי כל מי שחולק כבוד לכסיל כזורק אבן למרקוליס, עד כאן לשונו.

733

734והמדה הרעה הזאת בתלמיד חכם יותר מגונה היא משאר העם, שנאמר (ירמיה כג, יא) כי גם נביא גם כהן חנפו וגו', ואמרו במסכת יומא (דף עב ע"ב) אמר רבה כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אין נקרא חכם, שנאמר (שמות כה, יא) מבית ומחוץ תצפנו. אביי אמר נקרא תועבה, שנאמר (איוב טו, טז) אף כי נתעב ונאלח וגו'.

734

735ואמרו בחגיגה ובסוטה (דף מא ע"ב) שנתחייבו שונאי ישראל כליה מפני שהחניפו לאגריפס המלך, ואף על פי שהיה מלך וענו וירא שמים, כל שכן מי שהחניף את הרשעים. אמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו חנופה מביא אף לעולם, שנאמר וחנפי לב ישימו אף, ולא עוד אלא שתפלתו נמאסה, שנאמר (איוב לו, יג) לא ישועו כי אסרם, פירש רש"י ז"ל כשיבאו עליהם יסורין לא תועיל להם שועה, וכתיב (איוב כז, ח) כי מה תקות חנף כי יבצע וגו', וכתיב (שם) הצעקתו ישמע אל כי תבא עליו צרה. עוד אמרו שם, אמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו חנופה אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו, שנאמר (משלי כד, כד) אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים, ואין יקבוהו אלא קללה, שנאמר (במדבר כג, ח) מה אקב לא קבה אל, ואין לאומים אלא עוברין, שנאמר (בראשית כה, כג) ולאם מלאום יאמץ.

735

736עוד אמרו במדרש משלי (יב, כא) לא יאונה לצדיק כל און, כשהוא מתהלך בתומו, ורשעים מלאו רע, זה המדבר אחד בפה ואחד בלב והקדוש ברוך הוא קורא אותו תועבה, שנאמר (שם) תועבת ה' שפתי שקר. ועושי אמונה רצונו, זה שנושא ונותן באמונה, עד כאן לשונו.

736

737ובעון החנופה בני אדם נופלים ביד אויביהם ושוללים את שללם, שנאמר (ישעיה י, ה) הוי אשור שבט אפי וגומ' (שם י, ו) בגוי חנף אשלחנו וגו'. ובעון החנופה הקדוש ברוך הוא שופך חמתו על הארץ וידו נטויה על הבחורים ועל יתומים ואלמנות, שנאמר (שם ט, טז) על כן על בחוריו לא ישמח ה' וגו' כי כלו חנף ומֵרַע וגו'.

737

738קשה החנופה שהיא שקולה כנגד ע"א וגלוי עריות ושפיכות דמים, ע"א מנין דכתיב (ישעיה לב, ו) לעשות חונף לדבר אל ה' תועה, ואין תועה אלא ע"א, שנאמר (ירמיה י, טו) הבל המה מעשה תעתועים. גלוי עריות מנין, שנאמר (שם ג, א) הן ישלח איש את אשתו וגו' הלא חנוף תחנף הארץ. שפיכות דמים מנין, דכתיב (תהלים קו, לח) ותחנף הארץ בדמים.

738

739ובעון החנופה הגשמים נעצרים, שנאמר (ירמיה ג, ב) ותחניפי ארץ בזנותיך וגו' וכתיב בתריה וימנעו רביבים וגו'. ומעון החנופה שאדם עושה בעולם הזה נדון בגיהנם לעד לעולמי עולמים, שנאמר (ישעיה לג, יד) פחדו בציון חטאים אחזה רעדה חנפים מי יגור לנו אש אוכלה וגו'.

739

740ובסוטה (דף מא ע"ב) אמר רבי יהודה בר מערביא ואי תימא רבי שמעון בן פזי מותר להחניף את הרשעים בעולם הזה, שנאמר (ישעיה לב, ה) לא יקרא עוד לנבל נדיב ולכילי לא יאמר שוע, מכלל דבעולם הזה שרי. ריש לקיש אמר מהכא (בראשית לג, י) כראות פני אלהים ותרצני, ופליגא דרבי לוי דאמר רבי לוי וכו'.

740

741כתב הרב יצחק אבוהב בעל ספר מנורת המאור (אות מה) ז"ל כל זה אינו מדבר שישבח לו המדות הרעות שנוהג, כי בזה כבר אמרו שיש בו כמה חטאים. אבל מה שאמר מותר להחניף הוא, שאף על פי שאסור לכבד את הרשעים לפי שהם שונאי השם, כדכתיב (תהלים טו, ד) נבזה בעיניו נמאס, רצה לומר שראוי לגור באהל ה' ולשכון בהר קדשו מי שבוזה לאותו שהוא נמאס בעיני ה', שזהו הרשע, ומכבד את יראי ה' אבל לא לרשעים, ועל זה אמר החכם כי הרשעים שידם תקיפה והשעה משחקת להם מותר לכבדם מיראתם כמו לאנשי זרוע, אבל לא מאהבתו אותם. וכן אמרו בפרקי רבי אליעזר (פרק לו) על ענין יעקב שהחניף לעשו, מכאן אמרו מחניפין לרשעים בעולם הזה מפני דרכי שלום, וסימנך מ'א'ה'ב'ה' ראשי תיבות *מחניפין *את *הרשעים *בעולם *הזה, ורצה לומר הסימן מאהבה, כדי שיהא חי לקיים מצות בוראו. אבל כל מי שיש בידו יכולת למחות ומוחה ונוקם נקמתו מהרשעים בעולם הזה, הקדוש ברוך הוא כורת עמו ברית ולזרעו אחריו כמו שעשה לפנחס.

741

742עוד בעונש המחניף אמרו ז"ל (אבות דר"נ כט, ד) כל המחניף לחברו לשם כבוד לסוף נפטר ממנו בקלות, וכיוצא בזה כתב החסיד בעל חובת הלבבות (שער יחוד המעשה פ"ה) על טענה אחת מטענות היצר, שהיצר אומר שיעשה הדברים שידעו בהם בני אדם כדי שיצא לו שם בחסידות עד שילמדו ממעשיו. והשיב שיאמר לו שאולי כשאכוין לזה במעשי לא יתכן לי מהם הרצון המכוון אליו ויעלה בדעתם שאני חנף במעשי ויהיה לריק מעשי בכוונתי בהם בלתי האלהים. ונאמר למלך אחד והיאך לא ערבה לך קריאת פלוני והיה קולו ערב ובקי בטעמים של קריאה, אמר להם והיאך תערב לי קריאתו והוא אינו קורא אותה אלא שתערב לי קריאתו וימצא חן בעיני בעבורה, אבל אם היתה זאת הכוונה לרצון הבורא בלבד היתה ערבה לי. וכן נאמר בכל מי שמכוין בתפלתו מהמתפללים בצבור ובעלי החזון בפיוטים החדשים למצוא חן בעיני אדם מבלעדי האל יתברך, שאינה מקובלת אצל הבורא, עד כאן לשונו. נמצא כי מכלל כת החנפים הוא העושה מעשה מצוה לאל יתברך ובכוונתו בשביל שיכבדוהו בני אדם.

742

743וכתב בחובת הלבבות (ש' יחוד המעשה פ"ד) כי העושה מעשה בשביל כבוד בני אדם או מיראתם, אינו עובד לבורא אלא לבני אדם, ונמצא אינו מכיר את הבורא, וכן ענין עובד האלילים כי אינו עובד את האלילים אלא מפני סכלותו שלא הכיר את הבורא, וכתב זה לשונו ויש יתרון לעובד האלילים על החונף בד' דברים, האחד כי עובד האלילים בזמן הזה אינו מוזהר על ידי הנביא שיברר אצלו הפסד מחשבתו באותות ומופתים, אבל המחניף בתורה יש עליו טענות במה שקבל מן המצות בעבודת האלהים והאזהרה מעבוד זולתו. והב' כי עובד האלילים עובד מי שאינו ממרה באלהים, אבל המחניף עובד את מי שממרה את האלהים ומי שאינו ממרה אותו. הג' כי עובד האלילים הוא עובד דבר אחד, והחנף אין תכלית לנעבדיו. והד' כי עובד האלילים אין עניינו בסתר מבני אדם, והם נשמרים ממנו מפני פרסום כפירתו באלהים, אבל החנף אין כפרנותו נראית, ובני אדם בטוחים בו, ויתכן לו להזיקם מה שלא יתכן לזולתו, והוא הגדול שבמדוי העולם ונקרא בלשוננו חנף ויהיר ומפתה, עד כאן לשונו.

743

744ורבותינו ז"ל אמרו במדרש (ילקוט משלי סי' תתקסא) תני רבי חייא מפרסמין את החנפים מפני חלול ה', שנאמר (משלי כו, כו) תגלה רעתו בקהל, ואומר (יחזקאל ג, כ) ובשוב צדיק מצדקו ועשה עול ונתתי מכשול לפניו, ולמה הקדוש ברוך הוא נתן להם רע, בשביל לפרסם מעשיהם לבריות, שלא יארע בו דבר בשביל העבירות ויהיו קורין תגר כנגד מדת הדין, צא ולמד מדואג שהיה ראש סנהדרין, שנאמר (שמ"א כא, ח) אביר הרועים אשר לשאול, ובשביל שהיה בו מדה של לשון הרע פרסמו הכתוב, עד כאן לשונו.

744

745ובספר מנורת המאור של הרב רבי ישראל ע"ה כתב וזה לשונו והמחניף הוא יותר מגונה מן הגנב, שהגנב גונב הממון, והמחניף גונב דעת הבריות. והחנפים נחלקים על ג' כתות, הכת הא' הם המחניפים לבני אדם כדי שימצאו חן בעיניהם, ואינן מוכיחים אותם על מעשיהם הרעים, אלא אומרים בדין אתם עושים, ואף על פי שהם עושים מעשים רעים ושלא כדין.

745

746הכת הב' יותר מגונה מן הראשונה, והם המחניפים לאלמים ולעשירים, ומשעבדין להם נפשם. לאלמים, כדי שיעשו ראש על הצבור, וכדי שינחלו שררה, ומשתדלין להתכבד בחניפות שבהם. ולעשירים, כדי שיגזלו ממונם, ובשביל שיהנו ממנו, וַיסירו כסלם מהקדוש ברוך הוא וַישימו שברם ותוחלתם בבני אדם, כסבורין שממונם אינו כלה לעולם ושלא יאבד מידם, ובזה תועים, ועליהם נאמר (ירמיה יז, ה) ארור הגבר אשר יבטח באדם.

746

747הכת הג' יותר מגונה, והם המחניפים בדת, ומראים עצמן שהם צדיקים ושוקדים על בתי כנסיות, וכוונתם הוא לעלות לגדולה כדי שיתמנו פרנסים על הצבור, ולסלק נפשם מן המס, ומראים החסידות על פניהם ולבם מלא תוך ומרמה, עד כאן לשונו. מקצת דבריו ומקצת תורף לשונו לא כתבתי מפני האריכות.

747

748עוד האריך רבינו יונה בשערי תשובה (ש"ג אות קפז) בענין החנפים, וכתב בהם ט' חלקים, והרוצה לראות הרי ספרו מצוי. וכלל דבריו שאין להחניף לרשע ולא לספר בשבחו בין בפניו בין שלא בפניו, שנאמר (משלי כח, ד) עוזבי תורה יהללו רשע. וכיוצא בזה אפשר שידבר על מי שימנוהו פרנס או חכם על הצבור, ואותו האדם אינו ראוי, והקדוש ברוך הוא נפרע ממעמידו, כי נמצא מחריב העולם אותו החכם בפסקיו שלא כדין וכיוצא. ובכלל החניפות, אם אינו רוצה להוכיח את בני עירו שיחשוב שלא יקבלו ממנו, נקרא חנף, כך כתב.

748

749מצאתי כתוב בספר מדבר בדברי חסידות, זה לשונו ג' יש שמחניפין להם, לאשתו משום שלום בית, לבעל חוב שלא ילחצנו, לרבו כדי שילמדו תורה ומצות. ומצוה גדולה להחניף לתלמידיו ולחביריו כדי שילמדו, וכדי שישמעו דבריו לקבל תוכחה ולקיים מצות, וכן לכל אדם שהוא סבור שימשוך אותו אליו שישמע לו לקיים המצות, ואם יבא אליו וכועס לא ישמע לו, אלא בחניפות יקבל תוכחתו, והרי מצוה גדולה להחניף לו להוציא יקר הזולל.

749

750ויש אדם שאינו מקבל תוכחה וגערה אלא בנחת, שנאמר (קהלת ט, יז) דברי חכמים בנחת נשמעים. ויש צריך גערה, שנאמר (משלי טז, י) תחת גערה במבין. ויש שאפילו בהכאה לא יועיל, שנאמר מהכות כסיל מאה. אם כן מה נעשה, אין לו תקנה, אלא גרשהו.

750

751ויש חניפות רעה מאד, כגון אדם המדבר עם חבירו ומחניף עמו בדברים מתוקים, כדי שימשוך אותו אליו ויאמר לו מה שבלבו, ואחר אשר האמין לו וסומך עליו הולך עמו ברמאות, וזהו כמו שנאמר (שם א, יז) כי חנם מזורה הרשות בעיני כל בעל כנף, (שם א, יח) והם לדמם יארבו יצפנו לנפשותם, כי הציידים זורקים חטים ברשות כדי שיבאו העופות לאכול ואז יהיו נצודין, ולזה דומה החנף הזה.

751

752ואסרו חכמים להחניף, ואמרו (חולין דף צד ע"א) שלא ישלח אדם דורון ויודע בו שאינו מקבלו, או יסרהב לחבירו שיאכל אצלו ויודע שאינו אוכל, וכן אם אדם רוצה לפתוח חבית יין למכור ובא חבירו לקנות יין, אל יאמר לו אני רוצה לפתוח חבית בעבורך. וכל זה וכיוצא בזה נקרא גניבות דיעות להחניף ולגנוב דעת הבריות.

752

753אמר רבי שמעון בן חלפתא מיום שגברה אגרופה של חנופה נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים, ולא היה אדם יכול לומר לחבירו מעשי גדולים ממעשיך. אמר רבי אלעזר כל אדם שיש לו חנופה מביא חרון אף לעולם, שנאמר (איוב לו, יג) וחנפי לב ישימו אף, ואין תפלתו נשמעת, אפילו עוברין שבמעי אמן מקללים אותו בגיהנם. וכל המחניף לרשע סופו נופל בידו, ואם אינו נופל בידו נופל ביד בנו או ביד בן בנו. וכל אשה שיש בה חנופה היא מאוסה כמו נדה, ולבסוף היא גולה (סוטה דף מב ע"א).

753

754לכן יתרחק האדם מן החנופה, ולא יחניף אדם להחזיק ברשעו, גם אם יש לו לקבל טובות ממנו לא יחניף לו, ולא יחניף לקרוביו ולא לבניו בזמן שאין הולכים בדרך טובה, כי כמה בני אדם עומדים ברשעתם מחמת שהם רואים שאין להם בושת בעבור דרכיהם המכוערים, ובעבור שרואים שמחניפים להם. ואין דבר בעולם הנועל פתחי תשובה כמו החניפות.

754

755ומעשה באדם אחד כשר שהיה לו בת להשיאה, והיו בעירו שני בחורים אשר כל אחד חפץ ליקח בתו, והלך אותו האיש הכשר לדון ביניהם כדי לנסותם, וביקש לאדם אחד לעשות קטטה עמו, ולבסוף יקחו אותם לדון בין בעל ריבו ובינו כדי לנסותם, וכן עשו. ואותם השנים היה האחד מחניף לאותו האדם הכשר כדי לישא בתו, והיה מזכה אותו בכל דרכיו, ואז הלך ונתן בתו לאותו שהיה מחייבו, כי אדם טוב הוא כך אמר האיש הכשר, כי הוא לא החניף לי ולא נשא לי פנים (ספר חסידים סח' תתשמב).

755

756לכן צריך מי שהוא פרנס או דיין או גבאי צדקה שלא יהיה חנף, כי אם יחניף לשום אדם ולא יוכיחו לעשות הטוב ולסור מן הרע, אז יהיו כל הקהל מקלקלין בו, כל אחד יאמר הפרנס מחניף לפלוני ולמה יוכיחני, כיון שהוא מחניף לפלוני, ולא יקבלו תוכחותיו. וכן דיין המחניף לאחד מבעלי דינין אז יסתתמו דברי השני ולא יודע לטעון כראוי, ונמצא שלא יצא הדין לאמיתו. וכן גבאי צדקה המחניפים יתנו צדקה לאחד המחניף להם או שהם מחניפים לו, ויתנו לו אף על פי שאינו ראוי לכך. לכן צריך הצדיק להתרחק מאד מן החניפות, ולא שהוא יחניף לאחרים ולא שיקבל חניפות מאחרים. ויזהר מאד כשיעשה מעשים טובים שלא יכוון בהם להחניף לאחרים אלא לשם הקדוש ברוך הוא יעשה אותם.

756

757והגרוע שבכל החניפות, זה המחניף לחבירו כדי שיחטיאו, כגון שיש לו מחלוקת עם בני אדם ואין הדין עמו, והוא מחניף לבני אדם לסייע לו ולהחזיק טעותו. או מי שרדף אחר עבירות כגון זנות ושאר עבירות והוא יחניף לחבירו כדי שיעשה כמוהו. ירבעם בן נבט זכה למלוכה בשביל שלא החניף לשלמה המלך אלא הוכיחו על ענין בית מלוא (סנהדרין דף קא ע"ב).

757

758הרוצה להנצל מן החניפות יזהר להתרחק מן הכבוד, כי מי שאינו חושש להתכבד לא יצטרך חניפות, וגם צריך ליזהר מאחרים, כי רוב המחניפים הם מחניפים לאדם שהם סבורים שיהיה לו הנאה ממנו. לכן מי שמתרחק משני דברים הללו הנאה וכבוד הוא ניצול מכמה עבירות, כי כמה בני אדם עושים מעשים טובים כדי שיקבלו כבוד מבני אדם, וזה הענין מקלקל כל עבודת האדם, כי כמה בני אדם שמתפללים ויש להם קול ערב, והוא מהרהר בלבו בשעת התפלה כמה קול ערב יש לי וכמה בני אדם נהנים ממני ששומעים אותי, וכן דרכו של יצר הרע וכן עושה כדי להפיל אדם ברשתו ולא יהיו מעשיו לשם שמים. וכן לענין הנאה, מי שנהנה מן חבירו אפילו אם יראהו שהוא עובר על כל העבירות שבעולם, לא יהא רשאי להוכיחו כי יירא שלא יהנה ממנו עוד. וזה הענין היא תקלת חכמי הדור, כי הם רודפים ליהנות מן העם על כן יחניפו להם כדי שיחזיקו אותם בחזקה גדולה, ולא די שאינם מוכיחים אותם על ענייניהם אלא מתוך שמחניפים להם הם בעצמם אוחזים מעשיהם ונמשכים אחריהם, עד כאן. כתב רבינו משה בהלכות דיעות.

758

759בביאור כת שקרים דהיינו כת כזבים, המשקר והמכזב שנוי ומתועב לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר (משלי ו, טז) שש הנה שנא ה' וגו' עינים רמות, לשון שקר, וידים שופכות דם נקי, ויפיח שקרים, ומשלח מדנים, לב חורש מחשבות און, רגלים ממהרות וגו', ומהשבעה דברים האלו הג' מהם הם בענין הכזב - לשון שקר, יפיח כזבים, עד שקר.

759

760ורבותינו ז"ל אמרו תלה ז' המדות הרעות האלו בכזב, שממנו משתלשלין כולם. כיצד, עינים רמות, עיקר הגאוה הוא הכזב, מפני שהוא אומר שהוא חכם והוא טפש, גבור והוא חלש, נשיא והוא נקלה, ומתגאה לעיני הבריות במדות הללו של כזב, כמו שאמר אבשלום (שמ"ב טו, ד) ועלי יבא כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפט והצדקתיו, והיה גונב דעת הבריות בכזב.

760

761לשון שקר, הכזב עצמו. וידים שופכות דם נקי, מיואב ששלח לשון שקר על פי דוד והשיב את אבנר והרגו, שנאמר (שמ"ב ג, כו) וישלח מלאכים אחרי אבנר וגו'. יפיח כזבים עד שקר, הרי גופי הכזב. ומשלח מדנים בין אחים, שנאמר (תהלים נה, י) בלע ה' פלג לשונם וגו', וסמיך ליה (שם יא) און ועמל בקרבה הוות בקרבה ולא ימיש מרחובה תוך ומרמה.

761

762בא וראה כמה כזבו ונענשו, גיחזי כיזב ונצטרע הוא וזרעו, שנאמר (מל"ב ה, כה) ויאמר אליו אלישע מאין גיחזי, ויאמר לא הלך עבדך אנה ואנה ויאמר אליו לא לבי הלך וגו' (שם ה, כו) וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם, ויצא מלפניו מצורע כשלג. אמנון כיזב ונהרג, שנאמר (שמ"ב יג, ה) תבא נא תמר אחותי ותלבב לעיני שני לביבות וגו' ושכב עמה, והרגו אבשלום.

762

763וכל המחליף בדבורו כאלו עובד ע"א, שנאמר (בראשית כז, יב) אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע, וכתיב בע"א (ירמיה נא, יח) הבל המה מעשה תעתועים (סנהדרין דף צב ע"ב). ופירש הרב רבי יצחק אבוהב בספר מנורת המאור (אות לז) בענין זה למה יהיה כעובד ע"א, שהכוונה הוא לפי שמטעה את חבירו בדבר שקר, לפי זה יהיה גם כן המטעה את חבירו בכל ענין שיהיה, לפי שדומה לע"א שהם מטעים גם כן לבני אדם באמרם שיש לאל ידם.

763

764אמר רבי אלעזר הכל ברא הקדוש ברוך הוא חוץ מן השקר, שלא בראו אלא בני אדם בודין אותו מלבם (תדבא"ז פ"ג). וגרסינן במדרש רוחו של נבות היזרעאלי לא זכתה למחיצה עליונה אלא מפני שהרגו אחאב דם נקי, ונעדר מפני שהרהר לדבר כזבים, שנאמר (מל"א כב, כ) מי יפתה את אחאב ויעל ויפול ברמות וגו' ויצא הרוח ויאמר אני אפתנו וגו' ויאמר ה' צא, מאי רוח, זה רוחו של נבות, מאי צא, צא ממחיצתי, משום דובר שקרים לא יכון לנגד עיני (תהלים קא, ז).

764

765ואמר החכם אדם המכזב חשוב כמת, שאין בני אדם חוששין לדברו מפני שדרכו לכזב, חייו ומותו שוין. ואמרו ז"ל (סנהדרין דף פט ע"ב) כך עונשו של בדאי, שאפילו אומר אמת אין שומעין לו. וירמיה כשהיה מוכיח לישראל לא היה מוכיחן אלא על הכזב, שנאמר (ירמיה ט, ד) למדו לשונם דבר שקר - נעשה להם הכזב כטבע ולא יוכלו לסור ממנו ונלאו להתעוות מדרך השקר לדרך האמת.

765

766אמר רב הונא מצינו שלא גלו ישראל מארצם אלא על שעברו על זה הפסוק (שמות ג, ז) מדבר שקר תרחק, ובספר קינות הוא רמוז בג' מקומות, באלפא ביתא של איכה יעיב באפו הקדים פ"ה לעי"ן, כלומר אמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם, דכתיב (איכה ב, טז) פצו עליך פיהם, ואחר כך (שם ב, יז) עשה ה' אשר זמם. ובאלפא ביתא של אני הגבר, פצו עלינו פיהם (שם ג, מו), ואחר כך עיני נגרה (שם ג, מט), ובאלפא ביתא של איכה יועם זהב, פני ה' חלקם (שם ד, טז), ואחר כך (שם ד, יז) עודנה תכלנה עינינו.

766

767וגרסינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סג ע"א) רב הונא מצערא ליה דביתהו, כדאמר לה עבד לי טלפחאי עבדא ליה חמסי, חמסי עבדה ליה טלפחאי, כי גדל חייא בריה אפיך לה, אמר לי' איעליא אימך, אמר ליה אנא הוא דקא אפיכנא לה, אמר ליה היינו דאמרי אינשי דנפיק מינך טעמא מלפך, ברם את לא תעביד הכי, שנאמר (ירמיה ט, ד) למדו לשונם דבר שקר. על כן ילמד לשונו לדבר אמת.

767

768וכתב רבינו יונה בשערי תשובה (ש"ג אות קפא) שזהו מה שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי ו, יט) יפיח כזבים עד שקר, פירוש הרגיל לדבר שקר אפילו במילי דעלמא, כ"ש שיכזב וישקר שיעיד על חבירו מפני טבעו והרגל לשונו.

768

769רבינו יונה כתב (ש"ג אות קעח) שכת שקרים נחלקת לט' חלקים, ובעל מנורת המאור של רבי ישראל ע"ה קצר לשונו והעמידה בז', וזה לשונו

769

770החלק הא' איש כזבים, ולא די שמשקר אלא שהוא משחית בשקריו וגוזל וחומס, כמו המכחש בעמיתו, או עושק שכר שכיר, ועובר על מצות לא תכחשו ולא תשקרו (ויקרא יט, יא) ולא תלין (שם יט, יג), וכן המעיד בחבירו עד שקר, שנאמר (שמות כ, יג) לא תענה ברעך עד שקר. ומן החלק הזה בעל תרמיות ואונאות במסחרים ובשותפות, וכתיב (ויקרא כה, יז) ולא תונו, והמכזב נקרא בליעל ואיש און, שנאמר (משלי ו, יב) אדם בליעל איש און וגו'.

770

771הב' המשקר והמרמה את חבירו ואין בשקר הזה נזק מיד, אך יתכוין לעשות סבה להזיקו, כאדם המרמה את חבירו כדי שיאמין בו ויבטח עליו ולא ישמר ממנו כדי להדיח עליו ההפסד, כענין שנאמר (ירמיה ט, ז) בפיו שלום את רעהו ידבר וגו' וכתיב בתריה העל אלה לא אפקוד וגו'. וזה, עונשו על ג' עניינים על השקר ועל הנזק וההפסד.

771

772הג' הבא בערמה לסבב לעצמו טובת חברו, לא לגזול ולא לחמוס את חברו, אלא יתן עיניו בטובה העתידה לבא לחברו ויסבב בשקריו עד אשר יקח אותה לעצמו, כיצד כגון שראה את חברו קונה פרקמטיא בזול, והלך למוכר ואמר ליה למוכר אני נותן לך יותר מעות בפרקמטיא זו, ואל תחוש לפלוני כי שותפין אנחנו. או שיסבב שיתן לו חברו מתנות על שקריו, כגון שיאמר לו רצוני לקנות קרקע פלוני שאתה רוצה לקנות, והאחר נותן לו דמים כדי שיסתלק מן הקרקע ולא יקח אותה. או שיאמר לו אני הייתי לך מליץ טוב עם המלך או עם השר, וכל כיוצא בזה.

772

773הד' המספר בספור דברים ששמע ויחליף מקצתן בלא תועלת לו ולא הפסד לחברו, ואף על פי שאינו מפסיד לאחרים עונשו גדול מאד, מפני שמעיז פניו ומשקר בטבעו הרע. אבל התירו להחליף בדברים שבהם מצוה, ולהבאת שלום, דתניא (ע' כתובות יז ע"א) משבחין הכלה לפני החתן, ואומר כלה נאה וחסודה ואף על פי שאינה נאה. וגרסינן בבראשית רבה (ק, ח) מותר לשנות מפני השלום, שנאמר (בראשית נ, טז) אביך צוה, שלא מצינו שצוה יעקב בכך, אלא שאמרו משמו.

773

774הה' האומר לחברו שייטב עמו ויתן לו מתנות ואין בלבו לתת לו שום דבר, גם זו רעה גדולה ועל זה נאמר (תהלים לד, יד) נצור לשונך מרע. והמתהלל במתת שקר למה הדבר דומה, לעננים רבים ורוחות ויראה שבאו גשמים, ואינם יורדין, שנאמר (משלי כה, יד) נשיאים ורוח וגשם אין.

774

775הו' המתהלל שעשה טובה עם חבירו והוא לא עשה, ולא די לו שהוא משקר אלא שהוא גונב דעת הבריות, דתניא (ע' חולין צד ע"א) אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת נכרי, ואין מוכרין לנכרי בשר נבילה ומתה בשביל שחוטה, ולא מנעל של עור מתה בשביל עור של שחוטה, ואל יראה אדם לחבירו שהוא פותח החביות בשבילו ורצונו לפתוח אותה לחנוני, ואל ירבה בתקרובת לחבירו ויודע שאינו מקבל, ודברים כאלו וכיוצא בהם אסורים משום כמה עניינים, משום שהוא משקר ומשום שהוא גונב דעת הבריות.

775

776הז' המשתבח במעלות שאין בו, כגון שיאמר שהוא נשיא ומיוחס ושהיו אבותיו גדולי הדור, ולא די לו שהוא מתגאה ומנשא עצמו, אלא שהוא מכזב. ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יז, ז) לא נאוה לנבל שפת יתר, פירוש אינו נאה למי שהוא נבל וממשפחה שפלה לומר שהוא נשיא וגדול. אף כי לנדיב שפת שקר, רוצה לומר ואפילו הוא נשיא ונדיב במעשיו, לא ישקר בשפתיו ויתהלל שנותן מתנות לבני אדם והוא לא נתן, ואפילו נתן גנאי הוא לאדם להתהלל במתנותיו כל שכן לנדיב. ואם יש בני אדם שמכבדין אותו במדריגות הכבוד כגון שיאמרו עליו שהוא חכם, שיאמר איני חכם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי מכות פ"ג ה"ו) כי מי שמכבדין אותו במדריגות הכבוד הראויות לתת למי שהוא יודע ב' מסכתות, והוא אינו יודע אלא אחת, צריך שיאמר אחת לבדה אני יודע, כל שכן שאסור להתפאר במה שאין בו, עד כאן לשונו.

776

777ובמעלת המדבר אמת ועונש המדבר שקר, האריכו בתיקונים (תיקון סג דף צד ע"ב) זה לשונם מאי (תהלים קמה, יח) קרוב ה' לכל קוראיו וגו', דמאן דקרא ליה בשקרא רחוק הוא מניה, אמת א' ברישא דאלפא ביתא, מ' באמצעיתא, ת' בסופיה, עישורא דיליה יו"ד ק"א וא"ו ק"א אמת דאיהו עישור דארבע מאה וארבעין וחד, הא רזא דחמשה וארבעים, בזמנא דישראל משקרין בתורת אמת איתמר ביה (דניאל ח, יב) ותשלך אמת ארצה, מאי ארצה דא שכינתא. ובגלותא (ישעיה נט, טו) ותהי האמת נעדרת, ושקרא שלטא בעלמא, ומאן שקר דא סמא"ל. בזמנא דאמת שלטא, אתעבר שקרא מעלמא, אמת איהו בסוף תיבין ואינון ברא' אלהים' לעשות', ברא' אלהים' את', ביה ברא עלמא ועליה איתקרי וקיימא כל עלמא, וכל אומין דעלמא, אבל בשקרא ותשלך אמת ארצה, ושקרא שלטא כביכול באתר דיליה דאיהו ירושלים, ודא גרים דאתחריב ביתא ואתחזר לתוהו ובהו, דהכי אוקמוה, חרב בית ראשון והארץ היתה תוהו ובהו (בראשית א, ב), חרב בית שני וחשך על פני תהום (שם). דאמת איהו סחיר עילא ותתא, ובזמנא דאתעביד שקרא יתהרס בניינא, בההוא זמנא לא תוסיף קום, הדא הוא דכתיב (ישעיה יד, יב) איך נפלת משמים הילל בן שחר, נפלה עטרת ראשינו (איכה ה, טז), דאינון ה' עילאה ה' תתאה, ו' עמודא דאמצעיתא סביל תרוייהו, עד כאן לשונו.

777

778ורבותינו ז"ל במדרש ואלה הדברים רבה (א, י) אמרו ז"ל אמר רבי ראובן ומהו חותמו של הקדוש ברוך הוא, אמ"ת, ולמה אמ"ת, אמ"ת יש בו ג' אותיות, אל"ף ראשון של אותיות, מ' אמצעיתן, ת' סופן, לומר אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים (ישעיה מד, ו), עד כאן לשונו. ואלו הם דברי התיקונים כמבואר, אלא שהוסיף ענין לומר אני ראשון, אפשר שכיוונו רבותינו ז"ל לדברים אלו לפי הפשט, ללמד לנו שמי שידבר אמת לא ימצא בדבריו תוספת ולא מגרעת, כשם שקודשא בריך הוא נקרא (ישעיה מד, ו) אני ראשון ואני אחרון, כי מה שיש במציאותו כשהוא ראשון הוא בעצמו שהוא אחרון, ואין לנו לא תוספת ולא מגרעת.

778

779ולפי הסוד, בתיקונים (דף קיט ע"א) פירש הרשב"י ע"ה כי אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים נאמר עם שם ס"ג, שהוא זה יו"ד ק"י וא"ו ק"י, שיש בו ג' יודי"ן, ועל ג' יודי"ן נאמר אני ראשון ואני אחרון, ז"ל וההוא דאמר נעשה, איהו יו"ד ק"י וא"ו ק"י, אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים, תלת יודין מעידין עליה דלית לעילא מניה. והוא הענין בעצמו שפי', כי מה שהוא י' בראש הוא בעצמו יו"ד בסוף, ולא נשתנה ה"י ראשונה מה"י אחרונה.

779

780וכאשר תדקדק במ"ש בתיקונים במאמר שהעתקנו, בשם יו"ד ק"א וא"ו ק"א שהוא עישור אמת, נבין טעם היות התורה נקראת תורת אמת, מפני שהיא דבוקה בשמו הגדול הנזכר, והיינו מה שפי' בזוהר כמה פעמים (פ' יתרו דף צ' ע"ב) דאורייתא כלא שמא דקודשא בריך הוא. ומטעם זה גם כן תקרא התורה עץ חיים, שאמת הוא סוד עץ החיים, תתן אמת ליעקב (מיכה ז, כ), והתורה נקראת אמת, שנאמר (תהלים קיא, קמב) ותורתך אמת. וכן אמת רמוז בשם ס"ג בסוד אני ראשון, ושני שמות אלו פי' בתקונים שדא נשמתא ודא גופא.

780

781ובזה נבין טעם למדבר אמת שמאריך ימים, שפי' בסנהדרין (דף צז ע"א) על אותה המדינה שהיתה נקראת עיר אמת, שלא מת אחד מהם קודם זמנו, ופי' שם שלא היו משנים בדבורם, ופעם אחת אירע שנתאכסן עמהם חכם אחד, רב טביומי שמו, ומפני ששינה בדיבורו בדבר קל כמו שנתבאר שם בגמרא, קבר ב' בניו, וגירשוהו מביניהם. והטעם לאריכות ימים, מפני ששם מ"ה הוא שקיו דאילנא בדרעוי וענפוי, כמו שפי' בתיקונים (דף יז ע"א) בדברי אליהו, וכן שם ס"ג יקראוהו בתיקונים בפי' נשמתא, והכוונה בשמות הנז' הוא עלת העלות המתלבש בהם כמו שפי' בתיקונים, נמצא שאוחז בחיים העליונים שהם חיי המדות, ולכך ראוי שיאריך ימים.

781

782גם במעלת האמת ביאר לנו הנביא באומרו (ירמיה י, י) ויה"וה אל"הים אמת הוא אלהים חיים. והנה ב' שמות אלו עולים יב"ק, כמנין שלשה שמות אהי"ה ידו"ד אדנ"י, שהם אני ראשון, נמצא המדבר אמת מתדבק בשמו יתברך ידו"ד אלהי"ם שהוא שם שלם כדפי' בזוהר (פ' ויקהל דף ריג ע"א, ואדרת נשא דף קלח ע"ב) והדבק בו דבק בחיים כמ"ש הוא אלהים חיים.

782

783וכשם שהשכר גדול למדבר אמת, כך העונש גדול למדבר שקר, כמבואר במאמר התיקונים שזה גרם חורבן בית ראשון ובית שני. וכן פירשו רבותינו ז"ל במסכת שבת (דף קיט ע"ב) לא חרבה ירושלים אלא שפסקו ממנה אנשי אמונה, שנאמר (ירמיה ה, א) שוטטו וגו'.

783

784והמקיים התורה ומצותיה הוא המקיים העולם שעמודו הוא האמת וכאמרם (אבות פ"א מי"ז) על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום. והאמת הוא עמוד הכולל הכל, וכאשר אין ישראל עוסקים בתורה ואין מקיימין אותה, כתיב (דניאל ח, יב) ותשלך אמת ארצה, כדפי' בתיקונים, ואז סמאל הנקרא שקר שולט, וזהו ותהי האמת נעדרת. והטעם לכל זה הוא, כי כמו שאי אפשר לגוף להתקיים בלא נשמה כן נשמת כל הנמצאים, ועמוד המקיימם הוא האמת.

784

785ובכלל המדבר אמת שלא ידבר אחת בפה ואחת בלב, אלא שיהיה תוכו כברו, והכי דייק קרא (צפניה ג, יג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית. וסוד ענין זה פי' ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רל ע"א) זה לשונו ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, בגין דקודשא בריך הוא איהו סתים בסתרי התורה, במאי אישתמודע במצוות דאיהי שכינתיה, דאיהי דיוקניה, כגוונא דאיהו ענו שכינתיה ענוה, איהו חסיד ואיהי חסידה, איהו גבור ואיהי גברתא על כל אומין דעלמא, איהו אמת ואיהי אמונה, איהו נביא ואיהי נביאה, איהו צדיק ואיהי צדקת, איהו מלך ואיהי מלכתא, איהו חכם ואיהי חכמתא, איהו מבין ואיהי תבונה, עטרה דיליה איהו כתר ואיהי עטרה דילה עטרת תפארת. ובגין דא אוקמוה רבנן כל מי שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש, כדיוקנא דקודשא בריך הוא דאיהו כברו, ושכינתא ברו, איהו תוכו מלגאו ואיהי ברו, ולא אשתניאת איהי מלבר מההוא דלגאו, לאישתמודעא דהיא אצילותיה ולית אפירשותא תמן כלל, דמבית ומחוץ תצפנו, ובגין דאיהו ידו"ד סתים מלגאו לא איתקרי אלא בשכינתיה אדנ"י, ובגין דא אמרו רבנן לא כשאני נכתב אני נקרא, בעולם הזה נכתב אני בידו"ד ונקרא אני באדנ"י, אבל בעולם הבא נכתב בידו"ד ונקרא בידו"ד למהוי רחמי מכל סיטרא, ובגין דא מני קודשא בריך הוא למלאכי השרת מאן דלא יהא תוכו כברו לא יעול בהיכלא דא, בכל איברין פנימאין וחיצונין, ובגין דא אמר קרא (דברים יח, יג) תמים תהיה עם ה' אלהיך, עד כאן לשונו.

785

786הרי מבואר במאמר הזה מעלת מי שתוכו כברו בכל ענייניו, ובכלל היא מדת אמת, שהרי הוא אמת והיא אמונה, נמצא חס ושלום מי שאינו מדבר אמת ויש בלשונו תרמית הרי אין תוכו כברו, והוא קוצץ בנטיעות, ומפריד בסוד האצילות מסוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, כאומרו (שם יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, ומטעם זה אמר הנביא (צפניה ג, יג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. ועוד בעונש מי שאין תוכו כברו האריכו ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רלה ע"ב) ועוד בתקונים (דף קכח ע"ב) עיין שם.

786

787גם בכלל האמת לקיים דברי התורה במעשה, שאם למד ולא עשה אינו בכלל אמת, וזה מבואר בריש מאמר רעיא מהימנא שאמר לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, בגין דקודשא בריך הוא איהו סתים בסתרי תורה במאי אשתמודע במצות דאיהי שכינתיה. עוד לקמיה איהו תוכו ואיהי ברו, ולא אשתניאת איהי מלבר מההוא דלגאו לאישתמודעא דהיא אצילותיה. נמצא הדורש ואינו מקיים מפריד ומראה ח"ו שאין בחוץ במעשה מה שהוא בפנים בדבור התורה. ולכן המעשה הוא העיקר המורה על היחוד.

787

788וכן פי' בזוהר (פ' שלח לך דף קסג ע"ב) שאמת הוא כולל דכר ונוקבא, זה לשונו ויעקב איש תם (בראשית כה, כז) בעלה דההוא תם, ומאן איהו א' רזא דו"ו, וכד הוו כלל דכר ונוקבא כחדא, כדין נטיל כל אתוון אלין א' ת"ם ואיהו אמ"ת, תתן אמת ליעקב, כל דכר ונוקבא כחדא שלימא דכולא, עד כאן לשונו. נמצא שהרוצה לקיים מדת אמת צריך שיקיים במעשה מה שעוסק בתורה, כדי שיהיה בכלל א' ת"ם, שהם זכר ונקבה, והיינו סוד וידו"ד אלהי"ם אמ"ת (ירמיה י, י), ששני שמות כאחד הם סוד אמ"ת.

788

789גם בכלל קיום האמת שישתדל להיות קיים בעבודתו כיתד שלא תמוט, כדכתיב (ישעיה כב, כג) ותקעתיו יתד במקום נאמן, ואמת ואמונה הכל ענין אחד כמבואר במאמר, דאיהו אמת ואיהי אמונה.

789

790והנה האמת הפך הכזב, כי המבטיח ואינו עושה יקרא כזב מפני שפסק הבטחתו ודבורו, וכל לשון כזב נגזר מלשון הפסוק, כדכתיב (שם נח, יא) וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. והנה מדת אמת לעולם אינו פוסק רחמיו מן העולם, שהוא נהר יוצא מעדן להשקות את הגן (בראשית ב, י), ואמר יוצא ולא יצא, שלעולם הוא יוצא, ולכן קראו הרשב"י נהר דנגיד ונפיק ולא פסיק מימיו, עיין בזוהר (פ' משפטים דף קכג ע"ב). ועיקר מדת אמת תלוי בעתיקא כדפי' באידרא (פ' נשא דף קמ ע"ב) שאין משם הפסק הרחמים לעולם, שאילו ח"ו יצוייר יעדר לכזב השפע ההוא רגע, יתבטל העולם. וכן איברי האדם מצויים על תפקידתם, הלשון לדבר והאוזן לשמוע והרגלים להלוך, ושאר החושים, ואילו יצוייר שיכזבו האיברים מלעשות ציוויים יתבטל האדם. ולכך על האמת העולם עומד, ואם יתבטל איזה חוש מהם לפעמים, הוא מפני סבת האדם וכוזבו בעבודתו לבורא.

790

791ולכך ראוי לאדם שיהיה קיים בעבודתו שלא יכזבו בה לעולם, שאם פסק הרי פסק מדת אמת, והוא בקליפה הנקראת כזב. וקרוב בעיני לומר שהוא מדת כזבני, כי מה לי שיכזב לבני אדם או שיכזב להקדוש ברוך הוא, ויותר ראוי ליענש המכזב להקדוש ברוך הוא מהמכזב לבני אדם, כדכתיב (איוב יג, ט) אם כהתל באנוש תהתלו בו.

791

792ושמעתי מפני מורי ע"ה שבפה יש ל"ב שנים, שהם ל"ב אלהים שבמעשה בראשית, שהם ל"ב נתיבות חכמה, ומעשה בראשית חתום במדת אמ"ת בראשו ובסופו, בראשו בראשית' ברא' אלהים' את' השמים, ובסופו ברא' אלהים' לעשות', ללמדך שכל המשקר מכחיש מעשה בראשית ול"ב נתיבות שבו, החתומים במדת אמת.

792

793וזהו שמצינו שששה פעמים נזכר אמת במעשה בראשית, והם כנגד שש קצוות שנחתמו בשם יה"ו כדפי' בספר יצירה (פ"א מי"ב), ואלו הם בראשית ברא' אלהים' את', וירא' אלהים' את' האור, ויברא' אלהים' את' התנינים, ויברא' אלהים' את' האדם. וירא' אלהים' את' אשר עשה, ברא' אלהים' לעשות', כן כתב הר' יעקב בפירושו על הפרפראות שעשה על התורה. נמצא המשקר עוקר עצמו משש הקצוות החתומים במדת אמת.

793

794והרוצה שלא יהיה בדברו ועסקו שקר, אם הוא חייב לפרוע לכך זמן, יאריך הזמן בתחלה כדי שלא יצא שקרן, ושמעתי שעל זה נאמר (משלי יב, יט) שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר, רצה לומר מי שהוא שפת אמת תכון לעד, פירוש שמאריך הזמן הרבה כדי שבאמצעות הזמן ישלים דבורו. אמנם מי שהוא אומר ברגע הזה, כעת, מחר - לשון שקר, והכוונה על קיצור הזמן הוא לשון שקר, שאפשר שלא תזדמן לו בקשתו וימצא שקרן. ואומר אני שאפשר שמטעם זה בא מלת אמת רמוז בסופי תיבות ולא בראשי תיבות, להורות על האריכות הזמן.

794

795וכן הרוצה לקיים מדת אמת אל ירגיל לשונו לדבר שקר אפילו בדברי הבאי, משום (ירמיה ט, ד) למדו לשונם דבר שקר, כדגרסינן ביבמות (דף סג ע"א) רב הוה מצערא ליה דביתהו וכו'. ולא זו בלבד אלא כל מי שהוא ירא שמים יש לו לקיים בפיו מה שהסכים בלבו לקיים, (תהלים טו, ב) ודובר אמת בלבבו, כמו שקיים ענין זה רב ספרא, כמבואר במכות (דף כד ע"א) ובבא בתרא (דף פח ע"א) עיין שם.

795

796אמנם מפני דרכי שלום מותר לשנות, כדפי' שם ביבמות (דף סה ע"ב), מפני שמדתו הוא המיחד הכל כאומרו (משלי ג, יז) וכל נתיבותיה שלום, כדפי' בזוהר (פ' מקץ) והוא עמוד האחרון המקיים העולם (אבות פ"א מי"ז). ומכאן ידין המעיין שאין לשנות מפני השלום אלא בדבר שהוא קיום העולם, או בדבר שבין איש לאשתו, וכענין שמואל שאמר (שמ"א טז, ה) לזבוח לה' באתי, שהוא דבר פקוח נפש.

796

797וכן תיקון למי שרוצה לשוב בתשובה הוא שידבר אמת, שאם ירצה לעשות דבר שאינו כראוי, אם יאמרו לו עשית כך וכך, אם ידבר אמת מוכרח שיאמר כך עשיתיו, ויתבייש, ופעם אחרת לא יעשה. או יאמרו לו לאיזה מקום אתה הולך, אם הוא הולך לעשות עבירה, אם יאמר אמת ימנע מעשותה מפני הבושה.

797

798ומה שצריך ליזהר שנכשלים בו הרבה, בעדים החותמים בשטר, שלא יחתמו עד שיקראו השטר לפני הלוה והמלוה מלה במלה, ואז יחתמו, כדי שלא יבאו להעיד שקר.

798

799עוד מצאתי למחבר מן המחברים המדברים בדברי החסידות בכתיבת יד, מדבר בענין אמת יפה, ונעתיק לשונו בעזרת ה', זה לשונו מדת האמת, שהנשמה נבראת ממקום רוח קדוש של השם, שנאמר (בראשית ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים, ונחצבה ממקום טהרה, ונבראת מזוהר העליון ומכסא הכבוד, ואין שקר למעלה במקום קדש הקדשים אלא אמת, שנאמר (ירמיה י, י) וה' אלהים אמת, והאלהים עשה את האדם להיות ישר (קהלת ז, כט) להשתמש בחותמו, כי חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת (שבת דף נה ע"א), וכתיב (תהלים קא, ז) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, וכשאדם עוסק בשקר אז אין השקר דבוק לאמת. וכשיש אמת כביכול מכון שבתו בשמים כנגד בני אדם, כי כשיש אמת בבני אדם אז הם מודים שעשה שמים וארץ והים והכל, וזהו (תהלים קמו, ו) עושה שמים וארץ את הים ואת כל אשר בם, וסמיך ליה השומר אמת לעולם, וכשיש בבני אדם שקר כביכול אין מקום שבתו בשמים ובארץ.

799

800ומי שהוא זוכה להתבונן בדברים האלו נשמתו נחצבת ממקום האמת, ויעשה כל ענייניו באמת, ולא יכניס השקר במקום קדושה ואמת, לכך נאמר (תהלים קמה, יח) קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, ואיזה דבר נקרא קריאת אמת, זה המפנה לבו מכל ענין שבעולם ומתקרב אל השם לבד, ושכלו הולך ומתחזק להדבק באור העליון, וישים מחשבתו בחשקו תמיד. וזה הענין ישיג האדם כשהוא מתבודד בחדרו, ומפני זה ירבה כל חסיד להתבודד ולהפרד, ולא יתחבר עם שום אדם רק לצורך גדול. אבל אם יתפלל בהנעת שפתיו יהפוך פניו אל הכותל, ואתה מחשב בענייניך וצרכיך, ותקרא בלשונך בענין ביתך. או להתכבד, כי תחשוב בלבבך היאך קולך ערב ותשתדל בתפלתך למצא חן בעיני בני אדם לקבל שבח מהם זה, אין עבודתך אמת. ולכן אנו מתפללין וטהר לבנו לעבדך באמת, שנעשה כל עבודתינו באמיתות להאמין ובלב שלם ובנפש חפצה, ולא מפני האנשים, ולא בשביל ממון או רעות רוח.

800

801וזהו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים טו, א-ב) מי יגור באהליך מי ישכון בהר קדשך הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו. התבונן במה שאמר ודובר אמת בלבבו, ולא אמר דובר אמת בפיהו, אלא ר"ל שיהיה האמת תקוע וקבוע בבני אדם ובלבבו. לכך החסידים הראשונים כשהיו להם מקח וממכר היו נותנים אותו לקונה כפי הסכמתם בלבם איך שהיו מסכימין ליתן, אפילו אם היה הקונה רוצה להוסיף לא היו לוקחים אלא כפי הסכמתם בלבבם. ואדם חשוב ההולך בדרך זה לדבר אמת בלבבו, אם קבל עליו במחשבה לעשות דבר אחד, יכתוב אותה המחשבה שלא ישכחנה ושלא יחל דבר ממחשבתו, ואם אינו יכול לעמוד בו ילך אצל חכם ויתיר לו מחשבותיו שגמר בלבו, ואף על פי שלא הוציאם מפיו.

801

802וכל הדובר אמת בלבבו, ואינו רוצה לדבר שקר, אפילו דברים שיחשוב ושידבר אף על פי שלא יתכוון להם, מכל מקום דבריו מתקיימין, שנאמר (איוב כב, כח) ותגזר אומר ויקם לך. ומי שהוא איש אמת בכל משאו ומתנו הן במקח וממכר הן בהלואה, לעולם יאמר בפעם הראשון סוף דעתו, וירגיל אותם המתעסקים עמו שידעו כולם שלא ישנה דבריו ולא יעדיף ולא יחסר.

802

803אמר החכם תשים דעתך תמיד האמת לעומתיך, רצה לומר שיעשה סימן לעצמו בבואו לעשות משא ומתן שיזכור ולא יאמר שקר, ויכתוב בכתב ויבא אצלו ויראה בו קודם משאו ומתנו, וכן יכתוב בבית מדרשו ועל שולחנו שיזכור ולא יאמר שקר כדי שלא ישתכח ולא ידע דבר אמת. וכן עשה חכם אחד, כתב על הכותלים למעלה זכור את יום מותך ולא תחטא.

803

804ומי שאינו מדבר אלא אמת יחיה ויאריך ימים וינצל מכל רע, וראיה מרבי יהושע בן לוי כשקפץ וכו' שלא שלט מלאך המות בו ובחייו, שלא דבר כל ימיו שום דבר שקר וכזב, ועדיין הוא בגן עדן בחייו (כתובות דף עז ע"ב), סמך לדבר מה שאמר הפסוק (ירמיה י, י) וה' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם. ואם לא ידבר אלא אמת ינצל כל ימיו מכל רע, דכתיב (מלאכי ב, ו) תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו כי מלאך ה' צבאות הוא, כי המלאכים העליונים הם צורת אמת ואינם בגופות, והנשמות נגזרות מהם כאור, והנשמות הם כגופים, על כן אינם יודעים הנסתרות רק מעט ובמראה הלילה שאין הנשמה מתעסקת בצרכי הגוף. והיודע סוד הנשמה יעיד בדבר כי החלומות מעין המחשבות, (דניאל ב, כט) רעיונך על משכבך סליקו, והחלומות באות על ידי המלאך המלוה בני אדם, ולפי שאין כל המחשבות אמת על כן אין כל החלומות אמתיים. ומי שמרגיל עצמו להיות כל מחשבותיו אמתיות גם יראה בלילה מראות אמת וידע העתידות, כמו המלאכים.

804

805המדבר אמת אין כל מעלה טובה הימנו, לכן ראש דברך אמת (תהלים קיט, קס), והזהיר (שמות כג, ז) מדבר שקר תרחק. גם הרמיזות של אדם יהיו אמת כי שכר אמת גדול מאד. לכן ירגיל אדם עצמו לילך באמת, וללמוד תורה כדי שידע האמת, וכדי שיוכל לעשות המצות על אמיתתן וכהלכתן, ולעולם יודה על האמת, ואפילו בדברי אגדה שאין בו קיום מצוה ילמוד, כדי שיאמין הלב דבר אמת. אל תבוש לקבל האמת מאיזה המקום שיבא, אפילו מקטן שבקטנים ונבזה שבנבזים תקבל האמת ממנו, כי מרגלית טובה שהיא ביד קטן ונבזה לעולם היא חשובה כמרגלית.

805

806עתה בעוונות משהאריך הגלות יותר מדאי, יש לישראל להבדל מהבלי העולם, ולאחוז בחותמו של הקדוש ברוך הוא שהוא אמת, ולקדש עצמם אף במותר להם, ושלא לשקר לא לישראל ולא לנכרי ולא להטעותו בשום ענין, שנאמר (צפניה ג, יג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית, וכתיב (הושע ב, כה) וזרעתיה לי בארץ, כלום אדם זורע כור אחד שלא ימצא כמה כורים, כך זורע הקדוש ברוך הוא לישראל במדינות כדי שיתוספו עליהם גרים (פסחים דף פז ע"ב), וכל זמן שמתנהגין עמהם ברמאות מי ידבק בהם. והנה הקדוש ברוך הוא הקפיד על גזל של רשעים, שנאמר (בראשית ו, יא) ותמלא הארץ חמס.

806

807ומעשה היה ברבי שמעון בן שטח שלקח חמור מישמעאל אחד, הלכו תלמידיו ומצאו אבן טובה תלויה בצוארו, והביאו האבן לרבי שמעון בן שטח ואמרו לו ברכת השם היא תעשיר, אמר להם חמור לקחתי אבן טובה לא לקחתי, וחזר והביא לאותו ישמעאל, וקרא אותו הישמעאל ברוך ה' אלהי רבי שמעון בן שטח (דב"ר ג, ג). וכן יש בירושלמי (ב"מ פ"ב ה"ה) כי החכמים הראשונים קנו חטים מנכרים ומצאו בהם צרור של מעות, והחזירו להם, ופתחו הנכרים ואמרו ברוך ה' אלההון דיהודאי. וכן יש הרבה מעשים דהזהירו על קידוש השם יתברך.

807

808וכשיש אמת למטה אז ישקיף השם בצדק על הארץ, שנאמר (תהלים פה, יב) אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף, לכן תאחוז באמת, ואם ענין רע או טוב האמת אל תניח, ותסמוך על הנאמן, דכתיב (דברים ז, ט) וידעת כי ה' אלהיך וגו' האל הנאמן שומר הברית והחסד וגו', ומה היא אמונתו שהוא שומר הברית, ואם יש צדיק שחטא הוא נפרע לו גמולו בעולם הזה. וזהו דבר ברור שיותר טוב לצדיק להיות נידון אפילו ביסורין של איוב בגופו כל ימיו, שהוא דבר בזוי ובזמן הקצר שהוא בעולם הזה, ולתת גמולו הטוב בדבר הנכבד בעולם העליון להגיע למעלות עליונות ובזמן הטוב שכולו ארוך ואינו פוסק עולמית, זה יותר טוב לצדיק ממה שהיה שלם בעולם הזה ולא היה נפרע מחטאיו בעולם הזה, והיה נידון בעולם הבא ביסורי גיהנם, או מחמת חטאו ימעט נשמתו מן מעלתה בעולם הנשמות, והדבק לזיו מעלות העליון, אשר לזו ההנאה אין ערך ודמיון, ולרשעים נותנין להם גמולם בהנאה מועטת הפוסקת, ובעולם הקצר הוא העולם הזה, והחטא שמור לעולם הארוך ובצער גדול שהוא גיהנם אשר אין ערך לאותו צער, ומקרא מלא הוא (דברים ז, י) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, פירוש הקדוש ברוך הוא משלם לרשע זכיותיו בעולם הזה כדי להאבידו לעום הבא. ועוד נאמר (שם) לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו, פירוש זה נאמר על צדיק שישלם לו חטאיו בעולם הזה כדי שיהיה לו עולם הבא. הרחמן הוא ידריכנו באמתו, ויביאנו לחדריו להגיע לאור אשר שם חביון עוזו ונוי תפארתו, עד כאן לשונו.

808

809ובזה נכלל הפרק:

809

810בעונש כת מספרי לשון הרע, ובחלקיה. ומפני היות הדרוש ארוך בה יותר, ראינו ליחדה בפרק בפני עצמו. ואמר במדרש תנחומא (פ' מצורע א) שלשה מלכים וד' הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא, ד' הדיוטות אלו הם בלעם ודואג ואחיתופל וגיחזי, את מוצא הללו מפני דיבור פיהם נדחפו לגיהנם, והביא ראיה לכל אחד ואחד, וכדי שלא להאריך לא נעתיק לשונם.

810

811עוד שם, אמר רבי פדת ברית כרותה להקדוש ברוך הוא בעולם שכל שמספר לשון הרע ילקה בצרעת, מנין, ממה שקראו בענין זאת תהיה תורת המצורע, תורת המוציא שם רע, אמרו רבותינו אין הנגעים באים על האדם אלא על לשון הרע שמוציא מפיו, ורוח הקודש צווחת ואומרת (קהלת ה, ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך - להלקות גופך, ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא - ואל תאמר לפני הממונה עליך, בשגגה הדיבור, מפני שכל דיבור ודיבור שיצא מפיך בספר נכתבים בין טוב בין רע בין בשוגג בין במזיד, ומנין שהוא כן שנאמר (מלאכי ג, טז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו. וכן במדת פורענות אמר דוד (תהלים קלט, ב) אתה ידעת שבתי וקומי בנתה לרעי מרחוק, וכן אמר איוב (איוב יד, טז) כי עתה צעדי תספור, ועל שרשי רגלי תתחקה (שם יג, כז), למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך - אלו הידים והגוף שלוקים בצרעת.

811

812ובאלה דברים רבה (פ' כי תצא) אמר בפירוש פסוק זה אל תתן את פיך לחטיא כנדרש, אמנם בסיום הפסוק, ואל תאמר לפני המלאך, אמרו ז"ל שלא תאמר הריני הולך ואומר לשון הרע ואין בריה יודעת, אמר לו הקדוש ברוך הוא הוי יודע שאני שולח מלאך והוא עומד אצלך וכותב כל מה שאתה מדבר על חבירך, מנין, שנאמר (קהלת י, כ) גם במדעך מלך אל תקלל, למה כי עוף השמים יוליך את הקול, ומהו בעל כנפים יגיד דבר, אלו המלאכים שכתוב בהם (ישעיה ו, ב) שש כנפים לאחד, עד כאן לשונו.

812

813והחסיד הרב יוסף יעבץ ע"ה כתב במשנת כל המחלל שם שמים בסתר (אבות פ"ד מ"ד) בענין לשון הרע דבר נאות, עם המאמר הזה שפי' בפסוק ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, שכל דיבור ודיבור נכתב, ראיתי להעתיקו הנה, זה לשונו ונראה לי שבכלל המחלל שם שמים בסתר הוא המספר לשון הרע, יען כי נמצאו בכנפיו אבק שלש עבירות חמורות שהשורש בכל אחד יהרג ואל יעבור, וכמו שאמרו ז"ל (ערכין דף טו ע"ב), בע"א כתיב (שמות לב, לא) אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, ובגלוי עריות (בראשית לט, ט) ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, ובשפיכות דמים כתיב (שם ד, יג) גדול עוני מנשוא, ובלשון הרע כתיב (תהלים יב, ד) לשון מדברת גדולות.

813

814ואל תחשוב שאמר זה על צד הגוזמא כי אם על צד הדקדוק האמתי, וזה כי עובדי ע"א היו אומרים אין ה' רואה אותנו, ולכן היו נמשכין אחר העבודות ההם למצוא חן בעיני הבעלים והעשתרות, כפי דעתם הנפסד. והנה המספר לשון הרע על חבירו, כשמעו את קול צעדיו ישתוק מן דבריו וישנה דבורו, ובעברו מעל פניו יחזור לקלקולו, ולא יחשוב ממי שמלא כל הארץ כבודו, בכל מקום עיניו צופות רעים וטובים (משלי טו, ג). והאשה המנאפת, אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און (משלי ל, כ), והמספר לשון הרע ומראה סבר פנים יפות לחבירו בפניו, ובקרבו ישים ארבו, ומדי עברו ילעיג עליו וישימהו מרמס לחרב לשונו. ושפיכות דמים, אין צריך ביאור, כי הוא יסודו, וכל שכן אם ילבין פנים ברבים. וכיון שכן הוא אין לך חילול השם גדול מזה, ולכן יפרעו ממנו בגלוי, כמו שנאמר (במדבר יב, טו) והעם לא נסע עד האסף מרים, כי ידעו כלם גודל לשון הרע, ואף על פי שהיה בסתר ובשוגג, עד כאן לשונו.

814

815ופירש במדרש (ילקוט תהלים רמז תשעא) במזמור בבא הזיפים (מזמור נד) שעל האומר לשון הרע נאמר (דברים כז, כג) ארור מכה רעהו בסתר. וכן בפרקי רבי אליעזר (פרק נב) זה לשונו כל המלשין אדם בסתר אין לו חלק לעולם הבא, שנאמר (תהלים קא, ה) מלשני בסתר רעהו אותו אצמית, וכתוב אחד אומר ארור מכה רעהו בסתר, תדע לך שכן הוא, בא וראה מהנחש שהלשין לאדם ולעזרו, אררו הקדוש ברוך הוא שיהא מאכלו עפר, שנאמר (בראשית ג, יד) ועפר תאכל כל ימי חייך. רבן גמליאל אומר, ישראל אמרו לשון הרע על הקדוש ברוך הוא, ואמרו היש לה' כח לזון אותנו במדבר, שנאמר (תהלים עח, יט) וידברו באלהים אמרו היוכל אל לערוך שולחן במדבר הן הכה צור ויזובו מים ונחלים ישטופו, וראה הקדוש ברוך הוא שהלשינו בכבודו, וכבודו הוא אש אוכלה, ושלח אש ואכלה אותם סביב, שנאמר (במדבר יא, א) ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה, הלכו ישראל אצל משה ואמרו לו משה רבינו תתננו כצאן לטבחה ולא לאש אוכלה, ראה משה בצרתן של ישראל והתפלל, עד כאן לשונו.

815

816ומן המאמר הזה תראה בביאור עון לשון הרע שהוא פוגם בשכינה הנקראת כבודו, וכבודו אש אוכלה, והיינו צדק דלית בה ותרנותא כלל (זוהר פ' בלק דף קצט ע"א), והוא המלאך שנאמר בו (קהלת ה, ה) ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, כי אפילו בשוגג היא מענשת, מפני שהיא דין גמור. והיינו ג"כ זאת תהיה תורת המצורע (ויקרא יד, ב) שפי' בזוהר (ריש פרשת מצורע) שהיא חרב נוקמת נקם מבני אדם אשר חרב בלשונם, והיא נקראת זא"ת, על פסוק (איוב יט, כט) גורו לכם מפני חרב, אמרו ז"ל תא חזי, בלישנא בישא דאמר נחש לאיתתא גרים לאיתתא ולאדם למיגזר עלייהו מיתא ועל כל עלמא, בלישנא בישא כתיב (תהלים נז, ה) ולשונם חרב חדה, בגין כך גורו לכם מפני חרב - מפני לישנא בישא, כי חמה עונות חרב, מאן כי חמה עונות חרב, דא חרב לה', דתנן חרב אית ליה לקודשא בריך הוא דביה דאין לחייביא, הדא הוא דכתיב (ישעיה לד, ו) חרב לה' מלאה דם, (דברים לב, מב) וחרבי תאכל בשר, ובגין כך גורו לכם מפני חרב כי חמה עונות חרב. למען תדעון שדון, בגין דתדעון דהכי אתדן מאי דאית ליה חרב בלישניה, איזדמן ליה חרב דשצי כלא, הדא הוא דכתיב (ויקרא יד, ב) זאת תהיה תורת המצורע, עד כאן לשונו. ולמעלה מזה אמר שדון, כתיב שדין, הכוונה שהוא נדון על ידי חרב העליונה שהיא מדת זא"ת.

816

817ובמה שפי' שהמדבר לשון הרע הוא פוגם בשכינה, יובן פסוק אחד מתהלים שאומר (תהלים קכ, ה) אויה לי כי גרתי משך וגו', ולמעלה מזה מדבר על ענין לשון הרע, מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה (שם קכ, ג), כדפי' רבותינו ז"ל ענין זה על בעל לשון הרע (מדרש תהלים עה"פ). וכן הפסוק הבא אחריו מוכיח, חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים, ופי' שחצי הגבור המה בלשונו הרע הם שנונים, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה על דואג (תהלים נב, ג) מה תתהלל ברעה הגבור, ואמר (שם סד, ד) אשר שננו כחרב לשונם דרכו חצם דבר מר. עם גחלי רתמים, פירש רש"י זה לשונו כל הגחלים כבו מבחוץ כבו מבפנים, ואלו כבו מבחוץ ולא מבפנים, עד כאן לשונו. ופירושו, שכך הוא הלשון הרע כמו גחלי הרתמים שאינם כבים מבפנים, שלשון הרע הולך ושורף מעט מעט ומבחוץ הוא כבה, שהוא מרמה את חבירו ומדבר עמו שלום ובקרבו ישים ארבו, והיינו לשון רמיה שהזכיר הכתוב לעיל מזה. והשכינה מתרעמת על זה ואומרת אויה לי כי גרתי משך, ופי' כי גורם בעונו להמשך הגלות, ושתשכון השכינה עם אהלי קדר שהם הקליפות.

817

818וכן פי' רשב"י ע"ה (פ' אחרי מות דף עה ע"ב) והעתקנו לשונו בשער היראה בע"ה (פ"ה), דעל תלת מלין מתעכבי ישראל בגלותא, על דעבדין קלנא בשכינתא וכו', וכלהו איתנהו במדבר לשון הרע, כי ערות דיבור מאוס מכולא, וכן מהדרי אנפייהו משכינתא על דרך שביאר החסיד עליו השלום, שהעתקנו לשונו לעיל.

818

819עוד פי' אחר במדרש (ויק"ר טז, ה) על פסוק הנזכר (קהלת ה, ה) אל תתן את פיך, זה לשונו אל תתן את פיך, זו מרים, ותדבר מרים (במדבר יב, א). לחטיא את בשרך, אל תתן רשות לאחד מאיבריך להחטיא כל איבריך. ואל תאמר לפני המלאך, זה משה, דכתיב (שם כ, טז) וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים. כי שגגה היא, אשר נואלנו ואשר חטאנו (שם יב, יא). למה יקצוף האלהים על קולך, ויחר אף ה' בם וילך (שם יב, ט), וחבל את מעשה ידיך, בפיה חטאה ושאר כל האברים לקו, דכתיב (שם יב, י) והענן סר מעל האהל וגו', עד כאן לשונו.

819

820עוד לקמיה, אמר רבי יהושע בן לוי חמש תורות כתובות בפרשה, זאת תורת נגע צרעת (ויקרא יג, נט), זאת התורה לכל נגע הצרעת (שם יד, נה), זאת תהיה תורת המצורע (שם יד, ב), זאת תורת אשר בו נגע הצרעת (שם יד, לב), זאת תורת הצרעת (שם יד, נז), המוציא שם רע, ללמדך שכל האומר לשון הרע עובר על ה' ספרי תורה, לפיכך משה מזהיר את ישראל, עד כאן לשונו.

820

821עוד במדרש תנחומא (מצורע ב), זאת תהיה תורת המצורע, זה שאמר הכתוב (משלי יח, כא) מות וחיים ביד לשון, הכל תלוי בלשון, זכה לחיים, נתחייב למות. עסק אדם בתורה בלשונו זכה לחיים, שהתורה עץ חיים, שנאמר (שם ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים, והיא רפואתו של לשון הרע, שנאמר (שם טו, ד) מרפא לשון עץ חיים וסלף בה שבר ברוח. ואם עסק אדם בלשון הרע מתחייב בנפשו למות, שקשה לשון הרע משפיכות דמים, שכל ההורג אינו הורג אלא נפש אחת, והמספר לשון הרע הורג שלשה, האומרו והמקבלו והנאמר עליו, שהרי דואג אמר לשון הרע על אחימלך בן אחיטוב ונהרג, שנאמר (שמ"א כב, טז) ויאמר המלך מות תמות אחימלך, ונהרג שאול שנאמר (דה"א י, יג) וימת שאול במעלו אשר מעל בה', וכן שאול אומר (שמ"ב א, ט) עמוד עלי ומותתני כי אחזני השבץ, קטיגוריא של נוב עיר הכהנים, ואין השבץ אלא בגדי כהונה, שנאמר (שמות כח, יג) ועשית משבצות זהב. ודואג נשתרש מחיי העולם הזה ומחיי העולם הבא, שנאמר (תהלים נב, ז) גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה, מחיי העולם הבא. ובירושלמי (פאה פ"א ה"א) אמר, בימי שאול הג' הנאמרים, ואבנר בן נר שהיה ספק בידו למחות ולא מיחה. מי קשה המכה בחרב או המכה בחץ, הוי אומר המכה בחץ, שהמכה בחרב אינו יכול להמית את חבירו אלא אם כן קרוב אצלו ונגע בו, והמכה בחץ אינו כן, אלא זורק החץ ומכה אותו בכל מקום שהוא רואה אותו, לכן נמשל מספר לשון הרע כחץ, שנאמר (ירמיה ט, ז) חץ שחוט לשונם וגו'. וכן הוא אומר (תהלים נז, ה) בני אדם שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה.

821

822ובתנא דבי אליהו נמצא אצלינו בכתיבת יד, אמרו ז"ל זה שאמר הכתוב (איוב ה, כא) בשוט לשון תחבא וגו', מפני שקשה לשון הרע מחרב, מי שיש בידו חרב ומבקש להרוג את חבירו, אם מבקש לחזור בו חוזר, שעדיין היא ברשותו, אבל מי שרוצה להרוג את חבירו בחץ לכשישלח החץ מידו אינו יכול לחזור בו, שכבר יצא החץ מידו, וכן האומר לשון הרע על חבירו אינו יכול לחזור בו, וכן מעיד עליהם הכתוב (ירמיה ט, ז) חץ שחוט לשונם, עד כאן לשונו לעניננו.

822

823עוד במדרש תנחומא בפרק הנזכר, זה לשונו דבר אחר (משלי יח, כא) מות וחיים ביד לשון, קשה לשון הרע שאין אדם מוציאו מפיו עד שהוא כופר בעיקר, שנאמר (תהלים יב, ה) אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו. כביכול הקדוש ברוך הוא צווח על מספרי לשון הרע (שם צד, טז) מי יקום לי עם מרעים וגו', מי יוכל לעמוד בהם בגיהנם. וגיהנם צווחת אף אני איני יכולה לעמוד בהם, אומר לה אני מלמעלן ואת מלמטה, שנאמר (שם קכ, ד) חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, רצונכם להמלט מגיהנם הרחיקו עצמכם מלשון הרע ואתם זוכים בעולם הזה ולעולם הבא, שנאמר (תהלים לד, יג) מי האיש החפץ חיים וגו' וכתיב נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, וכתיב סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו, לכך הנאמר זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע, מוצ"א ר"ע, שהנגעים רעים מוצאים בגופו.

823

824ראה מה כתיב במרים (במדבר יב, א) ותדבר מרים ואהרן במשה, לפיכך (שם יב, י) ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת, מה כתיב שם (דברים כד, ט) זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים. והלא דברים קל וחומר, ומה מרים שלא דברה אלא באחיה, ולא נתכוונה אלא להחזירו לאשתו כך, המספר לשון הרע על חבירו על אחת כמה וכמה. מה כתיב למעלה מן הענין (שם כד, ח) השמר בנגע הצרעת לשמור מאד.

824

825ואף אהרן שהיה כהן גדול נגע בו ידו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (במדבר יב, ט) ויחר אף ה' בם וילך, בם במרים ובאהרן, אלא שאהרן נתרפא מיד ומרים לאחרי ז' ימים, הוי זאת תהיה תורת המצורע, המוציא שם רע, שמצא רע.

825

826וכן את מוצא בנחש הקדמוני, על שאמר לשון הרע על בוראו, לפיכך נצטרע, ומה אמר, אמר רבי יהושע בן לוי (בראשית ג, ה) כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים יודעי טוב ורע, אמר להם כל אומן שונא את חבירו, וכשבקש לברוא את עולמו מן האילן הזה אכל וברא את עולמו, אף אתם אם תאכלו ממנו אתם יכולין לבראת העולם כמותו, אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה ספרת לשון הרע סופך ללקות בצרעת, שנאמר (שם ג, יד) ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה, במה בצרעת שנאמר (ויקרא יג, נב) כי צרעת ממארת היא. אמר רב הונא בשם רבי יהודה בן לוי, הסלעים שהן על הנחש זו היא צרעתו. ולא עוד, אלא כל בעלי מומין מתרפאים בעולם הבא, והנחש אינו מתרפא, שנאמר (בראשית ג, יד) ארור אתה מכל הבהמה, מכאן שהכל מתרפאין והוא אינו מתרפא. בבני אדם כתיב (ישעיה לה, ו) אז ידלג כאיל פסח, וכתיב (שם לו, ה) אז תפקחנה עיני עורים וגו', וכן החיה והבהמה (שם סה, כה) זאב וטלה ירעו וגו' ואריה כבקר יאכל תבן, אבל הנחש עפר לחמו, שאין מתרפא לעולם, שהוא הוריד הבריות לעפר מי גרם לו על שאמר לשון הרע, עד כאן לשונו.

826

827ובספרי אמר בפרשת ותדבר מרים הרי דברים קל וחומר, ומה מרים שלא נתכוונה לדבר באחיה לגנאי אלא לשבח, שלא למעט פריה ורביה אלא לרבות, באחיה הקטן ממנה, ובינה ובין עצמה, שנאמר (במדבר יב, ב) וישמע וגו', כך נענשה, המתכוון לדבר בחבירו לגנאי ולא לשבח, למעט פריה ורביה ולא לרבות, במי שגדול ממנו, ולפני אחרים, על אחת כמה וכמה. ועוד קל וחומר, ומה עוזיהו המלך שלא נתכוון ליטול לו גדולה בשביל כבוד עצמו, אלא בשביל כבוד המקום, כך נענש, המתכוון ליטול לו גדולה בשביל כבוד עצמו על אחת כמה וכמה, עד כאן לשונו.

827

828ובילקוט (פ' דברים סימן תשפח) בענין וחצרות (דברים א, א) פי' מאמר זה בענין מרים יותר, וזה לשונו וחצרות, אמר להם לא היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות, אם למרים הצדקת לא נשאתי לה פנים קל וחומר לשאר בני אדם, ומה מרים שלא דברה אלא באחיה הקטן ממנה, כן נענשה, המדבר במי שגדול ממנו על אחת כמה וכמה. דבר אחר, ומה מרים כשדברה לא שמעתה כל בריה אלא הקדוש ברוך הוא בלבד, כענין שנאמר וישמע ה', כך נענשה, המדבר בגנותו של חבירו ברבים על אחת כמה וכמה, עד כאן לשונו. ואמר דבר אחר, ולא כללם בבת אחת כמו במאמר ספרי הקודם, להורות לנו שכל איזה צד מאלו שיקרה במציאות, כגון חכם צדיק שירצה לדבר לשון הרע במי שקטן ממנו, או שידבר בינו לבין חבירו שלא שמעתו בריה, כל בחינה ובחינה יש בה עונש לשון הרע.

828

829ובמדרש (ויק"ר יז, ג) אמר עוד על עשרה דברים נגעים באים, על ע"א, ועל גלוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל חילול השם, ועל קללת השם, ועל גוזל את הרבים, ועל גוזל את שאינו שלו, ועל גסי הרוח, ועל מספרי לשון הרע, ועל עין הרע, והכריחו כל אלו מהפסוקים. ובמדרש תנחומא (מצורע ד) הובאו אלא שיש קצת שינוי ביניהם, ואינו נוגע לעניננו לכן לא העתקנו לשונו.

829

830ובזוהר (פ' בלק דף רו ע"א) אמר על י"א דברים נגעים באים, זה לשונו על ע"א, ועל קללת השם, ועל גלוי עריות, ועל גניבה, ועל לשון הרע, ועל עדות שקר, ועל דיינא דמקלקל דינא, ועל שבועת שוא, ועל דעאל בתחומיה דחבריה, ועל דמחשב מחשבין בישין, ועל המשלח מדנים בין אחים, ואית דאמרי אף על עינא בישא, עד כאן לשונו, והכריח כל אלו בראיות עיין שם.

830

831ובפסחים (דף קיח ע"א) אמרו ז"ל אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה, כל המספר לשון הרע, וכל המקבל לשון הרע, וכל המעיד עדות שקר בחבירו, ראוי להשליכו לכלבים, שנאמר (שמות כב, ל) לכלב תשליכון אותו, וכתיב בתריה (שם כג, א) לא תשא שמע שוא, וקרי ביה לא תשיא, עד כאן לשונו. ובמסכת ערכין (דף טז ע"א) מנו ז' לבד, וצריך עיון.

831

832עוד שם במסכת הנזכרת פרק הנזכר (דף טו ע"ב) אמר בעונשו של לשון הרע, אמר רב חסדא אמר מר עוקבא, כל המספר לשון הרע ראוי לסקלו באבן, כתיב הכא (תהלים קא, ה) אותו אצמית, וכתיב התם (איכה ג, נג) צמתו בבור חיי וידו אבן בי. וכאשר תזכור מה שפי' בתיקונים (דף נט ע"ב, תז"ח דף קי ע"א) ורעיא מהימנא בענין סקילה, תדע עד היכן הגיע פגם וכח לשון הרע.

832

833עוד שם, אמר ריש לקיש כל המספר לשון הרע מגדיל עונות עד לשמים, שנאמר (תהלים עג, ט) שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ, וכוונתו על המדה הנקראת שמי"ם, כמו שאמרו בבהיר (אות ק) ואתה תשמע השמים (מל"א ח, לב), כי על הנודע הוא שפוגם ב"ארץ" החיים כדפי' לעיל, והשמיענו שגם כן עולה הפגם עד ה"שמים".

833

834עוד שם אמר רבי חמא בר חנינא, מה תקנתם של מספרי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנאמר (משלי טו, ד) מרפא לשון עץ חיים, ואין לשון אלא אלא לשון הרע, שנאמר (ירמיה ט, ז) חץ שחוט לשונם, ואין עץ חיים אלא תורה, שנאמר (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו, שנאמר (שם טו, ד) וסלף בה שבר ברוח. רבי אבא בר חנינא אמר סיפר אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקדש, שנאמר (תהלים יב, ד) יכרת ה' כל שפתי חלקות.

834

835ומאמר של רבי חמא בר חנינא שנתן תקנה ללשון הרע על ידי התורה ועל ידי שפלות רוח, ודאי יש לו סברא והוא טעמא דמסתבר, כי התורה היא חשובה יותר מכל הקרבנות, והרי אפילו עון חילול השם שבמאמר בית עלי (שמ"א ג, יד) אם יכופר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם, ופירשו רבותינו ז"ל (ר"ה דף יח ע"א) בזבח ומנחה הוא דלא יכופר אבל מתכפר הוא בדברי תורה, וכדפי' בזוהר (פ' קדושים דף פ ע"ב). וכן הענוה שקולה ככל הקרבנות, שנאמר (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה, כדפי' ז"ל (סוטה דף ה ע"ב) בענין הענוה שמעלין עליו כאלו הקריב כל הקרבנות כלם, אם כן כיון שזה משפיל רוחו וגאותו יתכפר, כי עון לשון הרע יבא מחמת הגאוה והזדון, ולכך לא יחשיב בני אדם לכלום, ומדבר כל מה שיבא לפיו, ולכן תקנתו בשפלות מדה כנגד מדה.

835

836ואפילו לדברי רבי אבא בר חנינא שאמר שאין לו תקנה, אפשר שיהיה עונו גדול, כענין דואג האדומי שאפילו שהיה גדול בתורה מכל מקום הקדוש ברוך הוא קראו רשע, ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי וגו' (תהלים נ, טז), ואמרו בפרק חלק (סנהדרין דף קו ע"ב) שאמר לו הקדוש ברוך הוא לדואג, כשאתה מגיע לפרשת רוצחים ופרשת מספרי לשון הרע מה אתה דורש בהם. ותשא בריתי עלי פיך, אמר רבי אמי אין תורתו של דואג אלא מן השפה ולחוץ.

836

837גם אפשר לתרץ, כמו שתירץ הרב רבי יצחק אבוהב בעל מנורת המאור (אות נ), דמה שאמר שיש לו תקנה, היינו מי שלא הורגל יש לו תקנה שלא ינהוג עוד, אבל המתמיד בדבר ועוד ידו נטויה, נכרת בעונו. ואפשר להרחיב דבריו במה שפירש רבינו יונה ע"ה בשערי תשובה (ש"ג אות רב) בטעם מספר לשון הרע יהיה גדול יותר מע"א גלוי עריות ושפיכות דמים (ערכין טו ע"ב), והוא נתן ה' טעמים לדבר, ואחד מהם הוא, כי בעל הלשון תשובתו קשה, כי אפשר שדבר לשון הרע על רבים ואינו יודע מי הם כדי שיפייסם. עוד שמרוב הרגלו אי אפשר לו לשוב כראוי, כי חזר לו דברו לשון הרע בטבע. ומטעם זה נוכל לומר שאין לו תקנה. ועל כיוצא בזה אמר גם כן בזוהר (פ' מצורע דף נג ע"א) שאין לו תשובה, וקשה דהא כתיב (ויקרא יד, ב) ביום טהרתו והובא אל הכהן, אלא ודאי מיירי בה ששב לו דיבור לשון הרע בטבע, ואי אפשר לו לטהר ממנה, וכוונת אומרו אין לו תשובה, הוא שתשובתו קשה עד שישוב כראוי.

837

838ובאלה הדברים רבה (פ' שופטים, ט) אמר כי בימי שאול לא זכו לבנין הבית מפני שהיו בהם מספרי לשון הרע, דואג וזיפים. ובימי אחאב אף על פי שהיו עובדי ע"א מפני שלא היה בהם לשון הרע היו נוצחים במלחמה. עוד שם דבר אחר אמר רבי מונא כל שאומר לשון הרע מסלק השכינה מלמטה למעלה, תדע לך מה דוד אומר (תהלים נז, ה) נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים בני אדם שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה, מה כתיב אחריו (שם נז, ו) רומה על השמים אלהים וגו', אמר דוד רבונו של עולם מה השכינה עושה למטה, סלק השכינה לרקיע, עד כאן לשונו.

838

839ראה מה קשה לשון הרע, שהוא קשה משפיכות דמים ומגלוי עריות ומע"א, משפיכות דמים דכתיב (בראשית ד, יג) גדול עוני מנשוא, מגלוי עריות דכתיב (שם לט, ט) ואיך אעשה הרעה הגדולה זאת, מע"א דכתיב (שמות לב, לא) אנא חטא העם הזה חטאה גדולה. ובמספרי לשון הרע אין כתיב בו לא גדול ולא גדולה אלא גדולות, שנאמר (תהלים יב, ד) יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות, לכך נאמר (משלי יח, כא) מות וחיים ביד לשון.

839

840דבר אחר מות וחיים ביד לשון, אל תאמר הואיל ונתנה לי רשות לדבר הריני אומר כל מה שאבקש, כבר הזהירה אותך התורה, שנאמר (תהלים לד, יד) נצור לשונך מרע, ושמא תאמר אתה מחסר, לא אלא משתכר, ורוח הקדש צווחת (משלי כא, כג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, אל תקרי מצרות אלא מצרעת נפשו, עד כאן לשונו.

840

841והנה במה שאמר במאמר הזה בסופו מצרעת נפשו, מצאנו תירוץ נאה, שהרי אנו רואים לכמה בני אדם מדברים לשון הרע ואין להם נגעים ולא צרעת, אלא ודאי כי הצרעת והנגע קבוע בנפש, בעלות הנפש בכל לילה למעלה כל הקדושים בדלים ממנה ומכריזים עליה שהיא טמאה, כאומרו (ויקרא יג, מה) וטמא טמא יקרא. או לאחר פטירתה מן העולם הזה, אם לא עשתה תשובה הראויה.

841

842וקצת נוטה לפירוש זה דברי הרשב"י ע"ה (פ' כי תזריע דף מו ע"ב) אף על פי שלא שינה מלת מצרות ממשמעותו, מכל מקום מכלל דבר נשמע כפי הנדרש, זה לשונו בפסוק (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה, פירש שם שנפש חיה היא הנשמה, שהיא המדריגה העליונה שבמדריגות הקדושה שבאדם. ואמר אחר כך תא חזי בכל זמנא דהאי נשמתא קדישא אתדבקת ביה בבר נש רחימא הוא דמאריה, כמה נטורין נטרין ליה מכל סטרין, רשימא הוא לטב לעילא ולתתא, ושכינתא קדישא שריא עלוי, ובזמנא דאיהו אסטי אורחוי שכינתא אסתלקת מניה, ונשמתא קדישא לא אתדבקת ביה, ומסטרא דחיויא בישא תקיפא איתער רוחא דא דשאט ואזיל בעלמא, דלא שריא אלא באתר דקדושה עלאה אסתלק מתמן, וכדין אסתאב בר נש ואיתפגים בבשריה, בחיזו דאנפוי, בכלא.

842

843ותא חזי, בגין דהאי נפש חיה איהי קדישא עילאה, כד ארעא קדישא משכא לה בגווה ואיתכלילת כדין קרינן ליה נשמה, ודא היא דסלקא לעילא וממללא קמי מלכא קדישא, ועיילא בכל תרעין ולית דימחי בידהא, ועל דא אתקרי רוחא ממללא, דהא כל שאר נפשתא לית לון רשו למללא קמי מלכא בר האי, ועל דא אורייתא אכריזת ואמרת (תהלים לד, יד) נצור לשונך מרע וגו', וכתיב (משלי כא, כג) שומר פיו ולשונו, בגין דאי שפוותיה ולשניה ממללן מלין בישין, אינון מלין סלקין לעילא, ובשעתא דסלקין כלא מכרזין ואמרין אסתלקו מסחרניה דמלה בישא דפלנייא, פנון אתר לארחיה דחיויא תקיפא, כדין נשמתא קדישא אתעברת מניה ואסתלקת ולא יכילא למללא, כמה דאת אמר (תהלים לט, ג) נאלמתי דומיה החשתי, וההיא נשמתא סלקא בכיסופא בעאקו דכלא ולא יהבין לה אתרא כמלקדמין, ועל דא כתיב שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, נפשו ודאי, ההיא דהוה ממללא אתעבידת משתוקא בגין מילולא בישא, וכדין חיויא איזדמן, דכולא לאתריה אתהדר, וכד ההיא מלה בישא סלקא באורחין ידיעאן ושארי קמי דחיויא תקיפא, כמה רוחין מתערין בעלמא, ורוחא נחתא מההוא סטרא ואשכח דההוא בר נש איתער ליה במלה בישא, והא רוחא ממללא קדישא אתעבדת מניה, כדין שארי עלוי וסאיב ליה, וכדין הוא סגיר.

843

844כמה דעונשא דבר נש האי בגין מלה בישא, כך עונשיה מלה טבא דאתי לידיה ויכיל למללא, בגין דפגים לההוא רוח ממללא, דהא אתתקנת למללא לעילא ולמללא לתתא וכלא בקדושה, כ"ש אי עמא אזלין באורח עקימא והוא יכיל למללא להו ושתיק ולא מליל, כמא דאמינא נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר, במכתשין דמסאבותא, ודא הוא דאמר דוד מלכא בהאי אלקי ואיתפני מניה, דכתיב (תהלים פו, טז) פנה אלי וחנני, כמה דאת אמר (במדבר יב, י) ויפן אהרן, עד כאן לשונו. ולמדנו מהמאמר הזה כמה עונשו של לשון הרע.

844

845בפרשת זאת תהיה תורת המצורע בראשה, זה לשונו רבי חייא אמר, כל מאן דאפיק לישנא בישא אסתאבן ליה כל שייפוי ויתחזי לסגרא, בגין דההיא מלה בישא סלקא ואיתער רוחא מסאבא ואסתאבא, אתיא לאיסתאבא מסאבין ליה, במלה דלתתא איתער מלה אוחרא.

845

846עוד שם רבי יהודה אמר, זאת תהיה תורת, ודאי לקבליה לאיתפרעא מניה דההוא מוציא שם רע, ביום טהרתו והובא אל הכהן, מאי קא משמע לן, משמע מאן דאית ליה לישנא בישא צלותיה לא עאלת קמי קודשא בריך הוא, דהא איתער עליה רוח מסאבא, כיון דאהדר בתשובה וקביל עליה תשובה, מה כתיב (ויקרא יד, ב) ביום טהרתו והובא אל הכהן, עד כאן לשונו.

846

847ואמר כיון דאהדר בתשובה, וקבל תשובה, כי צריך ב' מיני תשובה, הא' תשובה מיד דהיינו ההכנעה כדפי' ז"ל (משלי טו, ד) מרפא לשון עץ חיים וסלף בה שבר ברוח, ולכך צוותה תורה אזוב המורה על שפלות וההכנעה. ועוד וקבל עליה תשובה, דהיינו לקבל עליו שלא לשוב עוד לאותו עון, כאומרו (תהלים פה, ט) ואל ישובו לכסלה.

847

848ומכלל התשובה הצריכה ללשון הרע, הוא שיעשה עצמו אלם לדברי העולם כאלו אין לו לשון, שהרי בעל הלשון נאמר עליו (תהלים יב, ד) יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות, וכוונת יכרת פירושו שנכרתת לשונו בגיהנם כמספר פעמים שספר לשון הרע, על דרך שעושין לשאר העבירות כל אבר שבו חטא בו נידון עד שיעכל כל הרע ההוא שעשה, ולכן צריך שיכרות לשונו מלדבר בעוד בחיים חיותו, ויצטער תמורת מה שנהנה.

848

849ואחר שדברנו בעונש לשון הרע, נדבר בחלקי לשון הרע, ואף על פי שלא כתבנו כל הנמצא בדברי רבותינו כדי שלא להאריך, די בזה ההערה למשכיל לעורר לבו שישוב בתשובה. וראיתי לקצר דברי ר"י בשער התשובה ושאר המחברים המדברים בענין זה.

849

850החלק הראשון מלשון הרע, שעליו נצטוינו בתורה שלא לדברו ושלא לקבלו, שנאמר (שמות כג, א) לא תשא שמע שוא, עיקרו הוא המדבר בגנות חבירו, אף על פי שאומר אמת, שאם אומר שקר נמצא מוציא שם רע. והמדבר בגנות חבירו יהיה כוונתו להבאיש את ריחו ולהבזות בו, ולכן יודיע תועבות אבותיו, אף על פי שיהיה שלא בפניו, וזה הוא כת מספרי לשון הרע הגמור, אם היה בעל תשובה והוא מספר עליו עונות ראשונים שלא בפניו או בפניו יש לו עונש גדול, שהרי השב בתשובה העונות נעשים לו כזכיות וזה מביישו, ואין ראוי. ועוד אחרים השומעים הבושת הזה של בעל תשובה ימנעו ולא יעשו תשובה, ונמצא נועל דלת תשובה.

850

851וכתב רבינו יונה ז"ל, כי על צד אחד יגדל עון המספר לשון הרע על דבר אמת מן המדבר על דבר שקר, כי יאמין העם בספרו על חבירו דברים כנים, ויעלה באשו לפניהם, ויהיה לבוז בעיניהם, אפילו אשר נחם מחטאתו ושב בתשובה ישאר מומו בפי בני אדם, ואם מראה איש את חבירו כי עבר על דבר תורה והוא בסתר אין לגלות על חטאתו ברבים, כי שמא עשה תשובה, בפרט אם הוא עד אחד, כי המעיד על חבירו יחידי מכין אותו מכת מרדות, ואין ראוי לגלותם זולתי לחכם צנוע אשר לא יספר ליתר ההמון, ואם ידע כי יאמינו בו כדברי ב' עדים אז יספר אותו כדי שישנא אותו החכם, כך אמרו בערבי פסחים (פסחים דף קיג ע"ב), אבל מותר להרחיק מחברתו ולשנאתו עד אשר ידע כי שב מדרכו הרעה.

851

852ובדברים שבין אדם לחבירו כגון גזל ועושק ואונאה, יכול לספר הדברים לבני אדם, שהרי אמרו ז"ל (כתובות דף פז ע"ב) שעד אחד מחייבו שבועה. ואם החוטא תלמיד חכם ואיש ירא חטא, ראוי שיחשוב עליו כי באמת עשה תשובה כדפירשו ז"ל (ברכות דף יט ע"א) אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה שודאי עשה תשובה. וכן פי' הרשב"י ע"ה (ת"ז דף קמא ע"ב) שעל זה נאמר (דברים כא, כג) לא תלין נבלתו על העץ, על נבלת העון אשר עשה על עץ החיים, כי בודאי עשה תשובה. ועל זה מצינו שנענש יוסף הצדיק על שהביא דבת אחיו אל אביו, וכן אמרו בבראשית רבה (פד, ז) על פסוק (בראשית לז, ב) ויבא יוסף, כדפי' רש"י, ועל שלשתן לקה.

852

853אבל האיש אשר נדע בו כי הוא רשע גמור, ואין פחד אלהים לנגד עיניו, מותר לפרסמו ולספר בגנותו להבאיש בעלי עבירות בעיני בני אדם, למען תגעל נפש השומעים את המעשים הרעים, ונאמר (משלי ח, יג) יראת ה' שנאת רע, ואמרו ז"ל (סנהדרין דף נב ע"א) רשע בן צדיק מותר לקראתו רשע בן רשע, צדיק בן רשע מותר לקראתו צדיק בן צדיק.

853

854והנה אם תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה ויש לשפוט עניינו לצד טובה ולצד זכות, אם הוא ירא שמים נתחייב לדון אותו לכף זכות אפילו אם יהיה הדבר נוטה יותר לכף חובה. ואם הוא מן הבינונים אשר יזהרו מן החטא, ופעמים יכשלו בו, יש עליך להטות הספק להכריעו לכף זכות, כמו שאמרו (שבת דף קכז ע"ב) הדן את חבירו לכף זכות הקדוש ברוך הוא ידינהו לכף זכות, והיא מצות עשה מן התורה (ויקרא יט, טו) בצדק תשפוט עמיתך. ואם הדבר נוטה לכף חובה, יהיה הדבר כמו ספק תכריעהו לכף חובה. ואם האיש ההוא רוב מעשיו לרוע, או בחנת כי אין יראת אלהים בלבבו, תכריע מעשיו ודבריו לכף חובה.

854

855ומכלל כת זו שהיא האומרת לשון הרע באמת, הוא אם יזכיר בינו לבין עצמו מעשה אבותיו הרעים, הנה הוא עובר על מה שכתוב בתורה (ויקרא כה, יז) ולא תונו איש את עמיתו, באונאת דברים הכתוב מדבר. אם יספר על מעשה אבותיו בפני אחרים, על זה אמרו רבותינו (ב"מ דף נח ע"ב) כי המלבין פני חבירו ברבים הוא כשופך דמים ויורד לגיהנם ואינו עולה. על כן יש לו לאדם ליזהר להתרחק מלדבר במומי בני אדם ובגנותן, כי דיבורו של אדם מעיד עליו ועל הדברים הנעלמים בו, שהאדם הכשר מדבר בשבחי בני אדם ואינו רוצה לספר בגנותן, אבל הפסול כל תאותו הוא לדבר במומי בני אדם, כי בעבור שהוא פסול רוצה לפסול לאחרים, כדגרסינן בקידושין (דף ע ע"א) תניא כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחו של עולם, ואמר שמואל במומו פוסל. ואם המום הוא מפורסם בו ובמשפחתו, יותר צריך לשמור לשונו מלזכרו בשום ענין אפילו ברמז, כמו שאמרו ז"ל בפרק הזהב (ב"מ דף נט ע"ב) על כי גרים הייתם בארץ מצרים (שמות כב, כ).

855

856ובכלל לשון הרע, המספרו דרך שחוק וקלות ראש, כלומר שאינו מדבר משנאה, והוא שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי כו, יח) כמתלהלה היורה זקים חצים ומות כן איש רימה את רעהו ואמר הלא משחק אני. וכן המדבר דרך רמיזות, והוא שיספר דרך תומו כאלו אינו יודע שדבר זה לשון הרע, אלא כשמוחין בידו אומר איני יודע שאלו מעשיו של פלוני. גם ליזהר שלא לספר לשון הרע על גבאי צדקה שהם כשרים, והמספר לשון הרע עליהם ואומר שהם גונבים ונושאין פנים למי שהם רוצים, ללשון הרע הזה אין לערוך עונשו, כי הוא מבייש עבדי ה' ובניהם וקרוביהם, ומונע הטובים מלעשות מצות, ושמא יבאו גבאים שלא יעשו כראוי הדבר.

856

857החלק השני הולך רכיל, והוזהרנו על זה מן התורה (ויקרא יט, טז) לא תלך רכיל בעמך, והוא בכלל כת מספרי לשון הרע, כמו שאמרו ז"ל (במ"ר יט, ב) על דואג האדומי שהיה בעל לשון הרע, והיה רכיל שהוליך דברים, כי רכיל יקרא המוליך דברים מזה לזה, כך וכך דבר פלוני עליך, כך וכך עשה, כרוכל הזה המחזר בעיירות.

857

858ומכלל הרכיל, ליזהר במה שאמרו ז"ל (סנהדרין דף כט ע"א) תניא מנין לדיין שלא יאמר אני מזכה וחברי מחייבין אבל מה אעשה שהם רבו, לכך נאמר לא תלך רכיל בעמיך.

858

859והרכיל מגדל שנאה, ונמצא הורס עמוד העולם שהוא השלום (אבות פ"א מי"ז). ואמרו ז"ל (נדה דף סא ע"א) על ענין הרכילות, שאף על פי שאסור לקבלו ולשנוא את חבירו בגללו, אבל אל יהי בז לדבר, אך ישמור את נפשו ויחוש לדברים, וראיה מגדליה בן אחיקם, מפני שלא חש לקבל לשון הרע כלל נהרג, כדפי' ז"ל (שם). ואמרו ז"ל (דב"ר ה, ט) כי דורו של שאול היו בהם מסכסכים כמו דואג והזיפים, ואף על פי שהיו צדיקים היו יורדין למלחמה ונופלין, דורו של אחאב שלא היו בהם דלטורין היו יורדין למלחמה ונוצחין, שהרי עובדיהו החביא מאה נביאים ולא גילה אדם, ואף על פי שהיה אחאב ודורו עובדי ע"א.

859

860והמסכסך אחים ואוהבים ומביא שנאה ביניהם קשה מכל חלקי לשון הרע, כענין שנאמר (משלי ו, יט) ומשלח מדנים בין אחים, ואמרו רבותינו (ויק"ר טז, א) כי השביעית קשה מכולם.

860

861גם בכלל הרכילות שלא לגלות סוד חבירו, ואסור הוא שהרי אמרו ביומא פרק קמא (דף ד ע"ב) מנין שהאומר לחבירו דבר בבל תגל, שאסור לגלותו, שנאמר (ויקרא א, א) וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. והמגלה סוד יוצא מדרך הצניעות, ונראה לי שעל זה נאמר הולך רכיל מגלה סוד, פירוש הולך רכיל נקרא אותו שהוא מגלה סוד, ויש לו עונש כמו רכיל ממש שהוא מה' כתות.

861

862החלק השלישי אבק לשון הרע, שאמרו ז"ל בבבא בתרא (דף קסה ע"א) שכלם נכשלים באבק לשון הרע, ובזה ד' חלקים הא' המרבה לספר בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו, כן אמרו בפרק יש בערכין (דף טז ע"א). ופירש רבינו יונה ע"ה (ש"ג אות רכו) כי היינו שמדבר בטובתו בפני שונאו ואין שם במעמד ההוא מי שימחה ביד השונא ויקהה את שניו, אבל אם הוא משבח אדם כשר שהוא מפורסם בחסידות אף על פי שיהיה שם שונא יוכל לשבחו, כי ידעו הכל כי הוא שונא ומשקר בדבריו. ונראה לי כי אף על פי שיספר בטובתו של חבירו אל ירבה לספר יותר מדאי, כגון בדברים שלא יאמינהו, אלא אם יספר בדברים ומעלות שהם קרובים אל הדעת.

862

863ובכלל אבק לשון הרע הוא האומר איה גחלים אם לא בבית פלוני אשר יצלה בשר תמיד (ערכין דף טו ע"ב). עוד בכלל זה המתאכסן בבית חבירו ומטיב עמו למחר יוצא לשוק ואומר ברוך יהיה פלוני שכך וכך טבח טבח והכין, וכיוצא, ועל זה נאמר (משלי כז, יד) מברך רעהו בקול גדול וגו' קללה תחשב לו, כי בהשמע הדבר יתלקטו אל בעל הבית אנשים רקים ויפסיד ממונו באורחים רקים (ערכין דף טז ע"א). נראה לי שגם בכלל זה אם ילוה אדם לחבירו העני דינר, אין לעני לשבח, כי שמא אין דעת בעל הבית משתוה עם כל אדם, ויבא לידי הפסד, כי שמא לא יפרעו לו כראוי, וצריך ליזהר.

863

864מכלל אבק לשון הרע מה שאמרו בגמרא שם (ערכין דף טו ע"ב) זה לשונם אמר רבא כל מילתא דמתאמרא באפי מרא לית בה משום לישנא בישא, אמר ליה אביי כל שכן חוצפא ולישנא בישא, אמר ליה אנא כי הא דרבי יוסי סבירא לי, דאמר רבי יוסי מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי, פירוש שלא אמרתי דבר על אדם שלא בפניו וכבשתי אותו בהיותו בפניו. אבל אם הוא מדבר על שחטא ולא גלה אוזן החוטא בתחלה ולא הוכיחו, יחשוב לו עון ללשון הרע, שנראה כמחניף לו ומגלה מומו לאחרים שלא בפניו, ועוד שיאמרו לו שאינו מדבר אמת. אבל אם הוכיחו ולא שמע אליו, אז יוכל להודיע לבני אדם חטאו ולא יחשדוהו כי חפץ ליתן דופי בחבירו. וכן אם המספר מוחזק לרבים כי לא ישא פני איש, וכל אשר יאמר שלא בפניו יאמר בפניו, והוחזק כי אינו מדבר אלא אמת, אז מותר לו לומר הדברים ההם.

864

865עוד אמר שם אמר רבה בר רב הונא כל מילתא דמתאמרא באנפי תלתא לית בה משום לישנא בישא, מאי טעמא חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה. אמנם אם הדבר הנאמר בפני שלשה או אפילו בפני רבים נאמר בדרך סוד, אסור לגלותו, והכי אמרו בסנהדרין (דף לא ע"א) ההוא תלמידא דגלי מילתא דמתאמרא בבי מדרשא בתר עשרין ותרתין שנין, ואפקיה רבי מאיר מבי מדרשא ואמר דין גלי רזייא, עד כאן לשונו. גם בכלל אבק לשון הרע כתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ז ה"ג) שלא יאמר שתוקו מפלוני איני רוצה לומר מה שאני יודע בו.

865

866החלק הרביעי הוא נרגן, ועליו אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יח, ח) דברי נרגן כמתלהמים, ונרגן הוא איש שדרכו להתלונן ולהתרעם על חבירו ומוציא תלונות מלבו, ויאמר פלוני שאמר לי כך וכך ולא היתה כוונתו אלא לחרף אותי, ואל רעתי היה מתכוין, אף על פי שהיה מתכוין לטובתו, וירבה בתלונות, ויראה עצמו שהוא עשוק ושבני אדם גוזלין אותו ומחרפין אותו ומקללין אותו חנם, ועל זה כתוב (משלי טז, כח) ונרגן מפריד אלוף, רצה לומר מפריד מעליו אוהב ורע. ומי שיש בידו המדה הזאת הרעה, כשם שמתרעם על בני אדם כך מטיח דברים כלפי מעלה, ויחשוב על חסד השם שכוונתו להנקם מבריותיו ולהביא פורענות לעולם, ואף על פי שיראה השפעת טובה יאמר רעה תהיה באחריתה, שנאמר (דברים א, כז) ותרגנו באהליכם ותאמר בשנאת ה' אותנו וגו', ואמרו חז"ל אל תרבה בתרעומת שלא תבא לידי חטא. והנרגן הוא בטבעו הרע כפוי טובה, כי יחשוב הטובות שעושים עמו שהם רעות, ומשלם רעה תחת טובה. והמדה הרעה הזאת תבא מצד רוע הלב, כי מרוע לבבו יראה טובת האדם לרעה, ומוציא מחשבתו הרעה לפועל, וידבר רע ויתלונן.

866

867החלק החמישי, בענין נבלות הפה, וכתב הר"י אבוהב עליו השלום בספר מנורת המאור (אות נו), זה לשונו מצינו שהרבה בני אדם כופין אותם בשוטים באש ובמים ובכל מיני כפיות על שיודו דברים שנכשלים בהם, וסובלין כל הכפיות ואינם מודים בשום דבר בפיהם שיתחייבו בהודאתו הריגה, ואף על פי שרואים שאינה אלא מיתה זמנית כי יודעים בבירור שהיום או מחר ימותו, עם כל זה כדי להרויח חיי שעה סובלין דחקם ומקבלין כל היסורין שבעולם. על אחת כמה וכמה למי שאין כופין אותו שיאמר דברי נבלות, ואין לו בדיבור זה הנאה, אבל יודע שבאמרו גדול עונו מנשוא וידונו עליו מיתה עולמית, שהיה לו לסתום ולבלום פיו מלאמרו, כי כל המנבל פיו דינו נהפך עליו לרעה, כדגרסינן בפרק קמא דכתובות (דף ח ע"ב) על כן על בחוריו לא ישמח ה' וגו' (ישעיה ט, טז), ומאי ועוד ידו נטויה, אמר רב חנן בר אבא הכל יודעין למה כלה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל את פיו ומוציא דבר נבלה מפיו, אפילו נחתם לו גזר דין של ע' שנה לטובה נהפך עליו לרעה.

867

868וגרסינן נמי בפרק במה מדליקין (שבת דף לג ע"א) בעון נבלות הפה צרות רבות ורעות וגזירות קשות מתחדשות בעולם, ובחורי שונאיהם של ישראל מתים, ויתומים ואלמנות צועקים ואינם נענים, שנאמר על כן על בחוריו לא ישמח ה' וגו'. מאי ועוד ידו נטויה, אמר רב חנן וכו', ואמר רב חסדא כל המנבל פיו מעמיקין לו גיהנם, שנאמר (משלי כב, יד) שוחה עמוקה פי זרות, רבי אמר אף השומע ושותק, שנאמר (שם) זעום ה' יפול שם.

868

869על כן יש לו לאדם לטהר פיו מלדבר נבלה, כי לא נברא הפה הקדוש אלא לדבר קדושה, וזה המדבר נבלה עוזב דרך הבושת והצניעות שהם המידות המובחרות שנבדלו ישראל משאר העמים ומראה על עצמו שאין לו חלק באומה הקדושה, עד כאן לשונו. וקצרתי מקצתו שלא להאריך. וכן כתב הר"י בשערי תשובה (ש"ג אות רכט).

869

870ובעונש המטנף פיו פירש בזוהר (פ' פקודי דף רמט ע"ב) בהיכלות הקדושה היכל שלישי, זה לשונו אלין אינון ד' קיימין ואוזיפו ומנדין לכל אינון דאפיקו מפומייהו מלה דלא אצטריכא, ומטנפי פומייהו, ואלין מנדין לו וקיימי ארבעין יומין, דלא אשתמע צלותהון ולא עאלין לפרגודא, וקיימין נזיפין לבר, עד כאן לשונו. הרי שהוא נזוף ומנודה, וארבעים יום אין תפלתו עולה למעלה. ואמר לקמיה כל מי שהוא מנודה למעלה שמירת קונו מסתלקת ממנו, ואין נשמתו עולה למעלה, ועוד נעתיק שאר לשונו לקמן.

870

871עוד בהיכלות הטומאה (שם דף רסג ע"ב) בהיכל א' זה לשונו ומהאי רוחא בישא תליין כמה גרדינין אחרנין דאינון ממנן לאחדא מילה בישא או מלה טינופא דאפיק בר נש מפומיה, ולבתר אפיק מלין קדישין, ווי לון ווי לחייהון, אלין אינון בני נשא דגרמי לאינון גרדנין אחרנין לשלטאה ולמפגם אתר קדישא, ווי לון בהאי עלמא ווי לון לעלמא דאתי, בגין דאלין רוחין מסאבין נטלין האי מלה מסאבא, וכד אפיק בר נש לבתר מלה קדישא אקדימו אלין רוחי מסאבי ונטלי ההיא מלה מסאבא ומסאבי לההיא מלה קדישא, ולא זכי ביה בר נש, וכביכול תשש חילא קדישא, עד כאן לשונו.

871

872ועוד אמרו ז"ל (ד"א רבה פ"ג) אמר רבי אלעזר, אדם נאה ומשובח ומוציא דבר מגונה מפיו, למה הוא דומה, לטרקלין נאה וביב של בורסקי קבוע בו, כל עובר ושב אומר כמה נאה טרקלין זה אלא שביב של בורסקי בתוכו, עד כאן לשונו.

872

873החלק השישי שלא יוציא דבר מגונה מפיו, ואף על פי שאמרו לעולם ילמד אדם את תלמידיו דרך קצרה, טוב להאריך מעט כדי שלא להוציא דבר מגונה מפיו, כדגרסינן בפרק קמא דפסחים (דף ג ע"א), אמר רבי יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב ח' אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר (בראשית ז, ח) ומן הבהמה אשר איננה טהורה, רב אשי אמר ט' שנאמר (דברים כג, יא) כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, רב אמר ט"ז שנאמר (שמ"א כ, כו) כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור. ועוד האריכו שם, ואמר עוד שם הנהו תלתא כהני, חד אמר הגיעני לחלקי (פירוש מלחם הפנים) כפול, וחד אמר הגיעני כזית, וחד אמר כזנב הלטאה, בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול, נמצא שדיבור האדם מעיד עליו ועל שרשו.

873

874והחסיד בעל חובת הלבבות (שער הכניעה פ"ו) כתב זה לשונו ונאמר על אחד מן החסידים שעבר על נבילת כלב מסרחת מאד, ואמרו לו תלמידיו כמה מסרחת נבילה זו, אמר להם כמה לבנים שניה, ונתחרטו על מה שספרו בגנותה. וכיון שהוא גנאי לספר בכלב המת כל שכן באדם החי, וכיון שהוא טוב לשבח נבלת כלב בלובן שיניה, כל שכן שהוא חובה לפי זה לשבח אדם משכיל. והיתה כוונתו להוכיחם שלא ילמדו לשונם לדבר רע, וישוב להם לטבע. וכן כשילמדו לשונם לדבר טוב ישוב להם טבע קבוע, כמו שכתוב (תהלים טו, ג) לא רגל על לשונו, עד כאן לשונו.

874

875החלק השביעי, שלא לכנות שם רע לחבירו, שהרי אמרו ז"ל בבבא מציעא (דף נח ע"ב) הכל יורדין לגיהנם ועולין, חוץ מאלו שיורדין ואינן עולין, ואלו הן המכנה שם רע לחבירו, והמלבין פני חבירו ברבים, והבא על אשת איש. היינו מכנה היינו מלבין, לא צריכא אף על גב דדש ביה בשמיה, עד כאן לשונו. הרי שהשוו המכנה שם רע לבא על אשת איש, שהוא מן העבירות החמורות שיהרג ואל יעבור.

875

876ובזוהר (פ' משפטים דף קכב ע"א) זה לשונו תאנא ישראל איקרון קדש, ובגין דאינון קדש אסיר ליה לאינשי למקרי ליה לחבריה בשמא דגנאי, ולא לכנאה שמא לחבריה, וענשיה סגי, וכל שכן במלין אחרנין. אמר רבי יוסי כל מאן דקארי לחבריה בשמא דלית ביה, וגני ליה, איתפס במה דלית ביה, דאמר רבי חייא אמר רבי חזקיה כל מאן דקארי לחבריה רשע נחתי ליה לגיהנם, ונחתין ליה לעלמוי, בר אינון חציפין דאורייתא דשארי ליה לבר נש למקרי להו רשע, עד כאן לשונו.

876

877ואחר שדברנו בחלקי לשון הרע כפי הנמצא בספרים, צריך לבאר בעונש המקבל הרע, במסכת פסחים (דף קיח ע"א) ואמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה, כל המספר לשון הרע, וכל המקבל לשון הרע, וכל המעיד עדות שקר בחבירו, ראוי להשליכו לכלבים, שנאמר (שמות כב, ל) לכלב תשלכון אותו, וסמיך ליה (שם כג, א) לא תשא שמע שוא, עד כאן לשונו. ובמכילתא אמרו מדבר שקר תרחק (שם כג, ז), זו אזהרה למקבלי לשון הרע.

877

878עוד אמרו בפסחים (דף פז ע"ב) מפני מה זכה ירבעם לימנות עם מלכי ישראל ויהודה, מפני שלא קבל לשון הרע וכו' עיין שם. וגם מצינו על שקבל דוד לשון הרע מפי ציבא על מפיבושת נחלקה מלכות בית דוד, כדגרסינן במסכת שבת (דף נו ע"ב) אמרו ז"ל אמר רב יהודה אמר רב, בשעת שאמר דוד למפיבושת (שמ"ב יט, ל) אתה וציבא תחלקו את השדה, יצאת בת קול ואמרה, רחבעם וירבעם יחלקו את המלכות. ואם בנדון דדברים ניכרים חזא ביה להאמין הדבר, יצאת פרצה גדולה כזאת בסבת קבלת לשון הרע, על אחת כמה וכמה שיש לו לאדם להרחיק ולסתום אזניו מלשמוע לשון הרע שמספרים בכל יום על אנשים נקיים.

878

879והמקבל לשון הרע ומראה בנפשו שהוא מודה למספרו ומאמין לדברים בפני בני אדם, הרי הוא כאלו ספרו, כי הוא עוזר לרעה, וגורם קלון לחבירו, כי בראות המגיד את פני השומע והנם זועפים, יחדל דבריו, אבל אם יראה כי השומע ישמע לו לא יחשך משקריו. ולזה הוזהרנו (שמות כג, א) לא תשא שמע שוא, שלא נאמין בלבנו ספור לשון הרע להחזיק במחשבתנו כי הדברים ההם אמת להבזות את מי שנאמרו עליו ח"ו.

879

880ובתנא דבי אליהו (זוטא פ"ז) אמרו ז"ל אמרו עליו על ירבעם בן יואש נוהג כבוד בנביאים היה, ומה שלא מסר הקדוש ברוך הוא ביד יהושע בן נון וביד דוד מלך ישראל מסר בידו, שנאמר (מל"ב יד, כה) הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה. כיוצא בדבר אתה אומר (מל"ב יד, כו) כי ראה ה' את עוני ישראל מורה מאד ואפס עצור ואפס עזוב ואין עוזר לישראל ולא דבר ה' למחות את שם ישראל, וכי מה טיבו של ירבעם בדבר זה, והלא ירבעם עובד ע"א היה, אלא על שלא קבל לשון הרע על עמוס הנביא, שנאמר (עמוס ז, י) וישלח אמציה כהן בית אל אל ירבעם מלך ישראל לאמר קשר עליך עמוס וגו' כה אמר עמוס בחרב ימות ירבעם וישראל גלה יגלה מעל אדמתו, מיד גער בו והוציאו בנזיפה, ואמר חס ושלום לא נתנבא אותו צדיק בנבואה זו, ואם נבא לא מדעתו היה אלא מן השמים. באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא, דור עובד ע"א, ראש הדור עובד ע"א, ולא קבל לשון הרע, הארץ אשר אמרתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה אתן אותה בידו, והוא השיב את גבול ישראל, עד כאן לשונו.

880

881ועוד מהדברים הפוגמים ברית הלשון והם מענין לשון הרע, הוא ליזהר שלא לקלל את חבירו בשם, אפילו שלא יזכיר ה' אלא בלשון לעז הוא אסור ועובר בלאו, ואפילו להוציא קללה מפיו שלא בכוונה אין ראוי, כי ברית כרותה לשפתים (מו"ק דף יח ע"א), וכמה נענשו בזה, כמו שנאמר בגמרא כמה פעמים (שם) הוה כשגגה שיוצא מלפני השליט.

881

882ואמר בזוהר (פ' וישלח דף קעה ע"א) בענין מיתת רחל, שיעקב אבינו עליו השלום גרם מיתתה שקללה שלא בכוונה, וזה לשונו רבי יוסי אמר, כתיב (משלי כו, ב) קללת חנם "לא" תבא, ואוקמוה "לו" בוא"ו, ואי קללת צדיקא היא אפילו דלא אתכוון בה כיון דנפקא מפומיה נטל לה ההוא יצר הרע וקטרג בה בשעתא דסכנה. יעקב אמר (בראשית לא, לב) עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה, ואף על גב דאיהו לא הוה ידע נטל לה לההיא מלה ההוא שטן דאשתכח גבייהו תדיר דבני נשא. ועל דא תנינן לעולם לא יפתח בר נש פומיה לשטנא, בגין דנטיל ההוא מלה וקטרג בה לעילא ותתא, וכל שכן מלה דחכם או מלה דצדיקא, עד כאן לשונו.

882

883וכן אמרו ז"ל במסכת מכות (דף יא ע"א) אמר רבי אבהו קללת חכם אפילו על חנם היא באה, מנא לן מעלי דקאמר ליה לשמואל (שמ"א ג, יז) כה יעשה לך אלהים וכה יוסיף אם תכחד ממני דבר, ואף על גב דכתיב ויגד לו שמואל את כל הדברים ולא כחד ממנו, כתיב (שם ח, ג) ולא הלכו בניו בדרכיו. ועוד הביאו שם ראיה אחרת ולא נעתיקה, שלא להאריך.

883

884וכן מסוג זה שלא יקלל מי שאינו שומע אותו, כמו שפירש המתרגם על (שמות יט, יד) לא תקלל חרש, לא תלוט דלא שמע. וכן אמרו בזוהר (פ' קדושים דף פה ע"א) תא חזי, מאן דלייט לחבריה ואיהו קמיה ואכסיף ליה, כאלו אושיד דמיה, והא אוקימנא. והאי קרא דלא חבריה עמיה וההוא לייט ליה ההוא מלה, ולית לך מלה ומלה דנפיק מפומיה דלא אית ליה קלא, וההוא קלא סליק לעילא, וכמה קסטורין מתחברין עמיה דההוא קלא, עד דסלקא ואתער אתר דתהומא רבה, כמה דאוקמוה, וכמה מתערין עליה דההוא בר נש, ווי למאן דאפיק מלה בישא מפומיה והא אוקמוה, עד כאן לשונו. וכתב החסיד בחובת הלבבות (ש' אהבת ה' פ"ו) וכמה נתגנו בזה עמי הארץ בהוציאם מפיהם קללות וגדופין.

884

885עוד יזהר שלא יקלל עצמו בכעס, שבהיכל ד' מהיכלות הקליפות יש כחות נקראים אוררי יום, ואלו לוקחים אותה קללה שקלל עצמו ומקיימין אותה ח"ו (פ' פקודי דף רסו ע"א). והוא מאותם הג' שגורמים רעה לעצמם, כדפירש בזוהר (פ' בראשית דף יד ע"ב, וכן דף ח ע"ב) שדוד מפני שאמר (שמ"ב יב, ה) בן מות האיש וגו', תפס עליו דומה, ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעזרו היה נופל ביד דומה כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים צד, יז) לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי.

885

886ועל כיוצא אמרו ז"ל לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן, כדגרסינן בפרק מי שמתו (ברכות דף יט ע"א) זה לשונם אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא משמיה דרבי יוסי לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן, ואמר רב יוסף מאי קראה, שנאמר (ישעיה א, ט) כמעט כסדום היינו, מאי אהדר ליה נביא (שם א, י) שמעו דבר ה' קציני סדום. ואמר שם לעיל מזה, שמטעם זה לא יאמר האבל בצידוק הדין, רבון העולמים הרבה חטאתי לפניך ולא נפרעת ממני אחד מני אלף. וכן ראוי שלא יקלל אשתו, שהרי הזכר הוא פלגא דגופא, ושניהם כאחד הם אדם שלם, ואם מקלל אותה נמצא מקלל עצמו.

886

887ונראה לי שאזהרה לכל בחינות אלו הוא מפסוק (שמות כג, יג) ושם אלהים אחרים לא תזכירו, וכל פגמי הלשון הם מצד החיצוני שהוא אלהים אחרים, וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים לד, יד) נצור לשונך מרע, הכוונה שכל הדברים שיש בהם תפיסה לרע שהוא סמא"ל, וכאשר ישמור לשונו יזכה אל החיים ואל הטוב, כאומרו (תהלים לד, טו) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים וגו'.

887

888ובזה נכלל הפרק הזה:

888

889אחר שדברנו בפרקים הקודמים ענין ד' כתות שאינם מקבלות פני שכינה, נשאר עלינו לבאר בפרק זה ענין נדרים ושבועות התלויים בלשון, וכן כל שאר הדברים הפוגמים הדיבור.

889

890בענין השבועות כתב בספר מנורת המאור של הר"י אבוהב עליו השלום (פ"א אות לח) זה לשונו הנשבעים בשם יתברך, רוצים לומר כי כאשר יתברך הוא אמת כך דבריהם אמת, בין עבר בין עתיד, והנשבע לשקר דומה שהוא כמכחיש את אמתת השם, ואם אדם ישבע בראש מלך בשר ודם ולא יקיים את דברו הוא בן מות, לפי שבזה כבוד המלך, ואם זה ראוי לעשות לנשבע במלך בשר ודם שבא מטפה סרוחה וסופו למות, על אחת כמה וכמה שיש לאדם לשמור את פיו ולשונו שלא יכשילהו לחטיא את בשרו לישבע בשקר במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעדי עד. וכבר ידענו מה שאירע לבני ישראל לפי שנשבעו ברבים על דבר פלגש בגבעה. וגם כן הרעב שהביא השם לארץ בעד שאול וביתו שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים (במ"ר ה, ג). ואנו רואים שלא נכתב עונש מפורש באזהרות שבעשרת הדברות רק בעבודת אלילים ובלא תשא, וכל כך מורגלים בני אדם בדבר הזה, שעוברים עליו קצתם מאה פעמים ביום בלי שום הנאה שמקבלים.

890

891ולפי שאין בני אדם בקיאים בחומר השבועה ובחומרתה הגדולה, יבואו לסמות עיניהם ולישבע בשקר, על כן התקינו רבותינו שבית דין שבכל זמן יודיעו לנשבע חומר השבועה ודינה בלשון שיבינהו כדי לגלות אזנו ואולי יירא ויסתלק מן השבועה, כדגרסינן במסכת שבועות (דף לח ע"ב) תנו רבנן שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה, אומרים לו הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא (שמות כ, ז) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, וכל העבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן ממנו וממשפחתו, שנאמר (קהלת ה, ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, ואין בשרו אלא קרובו, שנאמר (ישעיה נח, ז) ומבשרך לא תתעלם. וכל העבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן ממנו ומכל העולם כלו, שנאמר (הושע ד, ב) אלה וכחש וכתיב (שם ד, ג) על זאת תאבל הארץ. וכל העבירות שבתורה אם יש לו זכות תולין לו שנים או שלשה דורות, וכאן נפרעים ממנו לאלתר, שנאמר (זכריה ה, ד) הוצאתיה נאם ה' ובאה אל בית הגנב, הוצאתיה לאלתר, ובאה אל בית הגנב - זה שגונב דעת חבירו, שאין לו ממון אצלו וטוענו ומשביעו, ואל בית הנשבע בשמי לשקר כמשמעו. ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו וגו', הא למדת דברים שאין אש ומים מכלה אותם שבועת שוא מכלה אותן.

891

892ועוד מצינו שהוקש עון שבועת שוא לחילול השם, כמו שנאמר (אבות פ"ה מ"ט) חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא ועל חילול השם. ועוד גרסינן בספרי (ויקרא יט, יב) ולא תשבעו בשמי לשקר, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר (שמות כ, ז) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, יכול אין חייבין אלא על שם המיוחד בלבד, מנין לרבות כל הכנויין, תלמוד לומר בשמי, כל שם שיש לי. וחללת את שם, מלמד ששבועת שוא הוא חלול ה'. וגרסינן במדרש תנחומא כל המועל בשבועות כופר בהקדוש ברוך הוא, ואין לו מחילה לעולם, שנאמר (שמות כ, ז) כי לא ינקה, עד כאן לשונו. וקצרתי דבריו אל המצטרך לכוונתינו, כדי שלא להאריך.

892

893עוד גרסינן במדרש רבה (ריש פרשת מטות) זה לשונו (במדבר ל, ג) איש כי ידור נדר לה', הדא הוא דכתיב (ירמיה ד, ב) ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם לישבע בשמי, אפילו באמת אין אתה רשאי להשבע בשמי, אלא אם כן יהיו בך כל המדות האלו, את ה' אלהיך תירא - שתהא כאותן שנקראו יראי אלהים, אברהם איוב ויוסף, אברהם דכתיב (בראשית כב, יב) כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, איוב דכתיב (איוב א, א) איש תם וישר ירא אלהים. יוסף דכתיב (בראשית מב, יח) את האלהים אני ירא, הוי את ה' אלהיך תירא. ואותו תעבוד, אם אתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצות ואין לך עבודה אחרת, לכך נאמר ואותו תעבוד. ובו תדבק, וכי יכול אדם לידבק בשכינה והלא כבר נאמר (דברים ד, כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, אלא לומר לך כל המשיא בתו לתלמיד שקורא ושונה, ועושה לו פרקמטיא, ומהנהו מנכסיו, והוא שנאמר עליו ובו תדבק. אם יש בך כל המדות האלו אתה רשאי לישבע, ואם לאו אין אתה רשאי לישבע. מעשה בינאי המלך שהיו לו ב' אלפים עיירות וכלם נחרבו על שבועת אמת, כיצד אומר אדם לחבירו בשבועה שאני הולך ואוכל כך וכך במקום פלוני, ואשתה כך וכך במקום פלוני, והיו הולכין ומקיימין שבועתן, ונחרבו, ומה הנשבע באמת כך הנשבע בשקר על אחת כמה וכמה, עד כאן לשונו.

893

894ובפסוק לא תשא (שמות כ, ז) פירשו במכילתא זה לשונם לא תשא למה נאמר, לפי שהוא אומר (ויקרא יט, יב) ולא תשבעו בשמי לשקר, אין לי אלא שלא ישבע, מנין שלא יקבל עליו לישבע תלמוד לומר (שמות כ, ז) לא תשא את שם ה' אלהיך, עד שלא קבלת עליך להשבע הריני לך אלהיך, משקבלת עליך להשבע הריני לך לדיין, שנאמר כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא, אי אפשר לומר לא ינקה שכבר נאמר (שמות לד, ז) ונקה, ואי אפשר לומר ונקה שכבר נאמר לא ינקה, אמור מעתה מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים, עד כאן לשונם.

894

895ולפי הפשט לא תשא פירושו, שלא ירגיל האדם לישא שם שמים בפיו לשוא, כענין (תהלים טז, ד) ובל אשא את שמותם על שפתי, וכן פירש הרמב"ן ע"ה.

895

896ובתיקונים (דף קיח ע"א) בחומר עון שבועות אמרו זה לשונם אבל אחרנין דנפקין מפומייהו הבלים דשבועה, עלייהו איתמר (משלי ז, כו) כי רבים חללים הפילה, ואלין אתקריאו חללים דמחללים שם ה' ונפקין הבלים מפומייהו, וכן אלו דדבורם לשקרא ואומאה לשקרא ודכרין שמיה למגנא ולשקרא, בההוא שמא דנפקין לבטלא ולשקרא בנין לון בניינין דבטלין לון מעלמא, הדא הוא דכתיב (ירמיה ב, ל) לשוא הכיתי את בניכם, ווי לון לבני נשא דנפקין מפומייהו מלולין ואומאין דשקרא, טב לון דלא ייתון לעלמא, קמו חברייא כלהו ואמרו רחמנא לישזבן רחמנא לישזבן, עד כאן לשונם. גם בזוהר (פ' יתרו דף פז ע"ב, צא ע"ב) בפירוש הפסוק, האריכו בחומר העון, ולא נעתיק לשונו כדי שלא להאריך.

896

897ובספר טעמי המצות להחכם רבי יצחק בן פרחיה ע"ה פירש בחומר השבועה במצות לא תשא זה לשונו לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, שהנשבע לשקר קוצץ ומפריד החתן מעל הכלה, וזהו לא תשא ותגביה ה' מעל אלה"יך, ומפני שהנשבע לשקר פגם במדה זו השביעית לכך ענשו חמור כל כך וכלתו את עציו ואת אבניו, ולכך סמיך ליה (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו, שהשבת הוא הזכר וצריך לקדשו ולא להפריד ח"ו. עוד כתב, שהנשבע כאלו נוטל חפץ ברית העליון בידו, והעד (בראשית כד, ב) שים נא ידך תחת ירכי, ואם ח"ו נשבע לשוא ולשקר קוצץ ומפריד.

897

898עוד שמעתי בשם המקובלים, שבפסוק לא תשא יש י"ז תיבות, כמנין טו"ב וכמנין ידו"ד במ"ק וכמנין תורה וכמנין שבעה, לרמוז שהנשבע לשקר נעקר מטוב העולם הבא ומן השאר האמורים, ומן השביעיות הרמוזים בשבועה, ששבעה חסר כתיב ונקוד שבועה הרי ס"ו כמנין אדנ"י והכולל.

898

899ובכלל ענין השבועה ליזהר מלהזכיר שם שמים לבטלה, שהמזכירו לבטלה חייב נדוי (נדרים דף ז ע"ב), והוא בכלל לא תשא כדפי'. והנזהר בזה יש לו שכר גדול בעולם הבא, כדכתיב (מלאכי ג, כ) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה, ופירשו בנדרים (דף ח ע"ב) אלו בני אדם שיראים להוציא שם שמים לבטלה, עד כאן לשונם. ופירוש שמש צדקה נתבאר בשער היראה פרק יג.

899

900גם בכלל השבועה שלא יושיט ידו בזקנו וישבע, שהיא שבועה, וכן פירש באדרת נשא (דף קלא ע"א בסופו) זה לשונו ומאן דאושיט ידיה בדיקניה לאומאה, כמאן דאומי בתליסר תקוני דיקנא, עד כאן לשונו. גם יזהר מלישבע באמת, כי ידו"ד נקרא אמת שנאמר (ירמיה י, י) וידו"ד אלהי"ם אמ"ת. וכן יזהר מלישבע חי נפשי, כי הנפש חלק אלוה ממעל ונמצא כנשבע בשם.

900

901עוד כתיב בספר החסידים (סימן תטז, וסימן תתרצא) שאל יאמר כך אזכה לחיי העולם הבא, אם לא שכך הוא. עוד כתוב שם (סימן תך) שבזמן הזה אין לישבע לקיים המצות, כי השטן יקטרגו ולא יקיים שבועתו, ויש סמך לדבר ממאמר מדרש רבה (ריש פ' מטות) שהעתקנו לעיל שאמר (דברים י, כ) את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד וגו' אם יש בך כל המדות תשבע.

901

902ובענין עון נדרים, אמרו במסכת נדרים (דף כ ע"א), תניא לעולם אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות. עוד גרסינן שם (דף כב ע"א) בר ברתיה דרבי ינאי סבא אתא לקמיה דרבי ינאי רבה, אמר ליה אלו הוה ידעת דפתחי פנקסך וממשמשין בעובדך מי נדרת. ועוד אמר לקמיה מאי פתח ליה רבן גמליאל לההוא סבא, יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא (משלי יב, יח). עוד שם כל הבוטה ראוי לדקרו בחרב, אלא לשון חכמים מרפא. עוד שם תניא רבי נתן אומר הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב קרבן וכו', והמקיימו שאינו נשאל על נדרו כאלו הקריב על אותה במה וחייב משום שחוטי חוץ.

902

903עוד שם אמר שמואל, הנודר אף על פי שמקיימו נקרא רשע, אמר רבי אבהו מאי קראה, וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא (דברים כג, כג), ויליף חדלה חדלה, כתיב הכא וכי תחדל לנדור, וכתיב התם (איוב ג, יז) שם רשעים חדלו רוגז, עד כאן לשונו.

903

904ובפרק י' (נדרים דף עז ע"ב) גרסינן, תני רב דימי אחוה דרב ספרא, כל הנודר אף על פי שמקיימו נקרא חוטא, אמר רב זביד מאי קראה וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא, הא לא חדלת איכא חטא, עד כאן לשונו.

904

905עוד שם אמרו במסכת שבת (דף לב ע"ב) תניא רבי נתן אומר בעון נדרים אשתו של אדם מתה, שנאמר (משלי כב, כז) אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך. רבי אומר בעון נדרים בנים מתים כשהם קטנים, שנאמר (קהלת ה, ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך, ואלו הן מעשה ידיו של אדם הוי אומר בניו ובנותיו, עד כאן לשונו לעניננו. והטעם לזה, מפני שנדרים באימא עילאה, כדפי' ברעיא מהימנא, וצריך לקיים נדרו ולהביאו למקום המעשה שהיא השכינה, ואם חס ושלום לא קיים הרי החטא בבנים ובאימא תתאה, ולכן אשתו מתה.

905

906ובמדרש קהלת (רבה ה, ג) פירשו פסוק זה על פוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים. ואגב נעתיק חומר עון הנדרים מה שנתבאר לעיל מזה (קה"ר ה, ב) בפסוק טוב אשר לא תדור, זה לשונו אמר רב הונא מעשה באחד שנדר ולא שלם, ופירש בים הגדול וטבעה ספינתו בים ומת. אמר רבי שמואל כל מי שהוא נודר ואינו משלם גורם לעצמו שתמות אשתו, דכתיב (בראשית מח, ז) ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל. וכן פירש בזוהר (פ' וישלח דף קעה ע"א) ואיתענש יעקב על נדרא דלא שלים, ודא קשיא ליה ליעקב מכל עאקו דעברו עליה, ומנא לן דבגיניה דיעקב הוה, דכתיב מתה עלי רחל, עלי ודאי, על דאחרתי נדרי, עד כאן לשונו.

906

907עוד שם במדרש, אמר רב שמואל בר רב יצחק, כל הנודר ואינו משלם גורם לבא לידי עבירה, ע"א גילוי עריות ושפיכות דמים, וכלם למדים מיעקב, ע"א דכתיב (בראשית לה, ב) הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם, גילוי עריות דכתיב כי טמא את דינה אחותם, שפיכות דמים דכתיב (שם לה, כה) ויקחו שני בני יעקב וגו', ולשון הרע דכתיב (שם לא, א) וישמע את דברי בני לבן. אמר רבי מנא כל הנודר ואינו משלם גורם מיתה לעצמו, שנאמר (דברים כג, כב) כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך. ואמר רבי אמי אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון, אין מיתה בלא חטא שנאמר (יחזקאל יח, כ) הנפש החוטאת היא תמות, ואין יסורין בלא עון, שנאמר (תהלים פט, לג) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם.

907

908אל תתן את פיך לחטיא את בשריך, רבי יהושע בן לוי פתר קרייה בפוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים, ואל תאמר לפני המלאך זה החזן כי שגגה היא - תהא אנא בי, למה יקצוף האלהים על קולך - על אותו הקול שאמרת, וחבל את מעשה ידיך - מיעוט מצות שביד אותו האיש הקדוש ברוך הוא מכניס בהם מארה ומאבדן ממנו, עד כאן לשונו.

908

909ובמדרש (ויקרא רבה פרשת ערכין) הובא מאמר זה של רבי שמואל בר נחמני שאמר שכל מי שנודר ומשהה נדרו סוף בא לידי ע"א וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע, והוכיח כל זה מיעקב כאמור במאמר, אמנם אמר שם אמר רבי שמואל בר רב יצחק כל מי שנודר ומשלם יש לו שכר על הנידר ועל השילום, שנאמר (תהלים עו, יב) נדרו ושלמו לה' אלהיכם, ומי שנודר ומשהה נדרו גורם מיתה לעצמו, דכתיב (דברים כג, כב) כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך, ממך נפרעין ולא מממונך, אמר רבי אמי אין מיתה בלא חטא, עד כאן לשונו לעניננו.

909

910ונראה לי כי סוף הפסוק והיה בך חטא, יובן על דרך שפירשו בזוהר (פ' אחרי מות דף עה ע"ב) ולא יראה בך ערות דבר (דברים כג, טו), ופי' לעיל (פי"א) שהכוונה שהחטא ההוא מתרשם בו בגופו ממש, עד"ז ידרשנו שפי' ז"ל במיתה, מפני שהדיבור עושה הויה ממש בו בגופו שנרשם בו החטא, וזה שנאמר והיה בך בעצמך החטא, ולכך נפרעים ממך.

910

911ובלי ספק שמה שאמר שהנודר ומשלם יש לו שכר על הנדר ועל השילום, היינו בנדרי מצות או הקדש או תורה, והכי דייק קרא דקאמר לה' אלהיכם, ועוד קאמר קרא "כל סביביו", כי לא ניתן הנדר או השבועה אלא למי שהוא ירא שמים שהוא סביב הקדוש ברוך הוא כענין (תהלים נ, ג) וסביביו נשערה מאד, שפי' רבותינו ז"ל (יבמות דף קכא ע"ב) מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, וכן מוכיח מהמאמר שהעתקנו לעיל ממדרש רבה (פ' מטות).

911

912עוד גרסינן במדרש איכה (רבתי ב, יד) בפסוק (איכה ב, י) ישבו לארץ, אמר רבי אלעזר אל תהי פרשת נדרים קלה בעיניך, שעל ידי פרשת נדרים נהרגו סנהדרי גדולה של צדקיה וכו', ושאר המעשה יעויין שם שלא להאריך, וכן הובא המעשה הזה בנדרים (דף סה ע"א), ויש ביניהם חלוק מועט.

912

913וכתב רבינו יעקב (יורה דעה סימן רג) שאם פוסקים צדקה ברבים וצריך לפסוק עמהם יאמר בלא נדר, ומיהו אם מצוה דגופיה ומחייב ביה ורמי עליה כההיא דאומר אשנה פרק זה ואשנה מסכת זו, וירא שמא יתרשל בדבר ויש בידו לקיים הדבר, שרי ליה למנדר לזרוזי נפשיה. דאמר רב גידל מנין שנשבעין לקיים המצוה, שנאמר (תהלים קיט, קו) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. וכל שכן היכא דרגיל דמשתלי ועבר על אחת ממצות לא תעשה, או מתרשל בקיום מצות עשה, דשרי ליה למינדר ולאשתבועי להחמיר על עצמו לשמור לקיים המצות, ועל זה אמרו חכמינו ז"ל (אבות פ"ג מי"ג) נדרים סיג לפרישות. אבל מכל שאר נדרים צריך האדם להתרחק מאד, עד כאן לשונו. וכבר כתבנו לעיל שאין ראוי להשבע ולידור אפילו לקיים המצוה אלא אם כן יהיה אדם ירא שמים שיקיים נדרו.

913

914ובמדרש בראשית רבה בפסוק (בראשית כח, כ) וידר יעקב נדר לאמר, פירשו שמותר וטוב לו לידור בעת צרה לעשות מצוה וכיוצא, זה לשונו וידר יעקב נדר לאמר, כתיב (תהלים סו, יד) אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי, אמר רבי יצחק הבבלי ודבר פי בצר לי - שנדר מצוה בעת צרתו, מהו לאמר, לדורות, כדי שיהיו נודרין בעת צרתן. יעקב פתח בנדר תחלה, לפיכך כל מי שהוא נודר לא יהיה תולה הנדר אלא בו, אמר רבי אבהו כתיב (תהלים קלב, ב) אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב, לאביר אברהם לאביר יצחק אין כתיב כאן, אלא לאביר יעקב, תלה הנדר במי שפתח בו תחלה, עד כאן לשונו. ומכל מקום כתוב בספר החסידים (סימן תג) שמי ששרוי בצער לא ידור, אלא שיחשוב ויתיעץ קודם שיהיה הדבר שאפשר לקיימו.

914

915ודע שכל מי שידור לקיים מצוה או לעסוק בתורה כך שעות ביום וכיוצא, אין ראוי להתיר לו נדרו אלא אם יראה לבית דין שהוא אונס גדול, ואם התירו לו ולא היה בדבר אונס גדול, מן השמים אינם מתירים לו, וזה דקדקו ז"ל באמרם (נדרים דף ח ע"א) נדר גדול נדר לאלהי ישראל, שיאמר הקדוש ברוך הוא מה מצאת בי עול כי רחקת מעלי. והוא כמשל אדם האומר למלך בשר ודם, חי ראשך אדוני שביום פלוני אביא לך דורון כך וכך, שאם לא יביאהו יתחייב ראשו למלך, אם לא שידע המלך שהיה אנוס. וענין עסק התורה או מצוה הוא ממש דורון למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, והמיקל והמתיר נדרו מקל בכבוד מלכו של עולם. ואינו כמתיר נדרי עצמו שאוכל או שלא אוכל, שהוא מצוה שישאל על נדרו, מאחר שאין בדבר מצוה.

915

916ושמעתי מפי מורי ע"ה ענין נאות גם כן בענין נדרים, אמר שהנודר לעשות מצוה, הנה באמירתו יברא מלאך אחד אבל לא תגמר הוייתו עד שיתקיים גמר המצוה, שנודע (ע' אבות פ"ד מי"א) שהעושה מצוה אחת קנה לו סניגור אחד, והנודר ואינו משלם נדרו נמצא המלאך ההוא תלוי ועומד וצער הוא לו עד שיגמר מעשה המצוה ההיא.

916

917והרוצה שתפלתו תהיה נשמעת ובקשתו תעשה, ישתדל להשלים נדריו, כדכתיב (תהלים נ, יד) זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני, וכן כתוב בספר איוב (כב, כז) תעתיר אליו וישמעך ונדריך תשלם ותגזר אומר ויקם. ונדרים אלו בודאי שהם נדרי שמים שמצוה לקיימם, והיינו אומרו ושלם לעליון נדריך, כי בדברי הרשות שהם למטה, מענייני העולם, אינו צודק מלת לעליון נדריך. והנה מדה כנגד מדה, כי בתפלה הוא שואל בדיבור שיעשה לו הקדוש ברוך הוא כך וכך, אומר לו תקיים אתה במעשה מה שנדרת, גם אני אעשה ואקיים שאלת פיך התלוי בדיבור, וכבר נודע מה שאמרו בזוהר כמה פעמים (פ' לך לך דף עז ע"ב) אתערותא לתתא אתערותא לעילא, שלעולם צריך להקדים התעוררות תחתון.

917

918ובענין נדרים סייג לפרישות, ראוי למי שהוא משכיל שלא ידור דברים שצריך להתירם, אלא ידור ליום אחד או לחצי יום, כמו שמצינו (מכות דף כד ע"א) רבי יוחנן שהיה אומר הריני בתענית עד שאבא לבית, וזהו (תהלים טו, ד) נשבע להרע ולא ימיר. ואפילו לתענית שעות שיוכל להתפלל עננו, הוא כזה, שיקבל עליו מבעוד יום תענית עד כך שעות ביום, ואחר כך נמלך לגמור היום בתענית, שמתפלל עננו. ודרך המצאה זו למי שהוא חלוש שיקבל עליו תענית, ולא יצטרך לישאל על נדרו למחר, וכאשר גמר אותו היום בקדושה יקבל עליו עוד יום אחר כמו הקודם, ונמצאו כל ימיו בתשובה. אבל לא יקבל לעשות כך וכך סך תעניות רצופים, שמיד יעמוד עליו יצרו בכל יכלתו לבטלו מעבודתו, ואם יעשה האדם דבריו בהצנע וילך עם יצרו בעקבה כמעשה יעקב עם עשו יוכל ליקח את ברכתו מידו. ועל כיוצא בזה אפשר שכיון המשורר באמרו במזמור (תהלים סא, ט) כן אזמרה שמך לעד לשלמי נדרי יום יום.

918

919אמנם כדי שלא ישכח לקבל נדרו ליום אחר, טוב שיבקש לו חבר שיזרזהו, או שיעשה קונטרס ויכתוב שם קבלתו ויהיה עמו תמיד, כדי שיזכור עניינו. ודרך זה ראוי לכל בעל מעשה, כי כמו שיעשה התגר ספר לחשבון הוצאותיו כן ראוי שיעשה בעל תשובה ספר לחשבון ימיו אם הוציאם כראוי אם לא, ובזה יקיים (שם נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד.

919

920עוד מסוג דרוש זה, ליזהר מהנדוים והחרמות, ובענשו של חרם האריכו בפרקי רבי אליעזר (פל"ז) תדע לך כח של חרם, בא וראה מן השבטים שקנאו על הזנות של שבט בנימין, אמר להם הקדוש ברוך הוא קנאתם על הזנות ולא קנאתם על פסל מיכה, ועל שלא היה קנאתם על פסל מיכה לפיכך הרגו בהם בני בנימין פעם ראשונה ושניה ושלישית, עד שנפלו לפני ארון ברית ה' והיו מבקשים תשובה, ונתרצה להם הקדוש ברוך הוא, והחרימו שיהיו כל ישראל הולכים אחריהם למגדול ועד קטן, שנאמר (שופטים כא, ה) כי השבועה הגדולה היתה, וכי שבועה נשבעו כל ישראל, אלא להודיעך שהחרם הוא השבועה, ואנשי יבש גלעד לא היו עמהם בקהל ונתחייבו מיתה, שנאמר (שם) אשר לא עלה אל ה' המצפה מות יומת, עד כאן לשונו.

920

921עוד שם בפרקי רבי אליעזר רבי עקיבא אומר החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם, וכל מי שהוא מפר את השבועה כאלו הפר את החרם, והמפר את החרם מפר את השבועה, וכל מי שיודע דבר ואינו מגיד החרם בא עליו ומכלה אותו ואת עציו ואת אבניו, שנאמר (זכריה ה, ד) והוצאתיה נאם ה' ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו את אבניו. תדע לך כח החרם בא וראה מיהושע בן נון שהחרים את יריחו, עד כאן לשונו.

921

922עוד צריך ליזהר שלא יאמר אהא בנדוי אם לא אעשה דבר פלוני, שאף על פי שיקיים התנאי צריך התרה, וכן פירשו רבותינו ז"ל במסכת מכות (דף יא ע"ב), אמר רב יהודה אמר רב נדוי אפילו על תנאי צריך הפרה, מנא לן מיהודה, דכתיב (בראשית מג, ט) אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים, וכתיב (דברים לג, ו) יחי ראובן ואל ימות וזאת ליהודה, כל אותן מ' שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון עד שעמד עליו משה ובקש רחמים, אמר לפניו רבונו של עולם מי גרם לראובן שהודה יהודה, מיד (שם לג, ז) שמע ה' קול יהודה, עד כאן לשונו לעניננו.

922

923עוד ליזהר שלא להגות את השם באותיותיו, כדגרסינן בפרק קמא דעבודה זרה (דף יז ע"ב) אתיוהו לרבי חנינא בן תרדיון, אמרו לו אמאי קא עסקת באורייתא, אמר להו כאשר צוני ה' אלהי, מיד גזרו עליו לשריפה, ועל אשתו להריגה, ועל בתו לישב בקובה של זונות. עליו לשריפה, שהיה הוגה את השם באותיותיו, והיכי עביד הכי והתנן (סנהדרין פ"י מ"א) ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תורה מן השמים ואין תחית המתים מן התורה, אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו, להתלמד עבד, כדתניא לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות, אלא מאי טעמא איענש משום הוגה את השם בפרהסיא. ועל אשתו להריגה דלא מיחתה ביה, מכאן אמרו כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נענש עליו, עד כאן לשונו.

923

924וכתבו התוספות (דף יח ע"א ד"ה הוגה) הוגה השם, פ"ה דורשו במ"ב אותיות ועושה בו מה שהוא חפץ, ורוב העולם מפרשים שהיה קורא בפירוש אותיות של שם המיוחד, כאותיות של שאר התיבות, וזה אין ראוי לעשות, כדאמרינן בפסחים (דף נ ע"א) לא כשאני נכתב אני נקרא, אני נכתב בי"ה ונקרא בא"ד, ונראה לר"י שאין להזכיר אף אותיות י"ה כמו שרגילים העולם שהרי י"ה הוא שם המיוחד, עד כאן לשונו.

924

925להתלמד עשה כדתניא וכו', ופירש רש"י ז"ל, ומיהו הקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ואפילו להתלמד יש חוש לכבוד הרב, וקרא דלא תלמד לעשות במילי אחרינתי אוקמוה, כמו נטיעת קשואין דסנהדרין (דף סח ע"א) ודמות צורות לבנה דרבן גמליאל (ר"ה דף כד ע"א). וכתבו התוספות, ונראה שלא היה כתוב בספרו "אלא מאי טעמא איענש הוגה בפרהסיא היה", ולכך הוצרך לתת טעם אחר, עכ"ל.

925

926עוד ליזהר שלא לומר דלטוריא על ישראל, וכן אמר בילקוט (מלכים סימן ריח דף לג ע"ג) למה נמשלו ישראל לאגוז, שנאמר אל גנת אגוז ירדתי, מה האגוז הזה חלק ומי שאינו אומן לעלות מיד הוא נופל, שצריך לשמור את עצמו שלא יפול ממנו, כך כל מי שמשרת את ישראל צריך לשמור שלא יטול את שלו מתחת ידם. משה אמר (במדבר כ, י) שמעו נא המורים, ונאמר לו (שם כ, יב) לכן לא תביאו את הקהל הזה. ישעיה אמר (ישעיה ו, ה) ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב, מיד (שם ו, ו) ובידו רצפה, מהו רצפה אמר ר"ש בר נחמני רצץ פה, שאמר דלטוריא על בני. אליהו אמר (מל"א יט, י) כי עזבו בריתך בני ישראל, ומה נאמר לו (שם יט, טז) ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך.

926

927רבי יוחנן שמע לה מן הדין קרא (ישעיה יז, א-ב) משא דמשק וגו', עומד בדמשק ומכריז ערי ערוער, והלא אין ערוער אלא בתחום מואב, אלא שס"ה בתי אלילים היו בדמשק, והיו עובדין לכל אחד ואחד יומו, והיה להם יום אחד והיו עובדים את כלם, באותו לילה אמר ליה הקדוש ברוך הוא אליהו עד שאתה מקטרג לבני לך לדרכך דמשק וקטרג עליהם.

927

928רבי אבהו ורבי שמעון בן לוי הוו עלין להדין קסרין, אמר ליה רבי אבהו לרבי שמעון בן לוי מה אנן עלין למדינתהון דמחרפיא ומגדפיא, נחת רבי שמעון בן לוי מן חמריה וספא ליה חלא ויהב ליה בפומיה, אמר ליה מהו כן אמר ליה אין הקדוש ברוך הוא רוצה במי שאומר דלטוריא על ישראל, דכתיב (שה"ש א, ו) אל תראוני שאני שחרחורת, וכתיב (משלי ל, י) אל תלשן עבד אל אדוניו, עד כאן לשונו.

928

929ושם בילקוט (מלכים סימן ריז דף לג ע"ג) לעיל בפסוק (מל"א יט, יט) מה לך פה אליהו אמר תנא דבי אליהו, הי"ל שיאמר לפניו רבונו של עולם הן בניך בני אברהם יצחק יעקב שעשו לך רצונך בעולמך, הוא לא עשה כן אלא אמר קנא קנאתי וגו', התחיל הקדוש ברוך הוא לדבר עמו דברים של תנחומים, אמר כשירדתי לתת תורה ישראל לא ירדו עמי אלא מלאכי השרת שרצו בטובתן, שנאמר (מל"א יט, יב) צא ועמדת בהר וגו' ואחר הרעש אש, המתין לו שלש שעות עדיין עמד בדברים הראשונים ואמר קנא קנאתי, אמר לו הקדוש ברוך הוא ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך, מה שבדעתך אף אתה יכול לעשות, אמר ליה לעולם אתה מקנא וכו', עד כאן לשונו.

929

930וטוב לאדם שילמד לשונו ללמד סניגוריא על ישראל כמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש ילמדנו על גדעון שאמר (שופטים ו, יג) ואיה כל נפלאותיו, זה לשונו אמר רבי יהודה בר שלום ליל פסח היה אותו הלילה שאמר לו ואיה כל נפלאותיו, היכן הם הפלאים שעשה האלהים לאבותינו בלילה הזה והכה כל בכוריהם של מצרים והוציא משם ישראל שמחים, וכיון שלמד סניגוריא על ישראל אמר הקדוש ברוך הוא דין הוא שאגלה אני בכבודי עליו, שנאמר (שם ז, יד) ויפן אליו ה' ויאמר לך בכחך זה, אמר לו הקדוש ברוך הוא יש בך כח ללמד סניגוריא על ישראל בזכותך הם נגאלין, שנאמר והושעת את ישראל, עד כאן לשונו.

930

931ותו גרסינן בסנהדרין אמר רבי אחא מצינו שכל המלמד סניגוריא על ישראל הקדוש ברוך הוא מרוממו בעולם, דכתיב (ישעיה ל, יח) ולכן יחכה ה' לחננכם ולכן ירום לרחמכם, ממי אתה למד מאחימעץ בן צדוק, שנאמר (שמ"ב יח, יט) ואחימעץ בן צדוק אמר ארוצה ואבשרה, ויאמר השלום לנער לאבשלום, ויאמר אחימעץ ראיתי את ההמון, ויאמר המלך סב והתיצב כה ויסב ויעמד (שם יח, כט-ל). אמר רבי אבא בר כהנא אם היה דוכוס אתעביד איפרכוס ואי הוה איפרכוס איסטרליטוס, והנה הכושי בא ויאמר הכושי יתבשר אדוני וגו' ויאמר המלך לכושי השלום לנער לאבשלום, ויאמר הכושי יהיו כנער אויבי אדוני המלך וגו' וירגז המלך ויעל על עליית השער וירגז (שם יח לא-לב, יט א), מהו וירגז המלך, אמר רבי יצחק בר חנינא רמז ללוכידין שלו ודקרו אותו, והלא דברים קל וחומר, ומה אחימעץ שלא דבר על בנו של מלך לא טובה ולא רעה זכה לכל הכבוד הזה, מי שהוא מלמד סניגוריא על בניו של מקום על אחת כמה וכמה, עד כאן לשונו.

931

932וכן בויקרא רבה (פרשה י, א) קח את אהרן על פסוק (תהלים מה, ח) אהבת צדק ותשנא רשע, פירש פסוק זה על אברהם שבקש זכות על הסדומיים כמבואר שם, אמר ליה הקדוש ברוך הוא אהבת לצדק בריותיי ולא לחייבן, על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחבריך, מהו מחבריך, אמר ליה חייך שי' דורות שמנח עד אצלך עם אחד מהם לא דברתי, ועמך אני מדבר, שנאמר (בראשית טו, א) אחר הדברים האלה.

932

933עוד פירש שם פסוק זה על ישעיה, שאמר הקדוש ברוך הוא ישעיה בני טרחנין הם סרבנין הם, אם אתה מקבל עליך להתבזות וללקות מבני אתה הולך בשליחותי, ואם לאו אין אתה הולך בשליחותי, אמר לו על מנת כן, גוי נתתי למכים ולחיי למורטים (ישעיה נ, ו) ואיני כדאי לילך בשליחות אצל בניך, אמר הקדוש ברוך הוא ישעיה אהבת צדק אהבת לצדק את בני, ותשנא רשע - ששנאת מלחייבן, על כן משחך אלהים אלהיך, מהו מחבריך, אמר ליה חייך כל הנביאים קבלו נביאות נביא מן נביא, ויאצל מן הרוח אשר עליו וגו' (במדבר יא, כה), ויאמרו נחה רוח אליהו על אלישע (מל"ב ב, טו), אבל אתה מפי הקדוש ברוך הוא (ישעיה סא, א) רוח ה' אלהים עלי יען משח וגו'. חייך שכל הנביאים נבואות פשוטות ואתה נחמות כפולות, עורי עורי (ישעיה נא, ט), התעוררי התעוררי (שם נא, יז), שוש אשיש (שם סא, י), אנכי אנכי הוא מנחמכם (שם נא, יא), נחמו נחמו (שם מ, א), עד כאן לשונו.

933

934עוד צריך ליזהר שלא לשוח שיחה בטילה בבית הכנסת, וכן כתב רבינו יעקב (אורח חיים סימן קנא) בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהם קלות ראש, כגון שחוק והתול ושיחה בטלה. ובזוהר (פ' תרומה דף קלא ע"ב) מאן דאשתעי בבי כנישתא ווי ליה דאחזי פירודא ווי ליה דגרע מהימנותא, ווי ליה דלית ליה חולקא באלהא דישראל, דאחזי דהא לית אלהא ולא אשתכח תמן, ולית ליה חולקא ביה ולא דחיל מניה ואנהיג קלנא בתקונא עילאה דלעילא, עד כאן לשונו.

934

935ואף על פי שלכאורה מתוך הלשון נראה שאין כל חומרות אלו אמורים אלא בשעת תפלה, כמו שאמר בסמוך דהא בשעתא דישראל מסדרי בבי כנישתא סדורא דשירין ותושבחן וסדורא דצלותא, כדין מתכנשי תלת משריין דמלאכי עילאי. מכל מקום כיון שבית הכנסת מקום קדוש הוא מושב לשכינה, שבכל עת אסרו רבותינו ז"ל לחשוב בהם חשבונות אם לא יהיו חשבונות מצוה (טור שם, ע' מגילה דף כח ע"ב), בודאי שאין לשוח שיחת חולין או שיחה בטלה האסורה אפילו מחוץ לבית הכנסת, כדכתיב (דברים ו, ז) ודברת בם, ולא בדברים בטלים, מכאן השח שיחת חולין או שיחה בטלה עובר בעשה (ע' יומא דף יט ע"ב).

935

936הכלל העולה, כי בכל מקום שיש בו קדושה צריך לנהוג בו מורא, כדכתיב (בראשית כח, יז) מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים, ובפיקודין של רשב"י עליו השלום (זוהר פ' בשלח דף נט ע"ב) אמר דהא בי כנישתא דלתתא קיימא לקבל בי כנישתא דלעילא, וכאשר ידמה האדם בדעתו ענין זה יירא ויפחד ויתפלל בכוונה, שהרי הבית הכנסת העליון נקרא אש נוגה ואין נשמות הצדיקים נכנסים לתוכו אלא להתפלל לא לשוח דברים בטלים, וכנגדו הבית הכנסת נקראת אש נוגה, כדפי' ברעיא מהימנא (פ' כי תצא דף רפב ע"א) ועל דא קראן לבי כנישתא אש נוגה.

936

937וכתב בספר הרוקח (הלכות תשובה) המדבר בבית הכנסת וחבריו משבחים ומשוררים, קורא אני עליו (ירמיה יב, יד) על כל שכיני הרעים, כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם (הושע יד, י), ולא נמנה עם חבריו ומואס לשבח לקונו הוא משיג גבול הבורא, ואהי להם למקדש מעט (יחזקאל יא, טז), אלו בתי כנסיות אין נוהגין בהם קלות ראש כדאמרינן בפרק ג' דמגילה (דף כח ע"ב - כט ע"א), אלהים נצב בעדת אל (תהלים פב, א) והמדבר עושה כאלו הופך אליו עורפו, יאמר מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה (ישעיה נ, ב) נטיתי ידי ואין מקשיב (משלי א, כד), למה יקצוף ה' על קולך ויקרא עליך מי בקש זאת מידך רמוס חצרי (ע' ישעיה א, יב). אך השתחוה לו ושב לפניו במורא בכפיפות ראש, בענוה, בשכיות הלב התחנן לפניו ותשורר לפניו בשמחה ובוא לפניו ברננה, אז יהיה קרוב אליך ונמצא לך, ותיחד שם שמים בכוון הלב, והתפלל בכוון הלב, וכשתאמר ברוך אתה שאם תחשב בדברים בטלים כאלו התלוצצת בו שלא נתת יראתו על פניך, אך חשוב כי הוא נצב לקראתך, שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח), ותתן יראתו על פניך ואהבתו בך, ותכוין בכל לבך, ותהי צנוע לפניו, והתודה חטאיך ותדרשהו והוא נמצא לך ותברכהו, עד כאן לשונו.

937

938ואם אי אפשר לכל, לפחות לבעלי תורה יראי חטא ישימו על לבם ענין זה, ולא יתחילו לדבר זה עם זה בבית הכנסת בעסקיהם אפילו שלא בשעת התפלה, כדי שינהגו במורא בבית הכנסת, ואם ידברו עמהם מי שלא נהג בהם, ישיבו להם בקוצר.

938

939וכן היה מנהג מורי ע"ה שלא לדבר בתוך הסוכה בימי חג הסוכות אלא בדברי תורה, כי מצות סוכה קדושתה גדולה, והעד שעצי הסוכה חלק עליהם קדושה ואסורים כל ז' כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוכה דף ט ע"א).

939

940וכן מצינו שפירש רשב"י עליו השלום (זוהר פ' אמור סוף דף קג) שהאבות באים לסוכה, ואמר כי הא דרב המנונא סבא כד הוה עייל לסוכה הוה חדי וקאים על פיתחא דסוכה מלגאו, ואמר נזמן לאושפיזין, מסדר פתורא וקאים על רגלוהי ומברך ואומר בסוכות תשבו, תיבו אושפיזין עילאין תיבו תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו, ארים ידוי וחדי ואמר זכאה חולקנא זכאה חולקהון דישראל, דכתיב (בראשית לב, ט) כי חלק ה' עמו, והוה יתיב, עד כאן לשונו. ולעיל מזה עמוד הקודם קרא לסוכה צלא דמהימנותא, ואמר כל מאן דיתיב תחות צלא דמהימנותא אחסין חירו ליה ולבנוי לעלמין ואתברך ברכתא עילאה וכו'.

940

941הרי שאדם בתוך הסוכה מוקף מאויר קדושה, וכמה קדושות יש בה כמבואר, ולכן ראוי להתרחק משיחה והיתול, אלא יקיים וגילו ברעדה, כי מקום רמז הסוכה היא שמחה ורעדה דמינה דינין מתערין (זוהר פ' אחרי מות דף סה ע"א), וימי הסוכות הם דין, והעד כי בליל הושענא הוא חותם הדין, וימים אלו צריכין שיהיו בתשובה ורעדה, שימים אלו נתנו כדי להאריך על האדם שישוב בתשובה, ואין פתקות הגזרות נמסרים ביד השלוחים עד ליל שמיני חג עצרת, כדפי' בזוהר (פ' ויחי דף רכ ע"א) זה לשונו תא חזי כד אתער דינא בעלמא דקודשא בריך הוא יתיב על כרסי דדינא, בעי בר נש לאתערא בדינא תשובה דיתוב מחיובא, דהא ההוא יומא פתקין כתיבו ומשתכחי כלהו באחמתא הא כתיבין, איזה בר נש דייתוב קמי מאריה קרעין פתקין דעליה, לבתר קודשא בריך הוא זמין קמיה דבר נש, יומא דכפורי יומא דתשובה, אי תב מחטאוי תב, ואי לא פקיד מלכא למחתם פתקין, ווי דהא תשובה בעיא לאסתלקא מניה, אי זכי בתשובה שלימתא כדקא יאות תליין ביה עד ההוא יומא בתראה דעצרת דהוא תמינאה, ואי עביד תשובה שלימתא קמי מאריה אתקרעו, ואי לא זכי אינון פתקון נפקין מבי מלכא ואתמסרין בידוי ודינא מתעביד, ופתקין לא מהדרן תו לבי מלכא, כדין צולמין אתעברו, עד כאן לשונו לעניננו.

941

942עוד צריך ליזהר שלא לשוח בשבת שיחת חולין, וכן פי' במדרש תנחומא (ריש פרשת בראשית) על פסוק (ישעיה נח, יג) וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר, ואמר זה לשונו ודבר דבר, כי הא דאמיה דרשב"י כד הות משתעיא בשבתא א"ל יומא שבתא הוא ושתקא, אמר רבי יוחנן מדוחק התירו שאילת שלום בשבת, עד כאן לשונו. וכן העתיקו התוספות (ד"ה שלא יהא) מדרש זה בפרק אלו קשרים (שבת דף קיג ע"ב).

942

943ועוד אמרו במדרש (ע' פסיקתא רבתי פכ"ג) מה הוא שבת מדיבור אף אתה שבות מדבור, שהרי בדבר ה' שמים נעשו וגו' (תהלים לג, ו), והמלאכה שלו היה הדיבור, ומה שנאמר בו (בראשית ב, ב) וישבות ביום השביעי, הוא שביתה מדבור, גם כן האדם כיוצא בו.

943

944ובזוהר (פ' ויקהל דף רה ע"ב) אמר זה לשונו כד עאלו ישראל לבי כנישתא, אסור לאשתדלא אפילו בצורך בי כנשתא אלא במלי תושבחן וצלותא ואורייתא וכדקא חזי לון, ומאן דאשתדל במלין אוחרנין ובמלין דעלמא דא איהו בר נש דקא מחלל שבתא, לית ליה חולקא בעמא דישראל. תרין מלאכין ממנן על דא ביומא דשבתא, ואינון שוו ידיהון על רישיה ואמרו ווי לפלניא דלית ליה חולקא בקודשא בריך הוא, ועל דא בעי לאשתדלא בצלותא ובשירין ותושבחין דמאריהון ולאשתדלא באורייתא, האי יומא איהו יומא דנשמתין דאתעטרא ההוא צרורא דנשמתין בתושבחן דמאריהון, בגין כך משבחי בתושבחן דנשמתא והיינו נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלהינו ורוח כל בשר, ולית תושבחתא אלא בסטרא דנשמתא ורוחא, והאי יומא קיימא ברוחא ונשמתא איהו לאו דגופא, עד כאן לשונו.

944

945והנה מטעם זה נבין למה אסרו רבותינו ז"ל (ירושלמי שבת פט"ו ה"ג) לשאול צרכיו בשבת, שאין מתפללין בשבת אלא שבע ברכות, מפני שהיום יום נשמתא ולא יומא דגופא, ולכן אין שואלין צרכי הגוף. ומכאן ידין המעיין להחמיר על עצמו בשיחת חולין, שאם שאילת גופו אסור שיחת חולין על אחת כמה וכמה.

945

946עוד צריך ליזהר שלא לדבר בעוד ששליח צבור חוזר תפלת שמונה עשרה, ואפילו בדברי תורה, אלא יכוון לענות אמן על כל ברכה וברכה, ויהיו אזניו למה ששליח צבור מוציא מפיו, ויתן עיניו למטה ולבו למעלה כמו בתפלתו בלחש ממש (יבמות דף קה ע"ב), והטעם שפי' ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רכט ע"א) שהם ב' יחודים, ובחזרת העמידה הוא יחוד משובח מהקודם, שעונה אמן על כל ברכה, דאמן עולה כמנין ב' שמות יאקדונק"י, מה שאין יחוד זה כשאדם מתפלל בלחש, שהרי הוא מזכיר ה' בכנויו אדנ"י, ואף על פי שיהיה כוונתו בידו"ד מכל מקום אין ב' שמות משולבות כאחת, אבל באמן הוא רמז לב' שמות המתיחדים כאחד, נמצא שהוא יחוד יותר משובח.

946

947וזה לשון הרשב"י ע"ה שם בקצרה וגדול העונה אמן יותר מן המברך, דלגבי אדנ"י ידו"ד בצלותא, ופניהם וכנפיהם, לקבל שם ידו"ד באנפין לקבל שם אדנ"י בגדפין, כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה (שמות לז, ח), אבל כד חזר שליח צבור צלותא ועונה אמן איהו במחברת השנית, אמן מתחברין תרין שמהן במחברת השנית, בקדמיתא מקבילות הלולאות אחת אל אחת בקרשים דאינון קשרי אצבען, אבל באמן והיה המשכן אחד, דביה חוברות אשה אל אחותה (שמות כו, ג), עד כאן לשונו.

947

948הרי בפירוש כי חזרת שליח צבור התפלה הוא יחוד משובח מהקודם כשהתפלל בלחש, שהרי הכרובים כרוב אחד מקצה מזה וכו', ואם האדם מדבר בחזרת השליח צבור הרי הוא מפריד היחוד, כי אין שם דיבור אחר אלא אמן המורה היחוד.

948

949וכן מוכח מכאן שכשיש חזרת י"ח ברכות על ידי שליח צבור אין לשנות ולומר תפלה אחד מקצתה בקול רם לומר הקדושה, ומקצתה בלחש, כי תפלה כזו אין לה מקום לא בלחש ולא בקול רם, ולא נמצא כזה לא בגמרא ולא בזוהר.

949

950וכן מוכח גם כן בפרשת וילך (זוהר פ' וילך דף רפה ע"ב) שצריך להיות באזן קשבת לענות אמן על כל ברכה, שאמר על פסוק (ישעיה כו, ב) שומר אמונים, כלומר נטיר ההוא ברכה דאמר ההוא מברך ומחכה ליה לאתבא אמן כמה דאצטריך, נשמתיה סלקא ומכרזי קמיה פתחו שערים וגו'. ואמר לקמיה תאנא כל מאן דשמע מההוא דמברך ולא אתכוין באמן עליה נאמר (שמ"א ב, ל) ובוזי יקלו, כמה דאת אמר (מלאכי א, ו) לכם הכהנים בוזי שמי, ובשעתא דאצטריך מאי עונשיה, כמא דלא פתח ברכאן לעילא כך לא פתחין ליה, ולא עוד אלא כד נפיק מהאי עלמא מכרזי קמיה ואמרי טרוקו גלי קמיה דפלניא ולא ליעול ולא תקבלון ליה, ווי ליה ווי לנשמתיה, עד כאן לשונו. ועוד האריכו שם בעונשו.

950

951והחכם עיניו בראשו ויעריך, אם עסק התורה בשעת התפלה גדול אם עניית אמן, ובלי ספק כי אינם סוג אחד לעת התפלה, כי דבר בעתו מה טוב. ונראה לי שעל זה כוון ר"י ואמר אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו (ברכות דף יז ע"א), שיהיה עמלו בתורה נחת רוח ליוצרו, לאפוקי אם עוסק בתורה בשעה שאין חפץ להקדוש ברוך הוא בתורתו בבחינות האמורות, אז ודאי אין נחת רוח להקדוש ברוך הוא בתורתו, מוטב לו שלא יעסוק בתורה.

951

952וכמו שצריך ליזהר בכל חזרת שליח צבור שלא לדבר, כן צריך ליזהר בלילי שבת כשליח צבור חוזר ויכלו, שכתוב בספר חסידים, חסיד אחד שראה לחסיד אחר כמותו שמת ופניו מוריקות, אמר ליה למה פניך מוריקות, אמר לו מפני שהייתי מדבר בויכלו בשעה שהצבור אומרין אותו, ובברכת מגן אבות בדברו, וביתגדל, עד כאן, כן העתיק לשון זה ר"י (טור אורח חיים סימן רסח).

952

953עוד צריך ליזהר שלא לדבר בשעת קריאת ספר תורה, והחמירו בזוהר, עיין שם (פ' פינחס דף רכט ע"א), זה לשונו בפרשת ויקהל (דף רו ע"א) כד סליק ספר תורה לתמן, כדין בעאן כל עמא לסדרא גרמייהו באימתא בדחילו ברתת ובזיע כלא לתתא, ולכוונא לבייהו כמא דהשתא קיימין על טורא דסיני לקבלא אורייתא, ויהון צייתין וירכינו אודנייהו, ולית רשו לעמא ולא לאחרא למפתח פומיה באורייתא כל שכן במלה אוחרא, אלא כלהו באימתא כמאן דלית ליה פומא, והא אוקמוה דכתיב (נחמיה ח, ה) וכפתחו עמדו כל העם וגו', ואזני כל העם אל ספר התורה (שם ח, ג), עד כאן לשונו.

953

954עוד צריך ליזהר כאשר יעסוק בתורה או בתפלה שיוציא מלות התורה והתפלה כתיקונן, ואל יאמר במרוצה והבלעה, ואמרו בזוהר (פ' פינחס דף רכז ע"א) כי כמו שהגוף נהנה מהלחם אחר שנטחן החטא והוברר הסלת מהסובין ומכל הקליפות, כן צריך לטחון דברי תורה בשניו עד שתהנה הנשמה מהם, זה לשונו קליפה תליתאה דקיקא, לקבל סובין דחטה, דהכי הוא מתדבק בחטה ולא יכיל לאפרשא מתמן עד דטחנין בריחים, דאינון לקבל טוחנות דפומא, דבר נש דצריך למיטחן בהון מלין דאורייתא עד דיהון כקמח סלת נקיה, ובנפה דאיהי שפה אתבריר פסולת דאינון סובין דאורייתא, עד דישתכח הלכה סולת נקיה, בההוא זימנא נטיל לה לבא ומוחא וכל איברין דגופא דאתפשט בהון נשמתא, כגוונא דגופא אתפרנס במלין דעלמא, דזה לעומת זה עשה האלהים, נהמא דגופא ונהמא דאורייתא, הדא הוא דכתיב (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי, עד כאן לשונו.

954

955עוד שם (זוהר פ' פנחס דף רלו ע"א) מהכא מאן דאפיק מלי דאורייתא צריך למטחן לון בשניים ולאפקא מלין שלימין, ואינון מלין אתקריאו שלימין, ואוחרנין דאינון שטיין דאכלין מלין בהלעטה ולאו טוחנין אינון בטוחנות דילהון ובשניהון, מה כתיב בהו (במדבר יא, לג) הבשר עודנו בין שניהם וגו' ואף ה' חרה בעם, דאינון דגזעא דמאן דאמר הלעיטני נא (בראשית כה, ל), עד כאן לשונו. וכן הובא בלשון זה בפרשה עצמה (זוהר פ' פנחס דף רמו ע"א), עיין שם.

955

956עוד צריך ליזהר בהיותו עוסק בתורה אל יפסיק בה בדברי שיחה, שזה כמערב חול בדבר קודש, ועונשו חמור, כדפי' בזוהר (פ' שלח לך דף קסב ע"א) שבת קול אומר בגן עדן בכל יום שלשה דברים עד שלא יפתח בצלאל ברזין דחכמן, ואחד מהם הוא מאן דפסק יתפסק, ופי' מאן דפסק מלין דאורייתא על מלין בטלין יתפסקון חייו מהאי עלמא, ודיניה קיימא בההוא עלמא, עד כאן לשונו.

956

957והוא מה שאמרו בפרק אין דורשין (חגיגה דף ח ע"ב) אמר רבי לוי כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים, שנאמר (איוב ל, ד) הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמים לחמם, ופירש רש"י ע"ה במסכת ע"א פרק קמא (דף ג ע"ב) שפוסק על שיחה בטלה, מלוח - דברי לחלוחית, ועיקר. לישנא אחרינא, הנכתבה בלוחות. וגחלי רתמים פיר' בפרק הקודם בשם רש"י ע"ה על ענין (תהלים קכ, ד) חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים, עיין שם.

957

958והטעם לזה, מפני שהתורה היא אש ובאש נתנה, שנאמר (דברים לג, ב) מימינו אש דת למו, ודיבור דברים בטילים הם גחלי אש, כי הדיבור בא מאש הלב, וכאשר האדם עוסק בתורה קולו חוצב להבות אש בקדושה, אמנם בעוסקו בשיחה בטלה הוא אש נכרי, ולכך ברשתו אשר טמן תלכדו, באש פגם אש תאכלהו.

958

959ובטעם מאן דפסיק וכו' שאמר, מפני שהתורה היא חייך ואורך ימיך, חייך בעולם הזה, ואורך ימים בעולם הבא (ע' תנחומא שמיני יא), ולכן מדה כנגד מדה יש לו עונש בעולם הזה ובעולם הבא.

959

960וכאשר האדם בעוסקו בתורה ישים מורא הקדוש ברוך הוא לפניו, לא יבא לפסוק, כמו שאמרו ז"ל במדרש איכה על פסוק (איכה ב, יט) שפכי כמים לבך נכח פני ה', זה לשונו כל תלמיד חכם שיושב בינו לבין עצמו וקורא ושונה, כביכול הקדוש ברוך הוא יושב כנגדו וקורא ושונה עמו, לכך נאמר נכח פני ה', ולהלן הוא אומר (מל"א כ, כט) ויחנו אלה נכח אלה, עד כאן לשונו.

960

961ובזה נכלל הפרק הזה, וכללנו בחינות פרטי הדבור מה שצריך ליזהר בו כפי קוצר שכלינו, ומי שיוסיף עוד בגדרים כאלו תבא עליו ברכת טוב:

961

962אחר שבפרקים הקודמים אמרנו כי בענין הדיבור תלוי הפה, רצוננו לדבר ולסמוך לענין זה קדושת האכילה התלויה בפה, שהרי שלמה המלך ע"ה הזכיר שמירת הפה באומרו (משלי כא, כג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, ופירש בפרשת שמיני (זוהר דף מא ע"א-ע"ב) והעתקנו לשונו בפרק י"א, שפיו רצה לומר שמירת פיו מהמאכלים הטמאים. ובעזרת ה' נבאר חלקי קדושת האכילה במה שהותר, כפי הנמצא בדברי רשב"י עליו השלום, ובדברי רבותינו ז"ל, ודברי המפרשים.

962

963כמו שהזכירה תורתינו הקדושה מלת קדושה בעריות (ויקרא כ, ז), וכן בציצית (במדבר טו, מ) ובשאר מקומות, כמו שביארנו בריש שער זה, כן הזכירה אותה בענין המאכלים, ולכן בסוף פרשת שמיני שהזכירה המאכלים המותרים והאסורים, אמרו שם (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים ולא תשקצו את נפשותיכם, ופירש בזוהר בענין זה, כי המאכלים הטמאים שהזהירה לנו התורה מהם שורה עליהם רוח חיצוני וטמא, ולכן האוכל מאותם הדברים מטמא נפשו ומראה על עצמו שאין לו בקדושה ולא באלהי ישראל, כי הדבר הטמא נעשה חלק אבר בעצם האדם והנפש מתלבשת שם, נמצא שהוא מטמא נפשו ומטמא הנפש המתלבשת בגוף, ובזה מדוקדק לשון הזוהר שאמר כל מאן דאכיל מאינון מאכלין דאסירי איתדבק בסטרא אחרא וגעיל נפשיה וגרמיה, ורוח מסאב שריא עלוי, ואומרו "נפשיה וגרמיה" הורה על מ"ש. ועוד האריכו לקמיה בעונש.

963

964כן האוכל אכילתו לשם שמים כמו שיתבאר, ומהדברים שהתירה התורה, שעליהם שורה רוח צדק הקדושה והטהרה, הנפש נהנית מהאכילה ההיא מצד הקדושה שבה, והיינו (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, כי לפי פשוטו של מקרא קשה מאי לשובע נפשו, שהרי הנפש היא רוחנית וקדושה ואינה שביעה באכילה הגשמית הזו אלא באכילת התורה, וכן פי' בזוהר (פ' בשלח דף סב ע"ב) ששובע נפשו היא האכילה הרוחנית שהיא אכילת התורה, זה לשונו, אמר שם שאין לאדם לאכול עד שיתפלל על מזונו ואמרו ז"ל רבי יצחק אמר מהכא (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, בתר דשבע נפשיה מלצלי ולמקרי באורייתא, עד כאן לשונו. הרי שאמר שובע נפשו כפי האמת דהיינו השביעה הרוחנית המתיחסת לנפש, אמנם במה שביארנו שבאכילה עצמה יש בה צד קדושה מצד הקדושה ההיא הנפש שבעה.

964

965ולכן ראוי להחמיר האדם על עצמו במאכל עצמו שלא יהיה בו צד איסור כלל, שהרי יחזקאל הנביא היה משבח עצמו שלא אכל מהבהמה שהורה בה חכם אפילו שהיא מותרת, כיון שנפל בה ספק איסור כמ"ש ז"ל בפרק אלו טריפות (חולין דף לז ע"ב) על פסוק (יחזקאל ד, יד) ולא בא בפי בשר פיגול, כל שכן אם יהיה במאכל עצמו צד איסור שראוי להתרחק ממנו. והרי יש כמה דברים שנפל מחלוקת בין הפוסקים האחרונים הלכה כדברי מי, וזה אוסר וזה מתיר, ובודאי שיחזקאל הנביא עליו השלום בדבר זה לא היה אוכל, שהרי אותו האוסר שויה לגביה חתיכה דאיסורא, והוא חמור יותר מהורה בה חכם. וכתב בחובת הלבבות (ש' התשובה פרק ה) שהחסידים היו פורשים משבעים שער משערי המותר מיראתם שער אחד משערי האיסור.

965

966וכיוצא בזה צריך ליזהר בכמה דברים אחרים, שלא לקנות דברים שיש בהם חשש איסור אלא מיהודי הכשר המדקדק בו כראוי, שאם חשוד עליו אינו נאמן, כדתנן בסוף פרק ד דבכורות (מ"י) זה הכלל כל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, ודבר זה יש בו בפרט בלחם ביין ובבשר ובחלב ובגבינה ובדבש ענבים, וכל דבר שיש בו משום בישולי נכרים, אלא שהותר בפי' הפוסקים.

966

967ורבותינו ז"ל פירשו במדרש משלי, בפסוק (משלי כא, כג) צדיק אוכל לשובע נפשו, כמה פירושים, כלם באים לדרך אחד, זה לשונם דבר אחר צדיק אוכל לשובע נפשו, זה אליעזר עבד אברהם שאמר לאמנו רבקה (בראשית כד, יז) הגמיאיני נא מעט מים מכדך, גמיאה אחת. ובטן רשעים תחסר, זה עשו הרשע שאמר ליעקב אבינו (שם כה, ל) הלעיטני נא מן האדום האדום הזה, פער פיו אותו רשע כגמל ואמר פתח פומי ותהא משלח ואזיל, פנה הקדרה כלה לתוכה כהדא דתנינן (שבת פכ"ד מ"ג) אין אובסין את הגמל ולא דורסין אבל מלעיטין.

967

968דבר אחר צדיק אוכל לשובע נפשו, זו רות המואביה, דכתיב (רות ב, יד) ותאכל ותשבע ותותר, אמר רבי יצחק את שמעת מינה תרתין, או ברכה שרתה בידו של אותו צדיק, או ברכה שרתה במעיה של צדקת, ממה דכתיב ותאכל ותשבע ותותר נראין הדברים שהברכה שרתה במעיה של צדקת. ובטן רשעים תחסר אלו אומות עולם עובדי ע"א וכו'.

968

969דבר אחר צדיק אוכל לשובע נפשו, זה חזקיה מלך יהודה, אמרו עליו על חזקיה מלך יהודה שהיה אוכל שתי אגודות של ירק, וליטרא אחת של בשר היו מעלין לפניו בכל יום, והיו ישראל מליזין עליו ואומרים זה מלך ורצין מלך, משוש ומלכות ראויה לרצין בן רמליהו הדא הוא דכתיב (ישעיה ח, ו) יען כי מאס העם הזה את מי השילוח ההולכים לאט, זה חזקיהו מלך יהודה שהיה מטהר את ישראל במקוה של ארבעים סאה כמנין לא"ט, אמר הקדוש ברוך הוא אתם מעלין אוכלין ושבעין, ולכן הנה ה' מעלה עליכם את מי הנהר. ובטן רשעים תחסר, זה מישע מלך מואב שהיה נוקד, ומהו נוקד רועה, שנאמר (מל"ב ג, ד) ומישע מלך מואב היה נוקד וגו'. ובילקוט (משלי סימן תתקן דף קלח ע"ב) הביאו באופן אחר צדיק אוכל לשובע נפשו זה חזקיה כאמור, ובטן רשעים תחסר זה פקח בן רמליהו, שהיה אוכל ג' מאות גוזלות בקינוח סעודה, עד כאן לשונו.

969

970דבר אחר צדיק אוכל לשובע נפשו, אלו מלכי ישראל ובית דוד. ובטן רשעים תחסר, אלו מלכי מזרח, מאה צאן היה עולה לכל אחד ואחד. דבר אחר צדיק אוכל לשובע נפשו, זה הקדוש ברוך הוא, אמר להם לישראל בני מכל הקרבנות שאתם מקריבין לפני כלום אני נהנה מהם אלא ריח נחוחי, עד כאן לשונו.

970

971הרי נראה מהמאמר הזה מעלת הצדיקים שהם מסתפקים במועט, והרשעים שאינם מספיקים במועט, והטעם מפני שבטנם חסרה, שלא יספיק כל העולם למלאת בטנם, ויראה בעיניהם שלעולם בטנם אינו מלא.

971

972וכאשר יראה האדם שכל מה שהוא מרבה באכילה, מרבה בשר לרימה, שזהו אחריתו, ודאי שראוי להתרחק מאכילה המרובה אלא בשבתות וימים טובים בפרט, כי המתענג בששת ימי החול באכילה ובשתיה יותר מן הראוי לקיום נפשו וגופו הוא נענש, ועליהם נאמר (מלאכי ב, ג) וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם. ופי' במסכת שבת (דף קנא ע"ב) על פסוק זה, אמר רב הונא אלו שמניחים דברי תורה ועושין כל ימיהם כחגים, ופי' בזוהר (פ' ויקהל דף קצט ע"ב) והעתקנו לשונו בשער היראה פרק יב, שלאחר שלשה ימים כריסו נבקעת וזורקין הפרש על פניו ואומרים לו טול מה שבחרת ועשית כל ימיך כחגים וכמועדים, עיין שם.

972

973ועוד אמרו בזוהר (פ' תרומה דף קמא ע"א) זה לשונו גופיהון דצדיקיא דלא אתמשכו בהאי עלמא בתר הנאין דההיא קליפא תקיפא לא שלטא עלייהו רוח מסאבא כלל, דהא לא אשתתפו אבתריה כלום בהאי עלמא בתר ההיא קליפה תקיפא והנאין ועינוגין דיליה, ומתתקנין דיליה, הכי אסתאב בתר דנפקת נשמתא מניה. גופיהון דצדיקיא דלא מתענגי בהאי עלמא אלא מתענוגי דמצוה וסעודתי שבתין וחגין וזמנין, ההוא רוח מסאבא לא יכיל לשלטאה עלייהו, דהא לא אתענגו מדיליה כלום, הואיל ולא נטלו מדיליה לית ליה רשו עליהון כלל, זכאה איהו מאן דלא אתהני מדיליה כלום, עד כאן לשונו.

973

974הרי מבואר כי כל המתענג מסעודות שאינם משבתות וימים טובים הוא מתענג מהקליפה, והקליפה שולטת עליו במיתתו, והקליפה הזאת היא קליפת האגוז הקשה שהיא הקליפה הב', ולכך קראה קליפה תקיפא, כמבואר לעיל מזה שהקליפה הראשונה מהאגוז היא רכה.

974

975וטעם היות התענוגים בקליפה זו הקשה, מפני שכל מה שאדם אוכל יותר מקיום הנפש הוא תענוג, והוא מרבה בשר בגופו לרימה, והטעם כי כפי מה שנמשך אחר הרימה שהיא הקליפה, הקליפה תשלוט עליו, כי בשר הגוף באדם נמשך מעור הנחש, כדפי' בתיקונים (דף מב) זה לשונו דבההיא זמנא דנגעא ביה בת פרעה פרחה שכינתא מניה, ובגין דא כד בעא לקרבא לגבה בסנה אמרה ליה אל תקרב הלום, עד דיתפשט מההוא גופא דנגעת ביה בת פרעה, תמן אחזי ליה דגופא דבר נש בהאי עלמא איהו צרעת ממשכא דחיויא, לבתר דאתפשט מינה והדר לגינתא דעדן, אתלבש בגופא קדישא דיליה, והא איהו והנה שבה כבשרו, עד כאן לשונו לעניננו. ואין כניסה לחיצוני בעדם להחטיאו אלא מצד המאכל, שהרי סמא"ל וכתותיו רוחניים הם והאדם גשמי, ואין להם כניסה ויחס להקשר בו, וכאשר האדם נמשך אחר תאותו הרי נותן חלק לבשרו שנעשה מטפה סרוחה שהיא מהקליפה, ועל ידי כך מחטיאו, וכמו שאמר בתיקונים (דף נג ע"ב) דכל חובין אינון מאברין דטפה סרוחה, ואמרו שם שטפה סרוחה היא שפחה בישא, ולכן אמר בספרי (האזינו פיסקא יג) כמו שנעתיק לשונו לקמן, שאין אדם מורד אלא מתוך אכילה ושתיה.

975

976ועוד אמרו ז"ל בברכות (דף כט ע"ב) אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא, לא תרתח ולא תחטא, לא תרוי ולא תחטא. פי' תלמידי רבינו יונה, לא תרוי ולא תחטא, כלומר ולא תשבע כדי שלא תבא לידי חטא, כי כשאדם שבע ונמשך אחר תענוגיו שוכח ענייני הבורא יתעלה. ורש"י ז"ל פירש, לא תרוי - לא תשתכר ביין, והדין עמו כי תרגום (בראשית ט, כא) וישת מן היין וישכר, ושתי מן חמרא ורוי, וכן שכור יין מרווי חמרא. אלא שיש לישב גם כן פירוש תלמידי רבינו יונה, שעל הסתם אין אדם משתכר אלא ברוב אכילה כשהוא שבע, ובזה צדקו ב' הפירושים.

976

977ועוד אמר בבראשית רבה (לח, ז) בענין דור הפלגה זה לשונו אמר רב חלבו בכל מקום שאתה מוצא נחת רוח השטן מקטרג, אמר רבי לוי בכל מקום שאתה מוצא אכילה ושתיה השטן מקטרג, עד כאן לשונו.

977

978ובמדרש הנעלם (זוהר פ' חיי שרה דף קכז ע"א) אמר בענין תחית המתים, בענין (בראשית כד, ד) ולקחת אשה לבני משם אמר רבי יצחק אותו הגוף שנצטער עמי באותו העולם ולא היה לו הנאה וכסוף בו מפני יראת קונו, אותו הגוף תקח ליצחק, עד כאן לשונו לעניננו. וממנו נראה בפירוש כי מי שהוא מצטער ומרחיק עצמו מן התענוגים הוא ירא את ה', כמ"ש מפני יראת קונו, והכוונה כי אינו רוצה ליהנות כדי שלא יבא לידי חטא, כי התענוג מביא לידי חטא כמו שביארנו ונבאר עוד בעזרת ה'. ראה גם ראה כמה צריך להתרחק מקליפת התענוגים ולהכניעה.

978

979ובסוף המאמר אמר זכאה איהו מאן דלא איתהני מדיליה כלום, שינה בלשונו, כי למעלה אמר דלא אתענג מדיליה וכאן אמר דלא אתהני מדיליה. והכוונה היא להודיענו שיש לו מעלה נוספת למי שאין לו אפילו הנאה מועטת מהקליפה, כל שכן התענוג, וזה טבע לשון זכאה איהו, רוצה לומר מעלה נוספת יותר. ודרך זה דרך מורי ע"ה, בכל מקום שאומר בזוהר זכאה איהו שיהיה משובח מהקודם.

979

980ופי' שאין לו הנאה, שהוא ההסתפקות בדבר מועט לקיום הנפש, והיינו מזון תלמיד חכם שפירש הרשב"י ע"ה (ב' בשלח דף סב ע"א) והעתקנו לשונו לעיל, זכאה חולקא דגופא דיכיל לאתזנא במזונא דנפשא. ונראה לי שהכונה היא שלא תשלוט עליו ההיא קליפה שהיא קליפת הרימה, לכן יש לו לאדם להתרחק מהקליפה הקשה הזו, שהיא העושה שירדוף האדם אחר האכילה ושתיה.

980

981וכתב הרב יצחק אבוהב בעל מנורת המאור (ח"ב אות יז) זה לשונו שלפחיתות שמו נקרא הרשע הרודף אחר אכילה ושתיה אוי"ל, נוטריקון *אכול *ושתה *יאמר *לך (משלי כג, ז), כי חושב שלא נברא העולם הזה אלא לאכילה ושתיה, והרודפים אחר תאותם, היום משביעים עצמם מהיתר ומחר באיסור, וכשאינם יכולין להשיגו משלהם גוזלים משל אחרים, ועל זה צוותה התורה ענין בן סורר ומורה שיהרג אם ראה אביו אותו שאכל תרתימר של בשר וחצי לוג של יין האיטלקי, שכיון שהתחיל ברדיפת הנאות יבא לכלות נכסי אביו, ואם לא ימצא יבא ללסטם הבריות, ומוטב שימות זכאי ואל ימות חייב. כן אמרו בפרק סורר מורה (סנהדרין דף עב ע"א).

981

982לכן צריך ליזהר מלרדוף אחר המותרות, כי האכילה המיותרת היא המביאה לאדם לידי חטא, ומיד יצרו מתגאה עליו, כמו שאמרו בספרי (האזינו פיסקא יג) זה לשונם (דברים לב, טו) וישמן ישורון ויבעט, לפי השבע הם מורדין. וכן את מוצא בדור המבול שלא מרדו לפני המקום אלא מתוך מאכל ומתוך משקה ומתוך שלוה, מה נאמר בהם (בראשית יא, א) ויהי כל הארץ שפה אחת. וכן מצינו באנשי מגדל שלא מרדו לפני המקום וכו', וכן הוא אומר (יחזקאל טז, מח) חי אני נאם ה' אם עשתה סדום אחותיך היא ובנותיה כאשר עשית. את מוצא באנשי דור המדבר שלא מרדו לפני המקום אלא מתוך מאכל, שנאמר (שמות לב, ו) וישב העם לאכול ושתו, מה נאמר בהם (שם לב, ח) סרו מהר מן הדרך. אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה אמור להן לישראל כשאתם נכנסים לארץ אין אתם עתידין למרוד בי אלא מתוך אכילה ושתיה, שנאמר (דברים לא, כ) כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותם זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים. אמר להם משה לישראל כשאתם נכנסים לארץ אין אתם עתידין למרוד אלא מתוך אכילה ושתיה, שנאמר (שם ח, יב) פן תאכל ושבעת ובתים טובים וגו' ובקרך וצאנך ירביון, מה נאמר בהם (שם ח, יד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך. וכן את מוצא בבניו ובנותיו של איוב שלא באת עליהם פורענות אלא מתוך אכילה ושתיה ומתוך שלוה, שנאמר (איוב א, יח) עוד זה מדבר וזה בא ויאמר בניך ובנותיך אוכלים ושותים יין והנה רוח גדולה. וכן את מוצא בי' שבטים שלא גלו אלא מתוך אכילה ושתיה ומתוך שלוה, שנאמר (עמוס ו, ו) השוכבים על מטות שן השותים במזרקי יין לכן עתה יגלו בראש גולים, ועוד האריכו שם, עד כאן לשונו לעניננו.

982

983ובתוספתא דסוטה פרק ג (סי' ג) הוכיחו כל אלו מפסוקי אנשי מגדל, שנאמר (בראשית יא, ב) ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם, ואין ישיבה אלא אכילה ושתיה, שנאמר וישב העם לאכול ושתו (שמות לב, ו), היא גרמה להם ויאמרו וגו', אנשי סדום לא נתגאו לפני המקום אלא מתוך הטובה שהשפיע להם, שנאמר (איוב כח, ז) ארץ ממנה יצא לחם וגו' מקום ספיר אבניה וגו' נתיב לא ידעו עיט, אנשי סדום אמרו הואיל ומזון יוצא מארצנו כסף וזהב יוצא מארצנו ואבנים טובות ומרגליות יוצאות מארצנו, אין אנו צריכין שיבואו בני אדם עלינו אלא לחסרנו, נעמוד ונשבית את הרגל מבינותינו, אמר להם הקדוש ברוך הוא כשהטיבותי לכם אתם מבקשים לשכח את הרגל מבינותיכם, אני אשכח הרגל מביניכם ואשכח אתכם מן העולם, מהו אומר (שם יב, ו) פרץ נחל מעם גר וגו' ישליו אוהלים לשודדים, וכן הוא אומר (יחזקאל טז, מח) חי אני נאם ה' אם עשתה סדום אחותך, הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם וגו', עד כאן לשונו.

983

984וכמו שצריך ליזהר מריבוי אכילה כן צריך ליזהר מריבוי היין, כי המעט ממנו מועיל לתיקון האצטומכא, והוא מפקח, כמו שאמרו ז"ל (הוריות דף יג ע"ב) חמרא וריחני פקחין, אבל המשתכר ממנו מפסיד גופו, ומאביד שכלו, וגורם לו כל רעות שבעולם, כמו שמצינו בנח שגרם לו רעה וקלון והיתה לו סיבה לקלל זרעו, כדגרסינן בסנהדרין (דף ע ע"א) דרש עובר גלילאה, י"ג ווין נאמרו ביין (בראשית ט, כ) ויחל נח איש האדמה, ויטע כרם, וישת מן היין, וישכר, ויתגל, וירא חם, ויגד לשני וגו', ויקח שם ויפת, וישימו על שכם שניהם, וילכו, ויכסו, וייקץ נח מיינו, וידע את אשר עשה לו בנו הקטן, עד כאן לשונו. ונראה לי שהכוונה בי"ג ווין אלו מפני שכולם בו"י להורות אוי ווי, והם י"ג להורות שפגם באחדות, שאח"ד עולה י"ג. ועוד י"ג פעמים ו' עולה ע"ח, כמנין שלשה שמות ה' מלך ה' וגו'. ויש הכרח לזה ממה שאמר שם לקמיה אמר לו הקדוש ברוך הוא לנח, לא היה לך ללמוד מאדם הראשון שלא גרם לו אלא יין, כמו שאמרו במדרש אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה, שאין לך שמביא יללה בעולם על אדם אלא יין, עד כאן לשונו. הרי שאמר שהיה בו חטא אדם הראשון, ואמרו ז"ל שאדם הראשון שמץ פסול נזרקה בו בחטא ההוא. ואמר שאין לך שמביא יללה, לדקדק על לשון וי.

984

985ועוד אמרינן התם במסכת עירובין (דף סה ע"א) אמר רבי חנן לא נברא יין בעולם הזה אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים, שנאמר (משלי לא, ו) תנו שכר לאובד ויין למרי נפש. אמר רבי מאי דכתיב (שם כג, לא) אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס עינו, אל תרא יין שמאדים פניהם של רשעים בעולם הזה, לסוף מלבין פניהם לעולם הבא. רבא אמר אל תרא יין כי יתאדם, שאחריתו דם. רב כהנא רמי, כתיב ישמח וקרי ישמח זכה משמחו לא זכה משממו, והיינו דאמר רבא חמרא וריחני פקחין, עד כאן לשונו.

985

986עוד אמרו במדרש משלי על פסוק (משלי כג, כט) למי אוי למי אבוי, אמר רבי סימון בא וראה כמה קשה יין, שי"ג ווין נאמרו ביין מתחלה וכו' כנדרש. ואמר אחר כך בא שלמה ופירש בחכמתו למי אוי למי אבוי, זה שנשתכר ווי לו ולאביו, כמה דאת אמר (דברים כא, יח) כי יהיה לאיש בן סורר ומורה. למי מדנים, מתוך שמשתכר ביינו הוא מגלה סוד שבין אדם לחבירו, והוא משלח מדנים. למי שיח, מתוך שנשתכר ביינו הוא מוציא שיח ביותר וכו'. למי פצעים חנם, שמתוך שמשתכר ביינו הוא הולך ועושה פצע וחבורה. חנם למה, מפני שאין לו דין. למי חכלילות עינים - ששתה כדי צרכו, הדא הוא דכתיב (בראשית מט, יב) חכלילי עינים מיין ולבן שנים מחלב, אמר רבי ירמיה אל תקרי ולבן שנים, אלא לבן שָׂנִים, מה חלב זה מרצה דעתו של תינוק כך היין משיב דעתו של זקן.

986

987מה כתיב אחריו (משלי כג, ל) למאחרים על היין לבאים לחקור ממסך, אמר רבי אלעזר אוי לזה שמניח דברי תורה ומשכים על היין. מה כתיב אחריו, אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס עינו, אמר רבי יוחנן בכיס כתיב וקרינן בכוס, ולמה זה, קונה הוא נותן עיניו בכוס ומוכר הוא נותן עינו בכיס. ובויקרא רבה (יב, א) אמר בפירוש תשלום הפסוק, יתהלך במישרים, סוף דהוא עביד ביתיה מישרא, מן הדין קדרא דנחשא עביד קדרה דחספא, עבדא מזבין ליה ושתי חמרא בטימ[י]תיה, עד כאן לשונו.

987

988מה כתיב אחריו (שם כג, לב) כנחש ישך וכצפעוני יפריש, מה הנחש נושך וממית ומפריש בין מיתה לחיים, אף היין מפריש בין מיתה לחיים, עד כאן לשונו.

988

989עוד אמרו, פן ישתה וישכח מחקק (משלי לא, ה), מח"קק עולה רמ"ח, פירוש שעל ידי שתיית היין ישכח מלקיים רמ"ח מצות עשה, זה לשונו פן ישתה וישכח מחקק, כל השותה יין הרבה סוף שהוא שוכח ברמ"ח אברים שבו, הדא הוא דכתיב פן ישתה וישכח מחק"ק, מחקק כתיב, ואינון רמ"ח. רבי חנינא בר פפא אמר, אמר הקדוש ברוך הוא בית גדול היה לי ולא החרבתיו אלא מפני היין. ורבנן אמרי שני רוזנים היו לי ולא מתו אלא מפני היין, דתני רבי ישמעאל לא מתו שני בני אהרן אלא מפני שנכנסו שתויי יין, עד כאן לשונו. ישתה וישכח מחוקק, אמר רבי שמעון אלו דברי תורה החקוקים וכתיב בהם (שמות כ, יג) לא תנאף. עוד אמר, ישכח את התורה שנתנה על ידי מחוקק, זה משה, שנאמר (דברים לג, כא) כי שם חלקת מחוקק ספון, עד כאן לשונו.

989

990עוד במדרש רבה בפרשת נזיר (במ"ר י, ב), זה לשונו אל תרא יין כי יתאדם (כג, לא), הזהירה רוח הקדש על היין שלא ישתכר אדם, למה, כי יתאדם, שאחריתו דם, שעובר עברה שיתחייב עליה מיתה. דבר אחר, כי יתאוה לדם נדה ודם זיבה. כי יתן בכוס עינו, בכיס כתיב, על ידי הכוס יתן עינו בכיס, לשון נקי דברה תורה, לומר שיבא על הערוה. יתהלך במישרים, סוף אשתו אומרת כשושנה אדומה ראיתי ואינו פורש. אמר רבי אסי אם תלמיד חכם הוא סוף שמטמא את הטהור ומטהר את הטמא. דבר אחר יתהלך במישרים, סוף שהוא מתיר את העברות ועושה אותן הפקר כמישור, מסיח עם האשה בשוק, מנבל פיו בדברים רעים בשכרות ואינו מתבייש.

990

991אחריתו כנחש ישך, מה הנחש על ידי שהסית לחוה לשתות יין נתקללה האדמה בעבורו, שנאמר (בראשית ג, יז) ארורה האדמה בעבורך, כך על ידי היין נתקלל שלישו של עולם, שנאמר (שם ט, כד) ויקץ נח מיינו וגו', (שם ט, כה) ארור כנען, זה היה חם שהיה בנו שלישי והוא נקרא אבי כנען, ולכן היו מאררין. מה צפעון זה מפריש בין מיתה לחיים, כך מפריש היין את האדם מדרכי חיים לדרכי מות, לפי שהיין גורם לו לע"א, הדא הוא דכתיב (משלי כג, לג) עיניך יראו זרות, כמה דכתיב (תהלים פא, י) לא יהיה בך אל זר. דבר אחר, שהוא בא על אשת איש כמה דתימא (משלי ה, כ) ולמה תשגה בני בזרה, ע"כ. ומכלל המאמר אתה למד שהיין גורם לע"א וגלוי עריות ושפיכות דמים.

991

992עוד שם, דבר אחר שיעשה את המצות זרות, כמה דאת אמר (משלי כא, כד) זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון, זה שכור שנקרא יהיר ולץ, יהיר מנין, שנאמר (חבקוק ב, ה) ואף כי היין בוגד גבר יהיר ולא ינוה. לץ מנין, דכתיב (משלי כ, א) לץ היין הומה שכר וכל שוגה בו לא יחכם, הרי שנקרא גם כן לץ, וכבר ידעת כי כת לצים אינם מקבלים פני שכינה (סנהדרין דף קג ע"א). עוד שם ולבך ידבר תהפוכות (משלי כג, לג), שהוא הופך פניו מן הקדוש ברוך הוא ומן המצות, כמא דתימא (דברים לב, כ) כי דור תהפוכות וגו'.

992

993והיית כשוכב בלב ים (משלי שם כג, לג), זה נח ששכב בתיבה י"ב חדש בתוך מי המבול, ועל ששתה ונשתכר אירע בו פסול שנסתרס. וכשוכב בראש חבל, זה אדם הקדמוני, שהוא ראש לכל בני אדם שעל ידי היין נקנסה עליו מיתה וגרם להביא חבלי מות לעולם.

993

994הכוני בל חליתי (משלי שם כג, לה), אוי לו לנואף שאינו לומד דעת ממה שעברו עליו, הוא ראה מה אירע לסוטה על ידי היין ולא למד דעת. הלמוני בל ידעתי, ראה בתורה מה אירע לנואף על ידי היין ולא ידע להבין, אלא אמר מתי אקיץ עוד, שכל זמן שיהיה לו פנאי להתעסק בזנות ירדוף אחריה, הא למדנו שהיין גורם לזנות, ולכך כתב הקדוש ברוך הוא בתורה פרשת נזיר אחר פרשת סוטה, שלא יעשה אדם כמעשה נואף ונואפת ששתו יין ונתקלקלו, אלא הירא מן החטא יזיר עצמו מן היין, לכך נאמר (במדבר ו, ב) איש או אשה כי יפליא, עד כאן לשונו.

994

995ומה שמצינו בגמרא יין וריחני פקחין, היינו היין מיעוטו במזיגה יפה, אמנם היין חי הוא המזיק, וכן מובן שם במדרש במדבר רבה עיין שם, ולא נעתיק לשונו כדי שלא להאריך.

995

996וסוף דבריו שם ללמדך שאין טוב יוצא מהיין. ובפרט לומדי תורה צריכין ליזהר מריבוי היין, ושהיין מביא לידי שינה, ואמרו חכמינו ז"ל בסנהדרין (פ"ח מ"ה) יין ושינה לרשעים הנאה להם והנאה לעולם, לצדיקים רע להם ורע לעולם, הרי שהיין לצדיקים היזק הוא להם מפני שירבה שינה ויבואו להתבטל מדברי תורה. והיינו ששלמה המלך ע"ה אחר שגנה היין שבח החכמה, ואמר (משלי כד, א) אל תקנא באנשי רעה ואל תתאו להיות אתם וגו', אמר אחר כך (שם כד, ג) בחכמה יבנה בית, ואמר (שם כד, ה) גבר חכם בעוז ואיש דעת מאמץ כח, ואמר אחר כך (שם כד, ו) התרפית ביום צרה צר כחכה, ואמרו ז"ל במדרש משלי על פסוק זה אמר רבי אבהו כל המרפא עצמו מדברי תורה אין לו כח לעמוד ביום צרה, ובזוהר פרשת ויצא (דף קנב ע"ב) האריכו בפירוש פסוק זה, ובמקומו נעתיקהו. נמצא כי היין לתלמיד חכם סבה שירפה מדברי תורה.

996

997ותמצא שאמרו במשנה (תענית פ"ב מ"ז) אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות אבל לא בימים, ואנשי בית אב לא ביום ולא בלילה. ופירש רש"י בלילות, אין לחוש שמא תכבד העבודה, שהרי ראו מבערב שפסקו הקרבנות ולא כבדה העבודה. ולא בימים, שיבואו רוב קרבנות ולא יספיקו בני בית אב כל אותו היום וצריכין אלו לסייען, והרי אינם ראויין לעבודה משום שכרות. אנשי בית אב בין ביום בין בלילה, לפי שהיו מעלין כל הלילה איברים ופדרים שפקעו מעל המזבח, אי נמי לא גמרו ביום גומרין בלילה, אבל אנשי מעמד אינם צריכים לסייע בלילה להפך במזלג, דבית אב יכולין להספיק לבד היפוך המערכה, עד כאן לשונו. נמצינו למדים שכל מי שהיתה העבודה כבדה עליהן היו אסורין ביין כדי שלא יבאו להתבטל מהעבודה. וכן מי שהוא רוצה לסבול עול התורה ושלא יבא להתבטל ממנה, יתרחק מהיין.

997

998ואמרו במדרש הנעלם (זוהר פ' וירא ריש דף קי) זה לשונם אמר רבי יצחק מעולם אין יצר הרע מתפתה אלא באכילה ושתיה ומתוך שמחת היין אז שולט באדם, בצדיק מה כתיב ביה (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, ואינו משתכר לעולם, דאמר רבי יהודה האי צורבא מרבנן דמרוי קרינא עליה (שם יא, כב) נזם זהב באף חזיר, ולא עוד אלא שמחלל שם שמים. מנהג הרשעים מהו, הנה ששון ושמחה (ישעיה כב, יג), היין אז שולט באדם, הרוג בקר ושחוט צאן וגו' (ישעיה שם), ועליהם אמר הכתוב (ישעיה ה, יא) הוי משכימי בבקר שכר ירדופו, כדי לעורר ליצר הרע, שאין יצר הרע מתעורר אלא מתוך היין, שנאמר (בראשית יט, לג) ותשקין את אביהן יין, עד כאן לשונם.

998

999ובענין כוונת האכילה והשתיה לפי הפשט, כתב בספר מנורת המאור של רבי ישראל ע"ה, שצריך שיהיה שמח בחלקו, ויבטח בקונו שיזמין לו פרנסתו, ולא יצמצם בדקדוקי עניות, וכן אמרו במדרש כל ימי עני רעים, רצה לומר מי שהוא עני באמונתו ויקוץ בהוצאה, ואם יקנה פרנסה לנפשו ירא לו שהוא ירד מנכסיו ויצטרך לבריות, נמצא כל ימיו בעצב ובדאגה, אבל מי ששמח בחלקו ומאמין בהקדוש ברוך הוא שהוא מזמין לו פרנסתו בכל עת שיצטרך לה, הרי זה לעולם לבו שמח וטוב לב וכאילו שלחן ערוך ומשתה תמיד לפניו. ועוד גרסינן במדרש טוב פת חרבה ושלוה בה וגו' (משלי יז, א) זה השמח בחלקו, ולעולם יהא שלו ושאנן הואיל והוא שמח במה שהזמין לו הקדוש ברוך הוא, לעולם לא יגנוב ולא יגזול, ונמצא שוקט ובוטח כל ימיו. מבית מלא זבחי ריב, זה שאינו שמח בחלקו, אלא רודף אחר המאכלות הגסים, ויגנוב ויגזול כדי להשביע תאוותו, ונמצא כל ימיו במריבה ובקטטה ונרדף מבני אדם. והאוכל מעט לשובע נפשו ואינו מתכוין להנאת גופו, הרי זה מכיר את בוראו, כי כשירעב יבין חסרון עצמו ופחיתות האדם, שבשעה שתחסר לו פרנסת לחם וקיתון מים, חלש כחו וכל אבריו, ויחשכו עיניו ולא יעצור כח לעמוד על רגליו, ואז יכיר שלימות הקדוש ברוך הוא שאינו צריך אכילה ולא שתיה, שנאמר (תהלים נ, יג) האוכל בשר אבירים וגו'. וכשירעב יתלה עיניו להקדוש ברוך הוא לבקש פרנסתו, וידע שהוא יתברך שמו נותן לחם לכל בשר, ומטריף פרנסתו לכל אחד ואחד, ולכל גויה וגויה די מחסורה. ואז ירחם על העניים ויפרוש מן הגאוה, לפי שהמאכלים הגסים מביאים את האדם לידי עונות ואשמים, שנאמר (דברים לב, טו) וישמן ישורון ויבעט, וכתיב (שם יא, טו) ואכלת ושבעת השמרו לכם וגו'.

999

1000והמשובח באדם בענין האכילה הם ג' דברים, האחת שיסתפק בחלקו ואפילו מעט ולא יבקש יותר. ב' שיאכל בעתו קודם שירעב הרבה ויחלשו איבריו ויבא לידי חולי, ולא יהיה בו כח לעבוד הקדוש ברוך הוא כראוי, שנאמר (קהלת י, טז) ושריך בעת יאכלו. ג' שלא יתכוון במאכלו להנאת גופו כי אם לקיום נפשו, ולא ילך אחר תאוותו לאכול כל מה שהחיך מתאוה מאכלים רעים, מפני שהם מזיקין. וכתב הרמב"ן ז"ל לעולם יפחות אדם משליש מאכלו. ואמרו ז"ל (גיטין דף ע ע"א) סעודה שהנאתך משוך ידיך ממנה, עד כאן לשונו.

1000

1001והחסיד בחובת הלבבות ז"ל (ש' הפרישות פ"ה) כתב בענין פרישות האכילה, זה לשונו וראוי לך אחי שתתנהג בפרישות מן התענוגים המותרים ביכלתך, עד שיהיו בעיניך כתכונת התענוגים האסורים עליך, פירוש כחלב וכדומה לו, פן תעזוב תורתך ותניח חובתך. וכבר עמדת על מה שצוה הבורא יתברך את המלך באמרו (דברים יז, יז) לא ירבה לו נשים, ואמר (שם יז, טז) רק לא ירבה לו סוסים, ואמר (ע' נחמיה יג, כו) הלא על אלה חטא שלמה המלך, עם כל חוזק שכלו ורוב תבונתו וגדולתו.

1001

1002ואמר עוד לקמיה והשתדל לאסור חוש הטעם, שתקח די מזונך מן המאכל והמשתה ותפרוש ממה שהוא יותר מזה. והתחבולה לענין הזה, שתמעיט במיני הלפתן, ותסמוך על לפתן אחד בעוד שתוכל, וכן הרגל נפשך בקצת העתים מבלי לפתן כדי להתנהג בטנך וטבעך עד שיקל עליך הדבר בעת המנעו. ואם תוכל לעזוב הלפתן שיש בו יגיעה וטורח ותסמוך על מה שאין בו שום יגיעה כזיתים ותאנים וענבים והדומה להם, עשה, ושים אכילתך ביום יותר קלה מאכילתך בלילה, אם מנהגך לאכול ביום פעמים רבות, כדי שתהיה תנועת אבריך קלה ביום ויקלו עליך ענייני תורתך ועולמך.

1002

1003ואחר כך תתנהג בתענית גופך, אם יהיה גופך חזק, אפילו יום אחד בשבוע, וכל אשר תוכל להטביע נפשך שלא להרגיש על ענין המאכל והמשתה כדי ליסרה, עשה, ושים כוונתך בו לרפואה יותר מלמזון, וכל משתך יהיה מים, אלא אם תהיה כוונתך ביין לשתות לתועלת גופך או להעביר דאגה מלבך כמו שנאמר (משלי לא, ו) תנו שכר לאובד, והזהר מהרבות ממנו ומהפליג בו, ומחברת בני אדם עליו, כי הוא המדוה הגדול לתורה ולעולם, וכבר ספר בו החכם מה שיש בו די (משלי כ, א) לץ היין הומה שכר, ואמר במאכל ומשתה (שם כג, כ) אל תהי בסובאי יין וגו' כי סובא וזולל יורש וגו', עד כאן לשונו.

1003

1004ודרך זה שכתב החסיד ז"ל הוא דרך הפרישות הנאות לבעלי תורה שרוב אומנותם בתורה, שאם ירצה בעל תורה לסמוך על הבטחון ולהוציא מעותיו באכילת בשר או תרנגולים וכיוצא ממיני התענוגים, נמצא מטריד עצמו בענייני העולם הזה אחר בקשת הטרף, ויתבטל מדברי תורה, ובעת שלא ימצא מנהגו לא יוכל לסבול ויחלה. לכן מן הראוי שינהיג כל תלמיד חכם הפרישות הזה שכתב בחובת הלבבות.

1004

1005וכן יש כמה מאמרים מרבותינו מסייעין ליה, ומרחיקין התענוגים מבעלי תורה, ומהם ראשונה ברייתא דקנין תורה (אבות פ"ו מ"ד-מ"ה) כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' אל תתאוה לשולחנם של מלכים. ויעקב אבינו ע"ה לא שאל אלא לחם לאכול ובגד ללבוש (בראשית כח, כ), ובזה מתקיימים דברי הרשב"י ע"ה שאמר (פ' תרומה דף קמא ע"א) זכאה מאן דלא איתענג מדיליה כלום. ובפרט אם לא יאכל אלא לרפואה כמו שכתב החסיד ז"ל היא הבחינה המשובחת, שהוא דלא איתהני מדיליה כלום.

1005

1006וכן ראוי למי שהוא רוצה להתקדש שלא יאכל אכילתו אלא לרפואה, כדי שלא יחלה ויתבטל מהתורה ומהמצות, לכן ראוי שלא ימלא נפשו ממאכלים גסים, ואפילו מדברים טובים לא ישלים תאותו, ואפילו בשבת, כי אכילה רבה גורם להרבות שינה, כמו שאמרו ז"ל בפרק קמא דיומא (מ"ד) לא היו מאכילין אותו הרבה שהמאכל מביא את השינה. וכאשר יתלמד להסתפק במועט ימצא מרגוע לנפשו, ויתקדש בתורה, ולא יבא להפיח בהיותו לומד.

1006

1007והמשכיל יתן אל לבו ענין זה, ויפרוש מתאותו, ולא ימלא בטנו ותאוותו כבהמה, כי איזהו גבור הכובש את יצרו (אבות פ"ד מ"א), ואם יצרו מפתהו שיאכל ישבר כחו ויכבשהו מתאותו, ואז שורה עליו יראה וקדושה, דכתיב (תהלים לד, י) יראו את ה' קדושיו.

1007

1008וכן כתב הראב"ד בשער הקדושה זה לשונו ואני רואה הגדר הגדול והשימור המעולה והדרך הטוב להכנעת היצר, הוא רעבון הנפש ממיעוט הנאותיה ותענוגיה במאכל ובמשתה, רק שיהנה מן הריח הטוב, ורחיצת החמין, לפי שהחמין עריבים עליו, והמאכל המועט שיאכל יהיה מתובל ומתוקן יפה בעבור אשר יערב עליו, ותהיה נפשו מקבלתו ומתפייסת במועט ממנו, ולעולם יניח מעט מכדי צרכו ומהשלמת תאותו, ולא ישתה יין כי אם מזוג יפה כדי שלא תטרף דעתו עליו, ועל זה הדרך אמרו ז"ל (גיטין דף ע ע"א) סעודה שהנאתך משוך ידך ממנה, ושני תקנות גדולות בענין זה, הא' שלא תזיקנו אכילתו, והב' כניעת היצר ושבירת התאוה, וכמו שאמרנו בסעודה כן הדרך לכל הנאות העולם ותענוגיו, שלא ימלא האדם מהם כל תאותיו.

1008

1009ואין צריך לומר שישמור האדם עצמו מן המאכלים שהוא מכיר מהם שהם מזיקים אותו, כי האוכל דברים המזיקין אותו ואפשר לו זולתם הרי הוא פושע בגופו ופושע בנפשו, מפני שהוא הולך אחר תאותו ואינו חושש על אבידת גופו, והיא דרך יצר הרע ועצתו הסכלית להסיתו מדרך חיים אל דרך המות, וידע כל חי מדבר שאין דרך ליצר הרע עליו אלא מדרך ההיתר, ופתח דרכו מן המותר אצלו, ואם ישמור הפתח אינו צריך שימור אחר.

1009

1010וכבר ערכתי הכל לפניך בתחלת השער הזה, כי דרך היועץ הבליעל ההוא מיעצו למלא תאוותו מן המותר לו, ואחר הרגילו אותו במילוי תאוותו בהיתר, והשיא נפשו להיות שוקקה בכל עת, ולהיות עורגת אל ערבונה, יסיתנה אל האיסור הקל, ומן הקל אל החמור, כאשר אמרתי. ועל כן הזהר בהיתר, ואם תגדור בו את עצמך ותמעט תאותך מן המותר לך, מובטח לך אתה שלא יסיתך עוד יצרך אל האיסור, כי אם יעלה דבר איסור מיד אתה נושא קל וחומר זה בעצמך במותר לי נאסרתי באסור לי לא כל שכן, וכיון שאתה נושא קל וחומר זה עליך מובטח לך שאתה פורש מן ההרהור, וכל שכן מן המעשה.

1010

1011ואל יתענה האדם עינוי נפש, פן יחליש לבו ויתקלקלו מעשיו וטבעיו ויתערבב מוחו ויהיה הפסדו מרובה משכרו, כי יבטל מן התורה ומן התפלה, ואם ילמד לא תהיה תורתו מיושבת, ולא יסכים להלכה ולפלפול השמועה, לפי שאין התורה נקנית אלא מעיקר השמחה.

1011

1012ואל ימנע אדם עצמו מכל שמחת מצוה ומכל הנאת מצוה, רק שיהיו עיניו פקוחות כנגד היצר, ויהיה נזהר עליו פן ימלא כל תאותיו, ואם יחליש לבו על מיעוט אכילתו, טוב לו שיאכל ב' פעמים ביום מעט מעט ואל ימלא כריסו בפעם אחת, ואם לא יזדמן לו לאכול ב' פעמים ביום יהיה אצלו מן המרקחות המישבות הלב, ויאכל מהם מעט ויתחזק לבו. גם אם יראה בעצמו ובטבע שהוא צריך להתענות יום או יומים, יתענה לפי תקנתו, כי היושב בתענית והוא צריך לו נקרא קדוש, ובלבד שלא יבטל מן התורה או מן המצות בעבורו.

1012

1013גם השבועה שהיא חמורה התירוה לגדור את עצמו בזמן העבירה, כאשר אמר בועז בענין רות (רות ג, יג) חי ה' שכבי עד הבקר, אמרו חכמינו ז"ל (ויק"ר כג, יא) שהיה יצרו מקטרג עליו כל הלילה, ואומר לו אתה פנוי והיא פנויה והאשה נקנית בבעילה, לך ובעלה ותהיה קנויה לך בבעילה, קפץ בועז ונשבע כנגד היצר, חי ה' שכבי עד הבקר, נשבע ליצר שלא יעשה זאת, ולאשה שכבי עד הבקר. כן כל אדם יוכל לדעת בעצמו הגדר שיהיה טוב לו, אם הכניעה אם השבועה. ואני רואה שאין טוב מן הכניעה ורעבון הנפש כאשר אמרתי, ואם יצטרך עוד אל השבועה ישבע ויקיים, כענין שאמר דוד (תהלים קיט, קו) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך, עד כאן לשונו.

1013

1014ואני הצעיר אומר כי הדרך הזה טוב למי שאפשר לו ויש יכולת בידו לקנות מרקחת, אבל מי שהוא עני ואין יכולת בידו להתנהג בדרך זה, יתנהג לפחות שיהיה אכילתו על פי הרפואה, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ד) במ"ש שימעט האדם מהאכילה, כי היא הדרך הנכונה. בפרט מי שאינו מתענה, טוב שימעט בסעודת הבוקר כדי שלא יתבטל מעסק התורה, וישער בדעתו שיהיה שיעור אכילתו בשני פעמים, בבוקר ובערב, כשיעור מה שהיה רגיל לשבוע בפעם אחת.

1014

1015ולמי שהוא רוצה להתמיד לקום בחצות הלילה לעסוק בתורה, ישים עיקר אכילתו בסעודת הבקר, ובלילה לא יאכל אלא פירות, ויהיו פירות היבשים כגון צמוקיים ושקדים ואגוזים ותאנים. ויתרחק בלילה מלאכול מאכלים גסים, כגון גבינה וכיוצא בזה, אלא יתנהג כמו שכתב הראב"ד לעיל בריש דבריו שיאכל מעט מתובל ומתוקן יפה, והפת יהיה מעט מהתבשיל, ולמי שרוצה לקרות רוב הלילה, טוב שלא יאכל בלילה פת כלל, וכן היה נוהג מורי ע"ה כשלא היה מתענה. ובעל תשובה הרגיל להתענות בכל יום, בימים שיאכל כמו בראש חדש וביום טוב, יתנהג כדרך הזה שכתבנו.

1015

1016ולמי שאפשר לו הדרך שכתב הראב"ד ע"ה לתיקון היום, הוא טוב לתיקון הלילה, שלא יאכל בלילה אלא ממיני המרקחות המישבות את הלב, ובזה יוכל לעמוד רוב הלילה בעסק התורה בלי שינה, נמצא בזה סובל עינוי בקצת, ולא ירדוף אחר התענוגים, כי אין התורה מתקיימת אלא במי שהוא מתרחק מן התענוג, כמו שאמרו בזוהר (פ' פנחס דף רמז ע"א) על פסוק (ע' במדבר כח, ה) סלת בלולה בשמן כתית, פירש שם שסלת היא שכינה, בלולה בשמן אמר בה הוא שמן דנגיד ונפיק מלעילא. ואמר אחר כך אמר רעיא מהימנא בוצינא קדישא כמה מתיקין מילך, ודאי איתמר הכא בלולה בשמן כתית, ואתמר התם באורייתא דבעל פה בלולה במקרא במשנה ובגמרא וכו'. ועוד אית רזא תניינא, בלולה בשמן כתית, ודאי לאו אורייתא היא בלולה אלא למאן דסביל כמה מכתשין בגינה, כמה דאוקמוה מארי מתניתין דלית אורייתא מתקיימת אלא במי שממית גרמיה עלה. ועוד אמר, בזמן שאתה מכתת רגליך ממדינה למדינה תזכה לראות פני שכינה. ועוד בלולה בשמן כתית, דא הוא דמקיים פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה. ועוד בלולה בשמן כתית, הדא הוא דכתיב (ישעיה נג, ה) והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו, עד כאן לשונו.

1016

1017הרי בפירוש שהתורה הנקראת סולת לא תתקיים באדם אלא אם יכתת עצמו וימית ויקיים פת במלח תאכל. ואף על פי שאמר ועוד, כל הפירושים האלו באים למקום אחד, שהכוונה כתישת החומר כדי שיאיר התורה והנשמה בו, וזהו הדרך להשגת התורה, שאף על פי שיהיה עשיר לא ינהג עידונין בעצמו, וזהו שאמר (אבות פ"ו מ"ד) כך היא דרכה של תורה וכו'. וזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, עא) טוב לי כי עוניתי למען אלמד חוקיך.

1017

1018ואמר בזוהר (פ' בראשית דף יא ע"א) כי רשב"י עליו השלום ורבי אלעזר כאשר יצאו מהמערה, והלך רבי פנחס לראותו, אמר ז"ל אזל לגביה ואשכח ליה משניא וגופיה מליא חלודין, בכה בהדיה ואמר ווי דחמיתיך בכך, אמר זכאה חולקי דחמית לי בכך, דאלמלא לא חמיתני בכך לא הוינא בכך, עד כאן לשונו. וכן אמרו בגמרא במסכת שבת (דף לג ע"ב). הרי בפירוש שעל ידי היסורין שסבל במערה השיג החכמה הנפלאה, וכן אמרו בתאנא דבי אליהו בי"ג שנה שהיה חבוש במערה רשב"י עליו השלום נתגלו לו עמקי החכמה והשיג עתידות.

1018

1019ובפרט מי שיש לו עונות צריך לסבול יסורין על עונותיו ולא יזכה אל האור העליון, שהוא השמן שעליו אמר דוד ע"ה (תהלים כג, ה) דשנת בשמן ראשי, אלא אם יכתת עצמו, וזה שאמר ועוד בלולה בשמן כתית הדא הוא דכתיב (ישעיה נג, ה) והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו, והכונה שכמו שהמשיח סובל, העונות שלנו עושים לו שיהא מדוכא, אם כן מי שירצה שהמשיח לא יהיה מדוכא מעונותינו יסבול וידכה הוא בעצמו. וכן פירשו בספר החסידים (סי' תקכח) שחסיד אחד היה סובל כמה יסורין על עונותיו ונתן סבה זו האמורה, עיין שם.

1019

1020עוד בתנא דבי אליהו, הובא בילקוט בפרשת ואתחנן (סימן תתל דף רסה ע"ג) פסוק אנכי ה' אלהיך, זה לשונו לא זכה אדם לתורה שתכנס בתוך מעיו, יבקש רחמים על אכילה ושתיה יתירה שלא תכנס בתוך מעיו, שנאמר (ישעיה מח, י) צרפתיך ולא בכסף בחנתיך בכור עוני, מה הכור הזה אפילו אתה נותן בו כל עצים שבעולם הרי הוא שורפן ומפסידן, כך גרונו של אדם אפילו אתה נותן לו כל אכילות שבעולם הרי הוא מפסידן, עד כאן לשונו.

1020

1021עוד אמרו במדרש (ויקרא רבה יט, א) אמר רבי שמואל בר נחמני דברי תורה צריכין השחרה והערבה, פרנסה מנין, מי יכין לעורב צידו (איוב לח, מא), כך אם אין אדם נעשה אכזרי על גופו ועל בניו ועל ביתו כעורב הזה אינו זוכה לדברי תורה, עד כאן לשונו.

1021

1022והטעם שלא תשרה התורה באדם אלא אחר שירחיק ממנו התענוגים, מפני שהתורה נקראת קדושה, שנאמר (משלי ב, ה) ודעת אלהים תמצא, ולכך לא תשרה אלא במקום שיש קדושה ופרישות מתענוגי הגוף.

1022

1023וכתב בספר מנורת המאור של רבי ישראל ז"ל גדולה תורה שכל כך היא קדושתה שאפילו מן הלחם ומן המים הוצרך משה להתקדש מהם עד שקבל את התורה, שנאמר (שמות לד, כח) ויהי שם עם ה', והלא דברים קל וחומר, ומה אם לחם ומים שהם טהורים נתקדש מהם ארבעים יום, אנו על אחת כמה וכמה שנתקדש לדברי תורה מכל טומאה, עד כאן לשונו.

1023

1024והנראה לי בכונת האכילה כפי המובן מדברי רשב"י ע"ה, הוא מה שפירש בזוהר (פ' תרומה דף קנד ע"ב) שיש שלחן עליון שעליו לחם הפנים, ואמר ומרזא דהאי שולחן נפיק מזונא לעלמא כמה דאתיהיב ביה מלעילא, וההוא לחם איהו איבא ומזונא דקא נפיק מהאי שולחן, לאחזאה דהא משולחן דא נפקין פירין ואבין ומזונא לעלמא, אי לא אשתכח כרם, ענבין דאינון איבא דנפקי מניה לא יהון משתכחין, אי אילנא לא יהא איבא לא ישתכח בעלמא, בגין כך שלחן איהו עיקרא, מזונא דנפיק מניה איהו ההוא לחם.

1024

1025ואמר לקמיה שולחן דבר נש אצטריך לאשתכחא בנקיותא דגופא, דלא יתקרב למיכל מזונא דיליה אלא בנקיותא דגרמיה, ועל דא אצטריך בר נש לפנאה גרמיה בקדמיתא עד דלא ייכול מזונא דשולחנא דכיא, דההוא מזונא דאתקין ליה, ביה אתרעי קודשא בריך הוא, בגין דלא אתקרב על ההוא שלחן קיא צואה דאיהו מרזא דסטרא אחרא, וסטרא אחרא לא יקבל מההוא מזונא דשולחן דא כלום. לבתר דאכיל בר נש ואתענג, אצטריך למיהב חולקא דתמצית לההוא סטרא, ומאן איהו מים אחרונים, ההוא זוהמא דידין דאיצטריך למיהב לההוא סטרא חולקא דאיצטריך ליה, ועל דא ודאי אינון חובה ובאתר דחובה שריין, ואיהו חיובא על בר נש למיהב ליה חולקא דא, ועל דא לא אצטריך לברכא כלל, דהא ברכה לאו איהו בההוא סטרא. ובגין כך אצטריך בר נש דלא יהיב מזונא דעל גבי פתוריה לההוא קיא צואה, וכל שכן במעוי, וכל שכן דאיהו טב לבר נש ובריאו ותיקונא דגופיה, ועל דא שולחן איהו למיכל ביה בדכיו כמא דאתמר, עד כאן לשונו.

1025

1026והנה בטעם הנאמר במאמר הזה שאסור לתת חלק ממזונו לההוא קיא צואה, נבין גם כן טעם (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, והטעם, שכיון שהרמז אל המזון הזה שיצא משולחן העליון, ואין ראוי שיהיה לחיצוני חלק בו שהוא הנקרא קיא צואה, וכמו שנעשה בגשמי נעשה ברוחני, כן מהמזון העליון הנפש ודאי נהנית, ולכן אין ראוי שתהנה הקליפה שם מהמזון עצמו שהוא קדוש, וכדי שלא יקטרג עלינו כנגד זה נתנו לו חלקו במים אחרונים.

1026

1027ובזה סוף המאמר שחזר לומר ובגין כך אצטריך בר נש דלא יהיב מזונא דעל גבי פתוריה לההוא קיא צואה וכל שכן במעוי, שהרי זה כבר נאמר יותר בארוכה לעיל דאיצטריך לפנאה גרמיה. ועוד מאי קאמר וכל שכן במעוי, פשיטא דבהאי עסקינן.

1027

1028אלא הענין, כי המזון שאדם אוכל בשולחנו מורה עליו קדושה עליונה, כי בתחילה מקדש ידיו כמו שנבאר בתיקוני השלחן. ואחר כך מברך ברכת המוציא על הלחם, והברכה לכל פרי וללחם הוא להשפיע עליו רוחניות מהשם הגדול ידו"ד המהווה הכל, והוא הנותן נשמה וקיום לכל הנבראים, והוא ברא הלחם הזה על כל הקשור בשם הנזכר, שאין שום נברא נברא אלא עד ידי עילת כל הממציא הכל, כדפי' בתיקונים (דף קטז ע"א) זה לשונו אלא כמה דלית באת ו' שותפו דאת אחרא, הכי לית ביה שותפו, דאיהו אחד ואין שני לו, אחד בלא חשבון, הוא ברא כלא ולית בורא עליה, וכי אית דיכיל למברי אפילו יתוש זעיר אלא הוא, אלא מים אית להו חילא למברי אילנין ועשבין ואינון איתבריאו, אבל בורא עלמין ברא ולית ליה מאן דברא עליה, עד כאן לשונו. ועל ידי הברכה והזכרת השם אנו מעוררים השפע העליון על הלחם ההוא או על הפרי, כמו בתחלת בריאתו על ידי השם, נמצא שכוון באכילתו שהנפש תהנה מרוחניות השם הגדול שנתלבש בפרי ההוא, נמצא שיש בו חלק חיים בסוד (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כלם, וכן המים שנקראים מים חיים על דרך זה הוא סודם על ידי הברכה שאנו מברכין עליהם. והאוכל אכילתו בדרך זה נקרא צדיק חי, והוא דבק בחיים העליונים, ומזכך האכילה לתת חלק לנפש. ועוד נאריך לקמן בענין זה.

1028

1029ועתה בזה יש טוב טעם שאין ראוי לתת מהמזון הקדוש לחיצוני, וזה שאמר לעיל לפנאה גרמיה עד דלא ייכול מזונא דשלחנא דכיא, דההוא מזונא דאתקין ליה, ביה אתרעי קודשא בריך הוא. והם ב' בחינות הא' בערך המזון עצמו שהוא קדוש, והב' בערך השלחן, ואומרו ביה אתרעי קודשא בריך הוא, הורה על הדרוש הנזכר. וכנגד זה אמר ב' דברים, שצריך לתת תמצית ולא מזון, מים שהוא רוחץ שהוא זוהמא שאינם מעיקר המזון שבשלחן. וחזר לומר ובגין כך, מפני שהוקשה לו שסוף סוף אנו מוצאין שבקרבן היו נותנין לו חלק בענין איברים ופדרים שפירש בפרשת תרומה (דף קמא ע"א) שהעשן היה מתעקם לצד צפון, וכן ראוי שבשלחן הנקרא מזבח נתן לו חלק מהמזון, וטוב היה שלא יפנה עצמו. ולזה תירץ ובגין כך אצטריך בר נש דלא יהיב מזונא דעל גבי פתוריה לההוא קיא צואה, ואומרו דעל גבי פתוריה, להורות כי שולחנו הוא שולחן אשר לפני ה' ואין ראוי לתת ממנה לכלבים הנקראים קיא צואה, הרי אפילו הקיא צואה חוץ ממנו. וכל שכן במעוי, שהרי בקרבו קדוש, שהיא הנפש הקדושה חלק ממנו יתברך, והיא נהנית מהמזון, ואין ראוי שתהנה שם הקליפה.

1029

1030וטעם המזון לנפש הוא כי לפי האמת יותר טוב שלא תאכל ושתתקיים בלי אכילה כלל, אלא הענין הוא בלי ספק קודם בואה לעולם הזה היא עומדת למעלה ונהנית מזיו השכינה, והעליונים אם לא יהנו מזיו השכינה יתבטל מציאותם, כי אותה ההארה היא סבת קיומם, וכן פירשו במדרש הזוהר (פ' בלק דף רח ע"א, פ' תרומה דף קנו ע"ב), ועל כרחה מורידין אותה ומלבישין אותה בגוף, והנה מפני סבת הפרדה מהמקור העליון אי אפשר שתהנה מזיו השכינה בסבת מסך הגוף המפריד, וישראל במדבר נהנו קצת מזיו השכינה, דהיינו סוד המן שהוא אור עליון שנתגשם כדפי' בזוהר (שם), ולכן היה נבלע באיברים (יומא דף עה ע"ב) והיה מזון לגוף ולנפש כאחת, אמנם אחר כך אכלו מעבור הארץ, דהיינו שהשפע נתגשם ונתעבה בארץ העליונה ובארץ הזו, מה שלא היה כן המן שלא היה מתעבה בארץ העליונה, דכתיב (שמות יז, ד) הנני ממטיר, דרך העברה לבד היה עובר דרך בה, ולכן יש בו חלק לאדם וחלק לחיצוני, דהיינו המותר קיא צואה. אם כן מוכרח האדם לאכול כדי לתת חלק רוחני לנפשו שתהיה דבקה ושתהנה קצת מזיו השכינה על ידי הדרכים שאמרנו.

1030

1031ויש קצת סיוע לזה, בענין ד' מזונות שפי' רשב"י עליו השלום (זוהר פ' בשלח דף סא ע"ב) זה לשונו אמר שישראל בתחלת יציאתם ממצרים אכלו מצה שהיא מדת צדק, אחר כך כשמלו ופרעו זכו לאכול את המן לחם מן השמים, אמר אחר כך חבריא דמשתדלי באורייתא מאתר אחרא עילאה איתזנו, מאי הוא, כמה דכתיב (קהלת ז, יב) והחכמה תחיה בעליה, אתר עילאה יתיר. אמר ליה רבי אלעזר אי הכי אמאי חלשא נפשיהו יתיר משאר בני עלמא, והא בחילא יתיר ותוקפא אתחזון לאשתכחא. אמר ליה יאות שאילתא, תא חזי כל מזוני דבני עלמא מלעילא קא אתיין, ההוא מזונא דאתי מן שמיא וארעא דא הוא מזונא דכל עלמא, והוא מזונא גס ועב, וההוא מזונא דאתי יתיר מעילא הוא מזונא דאתיא בדינא, ומאתר דדינא אשתכח, הוא מזונא יתיר דקיקא, מזונא דאשתכח להו לישראל בההוא זמנא מאתר עילאה דאיקרי שמים, הוא מזונא יתיר דקיקא, דעייל יתיר לנפשא מכלא ומתפרש יתיר מגופא, ואיקרי לחם הקלוקל. מזונא עילאה יתיר מכולא הוא מזונא דחברייא, אינון דמשתדלי באורייתא דאכלי מזונא דרוחא ונשמתא, ולא אכלי מזונא דגופא כלל, והיינו מאתר עילאה יקירא על כלא ואיקרי חכמה, בגיני כך חליש גופא דחבריא יתיר מבני עלמא, דהא לא אכלו מזונא דגופא כלל, ואכלי מזונא דרוחא ונשמתא, ומאתר רחיקא יקירא מכלא, ובגיני כך ההוא מזונא דקיקא מן דקיקא יתיר מכולא, זכאה חולקהון, הדא הוא דכתיב החכמה תחיה בעליה, זכאה חולקא דגופא דיכיל לאיתזנא במזונא דנפשא, עד כאן לשונו לעניננו.

1031

1032ואין לפרש במה שאמר בתלמידי חכמים שאין אוכלין מזונא דגופא כלל, שאין אוכלין כלל, שהרי מצינו שהיו אוכלין, ואמר לקמיה (דף סב ע"ב) רבי ייסא לא אתקין סעודתא בכל יומא עד דבעא בעותיה קמי קודשא בריך הוא, אמר לא נתקין סעודתא עד די תתיהב מבי מלכא, לבתר דבעי בעותיה קמי קודשא בריך הוא הוה מחכי שעתא חדא ואמר הא עידן דתתיהב מבי מלכא, מכאן ולהלאה אתקינו סעודתא, ודא הוא אורחא דאינון דחלי קודשא בריך הוא דחלי חטאה, עד כאן לשונו. ועם היות שפירשו בפרשת שמות בזוהר (דף טו ע"א) שהרשב"י עליו השלום וחבריו עמדו ב' ימים בלי אכילה על ידי שהיו עוסקים בתורה, שלא היו יודעים אם יום אם לילה, מכל מקום ודאי אחר כך אכלו. והיה ראוי שכיון שהתורה מזונם שלא יתפרנסו מהמזון הגשמי, אם כן צריך להבין מאי קאמר דלא אכלי מזונא דגופא כלל.

1032

1033אמנם פשט הענין כך הוא, שהמזון, ירצה שהשפע העליון, יהיה נשפע במזון הגשמי הזה שאדם אוכל, לפי מדרגת נשמת האדם, ואף על פי שיאכלו החכם והעם הארץ שיעור פת זה כזה, או שיעור סעודה אחת, כל אחד יושפע מזונו ממדרגת נשמתו ממקום שהוא אוחז, ועל דרך זה יהיה עב וגס או דק. וזה מה שאמר חליש גופא דחברייא יתיר מבני עלמא דהא לא אכלי מזונא דגופא כלל, והכוונה שאף על פי שיאכלו שיעור סעודה כמו שיאכלו שאר העם, יהיה הגוף חלוש, מפני שהשפע הרוחני הנשפע במזון ההוא הוא דק והוא מזון הנפש, כולו.

1033

1034ואין לפרש מפני שרוב תלמידי חכמים הם עניים ואכילתם מועטת, ואותו המועט הוא אכילת הנפש, כענין רבי חנינא בן דוסא שהיה די לו בקב של חרובין משבת לשבת (ברכות דף יז ע"ב), שהרי סתם קאמר חברייא. וכן קאמר עוד לקמיה בענין חילוק ארבע מזונות (דף סב ע"א), שאמר מזונא קדישא ויקירא מזונא דרוחא ונשמתא הוא מזונא דאתר רחיקא עילאה ויקירא מכולא, הוא מזונא דחברייא דמשתדלי באורייתא, והוא מזונא דאתי מחכמה עילאה. ומאי שנא מאתר דא, בגין דאורייתא נפקא מחכמה עילאה, ואינון דמשתדלי באורייתא עיילי בעיקרא דשורשא, ועל דא מזונא דילהון מההוא אתר עילאה קדישא קא אתיא. אתא רבי אלער ונשיק ידוי אמר זכאה חולקי דקאימנא במלין אלין, זכאה חולקהון דצדיקיא דאינון משתדלי באורייתא יממא ולילי, דזכי לון בהאי עלמא ובעלמא דאתי, דכתיב (דברים ל, כ) כי הוא חייך אורך ימיך, עד כאן לשונו. והכוונה חייך בעולם הזה, ואורך ימים בעולם הבא.

1034

1035וכן כמה תלמידי חכמים שהיו עשירים כעין רבי אלעזר בן חרסום (יומא דף לה ע"ב), ואם כן הפסיד תלמיד חכם העשיר שלא יושפע מזונו מלמעלה. וכן רבי פינחס נראה שהיה עשיר כדמוכח בזוהר (פ' אחרי מות שלהי דף נט). ומצינו גם כן רבי אלעזר ברבי שמעון עליו השלום שאמרו בפרשת השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פד ע"ב) שהיה אוכל ששים מיני מאכל כשהיה חולה. אלא ודאי גס ועב או דק יהיה השפע הנשפע במזון כשאדם אוכל, לשאר העם נשפע שפע גס ועב שהוא קיום הגוף, ולתלמידי חכמים נשפע מלמעלה דק לקיום הנפש כדפי', והיינו (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, פירוש שהצדיק באכילתו אינו מכוון לבריאות גופו ושיהיה חזק, אלא לשובע נפשו, כדי לתת קיום לנפשו, שהשפע העליון נשפע במאכל ההוא ועל ידי כך נפשו שבעה, ובודאי כי על ידי התפלה שהיו מתפללין על מזונם כמו שהעתקנו לעיל שהיה רבי ייסא אומר הא עידן די תתייהיב מבי מלכא, השפע הנפש היה דק ורוחני, והיינו מבי מלכא, שהיא השכינה שקבלה כבר השפע העליון מזון תלמידי חכמים להשפיעו להם, מה שאין כן לשאר העם. וכן על ידי כוונת האכילה כדפי' לעיל.

1035

1036ולהבין הענין יותר נאמר, כי המזונות הנזכרים שם במאמרים הם ד' הא' מזון כלל העם משמים וארץ, הכוונה שמזונם מוכן להם והם אוכלים די ספוקם בכל עת שצריכין. הב' מזון העניים ממדת צדק. הג' מזון החולים ממדת הנקרא שמים, שנאמר (תהלים מא, ד) ידו"ד יסעדנו על ערש דוי. הד' מזון תלמיד חכם מצד החכמה, כל אחד כפי הכנת הזדככות גופו ונפשו כך יושפע וישרה עליו הרוחניות העליון.

1036

1037והנה העניים מזונם ממדת צדק, מפני שהם מאנין תבירין דיליה, ולבם נשבר ונדכה, כך מזונם יותר דק, מפני שאין מזונם נמצא ומוכן להם בכל עת שירצו, לכן יושפע להם שפע ממדת צדק שיתברך מזונם ויהיה להם קיום עד שעה שיזדמן להם המזון.

1037

1038והחולים שאינם אוכלין פת כלל, אלא איזה משקה, ולפעמים לא ישתו אפילו משקה, ומזונם הוא הצטמקות חלב ודם שבהם, מזונם יותר רוחני, שכבר בטלו כוחות הגוף, ומצד המדה העליונה הנזכרת יושפע קיום לנפשם.

1038

1039ותלמידי חכמים העוסקים בתורה, מזונם הכל הוא מזון לנפש, פי' הוא שהשכינה משפעת להם מזונם מהחכמה כאומרו (משלי לא, יא) ממרחק תביא לחמה, וכבר נודע כי מלת רחוק ומרחקים הכל הוא שם, והלחם הזה הוא גשמי, שהוא לחם מזונם שעל ידו יסתפק גופם, אבל יש בלחם ההוא רוחניות עליון שסעודה אחת ממנו יספיק לתת קיום לגוף שלשה ימים וכיוצא, ויש בו רוחניות להשכלת התורה וסודותיה, וראיה לזה שאמרו בזוהר (פ' לך לך דף צד ע"ב) בענין כפר טרשא, שאמרו לו לרבי אבא שהמקום ההוא זכה להם לענין התורה, ואמר והאי אורחא דילן, בכל ליליא פלגותא ניימין ופלגותא עסקין באורייתא, וכד אנן קיימין בצפרא ריחי חקלא ונהרי מיא נהרין לן אורייתא ואתישבת בלבן, עד כאן לשונו לעניננו. הרי בפירוש כי ריחי חקלא היו מאירים להם סודות התורה. והטעם כי על ידי עסק התורה שהיו עוסקין במקום ההוא היה הקדוש ברוך הוא מוריד שפע רוחני בעשבים ההם, ועל ידי כך היו משכילין בחכמה, וזה כדרך הזה במזון תלמידי חכמים יושפע בלחם ההוא או בשאר המזונות שפע מזון הנפש להשכלת התורה.

1039

1040והיינו מה שפי' בתיקונים (דף מה, ב) והעתקנו לשונו בשער האהבה (פ"ו), שהשכינה יש למי שמוריד לו מזון הגוף, ויש שמוריד לו מזון הנשמה שהוא מזון התורה. ואין לפרש שהוא מזון התורה לבדו, שאם לא יאכל כלל ימות, אלא הכוונה שרוב מזונו מזון לנשמה, ואף על פי שאוכל הגוף, כיון שהוא דק הנשמה היא הניזונית וגוברת בהשכלת התורה והגוף חלש.

1040

1041וסיוע לענין זה מצאנו בזוהר (פ' וירא דף קד ע"א) זה לשונו אמרו שם שהמלאכים שזמן אברהם אבינו ע"ה כל מה שהיו אוכלים היה נאכל על ידי אשם, ואף על פי שכתוב בפסוק שאכלו, הכונה הוא המזון שניזונו מחסד אברהם. ואמר ובגין כך כתיב ויאכלו, גרמו לאיתזנא מניה מסטרא דאברהם, ובגין כך לא אשתארו ממה דיהיב לון אברהם. כגוונא דא בעי בר נש למשתי מההוא כסא דברכה, בגין דיזכי לההיא ברכה דלעילא, אוף אינון אכלו ממה דאתקין לון אברהם בגין דיזכון לאיתזנא מסטרא דאברהם, דהא מההוא סטרא נפיק מזונא לכלהו מלאכי עילאי, עד כאן לשונו. הרי בפירוש שעם היות שמהמזון הגשמי שאכלו לא נשאר כלום שנאכל באשם, מכל מקום נזונו ברוחניות מצד החסד שאכלו על ידי אברהם. וכן הדבר למזון תלמידי חכמים, שאף על פי שיהיה המזון שבגופם נעכל, ישאר מזון רוחני לנשמתם, מפני שמזונם נשפע מחכמה שהיא על החסד, ויעמדו בלי אכילה שלשה או ד' ימים, ובעוד שהם עוסקים בתורה הם ניזונים ברוחניות התורה ההיא שעוסקים בה, אם כן מבלי ספק לא ימצא בענין זה אלא להם שהיו תורתם אומנותם.

1041

1042ובדרך זה מתישב שהרשב"י ע"ה ובנו ישבו במערה אחת י"ג שנה וניזונו על ידי אכילת חרובין (שבת דף לג ע"ב), מפני שהמדה העליונה חכמה היתה מזונם, והיא דקה ורוחנית יותר מכל שאר המדות התחתונות, ואינה שורה בגוף מפני דקותה, אלא היא נותנת מזון רוחני לרו"ח ולנשמ"ה, שהם תלמידי חכמים, שהרי התלמיד חכם סתם האוחז בקו האמצעי ויש לו רוח ונשמה, ולכך מזונו מלמעלה דק ורוחני. וכן מצינו שאמרו בתיקונים שהחכמה היא שקיו דאילנא, והיא נשמת חיים (ת"ז דף צו ע"א) מתפשטת במדות להחיותם, ואינה שורה במדות אלא התפשטות דעת ובינה בתוכם, כמו שפי' מורי ע"ה באדרא. ולכן תלמידי חכמים האוחזים בתורה אוחזים בעיקרא ושרשא, כי התורה היא פנימית יותר מכל המצות כמו שיתבאר במקומו, ומזונם החכמה, ואינה שורה אלא ברוחם ונשמתם לא בגוף עם היות שיאכל, ולכן הנשמה גוברת והגוף חלוש.

1042

1043ומפני שתלמידי חכמים עיקר מזונם הוא לנשמה כדפי', לכן יוכלו לעמוד ב' או שלשה ימים בלי אכילה כלל, שמזון התורה הוא מזונם, והוא הנותן להם קיום. ואם ימצא ענין זה בבעלי תשובה, נוכל לומר שכח התשובה הוא הזן אותם, כמ"ש בתיקונים (דף קיג ע"ב) שבעלי תשובה יש להם נשמה יתירה, והנשמה היתירה הזאת שהיא בכח התשובה יכולה לזון אותם שיעמדו שלשה ימים בלי אכילה, וגם מדת הצדיקים להסתפק במועט מטעם הנזכר.

1043

1044וכלל הדרוש הנוגע לענין כוונה, הוא שיחשוב האדם בעת האכילה שהוא אוכל לפני המלך, ואכילתו היא נשפעת מהשלחן אשר לפני ה', ובזה לא יבא להיות גרגרן, שהרי דימו בזוהר השלחן התחתון לשלחן העליון, נמצא שכמו שמהשלחן העליון הנשמות העליונות והמלאכים ניזונים, כך נפשו ניזונת מהמזון העליון שנתגשם בשלחן התחתון הזה, והיינו (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו.

1044

1045ויש הכרח לכוונה זו מהזוהר (פ' תרומה דף קנו ע"ב) בפסוק (תהלים טו, ה) תערוך לפני שלחן נגד צוררי, זה לשונו פתורא דבר נש מזכי ליה למיכל על פתורא אחרא בעידונא דההוא עלמא, כמה דאת אמר (שמ"ב ט, יג) כי על שלחן המלך תמיד הוא אוכל, ודוד מלכא הוה אמר תערוך לפני שולחן נגד צוררי, איסתדרותא דפתורא בההוא עלמין הוי, דהא כדין איהו עידונא וכסופא דנשמתא איתהנית בהו לעלמא דאתי, וכי פתורא אית לון לנשמתין בההוא עלמין, אין דהא מזונא וסיפוקא דעדונא אכלי בההוא עלמא כגוונא דמלאכי עילאי אכלי וכי מלחם עילאי אכלי, אין, עיין שם. עד כאן לשונו לעניננו.

1045

1046ועד"ה, באכילתו יכוין שאכילתו היא באה מהשכינה שממנה נשפע המזון למטה מהתחתונים שכל אכילה בעולם הזה. ועם היות שימצא אכילה למעלה - אכלו רעים (שה"ש ה, א), כבר תירצו בפרשת ויקרא (זוהר דף ד ע"א) מאן דאית ליה גרבי דחמרא אכילה בעי.

1046

1047עוד אפשר לפרש בענין כונת האכילה, במה שאמרו ז"ל שהשלחן נקרא מזבח, אמרו בברכות (דף נד ע"ב) אמר רבי יהודה ג' דברים מאריכין ימיו ושנותיו של אדם, המאריך בתפלתו, והמאריך על שולחנו, והמאריך בבית הכסא, ופי' שם ראיה לכל אחד ואחד, ואמר טעם למאריך על שולחנו, דילמא אתי עניא ויהיב ליה, דכתיב (יחזקאל מא, כב) המזבח עץ שלש אמות גבוה, וכתיב (שם) וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה', פתח במזבח וסיים בשולחן, רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוויהו כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו, עד כאן לשונו. וכן אמרו רבותינו ז"ל אמר רבי אלעזר בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר עליו ועכשיו שאין בית המקדש קיים זכה שולחנו מכפרת עליו, שנאמר (ישעיה נז, ו) הלא פרוס לרעב לחמך, לא זכה ועניים מרודים תביא בית, פירוש באין הנכרים ונוטלין בחוזק, עד כאן לשונו. והנה לפי פשט המאמר אם בתחלת אכילתו ישים מגמת פניו שמהאכילה ההיא יתן ממנה לעני, הרי אכילתו היא מצוה והנפש נהנית מסעודה כזו, ועל דרך זה נוכל לפרש באופן ב' (משלי יג, כא) צדיק אוכל לשובע נפשו, שכאשר אוכל מכוון לעשות מצוה מהסעודה ההיא, כדי שתהיה נפשו שבעה מהמצוה.

1047

1048וכבר האריכו בזוהר (פ' תרומה דף קנה ע"ב) במעלת המאכיל לעניים על שולחנו, אמרו ז"ל במאי זכי בר נש לאתעדנא בההוא עדונא עילאה, בשלחן דיליה, במה דאיהו מעדן על פתוריה נפשאן דמסכני, דכתיב (ישעיה נז, י) ונפש נענה תשביע, מה כתיב בתריה אז תתענג על ה', דאוף הכי קודשא בריך הוא רוי ליה בכל אינון עדונין דמשח רבות קודשא עילאה דנגיד ואיתמשך תדיר לההוא כבוד עילאה, עד כאן לשונו. והיינו לשובע נפשו, שכמו שהוא השביע נפש נענה גם כן נפשו תשבע מאור עליון.

1048

1049אמנם תינח כשאפשר לזכות לעני, אמנם אם אדם הולך בדרך ואין עמו עני, או היכא דלא שכיחי עניים כמו בלילה שאין כל כך עניים לחזר, או במקום שאין עניים מצויים, מה תקנתו כדי שיהיה השלחן מזבח. ואפשר לומר שישער בדעתו שווי המאכל שהיה אפשר שיאכל אותו העני, ויתן לו דמים שיקנה העני בהם צרכי סעודה, וזו היא המצאה נכונה, ויבחר לתת פתו או מעותיו לעני שיהיה בו קצת דעת תורה, ושידע לברך ברכת המזון ושאר ברכות הנהנים, ואז הצדקה רצויה, כמו שנאריך במקומו.

1049

1050אמנם המצאה זו היא מדרך השכל, ולא נאמר בגמרא אלא דילמא אתי עניא ויהיב ליה, שהעיקר שיתן מפרוסתו לעני, כדכתיב הלא פרוס לרעב לחמך, ממה שאתה אוכל. ועוד קשה שהעני עצמו שאין לו די ספוקו לבד, היאך יהיה השלחן שלו מכפר עליו.

1050

1051ואפשר לתרץ במה שפירשו בזוהר (פ' תרומה דף קנג ע"ב) זה לשונו שלחן דכל בר נש איצטריך למהוי תדיר קמיה בשעתא דקא מברך ליה לקודשא בריך, הוא בגין דתשרי עליה ברכתא מלעילא, ולא יתחזי בריקניא דהא ברכאן דלעילא לא שריין באתר ריקניא, דכתיב (מל"ב ד, ב) הגידי לי מה יש לך בבית והא אוקמוה חבריא שלחן דלא אתמר עליה מלי דאורייתא עליה כתיב (ישעיה כח, ח) כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום, ואסור לברכא על ההוא שולחן, מאי טעמא בגין דאית שלחן ואית שלחן, שלחן איהו דקא מסדרא קמיה דקודשא בריך הוא לעילא, ואיהו קיימא תדיר לסדרא ביה פתגמי אורייתא ולאכללא ביה אתוון דמלי דאורייתא, ואיהו לקיט לון בגויה וכליל כלהו בגויה, ובהו אישתלים וחדי ואית ליה חדוה, ועל שולחן דא כתיב (יחזקאל מא, כב) זה השולחן אשר לפני ה', לפני ה' ולא מלפני ה'. שלחן אחרא אית דלא אית ביה חולקא באורייתא ולית ליה חולקא בקדושה דאורייתא, ודא איהו בלי מקום, דלית ליה חולקא בסטרא דקדושא כלום, בגין כן שולחן דלא איתמר עליה מלי דאורייתא איהו שולחן דקיא צואה, איהו שולחן דטעווא אוחרא, לית בההוא שולחן חולקא ברזא דאלהא עילאה. שולחן דמלי דאורייתא איתאמרו עליה, קודשא בריך הוא נטיל ההוא שולחן ושוי ליה לחולקיה, ולא עוד אלא סוריי"א רב ממנא נטיל אינון מלין ושוי דיוקנא דההוא שולחן קמי קודשא בריך הוא, וכל אינון מלין דאורייתא דאיתאמרו עליה סלקין על ההוא פתורא, ואתעתד קמי קודשא בריך הוא מלכא קדישא, משמע דכתיב זה השולחן אשר לפני ה', דאתעתד קמי קודשא בריך הוא, שולחן דבר נש קיימא לדכאה ליה לבר נש מכל חובוי.

1051

1052זכאה איהו מאן דאלין תרין קיימין על פתוריה, מלי דאורייתא, וחולקא למסכינין מההוא שולחן, כד סלקין ההוא פתורא מקמיה דבר נש תרין מלאכין קדישין איזדמנן תמן חד מימינא וחד משמאלא, חד אמר דא איהו שולחן דמלכא קדישא דפלניא קא מסדר קמיה, מסדר יהא תדיר פתורא דא בברכאן עילאין ומשחא ורבו עילאה, קודשא בריך הוא ישרי עלוי, וחד אמר דא איהו שולחן דמלכא קדישא דפלניא קא מסדר קמיה, דא פתורא די עילאי ותתאי יברכון ליה, מסדר יהא האי פתורא קמי עתיק יומין בהאי עלמא ובעלמא דאתי. אבא כד הוו סלקין פתורא מקמיה הוה חפי ליה, והוה אמר סליקו האי פתורא בצניעו, דלא יהא בכיסופא קמי שלוחי דמלכא. שלחן דבר נש זכי ליה לעלמא דאתי, וזכי ליה למזונא דהאי עלמא, וזכי ליה לאשתמודעא לטב קמי עתיק יומין, וזכי ליה לאתוספא חילא ורבו באתר דאצטריך, זכאה איהו חולקיה דההוא בר נש בעלמא דין ובעלמא דאתי, עד כאן לשונו.

1052

1053הרי שאמר שלחן דבר נש קיימא לדכאה ליה מכל חובוי, וזה ודאי על ידי עסק התורה בשולחן קודם ברכת המזון, שהרי אמרו שולחן דלא אתאמרו עליה מלי דאורייתא אסיר לברכא על ההוא שולחן, נראה דודאי מיירי קודם ברכת המזון. וגם מכאן הריסה למי שכתב שעל ידי ברכת המזון יוצאין על ידי חיוב אמירת דברי תורה בשולחן שאינו, כמבואר. ועד עתה לא דבר בחולקא דמסכינין, אלא אחר זה אמר זכאה איהו מאן דאלין תרין קיימין על פתוריה, וכבר פירשנו לעיל טבע מלת זכאה שרצונו לומר יותר משובח, נמצא כי בכל מקום שאין עניים, או הוא עצמו עני, יהיה שולחנו מזבח לכפר על עונותיו בעוסקו בתורה, וראוי שיקרא מזבח, שכמו שהמזבח נקרא מזבח מפני שזובחין עליו קרבנות, כן על ידי עסק התורה אדם זובח יצרו, כאומרו (סוכה דף נב ע"ב) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח, וגם התורה מכפרת עונות יותר מכל הקרבנות, כמו שנאמר (שמ"א ג, יד) אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה, ופירשו (ר"ה דף יח ע"א) אבל מתכפר הוא בדברי תורה, שדברי תורה מעולין מכל הקרבנות, כדפי' בפרשת קדושים (דף פ ע"ב) עיין שם.

1053

1054ובמדרש רות (ה, טו) אמרו ז"ל (רות ג, ז) ויאכל בועז וישת ויטב לבו, למה וייטב לבו, שבירך על מזונו. דבר אחר וייטב לבו שאכל מיני מתיקה אחר המזון, שהיא מרגלת לשון לתורה. דבר אחר וייטב לבו שעסק בדברי תורה, שנאמר (תהלים קיט, עב) טוב לי תורת פיך, עד כאן לשונו, ואפשר דכלהו איתנהו.

1054

1055גם אם הוא בעל תשובה יתודה קודם שיאכל, גם זה זובח יצרו, וכן כתב הרב רבינו יונה בספר היראה שבעל תשובה צריך להתודות קודם ולפשפש במה שעשה עד אותה שעה. ובזה לא יבוא להיות גרגרן, כי יחשוב בעונותיו אשר רבו, ושהוא אינו ראוי מצד עונותיו למזון ההוא, אלא מצד חסדו הגדול הזן לרעים ולטובים. וזהו ענין (פסחים דף קיח ע"א) שקשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, כדפי' בזוהר (פ' תרומה דף קע ע"א) שקשה לפני הקדוש ברוך הוא שהיא השכינה הדנה העולם לפרנסם מפני רוע מעלליהם. הרי בזה זובח יצרו, והשלחן יהיה לו מזבח כפרה.

1055

1056גם כתב רבינו יונה (שם) שבעודו תאב לאכול יניח מתאותיו לכבוד הבורא. וגם זה זובח יצרו ומתכפר לו, כי בודאי זובח התאוה הגשמית, וכתיב (תהלים נ, כג) זובח תודה יכבדנני, ופירשו ז"ל (סנהדרין דף מג ע"ב) כל הזובח יצרו ומתודה מכבד להקדוש ברוך הוא בשני עולמות.

1056

1057ומכלל מאמר הזוהר שהעתקנו תראה מעלת הראשונים עליהם השלום, כי היו מחשיבים הדברים כפי רוחניותם לא כפי גשמיותם, שאמרו שהיו מכסים השולחן שיהיה בצניעות, וזה מפני רוחניות הקדושה שעליה, שהרי נעשה בסיס לקדושה שנאמרו עליו דברי תורה ושנתנו ממנו חלק לעניים, ורוחניות המצוה שנעשה על השולחן ההוא הוא שמעלין המלאכים, ושני המלאכים האחד כנגד התורה והב' חלק העניים, מה שהוא כנגד חלק העניים וכו' מברכו בברכות העולם מדה כנגד מדה, והיינו דקאמר מסדר יהא תדיר פתורא דא בברכאן עלאין. וכנגד התורה אמר דא שולחן דמלכא קדישא, שהוא התורה הקדושה שנשפעה ממנו ועולה עד למעלה מעלה, ולכך אמר מסדר יהא האי פתורא קמי עתיק יומין.

1057

1058ומה שאמר שבסוף המאמר וזכי ליה לאיתוספא חילא ורבו באתר דאיצטריך. הוא השכינה הצריכה התעוררות התחתונים ולפניה קשים המזונות כדפי', ולכן כיון שזה מייחד אליה התורה והצדקה, מוסיפין עליה כח מלמעלה, כי שתים אלו עיקרם בעץ החיים וכלם מצד הימין.

1058

1059התורה, פי' ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רמה בסופו) שאמר ששלחן הוא דין בצפון, וצריך לקשור אליה התורה שהיא מימין, זה לשונו אבל בסתרי תורה אוקמוה הרוצה להעשיר יצפין, יתן שולחן בצפון, הרי שלחן לשמאלא דאיהו דין, בעי לקשרא ביה ימינא דאיהו אורייתא דמחסד איתיהיבת דאיהו רחמי, ימין ה', עד כאן לשונו. ובזוהר (פ' עקב דף רעג) פירשו בענין זה, דאורייתא איהי ידו"ד מימינא פתורא אדנ"י משמאלא, נמצא שהכוונה יחוד הב' שמות יאהדונק"י, אז תקרא וה' יענה (ישעיה נח, ט).

1059

1060וכן הצדקה היא עץ החיים, מבואר בפרשת בחוקותי (דף קיג ע"ב), וכמה מקומות אחרים, ובמקומו נעתיק לשונו. ושם (זוהר פ' בשלח דף סב ע"א) שהצדקה שהיא גמילות חסדים מצד החסד, אמרו ז"ל מזונא דהוא עילאה מניה, ההוא דהוא דקיקא יתיר, ואתא מאתר דדינא שריא, ואיקרי צדק, ודא הוא מזונא דמסכני, ורזא דמלה מאן דאשלים למסכנא אשלים ליה את חד, ואיתעביד צדקה, ורזא דא גומל נפשו איש חסד, גמילות חסדים משמע, דהא בדינא שריא ואשלים ליה חסד, כדין הוא רחמי, עד כאן לשונו.

1060

1061נמצא כי על ידי שתי מצות אלו נותן כח למעלה, ובזה נפרש פירוש שלישי צדיק אוכל לשובע נפשו, לתת שובע לנפשו העליונה על ידי התורה והצדקה, על דרך שפירשו בזוהר (שם פ' תרומה דף קכח ע"ב) צור לבבי וחלקי (תהלים עג, כו), וטוב לב (משלי טו, טו), וייטב לבו (רות ג, ז), כלהו בקודשא בריך הוא קאמר, גם כן נאמר שנפשו להקדוש ברוך הוא קאמר, והיינו לאתוספא חילא ורבו לאתר דאיצטריך, כדפרישנא.

1061

1062עוד שמעתי דרך אחר שיהיו כל סעודותיו לשם מצוה, והוא שיעשה על דרך שהיה עושה שמאי הזקן, שאמרו עליו שכל ימיו היה אוכל לכבוד השבת, כיצד, מצא בהמה נאה אומר הרי זו לכבוד שבת מצא אחרת נאה הימנה וכו' (ביצה דף טז ע"א), נמצא בהמצאה זו שסעודתו מצוה, שלפעמים יצטרך למנוע מתאוותיו מפני כבוד השבת, כגון אם לא מצא אחרת נאה ממנה.

1062

1063וצריך להבין כי מה שבח הוא זה, כי לכאורה יותר טוב היה שיניח את הראשונה ואת השניה לשבת, ומה תועלת באוכלו את הראשונה שהיתה לכבוד שבת. וגם אם לא היה מזדמן לו אחרת נאה הימנה, נמצא שלא היה אוכל לכבוד השבת, והיה ראוי שיאמר שכל ימיו היה מזמין לשבת.

1063

1064אבל לפי האמת אינה קושיא, שבודאי אם לא היה מספיק לו הבהמה השניה לשבת ודאי שהיה מניח שתיהם, אלא ודאי שהיה מספיק לו השניה, ולכך אוכל את הראשונה.

1064

1065וטעם למציאות הדבר הוא במה שאמרו במכילתא (פ' יתרו), בענין (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו, תהא זוכרו מאחד בשבת, שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנו לשם שבת, והעתקנו שאר לשונו לעיל פרק ב, וזו היתה סברת שמאי הזקן. וכן אמרו שם בגמרא, תניא נמי הכי בית שמאי אומרים מחד בשביך לשבתיך, ובית הלל אומרים (תהלים סח, כ) ברוך ה' יום יום יעמס לנו, ופירש רש"י עליו השלום, מחד בשביך לשבתיך, מאחד בשבת שלך תן לבך לשבת הבאה, וכבר פירשנו שם (פ"ב) טעם למציאות הדבר לזכירת השבת בכל יום, וטעם ההוא יספיק על מציאות ההזמנה, אבל לענין האכילה נוכל לומר במה שפי' שם כי אין אכילת האדם בשבת שוה לאכילתו בחול, כי אכילת שבת נקרא ענ"ג, והוא סוד "עדן "נהר "גן, שנאמר (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת ענ"ג, והוא מצוה. והנה בהזמינו באחד בשבת מנה לשבת, הרי חלה עליה קדושת שבת, ובמוצאו אחרת נאה ממנה לשבת ואוכל הראשונה, נמצא מזכך אכילתו בקדושת אכילת שבת שהיא אכילה רוחנית והיא מצוה, ואחד מן הדברים המצילים את גוף הצדיקים שלא תשלוט עליהם רימה במיתתם, היא שלא יהנו אלא מסעודת מצוה וסעודות שבתות וימים טובים, ולפחות יהנה זה שלא יאמרו טול מה שבחרת, שהרי לא נהנה אלא מסעודת מצוה שהיא שבת.

1065

1066ואם תאמר, ואם לא יזדמן לו מנה נאה נמצא שלא יאכל לכבוד שבת. ויש לומר שמחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה (קדושין דף מ ע"א), ולזה הביא תניא נמי הכי מחד בשביך לשבתיך, ופירש רש"י ז"ל תן לבך לשבת הבאה, ולא אמר שיבקש על כל פנים להזמין לשבת, אלא שיתן אל לבו שהמנה הראשונה שיזדמן לו שתהיה לשבת.

1066

1067וענין זה הוא ממש מה שפירשו במכילתא זכור, שהזכירה היא בלב, שלא ישכח מלבו ענין השבת, מפני רמיזתו אל עולם שכלו ארוך לעולם שכלו שבת, ואפילו כשלא נזדמן לו אלא אחד, בהזמנתו אותה לשבת הוא אוכל לשם שבת, שכיון שהיה אפשר לו שיאכל אותה ולא יניח אותה לכבוד שבת, נמצא אוכל אכילה לשם קדושת שבת, וכן בהזמינו השניה לשבת ואינו אוכל אותה, נמצא אוכל את הראשונה לשם כבוד שבת שהרי הניח השנית. ונמצא בזה סוף המעשה תחלת המחשבה, כי במחשבה העליונה קדם תחלה שבת ואחר כך ששת ימי המעשה, אבל בסוף המעשה אז נתגלה תחלת המחשבה, ולכן בכל יום ויום השבת קודם במחשבתו ונותן אל לבו לאכול לכבוד השבת כדפי'.

1067

1068וגם בהיות האדם נותן מסעודתו לעני הרי סעודתו מצוה, וכן היה עושה רבי תנחום כדפי' במדרש ויקרא רבה (פ' בהר לד, ה) פסוק וכי ימוך (ויקרא כה, לה), זה לשונו כך היה רבי תנחום ברבי חייא עושה, בשעה שאמו לוקחת לו ליטרא אחת של בשר מן השוק היתה לוקחת לה שתים, אחת לעניים ואחת לו, על שום (קהלת ז, יד) גם את זה לעומת זה עשה האלהים, עניים ועשירים, כדי שיהיו זכין אלו לאלו, לפיכך משה מזהיר את ישראל וכי ימוך אחיך, עד כאן לשונו.

1068

1069והנה בזה יהיה האדם ניצול שלא יהפך כריסו על פניו בקברו לאחר ג' ימים, שאמרו בזוהר (פ' ויקהל דף קצט ע"ב) זה לשונו לאחר תלתא יומין ההוא טינופא אתהפך על אנפוי ואומר לו טול מה דיהבת בי, אכלת ושתית כל יומא ולא יהבת למסכיני, וכל יומך הוו כחגין ומועדין, ומסכינין הוו כפנין דלא אכלו בהדך, טול מה דיהבת בי, הדא הוא דכתיב (מלאכי ב, ג) וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם, והא אוקימנא, עד כאן לשונו.

1069

1070ובזוהר (פ' ויקהל רף ריח ע"א) פירש שבששת ימי החול השכינה נהנית מברכת המזון, אמנם בשבת השכינה נהנית מעצם הסעודה שאדם מתענג, שכל מה שאדם מתענג בשבת עושה מצוה, ועד"ה גם כן נפש צדיק אוכל לשובע נפשו, שתשבע נפשו שהיא השכינה מברכת המזון, זה לשונו רבי יוסי פתח ואמר (רות ג, ח) ויאכל בועז ויישת וייטב לבו, מהו וייטב לבו דבריך על מזוניה ואוקמוה, ודא הוא רזא דמאן דמברך על מזוניה דא אוטיב ללביה, ומאן איהו דכתיב (תהלים כז, ח) לך אמר לבי, וכתיב (שם עג, כו) צור לבבי וחלקי, בגין דברכת מזונא חביבא קמי קודשא בריך הוא, כל מאן דבריך על שבעא אוטיב וחדי לאתר אחרא, וסימנך סעודתי דשבת באתר אחרא איתהני מההיא ברכה דשבעא, מאי טעמא בגין דמזונא איהו קשי קמי קודשא בריך הוא ההוא אתר, וכיון דבר נש אכיל ושתי וקא מברך ההיא ברכתא סלקא ואיתהני מאינון מלין דשבעא, ואישתכח דאיתהני ממזונא מתתא ומלעילא, ודא איהו רזא דמן חבריא, רזא בחול לא איתהני אלא מאינון מלין דסלקין מגו שבעה, וכלהו מתעטרן ורוון ושבעין בחדו, וההוא אתר אתהני מנייהו. בשבת איהו רזא אחרא, במזונא ממש, ובההוא חדוה דמזונא דמצוה דשבת אוקמוה.

1070

1071מאן דמברך לקודשא בריך הוא מגו שבעא, בעי לכוונא לביה ולשואה רעותיה בחדוה, ולא ישתכח עציב אלא דיברך בחדוה ברזא דא, ולישוי רעותיה דהא איהו יהיב השתא לאחרא בחדוה בעינא טבא, כמא דאיהו מברך בחדוה ובעינא טבא הכי יהבין ליה בחדוה ובעינא טבא, ובגין כך לא ישתכח עציב כלל, אלא בחדוה ובמלין דאורייתא, וישוי לביה ורעותיה למיהב ברכה דא ברזא דאצטריך.

1071

1072רזא הכא, ארבע רתיכין שליטין בארבע סטרין אתזנו מההיא ברכתא דשבעא, ובאינון מלין דברוך אתה איתהני ואתרבי ואתעטר ביה, ומאן דמברך איצטריך רעותא בחדוה ובעינא טבא, ועל דא (משלי כב, ט) טוב עין הוא יברך, והכא שפיל לסיפיה דקרא, כי נתן מלחמו לדל, דאי לא תימא הכי האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה, אלא טוב עין כמא דאוקימנא, הוא יברך ודאי בעינא טבא ובחדוה, ולא איהו למגנא לברכא בחדוה, דהא מההיא ברכתא ומההוא חידו נתן מלחמו לדל, אתר לאיתזנא מכל סטרין, אתר דלית ליה מגרמיה כלום, אתר דאהני מכל סטרין ואיתכליל מכל סטרין, מלין אלין לא אתמסרו אלא לחכימין למינדע אורחא דאורייתא.

1072

1073תא חזי, בועז טב עינא הוה, ותוקפא דמצחא לא הוה ביה לעלמא, מה כתיב (רות ג, ז) ויבא לשכב בקצה הערימה, רזא דכתיב (שה"ש ז, ג) בטנך ערימת חטים, מהכא אוליפנא כל מאן דמברך ברכת מזונא כדקא יאות בחדוה ברעותא דלבא, כד סליק מהאי עלמא אתר איתתקנא ליה גו רזין עילאין בהיכלין קדישין, עד כאן לשונו.

1073

1074וכאשר תבין מ"ש ואשתכח דאיתהני ממזונא ומלעילא, שהוא על ידי מה שפי' בפרשת נח (דף ס ע"א-ע"ב) בפסוק (משלי ה, טו) שתה מים מבורך, תבין מתק צוף דבש צדיק אוכל לשובע נפשו. וכווננו להעתיק כל המאמר, מפני שבו מבואר כוונת ברכת המזון במ"ש רזא הכא, ארבע רתיכין שלטין בארבע סטרין אתזנו מההוא ברכתא דשבעא וכו', ולכן שכרו בעולם הבא במה שאמר בסוף המאמר אתר איתתקנא ליה גו רזין עילאין בהיכלין קדישין. גם מ"ש שיברך בעינא טבא, יובן עניינו במה שאמר באידרא (פ' נשא דף קל ע"א) שטוב עין הוא באריך עיין שם, ולזה צריך עינא טבא ורעותא וחדוה, כדי להשפיע מג' ראשונות.

1074

1075והנה אם יכוון האדם בתחלת האכילה שהוא אוכל כדי לברך למקום הצריך ברכה כדי שתושפע מלמעלה, שהוא במשל המינקת, כאשר יש לה למי שתינק ירבה החלב בדדיה, גם זו כוונה נכונה, והוא על דרך מה שפירש בזוהר (פ' בשלח דף סב ע"א) שחייב אדם לשאול מזונותיו בכל יום, שכיון שהוא שואל גורם שיושפעו המזונות מלמעלה כדי שישפיעו לו, וכבר נודע שהמזונות הם תלויים במזל, כאומרו (מו"ק דף כח ע"א) בני וחיי ומזוני וכו' אלא במזלא תליין וכו', אמר זה לשונו רבי יוסי פתח (תהלים קמה, טז) פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, מה כתיב לעילא עיני כל אליך ישברו, כל אינון בני עלמא מצפאן וזקפאן עיינין לקודשא בריך הוא, בגין כך כל אלין בני מהימנותא בעאן בכל יומא ויומא לשאלא מזונייהו מקודשא בריך הוא, ולצלאה צלותהון עליה, מאי טעמא בגין דכל מאן דמצלי צלותיה לגבי קודשא בריך הוא על מזוניה גרים דיתברך כל יומא על ידי ההוא אילנא דמזון לכלא ביה, וטעמא דמלה ברוך ה' יום יום (תהלים סח, כ), אף על גב דאשתכח עמיה בעי למישאל קמי קודשא בריך הוא, ולשאלא צלותא על מזונא כל יומא, בגין דישתכחון עמיה ברכאן כל יומא ויומא לעילא, ועל דא לא ליבעי ליה לאיניש לבשלא מזונא מן יומא ליומא אחרינא, ולא לעכב מן יומא ליומא אחרא, הדא הוא דכתיב (שמות טז, ד) ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, בר מערב שבת לשבת, כמא דאוקימנא, וכדין דישתכח קודשא בריך הוא מלא ברכאן בכל יומא, וכדין כתיב פותח את ידיך וגו', מאי רצון ההוא רצון דאישתכח מעתיקא קדישא ונפיק מניה רצון לאשתכחא מזוני לכלא, ומאן דשאיל מזוני בכל יומא ויומא הוא איקרי ברא מהימנא, ברא דבגיניה משתכחן ברכאן לעילא, עד כאן לשונו.

1075

1076הרי שאמר וכדין אשתכח קודשא בריך הוא מלא ברכאן בכל יומא, ועד"ה הוא ענין ברכת המזון שגורם השפעת הברכות לשכינה. ואגב מבואר מעלת השואל מזונותיו בכל יום שהוא נקרא בן, ודרך הבן לאהוב את אביו, והאהבה היינו שהוא גורם השפעת הברכות למעלה.

1076

1077ועוד פי' לקמיה שעל השואלים מזונותם בכל יום מהקדוש ברוך הוא נאמר (תהלים קמז, יא) רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו, ואמרו ז"ל בקיצור ומאן אינון יראיו דאפיק לון האי רצון, הדר ואמר את המיחלים לחסדו, אינון דמצפאן ומחכאן בכל יומא ויומא למבעי מזונייהו מן קודשא בריך הוא, משמע דכתיב את המיחלים לחסדו, עד כאן לשונו.

1077

1078ועוד בזוהר (פ' מקץ דף קצט ע"ב) פתח ואמר קרא אבתריה (משלי כח, כ) איש אמונות רב ברכות, דא הוא דהימנותא דקודשא בריך הוא ביה, כגון רבי ייסא סבא דאף על גב דהוה ליה מיכלא דההוא יומא למיכל, לא הוה מתקין ליה עד דשאיל מזוניה קמי מלכא קדישא, לבתר דצלי צלותיה ושאיל מזוניה קמי מלכא כדין הוה מתקין, והוה אמר תדיר לא נתקין עד דינתנון מבי מלכא, עד כאן לשונו.

1078

1079ויש משתבשין ואומרים שברכת ברך עלינו היא כלל שאלת המזונות, ומהמאמר הזה יש ראיה לנגדה, שהרי אמר לבתר דצלי צלותיה ושאיל מזוניה, נראה שענין התפלה הוא ענין בפני עצמו, ושאלת המזונות בפני עצמו.

1079

1080וכיוצא בזה אמרו במדרש תנחומא (בשלח כ), וכן במכילתא על פסוק (שמות טז, ד) הנני ממטיר לכם וגו' דבר יום ביומו, אמרו ז"ל מי שברא יום ברא פרנסתו, מכאן היה רבי אליעזר המודעי אומר כל מי שיש לו מה יאכל היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה מחסרי אמנה, עד כאן לשונו. וכן אמרו במסכת סוטה (דף מח ע"ב) פסקא ופסקו אנשי אמנה, אמר רבי יצחק אלו בני אדם המאמינים בקודשא בריך הוא. תניא רבי אליעזר הגדול אומר כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר, אינו אלא מקטני אמנה, והיינו דאמר רבי אלעזר מאי דכתיב (זכריה ד, י) כי מי בז ליום קטנות, מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבא, קטנות שהיה בהם שלא האמינו להקדוש ברוך הוא, עד כאן לשונו. ופירש רש"י ע"ה שמאמינים בהקדוש ברוך הוא, לוותר ממונם לנוי הדור מצוה ולצדקה ולהוצאת שבתות וימים טובים. שיתבזבז שולחנם לעתיד לבא, שאין מקבלים שכר שלם, והכי משמע כי מי בז ליום הבא את הצדיקים, קטנות קטני אמנה, עד כאן לשונו.

1080

1081וכשם שאין לאדם לאכול עד שיתפלל על מזונו כך אין לו לאכול עד שיעסוק בתורה וילמוד השעה הקבועה ללימודו, וכן פי' רבותינו ז"ל במדרש במדבר רבה פרשת נזיר על פסוק (קהלת י, יז) אשריך ארץ שמלכך בן חורין, ופי' על העוסק בתורה שנקרא בן חורין שהתורה נקראת חירות, ואמר אחר כך ושריך בעת יאכלו - שקובעים עתים לתורה ואחר כך אוכלים, לקיים מה שנאמר (קהלת ט, ז) לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלהים את מעשיך, הדא הוא דכתיב אחריו (שם י, יז) בגבורה ולא בשתי, בגבורה של תורה ולא בשתיה של יין, עד כאן לשונו לעניננו.

1081

1082ועם היות שפירשנו כוונת האכילה דרך כלל, נשאר עוד לבאר דרך פרט, שהרי אנו חייבים ליחד למעלה בכל הדברים, כענין וכל מעשיך יהיו לשם שמים (אבות פ"ב מי"ב), וכן בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו), כדפי' בשער האהבה. וזו היתה מעלת האבות, שאפילו במעשים הגשמיים היו מיחדים, והראיה מענין באר המים שחפרו אברהם ויצחק שפירש בזוהר (פ' תולדות דף קמא ע"א) שהיה ענינם כמו מצות תפלין לנו, עכ"ל, עיין שם. וכן יעקב בענין המקלות שפצל ברהטים, שפירש בזוהר (פ' ויצא דף קסב ע"א סתרי תורה) שהיה כוונתו הנחת תפלין, זה לשונו יעקב שלימא נטל אינון מקלות, תפלין דרישא, ברהטים אתרי ודוכתי לריוח תפלין, עד כאן לשונו. וכן במציאות האכילה בפרטיה יש יחוד גמור כמו שנבאר.

1082

1083והרב רבינו בחיי ז"ל כתב בספר שולחן של ארבע (שער שני) בענין האכילה דבר נאות אל הייחוד, זה לשונו כבר ידעת כי אין קיום הנפש באכילת הגוף, ואין פעולותיה נגלות אלא על ידי הגוף, ומזה תבין ענין הקרבנות שהוא מסתרי תורה שכתוב בהם (במדבר כח, ב) לאישי ריח ניחוחי, וכי כח הנפש העליונה מתרבה ונוסף באישים באכילתם הקרבנות, וכן אמרו רבותינו ז"ל את קרבני לחמי לאשי, יכול לחמי, תלמוד לומר לאישי, לאישי אתם נותנים, וזה מפני התקשרות הנפש במדות נקשרות כוחות הנפש עם כוחות הגוף, והבן פסוק שהזכיר נעים זמירות (תהלים קג, א) ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו, ייחד הנעלמה לנעלם והנגלה לנגלה, וקנין זה כי כחות הנפש אינם מתגלים ובאים לידי פעולה אלא על ידי הגוף, אם כן הגוף הוא צורך גדול לפרסם מעלת הנפש ושלימותה. וצריך שתדע כי אין אכילתו של אדם אלא דמיון, איננו דבר אמתי ולא פעולה ודאית, כי הוא דבר כוזב וענין משתנה, ועובר באברים האמצעיים בסבה אחר סבה, אך הרעיונים הזכים בחכמה ובדבקות המחשבה באור השכל בחכמת החכמה היא האכילה הקיימת הודאית, כענין שדרשו רבותינו ז"ל (ויק"ר כ, ו) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו (שמות כד, יא), רבי יוחנן אמר אכילה ודאית, שנאמר (משלי טז, טו) באור פני מלך חיים.

1083

1084ואמר לקמיה לכן יצטרך כשיאכל שיפנה מחשבתו ותהיה משוטטת בהקדוש ברוך הוא על כל לוגמא ולוגמא, כענין שכתוב ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, וזה דומה למה שדרשו חכמים ז"ל (בר"ר יד, יב) כל הנשמה תהלל יה (תהלים קנ, ו), על כל נשימה ונשימה תן לו הלול, ותוכל ללמוד זה מדור המדבר כי בהיותם אוכלים המן היתה כוונתם משוטטת בשכינה ומתכוונים בענוה, כי על כן חייבה החכמה שיהיה שיעור מזונם עומר שהוא עשירית האיפה, כלומר אחד מעשר באיפה, כטעם מצות המעשר, שהרי כשימדוד אדם ט' מדות ויפריש הי', יתבוננו החכמים להתבונן בעשירית, שהיא המדה הנותנת טרף לביתה ומספקת מזון לכל נברא מעלה ומטה, ומטעם זה אמרו (ברכות דף מז ע"ב) ט' וקטן מצטרפין, כלומר מצטרפין בברכה על המזון לברך נברך לאלהינו, והוא האדון המספיק מזון לכל בריה.

1084

1085ואמר עוד לקמיה נמצאת למד, כי כשאדם עומד על שולחנו והוא אוכל על המחשבה הזו, הנה האכילה ההיא ענין גופני ופעולה טבעית, והנה היא חוזרת לעבודה עליית שכליית, וזה טעם שכתוב (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו, כאשר הזכרתי, ואם כן הרי אכילתו נחשבת עבודה גמורה כאחת מן העבודות האלהיות או כמצוה אחת מן המצות, עד כאן לשונו לעניננו. וקצרנו לשונו המצטרך אל כוונתנו, ודלגנו הבלתי מוכרח.

1085

1086והנראה לנו כפי הנכלל מדברי הרשב"י ע"ה בזוהר וברעיא מהימנא, הוא כי צריך לכוון שהמזון נשפע מצד הימין אל מדת צדיק, והצדיק משפיעו לצדק, מזון מצד ימין, כן פי' בזוהר (פ' תרומה דף קסח בסופו) בענין על הארץ ועל המזון, אמר זה לשונו על הארץ, איהי ארץ החיים, ועל המזון, דא איהו חסד, הא כלילו דא בדא בדבקותא חדא, עד כאן לשונו.

1086

1087ושם (פ' ויחי דף רמ ע"א) בענין (שופטים יד, יד) מהאוכל יצא מאכל, פי' שמצדיק שנקרא אוכל יצא מאכל אל המדה התחתונה שהיא השכינה, זה לשונו פתח ואמר מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק, האי קרא אסמכתא אית לן ביה, מהאוכל דא צדיק, דכתיב (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, צדיק אוכל ודאי ונטיל כלא, אמאי, לשובע נפשו, למיהב שובעא לההוא דאיקרי נפשו דאיקרי דוד. יצא מאכל, דאלמלא ההוא צדיק לא יפוק מזונא לעלמין ולא יכיל עלמא לאתקיימא ביה, עד כאן לשונו. ונראה לי כי מאכ"ל עולה צ"א כמנין ב' שמות מתייחדים בצדיק, וכן המזון נשפע מסוד היחוד, כדפירש בזוהר (פ' ויחי דף רמ ע"א) על פסוק (תהלים קד, טו) ולחם לבב אנוש יסעד, שמלת ולחם הוא כענין ו"ה, עיין שם.

1087

1088ועוד שם (זהר פ' ויקרא דף יא ע"ב) בענין פי' שם שד"י בצדי"ק, פי' שנקרא שד"י מפני שנותן די סיפוק מזון לעולמות, זה לשונו תשיעאה שדי, דאמר לעלמא די, דהא די סיפוקא הוא, וסיפוקא לא אתי לעלמא אלא מן צדיק דאיהו יסוד עולם דאמר לעולם די, עד כאן לשונו.

1088

1089אם כן צריך לכוון, שכמו שמדת צדיק העליון אוכל לתת שובע לנפשו העליונה נפש דוד, כך הוא לוקח השפע מצדיק מצד הימין וממדת צדק לתת קיום לנפשו התחתונה שהיא חלק מהשכינה, והוא על דרך שפי' בזוהר פרשת וירא (דף ק ע"ב) אשר לא נשא לשוא נפשו (תהלים כד, ד), נפשי כתיב, והעתקנו לשונו בשער האהבה (פי"א).

1089

1090ובזה נבין מה שהיה אומר הלל ע"ה לתלמידיו באו ונגמול חסד עם האכסנאי, ואמר שהיא נפש העניה, והעתקנו בשער האהבה (פי"א). והיינו כי השפעת המזון מצד החסד, ולכך יקרא גמילות חסדים.

1090

1091והנה הנפש שוכנת בלב כדפי' בתיקונים (דף מט ע"א), והעתקנו לשונו לעיל פרק א, נמצאת הנפש דין בבחינתה זו השוכנת בלב שהוא אש, ולכן צריך להשפיע לה המזון מצד הימין ולהשקיט דיניה, שהרי ביום התענית שאין מזון, האדם מתיך חלבו על ידי חום הלב. ואחר כך יזכור לתת לה מזון לאכול לאש השורה על ראשו, סוד (דברים ד, כד) כי ה' אלהיך א"ש אכלה, ומהו אכילתו התורה והמצות, והוא (קהלת ט, ח) ושמן על ראשך אל יחסר, כדפי' לעיל שער האהבה (פ"ד), ולכך יעסוק בתורה קודם ברכת המזון כדפי', וברכת המזון היא מצות עשה, ובזה האש העליון אוכל, והוא מה שהחמירו בפרשת ויקהל (דף ריח ע"א-ע"ב) בענין ברכת המזון מפני שהוא תיקון אל השכינה.

1091

1092ועוד יכוין במה שפי' ברעיא מהימנא (דף רלו ע"א) כי נצח והוד נקראים טוחנות מצד הימין, ונקראים ב' ווין מן וושט מצד השמאל, זה לשונו נצח והוד תרין פלגי גופין אינון, כגוונא דתרין תאומין, ובגין דא אתקריאו שחקים, תרווייהו כחדא, ו"ו אינון מן וושט מסטרא דשמאלא, ואינון תרין טוחנות דסטרא דימינא, עד כאן לשונו לעניננו. ואפשר שיקרא טוחנות מצד הימין, ששם ל"ב שבילין, וטוחנות בכלל הל"ב יתברר הפסולת מתוך האוכל, עיין בפרשת פקודי. ואפשר שיקראו שני ווין מן וושט, מפני שב' עורות יש לו לוושט החיצון אדום והפנימי לבן. והנה יכוין כמו שלמעלה קודם שיבא השפע אל צדיק וצדיק, יוכן על ידי הטוחנות ועל ידי הוושט, כן הוא יטוחן על ידי הטוחנות ובולע על ידי הוושט, לתת קיום לנפשו כדפי'.

1092

1093והנה ישתנה האדם התחתון מהאדם העליון בבחינה אחת, והוא כי האדם העליון נשפע שפע העליון בו מן המוח ללב ומן הלב לכבד, כדפי' בזוהר (פ' תרומה דף קנג ע"א), אמנם האדם התחתון יצטרך לזכוך המאכל על ידי האצטומכא, ויבא המזון לכבד, והכבד מחלק מזון לכל האברים, ומקריב מבחר הדם ללב, ומבחר מובחר מהכל עולה אל המוח, שהם העשנים מהמזון שהוא הדקות. והטעם לזה, כי האדם מפני גשמיותו צריך ב' בחינות, בתחלה שיבא השפע גם לפיו ויטחנו עד שיזדכך על ידי כל הכלים האמורים, ואחר כך מלמטה למעלה יעלה ללב ולמוח כדפי'. אמנם למעלה הוא הפך, כי למעלה במוח הוא דק הרבה, וצריך שירד ממדריגה למדריגה עד שיתעבה ויהיה ראוי לשיוכלו התחתונים לקבלו. ואין בחינה לחזרת המזון מלמטה למעלה אלא ביום התענית, שהאדם התחתון כבר המזון נעכל ונקרב הדם הגשמי ללב, ואחרי כן שכבר נעכל, אדם מקריב חלבו אל הכבד העליון שהיא המדה העשירית, ומשם אל הלב, ומשם אל המוח (זוהר שם), ובענין התענית נבאר עניינם.

1093

1094ומורי ע"ה כתב במצות ואכלת ושבעת (דברים ח, י), שיכוון בענין האכילה קשר כל הקדושים מלמטה למעלה בסוד (במדבר כח, ב) אשה ריח ניחוח לה'. ואני מוסיף, שכשם שהגוף נבנה מד' יסודות, והמאכל נותן כח לד' יסודות הגשמיים, כך כיון שהנפש יסודה ד' אותיות ידו"ד סוד (יחזקאל לז, ט) מד' רוחות בואי הרוח, שפי' בזוהר (פ' שמות דף יג ע"ב), גם כן היא נהנית מהמאכל ההוא, ולכך בברכת המזון ד' ברכות כנגד ד' רתיכין שליטין, שפי' בזוהר, והעתקנו לשונו לעיל.

1094

1095עוד ראוי לכוון באכילה, שכל דבר שהוא אוכל יש פנימיות קדושה, ומוץ ותבן מעורב בו מצד חטא אדם הראשון, ועל ידי הטחינה נברר, ונפשו נהנית מהפנימיות שבו ונעשה דם, ומוץ ותבן שבו נעשה מותר להשפיע לחיצונים, וכיון שהוא מסריח בודאי שנברר הטוב שהיה בו ונשאר פסולת להשליך אותו לחוץ, ולכך המשהא נקביו עובר משום (ויקרא יא, מג) ולא תשקצו את נפשותיכם כדפי' ז"ל (מכות דף טז ע"ב).

1095

1096ועוד כאשר יקח מהשלחן איזה דבר בידו הימין לברך, יכוין שמעלה אותו מעלמא דנוקבא לעלמא דדכורא. ובשתיתו המים יכוין לקרר דין הלב והאצטומכא, שהמים נשפעים מחסד, ומי"ם עולים צ' ועם התיבה צ"א כמנין יאהדונק"י, נמצא שהם יחוד ב' שמות מצד החסד. ועוד יכוין בד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שיש בהם ט' יודין כמנין מי"ם, ויש עוד בזה סוד. וכל המים באים אל הריאה, וסוד הריאה פי' בזוהר (פ' פנחס דף רלו ע"א) שהם השרפים, והשרפים הם בכסא, כדכתיב (ישעיה ו, ב) שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים לאחד, ופי' בתקונים (דף כו ע"א) שהוא סוד שם מ"ב, שיש שש אותיות לכל שם ושם, והשרפים עומדים לקרר אש הלב שהוא השכינה שהוא דין.

1096

1097והמתנהג באכילתו על דרך שכתבנו נמצא שהוא כעומד לפני הקדוש ברוך הוא, ולא יבא להיות בשולחנו בלען, שהוא עומד לפני המלך העליון ולא יבא להקל ראשו, וימשיך עליו ענוה ויראה, ואז אין אכילתו למלא תאוותו, כי האוכל למלאת תאוותו הוא מסלק ממנו המורא והבושת ומושך עליו תאוה החיצונית, ואז כל אכילתו צד יצר הרע להלהיבו ולהחטיאו, מה שאין כן החושב שאוכל לפני הקדוש ברוך הוא ושאין מחיצה מפסקת בינו לבין הקדוש ברוך הוא, שהרי הוא עומד ומברך ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, כמדבר לנוכח עם חבירו, וראוי להשגיח במה שמוציא מפיו ואל יסלק ממנו המורא.

1097

1098וראוי לחשוב בחסדו הגדול שהטיב עמו להשפיע לו המזון ההוא, שמצד מעשיו לא היה ראוי למזון, כי הנפש החוטאת היא תמות (יחזקאל יח, ד), אלא חסדו הוא הזן לרעים ולטובים.

1098

1099וכאשר יחשוב במעשיו הרעים לא יבא להתענג בששת ימי חול, כמו שנאמר (איוב ג, כד) כי לפני לחמי אנחתי תבא, ואלו הם דברי השכינה כשהיא כביכול בגלות, ובששת ימי חול שהיא נקראת עניה יתנהג באכילתו כמו עני, וזה נקרא (תהלים קמו, ה) שברו על ה' אלהיו, ודיו לעבד להיות כרבו, אבל ביום שבת יתענג, כי בענוגו מקיים מצות וקראת לשבת ענ"ג (ישעיה נח, יג), ואין גלות בשבת, ויכוון שכל ענוגו נשפע למעלה בסוד *עדן *נהר *גן, שפירש בזוהר פרשת יתרו.

1099

1100גם ראוי להתנהג בענין האכילה בשעת מיוחדת, דהיינו שעה ששית, זמן סעודת תלמידי חכמים כדפירשו ז"ל (פסחים דף יב ע"ב). והטעם לזה הוא כי מדת היום הוא תלמיד חכם, נחלק חציו לחסד וחציו לגבורה, וחלק החסד הם שש שעות הראשונות, ולכן תלמיד חכם האוחז בקו האמצעי אוחז בסוף החסד קודם שיתחיל צד הגבורה, שהוא מה שבין זה לזה. ובשעות הקודמות יכוין לתת מזון לנשמתו כדפי' לעיל, דכתיב (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, אחר שנפשו שבעה מהתורה.

1100

1101ובאיכות המזון יתנהג על פי התורה, שאמרה (שמות טז, ח) בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע, ופירש רש"י ז"ל בשר לאכול ולא לשבוע, למדה תורה דרך ארץ שאין אוכלין בשר לשבוע. ומה ראה להוריד לחם בבקר ובשר בערב, לפי שהלחם שאלו כהוגן שאי אפשר לאדם בלא לחם, אבל בשר שאלו שלא כהוגן שאפשר להם בלא בשר. ומאמר זה הובא ביומא (דף עה) ואמר שם מכאן למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בלילה, עד כאן לשונו. וכל הדברים האלו יש להם רמז וסוד, כי הבשר שהיא אדומה רמז למדת הדין, ראוי שיאכל בלילה שהיא מדת הדין, ולחם בבקר שהוא מדת יום, רחמים.

1101

1102ונוכל לומר, שאף על פי שאמר שלא יאכל בשר אלא בלילה, לאו דוקא לילה, אלא הוא הדין מפלג המנחה ואילך חשוב לילה אליבא דרבי יהודה להתפלל ערבית והילכתא כוותיה, דהא אמרו בברכות (דף כז ע"א) מאן דעבד כמר עבד ומאן דעבד כמר עבד וכו'. ובזה ידוקדק לשון המקרא דקאמר בין הערבים תאכלו בשר, ולא קאמר בלילה. ומי שאינו מתענה, ודרכו לקום בחצות לילה לעסוק בתורה, דרך זה נאות אליו, שיש זמן לעיכול הבשר, ולא תתרבה לו השינה בקומה לעסוק בתורה.

1102

1103ואחר שביארנו מהות כוונת האכילה והשתיה כפי מה שהורונו מן השמים, ומצאנו בספרים, נבאר תיקוני השלחן שהם י' דברים שפי' במדרש רות (זו"ח מדה"נ) ז"ל בברכת המזון אית מלין ידיען, חד לתקוני פתורא כפום ההוא זמנא כ"כ ומסדר פתורא איהו משובח כגון דיתיב למיכל קמי מלכא, דכתיב (דברים יד, כג) ואכלת לפני ה' אלהיך. תנינא, נטילת ידים, מאן דאכיל בלא נטילת ידים כאלו אכל טומאה. תליתאה, נטילת ידים, דיטול דימינא בשמאלא וישמש שמאלא לימינא, ויטול עד שיעורא דפרק דגזרו רבנן. רביעאה, דצריך להגביה ידיו אחר נטילה בשעה שמברך, ויזווג הב' זרועות כאחת בשעת הגבהת ידיו. חמישאה, דצריך למסמך ברכה לנטילה. שתיתאה, למיהב מפתא לעני. שביעאה, לברך ברכת המוציא ולדקדק בה, ואסור לאכול בלא ברכה. שמינית, האוכל על שולחנו צריך שלא יהא גרגרן ובלען אלא כאוכל לפני המלך. תשיעית, צריך להיות על שולחנו דברי תורה, ויחיד שאין לו עם מי יעסוק בתורה די לו בברכותיו. עשירית, מים אחרונים חובה, ולא הצריכו בהם ברכה, עכ"ל לעניננו. ומקצת מתקונים אלו נתבארו ברעיא מהימנא פרשת פנחס (דף רמה ע"א).

1103

1104בענין לתקוני פתורא, מלבד מה שפירש שיהא כאוכל לפני המלך, גם כן הוא מפני כבוד הלחם שצריך לנהוג בו כבוד, כמו שנעתיק לשונו בענין המוציא, וכן אמרו בזוהר (פ' פנחס דף רמד ע"א) פסקא ועשירית האיפה, ואמר ועשירית האיפה אמאי, אלא עשירית האיפה לקבל כ"י, דאיהי עשיראה דדרגין, ואיצטריכא לאתיהבא בין תרין דרועין, ואיהי סלת נהמא ואיהי נהמא, ובגין דאיהי נהמא לא איתפקד על נהמא דשבעה מינין דאיהי חטה ושעורה ושיפון וכו', ממנא דעלמא, ולא שוי ממנא עלייהו אלא קודשא בריך הוא בלחודוי, ובגין דא מאן דמזלזל בנהמא וזריק ליה בארעא עניותא רדיף אבתריה, וחד ממנא אתפקד על דא, ואיהו רדיף אבתריה למיהב ליה עניותא, ולא יפוק מן עלמא עד דיצטרך לבריין, ועליה כתיב (איוב טו, כג) נודד הוא ללחם איה, נודד הוא, ויהך מטלטל וגלי מאתר לאתר ללחם איה, ולית מאן דישגח עליה, הדא הוא דכתיב איה, איה מאן דמרחם עליה בגין דלא ישכח, עד כאן לשונו. הרי בפירוש שצריך לנהוג כבוד בלחם מפני שהוא מושגח על ידי השכינה ולא על ידי שרים וממונים אחרים.

1104

1105ובענין תנינא, נטילת ידים, אמר ברעיא מהימנא (פ' פינחס דף רמה) זה לשונו תנינא נטילת ידים, עד שיעורא דגזרו רבנן דהא חמש קשרין דבהון י"ד פרקין, ואוף הכי י"ד פרקין אינון דיד שמאלא, ואינון כ"ח פרקין לקבלייהו כ"ח ידו"ד, באינון כ"ח אתוון דקרא קדמאה דעובדא דבראשית דאתמר בהון (במדבר יד, יז) ועתה יגדל נא כ"ח ידו"ד, ועשר אצבען רמיזי לעשר אמירן דעובדא דבראשית, ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין מאן דמזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם, אמאי, בגין דאית בהון רזא דעשר אמירן וכ"ח אתוון דביה איתברי עלמא, עד כאן לשונו.

1105

1106ובענין שביעאה, לברכא ברכת המוציא, אמר שם במדרש רות, זה לשונו דהכי אמר רב המנונא סבא, ז' ארצות אינהו, וכלהו מדורין לתתא, ומכלהו לא אתרעי קמי קודשא בריך הוא אלא בתבל דא, ובכלהו לא הוה מאינון שבעה מיני אלא בתבל דא, ובכלהו יהיב קודשא בריך הוא כל עשבין וכל יבולי ארעא בר מאלין ז' מינין אלו דנהמא דבני נשא, ובגיני כך איצטריך לדקדק בה דהא נהמא בידיה אתמסר ולא בידא דממנא אחרא, ואיהו דאפיק לה ולא אחרא, ועל דא המוציא ולא מוציא, עד כאן לשונו.

1106

1107ובתיקונים (תיקון טז) אמר שה"א דהמוציא היא בשכינה, וצריך לכוון לבררא ממוץ ותבן שהן הקליפות, שכן חטה יש בה מוץ ותבן שהם פטורים מן המעשר, והחטה אחר שהיא נבררת מהם חייבים במעשר, זה לשונו בקיצור ובגין דא בהמוציא בע"ל הבי"ת צריך לדקדק בה' למהוי איהי נקיה בלא פסולת, עד כאן לשונו.

1107

1108תמינאה דלא למיהוי גרגרן, פירש במדרש רות זה לשונו תמינאה דלא יהא גרגרן ובלען, אלא כמאן דאכיל קמי מלכא, דברכתא לא שריא במעוי ההוא דאשתכח בלען כעסן, דכתיב (בראשית כה, ל) הלעיטני נא מן האדום האדום הזה, יורה הלעטה, מאי טעמא בגין דחויא בישא שרי במעוי ולא אשבע, ולא עוד אלא דאיקרי רשע, דכתיב (משלי יג, כה) ובטן רשעים תחסר מאין לשבעה, בגין דא איבעי למיבעי כד אכיל כמאן דיתיב קמי מלכא עד כאן לשונו.

1108

1109ושאר תיקוני השלחן נתבארו לעיל, לתת מפתו לעני, וכן לעסוק בדברי תורה על השולחן, ומים אחרונים, נתבארו לעיל. ומה שאמר בענין דברי תורה, שאם הוא יחיד פטור מדברי תורה, נראה שהזוהר חולק על זה בפרשת תרומה (דף קנג ע"ב), כמו שהעתקנו לשונו לעיל, דקאמר, שולחן דלא אתאמרו עליה מלי דאורייתא אסור לברכא על ההוא שולחן, סתם, ולא חלק בין יחיד בין רבים, ולכן נכון להחמיר ולומר איזה מזמור או משנה וכיוצא, ירא שמים יצא את כלם.

1109

1110וכתב החסיד הרב יוסף יעבץ במשנת ג' שאכלו על שולחן אחד (אבות פ"ג מ"ד), זה לשונו ורשב"ם ז"ל פירש פתח הכתוב במזבח וסיים בשלחן, לומר שבזמן שבית המקדש קיים אדם מתכפר על ידי הקרבנות, ושיר הלוים, עכשיו במקום הקרבן מאכיל העניים, ובמקום השיר מדבר בדברי תורה. ויש נוהגים לשורר פזמונים או מזמורים אחר הסעודה, ומנהג יפה הוא להפטר מן העונש, אבל עיקר הדבור הוא ממש לומר איזה דין או חדוש פסוק או הגדה, כי ג' חלוקות הם, צדיקים גמורים הא דאמרן, בינונים המזמור, רשעים ולא כלום. וכמו שמי שאינו מדבר בדברי תורה ממשיך עליו כח הטומאה, כך המדבר בדברי תורה ממשיך עליו כח הטהרה, דכתיב (יחזקאל מא, כב) וידבר אלי זה השלחן.

1110

1111וכתב עוד לקמיה ועת המאכל מבחן ומצרף לדעת אם אוהבים התורה או לא, משל לאדם שיש לו בן במדינת הים שבעת שמחתו יזכרנו, אמר הכתוב (תהלים קלז, ו) אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, לכן בעת האוכל שהאדם שמח, אם יזכור התורה נראה שאהבתה קשורה בלבו, וכשהוא שוכחה מתוך המאכל אז יתלהב היצר ויתחזק על עומדו וכשל השכל ונפל, דמיון הנלחמים זה עם זה ונפל האחד וקם האחר, שמאז אין לו תקומה, ולזה ימנע ממנו מאז הדר התורה ויופיה, וזמן הסעודה מעבר מסוכן, שאם ימשך אז אחרי היצר וגבר עמלק, וכאשר ירים ידו בתורת משה וגבר ישראל, עד כאן לשונו. נראה מתוך דבריו וכן ראיתי כתוב, שאפילו בשעה שהוא לועס המאכל צריך להרהר בדברי תורה, מלבד דברי תורה שעל השולחן, וכן ראוי להחמיר.

1111

1112ובענין תיקוני השלחן, האריכו שם ברעיא מהימנא (דף רמה ורמו) ולא העתקנו לשונו כדי שלא להאריך. ועוד ביארו שם תקוני הכוס. ובפרשת עקב (דף ערב ע"ב) נתבארו תיקוני השלחן לילי שבת, עיין שם.

1112

1113ובענין ברכת המזון, ראוי שיחשוב כשיברך שהוא מקיים בזה מצות עשה, ולכן צריך שלא יברך בקלות ראש או מתנמנם, שלא בכוונה, אלא יכין עצמו לקראת אלהיו ויברך בעיטוף הראש, ולנו עיטוף הוא שיברך במצנפת שדרכו לצאת בה לשוק לפני בני אדם. ויברך ביראה ואהבה, כדרך כל המצות הצריכות יראה ואהבה, ויראה פי' במקומו למידחל למאריה דאיהו רב ושליט וכו' (דף יא ע"ב), ואהבה הוא שיזכור החסד הגדול שעשה עמו השם ושהטיב עמו להכין לו פרנסתו, אף על פי שלא היה ראוי לכך מצד עונותיו, והיינו אומרו הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים וכו', רצה לומר בחסדו זן לכל בין לרעים בין לטובים.

1113

1114ויתן אל לבו סוד ישמעאל בני ברכני (ברכות דף ז ע"א), כי עם היות שהוא יתברך ויתעלה אינו צריך לנו כי הוא ברא השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה, והכל צריכין לו והוא אינו צריך להם, אלא שחשקו שיתברך על ידי התחתונים כדי שיהיה בהם הכנה להשפיעם מטובו, לכן ראוי לנו שאנו בניו לעשות רצון אבינו לברכו בחשק ואהבה, ולברך מלה במלה בנחת ובמתון, לתת לו שבח כענין שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה ברית ותורה וכו'. ויברך בקול רם, רצוני לומר שישמע קולו לבני ביתו, שלא יברך בלחש, כי אמירת הברכות בקול מעורר הכוונה ומביא זכירה, אם בראש חדש יזכור יעלה ויבא, או בשבת רצה וכיוצא, והאומר בלחש שוכח הכל, על דרך שאמרו רבותינו ז"ל בעסק התורה שצריך להוציא בפה, שנאמר (משלי ד, כב) כי חיים הם למוצאיהם, וכן ערוכה בכל ושמורה (שמ"ב כג, ה), כמו שדרשו בעירובין (דף נד ע"א) וכן לענין הברכות.

1114

1115ובזה נכלל הפרק הזה:

1115

1116אחר שבפרקים הקודמים דברנו בענין קדושת כל איברי הראש, נבא לבאר ענין קדושת הברית, בענין הזווג, כיצד תהיה קדושתו. ונבאר בזה ב' בחינות, האחד מציאות קדושת הזווג, והב' בזמן הזווג. ולא נטריח עצמנו בהעתקת דברי רבותינו ז"ל, שכבר העתיקם החכם רבי יצחק אבוהב בספר מנורת המאור שלו, ונסמוך על המעיין יראה דבריו, כי הם מצטרכים לידיעת המעשה לכמה פרטים, אמנם לא נעתיק בפרק זה זולתי דברי רבי שמעון בן יוחאי עליו השלום המפוזרים אחת הנה ואחת הנה.

1116

1117תורתינו הקדושה צותה לנו (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים, ופירשו רבותינו ז"ל שקדושה זו נאמרה על קדושת התשמיש, זה לשונם בפרק ידיעות הטומאה (שבועות דף יח ע"ב) אמר רבי בנימין בן יפת כל המקדש עצמו בשעת תשמיש הויין ליה בנים זכרים, דכתיב (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים, וסמיך ליה (שם יב, ב) אשה כי תזריע, עד כאן לשונו. וכן דברי רשב"י עליו השלום פ' תזריע (דף מט ע"א) מסכימים בזה, כמו שנעתיק לקמן בזמן הזווג.

1117

1118וכן פירשו בזוהר (פ' קדושים דף פא ע"א) שעל זה גם כן נאמר (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו, זה לשונו ותא חזי בזמנא דישתכח בר נש בזיווגא חדא דכר ונוקבא, ואתכוון לקדשא כדקא יאות, כדין הוא שלים ואקרי אחד בלא פגימו, בגיני כך בעי בר נש למחדי לאתתיה בההיא שעתא לזמנא לה ברעותא חדא עמיה, ויכוונון תרוייהו כחד לההיא מלה, וכד משתכחי תרוייהו כחד כדין כלא חד בנפשא ובגופא, בנפשא לאדבקא דא בדא וברעותא חדא, ובגופא כמא דאוליפנא דבר נש דלא נסיב כמאן דאתפליג, וכד מתחברן דכר ונוקבא כדין אתעבידו חד גופא, אשתכח דאינהו חד נפשא וחד גופא, ואקרי בר נש אחד. כדין קודשא בריך הוא שארי באחד, ואפיק רוחא דקדושה בההוא אחד, ואלין אקרון בנין דקודשא בריך הוא כמא דאתמר, ובגיני כך קדושים תהיו כי קדוש אני ה'. זכאין ישראל דלא אוקים מלא דא אלא ביה ממש, דכתיב כי קדוש אני ה', בגין לאתדבקא ביה ולא באוחרא, ועל דא קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם, עד כאן לשונו. הרי מסוף דברי המאמר מבואר כי מצות קדושים תהיו הוא על קדושת הזווג, ומה שביאר מענין קדושת הזווג נבאר עוד לקמן.

1118

1119ודע כי כפי מה שיתקדש האדם בשעה ההיא כך מושך לבנו נשמה קדושה, וכן פירש בזוהר (פ' שמות דף יא ע"ב) זה לשונו וילך איש מבית לוי (שמות ב, א) דא גבריאל, כמה דאת אמר (דניאל ט, כא) והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון וגו', מבית לוי דא כנסת ישראל, דאתיא מסטרא דשמאלא, ויקח את בת לוי דא נשמתא, דתנינן בשעתא דאתייליד גופא דצדיק בהאי עלמא קודשא בריך הוא קרי ליה לגבריאל ונטיל ההיא נשמתא דצדיק די בגנתא ונחתא ליה להאי גופא דצדיקא דאתייליד בהאי עלמא, ואיהו אתפקד עלה ונטיר לה, ואי תימא ההוא מלאכא דאתמנא על רוחיהון דצדיקיא לילה שמיה ואת אמרת דאיהו גבריאל, הכי הוא ודאי, בגין דאתי מסטרא דשמאלא, וכל מאן דאתי מסטרא דשמאלא הכי איקרי. וילך איש דא עמרם, ויקח את בת לוי דא יוכבד, ובת קול נחתת ואמרת ליה לאזדווגא בה, דהא קריב זימנא דפורקנא דישראל על ידא דברא דאתייליד מנייהו, וקודשא בריך הוא סייע ביה, דתנינן שכינתא שריא על ערסייהו ורעותא דילהון בדבקותא חדא הוה בה בשכינתא, ועל דא לא אתעדי שכינתא מההוא ברא דאולידו לקיימא, דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים, בר נש מקדש גרמיה מלרע קודשא בריך הוא מקדש ליה לעילא, כמא דרעותא דילהון הוה בדבקותא דשכינתא הכי אתדבקא שכינתא בההוא עובדא ממש דעבדו.

1119

1120אמר רבי יצחק זכאין אינון צדיקיא דרעותא דילהון בדבקותא דקודשא בריך הוא תדיר, וכמה דאינון מתדבקין ביה תדיר, הכי נמי איהו אתדבק בהו ולא שביק לון לעלמין. ווי לרשיעיא דרעותא דילהון ודבקותא דילהון מתרחקא מניה, ולא די להו דמתרחקן מניה אלא דמתדבקן בסטרא אוחרא. תא חזי עמרם דאתדבק ביה בקודשא בריך הוא נפיק מניה משה, עד כאן לשונו לעניננו.

1120

1121עוד בזוהר (פ' חיי שרה שלהי דף קל) זה לשונו כגוונא דא כל בר נש דעלמא איהו כליל מעילא ותתא, וכל אינון דידעין לאתקדשא בהאי עלמא כדקא יאות, כד אולידו בר משכין עליה רוח קדושה מאתר דכל קדושין נפקין מניה, ואלין איקרון בנין לקודשא בריך הוא, בגין דגופא אתעביד בקדושה כדקא יאות, הכי נמי יהבין ליה רוחא מאתר עילאה קדישא כדקא חזי, והא אתמר, עד כאן לשונו.

1121

1122ודע כי מציאות קדושת הזווג תלוי בידיעת האדם כיצד יתדבק בהקדוש ברוך הוא וידע לזווג המדות במציאות רוחני, כי כמו שידע להפשיט גשמות הדברים למעלה, כך ידע לפשוט מחשבתו מלחשוב בפועל ההוא לכנוס עצמו לתענוג הבלי העולם הזה, כי המכוון בפועל הזה לתענוג הוא מתדמה אל הבהמה, וכמו שכתבנו בשער זה בפרק ד' בענין מקדש עצמו למטה, וכמו שהארכנו בשער האהבה פרק עשירי בפירוש מאמר רשב"י ע"ה, ולכן אמר במאמר הזה שלפנינו זכאין אינון צדיקיא דרעותא דילהון בדבקותא דקודשא בריך הוא תדיר, כי הצדיקים שכוונתם לעולם להתדבק בו גם בעת ההיא אינם נפרדין ממנו, והיינו דקאמר תדיר.

1122

1123והמשל בזה, אל מציאות כוונת האכילה שכתבנו למעלה בפרקים הקודמים, שעם היות כלי האברים נהנים מהאכילה ההיא המחשבה דבקה למעלה לחשוב ברוחניות האכילה, גם בענין הזה הוא מציאות הזווג.

1123

1124ומה שצריך המעיין לדעת כיצד יפשוט עצמו בזווג מבחינת יצר הרע מכל וכל, הוא שיחשוב שבחינת האבר ההוא הוא אבר כשאר רמ"ח אברי האדם, מהם נגלים מהם נסתרים, והרי קודם חטא אדם הראשון נאמר (בראשית ב, כה) ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו, ואמרו רבותינו ז"ל בויקרא רבה ריש פרשת אחרי מות רבי לוי בשם רבי שמעון בן מנסיא, תפוח עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה, קלסתר פניו על אחת כמה וכמה, עיין שם. וכן אמר בתיקונים (דף י ע"ב) בקדמיתא כתנות אור דבהון עקבו מכהה גלגל חמה וכו', ובודאי כי גם שאר אבריו בערך זה היו מאירים יותר ולא היה שולט בהם יצר הרע, ולכך ולא יתבוששו, ומי גרם להם הבושת, מצד הערוה שהוא יצר הרע שפגמו, אבל קודם היה האבר הזה להם כיד ורגל, אחר שמצות של יחוד איש ואשתו על ידי האבר זה הרי הוא כהנחת תפלין ביד שמאל ותפלין של ראש במוח, וכמו שאלו אין בהם יצר הרע כן באבר ההוא המקיים בו מצות פריה ורביה שנצטווה אדם הראשון, קודם החטא, הכל אחד ואין ראוי שיהיה בו יצר הרע, ומי גרם היות בו יצר הרע ושיצטרך כיסוי ושיאמר עליו ערו"ה, העון שבו היה הפגם שהוא ר"ע ו"ה, ומשך בערלתו, ונתגשם, ושלט באבר הזה.

1124

1125ועיקר הצדיקים בעולם הזה הוא לתקן פגם אדם הראשון, כי אדם הראשון כלל כל הנשמות כלם חטאו, וכולם צריך שיתוקנו. והנה הצדיקים המתדבקים בהקדוש ברוך הוא בסוד מחשבתם מתקנים סוד המחשבה העליונה שבה פגם אדם הראשון, כדפירש בתיקונים (דף צט ע"ב) דאדם חב במחשבה וחוה במעשה עיין שם, ועוד עיין בדף קי"ג, ועל ידי תיקון המחשבה שהוא י' מתתקן בהכרח י' תתאה שבברית.

1125

1126והטעם לזה הוא, כי בהיות האדם מחשבתו בענייני העולם בזנות ולבו אחר ענייני החומר, הרי י' שבברית נפגמת, כי מיד תהיה קשתו ננערת, כדכתיב (ויקרא יט, ד) אל תפנו אל האלילים ונטמתם בם, כדפי' בפרשת קדושים (דף פד ע"א) שהמסתכל באשה ומהרהר בה ביום מטמאים אותו בלילה, וטומאתו על ידי אות ברית שהיא י' הכוללת בה כל איברי הגוף.

1126

1127וזה היה עון פגם האדם, שהשליט על כל גופו יצר הרע, ועקר עצמו מרוחניות הקדושה העליונה הפשוטה מיצר הרע, ונתלבש בחומר העולם וכוחותיו ובזנות וכיוצא משאר קליפות, שקליפת הזנות היא הכוללת הכל. ולכך אמרו רבותינו ז"ל שהקדוש ברוך הוא מתקנא בזנות יותר מכל שאר עבירות, והטעם הוא זה מפני שעוקר עצמו ואיבריו ונפשו מכל הקדושה ומתלבש כלו ביצר הרע, מה שאין כן לשאר העבירות, חוץ מענין האכילה שהיא עבירה כוללת גם כן המטמאה את הנפש, מפני שנעשית הטומאה ההיא חלק אבר בגופו, והזנות משתוה לה, שנאמר בה גם כן שם אכילה, שנאמר (משלי ל, כ) אכלה ומחתה פיה.

1127

1128ובהיות האדם מתדבק בו בהקדוש ברוך הוא לעולם, ואינו חושב בענייני החומר ההוה ונפסד, ואינו מתאוה כי אם להתדבק בעיקר החיים המחיה לכל שהוא סוד האהבה שפי' בשער האהבה, ודאי אז אין קשתו ננערת, ולא יבא לידי טומאה בשום פנים, ואז זווגו יהיה קדוש ולא יהיה נמשך בצד יצר הרע כלל, אלא יהיה עניינו כמו שהיה אדם הראשון קודם חטאו, שהיה לבד לקיום מצוה, שבמצוה מתדמה לקונו, שפירש רשב"י ע"ה במאמר שהעתקנו מפרשת קדושים שכמו שהוא יתברך קדוש כך צונו שנהיה קדושים, כמ"ש בסוף המאמר, זכאין אינון ישראל דלא אוקים מלה דא אלא ביה ממש, דכתיב (ויקרא יט, ב) כי קדוש אני ה' וגו', ירצה שכשם שמציאות הזווג דהיינו "אנ"י ה'" נקרא קדוש, שהוא מופשט מיצר הרע, כן צריך שנדמה אליו, מפני שעיקר הקדושה נוגע לנשמותינו הרוחניות הנאצלות ממנו יתברך.

1128

1129ואם ח"ו יחשוב במעשה הזה לתענוג ההבל, נמצא מלביש נשמתו הרוחנית ביצר הרע הפך מהכוונה האלהית, ולזה הזהירנו דוד המלך ע"ה (תהלים לב, ט) אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וגו', ופי' שם בפרשת קדושים (דף פ ע"א) בריש פי' פסוק זה על ענין הזווג, זה לשונו זכאין אינון צדיקיא דמשתדלי באורייתא וידעי אורחוי דקודשא בריך הוא, ומקדשי גרמייהו בקדושה דמלכא, ואשתכחו קדישין בכלא, ובגין כך משלפי רוחא דקודשא מלעילא, ובנייהו כלהו זכאי קשוט ויקרון בני מלכא בנין קדישין, ווי להון לרשיעיא דכלהו חציפין ועובדייהו חציפין, בגיני כך ירתי בנייהו נפשא חציפא מסטרא מסאבא, וכמא דכתיב (ויקרא יא, מג) ונטמתם בם, אתא לאסתאבא מסאבין ליה. אל תהיו כסוס כפרד, דאינון מארי זנותא על כולא. אין הבין, דלא ישתדלון בני נשא באורחא דא, דאי הכי, כתיב הכא אין הבין, וכתיב התם (ישעיה נו, יא) והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה, והמה רועים לא ידעו הבין, כלומר הא מזדמנין אינון דאיקרון עזי נפש, מאי טעמא משום דלא ידעו הבין. והמה רועים, מאי רועים, אלין אינון מדברי ומנהיגי לבר נש לגיהנם. לא ידעו שבעה, כמה דאת אמר (משלי ל, טו) לעלוקה שתי בנות הב הב, בגיני כך דאינון הב הב לא ידעו שבעה. כלם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו, דהא תיירי דגיהנם נינהו, וכל דא מאן גרים להו, בגין דלא אתקדשו בההוא זווגא כמא דאצטריך, ועל דא כתיב (ויקרא יט, כ) קדושים תהיו כי קדוש אני, אמר קודשא בריך הוא מכל שאר עמין לא הוה רעותי לאתדבקא ביה אלא בישראל, דכתיב (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה', אתון ולא שאר עמין עובדי ע"א, ועל דא כתיב הכא קדוש, בגין כך קדושים תהיו כי קדוש אני ה' קדושים, תהיו דייקא, עד כאן לשונו.

1129

1130הרי בעונש מי שאינו מקדש עצמו, ועיקר הקדושה תלוי בהיות האדם עוסק בתורה והוא דבק בה כראוי לא יבא לחשוב בזנות, וזה שאמרו בריש המאמר זכאין אינון דמשתדלי באורייתא. ועוד מבואר שם לעיל מזה בעונש עמי הארץ שאינם עוסקים בתורה שמושכין לבניהם נשמה שאינה קדושה, כי התורה תדריך האדם ותלמדהו כיצד יתקדש.

1130

1131ומה שאמרו בסוף המאמר קדושים תהיו דייקא, נראה לי שהכוונה לדקדק מלת תהיו שהכוונה לשון הוויה, לרמוז על הוית הנשמות שיהיו בקדושה, שאם לא כן יאמר והתקדשתם כמו שאמר לפנים בפ'.

1131

1132ואם תאמר, אם יקדש האדם מחשבתו ויסלקה מלחשוב בגשמות לא יבא לידי קישוי לעולם, והיאך אפשר שיהיה זווג נשמה עתה בזמנינו והיותו בקדושה, דהא תרי דסתרן אהדדי. יש לומר כי דרך התקדש האדם למדנו רשב"י ע"ה בכמה מקומות, האחד ברעיא מהימנא (פ' צו ריש דף לד) זה לשונו וקרבן דאתוון אינון י' באיש ה' באשה ו' בבן חתן ה' בכלה, זכאה איהו מאן דמקרב אתוון דידו"ד ביה ובאתתיה בבריה ובברתיה בקדושה בברכה בנקיו בענוה ובבשת פנים ובכל מדות טבין דכתיבין על מארי מתניתין, ומתחממין באישין קדישין דאש ואשה, דאינון אש עולה ויורד, קדש דעצי המערכה, דאינון עצי הקדש איברין קדישין, ואש של גבוה נחית דאיהו קדש הקדשים, ובגין תרין אישין אלין אמר הנביא (ישעיה כד, יד) על כן באורים כבדו ה'. דאינון אשין דשכינתא רבה, כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא (דברים ד, כד), ואינון אש עילאה כסא רחמים אש תתאה כסא דין, והיינו בינה ומלכות, מלכות אש עולה, בינה אש יורד, ידו"ד עמודא דאמצעיתא אחיד בתרווייהו, בינה יהו"ה מלכות, תפארת כד אחיד לון שריא עליה חכמ"ה דביה כ"ח מ"ה, דאיהו יו"ד ק"א וא"ו ק"א, כח דיליה יו"ד וא"ו דל"ת ה"א אל"ף וא"ו אל"ף וא"ו ה"א אל"ף, וכלהו מ"ב אתוון משתכחין בבר נש ובאתתיה ובבנוי, ובגין דא לית בר נש שלים אלא בבן ובת, ומאן דלית ליה בן דאיהו ו' אסתלק י', ומאן דלית ליה בת לית ליה ה' דאיהי בת אסתליק ה' עילאה דאיהי אם מן בת זוגיה, דאתוון לא שריין דא בלא דא, ובגין דא באיש ובאשה בן ובת דאתעבידא כדקא יאות שריא עלייהו ידו"ד ואתקריאו בנים לקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, עד כאן לשונו.

1132

1133והנוגע לדרוש שלנו הוא ענין מ"ש ומתחממן באישין קדישין דאיש ואשה, כדפי' בפרקי רבי אליעזר שאיש ואשה שם י"ה נתון ביניהם, וכשאיש ואשה נוהגין כראוי שכינה ביניהם, ואם לאו חס ושלום שם י"ה מסתלק ונשארו אש ואש, ואש היא עד אבדון תאכל (איוב לא, יב). והנה האש שהוא באיש הוא נמתק יותר מדין האשה, כי האיש נתון הי' בין הא' ובין הש', אמנם אשה ה' בסופה, וסודו הוא אי"ש הוא אש יורד, אשה הוא אש עולה, ונודע כי כל ירידה הוא השפע היורד בירידה, כי כל היורד במהרה דרך ישר להשפיע, והנקבה הוא אור חוזר, ונקרא אשה שהוא אש עולה, והיינו עולה כדי לקבל, וצריך לכוון שאבריו מתחממין על ידי אש גבוה שהוא קדש הקדשים הנשפע מבינה שהיא קדש הקדשים, וכן מתחמם על ידי אש עולה מהשכינה, והוא מאש שבאשתו, וכמ"ש במאמר ידו"ד עמודא דאמצעיתא אחיד בתרוייהו, ואומר אחיד, נראה שמשמש אוחז משני האישים הנזכרים, דהיינו אומרו על כן באורים כבדו ה', כן הוא מתחמם באש קדש לשם מצוה, קדושת הזיווג. ועוד סוד אש הוא סוד שם אלדי"ם שעולה א"ש במילואו, והכס"א עולה אלהי"ם.

1133

1134ופירש מורי ע"ה בענין מתחממין באישין קדישין, שהוא לשמור שלא יהיה התחממו מאש נכרית מנעמה, כדפי' בזוהר (פ' אחרי מות דף עז ע"א) זה לשונו וזמנין אשתכח דנפקת נעמה לעלמא לאתחממא מבני נשא, ואשתכח בר נש בקשרא דתיאובתא עמה, ואתער משנתיה ואחיד באנתתיה ושכיב עמה, ורעותא דיליה בההוא תיאובתא דהוה ליה בחלמיה, כדין ההוא בר נש דאוליד מסטרא דנעמה קא אתיא, דהא בתיאובתא דיליה אשתכח האי, כד נפקת לילית וחמאת ליה וידעת מלה והיא אתקטרת ביה וכו', אמר שם שהאדם ההוא ניזוק בכל חדש. זכאין אינון צדיקיא דמתקדשי בקדושה דמלכא, עלייהו כתיב (ישעיה סו, כג) והיה מדי חדש בחדשו, עד כאן לשונו.

1134

1135וצריך לכוון שיצר הרע המתעורר לזווג הוא מצד הגבורה שהוא אש קדש, כדפי' בזוהר (פ' בראשית ריש דף מט) בפסוק (בראשית ב, ז) וייצר ה' אלהים את האדם, זה לשונו אבל וייצר ה' אלהים את האדם, דאתכליל ביצר טוב וביצר הרע, אמאי, אלא יצר הטוב ליה לגרמיה, יצר הרע לאתערא לגבי נוקבא, ומסטרא שמאלא איתער תדיר לגבי נוקבא. רזא דמלה, מכאן אוליפנא דצפון אתער תדיר לגבי נוקבא ויתקשר בהדה, ובגיני כך אקרי אשה. ותא חזי, יצר הטוב ויצר הרע בגין דאתייהבת נוקבא בינייהו ואתקשרא בהדייהו, ולא מתקשרא עד דיצר הרע יתער לגביה ומתקשרן דא בדא, וכיון דמתקשרן דא בדא כדין אתער יצר הטוב דאיהו חדוה ואייתי לה לגביה, ולעילא סטרא דצפון ממש דאיהו חדוה בלא זוהמא דיצר הרע אחיד בה בקדמיתא, דכתיב (שה"ש ב, ח) שמאלו תחת לראשי, ולבתר וימינו תחבקני, וכדין אתייהבת בינייהו לאתקנא, ועל דא וייצר ה' אלהים שם מלא, לגבי תרין סטרין אלין יצר טוב ויצר הרע, את האדם הא אוקימנא, אבל דכר מנוקבא לא מתפרשן כחדא למהוי אפין באפין, עד כאן לשונו. הרי מבואר שלמעלה הגבורה שהיא השמאל שמשם נמשך היצר הרע הוא המעורר הזווג, ופי' כוונתינו מה שפי' לעיל שאין באצילות יצר הרע חס ושלום, וזהו שאמר בלא זוהמא דיצר הרע, שבהמשך הדין למטה בחיצונים נעשה יצר הרע בזוהמא, דהיינו שיתאוה יצרו להתענג וכיוצא, אבל למעלה הוא שמחה לבד המתעורר מהשמאל, והוא האש הרוחני בסוד שם אלהים, כמ"ש שיצר הטוב ויצר הרע נבראו בשם מלא ידו"ד אלהים, דהיינו ידו"ד יצר הטוב להתנהג הזכר שהם החסדים, ויצר הרע אלהים שהם הגבורות להנהגת הנקבה שהיא אשה אש ה', והיינו את האדם, שהם ייחוד זכר ונקבה פנים בפנים, וייחוד החסד והדין, ידו"ד אלהים. הרי בחשוב האדם בבחינת היצר לעוררו לשם קדושה הרי היצר מתקדש והוא דומה לשרשו העליון.

1135

1136ונראה לי שאם בא לאדם קישוי שלא חשב לשם מצוה, ינעוץ צפרניו בקרקע, וכן יהרהר ביום המיתה, עד שתתבטל תאותו, ואחר כך בעת הזווג יחזור ויעורר עצמו לשם קדושה על דרך האמור בחשבו בשמות הקדושים האמורים, ובדרך זה שומר הטיפה מיצר הרע, שפי' בתיקונים (תיקון יז דף כז) זה לשונו וכגוונא דא בזווגא דבר נש צריך לנקי טפה מחטא דאיהו יצר הרע למהוי זרעא נקיה בה', הדא הוא דכתיב (בראשית מז, כג) הא לכם זרע, עד כאן לשונו.

1136

1137ומכל מקום מפני שאי אפשר לאדם שיהיה נקי מיצר הרע מצד היותו מלובש בחומר היצר אחר חטא אדם הראשון, ובהכרח יש לחומר תענוג עם היות שיכוון כל מה שירצה, מטעם זה יטמא האדם בהוצאת הטיפה, שהרי נתלבש בו יצר הרע על כל פנים.

1137

1138ובענין קדושת הזווג וכוונתו, ביארו בתיקונים (דף כה ע"א) שהוא דומה ליחוד שאדם עושה בתפלת י"ח, ואמר שם, שכמו שכשאדם מתפלל תפלת י"ח הוא בחשאי, כן הזווג צריך שיהיה בחשאי, זה לשונו בזמנא דאינון ביחודא חדא, צריכין ישראל למיקם בצלותא בחשאי, ורזא דמלה הביאו לה בחשאי, ובגין דא בעמדם ישראל בעמידה לאתער לגבה ח"י ברכאן בחשאי, לארקא לה ברכאן, אתמר בחיוון (יחזקאל א, כד) בעמדם תרפינה כנפיהם, דלא צריך למשמע קלא. כגוונא דחנה דאתמר בה (שמ"א א, יג) וקולה לא ישמע. והכי צריכין ישראל לייחדא בבת זוגייהו בחשאי, בענוה ברתת ובזיע בכסוייא, כמה דאוקמוה קדמאין כמי שכפאו שד, דאיהו שד מן שדי, דבההוא זמנא אתעבר מתרעא, ודא רזא דמזוזה דאתמר בה (דברים ו, ט) וכתבתם על מזוזות ביתך, מזוזת כתיב הזמו"ת, ואם הוא אשתמע קליה מיד לפתח חטאת רובץ (בראשית ד, ז), ולא עוד אלא דאיהו זעיר במהימנותא, ולא למגנא אוקמוה קדמאין כל המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה, עד כאן לשונו לענין הזווג.

1138

1139עוד שם בההוא זמנא דמיחדין ישקני מנשיקות פיהו, מאי נשיקות פיהו, תרין שפוון דליה ותרין דילה, אינון ארבע גדפין דחיוון דאתמר בהון (יחזקאל א, ו) וארבע כנפים לאחת להם, וכד אתכלאן תרין אנפין דיליה ותרין דילה, וד' דרועין דתרוייהו, אתמר בהו (יחזקאל שם) וארבעה פנים לאחת וארבע כנפים לאחת מהם, ואינון ארבע אנפין ידו"ד, ארבע גדפין אדנ"י, בחיבורא חדא יאהדונק"י, עד כאן לשונו.

1139

1140ומה שאמר ליחדא בבת זוגיה ברתת בזיע בכסויא, כן נראה גם כן בזוהר (פ' ואתחנן דף רסט ע"א) זה לשונו ובשכבך, לדברא גרמיה בדחילו דמאריה בקדושה בענוה, דלא אשתכח חציף לקבליה דמאריה, עד כאן לשונו. ובודאי שהמשמש בלי כיסוי הוא חציפותא, וכן אמרו בגמרא (נדה דף טז ע"ב ע' תוד"ה ומשתין) ג' הקדוש ברוך הוא שונאן ואחד מהם המשמש ערום. ומכל מקום לא אתא לאפוקי שישמש בלבושו, שהרי אמרו (כתובות דף מח ע"א) הוא בבגדו והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה.

1140

1141ופירש הרשב"י בתיקונים (תקון נח דף צב ע"א) זה לשונו ובההוא זמנא דאתפשטת מאלין לבושין, אתיחדת עם בעלה בקירוב בשרא, הדא הוא דכתיב (בראשית ב, כג) עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד, דכך דרכה לאתייחדא דכר ונוקבא בקירוב בשר, ודא דיבוקא דיחודא דלעילא דלא יהא דבר חוצץ, ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין דבר נש מצלי ומיחד קודשא בריך הוא בשכינתיה דלא יהא דבר חוצץ בינו ובין הקיר, בלא פירוד וקצוץ בין קודשא בריך הוא ושכינתיה, ורזא דמלה (שם ב, כה) ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו, ערומים בקרוב בישרא בלא לבושא כלל, עד כאן לשונו.

1141

1142ונחזור למאמר מפרשת קדושים שהעתקנו לעיל, ונבאר בו איזה דבר לפי הפשט, שבמאמר זה נתבאר כוונת הזווג מה יהיה. אמר בגיני כך בעי בר נש למחדי לאתתיה בההיא שעתא, א' מן הכוונות הטובות שכתב הראב"ד ע"ה בשער הקדושה, כמו שהעתיק רבינו יעקב בעל הטורים בטור אורח חיים (סי' רמ), היא שיכוון למצות קיום עונה שהיא מצות עשה (שמות כא, י) ועונתה לא יגרע, וזה שאמר בעי בר למחדי לאיתתיה לזמנא לה ברעותא חדא עמיה, ופי' שתהיה רצונה דבוק עמו שלא יהיה ביניהם שום קטיגוריא ומחלוקת אלא אהבה אחוה שלום ורעות, וביותר בשבת, וכן פירש בתיקונים (דף נז ע"א) שצריך לומר לה מילין דפיוסא, וכן פירש בפרשת בראשית (זוהר פ' בראשית דף מט ע"ב) זה לשונו מכאן אוליפנא, מאן דמתחבר באנתתיה בעי למפגע לה ולבסמא לה במלין, ואי לא לא יבית עמה, בגין דיהא רעותא דילהון כחדא בדלא אניסו וכו', ופירש שם מלי דרחימותא, זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה, עיין שם.

1142

1143ויכוונו תרוייהו כחד לההיא מלה, פירוש שצריך לומר לה שתכוין דעתה אל הקדושה למשוך נשמה קדושה עם הזווג להוליד בנפשא ובגופא, להיותם דומות אל מציאות העליון, שכשם שעל ידי שזעיר ונוקביה מתדבקים בפנימיותם ובחיצוניותם כאחד, כן למטה צריך שידמו אל שרשם והיינו אומרו נפשא חד וגופא חד. ונראה מתוך הלשון שצריך לכוון, שכשם שגוף האדם נשלם מחסרונו דהיינו הצלע אשר לוקח מהאדם בהזדווגו, כן נשמתו גם כן חסרה מפני שגם כן הנשמות כאשר נאצלות מלמעלה הם נאצלות זכר ונקבה, כדפי' בזוהר (פ' לך לך דף צא ע"ב) בענין בת פלוני לפלוני, ולמטה הם נפרדות, ונמצא שבזווג הם משתלמין הנשמות זכר בנקבה, וכן במציאות גופם כדפי', והיינו נפשא חד וגופא חד, שכשם שיש אחדות בגוף כן בנפש. והקדמה זו מוכרחת ואמתית בלי שום פקפוק ואין כאן מקום להאריך.

1143

1144כדין קודשא בריך הוא שארי באחד ואפיק רוחא דקודשא, הענין שכמו שבמציאות העליון יש לנו שאין האין סוף יתברך ויתעלה שורה אחדותו על הכסא פגום, אלא בהיותו כלו מתאחד כאחד אז הם מאירים מאור העליון, כן במציאות התחתון בהתאחדם בכוונה האמורה זוכים שיהיה להם נשמה קדושה, והיינו אומרו רוח דקודשא.

1144

1145זכאין אינון דלא אוקים מלה דא אלא ביה ממש, דהיינו סוד האצילות העליון, והיינו אני ה', ולא בעולמות התחתונים. ואמר ועל דא קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם, הם סוד נפש רוח נשמה ההוים מצד הזיווג העליון, ודי למבין.

1145

1146וכן ראוי לכוון מה שפי' רשב"י ע"ה (זוהר פ' בראשית דף יב ע"ב) פקודא שתיתאה, לאתעסקא בפריה ורביה, וכל מאן דאתעסק בפריה ורביה גרים לההוא נהר למהוי נביע תדיר ולא יפסקון מימוי, וימא אישתלים בכל סטרין, ונשמתין חדתין מתחדשן ונפקין מההוא אילנא, וחיילין סגיאין אתרבאו לעילא בהדי אינון נשמתין, עד כאן לשונו לעניננו.

1146

1147ומכלל קדושת הזווג שיהיה זיווגו פנים בפנים ולא פנים כנגד אחור, כדפירש בזוהר (פ' פקודי דף רנט ע"א) זה לשונו הכא הוא יחודא וקשורא כחדא, למהוי עילא ותתא חד בקישורא, דלא מתפרשן כל שייפן דא מן דא, ולאשתכחא כלא אנפין באנפין, ועל דא תנינן מאן דמשמש ערסיה מאחורא אכחיש תקונא דאסתכלותא אנפין באנפין לאנהרא כלא כחדא, ולאשתכחא אנפין באנפין בדבקותא כדקא יאות, כמד"א (בראשית ב, כד) ודבק באשתו, באשתו דייקא ולא אחרי אשתו, עד כאן לשונו.

1147

1148וענין אחורי אשתו הוא הפיכת השלחן שאמרו במסכת נדרים (דף כ ע"א) חגרים מפני מה הויין מפני שהופכים את שולחנם, ופירש רש"י ע"ה שהופכים פנים כנגד עורף שבאין על נשותיהן שלא כדרכן, וכן כתב הרא"ש מפני שהופכים את שולחנם לשמש שלא כדרכה, ומדה כנגד מדה על שמטריח אותה על ארכובותיה לפיכך הבנים נכה רגלים, עד כאן לשונו. וכל מה שנמצא אחר כך בגמרא מהפיכת שולחן שהתירו בגמרא שאמר (שם דף כ ע"ב) ההיא דאתאי לקמיה דרב אמרה לו ערכתי לו שולחן והפכו, ואמר מאי שנא מבוניתא, כך הוא פירושו בודאי. וכתבתי זה לאפוקי מאותם המבטלים מהם המורא והבושת ומוציאים זרעם לבטלה, שהם משמשים בנקב הטמא מקום הוצאת הרעי, כי השימוש שם אי אפשר להוליד, והרי אמרו חגרים מפני מה הוויין מפני שהופכים את שולחנם. וכתב הרמב"ם ע"ה בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה שלא יוציא זרע לבטלה (ה"ט), ואם השימוש שם הרי הוא לבטלה, וכן נראה מדברי הראב"ד ע"ה בשער הקדושה, שאין הכוונה בענין הפיכת השלחן האמור אלא פנים כנגד אחור, ועניינו לענין הולדה כדפי'.

1148

1149ומורי ע"ה מצאתי שכתב דרכים שיתקדש האדם, ובכללם ביאר מקצת בקדושת התשמיש, ונעתיק דבריו הנה, זה לשונו דרך ירכב האדם על החיצוני, וכמה בחינות יש בו, שצריך אליו ערמה להנצל ממנו, עיקר שהכל תלוי בו הוא יסוד כל דבר ודבר לא יהיה לו אחיזה כלל ועיקר, כענין אומרו (ירמיה כב, יג) הוי בונה ביתו בלא צדק, וצדק היא המלכות, והיינו מי שכל מעשיו לשם שמים, סוד היחוד, שם היינו מלכות, שמים תפארת, והיות האדם מקדים שם שמים בכל מעשיו מיד הקליפה מסתלקת משם, אמנם אם לא יהיו מעשיו לשם שמים מיד הרעה קופצת שם ומולכת על הדבר ההוא. ולכך צריך האדם להיות מעשיו לשם שמים, במחשבה שיישר מחשבתו בפועל ההוא לשם יחוד קונו כנודע, ובדיבור יזכיר בפיו לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ובמעשה שלא יהיה המעשה מקולקל, כי לא תועיל המחשבה והדיבור אחר שהכלי מכוער לא ישרה, ולזה בהיותו בונה בית יהיה מחשבתו לעבודת קונו, ובדיבורו לשם שמים - הקדוש ברוך הוא ושכינתיה, ובמעשהו, ואז צדק ילין בענין ההוא והרעה נבדלת משם.

1149

1150וזה עיקר גדול בהולדה ביחוד איש ואשתו, שאין לך דבר שיקדם לילית הרשעה להמצא שם כי אם בפועל זה, מפני שהוא בנין גדול להוליד וולד של קימא בונה עולם, או להוליד לבהלה בניו לשם לילית, כדפי' בסבא (פ' משפטים דף צו ע"א-ע"ב) בעשוקים, או להוליד רשעים בני סמא"ל ולילית מחריבי עולם.

1150

1151ולזה ענין זה קשה למאד, וצריך עניינים גדולים והכנות לברוח ממנה, וההכנה הראשונה היא טהרת האדם מעונותיו כל מה שאפשר בתשובה לפני קונו. ההכנה השנית לשמור עצמו מהחטא בהיותה נדה, שאז היא משותפת לאשתו, ואם יחטא אחריה נדבק בו אחר כך בוולדה. ההכנה הג' בטהרת האשה כדין וכשורה כנודע, וקציצת צפרניה שהם עשרים שגדלו בנדתה, שהם גורמים רעה לעולם, וכן קצת משערה, וכן נתבאר בפרשת אחרי מות בסופה (דף עט ע"א) וכן בזוהר (פ' פינחס שלהי דף רמח) תגנזם בחצרה בחור ידוע, ובבואה תשרפם, מפני שאותו החלק הוא לחיצוני חלק טומאתו, וצריך ביעור, ואין ביעור אלא שריפה. ההכנה הד' יחודו עמה בקדושה ובכוונת הלב ובהצנע, ובזוהר בפרשת ויקרא (דף יט ע"א) מפרש לחש אחד שיאמר בעת זווגו כדי להרחיק הרשעה הזאת ממנו, וכבר פירש בר"מ סימן דרך קדוש שיקדש עצמו בשעת התשמיש, ועיקר הכל שלא לאור הנר ובכיסוי, וכן שירחץ ידיו אחר חצות קודם הזווג כדי להעביר רוח הטומאה.

1151

1152ועל דרך זה יתרחק האדם מכל הדברים הגורמים פגם לנפש, כי בכולם יש לה מבוא, ויתרחק מכל הדברים המטונפים ומכל המקומות שהמזיקים מצויים שם, כי כלם יגרמו לו רעה, וכן מבתי ע"א כגון בית תפלתם בתי ערכאות שלהם מקום כנסיותם, להתרחק מהזונה מד' אמותיה, ושלא להסתכל במחשבתו בזנותם וכיוצא, כי אלו הדברים גורמים רעה לאדם ומיד אשת זנונים רודפת אחריו להזנותו לאיסור במותר לו, וכיוצא מהדברים הרעים, בזולת כמה דברים אחרים כגון מכל מיני כשופים וקסמים והסתכל בם, כי האדם למקרה עמהם מפני שהם המזומנים לאדם כרגע, וזו שמחתם לדבק בו. ועל הכל יזהר מהיותו בעל מריבה וקטטה בתוך ביתו, שזהו ההכנה העיקרית אשר לה, כי מיד היא נמצאת שם. וכאשר ידע שהוא נגד החתן העליון והיא נגד הכלה העליונה, ובעשותו קטטה מבריח שלום מבין שניהם ומיד הרשעה נאחזת שם, אין ספק שיראה האדם שהוא פגם גדול. והמריבה בבית היולדת גורם סכנה לוולד ומיד היא נמצאת שם. והמריבה במקום השמחה כגון חתן וכלה חס ושלום גורם רעה גדולה ונאחזת באותו הבית, כענין (ירמיה כב, יג) הוי בונה ביתו בלא צדק.

1152

1153וכן יזהר מהדברים הנמאסים שהיא אוחזת בהם, ומלאכלן במקומות המטונפים, כי לא לחנם פי' (מכות דף טז ע"ב) אל תשקצו את נפשותיכם (ויקרא יא, מג) זה השותה בקרנא דאומנא, כי כל אלו הדברים גורמים שיקוץ הנפש ברשעה הזאת שמשכנה בטינופים. וכן יזהר שלא יהיה מלוכלך בידיו ומטונף בבגדיו, וכבר הזהירו רבותינו ז"ל בזה לתלמידי חכמים ופי' הטעם (שבת דף קיד ע"א) כל משנאי אהבו מות (משלי ח, לו), ודאי מות שהיא הוא בלי ספק. ולא יאכל במזדמן באקראי אם לא בכוונה בישיבה לכבוד קונו, שגם היא מזדמנת. ולא יברך בידים מסואבות ומזוהמות, וכל כיוצא, וכבר האריכו בזה חכמינו ז"ל, כל אלו מצות לא תעשה.

1153

1154ויש מצות עשה, כגון ליזהר בהבדלה אחר שבירך, להתפלל עד הבדלם ממנו, שאז הם מתגברות, וצריך להאריך בפסוקי שמירה כפי כחו. וכן בצאתו מפתח ביתו, ומה גם בלילה, ושמירת קונו בפתח והוא יוצא ונבדל ממנה, והחיצוני לשמאלו, יתפלל שם לקונו על היות שמירתו עמו בדרכו, וזהו (תהלים פה, יד) צדק לפניו יהלך, דהיינו מדת צדק.

1154

1155וכן במעשיו, כגון ברחיצת ידיו להגביר הימין על השמאל כדפי' בזוהר (פ' מקץ דף קצח ע"ב), וכן בכל פעם לא יגביר רגל שמאל על ימין ולא יד שמאל על יד ימין, אלא להפך יד ימין על שמאל רגל ימין על שמאל לעולם, ובכוונה להכניע החיצוני.

1155

1156וכן בסעודותיו ובשמחותיו בחגיו ובמועדיו ובסוכתו לא יכנס ולא יתערב עמו, ויזמן עניים שהם משכן לקדושה כנודע. וצדקתו יקדים לכל דבריו, שבאותה פרוטה מזדמנת הקדושה מיד. ולא יוציא מפיו דבר נגד השטן, ולא יזכירהו, ולא יזרוק בכעס שהוא תקרובת לו, וכיוצא. ולא יקלל עצמו, ולא יאמר יהיה לשטן או בשעה רעה וכיוצא, כי הדבור גורם רע גדול. ולא יפחיד לקטן ויאמר חתול קחהו, גמל קחהו, כלב קחהו, נשכהו, וכיוצא, שהוא נקרא כלב וחתול וכל שמות הרעים להרע, עד כאן לשונו.

1156

1157נשאר עלינו לבאר הזמנים לקדושת הזווג להמשיך נשמות קדושות, הזמן המיוחד הוא בחצות לילה או אחר חצות, והיינו לשאר העם, ולתלמידי חכמים בליל שבת בחצות או אחר חצות, וכבר העתקנו לשון הזוהר לעיל בפרק ז.

1157

1158ובענין מה שכתב מורי ע"ה שההכנה הראשונה לזווג הוא הטהר האדם מעוונותיו, כן ביאר הרשב"י ע"ה (זוהר פ' בראשית דף נד ע"א) והעתקנו לשונו לעיל בפרק ה, שכמו מה שאדם נמשך כך מושך נשמה לבנו, ואם נמשך אחר הקדושה מושך נשמה קדושה, ואם ח"ו נמשך אחר הטומאה כן מושך מסטרא אחרא נשמה טמאה.

1158

1159ולכן מלבד התשובה שצריך לעשות בשעת ההולדה, צריך להקדים התשובה כדי שתזדמן לו אשה כשרה ויצא זרעו נקי בלי פסולת, וכמו שביאר הרשב"י ע"ה (זוהר פ' ויחי דף רכט ע"א) בפסוק המלאך הגואל אותי מכל רע (בראשית מח, טז), זה לשונו רבי חייא פתח ואמר (משלי יט, יד) בית והון נחלת אבות, וכי נחלת אבות אינהו, והא קודשא בריך הוא יהיב כלא לבר נש וכיון דאחסין ביתא לבר נש וממונא זימנין דיחסין כלא לבריה ויהא אחסנא דאבות, אבל ומה' אשה משכלת, בגין דאתתא כד אחסין לה בר נש מעם קודשא בריך הוא אחסין לה, דהא לא יחסין לה קודשא בריך הוא לבר נש אלא כד מכריזין עליה ברקיעא, דקודשא בריך הוא מזווג זווגין עד לא ייתון לעלמא, וכד זכו בני נשא לפום עובדיהון הכי יהבין להון אתתא, וכלא אתגליין קמיה דקודשא בריך הוא, ולפום עובדין דזכאן הכי מזווג זווגין, ולזמנין דקא סליקו בטיקלין, ואיסטי ההוא בר נש אורחיה, סליק זיווגיה לאחרא עד דיכשר עובדוי, וכד יכשר עובדוי או יתמטי זמניה, איתדחי גבר מקמי גבר, ואתי האי ונטיל מדיליה, ודא קשי קמי קודשא בריך הוא מכלא לדחייא בר נש מקמי גברא אחרא, ובגין כך הקדוש ברוך הוא איהו יהיב אתתא לבר נש, ומניה אתיין זווגין, ועל דא (משלי יט, יד) ומה' אשה משכלת, בגין כך קודשא בריך הוא יהיב כלא לבר נש.

1159

1160ואי תימא אשה משכלת ולא אחרא, תא חזי אף על גב דקודשא בריך הוא אזמין טבאן לבר נש למיהב ליה, והוא אסטי אורחוי מעם קודשא בריך הוא לגבי סטר אוחרא, מההוא סטר אוחרא דאתדבק ביה ייתי ליה מאן דייתי כל קטרוגין וכל בישין, ולא אתיין ליה מעם קודשא בריך הוא, אלא מההוא סטר בישא דאתדבק ביה באינון עובדין דעבד, ועל דא אתתא דלאו איהי משכלת קרא על דא שלמה המלך ע"ה (קהלת ז, כו) ומוצא אני מר ממות את האשה, בגין דבחובוי דבר נש הוא משך עליה, באינון עובדין דעבד, וכד קודשא בריך הוא אתרעי ביה בבר נש בגין עובדוי דכשרן, איהו אזמין ליה אינתו דאיהי משכלת ופריק ליה בפורקן מגו סטרא אחרא, ועל דא אמר יעקב (בראשית מח, טז) המלאך הגואל אותי מכל רע, דלא אזדמנת לי אתתא דאיהי מגו סטרא אחרא, ולא ארע פסול בזרעי, דכלהו צדיקי ושלימו בשלימו, בגין דאתפרק מכל רע, ויעקב לא אתדבק בההוא סטרא אחרא כלל, ועל דא המלאך הגואל אותי מכל רע, עד כאן לשונו.

1160

1161הרי שלא יזכה אדם אל בת זוגו מסטרא דקדושה עד שייטב מעשיו, כענין יעקב שבשביל שלא נתדבק בסטרא דרע זכה אל בת זוגו ויצא זרעו נקי בלי פסולת, שהאשה כמו הארץ, ואם אין אדם זורע בארץ ראויה לא יוציא צמחים טובים, ואם תהיה הארץ ראויה לזרוע יוציא צמחים כראוי. ולכן צריך תשובה ותפלה, כמו שנאמר (תהלים לב, ו) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, ואמרו ז"ל (ברכות דף ח ע"א) לעת מצוא זו אשה, הרי שמלבד היותו חסיד צריך תפלה. והטעם, כי כשאין פוגע בבת זוגו צריך לחזור בגלגול עד יפגע בה, ונמצא כל טרחו בהבל, וכן מבואר בזוהר פרשת משפטים.

1161

1162ובתיקונים (דף ל ע"א) אמר חובא דא דערב בר נש טיפה בוכרא בנשכ"ז, דא גרים דנטיל אחר בת זוגיה, ואיהו מדה לקבל מדה, ובגין דא (שמות כג, יט) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו. דההוא בר דאיהו ערבוביא, דנפיק כלאים מאתתא דלאו מניה, איהו כנגדו, ובגין דא, זכה נעשה עזר, בת זוגיה דאיהי עזר ליה באורייתא בפקודא בדחילו ברחימא, עזר לו בעלמא דין ובעלמא דאתי. ואם לאו אחרא דלאו איהי מניה איהי כנגדו, לאובדא ליה מתרין עלמין, וכל דא גרים ליה בגין דלא נטיר טפה קדמאה לבת זוגיה. ועם כל דא אם חזר בתיובתא אתמר (ישעיה ו, י) ושב ורפא לו, ויהיב ליה בת זוגיה, דאתמר בה (משלי ג, ח) רפאות תהי לשרך, ואיהי דיוקנא דאורייתא דאיהי אסוותא ואיהי חיים, הדא הוא דכתיב (שם ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, ואתתא איהי בדיוקנא, הדא הוא דכתיב (קהלת ט, ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת, עד כאן לשונו.

1162

1163ועוד בתיקון טו (דף ל ע"ב), זה לשונו ורזא דמלה, כל מאן דמזלזל בנהמא, בפירורין דנהמא דאינון טפין בכזית, עניות קא רדיף אבתריה, אלא צריך לנטרא טפין דיליה דלא יזרוק לון באתר דלא אצטריך, ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין אוקירו לנשייכו בגין דתתעתרו, ואוקירו להו לנטרא טפה קדמאה דלא יעביד בה פסולת, עד כאן לשונו.

1163

1164נשאר עלינו לבאר הזמנים המיוחדים לקדושת הזווג להמשיך נשמות קדושות, הזמן המיוחד הוא בחצות הלילה לשאר העם, או אחר חצות, ולתלמידי חכמים בליל שבת בחצות או אחר חצות, וכבר העתקנו לשון הזוהר לעיל בפרק ז.

1164

1165ועוד אמרו במדרש (הנעלם פרשת וירא דף קיב ע"א) זה לשונו רבי יוסף כד הוה נחית לבבל חמא אינון רווקיא דהוו עיילי ביני נשייא שפיראן ולא חטאן, אמר לון לא מסתפי אלין מיצר הרע, אמרו לאו מקונדיטון קדישא קא אתינא, מקדושתא דקדושתא אתגזרנא, דאמר רב יהודה אמר רב צריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש ונפקי מניה בני קדישין בני מעלי דלא מסתפו מיצר הרע, שנאמר (ויקרא כ, ז) והתקדשתם והייתם קדושים. רבי אבא אמר מאי דכתיב (יחזקאל כ, כ) ואת שבתותי קדשו, אלא אין עונתן של תלמידי חכמים אלא משבת לשבת, ומזהר להו, דהואיל ותשמיש המטה דמצוה הוא קדשו, כלומר קדשו עצמכם בשבתותי בההוא תשמיש דמצוה, עד כאן לשונו.

1165

1166והחמירו בזוהר (פ' תזריע דף מט ע"ב) מי שאינו נוהג הקדושה הזו, ואמר שהמזדווג באשתו קודם חצות מושך נפש מסטרא אחרא, ועליו נאמר (משלי יט, ב) גם בלא דעת נפש לא טוב, וכן ואץ ברגלים חוטא, ואמר מאן דאיהו אץ ודחי שעתא בלא רעותא קדישא, חוטא ודאי בכלא. ואמר שעל זה נאמר (תהלים לב, ט) אל תהיו כסוס כפרד אין הבין, ואמר במא אתפרשן בני נשא מסוס ופרד, בקדושה דגרמייהו, לאשתכחא שלימין ורשימין מכלא, ואמר שעל זה צוותה תורה והתקדשתם והייתם קדושים, אי אינון מתרחקן אן הוא קדושה דילהון. ולזה צריך לגעור ביצרו, ואם יבואו הרהורים יבטלם בדברי תורה שהיא התבלין ליצר הרע, ויזכור לו יום המיתה. ומכל מקום צריך להיות ערום ביראה, שאם יראה שיתגבר עליו יצרו ויבא להוציא שכבת זרע לבטלה, מוטב שיעבור על עשה, ולא על לאו שהוא נקרא רע וחייב מיתה ושאר העונשים שיתבארו במקומן.

1166

1167עוד ביאר רשב"י עליו השלום (פ' בראשית דף מט ע"ב) הזמנים הראויים לזווג, זה לשונו פתח רבי שמעון ואמר, וילך למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה בין בית אל ובין העי (בראשית יג, ג), וילך למסעיו, למסעו מבעי ליה, מאי למסעיו, אלא תרין מטלנין אינון, חד דידיה וחד דשכינתא, דהא כל בר נש בעי לאשתכחא דכר ונוקבא, בגין לאתתקפא מהימנותא, וכדין שכינתא לא אתפרשא מניה לעלמין.

1167

1168ואי תימא מאן דנפיק לאורחא דלא אשתכח דכר ונוקבא שכינתא אתפרשא מניה, תא חזי האי מאן דנפיק לאורחא וסדר צלותא קמי קודשא בריך הוא בגין לאמשכא עליה שכינתא דמריה, עד דלא יפוק בזמנא דאשתכח דכר ונוקבא, כיון דסדר צלותיה ושבחיה ושכינתיה שריא עליה יפוק, דהא שכינתא אזדווגת בהדיה בגין דישתכח דכר ונוקבא, דכר ונוקבא במתא דכר ונוקבא בחקלא, הדא הוא דכתיב (תהלים פה, יד) צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו.

1168

1169תא חזי, כל זמנא דבר נש אתעכב באורחא בעי לנטרא עובדוי, בגין דזווגא עילאה לא אתפרשא מניה וישתכח פגם בלא דכר ונוקבא, במתא אצטריך כד נוקביה עמיה, וכל שכן הכא דזווגא עילאה אתקשרת ביה, ולא עוד אלא דהא זווגא נטיר ליה באורחיה ולא מתפרשא מניה עד דיתוב לביתיה. בשעתא דעאל לביתיה בעי לחדתא לביתיה, בגין דביתיה גרמה ליה ההוא זווגא עלאה, כיון דאתא לגבה בעי לחדתא לה בגין תרין גוונין, חד בגין חדוותא דההיא זווגא דחדותא דמצוה היא, חדוותא דשכינתא איהו, ולא עוד אלא דאסגי שלום לתתא, הדא הוא דכתיב (איוב ה, כד) וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא, וכי לא אפקיד לאתתיה חטא איהו, הכי הוא ודאי, בגין דגרע יקר זווגא עלאה דאזדווגת ביה, דביתהו גרמא ליה. וחד, דאי מתעברא אתתיה זווגא עילאה אריקת ביה נשמתא קדישא, דהאי ברית אקרי ברית דקודשא בריך הוא. ועל דא בעי לכוונא בחדוותא דא כמא דבעי בחדווא דשבת דאינהו חכימין, ועל דא וידעת כי שלום אהלך, דהא שכינתא אתיא עמך ושרייא בביתך, ועל דא ופקדת נוך ולא תחטא, מאי ולא תחטא, לשמשא קמי קודשא בריך הוא חדוותא דמצוה.

1169

1170כגוונא דא, תלמידי חכמים דמיתפרשן מנשייהו כל אינון יומין דשבתא בגין לאתעסקא באורייתא, זווגא עילאה אזדווג בהו לא מתפרשא מנייהו, בגין דמשתכחי דכר ונוקבא, כיון דעאל שבת בעיין תלמידי חכמים לחדתא לביתייהו בגין יקר זווגא עלאה, ולכוונא לבייהו ברעותא דמאריהון, כמא דאתמר.

1170

1171כגוונא דא, האי מאן דאיתתיה ביומי מסאבו דילה, ונטיר לה כדקא יאות, כל אינון יומין זווגא עילאה אזדווג בהדיה וישתכח דכר ונוקבא, בגין דאתדכיאת אתתיה בעי לחדתא לה חדוותא דמצוה חדוה עילאה. וכלהו טעמא דקא אמרן בחד דרגא סלקין, סתמא דמלה כל אינון בני מהימנותא בעיין לכוונא לבא ורעותא בהאי.

1171

1172ועוד בענין החבור של אדם לאשתו, מה שחבר הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל (אגרת הקדושה) דע כי בהיות אומת ישראל מיוחדת להקדוש ברוך הוא, והבדילה בתורתו הקדושה מכל האומות עובדי עבודת אלילים, כאשר הוא יתברך [נבדל] מכל מה שזולתו, כאומרו יתברך (ישעיה מג, כא) עם זו יצרתי לי וגומר, ואמר במקום אחר יי' אחד, לגזירה שוה, וזה שאנו אומרים (מנחה דשבת) אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד. ואחר כך אמר יצרתי לי, כלומר הבדלתי לי להיות מיוחד לכבודי, כאומרו (ויקרא כ, כו) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי.

1172

1173וכבר ידעת כי העבדים הנהגתם כפי מה שהם רואים בהנהגת אדוניהם, והוא יתברך שהוא אדוננו ואנחנו עבדיו הנה הוא קדוש שאין קדוש כמותו, וצוה לנו להיותנו קדושים כאשר הוא קדוש, ופירשו רבותינו זכרונם לברכה בפסוק (דברים כח, ט) והלכת בדרכיו, מה הוא קדוש אף אתה היה קדוש, מה הוא חנון אף אתה היה חנון. ואם כן נמצאו כל ישראל הנהגותיהם מיוסדות על יחוד השם הגדול יתברך, לפיכך מתדמין אליו בכל מעשיהן, והוא יתברך אמר (ויקרא כ, ז) והתקדשתם והייתם קדושים, ומאחר שכל מעשינו כדמיון מעשה השם יתברך, נמצא שכל זמן שאנו עושין הטוב והישר שאנו מקדשין שמו הגדול, כאמרו (דברים ד, ח) ומי גוי גדול אשר לו חקים וגומר, לפי שאנו מתדמים לבוראנו יתברך, וכל זמן שלא נתנהג כשורה וכל מעשינו מקולקלים אנו מחללין בהם שם שמים, אחר שאנו מתדמין לו, והנה מעשינו מכוערים. ועל זה אמרו במסכת יומא (דף פו ע"א) בזמן שאדם קורא ושונה ומשאו ומתנו באמונה, עליו הכתוב אומר (ישעיה מט, ג) ויאמר לי עבדי אתה וגומר, אבל בזמן שאדם קורא ושונה ואין משאו ומתנו באמונה, מה בני אדם אומרים עליו, ראיתם פלוני כמה מקולקלין דרכיו ומעשיו, ועליו הכתוב אומר (ירמיה לו, כ) עם יי' אלה ומארצו יצאו, ונמצא שם שמים מתחלל. והטעם על כל זה שאמרנו כי מאחר שאנו מתדמין לו במעשינו, הנה קדושת השם וחלולו תלויין במעשינו.

1173

1174ואחר שהודענוך כל זה, דע כי בהיות החומר של אדם וטבעו סבת היותו רע או טוב מצד תכונת המזג כפי הטפה שנתהוה ממנה, ונמצא חיבורו סבת קדושת השם או חלולו כפי הבנים שיוליד, צוה אותנו על זה והזהירנו ואמר כי נצטרך לקדש עצמנו בשעת תשמיש כאשר באה הקבלה בפסוק (ויקרא טו, לא) והזרתם את בני ישראל. ומפני שזו היא סבה להוליד אדם בנים צדיקים מקדשים שם שמים.

1174

1175ואחר שהדבר כן תצטרך לדעת מה שאמרנו כי צריך האדם לקדש עצמו בשעת תשמיש, וקדושה זו נחלקת לחמשה חלקים, הדרך הראשון במהות החבור, הדרך השני בזמן החבור, הדרך השלישי במזון הראוי לחבור, הדרך הרביעי בכוונת החבור, הדרך החמישי באיכות החבור. והנני נכנס לבאר הדברים בענין שיספיק לפי הכוונה כל אחד המיוחד לו.

1175

1176הדרך הראשון במהות החבור

1176

1177דע כי חבור זה הוא ענין קדוש ונקי כשיהיה הדבר כפי מה שראוי ובזמן הראוי ובכוונה הנכונה, ואל יחשוב אדם כי בחבור הראוי יש גנאי וכיעור חס ושלום, שהחבור הראוי נקרא ידיעה, ולא לחנם נקרא כך (שמ"א א, יט) וידע אלקנה את חנה אשתו וגומר, וזהו סוד טפת הזרע כשהיא נמשכת ממקום הדעה והבינה והוא המוח. ודע שאילו לא היה בדבר קדושה גדולה לא היו קוראין אל החבור ידיעה. והשם יתברך ברא את הכל כפי מה שגזרה חכמתו, ולא ברא דבר שיהיה גנאי או כיעור, שאם יאמר שהחבור הוא דבר של גנאי הנה כלי המשגל הם כלי הגנות, והרי השם יתברך בראם במאמרו, דכתיב (דברים לב, ו) הוא עשך ויכוננך, ואמרו ז"ל במסכת חולין (דף נו ע"ב) שברא הקדוש ברוך הוא כונניות באדם. ובמדרש קהלת (ב, טו) אמרו, אשר כבר עשוהו (קהלת ב, יב) מלמד שהוא ובית דינו נמנו על כל אבר ואבר והושיבוהו על כנו, ואם כלי המשגל כלי גנאי היאך ברא השם יתברך דבר שיש בו משום חסרון או גנות, חלילה, אלא פעולותיו של הקדוש ברוך הוא תמימות, שנאמר (דברים לב, ד) הצור תמים פעלו, והשם יתברך טהור עינים מראות ברע (חבקוק א, יג), אין לפניו ענין קלקול או גנאי, והוא ברא איש ואשה, וברא כל אבר ואבר שבהם והכינם על מתכונתם, ולא ברא בהם דבר גנאי.

1177

1178והעדות הברורה מה שאמר במעשה בראשית (בראשית ב, כה) ויהיו שניהם ערומים וגומר, כל זה קודם שחטאו לפי שהיו עסוקין במושכלות וכל כונתם לשמים, ולא היו בעיניהם אלא כעינים ושאר אברי הגוף, אמנם כשנטו אחר ההנאות הגופניות ולא נתכוונו לשם שמים אמר (שם ג, ז) וידעו כי ערומים הם. ופירושו כי כאשר הידים בעת שכותבין ספר תורה בטהרה הם מכובדות ומשובחות, וכשגונבות או עושות דבר מגונה הם מגונות, כך הם כלי המשגל לאדם ולאשתו קודם שחטאו, וכמו שיש בכל אבר ואבר מהאיברים מהלל ושבח בעשות הטוב, וגנאי בעשות הרע, כך היה לאדם הראשון בכלי המשגל.

1178

1179נמצא כי הקדוש ברוך הוא כל דרכיו משפט וטהרה ונקיות, ונמצא הכעור כלו מצד פעולת האדם, על זה אמר שלמה ע"ה (קהלת ז, כט) לבד ראה זה מצאתי אשר עשה וגו', כלומר אין בכל אברי האדם מצד הבריאה דבר קלקול או כיעור כי הכל בחכמה עליונית דבר מתוקן וטוב ונאה, אבל האדם בהיותו סכל מביא כיעור בדברים שאין בהם כיעור מתחלה, והבן זה מאד.

1179

1180והנה סוד הידיעה שאני רומז לך, הוא סוד היות האדם כלול בסוד חכמה ותבונה ודעת, כי האדם הוא סוד הדעת, וזהו סוד איש ואשה בסוד דרכי הקבלה הפנימית, ואם כן ענין החבור הוא ענין עלוי גדול כפי הראוי, ואמרו ז"ל, בשעה שאדם מתחבר לאשתו בקדושה שכינה שרויה ביניהם, סוד איש ואשה נתחממו שכינה מסתלקת מביניהם ישאר אש ואש, כדגרסינן בסוטה (דף יז ע"א) היה דורש רבי עקיבא איש ואשה זכו שכינה ביניהם לא זכו אש אוכלתם, פירוש כשהאדם מתחבר לאשתו בקדושה שכינה ביניהם, תמצא בשם האיש יו"ד ושם האשה ה', הרי זה שמו של הקדוש ברוך הוא מצוי ביניהם, אבל אם לא נתכוונו לחבור קדושה אלא למלאת תאותם ומתוך התאוה והחמוד נתחממו באש, יו"ד של שם האיש וה' של שם האשה שהוא י"ה מסתלק מביניהם ונשאר אש ואש. ואל זה הסוד נתכוונו ז"ל באמרם (נדה דף לא ע"א) שלשה שותפין יש בו באדם ואלו הן, איש ואשה וקודשא בריך הוא. ואם היה הדבר גנאי היאך היו כוללים את השם יתברך בדבר שהוא כך.

1180

1181והנה השם יתברך אמר לאברהם בענין מולד יצחק, וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן (בראשית יז, יז), ובענין רבקה, ויעתר יצחק ליי' וגו' (שם כה, כב), ובענין רחל ולאה, ויפתח את רחמה (שם כט לא, ל כב), ובענין אלקנה וגו', והנה בכלל הברכות לא תהיה משכלה ועקרה (שמות כג, כו). ועוד גרסינן בחגיגה שלש מפתחות לא נמסרו ביד שליח ואחד מהן ההריון, שנאמר ויפתח את רחמה וגו', ואלו היה בדבר גנאי מה לו להקדוש ברוך הוא לעשותו בלי שליח.

1181

1182ובבראשית רבה (פה, ח), ויט אליה אל הדרך (בראשית לח, טז), בקש יהודה לעבור, רמז הקדוש ברוך הוא למלאך הממונה על התאוה. בא להודיע כי כוונת השם יתברך וחפצו היתה בחבור זה, ולפיכך נולדו שניהם תאומים שניהם צדיקים שניהם טהורים כדוגמת שמש וירח, פרץ וזרח, והבן, כי כצורת סדרי עולם נולדו ואין בחבור שלהם גנאי, כאשר אין גנאי בתיקון סדרי עולם כללם ופרטם.

1182

1183ובענין רות נאמר (רות ד, יג) ויתן יי' לה הריון וגו', ואלו היה בדבר גנות הרי כבר נאמר (חבקוק א, יג) טהור עינים מראות ברע. אלא כשיהיה החבור לשם שמים אין דבר קדוש ונקי למעלה הימנו, ולפיכך נאמר בחבור הצדיקים (ירמיה א, ה) בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו'. אבל ברשע הפריץ, אותה הטפה כלה טמאה, אין לשם חלק בה, ועליה נאמר (תהלים נח, ד) זורו רשעים מרחם. אבל בחבור האדם אל אשתו כראוי פירשו ז"ל שהוא כדמיון שמים וארץ, שנאמר (זכריה יב, א) נאם יי' נוטה שמים ויוסד ארץ ויוצר רוח אדם בקרבו, ואומר (עמוס טו, ו) ואגודתו על ארץ יסדה, והם אגודה אחת לברוא אדם. וזהו נעשה אדם בצלמנו (בראשית א, כו), כלומר גם אני שותף בבריאת האדם, והשותפות הזו כי מן האב והאם נמשכין כל סדרי הגוף, והשם יתברך זורק בו נשמה, כאמרו (בראשית ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים, ואומר (קהלת יב, ז) וישוב העפר אל הארץ כשהיה וגו'.

1183

1184ואחר שהודענוך על סוד הדרך האחד מן החבור, נודיעך הדרך השני, והוא הפך הראשון, כי בזמן שאין אדם מתכוין לשם שמים, הנה אותו הזרע הנמשך הוא טפה סרוחה אין לשם חלק בה, ונקרא משחית דרכו על הארץ, והנה גופו כלו לבהלה, וכאילו נוטע אשרה ומפטם עגלים לע"א בהיותו זרע מקולקל וטפה שנזרקה בסלון ממאיר, ועליו נאמר (תהלים נח, ד) זורו רשעים מרחם, והנה צוה הקדוש ברוך הוא בתורה ואמר (ויקרא כ, כו) והייתם לי קדושים וגו'.

1184

1185השער השני בזמן החבור

1185

1186הנה השם יתברך אמר בתורה (שמות כא, י) שארה כסותה ועונתה לא יגרע, ועונה האמורה בתורה מפורשת בגמרא (כתובות סא ע"ב), כי העונות משתנות כפי סדר כל בני אדם. ועכשיו נניח לדבר בעונת שאר בני אדם ונדבר בעונת תלמידי חכמים הראויה שהיא מלילי שבת ללילי שבת, ועל זה נאמר (תהלים א, ג) אשר פריו יתן בעתו וגו' זו היא עונת תלמידי חכמים (ע' כתובות סב ע"ב).

1186

1187ודע זרע האדם הוא חיי גופו ומאור זהרו, כי הוא הדם המובחר והזך אשר בגוף, שאילו לא היה כן לא היתה צורת אדם בו אז, הנה הזרע הוא מחלקי הגוף ויש לו חלק מכל אבר ואבר, כי בידוע שלא יולד אזן מעין ולא עין מאזן, רק כל אבר נמשך מטבע אבר דומה לו, כמו שלא יצמח מזרע החטה פולין ועדשים, ולא מזרע אדם חמור או שור או שה, וכל אבר ואבר וכל צורה וצורה יש לו טבע מיוחד וכח ידוע שממנו נולד, ואין לחוש לסומא שמוליד פקח, כי כח האבר מצוי בטבע הכללי שבגוף.

1187

1188ואם כן הזרע הוא חלק מכל אבר ואבר מאיברי הגוף, אין ראוי לאדם להיות מצוי אצל אשתו כתרנגול, כי אז היה כחו תשש ומאור עיניו מתמעט, וכל חלקי אבריו הולכים ודלים, אבל בהיות החבור בעונה הידועה שהיא מליל שבת לליל שבת, שהוא סוד החזרת הגלגלים פנים ואחור בשבעת ימי השבוע, אז יוכל להשפיע כח בזולתו והוא לא יחסר דבר שיהיה נחלש עליו חולשא נראית, לפי שכבר קבל כח שיוכל להשפיע ממנו, ולפיכך אמר (תהלים א, ג) אשר פריו יתן בעתו, והיינו מליל שבת לליל שבת, וסמיך ליה ועלהו לא יבול, כלומר והיה החבור לשם שמים ויבא לידי גמר מעשה.

1188

1189וטעם היותו מליל שבת לליל שבת, לפי שהשבת הוא יסוד עולם והוא דוגמת עולם הנפשות מטעם שבת ליי', וכוונו תלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת להוליד צורה הראויה לעבודת הבורא יתברך בעלת נשמה שכלית עליונה טהורה, כאמרו (שמות לא, יז) וביום השביעי שבת וינפש. והנה זאת הכוונה בעונת תלמידי חכמים, והבן מאד, כי לא שמו עונתן בימי הגופניות דהיינו ששת ימי המעשה כי אם ביום שכלו שבת ועולם הנפשות.

1189

1190ואחר אשר עוררנוך על זה, נחזור למה שהיתה כוונתנו לסדרו, כי זמן החבור נחלק לג' חלקים, החלק האחד עונה בימים, השני זמן עונה מצד המזון, הג' זמן עונה מצד השעות. אמנם החלק האחד כבר בארנוהו בפרק זה, והחלק השני מן הג' חלקים שהוא זמן העונה מצד המזון תצטרך לדעת בע"ה.

1190

1191דע כי המזון שאדם נזון בו צריך שלשה מיני שנויים, ולמדרגה הד' נהפך לזרע או לדם לבן מפרנס את הגוף, ואילו ישמש מטתו האדם סמוך לאכילה, הנה באותו זמן טבע הגוף רותח, והדם מעורב ואינו זך וצלול, והנה אותה הטפה הנמשכת מעליו עכורה ומלוכלכת סרוחה ומטונפת, אינה נקיה ולא טהורה, ונמצא הולד מאותה טפה מיסוד עכור ומטונף, ועליה נאמר (איוב טו, לה) הרה עמל וילד און, ואומר (תהלים נח, ד) זורו רשעים מרחם, לפי שמטבע מזג הטפה שאינה זכה מחייב להיות הנוצר ממנה משוקץ ומטונף.

1191

1192לפיכך צריך האדם לכוין שעת החבור בשעה שנפשו מיושבת עליו, ושקט טבע הגוף מרתיחת המזון שאכל, ונזדקק הדם וירדו הגשמים למקומם הטבעי, ואז יסודות גוף האדם מסודרות בסדר נכון, שהוא שמור לחצי הלילה האחרון. ועל זה אמרו ז"ל במסכת ברכות (דף ה ע"ב) אבא בנימין אומר כל ימי הייתי מצטער על שני דברים, על מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום וכו', ואמר רבי יצחק הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים, שנאמר (תהלים יז, יד) וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים וגו', רב נחמן בר יצחק אמר אף אשתו אינה מפלת נפלים, כתיב הכא תמלא בטנם וכתיב התם (בראשית כה, כד) וימלאו ימיה ללדת וגו'. וצריך אני לעוררך על המדה הזו, ידוע שאין פתי או סכל בעולם סובר כי מפני נתינת המטה בין צפון לדרום זוכה אדם להיות לו בנים זכרים, ושלא תהא אשתו מפלת נפלים, כל שכן שיאמרו עמודי עולם אנשים חכמים ונבונים כאלו הדברים. אמנם כי הם דברו הדברים נרמזים כמנהגם הטוב בכל מקום, והנני מבאר, ידוע כי הקור החזק הוא לפאת צפון, והחום החזק לפאת הדרום, וחכמי האמת יודעים כי הרחקת האדם אל הקצוות אינו מדין הטוב והישר, אבל המדות הבינוניות הם המובחרות, ועל זה אמר שלמה ע"ה (קהלת ז, טז-יז) אל תהי צדיק הרבה ואל תרשע הרבה ואל תהי סכל, ולפי שצפון ודרום הם שני הפכים לחום ולקור, הסתירו דבריהם ורמזום ואמרו כי המשמש מטתו בהיות מזג גופו ממוצע בין החום ובין הקור, ואז יוכלו טבעיו לנוח ולא יזריע מהרה, אבל יוכל לבעול וימתין, ואז האשה מקדמת להזריע תחלה, ונמצא זרע האשה כדמיון חומר, וכי יבא אחר כך זרע האיש נמצא כדמיון היוצר שמצייר צורה בחומר, וזהו סוד שאמרו ז"ל (ע' נדה דף עא ע"א) בשכר שמשהין הצדיקים על בטן האשה הויין להו בנים זכרים, שנאמר (תהלים קכז, ג) הנה נחלת יי' בנים וגו'. ובהיותך מבין כל זה, תבין סוד הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים, נמצא זה בחצי הלילה שכבר שקט הגוף מרתיחת טבע המזון שאכל, ומזג הגוף צח.

1192

1193ומה שאמר בין צפון לדרום, בין הקור לחום, ידוע כי כל איש שנולד מטפה קרה יהיה לעולם פתי וסכל, ומי שנולד מטיפה חמה יהיה בעל חמה וכעס, אבל הנולד מטפה ממוצעת בין החום והקור יהיה לעולם חכם יקר רוח איש תבונה, ויהיה בדעותיו מעורב עם הבריות, ועל זה נאמר (שמ"א א, יא) ונתת לאמתך זרע אנשים. ומה שדרשו ז"ל בגמרא ברכות (דף לא ע"ב) לא אוכם ולא חיור, [לא חכם] ולא טפש, ולא ארוך ולא גוץ, כי כל המדות הוות באדם בהיות מזגו בין קור לחום, שזה סוד בין צפון לדרום, וזהו סוד בנים זכרים שאמרנו.

1193

1194אבל מה שאמרו אין אשתו מפלת נפלים, יש בענין זה עיקר גמור, והנני פותח לך שערי אורה בזה, כבר ידעת מה שאמרו ז"ל (יומא דף פב ע"ב) בענין ההיא עוברה שהריחה וכו' לחישו לה ולחיש, שזהו בין צפון לדרום, קרא עליה (ירמיה א, ה) בטרם אצרך בבטן וגו', וההיא עוברה דלחישו לה ולא לחיש שזה נוטה לפאת דרום, קרא עליה (תהלים נח, ד) זורו רשעים מרחם. וידוע כי סבת המפלת נפלים הוא בהתעורר הרחם לאחת הקצוות, אם לרעב אם לתאוה מפלת, אם לחום אם לקור, כי בהיות הרחם ממוצע לעולם לא תפיל, כאשר הפלס בעין משפט שלא יטו המאזנים לאחת הצדדים, ואם כן דלחישו לה ולא לחיש, נוטה מן הקצה האמצעי, והוא קרוב להיותו נפל אם לא יאכילהו מדבר שהריח, ואם תאמר הנה גם אם הצדיק הריחה, אף על פי שהריחה הנה חזרה לפלס האמצעי.

1194

1195אם כן בין והתבונן בזמן שראוי לו לאדם לשמש, ותזכה לבנים ראויים להוראה. והנה כללנו בדרך הזה שלשה זמנים לעונה, מצד הימים, ומצד המזון, ומצד השעות.

1195

1196השער השלישי בזמן הראוי לחבור

1196

1197דע כי כפי מזון כל אדם יהיה הגוף הניזון, ובדרך המחקר ידוע כי החיה שהמור נמשך ממנה מאכלה אלסנבל. והנה השם יתברך בכל דרכיו משפט, צוה לשחוט בהמות למאכלות, ומה לו לזה, והלא טוב להיותנו במיני פירות נזונים ומגדים, ומה לו להפקיר דם בהמות וחיות ולצערם צער גדול.

1197

1198דע כי אלו הם מוסדות עולם, שהשם יתברך מטיב לכל בריה, והוא מרחם על בריותיו, ועל זה נאמר (תהלים קמה, ט) טוב יי' לכל, היודע פסוק זה ידע כי שחיטת בעלי חיים ואכילתן על ידי בני אדם לטובת בעלי חיים הוא וחמלה ורחמים עליהם.

1198

1199והנני מבאר, ידוע כי כל מזון שאדם אוכל הוא הולך באצטומכא, ומשם יורד למעים העליונים, ומשם הכבד מוצץ הטוב והמובחר והשמן והזך והנקי שבאותו מזון, והשאר דוחה אותו למעים האחרונים ויוצא דרך הרעי, ואותו הדבר שהכבד מוצץ, חוזר ומבשלו, וחוזר בכל אבר ואבר ממין האבר בבישול שלישי, וחוזר בבשר בשר ובשומן שומן ובגידים גידים ובעצמות עצמות, כי ממנו הגוף נזון. ואם כן נמצאת בהמה זו שנשחטה, לטובתה נשחטה, שעלתה ממדרגת גוף בהמה למדרגת גוף אדם.

1199

1200וזהו דרך ד' הרכבות עולם התחתון, שהן מקורות, וצמחים, ובעלי חיים שמדברים. כי המקורות שואבין ונזונין מד' יסודות, והצמחים נזונים מד' יסודות ומן המקורות. ובעלי חיים שאינן מדברים נזונין מן הצמחים והמקורות ומד' יסודות, והחי המדבר משתמש מן החיים שאינן מדברים ומן הצמחים ומן המקורות ומד' יסודות, וכן כל דבר הולך מעלוי לעלוי עד שהגלגל חוזר פנים ואחור, ועל זה נאמר טוב יי' לכל, מן היסודות עולה למדרגה למעלה מהן והן המקורות, והמקורות עולות למדרגה למעלה מהן והם הצמחים הצומחים, ומן הצמחים עולין למעלה מהן, והם בעלי חיים שאינן מדברים שמתנועעים וצומחים והם מורכבים מד' יסודות, ומבעלי חיים שאין מדברים עולין למעלה גדולה מהם, והם החיים המדברים, שיש בהם כח דיבור וכח תנועה וכח צמיחה וכח הרכבה מד' יסודות, אם כן נמצאו כל הדברים נעשין מזון לזולתם כדי להעלותם לעלוי גדול על מדרגתם.

1200

1201ואחר הקדמה זו, דע שבהיות הדם מזון הגוף ומזכך לגוף, והדם הוא כפי טבע המזון שנעשה ממנו עב ועכור, ואם המזון הוא נקי וזך וטהור יהיה הדם כמותו, ולפיכך הבדילנו יתברך בתורתו הקדושה מכמה מאכלות אסורות שאסר אותם עלינו, קצתם מטמטמין את הלב כחלב ודם, וקצתם שמעיזין את הפנים כחיות ועופות ובהמות הדורסין, וקצתם שסוגרין דלתי התבונה והחכמה כארנבת ושפן וחזיר ודומיהם, וקצתן שמולידין כמה מיני חלאים קשים ורעים כשרצי הארץ והמים. סוף דבר על כלם אמר (ויקרא יא, מג) אל תשקצו את נפשותיכם. הרי הודיע כי כל אלו הדברים נתעבים ונמאסים ועושין דם רע מוכן לכמה פורעניות.

1201

1202והנה אם כן כשאמר שצריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש, הנה גם המזון כלול בקדוש הזה, כי ראוי לאדם לאכול מזונות ראויים והגונים ממוצעים בין הקור והחום, ויהיו מן הדברים המולידים דם נקי וזך וטהור, מאחר שאותו הדם עתיד להיות נהפך ליופי הזרע, והוא עתיד להיות יסוד ובנין לולד הנולד מאותו חבור, כי אלו היה המזון רע ועכור ועב תהיה גם הטפה עבה ומטונפה ועכורה, ואם כן נמצא המזון להויית האדם הכנה להיות חכם או פתי צדיק או רשע.

1202

1203והנני מוסר בידך מפתח גדול, דע כי בהיות הדבר כמו שאנו אומרים, סמך השם יתברך בתורתו הקדושה פרשת אשה כי תזריע למאכלות אסורות, ואמר (ויקרא יא, מז) להבדיל בין הטמא ובין הטהור וגו' וסמיך ליה אשה כי תזריע, וסמך מצד אחר פרשת נגעים, ואלו הג' פרשיות לסודות נפלאים, ופרשת כי תזריע באמצע, להודיע שאם יבדל אדם מן המאכלות הרעים הויין לו בנים הגונים קדושים וטהורים, ואם לאו, הרי נגעים מתחדשים עליהם מצד טפת הזרע שהיתה מאותן המאכלות המשוקצות, ועל כן בא להודיעך כי צריך האדם לקדש עצמו גם במאכלות הגונות סמוך לתשמיש, כדי שיהיה הזרע נקי וטהור ובינוני בין צפון לדרום, כמו שאמרנו.

1203

1204והנה הודענוך כי כפי המזון יהיה הדם הנולד, וכפי הדם יהיה הזרע, וכפי הזרע יהיה הולד הנולד ממנו, וכבר ידעת מה שאמרנו שלא יולד מן הסוס נשר ולא מן החטה עדשים, וכן נאמר כי לא יולד מן הזרע העכור והרע כי אם דם משוקץ ונתעב כאמרו (תהלים נח, ד) זורו רשעים מרחם.

1204

1205והנה הודענוך בדרך הזה דרך המזון הראוי, וראוי לנו לומר לך, כי מן המזון הראוי אין צריך לקחת כדי מלוי הגוף, רק דבר בינוני שיוכל הטבע לטחון אותו, וימהר להתהפך לדם נקי וטהור, כי בהיות המאכל מתרבה באסטומכא אף על פי שיהיה מן הדברים ההגונים, הנה רבויו יהיה גורם שלא יהיה נטחן ויפסד באסטומכא, ויהיה חוזר רע ומטונף יותר ממה שהיה מן הדברים הגסים והרעים, ולפיכך ראוי להזהר גם בשיעור המזון כאשר יזהר בגוף המזון ממש. הנה שמור זה העיקר הגדול שהוא ערוך מצד המזון לצד החבור.

1205

1206השער הרביעי בכוונת החבור

1206

1207מה שאמרו ז"ל (יומא דף כט ע"א) סוד גדול, קשה הרהור עבירה מעבירה, והנני מאיר עיניך בדברים שהם כבשונו של עולם, והם נסתרים בכמה חדרים פנימיים. דע שהשם יתברך אל דעות, התקין פעולותיו בחכמה תמימה, ונתן כל טבע מטבעי העולם מיוחד פועל הדבר שניתן לו במשמרת מבלי שנוי רק בדרך נס, והנה נתן כח בדמיון האדם להוליד כיוצא בדבר שהוא מדמה, ודבר זה נדעהו גם מצד הטבע. והנה בהתחבר האדם אל אשתו, אם דמיונו ומחשבותיו עסוקים בחכמה ובינה ומדות טובות והגונות, הנה אותו הדמיון אשר במחשבותיו יש לו כח לצייר הצורה בטיפת הזרע כמו שהיה מדמה בשעת החבור בלי ספק, וזהו סוד (בראשית ל, לז) ויקח לו יעקב מקל לבנה וגו', ואמר ויחמו הצאן אל המקלות וגו'.

1207

1208ורבותינו ז"ל אמרו בברכות (ע' דף כ ע"א, וע' ב"מ דף פד ע"א) רבי יוחנן הוה אזיל ויתיב אשערי טבילה, אמר כי סלקן ואתיין בנות ישראל מנהרא מסתכלן בי כי היכי דלהוו להו זרעא שפיר כוותי. התבונן המראה הזה כי זה החסיד הודיע, כי בהיות האשה מחשבת ביופיו בעלותה מן הטבילה, ומתחברת לבעלה, תחבר צורת הוולד כפי הדמיון שהיא מדמה, ואם כן נמצא הדמיון סבה גדולה, וההרהור והמחשבה גורמין להיות הולד ומדותיו כאשר ביארנו. הנה שההרהור והמחשבה גורמין להיות הולד צדיק או רשע כאשר יגרום המזון.

1208

1209וצריך כל אדם לנקות מחשבותיו והרהוריו ולזכותם בשעת תשמיש, ולא יהיה מחשב בדבר עבירה וזמה רק בדברים הקדושים, ויהא מחשב בצדיקים הטהורים אנשי מדע והשכל וחכמה, כי אותן המחשבות יחולו על הזרע ויציירוהו בצורתם בשעת תשמיש. וכן מחשבת אשתו, שיהיה משמחה בדברים המשמחים את הלב כדי שתהיה גם היא מסכמת למחשבות זכות וטהורות, ויהיו שניהם אחדים בדבר המצוה, כי אז תתקשר מחשבתם לאחד ותהיה השכינה שרויה ביניהם, ויולידו בן כפי הצורה הטהורה שציירו.

1209

1210ואל תתמה על דבר זה, כי טבע פשוט הוא בעיני חכמי המחקר, כי כפי המחשבה וההרהור שיעבור על לב האדם ואשתו בשעת חיבורם יהיה הולד מוכן ומצוי, אם טוב ואם רע. וכבר הביאו (ע' בר"ר עג, י) מההיא מטרוניתא שילדה בן שחור, והיתה היא והמלך לבנים יפים עד מאד, וחשב המלך להרגה, עד שבא חכם אחד ואמר לו שמא הרהרה בשעת תשמיש באדם שחור, ובדקו ומצאו צורות שחורות במשכיות אותו החדר ששמשה בו, ואמרה כי היתה מסתכלת באותן הצורות ומהרהרת בהן בשעת החבור, וזהו כענין המקלות.

1210

1211ואל תתמה, כי גדול מזה נודע מזה בטבע, כי אדם שנשכו כלב שוטה, וחלה חולי הידוע לאותה הנשיכה, הנה מאותו הדמיון שהוא מדמה ברעיוניו לא יוכלו להקריב לפניו מים, כי מיד ידמה לו שיש בהם כלבים שוטים, וגם בשתן שלו יראו דמיון כלבים רעים עד מאד, מפני רוב ההרהור והתמהון מציין בשתן הרהוריו ותמהוניו, והבן זה עד מאד, וראה עד היכן כח המצייר וההרהור בשעת תשמיש.

1211

1212סוף דבר, אדם מהרהר בדברים טובים וטהורים, הנה אותו ההרהור הטוב חל על טפת הזרע, ויהיה הולד מצוייר כצורת אותו הרהור, ועתיד להיות צדיק גמור, ועליו נאמר (ירמיה א, ה) בטרם אצרך בבטן וגו', ובאמת כי קודם הצורה שלו יהיה ההרהור הטוב מוכן לציירו ואז השכינה משתתפת עם המחשבה הטהורה, כאמרם ז"ל (קדושין דף מ ע"א) מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. ואם אדם מחשב בדבר עבירה וכעור, הנה הולד מיוסד על יסוד רשע וכעור, ועתיד להיות רשע מטונף, ועליו נאמר (תהלים נח, ד) זורו רשעים מרחם.

1212

1213ואני צריך לעוררך על יסוד גדול, בא בתורה ובדברי רבותינו ז"ל אלהים מושיב יחידים ביתה (תהלים סח, ז), ואמרו ז"ל כל הנושא אשה לשם יופי חדש נכנס וחדש יוצא וחרב אוכלתו, שנאמר (הושע ה, ז) ביי' בגדו כי בנים זרים ילדו. הסוד הגדול בזה, כי בהיותו נושא אשה לשם יופי, הרי חבורו אינו לשם שמים, כי אמנם הוא מהרהר בצורתה בדרך הגופניות ואינו מחשב במחשבה טהורה עליונה, והנה הבן הנולד מאותו הרהור הוא בן נכרי וזר, ועליו נאמר כי בנים זרים ילדו, ואין לשם חלק בו, נמצאו בוגדים ושכינה מסתלקת מביניהם.

1213

1214ובאתי לעוררך עיקר גדול, דע כי לכך נסמכה פרשת בן סורר ומורה ופרשת תלוי לפרשת יפה תאר, כי מאשה לקוחה בשביה לא יצא אדם צדיק, מאחר שאין הכוונה רק ליופי וזמה, יצאו ממנה בנים סוררים ומוררים ראויים לארבע מיתות בית דין. ודע כי לא לחנם אירע לדוד ענין תמר ואבשלום, כי שניהם בני יפת תאר היו, כי כל זה גורם ההרהור כיוצא באותה הצורה. ואם כן בין ממה שעוררנוך בפרק זה בענין כוונת החבור והמחשבה וההרהור.

1214

1215ואני רוצה לעוררך על עיקר גדול, ואמסור לך מתנה גדולה בסוד המחשבה היאך היא פועלת הצורה בדבר שהיא נתקבלה ממנו. הנה רבותינו ז"ל אמרו (יומא דף כט ע"א) הרהורי עבירה קשים מעבירה, ובמקום אחר אמרו (קדוישן דף מ ע"א) מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה חוץ מע"א, שנאמר (יחזקאל יד, ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם.

1215

1216והנני מאיר עיניך בדברים באו סתומים בגמרא, הנה אמרו ז"ל (ויק"ר טז ד, שהש"ר א י) בן עזאי היה יושב ושונה והיתה האש מלהטת סביבותיו, ורבי אליעזר יושב ודורש וקרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה רבינו ע"ה (פדר"א פ"ב). ותצטרך לדעת כי כל אלו הדברים כוונה אחת להם, והנני מבאר, כי מעין המים בהיות נמשך ממקום גבוה במקום נמוך, יש כח להעלות אותם המים אל מקום אחר גבוה כנגד גובה המים שיוצאין ממנו. וכן ידוע לבע"ה כי מחשבת האדם היא ממקור הנפש השכלית שנמשכה מן העליונים, ויש כח במחשבה להתפשט ולעלות ולהגיע עד מקום מוצאה, ובהגיעה אל המקור אז היא נדבקה בסוד העליון שמשם נמשכת, ונעשית היא והוא דבר אחד, וכשהמחשבה חוזרת להמשך ממעלה למטה נעשה הכל כדמיון קו אחד, ואותו האור העליון נמשך למטה, ואז האור הבהיר נמשך ומתפשט באותו המקום שבעל המחשבה יושב שם. וכן היו חסידים הראשונים מדבקין מחשבתן בעליונים ומושכין האור העליון למטה, ומתוך כך היו הדברים מתוספין ומתרבין כפי כח המחשבה, וזהו סוד השמן של אלישע ע"ה, וכד הקמח וצפחת השמן של אליהו.

1216

1217ואחר שהדבר כן, הוצרכו רבותינו ז"ל לומר כי בהתחבר האדם לאשתו ומחשבתו נדבקת בעליונים, הרי אותה המחשבה מושכת אור עליון למטה, והוא שורה על אותה טפה שהוא מתכוין עליה ומהרהר בה כענין הצפחת, ונמצאת אותה טפה נקשרת לעולם באור הבהיר, וזהו סוד בטרם (ירמיה א, ה) אצרך בבטן וגו', מפני שכבר נקשר האור הבהיר בטפת אותו צדיק בעת החבור לפי שהמחשבה נקשרת בעליונים ומשכה האור הבהיר, והבן זה עד מאד. ותבין ממנו סוד גדול בענין אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, ושם נאמר כי בעת שהיו עוסקים במאכל ובמשתה ובמשגל ובשאר עסקי הגוף מה תהא עליה, והיתה התשובה כי גם בכל עסקי הגוף כל כוונתם היתה לשם שמים ולא היתה מחשבתם נפרדת מן האור העליון אפילו רגע אחד, ומתוך כך זכה יעקב להוליד י"ב שבטים כלם צדיקים גמורים ותמימים היו, וראויין להיות כדמיון סדרי עולם נושאי כלי יי', לפי שלא היתה מחשבתם נפרדת מהאור העליון אפילו בשעת החבור.

1217

1218ולכן אמר שלמה ע"ה (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו, וידיעה זו הוא חבור הנפש השכלית ודבוקה באור העליון, ולא נקרא שיודע דבר פלוני עד שידבק השכל במושכל.

1218

1219ואחר שהודענוך זה, התבונן בהיות הרהורי עבירה קשים מעבירה, כי בהיות אדם מחשב בדברי רשע וטנוף מחשבתו נדבקת בטנופה בעליונים, והרי נפשו מחויבת לשמים שהרי היא מטמאה במגע, אבל אילו עשה עברה למטה ולא נגע משפטה לשמים יקל מעליו יותר מהרהור הרע, והוא קרוב לקצץ בנטיעות. ומכאן תבין סוד הרהורי עברה קשים מעברה, מהרהר עבירה בשעת תשמיש, אותה המחשבה המטונפת חלה על הטפה, ומיסדת ממנה יסוד רשע ועול וטנוף, ונקרא זרה. ומכאן תבין מעשה של אותו חסיד שהיה יושב בשערי טבילה, כדי שתהין מחשבתן והרהורם נדבקת בצורתו, וצורתו נקשרת בעליונים.

1219

1220ועוד נודיע לך ענין אחר בענין המחשבה, אף על פי שאינם מכוונת החבור, עם כל זה הוא מועיל לו ולזולתו, והוא כי בהיות החסידים הקדושים מדביקין מחשבתם בעליונים, כל דבר שמחשבין עליו באותה שעה היה מתקיים אם טוב ואם רע, והוא שאמר (ברכות דף נח ע"א) נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות, וכתב בתענית (דף כד ע"א) בההיא ברייתא תובי לעפריך, וכן היה, ומה שאמר (חגיגה דף ה ע"ב) כל מקום שנתנו חכמים עיניהם בו או מיתה או עוני. ומהענין הזה הוא סוד התפלה והקרבנות שהוא סוד דבוק בעליונים.

1220

1221ומהענין הזה היה כח אותו ארור בלעם הרשע, שהיו אומרים עליו (במדבר כב, ו) את אשר תברך וגו', ולפיכך היה רוצה לעיין בישראל עיון שלם כדי שיוכל להדביק מחשבתו בעליונים וימשך עליהם מחשבה רעה, ולפיכך אמר (במדבר כד, ב) וישא בלעם את עיניו וגו', ולפיכך הוצרך לדקדק (שם כג, יג) לכה נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם וגו', כי הרשע היה צריך לעיין במה שכוונתו עליו לטוב או לרע, והיה מדביק מחשבתו למעלה ומושך כח עליון למי שהיה מתכוון ומעיין בו, וזהו ענין (שם כד, ד) מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים. ולפיכך נתכוון הרשע לבנות המזבחות שבעה, ופר ואיל בכל אחד, כדי להכניס אליו כל הכחות ולקרבם אל מחשבתו, כדי לקיים חפצו ורצונו הרע בכל אשר יתאוה. ולזה אמר (במדבר כג, יד) ויקחהו שדה צופים, שהיה הרשע צופה בהם כדי להמשיך עליהם מחשבתו הרעה. אבל הקדוש ברוך הוא שיודע כל המחשבות, ידע מחשבתו הרעה, ולא הניחה לרצונו של בלעם הרשע, והבן זה מאד ותדע עד היכן מגיע כח המחשבה.

1221

1222ואחר שהודענוך סודות אלו הסתומים יש לנו להודיעך סוד הדרך הסמוך לזה כפי הראוי בעזרת ה'.

1222

1223השער החמישי באיכות החבור

1223

1224ידוע כי כל איש חסיד וצנוע כשהוא מדבר אינו מדבר כי אם בלשון רכה ושפה רפה ובנחת רוח, ואינו מדבר גדולות, וכשהוא מהלך ילך בקומה כפופה וראשו נמוך, וכן בכל מנהגיו. והרשע בכל דרכיו בהפך מזה, ואתה יש לך לעיין, כי מאחר שהדברים שאין להם גנות אבר אצל בני אדם, כל שכן גנות אבר וגנות מעשה, ועל [כן] כל זמן שאדם מתחבר לאשה אל יהא בקלות ראש ודברי שוא ותעתועים, ואל תקל ראשך כנגד האשה, ואל תרבה בשיחה בטלה עמה.

1224

1225ולפיכך יש לך להכניסה תחלה בדברים שמושכין את לבה ומיישבין דעתה ומשמחין אותה, כדי שתקשר דעתה בדעתך וכוונתה בכוונתך, תאמר לה דברים קצתם מכניסין אותה בדברי חשק ואהבה ורצון, וקצתם מושכין אותה ליראת שמים וחסידות וצניעות, ומספר עמה בדברי נשים חסידות וצנועות היאך יצאו מהם בנים הגונים וכשרים ראויים בעלי תורה ויראה והוראה, כמעשה קמחית שזכתה לז' בנים שכלם שמשו בכהונה גדולה ושאלוה חכמינו ז"ל במה זכתה ואמרה להם אפילו קורות ביתי לא ראו שער ראשי מימי (יומא דף מז ע"א), וכל זה השיגה לשכר צניעותה וחסידותה ויושר מעשיה. ויספר עמה באמצע הלילה או סמוך לשליש האחרון, דתניא בברכות (דף ג ע"א) משמרה שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה.

1225

1226סוף דבר, כשתהיה בודק בעצמך ותראה שאתה ראוי לשמש, עשה שתהיה בודק דעת אשתך ותסכים לדעתך, וכשתהיה מתחבר אל תמהר לעורר בה התאוה, כדי שתתישב דעתה. ומכל הדברים שהודענוך בדברים הקודמים, ובדרך הזה, יש לך להקיש כמה דברים שלא זכרנו מן הדברים שזכרנו, והוי כולל כל הדברים כלם. ומדעתך תבין דרך ההנהגה שהאדם ראוי להתנהג בה בשעת תשמיש יותר מכל צניעות שאתה צנוע על כל מזגיך במאכל ובמשתה ובדרך ארץ, כי כפי הצניעות ומחשבה שאתה נוהג בשעת החבור כך תחול הצורה על טפת הזרע.

1226

1227וזהו סוד (בראשית כה, יט) אלה תולדות יצחק בן אברהם וגומר, כלומר אחר שאמר ליה הקדוש ברוך הוא שרה אשתך יולדת לך בן, נתכוון אברהם בשעת החבור כוונה יתירה על כל מדותיו הטובות, בהיותו מדביק מחשבתו בעליונים ומתכוין להוליד בן שיהיה ראוי למה שאמר לו הקדוש ברוך הוא, וזהו סוד אברהם הוליד את יצחק, נתכוון להוליד בן שיהיה צדיק גמור כמותו. וזהו סוד אברהם הוליד, אמרו ז"ל (בר"ר סג, א) צדיק בן צדיק, והגיע כח צדקו עד שהעיד הקדוש ברוך הוא שאין בו מום לא בפנים ולא בחוץ, וזהו סוד (בראשית כב, ב) והעלהו שם לעולה, וכבר ידעת שלא היה ראוי שיהיה מום בדבר הקרב על גבי המזבח, הבן המראה הגדול הזה. וכבר ידעת כי העולה היא קדש קדשים (זבחים פ"ה מ"ה), והיא באה על הרהור הלב (ויק"ר ז, ג) וחטאות המורגשות (יומא דף לו ע"א), ולפיכך צריכה הפשט ונתוח, ונקרא יצחק עולה תמימה (בר"ר סד, ג), וכל זה גרם אותו אברהם בשעת החבור, שנתכוון לשם שמים ממש.

1227

1228וכן הדבר נוהג בשאר החסידים אנשי לבב, כי בהתכוונם לשם מצוה להדביק מחשבתם בעליונים בשעת החבור, אז יולידו בנים ראויים לקדושה ולטהרה ולחסידות. ולפיכך הוצרכה מגלת רות לכתוב (רות ד, יח) אלה תולדות פרץ פרץ הוליד את חצרון, כאשר פרץ צדיק גמור נתכוון גם הוא להוליד בן צדיק כמותו, וזהו סוד פרץ הוליד את חצרון, וכן עד ישי הוליד את דוד, צדיק בן צדיק, להודיע כי לא על חנם בחר הקדוש ברוך הוא בדוד עבדו, כי שלשלת עשרה צדיקים גמורים זה למעלה מזה כדמיון עשרה סדרי עולם בסוד יו"ד, כי מפרץ ועד דוד י' מעלות צדיק בן צדיק. ועתה התבונן סוד מה שכללנו בדברים אלו, וכשתהיה נוהג בהם כמו שהודענוך, אני ערב לך שתוליד בן צדיק וחסיד מקדש שם שמים. עד כאן דברי הרמב"ן ז"ל.

1228

1229וכל מי שאינו נושא אשה הגונה ואינו מוליד בנים חשוב כמת (ע' נדרים דף סד ע"ב), וכל מי שמוליד בנים הגונים אף על פי שמת הרי הוא כחי כדגרסינן בבבא בתרא (דף קטז ע"א) דרש רבי יצחק בר חמא מאי דכתיב (מל"א יא, כא) כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב שר הצבא, מפני מה נאמרה בדוד שכיבה וביואב מיתה, דוד שהניח בן נאמר בו שכיבה, יואב שלא הניח בן נאמרה בו מיתה, ולא הניח בן יואב והא כתיב ומבני יואב עובדיהו בן יחיאל, אלא דוד שהניח בן כמותו נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן כמותו נאמרה בו מיתה.

1229

1230ובזה נכלל הפרק הזה:

1230

1231אחר שדברנו בקדושת הברית, צריך לבאר מהו הפוגם בו, ומה תהיה תקנתו. ראשונה נדבר בענין המוציא שכבת זרע לבטלה, שהוא היותר מצוי, שכמעט אין אדם בדורנו נמלט ממנו.

1231

1232ובמסכת נדה (דף יג ע"א) החמירו בחומר העון, זה לשונם גופא, רבי אליעזר אומר כל האוחז באמה ומשתין כאלו מביא מבול לעולם, אמרו לו לרבי אליעזר והרי ניצוצות נתזין על רגליו ונראה ככרות שפכה, ונמצא מוציא לעז על בניו שהם ממזרים, אמר להם מוטב שיוציא לעז על בניו שהם ממזרים ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום. תניא אידך, אמר להם רבי אליעזר לחכמים אפשר יעמוד אדם במקום גבוה וישתין או ישתין בעפר תיחוח ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום. הי אמר להו ברישא, אילימא קמייתא אמר להו, בתר דאמר להו איסורא הדר אמר להו תקנתא, אלא הא אמר להו ברישא, ואמרי ליה אין לו מקום גבוה ועפר תיחוח מאי, אמר להן מוטב שיוציא לעז על בניו ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום.

1232

1233וכל כך למה, מפני שמוציא שכבת זרע לבטלה, דאמר רבי יוחנן כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, שנאמר (בראשית לח, י) וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו. רבי יצחק ורבי אמי אמרי כאלו שופך דמים, שנאמר (ישעיה נז, ה) הנחמים באלים תחת כל עץ רענן שוחטי הילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים, אל תקרי שוחטי אלא סוחטי. רב אשי אמר כאלו עובד ע"א, כתיב הכא תחת כל עץ רענן, וכתיב התם (דברים יב, ב) על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן.

1233

1234ועוד אמר לקמיה (דף יג ע"ב) אמר רב המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי, ולימא אסור, דקא מגרי יצר הרע אנפשיה, ורבי אמי אמר נקרא מומר שכך אומנות של יצר הרע, היום אומר עשה כך וכך, ולמחר אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו לך עבוד ע"א, והולך ועובד. איכא דאמרי אמר רבי אמי כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, כתיב הכא (בראשית לח, י) וירע בעיני ה' אשר עשה, וכתיב התם (תהלים ה, ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע. ואמר רבי אלעזר מאי דכתיב (ישעיה א, טו) ידיכם דמים מלאו, אלו המנאפים ביד. תנא דבי רבי ישמעאל לא תנאף, לא תהא בך ניאוף, בין ביד בין ברגל. תנו רבנן הגרים והמשחקים בתינוקות מעכבים את המשיח, ופירשו שם בגמרא דנסיבי קטנות דלאו בנות אולודי נינהו, דאמר רבי יוסי אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, שנאמר (שם נז, טז) כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי, עד כאן לשונו.

1234

1235ובמסכת כלה (פ"א) אמרו, רבי אומר הנחמים באלים (ישעיה נז, ה), כל המחמם עצמו להוציא שכבת זרע לבטלה חשוב כבהמה, מה בהמה אינה מקפדת אלא לשחיטה ואין לה חלק לעולם הבא, אף הוא אין לו חלק לעולם הבא ועליו אמר שלמה בחכמתו (קהלת ג, כא) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה, זו נשמתן של צדיקים שאין מחממין את עצמן ואין מוציאין שכבת זרע לבטלה. ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, זו היא נשמתן של רשעים שמחממין עצמם ומוציאין שכבת זרע לבטלה, כל המחמם עצמו חייב מיתה וכל המקשה את עצמו הרי זה מומר, שנאמר (בראשית לח, י) וירע בעיני ה' אשר עשה, עד כאן לשונו.

1235

1236ובזוהר (פ' בראשית שלהי דף נו) החמירו גם כן בעונש העון, זה לשונו רבי יהודה פתח (תהלים ה, ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, האי קרא איתמר ואוקמוה, אבל תא חזי, מאן דאתדבק ביצר הרע ואתמשיך אבתריה איסתאב הוא, כמא דאתמר (בראשית ו, ה) כי רבה רעת האדם, כל בישין הוו עבדין ולא אשתלים חובייהו עד דהוו אושדין דמין למגנא על ארעא, ומאן אינון, דהוו מחבלי אורחייהו על ארעא, הדא הוא דכתיב רק רע כל היום, כתיב הכא רק רע, וכתיב התם לא יגורך רע, וכתיב (בראשית לח, י) ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה'.

1236

1237אמר רבי יוסי וכי רע לאו איהו רשע, אמר ליה לא רשע אפילו ארים ידיה לגבי חבריה אף על גב דלא עביד ליה מדי אקרי רשע, כמא דכתיב (שמות ב, יג) ויאמר לרשע למה תכה רעך, הכית לא כתיב אלא תכה, אבל רע לא אקרי אלא מאן דמחבל אורחיה וסאיב גרמיה, וסאיב ארעא, ויהיב חילא ותוקפא לרוחא מסאבא דאיקרי רע, דכתיב רק רע כל היום, ולא עאל בפלטרין ולא חמי אפי שכינתא, בגין דבהאי אסתלק שכינתא מעלמא. מנא לן מיעקב, דכד אסתלק שכינתא מניה חשיב דבבנוהי הוה פיסול, דבגינייהו אתתקף רוחא מסאבא וגרע נהורא מן סיהרא ופגים לה, ואי תימא אמאי, בגין דדא סאיב מקדשא ואסתלקת שכינתא מעלוי דיעקב, כל שכן ההוא דמסאב אורחיה וסאיב גרמיה דהוא אתקיף ליה לרוחא מסאבא, ובגין כך כד אסתאב אקרי רע. תא חזי כד בר נש אסתאב לא יתפקד מעלם לטב, ובכל זמנא אתפקד מההוא דאתקרי רע לביש, הדא הוא דכתיב (משלי יט, כג) ושבע ילין בל יפקד רע, כד אזיל באורח מישור כדין בל יפקד רע, ועל דא כתיב רק רע כל היום, וכתיב לא יגורך רע, והא אקרי רע ולא אקרי רשע, וכתיב (תהלים כג, ד) גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע כי אתה עמדי, עד כאן לשונו.

1237

1238הרי מבואר ענשו, שאינו רואה פני שכינה ולא עאל לפלטרין, וזה מפני הסבות הנזכרות במאמר, הא' שאמר סאיב גרמיה, על ידי שמעורר על כל אבריו רוח הטומאה בכח ההרתחה ההיא שהרתיח עצמו, שאי אפשר טפת הזרע לצאת אלא על ידי חמום כל אברים, נמצאו אבריו מטמאין. וזה דומה בקצת לעון הכעס, שפירש בפרשת תצוה (דף קפב ע"ב) שהמרתיח בכעס מטמא עצמו מבית ומחוץ.

1238

1239ולכן פירש בזוהר (פ' וישב דף קפח ע"א) שאין לך עון שיטמא האדם בו יותר מעון זרע לבטלה, זה לשונו ותא חזי בכל אינון חובין דאסתאב בהו בר נש בהאי עלמא, דא איהו חובא דאסתאב ביה בר נש יתיר בהאי עלמא ובעלמא דאתי, מאן דאושיד זרעיה ברקנייא ואפיק זרעיה ברקנייא ואפיק זרעיה למגנא בידא או ברגלא ואסתאב ביה, כמא דאת אמר (תהלים ה, ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, בגין דא לא עאל לפרגודא ולא חמי סבר אפי עתיק יומין, כמא דתנינן, כתיב הכא לא יגורך רע, וכתיב התם ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה', ובגיני כך (ישעיה א, טו) ידיכם דמים מלאו. זכאה חולקיה דבר נש דדחיל למאריה ויהא נטיר מאורח בישא וידכי גרמיה לאשתדלא בדחילו דמאריה, עד כאן לשונו.

1239

1240אמר עוד וסאיב ארעא, פירוש שמטמא הארץ העליונה, והטעם כי הארץ העליונה אינה מקבלת שפע אלא מצדיק העליון, והצדיק אינו משפיע אלא בה, וכאשר האדם מחמם עצמו לבטלה גורם שהברית העליון ישתעבד להשפיע שפע טוב העליון לחיצונים, כי סוד הקמתו בסוד (בראשית יז, כא) ואת בריתי אקים את יצחק, הוא על ידי התעוררות תורה ומעשים טובים להשפיע בה אור הלובן העליון, ובהיותו בעל קרי שהוא מתחמם על ידי לילית וכוחותיה, גם כן הוא לבטלה, וכל ריק ובטלה הם החיצונים, כאומה שהם משתחוים להבל וריק, נמצא שהשפע שהיה ראוי שתקבל אותו הגברת מקבלת אותו השפחה, נמצא שפחה כי תירש גברתה, והגברת מקבלת המותר שהוא הדין הקשה מצד השמאל, והיינו וסאיב ארעא. ומי שידע סוד הזווג העליון ידע כמה חומר העון הזה.

1240

1241ויהיב חילא ותוקפא לרוח מסאבא, מבואר במה שפי'. ולכן מדה כנגד מדה כמו שהיה הפגם בשכינה, לכך לא יקבל פני שכינה, וכמו שהשליט על עצמו רוח הטומאה כן לא תכנס נפשו לפלטרין שהוא סוד הקדושה.

1241

1242ואמר בסוף המאמר, תא חזי כד בר נש אסתאב לא אתפקד, פי' על דרך מה שפי' בגמרא במסכת ברכות (דף יד ע"א) אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המשביע עצמו מדברי תורה ולן אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר (משלי יט, כג) ושבע ילין בל יפקד רע, עד כאן לשונו. ולפי דברי הרשב"י ע"ה, רע זה הנזכר בפסוק הוא המוציא זרע לבטלה, והיינו דשלא יבא לידי קרי בלילה כשיהיה שבע מדברי תורה, כי דברי תורה הם מרפא לחולי זה כמו שנבאר עוד. ורצה באומרו כד בר נש אסתאב וכו', שכל זמן שלא עשה תשובה מעון זה אינו נפקד בחלומו מעם הקדוש ברוך הוא לטוב, ואדרבה כיון ששלטו עליו החיצונים הוא מחלקם, ופוקדים אותו ברע ומטמאים אותו בקרי, וזה שאמר ובכל זמנא אתפקד מההוא דאתקרי רע לביש.

1242

1243ובפרט אם רוצה להכנס בחכמה הפנימית במקום הסוד, והוא פגום במדת צדיק שהוא סוד, הרי הוא נדחה משם, ויטמאוהו להראותו לו שאינו ראוי ליכנס לשם, וכן מוכח בזוהר (פ' נשא דף קכג ע"א). וכן אמרו בתיקונים, תקונא קדמאה (דף יז ע"ב), זה לשונו בראשית, ב' ראשית, זה השער לה' צדיקים יבואו בו (תהלים קיח, כ), דא איהו תרעא דצדיקיא דאית לון רשו לאעלא תמן, ואחרנין דלאו אינון צדיקיא אתדחיין מתמן, עד כאן לשונו.

1243

1244עוד בזוהר (פ' נח דף סב ע"א) תא חזי כל חטאי דבר נש כלהו חבלותא דיליה תליין בתשובה, וחטאה דאושיד זרעיה ומחבל אורחיה ואפיק זרעא על ארעא מחביל ליה ומחביל ארעא, עליה כתיב (ירמיה ב, כב) נכתם עונך לפני, וכתיב ביה (תהלים ה, ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, וכתיב (בראשית לח, ז) ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וימתהו ה', והא אתמר, עד כאן לשונו. ובמקצת נוסחאות בספרים כתיבת יד כתוב, בר בחילא דתיובתא תקיפא.

1244

1245עוד בזוהר (פ' נח ריש דף סט) זה לשונו בכל חובין דחייבי עלמא דחיין לה לשכינתא, חד מנייהו מאן דמחבל אורחיה על ארעא כדאמרן, ובגין כך לא חמי אנפי שכינתא ולא עאל בפלטרין, ועל דא כתיב באלין (בראשית ז, כג) וימחו מן הארץ, איתמחון מן כולא. תא חזי, בההוא זימנא דזמין קודשא בריך הוא לאחייאה מיתיא, כל אינון מתין דאשתכחו לבר בשאר ארעין נוכראין קודשא בריך הוא יברא לון גופייהו כדקא חזי וכו', ולא יהיב לון קודשא בריך הוא נשמתין אלא בארעא דישראל, דכתיב (יחזקאל לז, יב) הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל, דיתגלגלון תחות ארעא, ולבתר מה כתיב (שם לז, יד) ונתתי רוחי בכם וחייתם וגו', דהא בארעא דישראל יקבלון נשמתין כל בני עלמא, בר אלין דאסתאבו וסאיבו ארעא, באלין כתיב וימחו מן הארץ דייקא, ואף על גב דקשו ואיפליגו קדמאי על דא, וימחו כמא דאת אמר (תהלים סט, כט) ימחו מספר חיים. אמר ליה רבי שמעון ודאי לית לון חולקא לעלמא דאתי, דכתיב וימחו מן הארץ, וכתיב (ישעיה ס, כא) לעולם ירשו ארץ, אבל יקומון בדין, ועלייהו אתמר (דניאל יב, ב) ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה, עד כאן לשונו.

1245

1246ועם היות שהמאמר הזה מדבר בדור המבול שאין להם חלק לעולם הבא, ולסברת רבי אבא שלא יקומו בתחיה ולא בדין, מכל מקום נלמוד ממנו כי מי שבדור הזה יעשה כמעשיהם ולא יעשה תשובה לא יהיה לו חלק לעולם הבא, ואם יקום בדין כסברת הרשב"י יהיה לחרפות, שכיון שנתן עיקר טעם לדור המבול שאין להם חלק לעולם הבא מפני שהיו שופכין זרעם על הארץ, כדכתיב (בראשית ו, יב) כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, ולכך גרמו שימחו מן הארץ סתם בין למעלה בין למטה, כן יהיה לכל מי שיעשה כמותם ולא עשה תשובה.

1246

1247ובזוהר (פ' ויחי דף ריט ע"ב) החמיר גם כן בחומר העון על פסוק (ישעיה ג, יא) אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו, זה לשונו אמאי כי גמול ידיו, אמר רבי יצחק לאכללא מאן דזני בידוי לאפקא ולחבלא זרעיה בריקניא, איקרי רע ולא חמי אפי שכינתא (תהלים ה, ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, וכתיב (בראשית לח, י) ויהי ער בכור יהודה רע, אוף הכא אוי לרשע רע, ווי לההוא חייבא דאיהו רע, דעביד גרמיה רע, כי גמול ידיו יעשה לו לאכללא מאן דזני בידוי לאפקא ולחבלא זרעיה בריקניא, ולהאי טרדין בההוא עלמא יתיר מכלא. תא חזי, דהא כתיב אוי לרשע רע, אמאי רע, אלא כמא דאמינן דעביד גרמיה רע, וכתיב לא יגורך רע, וכלהו סלקין והאי לא סליק. ואי תימא שאר חייבין דקטלו בני נשא, תא חזי כלהו סלקין והוא לא סליק, מאי טעמא אינון קטלו בני נשא אחרא, והאי קטיל בנוי ממש, ואושיד דמין סגיאין. תא חזי בשאר חייבי עלמא לא כתיב וירע בעיני ה' וכאן כתיב (בראשית לח, י) וירע בעיני ה' אשר עשה, מאי טעמא משום דכתיב (שם לח, ט) ושחת ארצה.

1247

1248תנן אמר רבי יהודה לית לך חובה בעלמא דלא אית ליה תשובה בר מהאי, ולית לך חייביא דלא חמאן אפי שכינתא בר מהאי, דכתיב לא יגורך רע. אמר רבי יצחק זכאין אינון צדיקיא בעלמא דין ובעלמא דאתי, עלייהו כתיב (ישעיה ס, כא) ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ וגו', עד כאן לשונו.

1248

1249עם היות שבמאמר הזה אמר סתם דלא אית ליה תשובה, צריכין אנו לתרץ ענין זה, שהרי יש להו שאין דבר שאין לו תשובה, שהרי אפילו מנשה קבלו הקדוש ברוך הוא (סנהדרין דף קג ע"א), אם כן מה ישתנה עון זה מהשאר.

1249

1250ונראה לי לתרץ, שהכוונה הוא שאין הדבר תלוי בתשובה תתאה, כשאר הפוגמים שתחלתם בשובם הוא בתשובה תתאה, דהיינו בסור מרע מיד הם מקובלים, וכן מדוקדק בלשונו דסמיך ליה, ולית לך חייביא דלא חמאן אפי שכינתא בר מהאי. והטעם מפני שהחטא הזה הוא בצדיק ובשכינה כאחד כדפי', ולכן כיון שהשכינה קטיגורו אינו מקבלו בתשובה.

1250

1251כי בזה יובן פסוק (תהלים לד, יז) פני ה' בעושי רע להכרית מארץ זכרם צעקו וה' שמע, כי עושה רע הם הנקראים המוציאים זרע לבטלה, והם נכרתים מארץ החיים מפני היות הפגם בה, אבל צעקו וחזרו בתשובה וה' שמע ומכל צרותם הצילם, שפירש בזוהר (פ' שמות דף כ ע"א) אמר רבי יהודה גדולה צעקה שקורעת גזר דינו של אדם מכל ימיו, רבי יצחק אומר גדולה צעקה שמושלת על מדת הדין של מעלה, רבי יוסי אומר גדולה צעקה שמושלת בעולם הזה ובעולם הבא, בשביל זעקה נוחל העולם הזה והעולם הבא, דכתיב (תהלים קז, ו) ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילם, עד כאן לשונו. נמצא היות הצעקה למעלה מהתשובה תתאה לכל הפירושים, ולכך וה' שמע. והכוונה היא שתשובתו קשה עד שיגיע לתשובה עילאה.

1251

1252וכן כתב החכם כה"ר יהודה חלגואה ע"ה בספר צפנת פענח, שהכוונה באומרו שאין לו תשובה, פירוש שתשובתו קשה עד מאד, ואין מספיקין בידו לעשות תשובה, מפני שצריך סיגופים הרבה וילאה בעל תשובה ולא יעשה מה שראוי לעשות, זהו שאין לו תשובה. ועוד על דרך מה שאמרו ז"ל (ע"ז דף יז ע"א) כל באיה לא ישובון וגו' (משלי ב, יט) על מי שיש לו אפיקורסות, שקשה לו להניח דרכו ולא ישוב.

1252

1253ויש לסייע סברא זו, מדברי רשב"י עליו השלום (זוהר פ' ויקהל דף ריד ע"ב) שהחמיר שם בחומר הפוגם אות ברית, ואמר בסוף דבריו ווי ליה לההוא כסופא דנקמין מניה נקמת עלמין, נוקמא דעלמא דא ונוקמא דההוא פגימו, ואמר אחר כך והני מלי כד לא עבד תיובתא שלימתא, תיובתא דאיהי אתחזיא לחפייא על כל עובדוי, עד כאן לשונו.

1253

1254והטעם שיצטרך תשובה שלימתא לחפייא על כל עובדוי, מפני שמדת הצדיק נקרא כ"ל, שכל המדות נכללות בו כמבואר בתיקונים (דף קמה ע"ב), וכן הפגם בברית הוא פגם בכל אותיות ידו"ד כדפירשו בתיקונים (דף קלא ע"א) מ'י' י'עלה' ל'נו' ה'שמימה', ראשי תיבות מיל"ה סופי תיבות ידו"ד, נמצא הפוגם בברית פגם בכל המדות הכלולות במדת צדיק, ובאותיות השם, וכאילו פגם כל השיעור קומה, ולזה יצטרך תשובה שלימתא דאיהי אתחזייא לחפאה על כל עובדוי, שאפילו פגם כל אבריו צריך שיעשה לתקן כל אבריו כמו שנבאר. ועתה יתורץ בזה באופן אחר, כי כל תשובה צריך התשובה באבר שבו חטא, אבל החטא בברית אינו תלוי בתשובת הברית לבדה כמו לישא אשה, אבל צריך תשובה תקיפא כאלו פגם כל אבריו כדפי', ועוד נאריך יותר לקמן.

1254

1255וראיה שגם מוציאי זרע לבטלה יש להם תשובה, שהרי דור המבול היו מוציאים זרעם לבטלה, ופירשו רבותינו זכרונם לברכה שנתעכב נח בעשיית התיבה כדי להכריז להם שיחזרו ויעשו תשובה, אמרו במדרש תנחומא בפרשת נח (סי' ה), אמר רבי הונא בשם רבי יוסי מאה ועשרים שנה היה מתרה הקדוש ברוך הוא בדור המבול שמא יעשו תשובה, כיון שלא עשו אמר לנח (בראשית ו, יד) עשה לך תיבת עצי גופר, עמד נח ונטע ארזים, עיין שם.

1255

1256ומורי ע"ה כתב בספר אלימה בענין תשובת עון זה, וכללתי, כלל דבריו הוא זה, שמצינו שנקרא רע והרע הוא הפך הטוב, והענין כי הצדיק נקרא טוב, שגורם להמשיך אור היסוד בנקבה, כי שם אשד נחלי הזרע אור העליון, וכיון שזה השפיעו לבטלה נזדמנה לילית שם שהיא נקראת ריק ובטלה, וגורם שהברית העליון ישתעבד להשפיע לחיצונים, וגורם שפחה כי תירש גברתה, שהשפע שהיה ראוי שיושפע לשכינה נשפע לחיצונים, ולכן נקרא רע, ולכן אינו רואה פני שכינה דהיינו הטוב הצפון הנשפע לה, כיון שפגם לה לא יזכה לאותו הטעם אחר שנכנס לגיהנם, מה שאין כן לשאר החוטאים, כי שאר החוטאים אחר שנשלמה שיעור מדת עונם בגיהנם נכנסים לגן עדן לקבל שכרם, מה שאין כן מי שפגם בהוצאת הזרע לבטלה. ואין לך עון שיטמא האדם נשמתו יותר מבהוצאת זרע לבטלה. וזה אם לא עשה תשובה, אמנם אם עשה תשובה אין לך דבר שעומד בפני התשובה, ומה שפירשו בזוהר שאינו תלוי בתשובה, הוא כי צריך לעשות דברים שהם למעלה ממקום התשובה, והטעם כי הפוגם בברית פוגם במוח כי משם נשפע הזרע והוא פגם בחכמה, ולכן צריך לעשות תשובה למעלה ממקום התשובה שהיא הבינה. וצריך לתיקון זה שלשה דברים, הראשון תשובה, השני חכמה, השלישי ענוה, התשובה להתרחק מהרע ולהתדבק בטוב, והיינו שיעשה קישוטין ויחודים לשכינה באופן שמה שנפרדה מהצדיק שתביט פניה לו והיסוד ישפיע בה. וכן התשובה הוא לסגף עצמו בסיגוף והכנעה גדולה, תחת אשר הרתיח עצמו, ובזה יזכה למדת הענוה שהיא למעלה ממקום התשובה, ואין לך דבר שלא יתוקן בהפכו. וכן כשיזכה לחכמה, וימשיך מחכמה אור התורה ליסוד להשפיע למלכות, כנגד טיפי הזרע הנמשכים מהמוח לברית. וכן בהמשכת הסודות העליונות מסוד הדעת ליסוד, גם כן מתקן הפגם, כי בזה השכינה מאירה על ידי היסוד, כדפי' בתיקונים (תז"ח צד ע"א). הכלל שאין לך דבר שלא יתוקן בתשובה, ומה שפירשו בזוהר שאינו תלוי בתשובה הוא שתשובתו קשה, ואף זה מכלל קושי התשובה שמראים לו שאינו תלוי בתשובה, ואין לך דבר שעומד לפני התשובה, ואף אם שמעת שובו בנים שובבים חוץ מפלוני כענין אלישע אחר, אל תחוש, שהרי אלישע אחר סוף סוף נתקבל אפילו שלא שב (חגיגה דף טו ע"ב), כל שכן אם היה שב שהיה מועיל לו יותר ויותר, אלא שסגרו דלתי התשובה בפניו, והיה צריך להפציר עד יפתח הפתח, וזהו מה שאמרו ז"ל (פסחים דף פו ע"ב) כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא. בעל הבית דהיינו הקדוש ברוך הוא, כל מה שיאמר לך עשה מהמצות, עשה, חוץ מצא, שאם יאמר לך צא מביתי ואל תכנס כענין אלישע אחר, אל תשמע לו, אלא תכנס בתשובה כי זה חשקו של בעל הבית, אלא שמטעה אותך.

1256

1257וצריך להתמיד התשובה שנה אחר שנה, ואל ישכח כמה פעמים הכעיס לבוראו, כי כל עונותיו ספורים וכתובים, ואם לאו הרי לילית מזומנת לפרע ממנו סך עונותיו מה שנתחמם בין ירכותיה שם יפול ואין מקים, עד יעכל כל הרע, כי הקדוש ברוך הוא נותן כח ברשעים לסבול פורענותם, ועל כל חימום וחימום נפרעים ממנו מחדש. והטעם, כמו שנאמר (בראשית לט, י) לשכב אצלה להיות עמה, ואמרו (יומא דף לה ע"ב) לשכב אצלה בעולם הזה להיות עמה בעולם הבא, עד יקבל עונשו, כמו שאמר רשב"י ע"ה (זוהר פ' פקודי בהיכלות הטומאה היכל ב דף רסג ע"ב) ששם עונשו, ולא נעתיק לשונו, עיין שם. ולכך תשובתו קשה, שצריך לעשות תשובה על כל פעם ופעם שהרתיח עצמו בהוצאת זרע לבטלה.

1257

1258עוד כתב מורי ע"ה בענין ויהי ער בכור יהודה ואונן שנאמר בהם וימיתם ה', ופירשו רבותינו ז"ל (מסכת כלה פ"ג) מכאן שהמוציא זרע לבטלה חייב מיתה לשמים, והטעם הוא כדפי' לעיל, שהטפה ההיא היוצאת לבטלה כיון שלא באה בנקבה מיד החיצונית מזומנת שם ולוקחת חמום הרע ההוא, ועושקת הנשמה שהיתה ראוי לבא בטפה ההיא, נמצא שיש ביד החיצונית כל אותם הנשמות הראויות לבא באותם הטיפות. וכאשר האדם נושא אשה ולא עשה תשובה הראוי, החיצונה מזמנת שם אותם הנשמות הטהורות העשוקות בידה, ובניו מתים כשהם קטנים בתוקפא דאימהון, כדפי' בסבא (פ' משפטים דף צו ע"ב). ובהיותו מצטער במיתת בניו מתכפר לו מה שהיה חייב מיתה לשמים, שהרי גם כן הוא מת בקצת, ובלבד שיעשה תשובה מכאן ואילך.

1258

1259ועל העון הזה נאמר (ירמיה ב, לג) גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים צדיקים. וכן מה שפירשו רבותינו ז"ל (נדה דף יג ע"א) שהעתקנו בראש הפרק, שוחטי הילדים (ישעיה נז, ה), שזה שוחט בניו ממש, וכדפירש הרשב"י ע"ה בפרשת ויחי (דף ריט ע"ב) שהעתקנו לשונו לעיל. ולכך אינו רואה פני שכינה, שאין שכינה מתגלה לו כמו שמתגלה לשאר הצדיקים, אלא אם יעשה תשובה הראויה וכמו שיתבאר, עד כאן קיצור כוונתו.

1259

1260עוד בענין המוציא זרע לבטלה, דברי הרשב"י ע"ה (זוהר פ' אמור דף צ ע"א) זה לשונו תא חזי כל מאן דאפיק זרע לבטלה לא זכי למיחמי אפי שכינתא ואקרי רע, דכתיב (תהלים ה, ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, האי מאן דאפיק ליה בידיה או במלה אחרא, ואי תימא דאפיק ליה באינתו דלא מתעברא הכי נמי, לא אלא כמא דאמרן, ועל דא יבעי בר נש מקודשא בריך הוא דיזמין ליה מאנא דכשרא דלא יפגום זרעיה, דמאן דאפיק זרעיה במאנא דלא כשרא פגים ליה לזרעיה, ווי למאן דפגים זרעיה, עד כאן לשונו.

1260

1261ובמעלת מי שהוא נזהר בהוצאת זרע לבטלה, נתבאר בתנא דבי אליהו הובא בילקוט בפרשת משפטים (סימן שסא דף צח ע"ג) בפסוק וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות, זה לשונו תאנא דבי אליהו, זה שאמר הכתוב (דברים לג, כו) אין כאל ישורון, אשרי אדם שיש בו דברי תורה לאמתו ולא יצאת ממנו שכבת זרע חנם, ואפילו הוא ישראל ראוי הוא להעלות עולה על גבי המזבח ככהן גדול, שנאמר (שמות כד, ה) וישלח את נערי בני ישראל. וכל הנעשה עצל מן העבירה ולא עשאה, הרי הוא ניזון מזיו השכינה, שנאמר (שם כד, יא) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, עד כאן לשונו.

1261

1262וכשם שצריך לשמור הברית מהוצאת זרע לבטלה, כן צריך לשומרו מנדה שפחה נכרית זונה, ופירש ענין זה בזוהר (פ' בשלח דף ס ע"ב) זה לשונו אמר רבי יצחק ודאי מאן דזכי בצדיק זכי בנצח והוד, ואלין אינון תלתא דאתברכא בהון כנסת ישראל, ומאן דזכי בהו זכי במלכא קדישא, ועאל בכולהו ארבעה, ולקבל ד' אלין נטרא להאי רשימא קדישא מד' אלין, נטירו דכנסת ישראל אסתמרותא דנדה, נטירו דצדיק אסתמרותא דשפחה, נטירו דנצח אסתמרותא דנכרית, נטירו דהוד אסתמרותא דזונה.

1262

1263ועל דא, לקול ה' אלהיך, דא כנסת ישראל אלהיך, במה זכאן ישראל לקבלא אנפי שכינתא, באסתמרותא מנדה, ועל דא תנינן כתיב (ויקרא יח, יט) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה, מאי לגלות ערותה, דא כנסת ישראל, ובהאי אחידן ומתקשרן מלין אחרנין דכנסת ישראל אתקשרת בהו, והא אוקמוה מלי.

1263

1264והישר בעיניו תעשה, דא צדיק, כמא דכתיב (תהלים לד, טז) עיני ה' אל צדיקים, לאסתמרא משפחה, והא אוקימנא מלי כמד"א (משלי ל, כג) ושפחה כי תירש גברתה, דגרים לצדיק לאתדבקא בשפחה.

1264

1265והאזנת למצותיו, דא נצח, לאסתמרא דלא ישקר ביה, דלא יעול רשימא דא בבת אל נכר, לא ישקר בנצח דכתיב (שמ"א טו, כט) וגם נצח ישראל לא ישקר, ומאן דנטיר האי קיים מצותיו, דכתיב (שמות לד, יד) כי לא תשתחוה לאל אחר.

1265

1266ושמרת כל חקיו, דא הוד, לאסתמרא מן זונה, ואזלא הא כמה דתנינן אמר רבי יהודה מאי דכתיב (תהלים מה, ד) חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך, אלא כל מאן דמזרז גרמיה ושוי דחילו דחרבא שננא תקיפא לקבליה על ירך, מאי על ירך, דא רשימא קדישא, כמד"א (בראשית כד, ב) שים נא ידך תחת ירכי.

1266

1267דבר אחר חגור חרבך, כלומר זריז ואתקיף יצרך בישא, דאיהו חרבך, על ירך, על ההוא רשימא קדישא לנטרא ליה, ואי נטר ליה כדין אתקרי גבור, וקודשא בריך הוא אלביש ליה בלבושוי, ומאן לבושוי דקודשא בריך הוא הוד ונצח, דכתיב (תהלים קד, א) הוד והדר לבשת, אוף הכא הודך והדרך, וכדין אתדבק בר נש במלכא קדישא כדקא יאות, מכאן ולהלאה כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך, עד כאן לשונו. הרי מהמאמר הזה נלמוד ענין שמירת הברית בד' הנזכרים.

1267

1268והנה בכלל שמירת הנדה צריך ליזהר מליגע בה, כמו שהאריכו הפוסקים בזה, ולכן צריך להזהיר את האשה דיני הנדה לבישת כתונת לבן וחליפתה, ודיני החציצה והטבילה, שבכמה דברים אפשר שלא תדע האשה בהם ונמצא בועל נדה. ואפשר שלזה כיון רשב"י ע"ה באמרו במאמר בענין הנדה, ובהאי אחידן ומתקשרן מלין אחרנין דכנסת ישראל אתקשרת בהו.

1268

1269גם כן מבואר במאמר מעלת השומר הברית הנקרא גבור, ומעלתו בעולם הבא, שהקדוש ברוך הוא מלבישו בלבושו שהם נצח והוד. וכן במעלתו כמ"ש בסוף המאמר, וכדין אתדבק בר נש במלכא קדישא, הוא התפארת, ומתקיים בו סוף הפסוק כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו' כי אני ה' רופאך, כי כיון שמתדבק במלכא קדישא יונק הרפואה מאריך אנפין, ומכלל הן אתה שומע לאו חס ושלם.

1269

1270וכן במדרש ילקוט דרשו פסוק (שה"ש ג, ז) איש חרבו על ירכו, על אזהרת הברית, זה לשונו דבר אחר איש חרבו על ירכו, זו המילה. מפחד בלילות, שהם זהירים בחטא, שהוא משול בלילה, עד כאן לשונו.

1270

1271ובענין פגם הברית באשת איש או הבא על נשג"ז, נתבארו בזוהר ובמדרשי רבותינו בענין פגם הברית באשת איש או הבא על הנדה או השפחה או נכרית או זונה, ראינו להעתיק מקצת דבריהם כדי שירא החוטא בשומעו העונש.

1271

1272אמרו במדרש רבה פרשת כי תשטה (במ"ר ט, ז) על פסוק (מיכה ב, י) קומו ולכו כי לא זאת המנוחה בעבור טמאה תחבל וחבל נמרץ, אמר להם הקדוש ברוך הוא על שאר עבירות הייתי מאריך אפי עמכם, כיון שפשטתם בניאוף קומו ולכו. מהו וחבל נמרץ, אני אמרתי (דברים לב, ט) כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, אני נטלתי יעקב והוא היה חלקי, לפי שהיה זרעו דומה לחבל שהוא משולשל זה בזה, שהיו כלם מיוחסים בני אבותיהם ולא היה זרע אחר מפסיק ביניהם, שכולם שומרים עצמם מן הניאוף ולא היה שם ממזרות, כיצד כתוב (דה"א א, ה) אלעזר הוליד את פנחס ופנחס הוליד את אבישוע, וכן כלם, והשלשלת באה כך, ואתה נכנסת על אשת חבירך וטמאת את הנחלה, היאך הוא מונה פלוני בני והוא אינו בנו, שהוא ממזר, פסקת את החבל, הוי וחבל נמרץ. מהו נמר"ץ, *נואף *ממזר *רשע *צורר, הא למדת בעשרת השבטים שלא נחתם גזר דינם אלא בעון הניאוף.

1272

1273ומנין לשבט יהודה ובנימין שלא נחתם גזר דינם אלא על הניאוף, שכן ירמיה צווח לפני האלהים, בימי מנשה היו הבנים בני אבותם עכשיו בני זמה הם, הדא הוא דכתיב (ירמיה ד, כב) כי אויל עמי וגו', מה כתיב בסוף הפרשה (שם ה, ח) סוסים מיוזנים משכים היו איש אל אשת רעהו יצהלו, אף על פי שעברו על המצות כלם וכפרו בהקדוש ברוך הוא כמה דכתיב (שם ה, יב) כחשו בה', הוא מאריך אפו, ועל הניאוף נחתם עליהם גזר דין, שכן כתיב אחריו (שם ה, ט) העל אלה לא אפקד בם נאם ה', אמר הקדוש ברוך הוא על הכל אני כובש ועל הזמה אני כועס, הריני מוסרן למלכיות, הדא הוא דכתיב (שם ה, י) עלו בשרותיה ושחתו, עד כאן לשונו. עוד לקמן בפרשה עצמה (במ"ר ט, יב) עוברין על עשרת הדברות, וכן נאמר (קהלת ז, כו) ומוצא אני מר ממות את האשה, אוי לה לעבירה שעוברין בה על עשרת הדברות, עד כאן לשונו.

1273

1274ובבראשית רבה (פרשה כו, ה) זה לשונו אמר רבי שמלאי כל מקום שאתה מוצא זנות, אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת רעים וטובים. רבי עזריה ורבי יהודה בר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי אמר, על הכל הקדוש ברוך הוא מאריך אפו חוץ מן הזנות, שנאמר (בראשית ו, ב) ויראו בני האלהים וגו', מה כתיב בתריה, (שם ו, ו) ויאמר ה' אמחה את האדם. רבי יהושע בן לוי בשם רבי פדיה אמר, כל אותה הלילה היה לוט מבקש רחמים על הסדומיים והיו מקבלים מידו, כיון שאמרו לו (בראשית יט, ה) הוציאם אלינו ונדעה אותם, לתשמיש, אמרו לו (שם יט, יב) עוד מי לך פה חתן, ללמד סניגוריא, מכאן ואילך אין לך ללמד סניגוריא עליהם, עד כאן לשונו.

1274

1275ובבבא מציעא (דף נח ע"ב) אמרינן שלשה יורדין לגיהנם ואינן עולין, ואלו הם, המכנה שם רע לחבירו, והמלבין פני חבירו ברבים, והבא על אשת איש, עד כאן לשונו.

1275

1276ובעונש הבא על השפחה אמר בויקרא רבה (פרשה ט, ה) זה לשונו דבר אחר, אם על תודה יקריבנו (ויקרא ז, יב), זה שאמר הכתוב (משלי יד, ט) אוילים יליץ אשם, אמר רבי יודן הטפש הזה מתרגם חובתו בפיו ואומר לא חטאת אני חייב ולא אשם אני חייב. רבי יודן בשם רבי לוי אמר אלו בני אדם שנוהגין בשפחות היתר בעולם הזה, הקדוש ברוך הוא תולה אותם בקדקודי ראשיהם לעתיד לבא (תהלים סח, כב) אך אלהים ימחץ ראש אויביו קדקד שער מתהלך באשמיו, כל עמא יימרון יזול ההוא גברא בחוביה, עד כאן לשונו.

1276

1277עוד אמרו במסכת דרך ארץ רבתי, נמצא אצלנו בכתיבת יד, והועתק בילקוט (פ' כי תצא סימן תתקלא) הבא על השפחה חייב עליה משום ארבע עשרה לאווין, וכרת בידי שמים, משום לא תזרע כרמך כלאים, ומשום לא תחרוש, ומשום לא תלבש שעטנז, ומשום לא תרצח, ומשום לא תנאף, ומשום לא תגנוב, ומשום לא תחמוד, ולא תענה, ומשום אשת אב, ומשום אשת אח, משום שפחה, משום זונה, משום נדה, משום נכרית, אם היה ישראל וחלל את עצמו וזרעו בכותית לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים, ואם היה כהן לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה' צבאות, עד כאן לשונו.

1277

1278עוד אמרו בסנהדרין (דף פב ע"א) על פסוק (מלאכי ב, יא) בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל, אמר רב, [בגדה] יהודה זה עבודת אלילים, וכן הוא אומר (ירמיה ג, כ) בגדתם בי בית ישראל נאם ה'. ותועבה נעשתה בישראל, זה משכב זכור, וכן הוא אומר (ויקרא יח, כב) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא. כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב, זו זונה, וכן הוא אומר (דברים כג, יח) [ו]לא יהיה קדש בבני ישראל. ובעל בת אל נכר, זה הבא על הכותית. וכתיב בתריה יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה, אם תלמיד חכם הוא לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים, ואם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה' צבאות. אמר רבי חייא בר אבויה כל הבא על הכותית כאלו נתחתן בע"א, שנאמר ובעל בת אל נכר, עד כאן לשונו.

1278

1279עוד במדרש (משלי ה, ג) כי נפת תטפנה שפתי זרה, בני הזהר מאשה זונה שלא תטעה אותך בדבר שפתים, ושלא תשטה אותך אחר קולה, למה ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות, א"ל בני מה החרב אוכלת משני צדיה, כך היא מאבדת חייו של אדם מחיי העולם הזה ומחיי העולם הבא. מה כתיב אחריו, רגליה יורדות מות, שמורידה האדם לעומקה של מות, וזהו ייסורין רעים. שאול צעדיה יתמכו, אף על פי שנידון ביסורין בעולם הזה אינו ניצול מדינה של גיהנם, עד כאן לשונו.

1279

1280ובעונש הבא על אשת איש, ועל הפנויה בלא ז' ברכות, פירש בזוהר (פ' תזריע דף מד ע"ב) זה לשונו מכאן אוליפנא, חתן וכלה כיון דאתברכן בשבע ברכות אתדבקן כחדא כדוגמא דלעילא, ועל דא מאן דאתי לאתחברא באנתו אחרא, הא פגים זווגא, כביכול עביד ב' רשויות לעילא, דהא זווגא דכנסת ישראל בקודשא בריך הוא ביה בלחודוי, בזמנא דאיהו ברחמי ובזמנא דאיהו בדינא.

1280

1281תא חזי, מאן דמתחבר באנתו אחרא כאלו משקר ביה בקודשא בריך הוא ובכנסת ישראל, ועל דא קודשא בריך הוא לא יהיב ליה תשובה, בתשובה תליא עד דיסתלק מעלמא, הדא הוא דכתיב (ישעיה כב, יד) אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון, ואימתי בשעתא דעאל בתשובה לההוא עלמא, ואית ליה לקבלא עונשא.

1281

1282רבי אלעזר אמר, האי מאן דמשקר בכנסת ישראל לא יתקבל בתשובה עד דאיתדן בדינא דגיהנם, כל שכן מאן דמשקר בכנסת ישראל ובקודשא בריך הוא, וכל שכן אי אטרח ליה לקודשא בריך הוא למעבד דיוקנא דממזר באנתו אחרא ואכחיש פמליא דמלכא.

1282

1283רבי חייא פתח ואמר, גוזל אביו ואמו (משלי כח, כד), אביו דא קודשא בריך הוא ואמו דא כנסת ישראל, מאי גוזל, כמא דאת אמר (ישעיה ג, יד) גזילת העני בבתיכם, ומאן איהו, מאן דחמיד אתתא אחרא דלאו איהי בת זוגיה. תנינן תמן כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, דכתיב גוזל אביו ואמו. כל הנהנה מן העולם הזה, כלל, דא איהו מאן דאתדבק באנתו למהני מינה, ואף על גב דאיהי פנויה ואהני מינה בלא ברכה, כאלו גוזל קודשא בריך הוא וכנסת ישראל, מאי טעמא בגין דזיווגא דילהון בשבע ברכות הוא. ומה על פנויה כך, מאן דאתדבק באינתו אחרא דקאים כגוונא דלעילא בזיווגא דשבע ברכות, על אחת כמה וכמה. חבר הוא לאיש משחית, דא ירבעם, כמה דאוקמוה. ואומר אין פשע, דאמר הא פנויה היא אמאי אסיר, בגין דא גוזל אביו ואמו, ולא עוד אלא דחבר הוא לאיש משחית, מאן הוא איש משחית, דפגים דיקונא ותקונא דלעילא, כל שכן מאן דחמיד לאנתו דחבריה לאתדבקא בה דפגים יתיר, ועל דא אתפגים הוא לעלמין, איש משחית - דפגים לעילא ופגים לתתא ופגים לנפשיה, הדא הוא דכתיב משחית, וכתיב (משלי ו, לב) משחית נפשו הוא יעשנה.

1283

1284ובעונש הבא על הכותית פירש בזוהר (פ' חיי שרה דף קלא) מאן דאתדבק דאתתא דשאר עמין עובדי ע"א אסתאב איהו, וההוא ברא דאתיליד ליה יקבל עליה רוח מסאבא, ואי תימא הא מסטרא מאבוי קא אתיא אמאי יקבל עליה רוח מסאבא, תא חזי דהא בקדמיתא אסתאב אבוי בשעתא דאתדבק בההיא אתתא דאיהי מסאבא, וכיון דחב איהו אסתאב בההיא אתתא דאיהי מסאבא, כל שכן דאיהו ברא דאתיליד מינה יקבל רוח מסאבא, ולא עוד אלא דעבר על אורייתא, דכתיב (שמות לד, יד) כי לא תשתחוה לאל אחר כי ה' קנא שמו, בגין דקני על האי ברית. ואמר לקמיה, תא חזי האי מאן דעאל ברית קדישא בההיא איתתא דשאר עמין, גרים לאסתאבא איהו, וגרים לאסתאבא אתר אחרא, ועל דא כתיב (משלי ל, כא) תחת שלש רגזה ארץ, עד כאן לשונו.

1284

1285עוד בזוהר (פ' ואתחנן דף רסו ע"א) עד דהוו אזלי, אמר רבי אבא, מאי דכתיב (ירמיה ב, יג) אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות בורות נשברים וגו', אותי עזבו, דא הוא מאן דמשקר באת רשימא קדישא, ובמה משקר ביה, דעייל ליה ברשותא אחרא דאיקרי בורות נשברים, דהא אומין דעלמא עובדי ע"א איקרו בורות נשברים, ודישראל אקרי באר דמיין צלילן נפקי ונזלין מניה, כמד"א (שה"ש ד, טו) ונוזלים מן לבנון, ונוזלים מתוך בארך (משלי ה, טו), וכתיב (שה"ש ד, טו) מעין גנים באר מים חיים. אשר לא יכילו המים, מהו, אלא ההוא נהר דנגיד ונפיק אשקי לכל גנתא ורוי לכל אתר ואתר, כמא דאוקימנא, עד דמלי לההוא אתר גנתא דאיקרי באר מים חיים, ומתמן אתזנו עילאין ותתאין, כמד"א (בראשית ב, י) ומשם יפרד, וכל אינון סטרין דסטר שמאלא לא מתשקיין מההוא נביעו דמיין נבעין, בגין דאינון מסטרא דשאר עמין, ומאן דמשקר בשמא קדישא בההוא סטרא אתדבק בבורות נשברים אשר לא יכילו המים ולא עיילו לתמן, וההוא דזכי לנטרא ליה זכי לאתשקייא מההוא נביעו דנחלא בעלמא דין ובעלמא דאתי, הדא הוא דכתיב (ירמיה נח, יא) והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו, וזכי דאתמלי ההוא באר עילאה לנגדא ברכאן לעילא ותתא, ווי למאן דמשקר בשמא קדישא דהא משקר בשמא עלאה, ולא עוד אלא דגרים להאי באר דלא אתברכאו, קרינן עליה (דברים כב, יט) כי הוציא שם רע על בתולת ישראל, בתולת ישראל דייקא, עד כאן לשונו לעניננו.

1285

1286ובעונש הבא על נשכ"ז, אמר בתיקונים (דף נט ע"ב) זה לשונו וכל סירכאן דסם המות אינון רגלין דילה, ועלייהו אתמר (משלי ה, ה) רגליה יורדות מות, ואינון ח"י סרכות, ועלייהו כתיב (בראשית ח, כא) ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי, לאינון דמצלין ח"י ברכאן דצלותין, ומאן דגרים דמי טופנא מתגברין, מאן דאריק מים דזרע ברית מילה בנדה שפחה כותית זונה, ולעולם טרפה אינה חיה, דבכל אתר דתתסרך בבר נש בחובין דילה קטלית, עד כאן לשונו.

1286

1287עוד בתיקונים (דף עח ע"ב) תלת קליפין דערלה אינון, משחית, ואף, וחמה, לקבל ערלה איהו עון, דתקינו בצלותא והוא רחום יכפר עון. ולא ישחית, דא משחית. והרבה להשיב אפו דא אף. ולא יעיר כל חמתו דא חמה. ומאן דאעיל אות ברית ברשו נוכראה אלין ארבעה שלטין עליה, הדא הוא דכתיב (בראשית ז, יט) והמים גברו מאד מאד על הארץ, על הארץ דא גופא דיליה, עד כאן לשונו.

1287

1288עוד בתיקונים (דף פה ע"א) שעון זה הנזכר הוא דומה ממש לפוגם בשבת ומוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, וזה לשונו מאן דאעקר חפץ מאתריה ואנח ליה לבר מאתריה, כאלו אעקר אילנא דחיי דאיהו ברית ואנח ליה ברשו נוכראה, מאן דעביד דא גרים דאעקר נשמתיה מרשות דילה ואנח לה ברשו אחרא, דאיהי מרה וטחול, ודא גרם לישראל דאתעקרו מארעא דישראל ואתגליאו בארעא נוכראה דאהי רשות הרבים, והכי היא מאן דאעייל אות ברית קדש דיליה ברשו נוכראה, עד כאן לשונו.

1288

1289עוד בתיקונים (שם דף צז ע"ב) כגוונא דא מאן דנפיק מרשות היחיד ואזיל לרשות הרבים, או דאפיק זרע מניה מאות ברית קדש ואעיל ברשו נוכראה, כאלו האי נטע אילנא דטוב ורע, ובגין דא האי בר נש דנטע בנדה או שפחה או כותית או זונה, אתמר (שמות כ, ד) לא תעשה לך פסל וכל תמונה, ועל ברתא דאתעבידא כגוונא דא, אתקריאת מסכה, ועלייהו אתמר (דברים כז, טו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו' ושם בסתר, מאי בסתר בסתרא דעלמא, עד כאן לשונו.

1289

1290עוד בעונש הבא על הכותית ועל הנדה, בזוהר (פ' שמות דף ג ע"א) זה לשונו תלת אינון דדחיין שכינתא מעלמא, וגרמי דדיוריה דקודשא בריך הוא לא הוי בעלמא, ובני נשא צווחין ולא אשתמע קליהון, ואלין אינון, מאן דשכיב בנדה, בגין דלית מסאבו תקיף בעלמא בר מסאבו דנדה, מסאבא דנדה קשייא מכל מסאבו דעלמא, אסתאב איהו, וכל דמקרב בהדיה יסתאבון עמיה, בכל אתר דאזלין אתדחייא שכינתא מן קמייהו. ולא עוד אלא דגרים מרעין בישין על גרמיה ועל ההוא זרעא דיוליד, דכיון דיקרב בר נש לגבי ההוא מסאבו דליג עלוי ואסתאב בכל שייפין דליה, זרעא דיוליד בההוא שעתא משכין עלוי רוח מסאבו, וכל יומוי יהא במסאבו, דהא בניינא ויסודא דיליה מסאבו רב ותקיף מכל מסאבו דעלמא, דמיד דאקרב בר נש לגבי נדה ההוא מסאבו דליג עלוי, דכתיב (ויקרא טו, כד) ותהי נדתה עליו.

1290

1291ומאן דשכיב בבת אל נכר, דאעיל ברית קדש ואת קיימא ברשו אחרא, דכתיב (מלאכי ב, יא) ובעל בת אל נכר, ותנינן לית קנאה קמי קודשא בריך הוא בר קנאה דברית קדישא, דאיהו קיימא דשמא קדישא ורזא דמהימנותא, מה כתיב (במדבר כה, א) ויחל העם לזנות אל בנות מואב, מיד ויחר אף ה' בישראל. רישי עמא דידעי ולא מיחו בידייהו אתענשו בקדמיתא, דכתיב (שם כה, ד) קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש. רבי אבא אמר מאי נגד השמש, נגד הברית דאיקרי שמש, ועלייהו אתמר (תהלים פד, יב) כי שמש ומגן ה' אלהים, שמש ומגן דא ברית קדישא, מה שמש זרח ואנהיר על עלמא, אוף הכי ברית קדישא זרח ואנהיר גופא דבר נש. מגן, מה מגן איהו לאגנא עליה דבר נש, אוף הכי ברית קדישא מגן עליה דבר נש. ומאן דנטיר ליה לית נזקא בעלמא דיכיל למקרב בהדיה. ודא הוא נגד השמש. רישי עמא יתפסון בכל דרא ודרא בחובא דא אי ידעין, בגין דחובה דא עלייהו, לקנאה ליה לקודשא בריך הוא בהאי ברית.

1291

1292מאן דאעיל קדושה דא ברשותא אחרא עליה כתיב (שמות כ, ג) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' אלהיך אל קנא, וכלא קנאה חדא, ועל דא אתדחייא שכינתא מקמיה.

1292

1293מאן דמשקר בברית קדישא דחתים בבשריה דבר נש, כאלו משקר בשמא קדישא בריך הוא, מאן דמשקר בחותמא דמלכא משקר ביה במלכא, לית ליה חולקא באלהא דישראל אי לא בחילא דתיובתא תדיר.

1293

1294רבי יוסי פתח ואמר, ויעזבו בני ישראל את ה' וימכור אותם וגו'. מאי ויעזבו, דדחו מינייהו ברית קיימא קדישא, הוו גזרין ולא פרעין, עד דאתת דבורה ונדיבת בהאי לכל ישראל, כמא דכתיב (שופטים ה, ב) בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'.

1294

1295מאן דקטיל בנוי, ההוא דמתעברא אתתיה וגרים לקטלא ליה במעהא, דסתיר בניינא דקודשא בריך הוא ואומנותא דיליה, אית מאן דקטיל בר נש והאי קטיל בנוי. תלתא בישין עביד דכל עלמא לא יכיל למסבל, ועל דא עלמא מתמוגגא זעיר זעיר ולא ידיע, וקודשא בריך הוא אסתלק מעלמא, וחרבא וכפנא ומותנא אתייא על עלמא, ואלין אינון, קטיל בנוי. סתיר בניינא דמלכא, דחייא נשמתא דאזלא ומשטטא בעלמא ולא אשכחת נייחא, ועל דא רוחא דקודשא בריך הוא עביד כביכול בכיה, ועלמא אתדן בכל הני דינין, ווי לההוא בר נש ווי ליה, טב ליה דלא יתברי בעלמא. זכאין אינון ישראל דאף על גב דהוו בגלותא דמצרים אסתמרו מכל הני תלתא, עד כאן לשונו לעניננו.

1295

1296ובענין מה שאמר (תהלים מה, ד) חגור חרבך על ירך גבור, לפירוש הראשון, היינו שהחרב הנוקמת נקם ברית היא הנפרעת מהפוגם הברית, וכן פירש רשב"י עליו השלום (זוהר פ' וארא דף כו ע"א) בארוכה, זה לשונו פתח רבי שמעון ואמר (איוב יט, כט) גורו לכם מפני חרב כי חמה עונות חרב למען תדעון שדון, שדין כתיב, גורו לכם מפני חרב, מאן חרב, [דא חרב] נוקמת נקם ברית, דהא האי חרב קאים לאסתכלא מאן דמשקר בברית, דכל מאן דמשקר בברית נוקמא דנקמין מניה האי חרב הוא, דכתיב (איוב שם) כי חמה עונות חרב, מאי טעמא בגין דמאן דמשקר בברית פריש תיאובתא, ולא נטיר מאן דנטיר, ולא יהיב לאתריה, דהא לא אתער לגבי אתריה.

1296

1297וכל מאן דנטר ליה להאי ברית, איהו גרים לאתערא האי ברית לאתריה ואתברכאן עילאין ותתאין, מאן אתער האי ברית לאתריה, כד אשתכחו זכאין בעלמא, מנא לן מהכא (שמות ו, ד) וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה, מאי מגוריהם, כמד"א גורו לכם מפני חרב, בגין דאיהו אתר דאשרי מגור בעלמא, ועל דא גורו לכם מפני חרב, אשר גרו בה מיומא דאתקריבו לגבי קודשא בריך הוא דחילו בה דחילו, ודחילו עילאה בה למיטר פיקודוי, דאי בהאי לא ישדי דחילו על רישיה דבר נש, לא דחיל ליה לקודשא בריך הוא לעלמין, עד כאן לשונו.

1297

1298עוד במעלת השומר אות הברית ובעונש הפוגם בו נתבאר בזוהר (פ' לך לך דף צד ע"א) זה לשונו פתח אידך ואמר, לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי (תהלים צד, יז), תאנא במה זכאן ישראל דלא נחתי לגיהנם ולא אתמסרן בידוי דדומה, אלא בהאי את, דהכי תאנא בשעתא דבר נש נפיק מעלמא כמה חבילי טהירין אתפקדו עליה, זקפין וחמאן האי את דהוא קיימא דקודשא, אתפרשן מניה ולא אתייהב בידוי דדומה לתתא לגיהנם, דכל מאן דאתמסר בידוי נחית לגיהנם ודאי, ומהאי את דחילין עילאין ותתאין, ודינין בישין לא שלטין ביה בבר נש אי איהו זכי לנטורי ליה להאי את, בגין דאיהו אתאחיד בשמא דקודשא בריך הוא, כיון דדוד מלכא לא נטר את קיימא דא כדקא חזי אתעדי מניה מלכותא ואתטריד מירושלים, מיד דחיל וסביר דיחתון ליה לידוי דדומה וימות בההוא עלמא, עד דאתבשר ביה דכתיב (שמ"ב יב, יג) גם ה' העביר חטאתך לא תמות, ביה שעתא פתח ואמר לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי, עד כאן לשונו.

1298

1299ומעלת השומר הברית מבואר. גם בעונשו, שאמר שמפני שלא שמר אות הברית כדקא חזי סבר דיחתון בידוי דדומה אלולי לא היה הקדוש ברוך הוא אפוטרופוס סניגור עליו, כמבואר בזוהר (פ' בראשית דף ח ע"ב), ואם דוד היה מתירא מדומה עם היות שהיה הדבר בהיתר, שכל ההולך למלחמת בית דוד גט כריתות היה כותב לאשתו (שם, שבת דף נו ע"א), ועם כל זה שלא שמר אות ברית כראוי לא הספיקה תורתו להגן עליו מהיסורין, ואמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין דף צג ע"ב) שדוד המלך ע"ה ראש הסנהדרין והלכה כמותו בכל מקום, שנאמר (שמ"א טז, יח) ונבון דבר וה' עמו, שהלכה כמותו בכל מקום, מי שפגם בו בלי פקפוק מי יהיה עליו סניגור, הלא ודאי ימסר ביד דומה.

1299

1300והרי דוד עם כל זה מצינו שקבל סיגוף ויסורין בתעניות, כמו שנאמר (תהלים קט, כד) ברכי כשלו מצום, והלא מה שנטרד ממלכותו נראה שהיה על מה שחטא באוריה שהרגו בחרב בני עמון, שאמר שם בפרשת בראשית, אבל מה שחטא באוריה עונשא כתיבת עליה וקבל, ועונשא כתיבת היינו מה שאמר לו נתן הנביא (שמ"ב יב, יא) הנני מקים עליך רעה מביתך, מי שחטא בברית כמה צריך שיצטער בסיגוף ותענית כל ימיו כמו שעשה דוד.

1300

1301ואם יאמר מי שיאמר שהתורה מכפרת עון, הלא דוד המלך ע"ה עוסק בתורה היה יותר ממה שאנו עוסקים, כדפירשו ז"ל, והיה בו רוח הקדש, למה סגף עצמו בחנם ולא סמך עצמו על עסק התורה יומם ולילה שיכפר לו עונו. אלא ודאי מה שאמרו שהתורה מכפרת הוא על דרך שפירש החסיד רבינו יונה ע"ה בשערי תשובה (ש"א אות מז) בענין מה שאמרו רבותינו ז"ל (ר"ה דף יח ע"א) שהעוסק בגמילות חסדים שמכפרים על עונותיו, שפירושו שתולין לו מהיסורין עד שובו, כן העוסק בתורה הכפרה היא שמאריכים לו עד שישוב, אבל ודאי שצריך לטהר מעונותיו בסגופים ובתעניות כדי שתהיה תורתו רצויה, כמו שהארכנו בשער התשובה (פ"ג). ובפרט מי שחטא בברית שהפגם בו שקול כנגד כל התורה כולה, שמהמעלות שאמרו בו רבותינו ז"ל נדע גודל עונש הפוגם בו, והאריכו במעלתו.

1301

1302בתיקונים (דף סה) ביאר גם כן במעלת השומר ברית, שעליו נאמר (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, כי ידו"ד רשום בברית, באמרו (דברים ל, יב) *מי *יעלה *לנו *השמימה*, ראשי תיבות מילה וסופי תיבות ידו"ד, וכל המקטרגים יראים ממנו. ואמר עוד בשלהי דף סד, ובגין דא מאן דנטיר ברית מילה דאיהו חותמא דיליה, זז מות מניה, דאיהו שטן, יצר הרע, טמא, צפוני, מלאך המות, ולא יתקריב לגביה ולא ימות על ידיה.

1302

1303ומאן דמשקר בברית מילה, הוא משקר בחותמא דמלכא דאיהו רשים ביה שד"י מלבר ידו"ד מלגו, מנא לן, מהאי קרא משמע (דברים ל, יב) *מי *יעלה *לנו *השמימה* ראשי תיבות מילה סופי תיבות ידו"ד, ובודאי מאי דמשקר בברית מילה איסתלק מניה ידו"ד ושד"י ושריא עליה שטן, דאיהו אל אחר, חיויא שריא באתר דידו"ד מלגאו, וסם המות שריא באתר דשד"י מלבר, ודא איהו דאמר קרא (במדבר יט, כ) את מקדש ה' טמא, אם לא תב בתיובתא וסביל כמה יסורין לאעברא ההוא חיויא מתמן ולסם המות דיליה דאיהי צרעת ממארת בכמה מרעין ומכתשין עד דלא אשתאר ביה בשרא, דאיהי עפרא, ורזא דמלה (ויקרא יד, מב) ועפר אחר יקח וטח את הבית, בגין דנחש עפר לחמו (ישעיה סה, כה) עד דיתפרנס מההוא בשרא לא יזוז מניה. ועני חשוב כמת, מה מיתה אנפוי משתניין, כגוונא דא עני אנפוי משתניין, והא אוקמוה (ברכות דף ו ע"ב) כרום זלות לבני אדם (תהלים יב, ט), מאי כרום זלות, אלא מאן דאצטריך לברייתא אנפוי משתניין ככרום, וכמה נשוכין דיסורין נשיך ההוא חויא. ולא עוד אלא דעני חשוב כמצורע, מה מצורע וראשו יהיה פרוע וגו' (ויקרא יג, מה), כך עני. מה מצורע מחוץ למחנה מושבו (שם יג, מו), כך עני ערום ויחף, ועניותא איהו לישראל באתר דצרעתא.

1303

1304ואמר עוד לקמיה, ואם תב בתיובתא נחית עליה סם חיים דאיהי שכינתא, ואיתמר בה (ישעיה ו, י) ושב ורפא לו, מאלין מיני מרעין, ומסיא ליה ממיתא דעניותא, כמד"א (יחזקאל יח, לב) והשיבו וחיו, דישראל בזמנא דאינון עניים קרויים מתים ובגינייהו אתמר שובו וחיו. ולית עניותא כעניותא דאורייתא, דמאן דלית ביה אורייתא אקרי מת, אסוותא דיליה מאי הוא לההוא עלמא, אורייתא דאתמר בה (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, והיא אסוותא לכל מרעין, כמד"א (שם ג, ח) רפאות תהי לשרך וגו', עד כאן לשונו.

1304

1305ומכלל המאמר מובן, מי שפגם בברית שצריך שיסבול יסורין קשין קרובים למיתה עד יתעכל הבשר ההוא שבו רשום העון. ובפרט אם פגם בו בהוצאת זרע לבטלה שהוא חייב מיתה (נדה דף יג ע"א), צריך שיקבל עליו יסורין קרובים למיתה. והטעם, שהפגם בו גדול כולל, שהוא נוגע בעצם שם ידו"ד, כולל מצות עשה ומצות לא תעשה, שמ"י עם י"ה שס"ה זכר"י עם ו"ה רמ"ח (ת"ז שם דף סד ע"א), והרי הוא בפוגמו בברית פגם בכל עשה ולא תעשה, וצריך יסורין כאילו עבר כלם בפרט.

1305

1306ומורי עליו השלום האריך הדבר יותר, לדקדק לשון המאמר שאמר ורזא דמלה ועפר אחר יקח וטח את הבית, ופסוק זה ביארו אותו בתיקונים (דף קב ע"ב - קג ע"א) לענין הגלגול. והנה לענין קבלת היסורין לתשובה הוא דומה למגולגל, שכשם שהמגולגל יצטרך לבנין אחר מפני היות הגוף הראשון משכן לחיצוני וצריך ביטולו, כן בשובו בתשובה הרי מעכל הבשר שנתגדל על ידי החיצוני בסיגופים ובתעניות.

1306

1307והוצרך הרשב"י ע"ה להביא עוד ענין עני חשוב כמת, לפרש שיהיה דומה אל המגולגל בכל עניניו, שכשם שהעני פניו ירוקין הרי בזה טעם המיתה שהמת פניו ירוקות. וכמה נשוכין דיסורין נשיך ליה, מפני שהעצמות והבשר שניהם מתתקנים במגולגל, שהחיצוני שלט בשניהם, כמ"ש לעיל שנסתלק ממנו ידו"ד ושד"י ושריא באתריה סמא"ל שהוא אל אחר ונקבתו. וכנגד ידו"ד שהיה מבפנים שלט אל אחר, וכנגד שד"י מבחוץ שלט סם המות דיליה בבשר, ולכך צריך לתקן שניהם, והנה על ידי העניות, בהיות העניות גדול, כמה נשוכין דעניות נשיך ליה, נמצא בזה העצמות משתברין גם כן, וכאילו שלט המיתה בהם, ובזה נתתקן הכל. ואמר שהעניות הרי הוא כמיתה וכמכת מצורע כמבואר שם. נמצא היות העניות כפרה לעון זה.

1307

1308גם ביאר בסוף המאמר שהתורה רפואה לכל המכות ולכל חלאי הנפש, כמד"א רפאות תהי לשרך, וזה אם שב בתשובה ולא חזר לעונו עוד.

1308

1309וכן מובן מכלל דבריו שהפגם בברית הוא גורם עניות ממון ועניות תורה, והטעם שכיון שסוד הברית הוא סוד נהר דנגיד ונפיק, הוא מושך כל מיני השפע, אם שפע גשמי למזון הגוף ואם מזון רוחני למזון הנשמות, וכיון שפגם בו הרי שניהם מסתלקים, וכיון שחזר בתשובה שניהם חוזרים, וזה שאמר ואם תב בתיובתא נחית עליה סם חיים דאיהי שכינתא ורפא לו מעניות התורה, שכיון שנתקן הברית יש לו עלייה להתאחז בעץ החיים שהוא עמודא דאמצעיתא מקום נביעת התורה.

1309

1310ושעור הלשון כך הוא, ולית עניותא כעניותא דאורייתא, פירוש כמו שאמרנו לעיל שמי שפגם בברית עניות רודף אחריו שיהיה חשוב כמת, אין עניות כעניות של תורה, והרי הוא חשוב כמת, אף על פי שיהיה עשיר. ותקנתו שישוב בתשובה, שלא יחזור לעונו ויעסוק בתורה כדי שיהיה צרי למכתו, כי בעלותו למעלה ממקום הפגם מביא סם חיים לרפאות הפגם אשר שם בברית הנקרא חי.

1310

1311ומורי עליו השלם כתב שאין סם התורה מועיל אלא אחר התשובה שהוא עזיבת החטא, וקבלת היסורין אחר כך באהבה. והטעם, כי התורה היא סם חיים לטהר הקליפה שבפנים, והייסורין טיהרו הבשר מבחוץ, וכדפי' לעיל דאל אחר שריא באתר דידו"ד מלגאו וסם מות שריא באתר דשד"י מלבר.

1311

1312ומכל מקום נראה לעניות דעתי כאשר נדקדק בדבריו והיא אסוותא לכל מרעין, כמא דאת אמר רפאות תהי לשרך, שהכוונה היא שהתורה היא רפואה בין למה שבחוץ דהיינו הבשר, בין למה שבפנים שהם העצמות, והיינו רפאות תהי לשרך, שהוא הבשר, ושקוי לעצמותיך דהיינו מלת וגו', לדקדק סיום הפסוק שהוא מצטרך לכוונתו. והטעם, שהתורה היא כמו רטיה למכה, אחר שנעכל הבשר הרע ישימו מלוגמא ורטיה לגדל בשר טוב, כן היסורין טיהרו הקליפה בין מבפנים בין מבחוץ, ונשאר העני הזה מנוגע וכחוש ועצמותיו נצטמקו, ולכן יצטרך אל סם התורה שהיא שקוי לעצמות ללחלחם, והיא רטיה לבשר מחוץ, והיינו רפאות לשרך ושקוי לעצמותיך. וזה דומה למה שפירש בזוהר (פ' ויקהל דף ריא ע"ב) בענין (מלאכי ג, כ) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה וגו', שפי' בשער היראה סוף פרק י"ג.

1312

1313וכן מכלל תשובת העון הזה, הוא ליזהר בשמירת אות שבת ובאות תפלין ובאות ימים טובים, וכן פירשו בתיקונים (דף צה ע"א) זה לשונם אינון ה' עלאה ה' תתאה, ו' עמודא דאמצעיתא סביל תרוייהו, יסודא דכלא י' דא ברית, כל מאן דאעקר ושקר ביה אעקר כלא ונפיל ליה, והאי י' אבן השתיה וממנה הושתת עלמא, ועליה אתמר (תהלים קיח, כב) אבן מאסו הבונים וגו', ואיהי יסוד דכלא עליה אתבני, ומאן דחב באות שבת ובאות תפלין ובאות יומין טבין ובאות ברית מילה, כאלו אעקר ליה מאתריה ואהדר עלמא לתוהו ובהו, עד כאן לשונו.

1313

1314וכיון שמצינו שהקישו רשב"י עליו השלום אות ברית לאות שבת ואות תפלין ואות יום טוב, נראה שהפגם שוה בכלן ובכולן יש ליזהר. וכבר נודע שאמרו רבותינו ז"ל (שבת דף קיח ע"ב) שהשומר שבת כהלכתו מוחלין לו על כל עונותיו, שנאמר (ישעיה נו, ב) שומר שבת מחללו, אל תקרי מחללו אלא מחול לו.

1314

1315ובפרט בשמירת יום שבת צריך ליזהר הרבה, שהוא דומה בהרבה דברים לאות ברית, וכן הקישו רשב"י ע"ה, זה לשונו (זוהר פ' יתרו ריש דף צב) זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח) דא איהו רזא דברית קדישא, ובגין דבהאי ברית קיימין כל מקורין דשייפי גופא ואיהו כלל כלא, כגוונא דא שבת איהו כללא דאורייתא וכל רזין דאורייתא ביה תליין, וקיומא דשבת קיומא דכל אורייתא, דמאן דנטיר שבת כאילו נטיר אורייתא כלא, עד כאן לשונו.

1315

1316אחר שדברנו בכלל הפגם בברית, ובעונש המוציא זרע לבטלה, צריכין אנו לבאר ענין אחר הפוגם גם כן בברית, והוא עון הקרי, שאחר שהוא הוצאת זרע לבטלה הרי הוא פגם בברית, ופי' קר"י קר"י שבברית הקדש ממקומו, שישפיע לחיצוני. ובזוהר (פ' פקודי דף רסד ע"א) היכל ב' מהיכלות הטומאה, שהוא ההיכל שבו נפרעין ממי שיטמא בריתו, בסוף ההיכל ביאר הרשב"י ע"ה, שיש שם ב' רוחות המתהפכים לזכרים ונקבות, ואלו מטמאין את האדם בחלום הלילה ומוציאין ממנו זרע לבטלה. ובענשו דומה בקצת לעונש עון המוציא זרע לבטלה, שהרי אמר (דברים כג, י) ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר ביום ויבא לידי טומאה בלילה (ע"ז דף כ ע"ב), וכבר העתקנו לעיל מאמרם ז"ל (נדה דף יג ע"ב) המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא.

1316

1317ובעונש המטמא עצמו נתבאר בזוהר (פ' מצורע דף נה ע"א) זה לשונו אמר רבי אלעזר כתיב (ויקרא טו, לא) והזרתם את בני ישראל מטומאתם וגו' בטמאם את משכני אשר בתוכם, והזרתם, כהאי זר דאיהו זר מכלהו, ולא אתחבר במה דליתיה דיליה. ותא חזי בשעתא דמסתאבי בני נשא לתתא, מסאבין לון בכלא, והא אתמר, אבל בשעתא דרוח מסאבא אתער חשבתון זר, אלא רוח מסאבא אתער רוח מסאבא אחרא, ואתייהיב ליה רשותא לנחתא לעלמא, מאי רשותא, רשותא דקדושה דהוה נחית ומחי ביה, לא אשתכח ואסתלק, וכדין אתגליא דינא לקבליהון דחייבין, ואוסיף דינא על דינא, וכדין תרין רוחין משתכחין בעלמא, חד רוחא דדינא וחד רוחא דמסאבא.

1317

1318אמר רבי אלעזר, אצטריכנא הכא למימר מלה דאוליפנא מאבא, תא חזי הכי ילפינן מנגע דביתא, דכד רוחא מסאבא שריא בביתא, וקודשא בריך הוא בעי לדכאה ליה, שדר נגע צרעת בבית לקטרגא דא בדא, וההוא נגע לא אעדי מביתא ואף על גב דרוח מסאבא אסתלק מההוא ביתא, עד דינתצון ביתא אבנין ואעין וכלא, כדין אתדכי אתרא, כהאי גוונא מאן דאסתאב ואתער רוחא מסאבא ושארי עלוי, כד בעי קודשא בריך הוא לדכאה עלמא, אתער רוח דינא תקיפא ואשתכח בעלמא ושרייא על ההוא רוח מסאבא, ומקטרגו דא בדא עד דיתעבר מעלמא, וההוא רוח דינא תקיפא לא אסתלק מאתריה עד דינתץ אתר שייפין וגרמין וכלא, כדין אתדכי עלמא ואתעברו מניה רוחין מסאבין, ועלמא אשתכח בדכיו. ועל דא תנינן, אתא לאסתאבא, מסאבין ליה ודאי, ווי לגרמיה כד שארי עליה רוח מסאבא ואשתכח ביה בעלמא, דודאי לנדע דקודשא בריך הוא בעי לבערא ליה מן עלמא. זכאין אינון צדיקיא דכלהו קדישין, ואשתכחו בקדושא קמי מלכא קדישא, ושריא עלייהו רוח קדישא בהאי עלמא ובעלמא דאתי, עד כאן לשונו.

1318

1319ומהמאמר הזה גם כן יראה שצריך בעל תשובה לעשות סיגוף גדול לעון הקרי עד שיטהר עצמו מהטומאה, שקרי עד הטומאה, וצריך שישרה הדין עליו עד שיטהר כמבואר במאמר, אם לא יתוקן בתשובה כדרך שפי' בתיקונים במאמר שהעתקנו, שאמר וסביל כמה יסורין לאעברא ההוא חיויא מתמן, וכמו שפירש מורי ע"ה שהעתקנו פירושו לעיל.

1319

1320והנה הקרי יבא לכמה סבות, וצריכין אנו לבארם, הא' מהם הוא מה שפירש הרשב"י ע"ה בפרשת קדושים (דף פד ע"א) בענין אל תפנו אל האלילים (ויקרא יט, ד), והוא ענין ההסתכלות בנשים, שיבא מזה לידי הרהור וטומאה, והוא עובר על (ויקרא יט, ד) ואלהי מסכה לא תעשו לכם, שמאחר שכל גופו מתחמם ברוח הטומאה, נמצא עושה עצמו אלהי מסכה, ופירוש מלת לכם הוא כאילו אמר לא תעשו עצמכם אלהי מסכה, על דרך שפי'. וכן פי' בזוהר (פ' תצוה דף קפב ע"ב) בענין (שמות לד, יז) אלהי מסכה לא תעשה לך, על ענין הכעס, שאמר שהכעס משונה משאר הטומאות, זה לשונו אבל דא שניא מכלא וכל גופא סאיב מגאו ומבר ונפשא וכלא מסאב. ואמר לקמיה, ועל דא כתיב אלהי מסכה לא תעשה לך, לך בגין לאבאשא גרמך.

1320

1321ועד"ז אמר בזוהר (פ' קדושים שם), וכל מאן דאסתכל בשפירו דאנתתא ביממא אתי להרהורי בליליא, ואי סליק ההוא הרהורא בישא עילויה אעבר משום אלהי מסכה לא תעשו לכם, עד כאן לשונו. וענין ואי סליק ההוא הרהורא בישא עילויה, היינו שמשך עליו ההרהור עד שמתוך כך בא לידי טומאה, הרי הוא כעובד ע"א, מבואר בריש הפרק.

1321

1322גם צריך ליזהר מלהרבות שיחה עם שום אשה, בפרט עם אשתו נדה, ועל דרך אמרו בפרק קמא דאבות (מ"ה) ואל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו קל וחומר באשת חבירו, מכאן אמרו חכמים כל זמן שאדם מרבה שיחה אם האשה גורם רעה לעצמו. וענין גורם רעה לעצמו הוא שמושך לילית הנקראת רעה, ומטמאה אותו בקרי. וכן פי' בזוהר (פ' וישלח דף קסט ע"ב) בפסוק (תהלים צא, י) לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך, כי כאשר האדם הולך בדרך ישר ומתנהג בקדושה, רעה שהיא לילית ונגע שהם נגעי בני אדם, אינם קריבים אליו, אבל אם חס ושלום אינו הולך בדרך ישר מטמאים אותו. ועל דרך זה נפרש "רעה לעצמו", שמושך לעצמו הרעה לילית להחטיאו. ולכך סופו יורד לגיהנם, לעכל הרע ההוא שנדבק בו. ובוטל מדברי תורה, קודם שבטלו לטבילותא לבעל קרי היה אסור בדברי תורה, וכן בתקנת עזרא, ועוד היום יש מחמירין שלא לעסוק בתורה כשהם טמאים.

1322

1323והדבור באשתו נדה, נתבאר במדרש במדבר רבה פרשת נזיר (י, ח), זה לשונו למה אסרה תורה משרת ענבים, שהוא לא ישתכר מהם, וגם אסרה אכילת כל היוצא מן הגפן, דברים שלא ישתכר מהם, למה כך, מכאן שחייב אדם להרחיק עצמו מן הכעור ומן הדומה לכעור, מכאן שעשתה תורה סייג לדבריה. תמן תנינן (אבות פ"א מ"א) הוו מתונין בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה, כיצד יעשה סייג לדבריו, כדרך שעשתה תורה סייג לדבריה, הרי הוא אומר (ויקרא יח, יט) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, יכול יחבקנה וישקנה וידבר עמה דברים בטלים, תלמוד לומר לא תקרב, תישן עמו בבגדיה, תלמוד לומר לא תקרב. יכול תרחץ את פניה, ותכחול את עיניה, ויטול הימנה את הכוס, תלמוד לומר (שם טו, לג) והדוה בנדתה, כל ימים שהיא דוה תהא בנדוי, מכאן אמרו כל המנבלת עצמה בימי נדתה רוח חכמים נוחה הימנה, וכל המקשטת עצמה בימי נדתה אין רוח חכמים נוחה הימנה.

1323

1324הרי הוא אומר (שם יח, ו) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו, מכאן אמרו אל יתיחד אדם עם הנשים בפונדק אחד, אפילו עם אחותו, ואפילו עם בתו ועם חמותו, מפני טענת הבריות, כאן נאמר לא תקרבו, ולהלן הוא אומר לא תקרב, לדבר המביא לדבר עבירה לא תקרבו, הרחק מן הכיעור ומן הדומה לכעור, שכך אמרו חכמים הרחק מחטא הקל שמא יביאך לידי חמור, הוי רץ למצוה קלה שיביאך לחמורה, עד כאן לשונו.

1324

1325ובענין מה נקרא רבוי שיחה עם האשה, החמירו במסכת עירובין (דף ) זה לשונם רבי יוסי הגלילי הוה אזיל באורחא אשכחה לברוריה, אמר לה באי זה דרך נלך ללוד, אמרה ליה גלילי שוטה, כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה, היה לך לומר באיזו ללוד, עד כאן לשונם. ומכאן ידין הירא שמים למעט הדבור באשה כל האפשר, ובפרט באשתו נדה כמבואר במאמר. ומצאתי כתוב *נאלמתי *דומיה *החשיתי (תהלים לט, ג) ראשי תיבות נדה, להורות שצריך למעט הדיבור בה ביותר.

1325

1326וכמו שצריך ליהר מלהרבות הדבור, כן צריך ליזהר מליגע בה ושאר פרטי הדינין שכתב ר"י בטור יורה דעה, וכן מלהסתכל בה, כי בעוברו אחת מכל אלה מושך כח הטומאה אשר באשתו עליו ואפשר שיטמאוהו. ואזהרה לזו למדנו רשב"י עליו השלום (זוהר פ' בראשית דף כ) זה לשונו כגוונא דא, האי מאן דאתתיה ביומי מסאבו דילה ונטיר לה כדקא יאות, כל אינון יומין זווגא עילאה אשתכח בהדיה וישתכח דכר ונוקבא, עד כאן לשונו, ומכלל הן אתה שומע לאו דאי לא נטיר לה כדקא יאות שכינה מסתלקת ממנו. וכבר ידעת שהחיצונים נקראו אלה, שהם מזומנים לשרות מיד על האדם, כדפי' בפרשת ויחי (זוהר דף רכח ע"א), ואפשר שיטמאוהו.

1326

1327ובפרט במקום שהיה בו קדושה ונסתלקה הקדושה, שם הם רצים להדבק, והעד בפטירת האדם שפי' בזוהר (שם פרשת ויחי דף רך ע"א) שמפני ששרתה שם קדושה רוצים להדבק שם. ומטעם זה היה אומר מורי עליו השלום שכל אדם שהוא מתנהג בפרישות וטהרה ואחר כך פורש מאותה הקדושה, שאפשר שיטמאוהו, מן הטעם האמור שהם רודפים אחר מקום שהיה בו קדושה. ואני מוסיף נופך, שהקליפות נקראים הבל וריק, ואינם רודפים אלא אחר דבר שהוא ריק כמותם, וכיון שמוצאים כלי שנתרוקן מהקדושה הם דבוקים בו, ובפרט במה שפי' בזוהר (פ' משפטים שלהי דף קיא) דכל כיסופא דילהון בתר ירך, וכל שכן ירך דרבנן, ולכן תלמידי חכמים צריכין אזהרה ביותר, כי אלו רצים לדבק בהם וכל איזה צד שימצאו לידבק מיד דבוקים בהם ויטמאו אותן, ועל זה נאמר (תהלים פט, לא) אם יעזבו בני תורתי ובמשפטי לא ילכון אם חוקותי יחללו ומצותי לא ישמורו ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם. ונגעים הם נגעי בני אדם שהם נעשים מהקריים, והרי בפירוש כי בהסתלק הקדושה מיד נפקד ביסורין אלו.

1327

1328וטעם היות הפקידה בהוצאת זרע לבטלה על ידי הברית, מפני שהברית העליון כולל התורה והמצות בסוד כ"י כ"ל בשמים ובארץ (דה"א כט, יא) ומתרגמינן דאחיד בשמיא ובארעא, נמצא כי בפוגמו בתורה שלא עסק בה כראוי או במצות הרי חלל ברית קדש העליון, ולכן יפקד בטומאת בריתו.

1328

1329וענין זה נרמז בזוהר (פ' וישלח שלהי דף קעו) זה לשונו בענין מכל אבקת רוכל (שה"ש ג, ו), דבר אחר דא יוסף הצדיק וכו', דבר אחר אמאי רוכל, אלא מה חנווני דא סקטירי דקוסטרי ואבקי דפולמי כלהו בידיה, הכי נמי יוסף איהו קיומא דאורייתא, בגין דאיהו קיים לה, בגין דכל פיקודי אורייתא מתקשרן בנטירו דברית קדישא, עד כאן לשונו. וכן אמר בזוהר (פ' מקץ ריש דף קצז) ובגיני כך יוסף דנטיר ליה לברית זכה למלכותא דלעילא ולמלכותא דלתתא, ועל דא כל מאן דנטיר ברית קדישא כאלו קיים אורייתא קדישא כלא, דהא ברית שקיל ככל אורייתא.

1329

1330ומוכרח לומר הטעם שפי' שהוא סוד כ"י כ"ל, שאם לא כן אם שמר אדם הברית ולא קרא קריאת שמע ולא הניח תפלין וכו' יחשב עליו כאלו קיים כל המצות, אתמהה, אלא ודאי כדפי'.

1330

1331גם סיבת הקרי עצמותו ועיקרו מפני החטא בברית הלשון, כדפי' לעיל (פי"א) בענין (תהלים לד, יד) נצור לשונך מרע. גם המגלה למי שאינו ראוי עונשו הקרי, והטעם שבית קיבול לסודות העליונים הנשפעים מצדי"ק הנקרא י', סו"ד הוא ליראיו שהם בשכינה, וזה הוא סוד ה' ליראיו, וכשאינו ראוי הרי משך אור התורה מבפנים ולא מצא כלי שבו ינוח ויצא לבטלה לחיצונים, ונמצא דש מבפנים וזורה מבחוץ, והוא עון ער ואונן, ולכך מדה כנגד מדה יושפך זרעו לבטלה ויטמאוהו.

1331

1332גם המברך ברכות לבטלה כמוציא שכבת זרע לבטלה, ואפשר שיטמאוהו, וצריך ליזהר בזה, בפרט שליח צבור שלא יחזור תפלת י"ח אם אין תשעה שיענו אמן בודאי.

1332

1333גם סבת הקרי בסבת התענוג בשינה כל הלילה כדפי' לעיל בפרק ה, וזה בכלל אם יעזבו בני תורתי. והטעם לזה כי כיון שהוא מתרפה מעסק התורה הרי הקדוש ברוך הוא אויבו, כדכתיב (משלי כד, י) התרפית ביום צרה צר כחכה, והוא מדה כנגד מדה, הוא לא רצה לידבק באשה יראת ה' על ידי עסק התורה, ידבק בחיצוניות אשה זרה, ויוליד שד לקטיגור לו, ומפרי מעלליו יאכל, כי אין רע יורד מלמעלה, אלא כיון שאדם דבק בסטרא אחרא הקדושה מסתלקת ממנו, ואז החיצונים שולטין בו שהם מזומנים, ונקרא אל"ה, שנאמר (דברים לא, יז) על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ולכן בהקיצו משנתו יזדרז לקום, שאם לא יקום ויחזור לישון אפשר שישן אפרקדן שהוא פניו למעלה, והוא מקולל מפי סופרים, כדאמרינן (ברכות דף יג ע"ב) לייט רבי יהושע בן לוי אמאן דגאני אפרקדן.

1333

1334גם סבת הקרי נתבאר בתורה במה שנאמר בפסוק (ויקרא כו, כא) ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמוע לי וגו' וכתיב (שם כו, כח) והלכתי עמכם בחמת קרי וגו', ופירש רש"י ע"ה, רבותינו אמרו עראי במקרה שאינו אלא לפרקים, כך תלכו עראי במצותי. ומנחם פי' לשון מניעה, וכן (משלי כה, יז) הוקר רגלך מבית רעך, וכן (שם יז, כז) יקר רוח איש תבונה. וקרוב לשון זה לתרגומו של אונקלוס, קשיו, קושי, שמקשים לבם לימנע מלהתקרב אצלי, עד כאן לשונו, ושני הפי' באים לכוונה אחת.

1334

1335והרי מה כתיב אחריו, והלכתי אף אני עמכם בחמת קרי, ופירש הרשב"י ע"ה (זוהר פ' תרומה דף קל ע"א) זה לשונו בחמת קרי, בההוא רוגזא דנפיק מפתחא דקרי, ואלין אינון דמשטטי בליליא, ובשעתא דנשמתין נפקין לסלקא לאתחזאה לעילא, אלין נפקין ומקטרגין לון דלא יכלין לסלקא, בר אינון חסידי קדושי עליונין דאינון בקעי רקיעין ואוירין וסלקין. ואלין חבלי טהירין נפקן ומודיעין מילין כדיבין לבני נשא, ואיתחזיין להון בדיוקנין אוחרנין וחייכן בהו, עד דאושדין זרעא, ואיקרון מאריהון דקרי, בגין דאינון דנפקין מפתחא דקרי גרמי לון, עד כאן לשונו.

1335

1336לכן ראוי לאדם שיהיה קיים בעבודה האלהית ונאמן בה כעמוד שלא יתמוטט ממנה, וכן מלת ברית פי' קיום, כענין (בראשית לא, מד) לכה ונכרתה ברית אני ואתה. ולכן הרוצה לזכות למדת צדיק צריך שיהיה נאמן וחזק בעבודה, ועל זה נאמר (קהלת ח, ה) שומר מצוה לא ידע דבר רע. וכבר ידעת מה שפי' לעיל בענין רע.

1336

1337וכן אם פרץ איזה גדר מגדרי רבותינו, אפשר שיטמאוהו, שהגדרים שגדרו רבותינו ז"ל הם כדי שלא לתת מקום לחיצוני שיכנס פנימה לקדש, ואם יפרוץ גדר ישכנו נחש, שעל ידי הפרצה שפרץ נתן לו מקום שיכנס. וכן פי' בתיקונים (יח ע"ב), שהים הוא התורה, וחול לים פי' שהוא כמו השלשלת לכלב, והמתיר השלשלת גורם לכלב שינשכנו, והוא רמז לגדרים שגדרו רבותינו ז"ל, זה לשונו שם ושמרו בני ישראל את השבת (שמות לא, טז), דא בת יחידה דאיהי שמירה לישראל בכל שבת ושבת, ומאן דמחלל לה לאו איהו נטיר מקודשא בריך הוא, ולא עוד אלא דאתמר בה מחלליה מות יומת, מאן דאעיל ברשות דילה שפחה חללה זונה, דרשות דילה איהו תחום שבת, כגוונא דתחום וגבול דימא, דאתמר (ירמיה ה, כג) שמתי חול גבול לים, ומאי ניהו (הושע ב, א) והיה מספר בני ישראל כחול הים, ולית ים אלא אורייתא, מאן דאעבר עליה כאילו חזר עלמא לתוהו ובהו, ושבת שקילא לכל אורייתא מאן דאעבר עליה כאלו חזר עלמא לתוהו ובהו, ובגין דא קרא סמיך ליה (בראשית א, ב) והארץ היתה תוהו ובהו, דאיהו חול לים כחוליא דשלשלא לכלבא, מאן דאפיק ל[י]ה משלשלאיה גרים כמה נישוכין דיסורין דנשיך ליה, ובגיניה אמר דוד (תהלים כב, כא) הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי, ודא סמא"ל דאיהו תפיס בקולר שלשלא, בשבת איהו תפיס בקולר, עד כאן לשונו. הרי בפירוש שתחום שבת וחול לים שניהם ענין אחד להרחיק סמא"ל, ולהרחיקו מהקדושה, ופורץ הגדר גורם לסמא"ל שישכנו.

1337

1338וכן מהדברים שצריך ליזהר שלא יטמאוהו, הוא אם נדר, שיקיים נדריו לעבודת השם כמ"ש (תהלים טו, ד) נשבע להרע ולא ימיר, ואם לא קיים המצוה והפר נדרו אפשר שנטמא, כדכתיב (קהלת ה, ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. ופי' במדרש פסוק זה על הנדרים, כמו שהעתקנו לשונם לעיל בפרק יד, עיין שם. ולדרך זה וחבל את מעשה ידיך הוא הברית, כמו שנתבאר בפרשת בראשית דף ח (ע"א) והעתקנו לשונו בפרק יא.

1338

1339והטעם, שהפסוק אמר (במדבר ל, ג) ככל היוצא מפיו יעשה, והטעם, שכבר פרשנו שהדבור הוא רוחני דומה לזרע הגשמי, וכמו שמהברית התחתון אין להוציא זרע לבטלה אלא בנקבה, כך אין להוציא הדבור לבטלה אלא להביאו למקום העשיה שהוא הנקבה, ונמצא בזה הקול היוצא מיחד ברית הלשון עם הנקבה, ואם ח"ו לא קיים הרי הוציא זרע לבטלה, שהוא קול ודיבור היוצא מברית הלשון, ולכן גם יפגום בברית המעור בזרע לבטלה, כי עבירה גוררת עבירה.

1339

1340התיקון לעון הקרי, ראשונה צריך שיטבול במקוה מ' סאה כדי לטהר עצמו מטומאת החיצונית הארורה, ואפילו מי שמקל בטבילה לענין הזווג, אין ראוי להקל בזו. וכן פירש הרשב"י ע"ה (זוהר פ' בראשית דף נה ע"א) ובגין דבעל קרי אתי מסטרא דרוח מסאבא, בעי לאסחאה מניה לאתדכאה מניה, והא אוקמוה חבריא, עד כאן לשונו, ולעיל מזה מיירי בענין נעמה אימא דשידין דמצדה באין כל אותן העושים לבני אדם בעלי קריין.

1340

1341ואם לא יהיה אפשר במ' סאה ישתדל להטיל עליו ט' קבין. ואם אפילו זה אי אפשר לו, לפחות ירחוץ מקום הטנוף, ובספר מעשה החסידים (ספר חסידים סימן קנז) כתב, שלא יחשוב בדברי תורה עד שישפשף ירכותיו במים, כן ראוי לעשות לכבוד התורה והתפלה.

1341

1342ובפרשת מצורע בפרשת הזב, הביאו בילקוט תנא דבי אליהו, זה לשונו ראה אדם קרי חייב טבילה, אמר מי רואה אותי אין בכך כלום העבירו מנגד פניו, שוב ראה קרי אמר מי רואה אותי וכו', שלש פעמים, עבר על מה שכתוב (איוב לג, כט) פעמים שלש עם גבר, שהוא נעשה זב מתחלת דרכיו, שנאמר (ויקרא טו, ב) איש איש כי יהיה זב, מה תלמוד לומר איש איש, למקרה לילה, אם חזר ועשה תשובה מרפאין אותו, ואם לאו הרי הוא בחזקתו עד יום מותו, שנאמר (ויקרא טו, ג) וזאת תהיה טומאתו בזובו, עד כאן לשונו.

1342

1343ובמעלות הטבילה כבר כתבנו לעיל במקומו (שער אהבה פרק יא), ואמרנו כי מסגולתה הוא להחזיר הנשמה למקומה, כי מי שהוא טמא אין לו נשמה, והפוגם הברית נשמתו מסתלקת ממנו, וכן פירש בזוהר (פ' לך לך דף צד ע"א) זה לשונו דתניא, בכל זמנא דאתרשים בר נש בהאי רשימא קדישא דהאי את, מניה חמי לקודשא בריך הוא ממש, ונשמתא קדישא אתאחידא ביה, אי לא זכי דלא נטיר האי את, מה כתיב (איוב ד, ט) מנשמת אלוה יאבדו, דהא רשימא דקודשא בריך הוא לא אתנטיר, ואי זכי דנטיר לה שכינתא לא אתפרשת מניה, אימתי מתקיימת ביה כד אתנסיב והאי את עאל באתריה, עד כאן לשונו. ועיין עוד שם להבין הדבר על מתכונתו, וכדי שלא להאריך לא העתקנו כל לשונו.

1343

1344ואגב למדנו מהמאמר תיקון לאות ברית, הוא שישתדל לישא אשה בבחרותו כדי לטהר עצמו, ומטעם זה אמרו בקדושין (דף כט ע"ב) אמר רב חסדא האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר, ואי נסיבנא בארביסר הוה אמינא לשטנא גירא בעיניה, עד כאן לשונו.

1344

1345ובתיקונים (דף פב ע"ב) אמר ועוד עץ פרי (בראשית א, יא), דא עמודא דאמצעיתא, עושה פרי, דא צדיק, אשר זרעו בו על הארץ, דא שכינתא דכל זרעין איתכללן בה. והכא פקודא דפריה ורביה למעבד איבין וזרעין, דאתמר בה (ישעיה מה, יח) לא תוהו בראה לשבת יצרה, ומאן דאתבטל מפריה ורביה כאלו אחזר להאי ארץ יבשה, ומנע ברכאן מניה כל חד לפום דרגיה, מאן דפגים לתתא פגים לעילא לאתר דאתגזר נשמתיה, עד כאן לשונו. ואי הוא פגם ולא יכול לתקן את עצמו בעת הראוי, אם יזכהו האל לבן ישתדל להשיאו אשה קודם שיבא לידי חטא. ובדור הזה צריך האדם להרחיק את בנו ולשומרו מכל דבר שאפשר שיבוא לידי הרהור חטא קודם שישא אשה.

1345

1346עוד התיקון לאות ברית גם כן על ידי עסק התורה, כמבואר לעיל במאמר שהעתקנו מהתיקונים (דף סו ע"ב), וביארו בתיקונים (דף צח ע"ב) שמי שפגם בנשמה תיקונו על ידי עסק התורה בשש סדרי משנה, זה לשונו ולא עוד אלא מאן דאעיל זרעיה בנדה או שפחה או כותית או זונה כאלו מערב מה דאפריש קודשא בריך הוא, דכתיב (בראשית א, ו) ויהי מבדיל בין מים למים, דאינון מי נדה למי דכיא, דדא אסור ודא מותר, דא כשר ודא פסול, דא טומאה ודא טהרה, אלין אינון שית סדרין דאתייהבת בהון משנה לאפרשא בין טוב לרע דערב לון אדם ודרין דאתו אבתריה, עד כאן לשונו. עוד עיין בתיקון מ"ו.

1346

1347ואם ישתדל לדעת שש סדרי משנה על פה מה טוב ומה נעים חלקו, שעיקר המשנה לדעת אותה על פה, שנאמר (שמות לד, כז) כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית, ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב (ע' גיטין דף ס ע"ב), ולא נכתבו אלא משום עת לעשות לה' (תהלים קיט, קכו), והיודעם על פה אשריו, כמו שביאר הרשב"י ע"ה בהיכלא תנינא (זוהר פ' בראשית דף מב ע"א), אמר שם שיש בהיכל עצם השמים שרפים בשש כנפים, ואמר אחר כך אלין אינון דאוקידו לאינון דלא חיישי על יקרא דמאריהון ורזא דאשתמש בתגא חלף, מאן דקרי ותאני שית סדרי משנה דא הוא מאן דידע לסדרא ולקשרא ייחודא דמאריה כדקא יאות, עד כאן לשונו.

1347

1348ועיקר ידיעת המשנה הוא שישתדל לדעת אותה בפירושה, ומי שיקרא אותה בפירושה לא תשכח ממנו במהרה, וכן אמר בירושלמי (ברכות פ"ה ה"א) אמר רבי תנחום כל הסובר תלמודו לא במהרה הוא שוכח. ועד"ה ידיעת התורה על פה הוא במדת הזכר, שכל זכירה הוא בזכר, וכיון שזה פגם אות הברית שהוא במקום הזכר, וירד למקום השכחה, ראוי שיתוקן על ידי זכירה לדעת תורה על פה.

1348

1349וכן התורה הוא תיקון כדי שלא יבא לידי קרי, ונרמז ענין זה בזוהר (פ' וישב דף קץ ע"א) זה לשונו אמר רבי אלעזר, כד ההוא סטרא בישא אתי למפתי ליה לבר נש, יהא משיך ליה לגב אורייתא ותתפרש מניה, תא חזי דהא תנינן דכד האי סטרא בישא קיימא קמי דקודשא בריך הוא לאסטאה על עלמא בגין עובדין בישין, קודשא בריך הוא חס על עלמא ויהב עיטא לבני נשא לאישתזבא מניה ולא יכיל עליהון ולא על עובדיהון, ומאי איהו עיטא, לאשתדלא באורייתא ואשתזבא מניה, מנא לן, דכתיב (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר, מה כתיב בתריה לשמרך מאשה זרה מחלקת לשון נכריה, ודא הוא סטרא מסאבא סטרא אחרא דאיהי קיימא תדיר קמי קודשא בריך הוא לאסטאה על חוביהון דבני נשא, עד כאן לשונו לעניננו. והנה נודע כי כל כחות הקרי באים מאשה זרה, וכן פירשו בזוהר, כתיב כי נר מצוה ותורה אור וגו' לשמרך, נמצא התורה שמירה שתשמור את האדם מכחות אלו.

1349

1350ובפרט מי שאינו נשוי שלא ישכב לעולם במטה לישון עד שיהא שבע מן התורה, כדאמרינן בברכות (דף יד ע"א) אמר רבי יוחנן כל המשביע עצמו מדברי תורה ולן אין מבשרים אותו בשורות רעות, שנאמר (משלי יט, כג) ושבע ילין בל יפקד רע, עד כאן לשונו. וכבר נודע כי רע נקרא המוציא שכבת זרע לבטלה, כענין (דברים כג, י) ונשמרת מכל דבר רע, שפירשו רבותינו ז"ל (ע"ז דף כ ע"ב) שלא יהרהר ביום וכו'. ולכן ראוי שלא לשכב עד שיקרא בתורה הרבה באופן שיהיה שבע, שכמו שהאדם שבע עצמו מהאכילה ישבע עצמו מהתורה עד אשר ילאה שלא יוכל ללמוד כאדם ששבע מרוב האכילה שלא יוכל לאכול יותר.

1350

1351ומכל מקום אם עסק בתורה ביום והוא שבע ממנה, אין החיוב לו להאריך בתחלת הלילה בעסק התורה באופן שלא יוכל לקום באשמורת, והחכם עיניו בראשו ויכלכל דבריו במשפט, שיעסוק בתורה ביום עד שישבע, ובתחלת הלילה יעסוק בתורה גם כן כדי שתעלה הנשמה על ידי הבל התורה, אבל לא לשבעה, כדי שלא יבטל מלקום באשמורת שהוא עיקר עסק התורה כמו שנאמר (איכה ב, יט) קומי רוני בלילה, וכמו שפי' לעיל (פ"ז).

1351

1352עוד התיקון לאות הברית הוא ליזהר בכל מדות שאדם נקרא בהם צדיק, שהם תלויים במדת צדיק העליון. והאחד מהם הוא שישתדל לקום בחצות לילה, או מחצות לילה ואילך, לעסוק בתורה, וישתדל לחבר לילה ביום על ידי התורה כנגד מה שהפריד ביניהם, שהקם בחצות נקרא צדיק כדפי' בפרשת אמור (דף צ ע"א) והעתקנו לשונו לעיל (פ"ז), וביאר שם שטרף נתן ליראיו (תהלים קיא, ה) נאמר על העוסקים בתורה מחצות לילה ואילך, והטעם שהם משתתפים עם מדת יראה.

1352

1353וכן ביאר בזוהר (פ' מקץ דף קצד ע"ב) שפסוק רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו (תהלים קמז, יא) נאמר על הקמים מחצות לילה ואילך, וקושרים לילה ביום כדי לקבל חוט של חסד, זה לשונו למיחלים לחסדו, הוי אימא אינון דמשתדלי באורייתא בליליא ואשתתפו בהדי שכינתא, וכד אתי צפרא אינון מחכאן לחסדו וכו', עיין שם.

1353

1354ובמעלת הקושר לילה ביום על ידי עסק התורה ביאר הכתוב באומרו (תהלים לג, יח) הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב, ועין ה' פי' באדרת (נשא דף קכט ע"ב) שהוא עינא פקיחא דאריך וכו' עיין שם. ובודאי שהעושה זה הוא מתקן מדת צדיק עם השכינה שנמשך לו ולה חוט של חסד, כדפי' בכמה מקומות. וכנגד מה שהפריד לשכינה בהמשכת טיפה לחוץ, וסוד הטיפה היא חיוורא ונמשכת מצד הימין כדפי' בתיקונים (דף מא ע"א) בענין והמן כזרע גד הוא (במדבר יא, ז), כנגד זה קושר לילה ביום לקבל חוט של חסד. וכן פי' בזוהר (פ' ויגש דף רז ע"ב) בפסוק (תהלים פח, ב) ה' אלהי ישועתי יום צעקתי בלילה נגדך, שהקם בחצות ועוסק בתורה שהוא עומד במדריגת צדיק חי העולמים, ואז ביום זוכה אל חוט של חסד, והיינו אומרו אלהי ישועתי, כי חוט של חסד הוא ישועה כאומרו (תהלים ס, ז) הושיעה ימינך, ולא נעתיק לשונו כדי שלא להאריך.

1354

1355עוד צריך ליזהר שלא יזדווג באשתו כי אם משבת לשבת, ובראש חדש, ויום טוב, שאין יחוד למעלה על ידי צדיק אלא בזמנים האמורים, כדכתיב (ע' יחזקאל מו, א) שער הפונה קדים יהיה הסגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח, וכן פי' בזוהר (פ' נח דף עה ריש ע"ב) ז"ל בפסוק זה האי קרא אית לאסתכלא ביה, דאיהו רזא במה דאתמר, יהיה סגור ו' ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח, אמאי יהיה סגור כל אינון ו' ימי המעשה, אלא אלין יומין דחול דתרעא דא יהיה סגור דלא לאשתמשא חול בקודשא. וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח, דהא כדין שמושא דקודשא בקודשא, וכדין אתנהיר סיהרא לאיתחברא בשמשא, עד כאן לשונו לעניננו.

1355

1356ומכל מקום היותר מוסכם בתיקון לעונת תלמידי חכמים הוא משבת לשבת, וכן אמר עוד בתיקונים (דף כא ע"א) ועוד בכל עץ דא צדיק דאיהו עץ פרי עושה פרי למינו (בראשית א, יא), ודא יום השבת, דתמן זווגא דשכינתא עם קודשא בריך הוא, ותמן אית ליה נייחא, ועליה אתמר (תהלים א, ג) והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו, דא עתו דצדיק דאיהו ליל שבת, דמניה פרחין נשמתין חדתין בישראל בערב שבת, דאתקריאו פנים חדשות, עד כאן לשונו.

1356

1357עוד בתיקונים (דף צ ע"א) דרש שם בענין העריות, ואמר אחר כך, ואף על גב דאיתמר כל אלין עריין בספירן ובשמא דידו"ד, לאו באתריה דלעילא, אלא כד שכינתא גלת כל ספירן נחתו עמה, ולית פרודא בה ובין עשר ספירן, וכד נחתו אתלבשו בשית יומין דחול שית ענפין וכו', ואמר אחר כך ואמאי אית פירודא, בגין דלית צדיק דא אות ברית תמן, ורזא דמלה אין צדיק בארץ דאיהו אות ברית תמן, ובשבת דאיהו יומא שביעאה תמן קריבו ויחודא דשמא דיוד"ד וכל ספירן, ובגין דא תלמידי חכמים זווגייהו מלילי שבת ללילי שבת, דהא עריין אינון ודאי לתתא, אבל לעילא איתמר (תהלים ה, ה) לא יגורך רע. וצדיק דקריב לאתתיה ביומין דחול, ההוא בן דעביד עליה אתמר צדיק ורע לו, דגרים דאתעביד קדש חול, דאיהו יום הז', ובההוא זמנא איהו רזא דצדיק ורע לו, אבל לעילא לית ערוה וקצוץ ופרוד, עד כאן לשונו.

1357

1358ומה שאמר דאתעביד קדש חול, פיר' כי מדת צדיק נקרא יום השביעי, וכן פי' בתיקונים (דף פד ע"א) אבל ממשלה דצדיק יום השביעי ביה אתקריאו כל ספירן שביעיות. והטעם מפורש בתיקונים תיקון תלתין תחלת התיקון (דף עג ע"ב) ע"ש שסודו סוד אות ז' שהוא בצדיק דהיינו י' על ו' עטרה על ראשו, וכיון שהוא שביעי הוא קדש כדפי' בתיקון מ"ז (דף פד ע"א), ואין להמשיכו בחול שלא לערב קדש בחול, עכ"ל.

1358

1359וכן מתיקון אות ברית לגלות סוד למי שהוא צדיק וירא שמים, דכתיב (תהלים כה, יד) סוד ה' ליראיו. וכן אמר בתיקונים (תיקוני זוהר חדש דף ב ע"א) נמצא אצלינו בכתיבת יד, וכל מאן דמגלי רזין לצדיקיא גרים לצדיק לאנהרא ברזין דאורייתא ולשכינתא, דאור רז אתקרי, ובההוא זמנא (דניאל יב, ג) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, עד כאן לשונו.

1359

1360וגם המתלמד, יתקן נפשו בעסק התורה על ידי הסוד, כדפי' בתיקונים תיקון תלתין (דף עג ע"ב) בעונש המונעים עצמם מלקרות בחכמת הקבלה, זה לשונו בקיצור דאלין עבדין לאורייתא יבשה ולא בעאן לאשתדלא בחכמה בקבלה, דגרמין דאסתלק נביעו דאיהו יו"ד מינה ואשתארת ב' יבשה, ווי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזא והרג ואבדן בעלמא, עד כאן לשונו, ושאר לשונו העתקנו בהקדמה.

1360

1361והמגלה רזין בתורה למי שאינו ראוי, מלבד עונשו בעולם הבא, גם עונשו בעולם הזה שעניות רודף אחריו, וכן אמר בזוהר (ריש פרשת ויקרא דף ב ע"ב) האי את קיימא על עונשא דמגלה רזין וסימנך ריש וקלון, עד כאן לשונו.

1361

1362וכן ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רמד ע"א) בענין מה שכתב שם שהזורק פירורין בארץ עניות רודף אחריו, אמר רעיא מהימנא מאן דמזלזל בפירורין דנהמא וזריק לון באתר דלא איצטריך, האי, כל שכן מאן דמזלזל בפירורין דמוחא דאינון דזרע דזריק לון בארעא, דאתמר (בראשית ו, יב) כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, או דזריק לון בנדה או בבת אל נכר או בשפחה או בזונה, כל שכן וכל שכן מאן דמזלזל בפירורין דאורייתא דאינון קוצי אתוון ותגי אתוון דאתמר עלייהו כל המשתמש בתגא חלף, כל שכן מאן דמסר רזין דאורייתא וסתרי קבלה וסתרי מעשה בראשית או סתרי אתוון דשמא מפרש לאנשים דלאו אינון הגונים דשליט עלייהו יצר הרע אשה זונה דאתמר בה (משלי ו, כו) כי בעד אשה זונה עד ככר לחם, ולית לחם אלא אורייתא ולית ככר אלא הלכה אחת, עד כאן לשונו.

1362

1363וברעיא מהימנא (פ' עקב דף ערב ע"א) פירש שכמו שעניות רודף אחריו בענין המזון כך עניות רודף אחריו להשגת התורה, זה לשונו ויו"ד אינון ניקודין דשמא קדישא אתקרו פירורי כזית, ואלין לקבל טפין דזרע, ומאן דמזלזל בהון וזריק לון באתר דלא אצטריך, עניותא קא רדיף אבתריה ואזיל נע ונד, הדא הוא דכתיב (איוב טו, כג) נודד הוא ללחם איה, ולית לחם אלא תורה, והוא צווח "איה" מאן דרחים עליה, ולא ישכח, ופירורין בכזית אינון בצדיק דאיהו כתוש כתישו מאינון זתים, עד כאן לשונו.

1363

1364גם מהמדות הזוכים למדת צדיק, המשכים להיות ראשון בבית הכנסת הוא עומד במדרגת צדיק, וכן פירש בזוהר (פ' תרומה דף קלא ע"א) זה לשונו וכל מאן דאקדים אתחבר בשכינתא בחיבורא חדא. תא חזי ההוא קדמאה דאשתכח בבי כנישתא ואוריך בבי כנישתא זכאה חולקיה, דאיהו קיימא בדרגא דצדיק בהדיה דשכינתא, ודא איהו (משלי ח, יז) ומשחרי ימצאונני, דא סליק בסליקו עילאה, עד כאן לשונו לעניננו.

1364

1365עוד הזוכה למדת צדיק, להיות בעל צדקה, וזה פי' בפי' בתיקונים שהוא תיקון לאות ברית, וכן לקיים מצות עונג שבת, זה לשון התיקונים (דף נח ע"א) ועוד שכינתא אתקריאת צדקה וקודשא בריך הוא בעל צדקה, ובגלותא איהי עניה ובנהא עניים, וקודשא בריך הוא כביכול עני כד איהו בר מאתריה, ובגיניה אתמר (ישעיה לג, ז) הן אראלם צעקו חוצה, ובאן אתר איהו עני ואיהי עניה, בצדיק דאיהו ברית, ובגין דחבו ביה ישראל לתתא איהו נהר יחרב ויבש בבית ראשון ושני, ושכינתא איהי ביה חרבה ויבשה, ובגין דאינון גרמין דיתכנשון מניה מיין ושכינתא אשתארת יבשה, הדא הוא דכתיב (בראשית א, ט) יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה, וכל מאן דעביד צדקה במסכנא גרים ההוא נהר דאתמשך מעדן דאיהי אימא עילאה להשקות את הגן דאיהי דלת, דלה מסכינא. ועני איהו יום שבת, ומאן דמקיים ביה עונג שבת גרים לאשקאה ההיא דלת, וההוא עני איתמלי ואיתקרי נהר, ומאן דאית ליה רשו למעבד עונג שבת ולא עביד אתהפך ליה עונג לנגע צרעת, וחריב ביתיה וממוניה, עד כאן לשונו. וכן בעונש זה, אמר בסוף דף יח.

1365

1366עוד בתיקון כד (דף סט ע"ב) בענין עונג שבת וצריך לקיימא ביה עונג דאיהו צדיק, דנפיק מעדן דאיהי בינה עלמא דאתי, להשקות, דא שכינתא תתאה, ונהרא איהו ו' דנפיק מן י"ה ואזיל חמש מאה שנין דאינון חמש ספירן, ומטי לצדיק לאשקאה מניה גנתא דאיהו ה', ועל כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו (בראשית ב, כד), עד כאן לשונו.

1366

1367עוד בענין הצדקה שיהיה זוכה למדרגת צדיק, פירש בזוהר (פ' בהר סיני דף קי ע"ב) זה לשונו וכי תאמרו מה נאכל (ויקרא כה, כ), רבי יהודה פתח (תהלים לז, ג) בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה, לעולם בר נש יהא זהיר במאריה וידבק לביה במהימנותא עילאה, בגין דיהא שלים במאריה, דכד יהוי שלים ביה לא יכלין לאבאשא ליה כל בני עלמא, תא חזי בטח בה' ועשה טוב, אלא הכי תנינן בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא, והא אוקמוה ועשיתם אותם, כביכול אתון תעבדון להון, בגין דהוא אתערותא דילכון דאתון עבדין לתתא ואתער לעילא, ועל דא ועשה טוב כתיב, ואין טוב אלא צדיק, דכתיב (ישעיה ג, י) אמרו צדיק כי טוב, כיון דאתון עבדין הא ודאי האי טוב אתער, כדין שכון ארץ ורעה אמונה, וכלא חד, שכון ארץ ארץ עלאה, דהא לית לך דייכול למשרי בהדה עד דיתער האי טוב לגבה, כיון דאתער ליה כביכול הוא עביד ליה, וכדין שכון ארץ - שרי בגוה איכול איבה, אשתעשע בהדה, ורעה אמונה דא ארץ, וכלא חד, כמד"א (תהלים צב, ג) ואמונתך בלילות, ורעה אמונה - הוי דכר לה לכל רעותיך. ואי לא תתער לקבלה האי טוב, אתרחק מינה ולא תקרב בהדה, לא תקרב לגו אתון נורא יקידתא, ואי תקרב בהדה, בדחילו, כמאן דדחיל מן מותא, דהא כדין נורא דליק ואוקיד עלמא בשלהובוי, וכיון דאתער לקבלה האי טוב כדין (איוב כב, כח) ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור.

1367

1368תא חזי, בני מהימנותא מדברי להאי רעותהון בכל יומא, מאן אינון בני מהימנותא אינון דמתערי האי טוב לקבליה, ולא חס על דיליה, וידעי דהא קודשא בריך הוא יהיב ליה יתיר, כמד"א (משלי יא, כד) יש מפזר ונוסף עוד, מאי טעמא, בגין דהאי יתער ברכאן לקבליה, ולא יימא אי אתן האי השתא מאי אעביד למחר, אלא קודשא בריך הוא יהיב ליה ברכאן עד בלי די כמה דאוקמוה, עד כאן לשונו.

1368

1369וכאשר יסתכל המעיין במאמר הזה ימצא היות הצדקה תיקון לפגם אות הברית, והענין שכמו שבעון הפגם מסתלקים החסדים מצדיק שהוא כולל ה' חסדים, כדפי' באידרא (דף קמב ע"א), והוא נהר יחרב ויבש, ולכן נקרא טוב, כן בצדקה ממשיך החסדים להמתיק הדינים, והוא יחוד גמור כמבואר במאמר.

1369

1370וכן מבואר יותר בזוהר (פ' בחוקותי דף קיג ע"ב) זה לשונו בכה רבי שמעון ואמר, ווי לון לבני נשא דלא ידעין ולא משגיחין ביקרא דמאריהון, מאן עביד שמא בכל יומא, הוי אימא מאן דיהיב צדקה למסכני. וסוף דבריו זכאה חולקיהון מאן דזכי למעבד שמא קדישא לעילא, בגין כך צדקה סליק על כלא, והני מילי צדקה לשמה, דהא אתער צדקה לצדק לחברא לן כחדא ולמהוי כלא שמא קדישא כדקא יאות, דהא צדק לא אתתקן ולא אשתלים אלא בצדקה, דכתיב (ישעיה נד, יד) בצדקה תכונני, ולכנסת ישראל אתמר, בגין כך ועשיתם אותם וגו', עד כאן לשונו.

1370

1371ובפרט אם יזכה להיות גבאי צדקה, שהוא עומד במדריגת צדיק ונוטל שכר כנגד הכל, וכן פירש בזוהר (פ' ויגש דף רח ע"א) בפסוק (תהלים קיב, ט) פזר נתן לאביונים, זה לשונו ובגין כך פזר נתן לאביונים דא צדיק, צדקתו עומדת לעד דא כנסת ישראל, דבגין כך איהי קיימא ברזא דשלם בקיומא שלים, רשע יראה וכעס דא מלכות עובדי ע"א. תא חזי מלכות שמים איהי בי מקדשא, לקיימא כל מסכינין בגו צלא דשכינתא, וצדיק דא איקרי גבאי צדקה למיחן ולמיזן לכלא, דכתיב פזר נתן לאביונים, בגין כך גבאי צדקה נטלי אגרא לקבל כלא, עד כאן לשונו. וכל דרוש הצדקה שהעתקנו לעיל מבואר שם, ולא העתקנו לשונו כדי שלא להאריך.

1371

1372וגם יכוון בכל יום לעשות עצמו צדיק, ויתן צדקה רוחנית, כמו שכתוב בתיקונים (דף לג ע"א) זה לשונו ואלין דיהבין דורונא לך בימינא דאיהי צדק"ה, צ' תשעים אמנים, ד' ארבע קדושות, ק' מאה ברכאן, ה' חמשה חומשי תורה, עד כאן לשונו. ובמקום אחר פירש כי מצדי"ק הם י' קדישים שצריך לענות בכל יום.

1372

1373גם הזוכה למדת צדיק, הוא להיות אוהב שלום ורודף שלום, כנודע כי מדת צדיק נקרא שלום (זוהר פ' צו דף לג ע"א), וכמו שהוא הפריד השלום כן יבקש לתווך השלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו. וכן מבואר בפסוקי דוד המלך ע"ה (תהלים לד, יג) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, ואמר סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו, ובחינת אוהב ימים לראות טוב הוא תיקון למדת צדיק, וכנגדה אמר סור מרע בקש שלום ורדפהו, שהוא הנקרא המוציא זרע לבטלה, ועשה טוב, יתקין מדת טוב על ידי הצדקה כמבואר לעיל, וכן לסמוך גאולה לתפלה כמו שפי' (ברכות דף י ע"ב) והטוב בעיניך עשיתי (ישעיה לח, ג), שסמך גאולה לתפלה. וכוונת עשה טוב, הכוונה תיקון מדת טוב הנקראת צדיק לסוד הייחוד, ולכן צריך גם כן שיבקש שלום כדפי', ובחינה זו היא העשה. ובחינת סור מרע הנוגע לבחינת פגם הצדיק, הוא שמירת הלשון מכל דבר הפוגם בה כדפי' לעיל (בפרקין, ופי"א) בענין נצור לשונך מרע, שהפוגם לשונו מטמאין אותו, ואין צורך להאריך יותר בזה.

1373

1374ובכלל תיקון מדת השלום הוא שיהיה שומע חרפתו ולא ישיב, שכיון שמדת השלום קטיגורו יקבל דין שמים בסבר פנים יפות. ודוד מפני שחטא בענין בת שבע קבל עונשו כאשר חרפו שמעי בן גרא, ואמר (שמ"ב טז, י) ה' אמר לו קלל, ושתק.

1374

1375גם לתיקון אות הברית שיהיה שח עינים, כי על ידי ראיית העין נפגם הברית, כדכתיב (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ליבא ועינא תרי סרסורי דעבירה (ירושלמי ברכות פ"א ה"ה), וכשהעין הוא פגום נקרא רע עין, כאומרו (משלי כג, ו) אל תלחם את לחם רע עין, והטעם כי כמו שפגם הברית נקרא רע, כן הפגם בבית עין שהיא י' יקרא רע, שמוציא ראות הקדש לבטלה ולמקום ערוה וכיוצא. וכיון שמצינו שתיקון הברית הוא סור מרע, בכלל הוא שלא יהיה רע עין, והיינו סור מרע סתם, כל בחינת רע, בין שיהיה בעין, בין בלשון כאומרו נצור לשונך מרע, בין בברית, שבכולם צודק רע כמו שהארכנו.

1375

1376והשומר הראות מתקשר בחסד, שכן אריה אל הימין כדפי' בתיקונים כמה פעמים (דף קכב ע"א), וסימנך (יחזקאל א, י) ופני אריה אל הימין, ואריה הוא ראיה. ואברהם אבינו עליו השלום מפני שהיתה כוונתו לעולם להתקשר בימין, אמר (בראשית יב, יא) הנה נא ידעתי וגו', ופי' רבותינו ז"ל (תנחומא לך לך ה) שראה פרצופה במים. וכל בחינות תיקוני העינים שפי' לעיל כלם תיקון לאות ברית, כי יוסף אוחז בעינים כדכתיב (בראשית מט, כב) בן פורת יוסף בן פורת עלי עין. וגם בבחינת ניתוח העין שם יוסף אחוז, כדפי' במקומו (ש' הקדושה פ"ח). ובפרט כי הזרע מאור עיניו של אדם (רמב"ם דעות פ"ד הי"ט), וכיון שפגם בזרע יורד מעיניו דמעה, והדמעה ממעטת הזרע כדפי' במס' גיטין (דף ע ע"א), כי הדמעה גם כן מאור העינים.

1376

1377גם הנוגע לתיקון מדת צדיק הוא להיות חסיד, וליזהר בכל המדות שפי' בשער האהבה (פי"א) שהם מגיעות שיקרא חסיד, והטעם כי מדת צדיק נקרא חסד, וכן פיר' באדרא (פ' נשא דף קמב ע"א) זה לשונו והאי אמה חסד הוא דאתקרי, וכן בשלהי אדרת האזינו (דף רצו ע"א-ע"ב), וכיון שפגם בחסד ראוי לתפוס בכל מדות החסד כדפי' שם.

1377

1378ואשרי מי שיוכל לקיים הסיגוף שעשה רבי ישמעאל כדפי' בפרקי היכלות כמו שהעתקנו בשער התשובה פרק ה. כי בעשותו אותם הדברים מסתלק מכוחות הדין והגבורה ומתדבק בחסד.

1378

1379והזוכה למדת צדיק הוא הזוכה שתשרה עליו שכינה, כי בהיות הברית פגום נוגע הפגם בה כדפי' כי הברית כולל מילה ופריעה שהם צדיק וצדיק כדפי' בפרשת אמור (דף צא ע"ב). ואחר תיקון הברית הוא הכנה לזכות אל ארץ החיים, כאו' (תהלים לז, כט) צדיקים ירשו ארץ.

1379

1380וכן אמר עוד בזוהר (פ' שלח לך דף קס ע"א) בענין עצות היצר, אמר בענין סתירת עצותיו אינון בני מהימנותא מאי קא אמרי, אם חפץ בנו ה' ונתנה לנו, כיון דישתדל בר נש ברעותא דלביה לגבי קודשא בריך הוא לא בעי מינן אלא ליבא ויסתמרון ההוא רשימא קדישא, שנאמר (ישעיה ס, כא) ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, עד כאן לשונו.

1380

1381גם שמעתי לענין תיקון אות הברית, שישתדל להחזיר בני האדם בתשובה, כנגד מה שפגם שהוציא זרע לחוץ, וכל טפת זרע היא נשמה העשוקה ביד החיצוני, ולכן כנגד זה בני אדם אשר מסורים ביד החיצוני ישתדל להוציאם משם ולהכניסם פנימה לקדש, וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים נא, טו) אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו, ונודע כי צדיק נקרא לשון למודים כדפי' בפרשת פנחס (דף רנ ע"א).

1381

1382כל אלו הם בחינות פרטיות הנוגעות למדת צדיק. אבל צריך גם כן לתקן כל בחינות המדות לכל שיעור קומה, מפני שפגם הברית נוגע בכל שיעור קומה, שהברית כולל ידו"ד שהוא כלל כל השיעור קומה כדפי' לעיל, ולכן אמר הרשב"י ע"ה (זוהר פ' ויקהל דף ריד ע"ב) והעתקנו לשונו לעיל, שאמר בענין פגם הברית והני מלי בדלא עבד תיובתא שלימתא, תיובתא דאיהי אתחזייא לחפאה על כל עובדוי. וסוף דבריו בגין דלית חובה דקשיא קמיה דקודשא בריך הוא כהאי מאן דמשקר ופגים להאי את קיימא קדישא, על חובא דא כתיב (בראשית לח, י) וירע בעיני ה' אשר עשה, עד כאן לשונו.

1382

1383והטעם כבר פי' לעיל, כי בברית חתום שם ידו"ד כמ"ש בתיקונים (דף סה) *מי *יעלה *לנו *השמימה* ראשי תיבות מיל"ה סופי תיבות ידו"ד, וכשם ששם ידו"ד שורש לכל השמות כנודע, כן הברית עיקר המקיים כל הגוף, והפוגם בו כאלו פוגם בידו"ד ממש שהוא כולל כל המדות. ולכן צריך תשובה דאיהי אתחזייא לאחפיא על כל עובדוי, פי' כאלו פגם בכל אבריו וכל מעשיו יהיו פגומים, ועל ידי תשובה זו יתקן הכל.

1383

1384והא כיצד, צריך לעשות מצות בכל אבריו. וכן כתב רבינו יונה ע"ה בשערי תשובה (ש"א) זה לשונו העשירי, להטיב פעליו בדבר אשר זדה עליו, אם הסתכל בעריות יתנהג בשיחת עינים. אם חטא בלשון הרע יעסוק בתורה. ובכל האברים אשר חטא ישתדל לקיים בהם המצות, וכן אמרו רבותינו ז"ל (שמ"ר כג, ג) הצדיקים באותו הדבר שחוטאים הם מתרצים, עוד אמרו (ויק"ר כא, ד) אם עשית חבילות חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות חבילות של מצות, רגלים ממהרות לרוץ לרעה, יהיו רצין לדבר מצוה. לשון שקר, אמת יהגה חכו, ופיו יפתח בחכמה, ותורת חסד על לשונו. ידים שופכות דם, פתוח יפתח את ידו לענייו. עינים רמות, יהא דכא, ושח עינים. לב חורש מחשבות און, בלבו יצפון אמרי התורה ויהי הגות לבו תבונות. משלח מדנים בין אחים, יבקש שלום וירדפהו, עד כאן לשונו.

1384

1385וכן פירשו רבותינו ז"ל בפסוק (קהלת ז, יט) והחכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים, ועוד מאמרים אחרים בענין זה העתקנו בשער זה בפ"ה, עיין שם.

1385

1386ועד"ה צריך שיהיה רחמן ועניו כנגד הראשונה, ויהיה חכם כנגד השניה, וכן יטהר מחשבותיו ושיהיה נבון ובעל תשובה כנגד המדה השלישית, גומל חסדים כנגד המדה הרביעית, גבור הכובש את יצרו כנגד המדה החמישית, בעל תורה לשמה כדפי' עניינו בענין קימת חצות לילה כנגד מדה ששית, יהיה ממחזיקי ידי לומדי תורה כנגד ב' מדות שביעית ושמינית, שומר הברית כתיקונו כדפי' כנגד המדה התשיעית, יכוין בכיסוי ציצית כנגד המדה העשירית, וכן מציאות המצוה הם לתיקוניה, ובפרט אם יקבל עליו יסורין ובכוונתו לטהרה מהקליפות ממה שפגם הוא בה, וכן שיקבע עתים לתורה כנגד עונתה שהיא בת מלך, ועוד יש כמה פרטים הנוגעים לתקון מדה העשירית וכבר ביארנו מקצתם בשער האהבה.

1386

1387והזוכה לטהר מדת הברית בכל התנאים שפירוש יזכה שיהיו מחשבותיו טהורים ויזכה להיות דבק בידו"ד. והטעם, כי י' עליונה שהיא בסוד החכמה תלויה בי' התחתונה, שם סוד שני יודי"ן שבא' וכן ב' יודי"ן שבשני שמות ידו"ד ואדנ"י כדפי' בתיקונים, וכיון שהתחתונה היא פגומה גם העליונה היא פגומה, ובעוד שאין האדם עושה תשובה לטהר מדת הברית הפגומה אי אפשר שיהיו מחשבותיו טהורות להיות דבק בידו"ד בהיותו עומד בתפלה, והמטהר בריתו הרי מטהר כביכול ידו"ד שבו, ויזכה להיות דבק בו.

1387

1388וכן פי' בזוהר (פ' לך לך דף צד ע"א) שעל מדת הברית נאמר (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בידו"ד אלהיכם, וכלא תליא בהאי את, ועל דא כתיב (איוב יט, כו) ומבשרי אחזה אלוה, דא שלימותא דכלא, מבשרי ממש, מהאי את ממש. ועל דא זכאין אינון ישראל דאחידן ביה בקודשא בריך הוא, זכאין אינון בעלמא דין ובעלמא דאתי, עלייהו כתיב ואתם הדבקים בידו"ד וגו', בגין כך, חיים כלכם היום.

1388

1389וכן בזוהר (פ' ויקרא דף יד ע"ב) זה לשונו אבל ישראל קדישין בני קדישין דגזעין ושרשין אתבסמו במהימנותא שלימתא קדישא, בשעתא דאתגזר שריא בכלא, דכתיב (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בידו"ד אלהיכם חיים כלכם היום, עד כאן לשונו. השם יזכנו להיות משומרי בריתו ומצותיו להיותנו דבקים בו.

1389

1390ובזה נכלל הפרק ונכלל השער הזה:

1390