ראשית חכמה, שער הענוהReshit Chokhmah, Gate of Humility

א׳בביאור מלת ענוה ומעלותיה, מלת ענוה נגזרה מלשון עני וענוי, שהכוונה היא ההכנעה, כי מלת עני פירושו נכנע, וכן (שמות י, ג) מאנת לענות מפני, מתרגמינן לאתכנעא. וכן ענוי ותענית כיוצא בו, כאומרו (מל"א ב, כו) וכי התענית בכל אשר התענה אבי, וכיוצא בזה הרבה, כלם הכוונה בהם ענין ההכנעה.

ב׳והנה ענין ההכנעה והענוי נמצא בבורא יתברך, שעם היותו רם על כל רמים וגאה על כל גאים, כמו שאמר הכתוב (תהלים צג, א) ה' מלך גאות לבש, יתכנה בו הענוה, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (שם יח, לו) וענותך תרבני, ופירש במדרש תנחומא (ילקוט שמואל רמז קסא) פסוק זה, אמרו ז"ל וימינך תסעדני, זו תורה, מימינו אש דת למו (דברים לג, ב). וענותך תרבני, וכי יש ענו מן הקדוש ברוך הוא, אדם אומר לחבירו בא לקשט כלות, לבקר חולים, לקבור מתים, לנחם אבלים, והוא אומר לו אני גדול ועשיר ואני הולך, אבל הקדוש ברוך הוא ויבן את הצלע (בראשית ב, כב), וירא אליו ה' (שם יח, א), ויקבור אותו בגי (דברים לד, ו), וירא אלהים אל יעקב (בראשית לה, ט).

ג׳אמר רבי אבא בר אחא, התלמיד יושב ללמוד לפני רבו, וכשהוא גומר התלמיד אומר לרב יגעתיך. אבל ישראל היו לומדים מן הקדוש ברוך הוא, וכשהם נפטרים אמר להם הקדוש ברוך הוא הרבה יגעתי אתכם, שנאמר (דברים א, ו) ה' אלדי"נו דבר אלינו בחורב לאמר וגו', הוי וענותך תרבני.

ד׳רבי שמעון נזירא אומר, התלמיד אומר לרב בא שנה לי פרק אחד, והרב אומר לו קדמני במקום פלוני. אבל הקדוש ברוך הוא אומר ליחזקאל (יחזקאל ג, כב) קום צא אל הבקעה, יצא יחזקאל מצא הקדוש ברוך הוא שקדמו, שנאמר (שם ג, כג) ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ה' עומד, הוי אומר וענותך תרבני.

ה׳לולייני בר סברי בשם רבי יצחק, ראה ענוה שביד הקדוש ברוך הוא, ראה מה כתיב שם (שמות יט, יט) משה ידבר והאלהים יעננו בקול, לא היה צריך לומר אלא האלהים ידבר ומשה יעננו בקול, הוי אומר וענותך תרבני.

ו׳אמר רבי אבא בר כהנא בשם רבי שמואל, ראה ענוה שביד הקדוש ברוך הוא, מה כתיב (יחזקאל מד, ב) ויאמר ה' אלי השער הזה סגור יהיה לא יפתח וגו', מלך בשר ודם כבודו ליכנס בשער גדול, שמא בשער קטן, אבל הקדוש ברוך הוא נכנס בכבודו בשער קטן, הוי וענותך תרבני.

ז׳אמר בן עזאי, מלך בשר ודם כשהוא מזכיר שמו קטיומא, אבל הקדוש ברוך הוא מזכיר מעשיו ואח"כ מזכיר שמו, שנאמר (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.

ח׳דבר אחר, ותתן לי מגן ישעך, אל תירא אברם אנכי מגן לך (בראשית טו, א). וימינך תסעדני, בכבשן האש, במלכים, וברעבון [דכתיב] נאם ה' לאדוני שב לימיני (תהלים קי, א). וענותך תרבני, מה ענוה הרבה, שהיה יושב ושכינה עומדת, דכתיב (בראשית יח, א) וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל, עד כאן לשונו.

ט׳עוד אמרו במגילה (דף לא ע"א) זה לשונם אמר רבי יוחנן כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקדוש ברוך הוא אתה מוצא ענותנותו בצדו, דבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים, בתורה (דברים י, יז) כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים, וכתיב בתריה עושה משפט גר יתום ואלמנה. שנוי בנביאים, שנאמר (ישעיה נז, טו) כי כה אמר רם ונשא, וכתיב בתריה ואת דכא ושפל רוח. משולש בכתובים, דכתיב (תהלים סח, ה) סולו לרוכב בערבות ביה שמו, וכתיב בתריה אבי יתומים ודין אלמנות, עד כאן לשונו.

י׳ובילקוט (ישעיה רמז תפח) עוד הביאו פסוקים אלו (תהלים קמו, ו) עושה שמים וארץ וגו' עושה משפט לעשוקים, וכתיב (ישעיה סו, א) השמים כסאי [וגו'] ואל זה אביט אל עני ונכה רוח, ה' מלך עולם ועד (תהלים י, טז) מה כתיב אחריו תאות ענוים שמעת ה' וגו'.

י״אעוד אמרו בסוטה (דף ה ע"א) על פסוק ואת דכא ושפל רוח, רב הונא ורב חסדא, חד אמר אתי דכא, וחד אמר אני את דכא, ופירש רש"י ז"ל, אתי דכא - אני מגביהו עד ששוכן אצלי, והיינו אשכון את דכא. אני את דכא, אני מרביץ שכינתי אצלו. ומסתברא כמאן דאמר אני את דכא, שהרי הקדוש ברוך הוא הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני ולא גבה הר סיני למעלה. אמר רב יוסף לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הקדוש ברוך הוא הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני, והניח כל אילנות טובות והשרה שכינתו בסנה, עד כאן לשונו.

י״בוהנה בפירוש הנראה מהמאמרים הנזכרים שבמסכת מגלה וסוטה ימצא ענוה למעלה בג' ראשונות וקודשא בריך הוא, ועוד בשכינה, כמו שיתבאר, שהרי מקום הגאות הוא בג' ראשונות, כדפי' ברעיא מהימנא (פ' פינחס דף רכג ע"א) שדוד כד מטא לג' ספיראן עילאין פתח ואמר (תהלים קלא, א) ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני, וזהו שאמר (ישעיה נז, טו) כי כה אמר רם ונשא וגו', ודבר זה בחכמה ובינה, כדפי' בזוהר ירום מאברהם ונשא מיצחק. וכן מרום וקדוש אשכון, הוא למעלה ברישא דאריך שיש שם קדוש, כדפי' באדרת נשא (דף קלד ע"א). וכן סולו לרוכב בערבות ביה שמו, כדפי' פסוק זה בזוהר (פ' תרומה דף קסה ע"א), ופירש שם שרוכב ערבות היא אימא עילאה, עיין שם. ועוד במסכת סוטה שילמד אדם מדעת קונו שלא השרה שכינתו וכו', הרי ענוה בהקדוש ברוך הוא.

י״גוכל מציאות ענוה ימצא יותר במדה התחתונה שהיא שכינתו של הקדוש ברוך הוא, ונקראת לבנה, והלבנה היא פרוצה לעתיד שנתמעט אורה, ואמרו במסכת חולין (דף ס ע"ב) שאמר לה הקדוש ברוך הוא יקראו צדיקים על שמך, יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן, דוד מפני שהיה מרכבה למדה זו היה מקטין עצמו והיה אומר צעיר אנכי ונבזה (תהלים קיט, קמא), מפני שכן לפעמים הלבנה חסרה, ולפעמים היה מגדיל עצמו (שמ"ב כג, א) נאם הגבר הוקם על וגו', וכן פירש בזוהר (פ' פקודי דף רלב ע"ב) ואמר שם ודוד מלכא איהו שפיל גרמיה לגבי קודשא בריך הוא, דכל מאן דמאיך גרמיה קמי קודשא בריך הוא איהו זקיף ליה על כלא, ובגין כך אתרעי ביה קודשא בריך הוא בהאי עלמא ובעלמא דאתי. בעלמא דין (מל"ב יט, לד) וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי, בעלמא דאתי דכתיב (הושע ג, ה) ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם וגו', דוד איהו מלכא בהאי עלמא ודוד יהא מלכא לזמנא דאתי, ועל דא אמר (תהלים קיח, כב) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה.

י״דתא חזי, בשעתא דסיהרא אתעברת נהורהא ולא נהירת, כדין איהי במסכנותא בכל סטרין, ואתקדרת ולית לה נהורא כלל, וכד שמשא אהדר לקבלה ואנהיר לה, כדין אתקשטת לגביה כנוקבא דאתקשטת לגבי דכורא, וכדין איהי שלטא בשולטנו בעלמא, ועל דא דוד הוה מעטר גרמיה בההוא גוונא ממש, לזמנא איהו מסכנא ולזמנא איהו בעותרא בעתירו דכלא, ובגין כך הוה אמר (שם קיט, קמא) צעיר אנכי ונבזה, ועם כל דא פקודיך לא שכחתי. כגוונא דא אית ליה לבר נש לאשפלא גרמיה בכלא, למהוי איהו מאנא דקודשא בריך הוא אתרעי ביה, והא אוקמוה דכתיב (ישעיה נז, טו) ואת דכא ושפל רוח, עד כאן לשונו.

ט״וולכן העניים שלבם נשבר ונדכה הם מרכבה למדה זו, וכן פירשו בזוהר (פ' ויקרא ריש דף ט) זה לשונו אבל תא חזי, דכל בני עלמא לא משתכחין קריבין למלכא עילאה כאלין מאנין דאיהו אישתמש בהו, ומאן אינון לב נשבר ונדכה (תהלים נא, יט) ואת דכא ושפל רוח (ישעיה נז, טו), אלין אינון מאני דמלכא, עד כאן לשונו.

ט״זוכן אמר במדרש (ויקרא רבה פ"ז) על פסוק (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה, זה לשונו אמר רבי אבא בר מריון כל מה שפסל הקדוש ברוך הוא בבהמה הכשיר באדם, פסל בבהמה עוורת או שבור או חרוץ או יבלת, והכשיר באדם לב נשבר ונדכה. אמר רבי אלכסנדרי ההדיוט הזה אם משתמש הוא בכלים שבורים גנאי הוא לו, אבל הקדוש ברוך הוא כלי תשמישו שבורים, שנאמר (שם לד, יט) קרוב ה' לנשברי לב, הרופא לשבורי לב (שם קמו, ג), את דכא ושפל רוח (ישעיה נז, טו), זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר (תהלים נא, יט), עד כאן לשונו.

י״זוהכלל הוא כי בכל האצילות ימצא הענוה כל מדריגה כפי בחינתה, בתיקונים (דף ה ע"ב) פירשו שכינה נקראת ענוה, זה לשונו וענוה קטירא בדחילו, הדא הוא דכתיב (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', מאן דאית ביה יראת ה' אייתי ליה לידי ענוה, דאיהי שכינתא עלאה דיראת ה' עקב לגבה, ודא דרגא דמשה, דאתמר ביה (במדבר יב, ג) והאיש משה ענו מאד, ובגין דאיהי יראה עקב לגבה אוקמוה מארי מתניתין יראה מלה זוטרתי לגבי משה, עד כאן לשונו. וברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רל ע"א) פירשו שהמלכות נקראת ענוה, זה לשונו ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, בגין דקודשא בריך הוא איהו סתים בסתרי התורה, במאי אישתמודע, במצות דאיהי שכינתא, דאיהי דיוקניה, כגוונא דאיהו ענו שכינתיה ענוה, איהו חסיד ואיהי חסידא וכו', עד כאן לשונו לעניננו.

י״חועוד ימצא ענוה אפילו בכתר, כי מדות הענוה הם להיות האדם עובר על מדותיו ומרחם, וכיוצא בהם, שהם י"ג מדות שאנו מזכירים, אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד וגו' (שמות לד, ו), וכן מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו (מיכה ז, יח), שפי' הרשב"י באדרת נשא (דף קלא ע"ב) שהם י"ג מדות של רחמים באריך. הרי כל מקום שאתה מוצא גדולתו, אפילו למעלה שהוא מקום הגאות, שם ימצא הענוה, ולכן צריך האדם לדמות ליוצרו ולהיות עובר על מדותיו ושאר המדות הנזכרות בהקדוש ברוך הוא בי"ג מדותיו.

י״טוכן פירשו רבותינו ז"ל במדרש (ילקוט פרשת עקב סימן תתעג דף רפג ע"ג) זה לשונם ללכת בכל דרכיו, אלו הם דרכי המקום,[ ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת (שמות לד, ו), ואומר (יואל ג, ה) כל אשר יקרא בשם ה' ימלט, וכי היאך אפשר לו לאדם ליקרא בשם ה', אלא נקרא המקום רחום וחנון שנאמר (תהלים קג, ח) רחום וחנון ה', אף אתה הוי חנון ועושה מתנת חנם. נקרא המקום רחום, שנאמר (דברים ד, לא) כי אל רחום ה' אלהיך, אף אתה הוי רחום. נקרא המקום צדיק, שנאמר (תהלים יא, ז) כי צדיק ה' צדקות אהב, אף אתה הוי צדיק. נקרא המקום חסיד, שנאמר (ירמיה ג, יב) חסיד אני נאם ה', אף אתה הוי חסיד. לכך נאמר והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט, ואומר (משלי טז, ד) כל פעל ה' למענהו, עד כאן לשונו.

כ׳ושמעתי משם הגאונים כי על כוונה זו אמרו במסכת ראש השנה (דף יז ע"ב) על (שמות לד, ו) ויעבור ה' על פניו ויקרא, אמר רבי יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור והראהו למשה, ואמר לו כל זמן שישראל יעשו לפני כסדר הזה אני מוחל להם, עד כאן לשונו. והדבר קשה, שהרי אנו רואים שכמה פעמים אנו מזכירין י"ג מדות ואינם נענים. אלא אומרים הגאונים, כי כוונת יעשו לפני כסדר הזה, אין הכוונה לבד על עטיפת טלית, אלא שיעשו סדר המדות שלמד הקדוש ברוך הוא למשה שהוא אל רחום וחנון, דהיינו מה הוא רחום אף אתה תהיה רחום וכו', וכן לכל י"ג מדות.

כ״אוכתב מורי ע"ה, כי מלבד בחינת י"ג מדות של רחמים שהיא בחינת י"ג תיקוני דיקנא, שפי' שהם מורים על הענוה, גם כל שאר תקוני אריך אנפין המתכנין בשם ראש מצח עין חוטם פה וכו', כולם מורים על ענותנותו הגדולה עם הנבראים.

כ״בממדת הראש היא הענוה, שכך אמר שפל ברך וקל לראש, והיינו שאדם משפיל ראשו כנגד מי שגדול ממנו, כך מדת הכתר משפיל עצמו נגד עלת על כל, והוא נקרא אין להיותו מחשיב עצמו לאין נגד המאציל, והוא משפיל ראשו להשגיח ולהשפיע בתחתונים, שכולם פונים לינק ממנו. וכן ראוי שהאדם יחשוב עצמו לאין נגד גדולתו יתברך שאין לה סוף ותכלית, כמו שהארכנו בשער היראה פרק א ב, ועל זה אמר משה רבינו עליו השלום (שמות טז, ז) ונחנו מה.

כ״גוכן אפשר לומר שמטעם זה נקראת החכמה מ"ה, כדפי' בזוהר (פ' יתרו דף עט ע"ב) מ"ה שמו, ומלבד הטעם הנודע שהוא סוד השם שעולה מ"ה והוא אד"ם, אפשר שלטעם הנזכר תקרא מה, שהיא חושבת עצמה לבלימה נגד מאצילה, והוא כענין וכל דיירי ארעא כלא חשיבין (דניאל ד, לב).

כ״דוכמו שהכתר אין פגם מצד התחתונים ימנעהו מלהשפיע שפעו, שלא יפסק לעולם, גם האדם אפילו אם יחטאו כנגדו לא מפני זה ימנע מלהטיב, כמו שנצטוינו (ויקרא יט, יח) לא תקום ולא תטור, וכבר נודע מה שפי' ז"ל (יומא דף כג ע"א) בענין הנקימה והנטירה. נמצא כפי דין התורה חייב אדם להיות ענו ושלא יהיה בלבו שום טינא על חבירו.

כ״ההב' במוח, צריך שיפנה מחשבתו מכל טירוף וגיעול, ושיהיה דבק בתורה, כעין שהמחשבה דבקה למעלה לינק, ועל זה היו נזהרין הרשב"י ע"ה וחביריו שלא היו פוסקין מחשבתן אפילו רגע, כנודע.

כ״והג' במצח, צריך שלא יעיז מצחו, כמו שנאמר (ירמיה ג, ג) ומצח אשה זונה היה לך וגו', אלא ימשוך משך רצון לכל אדם, כמו שהמצח העליון נקרא מצח רצון שעל ידה מתרצים הדינין שבעולמות התחתונים (פ' נשא דף קכט ע"א), כך לא יתעורר ממנו קטטה ומחלוקת לשום אדם קטון וגדול, אלא הכל יתרצו ממנו, אפילו הנכרים.

כ״זבעינים, צריך שתהיה עינו פקוחה לרחם על העניים ולהשגיח עליהם, כמו שהעין העליון עליו נאמר (תהלים לג, יח) הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו, וכן הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל (שם קכא, ג), שהוא שומר ומשגיח ומרחם לעולם ואפילו אם יחטאו התחתונים לא יסלק השגחת רחמיו מהם.

כ״חוכן צריך שיהיה נדיב וותרן בממונו ושיתן בעין יפה, ושיהיה טוב עין, שלמעלה בעין העליון נאמר (משלי כב, ט) טוב עין הוא יבורך, והזוכה למדה זו יאריך ימים, כמו שאמרו במסכת מגילה פרק בני העיר (דף כח ע"א) שאלו לרבי נחוניה בן הקנה במה הארכת ימים, אמר וותרן בממוני הייתי. והטעם, כי כל המקפיד מורה על קמיטו שהוא הדין בסוד שברים, אבל מי שהוא וותרן מורה על החסד שהוא נותן ומוותר אפילו למי שאינו ראוי, וכל מדות אריך מורות על החסד הגמור ועל הוותרנות בלי הקפדה כלל, ושם מקום אריכות הימים, ולכך מאריך ימים מדה כנגד מדה.

כ״טוכיוצא בזה אמרו על איוב שהיה וותרן בממונו, אמרו בבבא בתרא פרק קמא (דף טו ע"ב) אמר רבי יוחנן גדול מה שנאמר באיוב ממה שנאמר באברהם, דאלו באברהם כתיב (בראשית כב, יב) כי ירא אלהים אתה, ובאיוב כתיב (איוב א, ח) איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע, מאי וסר מרע, אמרו איוב וותרן בממונו היה, מנהגו של עולם חצי פרוטה לחנוני איוב וִותרה לו משלו, עד כאן לשונו. וצריך לומר כי וסר מרע פי' שהיה טוב עין, כי מי שיש לו צרות עין נקרא רע עין, וכיון שאמר סר מרע, פירו' מצרות ורעות עין, והיה טוב שהוא הפך הרע, היה וותרן בממונו. וכן רבי פרידא שפי' במסכת עירובין (דף נד ע"ב) שהאריך ימים שחיה ד' מאות שנה, בשביל שלא כעס ולמד ההלכה לתלמידו ד' מאות פעמים.

ל׳וכן צריך שיהיה שח עינים, כמדת עין העליון שהוא שח ושפל להשפיע לעולם, ועוד הארכנו בתיקון העינים בשער הקדושה פרק ח.

ל״אבאזנים, יהיו אזניו פתוחות לשמוע קול תורה וקול תפלה וקול העניים לרחם עליהם, אבל לא ישמע בהם קול לשון הרע ודברים בטלים ושאר הדברים הפוגמים כדפי' בשער הקדושה. ואם ישמע חרפתו לא ישיב, שהרי הקדוש ברוך הוא מעלים אוזן מחובות בני אדם ואינו משלם להם כמדתם, ועל זה אמרו בספר היכלות (פי"ח אות ד) המלאכים קוראים להקדוש ברוך הוא מלך עלוב, ועלבונו הוא שהוא משפיע טובה וחיים לנבראים, ובמה שהוא נותן להם הם חוטאים לפניו והוא סובל ועלוב.

ל״בבחוטם, ידמה למדת חוטם העליון, שעליו נאמר (ישעיה מח, ט) ותהלתי אחטם לך לבלתי הכריתך, שהוא ארך אפים וממנו השפעת והרקת חיים ושפע לכל הנבראים, כן ידמה למדתו יתברך, ולא יצא ממנו חרון אף לשום אדם.

ל״גבפנים, ידמה למדות הנקראים פנים שעליהם נאמר (במדבר ו, כה) יאר ה' פניו אליך, ויקבל את כל אדם בסבר פנים יפות, ולא יעיז פניו ח"ו נגד שום אדם, כמו שיתבאר עונשו.

ל״דבפה, ידמה למדת פה עליון, ולא יוציא מפיו קללה ונידויים וחרמות ודבר עזות וקושי, ודבר בגנות, דרבי יהושע בן לוי היה משתבח שלא החרים אדם מימיו, זה לשונו בירושלמי (מועד קטן פרק אלו מגלחין ה"א) רבי יהושע שלח בתר חד בר נש תלת זמנין ולא אתא, שלח לו אלולי דלא חרמית בר נש מן ימי הוינא מחרים לההוא גברא, שעל כ"ד דברים מנדים לכבוד הרב וזה אחד מהם, וכל אשר לא יבא וגו' בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה (עזרא י, ח), עכ"ל, ומזה ילמוד האדם לבל יוציא קללות וגידופין מפיו אלא יהיה לשונו רכה לכל כקטון כגדול. ומרבה השתיקה בדברי העולם מאריך ימיו, מפני שהוא מדמה פיו למדת פה העליונה, וכבר הארכנו בזה בשער הקדושה פרק עשירי, עיין שם.

ל״הועם היות שפי' שצריך האדם להתנהג במדת יוצרו לענין הענוה, לפעמים יצטרך גם כן להתנהג במדת הדין, כנגד הרשעים, כמאמר המלך דוד ע"ה (תהלים קלט, כא) הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים. ואסור לרחם על הרשעים, שנאמר (משלי יב, י) ורחמי רשעים אכזרי. וכן מצינו מעשה שעשה רבי חנינא שלא רחם על הרשע, אמרו בויקרא רבה (פ"ה סי' ו) אמר רבי איבו, מעשה בטבח אחד בציפורי שהיה מאכיל את ישראל נבלות וטריפות, פעם אחת ערב יום הכפורים אכל ושתה ונשתכר ועלה לראש הגג ונפל ומת, התחילו הכלבים מלקקין את דמו, ושיילין ליה לר' חנינא מהו לאעברא יתיה מן קדמיהון, אמר להון (שמות כב, ל) ואנשי קדש וגו' ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו, זה שהיה גוזל את הכלבים ומאכיל את ישראל נבלות וטריפות ארפון ליה, מדידהון אינון אכלין, עד כאן לשונו.

ל״ווכן לפעמים יצטרך לגעור במי שצריך גערה, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי יז, י) תחת גערה במבין וגו'. וכן ליסר לבנו ולתלמידו כמ"ש (שם יג, כד) חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר. אבל צריך שיהיה בישוב הדעת, שלא יכעוס, אלא שיחשוב בדעתו שההכאה ההיא שהוא מכה לבנו ולתלמידו גמילות חסד עושה עמו כדי לקרבו אל הקדושה ולהכניע ממנו הקליפה, וכן אמרו (ערכין דף טז ע"ב) כמה פעמים לקה עקיבא ן' יוסף על ידי ולא הוסיף בי כי אם אהבה, לקיים מה שנאמר (שם ט, ח) הוכח לחכם ויאהבך. וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קמא, ה) יהלמני צדיק חסד ויוכיחני וגו'.

ל״זוכן אם כועס הוא על חבירו שעשה עמו שלא כדין, יזכור לו איזה טובה שהטיב עמו כדי שיתרפה ממנו רוגזו, וילמד ממדת קונו, כמ"ש במסכת ברכות (דף נד ע"ב), אמר רבי יוחנן אפילו בשעת כעסו של הקדוש ברוך הוא זוכר את הצדיקים, שנאמר (בראשית כט, יט) ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם, מה זכירה זכר לו ללוט, שתיקה ששתק לאברהם שאמר לשרה אחותי היא (ע' בראשית יב, יג), והוא היה יודע ושותק, עד כאן לשונו.

ל״חוזו היא מדה מי"ג מדות של של רחמים שהזכיר הנביא במי אל כמוך (מיכה ז, יח), שא' מהם יכבוש עונותינו, שהכוונה היא שאף על פי שמן הראוי היה שיצאו בעלי הדין ליפרע ממי שעשה אותו העון, הקדוש ברוך הוא כובש אותם תחת ידו וזוכר לו איזו טובה שעשה, כן יתנהג האדם עם חבירו ויזכור לו טובתו ויכבוש העון שעשה לו.

ל״טעוד ממדות הענוה הם ג' דברים ששנינו במסכת אבות (פ"ה מי"ט) כל מי שיש בו ג' דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה וכו', ורוב המפרשים הסכימו כי עין טובה הוא ההסתפקות במה שיש לו, ואף על פי שיהיה לחבירו ממון יותר ממנו אינו מתקנא מהם, אלא המעט שלו בעיניו הרבה, ושל אחרים מעט בעיניו, ויחפוץ שיהיה להם יותר ממה שהיה חפץ לעצמו. והפכו עין רעה, כי עינו צרה במה שיש לחבירו, ושלו עם היותו הרבה יראה לו מועט, ושל חבירו אפילו מועט יראה לו הרבה, וזו היא קנאה שמקנא במה שיש לחבירו ועינו רעה במה שיש לו, והיה חפץ שיהיה לו מעט ובלבד שיהיה לחבירו יותר מעט.

מ׳רוח נמוכה, היא הענוה הגדולה. והפכו הגאוה, שהוא רוח גבוהה, ומצינו הגאוה נקראת רוח כאומרו (יחזקאל כ, לב) והעולה על רוחכם.

מ״אנפש שפלה, הוא התרחק מן התאוה, ואינו רודף למלאת תאוותו בענייני המאכלים והעריות, ומצינו שהתאוה נקראת נפש, כאומרו (דברים יב, כ) בכל אוות נפשך, ובכל אשר תשאלך נפשך (שם יד, כו). ונפש רחבה היא הפכה, הוא הרודף תאותה, כאומרו (קהלת ו, ז) וגם הנפש לא תמלא. והרודף אחר התאוה במאכלים ושאר דברים לבו מתגאה, כדכתיב (דברים ח, יב) פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך.

מ״בדרך זה פירש הרמב"ם, ואחריו נטו שאר המפרשים. ורבי יצחק אברבני"ל בפירוש המשנה פירש הדבר הזה והרחיבו, ואמר שג' אלו הם כנגד ג' דברים שהזכיר רבי אלעזר הקפר, הקנאה והתאוה והכבוד. הקנאה כנגד עין רעה, שעינו רעה בשל אחרים ומקנא בהם, וזה נופל בענין הממונות, עד שמפני זה יבא לידי חמדה וגזל וגניבה ואונאה וכל העבירות התלויות בקנין הממון. כנגד התאוה, היא נפש רחבה, שהיא רוב התאוה במשגל ובמאכלים ושאר הדברים אסורים. כנגד הכבוד הוא רוח גבוהה, כי בהיות האדם בעל גאה וגאון יבא לבזות חבירו ולקללו ולהתכבד בקלונו.

מ״גומתוך פירוש הרמב"ם וכן פירוש הרב רבי יצחק אברבנאל נראה שגרסת המשנה שלהם היתה עין טובה נפש שפלה ורוח גבוהה, והם ממש כסדר הקנאה והתאוה והכבוד כדפי'. אבל הגרסא שלנו אינה כן, וכן גרסת החסיד הר' יוסף יעבץ ע"ה, אלא עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, וגרסא זו נראית עיקר מן הטעם שנבאר.

מ״דוג' אלו נמצאו באברהם אבינו, והפכם בבלעם הרשע, ופירשם הרמב"ם והרב רבי יצחק אברבנאל באר היטב, עיין שם. ולפי שאינו נוגע למעשה לא העתקנו דבריהם.

מ״הולפי דרכינו, ג' מדות אלו הנזכרים ימצאו במדותיו יתברך וית' למעלה באצילותו הקדוש והטהור, עין טובה היא הנתינה בוותרנות ובשופע, וכבר פיר' בחינה זאת לעיל שמדה יש שנקראת טוב עין הוא יבורך, ויתכנה כינוי זה לג' ראשונות, מפני שהשפעתם ברחמים וותרנות, שהרי נודע דאימא נקראת אוצר מתנת חנם, כדפי' רבותינו ז"ל (דב"ר ב, א) בענין ואתחנן (דברים ו, כג) ששאל מאוצר מתנת חנם, שעליו נאמר (שמות לג, יט) וחנותי את אשר אחון, אף על פי שאינו ראוי והגון.

מ״ורוח נמוכה היא המדה הנקראת רוח, והוא מפורסם. ואומרו נמוכה, שכן מצינו (תהלים לד, יט) קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע, וכן (ישעיה נז, טו) מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח.

מ״זנפש שפלה, במקום הנפש, ששם מקום השפלות, והעניים השפלים שאינם רודפים אחר התאוה, וכאן מקום העניים והשפלים שנתן להם לקט שכחה ופאה, שכל דבריהם מועט, שני עומרים שכחה וג' אינם שכחה שני שבלים לקט וג' אינם לקט וכו', כמבואר במשנה (פאה פ"ו מ"ה). וכן רות שהיא כנגד המדה הזאת, אמרה (רות ב, ב) אלכה נא ואלקטה בשבלים, מסתפקת במועט ואינה רודפת אחר התאוה, וכן אמר לה בועז (שם ג, י) הטבת חסדך האחרון וגו' לבלתי לכם אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר, הרי גם כן שבירת התאוה.

מ״חהרי ג' אלו כוללים כל המדות העליונות, ואפשר לומר כי לזה כיוונו רבותינו ז"ל במאמר שהעתקנו בראש הפרק, מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מצינו בכל מקום שנאמר גבורתו של הקדוש ברוך הוא ניכר שם ענוותנותו. והטעם שבא הדבר הזה בתורה נביאים וכתובים, אפשר לומר שהם כנגד הג' מקומות הנזכרים, וכן יש רמז בפסוקים שהביא בעל המאמר, כאשר ידקדק המעיין בהם.

מ״טוהרב רבי יוסף יעבץ כתב, שג' אלו הנזכרים עין טובה וכו' הם כנגד נשמה רוח נפש, עין טובה כנגד הנשמה, ועל כן אבדה חמדת העולם הזה כי בנה בשמים מעלותיו. רוח נמוכה כנגד הרוח, היא הענוה. נפש שפלה כנגד הנפש. וכתב ומי שנשלם באלה המדות יפתחו לו ג' שערי גן עדן, כי בשרו ישכון לבטח בקבר ונפשו תשמר, כמ"ש (משלי ו, כב) בהתהלכך תנחה אותך, וכמו שנתבאר בזוהר, ותלך רוח לגן עדן התחתון ונשמתו לעדן, וראש גן עדן הוא אברהם אבינו ע"ה, פירוש הכוונה אב לנשמות הקדושות, כמ"ש הפסוק (מלאכי ב, י) הלא אב אחד לכלנו. ומי שיש לו ג' מדות של בלעם הרשע יפתחו לו ג' שערים בגיהנם, כי אלה הג' נאצלו לישראל מספיר' הטהרה, ושל אומות העולם עובדי ע"א להפך, עד כאן לשונו

נ׳ואחר שביארנו כללות מדות הענוה בפרק זה, שהם כוללים כל המדות כדפי', נבא בפרק הבא לבאר עונשי הגאוה והפגם, כדי שיתרחק האדם מהגאוה והכעס מאהבה או מיראה, ומפני שיותר טוב שיעשה האדם מעשיו לשם שמים מאהבה להדמות ליוצרו, לכן הקדמנו הפרק שעבר:

נ״אכשם שהענוה היא מעלה מן המעלות הגדולות שבנפש, עד שלזכות לה צריך שיקדמו אל האדם כמה מדות שביארנו בשער האהבה (פי"א) בענין מימרת רבי פנחס (ע"ז דף כ ע"ב), טהרה מביאה לידי קדושה, ולדעת רבי יהושע בן לוי ענוה גדולה מכולם. כך הגאוה היא מדה המשפלת את הנפש מממקום הקדושה העליונה עד המדריגה התחתונה, כדכתיב (משלי כט, כג) גאות אדם תשפילנו, וכן אמרו רבותינו ז"ל במסכת ע"א פרק קמא (דף יח ע"ב) אמר רבי יהושע בן לוי כל המתיהר נופל בגיהנם, שנאמר (משלי כא, כד) זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון, ואין עברה אלא גיהנם, שנאמר (צפניה א, טו) יום עברה היום ההוא, עד כאן לשונו. ואמר לישנא דנופל, להראות שהוא כדרך הנופלים שנופלים ממקום גבוה למקום שפל, ואין לך יותר שפל מגיהנם, וסימן לדבר אין למעלה מע"נג ואין למטה מנ"גע (ע' ספר יצירה פ"ב מ"ז).

נ״בוכבר נודע שפירשו רבותינו ז"ל (תנחומא מצורע ד) על י"א דברים נגעים באים, ואחד מהם הוא על גסות הרוח. ובתנחומא (שם) הוכיחו כן מנעמן, ובמקום א' (ויק"ר יז, ג) דכתיב (דה"ב כו, טז) ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וגו'.

נ״גוהטעם לזה הוא, כי האדם מתחלת ברייתו לא נברא אלא כדי שיכיר גודלו של הקדוש ברוך הוא ויעבדהו כעבד המשמש את רבו, כי אין גאות לעבד להתגאות לפני רבו, והנה אין גאות אלא לפני אדון הכל שהכל משועבדים אליו, כדפי' בשער היראה פרק ב. אמנם כל הנאצלים ונוצרים ונעשים הכל מודים בהשגחתו ומשועבדים למאמרו, שיודעים שכל חיותם ושפעם ממנו יתברך. אמנם מי שהוא מתגאה, מורה שאין לו אדון, נמצא עוקר עצמו ממקום הקדוש למקום הטומאה שהם כופרים בהשגחה, שהרי הנחש כפר בהשגחה כשהשיא לאדם ולאשתו באומרו (בראשית ג, ה) והייתם כאלהים יודעי טוב ורע, ואמרו רבותינו ז"ל (בר"ר יט, ד) שאמר לה הנחש מאילן זה אכל הקדוש ברוך הוא וברא העולם והוא מתקנא וכו', הרי הורה שניות, וכפר בעיקר הכל.

נ״דולכן ציוונו רבותינו ז"ל (אבות פ"ד מ"ד) מאד מאד הוי שפל רוח, שאף על פי שבשאר המדות הטובות המדה הממוצעת הוא הטוב שבמדות, בענין הענוה צריך אל הקצה האחרון, בענין שיתרחק מן הגאוה לגמרי, כדי שלא יתדבק בו שמץ מהקליפה. ולזה אמרו במסכת סוטה (דף ה ע"א) אמר רב נחמן לא במינה ולא במקצתה, מי זוטר מאי דכתיב ביה (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, עד כאן לשונו. ופירש רש"י ז"ל, שקרא אותו תועבה. ופי', שכבר נודע שתועבה היא עבודת אלילים, כדכתיב (דברים ז, כו) ולא תביא תועבה אל ביתך. וכן אמר לעיל מזה (דף ד ע"ב) בעונשי הגאוה וגסות הרוח, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד ע"א, כתיב הכא תועבת ה' כל גבה לב וכתיב התם ולא תביא תועבה אל ביתך, ורבי יוחנן דידיה אמר כאילו כופר בעיקר, שנאמר (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וגו'.

נ״הרבי חמא בר חנינא אמר כאילו בא על כל העריות, כתיב הכא תועבת ה' כל גבה לב, וכתיב התם (ויקרא יח, כז) כי את כל התועבות האל עשו. עולא אמר כאילו בנה במה, שנאמר (ישעיה ב, כב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא, אל תקרי במה אלא במה.

נ״ואזהרה לגסי הרוח מנין, אמר רבא אמר זעירי (ירמיה יג, טו) שמעו והאזינו אל תגבהו, רב נחמן בר יצחק מהכא (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך, וכתיב השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך (שם ו, יב), וכדרבי אבין אמר רבי אלעא, דאמר רבי אבין אמר רבי אלעא כל מקום שנאמר השמר פן ואל, אינו אלא בלא תעשה.

נ״זדרש רב עוירא, זמנין אמר לה משמיה דרבי אסי, וזמנין אמר לה משמיה דרבי אמי, כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף מתמעט, שנאמר (איוב כד, כד) רומו מעט ואיננו, ושמא תאמר ישנו בעולם, תלמוד לומר ואיננו, ואם חוזר בו נאסף מן העולם בזמנו כאברהם אבינו, שנאמר (שם) והומכו ככל יקפצון, כאברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו בכל מכל כל. ופירש רש"י ז"ל, מתמעט מחשיבותו. רומו מעט, כיון שרומו מתמעטין. ישנו בעולם, מתקיים. והומכו, ואם חזר ונעשה מך, עניו שממיך עצמו. ככל, כאותן שנאמר בהן כל. יקפצון, מן העולם, ימותו מות ישרים, אברהם כתיב ביה (בראשית כד, א) ברך את אברהם בכל, יצחק כתיב ביה (שם כז, לג) ואוכל מכל, יעקב כתיב (שם לג, יא) כי חנני אלהים וכי יש לי כל, והכי מפרש בהדיא בבראשית רבה, עד כאן לשונו לענייננו.

נ״חעוד שם תשלום המאמר הנזכר, ואם לאו (איוב כד, כד) כראש שבולת ימלו, מאי כראש שבלת, רב הונא ורב חסדא חד אמר כי סאסא דשבולתא, וחד אמר כשבלתא עצמה, בשלמא למאן דאמר כי סאסא דשבולתא היינו דכתיב וכראש שבלת, אלא למאן דאמר כי שבלתא עצמה אמאי וכראש שבולת, אמר רב אסי וכן תאנא דבי רבי ישמעאל משל לאדם הנכנס לתוך שדהו גבוהה גבוהה הוא מלקט, עד כאן לשונו. ופירש רש"י ז"ל, סאסא דשבולתא, גבוה של שבלת שקורין זקן השבולת, והוא נשבר ונופל מאליו. גבוהה גבוהה הוא מלקט, והיינו וכראש שבלת ימלא, כשבולת שראשה נראית למעלה מחברותיה.

נ״טעוד שם, אמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה, כתיב הכא (ישעיה י, לג) ורמי הקומה גדועים, וכתיב התם (דברים ז, ה) ואשיריהם תגדעון. ופירש רש"י ז"ל, כאשרה, יגדע וישרש אחריה כאשירה שצריך גידוע אחריה, דכתיב (דברים יב, ג) ואבדתם את שמם.

ס׳עוד שם, ואמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער, שנאמר (ישעיה כו, יט) הקיצו ורננו שוכני עפר, שוכבי עפר לא נאמר אלא שוכני עפר, מי שנעשה שכן לעפר בחייו. ופירש רש"י ז"ל, ננער, מקיץ בתחיית המתים, שכבי בעפר לא נאמר, דלישתמע על כל המתים. שכן לעפר, משפיל עצמו עד לעפר.

ס״אואמר רבי אלעזר, כל אדם שיש בו גסות הרוח שכינה מייללת עליו, שנאמר (תהלים קלח, ו) וגבוה ממרחק יידע. ופירש רש"י ז"ל, מיללת, מקוננת. וגבוה ממרחק יידע, רישיה דקרא כי רם ה' ושפל יראה וגבוה וגו', והגבוה, ממרחק, מקודם שתבא עליו הפורענות ימים רבים, יידע, שכינה מתאוננת ומשתברת עליו כמו (שופטים ח, טז) ויודע בהם את אנשי סוכות, ויודע אלמנותיו (יחזקאל יט, ז), יודע כמביא למעלה (תהלים עד, ה), לשון שבר.

ס״בדרש רב עוירא ואיתימא רבי אלעזר, בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, מדת בשר ודם גבוה רואה את הגבוה ואין גבוה רואה את השפל, אבל מדת הקדוש ברוך הוא אינו כן, הוא גבוה ורואה את השפל, שנאמר כי רם ה' ושפל יראה. ופירש רש"י ז"ל, רואה את השפל, לקרבו ולהשתדל עמו, וחשוב בעיניו, כמו (הושע ט, י) כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי את אבותיכם, נתתי עיני לקרבם ולחבבם.

ס״גאמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקדוש ברוך הוא אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר (תהלים קא, ה) מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אתו לא אוכל, אל תקרי אותו אלא אתו לא אוכל, איכא דמתני לה אמספרי לשון הרע, שנאמר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית, עד כאן לשונו.

ס״דעוד שם, אמר חזקיה אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים לבו כבשר, שנאמר (ישעיה סו, כג) והיה מדי חדש בחדשו יבא כל בשר. אמר רבי זירא, בשר כתיב ביה ונרפא, אדם לא כתיב ביה ונרפא. ופירש רש"י ז"ל, כבשר, שהוא רך, ולא כאבן שהוא קשה. להשתחוות, להתפלל, אותם שהם כבשר יבאו יתפללו כי הם נשמעים לפני, אבל גסי הרוח לא יבואו. בשר כתיב ביה ונרפא, או בשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא (ויקרא יג, יח). אדם כי יהיה בעור בשרו(שם יג, ב), נגע צרעת כי תהיה באדם (שם יג, ח), לא כתיב בחד מינייהו ונרפא, לפי דרכך אתה למד שמי שהוא רך ועניו כבשר, קרוב להתרפאות מיסורין הבאים עליו, אבל מי שהוא קשה כאדמה אין רפואה למכותיו.

ס״האמר רבי יוחנן, אד"ם *אפר *דם *מרה, בש"ר *בושה *סרחון *רמה. איכא דאמרי *בושה *שאול *רימה, דכתיב בשי"ן עכ"ל. ופירש רש"י ז"ל, אדם, למה נקרא שמו אדם שהוא אפר דם מרה, כלומר כולו הבל, לפיכך לא יתגאה, מרה היא לחלוחית מרה היוצאת מן המרירה שבכבד ומתגברת באדם, הכל לפי החדשים ושינוי העתים ולפי המאכל שאוכל, ועל ידיה באים חלאים ונגעים ומכאובות, יש שקורים בדברי הרופאים מרה שחורה ויש שקורין מרה אדומה. שאול, מקום שאול ביתו. וגו'.

ס״ועוד שם, אמר רב אשי כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף הוא נפחת, שנאמר (ויקרא יד, נו) ולשאת ולספחת ולבהרת, ואין שאת אלא גבוה, שנאמר (ישעיה ב, יג) ועל כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנשאות, ואין ספחת אלא טפלה, שנאמר (שמ"א ב, לו) ספחני נא וגו', עד כאן לשונו. עד כאן הגיעו העונשים שנזכרו שם.

ס״זוכאשר יתן האדם אל לבו כל העונשים הנזכרים, וגדול שבגדול שאין לו תקומה בתחיית המתים, ישפיל רום גאוותו, ויתן אל לבו כי נח לו שלא נברא, כי תקנת האדם הוא שיחיה בתחיית המתים כדפי' בשער האהבה (פ"ו), והמתגאה נתדבק כל כך בקליפה שצריך שכמעט אותו הגוף לא יחיה.

ס״חומלבד כל העונשים האמורים, כאשר יתן האדם אל לבו מה שנזכר בסוף המאמרים הנזכרים במימרת רבי יוחנן, כי האדם הוא בשר - בושה סרחון רמה, או בשר - בושה שאול רימה, והכוונה כי אין בושה כבושת העונות כאשר יראו לו לפני כל פמליא של מעלה, ובראות מעשיו הרעים הלא אז יבוש ויכלם ולא יהיה לו פה להשיב ולא מצח להרים ראש, וכמ"ש הנביא (ירמיה ג, כה) נשכבה בבשתינו ותכסנו כלמתנו כי לה' אלהינו חטאנו.

ס״טסרחון, הוא מחמת היותו נמשך אחר תאוות העולם, ולזה מסריח, ולכן ראוי להתרחק מקנייני העולם ורדיפת המותרות שסופם הסרחון, והמותרות הם המביאים לידי גובה הלב.

ע׳או כאשר יסתכל שמקום שאול ביתו, אם כן מה לו בעולם ולמה יתגאה, והלא הוא נתון בשפל המקומות, ואם יגרמו לו עונותיו שירד לגיהנם על אחת כמה וכמה שראוי לו להתאבל ולהכנע על עונותיו ולהשפיל רום גאותו, מאחר שזה סופו אם לא יעשה תשובה.

ע״ארימה, הוא דין מדיני הקבר כמו שפי' בשער היראה, וכאשר ירצה האדם להתגאות ביופיו או במלבושיו ובעושרו, ויסתכל שסוף הכל שיאכלנו התולעת, לא יתגאה בשום דבר מדברי העולם שכל טובו סוף וכלה, שכולו מלובש בזוהמת הנחש שהביא מיתה לעולם, ואין לאדם מהעולם הזה אלא המצות והתורה שהם רוחניים, והם דבקים בנפש הרוחנית הקיימת ודבקה ביוצרה, אחר שיושלם דינה ותתרצה על גבי המזבח על ידי מיכאל השר הגדול, כמבואר בזוהר (פ' מצורע דף נג ע"ב).

ע״בוכן מהדברים הגורמים הענוה והשפלות, הוא כאשר יסתכל בגדולת יוצרנו יוצר הכל מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אשר אין לגדולתו חקר ואין לה תכלית, כמו שהארכנו בזה בשער היראה, וזה יביא לידי ענוה, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים ח, ד) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו' מה אנוש כי תזכרנו, כי אפילו העולם כולו תחת כפת הרקיע הוא כגרגיר חרדל, אם כן בני העולם אשר בתוכו נחשבו לאין, וכמו שנאמר (דניאל ד, לב) וכל דיירי ארעא כלא חשיבין.

ע״גואם יתגאה בחכמתו, יחשוב בחכמת החכמים הקדמונים, ואז יראה שכל חכמתינו כקליפת השום חשובה לפני חכמתם. ועוד כי לפי החכמה צריך שיהיה היראה והמעשה, כי שגגת תלמוד עולה זדון (אבות פ"ד מי"ג), כמו שהארכנו בזה בשער היראה (פ"ד), כמ"ש ז"ל בבראשית רבה (יט, א) בענין והנחש היה ערום (בראשית ג, א), שאמרו לפי חכמתו היתה מפלתו, ערום מכל ארור מכל, וכיוצא בזה (קהלת א, יח) ויוסיף דעת יוסיף מכאוב, כי אינו דומה כתם הנופל בבגד משי לכתם הנופל בבגד פשתן, כי לפי יוקר דמיו יהיה קשה להטהר.

ע״דואם יתגאה בעשרו, צריך לירא שמא יהיה לו העושר לרעתו, או שמא אינו יוצא ידי חובתו במה שחננו בוראו לתת לעניים.

ע״הוכן מהדברים המביאים האדם לידי הכנעת הלב, כאשר יסתכל במה שפירשנו בשער היראה בכמה בחינות העון מחשיך הנפש, ופוגם בעולמות העליונות, וגורם גלות שכינה, ואז יחשוב בנפשו ויאמר בלבו טוב לו שלא נברא הואיל וכל כך רעה גורם.

ע״וולכן ראוי לאדם לברוח מן הגאוה והשררה, כי הגאוה שורש לכל מדות הרעות, ומביא אדם לידי כמה חטאים, כדפי' בזוהר (פ' ויקרא דף כג ע"א) בפסוק (ויקרא ד, כב) אשר נשיא יחטא, זה לשונו תני רבי יצחק, מאי שנא בכל אתר דכתיב בהו ואם, כמד"א (שם ד, ג) אם הכהן המשיח יחטא, ואם כל עדת ישראל ישגו (שם ד, יג), והכא אשר נשיא יחטא ולא כתיב ואם נשיא יחטא, מאי קא מיירי, אלא אלין כהנייא לא משתכחי הכי בחטאה, דהא כדין נטיר גרמיה תדירא בגין דמטולא דמריה עליה בכל יומא, ומטולא דישראל כלהו, ומטולא דכל חד וחד, ועל דא תווהא איהו כד יחטא, ובגין כך ואם כתיב. וכן ואם כל עדת ישראל ישגו, תווהא הוא דכלהו אשתכחו בחובה חד, דאי אלין יחטאון אלין לא יחטאון, ובגיני כך ואם כתיב. אבל אשר נשיא יחטא ודאי, בגין דלביה גס ביה, ועמא אזלין אבתריה ויתמנון תחותוי, ועל דא אשר נשיא יחטא, כגון דעבר על מצות לא תעשה והוא עביד חד מינייהו, ועל דא לא כתיב ביה ואם, דהא מלוי לאו בספיקא הוו, עד כאן לשונו. וכן לעיל מזה שם בפרשה שלהי דף ח', אמר וכלהו חובי לא משתכחי אלא בעתירי, בגין דלבייהו גס בהו, ולא משתכחי במסכני. ולכן ראוי לאדם להתרחק מהרבנות והשררה כדי שלא יתגאה לבו ויחטא.

ע״זוהכבוד הוא אחד מן הדברים המוציאים מן העולם הזה והעולם הבא, מן העולם הזה שאמרו רבותינו ז"ל במסכת ברכות (דף נה ע"א) שלשה דברים מקצרים ימיו של אדם, ואחד מהם הוא המנהיג עצמו ברבנות, דאמר רבי יוסי בר חנינא מפני מה מת יוסף קודם אחיו מפני שנהג עצמו ברבנות עליהם, עד כאן לשונו. וכן בא זה המאמר בסוטה (דף יג ע"ב). אמר רבי יוחנן אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה (פסחים דף פז ע"ב).

ע״חועוד האריכו רבותינו ז"ל בפסיקתא (רבתי פכ"ב) בפסוק (משלי ו, לב) נואף אשה חסר לב, כמה ראוי להתרחק, זה לשונו רבי מנחמא בשם רבי תנחום בר חייא, רבי מני בשם רבי יוסי בן זבידא, נואף אשה חסר לב, כל המקבל עליו שררה בשביל ליהנות ממנה אינו אלא כנואף הזה שהוא נהנה מגופה של אשה. משחית נפשו הוא יעשנה, כמשה שנאמר (שמות לב, לב) ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא. כיהושע שאמר (יהושע ז, ח) בי ה', בי ולא בהם. כדוד שאמר (דה"א כא, יז) תהי נא ידך בי ובבית אבי ובעמך לא למגפה.

ע״טרבי מנחמא בר יעקב מייתי לה מן הכא (משלי כה, ח) אל תצא לריב מהר, לרב כתיב, לעולם אל תהי רץ אחר השררה, למה פן מה תעשה באחריתה בהכלים אותך רעך, למחר באים ושואלים לך שאלות מה אתה משיב. רבי זעירא מייתי לה מן הכא, לא תשא (שמות כ, ז), אם בשבועת שוא הכתוב מדבר הרי כבר אמור (ויקרא יט, יב) ולא תשבעו בשמי לשקר, ומה תלמוד לומר לא תשא, שלא תקבל עליך שררה ואין אתה ראוי לשררה. אמר רבי אבהו, אני נקראתי קדוש ואתה נקראת קדוש, הא אם אין בך כל המדות שיש בי לא תקבל עליך שררה.

פ׳נואף אשה חסר לב, הקדוש ברוך הוא מסיר חכמה מלבו, ואין חכמה אלא תורה, שנאמר (תהלים יט, ח) מחכימת פתי, ולא עוד אלא שמשנין זיו פניו, וכשבא ליום הדין אין הקדוש ברוך הוא מוחל לו אלא מתמלא עליו חמה, שנאמר (משלי ו, לד) ולא יחמול ביום נקם, עד כאן לשונו.

פ״אועוד בעונשו בעולם הבא, שאמרו במסכת ראש השנה פרק קמא (דף יז ע"א) אבל הצדוקים והמסורות והאפיקורסים שכפרו בתורה, ושכפרו בתחית המתים, ושפירשו מדרכי צבור, ונתנו חיתתם בארץ החיים וכו' יורדים לגיהנם ונידונים בה לדורי דורות, שנאמר (ישעיה סו, כד) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו', גיהנם כלה והם אינם כלים שנאמר (תהלים מט, טו) וצורם לבלות שאול וגו'. ואמרינן לקמיה ושנתנו חתיתם בארץ החיים, אמר רב חסדא זה פרנס המטיל אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים. אמר רב יהודה אמר רב כל פרנס המטיל אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים, אינו רואה בן תלמיד חכם לעצמו, שנאמר (איוב לז, כד) לכן יראוהו אנשים לא יראה כל חכמי לב, עד כאן לשונו. נמצא שעונש הרודף אחר השררה יש לו עונש בעולם הזה ועונש בעולם הבא בלי שיעור, כמבואר.

פ״בוגסות הרוח הוציאו לירבעם בן נבט מן העולם הבא, וכן אמרו בסנהדרין (דף קא ע"ב) אמר רב נחמן גסות הרוח שהיה בו בירבעם טרדתו מן העולם הבא, שנאמר (מל"א יב, כו) ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' ושבו וגו' אל רחבעם מלך יהודה, אמר גמירי שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, כד חזו לדידיה דיתיב ואנא קאימנא אמרו האי מלכא והאי לאו מלכא וקטלו לי, ואזלו כולי עלמא לגביה, מיד (שם יב, כח) ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב, אמר להם רב לכם לעלות ירושלים, עד כאן לשונו לעניננו.

פ״גולא עוד אלא אפילו בתלמיד חכם אם הוא מתגאה בחכמתו, חכמתו מסתלקת ושוכח תלמודו, כדאמרינן בפסחים (דף סו ע"ב) אמר רב יהודה אמר רב, כל המתייהר, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, ואם חכם הוא חכמתו מסתלקת, אם חכם הוא מנא לן, מהלל, דאמר מר התחיל מקנטרן בדברים וקאמר להם מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, וקאמר להו הלכה זו שמעתי ושכחתי. אם נביא הוא נבואתו מסתלקת, מנא לן מדבורה, שנאמר (שופטים ה, ז) חדלו פרזון וגו' עד שקמתי דבורה וגו', וכתיב (שם ה, יב) עורי עורי דבורה, עד כאן לשונו.

פ״דוכן אמרו במדרש בפסוק (איוב ט, ז) האומר לחרס ולא יזרח, אמרו רבותינו ז"ל (ילקוט איוב רמז תתקד) וכן אתה מוצא בגדול הנביאים, לפי שאמר (דברים א, יז) והדבר אשר יקשה מכם, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שאפילו דין שהנשים יודעות אינך יודע, שנאמר (במדבר כז, ה) ויקרב משה את משפטן לפני ה', וכתיב (שם כז, ז) כן בנות צלפחד דוברות, עד כאן לשונו.

פ״הועוד אמרינן בקידושין (דף מט ע"ב) על הא דאמרינן עשרה קבין גסות הרוח ירדו לעולם, תשעה נטלה עילם וא' כל העולם, והקשה וגסות הרוח לבבל לא נחית וכו', וחזר והקשה והא אמר מר סימן לגסות הרוח עניות ועניות בבל הוא דאיכא, מאי עניות עניות תורה, דכתיב (שה"ש ח, ח) אחות לנו קטנה, אמר רבי יוחנן זו עילם שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד, עד כאן לשונו.

פ״וולא עוד אלא אפילו התחיל ללמוד ומתגאה בו באומרו שהוא תלמיד חכם עונשו גדול, כדאמרינן במסכת בבא בתרא (דף צח ע"א) אמר רב יהודה אמר רב כל המתגאה בטלית של תלמיד חכם ואינו תלמיד חכם, אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, כתיב הכא (חבקוק ב, ה) גבר יהיר ולא ינוה, וכתיב התם (שמות טו, יג) אל נוה קדשך, עד כאן לשונו. ונראה לי שהיא מדה כנגד מדה, כשם שהוא דחה השכינה מביתו, כך בעלות נשמתו למעלה ידחה ממחיצתו של הקדוש ברוך הוא, כי השכינה אינה דרה אלא בלב נשבר, והוא מה שאמרו בתיקונים (דף כב ע"ב) שצריך לעשות דירה נאה בלביה, והכוונה שיהיה שפל ושלא יכעוס, כי כיון שהוא מתגאה השכינה בורחת ממנו, כי השליט שפחה במקום גברתה, ועל כן לא ינוה, כמו שלא היה נוה להקדוש ברוך הוא בו, כך לא ינוה לנשמתו בעולם הבא.

פ״זומהדברים המעכבים את הגאולה הוא גסות הרוח, כמ"ש בסנהדרין (דף צח ע"א) אמר זעירי אמר רבי חנינא אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל, שנאמר (צפניה ג, יא) כי אז אסיר מקרבך עליזי גאותך ולא תוסיפי לגבהה עוד בהר קדשי, וכתיב והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה'. וכתב הר"מ מקוצי ע"ה כלל ה' סימן ס"ד על ענין זה, זה לשונו ואינו רוצה לומר עם עני ממש, שהרי כתיב (ישעיה ס, ט) כי לי איים יקוו ואניות תרשיש בראשונה להביא בניך מרחוק כספם וזהבם אתם, אלא רצה לומר עם ענו, וכן תרגם אונקלוס עם ענוותן, עד כאן לשונו.

פ״חואחר שדברנו בגנות הגאוה ועונשה, נדבר בעונש מי שהוא כועס, כי אין הכעס בא אלא מגובה הלב, שאם היה לבו נשבר ונדכה ודאי לא היה כועס ולא היה משיב על חרפתו, כמו שאנו אומרים בסוף תפלתינו באלהי נצור לשוני מרע, ולמקללי נפשי תדום ונפשי כעפר לכל תהיה, וכן בכמה דברים בעונשי הכעס השוים לעונשי הגאוה, כמו שהכועס שוכח תלמודו, כמו שיתבאר.

פ״טבנדרים (דף כב ע"א) אמרינן אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל הכועס כל מיני גיהנם שולטים עליו, שנאמר (קהלת יא, י) והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך כי הילדות והשחרות הבל, ואין רעה אלא גיהנם שנאמר (משלי טז, ד) וגם רשע ליום רעה, ולא עוד אלא שתחתוניות שולטות בו שנאמר (דברים כח, סה) ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש, איזהו דבר שמכלה את העינים ומדאיב את הנפש הוי אומר אלו תחתוניות. ופירש הרא"ש ז"ל, שמכלה את העינים, שהוא מאריך בחוליו ומצפה תמיד להתרפאות, עד כאן לשונו.

צ׳ואמרינן עלה, אמר רבה בר רב הונא כל אדם הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר (תהלים י, ד) רשע כגובה אפו בל ידרוש וגו', רבי ירמיה מדפתי אמר משכח תלמודו ומוסיף טפשות, שנאמר (קהלת ז, ט) כי כעס בחיק כסילים ינוח, וכתיב (משלי יג, טז) וכסיל יפרוש אוולת. רב נחמן בר יצחק אמר בידוע שעוונותיו מרובים מזכיותיו שנאמר (שם כט, כב) איש אף יגרה מדון ובעל חמה רב פשע, עד כאן לשונו. וכן אמרו בברכות (דף כט ע"ב), אמר ליה אליהו לרבי יהודה אחוה דרב סלא חסידא, לא תרתח ולא תחטא. והטעם, דבעל חמה רב פשע.

צ״אועוד אמרינן בפסחים (דף סו ע"ב) אמר רבי שמעון בן לקיש, כל אדם הכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. חכם מנא לן ממשה, דכתיב (במדבר לא, יד) ויקצוף משה על פקודי החיל וגו', וכתיב (שם לא, כא) ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא וגו' אשר צוה ה' את משה, מכלל דמשה איעלם מיניה. ואם נביא נבואתו מסתלקת ממנו, מנא לן מאלישע, דכתיב (מל"ב ג, יד) לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא וגו' ועתה קחו לי מנגן וגו' ותהי עליו רוח ה' וגו'.

צ״באמר רבי מני בר פטיש, כל הכועס אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים מורידין אותו, מנא לן מאליאב, שנאמר (שמ"א יז, כח) ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה זה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר, אני ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת. וכי אזל שמואל לממשחינהו, בכלהו כתיב לא בזה בחר ה', ובאליאב כתיב (שמ"א טז, ז) אל תביט אל מראהו ואל גבוה קומתו כי מאסתיהו, מכלל דהוה רחים עד האידנא, עד כאן לשונו.

צ״גועוד אמרו בויקרא רבה (יג, א) אמר רב הונא בג' מקומות כעס משה ונתעלמה ממנו הלכה, ואלו הן, בשבת ובאונן ובכלי מתכות, בשבת דכתיב (שמות טז, כ) ויותירו אנשים ממנו, כיון שכעס נתעלמה ממנו הלכות שבת, מה אמר להם (שם טז, כה) אכלהו היום כי שבת היום לה' וגו'. ובכלי מתכות, ויקצוף משה על פקודי החיל (במדבר לא, יד), וכיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה ושכח לומר הלכות כלי מתכות עד שאמרה אלעזר. באונן מנין, (ויקרא י, טז) ויקצוף על אלעזר ועל איתמר וגו', ושכח לומר להם שהאונן אסור לאכול בקדשים הנותרים, עד כאן לשונו. ואמרו במדרש השכם על ענין זה, ומה משה רבינו עליו השלום שכתוב בו (במדבר יב, ז) בכל ביתי נאמן הוא, וברחמנות נהג עם ישראל, ונתן נפשו עליהם ואמר (שמות לב, לב) ואם אין מחני וגו', אב לחכמים ולנביאים, כשכעס שעה אחת נתעלמה ממנו הלכה, הדיוטות על אחת כמה וכמה, עד כאן.

צ״דוהטעם לכל העונשים האלו מלבד הטעם המבואר, כי הכעס מצד הגאוה, ולכך מה שיש בזה יש לזה בקרוב, כמה שביאר רשב"י ע"ה בזוהר (פ' תצוה דף קפב ע"א), משם יתבאר הטעם יותר. אמר שם על פסוק (ישעיה ב, כב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, זה לשונו וכד ברא קודשא בריך הוא לבר נש עבד ליה בדיוקנא עילאה, ונפח ליה רוחא קדישא דכליל בתלת, כמא דאוקימנא דאית ביה נפש רוח נשמה, ועילא מכלא נשמה דאיהי חילא עילאה למנדע ולמינטר פיקודי דהקדוש ברוך הוא, ואי ההיא נשמתא קדישא אעיל לה בפולחנא אחרא האי איהו מסאיב לה ונפיק מפולחנא דמאריה, בגין דתלת חילין אלין כלהו חד, נפש רוח נשמה משתתפי כחדא והוו חד, וכלא כגוונא דרזא עילאה, ע"ד נאמר (משלי יג, כ) הולך את חכמים יחכם, ואי חזינן להאי בר נש דהוו ביה אלין דרגין כלהו, עד לא קיימא בקיומא למנדע מאן איהו במא איתיידע לקרבא בר נש בהדיה אי בגין לאתמנעא מניה, ברוגזיה ממש ידע ליה וישתמודע מאן איהו, אי ההיא נשמתא קדישא נטר בשעתא דרוגזיה לא ליעקר לה מאתרה בגין למשרי תחותה ההוא אל זר, דהא איהו בר נש כדקא יאות, דא איהו עבדא דמאריה, דא איהו גבר שלים. ואי ההוא בר נש לא נטיר לה ואיהו עקר קדושה דא עילאה מאתרה למשרי באתר דסטרא אחרא, ודאי דא איהו בר נש דמריד במאריה, ואסור לאתקרבא בהדיה ולאחברא עמיה, ודא איהו טורף נפשו באפו, באפו איהו טריף ועקר נפשיה בגין רוגזיה ואשרי בגויה אל זר.

צ״הועל דא כתיב חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, דההיא נשמתא קדישא טריף לה וסאיב לה בגין אפו, אשר נשמה אחלף באפו. כי במה נחשב הוא, ע"א איתחשיב ההיא בר נש, ומאן דאיתחבר עמיה ומאן דאישתעי בהדיה כמאן דאיתחבר בע"א ממש, מאי טעמא בגין דע"א ממש שרי בגויה, ולא עוד אלא דעקר קדושה עלאה מאתריה ושרי באתריה ע"א אל זר, מה אל זר כתיב ביה (ויקרא יט, ד) אל תפנו אל האלילים, כגוונא דא אסיר לאסתכלא באנפוי.

צ״וואי תימא הא רוגזא דרבנן, רוגזא דרבנן טב איהו בכל סטרין, דהא תנינן דאורייתא אשא היא, ואורייתא קא מרתחא ליה, דכתיב (ירמיה כג, כט) הלא כה דברי כאש נאם ה', רוגזיה דרבנן במלי דאורייתא, רוגזיה דרבנן למיהב יקרא לאורייתא, וכלא לפלחנא דקודשא בריך הוא. אבל אי במלין אוחרנין לאו פולחנא דקודשא בריך הוא האי, בגין דבכל חטאין דקא עביד בר נש לאו איהו ע"א ממש ואסיר לקרבא בהדיה בהאי.

צ״זואי תימא הא שעתא הוה דעבר והדר אהדר, לאו הכי, דכיון דעקר קדושה דנפשיה מניה ומאתריה וההוא אל זר איתתקף ביה ולא שביק ליה, בר כד אתי בר נש מכל וכל ועקר ליה לעלמין, ולבתר אישתדל לאיתקדשא ולאמשכא קדושה עליה, כדין ולואי דאתקדש.

צ״חאמר ליה רבי יוסי איתקדש ממש, א"ל תא חזי בשעתא דאיהו עקר קדושה דנפשיה ושריא באתריה ההוא אל זר, אסתאב בר נש ואקרי טמא, וסאיב למאן דקריב בהדיה, וההיא קדושה ערקת מניה, וכיון דערקת מניה זמנא חדא כמה יעביד בר נש עד דתתוב לאתרה. אמר ליה אי הכי כמה מסאבין אינון דמדכאן, א"ל שאני מסאבו אחרא דלא יכיל למעבד יתיה, אבל דא שנייא מכלא וכלא, סאיב גופא מגו ומבר, ונפשא וכלא מסאיב, ושאר מסאבו דעלמא לאו איהו אלא גופא לבר בלחודוי, ובגין דא חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, דאחלף קדושה דמאריה בגין אפו, ודא הוא מסאבו דמסאיב כלא, כי במה נחשב הוא, במה ע"א ודאי נחשב איהו.

צ״טתא חזי, האי איהו רוגזא דאיהו ע"א סטרא אחרא כמא דאמינא, דבעי בר נש לאיסתמרא מניה ולאיתפרשא מעלוי, ועל דא כתיב (שמות לד, יז) אלהי מסכה לא תעשה לך, לך בגין לאבאשא לגרמך, וכתיב בתריה (שם כג, יח) את חג המצות תשמור, דא סטרא דקדושה דבעי בר נש לנטרא ליה, ולא יחלף ליה בגין סטרא אחרא, ואי יחלף ליה האי איהו מסאב וסאיב לכל מאן דקריב בהדיה, את חג המצות תשמור, דא איהו אתר דאיקרי שמור, ובגין כך כתיב את חג המצות תשמור, עד כאן לשונו.

ק׳וכאשר יסתכל האדם במה שביאר הרשב"י ע"ה במאמר הזה שהכועס עוקר כל הקדושה שבו שהם נפש ורוח ונשמה, ומפני ששלשתם קשר אחד קראם הכתוב נפשו, טורף נפשו וגו', וז"ש דתלת חילין כלהו חד. והשמיענו הרשב"י ע"ה במאמר הזה גודל העונש, שלא נאמר שאין הפגם אלא בנפש לבד אבל לא בשאר, שאין הדבר כן, אלא כל הקדושה שבו מסתלקת, שכיון שמשרה בו הקליפה הקדושה בורחת שהוא מכניס ומשליט שפחה במקום גבירתה, דכיון שהוא עון ע"א ממש, ודומה לחטא ע"א שעשו ישראל שהכניסו צלם בהיכל שברחה השכינה משם כנודע.

100

ק״אולכן כיון שמשרה בתוכו אל זר שהוא ע"א באופן שמטמא גופו ונפשו, דין הוא שישכח תלמודו, שהשכחה היא הקליפה, כאמרו (בראשית מ, כג) ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו.

101

ק״בושכינה אינה חשובה כנגדו, כמו שפי' במאמר הזה בסופו בענין את חג המצות תשמור, דא סטרא דקדושא. והענין שגם זה לעומת זה עשה האלהים (קהלת ז, יד), כמו ששכינה היא כללות כל המדות העליונות ועל ידה התראות וממשלת עילת העילות, כמבואר בשער היראה פרק א, גם אל זר שהוא כנגדה בו כלולות כל כוחות הטומאה, והוא כופר בהשגחה, כמו שביארנו בשער היראה פרק ח, ולכן אמר כל מיני גיהנם, שכלם נמשכו מקליפה זו, ושאר כל העונשים מבוארים בזה.

102

ק״גוהנה השכינה אינה שורה אלא על לב נשבר ונדכה, וכיון שהוא כועס הרי לבו מתגאה עליו, ומיד אל זר שורה עליו והוא כלל הטומאה, ולכן אמר אסור לאתחברא בהדיה, מפני שעבודת ע"א קרויה זבחי מתים, ותקרובת ע"א מטמאה או במשא, או באהל אליבא דרבי יהודה בן בתירא, כמו שאמרו במסכת חולין פרק קמא (דף יג ע"א) על שחיטת נכרי, נבילה ומטמאה במשא, אמרו שם דתניא רבי יהודה בן בתירא אומר מנין לתקרובת ע"א שהיא מטמאה באהל שנאמר (תהלים קו, כח) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים, מה מת מטמא באהל אף תקרובת ע"א מטמא באהל, עד כאן לשונו.

103

ק״דושמעתי מפי מהר"ר יצחק אשכנזי ע"ה, שטורף נפשו, פי' שעושה אותה טריפה. ואפשר לדקדק פירוש זה בלשון הזוהר, דקאמר ההיא נשמתא קדישא טריף לה וסאיב לה בגין אפו, ואומרו סאיב לה, מאחר שהיא טריפה, והטריפה נקראת מתה שטרפה אינה חיה י"ב חדש (חולין דף נז ע"ב), ודאי שמטמאה, ג"כ הכועס כי נפשו הקדושה היתה שוכנת בלבו, וכיון שהכניס הקליפה היא סירכא נאחזת בה ומטמאה את הנפש. וכן אמר למטה, ונפשא וכלא מסאיב, ואינה דומה אל הבהמה שהיא טריפה שאינה מטמאה אם נשחטה בסכין כשר, אבל כאן עושה אותה נבלה, ששוחט הנפש בסכין פגום שהוא סמ"אל ס"מ א"ל זר.

104

ק״הואפשר לדקדק פירוש זה גם כן בלשון הזוהר, שאמרו דא איקרי טורף נפשו באפו איהו טריף ועקר נפשיה בגין רוגזיה, ואמר ועקר, היינו עיקור הסימנין, שהיא מה' דברים המפסידין את השחיטה, שעושין אותה נבילה ומטמאה במשא, וכמו שעיקור הסימנין הוא עקירת הדבר שלא כסדר הנהוג אלא הוא חוץ מהטבע, כן הכועס, שעיקר הקדושה טבעה לדור באדם שלכך נברא, וזה על כרחה עוקר אותה ממקומה. נמצא במלת טורף ב' פירושים ושניהם אמת.

105

ק״וונמצא על דרך זה, שהכועס שהוא כהן מטמא עצמו בטמא מת, שכל הנשמות הם מצד אברהם הנקרא כהן, כמו שפי' בפרשת משפטים (דף צה ע"א) שבת כהן היא בת אברהם, וכיון שכועס ממית נשמתו, והמת מטמא, נמצא כהן מטמא בטמא מת.

106

ק״זעוד נמצא אזהרה לכועס כתוב בפסוק (תהלים פא, י) לא יהיה בך אל זר וגו', ופירש במסכת שבת (דף קה ע"ב) רבי שמעון בן אלעזר משום רבי חלפתא בן אגרא שאמר משום רבי יוחנן בן נורי, הקורע בגדיו בחמתו והמשבר כלים בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו, יהא בעיניך כעובד ע"א, שכך אומנותו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו לך עבוד ע"א והולך ועובד, ואמר רבי יוחנן מאי קראה, לא יהיה בך אל זר, איזה הוא אל זר שהוא בגופו של אדם זה יצר הרע, עד כאן לשונו.

107

ק״חובזוהר (פ' פקודי דף רסג ע"ב) בהיכל ראשון מהיכלות הטומאה אמרו זה לשונם ועילא מאלין אית חד ממנא ספסיר"יטא שמיה, וכמה גרדיני נימוסין והאי ממנא דעלייהו נטלין אלין מלין בישין, והכי נמי נטלין כל אלין דזריק בר נש בידוי כד רוגזא שריא עלוי, דהא כדין האי ממנא ספסי"ריטא נקיט האי מלה דזריק בר נש ברוגזיה, וסליק ואמר דא הוא קרבנא דפלניא דקריב לסטרא דילן, בגין דכל סטרא דנייחא איהו מסטרא דימינא ומסטרא דמהימנותא, וכל סטרא דרוגזא איהו מסטרא אחרא בישא סטרא מסאבא, ועל דא מאן דאשדי מן ידוי מדי ברוגזא כל אלין נטלין לה להאי מלה דאיזדריק וסלקין לה לעילא ואיתקריב לההוא סטרא, ואמרי דא קרבנא דפלניא, וכרוזא קארי בכל אינון רקיעין ואמרי ווי לפלניא דאסטי בתר אל זר ופלח לאל אחר, וכרוזא קארי זמנא תניינא ואמר (הושע ו, יב) אוי להם כי נדדו ממני וגו', זכאה איהו בר נש דאיסתמר מאורחוי ולא יסטי לימינא ולשמאלא ולא ינפיל בגו בירא עמיקא דלא יכיל לסלקא מניה, עד כאן לשונו.

108

ק״טועל ידי המאמר מפורש יותר מאמר הרשב"י שהעתקנו לעיל שאמר את חג המצות תשמור דא סטרא דקדושא, ונזכר בה לשון שמירה כמבואר לעיל. והיא השכינה הנקראת מצה, שאין בה תערובת חמץ שהם הקליפות, ונקרא[ת] חג המצות בבחינת' בימין שהוא אברהם פסח דרועא ימינא (זוהר פ' תצא דף רפב ע"ב), ולכן אמר הרשב"י דכל סטרא דנייחא איהו מסטרא דימינא ומסטרא דמהימנותא, היינו סוד אומנותן של ישראל הנקשר הכל בשכינה כדפי' בשער היראה פ"א, ומסטרא דימינא כמבואר שמי שאינו כועס אינו כולל עצמו בצד הדין, והכועס הוא מעורר המרה שהוא שורש הדין, ולכך כל מיני גיהנם שולטים בו, מפני שמעורר הדין משורשו, דכתיב (דניאל ז, ט) נהר דינור נגיד ונפיק מן קדמוהי, ובחוטמא דזעיר שם שורש לדינא כדכתיב (דברים לב, כב) כי אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית, ומקום יציקת נהר דינור הוא בגיהנם על ראש רשעים יחול, כמבואר בשער היראה פרק יג, ולכך אמרו בתיקונים (דף פה ע"א) שהכועס כאלו הדליק אשו של גיהנם, זה לשונו בתיקון מח זכאה איהו מאן דנטיר דירה לשבת דאיהו ליבא, דלא איתקריב תמן עציבו דטחול וכעס דמרה דאיהו נורא דגיהנם, דעלה אתמר (שמות לה, ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, והכי איהו ודאי, דכל מאן דכעיס כאילו אוקיד נורא דגיהנם, עד כאן לשונו. וברעיא מהימנא (דף רלד ריש ע"ב) ביארו ענין זה יותר, עיין שם.

109

ק״יוכאשר נדקדק במאמר שאמר והאי ממנא דעלייהו נטלין אלין מלין בישין, והכי נמי נטלין וכו'. הם ב' דברים, מלין בישין הם הדברים הרעים הנאמרים בכעס שאדם זורק מפיו פתאום, שהממונה הזה אינו ממונה אלא על הכעס, כי על כל דברי נבלה כבר נזכר לעיל ממונה אחר, וכן על לשון הרע נזכר לקמן בהיכל ג' וכו'. וכן הוא ממונה על הדברים הנזרקים מידו, והיינו אומרו והכי נמי נטלין, שאם הם דברים מתייחסים ראוי לומר והכי נמי כך נראה לי, נמצא פגם הכעס בהיכל הא' מהקליפה, מפני שפגם בגברת והמליך השפחה היא תקח נקמתו ממנו.

110

קי״אומבואר בזוהר (פ' תזריע דף מג ע"א) שכיון שאדם זורק דבר מידו בכעס, מאותה שעה הוא מסור בידי הקליפה ואין ברכה במעשה ידיו, זה לשונו תא חזי אסיר ליה לבר נש לאשדאה מאני דביתיה ולאפקדא ליה לסטרא אחרא דלא אצטריך, או מלה אחרא דכוותיה, דהא כמה גרדיני נימוסין זמינין לההוא מלה לקבלא ליה, ומההוא זמנא לא שרי עליה ברכאן, דהא מסטרא אחרא הוא, וכל שכן מאן דאזמין על ההוא טיבו עילאה דיליה לאחרא, ולסטרא אחרא, דהא מההוא דזמין ליה הוי, וכד קריבו יומין דבר נש לנפקא מהאי עלמא ההוא צולמא עילאה דיהבו ליה, אתיא ההוא רוחא דהוה מתדבק ביה בכל יומא, ונטיל ליה ואיתתקן בי' ואזיל ליה, ולא איחזר ביה בבר נש לעלמין, כדין יתדע דהא איתדחיא הוא מכולא, עד כאן לשונו.

111

קי״בואחר שדברנו בעונשי הגאוה והכעס נבוא לבאר בפרק בפני עצמו מה הם הדברים שיחשוב האדם בדעתו כדי שלא יבא לידי כעס ואל ישיב על חרפתו:

112

קי״גהדברים שיתן האדם אל לבו כדי שלא יכעוס הם אלו, הא' מה שאמרו ז"ל בפירוש (פסחים דף קיג ע"ב) וכן בחופת אליהו (שער השלשה), שלשה הקדוש ברוך הוא אוהבן, מי שאינו כועס, ומי שאינו משתכר, ומי שאינו מעמיד על מדותיו, עד כאן לשונו. והטעם שהקדוש ברוך הוא אוהבן, מפני שג' אלו הם מרכבה לחסד הנקרא אהבה, כדכתיב (ירמיהו ל״א:ג׳) ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד.

113

קי״דמי שאינו כועס, כבר פי' לעיל שהכועס הוא מעורר כח המרה שהוא שורש הדין, נמצא מתרחק מהחסד. וכן המשתכר מצד הדין הוא, מצד היין הקשה שאינו מתעורר אהבה, ומי שאינו משתכר, נמצא שאינו נהנה מן היין שהוא הדין אלא מה שהוא קרוב לעורר אהבת החסד, ולכן הקדוש ברוך הוא אוהבו. וכן מי שאינו מעמיד על מדותיו, מתקשר בחסד המטיב בין לטובים בין לרעים, שהקדוש ברוך הוא מצד החסד אינו משלם לאדם כמעשיו, כדכתיב (תהלים קג, ח) רחום וחנון ה' ארך אפים ורב חסד לא לנצח יריב ולא לעולם יטור לא כחטאינו עשה לנו וגו'. והמעמיד על מדותיו, ראוי לשלם לו מדה כנגד מדה, הוא מתקשר מצד הדין המדקדק לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. וג' אלו הם ג' קוים כסדרן מצד החסד הגובר.

114

קי״הוהמעלות שיש למעביר על מדותיו הם אלו, הא' שהוא מאריך ימים בעולם הזה, ועוד שמעבירין על פשעיו, כדגרסינן במסכת מגילה (דף כח ע"א), שאל רבי עקיבא את רבי נחוניא הגדול במה הארכת ימים, אמר לו מימי לא קבלתי מתנות, ולא עמדתי על מדותי, וותרן בממוני הייתי. כי הא דרבי אלעזר כי הוו משדרי ליה מתנות מבי נשיאה לא הוה מקבל, כי הוו מזמנו ליה לא הוה אזיל, אמר להו לא ניחא לכו שאחיה, דכתיב (משלי טו, כז) ושונא מתנות יחיה. רבי זירא כי הוו משדרו ליה מבי נשיאה לא הוה שקיל, כי הוו מזמנו ליה אזיל, אמר איתיקורי הוא דמתייקרן ביה. ולא עמדתי על מדותי, דאמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין ממנו כל פשעיו, שנאמר נושא עון ועובר על פשע, למי נושא עון למי שעובר על פשע, עד כאן לשונו. ופירש רש"י ז"ל במסכת ראש השנה (דף יז ע"א) על מימרא זו, המעביר על מדותיו, שאינו מדקדק למדוד מדה כנגד מדה למצערים אותו, ומניח מדותיו והולך לו, כמו אין מעבירין על המצות, אין מעבירין על האוכלין, מניחן והולך לו. מעבירין לו על כל פשעיו, אין מדת הדין מדקדקת אחריהן אלא מניחתן והולכת.

115

קי״וועוד אמרו בסנהדרין (דף צב ע"א) זה לשונם ואמר רבי אלעזר לעולם הוי קבל וקיים, פירוש הוי שפל ותחיה, ובודאי מי שהוא שפל הוא ענו ואינו מעמיד על מדותיו.

116

קי״זועוד מעלה ג', שניצול ממיתה משונה, כמו שאמרו בזוהר (פ' מקץ דף רא ע"ב) על אדם אחד שהיה לו מעלה זו וניצול ממיתה משונה, זה לשונו רבי אבא הוה יתיב אתרעא דבבא דלוד, חמא חד בר נש דהוה אתי ויתיב בחד קולטא דתלא דארעא, והוה לאי מאורחא ויתיב ונאים תמן, אדהכי חמא חד חיויא דהוה אתי לגביה, נפק קוסטפא דגורדנא וקטיל ליה לחיויא, כד אתער ההוא בר נש חמא ההוא חיויא לקבליה דהוה מת, ואזדקף ההוא בר נש ונפל ההוא קולטא לעומקא דתחותוי ואישתזיב, אתא רבי אבא לגביה, אמר ליה אימא לי מאן עובדך, דהא קודשא בריך הוא רחיש לך אלין תרין נסין, לאו אינון למגנא, אמר ליה ההוא בר נש כל יומאי לא אשלים בי בר נש בישא בעלמא, דלא אתפייסנא בהדיה ומחילנא ליה, ותו אי לא יכילנא לאתפייסא בהדיה לא סליקנא לערסאי עד דמחילנא ליה ולכל אינון דמצערי לי, ולא חיישנא כל יומא לההוא בישא דאשלים לי, ולא די לי אלא דמההוא יומא ולהלאה אישתדלנא למעבד עמהון טבא. בכה רבי אבא ואמר יתיר עובדוי דדין מיוסף, יוסף הוו אחוי ודאי והוה ליה לרחמא עלוהי, אבל מה דעביד דא יתיר הוא מיוסף, יאות הוא דקודשא בריך הוא ירחיש ליה ניסא על ניסא, עד כאן לשונו.

117

קי״חוהמדה הזאת שהיתה בחסיד, מצאתי כתוב שהיתה בו ברב, ומונה אותה בכלל עשר מדות שהיו בו, ואחד מהם שכל המקניט אותו היה הולך ומפייסו.

118

קי״טוכן כתב רבינו יונה ע"ה בספר היראה, וזה לשונו והוי רצוי לאחיך ולחבירך, ואל תשכב הלילה וקטטה לך עם אדם, אך לך ותרצה אותו עד שיתפייס, ואף אם חטא לך בקש ממנו פיוס, ואל תאמר הן חטא לי עליו לפייסני, כוף את יצרך ולך אליו, למען לא יגבה לבבך ותהיה מתועב לפני הבורא, שנאמר (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב.

119

ק״כעוד מעלה ד', שקורעים לו גזר דינו ומוסיפין לו חיים, שאם חלה ונטה למות ופשפשו במעשיו ומצאו לו זכות זה, ניצול ממיתה לחיים, וכן אמרו במסכת ראש השנה (דף יז ע"א) זה לשונם רב הונא בריה דרב יהושע חלה, על רב פפא לשיולי ביה, חזייה דחליש ליה עלמא, אמר להו צביתו ליה זוודתא, לסוף איתפח, הוה מכסיף רב פפא למחזייה, א"ל מאי חזית, א"ל הכי הוה, אמר להו הקדוש ברוך הוא הואיל ולא מוקים במלתיה לא תוקמו בהדיה, שנאמר (מיכה ז, יח) נושא עון ועובר על פשע, למי נושא עון למי שעובר על פשע, לשארית נחלתו. אמר רבי אחא בר חנינא אליה וקוץ בה, לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו, למי שמשים עצמו כשירים, עד כאן לשונו. ופירש רש"י ז"ל צביתו ליה זוודתא, הכינו לו צדה לדרך, מה היא צידת המתים תכריכין. איתפח, נתרפא. הכי הוה, מיתה נקנסה עלי. לא מוקים במילתיה, אינו מעמיד על מדותיו. לא תוקמו בהדיה, אל תדקדקו אחריו. אליה שמנה יש כאן וקוץ בה, כלומר דבר תנחומין יש כאן, אבל יש בתוכה דבר קשה שאינו שוה לכל, עד כאן לשונו. ובמדרש רות (זו"ח) הביאו מעשה כיוצא בזה מרבי כרוספדאי שחלה ונטה למות ונסתלק לאותו עולם והיה וכו'.

120

קכ״אובחופת אליהו הביאו מעשה קרוב ללשון האמור והענין א', על המימרא שהעתקנו בראש הפרק - ג' הקדוש ברוך הוא אוהבן וכו', זה לשונו רב הונא בריה דרב יהושע חלש, ונמשך באותו עולם כמה לילות וכמה ימים, כשחזר אמרו לו רבי במה פטרוך, אמר להם בני אשרי מי שאינו מעמיד על מדותיו, העבודה באו כתות של מלאכי השרת ולמדו עלי זכות ולא קבלו מהם, עד שבא מלאך ואמר על מי אתם מלמדים זכות שמא על זה שלא עמד על מדותיו מעולם, מיד פטרוני מן מיתה לחיים.

121

קכ״בעוד שם סמוך לזה הביא מעשה אחד נפלא על מי שאינו מעמיד על מדותיו, זה לשונו רב נחמן בר יצחק היה לו תל עפר בתוך כרמו שהביא שם פועלים לחפור את התל, וחפרו אותו יום כלו, ליום ב' כשהן חופרין קפץ אדם אחד מתוך ביתו וישב על התל והתחיל להתנודד ולקרות ומה היה קורא, שמא הגיע תחיית המתים שמא הגיע תחיית המתים, רצו הפועלים והודיעו לרב נחמן, בא ומצאו, אמר ליה מי אתה, אמר ליה מת אני, שמא הגיע זמן תחיית המתים, אמר ליה מה טיבך בתל זה, אמר ליה והלא אמרתי לך מת אני, אמר ליה ומת אינו נרקב, אמר ליה לא הכניסוך לבית הרב ולא הקרוך ספר משלי, ולא כך אמר שלמה (משלי יד, ל) ורקב עצמות קנאה, מימי לא העמדתי על מדותי, ולא תפשתי בלבי קנאת חבירי, ולא ספרתי לא בבית המדרש ולא בבית הכנסת, ולא נתתי לבי ועיני אלא לדברי תורה, לקיים מה שנאמר (שם א, לג) ושומע לי ישכון בטח. אמר ליה רב נחמן אבנה לך קובה אחת, אמר ליה אל תעש לי מאומה ואל תעמידני ממקום זה, מפני שברשות קברוני, אלא השב העפר שנטלה מעלי למקומו. והיה רב נחמן מתפחד ומתעצב כל היום כלו ואומר אוי לי שמא הרגשתי לאותו המת, מיד ראה בחלום שהיה יושב בסוכה דאסא, מיד נתן שבח והודאה לפני הקדוש ברוך הוא וקרא מקרא זה (שם ח, לד) אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום, ישתבח שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שאינו מקפח שכר כל בריה, ומה זה שלא היה בידו אלא שכר שתיקה בלבד ולא העמיד על מדותיו, כן שלם לו הקדוש ברוך הוא שכרו, המרגיל עצמו לתלמוד תורה, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והולך בעבודה ובשפלות רוח, על אחת כמה וכמה שישלם הקדוש ברוך הוא שכרו כפול ומכופל, עד כאן לשונו.

122

קכ״געוד מעלה ששית, שהמעביר על מדותיו תפלתו נשמעת, כדמוכח בתעניות (דף כה ע"ב), אמר שם מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה ואמר כ"ד רננות ולא נענה, ירד רבי עקיבא ואמר אבינו מלכנו ונענה, יצאת בת קול ואמרה לא שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו, עד כאן לשונו.

123

קכ״דועוד מעלה ז', שהעולם מתקיים על ידה, כדפירשו במסכת חולין בסוף פרק ו (דף פט ע"א), אמר רבי אלעאי אין העולם מתקיים אלא במי שבולם את פיו בשעת מריבה, שנאמר (איוב כו, ז) תולה ארץ על בלימה. רבי אבהו אמר, [ב]מי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר (דברים לג, כז) ומתחת זרועות עולם, עד כאן לשונו. ופירש רש"י ז"ל, שבולם, סוכר את פיו. ומתחת, מי שנדרס תחת הכל, הוא זרועות עולם.

124

קכ״העוד מעלה ח' וט', שיזכה לתורה, ושיתגלה אליהו לו, שאין התורה מתפרשת אלא במי שאינו קפדן ואין אליהו מתגלה אלא למי שאינו קפדן, כדפי' במסכת כלה רבתי פ' הוי דן את דבריך (פ"ה), זה לשונו אמר אבא אליהו ז"ל, לעולם אין תורה מתפרשת אלא במי שאינו קפדן, אף אני איני נגלה אלא למי שאינו קפדן, אשרי מי שפגע בו, ומי שישב עמו, שמובטח לו שהוא בן העולם הבא, עד כאן לשונו.

125

קכ״ווכן בפרק קנין תורה (אבות פ"ו) במשנת רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו', ואמר בסוף דבריו והוי צנוע, וארך אפים, ומוחל על עלבונו. שדברים אלו הם הצעה לקניית החכמה, צנוע כדכתיב (משלי יא, ב) ואת צנועים חכמה. וארך אפים ומוחל על עלבונו, שאם הוא כועס תורתו משתכחת כדפי', אמרינן במסכת סוטה (דף כא ע"ב) אמר רבי יוחנן אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר (איוב כח, יב) והחכמה מאין תמצא, עד כאן דבריו. ואחד מן הדברים שהתורה נקנית בהם הוא האריך אפים בלב טוב, ונראה לי שעל זה אמר אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יד, כט) ארך אפים רב תבונה וקצר רוח מרים אולת.

126

קכ״זוכתב הרב יצחק דמן עכו ע"ה, ששמע מפי רבי מאיר תלמידו של הרב יוסף גיקיטי"לייא ע"ה, שאמר לו רבו הרב יוסף גיקיטי"לייא ע"ה, כי האיש אשר ידבנו לבו לתקן מדותיו ולישר דרכיו ומעשיו, ולרדוף אחרי הענוה בתכלית השלמות, להיות עלוב ולא יעלוב, שומע חרפתו ולא ישיב, מיד תשרה עליו השכינה, ולא יצטרך ללמוד מבשר ודם, כי רוח אלהים תלמדנו, עד כאן לשונו לעניננו.

127

קכ״חעוד כתב במקום אחר המחבר האמור, זה לשונו מצאנו כתוב בספרי המקובלים אשר זכו אל דרך האמתית, שאחד מהתקונים הגדולים מתקון אשר יש למבקש דעת את ה', הוא שיהיה מן העלובים, ואפילו מאשתו ובני ביתו אשר לא יירא מהם ולא יתבייש, והוא לא יהיה עולבן, אף כי מבני אדם אשר לא מבני ביתו שיהיה עלוב ולא עולב, ואם יצטרך לעלוב את בני ביתו להסירם מדרך המות אשר בה עוברים על רצונו של מקום, ולהיישירם ולהדריכם בדרך החיים שהיא הדרך אשר בה עושים רצונו של מקום, יעלוב בענין שלא יכעוס בלבו, אבל תמיד יהיה לבו שמח דבק בכל, עד כאן לשונו.

128

קכ״טוכן כתוב בתנא דבי אליהו (זוטא פ"ד) הועתק ילקוט פרשת כי תשא (רמז שצא), זה לשונו שנו חכמים, הוי עניו לכל אדם, ולאנשי ביתו יותר מכל אדם. עוד בתנא דבי אליהו פרשת אתם נצבים בפסוק לא נפלאת היא ממך (דברים ל, יא), זה לשונו לעולם יהא אדם עניו בתורה וביראת שמים עם אביו ועם אמו ועם אשתו ועם בניו ועם בני ביתו ועם שכניו ועם קרוביו ועם רחוקיו, ואפילו עם הנכרי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה ומתקבל על הבריות וממלא את ימיו ואת שנותיו בשם טוב, ובזה אשתו וביתו ביתו יראים ממנו, שנאמר (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, עד כאן לשונו לעניננו. ובלי ספק כי מי שיתלמד להיות עלוב מבני ביתו, ולא עולב, הוא יהיה עניו לכל ויקנה בלבו מדת הענוה, כי אם בביתו שהם משועבדים תחת ידו הוא עלוב ולא עולב, וכל שכן מהשאר.

129

ק״לועוד מסוג מעלת הענוה הוא מ"ש בקדושין (דף עא ע"א) שאין מוסרין את השם אלא למי שעומד באמצע ימיו ואינו כועס. ושמעתי מעשה מהחסיד הרב יעקב אשכנזי ז"ל, שהיה חכם מופלא בחכמה, ורצה ללמד חכמתו לרבי יהושע החסיד, וקודם נסהו בענין הכעס, והיתה קבלה בידם שלא למסור החכמה אלא למי שינסוהו בכעס ולא יכעוס, וניסהו ו' פעמים סבל ובשביעית לא עמד וכו'.

130

קל״אהמעלה העשירית, אשר היא סבת כל המעלות הנזכרות, שהשכינה היא שורה עם הענוים ועם השפלים כמבואר בסוטה (דף ה ע"א), והעתקנו לשונו לעיל (פ"א), והשכינה בורחת מן הגאים והכעסנים כדפי' לעיל (פ"ב).

131

קל״בוכן נתבאר עוד במכילתא (פ' יתרו), זה לשונו ומשה נגש אל הערפל (שמות כ, יח), מי גרם לו ענותנותו, שנאמר (במדבר יב, ג) והאיש משה ענו מאד, סופו להשרות שכינה עם האדם בארץ, שנאמר (ישעיה נז, טו) כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, ואומר (שם סא, א) רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים, ואומר (שם סו, ב) ואת כל אלה ידי עשתה ואל זה אביט אל עני ונכה רוח, זבחי אלהים רוח נשברה (תהלים נא, יט).

132

קל״גוכל מי שהוא גבה לב גורם לטמא את הארץ ולסלק את השכינה, שנאמר (שם קא, ה) גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, וכל גבה לב קרוי תועבה, שנאמר (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, וע"א קרויה תועבה שנאמר (דברים ז, כו) ולא תביא תועבה אל ביתך, כשם שע"א מטמאה את הארץ ומסלקת את השכינה, כך כל מי שהוא גבה לב מטמא את הארץ ומסלק את השכינה, עד כאן לשונו. ושמעתי משם המדרש ראיה היות בעלי הגאוה שנואים מפניו יתברך, שצוה (ויקרא ב, יא) כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו, והטעם שהדבש מרתיח באש ומעלה קצף, וכן השאור מרתיח ועולה, והוא רמז לגאה, לכך לא יקטירו ממנו אשה לה'.

133

קל״דנמצא הגאוה והכעס דומים זה לזה בעונש הזה, שכמו שהכועס מטמא את עצמו שהוא כמו ע"א כמבואר, וכן מסלק את השכינה ככועס.

134

קל״הואחר שיסתכל האדם בכל המעלות שיש למי שהוא ענו ושפל ומעביר על מדותיו כמו שביארנו, יראה בעין שכלו כי יותר ראוי לו לסבול צער מועט בשביל שכר מרובה, ולא להפסיד ברגע כל המעלות הנזכרות, ויבא לגרום הפסד מרובה שנשמתו והשכינה מסתלקין ממנו, ועד שישוב כמה טורח צריך עד שיסתלק רוח הטומאה בקרבו, כמו שפי' בזוהר שאמר לואי דאיתקדש, ואמר וכיון דערקת מניה זמנא חדא כמה יעביד בר נש עד דלא תתוב לאתרה, ונמצא חוטא יאבד טובה הרבה.

135

קל״ווהוא משל אל האדם שיש בידו קיתון של מים, ונוד שמן אפרסמון, ובא לו איזה צער, וצריך בהכרח שיתיר מידו אחד מהם שילך לאבוד, הלא ודאי דרך השכל הוא שיפסיד הפסד קטן שהוא הקיתון של מים כדי להרויח ריוח גדול שהוא האפרסמון שבידו, ואם יעשה להפך ודאי הוא שוטה. בדרך זה ממש הוא ענין הכעס, כי אם יסבול אדם מלהשיב על חרפתו, וימחול על כבוד גופו, שהוא הפסד מועט, שאינו הפסד כלל לפי עין השכל, ירויח ריוח גדול למעלת נשמתו, שיעבירו על פשעיו, וכמו שהארכנו בשאר מעלות הנזכרות.

136

קל״זעוד דרך אחר כדי שלא יבא לידי כעס, הוא שיחשוב שהיסורין שבהם מתכפרים העונות הם ב' בחינות שונות, אם בקבלת יסורין עליו בצומות ושק ואפר כמו שעשה דוד המלך עליו השלום, או במיתת בנים שהם מזבח כפרה כנודע, וכן המיתה עצמה מכפרת על הכל אפילו חילול השם כשהקדים התשובה, כמבואר בחלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש (יומא דף פו ע"א). והנה כל אלו קשים לאדם לסובלם, והם מרים מאד, בפרט מיתת הבנים או מיתת עצמו, והרי האדם מסגף עצמו בסגופים לכפרת עונותיו ולפעמים יש בהם ביטול תורה וביטול תפלה, ומה נעים לו לקבל ייסורין קלים שאין בהם ביטול תורה ותפלה, ויקבל מאהבה לכפרת עונותיו, וישמח כאשר יחרפוהו ויבזוהו, שידע שהקדוש ברוך הוא אוהבו בשלוח לו ייסורין קלים כאלו כדי לטהר עונותיו. ואותו המחרפו עונו ישא כי הוא רצועה בישא להלקות לזה וכמ"ש (ישעיה י, ה) הוי אשור שבט אפי וגו'.

137

קל״חוראוי שיתפלל להקדוש ברוך הוא בכל תפלותיו שחרית מנחה ערבית שיזכהו הקדוש ברוך הוא למדת הענוה וההכנעה, ושיהיה שמח ביסורין אלו אם יבזוהו ויכעיסוהו, ושאר כל מדות הענוה הכתובים בשער הזה, ויתפלל על כלם, ובזה יתרצה אל הקדוש ברוך הוא ויכופר לו מה שחטא עד עתה בכעס ובגאוה, וכיון שזו היא בקשתו, לא יכעוס ולא ישיב למחרפו. ב' דרכים אלו לקניית הענוה שמעתי מפי מורי ע"ה.

138

קל״טושמעתי עוד, שאי אפשר לאדם השיג מעלת קדושה ותשובה עד שיקנה בלבו מדת הענוה יפה ויסתלק ממנו מדת הכעס מכל וכל, שאחד מכ"ד דברים המעכבים את התשובה היא בעל חמה. ועוד, שיטרח כמה עד להשיג קניית הקדושה, וכאשר יכעוס ברגע יסתלק הכל, ונמצא שטרח כל מה שטרח לריק ולהבל כלה כל ימיו, וכאשר יחזור בתשובה יטרח כמה עד שיתקדש והלואי שיתקדש, ואם יחזור ויכעוס הרי אבד כל מה שעשה ולריק יגע כדפי', ואין לדבר סוף שיקנה בו קדושה, עד שיקנה בו מדת הענוה בשלימותה בתנאים שיתבארו בה.

139

ק״מורבינו תם כתב בספר הישר (ש"ו) שהחכמים כאשר יכנסו לתשובה ישבעו שבועה חמורה שלא יכעסו, והאריך בזה. ואני אומר שתהיה השבועה שלא יכעוס אלא על דבר שהותר בתורה להכעיס, כגון על הרשע, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קלט, כא) הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, וכן לכעוס על התלמיד כמ"ש (כתובות דף קג ע"ב) זרוק מרה בתלמידים, ואם יכעוס בדברים אחרים יקנוס עצמו בקנס ידוע שיצטער בו, ולא יתיר שבועתו, לקיים מה שנאמר (שם טו, ד) נשבע להרע ולא ימיר. וינהוג בזה שנה או שנתים, עד שיקנה בו מדת הענוה.

140

קמ״אואני אומר עוד, שטוב לאדם לעשות לו זכרון קצר על עונשי הכעס והגאוה, ומעלות הענוה, שיקרא אותם בכל יום, המצאה זו נכונה גם כן, כי מי הוא הפתי שירצה להפסיד הפסד מרובה בשביל הרוחה מועטת, אלא שבשעת הכעס שוכח כל העונשים וכל המעלות שיפסיד, וכאשר יתמיד בקריאה, תלמוד יביאהו לידי מעשה, ויהיה זריז ונזהר.

141

קמ״בואומר אני שאפשר להכריח בחינה זו השנית במאמר רבותינו ז"ל במדרש (שמות רבה פר' לד) על פסוק (שמות כה, י) ועשו ארון עצי שטים, זה לשונם בא אליהוא ואמר (איוב לז, כג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח, מי ששומע הפסוק הזה אומר שמא חירופין הוא חס ושלום, אלא כך אמר אליהוא, לא מצינו כח גבורתו של הקדוש ברוך הוא עם בריותיו, שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרחות עם בריותיו, לא בא על האדם אלא לפי כחו. את מוצא כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה לישראל אילו היה בא עליהם בחוזק כוחו לא היו יכולין לעמוד, שנאמר (דברים ה, כב) אם יוספים אנחנו לשמוע וגו', אלא לא בא עליהם אלא לפי כחם, שנאמר (תהלים כט, ד) קול ה' בכח, בכחו אינו אומר אלא בכח, כחו של כל אחד ואחד, עד כאן לשונו.

142

קמ״גוממאמר הזה מובן התוכחת שכתבתי משם מורי ע"ה, כי אם יאמרו לאדם למה לא עשית סגופים ותעניות, יאמר שלא היה בו כח, ואין הקדוש ברוך הוא בא בטרחות עם בריותיו, אבל אם יאמר לו למה כעסת ודחית ממך מורא שמים, מה ישיב לבוראו, הלא יצרו הרע צריך להתגבר עליו, ויש ביכולת האדם עליו בלי שום סיגוף, אלא שישים על לבו ויקבל עליו שלא יהיה קפדן ויעבור על מדותיו, כי (תהלים י, יב) מה ה' אלהיך שואל מעמך, כי היראה היא עמך כל כך אינך צריך לבקש אחריה בחסרון כיס וכיוצא בדברים שחוץ ממך.

143

קמ״דועוד יש הכרח לתוכחות מורי ע"ה בפסוקי הנביאים והכתובים, הא' מה שכתב הנביא (צפניה ב, ג) בקשו צדק בקשו ענוה. ועוד מה שאמר (איכה ג, ל) יתן למכהו לחי ישבע בחרפה יתן בעפר פיהו.

144

קמ״הועוד יחשוב במ"ש דוד המלך עליו השלום (תהלים טו, ד) נבזה בעיניו נמאס, כי מן הידוע הוא שאם יהיה נבזה בעיני עצמו ויחשוב שהוא נמאס, לא ישיב על חרפתו. ונמאס, הוא שיחשוב בגריעות ופחיתות נפשו שהוא נמאס בעיני הבורא מצד מעשיו הרעים, ועוד שיחשוב במיאוסו בחייו ובמותו, אם מצד הרימה וכנים שבראשו בחיים, כדפי' ז"ל (ע' קה"ר ה, יב) אף כי אנוש רמה (איוב כה, ו), אלו כנים שבראש. ובמותו בן אדם תולעה (שם), שהוא נמאס מצד ביאושו וריח רע שבתוך מעיו, כדפי' ז"ל שבשעה שאדם נכנס לבית הכסא אומרין לו ראה מה אחריתך, וכאשר יחשוב בזה ודאי לא ישיב על חרפתו.

145

קמ״וולכוונה זו אמר התנא (אבות פ"ד מ"ד) ר' לויטס איש יבנה מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם, שתקות אנוש רמה. והרבה פירושים נאמרו במשנה, והנראה לי באמרו שתקות אנוש רמה הוא, דקיימא לן שכל דבר העומד להעשות כעשוי דמי, אם כן כיון שתקות אנוש הוא להיות כלו רימה, יחשוב שכבר הוא בעודו בחיים מקצת רמה, והעד כנים שבראש, כמו שפירשו ז"ל במדרש אף כי אנוש רמה - אלו כנים שבראש, וכיון שיחשוב בזה ישפל בעיני נפשו, שאם יחשוב עצמו כאשר יבזוהו שכבר מת והוא מלא רימה, לא ישגיח על הדברים שיאמרו, שיחשוב בלבו ויאמר וכי המת המלא רימה ישיב על חרפתו, ודאי לא ישיב, שהוא חוץ מן השכל.

146

קמ״זעוד כתב מורי דרך לקניית הענוה, והוא שישתדל לעולם לברוח מן הכבוד, ויבחר השפל שבמקומות, וכן ישתדל לכבד כל הבריות כדלים כעשירים יהיו שוים, כי אין הפרש בין העשיר ובין העני אלא במעות, אבל שניהם נבראו בצלם ודמות, והמכבד את הבריות מכבד לאומן העליון שעשאם בכמותו, ואם חס ושלום מבזם הוא כמבזה האומן שעשאם, על דרך שאמרו במסכת תעניות (דף כ ע"ב) על רבי אלעזר שפגע באדם מכוער הרבה וכו' ואמר לו לך אל האומן שעשאני ואמור לו מה מכוער כלי זה שעשית, עד שהוצרך לשאול ממנו מחילה, ואמר לו נעניתי לך מחול לי. עוד, שיחשוב לעולם בבזיונו וחסרון דעתו ומיאוס ביאושו ושהוא רימה ותולעה.

147

קמ״חעוד שמעתי מפיו, שיחשוב כאשר יחרפוהו ויבזוהו כי סמא"ל עומד ומקטרג עליו למעלה, וזו רצועה נמשכת ממנו, דהא כתיב (משלי טז, ז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, ולכך דוד המלך עליו השלום לכפרת עוונו שתק כאשר חרפו שמעי בן גרא שקראו איש הדמים (שמ"ב טז, ז) ונואף וממזר רשע צורר תועבה, כדפירש"י ז"ל על (מל"א ב, ח) והוא קללני קללה נמרצ"ת, נוטריקון כמבואר, שידע היות שמעי שליח מלמעלה להלקותו בלשונו, ובמעשיו שעִפֵּר בעפר וכו' (שמ"ב טז, יג), ואמר כי ה' אמר לו קלל את דוד ומי יאמר מדוע עשית כן, לכן ידאג על עונותיו ולא ישיב על חרפתו.

148

קמ״טועל דרך זה כתב החסיד בחובת הלבבות בשער ה' (ש' יחוד המעשה פ"ה), כי זהו ענין (אבות פ"ג מ"י) כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, כי מי שהוא טוב בעיניו יתברך הקדוש ברוך הוא זורע אהבתו בעיני הבריות שיאהבוהו, נמצא שאם מבזים אותו ראוי שישתוק, שודאי אין רוח המקום נוחה הימנו, וידאג על עונותיו.

149

ק״נעוד יחשוב כי כל מה שאומר לו המבזהו הוא אמת, שאינו אומר אחד מני אלף מעונותיו, כמ"ש הפייטן חטאי לו יריחון בם שכיני אזי ברחו ורחקו מגבולי, ועם היות שיזיקו לו לא יגיע נזקו למה שפגם הוא למעלה, כי לא לקח אדם משכבו מתחתיו כמו שהוא עשה, שהוא נרגן מפריד אלוף, ואיך יתעלם מהמלחמה הגדולה שיש בסמא"ל עמו על עונותיו, ויסבב על המלחמה הקטנה, עד כאן שמעתי.

150

קנ״אואני אומר תוכחת גדול לקניית הענוה, ושלא ישיב על חרפתו, ולא יכעוס, שהוא משל אל אדם אחד שהלך אל המלך וחלה פניו והתנפל לפניו שיבא לדור עמו, והמלך מצד ענותנותו הגדולה נתרצה לדור עמו בביתו, בהמשך הימים עשה האדם הזה מעשים מגונים לפני המלך עד שהמלך ברח ממנו, הלא ודאי נגנה לאיש כזה ונאמר לו שהוא רחוק ממוסרי בני אדם, כי בעשותו הדברים ההם לפני המלך נמצא מגרש המלך מביתו ביד חזקה, כי המלך אינו סובל שיכינסו לפניו גרף של רעי עד שיברח, או שימליכו עבד במקומו ויגרשו את המלך, והוא חלה פניו שיבא לדור עמו.

151

קנ״בוהנמשל מובן, כי אנו עם ישראל כל תפלותינו ומצוותינו ותורתינו הוא להמשיך השכינה שתדור עמנו, כמ"ש (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכם ממש בתוך לבם. ומבואר הקדמה זו בזוהר ותקונים ובכמה מקומות שישראל צרין צורה, וכן בזוהר (פ' תרומה דף קלג ע"א) שמי שמתקן להקדוש ברוך הוא מטה ושולחן כסא ומנורה, הקדוש ברוך הוא יהא אושפיזיה בכל יומא, ופירש שם הענין בסוד התפלה ע"ש. ונודע כי משכן המלך הוא לב נשבר ונדכה כמו שביארנו, והפכו הכעס והגאוה.

152

קנ״גנמצא הכועס ממליך את העבד הכופר בעיקר, ומגרש השכינה שהיתה דרה בנפש שבלבו, ולכן הנפש מסתלקת וכן השכינה כמבואר, ולכן השכינה בלי ספק לא תדור עם אדם שישליך אותה ממקומה ויגרשנה בכל עת שירצה, אלא שתדע השכינה בודאי שכבר קבל עליו שלא יכעוס עוד אז תחזור לדור עמו, וזהו שאמר רשב"י ע"ה במאמר פרשת תצוה (דף קפב ע"א) שהעתקנו לעיל, בר כד אתי בר נש ועקר ליה כל וכל לעלמין, ולבתר אשתדל לאתקדשא ולאמשכא עליה קדושה, דהיינו המשכת קדושת נשמתו שנסתלקה ממנו, וכן המשכת השכינה, כי משכן השכינה היא בנשמה.

153

קנ״דומטעם משל זה, עם מאמר רשב"י ע"ה (זוהר פ' בשלח דף נה ע"ב) שהעתקנו בשער האהבה פרק ו, בענין רעך ורע אביך עיין שם. וכן המשל הזה הוא מוסר גם כן לכל העונות שאדם חוטא לשכינה, שודאי מגרש אותה ממנו, שכל העבירות הם סרחון הקליפה, ומלך אינו סובל כי אם ריח טוב מתורה ומצות. וזה שאמר שם בפסוק (משלי כה, יז) הוקר רגלך מבית רעך, הוקר יצרך דלא ירתח לקבלך ולא ישלוט בך וכו', כדפי' שם שבכל מעשה יצר הרע שהוא משליטו עליו מבריח הנשמה הקדושה והשכינה ממנו, וזה אין ראוי מאחר שהוא רעך ורע אביך, כדפי' שם שהוא רוצה לדור עמך, שתעשה מעשים שתגרשהו מביתך.

154

קנ״העוד מטעם אחר ראוי שלא יכעוס, כי נמצא מבטל מצות ליראה את השם הנכבד והנורא (דברים כח, נח), כי מי שהוא לפני המלך וירא ממנו אינו כועס לפניו אלא בוש וירא ממנו ומניח כל ענייניו אל המלך, כי בידו לתקן הכל, ושמא אותו המחרפו הוא ברשות המלך כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (שמ"ב טז, י) ה' אמר לו קלל. וכן אמר שמואל בנדרים (דף כב ע"ב) במאמר שהעתקנו לעיל בפרק הקודם, כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, לא מבעיא נשמתו החצובה מתחת כסא הכבוד והמלאכים מכבדים אותו וחביריו העשויים בצלם ודמות וצריך לכבדו כי איזהו מכובד המכבד את הבריות, אלא אפילו שכינה שמלא כל הארץ כבודה וצריך לירא ממנה, והיינו (תהלים י, ד) אין אלהים כל מזמותיו, פירוש "כל" - שום מחשבה ממחשבותיו אינה נגד השם, וכל הוא כענין לא תעשה כל מלאכה (שמות כ, י), ודומה הכי רבים. ובזה מבואר מה שפירשו בזוהר (פ' נשא דף קמה ע"א) שכל מי שיש לו יראה יש לו ענוה וחסידות, עיין שם.

155

קנ״ווכאשר יתן האדם אל לבו שכל הסבות שיסתבבו לו הכל באים מאתו יתברך, כי הוא משגיח על כל הפרטים, שהרי אמרו (חולין דף ז ע"ב) אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, לא יכעוס על מעשה ה'. ועל כיוצא בזה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי טז, ג) גול אל ה' מעשיך ויכונו מחשבותיך.

156

קנ״זעוד מטעם אחר ראוי שלא ישיב למי שיבזהו, אזהרת שלמה המלך ע"ה (שם כו, ד) אל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה. וצריך לדקדק כפל דבריו באומרו כסיל כאולתו. ועוד מלות גם אתה מיותרות, שכבר אמר פן תשוה לו. ואפשר לומר כי נתן הכתוב ג' טעמים שלא להשיב לכסיל, האחד דקדק באומרו כאוולתו, והכוונה הוא שכיון שהוא כסיל, הקליפה שהיא אוולתו נתלבשה בו לומר הדברים ההם, והוא דומה לכלב הנובח שאין ראוי לחוש עליו. ועוד טענה ב', פן תשוה לו, שכיון שדבריו עשו פועל בתוך לבו להיות פוסק מהקדושה ומדברי תורה גם בלבו נכנסה הקליפה, שמחמת הכעס ענה לו, נמצא משתוה לכסיל ממש, כי הכסיל שכעס וענה אוולת ודאי שעשו לו דבר הראוי להקפיד עליו, וענייתו קראה אוולתו, גם החכם העונה לו מכח דבריו שעשו בו רושם, הרי הוא כמוהו, כי מן הראוי הוא שמי שהוא חכם בחכמת התורה שלא יעשו פועל בלבו דברי הבאי, אף על פי שיהיה גנות לו, והעד על זה משה רבינו עליו השלום כשדברו אהרן ומרים עליו כתיב שם (במדבר יב, יג) והאיש משה עניו מאד, ופירשו המפרשים ששמע ושתק ולא שם אל לבו להשיב, והטעם כי מרוב דבקותו עם השם לא חש להשיב על דברי העולם, והשיב השם בעבורו. ועוד שלישית, גם אתה, דהיינו הנשמה שעמך, וזה רמז במלת אתה, שעיקר האדם שיקרא אתה הוא הנשמה, כי הגוף כלה ואבד ואינו בעל קיום שיקרא אתה, וכשאדם מדבר עם חבירו אינו מדבר עם גופו כי אם בנשמתו הרואה ושומעת. ובריבוי, לרמוז שגם השכינה מסתלקת כמבואר במאמר שהעתקנו מפרשת תצוה, שהכועס נשמתו והשכינה מסתלקים ממנו.

157

קנ״חוכתב החסיד הרב רבי יוסף יעבץ במשנת (אבות פ"ד מ"ד) מאד מאד הוי שפל רוח, דברים נאותים לדרוש זה, ראיתי להעתיקם הנה הקשה, שהיה לו לתנא לומר שתקותך רמה, כיון שהתחיל לנכח באומרו הוי. ותירץ ז"ל אומרו, כי הגאוה ב' מינים וכנגדם ב' מיני שפלות, א' המתגאה וחושב כי לו נאה הכבוד ושראוי שיכבדוהו הכל, והוא לא יכבד לאדם כמו המלך והשרים. והמדה הישרה בזה, שיכבד כל אדם כפי מעלתו, ויחשוב כי הוא והם נבראו לכבודו יתברך, ואין ראוי להשתמש בבריותיו העשויות בצלם ודמות, והיא המדה הנזכרת למעלה. ועל מין הגאוה הזאת אמרו רבותינו ז"ל (ע' סוטה דף ה ע"א) אמר הקדוש ברוך הוא לגאוה אין אני ואתה יכולים לדור במקום אחד, והטעם כמו שכתבתי, כי לו יתברך נאה הכבוד כי אין למעלה ממנו, והוא אומרו (תהלים צג, א) ה' מלך גאות לבש.

158

קנ״טוהב' המבזה את האנשים ומחרפן ומגדפן, כי מאפס ותוהו נחשבו לו, ועליה הזהיר אל תהי בז לכל אדם. והמדה הישרה לשתוק לבלתי השיב על חרפתו, ולזה צריך שיהיה שפל מאד בעיניו כעפרא בעלמא לבלתי הרגיש כלל. ולזה אמר התנא מאד מאד הוי שפל רוח, אם יבזוך אחרים לא תחת מהם ומגדופיהם, ונתן סבה שתקות אנוש, כי אותו האנוש העריץ אשר חפרך וגדפך מחר תאכלהו רמה, ומה לך ולחרפתו. וזה טעם אומרו אנוש ולא אמר אדם, והיה יותר ראוי, כי אדם מעפר יוקח, אלא שכיון למ"ש להזהיר את הנעלב.

159

ק״סוהסתכל אתה המעיין זה הפירוש כי הוא מסכים מכל צד, וזה הפירוש העירני אליו ישעיה ע"ה באמרו (ישעיה נא, ז) שמעו אלי רודפי צדק עם תורתי בלבם אל תיראו חרפת אנוש ומגִדופותם אל תחתו כי כבגד יאכלם עש וכצמר יאכלם סם וישועתי לעולם תהיה וצדקתי לדור דורים. הנה שזכר התנא הלשון שאמר הנביא שתקות אנוש רמה, ואמנם הקדים שמעו אלי רודפי צדק עם תורתי בלבם, כי בני המעלה הם מעטים, כי מהמין הא' תמצא הרבה בני אדם שיכבדו את בני אדם איש ואיש כפי מעלתו, אבל שישמע חרפתו וישתוק אין גם אחד, והעושה כן מורה רוב האחזו בעולם העליון עם אלהין די מדרהון עם בשרא לא אתנהי, ולכן לא ירגיש בחרפת העולם, ולזה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יד, כט) ארך אפים רב תבונות, שכל אדם וגו' (משלי יט, יא), ובמשנת איזהו מכובד פירשתי' בסיעתא דשמיא.

160

קס״אוכדי שיכנסו דברי באזניך, אמשול לך משל לאדם שהיו לו ב' מרגליות האחת לא תסולה בכתם אופיר שוה אלף אלפי אלפים דינרי זהב, והאחרת שוה אלף זהובים, וגזלו ממנו אותה השנית, היתכן שיתעצב האיש ההוא אחר שנשארה המרגלית האחרת הראשונה אשר לא יחסר כל בה. וכן האנשים אשר נפשם קדושה מאד והגיעו לראות עולמם בחייהם, לא יחושו אל אבדת טובות זה העולם, וכלם כקליפת השום בעיניהם, אל רבויים לא ישמחו ואל העדרם אל ידאגו.

161

קס״ברבותי וגאוני הביטו וראו, קדוש עליון רבי חנינא בן דוסא שכל העולם לא היה ניזון אלא בעבורו, והיה מסתפק בקב חרובין מערב שבת לערב שבת (ברכות דף יז ע"ב), ואליהו ע"ה אזור עור אזור במתניו (מל"א ב, ח), וסעודתו עוגת רצפים וצפחת מים (מל"א יט, ו), אין זה כי אם תוקף אמונתם ביוצרם וחוזק הסתבכותם ודבקותם בו.

162

קס״גולז"א הנביא יודעי צדק עם תורתי בלבם, כי זו המדה לא תמצא אלא במי שחשקו רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו בהתורה, אשר היא תצמיח בלבו המדה העליונה הזאת שאמרו עליה (ע"ז דף כ ע"ב) ענוה גדולה מכלם, והיא המביאה אל רוח הקדש, כאומרו (ישעיה סא, א) רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים שלחני לחבוש לנשברי לב, והם העולים במדרגה הגדולה הנפלאה הזאת. והוא סיום דברי הנביא ע"ה וישועתי לעולם תהיה וצדקתי לדור דורים, כי האל יתברך עתיד להרים קרן העלובים שומעים חרפתם ואינם משיבים.

163

קס״דודע, כי המופת המובהק על האדם אם השם לנגדו תמיד, שזה פרי כל התורה באומרו (דברים י, כ) את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק - השפלות, וההפך הגאוה. ואתן לך משל על זה לשני אנשים להם אלף דינרים לכל אחד, והא' בכפר אשר כל אנשיה לא ישיגו אלף דינרי זהב, אין ספק שיתגאה זה על אנשי הכפר, והב' דר בצור אשר סוחריה שרים, זה ישפיל בעיניו עושרו ויהיה לאין. כן מי שהוא רחוק מהשם יתברך וממלאכיו ומחסידיו, מתגאה על שלמטה ממנו, אמנם הצדיקים אשר השם לנגדם תמיד ישפלו לנגדו עד עפר, כי בהביט במעלת השם ובמלאכיו ובחסידיו אשר מעולם, יושפלו מאד בעיניהם, וא' מי"א כללי התורה הוא נבזה בעיניו נמאס (תהלים טו, ד).

164

קס״הוראה עדות שלמה ע"ה (משלי טו, כח) על כל מה שאמרנו, לב צדיק יהגה לענות ופי רשעים יביע רעות רחוק ה' מרשעים ותפלת צדיקים ישמע. יאמר, כי לב הצדיק יהגה תמיד במה שימשך ממנו ענוה ושפלות, ואמנם הרשעים לא דיים אשר יגבהו לבם אלא גם יוציאו בפיהם גאוותם, עד שתמיד יביעו רעות. והסבה לזה, כי רחוק ה' מרשעים ולא יהגו בו, אמנם הצדיקים ישמע ה' תפלתם מאשר הם קדושים אליו תמיד.

165

קס״וועתה אגידה לכם מה שספרו על אחד מהחסידים, אמרו כי חסיד אחד נשאל איזה יום שמחת בכל ימיך, וענה פעם אחת הייתי הולך בספינה עם סוחרים נושאים מטוב הסחורות, ולבעבור התבודד עם בוראי ירדתי לירכתי הספינה ושכבתי שם בשפל המקומות, ויקם אחד מבחורי הסוחרים ויבזני בעיניו, וירק בפני, וגלה ערותו והשתין עלי, ותמהתי מעזותו, וחי ה' לא דאבה נפשי למעשהו כלל, ובעברו מעם פני שמחתי שמחה גדולה שהגיע נפשי אל זה השיעור מהענוה, כי ידעתי ממנה כי לה מהלכים בין העומדים, כי משלה על המדה עד אשר לא הרגישה כלל.

166

קס״זוכבר אמרו ז"ל (ע' סוטה דף ה ע"א) כי אלו הזוכים לתחיה דכתיב (ישעיה כו, יט) הקיצו ורננו שוכני עפר, מי שנעשה עפר בחייו. והוא הבלתי מרגיש אל חרפת אנוש, ולז"א וישועתי לעולם תהיה.

167

קס״חואולם אומרו יודעי צדק עם תורתי בלבם, אינו כפל ענין בעיני, אלא סימן לרמוז עם מי ידבר, והם מאמיני ההשגחה. וזה, כי ידוע כי שני אנשים העומדים לריב לפני השופט לא יחרף אחד לחבירו, ואם יקרה כן העלוב ישתוק וייטב בעיניו, יען תגלה חרפת בעל ריבו וזדון לבו לפני השופט. ולז"א יודעי צדק, כי מאמין ההשגחה, וכי אדון כל הארץ שומע דברי המחרף, וישלם לו גמולו בחיקו והוא יענה בעבורו, ויניחהו אל השומע האמיתי ובוחן לבות בני אדם ויודע הדברים אם לטוב אם להפכו, עד כאן לשונו לעניננו.

168

קס״טועם דבריו אלה נוכל להבין מה שאנו אומרים בסוף תפלתינו באלהי נצור לשוני מרע וכו' ולמקללי נפשי תדום, כי לכאורה היה מספיק באומרו אדום, ומאי נפשי. וכן אחר כך חזר ואמר ונפשי כעפר לכל תהיה. אלא הכוונה להשמיענו שיהיה השפלות מוטבע בנפש באופן שהנפש תהיה הדוממת, כי כבר איפשר שלא ישיב על חרפתו וישאר לו השנאה שמורה בלבו, כענין (בראשית כז, מא) וישטום עשו את יעקב ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי וגו', ואמר הכתוב (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, אפילו שתהיה הגאוה בלב ולא הוציאו בפיו, לכן אמר נפשי תדום, שהנפש מצד עצמה תדום, והוא כענין עם תורתי בלבם שפירש החסיד ז"ל, וכמשל האיש הדר בעיר אשר סוחריה שרים וכו', וכן ביארנו בשער האהבה כי כל הגאוה והכעס אינם באים אלא מצד החומר, כי הנפש מטבעה היא להיות שפלה לפני הבורא ולפני הכל, כמו שאמר משה רבינו ע"ה (שמות טז, ז) ונחנו מה.

169

ק״עואמר עוד ונפשי כעפר לכל תהיה, פירוש למה שאמר נפשי תדום, כיצד אפשר שתהיה הנפש הדוממת ושלא תרגיש, הוא שתהיה מורגלת כבר כל כך לקבל הבזיונות כעפר שהוא מוכן לקבל דריסת בני אדם עליו תמידי.

170

קע״אואמר החכם כה"ר אברהם הלוי נר"ו, שנלמוד מדת הענוה מהעפר, שהעפר כל זמן שהוא גס לא יועיל למלאכה כל שכן לעשות ממנו כלי, וכל יותר שהוא שחוק הוא יותר טוב, כן האדם. ואני אומר שלזה אמר ונפשי כעפר לכל תהיה, שכל יותר שיקבל הבזיונות תתעלה נפשו יותר.

171

קע״בומה"ר שלמה אלקבץ נר"ו מצאתי שכתב בענין ולמקללי נפשי תדום, ופי' כמו שכתבתי. ובענין ונפשי כעפר כתב ולא זו בלבד אלא שילבש מעטה ענוה עד שידמה לקונו שחוטאים לו והוא מטיב עמהם, כענין (נחמיה ט, כ) ומנך לא מנעת מפיהם ביום אומרם אלה אלהיך ישראל (ע"ש פסוק יח, שמות לב ד), לכן אמר ונפשי כעפר לכל תהיה, כי הכל דשים אותו והוא מעלה להם בר ולחם ומזון, עד כאן לשונו.

172

קע״גוכן על דרך זה כתב החסיד הנזכר, במשנת אל תהי נוח לכעוס (אבות פ"ב מ"י), פירוש נאה בפסוק (קהלת ז, ט) כי כעס בחיק כסילים ינוח, והוא מתייחס עם הנדרש, ואמר כי הכסילים לקלות כעסם ומהירותם לכעוס, הכעס דר עמהם כאילו שם תחנותו, אמנם אצל המשכיל לא ינוח אלא תיכף יעבור, וטעם חיק, כי כעסם נסתר ולא יגלוהו, עד כאן כלל דבריו. והיינו ולמקללי נפשי תדום כדפי'.

173

קע״דעוד שם פי' אחר בפסוק זה, והוא על דרך פי' עם תורתי בלבם שכתבנו, ואמר במשנת אם אין אני לי מי לי (אבות פ"א מי"ד) משם הר"י ן' שושן ז"ל, ועוד כתב, כי החכם הזה אמרו עליו שלא כעס מימיו, והיה זה כן כי לא היה פנוי לכעוס כלל, כי היה טרוד בבקשת חיי הנפש, ועל מה יכעוס הלא כל מיני הכעס והחמה על עסק הגוף באים, ולז"א (ישעיה נא, ז) שמעו אלי רודפי צדק עם תורתי בלבם אל תיראו חרפת אנוש, כמו שביארנו כבר, ולזה אמר כעס בחיק כסילים ינוח, כי לבם צפון משכל על כן לא ירומם להכעיס. ומה נכבד מאמרם כל הכועס כאלו עובד ע"א, שמורה שמחשבותיו רחוקים מעצמותו, עד כאן לשונו.

174

קע״העוד יש דברים שראוי לחשוב בהם כדי שלא יכעוס, ונבארם בפרק בפני עצמו כדי לתת ריוח בין פרק לפרק:

175

קע״והסבה הגדולה המונעת הכעס והשנאה והקנאה מהלב, הוא כאשר יסתכל האדם בדעתו לקיים מצות (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך, שהיא מצות עשה שבה כלולים כמה מצות כמ"ש בפרק במה מדליקין (שבת דף לא ע"א) על אותו הגר שבא להתגייר לפני הלל, אמר לו למדני תורה על רגל אחת, ואמר לו ואהבת לרעך כמוך, מה דעלך סני לחברך לא תעביד, וכאשר יסתכל האדם בזה לא יבזה את חבירו ולא יחרפהו, כמו שהוא רוצה לעצמו שלא יבזהו שום אדם, וכן לא ישיב על חרפתו כמו שאם היה להפך שהוא היה מחרף שלא היה חפץ שישיבו לו, וכן לדון את חבירו לכף זכות, וכן מצות נקימה ונטירה הם מצות שכאשר יקיים האדם אותם מוכרח שיעבור על מדותיו ויטהר לבו מהשנאה מכל וכל, הרי שבדין תורה מוכרח לאדם להיות עניו.

176

קע״זומפני שאהבת החברים והרחקת המחלוקת ורדיפת השלום הם הסבות המביאות לאדם לידי ענוה, ראיתי להעתיק כאן פרק אהבת החבירים שכתב הר' ישראל ע"ה בספר מנורת המאור שלו, זה לשונו לא תשנא את אחיך בלבבך לא תקום ולא תטור וגו' (ויקרא יט, יז-יח), תנו רבנן לא תשנא את אחיך, יכול לא יכנו ולא יקללנו תלמוד לומר בלבבך, בשנאה שבלב הכתוב מדבר. וגרסינן במסכת יומא (דף כג ע"א) תניא איזהו נקימה ואיזהו נטירה, נקימה אמר לו השאילני מגלך אמר לו לא, אמר לו חבירו השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני. ואיזהו נטירה, אמר לו השאילני קרדומך אמר לו טוב, איני עושה כמותך שלא השאלתני.

177

קע״חרבי אלעזר הקפר אומר, אהוב את השלום ושנא את המחלוקת, שאפילו עובדי ע"א כביכול אין השכינה נוגעת בהם כשהם בשלום, שנאמר (הושע ד, יז) חבור עצבים אפרים הנח לו, ואם יש ביניהם מחלוקת מה אמר בהם (שם י, ב) חלק לבם עתה יאשמו.

178

קע״טתניא (ע' מסכת דר"א זוטא פ"ט) בית שיש בו מחלוקת סופו ליחרב, וחכמים אומרים מחלוקת בעיר שפיכות דמים בעיר, בית הכנסת שיש בה מחלוקת סופה ליחרב, ויש אומר סופה להתפזר. שני תלמידי חכמים הדרים בעיר אחת, וכן שני בתי דינים, וביניהן מחלוקת, סופן למות. אבא שאול אומר מחלוקת בתי דינין חרבן עולם.

179

ק״פבג' מקומות ויתר הקדוש ברוך הוא על ע"א ולא ויתר על המחלוקת, אחת, בימי דור אנוש, התחילו לעבוד ע"א שנאמר (בראשית ד, כו) אז הוחל לקרוא בשם ה', ולא נתפרע מהם עד דור המבול שהיה ביניהם מחלוקת, והיו גוזלין וחומסין זה לזה ולא ויתר להם, שנאמר (שם ו, יג) קץ כל בשר בא לפני. שנית, בדור המדבר כשעשו העגל מחל להם, אבל כשהיו באים לידי מחלוקת לא ויתר להם, שכל מקום שאתה מוצא וילונו אתה מוצא לשם חובה. וגדולה מכולם מחלוקת קרח, ולפיכך נהג השם עם קרח ועדתו לפנים משורת הדין. אמר רבי ברכיה, בא וראה כמה קשה המחלוקת שהרי בית דין של מטה אין עונשין עד שיהיה בן י"ג שנה ויום אחד ובית דין של מעלה עד שיהיה בן כ', וכאן אבדו אפילו יונקי שדים, שנאמר (במדבר טז, כט) אם כמות כל האדם ימותון אלה וגו'. שלישית, כשנחלקו השבטים על יהודה ובנימין ולא היה שלום ביניהם נעשו לאלו ואלו פורענות, כשחטאו עשרת השבטים בא שבט יהודה ופרע מהם, שנאמר (דה"ב יג, יט) וירדוף אביה אחרי ירבעם וילכוד ממנו ערים בית אל ובנותיה ולא עצר עוד כח ירבעם בימי אביה ויגפהו ה' וימת, ואף על פי שהיה ירבעם עובד ע"א ויתר לו הקדוש ברוך הוא עד שחלק על שבט יהודה ונענש.

180

קפ״ארבי מאיר אומר קשה היא המחלוקת, שאפילו מחלוקת שהיא לישובו של עולם לא נאמר בה כי טוב, ובכל מעשה בראשית נאמר כי טוב, ובהבדלת הרקיע בין מים למים לא כתיב בו כי טוב, והלא דברים קל וחומר, ומה מחלוקת שהיא לישובו של עולם לא כתיב בה כי טוב, שהיא לחורבנו של עולם על אחת כמה וכמה.

181

קפ״בקשה היא המחלוקת, שהיא שקולה כדור המבול, נאמר בעדת קרח (במדבר טז, ב) נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם, ונאמר בדור המבול (בראשית ו, ד) אשר מעולם אנשי השם. קשה היא המחלוקת שהיא מביאה לידי סכנת נפשות, שנאמר (שם יג, יב) ויאהל עד סדום, בשביל שפירש מאברהם היה קרוב להאבד כסדום, אלולי זכות אברהם אבינו ע"ה, שנאמר (שם יט, כט) ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט וגו'. קשה היא המחלוקת שהיא מביאה לידי מיתה, שנאמר (שמות כא, כב) וכי ינצו אנשים, וכתיב ואם אסון יהיה וגו'.

182

קפ״גרבי יצחק אמר ג' נקראו רשעים, המגביה ידו על חבירו, והמעיז פניו, והלוה ואינו משלם. המגביה ידו מנין, שנאמר (שם ב, יג) ויאמר לרשע למה תכה רעך, הכית לא נאמר אלא למה תכה, מלמד שעדיין לא הכה. המעיז פניו מנין, שנאמר (משלי כא, כט) העיז איש רשע בפניו. והלוה ואינו משלם מנין, שנאמר (תהלים לא, כא) לוה רשע ולא ישלם. מנין שאסור לאדם להכות לחבירו שנאמר (דברים כה, ג) ארבעים יכנו לא יוסיף, והלא דברים קל וחומר, ומה מי שנתחייב מלקות אנו מצווין שלא להכות אלא מלקות, אדם לחבירו על אחת כמה וכמה. מנין שאסור להתגרות זה בזה, שנאמר (דברים ב, יט) וקרבת מול בני עמון אל תצורם וגו', והלא דברים קל וחומר, ומה עמון ומואב שאמר הכתוב (שם כג, ז) לא תדרוש שלומם וטובתם, נאמר בהם לא תצורם ואל תתגר בם, ישראל זה לזה על אחת כמה וכמה.

183

קפ״דקשה היא השנאה שהחריבה בית המקדש, כדגרסינן בגיטין (דף נה ע"ב) אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים וכו' עיין שם. ושם, אמר רבי שמעון בן אלעזר בא וראה כחה של בושה, שהרי סייע הקדוש ברוך הוא לבר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו.

184

קפ״הובעון שנאת חנם חרבה ירושלים, וסמך לדבר *איכה *ישבה *בדד *העיר (איכה א, א) ראשי תבות איב"ה. וגרסינן ביומא (דף ט ע"ב) תניא, במקדש שני שהיו בקיאים ועוסקים בתורה וגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם, ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד ע"א וגלוי עריות ושפיכות דמים. ואמרו ז"ל (שם) כי קצר המצע מהשתרע (ישעיה כח, כ), מאי מהשתרע, מהיות ב' רעים כאחת.

185

קפ״וורוב היסורין הבאים על האדם בעון שנאת חנם, כדגרסינן בפרק במה מדליקין (שבת דף לב ע"ב) תניא רבי נחמיה אומר בעון שנאת חנם מריבה באה בתוך ביתו של אדם, ואשתו מפלת נפלים, ובניו ובנותיו מתים כשהם קטנים.

186

קפ״זושנינו באבות דרבי נתן (ע' טז, א) רבי יהושע אומר עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות, טורדים את האדם מן העולם הזה ומן העולם הבא. שכל מי שהוא שונא את חבירו הקדוש ברוך הוא עוקרו מן העולם, שכן מצינו באנשי סדום שלא נעקרו אלא על שהיו שונאים זה את זה, שנאמר (בראשית יג, יג) ואנשי סדום רעים וגו', רעים זה לזה וחטאים בגלוי עריות, לה' בע"א, מאד בשפיכות דמים.

187

קפ״חוגרסינן במכילתא, כי תראה חמור שונאך (שמות כג, ה), אם כפפת יצרך לעשות שונאך אוהבך, מבטיחך אני שתעשה שונאך אוהבך, דכתיב (משלי טז, ז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. ואמר החכם, שונא א' יהיה בעיניך כאלף אלפי אלפים שונאים, ואלף אלפי אלפים אוהבים יהיו בעיניך כאחד. ואע"פ ששנאת חנם עון גדול הוא, חייב אדם לשנוא את הרשעים כשם שהוא חייב לאהוב את החבירים ההולכים על דרך הישרה, שנאמר (תהלים קלט, כא) הלא משנאיך ה' אשנא.

188

קפ״טדבר אחר כי תראה חמור שונאך, ומה אם מי שהוא שונא אותו אמרה תורה וכו', קל וחומר מי שאינו שונא אותו, ודוד עליו השלום קרא האויב בד' לשונות של גנאי - חמס, חנם, שקר, ריקם, חמס דכתיב (שם כה, יט) ראה אויבי כי רבו ושנאת חמס שנאוני, אלו השונאים את הדיינים, המזכין את הזכאי ומחייבין את החייב כדי לבקש את החמס. שקר, שנאמר (שם לח, כ) ואויבי חיים עצמו ורבו שונאי שקר. שקר תרמיתם (תהלים קיט, קיח) אלו השונאים את הכשרים מפני שהם אומרים אמת, והם מבקשים לומר שקר, על הרע טוב ועל הטוב רע. ריקם, שנאמר (שם כה, ג) יבושו הבוגדים ריקם, אלו השונאים תלמידי חכמים שהם אומרים יש דין ויש דיין, כדי הוא לומר שהעולם ריקם. חנם, ודברי שנאה סבבוני וילחמוני חנם (שם קט, ג), אלו השונאים את חביריהם על לא דבר, שנאמר (שם נט, ה) בלי עון ירוצון ויכוננו עורה לקראתי וראה.

189

ק״צלעולם יהיה אדם אוהב את הבריות, ומצוה זו מצות עשה, שנאמר (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך. חייב אדם לאהוב את חבירו ולחמול על הונו, דתנן (אבות פ"ב מי"ב) רבי יוסי אומר יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך, ופירשו רבותינו ז"ל כשם שרואה אדם את ממונו כך רואה את ממון חבירו, וכשם שאינו מוציא שם רע על ממונו כך לא יוציא שם רע על ממון חבירו. אם ראה את חבירו במקום סכנה חייב להצילו בכל יכלתו, ואם לא הצילו מעלה עליו הכתוב כאלו הרגו, שנאמר (ויקרא יט, טז) לא תעמוד על דם רעך, ואמרו ז"ל (סנהדרין דף עג ע"ב) אם ראית חבירך טובע בנהר או לסטים באים עליו חייב אתה להצילו, שנאמר ולא תעמוד וגו'. וכתיב (משלי כד, יא) הצל לקוחים למות וגו', ואם תאמר מי רואני למה אסכן בעצמי שלום עליך נפשי, תלמוד לומר (שם כד, יב) הן לא ידענו זה הלא תוכן לבות הוא יבין ונוצר נפשך הוא ידע, ואם הציל כאלו קיים עולם מלא.

190

קצ״אואפילו יהיה אויבו או שונאו חייב להצילו, שנאמר (שמות כג, ה) כי תראה חמור שונאך. והעושה כך הקדוש ברוך הוא רוצה במעשיו, שנאמר (משלי טז, ז) ברצות ה' דרכי איש, ר"ל אם חפץ שירצה דרכו הקדוש ברוך הוא, ישלם הוא בעצמו על אויביו, כיצד אם יראה שור או חמור של חבירו רובץ תחת משאו יקים אותו עמו, מיד יסיר אויבו השנאה מלבו, ובשביל זה ירצה הקדוש ברוך הוא דרכו, ותניא מי שיש לו צרים מלמעלה, דתנן (אבות פ"ג מ"י) כל שרוח הבריות נוחה הימנו וכו'.

191

קצ״בלעולם יתחבר אדם לטובים ולישרים, ויתרחק מחברת הרשעים ובני הבליעל, כדתנן (אבות פ"א מ"ז) נתאי הארבלי אומר הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע, ופירשו רבותינו ז"ל (אבדר"נ ט, א) אחד שכן שבבית, ואחד שכן שבחוץ, ואחד שכן שבשדה, שאין הנגעים באים אלא על ביתו של אותו רשע וגורם לסתור כותלו של צדיק, כיצד כותל שבין רשע לצדיק ונראה נגע בביתו של רשע סותרין ביתו של צדיק בנגעו של רשע. רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר אוי לרשע אוי לשכנו, עונותיו של רשע גרמו לו לסתור כתלו של צדיק.

192

קצ״גדבר אחר ואל תתחבר לרשע (שם ט, ד), שלא יתחבר אדם לאיש רע, שהרי יהושפט נתחבר לאחאב ועלה עמו לרמות גלעד, ויצא עליו קצף שנאמר (דה"ב יט, ב) הלרשע לעזור וגו', ושוב נתחבר לאחזיה ופרץ ה' מעשיו, שנאמר (שם כ, לז) כהתחברך לרשע פרץ ה' מעשיך. וכן מצינו באמנון, שנתחבר לו ליונדב ויעץ לו עצות רעות, שנאמר (שמ"ב יג, ג) ולאמנון רע ושמו יונדב וגו', והיה חכם לפורענות.

193

קצ״דוגרסינן באבות דרבי נתן אם יאמרו לך הילדים בנה בית הכנסת, אל תשמע להם, ואם יאמרו לו הזקנים בא ונסתור בית הכנסת שמע להם, למה מפני שבנין נערים סתירה וסתירת זקנים בנין, ראיה לדבר עצת רחבעם בן שלמה שעזב עצת הזקנים ונטל עצת הילדים.

194

קצ״האל תהי חבר לרשע, אפילו לדברי תורה, אלא ישתדל אדם לקנות חבר טוב ולהתרחק מחבר רע, דגרסינן בפרקי דרבי אליעזר (פכ"ה) הולך את חכמים יחכם (משלי יג, כ), למה הדבר דומה למי שהוא נכנס לבית המרקחיים לא נתן ולא לקח, וריח טוב לקח, כך כל מי שהוא הולך עם הצדיקים לוקח מדרכיהם וממעשיהם הטובים. ורועה כסילים ירוע, למה הדבר דומה לאדם שנכנס לבורסקי, ולא נתן ולא לקח, וריח רע לקח, כך מי שהוא מהלך עם הרשעים לוקח מדרכיהם וממעשיהם.

195

קצ״ואמר המחבר, משל למה הדבר דומה, לשנים מהלכין בדרך ופגעו בשני חבורות של בני אדם שהיו מהלכין בדרך, החבורה האחת היו בה אנשים צדיקים ישרים ויראי שמים, הלך האחד ונתחבר עמהם, וכל מי שהיה רואה אותו עמהם היה סבור שהוא אחד מהם, כיון שהגיעו למדינה פירש מהם ונכנס למדינה, והם הלכו להם. החבורה השנית היו בה אנשים בני בליעל גנבים והורגים, כל מי שמוצאים בדרך ובוזזים נכסיו, הלך הב' ונתחבר להם והלך עמהם, וכל מי שהיה רואה אותו בדרך היה סבור שהוא אחד מהם, כיון שהגיעו למדינה פירש מהם ונכנס למדינה, והם הלכו לדרכם. היו ב' אנשים באים לעיר, והיו מאותה המדינה, האחד מהם ראה לחבורה של צדיקים ולאותו האיש עמהם, והיה מספר לאנשי המדינה ואומר ראיתי אנשים בדרך חבורה של חסידים קדושים ופייסתים שיכנסו למדינה כדי שיעשו להם כבוד אנשי המדינה ולא רצו, ובעוד שהוא מדבר והנה אותו האיש שנתחבר להם בדרך ופירש מהם קרוב למדינה עובר, אמר זה האיש הוא מאותה חבורה של צדיקים, מיד עשו לו כבוד גדול ומנוהו עליהם לראש, וכל זה מפני שנתחבר לטובים. הב' היה בא למדינה וראה אותם הגנבים והשודדים, מיד נבהל ופחד על נפשו ונתחבא עד שעברו, וכיון שנכנס למדינה היה מספר לאנשי המדינה ואומר ראיתי בדרך כת של גנבים והיו הורגים כל מי שהיו מוצאים ושוללים את ממונו, ובעוד שהיה מדבר והנה אותו האיש שנתחבר אליהם בדרך ופירש מהם קרוב למדינה עבר, אמר זה האיש הוא מאותה הכת של גנבים מיד לקחוהו ותלאוהו, וכל זה מפני שנתחבר לרשעים ולא גנב ולא שלל עמהם ומת מיתה משונה, עד כאן.

196

קצ״זוכל הרוצה להתרחק מן העבירות, יתרחק מחברת הרשעים, ואמרו חכמי המוסר כשתרצה לישאל על אדם שאל למי הוא מתחבר, כי כל אדם עושה כמעשה רעהו, לפיכך יתחבר אדם לטובים ויתרחק מחברת הרשעים הרעים. ואמר החכם, חברת הטובים כבוד ויקר וחבר הנבלים קלון ובזיון. והמתחבר לטובים דומה למי שהוא מוציא המור, אפילו שלא יתן ממנו לחבירו נהנה ממנו, והמתחבר לרשעים דומה לאדם קרוב לכבשן האש, שאם לא ישרף יתהבהב. ועוד אמרו, לעולם לא נתחבר אדם לרשעים ונפטר מהם בשלום.

197

קצ״חולעולם כל מין ידבק במינו, הצדיק ידבק בצדיק והרשע ידבק ברשע, כמה דאת אמר (ויקרא יא, טו) את כל עורב למינו.

198

קצ״טוגרסינן בבבא קמא (דף צב ע"ב) הא מילתא אמרי אינשי, דיקלא בישא מטייל ואזיל בתר קינא דשרכי. פירוש הדקל הרע שאינו עושה פירות הוא מתחבר לאילני סרק שאין עושין פירות ושמח ביניהם. ודבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים, כתוב בתורה (בראשית כח, ט) וילך עשו אל ישמעאל. שנוי בנביאים (שופטים יא, ג) ויתלקטו אל יפתח. ומשולש בכתובים, כל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו. ואינו בפ' אלא בספר בן סירא, ואמר בכתוב לפי שהוא כתוב.

199

ר׳והרוצה לדעת מדת חבירו, יסתכל במה שהוא משבח, אם משבח הטובות בידוע שהוא בעל מדות טובות, ואם הוא בהפך בהפך, והוא שכתוב (משלי כז, כא) מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו, אינו מהלל אלא לפי מדותיו, אם רעים ואם טובים.

200

ר״אששה דברים אין אדם יכול לעשותם, ואלו הן אחד, אין לך אדם שרודף למלאת תאות יצרו אם לא יחטא. ב, אין לך אדם שמשיח תמיד עם הנשים שלא יבא לידי ניאוף. ג, אין לך אדם שיקבץ ממון הרבה שאין לבו גס עליו. ד, אין לך אדם שנתחבר לרשעים ונפטר מהם בשלום. ה, אין לך אדם שנתקרב למלכים שלא נתהפך הזמן עליו. ו, אין לך אדם שבקש שום דבר מהנבלים שנעשית בקשתו. וחברת הטובים כולה תועלת בלי היזק, אפילו אין נותנין לו דבר משלהם, ואפילו אין מליצים בעד חביריהם אפילו הכי חברתם טובה ומועילה, לפי שבני אדם מכבדין אותם, ולפיכך יתחבר אדם לטובים. ואמר החכם, המתחבר לטובים תגדל מעלתו הוא ומשפחתו, והמתחבר לרשעים סופו להיות כהם, ורשע המתחבר לצדיקים סופו להיות כהם, שנאמר (משלי יג, כ) הולך את חכמים יחכם. ולעולם יהא אדם עבד לנדיבים ולטובים, ולא שר ושופט לקלים ולפחותים, דתנן (אבות פ"ד מט"ו) הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים.

201

ר״ברבי אומר כשהלך לוט אצל אברהם אבינו עליו השלום למד מדרכיו וממעשיו הטובים, מה עשה אברהם עשה בית קבול בחרן, וכל מי שנכנס היה מאכילו ומשקהו ואומר לו אחד הוא אלהי אברהם אבינו ע"ה יתברך שמו, וכשבא לוט היה עושה כך.

202

ר״גועוד אמר החכם, אין ראוי למשכיל להתחבר לאדם עד שיבחין אותו אם הוא ראוי לחבורה אם לאו. ועוד אמר, החברה היא על ד' עניינים, אהבת החברים דומה למזון, והא' חברת האדם לאשתו ובניו שנאמר (משלי ה, יט) באהבתה תשגה תמיד, וכשם שהמזון צריך לו האדם תמיד שבו קיום גופו כך היא חברת האדם לאשתו ולבניו תמיד, כשם שבכל יום ויום הוא צריך לראותם, ובם יהיה שקט ושאנן ודעתו מתישבת עליו. ומנין שדומין אשתו של אדם ובניו למזון, שנאמר (תהלים קכח, ג) אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זיתים, המשיל האשה והבנים לשלחן. הב' דומה לרפואה, והיא חברת האח, כמו שאין צריך אדם לרפואה אלא בעת החולי כך חברת האח אינה צריכה אלא בעת הדוחק והצרה, שנאמר (משלי יז, יז) ואח לצרה יולד. הג' חברת הריעים הטובים, ודומה אהבתם ורחמנותן לחמלת האב על הבן, באב כתיב (מלאכי ג, יז) כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו, וכתיב (תהלים קג, יג) כרחם אב על בנים, ובריע כתיב (איוב יט, כ) חנוני חנוני אתם ריעי. הד' דומה לסם המות, והיא חברת הרשעים הרעים ובני בליעל, שכשם שסם המות מזיק וממית, כך הריעים מזיקים וממיתים.

203

ר״דוגרסינן במדרש, המתחבר לרשע, שודד עצמו מן העולם הזה ומן העולם הבא. והמסביר פנים לרשע, הרי זה ממרגיזי אל. והמרמה מתאבל בגופו. והמטה את חבירו מדרך טובה לדרך רעה, מת בחצי ימיו. והמלעיג על המצות, אין מרחמין עליו מן השמים. וכל המרגיל להאדים פני חבירו, פנקסו פתוח בו ביום וכו', כדאיתא במרגניתא של רבי מאיר שהעתקנו בשער היראה פרק יב.

204

ר״הט"ו דברים צריך לעשות החבר הטוב לחבירו הנאמן, ואז תהיה חבורתו נאה ושלימה בלי מרמה, ואלו הן א, יקדים בשלומו. ב, צריך להזמין לחבירו בכל חפציו הטובים. ג, וביום שמחתו. ד, ישמור לו סודו ולא יגלהו. ה, יהיה לו מושיע בעת צרתו. ו, יבקרהו בחליו וישתדל לעשות צרכיו כל ימי היותו בחליו. ז, יתעסק בצרכי קבורתו אם מת. ח, יתקן דבריו בפניו כל שכן שלא בפניו. ט, יעבור על כל פשעיו שפשע לו וימחול לו מיד. י, יוכיח אותו אם יודע בו שעשה שלא כדין. יא, יכבדנו מיד. יב, לא ירמה אותו במשא ובמתן. יג, יעשה כל מה שידור לעשות לו. יד, לא יכזב לו. טו, יבקש עליו רחמים תמיד ויבקש טובתו בלבו.

205

ר״ווגרסינן באבות דרבי נתן (ע' טו, א), ועוד ב' דברים היה אומר רבי אליעזר, יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, הוי חס על כבוד בניו ובנותיו. אם רוצה אתה שלא יטול אדם את שלך את לא תהא נוטל את של חבירך. אם רוצה את שלא יאמרו אחריך דבר אף את לא תאמר אחרי חבירך דבר.

206

ר״זהלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. חייב אדם לאהוב את חבירו ולחלוק לו כבוד, והלא דברים קל וחומר ומה אם מלאכי השרת שאין ביניהם יצר הרע חולקין כבוד זה לזה, בשר ודם שיצר הרע ביניהם על אחת כמה וכמה, שנאמר (ישעיה ו, ג) וקרא זה אל זה ואמר, זה אומר לחבירו אתה גדול ממני ואתה פותח בשבחו של מקום תחלה.

207

ר״חוגרסינן במגילת חסידים (ע' מס' דר"א זוטא פ"ב) את רוצה להדבק לך אוהב, הוי נושא ונותן בטובתו. ולא יעבור אדם על דעת חבירו, ויבטל רצונו מפני רצון אחרים, כדגרסינן במסכת שבת (דף קיח ע"ב) אמר רבי יוסי מימי לא עברתי על דעת חבירי, יודע אני שאין אני כהן, ואילו אמרו לי חבירי עלה לדוכן הייתי עולה.

208

ר״טשמונה חבורות הם של בני אדם, המתחבר לאחת למד מדה בפני עצמה, ואלו הם א' המתחבר למלכים, למד החמס והגאוה. ב, המתחבר לעשירים, למד אהבת הממון ותענוג העולם הזה. ג, המתחבר לענוים, למד הענוה והשבח וההודאה. ד, המתחבר לנשים, למד הזמה והחשק והשחוק ונבלות הפה וכל מחשבה רעה. ה, המתחבר לנערים, לומד שיחה בטילה והיתול, דתנן (אבות פ"ג מ"י) שיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאין את האדם מן העולם. ו, המתחבר לרשעים, למד העונות והפשעים ומסלק ממנו התשובה. ז, המתחבר ללצים, למד שוא וכזב. ח, המתחבר לחסידים ולצדיקים, למד החסד ומדות טובות ונוחל העולם הבא. לעולם ישתדל אדם לקנות לו חבר, אם מצא אותו בחנם, ואם לאו יקנהו בממון, דתנן (שם פ"א מ"ו) עשה לך רב וקנה לך חבר. ואמר החכם תמה אני ממה שקנה העבדים בממונו היאך לא יקנה את בני חורין באמרי פיו הטובים, שבדברים טובים קונה האדם החברים יותר מבממון.

209

ר״יוחסידים הראשונים היו דנים כל אדם לכף זכות, ואפילו היו רואים לאדם עושה שום דבר שהיה נראה לרבים שהיה עובר עבירה, לא היו מבזין אותו בלבם, ודנין אותו לכף זכות ואומרים אפשר שלא עבר וכוונתו היתה לדבר אחר, והיו מסתלקין מן החשד, שכל החושד בכשרים לוקה בגופו (שבת דף צז ע"א). וגרסינן במסכת שבת (דף קכז ע"ב) תנו רבנן, הדן את חבירו לכף זכות דנין אותו לכף זכות, מעשה באחד מגליל העליון וכו' עיין שם. ועוד מעשה ברבי יהושע וכו' עיין שם.

210

רי״אוגרסינן באבות דרבי נתן והוי דן את כל האדם לכף זכות, מעשה באחד ששלח בנו אצל חבירו ואמר ליה אבא אמר השאילני מדה של חטים, הלך ומצאו מודד חטים ואמר אין לי, בא וספר לאביו אמר ליה שמא של מעשר הם. עוד אמר ליה לך אמור לו אבא אמר השאילני מנה אחד, הלך ומצאו מונה מעות אמר ליה אין לי, בא וספר לאביו, אמר ליה שמא פקדון הם אצלו. כיון שיצאו לשוק פגעו זה בזה אמר ליה חבירו כשבא בנך ומצאני מודד חטים ולא נתתי לך במה חשדתני, אמר ליה שמא של מעשר הם. וכשמצאני מונה מעות במה חשדתני אמר ליה שמא פקדון הן אצלו. אמר ליה העבודה כך היה ולא הטית ימין ושמאל, ועליך נאמר והוי דן את כל האדם לכף זכות, וכשם שדנתני לכף זכות כך ידונך הקדוש ברוך הוא לכף זכות.

211

רי״באמר רבי שמעון ב"ל כל החושד בכשרים לוקה בגופו (שבת דף צז ע"א), מנא לן ממשה, שאמר (שמות ד, א) והן לא יאמינו לי, וקמי שמיא גליא מלתא דמהני, שנאמר (שם ד, לא) ויאמן העם, וכיון שחשדן מיד משה נענש דכתיב (שם ד, ו) ויאמר יי' לו עוד, וכי לא הוי מילתא אחריתי אלא צרעת בגופיה, אלא מכאן דאיענש על מילתא. אמר רבא ואיתימא רבי יוסי בר חנינא מדה טובה ממהרת לבוא יותר ממדה של פורענות, דאלו התם (שם) ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג, הנה במדת פורענות נתעכב ואמר והנה ידו מצורעת, ובמדת הטובה לא נתעכב ולא אמר והנה ידו, אלא והנה שבה כבשרו (שם ד, ז).

212

רי״גומאן דחשדין ביה מילתא ולית ביה, צריך לאפוקי נפשיה מחשדא (ע' ברכות דף לא ע"ב), דהכי אשכחן בחנה דאמר לה עלי (שמ"א א, יד-טו) עד מתי תשתכרין, ואמרה ליה לא אדוני אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי, מיד אמר לה לכי לשלום, מכאן לחושד אדם בדבר ואין בו שצריך לפייסו, ולא עוד אלא שצריך לבקש עליו רחמים, שנאמר (שם א, יז) ואלהי ישראל יתן את שלתך (ברכות שם). אמר רבי יוסי יהא חלקי עם מי שחושדין אותו בדבר ואין בו (שבת דף קיח ע"ב).

213

רי״דוהאוהב את חבירו לעולם ידין אותו לכף זכות ומכסה על פשעיו, אבל אם שונא אותו לעולם ידין אותו לכף חובה ואפילו לא עבר, ולא יראה לו זכות אפילו הוא כשר, ומתוך כך מתקוטט עמו ויבקש עליו תרעומת, שנאמר (משלי י, יב) שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה, לפי שבשנאתו אותו דבריו נכרים אצלו, ויריב עמו על לא דבר, והפך זה אם הוא אוהבו, ואפילו יהיה חבירו עמו בברית ובשבועה ישוב לאחור ויפר הברית, כי השנאה הטמונה בלבו תחפש המריבות ותעורר המדנים וכל שנאה ותחרות, ויחשוב בלבו שגם חבירו שונא אותו, כי הוא ידין לבות בני אדם שהם רעים כלבו הרע, והרהורים רעים שבלבו יחשוב שהם כך בלבבות אחרים, ומתוך המחשבה הרעה יבא לידי מעשה וישנא את הבריות. משל לאדם שהולך על מקום צר, אם אותו מקום אינו גבוה מעל הארץ ילך בחפזה ולא יכשל וכל שכן שלא יפול, ואם אותו מקום גבוה מעל הארץ יחשוב בלבו שיפול לארץ, ומתוך פחדו שיפול בא לידי מעשה, שגם חבירו הוא שונא אותו גם הוא יותר, וכל המהרהר דבר רע בלבו יראה לו אותו דבר שהרהר שהוא אמת ויתקיים בלבו ויבא לידי מעשה, וכן רוב החלומות אינם אלא מהרהורים שאדם מהרהר בלבו בהקיץ, יראו לו בחלום.

214

רי״הוגרסינן במדרש, הנה חיל פרעה היוצא לכם לעזרה שב לארצו מצרימה (ירמיה לז, ז), מפני מה שב חיל פרעה למצרים ולא בא לעזור את ישראל, לפי שהיו שונאים אותם, כשבאו עד שפת הים והרהרו בלבם שנאתם בישראל מתוך המחשבה הרעה והשנאה וההרהור נדמו להם על שפת הים נאדות נפוחים שטוחים על פני המים, מיד חזרו כסבורים שהם אבותם שהטביע הקדוש ברוך הוא בים על ידי משה רבינו עליו השלום, ואמרו חרפה היא לנו לעזור לאויבינו שהטביעו את אבותינו בים אחר שנתעללו בם כמה מכות, הא למדנו שהשנאה מביאה לידי איבה וקטטה.

215

רי״ווגרסינן בספרי כי ינצו אנשים (דברים כה, יא), אין שלום יוצא מתוך ניצות, וכן הוא אומר (בראשית יג, ז) ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט, מי גרם ללוט שפירש מאברהם הצדיק הוי אומר מריבה, וכן הוא אומר (דברים יט, יז) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב, מי גרם לו ללקות הוי אומר מריבה, אין לי אלא שני אנשים, אם ובת איש ואשה מנין, תלמוד לומר יחדיו.

216

רי״זלפיכך צריך אדם למנוע עצמו מן המריבה, כי המונע עצמו מן המריבה הוא מכובד עם הבריות, שנאמר (משלי כ, ג) כבוד לאיש שבת מריב. וכתיב (שם יב, כו) יתר מרעהו צדיק ודרך רשעים תתעם, פירוש יתרון יש בצדיק יותר מבאדם אחר, שהצדיק שומע חרפתו וסובל תאותו וכובש את יצרו ושותק כדי שלא יבא לידי מריבה ולידי בזיון, ודרך רשעים תתעם הדרך הרעה של רשעים תתעם, כי הוא בזיון בעיניהם לשמוע חרפתם ולשתוק, והם תועים מדרך השכל, שמתוך כך הם באים לידי קטטה ורציחה. וגרסינן בחולין (ע' דף פט ע"א) אמר רבי אלעאי אין העולם מתקיים אלא בזכות מי שבולם את פיו בשעת מריבה, כמו שהעתקנו לשונו לעיל בפרק ג. ואמר החכם לעולם לא חרפני אדם יותר מפעם אחד, כי בפעם ראשונה אסבול חרפתו ולא יחרפני שניה.

217

רי״חוגרסינן במדרש איש רעים להתרועע (משלי יח, כד), מי שרוצה להיות לו רעים, יסבול ויעבור על מדותיו ויקבל אותם בסבר פנים יפות. פירוש להתרועע מגזירת ריע, כלומר יעשה עצמו ריע וחבר עם כל בני אדם. דבר אחר איש רעים וגו', לעולם לא יהיו לאדם רעים אם לא יכנע לפניהם וישבר תאותו, מגזירת (תהלים ב, ט) תרועם בשבט ברזל, וזה תהיה חבורתו נאה ושלימה. ואמר החכם, מי שלא שבר גאותו לפני חבירו, ויהיה תמיד עלוב מהם ולא יהיה הוא עולב לאחד מהם, לא יהיה לו ריעים.

218

רי״טוהמדות הטובות הללו גורמין שיהיו לו רעים אהובים יותר מאחיו, שנאמר (משלי יח, כג) ויש אוהב דבק מאח, וכתיב (שם כז, י) רעך ורע אביך אל תעזוב, אם תשמור ולא תעזוב רעך ורע אביך לא תצטרך לאחיך ביום אידך, כי חבירך יצילך ביום צרתך שהוא לך יותר מאח.

219

ר״כוגרסינן באלה שמות רבה (כז, א) טוב שכן קרוב זה יתרו, מאח רחוק זה עשו, ביתרו מה כתיב (שמ"א טו, ו) ואתה עשיתה חסד עם כל בני ישראל וגו', בעשו כתיב (דברים כה, יז) זכור את אשר עשה לך עמלק. את מוצא דברים רבים מוכיחים שהם כתובים בעשו לגנאי וביתרו לשבח, בעשו כתיב (איכה ה, יא) נשים בציון ענו, ביתרו כתיב (שמות ב, כא) ויתן את צפורה בתו למשה. בעשו כתיב (תהלים יד, ד) אוכלי עמי אכלו לחם, ביתרו כתיב (שמות ב, כ) קראן לו ויאכל לחם. בעשו כתיב (דברים כה, יח) ולא ירא אלהים, ביתרו כתיב (שמות יח, כג) וצוך אלהים. עשו ביטל הקרבנות, ביתרו כתיב (שם יח, יב) ויקח יתרו עולה וזבחים וגו'. שמע עשו בצאתם ובא ונלחם עמהם, שנאמר (שם יז, ח) ויבא עמלק, ויתרו שמע בטובתן ובא ונלוה אליהם, שנאמר (שם יח, א) וישמע יתרו וגו'.

220

רכ״אוגרי הצדק וישראל שוים באהבה, והן כישראל לכל דבריהם, ומצות עשה לאהוב את הגר, שנאמר (דברים י, יט) ואהבתם את הגר. וגרסינן במכילתא (שמות כב, כ) וגר לא תונה, לא תונה בדברים, ולא תלחצנו בממון, בדברים - שלא תאמר לו אמש היית עובד ע"א וחזירים נוצצים מבין שניך ועכשיו אתה עומד ומדבר כנגדי. ואם תונה אותו יונה אותך, שנאמר (שם) כי גרים הייתם בארץ מצרים. מכאן היה רבי נתן אומר מום שבך אל תאמר לחבירך.

221

רכ״בוגרסינן בבבא מציעא (דף נט ע"ב) תנו רבנן, המאנה את הגר עובר בג' לאוין, והלוחץ עובר בשנים. תניא רבי אליעזר אומר מפני מה הזהירה התורה על הגר בל"ו מקומות, שכך כתיב כי גרים הייתם.

222

רכ״גחביבין הגרים ששקלן הקדוש ברוך הוא כקדושת שבת וקדושה מע"א, שהזהיר הכתוב על השבת בכ"ח מקומות, ועל ע"א בכ"ח מקומות, ואף על הגר מוזהר בכ"ח מקומות.

223

רכ״דוישראל נקראו קדושים, שנאמר (דברים יד, ב) כי עם קדוש אתה, על ידי שהיו מתקדשים מע"א, שנאמר (ויקרא כ, ז) והתקדשתם והייתם קדושים, מג"ע מנבלות וטרפות ושקצים ורמשים מן הטומאות, מג"ע שנאמר בסוף פרשת עריות והתקדשתם, מנבילות וטריפות שנאמר (שמות כ, ל) ואנשי קדש תהיון לי, משקצים ורמשים שנאמר בסוף פרשת איסורי מאכלות (ויקרא מד, יב) כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים. מן הטומאות, שנאמר (שם טז, יט) וטהרו וקדשו מטומאות בני ישראל, אף לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מקדשם, שנאמר (יחזקאל לז, כח) וידעו הגוים כי אני יי' מקדש את ישראל, וכן הוא אומר והייתם לי קדושים בעולם הזה, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי לעולם הבא. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר, אילו אמר ואבדיל את העמים מכם לא היתה תקומה לאומות העולם ולא היה פתח לאחד מהם להתגייר, למה הדבר דומה לבורר רעות מתוך יפות שוב אינו חוזר על הרעות שמא ימצא בהם יפות.

224

רכ״החביבין הגרים, שבכ"מ הוא מתרה בישראל, ישראל נקראו עבדים, שנאמר (ויקרא כה, כה) כי לי בני ישראל עבדים, והגרים נקראו עבדים, שנאמר (ישעיה נו, ו) ובני הנכר הנלוים על ה' לשרתו ולאהבה את שם ה' להיות לו לעבדים. ישראל נקראו משרתים, שנאמר (שם סא, ו) ואתם כהני ה' תקראו משרתי אלהינו, והגרים נקראו משרתים, שנאמר ובני הנכר הנלוים על ה' לשרתו. ישראל נקראו אוהבים, שנאמר (מלאכי א, ב) אהבתי אתכם אמר ה', והגרים נקראים אוהבים, שנאמר (דברים י, יח) ואוהב גר, רבי שמעון בן יוחאי אומר ואוהביו כצאת השמש (שופטים ה, לא), מי שהוא אוהב את המקום המקום אוהבו, בגרים כתיב ואוהב גר, ובצדיקים כתיב ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, וכי מי הוא גדול מי, שהוא אוהב את המלך או מי שהמלך אוהבו, המשל, הכל אוהבין את מלכם אשרי שמלכו אוהבו.

225

רכ״ואונקלוס הגר שאל את רבי אליעזר, אמר ליה הרי כל חבה שחבב הקדוש ברוך הוא את הגר לתת לו לחם ושמלה בלבד (דברים י, יח), אמר ליה וכי דבר קטון הוא לפניך, דבר שנתחבט עליו אותו זקן ואמר (בראשית כח, כ) ונתן לי לחם לאכול וגו'. בא לפני רבי יהושע התחיל מפייסו, אמר ליה לחם זו לחמה של תורה, שנאמר (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי, ושמלה זו תורה, שנאמר (ישעיה ג, ו) שמלה לכה קצין תהיה לנו. ולא עוד אלא שבנותיהם נישאות לכהונה ויולדות כהנים והם זוכים ללחם ושמלה, לחם זה לחם הפנים, ושמלה אלו בגדי כהונה, הרי במקדש, ומנין אף בגבולין, לחם זו חלה, ושמלה זו ראשית הגז.

226

רכ״זבישראל נאמר ברית, שנאמר (בראשית יז, יג) והיתה בריתי בבשרכם, ובגרים נאמר ברית, שנאמר (ישעיה נו, ד) ומחזיקים בבריתי. בישראל נאמר רצון, שנאמר (שמות כח, לח) לרצון להם לפני ה', ובגרים נאמר רצון, שנאמר (ישעיה נו, ז) עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי. בישראל נאמר שמירה, שנאמר (תהלים קכא, ג) הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל, ובגרים נאמר שמירה, שנאמר (שם קמו, ט) ה' שומר את גרים. וכן את מוצא הגרים בד' כתות שהם עונות ואומרות לפני מי שאמר והיה העולם (ישעיה מד, ה), זה יאמר לה' אני, אלו ישראל. וזה יקרא בשם יעקב, אלו גירי צדק. וזה יכתוב ידו לה', אלו בעלי תשובה. ובשם ישראל יכנה, אלו יראי שמים.

227

רכ״חרבי אומר גר שבא להתגייר כאילו עשה חסד עם כל ישראל, שכן שאול אומר לבני יתרו (שמ"א טו, ו) ואתה עשיתה חסד עם כל בני ישראל, וכי יש מי שיוכל לעשות חסד עם כל אותם האלפים והרבבות, אלא כיון שנתגייר ביניהם אמר (שמות יח, י) ברוך ה' אשר הציל אתכם, כאילו עשה חסד עם כלם.

228

רכ״טחביבין הגרים שהקדוש ברוך הוא מוסיף על שמם, שכן אתה מוצא ביתרו בתחלה לא נקרא אלא יתר, שנאמר (שם ד, יח) וישב אל יתר חותנו, וכיון שנתגייר נקרא יתרו. וכן כל העולה לגדולה מוסיפין על שמו, שנאמר (בראשית יז, ה) והיה שמך אברהם, וכן (במדבר יג, טז) ויקרא משה להושע בן נון יהושע. ויש שממעטין את שמם בעבור מעשיהם הרעים, שאחאב נביא השקר נקרא אחב שנאמר (ירמיה כט, כא-כב) ישימך אלהים כצדקיהו וכאחב.

229

ר״לגר שנתגייר נותנין לו שכר כמי שיגע בתורה כל ימיו, שנאמר (במדבר י, כט) לכה אתנו והטבנו לך - כאחד ממנו. וכיון שבא אל יהושע והפריש את דושנה של יריחו וכל כל תבואתה לבית המקדש, אמר איזה שבנין בית המקדש עולה בתחומו יהיה נוטל את זה תחת בית המקדש, ומי היה אוכלו כל אותם השנים בני יתרו, שנאמר (שופטים א, טז) ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים, מלמד שהיו יושבים שם כל זמן שהיה יהושע קיים, שהיו מצויין ללמוד תורה, ועמדו ופנו משם, שנאמר עלו מעיר התמרים, והיו מחזרים ושואלים על מי שילמדם תורה ומצאו את יעבץ וישבו אצלו, שנאמר (דה"א ב, נה) וממשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הקינים וגו'. תרעתים, שהיו מתריעין בבקשתם ונענין. שמעתים, שהיתה תפלתם נשמעת. סוכתים, שהיו מסככין ומגינין על כל ישראל. בא וראה מה היה צדקתן של בני יתרו, שהרי יונדב בן רכב שומע מפי הנביא בבית המקדש שעתיד ליחרב, וגזר על בניו ג' גזירות, ואלו הן א' שלא ישתו יין, ב' שלא יבנו בתים, ג' שלא יטעו כרמים, שנאמר (ירמיה לה, ו) ויאמרו לא נשתה יין כי יונדב בן רכב אבינו צוה אותנו. רבי יוחנן אומר גדול הברית שכרת לבני יתרו יותר מן הברית שכרת לדוד, שהוא על תנאי אם ישמרו בניך בריתי ואם לאו ופקדתי בשבט פשעם (תהלים פט, לג), אבל הברית שכרת עם יונדב אינו על תנאי, שנאמר (ירמיה לה, יט) לא יכרת איש ליונדב בן רכב וגו'.

230

רל״אועוד גרסינן בואלה שמות רבה, וישמע יתרו, הדא הוא דכתיב (ירמיה טז, יט) ה' עוזי ומעזי ומנוסי, אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא בשעה שעשית לנו נסים בים אמרנו עזי וזמרת יה (שמות טו, ב) שמעה רחב ובאה להדבק בך, שנאמר (יהושע ב, י) כי שמענו את אשר הוביש, הוי אומר ה' עוזי ומעזי. כשעשית נסים בימי שלמה, דכתיב (שמ"א ב, י) ויתן עז למלכו, באת מלכת שבא ושבחה אותך, ומה אמרה (מל"א י, ט) יהי ה' אלהיך ברוך. כשהוצאתנו ממצרים נתת לנו תורה שנקראת עוז, שנאמר (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן, שמע יתרו ובא ונדבק בך. הוי (ירמיה שם) אליך גוים יבאו מאפסי ארץ.

231

רל״בוגרסינן במדבר רבה למה הגרים דומים בפני ישראל, לרועה שהיה רועה את עדרו, וברחה שה אחת מן השדה ובאה ונכנסה לתוך צאנו, והיתה חביבה עליו יותר מדאי, למה שצאנו לקחן בדמים וזו לא לקחה בדמים אלא היא באה מאליה ונכנסה לתוך צאנו. כך ישראל, כמה אותות ומופתים ונפלאות עשה להם הקדוש ברוך הוא ואחר כך קבלו התורה, והגר הזה בא מאליו ליכנס תחת כנפי השכינה בלא אות ומופת.

232

רל״גחביבין הגרים שכל האבות קראו עצמן גרים, אברהם עליו השלום אמר (בראשית כג, ד) גר ותושב אנכי עמכם. משה רבינו עליו השלום אמר (שמות ב, כב) גר הייתי בארץ נכריה. דוד המלך עליו השלום אמר (תהלים לט, יג) כי גר אנכי עמך. ואף יצחק אבינו עליו השלום נקרא גר, שנאמר (בראשית כו, ו) וישב יצחק בגרר. ואף יעקב אבינו עליו השלום נקרא גר (שם מז, ד) לגור בארץ באנו, אבותינו קראו עצמם גרים, דכתיב (דה"א כט, טו) כי גרים אנחנו לפניך.

233

רל״דחביבין הגרים שבגללן גלגל הקדוש ברוך הוא עם אברהם במילה עד שהגיע לצ"ט שנה, שאילו מל אברהם בן עשר או בן עשרים שנה היתה קצבה לדבר ולא היה גר יכול להתגייר אלא עד השיעור הזה, אלא גלגל הקדוש ברוך הוא צ"ט שנים עד שהשלים מאה כדי לתת פתח לכל באי עולם להתגייר. לפיכך צריך אדם לאהוב את הגרים ולחמול עליהם, ולומר ראוי הוא זה שעזב אביו ואמו ומשפחתו וארץ מולדתו ובא ליכנס תחת כנפי השכינה לרחם עליו. וכל מי שאינו מרחם עליו, אין מרחמין עליו מן השמים.

234

רל״הומי שהוא אכזרי ואין בו רחמים ושונא הבריות ומכה חבירו בשוט לשונו ובאמרי פיו, חטאו ועונשו גדול עד מאד, כל שכן המרים ידו על חבירו, וכל שכן חרב או חנית, כדגרסינן בסנהדרין (ע' דף נח ע"ב) אמר רבי חנינא הסוטר לועו של חבירו כאלו סוטר לועו של קודש, שנאמר (משלי כ, כה) מוקש אדם ילע קדש.

235

רל״ווגרסינן במדרש משלי (כב, יא) אוהב טהר לב חן שפתיו וגו', ר"ל מי שהוא אוהב החברים בלבו ומדבר להם רכות בשפתיו, ראוי הוא להיות רע למלך. ופירש ר"ח ז"ל רעהו מלך, שדבריו נשמעים יותר מדברי המלך, שאילו דברי המלך נשמעים מפני היראה, אבל דבריו של טהור נשמעין מפני חן שפתיו. ובמענה פיו ניכר האוהב, כשם שניכר השונא בשפתיו, שנאמר (משלי כו, כד) בשפתיו ינכר שונא. דבר אחר בשפתיו ינכר שונא, ר"ל לא יראה השנאה שבלבו אלא יחנן דבריו, אבל בקרבו ישיבת מרמה, ופירוש ינכר, יראה בפיו הפך ממה שיש בלבו, כמו ויתנכר אליהם (בראשית מב, ז), גם במעלליו יתנכר נער (משלי כ, יא).

236

רל״זוצריך אדם לכבד את חבירו ואפילו הוא קטן ממנו בחכמה ובשנים, והפליגו רבותינו ז"ל בדבר ואמרו (אבות פ"ב מ"י), רבי אלעזר בן שמוע אומר, יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חבירך כמורא רבך, ומורא רבך כמורא שמים.

237

רל״חוחייב אדם להורות את חבירו ולהדריכו על הדרך הטובה, ויאהוב אותו כנפשו, ואם בקש מחבירו דבר ולא עשה רצונו אל יאשימהו. ואמר החכם אם בקשתי דבר מחברי ולא עשה בקשתי, הייתי אומר לא נעשית בקשתי מפני עוני והנני מוחל לחבירי שלא עשאה. ולא יתכוין בהנאת חבירו כי אם לשם שמים, לא שיהללוהו בני אדם. ואם חטא לו חבירו או עשה לו שום דבר שלא כדין, אפילו הצר לו הרבה, יסיר הכעס מלבו וימחול לו מיד. ואם חטא הוא לחבירו ירבה עליו רעים עד שיפייסנו, ואפילו אויבו שהצר לו הרבה ישלם לו טובה תחת רעה. והוי יודע כי רעת האדם בעולם הזה אינה אלא מצד חטאיו, ואין יכולת ביד האדם להצר לחבירו אם אין לו סיוע מלמעלה בעוונו, ולפיכך אל יאשים את חבירו אלא לחטאו ולפשעו, שנאמר (ישעיה נ, א) הן בעונותיכם נמכרתם.

238

רל״טלעולם יקרב אדם אוהביו ויתרחק משונאיו, וישמע ויקבל עצת אוהביו, כדגרסינן ביבמות (דף סב ע"ב) האוהב את שכניו, ומקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו, והמלוה לעני בשעת דחקו, עליו הכתוב אומר (ישעיה נח, ט) אז תקרא וה' יענה. ואף על פי שמקללין אותו קרוביו ומחרפין אותו ישמע להם, שלטובתו הם מתכוונים, כדגרסינן בפרק חלק (סנהדרין דף קה ע"ב) אמר רבי שמואל בר נחמני מאי דכתיב (משלי כז, ו) נאמנים פצעי אוהב וגו', טובה קללת אחיה השלוני שקלל את ישראל מברכה שברכם בלעם, אחיה קללם בקנה, שנאמר (מל"א יד, טו) והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה, מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובים, ואפילו כל רוחות באות ונושבות בו הולך ובא עמהם כיון שדוממות עומד במקומו, כן ישראל. אבל בלעם הרשע ברכם בארז, מה ארז זה אינו עומד במקום מים ואין גזעו מחליף, וכיון שנשבה בו רוח דרומית עוקרתו והופכתו על פניו, וזאת היתה כוונתו של בלעם הרשע אפילו בברכותיו, לעקור שונאיהם של ישראל. ובזמן שאהבה ואחוה שרויין בישראל הקדוש ברוך הוא מנחם ציון ובונה ירושלים, ואז יהיה שלום ושלוה בארמנותיך שנאמר (תהלים קכב, ח) שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך יהי שלום בחילך וגו' וכתיב למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, עד כאן לשונו. ומקצת המאמרים שהביא עליו השלום דלגתי בהעתקה, כי הם מפורסמים ולא רציתי להאריך כל כך.

239

ר״מעד כאן הגיע הערת מצות אהבת החברים על דרך מה שפירשו רבותינו ז"ל במדרשים. עוד ראיתי לדבר בענין אהבת החברים על דרך הסוד כפי המובן מתוך דברי רשב"י ע"ה בזוהר, ונבאר ענין זה בפרק בפני עצמו, ועוד עניינים אחרים שהם סבות גדולות לבטל את הכעס, כדי לתת ריוח בין פרק לפרק:

240

רמ״אטעם אהבת החברים על דרך הסוד הוא, כי אחר שהוא אמת ומוסכם בפי הכל היות כל הנשמות אצולות ממקום גבוה, צריך שיאהב כל נשמות חבריו במה שהם חלק אלוה ממעל במציאות שהוא אוהב את נשמתו, וכמו שהאלהות העליון מתייחד תכלית הייחוד וכן הנשמות למעלה אין בהם קנאה ותחרות ושנאה חס ושלום, כי המדות האלו הם מדות חיצוניות מהקליפה החיצונה, אבל בקדושה הכל הוא באהבה, וכמו שהארכנו בשער האהבה בפרק ראשון ובפרק ששי עיין שם. ואף על פי שאמרו רבותינו ז"ל (ב"ב דף עה ע"א, זוהר פ' בראשית דף לט ע"א) שבגן עדן תחתון כל אחד נכוה מחופתו, אין זה מפני שנאה, אלא מתבושש הוא בחשבו שהיה ראוי שישיג הוא למדריגה ההיא שיאיר בו האור העליון יותר ממה שיש לו, שכל חשק הצדיקים בגן עדן הוא זה, נמצא שהיא קנאה המביאה לידי אהבת השם, ואוהב את חבירו שזכה למעלה ההיא על ידי מעשיו.

241

רמ״בוהנה מצד ב' דברים צריך לאהוב את חבירו, הא' מצד הנשמה, הב' מצד הגוף, ועל ב' בחינות אלו אפשר שאמר הנביא (מלאכי ב, י) הלא אב אחד לכלנו, אל אחד בראנו, מדוע נבגוד איש באחיו. ופירש רש"י ז"ל הלא אב אחד לכלנו, הוא יעקב אבינו ע"ה. ובודאי בחינה זאת הוא בחינה מצד הגוף, שיעקב אבינו ע"ה היתה מטתו שלמה בלי שום ערבוב קליפה, וזכה להוליד י"ב שבטים שהוציאו ע' נפש והכל בקדושה, שלא יצא שום אחד מהם לחוץ, ולכן אז נבדלו ישראל משאר האומות, אמנם יעקב חבל נחלתו כדפי' בשער הקדושה פרק א, ולכן אסור לנו להתערב ולהתחתן עם שאר ע' לשון. וכן פירש בזוהר (פ' אחרי דף ע ע"ב) והעתקנו לשונו בשער הקדושה פרק ד שאמר זכאין אינון צדיקיא וכו' גופא דילהון קדישא, נפשא דילהון קדישא.

242

רמ״גאל אחד בראנו, בראנו הוא מצד הנשמה, כי הבורא יתברך מצד רוחניותו בורא הנשמות שהם רוחניות כמותו, כמו שפי' ז"ל (נדה דף לא ע"א) ג' שותפין באדם וכו', והנשמה משתוה להקדוש ברוך הוא בה' דברים כמו שפי' בפרק קמא דברכות (דף י ע"א) בענין ה' פעמים שנאמר ברכי נפשי את ה'.

243

רמ״דוברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רמו ע"ב) פירש אל אחד בראנו, על רמז ב' עליונים, זה לשונו דבר אחר ויחלום והנה סולם (בראשית כח, יב), רעיא מהימנא מרי ל' סלקא על כל אתוון הכי את עביד לאסתלקא על כל בריין, בגין דתסתלק לשמא ביו"ד ק"י וא"ו ק"י דביה י'י'י' דחושבניה דל', דבקדמיתא הוית בשם יו"ד ק"א וא"ו ק"א דאיהו י' א' א' א', בי"ג מכילן דרחמי דאיהו אח"ד, כען תסתלק באל דאיהו ייא"י, דתרי שמהן סהדין הלא אל אחד בראנו, עד כאן לשונו.

244

רמ״הוכאשר תעיין במה שפי' בתיקונים ששני שמות הנזכרים דא גופא ודא נשמתא, ומה שפי' בשער הקדושה בפרק ז, יתיישבו לך דברינו אלה, היות ברמז מלות אלו שיתוף לבריאת הנשמות.

245

רמ״ווהטעם שהכתוב קורא לישראל אחים ורעים באומרו (ויקרא כה, כה) כי ימוך אחיך, ואהבת לרעך (שם יט, יח), וכיוצא בזה הרבה, לרמוז כי כמו שהאם שילדה ב' זכרים יקראו אחים מפני ששניהם היו בכרס אחד, ובמקום שהיה זה היה זה, זהו התייחסות האחוה, עם היות שהגופים נחלקים במציאותם. ויותר יצדק האחוה אם נולדו תאומים, ששניהם היו כאחד בכרס אחד ונולדו כאחד. ועד"ה יש מקום רוחני למעלה יקרא בכנוי רחם, ששם עיבור הנשמות, כאומרו (שמות יג, ב) קדש לי כל בכור פטר כל רחם, כדפי' בזוהר פרשת בראשית (דף יג ע"ב) פקודא לאנחא תפלין, עיין שם, ועל זה נאמר גם כן (חבקוק ג, ב) ברוגז רחם תזכור, ושם עיבור הנשמות ששים רבוא בכרס אחד ונולדו כאחת, נמצא מצד בחינה זו שכל ישראל הם אחים, ואחוה כפולה - שכולם היו כאחד במקום אחד על דרך האחים התאומים, הרי זה ייחוד גדול לנשמות מצד רוחניותם. וע"ז אמר איוב (איוב לא, טו) הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד, ואמר ב' בחינות בטן ורחם, שכן ישנם למעלה (שם לח, כט) מבטן מי יצא הקרח, כמו שפי' מורי ע"ה בשער ערכי הכינוים (פרדס שכ"ג ע' בטן).

246

רמ״זובחינת אהבה מצד הגוף, הוא שיחשוב שמאחר שכולנו אומן אחד ציירנו בצלמו, שנאמר (בראשית ט, ו) בצלם אלהים עשה את האדם, נמצא המבזה חבירו מבזה את עצמו. ועוד כביכול מבזה לאומן שעשאו, ולזה אמרו רבותינו ז"ל בבראשית רבה (פרשה כד, ז) בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם (בראשית ה, א), זה כלל גדול בתורה. ר"ע אומר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח) זה כלל גדול בתורה, שלא תאמר הואיל ונתבזיתי יתבזה חבירי, הואיל ונתקללתי יתקלל חבירי עמי. אמר רבי תנחומא אם עשית כן דע למי אתה מבזה, בדמות אלהים עשה אותו, עד כאן לשונו.

247

רמ״חעוד פי' בזוהר (פ' מקץ דף רא ע"א) כי כאשר ישראל הם זה עם זה באהבה גורמים למשוך צד הימין והחסד לעולם, דכתיב (ירמיה לא, ב) אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד, ואם לאו ח"ו השמאל גובר, כי השנאה נמשכת מהשמאל, והחיצוני הנמשך מהשמאל משתלם, ונעשה שיעור קומתו שלימה. זה לשונו פתח ואמר אל תאמר אשלמה רע וגו' (משלי כ, כב), תא חזי קודשא בריך הוא עביד ליה לבר נש לאתתקפא ביה באורייתא ולמיהך באורח קשוט ולסטר ימינא, ולא יהך לסטר שמאלא, ובגין דבעי להו למיהך לסטר ימינא אית לון לאסגאה רחימו דא עם דא, ולא יהא דבבו דא עם דא, בגין דלא לאכחשא ימינא דאיהו אתר דישראל מתדבק ביה, ותא חזי בגין כך איהו יצר הטוב ויצר הרע, וישראל בעיין לאתקפא ליצר הטוב על יצר הרע באינון עובדין דכשרן, ואי אסטי בר נש לשמאלא כדין יתתקף יצר הרע על יצר הטוב, ומאן דהוה פגים אשלים ליה בחטאוי, דהא לא אשתלים דא מנוולא אלא בחטאין דבני נשא, ובגין כך בעי בר נש לאזהרא דלא ישתלים ההוא יצר הרע בחטאוי ויסתמר תדיר, דהא יצר הטוב בעי לאשלמא ליה בשלימות תדיר ולא יצר הרע, ובגין כך אל תאמר אשלמה רע קוה לה' ויושע לך.

248

רמ״טדבר אחר אל תאמר אשלמה רע, כדכתיב (תהלים לח, כא) ומשלמי רעה תחת טובה, למאן דשלים ליה טובא דלא ישלים ליה רע, בגין דחילו דהקדוש ברוך הוא, כמד"א (בראשית מב, יח) זאת עשו וחיו וגו', ואוף איהו הוה תדיר עביד, דכתיב (משלי יז, יג) משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו, אפילו דאשלימו ליה בישין לא אית ליה לאשלמא בישא חלף בישא דשלימו ליה, אלא קוה לה' ויושע לך, עד כאן לשונו.

249

ר״נעוד מהדברים שיחשוב האדם כדי שלא יבא להתקוטט עם חבירו, הוא מה שאמר התנא באבות פ"ב (מ"ד) אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו. וכתב החסיד הר"ר ר' יוסף יעבץ ע"ה בפירוש משנה זו ונראה לי עוד, שזה כלל גדול להתמדת השלום והאהבה בין האנשים, וזה כי רוב הקטטות הנופלות בין בני אדם הם בסבת שפוט האדם משפט אחד לעצמו ומשפט אחר לזולתו, ולכן הזהיר אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, ויהיה דעתך ונפשך תחת נפשו. המשל, חרפך בן אדם על איזה דבר שעשית לו, אל תשיבהו עד שתדין אתה בעצמך אם היה הוא עושה לך מה שעשית אליו אם היית מחרפו יותר ממך שחרפך. וכן המשל בכל משא ומתן שיהיה לך אצל חבירך, אם אתה נושה בו חשוב בדעתך אם היה להפך מה היית רוצה שיעשה עמך, ותשוה אליו גם אתה, סוף דבר זה כלל גדול להרבות שלום בעולם, עד כאן לשונו.

250

רנ״אעוד המעיין את חבירו בעין טובה לא יתמלא כעס עליו מהרה, וכן כתב החסיד הנזכר במשנת (אבות פ"ב מ"י) רבי אליעזר אומר יהא כבוד חבירך חביב עליך כשלך ואל תהי נוח לכעוס, זה לשונו אלו האזהרות כלם הכנה להשגת החכמה, כי קניית החבר סיוע גדול ללמוד התורה כמ"ש וקנה לך חבר, וכ"ש בדקדוק החברים. והזהר בכבוד החברים, כי בזה תתמיד חברתם ויהיה להם שכר טוב בעמלם, ובפירוש וקנה לך חבר, כתבתי מזה בסיעתא דשמיא. ואומרו ואל תהי נוח לכעוס, אצלי לפי שקלות הכעס ומהירותו כפי הטובות אשר קבל מי שעליו הכעס מהכועס, ולכן תגדל לעולם קטטת הקרובים, והשם יתברך מדקדק עם חסידיו כחוט השערה כי הם אשר קבלו יותר מההצלחה האמתית, ולזה הזהיר אף על פי שתהיה זהיר בכבוד חבירך ולא חטאת לו והוא חטא לך, אל תהי נוח לכעוס. וכשתבדוק יפה תמצא זה המאמר נובע ממדתו עליו השלום שהוא עין טובה, וזה שהעויין את האנשים בעין רעה ימלא בטנו ממומי האנשים ובמעט סבה כנודות חדשים יבקע, כאומרו (קהלת ז, ט) כי כעס בחיק כסילים ינוח, שלקלות כעסם ומהירותו כאילו שם תחנותו, אם כן מהירת הכעס מגלה קלון בעליו. אבל מי שהוא קשה לכעוס מורה בנפשו שמעיין הדברים בעין טובה, ולכן לא במהרה הוא כועס, עד כאן לשונו.

251

רנ״בעוד מהדברים המבטלים השנאה והכעס הוא ענין התוכחת, שיוכיח לחבירו ויאמר מדוע עשית לי כך וכך, ואפשר שחבירו יתנצל ממנו, כמו שמצינו שעשה אברהם אבינו ע"ה עם אבימלך, שנאמר (בראשית כא, כה) והוכיח אברהם את אבימלך על אודות באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך, והוא התנצל ממנו, שנאמר ויאמר אבימלך לא ידעתי מי עשה הדבר הזה וגו'.

252

רנ״גואמרו בבראשית רבה (נד, ג) על פסוק זה והוכיח אברהם וגו' אמר רבי יוסי בר חנינא התוכחת מביאה לידי אהבה, שנאמר (משלי ט, ח) הוכח לחכם ויאהבך, היא דעתיה דרבי יוסי בר חנינא דאמר כל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה. אמר ריש לקיש תוכחת מביאה לידי שלום, והוכיח אברהם את אבימלך, היא דעתיה דאמר כל שלום שאין עמו תוכחת אינו שלום, עד כאן לשונו.

253

רנ״דולזה צוותה תורה (ויקרא יט, יז) לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. וכן פירש הרמב"ן עליו השלום בפירוש הפסוק, זה לשונו והנכון בעיני, כי הוכח תוכיח, כמו והוכיח אברהם את אבימלך, ואמר הכתוב לא תשנא את אחיך בלבבך בעשותו לך שלא כרצונך, אבל תוכיחנו מדוע ככה עשית עמדי, ולא תשא עליו חטא לכסות שנאתו בלבבך ולא תגיד לו, כי בהוכיחך אותו יתנצל לך או ישוב ויתודה על חטאו ותכפר לו, עד כאן לשונו.

254

רנ״הוענין התוכחת הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא, כי היא מצות עשה, וקודם נעתיק דברי רשב"י עליו השלום לפי שהם לפי הפשט, זה לשונו בפרשת קדושים (דף פה ע"ב) בפירוש הפסוק, רעיא מהימנא פקודא דא לאוכחא לההוא דחטי למחזי ליה רחימו סגיא דרחים ליה, ובגין דלא יתענש איהו, דהא בקודשא בריך הוא כתיב (משלי ג, יב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח, ובגין דקודשא בריך הוא עביד ואוכח למאן דרחים ליה, יוליף בר נש מההוא אורחא ויוכח לחבריה. קודשא בריך הוא במאי אוכח לבר נש, אוכח ליה ברחימו בסתרא, אי יקבל ליה יאות, ואי לא אוכח ליה בין רחימוי, אי יקבל יאות, ואי לא אוכח ליה באתגליא לעיניהון דכלא, אי יקבל יאות, ואי לאו שארי ליה ולא אוכח ליה ושביק ליה יזיל ויעביד רעותיה. בקדמיתא אודע ליה בסתרא, בגין לאוכחא ליה ולאתערא ליה דלא ינדע ביה בר נש, ודא איהו ביניה לביניה, אי מקבל יאות, ואי לאו אודע ליה בין רחימוי, בזמנא דכהנא רבא הוה בעלמא יהיב ליה מרעין בערסיה, ואתו רחימוי דקודשא בריך הוא ואודען ליה אי אית ביה חובא דיתוב מניה ולעיין במליה, אי מקבל יאות, ואי לא אוכח ליה באתגליא בממוניה בבנוי, דכלא מלחשן עליה וייתון לגביה, אי מקבל יאות, ואי לא שארי מאריה למעבד רעותיה ולא יתקף ביה לעלמין. כגוונא דא איצטריך ליה לאוכחא לחבריה, בקדמיתא בסתרא, לבתר בין רחימוי, לבתר באתגליא, מכאן ולהלאה ישבוק ליה ויעביד רעותיה, ועל דא כתיב הוכח תוכיח, הוכח בסתרא דלא ינדע ביה בר נש, תוכיח בין רחימוי וחברוי, את עמיתך באתגליא, ועל דא לא כתיב בקדמיתא תוכיח, אלא הוכח ותו תוכיח, אי הוא בר נש דיכסיף לא יימא ליה ולא יוכח ליה אפילו בסתרא, אלא יימא קמיה כמאן דמשתעי במלין אחרנין ובגו אינון מלין ידכר מאן דעבד ההוא חובא הוא כך וכך, בגין דאיהו ידע בגרמיה וישתביק מההוא חובא, ועל דא הוכח, ואם לאו תוכיח, ולבתר את עמיתך באתגליא, מכאן ולהלאה ולא תשא עליו חטא, דהא כיון דבר נש מוכח לחבריה ואזדמן לאוכחא ליה באתגליא לא יסלק קמיה ההוא חובא דעביד, דאסור ליה ודאי, אלא יימא סתם ולא יסלק עלוי ההוא חובא באתגליא, ולא ירשים עלוי חובא, דקודשא בריך הוא חס על יקרא דבר נש אפילו בחייביא, עד כאן לשונו.

255

רנ״וובערכין (דף טז ע"ב, גירסת ע"י) אמרו, יכול אפילו פניו משתנות תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא, אמר רבי טרפון תמה אני אם יש בדור הזה שיכול להוכיח, אמר רבי אלעזר בן עזריה העבודה אם יש בדור הזה שיכול לקבל התוכחת, אמר רבי עקיבא העבודה אם יש בדור הזה שיודע היאך מוכיחין, עד כאן לשונו.

256

רנ״זובתנא דבי אליהו (רבה פי"ח) הועתק בילקוט בפירוש הפסוק (פ' ויקרא רמז תריג) אמר ד"א לעם שעמך במצות אתה מוכיח ואי אתה מוכיח לרשע שישנאך, שנאמר (משלי ט, ז) יוסר לץ לוקח לו קלון, שהוא עצמו בעל מום, עד כאן לשונו. אמר רבי אלעזר בן מתיא אם יש דבר בינך לבינו אומרהו לו ואל תהא חוטא בו, לכך נאמר ולא תשא עליו חטא, כיוצא בדבר אתה אומר (משלי כד, יז) בנפול אויבך אל תשמח, ולהלן הוא אומר (שם יא, י) ובאבוד רשעים רנה, כיצד יתקיימו ב' כתובים אלו, תלמיד חכם שנצחך היום בהלכה, ובא לידו דבר למחר, אל תשמח בו פן יראה ה' ורע בעיניו, אם ראית אדם בישראל שהוא רוצה ברעתו של חבירו, זהו רשע גמור, עד כאן לשונו.

257

רנ״חובבבא מציעא (דף לא ע"א) אמר, הוכח אפילו מאה פעמים משמע, תוכיח, אין לי אלא הרב לתלמיד, תלמיד לרב מנין, תלמוד לומר תוכיח מכל מקום, עד כאן לשונו.

258

רנ״טבשכר המוכיח והמקבל תוכחה אמרו ז"ל במסכת תמיד (דף כח ע"א) על פסוק (משלי כד, כה) ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב, תניא רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, אוהב את התוכחת, שכל זמן שהתוכחת בעולם נחת רוח בעולם, טובה וברכה באה לעולם, ורע מסתלקת מן העולם, שנאמר ולמוכיחים ינעם. ויש אומרים יחזיק באמונה יתירה, שנאמר (תהלים קא, ו) עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן, כל המוכיח את חבירו לשם שמים זוכה לפלגו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (משלי כח, כג) מוכיח אדם אחרי, ולא עוד אלא שמושכין עליו חוט של חסד, שנאמר חן ימצא, עד כאן לשונו.

259

ר״סובאלה הדברים רבה ריש הפרשה זה לשונו דבר אחר אלה הדברים, רבנן אמרי, אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה הואיל וקבלו עליהם תוכחתך צריך אתה לברכן, מנין שנאמר (דברים א, י) ה' אלהיכם הרבה אתכם וגו', ומנין שכל המקבל התוכחת זוכה לברכה, שכן שלמה מפרש (משלי כד, כה) ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב, עד כאן לשונו. וכוונת אומרו שכן שלמה מפרש, הוא כדי להביננו דיוק דברי שלמה, שמלת עליהם לכאורה היא מיותרת אם חוזר למוכיחים, לכך פירש שלמה ואמר ועליהם, להורות על המקבלים התוכחת שזוכים לברכה.

260

רס״אעוד דברים להנצל מהכעס כתב ה"ר יצחק דמן עכו ע"ה בספרו, זה לשונו לילה מן הלילות בלילי שבת, הייתי מחשב מה יעשה אדם ולא יכעוס, והתחלתי להתנמנם, ובעודי מתנמנם הרגשתי כמי שאומר לי הרוצה שלא יהיה כעסן יהיה משכיל, ופירוש משכיל הוא שילך אחר עיקר הענין ועיקר הדברים, ולא ישים לבו ודעתו אחר מראה עיניו או משמע אזניו מהדברים הנעשים לו או הנאמרים לו להכעיסו, ולא ישגיח בהם כלל, אבל ישתדל אחר העיקר, רצה לומר אחר מעלת האומרם או העושה אותם, אם יראה שהאומרם או העושם הוא כסיל ובער מיד תתקרר דעתו ורתיחת כעסו, ואם הוא חכם ומשכיל כמו כן תתקרר רתיחת כעסו, כי אם הוא כסיל יחשוב עליו ויאמר שוטה הוא זה בלא דעת, ודבריו לא בהשכל, ואין דבריו אלא צפצוף כצפצוף העופות או כנביחת הכלב וכנעירת החמור. ועל החכם יחשוב ויכיר כי לטובתו ולתועלתו אומר לו, ויקבל ממנו דבריו וישמח בהם, ואין לו להסתכל בדברים הנאמרים לו ולא במעשים הנעשים להכעיסו רק במעלת האומרם או העושם. אמנם אם הדברים או המעשים בלתי הגונים וראויים, אם באו מצדו שאמרם או עשאם, ויבא משכיל או סכל, חכם או כסיל, ויזכירם לו, אין לו להסתכל אל המזכירם רק אל המעשים, הואיל והוא מכיר שהם אמת שאמרם או שעשאם, ויבא לו תועלת גדולה בזה כי יתקן מדותיו.

261

רס״בעוד אשמיעך עצה טובה להקל את הכעס ולעצור אותו, הוא שכאשר יהיה לך משא ומתן עם אדם לא טוב, יהיה מוסכם בלבך הסכמה שלימה לסבול ממנו כל מיני עלבון בדבור ובמעשה, כי כאשר ימתין האדם מחבירו שיעלבהו בדבור ובמעשה לא יבא לו פתאום ולא יכעוס, כן יעשה עד שינצל ממנו, אחר כך יברח ממנו כמשור מועד בחדש ניסן, ובזה יהיו חייך חיים טובים, עד כאן לשונו, עם היות שקצרתי ממנו כפי הנ"ל לעניננו.

262

רס״געוד מהדברים המביאים את האדם לידי הכניעה וביטול הכעס, כתב החסיד בעל חובת הלבבות (ש' הכניעה פ"ה) שאחד מהם הוא כאשר יחשוב בחליפתו, ובֹא אליו המות מהרה, והפסק מאוויו ותקוותו, וצורת עומדו בקברות. והב' הוא כאשר יעבור על לב האדם מה שהוא חייב בו מעבודת האלהים על רוב חסדיו עליו וגודל טובו, והתעלמותו אליו מן המצות השמעיות והשכליות וקצורו בהם, והפסק טענותיו ואמתלאותיו יום החשבון, וחרטתו במעמד הגמול, יכנע וישבר רוחו כמו שנאמר (מלאכי ג, יט) כי הנה היום בא בוער כתנור וגו', ומי מכלכל את יום בואו (שם ג, ב).

263

רס״דוענין בחינות אלו נתבארו בזוהר (פ' מקץ דף רא ע"ב) בפסוק (בראשית מג, יח) ויראו האנשים כי הובאו בית יוסף, זה לשונו רבי יוסי אומר ווי לבני נשא דלא ידעי ולא מסתכלין בארחי דאורייתא, ווי לון בשעתא דקודשא בריך הוא ייתי למתבע לון דינא על עובדיהון, ויקום גופא ונפשא למיהב חושבנא מכל עובדיהון עד דלא יתפרשון רוחא מן גופא, וההוא יומא דדינא איהו יומא דספרין פתחין ומאריהון דדינא קיימין, בגין דההוא זימנא קיימא נחש בקיומיה לנשכא ליה, וכל שייפי מתרגשין לגביה, ונשמתא אתפרשא מן גופא ואזלא ושטייא, ולא ידע לאן ארחא תהך ולאן אתר סלקין לה, ווי לההוא יומא, יומא דרוגזא ונאיצו ההוא יומא. בגין כך איבעי ליה לבר נש לארגזא יצריה כל יומא, ולאדכרא קמיה ההוא יומא דיקום בדינא, דקא עיילין ליה תחות ארעא לאתרקבא, ונשמתיה אתפרשת מניה. ותנן לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע וישתדל אבתריה, אי אזיל מניה יאות ואי לאו ישתדל באורייתא, דהא לית לך מלה מתברא יצר הרע אלא אורייתא, אי אזיל מוטב ואי לאו ידכר ליה יומא דמותא בגין לתברא ליה, עד כאן לשונו.

264

רס״הואמר עוד לקמיה ובגין כך בעי בר נש לארגזא תדיר מההוא יומא רבא יומא דדינא יומא דחושבנא, דלית ליה לבר נש לאגנא עליה אלא עובדוי דכשרן דאיהו עביד בהאי עלמא, בגין דיגינו עליה בההיא שעתא, עד כאן לשונו.

265

רס״ווכאשר יתן האדם אל לבו שבוראו כועס עליו על מה שחטא בגאוותו וכעסו, וכל מעשיו בספר נכתבים, ואין עונו נמחק מהרה, כדכתיב (ירמיה יז, א) חטאת יהודה כתובה בעט ברזל בצפורן שמיר, כדפי' בשער התשובה (פ"ה), כמה יבוש ויכלם לעתיד בראותו מעשיו חקוקים לפניו, ואיך לא יבוש שיכריזו עליו למעלה פלוני עבד ע"א, ושאר הפגם שפוגם לנפשו.

266

רס״זועוד שאין לך דבר שיבטל הדבקות יותר מן הכעס, ועל כן א"ר פלוני ביומא דרתח לא הוה מצלי (עירובין דף סה ע"א), והאדם היותו עשוי בצלם עליון כדפי' בשער הקדושה הוא שיתדבק בשם יתברך על ידי הנשמה הקדושה, ז"ש דוד המלך עליו השלום (תהלים ח, ו) ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו, והדר זה הוא הדר הזקן שרמיזתו במקום עליון, ואמר תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו צנה ואלפים כלם וגו', ועל ידי הכעס תסתלק ממנו הנשמה ומה שהיה עליו על הכל, ישאר תחת הכל בקליפה, כדפי' לעיל.

267

רס״חעוד מהדברים המבטלים את הכעס, כתב בחובת הלבבות (שער הכניעה פ"ז) ואמר כי כאשר יספרו בגנותו, אם יזכור לו מעשה שעשה יודה על נפשו בקיצורו ואל יחזור אחר אמתלאות להנקות ממנה ולזכות עצמו, כמו שאמר יהודה (בראשית לח, כו) צדקה ממני. ואל ישתדל להכלים המספר, ואל יאשימנו על אשר גלה אותו, אבל יאמר לו אחי מה שיעור מה שהשקפת עלי מרוע מעשי אצל מה שלא ידעת ממני, אשר האריך לי הבורא סתרו בהם, ואילו היה נגלה לך רוע מעשי ועוונותי היית בורח ממני, ויכנע לבורא ויודה לו על אשר גלה עליו מעט מהרבה ליסרו כדי שישוב אליו. ואם מה שספרו עליו שקר, האומרו עליו מאבד זכיותיו, וכבר נאמר על אחד מן החסידים שזכרו אותו לרעה, וכיון שהגיעו הדבר שלח למדבר בו כלי מלא מזמרת הארץ, וכתב אליו הגיעני ששלחת לי מנחה מזכיותיך וגמלתיך בזה. ואמר אחד מן החסידים הרבה בני אדם יבואו יום החשבון, וכשמראים להם מעשיהם ימצאו בספר זכיותם זכיות שלא עשו אותם, ויאמרו לא עשינו, ויאמר להם עשה אותם אשר דבר בכם וספר בגנותיכם. וכן כשיחסרו מספרי זכיות המספרים בגנותם, יבקשו אותם בעת ההיא, ויאמר להם אבדו מהם בעת שדברתם בפלוני ופלוני. וכן יש מהם גם כן שימצאו בספר חובותם חובות שלא עשו, וכי יאמרו לא עשינום יאמר להם נוספו עליהם בעבור פלוני ופלוני שדברתם בם, כמו שנאמר (תהלים עט, יב) והשב לשכיננו שבעתים אל חיקם וגו', עד כאן לשונו. ומקצת לשונו דלגנו כדי שלא להאריך.

268

רס״טועל בחינת תוספת זכות שאמר, נראה לי שאמר דוד אשר חרפו שמעי בן גרא (שמ"ב טז, יא) הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה', אולי יראה ה' בעניי והשיב ה' לי טובה תחת קללתו היום הזה. וטובה, פירוש טובותיו של שמעי שישוב לו לדוד תחת קללתו שקלל.

269

ר״עעוד הסבות המבטלות הכעס, הוא כאשר יסתכל בכמה קלקולים נמשכים מהכעס, כי מי שהוא כועס פתאום ולא יאריך אפו יבא לידי שפיכות דמים, כמו שאמר בספר החסידים (סי' תרנה) מעשה בבן אחד שכבד את אביו ביותר, אמר לו האב אתה מכבדני בחיי תכבדני במיתתי, אני מצוך שתלין כעסך לילה אחד ועצור רוחך שלא תדבר. לאחר פטירת אביו הלך לו למדינת הים והניח אשתו מעוברת והוא לא ידע, ונתעכב בדרך כמה שנים, וכשחזר בעיר בא בלילה ועלה לחדר שאשתו היתה שם שוכבת, ושמע קולו של בחור שהיה מנשק אותה, שלף חרבו ורצה להרוג שניהם, וזכר מצות אביו והשיבה לתערה, שמע שאמרה לאותו בחור בנה שאצלה, כבר יש שנים רבות שהלך אביך מאצלי אילו היה יודע שנולד לו בן כבר הגיע להשיא לך אשה. כששמע הדבר אמר פתחי לי אחותי רעיתי, ברוך ה' שעבר כעסי, וברוך אבי שצווני לעצור כעסי לילה, שלא הרגתי אותך ואת בני, ושמחו שמחה גדולה וכו' עד כאן לשונו.

270

רע״אובפרק קמא דגיטין (דף ו ע"ב) אמרו ז"ל אמר רב חסדא לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פלגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה והפילה כמה רבבות מישראל.

271

רע״באמר רב יהודה אמר רב כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו סוף הוא בא לידי שלש עבירות גילוי עריות ושפיכות דמים וחילול שבת, עד כאן לשונו. ופירש רש"י, גלוי עריות, כשמגיע זמן טבילתה בעת צינה והיא יראה לומר לא טבלתי ומשמשתו נדה. שפיכות דמים, אם הכה, או פעמים שבורחת ממנו ונופלת באחד הפחתים או בגשר. וחילול שבתות, פעמים שמדלקת נר או מבשלת משחשיכה מפני אימתו, והוא אינו יודע, עד כאן לשונו.

272

רע״גאמר רבה בר בר חנה הא דאמרי רבנן (שבת פ"ב מ"ז) ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת וכו' עשרתן ערבתן הדליקו את הנר, צריך למימרינהו בניחותא כי היכי דליקבלו מניה, אמר רב אשי אנא לא שמיע לי להא דרבה בר בר חנה וקיימתיה מסברא.

273

רע״דאמר רבי אבהו, לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו שהרי אדם גדול הטיל אימה יתירה בתוך ביתו, ומנו רבי חנינא בן גמליאל, ובקשו להאכילו אבר מן החי, עד כאן. ופירש רש"י שאבד להם אבר מן השחוטה, ומפני אימתו חתכו אבר מן החי והביאו תחתיו כדי שלא יבין, עד כאן לשונו.

274

רע״הוכאשר יסתכל האדם בסוד איש ואשתו במקום רמיזתן העליון, שהם רמז סוד הכרובים העליונים, בהיות ביניהם שלום הם מרכבה למקום העליון, שמדת השלום הוא המיחד למעלה, ואם אין ביניהם שלום אוי להם שמראים פירוד.

275

רע״וובפרקי רבי אליעזר (פרק יא) אמר זה לשונו ומשבנה לו עזר אשה נקרא שמו איש והיא אשה, מה עשה הקדוש ברוך הוא נתן שמו ביניהם י"ה, אם הולכים בדרכי ושומרי מצותי הרי שמי נתון ביניהם ומציל אותם מכל צרה, ואם לאו הריני נוטל את שמי מביניהם והם נעשים אש ואש, והאש אוכלת אש, שנאמר (איוב לא, יב) כי אש היא עד אבדון תאכל, עד כאן לשונו. ועם היות המאמר הזה כולל לכל המצוות ולכל העבירות, ענין הכעס בפרט הוא הגורם הגדול להסתלקות השכינה מביניהם, כי הכעס בא מן המרה והכבד שהוא אש וכמ"ש בתיקונים (דף פה ע"א) כל מאן דכעיס כאילו אוקיד נורא דגיהנם, ולכן כיון שהם מתקוטטים בכעס נעשים אש ואש, ואז הוא אש, ואז האש ההיא עד אבדון תאכל, כמאמר התיקונים.

276

רע״זולכן צותה התורה שיתנהג האדם בתוך ביתו בשמחה, כדפירש בזוהר (פ' ואתחנן דף רסט) זה לשונו ודברת בם, ותדבר מבעי ליה, אלא בעי בר נש לאנהגא גרמיה בהו, ולאנהגא גרמיה דלא יסטי לימינא ושמאלא, בשבתך בביתך, לאנהגא גרמיה בביתיה באורח מישור ובאורח תיקונא דילפון מניה בני ביתיה, לאנהגא גרמיה עמהון בנחת ובחידו, ולא יטיל דחילו בבני ביתיה יתיר, וכל עובדוי בביתיה באורח תיקונא, עד כאן לשונו.

277

רע״חוהמתגאה באנשי ביתו אינו מקובל בעיניהם, וקראו הנביא חבקוק (ב, ה) גבר יהיר, וכן דרשו בבבא בתרא (דף צח ע"א) אמר רב יוסף שמע מינה האי מאן דיהיר אפילו אאנשי ביתיה לא מתקבל, שנאמר גבר יהיר ולא ינוה, בנוה שלו, עד כאן לשונו.

278

רע״טובמדרש תהלים מזמור חסד ומשפט אשירה (תהילים ק״א:א׳) על פסוק (ז) לא ישב בקרב ביתי, אמר רבי יהושע בן לוי צריך אדם להיות עלוב בתוך ביתו, ואם בתוך ביתו צריך להיות עלוב בביתו של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה.

279

ר״פואם אשתו מוכיחתו במילי דשמיא חייב לקבל ממנה, וזה מדרכי הענוה, ואם היא רואה בו דבר שאינו הגון ואינה מוכיחה אותו נענשת, שכן מצינו שנענשה אשתו של רבי חנינא בן תרדיון מפני שלא מיחתה בו כמו שאמרו בפרק קמא דע"א (דף יח ע"א).

280

רפ״אוהנה רוב הקטטות אשר יפלו בין איש לאשתו הוא בסבת אבדת הממון, כגון שנשפך יינו או שמנו וכיוצא, ועל זה אמרו (תענית דף כ ע"ב) במעלת רב אדא שהאריך ימים שלא היה מקפיד בתוך ביתו. וכן דרשו עוד במדרש במדבר רבה פרשת כי תשטה (ט, ב) זה לשונם דבר אחר איש איש, למדה אותך התורה שתהא וותרן בתוך ביתך, נשפך יינך הוי וותרן, להנחיל, וכן שמנך, ואוצרותיהם אמלא, נקרעה כסותך ימלא ה' כל משאלותיך, אבל אם שמעת דבר אשתך קום כגבר, למי שגבר את, הוי גבר, לכך נאמר איש איש, עד כאן לשונו.

281

רפ״בומלבד שהוותרן בממונו מאריך ימים כדפי' לעיל, גם מכפרים לו עונותיו, שכך אמרו רבותינו ז"ל בסנהדרין (דף קב ע"ב) בענין אחאב, אמר רב יוסף אחאב וותרן בממונו היה, ומתוך שההנה תלמידי חכמים מנכסיו כפרו לו מחצה, עד כאן לשונו.

282

רפ״גוכן כיוצא בזה אם אירע מקרה בין אדם לחבירו שאבד לו ממון בשוגג, אם הוא דבר מועט ימחול ולא יזקיק לבית דין על דבר מועט, ויחשוב כי אין אדם נוקף באצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה (חולין דף ז ע"ב), וזה בכלל יסורין, וראוי לקבלם בסבר פנים יפות. ואם הוא דבר הפסד גדול, והדבר נוגע לבית דין, לא יטנף פיו בתרעומת על חבירו ומסירת דין עליו וקללות וכיוצא, וכאשר יכנס עם כל אדם לפנים משורת הדין כדאמרינן בפרק אלו מציאות (ב"מ דף ל ע"ב) תני רב יוסף והודעת להם (שמות יח, כ), זה בית חייהם. את הדרך, זו גמילות חסדים. אשר ילכו, זו ביקור חולים. בה, זו קבורה. ואת המעשה, זה הדין. אשר יעשון, זו לפנים משורת הדין. ואמר לקמיה, אמר רבי לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין.

283

רפ״דובסוף פרק האומנין (ב"מ דף פג ע"א) אמרו ז"ל רבה בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא, שקל לגלימייהו, אתא אמר לרב אמר ליה הב להו גלימייהו, אמר ליה דינא הכי, אמר ליה אין, למען תלך בדרך טובים (משלי ב, כ), יהיב להו גלימייהו. אמרו ליה עניי אנן וטרחינן כולי יומא וכפינן ולית לן מידי, אמר ליה זיל הב להו אגרייהו, אמר ליה דינא הכי, אמר ליה אין, ואורחות צדיקים תשמור, עד כאן לשונו. ופירש רש"י ע"ה, בדרך טובים, לפנים משורת הדין. הרי כשיסתכל האדם במעשה הזה יסלק ממנו ממה שבינו לבין חבירו ובין בני אדם ומביתו כמה כעס וקטטות אשר בני אדם רגילים להקפיד מפני שאינם רוצים לעשות לפנים משורת הדין.

284

רפ״הואפילו אם יגזלו ממנו ראוי שימחול כשאי אפשר להוציאו בדיינין, כדי שלא יתענש חבירו ויטריח להקדוש ברוך הוא לגלגל גלגולים עד שיבא הממון לידו, על דרך שפי' רבותינו ז"ל על פסוק (דברים א, יז) לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא, אומר הקדוש ברוך הוא לא דיין לרשעים שנוטלין ממון מזה ונותנין לזה אלא שמטריחין אותי להחזיר ממון לבעליו, עד כאן לשונו. ילקוט פרשת ואלה הדברים בפירוש הפסוק (רמז תתב).

285

רפ״ווכאשר יקרה לו היזק בממונו בדבר שאינו בין חבירו, כגון נשברה ספינתו וכיוצא, יקבל דין שמים באהבה, ויחשוב במה שאמר איוב (איוב א, כא) ערום יצאתי מבטן אמי. וראינו לבאר מקצת מלות הפסוק כפי קוצר שכלנו מפני התועלת הנמשך ממנו למעשה. ענין ערום יצאתי, הוא להורות שאין קשר ויחס לאדם עם ממונו כלל, כי כמו שבא לזה העולם ערום מכל הון כן ישוב לקברו ערום מהון העולם, ומלת שמה לפי הפשט הוא בלי מדוקדק, אבל לפי הסוד הוא מדוקדק וטוב ויפה, ואין כאן מקום להאריך בסודו. הרי טענה אחת שאין ראוי לחוש על אבידת הממון, כי סוף סוף על כרחו יניח אותו ולתועלת נשמתו לא מעלה ולא מוריד. אם תאמר טוב הממון למי שזכה בו שיש בו יכולת להטיב לעניים וללומדי תורה ולאלמנות ויתומים, לז"א ה' נתן וה' לקח, כי כשנתן לו נתן במדת רחמים, וכשלקחו לקחו הוא ובית דינו, ואם לו ולבית דינו היה נראה שטוב היה לו ולנשמתו הממון לא היה לוקחו ממנו. ועוד כיון באמרו ה' נתן, כי למה יתרעם האדם על מה שאינו שלו, והיינו ה' נתן ומידו הוא הכל כמו שאמר דוד המלך ע"ה (דה"א כט, יד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך. וה' לקח, להורות שאין לאדם להתרעם על מעשה בית דין העליון שהוא וה', כי צדק ומשפט מכון כסאו, היאמר חומר ליוצרו מה תעשה. יהי שם ה' מבורך, שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה (ברכות פ"ט מ"ה), והטעם מפני שמשפטיו עמנו הוא לטוב לנו לטהר נפשותינו, כאומרו (תהלים קמה, ט) טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו. ומטעם זה היה נחום איש גם זו אומר גם זו לטובה (תענית דף כא ע"א), ופירש מורי ע"ה גם זו, אף על פי שהוא דין, לטובה שהיא חסד, לקשור את הדין לעולם באהבה שהיא חסד, והיינו גם כן יהי שם ה' מבורך, כי ברכה בימין (זוהר פ' כי תשא דף קצב ע"א).

286

רפ״זעוד מהקלקולים הנמשכים מהכעס, כתב בספר מדות הנמצא אצלינו בכתיבת יד (ארחות צדיקים שי"ב), הא' שאם הוא מלמד לתלמידים, מתוך כעסו יראים ממנו התלמידים לשאול ממנו ספיקותם פן יכעוס עליהם, ואפילו אם הם שואלים אין לו לפרש לתלמידיו כל הצורך, וישיב להם דרך כעס, ומתוך כך לא יבינו, וזה שאמר (אבות פ"ב מ"ה) ולא הקפדן מלמד.

287

רפ״חהכעסן אין לו חן בעיני הבריות, והוא כשוטה בעיניהם, ומתוך כך אין מעשיו מקובלים בעיני הבריות, ואפילו אם יש בידו תורה ומעשים טובים אין אדם לומד ממנו. דרש רב ספרא רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו (ע' קדושין שלהי דף מ ע"ב). הכעסן אינו מעביר על מדותיו ואינו מוחל על עלבונו אך הוא נוטר ונוקם תמיד. הכעס מביא האדם לידי מחלוקת, כי כשהוא כועס על חבריו יריבו עמו והוא עמהם, וכשיש מחלוקת אז שונאיו יקנאוהו, כבר ידעת רעת המחלוקת כשהוא יתבאר בשעה המחלוקת.

288

רפ״טהכעסן מונע לבו מכל טוב, כי כשהוא כועס אין לו לב לרחם על עניים, כי על השם נאמר (חבקוק ג, ב) ברוגז רחם תזכור, וזה רחוק מדרכי בני אדם. הכעס מבטל לב האדם בתפלה, ואמרו אין השכינה שורה מתוך הכעס, כי כל כעסן לא יהיה חכם גדול, כי הכעס מבריח מלבו חכמתו שלא יענה כהוגן ולא יוכיח כהוגן, וכל דבריו לא בהשכל.

289

ר״צהכעסן מונע ממנו מוסרים ותוכחות, כי אין אדם רשאי לגלות לו טעיותיו ודרכיו המכוערים, כי כל אדם מונע ממנו מלהגיד לו ענייניו פן ירגוז עליו, ואפילו אם יוכיחו אותו בני אדם לא יקבל דבריהם מפני הכעס, כללו של דבר אין כועס מקבל שום מדה טובה אם לא יסיר הכעס מלבו.

290

רצ״אכמו שאין הכעסן מקבל תוכחת מאחרים, כן אינו יכול להוכיח אחרים, כי התורה אמרה (ויקרא יט, יז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, תחלת התוכחת בנחת ובסתר ותאמר לו בלשון רכה ותחנונים כי לטובתו אתה אומר לו, ואז לא תקבל עליו חטא, אבל אם תוכיח את חבירך בקול רעש ובזעם אז תשא עליו חטא, כי הוא מתבייש, ואותו חבר לא יקבל התוכחת, כי כן דרך בני אדם כשאדם בא על חבירו בחזקה אז חבירו מתקשה כנגדו ולא יכניע אותו תחתיו. ועל ז"א שלמה (קהלת ט, יז) דברי חכמים בנחת נשמעים. וכבר ידעת מהלל ומשמאי, שמאי היה קפדן והלל היה עניו, אמרו גרים קפדנותו של שמאי בקשה לטרדנו מן העולם וענותנותו של הלל קרבתנו תחת כנפי השכינה (שבת דף לא ע"א). הלל מרוב ענוה שהיתה בו לא היה אדם יכול להכעיסו, כי המונע עצמו מן הכעס קונה לו מדת הענוה והרחמנות, כי מחרון אף ה' מיד בא האכזריות, כדכתיב (שמות כב, כג) וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, ולכן לעולם אצל חרון אף כתיב הנקמה, כדכתיב (דברים יא, יז) וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים וגו', וכן הרבה.

291

רצ״בהכעס גורם עזות לאדם, כי מחמת הכעס לא יכנע ולא יודה על האמת. ואמר החכם, כשתרצה להתחבר עם אדם הכעיסהו, אם יודה לך בשעת כעסו על האמת אז תתחבר לו, ואם לאו הנח לו.

292

רצ״גהכעס מביא אדם לידי טעות, כי מי היה גדול כמשה אשר כעס בג' מקומות ובא לכלל טעות, שנאמר ויקצוף עליהם משה, וכתיב (ויקרא י, טז) ויקצוף על אלעזר ועל איתמר, וכתיב (ויקרא י, ז) מדוע לא אכלתם את החטאת. וכתיב (במדבר כ, י) שמעו נא המורים וגו', וכתיב (שם כ, יא) ויך את הסלע. וכתיב (במדבר לא, יד) ויקצוף משה על פקודי החיל, וכתיב בתריה (שם לא, כא) ויאמר אלעזר הכהן זאת חוקת התורה, מלמד שנשתכחה ההלכה ממשה. ועתה אתה יכול להבין אם הגיע ככה למשה שהיה אב לחכמים מה יגיע לכסילים בכל יום, לכן אמר שלמה (קהלת ז, ט) אל תבהל ברוחך לכעוס.

293

רצ״דוהזהר בו מאד שלא תתקלקל שום קלקלה בתוך הכעס, כי אמרו רבותינו (שבת דף קה ע"ב) המקרע בגדיו והמשבר כליו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כאילו עובד ע"א, שכך היא אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך וכך ועבוד ע"א ועובד, כדכתיב (תהלים פא, י) לא יהיה בך אל זר, ואיזהו אל זר שיש בגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע המתגרה באדם בשעת כעסו.

294

רצ״הואמרו רבותינו (אבות פ"ה מי"א) ארבע מדות בדעות, נוח לכעוס ונוח לרצות יצא הפסדו בשכרו, קשה לרצות וקשה לכעוס יצא שכרו בהפסדו, נוח לכעוס וקשה לרצות רשע, קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד. ואלו הד' מדות נאמרים על הצדיקים כשהם כועסים על הטובים או בענייני העולם, אבל נוח לכעוס על עושי עבירות ונוח לרצות להם זו מדה רעה, שמתרצה לרשעים, וכל שכן מי שנוח לכעוס על הצדיקים, וקשה לכעוס על הרשעים ונוח לרצות לרשעים וקשה לרצות לצדיקים, זהו רשע גמור.

295

רצ״וואע"פ שהכעס מדה רעה מאד מכל מקום צריך האדם להנהיג עצמו בקצת העתים במדת הכעס, כגון לייסר הרשעים ולהפיל אימה על בני ביתו ולזרוק מורא על התלמידים. וכשכועס על עושי עבירות ישקול כעסו כמו במשקל, לפי שאמר משה רבינו עליו השלום על ראובן וגד (במדבר לב, יד) תרבות אנשים חטאים, לכן בן בנו נעשה כהן לפסילים, ואף על פי שלשם שמים יכעוס, הכל צריך מדה טובה, בכל דרכיו של אדם, ויראה היאך לעשות מצוה בין בכעסו בין בשחקו. אדם שיש בו מדת הכעס ומכריח את מדתו ומנהגו כאלו אינו כועס ואינו מבעלי הכעס, עליו נאמר (משלי טז, לב) טוב ארך אפים מגבור, וארך אפים הוא מי"ג מדות הנאמרות בהקדוש ברוך הוא.

296

רצ״זואמר החכם, מי שכעסו בא עליו במחשבה תראה עליו יישוב הדעת, ומי שכעסו בא עליו בלא מחשבה תראה השטות. ועוד אמרו מי שהוא כעסן ורגזן אמיץ, אינו רחוק מן המשוגעים הנכפים, ומי שהוא רגיל בכעס חייו אינם חיים ואינו שמח לעולם, וכיון שאינו שמח אינו מקבל שום מאורעותיו בשמחה, ואינו מצדיק עליו את הדין ואינו יכול לעבוד את השם יתברך בשמחה. כשאדם שרוי בתענית או כשהוא שרוי בצרה אחרת אז הכעס מצוי בלבבו, לכן בזמנים האלו צריך ליזהר יותר שלא יכעוס. השתיקה מבטלת הכעס וגם קול הנמוך, ולכן כשיראה האדם שכעסו מתגבר ישתוק או ידבר בנחת ולא ירעים קולו בכעסו, כי המגביה קולו בשעת כעסו יתעורר הכעס, אבל קול הנמוך והשתיקה משקיטין את הכעס, וגם לא יראה פניו של אדם שכועס עליו אך ידבר עמו בלא ראיית פנים ואז יבריח כעסו מלבו.

297

רצ״חודע כי גמר של אדם כשהוא מושל בכעסו, כמו שנאמר (משלי יט, יא) שכל אדם האריך אפו. והכעס נוטה מאד אל הגאוה, וכבר ידעת רעות של הגאוה. וראוי לאדם שיתרחק מן הכעס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו, מכל מקום יעצור רוחו ולא יכעוס, וצריך בעל הכעס לעשות מתחלה כשיעלה בדעתו שלא יכעוס, צריך שלא ירגיש כלל, ואפילו אם הוכיח וקלל לא ישיב ולא יכעוס ולא יחוש, וזה הדבר ברור - מי שהיה קפדן הרבה, יותר נוח לו שלא ירגיש כלל וישתוק ויעצור רוחו לגמרי, ממי שיכעוס מעט כל זה אי אפשר לכעסן לעשות, כי אם ימשוך בלבו מעט מן הכעס ולבסוף הרבה.

298

רצ״טומי שרוצה לעצור רוחו מכעס, ורוצה להטיל אימה על בני ביתו, או אם הוא פרנס ורוצה לכעוס על הצבור שיחזירם למוטב, כיצד יעשה, יראה עצמו לפניהם כאלו הוא כועס כדי ליסרם, ותהיה דעתו מיושבת עליו בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מראה שהוא כועס בשעת כעסו ואינו כועס. וכשהוא מראה כעסו על בני ביתו יזהר שלא יעשה כך כשיש לו אורחים עניים, כי הם סוברים שהוא כועס עליהם, לכן יראה עצמו שמח לפניהם.

299

ש׳וצוו חכמים להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו בדברים המכעיסים, עד שיעקור הכעס מלבו, וזו היא דרך הטובה ודרך הצדיקים כי הם עלובים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, ושמחים ביסורים ומצדיקים עליהם את הדין, ועליהם הכתוב אומר (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.

300

ש״אובזה נכלל הפרק:

301

ש״בעם היות שבפרק הקודם ביארנו הסבות המבטלות הכעס, והיה נראה לכאורה כי לקניית הענוה די בביטול הכעס, כי מכלל לאו אתה שומע הן, מכל מקום צריך לדעת כי לקניית הענוה צריך דברים הרבה, כי יש מדרגות, והעד על זה שאמר הכתוב (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', פירוש סוף מדריגות הענוה הוא יראת ה', כמו שהעקב סוף גוף האדם, וכיון שכן הרבה מדריגות יש לה וצריכין ביאור.

302

ש״גראשית קניית הענוה הוא שירגיל לקנות ד' מדות הנזכרים במשנה במסכת אבות בריש פרק בן זומא (פ"ד), איזהו חכם הלומד מכל אדם, איזהו גבור הכובש את יצרו, איזהו עשיר השמח בחלקו, איזהו מכובד המכבד את הבריות וכו'. וד' מדות אלו הם כנגד ד' אותיות שבשם, ובמעט עיון ידע המעיין הרגיל בדברי הרשב"י ע"ה היאך צודקין הכנויין כל אחד במקומו. ולענין הענוה, בלי ספק כי הלומד מכל אדם בודאי הוא עניו, כי מרוב ענותנותו אינו חושש ללמוד תורה אפילו שיהיה קטן שבקטנים, מפני שאינו חושש אלא לכבוד התורה, והיינו (תהלים קיט, צט) כי עדותיך שיחה לי, וכן אמר בזוהר (פ' אחרי מות דף סט ע"א) דתנא כל מאן דאצית למילוי דאורייתא זכאה הוא בהאי עלמא וכאילו קביל תורה מסיני, ואפילו מכל בר נש נמי בעי למישמע מילוי דאורייתא, ומאן דירכין אודניה לקבליה יהיב יקרא למלכא קדישא ויהיב יקרא לאורייתא, ועליה כתיב (דברים כז, ט) היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך.

303

ש״דאיזהו גבור הכובש את יצרו, כמו שפי' טוב ארך אפים מגבור, כי אם יחרפוהו ויכעיסוהו יאריך אפו ויכבוש את יצרו וישתוק, זהו גבור האמיתי, והוא טוב מהגבור שהוא נקרא גבור לענין המלחמה. ולענין הראיה, אפשר לומר שראיית הפסוק היא שכיון שהפסוק אמר טוב ארך אפים מגבור, אין אומר טוב זה מזה אלא אם יכנסו בסוג אחד, כנראה שגם ארך אפים הוא גבור, והוא ראוי ליקרא גבור שיותר גבורה עושה בכבישת יצרו יותר מהגבור הכובש מלחמה ממלחמות המדינות, והיא מדה ממדות הענוה שהיא אריכות אפים. ונקרא גבור, הכובש את יצרו, מפני שהיצר נמשך למטה מסיגי הזהב, והוא כובשו ואינו נותן לו מקום שיתפשט, וכענין שפי' בתיקונים (דף יב ע"א) שהוא כענין הכלב הכבוש בשלשלת.

304

ש״האיזהו עשיר השמח בחלקו, כי ממדות הענוה הוא להיות מסתפק במועט, וכדפי' בפרק קמא משער הזה כי זו היא ממדות אברהם אבינו עליו השלום עין טובה ורוח נמוכה וכו' (פ"ה מי"ט), והרודף אחר המותרות יתגאה לבו כדכתיב (דברים ח, יב) פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת, ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך (שם ח, יד).

305

ש״ואיזהו מכובד המכבד את הבריות, גם זו ממדות הענוה, לכבד לכל הבריות בין עניים בין עשירים, כי מאחר שכולם עשויים בצלם העליון המכבדם מכבד האומן שעשאם, והמבזם ח"ו מבזה האומן, וכמו שאמרו בתעניות (דף כ ע"ב) על רבי שמעון בן אלעזר שאמר כמה מכוער אדם זה, אמר ליה לך אמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית, עד שהוצרך לשאול ממנו מחילה, ואמר ליה נעניתי לך מחול לי וכו', והיינו מאמר בראשית רבה שהעתקנו בפרק הקודם מפסוק זה ספר תולדות אדם, עיין שם. ובכבדו לכל אדם בין קטן בין גדול הוא חוץ מבעלי הגאוה, כי בעל הגאוה מראה בנפשו כי לו נאה הכבוד וששאר בני אדם פחותים ממנו בעיניו ואינו מכבדם. וראייתו הפסוק (שמ"א ב, ל) כי מכבדי אכבד, ופי' רבינו עובדיה ע"ה, כי מכבדי אכבד, והדברים קל וחומר ומה הקדוש ברוך הוא שהוא מלך הכבוד וכל מה שברא בעולמו לא בראו אלא לכבודו מכבד את מכבדיו קל וחומר לבשר ודם, עד כאן לשונו.

306

ש״זוקרוב לפירוש שפירשתי מצאתי שפירש החסיד הר' יוסף יעבץ ע"ה זה לשונו ודע כי אלו הד' מעלות הם כל שלמות האדם, הא' מעלות החכמה, הב' והג' מעלות המעשה, הב' מצות לא תעשה, והג' מעשה, וכאומרם (ברכות דף ח ע"א) גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים וכמו שהקדמתי. והד' המעולה מכלם כשהיו כלם על השלימות, כי בהתקבץ כולם ויתאחדו אחדות שלימה אז תתיחד מהם הענוה אשר היא גדולה מכל המעלות, וכאומרם (ע"ז דף כ ע"ב) ענוה גדולה מכולם והיא המביאה לידי רוח הקודש, וכתיב (משלי טז, לב) ולפני כבוד ענוה. ולזה קראו בן זומא מכובד, כי כבוד ה' חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן, והם גוררות אחת לחברתה. כי החכמה, היודע מעלת נפשו ושיעורה לא ימכרנה בהנאת שעה, משל לשני בני אדם היו בידם ב' מרגליות טובות, זה שיודע מעלת המרגלית יצרנה כבבת עינו, זה שאינו יודע מעלתה יתננה על פת לחם, וכן הבורים אינם מרגישים מעלת נפשם ולכן ישלחו עצמם אל העבירות, אבל המשכיל הנלבב ביראת נפשו ישמרנה ותבא בלבו יראת שמים, החכמה בכח מתשת כח יצר הרע, והנה מצד היראה יתחיל להתנוצץ בו כח האהבה, כי היראה והאהבה שתיהם כאחד קשורות יתלכדו ולא יתפרדו, וגם מצד היותו כובש את יצרו יסתפק במעט וייטב בעיניו לתת מעשרו למי שהפקיד אצלו, והנה המטיב לאנשים בממונו כל שכן במתק לשונו, נמצא כי אלה הד' מעלות גוררות האחת לחברתה, עד כאן לשונו.

307

ש״חוהנה ע"ד איזהו מכובד שפירש החסיד הנזכר ע"ה שהוא על סוד הכבוד העליון, וכן הוא גם כן לפי דרכי, יובן מה שאמרו בעירובין (דף יג ע"ב) זה לשונם בענין שאמר שם למה זכו לקבוע הלכה כבית הלל ואמרו מפני שנוחין ועלובין היו ללמדך שכל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו, וכל המגביה עצמו הקדוש ברוך הוא משפילו, וכל המחזר אחר הגדולה גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת עליו, וכל הדוחק את השעה השעה דוחקתו וכל הנדחה מפני השעה השעה עומדת לו, עד כאן לשונו. ופירש רש"י ע"ה, דוחק את השעה, שיגע להעשיר [ו]להתגדל ורואה שאינו מצליח, ואף על פי כן חוזר והולך למרחקים ומכניס עצמו לגבוהות. שעה עומדת, לאחר זמן עתידה לעמוד לו שעה מצלחת.

308

ש״טטעם לדבר שהמשפיל את עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו, ושאר דברי המאמר, הטעם כמה שביארנו בפרק קמא מהשער, כי אין השכינה שורה אלא על לב נשבר ונדכה, והעניים שהם מאנין תבירין דילה (זוהר פ' ויקרא דף ט ע"א) הם כסאה, כאומרו (ישעיה נז, טו) מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח. וביארנו בשער התשובה (פ"ד) כי כאשר הלבנה מתמלאת ומתחדשת, אותם שאחזו בה מתחדשים ועולים עמה. והעושה הפך זה רוחו מתגאה עליו, והשכינה מתרחקת ממנו, ואז גם כן הגדולה בורחת ממנו, כי כאשר הקדוש ברוך הוא מתרצה באדם ושורה עליו נותן חנו בעיני הבריות שיכבדוהו ויגדלוהו, אמנם כאשר אין הקדוש ברוך הוא עמו גם בני אדם מתרחקים ממנו, על דרך כל שרוח המקום נוחה הימנו רוח הבריות נוחה הימנו וגו' (אבות פ"ג מ"י), לכן ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז, ז). ועד"ה היא נקראת גדולה מצד הגדולה, והיא נקראת שעה, כדפי' בתיקונים כנויים אלו בה, ולכן סוד הגדולה העליונה בורחת ממנו, וכן השעה דוחקתו או שעה עומדת לו.

309

ש״יובזה יובנו כמה פסוקים ממשלי בענין הענוה, הא' (משלי טו, לג) ולפני כבוד ענוה, פי' קודם שישרה הכבוד העליון על האדם צריך שיהיה עניו מן הטעם האמור. וכן (שם כט, כג) ושפל רוח יתמוך כבוד, כי על ידי השפלות רוח נעשה כסא לשכינה והוא תומך אותה כענין הכסא שהוא תומך לאדם. וכן (שם כ, ג) כבוד לאיש שבת מריב, פי' המשכת הכבוד העליון לאיש כשהוא שובת מריב, אבל אם הוא איש ריב ובעל מחלוקת הכבוד העליון בורח ממנו. ולכן כדי לזכות למדת הכבוד העליון צריך לאחוז בכל מדות הענוה הנמצאים מפורשים בפסוקים ובגמרא.

310

שי״אומלבד מה שנתבאר בפרקים הקודמים מצינו עוד כמה תנאים ואלו הם, הא' הכניעה בענייני עולמו כולם, הנראה מהם והנסתר, בדיבוריו ובמעשהו ובתנועת אבריו וכוחם, ולא יהיה תוכו בכל זה הפך ברו, ולא מצפונו נגד נראהו, ותנועותיו שקולות ונכונות ושוות הולכות על דרך הכניעה והשפלות לאלהים יתברך ולבני אדם כפי התחלקות מעלותם, וכפי הטוב לו מהם לתורתו ולעולמו, כמו שאמר (תהלים קיב, ה) טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט, ואמרו חכמים (אבות פ"ד מ"י) [ו]הוי שפל רוח בפני כל אדם, ואמרו (פ"ג מי"ב) הוי קל לראש ונוח לתשחורת, עד כאן מחובת הלבבות (ש' הכניעה פ"ו).

311

שי״בומסוג זה מה שאמרו בסנהדרין (דף פח ע"ב) שלחו מתם איזהו בן העולם הבא, ענוותן ושפל ברך שייף ועייל שייף ונפיק וגריס באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה, יהבי ביה רבנן עינוהי ברב עולא בר אבא, עד כאן לשונו, ופירש רש"י ע"ה שייף, שוחה נכנס ושוחה יוצא וכו'.

312

שי״געוד בסוף היה קורא (ברכות דף יז ע"א) מרגלא בפומיה דאביי, לעולם יהא אדם ערום ביראה, מענה רך משיב חמה, ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם ואפילו עם נכרי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה, ויהא מקובל על הבריות. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק, עד כאן לשונו.

313

שי״דוכן שנינו באבות פרק ד (מט"ו) רבי מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים. ופי' בטעם והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים, כי זנב אריה נקרא אריה וראש שועל הוא שועל.

314

שי״הוכן מתנאי השפלות שיהיה מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום (אבות פ"א מי"ב), ופירשו בברייתא דמסכת כלה (פ"ג) ששפל רוח למדין מאהרן, דכתיב (מלאכי ב, ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת, ואין לך שפל רוח יותר מרודף שלום, וחשוב בדעתך היאך הוא רודף שלום אם אינו שפל רוח, הא כיצד אם אדם מקללהו אומר לו שלום עליך, אדם מריב עמו ושותק. ועוד אם רבו שנים, הוא משפיל רוחו והולך אצל זה ומרצהו על זה, וכן לזה, כך היתה אומנותו של אהרן, ודרך רדיפת השלום שהיה עושה אהרן נתבאר שם, והועתק במנורת המאור של ר"י אבוהב ע"ה (נר ו', כלל ב' פ"ב), ולכן לא נאריך בהעתקת לשונו.

315

שי״וועוד תחת סוג כניעה זו, שכאשר ישב בין בני אדם יבחר לעצמו השפל שבמקומות, וכן אמרו בויקרא רבה (פ"א, ה) רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי פתח קרא (משלי כה, ז) כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך לפני נדיב, רבי עקיבא מתני לה בשם רבי שמעון בן עזאי, רחק ממקומך שנים ושלשה מושבות ושב עד שיאמרו לך עלה הנה, ואל תעלה שיאמרו לך רד, מוטב שיאמרו לך עלה עלה ואל יאמרו לך רד רד, וכן הלל אומר השפלתי היא הגבהתי הגבהתי היא השפלתי, מה טעם המגביהי לשבת המשפילי (תהלים קיג, ה-ו). את מוצא בשעה שנגלה הקדוש ברוך הוא למשה מתוך הסנה היה מסתיר פניו ממנו, שנאמר (שמות ג, ו) ויסתר משה פניו, אמר לו הקדוש ברוך הוא (שם ג, י) לכה ואשלחך אל פרעה, עד כאן לשונו.

316

שי״זעוד אמרו במדרש מכילתא (בחודש ג), רבי יוסי אומר לא מקומו של אדם מכבדו אדם אלא אדם מכבד את מקומו, מכאן אמרו שכל זמן שהשכינה שורה בהר (שמות יט, יב) כל הנוגע בהר מות יומת, נסתלקה שכינה הכל רשאין לעלות בהר, עד כאן לשונו.

317

שי״חוכן מסוג בחינה זו שיהיה האדם מקטין את עסקיו, כמו שדרשו בבראשית רבה (פרשה ו, ד) למה נקרא שמו יקטן שהיה מקטין עצמו ואת עסקיו, ומה זכה, זכה להעמיד י"ג משפחות, ומה אם הקטן שהוא מקטין את עסקיו כך גדול שהוא מקטין את עסקיו על אחת כמה וכמה. ודכוותה (בראשית מח, יד) וישלח ישראל את ימינו וישם על ראש אפרים והוא הצעיר, אמר רבי חנניא וכי מן התולדות אין אנו יודעין שהוא הצעיר, אלא שהיה מצעיר עסקיו, ומה זכה, זכה לבכורה, ומה הצעיר על ידי שהיה מצעיר את עסקיו זכה לבכורה, גדול שהוא מצעיר את עסקיו על אחת כמה וכמה.

318

שי״טעוד במעלת המקטין עצמו פי' בזוהר (פ' שלח לך דף קסח ע"א) והם חידושים שהיו נשמות הצדיקים מגידין להרשב"י ע"ה מישיבה של מעלה, זה לשונו אי רבי כמה חדתין מלין מגו רב מתיבתא, זכאה איהו מאן דאזעיר גרמיה בהאי עלמא, כמה הוא רב ועילאה בההוא עלמא, והכי פתח רב מתיבתא, מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר, דכתיב (בראשית כג, א) ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, מאה דאיהו חשבון רב כתיב ביה שנה, זעירו דשנין חד אזעיר ליה, שבע דאיהו חשבון זעיר אסגי ליה ורבי ליה דכתיב שבע שנים. תא חזי דלא רבי קודשא בריך הוא אלא לדאזעיר, לא אזעיר אלא לדרבי, זכאה איהו מאן דאזעיר גרמיה בהאי עלמא כמה איהו רב בעילוייא בההוא עלמא, עד כאן לשונו.

319

ש״כוכן דרשו גם כן רבותינו ז"ל במגלת אסתר על פסוק (יחזקאל כא, לא) הסר המצנפת, רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, הסר המצנפת, מי שהוא גדול בעולם הזה קטן לעולם הבא. רבי מיאשא בר מיאשא בר בריה דרבי יהושע בן לוי נשתתק בחליו שלשה ימים, לאחר שלשה ימים נתיישבה דעתו עליו, אמר ליה אבוי היכן היית בני, אמר לו בעולם מעורבב הייתי, מה חמית תמן אמר הרבה בני אדם ראיתי כאן בכבוד ושם בבזיון, שם בכבוד וכאן בבזיון, עד כאן לשונו.

320

שכ״אועוד מתנאי הענוה לקבל את כל אדם בשמחה בסבר פנים יפות ולהקדים בשלום כל אדם, ואם ידבר עם חבירו לא ידבר בפנים זועפות אלא בפנים שוחקות, ופירשו רבותינו ז"ל בכתובות (דף קיא ע"ב) על פסוק (בראשית מט, יב) ולבן שינים, זה לשונם אמר רבי, טוב המלבין שיניו לחבירו יותר ממשקהו חלב, שנאמר ולבן שנים אל תקרי לבן אלא ליבון שנים, עד כאן לשונם.

321

שכ״בוכן אל יחשה מלדבר ולהשיב על ראשון ראשון אפילו שיהיה קטן שבקטנים, וזה נלמד ממעשה דהלל הזקן שהביאו בשבת פרק ב' (דף לא ע"א) שאמר לו הלל שב, והיה משיב לו על כל דבר ודבר, ולא אמר אין לי פנאי עתה בא למחר או שאר דחיות. וכן כיוצא בזה מצינו לרבי יהושע בן לוי שקראו תינוק אחד והלך אחריו מהלך שלשה מילין, כדאיתא במדרש, והועתק בילקוט ישעיה (סימן תעח) בפסוק (ישעיה נד, יב) ושמתי כדכוד שמשותיך.

322

שכ״געוד מתנאי הענוה כתב בחובת הלבבות (ש' הכניעה פ"ו) שהוא עשות הטוב לבני אדם, ודבר טוב להם, ולדונם לזכות, ושלא יספר בגנותם, ושימחול להם מה שידברו ויספרו בגנותו, ואם אינם ראוים לכך. וממחילת הדבור הרע והגנות, מה שאמר הכתוב (במדבר יב, א) ותדבר מרים ואהרן במשה, ואומר (שם יב, ג) והאיש משה ענו מאד, מפני שמחל להם. ואמר (תהלים ז, ה) אם גמלתי שלמי רע, ואמר (משלי כד, כט) אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו, ואמרו ז"ל (גיטין דף לו ע"ב) הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתן ואינם משיבין עושים מאהבה ושמחים ביסורים עליהם הכתוב אומר (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, עד כאן לשונו.

323

שכ״דוהנמשך מזה הוא שלא ימסור דין על חבירו, כדגרסינן בסוף פרק החובל (ב"ק דף צג ע"א) אמר רבי יוחנן המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה, שנאמר (בראשית טז, ה) ותאמר שרי לאברם חמסי עליך, וכתיב (שם כג, ב) ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, והני מילי דאית ליה דיינא בארעא. אמר רבי יצחק אוי לו לצועק יותר מן הנצעק, תניא נמי הכי, אחד הצועק ואחד הנצעק במשמע, אלא שממהרין לצועק יותר מן הנצעק, עד כאן לשונו. ופירש רש"י, אחד הצועק ואחד הנצעק במשמע, וחרה אפי והרגתי אתכם (שמות כב, כג) שנים משמע, אלא שממהרין מן הצועק תחילה, כדאשכחן בשרה, עד כאן לשונו. והטעם לזה שמעתי ממורי ע"ה, כי אין ראוי לעורר דין למעלה, כי המלך ראוי שיהיה לעולם ברצון טוב עם הכל, והמוסר דין מעיר קטגוריא ודין למעלה, והמלך כועס לעשות הדין, וכתיב (משלי טז, יד) חמת מלך מלאכי מות, ולכך נפרעין מן הצועק תחילה, מפני שהוא התעורר הדין שהיה שקט, והוא על דרך (קהלת י, ח) חופר גומץ בו יפול, ומטעם זה היה מר זוטרא אומר בכל לילה קודם שישן שרי ליה למאן דצערן, כדאמרינן במגילה פרק בני העיר (דף כח ע"א) ולא עלתה על מטתי קללת חבירי, כי הא דמר זוטרא כי הוה סליק לפורייה אמר שרי ליה לכל מאן דצערן, עד כאן לשונו, כדי שלא יהיה הוא סבה לעורר הדין להלקות שום נברא. וזו היא מדת החסידים שהיא לפנים משורת הדין, כי עם היות שלא היה צועק בדבר שאין לו דין למטה, שהיה מותר לו לצעוק, עם כל זה היה מוחל.

324

שכ״הוכן ראוי לישמר שלא להקניט את חבירו שלא יבא לידי תקלה, שלפעמים קללת הדיוט מתקיימת, כדגרסינן שם (ב"ק דף צג ע"א) זה לשונם ואמר רבי יצחק לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה ונתקיים בזרעה, שנאמר (בראשית כ, טז) הנה הוא לך כסות עינים, אמר לה הואיל וכסית ממני ולא גלית שהוא אישך וגרמת לי הצער הזה, יהיה רצון שיהיו לך בנים כסויי עינים, ונתקיים בזרעה, דכתיב (שם כז, א) ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו מראות, עד כאן לשונו. ועוד שם, אמר רבי אבהו לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין, שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה, והכשירן הכתוב לגבי מזבח, עד כאן לשונו.

325

שכ״ועוד מתנאי הענוה, שנינו בפרק החובל (ב"ק פ"ח מ"ז) זה לשונו אף על פי שהוא נותן לו אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר (בראשית כ, ז) ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא, ומנין שאם לא מחל שהוא אכזרי, שנאמר (שם, כ, יז) ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך.

326

שכ״זואמרו בגמרא (דף צב ע"א), תנו רבנן כל אלו שאמרו דמי בשתו, אבל דמי צערו אפילו הביא כל אילי נביות שבעולם אין נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר השב אשת האיש וגו' עד כאן לשונו לעניננו. ופירש רש"י ע"ה, כל אלו שאמרו, סלע מנה מאתים וד' מאות דמי בשת, אבל צער שדואג על בושתו אינו נמחל לו, עד כאן לשונו.

327

שכ״חובתוספתא דהחובל (ט, יא) תניא, החובל בחבירו, אף על פי שלא בקש החובל מן הנחבל, הנחבל צריך שיבקש רחמים עליו, שנאמר (בראשית כ, יז) ויתפלל אברהם אל האלהים. וכן אתה מוצא ברעי איוב, שנאמר (איוב מב, ח) קחו לכם שבעה פרים ושבעה אלים, מה כתיב בתריה (שם מב, י) וה' שב את שבות איוב. רבי יהודה משום ר"ג הרי הוא אומר (דברים יג, יח) ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, סימן זה יהא בידך, כל זמן שאתה רחמן הרחמן ירחם עליך, עד כאן לשונו.

328

שכ״טעוד אמרו במדרש (ילקוט תהלים מזמור י סימן תרמ"ח דף צג ע"א) אמר רבי יששכר דכפר מנדו, ומה אם יוסף שמחל לאחיו דכתיב (בראשית מה, ח) לא אתם שלחתם אותי הנה, ראה עד היכן היא מתוקנת, מי שאינו מוחל על אחת כמה וכמה, עד כאן לשונו.

329

ש״לעוד אמרו במדרש (ילקוט שמואל סימן קנא דף כג ע"ב) בענין שמעי, כאשר בא אצל דוד לשאול ממנו שימחול לו, אמר (שמ"ב יט, כא) והנה באתי היום ראשון לכל בית יוסף, ז"ל רבי שמואל בר נחמני עלה מבבל, שאל לו רבי יונתן מהו דכתיב והנה באתי היום ראשון לכל בית יוסף, אמר ליה כשבא שמעי אצל דוד אמר לו מה אחיו של יוסף גמלוהו רעה והוא גמלן טובה, כך אני גמלתיך רעה גמול עמי טובה, עד כאן לשונו.

330

של״אעוד מתנאי הכניעה כתב בחובת הלבבות (ש' הכניעה פ"ד), כשיפגע בחכמים בדעת אלהים ותורתו הקרובים אל האלהים, כמו שנאמר (תהלים קמא, ה) יהלמני צדיק חסד ויוכיחני, ואמר (משלי יד, יט) שחו רעים לפני טובים, עד כאן לשונו.

331

של״בורבותינו ז"ל אמרו בפרק ערבי פסחים (דף קיג ע"ב), מנין היודע בחבירו שהוא גדול ממנו אפילו דבר אחד שחייב לנהוג בו כבוד, תלמוד לומר (דניאל ו, ד) כל קבל די רוח יתירה ביה, עד כאן לשונו.

332

של״גובזוהר (פ' תרומה דף קסו ע"א-ע"ב) בפסוק (איוב לב, ב) אליהוא בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם, אומר אליהוא כהנא הוה, ומזרעא דיחזקאל נביאה הוה, כתיב הכא בן ברכאל הבוזי, וכתיב התם יחזקאל בן בוזי הכהן, ואמר לקמיה אמאי איקרי הבוזי, על דמבזה גרמיה לגבי מאן דגדול מניה, ועל דא סליק בשמא עלאה, בוזי, דא איקרי אדם שלימא בכלא, מה דלא איקרי בר נש הכא, הדא הוא דכתיב (יחזקאל ב, ו) ואתה בן אדם, ועל דסליק בשמא דא איקרי רם, עילאה על כלא, ועל דא אמר (איוב לב, ו) צעיר אני לימים ואתם ישישים, לימים, מימים מיבעי ליה, מאי לימים, אלא אמר צעיר אני ואזעירנא גרמאי, לימים לגבי בר נש דאית ליה יומין סגיאין, עד כאן לשונו.

333

של״דומסוג זה מה שאמרו במשנה בפרק ה דאבות (מ"ז), ז' דברים בגולם וז' בחכם, חכם אינו מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה, ושאר המדות האמורות במשנה יש בהם מדרכי הענוה, כענין על מה שלא שמע אומר לא שמעתי, וכן אינו נכנס לתוך דברי חבירו, ואינו נבהל להשיב, כי צריך לזה כבישת היצר.

334

של״העוד מתנאי הענוה כתב בחובת הלבבות (ש' הכניעה פ"ד), כשישבחוהו במדותיו הטובות חייב להכנע, ויעביר על לבו מה שקדמו לו מן העונות והחטאים אשר הבורא ידעם וכסה עליו והאריך לו כדי שישוב מהם, ואל ישמח בטעות בני אדם בו, אך יאבל, בעבור שהבורא יתברך יודע באמת רוע מעלליו והתעלמותו מפרוע ממנו האלהים וגמול טובתו, ויכנע בלבו כמ"ש (תהלים לח, יט) כי עוני אגיד.

335

של״ועוד כתב במקום אחר (ש' הכניעה פ"ז) שאם ישבחוהו על טובה יבז למשבחו עליה, ותהיה נקלה בנפשו וקטנה בעיניו מהיותה מקובלת ורצויה אצל הבורא לקטנותה אצל מה שהוא חייב בו מכפלי הטובה ההיא, ויאמר למשבחו, רב אחי, אינה נגד עונותי אלא כניצוץ מן האש בים, ואפילו אם תהיה נחשבת למאומה איך נדע אם היא נצלת מפגעי ההפסד המשיגים אותה, עד שיקבלנה הבורא מפני ולא ישיבנה עלי וישליכנה בפני, כמו שכתוב (ישעיה א, יב) כי תבואו לראות פני וגו'. כל שכן אם ישבחוהו בשקר, שחייב להרחיק הדבר ההוא מעצמו, ויאמר למספר, די לי אחי בקיצור במה שאני חייב בו לבורא, אל תקבץ עלי עון קצור ועון השבח במה שלא עשיתי, כי אני יודע עונותי ופשעי, כמו שאמר דוד (תהלים נא, ה) כי פשעי אני אדע.

336

של״זוכן האות על הענוה כאשר ייטב לו האל בטובה גדולה בחכמה יתירה ותבונה רבה או עושר גדול, או גם כן כבוד אצל המלכות והדומה לזה, ממה שנהגו בני אדם להתפאר בהם ולהתגאות בעבורם, ונשאר על ענין השפלות קודם לכן. פי' דבריו, נשאר בשפלות שהיה לו קודם היות לו הגדולה והחכמה. ולא הוסיף אלא ענוה ושפלות לפני האלהים וכבוד וטובה לבני אדם, כמו שאמר אברהם עת ששבחו הבורא 06 ואמר (בראשית יח, יז)מכסה אני מאברהם, ואנכי עפר ואפר (שם יח, כז), ואמר משה (שמות טז, ז) ונחנו מה, ואמר דוד המלך עליו השלום (תהלים כב, ז) ואנכי תולעת ולא איש, אז תבין מצפונו ותזמן כניעתו, עד כאן לשונו.

337

של״חובמדרש משלי אמר בפסוק (כז, ב) יהללך זר ולא פיך, נכרי ואל שפתיך.

338

של״טובזוהר (פ' תרומה דף קכט ע"א) אמרו שבשעת סיום ישראל קדושה דסדרא, כדין כרוזא נפיק ואמר, עילאין ותתאין אציתו, מאן איהו גס רוחא במלי דאורייתא, מאן איהו דכל מילוי בגין למיגבה במלי דאורייתא, בגין דתנינן דבר נש בעי למהוי שפיל בהאי עלמא במלי דאורייתא, דהא לית גבהו באורייתא אלא בעלמא דאתי, עד כאן לשונו.

339

ש״מובזוהר (פ' שלח לך דף קנח ע"א) אמרו שרבי חזקיה ורבי ייסא היו הולכים בדרך, ופגעו באדם אחד ושאלו לו מי אתה, ואמר יהודי אני, ושאלו לו אם היה עוסק בתורה, ואמר הא אנא אשתדלנא באורייתא על ידוי דחד ברי, דאנא עיילת ליה לבי רב, ובגיניה רווחנא באורייתא, אמר רבי חזקיה אי על ידא דברך טב הוא, אבל מלה דאנן ביה אנן חמינן דלאתר אחרי בעי לאסתלקא. אמר ההוא בר נש אימא מילך דלזמנין באפרקסותא דעניא תשכח מרגליתא. אחר שדרש להם הפסוק ששאלו לו, אמרו לו תרצה להלוך עמנו, אמר להם אי עבידנא הכי אורייתא תקרי עלי כסיל ולא עוד אלא דאתחייבנא בנפשאי, אמרו לו אמאי, אמר לון דהא שליחא אנא, ושלמה מלכא אמר (משלי כו, ו) מקצה רגלים חמס שותה שולח דברים ביד כסיל. לאחר שהלך פגעו רבי חזקיה ורבי ייסא בבני אדם, ושאלו על אותו האדם מי הוא, אמרו לו רבי חגי הוא, וחברא דבין חברייא הוא וכו', אמר רבי ייסא ודאי דא הוא רבי חגי, דכל יומוי לא בעא לאחזאה גרמיה במאי דידע, ועל דא אמר לן דהא בריה זכה ליה באורייתא, בגין דאמר קרא (שם כו, יב) ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו, ודאי שליחא מהימנא הוא, עד כאן לשונו. ומהמאמר הזה תראה מעלת הראשונים, שאפילו במקום שאין מכירין אותו לא היה מודיע עצמו.

340

שמ״אואמרו רבותינו זכרונם לברכה באגדת שמואל (פי"ד) שמפני שאמר שמואל (שמ"א ט, יח) אנכי הרואה, נענש, זה לשונו אנכי הרואה, אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, אמר לו הקדוש ברוך הוא שמואל אתה קורא עצמך רואה, אני מראך דבר שאין אתה רואה, אימתי אמר לו, בשעה שאמר לו (שמ"א טז, א) מלא קרנך שמן וגו' ויאמר ה' אל תבט אל מראהו וגו'. ודכוותה והדבר אשר יקשה מכם (דברים א, יז), כמו שהעתקנו בפרק ב.

341

שמ״בוכן דוד נענש מפני שאמר (תהלים קיט, נד) זמירות היו לי חוקיך, זה לשונו (סוטה דף לה ע"א) דרש רבא מפני מה נענש דוד בעוזא, דכתיב (שמ"ב ו, ז) ויכהו שם האלהים על השל, מפני שקרא לספר תורה זמירות היו לי חוקיך, אמר ליה הקדוש ברוך הוא דברי תורה שכתוב בהם (משלי כג, ה) התעיף עיניך בו ואיננו, אתה קורא אותם זמירות, הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים, דכתיב (במדבר ז, ט) ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם וגו', עד כאן לשונו.

342

שמ״גוהמשבח עצמו בחכמה הוא כסיל, כדאמרינן (ב"מ דף פה ע"ב) אמר רב חמא מאי דכתיב (משלי יד, לג) בלב נבון תנוח חכמה, זה תלמיד חכם בן תלמיד חכם, ובקרב כסילים תודע, זה תלמיד חכם בן עם הארץ. אמר עולא היינו דאמרי אינשי איסתירא בלגינא קיש קיש קריא, עד כאן לשונו.

343

שמ״דובזוהר (פ' בלק דף קצג ע"ב) על ענין בלעם שהיה משבח עצמו ואמר (במדבר כג, טו) ואנכי אקרה כה, והקשו שם שהרי אמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אבל באומות העולם קם, ואי כל דא הוה בידיה, וכל כך תקיף בחכמתא דישבח גרמיה בחילא תקיף, דכתיב ואנכי אקרה כה, אעקר לכה מהאי, היאך יכילו לקטלא ליה, אלא בספרא דחכמתא דשלמה מלכא הכי אמר, תלת סימנין אינון, סימן לעבירה ירקון, סימן לשטות מלין, סימן דלא ידע כלום, שבוחי. ודא אכרע לשאר, שוטה בכל עבירות, כולא אית ביה. והא כתיב יהללך זר ולא פיך, ואם לאו זר, פיך. לאו הכי, אלא אי לא הוי מאן דאשתמודע לך, אפתח פומך למללא ולאודעא מלי קשוט באורייתא, וכדין פתיחו דפומך ישבחון וינדעון מאן את, דלית מלה בעלמא דישתמודעון ליה לבר נש אלא בזמנא דאפתח פומיה, פומיה יהודע לבני נשא מאן הוא, ההוא רשע דבלעם שבוחי משבח גרמיה בכולא ועם כל דא גניבו דעתא קא גניב ואסתלק במילוי, עד כאן לשונו. ושם פירש שהיה משבח עצמו (במדבר כד, טז) נאום שומע אמרי אל ויודע דעת עליון, שהשומע דברים אלו נראה שהיה נביא גדול ולא כן, כדפי' שם.

344

שמ״הוכיוצא בזה פירשו במדרש (בר"ר טז, ג) זה לשונו רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר, אומרין לפרת למה אין קולך הולך, א"ל איני צריך, מעשי מודיעין אותי, אדם נוטע בי נטיעה והיא עושה לל' יום, זורע בי ירק והיא עומדת לג' ימים. אומרים לחדקל למה קולך הולך, א"ל הלואי נשמיע קולי ונראה. אומרים לאילני מאכל למה אין קולכם הולך, א"ל אין אנו צריכין פירותינו מעידין עלינו. אומרים לאילני סרק למה קולכם הולך, א"ל הלואי נשמיע קולינו ונראה, עד כאן לשונו.

345

שמ״וומכל מקום מותר לאדם להודיע את עצמו במקום שאין מכירין אותו, כדאמרינן בנדרים (דף סב ע"א) רבא רמי כתיב (מל"א יח, יב) ועבדך ירא את ה' מנעוריו, וכתיב (משלי כז, ב) יהללך זר ולא פיך, לא קשיא הא באתרא דידעי ליה הא באתרא דלא ידעי ליה, דאמר רבא שרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי ליה, עד כאן לשונו.

346

שמ״זוכן אמרו במדרש משלי (כו, ד-ה) אל תען כסיל כאולתו, ומה כתיב אחריו ענה כסיל כאולתו, אמר רב הונא אל תען כסיל במקום שמכירין אותו ואתה, פן תשוה לו גם אתה, שלא יאמרו באו וראו חכם נושא ונותן עם כסיל. אמר רבי יהושע בן לוי, ענה כסיל כאולתו במקום שאין מכירין אותך ואותו, למה, פן יהיה חכם בעיניו, שלא יהיו אומרים אלולי לא היה חשוד בדברים שהוא מדבר עליו לא היה שותק לו. וכן הוא אומר (משלי כו, ח) כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד, אמר רבי אלכסנדרי כל מי שחולק כבוד לכסיל כזורק אבן למרקוליס, עד כאן לשונו.

347

שמ״חעוד ממנהגי הכניעה כתב בחובת הלבבות (ש' הכניעה פ"ד) זה לשונו והשביעי, כשהוא מתעסק במעשה ממעשי העבודה כצדקה ותפלה ומצוה, שלא יתעסק בו ובלבבו ישים גאוה וגובה, אבל יכנע וישפל לפני הבורא בנגלהו ובנסתרו, ואל יחשבהו בנפשו למאומה אצל גודל מה שהוא חייב בו לאלהים מכפלי המעשה ההוא, כמו שכתוב (מיכה ו, ו) במה אקדם ה' וגו' הירצה ה' באלפי אלים וגו', עד כאן לשונו.

348

שמ״טורבותינו ז"ל פירשו במסכת ברכות (דף י ע"ב) ענין דומה לזה, זה לשונם אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים, וכל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו, משה תלה בזכות אחרים שנאמר (שמות לב, יג) זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, לפיכך תלו לו בזכות עצמו, שנאמר (תהלים קו, כג) ויאמר להשמידם לולא משה בחירו. חזקיהו תלה בזכות עצמו, שנאמר (מל"ב כ, ג) זכר נא את אשר התהלכתי לפניך, לפיכך תלו לו בזכות אחרים, שנאמר (שם יט, לד) וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי, עד כאן לשונו.

349

ש״נעוד בסנהדרין (דף צג ע"ב) שנחמיה נענש מפני שאמר (נחמיה ה, יט) זכרה לי אלהי לטובה, זה לשונו מכדי כל מלי דעזרא נחמיה אמרינהו, ונחמיה בן חכליה מאי טעמא לא איקרי ספרא על שמיה, אמר רבי ירמיה בר אבא שהחזיק טובה לעצמו, שאמר זכרה לי אלהי לטובה, דוד נמי אמר (תהלים קו, ד) זכרני ה' ברצון עמך, הוא לא אמר הכי, עד כאן לשונו.

350

שנ״אוכתב החסיד ה"ר יוסף יעבץ ע"ה במשנת (אבות פ"ב מי"ג) אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום. כי זה החילוק הוא מה שהיה בין רבי אליעזר ובין רבי עקיבא, שרבי אליעזר אמר כ"ד רננות ולא נענה, ורבי עקיבא אמר אבינו מלכנו ונענה (תענית דף כה ע"ב), כי רבי אליעזר היה לו זכות אבות והיה בוטח בזכותו ובזכותם, ורבי עקיבא לא היה לו זכות אבות כי היה בן גרים ולא מחשיב עצמו לכלום, לכך נענה.

351

שנ״בוכן צריך אדם שלא ישאל אלא מאוצר העליון שהוא אוצר מתנת חנם, כמו ששאל משה רבינו עליו השלום, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (דב"ר ב, א) על ואתחנן אל ה' (דברים ג, כג).

352

שנ״געוד ממנהגי הנכנע כתב בחובת הלבבות (ש' הכניעה פ"ד) שכאשר ייטיב לו הבורא בעולם הזה עושר ורוב ממון, שיכנע לאל מפני כובד משא חובת ההודאה עליהם, וישפל לפניו מיראתו שלא תהיה לנקמה, כמו שנאמר (קהלת ה, יב) עושר שמור לבעליו לרעתו.

353

שנ״דוכן דרשו במדרש הנעלם (פ' חיי שרה דף קכא ע"ב) זה לשונו וכל אינון דהוו רמיזא מדיוקניה דאדם הראשון, ביה לקו ומיתו, דכך אורחוי דקודשא בריך הוא, יהיב עותרא לבר נש, למה, למיזן עניי ולמעבד פיקודוי, לא עביד האי ואיתגאי ביה, ההוא עותרא ביה ילקי, דכתיב עושר שמור לבעליו לרעתו, יהיב ליה בנין למה למילף להו אורחוי דקודשא בריך הוא ולמיטר פיקודוי, כאמור באברהם (בראשית יח, יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט וגו', לא עביד הכי ומתגאה בהו לקי, דכתיב (איוב יח, יט) לא נין לו ולא נכד בעמו. וכן כהאי גונא כד יהיב קודשא בריך הוא משפירותא טבא עילאה דאדם הראשון בהו, למה, בגין למיטר פיקודוי ולמיעבד רעותיה, לא עבדו כדין, איתגאו ביה, וביה לקו בהאי שפירותא, עד כאן לשונו.

354

שנ״הועוד כאשר יקרא בתורה ובספרי הנביאים ורואה הגמול והעונש, ויודע בנפשו כי קצר בחובת האלהים, יתחייב להכנע ולהשפל לפני הבורא יתברך מיראתו ומענשו, כמו שנאמר ביאשיהו (מל"ב כב, יא) ויהי כשמוע המלך את דבר ה' ויקרע את בגדיו, ואמר לו הבורא (שם כב, יט) יען רך לבבך ותכנע מפני וגו'.

355

שנ״ועוד כתב (ש' הכניעה פ"ו), שיהיה יקר רוח וגבה נפש בענייני העולם הבא, שלא יספיקו לו מהם מה שיזדמן, ולא יאמר די במה שתמצא ידו מהם, אבל ימעט בעיניו מעשהו ויכלתו והשתדלותו בעיניו, ותגבה נפשו אל מה שלמעלה מזה תמיד, כמ"ש ביהושפט (דה"ב יז, ו) ויגבה לבו בדרכי ה', ויתרעם על נפשו בקיצורו בענייני תורתו לפני האלהים ולפני בני אדם, ויבקש מהאלהים עזר ואומץ, ויניח לכבוד הבורא ויעזוב הגדולה והיקר בעת שהוא עושה לאלהים יתברך בין לבדו בין בתוך מקהלות בני אדם, כמו שאמר על אהרן על גדולת מעלתו, והרים את הדשן וגו' (ויקרא ו, ג), וחייבו הבורא להוציאו בכל יום תמיד להשפילו ולהסיר הגבהות מלבו, וכמו זה אמרו בדוד (שמ"ב ו, טז) ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה', ואמר (תהלים קיט, מו) ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש.

356

שנ״זעוד כתב (ש' הכניעה פ"ו) שיקום מן הרשעים לכבוד הבורא, ואל תשיאהו מחילתו לבני אדם בייסר עצמו, למחול בדבר האלהים או למי שדבר בנביאיו וחסידיו וסגולתו, ואל ינהג בעושק בני אדם איש את רעהו כמנהגו במחילתו להם בעשקם אותו, אך יציל העשוק ויעזור להצילו מיד העושק, כמו שכתוב (ירמיה כא, יב) דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק, ואמר איוב (איוב כט, יז) ואשברה מתלעות עול וגו', ויורה בני אדם עבודת האל, ויוכיחם ויכלימם ויצום על הטוב ויזהירם על הרע בידו ובלשונו, כמ"ש בפנחס (תהלים קו, ל) ויעמוד פינחס ויפלל ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם.

357

שנ״חובזוהר (פ' ויחי דף רלט ע"א) פירש בפסוק (תהלים לז, א) אל תתחר במרעים, זה לשונו מאי אל תתחר, אל תתחבר מבעי ליה, אלא אל תעביד תחרות במרעים, בגין דלא ידעת יסודא דגרמך, ולא תיכול ליה, דילמא הוא אילנא דלא איתעקר לעלמין ותדחי מקמיה. אל תקנא בעושי עולה, דלא תשגח בעובדיהון ולא תיתי לקנאה עלייהו, דכל מאן דחמי עובדיהון ולא קני לקודשא בריך הוא אעבר על תלת לאוין, דכתיב (שמות כ, ג-ה) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני לא תעשה לך פסל וכל תמונה לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' אלהיך אל קנא, בגין כך בעי ליה לבר נש לאתפרשא מינייהו ולמסטי אורחיה מינייהו, עד כאן לשונו.

358

שנ״טעוד כתב (ש' הכניעה שם) שיסתפק לו מסבות המזון מה שיזדמן ומה שימצא, מאשר תהיה נפשו נמבזה ונקלה בעיניו, ולחנוך אותה לעמוד מתאותה הגופנית, ולהפנות לפרוע טובות הבורא על גודל טובותיו ורוב חסדו עליו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, לב) דרך מצותיך ארוץ. ושיהיה לו מעט דברים, וקולו נמוך, ומעט שחוק, ומעט שבועה בשם אפילו על האמת, ולא יעבור על לשונו כזב, ולא ישב בסוד משחקים, ולא ישמח במה ששמחים עמי הארץ מתענוגי העולם, מכניעה ושפלות לא מצד גדולה והתנשא, וכמו שאמר הנביא (ירמיה טו, יז) לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוז מפני ידך בדד ישבתי כי זעם מלאתני, עד כאן לשונו.

359

ש״סוכאשר יזכור האדם ענין גלות השכינה אשר בעוונותינו היא גולה, כאומרו (ישעיה נ, א) ובפשעיכם שולחה אמכם, וכצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו (משלי כז, ח), זה הקדוש ברוך הוא דכתיב בו (שמות טו, ג) ה' איש מלחמה, כדפי' בתיקונים (דף א ע"ב), ועונותינו האריכו קצינו, ראוי שיכנע באמתות ולא יכנס בלבו שמחה על כל הפגם שפגם בעונותיו.

360

שס״אואמרו בתיקונים (דף קח ע"ב) בענין גלות קודשא בריך הוא ושכינתיה, שבגלות קודשא בריך הוא ושכינתיה מתלבשים בעשר כתרין תתאין, זה לשונו ואלין קליפין אינון מחיצה בין ישראל לאביהם שבשמים, באלין קליפין מתלבשין קודשא בריך הוא ושכינתיה, לקיימא בשכינתיה (תהלים קג, יט) ומלכותו בכל משלה, ולקיימא ביה (שם מז, ח) כי מלך כל הארץ אלהים. אבל לעילא באתריה אתמר (שם ה, ה) לא יגורך רע, אלא קליפין דיליה לעילא אינון לבושין מכמה גוונין שפירן דנהורא, דמנהון אתפשט קודשא בריך הוא כביכול בגלותא ואתלבש באלין אחרנין, בגין לנטרא לישראל דאינון מתלבשין באלין קליפין, ודא איהו (ישעיה סג, ט) בכל צרתם לו צר.

361

שס״בואמר אחר כך דאלין קליפין גרמין אפרשותא בין קודשא בריך הוא וישראל, ודא איהו רזא (שם נט, ב) כי אם עונותיכם היו מבדילין ביניכם לבין אלהים.

362

שס״גואמר עוד אחר כך ועשרה לבושין אינון דקדש איתמר בהון ה' בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. בההוא קליפה דגרם בר נש לאלבשא שם ה', ביה נטיל נוקמא מניה, ובגין דא (שמות כ, ז) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, ובגין דא תקינו בהבדלה המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחושך, דלא יחבר קליפין דחול, עד כאן לשונו לעניננו.

363

שס״דוהרי בפירוש שעונותינו גורמים שיתלבש קודשא בריך הוא ושכינתיה בעשר קליפין, ועל זה נאמר כי אם עונותיכם היו מבדילים, וכן בדד ישב, ואותה הקליפה שגרמה בעונינו להתלבש קודשא בריך הוא שם היא תפרע ממנו כמבואר במאמר, אם כן איך ישמח בהיותו יודע כמה חטא וכמה מחיצות על מחיצות גרם שיתלבשו קודשא בריך הוא ושכינתיה, וזהו סיבת אריכות הגלות.

364

שס״הועוד במדרש איכה (הקדמה, י), העבדתני בחטאתיך (ישעיה מג, כד), ראו מה גרמו עונותיכם, להחריב את ביתי ולשרוף את היכלי ולהגלות את בני בין אומות העולם ולישב לי בדד, איכה ישבה בדד, עד כאן לשונו. ועל זה אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין דף צז ע"ב, פדר"א פמ"ב) שאין ישראל נגאלין אלא מתוך תשובה, כדי שישתברו הקליפות.

365

שס״וולכן ראוי לאדם שידמה לקונו, כמו שאמרו (ברכות דף נח ע"ב, ת"ז דף א ע"ב) דיו לעבד להיות כרבו, וכמו שבגלות אבינו מצטער בצערנו שנאמר (ישעיה סג, ט) בכל צרתם לו צר, ופי' לא צר לא' צר, שהגיע הצרה אפילו לא' העליונה, כדפירש בבהיר וכן בזוהר בפרשת וירא (דף קכ ע"ב), כן ראוי לאדם להצטער.

366

שס״זוכמו שהוא בוכה כדכתיב (ירמיה יג, יז) במסתרים תבכה נפשי מפני גוה, ופי' במסכת חגיגה (דף ה ע"ב) מקום יש לו להקדוש ברוך הוא שבו בוכה, ומסתרים שמו. כן ראוי שיבכה.

367

שס״חוכמו שמיום שחרב בית המקדש אין שחוק לפניו, כדגרסינן בפרק קמא דע"א (דף ג ע"ב), אמר לו רב אחא מגדלאה לרב נחמן בר יצחק, מכי חרוב מקדשא אין שחוק לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר (ישעיה מב, יד) החשתי מעולם. כן אין ראוי שימלא פיו שחוק, כענין ריש לקיש (ברכות דף לא ע"א).

368

שס״טוכן כאשר יחשוב שבעונותיו הפריד קול מדבור, שבגלות היא אומרת נאלמתי דומיה (תהלים לט, ג), כן ראוי שיסבול ויאלם עצמו בשעה שיבזוהו או יכעיסוהו, שהרי הקדוש ברוך הוא סובל נכרים מרקדים בהיכלו בסבתינו, ושמו הגדול מחולל על ידינו, והיאך לא יסבול אדם מחבירו כעס או ביזוי וכיוצא, ובפרט מהנכרי, כדכתיב (איכה ג, ל) יתן למכהו לחי ישבע בחרפה כי לא יזנח לעולם ה' וגו'.

369

ש״עוכמו שבעונותינו גורם שפלות השכינה, כאומרו (ישעיה כו, ה) ישפלנה ישפילה וגו' עד עפר, כדפי' בשער היראה (פ"ט) ובשער התשובה (פ"ז), כן ראוי שיהיה שפל ולא יבחר גבהות המקומות. וכמו שקולה נמוך, כדכתיב (ישעיה כט, ד) ושפלת מארץ תדברי ומעפר תשח אמרתך, כן ראוי שיהיה קולו נמוך כאבל, והיינו (תהלים לה, יד) כאבל אם קודר שחותי. ולא יתקשט במלבושים נאים אלא בשבת ויום טוב, שאז היא פושטת בגדי חול מהגלות ולובשת בגדי מלכות כדפי' בתיקונים (דף ג ע"ב).

370

שע״אוכן ראוי שלא יתענג בימי החול בתענוגי העולם, אלא יצמצם עצמו בכל האפשר, שבימי החול העולם מלובש בקליפת התחתון שהוא אל אחר, ונמצא מענג לאלהים אחרים. ופירשו ענין זה בזוהר פרשת ויקהל (דף רז ע"ב) גבי היושב בתענית בשבת, אמר שתקנתו שיתענה יום אחד בשבוע תעניתא לתעניתא, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, מאי טעמא, דא בטיל עינוגא דשבתא יבטל ענוגא דחול, ואי איהו מבטל עינוגא דשבת וקא מתענג בחול, דמי דחשיב לאלהא אחרא יתיר ממה דחשיב לקודשא בריך הוא, רוחא עילאה קדישא דקודשין דשרייא עליה לא עניג ובטיל ליה מניה, רוחא אחרא דחול דשריא לבתר על עלמא חשיב וקא מענגא ליה, כדין מהדרן ומתפרעאן מניה בהאי עלמא ובעלמא דאתי, בגין כך אצטריך תעניתא אחרינא ביומא קדמאה דחול בזמנא דשריא על עלמא ההוא רוחא דחול, עד כאן לשונו.

371

שע״בוכן מטעם גלות שכינה ראוי להצטער במזונותיו ולא להתענג, שהרי היא בגלות אין לה שאר כסות ועונה כנודע (ת"ז דף כב ע"א-ע"ב). וכן ראוי ללכת ממקום למקום להתגרש בגלות השכינה, כמו שהיא גולה ממקום למקום, וכדפי' בריש הקדמת התיקונים (דף א ע"ב).

372

שע״גובמעלת המצטער בעבור שכינה נאמר (תהלים קמו, ה) אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו, כדפירש בזוהר (פ' ויקהל דף קצח ע"א) זה לשונו שברו על ה' אלהיו, ולא אמר תקותו, ולא בטחונו, אלא שברו, אל תקרי שׁברו אלא שׂברו, דניחא להו לצדיקייא לתברא גרמייהו ולתברא תבירו על תבירו, וכלא על ה' אלהיו, כמד"א (תהלים מד, כג) כי עליך הורגנו כל היום, (שם סט, ח) כי עליך נשאתי חרפה, כגוונא דיעקב דכתיב (בראשית מב, א) וירא יעקב כי יש שבר במצרים, דהא תבירו דגלותא חמא, דהוה ליה במצרים ושוי תוקפיה בקודשא בריך הוא, ובנוי דיעקב סבילו תבירו דגלותא ולא אשתנו מגו רזא דמהימנותא דאבהתהון, ושמא דקודשא בריך הוא הוה בגלותא רגילא בפומייהו, ועל דא כתיב (שמות ג, יג) ואמרו לי מה שמו, בגין דהוו ידעין ליה ולא אנשו ליה לעלמין, וסבלו תבירו דגלותא עלי קודשא בריך הוא, ובגין כך זכו לפורקנין ונסין ולאתוון סגיאין, וקדישין עליונין דסבלין תבירו דגופא מאתר לאתר על קודשא בריך הוא על אחת כמה וכמה דזכאין אתון למיעבד לכו נסין ופורקנין ותזכון לחיי עלמא דאתי, עד כאן לשונו.

373

שע״דוכן דוד המלך עליו השלום היה מצטער על השכינה, שאמר (דה"א יז, א) הנה אנכי יושב בבית הארזים וארון ברית ה' תחת יריעות, ואמר (תהלים קלב, ד) אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה'. ועל דרך זה יאמר האדם כשהוא בהשקט בביתו, הנה אני בשלוה ובהשקט ובטח בביתי, ושכינתו יתברך מטולטלת בגלות מצד עונותינו, ואין לה אפילו אוהל יריעות, שהוא אומרו (שה"ש א, ו) אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש בני אמי נחרו בי שמוני נוטרה את הכרמים, כדפירש ענינו בזוהר (ויקרא פ' תזריע דף מה ע"ב) על גלות השכינה.

374

שע״הולכן אפילו העשיר ראוי להצטער כמו עני במאכלו ובפיזור בני ביתו, ויתן השאר לצדקה, וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום (דה"א כב, יד) והנה בעניי הכינותי לבית ה' וגו', ופירשו רבותינו ז"ל בירושלמי דפאה (פ"ד ה"ב) בעוניי, בעינוי, שהיה מתענה ומקדיש סעודתו לשמים. וכמוהו נאמר באנשים הרבה במסכת תעניות שהיו נוהגים כן.

375

שע״וואם איש עני הוא, כל שכן שראוי לקבל יסורין באהבה ולא יקוץ בהם, ולא יבקש תחבולות להתבטל מהתורה ולטרוח בענייני העולם כל היום כדי לברוח מן העוני, כי העוני נתן לו לכפרת עונותיו, ואם יברח מזה לא חסרו לבורא המציאות שיפרע ממנו חובו, ואין ראוי לעבד לברוח מתחת יסורי אדוניו אלא לקבלם בסבר פנים יפות. ומעלת העניים יתירה על העשירים, והעד דוד ושלמה, כי שלמה ראש הלבנה במילואה ודוד בחסרונה, ודוד הוא בסוד (תהלים קיח, כב) אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה, ועולה במעלה נפלאה, וכן לעתיד לא ינתן כוס של ברכה לברך אלא לדוד כדפי' בפסחים (דף קיט ע"ב). ועוד במעלת הצדיקים המתייסרים בעוני ובשאר יסורין, האריכו בפרשת וישב (דף קפא ע"א), והעתקנו לשונו בשער התשובה (פ"ד).

376

שע״זעוד במעלת המשפיל עצמו בעבור השכינה, פירש ברעיא מהימנא (פ' תרומה דף קנח ע"ב) שזוכה לנשמה מקודשא בריך הוא ושכינתיה, זה לשונו אבל מאן דאיהו עני דממית גרמיה בגינה, כגוונא דילך רעיא מהימנא, איהי קרבן יורד תחותך, ואמאי בגין דמאן דאשפיל גרמיה בגין שכינתיה דקודשא בריך הוא, איהו נחית עליה, והאי הוא דאמר הנביא (תהלים קלח, ו) כי רם ה' ושפל יראה וגבוה, ועוד (ישעיה נז, טו) כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו וגו' ואת דכא ושפל רוח, דאף על גב דאנא מרום וקדוש, אשכון בגין ההוא דאתעביד דכא ושפל רוח בגין שכינתי, לסלקא לה משפלות דילה עטרה על רישיה, אנא נחית לדיירא עמיה, ובתר דבעלה דשכינתא נחית על בר נש איהי נחיתת מעל רישיה ויהיבת אתרא דרישא לבעלה ונחיתת לרגלוי דמלכא, ורזא דמלה השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ישעיה סו, א), דמיומא דירית בר נש נשמתא כלילא מקודשא בריך הוא ושכינתיה מההיא שעתא איתקרי בְּרֵיה, אמר חד תנא וכי מההוא יומא אתקרי בריה, מנא ליה מהאי קרא דאמר דוד בספר תהלים (תהלים ב, ז) אספרה אל חק ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך, עד כאן לשונו.

377

שע״חעוד ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רלט ע"א) זכאה איהו מאן דאשתדל בגלותא בתראה למינדע לשכינתא לאוקיר לה בכל פיקודין ולמיסבל בגינה כמה דוחקין, כמה דאתמר אגרא דכלה דוחקא, עד כאן לשונו.

378

שע״טומי שאינו תומך במעשיו לשכינה עליו נאמר (ישעיה נא, יח) אין מנהל לה מכל בנים ילדה ואין מחזיק בידה מכל בנים גדלה, ובפרט יתן הדין אם יזדמן ביאת המשיח שיבא, כדפירש הרשב"י ע"ה (זוהר פ' שמות דף ז ע"ב) זה לשונו רבי שמעון זקף ידוי ובכה ואמר, ווי מאן דאזדמן בההוא זמנא, וזכאה חולקיה מאן דיזדמן וישתכח בההוא זימנא, ווי מאן דאזדמן, בגין דכד ייתי קודשא בריך הוא לפקדא לאיילתא, יסתכל מאן אינון דקיימין בהדה, בכל אינון דמשתכחי עמה, בכל עובדוי דכל חד וחד, ולא ישתכח זכאי, דכתיב (ישעיה סג, ה) ואביט ואין עוזר, וכמה עקתין על עקתין לישראל. זכאה מאן דיזדמן וישתכח בההוא זימנא, בגין דההוא דאתקיים במהימנותא יזכה לההוא נהירו דחדוה דמלכא, עד כאן לשונו.

379

ש״פהענוה כתב הרמב"ן באגרת ששלח לבנו, וראיתי להעתיקה לתשלום קניית מדת הענוה, זה לשונו שמע בני מוסר אביך ואל תטוש, והתנהג תמיד לדבר בנחת כל דבריך לכל אדם בכל עת, ובזה תנצל מן הכעס שהיא המדה הרעה להחטיא את האדם. וכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה (נדרים דף כב ע"א) כל הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו, שנאמר (קהלת יא, י) והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך, ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר (משלי טז, ד) וגם רשע ליום רעה.

380

שפ״אוכאשר תנצל מן הכעס, תעלה על לבך מדת הענוה הטובה מכל הטוב, שנאמר (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה'. ובעבור הענוה תעלה על לבך מדת היראה, כי תתן אל לבך תמיד מאין באת ולאן אתה הולך, ושאתה רמה ותולעה בחייך אף כי במותך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני הכבוד, שנאמר (מל"א ח, כז) [הנה] השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי לבות בני אדם, ואמר (ירמיה כג, כד) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה'. וכאשר תחשוב את כל אלה תירא מבוראך ותשמר מן החטא. ובמדות האלה תהיה שמח בחלקך המגיעך. וכאשר תתנהג במדות הענוה להתבושש מכל אדם, ותתפחד ממנו, ומן החטא, אז תשרה עליך רוח שכינה וזיו כבודה וחייו וחיי העולם הבא.

381

שפ״בועתה בני דע וראה כי המתגאה לבו על הבריות מורד הוא במלכות שמים, כי מתפאר הוא בלבוש המקום, שנאמר (תהלים צג, א) ה' מלך גאות לבש. ולמה יתגאה לב האדם, אם בעושר, (שמ"א ב, ז) ה' מוריש ומעשיר. ואם בכבוד הלא לאלהים הוא, שנאמר (דה"א כט, יב) והעושר והכבוד מלפניך, ואיך יתפאר בכבוד קונו. ואם יתפאר בחכמה, (איוב יב, כ) מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח. נמצא הכל שוה לפני המקום, כי באפו משפיל הגאים וברצונו יגביה השפלים, על כן השפל עצמך וינשאך המקום.

382

שפ״געל כן אפרש איך תתנהג במדת הענוה ללכת בה תמיד, כל דבריך יהיו בנחת, וראשך יהיה כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ ולבך למעלה, ואל תבט בפני אדם בדברך עמו. וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך, אם עשיר וחכם, עליך לכבדו, ואם הוא רש ואתה עשיר ממנו, או שאתה חכם ממנו, חשוב בלבבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך, שאם חוטא הוא שוגג ואתה מזיד.

383

שפ״דבכל מעשיך ודבריך ומחשבותיך ובכל עת, תחשוב בלבך כאילו אתה עומד לפני המקום ושכינתו עליך כי כבודו מלא עולם, ודבריך יהיו באימה ויראה כעבד לפני רבו, והתבייש מכל אדם, ואם יקראך איש לא תעננו בקול רם רק בנחת כעומד לפני רבו.

384

שפ״הוהוי זהיר תמיד בתורה אשר תוכל לקיימה, וכאשר תקום מן הספר חפש באשר למדת אם יש בו דבר שתוכל לקיימו. ופשפש במעשיך בבקר ובערב, ובזה כל ימיך יהיו בתשובה. והסר כל דבר מלבך בעת התפלה, והכן לבך לפני המקום, וחשוב הדבר קודם שתוציאנו מפיך, וכן תעשה כל ימי חייך בכל דבר ודבר, ולא תחטא, ובזה יהיו כל מעשיך ישרים ותפלתך זכה וברה ונקיה ומכוונת ומקובלת לפני המקום, שנאמר (תהלים י, יז) תכין לבם תקשיב אזניך.

385

שפ״ותקרא האגרת הזאת פעם אחת בשבוע, לא תפחות, לקיימה וללכת בה תמיד אחרי השם, למען תצליח בכל דרכיך, ותזכה לעולם הבא הצפון לצדיקים, עד כאן לשונו.

386

שפ״זוכאשר ישתדל האדם לקיים מדת הענוה כמו שכתב הרמב"ן ע"ה באגרת הזו הנזכרת, ימשך לו ממנה מעלת הצניעות, להיות צנוע באכילתו ובבית הכסא ובדבר אחר ובשאר דרכיו, ויעשה כולם לשם שמים מפני בושתו מהבורא יתברך המשגיח עליו תמיד.

387

שפ״חוכתב בענין זה הראב"ד ע"ה בסוף שער הקדושה ענין נאה ראיתי להעתיק דבריו, זה לשונו והראש לכל הגדרים, שישמור האדם עיניו מכל מה שאינו שלו, ואף אם ימעט ראייתו ממה שהוא שלו, ואז יקרא צנוע וביישן, כענין שאמרו (שבת דף נג ע"ב) על אותו האיש שהיתה אשתו גדמת ולא הכיר בה כל ימיו, ואמרו עליו כמה צנוע אדם זה שלא הכיר באשתו.

388

שפ״טואם ישמור את עיניו נמצא שלבו שמור, ומתוך שלבו ועיניו שמורים נמצא כולו שמור, כי על ידי ג' חושים שבאדם העון נגמר, והם הראות והמחשבה והמישוש, ואם יש בו החוש הרביעי, גם הוא משמש את המשוש והוא חוש השמע, ואינו קרוב לחוש המחשבה כמו חוש הראות, כי הוא מביא מיד לחוש הלב, וחוש הלב מביא אל המשוש, ועל זה הזהיר הכתוב (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ואמרו בהגדה (ירושלמי ברכות פ"א ה"ה) עינא ולבא תרי סרסורי דחטאה נינהו, וכן אמר החכם (משלי כג, כו) תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה, הב לי לבך ועיניך ואנא ידענא דאת דילי.

389

ש״צוראשון לכל ראשית כלם, שידע האדם את יוצרו ויכיר את בוראו, ויתן אל לבו למי יעבוד, וממי יירא, ומצות מי יעשה, ומי הזהירו, כמו שאמר דוד לשלמה (דה"א כח, ט) בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלבב שלם, ואם הוא נעלם מעיני כל חי אך נמצא הוא בלבבות ונגלה במחשבות, וידע כל נוצר שאינו נפרד מן היוצר ואינו מחובר לו, כי כל מחובר מוגבל וכל מוגבל מחודש, והבורא יתברך אין בו אחת מן המדות האלה, כי הוא קדמון לכל ולא מוגבל ולא מחודש, אף כי הבורא ברא את הנברא יש מאין ואם הוא יש, מרצונו ומחפצו לעשות מצותיו ולקבל שכרו אם טוב ואם רע, כי אין יישותו חוצבת ולא מופרדת ולא מוגבלת ולא ממעטת, כי הוא כאין נגדו בראשיתו ובהדמותו, והבורא יתברך הוא מקום עולמו ואין עולמו מקומו, ותבנית הדבר כאשר העולם מלא מן האויר והכל נכנסין בתוך האויר ונרגשין ממנו ואינו נראה להם. ואם דימה הכתוב האדם ביד הבורא כחומר ביד היוצר, להשמיע את האוזן מה שהיא יכולה, אך רחוק המשל מן המליצה כרחוק מזרח ממערב, כי היוצר העושה מלאכת החומר אף על פי שהוא עושה את הכלי וקודם למלאכת הכלי, הרי החומר שממנו נעשה הכלי קדם לאומן, ועל כן מעשה יד האומן חוצבין לפניו ומפרידין בינותיו וממעטין ראות עיניו לדוחק עליו, אך הבורא יתברך לא הקדימו דבר, יש מאין ברא את הכל, ועל כן אין לפניו לא חוצץ ולא מפריד.

390

שצ״אוכל זה יתן החי אל לבו, כי הוא רואה את בוראו, מה שאין עיניו רואות, ואם יחטאו הרגלים ושאר איברי הגוף בלא כוונת הלב, הנה הם שוגגין בעבירה, כסומא שאינו רואה ואוכל מה שיבא לידו בחזקת היתר, או שירוק כנגד בני אדם מבלי ידיעה, כי לא היה יודע שהיה אדם כנגדו ואין ראוי להענישו, אך מי שהוא רואה מה שהוא תופס בידו, ואם הוא תופס דבר האסור ואוכל אותו, ואם יעמוד אדם כנגדו וירוק בפניו, הלא נענש עליו עונש גדול. כן חטאת הלב והמחשבה, כשהם רואים את בוראם בכח כוונתם ושכלם, ואם יחטאו כנגדו ולא יבושו ממנו ולא יכלמו מפני כבוד בוראם העומד כנגדם ויעיזו פניהם לפני יוצרם, כמה גדול עונשם, כאדם העובר על מצות המלך בפניו, שהעונש שלו מרובה ונכפל ממי שהוא נסתר ממנו ועובר מצוותו.

391

שצ״בואתה בן אדם שים לבך לכל הדברים האלה וראה את תכונתם, ובאזניך שמע, ועיניך תפקח, וראה תמונת יוצרך העומדת לפניך, וראה כי הוא בשמים ואתה על הארץ ונשמרת מכל דבר רע, עד כאן לשונו. וכדבריו אלה כתב הרוקח בתחלת ספרו בשורש קדושה, וכדי שלא להאריך לא העתקנו לשונו.

392

שצ״גוכאשר יזכור המעיין מה שפי' בפרק א משער היראה לענין ליראה את השם הנכבד והנורא הזה (דברים כח, נח), יראה בעין שכלו כי מיראה זו ימשך הצניעות והבושת וענוה וחסידות, וכמו שכתב בזוהר (פ' נשא דף קמה ע"א) כל מי שיש בו יראת שמים זוכה לענוה, וכל מי שיש בו ענוה זוכה לחסידות, וכל מי שיש בו יראת שמים זוכה לכולם, לענוה דכתיב (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', לחסידות דכתיב (תהלים קג, יז) וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו. תאנא כל אדם שיש בו חסידות נקרא מלאך ה' צבאות, עד כאן לשונו לעניננו. וכיון שמיראה ימשך לו ענוה וחסידות, בכלל חסידות הצניעות והבושת, שהרי הוא נקרא מלאך ה' צבאות, ואי אפשר קניית מדות אלו אלא על ידי שישים האדם ההשגחה העליונה לפניו תמיד, ויחשוב שאילו אדם עומד עליו ושומר כל תנועותיו הוא ירא מלעשות דבר מגונה מבושתו ממנו, כן ראוי שירא ששם ידו"ד עומד לפניו, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (שם טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד, והיינו השם הנכבד והנורא הזה.

393

שצ״דופירש רשב"י ע"ה בשיר השירים מהזוהר ענין היות שם ידו"ד נמצא אפילו למטה בעולם הזה, זה לשונו כתיב (שה"ש א, ד) משכני אחריך נרוצה, אתוון דרזא דשמא קדישא הוו גליפין לעילא ותתא, בשעתא דאינון אתוון בלטין וסלקין לגבי אתוון אחרנין, כל אינון משריין קדישין נטלין במטלנון באימתא וכסופא, בגין דלית לעילא כל אינון בני עלמא לית להון כיסופא לית להון חולקא לעלמא דאתי, עד כאן לשונו. הרי בפירוש כי אותיות השם מתחקקות למעלה ולמטה, ירצה בעולם העליון ובעולם התחתון, ועל כן כל העולמות משתעבדים לעשות רצון קונם בראותם אותיות השם הגדול לפניהם, ולכן ימשך מזה שמי שאין לו בושת פנים שאין לו חלק לעולם הבא, כיון שאינו מתבושש לפני המלך שלפניו אין לו חלק בו, כי כפי דבקות האדם נשמתו בה', כן מתקשר בעולם העליון, והעז פנים מתרחק מה' מפני שאינו ירא לחטוא מהמלך שלפניו, וכן אם ידברו כנגדו יעיז פניו להשיב ולא יתבושש מהמלך העליון, כי אין פחד אלהים לנגד עיניו, ולכן אין לו חלק לעולם הבא.

394

שצ״הוצריך לקניית מדה זו התמדה, שבכל יום יפנה עצמו מעסקיו לפחות שעה אחת לחשוב בגדולת השם ובנפלאותיו, וישים יראתו לפניו, ובזה ינצל מן החטא, כי מי שחושב בה' דרך עראי אין יראתו קנויה בלבו, כמו שכתב רבינו יונה החסיד בפירוש משלי, והעתיק דבריו הר' יוסף יעבץ ע"ה בפירוש הפרקים, במשנת הסתכל בשלשה דברים (אבות פ"ג מ"א), זה לשונו כתב החסיד ר"י בפירוש משלי (ב, ה) אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא, ב' עניינים בידיעת השם יתברך, ושם להם משל ואמר, אם עברת לפני המלך פעם אחת ולא זכרת צורתו, אמנם אם תוסיף לראותו תזכור כי היא צורתו, כי הוא המלך אשר ראית. ואיש אחר עבר לפני המלך וזכר צורתו אחרי כן, והיא נמצאת במחשבתו וקבל אותו הכח המדמה אשר בו, הלא זה מכיר ויודע את המלך מן הראשון. על כן מי שקבל נפשו ידיעת רוממות השם יתברך ויראתו על פניו מבלי שיצטרך להכין לבו ולערוך מחשבתו להביאה ברעיוניו ולצייר אותה בנפשו, הוא היודע השם יתברך. ואני אומר כי להיות האדם בטבעו דורך אל החטאים, לא ינצל מן העבירה הבאה לידו אם לא נתעטר במעלה הב' שהיא דעת אלהים, כי כף טבעו תכריעו לחובה. אבל בהיות זכרון השם יתברך לנגד עיניו תמיד, ינצח היקר את הזולל, והנה זאת המדריגה העליונה נקראת בפסוק הזה דעת אלהים, על כן הוזכרה אחרי היראה, כי היא שלימות היראה, עד כאן לשונו.

395

שצ״ווכאשר יתמיד האדם בחושבו ששכינה למעלה, יבא לטהר מחשבותיו, ואפשר שלזה כיון התנא באומרו (אבות פ"ב מ"א) דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים, כי שלשה דברים אלו הם כנגד מחשבה ודיבור ומעשה, ולזה הוצרכו שלשתן, ולא יספיק באחרונה שהיא כוללת - וכל מעשיך בספר נכתבים, כי עין רואה היא כנגד ההרהורים, כאומרו (ירמיה כ, יב) רואה כליות ולב, וכן אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים סו, יח) און אם ראיתי בלבי, והכוונה על המחשבה. אזן שומעת, כנגד הדבור, אם דבר לשון הרע, או תפלתו וברכותיו ותורתו אם נאמרו בלא יראה, כדפירש בתיקונים (דף קכב ע"א) זה לשונו ומאן די משתמע תמן קליה בין באורייתא בין בצלותא בין בצעקה בלא דחילו, מיד (במדבר יא, א) וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה', עד כאן לשונו, והטעם כדפי' שם כי השמיעה היא דין מצד השמאל. וכל מעשיך בספר נכתבים, הוא כנגד המעשה, ואמר וכל, לרבות אפילו המעשים שאין בהם מצוה ועבירה, כמו שאמר איוב ע"ה (איוב לא, ד) הלא הוא יראה דרכי וכל צעדי יספר.

396

שצ״זובתיקונים (דף קמב ע"ב) פירש במשנה זו, שמלת מ"ה למעלה היא על השכינה העומדת על ראשו של אדם, שהיא נקראת מ"ה כנודע. זה לשונו ואית חובין דאינון בסתר, ולא יכלין לאסהדא בהון מלאכין דאזלין עם נשמתא דאתמר בה (תהלים צא, יא) כי מלאכיו יצוה לך, הא שכינתא אסהידת עלייהו, הדא הוא דכתיב (ירמיה כג, כד) אם יסתר איש במסתרים וגו', בגין דשכינתא על רישיה, דאתמר בה דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין, עד כאן לשונו. והכינויים האלו הנזכרים עין ואזן וספר, לא יתרחקו היותם בה, כדפי' ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רנו בסופו) זה לשונו איהי אתקראת עין מסטרא דימינא (תהלים לג, יח) הנה עין ה' אל יראיו, ואתקריאת אוזן מסטרא דשמאלא (דניאל ט, יח) הטה אלהי אזנך ושמע, עד כאן לשונו. ולכינוי ספר אין צריך ראיות, כי הוא מוסכם בפרשת ויקהל (דף ר ע"א) ובתיקונים.

397

שצ״חוכאשר יתמיד האדם בחושבו ששכינה למעלה מראשו, ובפרט מי שידע מה ענין שכינה, וכבר פי' מקצת הענין בשער היראה, לא יתרחק ממנו קניית הענוה בתנאים שפירש הרמב"ן ע"ה.

398

שצ״טובזה נכלל הפרק:

399

ת׳אחר שביארנו בפרקים הקודמים דרכי הענוה, צריך לבאר בפרק זה כמה מדות יש בבעלי הגאוה, שכלם שנואות לפני המקום, כדי שיתרחק האדם מהם וישתלם במדת הענוה כראוי.

400

ת״אהמדה הראשונה שיטעה היצר לאדם הוא שיהא מתקן בגדיו ומסלסל בשערו וכיוצא, ומראה שאין בזה עבירה, ולא ידע שמזה ימשכהו אל מדת הגאוה, שאם יבזוהו יאמר בלבו לאדם נכבד כמוני מבזים. ובבראשית רבה (פרשה כב, ו) אמרו ז"ל אמר רבי אמי אין יצר הרע מהלך לצדדים אלא באמצע פלטייא, ובשעה שהוא רואה אדם ממשמש בעיניו מסלסל בשערו מתלה בעקבו אומר הדין דידי הוא, מאי טעמא (משלי כו, יב) ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו. אמר רבי אבין כל מי שמפנק את יצרו בנערותו סופו להיות מנון עליו בזקנותו, מאי טעמא (שם כט, כא) מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון, עד כאן לשונו.

401

ת״בוכן פירשו בזוהר (פ' וישב דף קצ ע"ב) שתחלת תפיסת היצר לאדם הוא בתיקון מלבושיו, זה לשונו (בראשית לט, יב) ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי, ותתפשהו בבגדו, בגין דכד שליט יצר הרע עליה דבר נש אתקין ליה וקשיט ליה לבושוי, מסלסל בשעריה, הדא הוא דכתיב ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי, אתדבק עמי. מאן דאיהו זכאה אתתקף לקבליה ואגח ביה קרבא, מה כתיב ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה, ישבוק ליה ויתתקף לקבליה ויערוק מניה בגין לאישתזבא מניה ולא ישלוט עליו, עד כאן לשונו.

402

ת״געוד שם (זוהר פ' וישלח דף קסו ע"א-ע"ב) זה לשונו רבי שמעון פתח (משלי יב, ט) טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם, האי קרא על יצר הרע אתמר, בגין דאיהו מקטרגא תדיר לגבי בני נשא, ויצר הרע איהו ארים לביה ורעותיה דבר נש בגאותא, ואזיל אבתריה, מסלסל בשעריה וברישיה, עד דאיהו אתגאי עליה ומשיך ליה לגיהנם. אבל טוב נקלה, ההוא דלא אזיל אבתריה דיצר הרע ולא איתגאי כלל, ומאיך רוחיה ולביה ורעותיה לגבי קודשא בריך הוא, וכדין ההוא יצר הרע מתהפך לעבד לו, דלא יכיל לשלטאה עלוי, וההוא בר נש שליט עלוי כמד"א (בראשית ד, ז) ואתה תמשול בו. ממתכבד, כמא דאמרן דאיהו אוקיר גרמיה מסלסל בשעריה אתגאי ברוחיה, ואיהו חסר לחם, חסר מהימנותא, כמד"א (ויקרא כא, כב) לחם אלהיו וגו', לחם אלהיהם הם מקריבים וגו' (שם כא, ו), עד כאן לשונו.

403

ת״דעוד ממדות הגאוה העתיק בספר בית מדות בסוף מעלת דרך ארץ, ונעתיק כל לשונו מפני היות בהם גם כן מדות ממדות הענוה, זה לשונו חמש עשרה דברים נאמרו בתלמיד חכם, נאה בביתו, חסיד בשבתו, ערום בדעת, פקח במעשיו, ומכיר את מקומו, ושמח בחלקו, ואינו מחזיק טובה לעצמו, מרבה להשיב, שואל ומשיב, שומע ומשיב על כל פרק דבר, הולך אצל תלמידי חכמים, ולומד על מנת לעשות.

404

ת״התלמיד חכם צריך שיהיה צנוע באכילה ובשתיה, לא יאכל מעומד ולא ישתה מעומד, ולא יקנח את הקערה, ולא ילקלק באצבעותיו, ולא יגהק בפני חבירו, ויהיה צנוע ברחיצה ובסיכה ובעטיפתו ובהליכתו ובקולו ובמעשיו הטובים.

405

ת״ווכל מי שהוא יכול ללמוד תורה ואינו לומדה, עליו הכתוב אומר (ירמיה ב, ה) כה אמר ה' מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי וילכו אחרי ההבל ויהבלו.

406

ת״זהרוחץ מנעליו ויוצא לשוק הרי זה מגסי הרוח, סנטרו לצדדיו, וכובעו מאחריו, ירכתו על חברתה, ורצועות תפליו בידו ומחזירן כשהוא הולך בשוק, הרי זה מגסי הרוח. וכל גסי הרוח נדמין לע"א, שנאמר (דברים ז, כו) ולא תביא תועבה אל ביתיך, ולהלן הוא אומר (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, נאמר כאן תועבה ולהלן תועבה, מה תועבה האמור כאן ע"א אף תועבה האמור להלן ע"א. נאמר להלן (דברים יג, יד) יצאו אנשים בני בליעל, ונאמר להלן (שמ"ב כג, ו) ובליעל כקוץ מונד כולהם, אלא ההולך בדרכיו ברוך, שנאמר (תהלים קג, כ) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו, עד כאן לשונו.

407

ת״חעוד לתשלום קניית מדת הענוה צריך להתרחק מקנאה ותאוה וכבוד, שהם מוציאין את האדם מן העולם הזה והעולם הבא (פ"ד מכ"א), והאריך החסיד ה"ר יוסף יעבץ ע"ה בזה, ובפרט הקנאה היא ענף מהכעס.

408

ת״טוכתוב בספר בית מדות הנמצא אצלינו בכתיבת יד, כמה דברים בגנות מדת הקנאה (שער הקנאה), ראיתי להעתיק דבריו מפני שנוגעים למעשה, זה לשונו מדת הקנאה היא ענף מן הכעס, ואין אדם נמלט ממנו, כי אנחנו רואים אשר כל בני אדם נמשכים איש אחרי רעהו, כי כאשר רואה אדם שחבירו קנה עניינים מענייני העולם, הן ממיני מאכלים, הן מבגדיו, הן בונה בית או מאסף הון, אז הוא טורח להשיג כזה, כי הוא מחשב חברי יש לו זה גם אני יהיה לי כך, ודבר זה רמז שלמה המלך ע"ה באמרו (קהלת ד, ד) ראיתי אני כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו.

409

ת״יומי שהמדה הזאת מתגברת עליו הוא מגונה, כי הקנאה הזאת תביאהו לידי חימוד, כי כשאדם אינו נותן אל לבו ומקנא על מה שיש בידו אז הוא חומד, והתורה אמרה (שמות כ, יד) לא תחמוד. וכשהוא חומד אז הוא גוזל, דכתיב (מיכה ב, ב) וחמדו שדות וגזלו. ואדם אשר החמדה מתגברת בו הוא קרוב לעבור עשרת הדברות, כי מעשה היה באיש אחד והיה לו שכן רשע, והיה כותל מפסיק ביניהם, והיה הרשע חומד את אשתו וקצת מחפציו, יום אחד ערב שבת שמע שהיה האיש אומר לאשתו אני רוצה היום לצאת בסחורה, וכן עשה, מה עשה אותו רשע, הלך בליל שבת ושבר הכותל שהיה מפסיק ביניהם, ועבר על זכור את יום השבת לקדשו, והלך ואנס את האשה שהיה חומד ושכב עמה ועבר על לא תנאף, ואחר כך התחיל לגזול את הממון צעקה האשה ועמד עליה והרגה, ועבר על לא תרצח, וכשגנב וגזל מה שחמד הרי עבר על לא תגנוב ולא תחמוד. למחר בא אביו ואמו והוכיחו אותו, עמד והכם ועבר על כבד את אביך ואת אמך, ואחר כך הובא לפני בית דין והעיד עם חבירו הבליעל שאותם חפצים שלקח הם משכון שלו והיו ממושכנין לו מיד בעל האשה ועבר על לא תשא, סוף נתגלה הדבר ונתפרסם הדבר ונודע רעתו ומחמת בושה הלך לתרבות רעה וכפר באלהים חיים ועבר על אנכי, ולבסוף היה אדוק בע"א ועבר על לא יהיה לך ולא תשתחוה להם ולא תעבדם, וכל זה גרם חלק החמדה, נמצא שהחומד קרוב לעבור את כל התורה כלה.

410

תי״אאך יש דרך אחר קרוב להבחין איך הקנאה והחמדה מקלקלת האדם, ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כג, יז) אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום. כשאדם מקנא בחטאים וראה עשרם והצלחתם, וראה צדיקים מזולזלים ומיוסרים ביסורין, מתוך כך תגעל נפשם במשפטי אלהים ובחוקיו, וימאסו לומדי תורה ומקיימיה, כענין שנאמר במלאכי (ג, יג-טו) חזקו עלי דבריכם וגו' אמרתם שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות ועתה אנחנו מאשרים זדים גם נבנו עושי רשעה גם בחנו אלהים וימלטו. וזה הדבר מביא הוללות בדעת בני אדם ויסב לבם אחורנית, בראותם רשע וטוב לו צדיק ורע לו, ומתוך כך הולכים בשרירות לבם ואומרים כך וכך עשה פלוני והוא עשיר ומצליח, וכן נעשה גם אנחנו, ומה שיקרה לו גם יקרה לנו, וכל זה בא מחמת קנאה שמתקנא ברשעים וחומדים עושרם ושלוותם, ולפיכך פורקים מעליהם עול מצות.

411

תי״באבל הצדיקים אינם מתקנאים ברשעים ואינם חומדים לא ממונם ולא שלוותם, כי יחשבו שעושרם שמור לרעתם, ושלוותם להאבידם מרוב טוב הצפון לצדיקים, ויחשוב שעוניים ודוחקם של הצדיקים כדי לצורפם וללבנם ולהגדיל מעלתם לעולם הבא, ואין ספק שמי שחושב כך לא יחמוד ולא יקנא, אלא ישמח בראותו שלוות רשעים, ואומר אם למכעיסיו כך על אחת כמה וכמה לעושים רצונו שיתן ויחזור ויתן.

412

תי״גהקנאה באה מגריעות הנפש, אם הוא מקנא ביופיו של אדם או בגבורתו או בעושרו הרי אינו חפץ במה שגזר עליו השם יתברך, וזה דומה לעבד אשר יש לו תלונה על מעשה אדונו ואינו מתרצה בענייניו ואין זה עבד נאמן, כל שכן שאין להתרעם על הבורא יתברך אשר כל מעשיו ישרים ונבונים שאין להרהר אחריו.

413

תי״דומי שהוא מקנא יבא למחלוקת, כמו שתמצא בקרח שקנא בכבוד אליצפן בן עוזיאל, ומתוך כך נאבד הוא ויונקי שדים וסיעתם מן העולם.

414

תי״ההקנאה לבני אדם כחולי לגוף, והיא מביאה לידי שחפת, אמר החכם לבנו השמר מן הקנאה כי היא נכרת בך שפניך משתנים מרוע לבך, ואותו האיש שאתה מקנא הוא שמח בצרת לבך, ולמה אתה תשמח שונאיך וינקם וישמח בך.

415

תי״והמקנא חומס נפשו, כי הוא מתאבל תמיד ושכלו מתחסר מרוב קנאה הטמונה בו, ואין לבו פנוי ללמוד ולהתפלל בכוונה ולעשות מעשים טובים, וכל אדם מוצא טעם מתוק חוץ מהמקנא, כי אינו טועם טעם מתוק במאכלו עד שתשוב הטובה מחבירו.

416

תי״זולכל שנאה יש תקוה, שאם ישנא חבירו שגזל אותו, כשיחזור לו הגזילה אז יסיר השנאה מלבו, וכן כל שנאה התלויה בדבר אחרי שיתקן לך אותו דבר אז תבטל השנאה מלבו, חוץ ממי ששונא חבירו מחמת קנאה. ואמר החכם, אל תקנא בחבירך על אשר יש לו, כי הוא ינעם ואתה תשבע דאגה ויגון וצער וצוקה וצרה. ואמר החכם החומד והמקנא לא נבראו אלא לכעס.

417

תי״חחכמי ישראל מתפללין לא תהיה קנאתנו על אחרים ולא קנאת אחרים עלינו (ירושלמי ברכות פ"ד ה"ב). ולמה היו מתפללין על אחרים במדה הזאת יותר משאר המדות. אלא כך הענין, כמה בני אדם גורמים שאחרים מקנאים בהם כשהם לובשים בגדים נאים שיקנאו בהם, ולכך היו מתפללים כי שמא הם גורמים הקנאה כך לאחרים, והתורה אומרת (ויקרא יט, יד) ולפני עור לא תתן מכשול, לכן מדה טובה לאדם שלא ילבש בגדים טובים ומשובחים יותר מדאי לא הוא ולא אשתו ולא בני ביתו, וכן לענין המאכלים ושאר ענינים, כדי שלא יקנאו בו אחרים, גם כל מי שהשפיע לו הקדוש ברוך הוא עושר ונכסים יהיה וותרן לעשירים ולעניים ויתנהג עמם בנחת ויעשה עמם חסד, וכבר הארכנו בדבר במה יהיה נאהב לכל אדם, אז לא יקנאוהו ולא יחמדו משלו, אך ראוי לאדם שיעלה על מעלות הטובות אשר הם תפארת לו, ויקנאוהו אחרים ויחמדו לעשותו כמוהו.

418

תי״טומי שנזהר שלא יקנא אין גופו כלה ואין התולעת שולטת בו, כדכתיב (משלי יד, ל) ורקב עצמות קנאה, פירוש מי שיש לו קנאה עצמותיו מתרקבות. וכן ירחק האדם מן הקנאה והחמדה, ולא יחמוד שום דבר ממה שהוא ביד אחרים, ואל יאמר אחמוד בענייני חבירי ואתן לו מעות עבור אותו ענין, אם דעתו למכור ואז אסור לזה להפציר בו, כי הוא מתבייש להשיב פניו ריקם, אם כן הוי אונס. וכל שכן אם זה שחומד הוא נכבד, שאם ישאל איזה שאלה, מאור פניו לא יפילון, שאסור לו לשאול מה שבידו, או ליקח להראות שהוא חפץ בו, ולא יתבע אותו דבר אם אינו יודע שיתן לו חבירו אותו ענין בנפש חפצה.

419

ת״כמשלו משל מן החומד והקנאי, הלכו יחדיו בדרך, פגע בהם מלך, אמר להם המלך אחד מכם ישאל ממני דבר וינתן לו ולחבירו כפלים, והחומד היה מתאוה לשני חלקים, והקנאי לא רצה לשאול שהיה מתקנא אם ינתן לחבירו כפלים, לסוף דחק החומד את הקנאי לשאול תחלה, אז שאל הקנאי שינקרו לו עין אחת ולחבירו שנים.

420

תכ״אראה כמה רעות תלויין בקנאה, כי נחש הקדמוני נתקנא באדם וגרם מיתה לעולם, ועליו נאמר קללה (בראשית ג, יד) על גחונך תלך ועפר תאכל. ראה מה אירע לקין, ולקרח, ולבלעם, ולאחיתופל, ולגיחזי, ולאדוניה, ולאבשלום, ולעוזיה, שהיו נותנים עיניהם במה שאינו ראוי להם, ולא דיין שלא נתנו להם מה שבקשו, אלא אף מה שהיה בידם ניטל מהם. מכל אלו ילמוד האדם ויזהר מן הקנאה ומן החמדה, ויחשוב אפילו מה שבידו כבר אינו שלו, כי מחר בא ואיננו ומה יועיל לו שאינו שלו, ועל זה נאמר (משלי כז, א) כי לא תדע מה ילד יום.

421

תכ״בשכר גדול יש לו לאדם הנזהר מן הקנאה ומן החמדה, כי רוב העבירות אם אדם עבר עליהם ומתבייש, יניח מהם בשביל הבשת, נמצא שהשכר על זה בא מחמת שמונע עצמו מן הקנאה והחמדה. כי הנמנע מן הגזל ומן הגניבה, הוא מתיירא שמא יתוודע ויתגלה ויתפסוהו ויתבייש ויפסיד הרבה.

422

תכ״גאבל הקנאה והחמדה הם טמונים בלב, ונעלמים מעיני בני אדם, שאין כל אדם יכול להבין בו אם הוא חומד או קנאי, בשביל שהדבר הזה מסור ללב, ואם הוא מונע מהם עליו הכתוב אומר (ויקרא יט, יד) ויראת מאלהיך.

423

תכ״דואף על פי שהקנאה היא רעה מאד, יש מקום שהיא טובה מאד, והיא ממידת העליונים, כשישים קנאתו על יראת השם, כמו שנאמר (שם כג, יז) אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום, ועל זה אמרו חכמים (ב"ב דף כא ע"א) קנאת סופרים תרבה חכמה, אם יראה אדם שלומד יתפוש קנאה בלבו ויאמר זה לומד כל היום גם אני אעשה כך, וכן בשאר כל המצוות ומדות טובות יקנא כל אחד בחבירו ויתפוש מעשה חביריו הטובים. ואם יראה רשע שיש בו מדות שנים או שלשה שהם טובות, בזה יקנאוהו ויעשם גם הוא.

424

תכ״האבל המקנא בחבירו שהוא עוסק בתורה ובמצות ובמעשים טובים, ואינו מקנא בו במה שיחשוב זה עושה טובות גם אני אעשה כן, אלא יחשוב בלבו ויקנא בו בשביל שיש בו מעלות יותר ממנו, ומחשב תחבולות כדי לבטלו ולבלבלו מתורתו וממעשיו הטובים, הרי זאת הקנאה היא רעה חולה, חוטא ומחטיא אחרים, והוא שותפו של ירבעם בן נבט.

425

תכ״וולעולם יכבד אדם יראי שמים ולומדי תורה ומקיימי מצות, ויתן להם יד, ויסייע להם בגופו ובממונו ובכל יכלתו, ואז יקנאו בו אחרים ויחשבו גם אנחנו נעשה כן, ויכבדו ויעזרו גם לנו, ומתוך שלא לשמה בא לשמה.

426

תכ״זואלמלא הקנאה אין העולם עומד, כי אז אין אדם נוטע כרם ואין אדם נושא אשה ואין אדם בונה בית, כי על כן העניינים האלו באין מחמת מקנא איש בחבירו. הבונה בית, יתן אל לבו לעשות כן, וכן לענין אשה כל אחד יתקנא בחבירו.

427

תכ״חוכיון שהעולם תלוי בקנאה ישים כל הקנאות לשם שמים, אם יבנה בית יבנה בתוכו חדר ללמוד בו תורה, ויהיה ביתו בית ועד לחכמים, ולהכניס בו אורחים, ולעשות חסדים לבני אדם, כי אלולא שקנא אברהם לא היה קונה שמים וארץ, ואימתי היה מקנא, כששאל למלכי צדק כיצד יצאת מן התיבה, אמר לו בצדקה שהיינו עושים שם, אמר לו וכי מה היה לכם בתיבה לעשות בהם צדקה, וכי היו שם עניים, והלא לא היו שם כי אם נח ובניו, ועם מי עשיתם צדקה, אמר ליה עם הבהמות וחיות ועם העופות, כי לא היינו ישנים אלא היינו נותנים לפניהם מאכלם, באותה שעה אמר לו אברהם אלולא שעשית צדקה עם הבהמות חיות ועופות לא הייתם יוצאים מן התיבה, ואני אם אעשה צדקה עם בני אדם הנברא בצלם אלהים על אחת כמה וכמה, באותה שעה ויטע אש"ל בבאר שבע *אכילה *שתיה *לויה. ועל זה ירבה אדם קנאה.

428

תכ״טוגם יקנא אדם בחטאים וברשעים להלחם נגדם ולהוכיחם, כאשר אמרו רבותינו (סנהדרין דף פא ע"ב) הבועל ארמית קנאים פוגעים בו. משה קנא במצרי שנאמר (שמות ב, יב) ויך את המצרי. ומצינו גם אליהו (מל"א יט, י) קנא קנאתי לה' אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל, וכן נאמר בפנחס (במדבר כה, יא) בקנאו את קנאתי בתוכם, והשם נתן לו גמולו על זה, כמו שנאמר לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, עד כאן לשונו.

429

ת״לעוד לתשלום מדת הענוה צריך שיתנהג האדם בתנאים שנוהגים בהם תלמידי חכמים, כמו שכתב הרמב"ם עליו השלום פרק ה' מהלכות דעות.

430

תל״אובתנאי תלמיד חכם פירשו במסכת ברכות (דף מג ע"ב) זה לשונם תנו רבנן ששה דברים גנאי לתלמיד חכם, אל יצא כשהוא מבושם לשוק, ואל יצא יחידי בלילה, ואל יצא במנעלים מטולאים, ואל יספר עם אשה בשוק, ואל יסב בחבורה של עמי הארץ, ואל יכנס באחרונה לבית המדרש. ויש אומרים אל יפסיע פסיעה גסה ואל יהלך בקומה זקופה, עד כאן לשונם. ולכל אחד מאלו פירשו שם טעם בגמרא, ולא נעתיק כל לשונו כדי שלא להאריך.

431

תל״בוהנוגע יותר לענין הגאוה הוא אל ילך בקומה זקופה, ופירשו שם דאמר ר"י המהלך בקומה זקופה אפילו ארבע אמות כאילו דוחק רגלי השכינה, דכתיב (ישעיה ו, ג) מלא כל הארץ כבודו, עד כאן לשונו. והטעם מפני שמתגאה ומראה שאין לו אדון ששולט עליו, כי דרך העבד להיות הולך בענוה וכבדות ראש לפני אדונו. ושאר כל דבריו במלבושו ובדבורו יתנהג בתנאי שפירש שם הרמב"ם ע"ה, ובודאי שישתלם במדת הענוה בכלליה ופרטיה.

432

תל״גוכאשר ישתדל האדם במדת הענוה בכל פרטיה הכתובים בשער הזה, ימצא שבכלל קניית מדת הענוה קניית כל המדות הטובות, ובכלל מדת הגאוה כלל כל המדות המגונות, והוא כענין אין למעלה מענ"ג ואין למטה מנג"ע (ע' ספר יצירה פ"ב מ"ז), וכבר פיר' כי המתגאה לוקה בנגעים, שאחד מהדברים שהנגעים באים הוא על גסות הרוח, וכתיב (ויקרא יד, נו) ולשאת ולספחת, נמצא שמי שאין לו ענוה חסר מהמדות הטובות. וכן פי' בברייתא דמסכת כלה (פ"ג) ז"ל הוי כאסקופה התחתונה מן הבית, הבית הזו אם אין לה אסקופה היא נראית כחסרה כחרבה, אף אתה צריך למהוי לך ענוה ואפילו אתה מושלם בכל המדות, אם אין בך ענוה אתה חסר, דהכי אמרו בני נשא מה גברא רבא פלניא אלולא גאוה, וללמדך כן, אלא כי ירא אלהים יצא את כלם. רבא אמר כשם שהאסקופה מכוונת הדלתות לנעול ולפתוח, כך הענוה סייג לחכמה, עד כאן לשונו.

433

תל״דובמעלת הענוה מעלות רבות, מלבד המעלות שביארנו בפרק ג, עוד אמרו ז"ל בסוטה (דף ה ע"ב) אמר רבי יהושע בן לוי כמה גדולים נמוכי רוח, שבזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו מקריב מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כלם, ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת, שנאמר (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. ואמר רבי יהושע בן לוי כל השם אורחותיו בעולם הזה זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (שם נ, כג) ושם דרך אראנו בישע אלהים, אל תקרי ושם אלא ושם.

434

תל״הוגם בעולם הבא מעלתו גדולה, כמו שדרשו במגילה (דף טו ע"ב) על פסוק (ישעיה כח, ה) ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי, אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא עתיד הקדוש ברוך הוא להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק וכו', ואמרו יכול לכל, תלמוד לומר לשאר עמו, למי שמשים עצמו כשירים.

435

תל״וועוד כדי שתכיר כמה מעלות בענוה, ראיתי להעתיק דברי מנורת המאור של רבי ישראל ז"ל שהאריך במעלותיה, זה לשונו גדולה ענוה שבה נשתבח אברהם אבינו עליו השלום, מפני שהיו הגדולים של בני דורו מנשאים אותו, והיו קורין אותו אדוני, שנאמר (בראשית כג, ו) שמענו אדוני, והוא עליו השלום היה משפיל עצמו עמהם והיה נכנע לפניהם והנהיג עצמו עמהם במדת הענוה והצניעות, ואפילו עם הפחותים, שנאמר (שם כג, יב) וישתחו אברהם וגו'. ואף על פי שהיה נביא, ונשיא, גבור, ועשיר, היה צנוע ועניו ולא היה מחשיב עצמו לכלום, ואמר (שם יח, כז) ואנכי עפר ואפר. נביא, דכתיב (שם כ, ז) השב אשת האיש כי נביא הוא. נשיא, דכתיב (שם כג, ז) נשיא אלהים אתה בתוכנו. וגבור, דכתיב (שם יד, טו) ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם. עשיר, דכתיב (שם יג, ב) ואברם כבד מאד במקנה וגו'.

436

תל״זגדולה ענוה שבה נשתבח יצחק אבינו עליו השלום, שהרי אבימלך גרש אותו ממלכותו והיה מצליח בכל מעשיו ובכל דרכיו, שנאמר (שם כו, יב) ויזרע יצחק וגו', ומרוב עשרו קנאו בו פלשתים, שנאמר (שם כו, יד) ויהי לו מקנה צאן וגו' ויקנאו אותו פלשתים וגו', וכשבא אליו אבימלך לא שלם לו כמעשיו, ומרוב ענותנותו קבלו בסבר פנים יפות והאכילו והשקהו לו ולאנשיו, שנאמר (שם כו, ל) ויעש להם משתה וגו' וישלחם יצחק וגו'. וזו היא ממדת הענוה והחסידות שלא לשלם לעושה הרע כרעתו, ולשלם לו טובה תחת רעה.

437

תל״חגדולה ענוה שבה נשתבח יעקב אבינו עליו השלום, ומפני ענותנותו היה נוהג כבוד בעשו אחיו מפני שיצא לאויר העולם כמו רגע אחת קודם ממנו, והיה שלוחו אומר לו (שם לב, ד) כה אמר עבדך יעקב, ולא שהיה ירא ממנו שמא יהרוג או יהרג. רבי כי הוה כתיב לאנטונינוס נאם עבדך יהודה, אמר לא טוב אני מאבותי (בר"ר עה, ה).

438

תל״טגדולה ענוה שבה נשתבח משה רבינו עליו השלום, שנאמר (במדבר יב, ג) והאיש משה ענו מאד, מה תלמוד לומר מכל האדם, אלא ענו ואינו מתגאה במדה מן המדות שבני אדם רגילין להתגאות בהם, כגון מלכות ונבואה וחכמה, ואף על פי שהיו בו כל מדות טובות שבעולם לא גבה לבו בהם ולא באחת מהם. כשהיה במצרים אף על פי שהיה כבן בתו של פרעה, היה מצטער עם ישראל והיה נושא עמהם במשאם, אף כשהיה בגדולת שמים לא הניח ענותנותו, שנאמר (בראשית יז, יב) ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה, וכי לא היה לו למשה כר או כסת אחת שישב עליה, אלא כך אמר משה ישראל בצער אף אני אהיה בצער עמהם. ואף בשעת המחלוקת לא הניח ענותנותו, שנאמר (במדבר טז, כה) ויקם משה וילך אל דתן ואבירם, ולא נתגאה לומר ומה הם חולקים על הקדוש ברוך הוא ואני כמלך ואלך אחריהם, אלא בכל ענייניו היה ענו. וכן אתה מוצא כשנבאו אלדד ומידד, מה יהושע אומר לו (שם יא, כח) אדוני משה כלאם, ומה אמר ליה המקנא אתה לי וגו', אפילו העבדים והשפחות יהיו נביאים, ואתה מבקש שלא יהיה נביא אלא אני, אני שבקשתי ע' זקנים אלו שנאמר (שם יא, יד) לא אוכל אנכי לבדי, ולא עוד אלא מתחלה הייתי בורח מן השררה, שנאמר (שמות ד, יג) שלח נא ביד תשלח. וכן מפני ענותנותו לא נסתכל בשכינה בסנה, שנאמר (שמות ג, ו) ויסתר משה פניו, וקבל שכר כדפירשו רבותינו ז"ל (ברכות דף ז ע"א) בשכר ויסתר משה פניו זכה לקלסתר פנים, לכן כששבחו הקדוש ברוך הוא לא שבחו אלא במדת הענוה, שנאמר והאיש משה ענו מאד, חכם חסיד לא נאמר אלא ענו.

439

ת״מגדולה ענוה שנשתבח בה אהרן עליו השלום, בנוהג שבעולם שאדם מכבד את ביתו בבגדי בלות וכו' כמו שהעתקנו בשער היראה פרק טו, וכן בה נשתבח אלעזר הכהן והלוים ובני קהת, כמו שכתבנו שם.

440

תמ״אגדולה ענוה שבה נתגדל שמואל הנביא עליו השלום, שהרי קראו המלאך ג' פעמים והיה סבור שעלי היה קורא אותו והיה מזדעזע וניעור משנתו לבא אצלו ג' פעמים, שנאמר (שמ"א ג, ח) ויוסף ה' קרוא שמואל בשלישית, ולא היה מתגאה ואומר עד מתי יהא זה קורא אותי ואני רץ ובא אצלו, ואילו היה ישן ולא היה עומד אבדה ממנו הנבואה הגדולה הזאת. ולא עוד אלא שהיה משוטט ממקום למקום לצורך ישראל אבל לא לצורכו, שנאמר (שמ"א ז, טז) והלך מדי שנה בשנה. ולא עוד אלא כשאמרו לו ישראל תנה לנו מלך לשפטינו (שמ"א ח, ו), לא אמר להם הריני כמלך עליכם ואתם מבקשים מלך.

441

תמ״בגדולה ענוה שבה נתגדל שאול, כשאמר לו שמואל (שמ"א ט, כ) ולמי כל חמדת ישראל הלא לך, הקטין עצמו מפני ענותנותו ואמר ליה (שם ט, כא) הלא בן ימיני אנכי מקטני שבטי ישראל ומשפחתי הצעירה וגו'. ובשעה שבקשו למשחו למלך הלך והטמין עצמו בין הכלים עד שהפילו גורלות, שנאמר (שם י, כב) ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים.

442

תמ״גרבי ינאי אומר י"ג מדות טובות הכתוב מפרש בשאול המלך עליו השלום, א' ענו - הלא בן ימיני אנכי, ב' שהיה שומע חרפתו ושותק, שנאמר (שמ"א י, כז) ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה וגו' ויהי כמחריש, כמי שלא ידע. שלישית שהיה מוחל על עלבונו, שנאמר (שם יא, יב) מי האומר שאול ימלוך עלינו תנו האנשים ונמיתם, וכתיב ויאמר שאול לא יומת איש היום. ד' שהיה זהיר במצות ציצית, שנאמר (שמ"א כד, ד) ויקם דוד ויכרת את כנף המעיל אשר לשאול בלט, כנף זו ציצית שנאמר (במדבר טו, לח) ונתנו על ציצית הכנף. ה' שהיה משיא לכל בנות ישראל לכל מי שלא היה לה נדוניא משלו היה נותן לה, שנאמר (שמ"ב א, כד) בנות ישראל אל שאול בכינה המלבישכם שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן. ו' שהיה לו כח לעשות תשובה, שפעמים אמר לו שמואל לא אשוב עמך (שמ"א טו, כו), והוא היה אומר לו שא נא את חטאתי ושוב עמי ואשתחוה לה'. ז' שהיה צנוע, שנאמר (שמ"א כד, ג) ויבא אל גדרות הצאן על הדרך ושם מערה ויבא שאול להסך את רגליו שתי גדרות ומערה, ואפילו הכי סכך על עצמו, ובשביל אותה צניעות ניצול ממיתה משונה, כדגרסינן במסכת ברכות (דף סב ע"ב) ואמר להרגך ותחס עליך (שם כד, י), ואמר ואמרתי מבעי ליה, ותחס וחסתי מיבעי ליה, אמר רבי אלעזר אמר דוד לשאול מדין תורה מותר להרגך, מאי טעמא רודף אתה והבא להרגך השכם להרגו, אלא צניעות שבך היא חסה עליך, ומאי צניעות היתה בשאול, שנאמר ויבא אל גדרות הצאן על הדרך וגו' תאנא גדר לפנים מן גדר ומערה לפנים ממערה, להסך אמר רבי אלעזר שסכך על עצמו כסוכה. ח' שהיה מבזבז ממונו וחס על ממונם של ישראל, שנאמר (שמ"א יא, ז) ותצלח רוח אלהים אל שאול בשומעו וגו' ויקח צמד בקר וינתחהו. ט' שהיה אוכל חולין בטהרה, שנאמר (שמ"א כ, כו) ולא דבר שאול מאומה ביום ההוא כי אמר מקרה הוא, ללמדך שאילו היה מקרה, פירוש טמא מקרה לילה, לא היה בא אל שולחנו. י' שהיה מקדש ההקדשות שנאמר (דה"א כו, כח) וכל ההקדיש שמואל [הראה] ושאול בן קיש. י"א שהשוה כבודו לכבוד עבדו, שנאמר (שמ"א כ, כה) וישב המלך על מושבו כפעם בפעם אל מושב הקיר וגו'. י"ב שהיה נוח לרצות, את מוצא כשפייסו דוד במערה מיד נתפייס, שנאמר (שמ"א כו, כא) ויאמר שאול חטאתי שוב בני דוד. י"ג ידע שעתיד דוד למלוך ובקש ממנו עזר, שנאמר (שמ"א כד, כ) ועתה הנה ידעתי כי מלוך תמלוך וקמה בידך ממלכת וגו'.

443

תמ״דגדולה ענוה שעל ידיה נתגדל דוד, שנאמר (דה"א יז, טז-יז) ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר מי אנכי וגו' וכתיב וראיתני כתור האדם המעלה וגו', אמר לו רבונו של עולם מה אני שדימתני ליעקב אבינו עליו השלום שהוא חקוק בכסא תואר האדם שהוא חקוק למעלה, וכן ישראל שואלים (ירמיה יד, כא) אל תנבל כסא כבודך, אותה הצורה שהיא חקוקה בכסא. ומנין שדימהו לאבות, שנאמר (שמ"ב ז, ט) ועשיתי לך שם כשם הגדולים אשר בארץ, אף על פי שהיו בו כל המדות הללו וכל הכבוד הזה, והיה משיח אלהי יעקב, ונעים זמירות ישראל, ומשובח בכמה מדות, יודע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר וגו' (שמ"א טז, יח), והרג האריה והדוב בשדה, והרג את גלית הפלשתי, חתן המלך וסר אל משמעתו ונכבד בביתו, והוא הושיע את ישראל מיד פלשתים, ואחר כל זה היה שפל בעיניו ועניו ואמר לשאול כשרדף אחריו (שמ"א כד, יד) אחרי מי יצא מלך ישראל אחרי מי אתה רודף אחרי כלב מת אחרי פרעוש אחד וגו', ואחרי כל הכבוד הזה מלך על ישראל ויהודה וכבש כמה מלכיות ואמר (תהלים כב, ז) ואנכי תולעת ולא איש וגו' וכשהעלה ארון האלהים מבית עובד אדום הגתי לעיר דוד היה מרקד וכו', כמו שהארכנו בפרק אחרון משער היראה.

444

תמ״הגדולה ענוה שבה נשתבח מרדכי, שבתחלה היה חמישי לסנהדרין, שנאמר (עזרא ב, ב) אשר בא עם זרובבל ישוע נחמיה שריה רעלה מרדכי, וכיון שנעשה משנה למלך, לא די לו שלא רצה להיות רביעי אלא אפילו חמישי במקומו לא רצה להיות, אלא אף על פי שהוסיף גדולה השפיל עצמו ונעשה ששי שנאמר (נחמיה ז, ז) הבאים עם זרובבל ישוע נחמיה עזריה רעמיה נחמני מרדכי.

445

תמ״והא למדת שכל מה שהקדוש ברוך הוא נותן גדולה לצדיקים משפילים עצמם, לכך נמשלו ישראל לגפן, שנאמר (תהלים פ, ט) גפן ממצרים תסיע, מה הגפן הזו כל אשכול שהוא גדול מחבירו הוא נמוך מחבירו, כך ישראל כל מי שהוא גדול צריך להיות ענו מחבירו (ילקוט ח"א רמז קמו). כיוצא בדבר ההדיוט שוחה בתפלה ד' פעמים באבות תחלה וסוף ובהודאה תחלה וסוף, אבל כהן גדול שוחה בכל ברכה וברכה, והמלך שוחה בראש כל ברכה וברכה וסופה (ברכות דף לד ע"א-ע"ב), ללמדך שהגדול מחבירו צריך להיות ענו יותר.

446

תמ״זוכשהאדם מקטין עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו, שנאמר (שמ"א ב, ח) מקים מעפר דל וגו' וכסא כבוד ינחילם. עד כאן מספר מנורת המאור של הרב ישראל ע"ה, עם היות שקצרתי לשונו בקצת מקומות וכו'.

447

תמ״חוכן מצינו כמה תנאים ואמוראים בגמרא שנשתבחו בענוה, רבן שמעון בן גמליאל בבבא מציעא (דף פד ע"ב) אמר על רבי אלעזר דהוה מחשב ליה רבן שמעון בן גמליאל כמו רבי בריה, חלש דעתיה דרבי, אתא אמר ליה ברי אל ירע בעיניך שהוא ארי בן ארי ואתה ארי בן שועל. ואמר לקמיה (דף פה ע"א) אלא רבן שמעון בן גמליאל הוה ענותן.

448

תמ״טועוד כמה בגמרא מצינו שנשתבחו במדת הענוה, הלל הזקן נודע הוא מה שאמרו עליו במסכת שבת (דף ל ע"ב), וכן רבי פרידא בערובין (דף נד ע"ב) שהחזיר לתלמידו ההלכה ד' מאות פעם ולא הקפיד, בבא בן בוטא בנדרים פרק רבי אליעזר (דף סו ע"ב) עיין שם. ועוד בסוטה פרק אלו נאמרין (דף מ ע"א) אמר רבי אבהו מריש הוה אמינא ענותנא אנא וכו', עיין שם.

449

ת״נובזה נכלל הפרק הזה, ונכלל השער הזה:

450

תנ״אברוך ה' לעולם אמן ואמן.

451