ראשית חכמה, שער האהבהReshit Chokhmah, Gate of Love

א׳בבאור הכרח היות העבודה באהבה, ומהות ענין האהבה כפי הנמצא בדברי רבותינו זכרונם לברכה ובספרי החסידים הקודמים.

ב׳היות עבודתנו באהבה נצטוינו בתורה במשנה תורה כמה פעמים אם בפרשת ועתה ישראל כמו שכתבנו לעיל, אם בפרשת שמע (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, ובפרשת והיה אם שמע (שם יא, יג) לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו, וכתב רבנו משה מקוצי בספר מצוות הגדול במצות לאהבה, זה לשונו ולפי שפרשה זו חביבה לפני הקדוש ברוך הוא, והיא מפתח יראתנו, שיש בה יחוד הבורא ואזהרת אהבת שמו בכל לב ובכל נפש ובכל מאד, וכל התורה כלולה בזה, כי מי שאוהב את המלך כל מחשבותיו לעשות הטוב והישר בעיניו, לכך צוה הקדוש ברוך הוא לעשות לו חמשה זכרונות בכל יום; א, לקרוא פרשה זו בשכבו. ב, ובקומו. ג, שתהא פרשה זו נכתבת כנגד לבך בתפלין של זרוע שמאל וקבועים כנגד הלב, שנאמר (שם יא, יח) ושמתם את דברי אלה על לבבכם, ודרשו רבותינו שתהא שימה כנגד הלב. ד, שתהא פרשה זו נכתבת כנגד נפשך, שתפלין של ראש יהו מונחים על המח שהוא מכוון כנגד האויר שבין העינים מלמעלה, ועקר היות הנפש שם וישוב דעת של אדם, וזהו (שם ו, ח) והיו לטוטפות בין עיניך. ה, שתהא פרשה זו נכתבת כנגד מאדך על מזוזות ביתך ובשעריך, שממונו של אדם שם, וכסדר שנכתבו במקרא, לב תחלה ואחר כך נפש ואחר כך ממון, כך נצטוו על הסדר הזה, וקשרתם לאות על ידך כנגד לבבך, והיו לטוטפות בין עיניך כנגד נפשך, וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך כנגד מאדך, עד כאן לשונו.

ג׳וכאשר תדקדק ה' פעמים אלו הנזכרים הם עשרה, שהרי פרשת והיה אם שמע, בה נזכר ענין האהבה, והיא בתפלין ובמזוזה, ואנו קורין אותה בשכבנו ובקומנו.

ד׳ועוד מצאתי כי תשע פעמים נזכרה מצות לאהבה במשנה תורה, אחד בפרשת ואתחנן בפרשת ואהבת (דברים ו, ה). ארבע בפרשת עקב בפרשת ועתה ישראל (שם י, יב) שנאמר בה ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו. (שם יא, א) ואהבת את ה' אלהיך ושמרת משמרתו וגו'. (שם יא, יג) לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם וגו'. (שם יא, כב) כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה לאהבה את ה' אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו. עוד בפרשת שופטים ושוטרים נזכרה פעם אחת (שם יט, ט) לאהבה את ה' אלהיך וללכת בדרכיו כל הימים. ובפרשת אתם נצבים נזכרו שלשה (שם ל, ו) ומל ה' אלהיך את לבבך וגו' לאהבה את ה' אלהיך וגו', (שם ל, טז) אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה' אלהיך ללכת בדרכיו ולשמר מצותיו, סוף הפרשה (שם ל, כ) לאהבה את ה' אלהיך לשמע בקולו ולדבקה בו, הרי תשע. ומצות אהבת הגר שבפרשת עקב (י, יט) הרי עשרה, כנגד עשר מדות, ואהבת הגר במדה העשירית הנקראת צדק, וכן הגר נקרא צדק, הרי שנכפלה ונשנית מצות אהבה פעמים הרבה, מפני היותה שרש לכל העבודה האלהית, והיא תכלית שלמות הנפש שתדבק בקונה, כמו שאמר לאהבה וגו' ולדבקה בו, וכמו שיתבאר בעזרת השם.

ה׳ובענין אהבה אמרו רבותינו זכרונם לברכה בספרי, זה לשונם ואהבת את ה' אלהיך עשה מאהבה, שהפרש בין העושה מאהבה לעושה מיראה, העושה מאהבה שכרו כפול ומכופל, לפי שהוא אומר את ה' אלהיך תירא, יש לך אדם מתירא מחברו כשהוא מטריחו מניחו והולך לו, אבל אתה עשה מאהבה, שאין לך אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה אלא במדת המקום בלבד, עד כאן לשונו.

ו׳עוד בתנא דבי אליהו (רבא פכ"ח) מה בין אהבה ליראה, משלו משל למה הדבר דומה למלך שהיו לו שני עבדים, אחד אוהב את המלך ומתירא ממנו, ואחר מתירא ממנו ואינו אוהבו, הלך המלך למדינת הים, האוהב את המלך ומתירא ממנו עמד ונטע גנות ופרדסין ומכל מיני מגדים, הירא ואינו אוהבו ישב לו ולא עשה כלום. כיון שבא המלך ממדינת הים ראה גנות ופרדסים, וכל מיני מגדים, סדר לפניו, כנגד דעתו של אוהב, כיון שנכנס האוהב לפני המלך וראה כל מיני מגדים סדורים לפניו, נתקררה דעתו נגד שמחתו של מלך. הירא ממנו ואינו אוהבו, כיון שנכנס המלך לביתו, כל מיני חרבות כלם סדר לפניו כנגד דעתו של הירא, כיון שנכנס הירא לפני המלך וראה כל מיני חרבות סדורים לפניו, נזדעזע דעתו כנגד קצפו של מלך, שנאמר (תהלים קיא, ה) טרף נתן ליראיו, זה העולם הזה. הא למדת ששכר האוהב שני חלקים ושכר הירא חלק אחד, לפיכך לא זכו הרשעים אלא בעולם הזה, אבל יש שיאכלו שני עולמים, זהו שאמר הכתוב (שה"ש ח, ז) מים רבים וגו', וסופו העתקתי בפרק ז.

ז׳והיוצא לנו מכלל המאמר, שמהות האהבה היא שיעשה האדם חפץ המלך כדי לשמחו, ואף על פי שהוא יודע שמאותם האילנות שהוא נוטע, המלך יתן לו מיני מגדים שכר מה שנטע, מכל מקום אין כונת האוהב אלא שמתקרר דעתו כנגד שמחתו של מלך, שהמלך שמח הוא לראות גנים ופרדסים ואילנות נטועים לפניו.

ח׳והנמשל מובן הוא, שהיראים הם האומות עובדי עבודת אלילים שכלם יראים, כאומרו (ירמיה י, ז) מי לא יראך מלך הגוים וגו' כי בכל חכמי הגוים וגו' מאין כמוך, ופירש בפרשת משפטים (זהר צה, ב - צו, א), כלם מודים שאין כמוך אבל אינם עושים מצות, אבל הם יראים. והאוהבים הם ישראל שעושים מצוות, ובעשית המצוות ועסק התורה הוא נטיעת אילנות שנוטעים למעלה הארות עליונות שהמלך שמח בהם, שהכל תלוי בהתעוררות התחתון כדפירשתי כמה פעמים. ומהאור העליון שהמשיכו בעשית המצוות נשמתם נהנית בעולם הבא, כענין מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת.

ט׳בנדרים (סב, א) תניא לאהבה את ה' ולדבקה בו (דברים ל, כ), שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רבי, אשנה שאקרא זקן ואשב בישיבה, אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבא, שנאמר (משלי ז, ג) קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך, ואומר (שם ג, יז) דרכיה דרכי נעם, ואומר (שם) עץ חיים היא, עד כאן לשונו. רבי אלעזר בר צדוק אומר עשה דברים לשם פועלם ודבר בהם לשמן, אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום להיות עודר וכו', עד כאן לשונו.

י׳ועוד אמרו במדרש (ילקוט תהלים סי' תתעא) במצותיו חפץ מאד, אמר רבי אלעזר במצותיו ולא בשכר מצותיו, והיינו דתנן (אבות פ"א מ"ג) אנטיגנוס איש סוכו היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס.

י״אועוד אמרו בספרי (עקב ה) לאהבה, שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רבי, בשביל שכר לעולם הבא, תלמוד לומר לאהבה, כל שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה, עד כאן לשונו.

י״בובזהר פרשת ואתחנן (רסז, א) אמרו זה לשונם בפסוק (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך, ואהבת, דבעי בר נש לאתקשרא ביה ברחימותא, דכל פולחנא עלאה דבעי בר נש למפלח לקודשא בריך הוא, דיפלח ליה ברחימו, דלית לך פולחנא כמו רחימותא דקודשא בריך הוא, עד כאן לשונו.

י״גובתקונים (דף עג ע"ב) אמר שהעובד על מנת לקבל פרס יש לו עונש, וזה לשונו בקיצור אבל רחימו ודחילו בין טב ובין ביש, ובגין דא אמר קודשא בריך הוא (שה"ש ב, ז) השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, דאיהו רחימו ופרס, עד דאיהו יחפץ ולא על מנת לקבל פרס, ויראה ואהבה על מנת לקבל פרס איהי שפחה, ותחת שלש רגזה ארץ תחת עבד כי ימלך ושפחה כי תירש גברתה (משלי ל, כג), עד כאן לשונו.

י״דובענין האהבה כתב החסיד בעל חובת הלבבות זה לשונו סוף שער הבטחון, ובשער האהבה, ולקטתי דבריו בקצרה המכון אל עניננו (שער אהבת ה' פ"א) ענין האהבה הוא כלות הנפש ונטותה בעצמה אל הבורא כדי שתדבק באורו העליון, והוא - שהנפש הוא עצם רוחני נוטה אל הדומים לה מהאישים הרוחניים, ומתרחקת בטבעה מאשר כנגדה מן הגופות העבות, וכאשר קשרה הבורא בגוף הזה העב אשר רצה לנסותה בו בהנהגתה אותו, העיר אותה לחוס עליו ותכסף לו כדי לבקש המנוחה ממדוה גופה, וכשתרגיש הנפש בענין שיוסיף לה אור בעצמה וכח בנפשה תטה במזמתה [במחשבתה] אליו ותדבק בו במחשבתה ומתאוה לו וכוספת אליו, בפרט כאשר ידע האדם ענין המכוון בבריאתו ויציאתו אל העולם הזה הכלה, ויכיר מעלת העולם האחר הקיים, ימאס בעולם הזה ובסבותיו, ויברח במחשבתו ובנפשו ובגופו אל האלהים יתברך, וישתעשע בזכרו בבדידות, וישתומם מבלתי המחשבה בגדולתו, ואם יהיה במקהלות לא יתאוה כי אם לרצונו ולא יכסף כי אם לפגיעתו, ויהיה הכספו לו בהשתדלות וחריצות וזריזות, דומה למה שאמר (ישעיה כו, ט) נפשי אויתיך בלילה וגו', ואמר (שם כו, ח) לשמך ולזכרך תאות נפש. ואמר (תהלים מב, ג) צמאה נפשי לאלהים לאל חי, ואמר (שם סג, ב) אלהים אלי אתה אשחרך צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וגו', ואז תשקה הנפש סם האהבה באלהים ותתבודד ביחד לבבה בו, ולאהבה אותו ולבטח עליו ולכסף לו, ולא יהיה לו עסק בלתי עסק עבודתו, ולא יעבר על רעיוניה זולתו, ולא יעלה במחשבתה בלעדיו, ולא תשלח אבר מאברי גופה אלא במה שתמשך בה לשמו, ולא תתיר לשונה כי אם בזכרה בשבחו ובהודאתו ותהלתו מאהבה בו ומכסף לרצונו יתברך, ואם ייטיב לה תודה, ואם יענה תסבל וימסר גופו ונפשו וממונו לקדושת שמו יתברך, ולא תוסיף עם זה כי אם אהבה בו ובטחון עליו, כמו שאמרו על אחד מן החסידים שהיה קם בלילה ואומר אלהי הרעבתני וערום עזבתני ובמחשכי הלילה הושבתני ועזך וגדלך הוריתני, אם תשרפני באש לא אוסיף כי אם אהבה אותך ואשמחה בך, דומה למה שאמר איוב (יג, טו) הן יקטלני לא איחל. ואל הענין הזה רמז החכם באמרו (שה"ש א, יג) צרור המור דודי לי בין שדי ילין, ואמרו חכמים זכרונם לברכה (שבת פח, ב) על דרך הדרש, אף על פי שמיצר ומימר לי בין שדי ילין. והדומה למה שאמרו (ברכות פ"ט מ"ה) ואהבת את ה' אלהיך וגו' אפילו נוטל נפשך.

ט״ווהחזק שבדברים שתעזר בהם על המדרגה הזאת העליונה, הוא המורא הגדול מאלהים והאימה ממנו, והפחד ממצותיו, והמחשבה תמיד בהשקפתו על סתרך וגלויך ומצפונך ונראך, והנהגתו אותך וחמלתו עליך, ודעתו הנסתר והנגלה בעבר ובעתיד ממעשיך ומחשבותיך, והטבתו לך והקרבתו אותך, ולא תוכל על כל זה לעמד מנטות אליו בלבך ובמצפונך בבר לבב ואמונה שלמה, ותתלה נפשך באהבה ותבטח על חמלתו וגדל חנותו ורחמיו, ולא תשתף בעת ההיא עם אהבתו אהבת זולתו, ולא ישקיף עליך שאתה ירא עם יראתך בלתו, ולא תפקדנו מרעיוניך ולא יסור מנגד עיניך, ויהיה צותך בבדידות [חבורתך ביחידות], ויושב עמך במדברות, ויהיה מקום מלא בני אדם בעיניך כלא מלא, והריק מהם כלא ריק, לא תשומם בהפקדם ולא תדאג בהעדרם, ותהיה תמיד שמח באלהים שש בבוראך עלז ברצונו נכסף לפגיעתו, כמו שכתוב (תהלים סד, יא) ישמח צדיק בה', ואמר הנביא (חבקוק ג, יח) ואני בה' אעלוזה, ואמר דוד עליו השלום (תהלים כז, א) ה' אורי וישעי ממי אירא, ושאר המזמור.

ט״זוקרוב לדברים אלו כתב בספר הרוקח (הלכות חסידות שרש אהבת השם), זה לשונו שרש האהבה, שהנפש מלאה אהבת ה' וקשורה בעבותות האהבה בשמחה ובטוב לב, ולא כעובד רבו בעל כרחו, אלא אפילו אם היו מוחים בידו, האהבה בוערת בתוכו לעבוד ושמח להשלים רצון בוראו, שכך אמר המשורר (תהלים ק, ב) עבדו את ה' בשמחה, ועובד בישרות לב ולישרי לב שמחה (שם צז, יא). ואינו עובד לא להנאתו ולא לכבודו, ואומר מה אני נבזה וחדל אישים היום כאן ומחר בקבר הן בעון חוללתי ואני מלא גלל איך נבחרתי להיות עבד למלך הכבוד, כי כשהנשמה חושבת בעומק ביראה רשף אהבת הלב בוער בה וגיל ושמחת הקרב מרבה ושמחת הלב ועלז כליות גדל, חכמת אדם תאיר פניו וישמחו בו אוהבי שמו, כי כל האיש אשר חכמת השם בלבם חושבים בשמחה חשק עשיית רצון בוראם לעשות מצוותיו בכל לב, והאוהב אינו חושב הנאת העולם הזה ואינו חושש בטיולי אשתו ולא בניו ובנותיו, והכל כאין נגדו, רק לעשות רצון בוראו ולזכות אחרים ולקדש שמו ולמסור עצמו באהבתו, כאברהם (בראשית יד, כג) הרימותי ידי אל ה' אם מחוט ועד שרוך נעל. וכפנחס שמסר עצמו כשהרג זמרי. ואין מנשאין עצמם, ואין מדברים דברים בטלים, ואין רואין פני נשים, ושומעים חרפתם ואינם משיבים, וכל מחשבותם עם בוראם ומנעימים זמירות לקונם, וכל עשת מחשבותם בוער מאש אהבתו, אשריו בזה ולבא, עד כאן לשונו.

י״זובספר טעמי המצוות להרב רבי יצחק ן' פרחי כתב בטעם האהבה, כי כשיש בנו אהבה אנו גורמים שיתיחדו הכרובים העליונים פנים אל פנים, ותהיה אהבה ביניהם, ויריק שמן הטוב על המלכות ומשם למטטרו"ן ולחיות הקדש, ושאר העולמות כלם מלאים שפע וברכה, עד כאן לשון קצור כונתו.

י״חובזהר בפרשת ואתחנן (רסג, ב) בארו בענין האהבה, זה לשונם פקודא לאהבה, והא אוקימנא רחימו דקודשא בריך הוא דבעי בר נש לרחמא ליה רחימו סגי כאברהם דדחיל ליה לקודשא בריך הוא בכמה רחימו ומסר גופיה ונפשיה לגביה, מכאן אוליפנא מאן דרחים ליה לקודשא בריך הוא איהו מקים עשר אמירן עילא ותתא, ועל דא כל אינון עשר נסיוני דאתנסא אברהם וקאים בכלהו, כלהו לקבל עשר אמירן, כל נסיונא אמירא היא, ואתנסא בההוא אמירא וקאים ביה, ועל דא אינון עשר נסיוני, וכלהו קאים בהו אברהם בגין דאתקשר ואתדבק בימינא דקודשא בריך הוא דאיהו אהבה רבה.

י״טמאי טעמא איקרי אהבה רבה, בגין דקאים האי אהבה מתקשר בעלמא עלאה, אהבת עולם דא רזא דעלמא תתאה בלא פרודא דאתקשר ביה רחימו דיליה וכלא רזא חדא. והא אתמר רזא דאהבה, רחימו דא סליק על כל פולחנין דעלמא, בהאי אתיקר שמיה דקודשא בריך הוא יתיר מכלא ואתברך, בריך הוא לעלם ולעלמי עלמין, ורזא דאהבה אתמר, עד כאן לשונו. הרי מבאר מהמאמר הזה שעקר האהבה הוא למסור גופו ונפשו על קדשת השם.

כ׳וכן בארו בתקונים (דף י ב) זה לשונם והמשכילים יזהירו, אלין דידעין רזא תנינא בפקודיא במלת בראשי"ת, דאיהי אהב"ה לחשבן זעיר במתקלא חדא סלקין, ודא אהבת חס"ד, דאיהי ע"ב בחשבן לקבל שמא מפסוק ויסע ויבא ויט, דביה וא"ו כחשבן אחד, דהיינו מאמר אח"ד דאיהו בראשית, דאוקמוהו עליה (אבות פ"ה מ"א) והלא במאמר אחד יכול להבראות, והאי איהו רחימוי דמאריה מאן דמסר נפשיה באחד ברחימוי דמאריה, ובגין דא (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך - אפילו נוטל את נפשך, דאם חביב עליה נפשיה מגופיה לכך נאמר ובכל נפשך, ואם חביב עליה גופיה מממוניה לכך נאמר בכל לבבך, ואם חביב עליה ממוניה מגופיה לכך נאמר בכל מאדך, במה דחביב עלך מסר ליה ברחימו דמארך בעת צרה, ודא איהו נסיון דעתידין ישראל לאתנסאה בשבעין שנין דגלות בתראה, דעני חשוב כמת וכאלו נטלין נפשיה, גופא ונפשא וממונא כלהו שקולין, במה דחביב עליה מסיר ליה ברחימו דמאריה, ובההוא זמנא אתקשר במלת אהבה דאיהי בראשית, כאלו ביה ברא עלמא, ומאן דלא מסר נפשיה וגופיה או ממוניה ברחימו דמאריה בעת צרה, כאלו אחזר עלמא לתוהו ובוהו, ובגין דא קרא סמיך ליה והארץ היתה תהו ובהו, ומאן דמסר גופיה ונפשיה וממוניה ברחימו דמאריה ודאי בההוא עלמא לית למעלה מניה.

כ״אואהבת וכו' איהי מלכות כלילא מכל ספירן, ואיהי פקודא דקודשא בריך הוא בכל תרי"ג פקודין, ובגינה אתמר (אסתר ג, ג) מדוע אתה עובר את מצות המלך, ואיהי בנין עלמא, שפחה בישא איהי חרבן עלמא, ובגין דא אתמר בה והארץ היתה תהו ובהו, ואיהי רצועה בידא דקודשא בריך הוא לאלקאה ביה חיביא. ובגין דא מאן דרחים לקודשא בריך הוא מגו נפשיה או גופיה או ממוניה דינטור ליה קודשא בריך הוא, הא רחימו דיליה תלויה בההוא דיהיב ליה ולא עיקר רחימו דיליה איהו, האי רחימו דאם נטל ממוניה או גופיה כפר ביה לאו איהו עקר רחימו עד דמסר נפשיה ברחימו דמאריה, ואם כל תלת שקולין לגביה ימסר לון כלהו על קדשת שמיה ברחימו, והאי איהו עקרא דרחימו דאיהי אהבת המלכות דאיהי אהבת חסד, דיראה מסטרא דגבורה איהי, ומחסד איהי מלכות אהבת י' כמה דאתמר, מגבורה איהי יראת ה', ואורייתא דאיהי תרי"א, מתרוויהו אתיהיב לישראל, ודא עמודא דאמצעיתא מסטריה אתקריאת מלכות, תורת ה' תמימה, ואיהי מצוה דיליה בכל תרי"ג פקודי דתליין משמיה, דאנון שמ"י עם י"ה שס"ה, זכר"י עם ו"ה רמ"ח, היא בצלמו כדמותו.

כ״בוכדי להבין דברי המאמרים האלו שאמר שאהבה היא למסור נפשו וגופו על קדשת ה', צריכין אנו להעתיק דברי רשב"י בענין האהבה (בראשית יא, ב) ושם נתבאר שרש האהבה, זה לשונו פקודא תנינא דא איהי פקודא דפקודא דיראה אתאחדת בה ולא נפקא מינה לעלמין, ואיהי אהבה, למרחם בר נש למריה רחימו שלים, ומאן איהו רחימו שלים דא אהבה רבה, דכתיב (בראשית יז, א) התהלך לפני והיה תמים, שלים ברחימותא, ודא הוא דכתיב (שם א, ג) ויאמר אלהים יהי אור, דא רחימו שלמותא דאקרי אהבה רבה, והכא איהו פקודא למרחם בר נש למאריה כדקא יאות.

כ״גאמר רבי אלעזר אבא רחימתא בשלימו אנא שמענא ביה, אמר ליה אימא ברי קמי דרבי פנחס דהא איהו בהאי דרגא קאים, אמר רבי אלעזר אהבה רבה היינו אהבה שלמתא בשלימו דתרין סטרין, ואי לא אתכליל בתרין סטרין לאו איהו אהבה כדקא יאות בשלימו, ועל דא תנינן בתרין סטרין אתפרש אהבה רחימו דקודשא בריך הוא. אית מאן דרחים ליה מגו דאית ליה עותרא, אורכא דיומין, בנין סחרניה, שליט על שנאוי, ארחוי מתתקנן ליה, ומגו כך רחים ליה, ואי להאי יהא בהפוכא ויהדר עליה קודשא בריך הוא גלגולא דדינא קשיא יהא שניא ליה ולא ירחם ליה כלל, ובגין כך רחימו דא לאו איהו אהבה דאית ליה עקרא. רחימו דאקרי שלים ההוא דהוי בתרין סטרין בין בדינא בין בטיבו, ותקונא דארחוי דרחים ליה למאריה כמה דתנינן אפילו הוא נטיל נשמתך מינך דא איהו רחימו שלים, דהוי בתרין סטרין, ועל דא אור דמעשה בראשית נפק ולבתר אגניז, כד אגניז נפק דינא קשיא ואתכלילו תרין סטרין כחדא למהוי שלימו דא אהבה כדקא יאות, עד כאן לשונו.

כ״דהרי מבאר מהמאמר הזה כי עיקר האהבה היא לכלול החסד בדין הגבורה, והיינו בכל נפשך, למסור נפשו על קדשת השם, שכאשר ינסהו הקדוש ברוך הוא וישפיע לו כל צד דין שיהיה קטן או גדול שיגיע לו עד מסירת נפשו, מרוב אהבתו להקדוש ברוך הוא ימסור נפשו וגופו, כגון חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש, וכמוהם רבים, הרי בזה נכלל החסד בדין.

כ״הוכן צריך לכלול הגבורה בחסד, כי האדם יאהב להקדוש ברוך הוא מצד חסדיו ורב השפעת טובותיו עליו, וזה נמשך מצד החסד, אז לא יבטח במעשיו הטובים אלא יירא מהדין ויאמר שמא יגרום החטא, כענין יעקב שאמר (בראשית לב, ז) ויירא יעקב מאד, כמו שבארנו בשער היראה פרק ג ופרק ה, נמצא בזה כולל הגבורה בחסד.

כ״ווזהו האהבה השלימה, שאין שלימות לחסד אלא בכללות הגבורה עמה, ואין שלימות לגבורה אלא בכללות החסד, והסוד ידו"ד הוא האלהים ידו"ד הוא האלהים (מל"א יח, לט) כמו שנתבאר (זהר אחרי סה, א).

כ״זומטעם זה מלת אהבה הנמצא בתורה ראשון הוא ביצחק בענין העקדה (בראשית כב, ב) קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק, דהיינו לכלול הגבורה בחסד, כי אברהם אוהבי (ישעיה מא, ח) היינו החסד, כי סתם אהבה הוא מצד החסד, את יצחק היינו הגבורה הכלולה בו, וכן אחר כך נזכר (שם כד, סז) ותהי לו לאשה ויאהבה, מצד החסד שהיתה כלולה בו, כי מצד העקדה שהכניע את הדין שבו ועקדו תחת החסד שהוא אברהם נכלל החסד בו, ולכן יש בו אהבה שהוא חסד לאהוב את רבקה ולקשרה בו, כמו שנאריך עוד בסוד אהבה שבשכינה.

כ״חנמצא שעיקר האהבה הוא מצד הדין למסור נפשו על קדושת השם, וכיון שאינו חושש על גופו הנברא על פי הטבע בשם אלהים, אז מתקדש באהבת החסד והחסד גוברת על הדין, כי כל פעולות העולם הם מתנהגות על פי הטב"ע שהוא אלהים.

כ״טאמנם בנין הנשמה היא מצד החסד שהיא בתו של אברהם אבינו, כדפירש רשב"י (משפטים צה, א), ולכן אברהם אבינו עליו השלום זכה אל החסד, מפני שלא חס על גופו ועל ממונו, שעל פי הטבע קשה לאדם למסור נפשו וגופו על קדשת השם שהוא הפך הטבע, והבשר מנגדו. וכן נתינת ממונו לצדקה, בפרט אם יפזר הרבה ועושה הפך הטבע, מתקשר בחסד. ומזה יקיש המעיין לכל שאר עניני העבודה האלהית שהם הפך הטבע שצריך לעשותם מאהבה כדי לזכות אל החסד, וזהו ענין עשר נסיונות שנתנסה אברהם אבינו עליו השלום שפירש במאמר.

ל׳ומה שאמרו שאהבת עולם הוא עלמא תתאה מתקשר בעלמא עלאה בלא פרודא, ואמר בסוף בריך הוא לעלם ולעלמי עלמיא, נראה לי שכלל דברים אלו יובנו עם מה שפרשו בתקונים ( חדש דף ק ב) והוא אצלנו בכתיבת יד, זה לשונו קם סבא ונטל קרטא בידוי, פתח ואמר, בוצינא קדישא עד כען הוה קירטא בידך, מכאן ואילך הא אסתלקת בעלאין, נטר גרמך מאבנין דילה, דהא בפומא דצדיקיא איהי מסתלקת בצלותין דילהון לגבי בעלה ובעובדין דילהון, דהאי אבנא כד נחיתת לתתא איהי אבן בוחן [דעלה אתמר (תהלים יא, ה) ה'] צדיק יבחן, ובה נתנסו אבהן, ובגין דא אתמר (תהילים קי״ח:כ״ב) אבן מאסו הבונים, דאנון אבהן, וכד נחתת לתתא נחתת כגונא דא דוד"י, וכד אסתלקת אתמר בה אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, כגונא דא ידו"ד, בה נתנסה אברהם בעשרה נסיונות, ובזמנא דנתנסה בה בר נש איהי מאיך, ולבתר דקאים בנסיונא דילה אסתלקת ביה לגבי בעלה דאיהו ידו"ד, בההוא זמנא אסתלק בה בר נש על כל אנון דרגין וממנן דאתנסי בהון בר נש, וכד חזא סמא"ל דיהבין [ליה] רשו על כל צדיק למהוי ליה נסיון וחזא דאיהו קאים בקיומיה, איהו אמר, וכל ז"ה איננ"ו שו"ה ל"י, ואי תימא דעל מרדכי אמר ליה המן, ודאי המן דוגמא דסמא"ל הוה ליה דביה אתלבש, ועשרה כתרין תתאין אתלבשו בעשר בנוי, ובגין דקאים בנסיונא יהב ליה קודשא בריך הוא בידיה, על אחת כמה וכמה מאן דנתנסה בגין דשכינתא בגלותא, בגין דנחתין עלה עשר סגולות דשמא דכתרא דאנון יו"ד ה"י וא"ו ה"י דאנון ספירן מליין סגולות דסחרין לכתרא עלאה דמלכא ומטרוניתא, והאי איהו כתר עלאה דאתמר ביה ביום שבת בקדושה כתר יתנו לך ה' אלהינו, עד כאן לשונו לעניננו.

ל״אעוד נתבאר ענין האהבה (זהר כי תשא דף קץ ע"ב) זה לשונו אורייתא רחימו ואחוה וקשוט אית בה, אברהם רחים ליצחק יצחק לאברהם מתחבקן דא בדא. יעקב, תרוויהו אחידן ביה ברחימו ובאחוה יהבין ליה רוחייהו דא בדא.

ל״בלמדנו הרשב"י עליו השלום סוד מהות האהבה, והענין במה שאמר למעלה מזה בענין אהבת החברים, כל חברייא ביומוי דרבי שמעון רחימו דנפשא ורוחא הוה בינייהו. וענין זה מבואר, כי אהבת האדם לחברו הוא על ידי הנפש, כי רצון הנפש היא האהבה, ואף על פי שהגופים נחלקים ונפרדים זה מזה, הנפש של זה וזה היא רוחנית, והרוחניות אינו נפרד אלא מיוחד תכלית האחדות, ובהיות הנפש של חבר אחד מעורר רצונה לאהוב את חברו, גם חברו יתעורר נפשו ויאהב אותו ויהיו שני הנפשות אחת, כמו שאמר הפסוק בענין דוד ויהונתן (שמ"א יח, א) ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבהו יהונתן כנפשו, ואהבת דוד ליהונתן הורה אהבתו לו כאמרו (שם כ, מא) וישקו איש את רעהו ויבכו וגו' עד דוד הגדיל, וכן אמר בפטירתו (שמ"ב א, כו) נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים.

ל״גומציאות זה שיתקשרו הנפשות זו בזו בהתעוררות האהבה למדנו שלמה המלך עליו השלום באמרו (משלי כז, יט) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, ופירשו רבותינו זכרונם לברכה (ילקוט תתקסא) אמר רבי חנינא וכי יש פנים למים, אלא מה המים הללו אתה נותן אותם בכלי ומסתכל בהם והם נראין לך, כך לב האדם לאדם, עד כאן לשונו. והוא מבואר במה שפירשו שם, כי כמו שהמים שבכלי בהסתכל האדם בהם פניו יראה בהם פניו, והם שני מיני פנים, האחד הפנים שהוא מסתכל בהם שהם אור ישר, והפנים שבמים שהוא רואה אור חוזר מלמטה למעלה מהמים שבכלי אליו, ושני הפנים הם אחד מתקשרים כאחת, ואם האדם יעלים ראותו מהמים לא יתראה במים שום דבר, שאם אין אור ישר אין אור חוזר, כן לב האדם לאדם - שבעורר האדם רצון לבו לאהוב את חברו, הרצון ההוא יעורר רצון לב חברו אליו.

ל״דועם היות שאמרנו שהפנים שאדם מסתכל במים הם אור ישר, זהו לפי המציאות הגשמי, אבל במציאות הרוחני זהו סוד התעוררות תחתון העולה ממעשינו אל השכינה, והוא ענין מיין נוקבין הנאמר בזהר (בראשית יח, א), ואם אין התעוררות תחתון אין התעוררות עליון, שנאמר (בראשית ב, ו) ואד יעלה מן הארץ, ואחר כך והשקה, כדפירשו בזהר בפרשת בראשית (לה, א).

ל״הולהבין דברי המשל על הנמשל בכל פרטיהם הוא, כי כמו שבהסתכל אדם במים כדי שיתראו שם פניו צריך שני דברים, מים וכלי, ואם יחסר אחד מאלו לא יתראו פנים כלל, כן צריך נפש ולב, וכבר פרשו בתקונים בכמה מקומות (ע, ב) שהנפש משכנה בלב, הלב הוא הכלי והנפש היא המים שבכלי, שלב בלא נפש הוא ככלי בלי מים, וכשם שההסתכלות במים אם אין כלי לא יתראה דבר, כי הכלי מפני שהוא עב הוא הגורם שתחזור הצורה ההיא לאחור, כי המים הם פשוטים ומפני פשיטותם הצורה המתראה בהם עוברת חוצה להם אם אין דבר שיעכב הצורה, והוא כדמיון המראה הלטושה, שאם אין אחריה רקיע עבה שיעכב הצורה תצא הצורה לחוץ ולא יראה האדם דבר, כן לא יקנה האדם אהבה בנפש אדם שלא ראה צורת האדם ההוא, כדי שבהתעורר אהבתו לו תתעורר אהבת חברו אליו, והסתכלות הפנים במים הוא התעוררות האהבה המתעורר מרצון נפש שבלבו אל נפש שבלב חברו, ואז שתי הנפשות יתקשרו קשר אחד באהבה, אף על פי שיהיו רחוקים זה מזה, כי המים שהם הנפשות הם דקות ורוחניות כלם חלק אלוה ממעל, אין ביניהם פירוד, אף על פי שהם בכלים נפרדים.

ל״ווהוא כדמיון עצמות פנימיות האלהות שהוא בתוך כלי הספיר שהפנימיות כלו אחד מתייחד, אף על פי שהכלים משתנים, וכבר ידעת שהמשיל ברעיא מהימנא (סוף בא מב, ב) הפנימיות למים המתפשטים בתוך הכלים, שאם ישברו הכלים יחזרו המים אל מקורם ויהיו כלם מקור אחד, כמו שהיו קודם ההתפשטות. ובחינת אור ישר ואור חוזר שהם הפנים לפנים איני מבארו כי אני סומך על מה שנתבאר ממורי עליו השלום.

ל״זוהנה בהקדמה זו נבין מה שאמר המאמר - ברחימו ובאחוה יהבין ליה רוחייהו דא בדא, כי התקשרות המדות באהבה זו בזו הוא על ידי רוחם הפנימי, כי מצד הכלים הם כלים נפרדים לפעלתם, זו חסד וזו דין וזו רחמים, אבל על ידי הרוח שהוא אחד כדכתיב (ע' קהלת ג, יט) ורוח אחד להם, מתקשרין ויהבין ליה רוחייהו.

ל״חואגב למדנו ממשל כמים הפנים לפנים, שאי אפשר לאדם כשירצה להתדבק בקונו בסוד האהבה שיתדבק בו בבחינתו קודם האצילות, שבחינתו זאת היא נעלמת ואין בה תפיסת אהבה, והוא כדמיון המשל שהמשלנו שלא יאהב אדם נפש סתם בלי ציור גוף, עם היות שאין גוף למעלה חס ושלום, הכונה הוא על מציאות גלוי פעולותיו אלינו, כדמיון הנפש שמגלה פעולותיה, וקדם התלבשה בגוף אין לה פעולה. וכן פירשו (ברעיא מהימנא שם) זה לשונם קדם דברא דיוקנא בעלמא וצייר צורה, הוה הוא יחידאי בלא צורה ודמיון, ומאן דאשתמודע ליה קדם בריאה דאיהו לבר מדיוקנא אסור למעבד ליה צורה ודיוקנא בעלמא לא באות ה' ולא באות י' ואפילו בשמא קדישא ולא בשום אות ונקודה בעלמא, עד כאן לשונו.

ל״טואם יתדבק האדם נפשו, הוא בסוד החיים העליונים המתפשטים בתוך הכלים שהם שמותיו הקדושים, והיינו (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בידו"ד אלהיכם חיים כלכם היום, פירוש שהם דבקים עם החי הנצחי וית' שהוא דבק עם שמו, והוא ושמו הכל אחד, ידו"ד שמו.

מ׳וכאשר יתדבק האדם בקונו באהבה גמורה מלב ומנפש, כן גורם שהקדוש ברוך הוא יתדבק בו, כדמיון המים הפנים לפנים שפרשתי, וכן פירש רשב"י ז"ל (זהר תרומה דף קסב, א) זה לשונו ואהבת, דא ראשיתא דימינא למרחם ליה לקודשא בריך הוא ברחימו דאתדבקותא דיליה, ומאן איהו ימינא דא אתער רחימו, מאן דרחים ליה לקודשא בריך הוא אתער ימינא דיליה לגביה ומקבל ליה ברחימו, כל מלין דעלמא לא תליין אלא ברעותא, רוח אמשיך רוח ואייתי רוח, וסימנא דא (איוב לד, יד) אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסֹף, כד אתער בר נש רחימו לגבי קודשא בריך הוא, אתערותא דימינא לא אתער אלא בתלת גונין, כמה דאת אמר (דברים ו, ה) בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, הא תלת גונין הכא, דלא תימא או האי או האי, דהא לא כתיב או בכל לבבך או בכל נפשך או בכל מאדך, אלא כלהו איצטריך לבא ונפשא וממונא, וכדין קודשא בריך הוא אתער ימיניה לגביה ופשיט ליה לקבליה ומקבלא ליה, ועל דא כתיב (תהלים קי, א) נאם ה' לאדני שב לימיני, ורזא דא דהאי קרא הא אתערנא ביה דדוד מלכא על דרגא דיליה קאמר כד אתקשר בימינא, עד כאן לשונו. וכונתנו במאמר הזה מבוארת, שאמר שכאשר האדם מוסר רוחו לאהבה את השם כן גורם שהשם יאהבהו ויתדבק בו, והוא מה שאמר רוח אמשיך רוח ואייתי רוח, הכונה כי בעורר אדם רוחו אל השם כן רוח השם ימשך לו.

מ״אוכיוצא בזה פירש רבי יוסי עצמו בעל המאמר הזה בפרשת קרח בפסוק (איוב לד, יד) אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסֹף, שהכונה הוא על המייבם אשת אחיו שאם ישים אליו, פרוש אל נפש אחיו, להביא שם לבו, פרוש כונתו, רוחו ונשמתו אליו יאסף, בכונתו הטובה מושך נשמת המת ונבנה על ידו, ואם לאו אינו נבנה. זה לשון הרשב"י (זהר קרח קעז א) אם ישים אליו לבו האי בר נש דפקיד עליה למבני בנינא, בעי לכונא לבא ורעותא לגביה דההוא מיתא, מכאן בר נש דאתי על ההיא אתתא בגין שפירו ותיאובתא דילה, הא בנין עלמא לא אתבני, דהא רעותא ולבא לא אתכון לגבי מיתא, ובגין כך כתיב אם ישים אליו לבו ברעותא דלבא, דכיון לגביה, כדין רוחו ונשמתו אליו יאסף ואתמשך גביה, עד כאן לשונו לעניננו. הרי בפירוש כי רוח החי וכונתו מושך רוח אחר בעולם הזה, וכיוצא לענין הכונה באהבה, שכאשר לבו ונפשו וממונו ישים בחשק אהבת יוצרו, גורם למשוך רוח עליון אלהי עליו, דהיינו דקודשא בריך הוא פשיט ימיניה לגביה ומקבלא ליה. וענין ומקבלא ליה יתבאר לך בפרק ג' בסוד נשיקין דרחימין.

מ״בועוד מבאר ענין אהבה זו בסוף דברי הסבא (משפטים קיד, א) שאמר שם רבי חייא בפסוק (שה"ש ח, ו) שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך, ענין האהבה והתקשרות כנסת ישראל בקודשא בריך הוא, ואמר אחר כך - אנן הא אהבה ורשפין דשלהובא דלבא אבתרך, יהא רעוא דדיוקנא דילן תהא חקוקה בלבך כמא דדיוקנא דילך חקוק בלבן, עד כאן לשונו.

מ״גומזה יבחין המעיין ענין אהבת ה', כי כאשר יחקוק האדם ציור שם ידו"ד בלבו תמיד, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים טז, ח) שויתי ידו"ד לנגדי תמיד, כן יגרום שתחקק ציור נשמתו למעלה והבורא ברוך הוא יאהבהו, והיינו ענין כמים הפנים לפנים שפרשתי.

מ״דוסיום הפסוק כן לב האדם, על דרך הסוד - כמו שהוא לפי הפשט שפירשתי לעיל, כן הוא ממש ברמזו למעלה, כי בעורר האדם לבו לאהוב את ה' נקרא אדם בסוד יו"ד ה"א וא"ו ה"א שעולה אד"ם, כי ידו"ד יאהבהו ויתקשר בו, כמו שכתוב (דה"א כח, ט) אם תדרשנו ימצא לך, והיינו שלעולם צריך להקדים התעוררות תחתון, והיינו מה שפירש הרשב"י עליו השלום (זהר פנחס רמא, א) בענין נפילת אפים שאמר כדין אדם שהוא דיוקנא דכליל כל שאר, מאיך ונאיד על אנפוי ומסיר גרמיה ורוחיה לגבי אדם דחקיק על אינון דיוקנין, לאתערא ליה עלה כדקא חזי, והיינו (תהלים כה, א) אליך ה' נפשי אשא, עד כאן לשונו. וכאשר תדקדק בדבריו שאמר לאתערא ליה עלה, תמצא דברינו מכונים עם דבריו, ומזה נלמד סוד האהבה לשאר כל הדברים.

מ״ההרי מבואר בפרק זה מהות ענין האהבה, כי מציאותה היא קשר ויחוד העלולים זה בזה על ידי נשמתם הפנימית, וכן האדם לא יאהב את השם ויתדבק בו אלא על ידי נשמתו, דהיינו בכל נפשך, כמו שנבאר, והיינו מלת אהבה - דבקות, כאמרו (דברים ל, כ) לאהבה את ה' וגו' ולדבקה בו, כי על ידי האהבה יתדבק בו.

מ״וויש עוד בענין מהות האהבה פרטים יתבארו בפרק בפני עצמו, כדי לתן רוח בין פרק לפרק:

מ״זפירש הרשב"י עליו השלום (זהר ואתחנן רסז, ב) שכל האצילות נקרא אהבה, זה לשונו תא חזי כלא אהבה אתקרי, ובגין אהבה קיימא כלא כמה דכתיב (שה"ש ח, ז) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וכלא ברחימותא קיימא, דהא שמא קדישא הכי אשתכח, דהא אוקמוה, י' לא מתפרש קוצא דלעלא מן י' לעלמין, דהא ברחימותא שריא עליה ולא מתפרש מניה לעלמין. ה', הא אוקמוה דלא מתפרש י' מנה ואשתכחו כחדא בחביבותא לא אתפרשן דא מן דא י"ה, והא אתמר כמה דכתיב (בראשית ב, י) ונהר יוצא מעדן, יוצא לעלמין בחביבותא אתדבקן דא בדא. ו' דא הוא תדיר חתן בכלה דארחייהו בחביבותא, י' בה' ה' עם ו' ו' עם ה', בגין כך כלא אהבה אתקרי, ודא בדא אתקשר בחביבותא, ועל דא מאן דרחים למלכא הא אתקשר בההוא אהבה, ובגין כך ואהבת את ידו"ד אלהיך, עד כאן לשונו. הרי מבאר בפירוש היות כל האצילות מכונה במלת אהבה.

מ״חועתה יקשה למה שנתבאר בפרק הקודם היות אהבה בפרט מכונה אל החסד, וכן מבואר גם כן לעיל מהמאמר הזה שהעתקנו (רסז, ב), ואהבת מאן דרחים לקודשא בריך הוא אתעטר בחסד מכל סטרין.

מ״טובתקונים (זהר חדש קא, א) פרש אהבה בבינה, נראה שמשם שרשה, זה לשונו בענין יראה ואהבה כגוונא דא מן דדחיל לקודשא בריך הוא, שריא י' עאל בלביה, ומאן דרחים ליה שריא ה' במוחיה, ועל אלין תרין אתוון אתמר הנסתרות - דמאן דדחיל לקודשא בריך הוא או רחים ליה סתים איהו מבני נשא, והנגלות אנון ו"ה - מאן דאתעסק בתורה שריא ו' בפומיה, ומאן דעסיק במצוה שריא ה' ברמ"ח אברין דיליה, עד כאן לשונו.

נ׳ובדבריו אלה נתבארו גם כן יראה בזהר (נשא קכב, ב) ודא דאיהי על רישיה דבר נש, ומנה יעול דחילו ללבא דבר נש למדחל מקודשא בריך הוא ולנטרא גרמיה דלא יעבר על פקודין דלא תעשה. ה' אהבה על רישיה דבר נש, ומניה עאל רחימו דקודשא בריך הוא על רמ"ח אברין דיליה לקיימא בהון פקודין דעשה. ו' על רישא דבר נש, ומנה יעול על פומא דבר נש מלולין לאולפא באורייתא, עד כאן לשונו.

נ״אהאמנם הנראה בישוב המאמרים האלה, כי יש חלוק בין מציאות האהבה שיאהב האדם להקדוש ברוך הוא, ובין מציאות האהבה למעלה באצילות, כי מציאות האהבה באצילות כל האצילות יקרא אהבה, כי אהבה רצונו לומר קשר ויחוד העלולים זה בזה, כמו שפרשתי בפרק הקודם, ולכן כל האצילות כולו מתיחד בחלקיו קשר ויחוד גמור, ולכך בכולו כאחד צודק אהבה. אבל האהבה מהיכן נמשכה לאדם, זה באר לנו הרשב"י עוד, כי מצד ה' עלאה ימשך לו האהבה לקיים המצוות בחשק, כמו שנבאר הטעם.

נ״בואחר שיזכה האדם להיותו אוהב את המלך ומקיים המצוות בחשק, שגורם קשר המדות ויחודם הנקרא אהבה, אז זוכה אל הימין הנקרא אהבה, שפרשתי בפרק הקודם שהטעם שנקרא אהבה הוא מטעם קשר השמאל בימין, וכן מדקדק בדברי הרשב"י עליו השלום באמרו ואהבת, מאן דרחים לקודשא בריך הוא אתעטר בחסד מכל סטרין, ירצה מכל צדדי החסד ושלימותה, ושלימות החסד הוא כללות הגבורה עמה, ואין האדם זוכה אליה אלא במסור גופו ונפשו וממונו באהבת יוצרו כאברהם.

נ״גוהגורם שהחסד והדין יתקשרו, גורם בודאי גם כן שכל המדות יתקשרו כאחת, ועם היות שנאמר שאוהב זוכה אל הימין, אין הכונה אל זרוע הימין לבד, אלא זוכה אל כל המדות כלם להיותם מושפעים מחסד, ומצד החסד העשר ספירות מתיחדות כאמרנו (סוטה דף מז, א) ימין מקרבת, ותקרבו עצמות עצם אל עצמו (יחזקאל לז, ז), ובארו בתקונים (דף קה, ב) פסוק זה על מציאות היחוד, עיין שם.

נ״דוראיה היות קרוב הספירות ויחודם מצד החסד, היות רמ"ח מצוות עשה מצד החסד, כמו שפירש בתקונים ונעתיק לשונו לקמן, וכל מצוה הוא יחוד כל האצילות שהוא ידו"ד, וכבר פירש בתקונים (עג, א) וברעיא מהימנא (ע' פנחס רכח, ב) כי מצוה הוא ידו"ד ממש, כי מ"צ הוא י"ה בא"ת ב"ש, ולשון מצוות רצונו לומר יחוד, כענין (ברכות ו, ב) כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה, והיינו אלוה שנקרא החסד, כדפירש בפרשת ויקרא (כג, ב) וכן בתקונים (תז"ח) שהחסד אל מיחד ו"ה, וכענין זה (תהלים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו, שהחסד נקרא יומא דכליל כלהו יומי, וחסד בונה עם כלם ומיחדם, כענין (שם פט, ג) אמרתי עולם חסד יבנה. וזה שאמר שם אתעטר בחסד מכל סטרין, ירצה בכל הקצוות, ועביד בחסד כלא.

נ״הוכן אמר גם כן בפרשה עצמה בענין ארבעה בתים דתפלין (זהר ואתחנן רסב, ב) זה לשונו תליתאה שמע ישראל, ישראל סבא, ואהבת את ה' אלהיך, תאני רבי שמעון דא הוא רזא עלאה דישראל אתעטר בסטרא דאבא ומאי איהו אברהם, ואתעטר בסטרא דאמא ומאי איהי יצחק, תנינן ואהבת, בגין דרחים ליה למלכא עביד יתיר חסד עם כלא. וחסד יתירא ההוא דאקרי חסד דאמת, דלא בעי אגר עליה אלא בגין רחימותא דמלכא דרחים ליה יתיר, וברחימותא דמלכא תליא חסד ודא הוא ביתא תליתאה, עד כאן לשונו.

נ״והרי מבואר כי האוהב גורם התפשטות החסד בעולם, כמו שכתב ובגין דרחים ליה יתיר אסגי חסד בעלמא. האמנם מה שאמר דישראל אתעטר בסטרא דאבא, יובן עם מה שפירש באדרת האזינו (רצא, א) בענין שתי עטרות דהוו גניזי באבא ואמא ועטרוהו בהם. ואפשר שהביא בהם ענין זה כאן, לפרש מלת ידו"ד אלהיך. כי ידו"ד יקרא מצד עטרה דאבא, ואלהיך מצד עטרה דאמא. או אפשר כי העטרות נזכרו ברבוי את, וראשון נראה לי עיקר, ואת היא השכינה.

נ״זומה שאמר שהעבודה האמתית בענין האהבה הוא שאינו עובד על מנת לקבל פרס והוא הזוכה אל החסד, הטעם הוא כי העובד על מנת לקבל פרס נקשר בהכרח בצד הגבורה, כי כפי שעור עבודתו ישפיעו לו על פי הדין והדקדוק הגמור, אמנם העובד שלא על מנת לקבל פרס, כמו שעבודתו היא בלי שיעור שאינו ממתין חלק פרס ידוע, כן נותנין לו בלי שיעור מצד החסד, שהחסד משפעת בלי שיעור, ואז הוא מתקשר באהבה, ולכן כיון שהוא אינו עובד כדי לקבל פרס אלא מצד האהבה הגמורה, גורם שעטרת הגבורה תהיה נכללת תחת עטרת החסד, והחסדים הם מתפשטים בכל הקצוות, שהחסד הוא המתפשט בעולם, ובנין העולם כלו בחסד בלי חסד שקדמו, אלא שמדרך טובו להטיב ולתת בין לרעים ובין לטובים ואינו מדקדק עם שום בריה, ומדרך מדת החסד לאהוב לתת ולרצות, כי מצד האהבה שיש לה עם העלולים וכל הבריות, משפיעם מחסדו, ולא קבלה מהם התעוררות שבעבור זה ישפיעם, כן האוהב את המלך יעשה חסד עם המלך, והחסד הוא לעבוד עבודה ולא יקוה בעבודת הפרס דוגמת מדת החסד, ובזה נקשר במדת החסד ואסגי חסד.

נ״חוביאר במלות קצרות ענין האהבה, ואמר אלא בגין רחימותא דמלכא דרחים ליה יתיר, הכונה שאהבת המלך תקועה כל כך בלבו שאין דבר בעולם שיאהב יותר מהמלך, וזהו דרחים ליה יתיר - יותר מכל הדברים שבעולם, ולכך אינו עובד על מנת לקבל פרס, שנמצא עובד ואוהב בעבור הפרס ולא מצד אהבת המלך, ואפילו אם יאהב הפרס והמלך, אפילו הכי אינו מן הראוי שיחשב בשווי שום שכר נגד אהבת המלך, באפן שלא ימצא דבר נברא בעולם אפילו בשכר העולם הבא שיאהב הוא יותר מהקדוש ברוך הוא, אלא אהבת הקדוש ברוך הוא יתירה על הכל, ולכך מעלת העובד על דרך זה שכרו בלי שעור ומדה.

נ״טכמו שנתבאר (זהר ואתחנן רסז, א) זה לשונם ואהבת, מאן דרחים לקודשא בריך הוא ואתעטר בחסד מכל סטרין ועביד חסד בכלא ולא חייס על גופיה ועל ממוניה, מנא לן מאברהם, כמה דאתמר דהא לא חס ברחימותא דמאריה על לביה (דהוא יצריה), ועל נפשיה ועל ממוניה. על לביה - לא אשגח על רעותא דיליה בגין רחימותא דמאריה, על נפשיה ועל בריה ועל אתתיה בגין רחימותא דמאריה, על ממוניה - דהוה קאים בפרשת ארחין ואתקין מזוני לכל עלמא, בגין כך אתעטר בעטרא דחסד, כמא דכתיב (מיכה ז, כ) חסד לאברהם, ומאן דאתקשר ברחימותא דמאריה זכה להאי. ולא עוד אלא דעלמין כלהו מתברכא בגיניה, הדא הוא דכתיב (תהלים קמה, י) וחסידך יברכוכה אל תקרי יברכוכה אלא יברכו כ"ה.

ס׳יומא חד חלש רבי יוסי, על לגביה רבי אבא ורבי יצחק ורבי יהודה, חמו ליה דהוה נפיל על אנפוי ונאים, יתבו, כד אתער חמו ליה לאנפוי דחייכין, אמר ליה רבי אבא מלה חדתא חמיתא, אמר ליה ודאי, דהשתא סלקא נפשי וחמית יקרא מאינון דמסרו גרמיהו על קדושא דמאריהון, דהוו עאלין בתליסר טורי אפרסמונא דכיא וקודשא בריך הוא משתעשע בהו, וחמינא מה דלא יהבו לי רשותא למימר, ושאילנא לון האי יקרא דמאן הוא, אמרו לי מאינון דרחימו למאריהון בההוא עלמא, וממה דחמית נפשאי ולבאי אתנהיר, ועל דא אנפאי חייכין.

ס״אאמר ליה רבי אבא זכאה חולקך, אבל אורייתא אסהיד בהו דכתיב (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. אמר ליה רבי יהודה הא שאילו חבריא, דא דכתיב יעשה, תעשה מבעי ליה, אמר ליה הא אתמר, אבל רזא דמלה היינו דכתיב (תהלים כז, ד) לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו, ואוקמוה נעם ה' ההוא דאתיא מעתיקא קדישא, דקודשא בריך הוא משתעשע ביה, דהא ההוא נעם מעתיקא נפקא, אוף הכא עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה, מאן הוא עתיקא סתימא דכלא דהא ביה תליא, אמר ליה הא ודאי הכי הוא. זכאה חולקיהון דאנון דרחימותא דמאריהון מתדבקן בהו, לאלין לית שעורא לחולקיהון בההוא עלמא.

ס״באמר רבי יצחק, כמה מדורין על מדורין אית להו לצדיקיא בההוא עלמא, ומדורא עלאה דכלא אינון דרחימותא דמאריהון אתקשר בהון, דהא מדוריהון אתקשר בכלא וסליק על כלא, מאי טעמא בגין דקודשא בריך הוא בהאי אתעטר, תא חזי כלא אהבה אתקרי וכו', נעתק בראש הפרק הזה, עד כאן לשונו. הרי מבאר במעלת העובד מאהבה שזוכה אל הנעם העליון אשר עין לא ראתה.

ס״גושמעתי ממורי עליו השלום טעם יותר מבואר למעלת העובד מאהבה, והוא כי העובד מאהבת מלכו של עולם לא לתוחלת שכר בעולם הזה ולא לתוחלת שכר בעולם הבא אלא מאהבה לבד, הקדוש ברוך הוא בעצמו הוא המשלם שכרו, שאם עושה בשביל שכר העולם הזה בשביל שיהיה לו עשר ובנים, הנה הוא נוטל שכרו בעולם הזה, וכמו שהעולם הזה כלה ואבד בעולם הזה כך שכרו כלה ואבד בעולם הזה, ואם עושה בשביל גן עדן שכרו על ידי עולם המלאכים המשמשים את הגן, אבל אם הוא עושה לאהבת הקדוש ברוך הוא, הוא מדביק נשמתו באין סוף ובמדותיו ליחדם כראוי, ולכן שכרו מלמעלה מעלה לחזות בנעם ה'.

ס״דוהנראה לי בבאור ענין זה יותר, כי כל אחד כפי מעשיו כך יזכה לעתיד, אם זכה אל הנפש לבד, הרי מנוחתו במקום הנפשות בחצר מות, ואם זכה אל הרוח יזכה אל גן עדן, ואם זכה אל הנשמה זוכה לעלות אל גן עדן העליון, והזוכים אל הנשמה הם הנקראים אוהבים, כדפירש הרשב"י (זהר ויגש רו ע"א) להנחיל אוהבי יש (משלי ח, כא), אלין דנשמתא קדישא בהו, עיין שם.

ס״הומה שכתב דהא מדוריהון אתקשר בכלא, פרוש כל מדור ומדור שבגן עדן יונק ממדה פלונית ונקשר באותה המדה כפי המצוה אשר עשה, אמנם מדור החסידים הוא מדור שיונק מכל האצילות ונקשר בו כלו, מטעם שגרם ליחד כל האצילות כדפירש, וסליק על כלא - מציאות המדור הזה הוא למעלה מכל שאר המדורות.

ס״ווהחסיד הרב יוסף יעבץ עליו השלום כתב במשנת (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשים על מנת לקבל פרס, וכן במשנת (שם פ"ה מט"ז) כל אהבה שהיא תלויה בדבר, דברים הצריכין אל האהבה, ולכן ראיתי להעתיק מקצתם המוכרחים אל הדרוש שאנו בו.

ס״זכתב במשנת אל תהיו, זה לשונו אמרו ז"ל (פסחים נ, ב) כתיב (תהלים נז, יא) כי גדול עד שמים חסדך, וכתיב (תהלים קח, ה) כי גדול מעל שמים חסדך, לא קשיא כאן לעושים לשמה וכו', כי העושה לשמה דבק בשם יתברך ואין סוף למתן שכרו, אמנם המאמינים בשם יתברך כי הוא משכיר ומעניש, ועוסקים במצותיו יותר, שכרן קצוב עד שמים. ודע שיום ה' הגדול והנורא למעלה מן שמים, והמשכיל יבין. ולזה אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קיט, קנט) ראה כי פקודיך אהבתי ה' כחסדך חייני, כי אני מן העושים לשמה לכן אשאל מאוצר אשר אין לו תכלית, והוא חסדך הגדול.

ס״חולזה אמר הנביא (איכה ג, כא) זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל חסדי ה', חדשים לבקרים, חלקי ה' אמרה נפשי. ויש לפרש מהו זה אשר חלק מאמרו אל לבו, ואשר אמרה נפשו, והענין אצלי, כי האדם באשר הוא אדם קשה לצייר עבודה על מנת שלא לקבל פרס, ולא יתכן זה כי אם לנפש מצד טבעה, לפי שהיא מן העליונים והיא חושקת בטבע לעבודתו כמלאכי מעלה, ואנשים אשר שב אנושתם כלו נפשיי הם העובדים על מנת שלא לקבל פרס. ולזה אמר, כי ללבו במה שהוא אנושי אמר דברים המתיישבים בלב, אמנם לנפשו לא יצטרך לומר טענות, אבל היא עצמה תאמר, שתבחר בעבודה מצד עצמה ולא מצד דבר אחר, והוא אומרו (שם ג, כד) חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו, מטענה אחרת.

ס״טאמנם הטענות אשר אמר ללבו הם שתים, האחת שלא היה מיסרנו משנאתו אותנו, שאם כן היה מכלה אותנו, והיה לאות כי מאהבה יסרנו כאומרו (תהלים קיח, יח) יסור יסרני יה. והשנית, כי הוא מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, והוא חסד גמור, וכל שכן שיקיים דברו אשר דבר ביד עבדיו הנביאים לקבצנו מארבע כנפות הארץ, עד כאן לשונו. וכאשר תדקדק בדבריו תמצאם קרובים לדברי סברת מורי שכתבנו בטעם העושה מאהבה שזוכה אל הנעם העליון כדפירשנו.

ע׳ובמשנת כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה, כתב, זה לשונו ירמז, כי העובד את השם יתברך כדי שירבה קנינו וישמר את נפשו, אין עבודתו שלמה, כמו שאמר השטן (איוב א, ט) החנם ירא איוב אלהים הלא אתה שכת בעדו. ולזה אמר התנא כי העובד את השם בעבור הדברים הגופניים אשר תלה בהם עבודתו, לא תתקיים לאור באור החיים, כי בהבטל אותם הדברים אשר בהם עבודתו תתבטל אהבתו, ואין מאכל ומשתה בשאול אשר אתה הולך, אבל העובד את השם מאהבה גמורה, הלא אהבתו בחי העולמים ולא תסור לעולם, ושכרו שיהיה אוהב את השם לעולם, כאומרו ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, עד כאן לשונו.

ע״אופירש התנא ואמר, איזוהי אהבה שאינה תלויה בדבר זו אהבת דוד ויהונתן. הכונה שנאמר בהם (שמ"א יח א) ויהי ככלותו לדבר ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד וגו', וכן נאמר (שם כ, מא) וישקו איש את רעהו ויבכו איש את רעהו עד דוד הגדיל, ואין נשיקה אלא מצד האהבה, וכן בכיה מצד הדבקות, וכן עד דוד הגדיל מפני שהוא סוד גלות שכינה, ודוד ויהונתן רמז סוד אהבה בסוד דודים למעלה, והמשכיל יבין.

ע״בובזהר בארו בסוד האהבה סוד נעלם וכמוס ונעתיק לשונו, זה לשונו (שמות קמו, א) דאמר (שה"ש א, ב) ישקני מנשיקות פיהו, מאי קא חמא שלמה מלכא דאיהו אעיל מלי דרחימו בין עלמא עלאה לעלמא תתאה, ושירותא דתושבחתא דרחימו דאעיל ביניהו ישקני איהו. אלא הא אוקמוה, והכי איהו, דלית רחימו דדבקותא רוחא ברוחא בר נשיקה, ונשיקה בפומא מבועא דרוחא ומפקנו דיליה, וכד נשקין דא בדא מתדבקן רוחין אלין באלין והוו חד, וכדין איהו רחימו חד. בספרא דרב המנונא סבא קדמאה הוה אמר על האי קרא, נשיקה דרחימו אתפשט לארבעה רוחין, וארבעה רוחין אנון כחדא, ואנון גו רזא דמהימנותא, וסלקין בארבעה אתוון ואנון אתוון דשמא קדישא תלי בהו, עלאין ותתאין תליין בהו, ותושבחתא דשיר השירים תלי בהו, ומאן איהו, אהבה. ואנון רתיכא עלאה ואנון חברותא ודבקותא ושלימו דכלא, אלין אתוון ארבעה רוחין אינון, ואינון רוחין דרחימו וחדוה דכל שייפי גופא בלא עציבו כלל, עד כאן לשונו.

ע״גוהמאמר הזה ביארו מורי עליו השלום בפירוש הסבא (זהר משפטים קכד, ב) וכן בזהר בפרשה הנזכרת. אמנם נבאר הנוגע לעניננו לדרוש האהבה הוא, כי מציאות מעלת אהבה הוא קשר ארבעה רוחין הנעשה בסוד הנשיקין, וסוד הנשיקין ביארו שם בפרשה לקמיה, מאן ישקני ההוא דסתים גו סתימו עלאה, וסוד הנשיקה הוא דבקות פנימיות הספירות ותוכיותם, שהוא רוח החיים המחיה אותם, והוא מה שאמר ונשיקה בפומא דאיהו מבועא דרוחא ומפקנו דיליה, וכן אמר (ז"ח שה"ש סג, א), בשיר השירים אתדבקותא דגופא בגופא, ישקני מנשיקות פיהו אתדבקותא דרוחא ברוחא, עד כאן לשונו.

ע״דכיצד הם ארבעה רוחין נתבאר שם בשיר השירים (ז"ח שה"ש סד, א) זה לשונו ישקני דביקו ברחימו רוח ברוח, דהא ארבעה רוחין מתחברן ואתעבידו כחדא, דא יהיב רוחא לחבריה ונטיל הוא רוחא דחבריה דאתדבק ביה, משתכחי רוחא דיליה ורוחא דחבריה הא תרין, אוף הכי חבריה, משתכחי ארבעה רוחין דמתחברן באנון נשיקין, עד כאן לשונו.

ע״הואמר בסוף המאמר שהעתקנו, ואינון רוחין דרחימו וחדוה דכל שייפי גופא בלא עציבו כלל. פירוש, כי אי אפשר שיתדבקו ברוח הפנימי אם לא שיתקשרו הספירות כאחד מצד החיצוניות שבהם, ויתמעט הדין שהוא העציבו מהם, אז יהיה כסא להשרות עליהם רוח העליון, והוא כמשל האדם הנושק לחשוקתו, שלא ישק אותה אלא מרב שמחה, וכל האברים כבר נתיחדו כאחד, והיינו מלת אהב"ה שעולה אח"ד המורה על קשר ויחוד העלולים הנבראים זה בזה על ידי רוחם ונשמתם הפנימים.

ע״וופירש במאמר גם כן שאותיות אהבה הם אתוון דשמא קדישא תליא בהו, והם אותיות שם ידו"ד. ומורי עליו השלום כתב ונתן יחס לאותיות אהב"ה עם אותיות ידו"ד, ובזה נבין שברוב הפסוקים שבתורה כתוב לאהבה את ידו"ד.

ע״זועתה צריכין אנו להבין כיצד במציאות אהבת האדם לקדוש ברוך הוא ימצאו ארבעה רוחין, והענין הוא, כי האדם נשמתו היא חלק אלוה ממעל, ובהכין האדם גופו ואבריו כאחת ושיתעורר לבו בשמחה, שאין שכינה שורה מתוך עצבות, ויכוין לעורר אהבת יוצרו בתוך לבו, הרי בהכרח רוח עליון תתעורר בתוך לבו ונמשך שפע קדוש בו, הרי שתים, והוא כענין ישקני, שרוח הזכר יבא למטה לעשות נשיקין, ואחר כך יכוין לכלל ולהדביק נשמתו למעלה הרי שני רוחין למעלה, ומציאות זה השתים נעשה מאליו כמים הפנים לפנים שפרשתי לעיל, ובזה תהיה האהבה שלמה ארבע רוחין מתחברן כחדא.

ע״חונתבאר הענין יותר בדברי הרשב"י (זהר פקודי דף רכו, ב) זה לשונו האי היכלא שתיתאה אנון נשיקין לאתדבקא רוחא ברוחא, תתאה בעלאה, כמה דאת אמר (שה"ש א, ב) ישקני מנשיקות פיהו, וכל נשיקה איהו לאתדבקא רוחא ברוחא עלאה בתתאה. ואמר לקמיה, ורזא דא כד אתייחד רוחא ברוחא כדין שראן נשיקין לאתחברא, ומתערין שאר שייפין בתיובתא, ורוחא דא מתדבקא בדא, וכדין שייפין כלהו מתערי אלין באלין לאתקשרא שייפא בשייפיה, ואיתימא מאן אתער שייפי תתאי או שייפי עלאי, שייפי תתאי מתערי תדיר לגבי עלאי, מאן דאיהו בחשוכא תאיב תדיר למהוי בנהורא, שלהובא אוכמא דלתתא אתער תדיר לגבי שלהובא חוורא דלעלא, בגין לאתדבקא ביה ולמשרי תחותיה, ורזא דא (תהלים פג ב) אלהים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל, עד כאן לשונו.

ע״טואף על פי שלכאורה נראה שהמאמר הזה חולק עם מה שנתבאר בשיר השירים, שאמר שנשיקין הוא דביקו דרוחא עלאה בתתאה, אין זו קושיא, כי כונת המאמר הזה שבפרשת פקודי שאמר דנשיקין הן לאתדבקא רוחא ברוחא, תתאה בעלאה, פרושו כי השתוקקות הרוח התחתון הוא להכלל בעליון, והוא מה שנאמר ישקני, שתכלל רוח התחתון בעליון. אמנם אי אפשר שיכלל התחתון בעליון אם לא שיבא נשיקת הזכר ויכלל רוחו בה, ועל ידי הכאת ההארה ההיא, יש כח ברוח התחתון להכלל בעליון, וכדי שתבא ההארה ההיא מהזכר צריך בתחלה שיקדים התעוררות הנקבה, כמו שכתוב שייפי תתאי מתערי תדיר לגבי עלאי.

פ׳ועל דרך זה היא מציאות האהבה באדם, כי בתחלה צריך שיקדים השתוקקויותיו להדבק באור העליון, וכיון שהקדוש ברוך הוא רואה השתוקקותו מופיע [מתגלה] בו מאורו העליון, ועל ידי כך גם כן נפשו נכללת למעלה, וימצאו ארבעה רוחין מתקשרן כחדא למעלה, קשר כפול במציאות כמים הפנים לפנים שפרשתי בפרק קמא, שבעורר האדם אהבת חברו בתוך לבו גם חברו יעורר אהבתו בלבו, ונמצא בכל אחד שתי רוחין, והוא סוד דברי רבי יוסי, רוח אמשיך רוח ואייתי רוח, שפרשתי בפרק א.

פ״אובזה יובן גם כן אמרם (יומא לט, א), אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, שהקשר כפול כדפירשנו, ולא יכול להפרד מקדושת אהבתו יתברך מהרה ביען שהמלך תפס בו גם כן בחבלי אהבה, ולכן הוא מתקדש הרבה, והוא כמשל התופס את חבירו בחבל אחד לקרבו אצלו, וכיון שראה חברו שרוצה לתפסו מה עשה הוא גם כן השליך אליו חבל ונתקרבו זה אצל זה במהרה, ונתקשרו קשר אחד אמיץ וחזק שאין ביניהם פרוד כלל.

פ״בוהזוכה אל האהבה הזו, בלי ספק, הוא קשור ודבוק בחיים העליונים, ואשריו בעולם הזה ובעולם הבא. ועל דא נאמר (דברים ל, כ) לאהבה את ה' ולדבקה בו, והוא סוד (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום, כדפירשתי בפרק א.

פ״גוכן בזהר (משפטים קכד, ב) ביארו פסוק ואתם הדבקים על סוד הנשיקין, זה לשונם ובגין כך כתיב ישקני מנשיקות פיהו, דהא דבקותא רוחא ברוחא. תנא, כל זמנא דקודשא בריך הוא אזיל בישראל כביכול אתדבק רוחא ברוחא, ועל דא כתיב (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם, בכל אנון גווני דבקותא, ולא מתפרשא דא מן דא, עד כאן לשונו.

פ״דואחר שבארנו שאהבה היא הנשיקין, ראוי לבאר אם ימצאו בבינה ובחסד. ונשיקין שימצאו בבינה נתבאר בשיר השירים (זהר חדש סד, א) זה לשונם מנשיקות, מאנון נשיקין עלאין דהוה נשיק מקדמת דנא, דהא רחימו דחדוה לאו איהו אלא מגו נשיקין, דביקו דרוחא עלאה בתתאה. פיהו ולא כתיב פיו, מאי פיהו אלא זמונא דעלמא דאתי מלך דשלמא כלא דיליה ודא איהו תוספת ה' דאיתוספת על דא, בגין דכל רחימו דעלמא תתאה לאו איהו אלא לאתחברא בעלמא עלאה עלמא דאתי, ועל דא כל תושבחן אתער עלמא תתאה לגבי עלמא עלאה, עד כאן לשונם. הרי מבאר היות נשיקין מצד ה' עלאה עלמא דאתי.

פ״הוהיות נשיקין התעוררות מצד החסד נתבאר בפרשת תרומה שם, זה לשונם כיון דאעיל לגבי היכל אהבה, אתער רחימו דנשיקין עלאין דכתיב וישק יעקב לרחל, למהוי נשיקין דרחימו עלאה כדקא יאות, ואנון נשיקין שירותא דאתערותא דכל רחימו דאתדבקות וקשורא דלעילא, עד כאן לשונו. ומוכרח מתוך התכת לשון המאמר שהיכל אהבה הזה הנזכר, הוא חסד שבאצילות, וכן פירש מורי עליו השלום ואמר שממנה מתעוררת אהבת הנשיקין.

פ״ונשאר עתה לבאר מה שפרשו בזהר שאהבה מצד אמא עלאה, הטעם הוא כי כאשר יסתכל האדם בטובות הבורא יתברך העודפות עליו אשר לא תוכל לספור אחד מני אלף מטובותיו עלינו בענין בריאתו, תכסוף נפשו לעבדו מאהבה, כמו שאמרו ז"ל בתנחומא (ע' אמור, ז) בפסוק (איוב מא, ג) מי הקדימני ואשלם, זה לשונם אמר רבי ירמיה בן אלעזר עתידה בת קול להיות מתפוצצת בראש ההרים ואומרת כל מי שפעל עם אל יבא ויטל שכרו, ורוח הקדש צווחת ואומרת מי הקדימני ואשלם, מי קלס לפני עד שלא נתתי בו נשמה, מי מל לפני עד שלא נתתי לו בן, מי עשה ציצית עד שלא נתתי לו טלית, מי עשה לפני מעקה עד שלא נתתי לו גג, וכיוצא האריכו שם בכל דבר, עלי לשלם שכרו, למה, תחת כל השמים לי הוא, שהכל שלי ומשלי נותן לי ומכל מקום ואשלם, עלי לשלם שכרו, עד כאן לשונו. והמדרש הזה הובא בויקרא רבה פרשת שור או כשב (כז, ב) עיין שם.

פ״זוכאשר נסתכל בדברי המאמר על דרך הסוד, מ"י היא אמא כנגד חמשים שערי בינה שנתפשטו ממנה להטיב לכל הנבראים, כמו שספר במענה ויען ה' את איוב מן הסערה (לח, א) שהזכיר שם חמשים שערים, מ"י שם ממדיה כי תדע או מ"י נטה עליה קו. מ"י פלג לשטף תעלה (שם כה). או מ"י הוליד אגלי טל (שם כח). מבטן מ"י יצא הקרח (שם כט). מ"י יכין לעורב צידו (שם מא). מ"י שלח פרא חפשי (שם לט ה). הכלל שנזכר שם חמשים שערים, כמו שפירש הראב"ד עליו השלום בפירוש ספר יצירה (הקדמה). נמצא בזה שהקדוש ברוך הוא הקדים ופתח חמשים שערים מטובותיו להטיב לכל הנבראים, ולכן הוא אומר מי הקדימני, כי למדת מ"י לא הקדימני נברא, אלא מ"י קדם ונתן לו נשמה וכל הטובות, והיינו שהבינה נקראת קדם והיא קדמה לעולם כדפירשו ז"ל (פרקי ר"א פ"ג) בשבעה דברים שנבראו קודם שנברא העולם, אחד מהם תורה, שנאמר (משלי ח, כב) ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז, ואמר קדם, עד שלא נברא העולם. וכן גן עדן, שנאמר (בראשית ב, ח) גן בעדן מקדם, קדם עד שלא נברא העולם, והיינו כי עולם הוא שש קצוות, והקודם לעולם השש, היא הבינה, ולכך נקרא קדם, וכן פירש הרב משה דיליאון ומורי בספר פרדס רמונים. ואף על פי כן עלי לשלם, כי שכר טוב הצדיקים הוא לחזות בנעם ה' הנמשך ממנה, והיינו עלי לשלם - כענין על ה' (זח"ג עט, ב עה"פ שמ"א א, י).

פ״חולענין הדרוש שלנו שפירשנו שאהבה נמשך מאמא שהיא ה', הוא שכאשר יסתכל האדם שהקדוש ברוך הוא בראו וצייר וחתם גופו ורוחו בכ"ב אותיות הקדושים שהם מצד אמא, ובהם הוא דפוס כל העולמות, ראוי שיאהב אותו ויעשה רצונו, ובפרט שהיא האם הגומלת חסדים טובים לבנים, כדפירש בספר הבהיר (ע' קה), והיינו ה' - חמש אור דיום ראשון כדפירשו בתקונים (ד, ב; יט, א), שהם באים לחסד, והם שורש לחמשים השערים, וכן בזהר (ויצא קנד, א) ובשיר השירים (ז"ח סב, א) האריכו בענין הבינה דאיהו אתר דבעי חדוה דלא אית תמן רוגזא ודינא, דהא עלמא דאתי כלא חדוה, ואיהו חדי לכלא משדר חדו וחדוה לכל דרכין, עד כאן לשונו. וכן הוא נהר דנגיד ונפיק ולא פסיק מימוי לעלמין (זוהר בראשית לג, ב).

פ״טועוד בבחינה אחרת ראוי שיכונה אהבה בבינה, מפני שעל ידי עניית תפלתינו בכל צרותינו, כמו שכתוב (דברים ד, ז) כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו. ופירש בזהר בפרשת ואתחנן (רסה, א) שחלוק בין ה' אלהיך לה' אלהינו, שה' אלהיך הוא הקדוש ברוך הוא ושכינתיה, וה' אלהינו הוא אבא ואמא. נמצא בזה כי היראה והאהבה הוא שיירא האדם מהמאציל שהוא בורא הכל רב ושליט, ויראתו זאת נתגלה לאדם על ידי אבא כדפירשנו בשער היראה פרק ב, וכן האהבה הוא שיאהב האדם לבורא הכל מצד חסדיו וטובותיו עליו, וגלוי אהבתו זאת לאדם נתגלה על ידי אמא כדפירשנו, ועיקר האהבה הוא התעורר הלב בחשק כמו שיתבאר עוד בעזרת השם. וכן אמרו זכרונם לברכה במסכת כלה (פ"ג) מאי אהבה ומאי כבוד, אהבה בלב, וכבוד במעשים ובדברים, עד כאן לשונו

צ׳עם היות שבפרקים הקודמים נתבאר מהות האהבה, נשאר עוד עדיין לבאר במהותה וכיוצא יתדבק בה האדם באופן שלא תפרד ממנו.

צ״אובענין מהות האהבה ביאר הרשב"י עליו השלום עוד, זה לשונו (זהר אחרי מות סז, א) אמר ליה רבי אבא (ישעיה כו, ט) נפשי אויתך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך, אויתך אותך מבעי ליה, אשחרך ישחרך מבעי ליה, אלא הא אוקמוה כמה דאת אמר (איוב יב, י) אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, תא חזי נפשא ורוחא אשתתפו כחדא לעלמין, תנא פולחנא שלימתא דבעי בר נש למפלח לקודשא בריך הוא כמא דתנינן (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך, דירחים ליה לקודשא בריך הוא רחימותא דנפש ממש, ודא הוא רחימותא שלימתא רחימותא דנפשיה ורוחיה, כמה דאתדבקו אלין בגופא וגופא רחים לון, כדין יתדבק בר נש לרחמא לקודשא בריך הוא רחימותא דנפשיה ורוחיה לאדבקא ביה, הדא הוא דכתיב נפשי אויתך בלילה, כלומר נפשי ממש, אף רוחי בקרבי אשחרך, לאתדבקא בך ברחימותא סגיאה.

צ״בבלילה, דבעי בר נש מרחימותא דקודשא בריך הוא למיקם בכל ליליא לאשתדלא בפולחניה עד דיתער צפרא ויתמשך עליה חוטא דחסד, דתניא זכאה חולקיה דההוא בר נש דרחימותא דא רחים לקודשא בריך הוא, והני אינון זכאי קשוט דמרחמין לקודשא בריך הוא הכי, בגין דעלמא מתקיימא בגיניהון, ושלטין על כל גזרין קשין דלעילא ותתא בגין דאתקיים עלמא בגיניהון, תאנא ההוא זכאה דאתדבק ברוחיה ונפשיה לעילא במלכא קדישא ברחימותא כדקא יאות שליט בארעא דלתתא וכל מה דגזר על עלמא אתקיים, עד כאן לשונו.

צ״גופירוש אויתך, אותך מבעי ליה, הכונה כי פשט הכתוב נראה כי הנפש מתאוה להקדוש ברוך הוא בלילה, ועל ידי הרוח שבקרבו ישחר להקדוש ברוך הוא, והקשה לזה, כיון שאויתך ואשחרך חוזר לנפש ורוח, היה ראוי שיאמר נפשי אותך וכן רוחי ישחרך, ולזה תרץ כי נפשי ורוחי אינו חוזר לנפש רוח שבאדם לבד אלא להקדוש ברוך הוא ושכינתו גם כן, שהם נקראים נפש ורוח, שמהם באים הנפש והרוח כמו שכתב לקמיה, תא חזי נפשא ורוחא אשתתפו כחדא, והטעם שהם משתתפים בעולם מפני שכמו ששרשם בא מלמעלה מקודשא בריך הוא ושכינתיה וזה בלא זה אי אפשר, שנאמר (תהלים פט, טו) צדק ומשפט מכון כסאך, כן הענפים הבאים מהם משתתפים. ולכן אמרו בתקונים (מט, ב) על פסוק (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם, נ"ר נפש רוח, נשמת נשמה, הרי נפש ורוח משתתפים כאחת.

צ״דוהביא פסוק אשר בידו נפש כל חי, להורות כי אף על פי שהרוח והנפש ירדו ונתלבשו בגוף שרשם נשאר למעלה, ועל ידי השרש ההוא שנשאר שם יש בידו ממש נפש כל חי, ודבר זה הוא הצעה לענין האהבה שיבאר אחר כך, ולתרץ הקושיא מאי אויתך אותך מבעי ליה, ולזה אמר שאם הכונה להקדוש ברוך הוא ושכינתו לבד, היה ראוי שיאמר ה' אלהי אויתך בלילה אף אשחרך, אלא להורות לנו ענין האהבה ודבקות האדם נפשו בהקדוש ברוך הוא כיצד היא, לזה אמר נפשי ורוחי.

צ״הועוד כיון להביא פסוק זה ולתרץ מה שאמר הפסוק אף רוחי בקרבי אשחרך, שלפי פירושו שחוזר להקדוש ברוך הוא היה ראוי שיאמר אף רוחי אשחרך, כי מלת בקרבי היא מיותר, לזה כיון להביא פסוק זה, אשר בידו, להראות שממש ניצוץ הקדוש ברוך הוא ושכינתו בתוך האדם, והנשמות הם חוטי שלהביות הנמשכות מלמעלה למטה ואינם חיים אלא משרשם הנשפע בהם לעולם, וכיון שהקדוש ברוך הוא רוצה לסלק סיוע מהנפש והרוח התחתונים, מסלק שרש הקשור עמו שלא ישפיע חיים לנפש ורוח התחתונים ומיד האדם מת, כמו שכתוב (איוב לד, יד-טו) רוחו ונשמתו אליו יאסף יגוע כל בשר יחד, והאספה היא זאת, דהיינו שאוסף רוחו אליו, כענין המריח בתפוח וכיוצא שישאב הרוח ההוא ויאספנו אליו, כן הרוח והנפש נאספים למקורם.

צ״ווכן פירש הרשב"י (זהר ויחי ריז, ב) אמר רבי יהודה זכאין אינון צדיקיא כד קודשא בריך הוא בעא לאתבא רוחיה ליה לשאבא ההוא רוחא בגויה, דתניא בשעתא דקודשא בריך הוא בעא לאתבא רוחיה ליה, אי זכאה הוא, מה כתיב (קהלת יב, ז), והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, עד כאן לשונו.

צ״זנמצא, שבעוד שהוא חי רוח חיים מקודשא בריך הוא ושכינתיה בקרבו המחיה אותו, והיינו אשר בידו נפש כל חי להשפיע חיים, מסלקם הכל כרצונו. ובזה מתורץ מלת בקרבי, ומלת בקרבי חוזר בין לנפש בין לרוח הנאצלים מקודשא בריך הוא ושכינתיה. והתכת הפסוק כך הוא, נפשי אויתך בלילה אף רוחי, דהיינו קודשא בריך הוא ושכינתיה, והם בקרבי, אשחרך. ואשחרך הוא לאשתדלא בפולחניה עד דיתער צפרא כמו שיתבאר.

צ״חוהנה בהקדמה זו נבין פסוק (דברים לב, ט) כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, צריך להבין מה ענין חלק ומה ענין חבל, ולמה אמר עמו ולא ישראל. ואפשר שיובן במה שפירשנו, כי באמרינו חלק יורה שהנשמות הם ממנו חצובות והוא והם, הם שני חלקים, כענין תרי פלגי דגופא, וזהו טבע מלת חלק שנחלק הדבר ממנו, ובהתייחד חלק הנשמה התחתונה עמו שני החלקים נתייחדו ונעשו אחד, ואף על פי שנאמר חלקים שיורה חס ושלום פרוד, אין הכונה שהנשמה נפרדה ממנו ברדתה למטה, אלא שרשה נשאר שם, ולכן אמר עמו, עמו ממש הוא החלק, ולכך לא אמר כי חלק ה' ישראל, שהיה מורה שנחלק החלק למטה והיה מורה פרוד, אלא עמו - ופירושו שעמו הם עמו. ולהורות על הקשר הכפול הוא יתברך גם כן שופע ניצוץ חיים לרוח ונפש התחתונים שבגוף ולעולם אינו נפרד, לזה אמר יעקב חבל נחלתו, כי כמו שהחבל שזור משנים או משלשה חלקים כן הוא קשור עמנו למטה ואנו קשורים עמו.

צ״טועוד במשל החבל פירשו רבותינו זכרונם לברכה (במ"ר יז, ו) ענין נאה במצוות, והעתקנו לשונם בפרק ושער א' משער המצוות, שאמר שם משל לאחד שהיה מושלך לתוך המים, הושיט לו הקברניט [מנהיג הספינה] את החבל, אמר לו תפוס את החבל הזה בידך ואל תניחהו, ואם תניחהו אין לך חיים, כך מציאות הנשמה היא משולשלת מלמעלה למטה כחבל הזה, ראשה אחד בידו וראשה השני בגוף האדם, וכל מציאות האהבה והדביקות הוא לדבק בחבל הזה ולקשר בשורש נשמתו הדבוקה בו יתברך.

ק׳ובזה יובן לשון המאמר, תנא פולחנא שלימתא דבעי בר נש למפלח לקודשא בריך הוא כמה דתנינן ואהבת את ה' אלהיך, דירחים ליה לקודשא בריך הוא רחימותא דנפש ממש כמה דאתדבקו אלין בגופא וגופא רחים לון, כדין יתדבק בר נש כו'. הכונה כי הפסוק (דברים ו, ה) אמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, הוא דירחים ליה רחימותא דנפש ממש, ופירושו כי אהבת הנפש עם הגוף היא אהבה כפולה, כי הנפש אוהבת לגוף והגוף לנפש ואינם רוצים להפרד זה מזה.

100

ק״אואהבת הנפש לגוף למדנו הכתוב באמרו (שה"ש ח, ו) כי עזה כמות אהבה, ופירש הרשב"י עליו השלום (זהר ויחי רמה, א) שבשעת פטירתו של אדם הנפש נשאלת מהגוף כאדם ההולך בדרך רחוקה ונפרד מאהובו שקשה בעיניו פרידתו ממנו, זה לשונו שימני כחותם על לבך, בגין דישתאר כל דיוקני בך כהאי חותם דאשתאר כל דיוקניה בההוא אתר דאתדבק ביה, כי עזה כמות אהבה, תקיפא הוא כפרישו דרוחא מן גופא, דתנינן בשעתא דבר נש מטי לאסתלקא מעלמא וחמי מה דחמי, רוחא אזלא בכל שייפי גופא וסליק גלגלוי כמא דאזלא בימא בלא שייטין, סליק ונחית ולא מהניא ליה, אתא ואשתאיל מכל שייפי גופא, ולית תקיפו כיומא דפריש רוחא מן גופא, תקיפו דרחימו דכנסת ישראל לגבי קודשא בריך הוא, כתקיפו דמותא בשעתא דבעי רוחא לאתפרשא מן גופא.

101

ק״בקשה כשאול קנאה כל מאן דרחים ולא קשיר עמיה קנאה, לאו רחימותיה רחימותא, כיון דקני, הא רחימותא אשתלים. מכאן אוליפנא דבעי בר נש לקנאה לאתתיה, בגין דיתקשר עמה רחימותא שלים. דהא מגו כך לא יהיב עינוי באנתו אחרא. מהו קשה כשאול קנאה, אלא מה שאול קשה בעינייהו דחייבין למיחת ביה, כך קנאה קשיא בעינייהו דמאן דרחים וקני לאתפרשא מרחימותא, עד כאן לשונו.

102

ק״גוזהו שאמר במאמר שלפנינו, כמה דאתדבקו אלין בגופא, הרי אהבת הנפש לגוף שהיא דבוקה עמו ואינה רוצה להפרד ממנו, כי אחר שנתלבשה יש לה יחס וקורבה עמו.

103

ק״דוגופא רחים לון, הוא אהבת הגוף מפני שאין לו חיים אלא על ידה, שכמו שקשה בעיני השכינה להפרד מהקדוש ברוך הוא עד שהיא אומרת שימני כחותם, במציאות שקשה לרוח להפרד מהגוף, כאהבה זו צריך שיהיה לנפש הצדיקים עם השכינה, וזהו שאמר וכדין יתדבק, כמציאות זה יאהב לקודשא בריך הוא רחימותא דנפשיה ורוחיה לאדבקא ביה, כמו שהוא אוהב לרוחו ונפשו שבגופו שהוא חי מהם, יאהב להקדוש ברוך הוא וידבק בו חלק רוחו ונפשו התחתונים, כי באמת אינם חיים אלא על ידי השפעת השרשים העליונים הדבקים בו יתברך שעל ידם השם שולח חיים לענפים התחתונים שבגוף כדפירשנו. וכן אמר בסוף המאמר, ההוא זכאה דאתדבק ברוחיה ונפשיה לעילא במלכא קדישא.

104

ק״הוביאר הרשב"י עליו השלום במאמר ויחי שהעתקנו, כי מסימני האהבה הוא הקנאה, ופירש שהמקנא לאשתו שמרב אהבתו בה אינו רוצה שיכנס זר בינתים להפריד בינו לבינה אלא שתהיה אשתו אהבתה קשורה בו לעולם, כן הצדיק צריך שמרב אהבתו בשכינה יתקשר באהבתה כל כך, עד שיקנא בה, שלא ירצה שתפרד השכינה ממנו ותשרה באחר באופן שתעקר ממנו, והיינו מציאות רחימותא דנפשיה ורוחיה לאדבקא. והוראת מציאות האהבה זו, הוא, שיקום בלילה לעסק בתורה, כמו שביאר לקמיה.

105

ק״ווהבחינה השניה שהיא אהבת הנפש לגוף, גם כן מבוארת מאליו, כי ודאי הקדוש ברוך הוא הוא אוהבו שהרי הוא נותן לו הנשמה ממנו כדי שיהיה חי, וראוי שיאמר בלבו כשם שהקדוש ברוך הוא חפץ לדבק בי שהרי נותן לי רוח ונפש והשפיע לי חיים, כן ראוי שאדבק בו, ולזה אמר רחימותא דנפשיה ורוחיה סתם, שהיא אהבה כפולה כדפירשנו.

106

ק״זהדא הוא דכתיב (ישעיה כו, ט) נפשי אויתך בלילה, נפשי ממש, שהוא יתברך הוא עיקר הנפש, כי הנפש התחתונה היא ענף אחד מהשרש העליון שבו, ועוד הוא ממש הנפש, שאלמלא חיותו אין נפש, נמצא שהאוהב נפשו ורוחו מתקנם בעשיית התורה והמצוות הוא אוהב להקדוש ברוך הוא, ומכלל הן אתה שומע לאו.

107

ק״חואמר בלילה, דבעי בר נש מרחימותא דקודשא בריך הוא למיקם בכל ליליא, ענין האהבה הזו הוא כמשל האיש האוהב את חשוקתו, שבלילה כאשר יתעורר, יתעורר בחשק אהבתה, ויזדרז לעונת חשקה באהבה גדולה, בפרט כאשר ידע שחשוקתו אוהבת אותו. כן תלמידי חכמים הפורשים כל ימי המעשה מנשותיהם מפני עונת בת מלך שהיא התורה, ראוי שיזדרזו בחשק התורה, כי בעסקם בה הם דבקים בחיים העליונים, והם דבקים בשכינה והיא באה ומשפעת מרוח קדשה עליהם. ואהבת השכינה אלינו אין צריך ראיות שהיא אומרת (שה"ש ח, יג) חברים מקשיבים לקולך השמיעני, וזהו שהנביא קורא לשכינה נפשי והוא מתאוה לה, מפני כי היא רוח הקודש הבאה ושורה עליו.

108

ק״טואמר לעיל מזה אשחרך, לאתדבקא בך ברחימותא סגיאה, יובן במה שפירש רשב"י (זהר בשלח מו, א) כי אותם העומדין עם השכינה בלילה עד אור הבקר, באור הבקר הקדוש ברוך הוא פורש על השכינה ועל אותם שנשתתפו עמה, חוט של חסד, באפן שבבקר הם מתדבקים עם המלך באהבה רבה שהיא החסד, ואז יגדל לחושק אהבה יותר, כי עד עתה היה מתדבק באור קטן שהיא הנפש והיא אהבה זוטא, ובבקר מתדבק באהבה רבה.

109

ק״יואמר עד דיתער צפרא, הוא קדרותא דצפרא, כדפירש שם בפרשת בשלח. וצריך לעסוק בתורה עד אור היום כדי לקשר מדת לילה ביום, וזה טבע מלת עד. ומלת דיתער, הוא לדקדק מלת אשחרך שהוא לשון שחר ולא בקר, והוא כי התחלת הבקר הוא השחר, ואז מתחיל להתעורר אור החסד ואז מקבלין מתנות מהמלך. וזה לשונו שם כד אסתלק ליליא ואתי צפרא ואתחשך ואתקדר, כדין מלכא למטרוניתא ברזא דחדוה, ויהיב לה מתנן ולכל בני היכליה, זכאה חולקיה מאן דאיהו במנינא, עד כאן לשונו.

110

קי״אהרי מבואר מהמאמר, ומתוכו מתבאר סוד האהבה כאשר ביארנו. ואף על פי שתלה בלילה בפרט, ומן הראוי שתהיה האהבה זו נגד האדם, ויהיה הקדוש ברוך הוא נפשו ורוחו לעולם מצד תוקף האהבה. אלא הענין הוא, כי מציאות חשק האוהב כבר קדם לו ביום האהבה, אלא שבלילה תגבר עליו האהבה יותר, ואומר בלבו מתי יבא הלילה שאקום לעשות רצון יוצרי ואשלים מה שאני חייב מאהבתו יתברך. ובזה מדוקדק לשון הרשב"י עליו השלום שתפס מלת בלילה, דבעי בר נש, ולא תפש לשון הפסוק כלו, נפשי אויתך בלילה, כי ענין אויתך, אפילו ביום הוא, אלא בלילה דבעי מרחימותא דקודשא בריך הוא, והאהבה כבר קדם לו ביום, ופסקיה לקרא בסכינא חריפא, והם שלש גזרות, האחת נפשי, השניה אויתך, השלישית בלילה, וכן מוכיחים פסוקי הטעמים. במלת נפשי, שופר מהפך. ואויתך, תרי חוטרי. בלילה, זקף קטן.

111

קי״בעוד אפשר, כי הטעם שתלה האהבה בשם בקימת חצי הלילה לעסק בתורה, מפני שאין לך אוהב גדול להקדוש ברוך הוא מזה, כי מבטל תאות הגוף האוהב השינה והתענוג, מפני אהבת קונו שהוא הוא אהבת נפשו כדפירשנו, ואף על פי שמצטער הוא, יסבול צער בעבור אהבת קונו, והוא דומה למה שאמר הכתוב (שה"ש א, יג) צרור המור דודי לי בין שדי ילין, ופירשו זכרונם לברכה (שבת פח, ב) אף על פי שמיצר ומימר לי, בין שדי ילין, והוא מקיים מצות ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך (דברים ו, ה), בשני יצריך ביצר הטוב וביצר הרע (ברכות פ"ט מ"ה).

112

קי״גוביצר הרע, פרשו בזוהר פרשת תרומה (דף קסג, א) כי הכנעת היצר הוא אהבה שלימה, שהיצר נכנע תחת יצר הטוב בעבור אהבת הבורא, ומטעם זה אמרו בזהר פרשת ויקרא (יג, א) שהקם בחצות נקרא עבד ה', שפירש מזמור (תהלים קלד, א) הנה ברכו את השם כל עבדי ה', על הקמים בחצי הלילה, וראוי שיקרא עבד ה', מפני שהכופה יצרו בתאוות גופו ומצטער בעבור אהבת יוצרו נקרא עבד ה', שעובד את ה' ולא לגופו, אבל מי שאינו קם, שרוצה לישן לתת מנוחה לגופו, הוא עבד יצרו וגופו, ולא עבד נפשו ויוצרו.

113

קי״דוכלל זה לכל עבודה התלויה באהבה, שבזמן שאדם מכניע ליצרו ומצטער בעבור עבודת ה' נקרא אוהב את השם ואינו נקרא אוהב יצרו, ואם אינו מכניע יצרו נקרא עבד יצרו, נמצא האהבה מפתח לקיום כל התורה.

114

קי״העוד יקנה האדם מדת האהבה בקומו בחצות, בחושבו בחסד הגדול שהטיב עמו הבורא שהחזיר נשמתו לגופו והחייהו מהשינה שהיא אחת מששים במיתה, ואלו ידמה האדם שהיה מת יום אחד, כמו שארע לרבי יוסי דפקיעין הנזכר בזהר פרשת בלק (רד, ב), כמה יחוייב האהבה לבורא שכל כך הטיב עמו. ועל ההיקש הזה שבלילה שאדם ישן והשנה אחת מששים במיתה, וכמה ישנו על מטתם ולא קמו, צריך שבהקיצו משנתו ילהב נפשו באהבת הבורא שהחזיר לו נשמתו.

115

קי״וועל זה תקנו שבח אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא, וזה אלהי - המשגיח בי ואני דבק בו, ועל דרך הסוד היא השכינה שאצלה היתה הנפש בפקדון כאמרו בידך אפקיד רוחי, וכיון שבהיותו ישן היה נפרד מדביקות האהבה, ששלטה השינה שהיא המיתה בגוף, בהחזרת הנשמה והוא חי, הרי הוא דבק בו יתברך, ולכן כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלהי. והיה ראוי שבכל נשימותינו נהיה דבקים בו יתברך, וזהו כל זמן שהנשמה בקרבי, מפני שהוא עומד על ראשינו, והיינו מודה אני לפניך, והיינו שכינה למעלה מראשי כדפירשו זכרונם לברכה (ע' קדושין לא, א; קהלת רבה ט, ח), להשפיע חיים לנו.

116

קי״זוכאשר יעור משנתו, יתעורר באהבת הבורא שהחייהו, ויחשב שכך עתיד להחיות אותו בתחית המתים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה במדרש איכה (ג, ח) חדשים לבקרים רבה אמונתך (איכה ג, כג), אמר רבי אלכסנדי על שאתה מחדשנו בכל בקר ובקר אנו יודעים שאמונתך רבה לתחית המתים, עד כאן לשונו. ופירש מורי עליו השלום, שעל זה תקנו אנשי כנסת הגדולה לומר ואתה עתיד לטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא, שפירוש לעתיד לבא הוא בתחית המתים.

117

קי״חעוד ביארה לנו תורתינו הקדושה דרך קניית האהבה כיצד תהיה, באמרה (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, אלו הם ג' דברים שבהיותם שלשתם מקושרים כאחד באדם תהיה אהבה בו תקועה וקשורה עם ה'.

118

קי״טוביאור ג' דברים אלו נתבארו בדברי רשב"י (זהר פרשת תרומה דף קסב, ב) רבי יצחק הוה שכיח קמיה דרבי אלעזר, אמר ליה ודאי רחימו דקודשא בריך הוא דבר נש רחים ליה לא אתער אלא מלבא, בגין דלבא איהו אתערותא לאתערא לגביה רחימו, ורחמנא לבא בעי. אי הכי אמאי כתיב בכל לבבך ולבתר בכל נפשך, דמשמע דתרין גוונין אנון, חד לבא וחד נפשא, אי לבא הוא עקרא מאי בעי נפשא.

119

ק״כאמר ליה, ודאי לבא ונפשא תרין אנון ואתאחדן לחד, דהא לבא ונפשא וממונא כלהו מתאחדן דא בדא, ולבא איהו יסודא דכלא, והא אתמר בכל לבבך בתרין לבין איהו דאינהו תרין יצרין חד יצרא טבא וחד יצרא בישא, ותרין אלין כל חד וחד אקרי לב, דא אקרי לב טהור ודא אקרי לב רע, ובגין כך איהו לבבך דאינהו תרין יצר הטוב ויצר הרע. ובכל נפשך, ובנפשך מבעי ליה ומאי בכל נפשך, האי ובכל אמאי, אלא לאכללא נפש ורוח ונשמה, דא איהו ובכל נפשך, כל מה דאחיד האי נפש. ובכל מאדך, אוף הכי כמה זינין דממונא. ועל דא, כלהו משנין אלין מאלין ואקרי בכל, רחימו דקודשא בריך הוא למימסר ליה כל דא, למרחם ליה בכל חד וחד.

120

קכ״אואי תימא, ביצר הרע היך יכיל למירחם ליה, דהא יצר הרע מקטרגא איהו דלא יקרב בר נש לפולחנא דקודשא בריך הוא, איך ירחים ליה ביה, דא איהו פולחנא דקודשא בריך הוא יתיר כד האי יצר הרע אתכפיא ליה, בגין רחימו דקא מרחם ליה לקודשא בריך הוא, דכד האי יצר הרע אתכפיא ותבר ליה ההוא בר נש, דא איהו רחימו דקודשא בריך הוא, בגין דידע לקרבא לההוא יצר הרע לפולחנא דקודשא בריך הוא, עד כאן לשונו.

121

קכ״בופירש רשב"י (זהר פרשת ואתחנן דף רסז, א) ובכל מאדך באר היטב, ובכל מאדך מאי טעמא, בין דנפל ליה ממונא מירותא או מסטרא אחרא כיון דאיהו רוח ליה, ועל דא כתיב בכל מאדך, עד כאן.

122

קכ״גוהיוצא לנו מכללות המאמר לדרוש האהבה הוא, שני דברים למהות האהבה, שהוא בכל לבבך ובכל נפשך, והג' שהוא בכל מאדך הוא תולדה הנהיה מאהבה.

123

קכ״דבכל לבבך, פירוש שהוא בשני יצריך, כדפירשו זכרונם לברכה במשנה (ברכות פ"ט מ"ה), והכונה שיכניע היצר הרע בעבור אהבת קונו, ובזה ישיג האהבה, כמו שכתב החסיד בעל חובת הלבבות (שער חשבון הנפש פ"ז חשבון כד) כי צריך להוציא אהבת העולם הזה מלבו ולהגביר אהבת העולם הבא, כמו שאמר אחד מן החכמים כאשר לא יתחברו בכלי אחד המים והאש כן לא תתחבר בלב המאמין אהבת העולם הזה ואהבת העולם הבא, וכתב בשער האהבה (הקדמה) כי אי אפשר להשיג האדם מדרגת אהבת השם שהוא הדבקות והמעלה הגדולה שאין למעלה ממנה, אם לא תקדם יראת ה' שהיא הפרישות מתאוות העולם הזה, ודבריו הם דברי אלהים חיים, שכן במאמר (סוטה מט, א) רבי פינחס בן יאיר שנבאר, אמר, חסידות גדולה מכלם, וחסידות היא האהבה כמו שנבאר, וקודם לחסידות יש זהירות זריזות וכו'. נמצא שלהשיג אהבת הבורא הוא הכנעת היצר בכל הפרטים שיתבארו בעזרת השם, והיינו בכל לבבך.

124

קכ״האמנם צריך לדקדק מאי ריבה בכל, כי לבבך הם שנים יצר הטוב ויצר הרע, ואפשר במה שנתבאר (זהר פרשת וארא כז, א) זה לשונם בכל לבבך דא ימינא ושמאלא דאקרי יצר טוב ויצר הרע, עד כאן לשונו. והכונה כי מימין ושמאל נמשכו למטה היצר הטוב והיצר הרע, ושם נתבאר לדרך היחוד והזווג, אמנם הנוגע לעניננו הוא במה שביארו למעלה מזה בפסוק (דברים ד, לט) והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים, ובארנו המאמר ההוא בשער היראה בפרק ד, כי כשאדם מכניע היצר הרע גם כן גורם שלמעלה השמאל תהיה נכללת תחת הימין, והוא עיקר האהבה כמו שבארנו בפרק א, ולכן ריבוי בכל לבבך הוא לרבות השרשים העליונים שמהם נמשכו יצר הטוב ויצר הרע, שתכלל לעולם השמאל בימין ותהיה הימין שהיא האהבה גוברת.

125

קכ״וובכל נפשך, פירשו שהוא לאכללא נפש ורוח ונשמה, צריך להבין מה ענין האהבה בנפש רוח נשמה, כי עד עתה לא שמענו במציאות האהבה חלוקיים, ופשיטא שצריך שיאהב בשלשתן אם זכה להם, ואם לא זכה לשלשתם יאהב במה שיש לו.

126

קכ״זוהנראה לי בבאור ענין זה הוא, במה שפירשנו, שענין מלת אהבה הוא קשור ודבוק האדם נשמתו במאציל ובמדותיו, וירצה שתאהב את ה' בכל נפשך - פירוש שתדבק בו בכל החלקים שבך, והכונה לדבק חלק הנפש שבו, עם חלק הנפש העליון ממקום שממנו נשפעת לו הנפש. וכן לדבק חלק הרוח שבו, עם חלק הרוח העליון הנשאר למעלה ציורו, כמו שכתבנו בשער היראה בפרק ט, שדרך שתעבור הנשמה תשאר ציורה שם, כמו שפירש הרשב"י (ויחי רמד, א) במאמר שימני כחותם, עיין שם. וכן לדבק חלק הנשמה שבו, עם חלק ציור מקום הנשמה העליונה, ושלש מציאות אלו הם באצילות נפש רוח נשמה דאצילות, ויש נפש רוח נשמה מאופן חיה כסא, כדפירשו בתקונים (דף כג, א) עיין שם. ומציאות שלמות האהבה שיתקשרו שלשתם כל אדם כפי בחינתו, אם זכה לנפש רוח ונשמה התחתונים יתדבק בשלשתם במקורם כפי בחינתו, ואם זכה לנפש ורוח ונשמה דאצילות יקשרם כפי זכותו, ועיקר ציווי בכל נפשך שתשתדל להשיג כל מה שאוחז הנפש כדי שתהיה אהבתך שלימה בכל העולמות.

127

קכ״חודע שכשם שיש במציאות האהבה סוד נשיקין כדפירשנו בפרק הקודם, כך בכל עולם ועולם אופן וחיה וכסא יש בהם נשיקין, וכן פירש הרשב"י עליו השלום בשיר השירים (זהר חדש סג, ב) זה לשונו בשעתא דכרובים הוו פרשי גדפיהו מתתא, אתוון פרחי מתתא לעילא ואתוון מעילא לתתא, ועאלין אלין באלין ואתכלילו אלין באלין בנשיקו דרחימו, כיון דאתוון מתחברן, כל דרגין תתאין ועלאין ועלמין כלהו מתחברן כחדא ונשקי אלין באלין בנשיקו דרחימו עד דהוו כלהו חד וקודשא בריך הוא חד בלא פרודא כלל, כל נשיקין דרחימו לאו אנון אלא למהוי כללא חדא לאתכללא דא בדא בלא פרודא, ובגין כך נשיקין אלין בכלא אנון למהוי כללא חדא בכללא חדא, אתוון באתוון עלמין בעלמין דרגין בדרגין אתתא בבעלה למהוי כלא חד, עד כאן לשונו. הרי מפורש בפירוש שמציאות הנשיקין ישנם בכל העולמות, שמציאות הנשיקין הוא שיתקשרו העלולים זה בזה ויתכללו זה בזה מצד הפנימיות שבהם ומצד החיצונות שהם הכלים, אם כן יצא לנו שאפשר שיהיה לאדם אהבה בשם מצד הנפש ויתדבק בידו"ד שהוא אהבה שפרשנו בפרק ב, כי בכל עולם ועולם ידו"ד נמצא, כדפירשנו בשער היראה בפרק א, ועלת כל העלות מאיר בכלם, וכל אחד כפי מה שזכה באותו חלק שזכה שם יתדבק ושם הבורא נמצא עמו.

128

קכ״טאמנם לא נכחיש שלא ישתוה אהבת מי שיש לו נשמה למי שיש לו רוח ולמי שיש לו נפש, כי כפי עלותו במדרגות הסולם כך תזדכך נפשו וגופו ותתמיד האהבה שלא יוכל להפרד מהבורא מרב חשקו בו.

129

ק״לוהטעם כי הנפש שהיא באופן סנדלפו"ן שבעשיה, היא קרובה לקליפות, והקליפות הם מסך מבדיל בין נפשו לאלהיו, ולכן לא תתמיד אהבתו בשם יתברך כי אם זמן מעט מזעיר. וכאשר יזכה אל רוח מטטרו"ן, שכבר הוא מובדל יותר מהקליפות, תתמיד האהבה בו יותר.

130

קל״אוכאשר יזכה אל הנשמה שהיא מהכסא, שאין שם קליפה כלל, שהיא לבוש המלך בשבתות וימים טובים, אז תהיה אהבתו דבקה תמיד בשם, ותבזה הנהגת הגוף מהעולם הזה שהוא מתנהג על ידי ששת ימי חול, ותפשוט אהבת העולם הזה שהעולם הזה מלובש בעור הנחש, ותלבש אהבת עולם הנשמות ששם הנשמות צרורות בצרור החיים דבוקיים ביוצרם, ויתדבק במה שעתיד להיות בסוף ואחריתו, כי איזהו חכם הרואה את הנולד.

131

קל״בכמו שכתב החסיד בעל חובת הלבבות (שער חשבון הנפש פרק ז), בהרחקת אהבת העולם הזה, שהאדם בעולם הזה הוא כגר שהגיע אל ארץ נכריה ואין עליו חומל, אלא שאדון המדינה חמל עליו לגירותו והוריהו דרך שיתקן ענינו בה, ואמר לו כי אין ישיבתו בארץ ההיא דרך קבע אלא שיכין לו צדה ללכת אל ארץ אחרת מעולה מזו, כי חייב האדם ההוא להכין צידה ושאר תנאי הגרות, שכתב הוא זכרונו לברכה, וכתב, והראיה על גירותך ויחידותך בעולם הזה, כי בעת צאתך אל גדר ההויה והרכבתך בבטן אמך אלו היו משתדלים כל בני העולם להקדימך קדם לכן ברגע אחד או לאחרך רגע אחד לא היו יכולין, וכן אין יכולת באדם להגיע מזון אליך מבלי עזרת האל, ולא להוסיף בגופך ולא לחסר ממנו, ואלו היית מעלה אל לבך כי העולם כולו לך לבדך נשאר מאין יושב, לא היה מוסיף בטרפך המגיע אותך אל אחריתך כשעור חרדל, וכן אלו היו נוספים כפליים לא היה חסר לך מטרפך הנגזר לך כחרדל פחות ממנו ולא יותר, וכן לא יוכל אחד מן הברואים להועיל לך ולא להזיק לך, ולא לאחד מהם להוסיף בימי חייך ולא לפחות מהם, וכן מדותיך וטבעך ומעלליך הטובים והרעים. אם כן, איזה יחס בינך ובין הברואים, או באיזה קורבה אתה קרוב אליהם או הם קרובים אליך, ואתה בעולם הזה כאסור שלא יועילוך רב אנשיו ולא יזיקוך מעוטם, ולא תראה בו אלא כיחיד הבודד אשר אין לו צוות כי אם אדוניו, ולא חומל עליו כי אם בוראו. על כן התייחד אחי בעבודתו, כאשר התייחד בבריאתך והנהגתך וטרפך וחייך ומותך, ושים תורתו וסעדו נגד עיניך, וקבל תנאי הגרות אשר העירותיך עליהם על נפשך כל ימיך בעולם הזה, תגיע אל נעימות העולם הבא, עד כאן לשונו. וקצרתי מקצת לשונו מה שאינו צורך אל כונתינו. נמצא כשיחשוב האדם בגירותו בעולם הזה יפשוט אהבת העולם הזה מלבו ויחשוב בדבקותו בעולם הנשמות ששם תמיד הוא דבק בידו"ד.

132

קל״גומכלל שורש קניית האהבה הוא אהבת ההתבודדות, שבהיות האדם חושק לאהבת חברת בני אדם אי אפשר שיהיה דבק, וכתב הר' יצחק דמן עכו עליו השלום, זה לשונו המתבודד הרוצה לזכות אל מעלת ההתבודדות למען ינוח עליו השלום בחייו, צריך שיתחבר אל שלשה דברים אלו ויתרחק מהפכם ואז ינוח עליו השלום בחייו וכל שכן אחרי כן, ואלו הן שיהיה שמח בחלקו, ושיאהב ההתבודדות, ושיברח מהשררה והכבוד, והוא הכנעת הלב. והפכם, שאינו מתפייס במה שיש לו, ולא ישבע מהון, אוהב כסף לא ישבע כסף, ושנפשו קצרה עליו בשבתו יחידי, אבל בחברת בני אדם ובספורם יחפץ וישמח לדבר ולשמוע דברים בטלים, ושירדוף אחר הכבוד והשררה. הרחמן יזכנו להתחבר אל שלשה דברים הראשונים ולבעליהן, וירחיקנו מהשלשה ההפכים ומבעליהן, עד כאן לשונו. ובענין הענוה נאריך בענין הרחקת הכבוד.

133

קל״דונחזר לדרוש שהיינו בו, כי בודאי לא יגיע אל מעלת הדבקות שיהיה תמיד דבק באהבה אלא מי שזכה אל הנשמה שאין מסך מבדיל בינו ובין אלהיו, וזה בתנאי שיקדם לו הכנעת היצר כמו שנאריך בעזרת השם. ולכן הוזהרנו ואהבת בכל נפשך, כל מה דאחיד האי נפש, כדי שתהיה האהבה שלמה בידו"ד, ויוכללו העולמות ויתקשרו זה בזה עד שיהיו כסא מתוקן שיאיר בהם אור המאציל, ואם לא יתקשרו העולמות להיותם כסא אחד מיוחד בתכלית היחוד מחמת הפגם, לא יהיו מוכנים לקבל אור האין סוף, כי זה מדרך היחוד או ישרה כלו באחד או לא ישרה כלל. והטעם כי כל העולמות כאחד הם, זה כסא לזה וזה לזה מעלה מעלה, וכלם שעור קומה אחד, ובהיות פגם באבר אחד הוא פגם בכל.

134

קל״הוהפגם הדומה לזה, הוא ענין נפש רוח ונשמה, שהנפש כסא ולבוש לרוח, והרוח כסא ולבוש לנשמה, הנה בהיות פגם בנפש, הרוח והנשמה מסתלקין מעל הנפש, כי כל אשר בו מום לא יקרב, והשפע מסתלק מעל הרוח מפני שאין לו כלי במה להשפיע, וכן מסתלק מעל הנשמה מפני שאינה משפעת לרוח, וכן על דרך זה יסתלק השפע עד מעלה מעלה. וזהו אמרם (יומא לט, א) אדם מטמא עצמו מעט, מטמאין אותו הרבה. כי בהיות האור מסתלק מחמת אותו הפגם, הטומאה תתרבה מחמת הסתלקות הקדושה כדפירשנו. וכן בענין הקדושה, כאשר יעורר קדושה מועטת, כיון שכל המדרגות קשורות זו בזו מקדשין אותו הרבה, והכל כפי בחינת צינור אותה הנשמה במרכבה, מצדה יסתלק, ואין אדם יכול לתקן מה שהוא עיות אלא הוא בעצמו. והביא מורי עליו השלום על דרך זה משל נאה בספרו (פרדס רמונים) בשער הכונה.

135

קל״ונמצא, כי דרך התדבקות האדם בקונו הוא על ידי קשר נפש רוח ונשמה במקורם, ואז כל העולמות מתקשרים כאחת על ידי נפשו ורוחו ונשמתו, וגורם הארת המאציל מלך מלכי המלכים בכל העולמות, ואז הוא סוד נשיקין בכל העולמות שיתקשרו ויוכללו אלו באלו וכן נפשו ורוחו ונשמתו יאירו, ויוכללו למעלה ויינקו רוב שפע ממקור כל הברכות.

136

קל״זויש ראיה לנו מתוך דברי רבותינו זכרונם לברכה היות הדבקות על ידי נפש רוח ונשמה, זה לשונם בבראשית רבה (פ, ז) אמר רבי שמעון בן לוי בשלשה לשונות של חיבה חבב הקדוש ברוך הוא את ישראל בדביקה, בחשיקה, בחפיצה. בדביקה מנין, שנאמר (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם. בחשיקה מנין, שנאמר (דברים ז, ז) חשק ה' בכם. בחפיצה מנין, שנאמר (מלאכי ג, יב) ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ. ואנו למדין מפרשתו של אותו רשע, בדביקה, (בראשית לד, ג) ותדבק נפשו בדינה בת יעקב. בחשיקה, כתיב (שם לד, ח) שכם בני חשקה נפשו בבתכם. בחפיצה, (שם לד, יט) כי חפץ בבת יעקב.

137

קל״חרבי אבא בן אלישע מוסיף עוד תרין, באהבה ובדבור, באהבה, (מלאכי א, ב) אהבתי אתכם אמר ה'. בדבור, (ישעיה מ, ב) דברו על לב ירושלים. ואנו למדים מפרשתו של אותו רשע, באהבה, (בראשית לד, ג) ויאהב את הנערה. בדבור, (שם) וידבר על לב הנערה, דברים שהם מנחמין את הלב, עד כאן לשונו.

138

קל״טראוי לעורר הערה אחת, מאי טעמא דרבי שמעון בן לוי שלא מנה אלא שלשה, שהרי חמשה מצינו בפרשתו של אותו רשע, כמו שאמר רבי אבא בן אלישע. אלא הענין כי רבי שמעון בן לוי לא רצה למנות אלא שלשה שהם העיקר, שהם כנגד נפש רוח ונשמה. ורבי אבא בן אלישע שמנה חמשה, מפני שמצינו שחמשה שמות יש לה לנשמה כדפירש רשב"י זכרונו לברכה (זהר תרומה קנח ב) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך (דברים ו, ה), דהיינו גופא. ובכל נפשך, דהיינו נשמתא, דחמש שמהן אית לה, נשמה, נפש, רוח, חיה, יחידה. ובכל מאדך, בכל ממונא דילך. קודשא בריך הוא ושכינתיה לא יזוז מנך בכל אלין, עד כאן לשונו.

139

ק״מונחזור לפרטי המאמר, כי שלשה לשונות של חבה חבב הקדוש ברוך הוא את ישראל, מפני שהשפעת נפש רוח ונשמה הם ממנו יתברך אלינו, ועל ידי החלקים החשובים האלה שיש לנו ממנו יתברך מתקשט בנו, ולא השפיע בנו החלקים האלה אלא מרב חבה שיש לו עמנו, כענין (שם י, טו) רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם, שפירש רשב"י (זהר ואתחנן רסב, ב) שהכונה עשה אותם מרכבה עליונה, זה לשונו תאני רבי אבא רק באבותיך חשק ה' וגו', מכאן אמר רבי שמעון אבהתא אנון רתיכא קדישא עילאה, וכתיב חשק ה', ואמר אחר כך רק באבותיך תלתא ורתיכא ארבעה, ארבעה מנא לן, דכתיב ויבחר בזרעם אחריהם. מאי משמע, לאכללא בהו דוד מלכא דאיהו רביעאה לאתקנא ברתיכא קדישא, עד כאן לשונו לעניננו.

140

קמ״אומה שאמר וכתיב חשק ה', הכונה כמו שכתוב בתקונים (דף כ, ב) ששם ידו"ד נקודו שב"א חול"ם קמ"ץ, והם קמ"ץ בחסד, שב"א בגבורה, חול"ם תפארת, וסימן שלש נקודות אלו חש"ק, ואמרו זכרונם לברכה ובזמנא דאנון שב"א קמ"ץ חול"ם איהו רמוז כי בי חש"ק ואפלטהו, רק באבותיך חש"ק, עד כאן לשונו.

141

קמ״בוהיות האבות מרכבה למעלה, הוא מרוב אהבתו יתברך אלינו להשפיע להם נשמות קדושות מלמעלה, כמו שביארו רשב"י (זוהר אמר צח, ב) זכאין אנון ישראל דקודשא בריך הוא קריב לון לגביה מכל אומין דעלמא ואתרעי בהו ומאתר רחיקא קריב לון לגביה, הדא הוא דכתיב (יהושע כד, ב) כה אמר ה' בעבר הנהר ישבו אבותיכם, וכתיב ואקח את אביכם וגו' מעבר הנהר. והקשה שדבר זה ישראל ויהושע היו יודעין אותו ולמה אמר כה אמר ה'. ותירץ, אלא ודאי סתימא דמלה, טיבו סגיא עביד קודשא בריך הוא בישראל דאתרעי בהו באבהתא ועביד לון רתיכא קדישא ליקריה, ואפיק לון מגו נהרא עלאה יקירא, עד כאן לשונו לעניננו. שחסד גדול עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל להוציא שרש נשמות מלמעלה מעלה, ולא קדם באבות מעשה ולא התעוררות מה שיאציל הקדוש ברוך הוא נשמותם מעבר הנהר. זהו ענין טבע מלת חשק ה', שהחשק והתעוררות האהבה התחיל בו.

142

קמ״גוהיינו שלשה לשונות של חבה שחבב הקדוש ברוך הוא את ישראל כנגד נפש רוח נשמה שהשפיע בנו מרב החיבה. כנגד בחינת נפש אמר בדביקה, שנאמר (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים, ופירש רשב"י שישראל דבקים בסוד אש תכלת שבשכינה, לתת לה התעוררות מעשיהם הטובים, ואפילו שהתכלת הוא תכלה וכליה ודין, אפילו הכי אנו חיים. זה לשונו (זהר בראשית נא, א) תא חזי, לית ליה אתערותא לאתדלקא האי נהורא תכלא לאתאחדא בנהורא חוורא, אלא על ידא דישראל דאינון מתדבקן תחותוי, ותא חזי, אף על גב דארחיה דהאי נהורא תכלא אוכמא לשיצאה כל מה דאתדבק ביה תחותוי, ישראל מתדבקן ביה תחותוי וקיימן בקיומא, הדא הוא דכתיב (דברים ד ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם, ולא אלהינו, אלא בה' אלהיכם - בההוא תכלא אוכמא דאכיל ושצי כל מה דאתדבק תחותוי ואתון מתדבקן ביה וקימי, כדכתיב חיים כלכם היום, עד כאן לשונו. הרי מבואר מהמאמר שכל פסוק זה נאמר בבחינת השכינה, בבחינת אש תכלת שבה, והיינו כנגד בחינת הנפש.

143

קמ״דובהקדמת המאמר שהעתקנו מספר הזהר יתורץ ספק אחד שיש במאמר, כיצד הביא ראיה מפסוק ואתם הדבקים ללשון חיבה שהקדוש ברוך הוא חיבב לישראל, כי בשאר הפסוקים שהביא מבואר חיבת הקדוש ברוך הוא (דברים י, טו) רק באבותיך חשק ה', ואמנם הפסוק הזה הוא בישראל, כי כשהם דבוקיים בה' הם חיים, ואינו מורה על דביקות הקדוש ברוך הוא בהם. אמנם במה שכתבנו בתחלת המאמר לית אתערותא לאתדלקא האי נהורא תכלא וכו' אלא על ידי ישראל, אם כן פירוש ואתם הדבקים בה' הוא מוכרח ללמד שמלת הדבקים חוזר גם כן לאלהיכם, שהוא דבק בכם גם כן כמו שאתם דבוקיים בו, מפני שהיא צריכה התעוררות מעשיכם להתייחד בנהורא חוורא, והיינו אלהיכם בכנוי לכם, כמו שפירש הרשב"י שהוא דבק בכם.

144

קמ״העוד א"א (יש לומר) כי ראיית המאמר ללשון חיבה הוא ממלה מיותרת שיש בפסוק והיא ידו"ד, כי מן הראוי היה שיאמר ואתם הדבקים באלהיכם, וממה שאמר בה' הורה על דביקות ה' בהם, והיינו כי נשמותיהם של ישראל הם מצד הזכר, כדפירש בפרשת ויחי (רמה, א) על קושיא שהקשה הרשב"י עליו השלום על מה שמצינו נקבה רודפת אחר הזכר, ואינו משֶׂבַח הנקבה. ותירץ' שכיון שענפי הזכר הם המעוררים, נמצא הזכר הוא המעורר, שתפארת משפיע שפעו בענפיו, נמצא שידו"ד שהוא התפארת דבק בהם גם כן, כדי שיהיה הוא המעורר.

145

קמ״וובמדרש (תנחומא קדושים ה) אמר שהוא בגזרה שוה, זה לשונו (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני, זה שאמר הכתוב ואתם הדבקים בה', וכתיב (ירמיה יג, יא) כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי וגו', ונמצא שכמו שפסוק כאשר ידבק האזור וגו' כן הדבקתי הוא שהקדוש ברוך הוא הדביק אותם אליו, כן פסוק ואתם הדבקים, וכן הובא המאמר בארוכה בילקוט ירמיה בפירוש הפסוק כאשר ידבק האזור, והמאמר כלו נעתיקהו לקמן במעלת הדבקות.

146

קמ״זכנגד בחינת רוח אמר בחשיקה, דכתיב (דברים ז, ז) חשק ה' בכם, וכבר פירשנו שזה נאמר על שלשה אבות, והתפארת בו שם ידו"ד נקוד שב"א חול"ם קמ"ץ, שמורה שהוא כלול משלשתם, והיינו כנגד רוח שהוא ממנו.

147

קמ״חכנגד הנשמה אמר בחפיצה, דכתיב (מלאכי ג, יב) ואשרו אתכם וגו' כי תהיו אתם ארץ חפץ. ויש הוכחה בפסוק בשלש פנים, שזה נאמר כנגד הנשמה שהיא מצד אמא. האחת מלת ואשרו שפרשו בזהר (ויחי רמו, א) (בראשית מט, כ) מאשר שמנה לחמו, שאשר הוא עלמא דאתי. השניה כי תהיו אתם, ופרשו (בזהר בא מג, ב) בפסוק קדש לי, כי מלת לי הוא בבינה, עיין שם. השלישית ארץ חפץ, דהיינו ארץ יונקת מהרצון שהיא דבקה עם כתר חכמה, והיינו ארץ העליונה שהיא נקראת גם כן ארץ החיים.

148

קמ״טולהבין הבדל מה בין דביקה לחשיקה לחפיצה, שאם כפל הענין במלות שונות זה לא יורה על החבה, אלא צריכין אנו לומר שכל תיבה מאלו יורה ענין חיבה מה שלא תורה חברתה.

149

ק״נדבקה יורה על דבקות האדם נפשו בנפש חברו, כענין שיש (מל"א א, יב) בהם דבק שלמה לאהבה, וכן (רות א, יד) ורות דבקה בה, דהיינו דביקת רצונה בה, ואמנם הדביקה הזו לא יורה על האחדות כל כך, שכבר אפשר שיפרד הדבוק, והראיה ממקום שלמדו זכרונם לברכה הדביקות כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל וגו' כמבואר לעיל, והאזור פעמים הוא דבק באדם, פעמים אינו דבק, שהוא מתירו ממנו.

150

קנ״אאמנם מלת חשק מורה על קשר האהבה יותר, שהרי מצינו שנשתמשה תורה במלה זו בענין קשר ויחוד, (שמות לח, יב) וחשוקיהם כסף, שפרושו הדוק ודבוק, כי היו לעמודים חוטי כסף שהיו מהודקים ומדובקים ומקושרים בהם סביב, כמו שעושים בחביות העץ להדק אותם, כן פירש הרד"ק בשרש חשק.

151

קנ״בחפץ הוא יותר, שיהיה חפץ רצון האדם וכל מגמת פניו אל פניה אפילו שעה אחת לא יזוז ממנה, כענין שנאמר (דה"א כח, ט) בלב שלם ובנפש חפצה, והיינו (בראשית לד, יט) ולא אחר הנער לעשות הדבר כי חפץ בבת יעקב, ולא אחר הדבר והוא כאלו היה מת באהבתה, שלא היה לו רצון אחר בעולם אלא רצון זה לבד. וכן נתייחס מציאת הזיווג במקרא בלשון חפץ, כענין (מל"א י, יג) את כל חפצה אשר שאלה, בענין מלכת שבא, ופירשו זכרונם לברכה שבא עליה. ועוד פירשו בזהר (יתרו פט, א) בפסוק (ישעיה נו, ד) ובחרו באשר חפצתי, באשר חפצתי סתם, דא זווגא דמטרוניתא, והטעם כי בזיווג כל רצון האדם ולבו וכל אבריו כלם אל פניה אחת.

152

קנ״גולכן במאמר מהראיות שהביא לדביקה חשיקה נלמד הבנת הענין היות חשיקה יותר מדביקה, וכן חפיצה יותר מחשיקה. דביקה, הביא מפסוק ואתם הדבקים, כבר ידעת מה שפירשתי לעיל כי זה אינו מורה כל כך על דביקות הקדוש ברוך הוא עמהם אלא שהם דבקים בו. הפסוק השני מורה חיבה יותר, (דברים ז, ז) לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם, נראה שהוא מעצמו חשק בהם בלי שקדמו הם התעוררות מעשה, אבל אינו מורה כל כך על החיבה שרבותינו זכרונם לברכה פירשו (חולין פט, א) לא מרבכם אמר הקדוש ברוך הוא לישראל חושקני בכם וכו' מפני שהקדוש ברוך הוא נותן לכם גדולה וממעטים עצמכם. הפסוק השלישי (מלאכי ג יב) ואשרו אתכם, הוא לעתיד לבא, כי תהיו אתם ארץ חפץ, נראה שהיא מעלה שלא השיגו אותה עדיין אלא תהיו ארץ חפץ, ופירוש חפץ לשון רצון, שרצונו יתברך בנו בלי שום סבה כלל אלא שחפצו ורצונו בהם מרוב חיבה, כאדם שחפץ בארץ זו יותר מבזו אף על פי שהם שוים.

153

קנ״דובדרך שפירשנו כללות אלו הם כנגד נפש רוח נשמה, מתיישב הענין, היות כל מלה מורה בענין החבה והאהבה דבר מה שלא תורה חברתה, וכדפירשנו לעיל שלא ישתוה בחינת אהבת הנפש עם אהבת הרוח, ולא אהבת הרוח עם אהבת הנשמה.

154

קנ״הנשאר עלינו לבאר ענין במאמר נוגע מאד לענין האהבה, והוא, לדעת למה לו לבעל המאמר להביא שלשתן מפרשתו של אותו רשע, וראינו היותו ענין ארוך, לכן נבאר אותו בפרק בפני עצמו כדי לתת ריוח למעין.

155

קנ״ופרק זה יהיה בבאור אהבת השכינה, וכיצד תהיה אהבתינו בה כדי שלא תוכל להפרד. וזהו המציאות הנלמד מפרשתו של אותו רשע, ופירושו במה שפירשו המפרשים ובפרט הר' מנחם מרקנטי עליו השלום, שכתב ששכם בן חמור החוי שבא על דינה סודו הוא הנחש שבא על חוה, והיינו חוי לשון חויא, ודינה כבר נודע מה שפרשו בזהר שהוא דינא דמלכותא דינא, והיינו כי לאה אמא עלאה ילדה ששה בנים ובת אחת, והבת הזו היא השכינה והיא הדין כנודע, וכיון שהרשע ההוא לסבת עון נדבק נפשו בדינה בת יעקב בדביקה בחשיקה בחפיצה, כן ראוי האדם שתדבק נפשו בשכינה בשלש מציאות אלו כמו שנבאר.

156

קנ״זוזה היה כונת בעל המאמר גם כן להביא שלש לשונות של חבה שחבב הקדוש ברוך הוא את ישראל, להראות לנו שכשם שהוא חפץ לדבק בנו כל כך, כן ראוי שבשלש בחינות אלו נדבק בו, ועל זה צותה תורה ואמרה (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך, וכבר פרשו רבותינו זכרונם לברכה (שמ"ר כז, א. זהר בשלח נה, ב) שרעך הוא הקדוש ברוך הוא, שנאמר (משלי כז, י) רעך ורע אביך אל תעזוב. ועוד הקדוש ברוך הוא מרוב אהבתו אותנו קראנו רעים, שנאמר (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי, וכיוצא (שם קמח, יד) לבני ישראל עם קרובו, לכן אמר ואהבת לרעך כמוך, לרעך שהוא הקדוש ברוך הוא, כמוך - באהבה שאתה רוצה לעצמך, כמו שאם יש לך חבר אתה חפץ שיאהבך, כך הקדוש ברוך הוא שהוא רעך רוצה שתאהבנו.

157

קנ״חועוד ירצה כמוך, כי מן הידוע אצלנו שאם יהיו שני רעים אוהבים זה את זה, ואחד מהם מרוב אהבתו את חבירו היטיב עמו והלבישו והאכילו והשקהו וכיוצא משאר הטובות, שמן הדין הוא שלא יהיה חברו כפוי טובה אלא שיאהבהו כנפשו, ואם יארע הדבר שהחבר שהיטיב עמו יצטרך איזה דבר, ראוי הוא שזה שכבר קבל מחברו ישלם ההטבה ההיא כפי יכלתו, ואם אין יכולת בידו יראה לפחות טוב לבו אליו ושאין בידו דבר שישלם חובו אליו.

158

קנ״טוכן הענין אל הנמשל, שהקדוש ברוך הוא הקדים טובתו לכל נברא ובפרט לעמו ישראל מכמה נסים ונפלאות שעשה ועושה עמנו, וכמו שנדבר בזה לקמן בעזרת השם. ולכן ראוי שיכיר האדם טובתו של הקדוש ברוך הוא שהוא ריעו ויאהבהו כדי שלא יהיה כפוי טובה וכו', כדפירשו בתקונים כמה פעמים (ע' לז, א), וצריך לגמול חסד עמו ועם שכינתו במעשה התורה והמצוות, כי (משלי כז, ח) כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו. ובענין גמילות חסדים נעתיק לשון הרשב"י עליו השלום לקמן. ובכל זמן מציאות האהבה לא תחסר, כי (דברים י, יב) מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה ולאהבה, כי היראה והאהבה הם בלב ובנפש, והם דברים שבגופך שאינך צריך לבקשם מזולתך, והיינו מעמך, וכן אמר במקום אחר (שם ל יד) כי קרוב הדבר אליך מאד בפיך ובלבבך לעשותו.

159

ק״סולפירוש זה רעך צודק בצדיק ובשכינה. ומצאנו סמך לזה מדברי רשב"י (זהר תרומה קסט, ב) בענין ברכה ששית משבעה ברכות שמברכין לחתן ולכלה שהיא שמח תשמח רעים אהובים, ואמרו זכרונם לברכה צדיק וצדק רעים ואהובים, דאינון לא אתעדון דא מן דא, עד כאן לשונו. ומאחר שמצינו ששניהם כאחד נקראים רעים, משמע שכל אחד בפני עצמו יקרא רעך סתם, ואין הדבר זר שכבר מצינו בגמרא שהנקבה תקרא רעך, אמרו רבותינו זכרונם לברכה (קדושין מא, א) אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיקדש לאשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה וישנאנה, ורחמנא אמר (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך, עד כאן לשונו. הרי שגם הנקבה איתא בכלל ואהבת לרעך.

160

קס״אולענין ואהבת לרעך בצדיק, אפשר לומר באופן אחר, שהוא על דרך מה שנתבאר בדברי רשב"י (זהר ויחי רטז, א) בענין צדיקים יירשו ארץ, עיין שם.

161

קס״בולענין רעך בשכינה, אפשר לפרשו באופן אחר גם כן, במה שפי' לעיל (פ"ג מזוהר בראשית נא, א) בענין ואתם הדבקים בה' אלהיכם, שישראל הם דבקים בההוא אשא תכלא, נמצא שהם הפתילה שבה אוחז האש, וכמו שהאש ההוא צריך לשמן כדי שידליק, ואם לאו יכבה, כן האש הזה הקדוש השורה על ראשינו (דברים ד, כד) כי ה' אלקיך אש אכלה הוא, אכילתו היא התורה והתפלה והמצוות, והוא השמן הנתון, וזהו (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. וכן נתבאר בדברי רשב"י זכרונו לברכה (זוהר פ' בלק קפז, א) פתח ואמר (קהלת ב, יד) החכם עיניו בראשו וגו', וכי באן אתר עינוי דבר נש אלא בראשו, דלמא בגופו או בדרועיה דאפיק להחכם יתיר מכל בני עלמא. אלא קרא הכי הוא ודאי, דתנן, לא יהך בר נש בגלוי רישא ארבע אמות מאי טעמא דשכינתא שריא על רישיה, וכל חכים עינוי ומלוי בראשו אינון בההוא דשריא וקיימא על רישיה, וכד עינוי תמן לנדע דההוא נהורא דאדליק על רישיה אצטריך למשחא, בגין דגופא דבר נש איהו פתילה ונהורא אדליק לעילא, ושלמה מלכא צוח ואמר ושמן על ראשך אל יחסר, על ראשך דהא נהורא דבראשו אצטריך למשחא ואינון עובדין טבן, ועל דא החכם עיניו בראשו ולא באתר אחרא, עד כאן לשונו. ובתקונים (דף ס, ב) אמר דישראל אינון פתילה, אורייתא משחא, שכינתא שרגא, הדא הוא דכתיב (איוב כט, ג) בהלו נרו עלי ראשי, עד כאן לשונו. ועל דרך זה יפורש הפסוק ושמן על ראשך אל יחסר, שיתן שמן שהיא התורה לנר שעל ראשו.

162

קס״גובזה יובן הפסוק (ישעיה סב, ו) המזכירים את ה' אל דמי לכם, מפני שהתעוררותם תלוי בתחתונים כדפירש בשיר השירים ובכמה מקומות, ופירש מורי עליו השלום שזהו מה שאמר דוד (תהלים ל, יג) למען יזמרך כבוד ולא ידום ה' אלהי לעולם אודך, וכבוד היא השכינה, וכדי שהיא תזמר למעלה ולא תדום צריך אני למטה גם כן שלעולם אודך.

163

קס״דובזה נבין ואהבת לרעך כמוך, ירצה, שתאהב לשכינה לתת לה התעוררות מעשים לעולם שלא תחסר, כמו שאתה רוצה לעצמך, שהרי נודע שהיא האם המשפעת לתחתונים השפע החיים והטוב, וכמו שאתה רוצה ותאהב שלא יחסר לך החיים והשפע רגע, כן תאהב לתת שמן למעלה כדפירשתי כי העליונים צריכים לתחתונים, והוא אמרם זכרונם לברכה שכינה בתחתונים צורך גבוה, כדפירש מורי עליו השלום הענין בארוכה בספר פרדס רמונים.

164

קס״הוכענין זה אל מציאות דביקה, חשיקה, חפיצה, שצריכין אנו לאהוב את הקדוש ברוך הוא ולשכינתו בשלשתם, כשם שאנו חפצים שהקדוש ברוך הוא יאהב אותנו בשלשתם, כי אין אהבה שלמה אלא בשלשתם, וזה פירוש רביעי בענין ואהבת לרעך כמוך.

165

קס״וונחזור לדרוש הבנת המאמר, שאמרנו כי מה שהביא בעל המאמר ושלשתם למדנו מפרשתו של אותו רשע, הוא ללמדינו שחייב האדם לאהוב את השכינה בשלשתם, והטעם הוא כי אי אפשר לשכינה שתתייחד למעלה אלא אם כן יקדים הצדיק בה שלש בחינות אלו, ואז על ידי שלש אלו השכינה כורתת לו ברית, מפני שעל ידה תעשה כלי, כמו שנבאר, ופרשו ז"ל (סנהדרין כב, ב) אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי.

166

קס״זהא' בדביקה שנאמר (בראשית לד, ג) ותדבק נפשו בדינה, מציאות הדביקה הוא שידבק האדם נפשו וישים כל מגמת פניו לייחד השכינה ולהפריד ממנה כל הקליפות, וכן להפריד ממחשבתו כל המחשבות הזרות כדפירש הרשב"י עליו השלום (וילך רפה, א), כי בשעת היחוד צריך ליחד השכינה במחשבה בלי שום תערובת מוץ ותבן, והעתקנו המאמר בפרק אחרון משער היראה, והיינו ותדבק נפשו בדינה, פירוש - בזו שהיא דינה נדבק ולא באחרת כלל, וכמו שהוא אמת מה שפירשו זכרונם לברכה (נדרים כ, ב) לא ישתה בכוס זה ויתן עינו בכוס אחר, וזה נקרא בן תמורה, וכמה החמיר רשב"י (זהר ויצא קנה, א בס"ת), על דרך הזה גם כן צריך שלא יהיה כוונתו אל השכינה ויחשוב בטנופי מחשבותיו שהם בחיצוניות, שנמצא מפריד חס ושלום, אלא יתדבק בשכינה כראוי ויפריד כל השאר ממנה.

167

קס״חועוד, כי האוהב שתי נשים אין אהבתם שלימה בו, שהם צרות זו לזו, וכדי שתהיה אהבת האשה תקועה בבעלה יפה, הוא, כשתראה היא שאינו אוהב שום אשה בעולם אלא לה לבדה אז תכרות לו ברית אהבה שלמה, כן לא תקשור השכינה אהבתה באדם שהוא אוהב עניני העולם, ולכן עיקר האהבה היא שלא יאהב האדם שום דבר בעולם יותר מאהבתו יתברך, ואהבתו יתברך תהיה יתרה על אהבת אשתו ובניו ושאר דברי העולם. כי מה שגורם לו לאדם להפרד מאהבת הקדוש ברוך הוא בעת עמדו בתפלה או בעת שהוא עוסק בתורה שיבואו לו מחשבות רעות זרות, הוא מפני שאינו תקוע באהבת הקדוש ברוך הוא אהבה יתרה על דברי העולם הזה, והוא אוהב זה וזה, והלואי שלא יאהב דברי העולם הזה יותר מאהבת הקדוש ברוך הוא, וכיון שהקדוש ברוך הוא רואה שאין אהבתו בו כראוי והאדם עוזבו גם הקדוש ברוך הוא נעזב ונפרד ממנו, על דרך הכתוב (דה"א כח, ט) אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד, ואז ישלוט בו המחשבה רעה, ולכן צריך להפריד אהבת העולם הזה שהוא אהבת זרים ואהבת אשישי ענבים (הושע ג, א), שכל אלו חיצוניות, וידבק לבו באהבת הקדושה כדינה בת יעקב.

168

קס״טוהנה במה שפירשתי יתורץ ספק אחד שיש בענין זה, כי רוב הפסוקים שבתורה מורים על ובו תדבק, ירצה - בו, שהוא עץ החיים, תדבק, וכאן אנו אומרים שמצוה לדבק בה. אלא הענין הוא כי אין דבקות זה אלא לשלול שלא יתדבק עצמו באחרת, כענין מה שנאמר ותדבק נפשו בדינה ולא באחרת, כדפירשנו שהכונה להפריד החיצוניות וכל השאר.

169

ק״עועוד, בתחלת הכניסה מוכרח היות הדביקות בה כענין בזאת יבא אהרן אל הקדש (ויקרא טז, ב) שפירשו בתיקונים (כא, ב), ופירשו שם שכל העושה מצוה או מתפלל או עוסק בתורה בתחלה ישים מגמת פניו אל השכינה ליחדה, ולכן פירש רשב"י זכרונו לברכה (תקונים לג, ב) תא חזי אם בר נש סליק במחשבתיה בצלותא דיליה לשכינתא או בכל פקודא ופקודא דעביד, מיד דדפיק לפתחא דהיכלא דמלכא נביא או חוזה או חכם או צדיק, מיד דקרא לתרעא אם שכינתא סליקת תמן ידו"ד יענה מיד ולא אמתין לעבד וממנא דאפתח, אלא איהו ממש אפתח ליה מחביבו ורחימו דאית ליה לגביה, כחתן לגבי כלה, ואם שכינתא לא סליקת בההוא צלותא או פקודא, לא חשיב ליה קודשא בריך הוא למפתח ליה היכליה ואפילו על ידי שליחא, ולאו איהו כדאי למיעל בהיכלא דמלכא, ועליה אתמר בחוץ תעמד, ומלבר יהבין ליה בעותיה על ידי שליחא או ממנא, ואי לא סליק צלותיה כדקא יאות דחין ליה לבר וסגרין תרעוי באנפוי ועליהו אתמר (משלי א, כח) אז יקראנני ולא אענה ישחרנני ולא ימצאנני. והכי כד קראן ישראל כל חד וחד לקודשא בריך הוא בקריאת שמע או בצלותא או בכל פקודא, אם שכינתא לאו איהי תמן לא נחית תמן הדא הוא דכתיב (שמות כ, כא) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך, ותרגם אונקלוס בכל אתר דאשרי שכינתי תמן וכו', דכד בר נש סליק שכינתא בפקודין דיליה לגבי קודשא בריך הוא, קודשא בריך הוא נחית עליה בגינה, ובגין דא אמר הנביא (ירמיה ט, כג) אל יתהלל וגו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל, והא אוקמוה, עד כאן לשונו.

170

קע״אהרי מבואר במאמר כי קודשא בריך הוא איהו ממש אפתח ליה מחביבו ורחימו דאית ליה לגבה, ולזה צריך האדם שישים מגמת פניו לייחד השכינה, ובערך זה הוא הדבקות בה, והיינו ותדבק נפשו בדינה ויאהב את הנערה וידבר על לב הנערה, כל אלו הם הכנות ליחוד. והרשע עשה הפך הסדר ששכב אותה ויענה ואחר כך ותדבק נפשו, ואין זה הסדר הראוי, אלא בתחלה ותדבק נפשו בדינה היינו בזו ולא באחרת, ואחר כך שתדבק בה באהבה, וידבר לה דברים המנחמים את הלב, ואחר כך חשק, ואחר כך חפץ כמו שנבאר.

171

קע״בעוד יש בדביקה ענין אחר, והוא מה שנמצא ברות שאמר לה בועז (רות ב, ח) הלא שמעת בתי אל תלכי ללקט בשדה אחר וגם לא תעבורי מזה וכה תדבקין עם נערותי, הורה שתי בחינות, האחת סור מרע דהיינו אל תלקטי בשדה אחר, כי סתם אחר הוא סמא"ל אלהים אחרים. והשניה וכה תדבקין עם נערותי.

172

קע״גוכן פירשו זכרונם לברכה בפסיקתא זה לשונם אל תלכי ללקט בשדה אחר, על שם לא יהיה לך אלהים אחרים. וגם לא תעבורי מזה, על שם (שמות כ, ג) זה אלי ואנוהו. וכה תדבקין (דברים ד, ד), ואתם הדבקים. עם נערותי אלו הצדיקים שקרויים נערים שנאמר (איוב מ, כט) התשחק בו כצפור ותקשרנו לנערותיך, עד כאן לשונם. הורה בפירוש כל הנדרש. ואמר בענין הדביקות שתי בחינות, ענין האחד ואתם הדבקים כפשוטו כנודע, השני כי כדי להתדבק בה צריך שידבק בצדיקים, כמו שדרשו זכרונם לברכה (ע' במ"ר כב, א) על ובו תדבק, וכי אפשר לדבק בשכינה והלא כבר נאמר (דברים ד, כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, אלא שידבק בצדיקים.

173

קע״דואפשר לומר על דרך הזהר, כי סתם נערות הם שבע הנערות שפירש כמה פעמים (זהר פקודי רס, ב), כי מה שנאמר וכה תדבקין עם נערותי היינו לדבק מדת כ"ה עם שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך, שהם שבעה היכלות הקדושה שפירש הרשב"י עליו השלום בפרשת פקודי (רמד, ב), ושם נתבארו היאך מתקנים ההיכלות בסדר התפלה לתיקון השכינה.

174

קע״הולדרך זה וידבר על לבה, הם הברכות של קרית שמע שהם קשוטיה, בפרט בברכת אהבה שעולה בהיכל אהבה ואנו מעוררים שם על ידי ברכה זו רצוי ופיוס להקדוש ברוך הוא שיבא להתיחד עמה, כדפירשו בתקונים (מה, א) ווי לון לבני נשא דאנון אטימין לבא ועינין, דלא משתדלין למנדע ביקרא דמאריהון, לרצויי ליה בשכינתיה בכמה תחנונין ופיוסין לנחתא ליה לגבי שכינתא, כל שכן לאתערא ביה רחימו לגבה כמה דתקינו הבוחר בעמו ישראל באהבה, עד כאן לשונו. והכונה, כי עמו ישראל הם נשמות ישראל הכלולות בה, שהיא נקראת כנסת ישראל והקדוש ברוך הוא בוחר בה ובהם באהבה, כי דרך הבעל לאהוב את אשתו אשת נעורים, שנאמר (ישעיה נד, ו) ואשת נעורים כי תמאס.

175

קע״וולמעלה מענין זה בארו, כי בשמע ישראל אנו קורין לישראל תפארת ובא להתיחד עמה, זה לשונם (תקונים מה, א) דבר אחר (שמות לב, יח) קול ענות אנכי שומע, דא איהו ענויא דאנכי דאיהי צווחת בכל יומא לבעלה היא ובנהא וקראן ליה תרין זמנין ערב ובקר שמע ישראל, וכל בר נש דאית ליה ענויא משכינתא דאיהי עניא בגלותא רחיקא מן בעלה וקרא ליה בכל יומא שמע ישראל דיהא נחית לגבה, ודאי עליה אתמר קול ענות אנכי שומע, קול דההוא עניה אנכי שומע, עד כאן לשונו. הנה כל זה נחמה ודבור על לבה, שבזה היא מתנחמת מעט מהגלות.

176

קע״זוכמו שאירע מעשה שכם בדינה בזמן גלות שלא היתה הלבנה כתיקונה כדפירש בשיר השירים עד שבא משה. ועוד, שיעקב אבינו עליו השלום היה חוץ מביתו, שאילו היה במקום אבותיו בבאר שבע לא אירע לו המעשה הזה, והרשע ההוא עשה לה שלוש אלה כמבואר במאמר. כן עתה ששכינה בגלות צריך האדם לתקן השכינה ולרצותה בתיקונים אלו, בדביקה כדפירשנו, באהבה, בדיבור על לבה. ועוד נאריך לקמן בענין תקוניה ודיבור על לבה בבחינות אחרות. ועוד בענין דביקה בשבע הנערות יש בחינה אחרת, יתבאר בענין התורה והתפלה.

177

קע״חחשיקה יש בה שתי בחינות כפי הדרך שפירשנו בדביקה, האחת שאחר שידבק נפשו בשכינה בכל מצוה ומצוה שיעשה, צריך שיעשנה בחשק והתלהבות הלב באהבה גדולה מאד, והוא ענין רעותא דלבא שפרשו בזהר כמה פעמים (יתרו צג, ב), ואי אפשר לרעותא דלבא שהוא החשק הזה אם לא הקדים המחשבה בשם יתברך והאהבה בו, ומצד האהבה תוליד החשק הזה.

178

קע״טוענין החשק הזה שהוא רעותא דלבא ביארו ענינו בדברי רשב"י זכרונו לברכה (זהר שמות קצח, ב) קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה (שמות לה, ה), תא חזי, בשעתא דבר נש שוי רעותיה לגבי פולחנא דמאריה, ההוא רעותא סליק בקדמיתא על לבא דאיהו קיומא ויסודא דכל גופא, לבתר סליק ההוא רעותא טבא על שייפי גופא, ורעותא דכל שייפי גופא ורעותא דלבא מתחברן כחדא, ואינון משכין עליהו זיהרא דשכינתא לדיירא עמהון, וההוא בר נש איהו חולקא דקודשא בריך הוא, היך מה דאת אמר קחו מאתכם תרומה, מאתכם הוה אמשכותא לקבלא עלייכו ההיא תרומה למהוי חולקא לה', ואי תימא דלאו ברשותיה דבר נש קיימא מלה, תא חזי מה כתיב כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה', כל נדיב לבו ודאי, מאן דיתרעי לביה ימשיך לה לשכינתא לגביה, הדא הוא דכתיב יביאה אף על גב דאיהי באסתלקותא לעילא יביאה מאתר עלאה לאמשכא לדירא עמיה, עד כאן לשונו.

179

ק״פוכיוצא בזה בארו רבותינו זכרונם לברכה במעשה היצר באדם בברייתות (במסכת כלה פ"ב) נמצא בכתיבת יד, זה לשונם תאנא יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום שנאמר (בראשית ו, ה) וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, מכאן דרשו רבותינו הרהור מביא לידי תאוה, תאוה מביאה לידי אהבה, אהבה מביאה לידי רדיפה, רדיפה מביאה לידי מעשה, להודיעך כמה קשה חזרתו מזו לזו, וכנגדן בתשובה פרישות מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות עד כאן לשונם.

180

קפ״אולעניננו, לענין האהבה, שההרהור והתאוה הוא הדביקה, ואהבה ורדיפה הוא החשיקה והוא רעותא דלבא. וכאן נעתיק לשון הרשב"י עליו השלום לקמן ברעותא דלבא למרדף, ומעשה הוא חפץ, שהמעשה הוא תכלית החפץ המבוקש, ונמצא שאין רדיפה אלא מתוך תאוה ואהבה, והיינו מה שפירש כי מצד האהבה תוליד החשק.

181

קפ״בוביאר הרשב"י עליו השלום (תרומה קכח, א) כי דרך שיקנה האדם השכינה שתשרה בו הוא העיקר רעותא דלבא, אמר שם כי הקליפות שורות באדם בחנם ומפתים אותו שיעשה מעשה כדי שיבא לדור עמו, ואמר אחר כך, רוח דקודשא לאו הכי אלא באגר שלים ובאשתדלותא רב וסגי ובאיתתקנותא דגרמיה, ובאיתדכאותא דמשכניה, וברעותא דלביה ונפשיה, ולוואי דיכיל למרוח ליה דישוי מדוריה עמיה, ועם כל דא דיהך בר נש באורח מישר דלא יסטי לימינא ושמאלא, ואי לאו מיד יסתלק מניה ויתרחק מניה ולא יכיל למרווח ליה כדבקדמיתא, ועל דא כתיב ויקחו לי תרומה מאת כל איש, מההוא דאקרי איש דאתגבר על יצריה, דכל מאן דאתגבר על יצריה נקרא איש, אשר ידבנו לבו, מאי אשר ידבנו לבו אלא דיתרעי לביה בקודשא בריך הוא כמה דאת אמר (תהלים כז, ח) לך אמר לבי, צור לבבי (שם עג, כו), וטוב לב (משלי טו, טו), וייטב לבו (רות ג, ז), כלהו בקודשא בריך הוא קאמר, אוף הכא אשר ידבנו לבו, מניה תקחו את תרומתי, דהא תמן אשתכח ולאו באתר אוחרא.

182

קפ״גומנא ידעינן דהא קודשא בריך הוא איתרעי ביה ושוי מדוריה ביה, כד חמינן דרעותא דההוא בר נש כחדא ברעותא דלבא למרדף ולאשתדלא אבתריה בלביה ובנפשיה וברעותיה, ודאי תמן ידעינן דשריא ביה שכינתא, כדין בעינן למקני ההוא בר נש בכסף שלם, עד כאן לשונו.

183

קפ״דהרי מבואר בסוף המאמר שעיקר הכל הוא רעותא דלבא והוא פירוש אשר ידבנו לבו, וביאר שרעותא דלבא זו שהוא חשק הלב. ואמר ברעותא דלבא למרדף ולאשתדלא אבתריה בלביה ובנפשיה וברעותיה, יראה שישתדל שירדוף אחר הקדוש ברוך הוא ואחר מצוותיו, ולדבק בו בלב ובנפש וברעותא דלבא שהוא התלהבות הלב שפירשנו.

184

קפ״הוההכנות הקודמות שאמר באגר שלים, ובאשתדלותא רב וסגי, כלם הכנות אל הדבקות. וכל זה כלל הפסוק באמרו מאת כל איש, כמ"ש שאיש הוא הגובר על יצרו, וההכנות שצריכות לגובר על יצרו הם אלו האמורות בתחלת המאמר, והם הגורמים הדביקות כמו שפי' לעיל שאי אפשר שידבק אם לא שיפריד ממנו הקליפות שהוא הכנעת היצר.

185

קפ״וופירוש באגר שלים, אפשר שכיון על ענין קנה לך חבר (אבות פ"א מ"ו), דהיינו קנה בדמים. ובאשתדלות רב וסגי, היינו ענין הזריזות מביאה לידי רוח הקדש כמו שהרחבנו הביאור במאמר (עבודה זרה כ, ב) רבי פנחס [בן יאיר] אומר זהירות מביאה לידי זריזות. איתתקנותא דגרמיה, היינו הכנת עצמו כענין הכון לקראת אלהיך (עמוס ד, יב) שפרשו בפרשת נח (זהר עב, א) והעתקנו לשונו בשער הקדושה. איתדכאותא דמשכניה, והיה מחניך קדוש (דברים כג, טו). וברעותא דלביה, היינו חשק הלב. דיהך באורח מישר, וכמו שאמר שלמה המלך עליו השלום (משלי ד כז) אל תט ימין ושמאל, ופרוש אל תט ימין, הכונה הוא כאמרו (קהלת ז, טז) אל תהי צדיק הרבה, ושמאל - אל תהי רשע הרבה, והיינו מן הקצוות קח הממוצע. ואמר דאקרי איש דאתגבר על יצריה, הכונה כפיית עניני החומר כלם, והטעם שאי אפשר שיתדבק אור השכינה במי שהוא גשמי משותף בעניני החמר, שהיצר יטהו לצד עניני החומר, אלא במי שיצר הטוב שולט על יצרו הרע, שיצר הטוב מצד השכינה נמשך כמו שבארנו בשער היראה פרק ה', ונמצא שהוא צדיק גמור, ולכן ראוי שהשכינה תתקשר בו. והחשק הוא ידבנו לבו, רעותא דלבא כדפירשתי, והיינו שיחשוק נפשו בשכינה הנקרא לב כמו שהוכיח במאמר וטוב לב, וענין זה צודק בכל המצוות.

186

קפ״זועוד בהכנות הצריכות לקניית השכינה אלינו, ביארנו בפרק ששי במאמר רעך ורע אביך. ולפי הדרך השניה שפירשנו בדביקה בענין התפילה שהם שבע נערות שהם ההיכלות, החשק לפי זה הוא סוד הנשיקין הנעשה בהיכל הרצון, וכבר פרשתי לעיל בפרק ב' שלא יעשו נשיקין אלא מרוב החשק והחבה.

187

קפ״חחפיצה, לדרך היחוד שפירשו בתפלה, חפיצה הוא גמר היחוד בסוד העמידה, כמו שפרש רשב"י (זהר תרומה קכח, ב) שכאשר סומכין גאלה לתפלה אתער צדיק לאתחברא באתר דאצטריך ברחימו בחביבו וכו', וגמר היחוד בשים שלום, ועוד בנפילת אפים שצריך למסור נפשו למעלה ליחוד, וגמר היחוד הוא שיקרא חפץ שזהו חפץ העליון באחדות. ועוד שכל ההכנות הקודמות אל הזיווג הם כלים דגלוי החפץ, שזה היה תחלת המחשבה, אמנם לא היה אפשר להגלות החפץ הזה אלא על ידי גמר כל ההכנות האמורות, והיינו כענין סוף המעשה תחלת המחשבה. ולענין מעשה המצוות, חפיצה יקרא גמר המצוות, כי זה הוא תכלית חפץ האדם ומבוקשו, גמר עשיית המצוה בלב ובנפש וגוף.

188

קפ״טוהעד על זה, מפרשתו של אותו רשע, שאמר (בראשית לד, יט) ולא אחר הנער לעשות הדבר כי חפץ בבת יעקב, והיה החפץ בה מפני שהיתה בת אדם גדול שהוא יעקב אבינו עליו השלום, כי לא יאחר האדם מלעשות המצוה ומלגמרה אף על פי שידע שיארע לו נזק, כענין הרשע ההוא, כי אפילו שהדבר היה נוגע בגופו ובנפשו בענין המילה שהוא כמעט סכנה, לא אחר לעשות הדבר מפני חפץ בת יעקב כדפירשנו, כן לא יאחר מלעשות המצוה מפני חשקו וחפצו בה. כי כל מצוה ומצוה היא בת יעקב כנודע, שבה כלולות רמ"ח מצוות וכל מצוה ומצוה כלולה מרמ"ח כדפירשתי לעיל, נמצא כל מצוה שיעור קומה שלימה.

189

ק״צוכאשר יסתכל במציאות המצוה, בַּמְצַוֶה אותה, ומהירות עשיית המצוה בעשייתה, ושלא יאחר בעשייתה, מורה על רוב החשק שיש לו בה.

190

קצ״אולכך צריך שיפנה עצמו מכל עסקי העולם ומכל מחשבותיו כדי שתתגבר בו רצון הנפש ותתדבק ותתלהב נפשו בעשייתה, עד שאפילו נותנין לו כל ממון שבעולם לא מפסיק מלעשותה, וכמציאות שלא יאחר האדם מלהזדוג לאשתו בהיות תכלית חשקו בה אפילו היו נותנין לו כל ממון שבעולם, כך ראוי שיהיה תכלית חשקו במצוה מפני שבעשייתה הוא מזדווג בבת מלך שהיא השכינה בת יעקב, כל אתתא בת בעלה, כמו שנאמר במרדכי (אסתר ב, ז) לקחה מרדכי לו לבת, ואין ראוי שיאחר הזיווג אלא שישתדל במהירות ובזריזות גדול בעשיית המצוה, ובזה הוא דבק בחיים העליונים ונפשו מאירה מהארת אור העליון המאיר בעשיית המצוה ההיא. ועוד ברמז מעלת המצוות נאריך לקמן, בעזרת ה'.

191

קצ״בומפני הסבה האמורה, תמצא שלא אמר כי חפץ נפשו בבת יעקב כמו שאמר לעיל (בראשית לד, ח) כי שכם בני חשקה נפשו, וכן ותדבק נפשו, מפני שכאן היה מוסר נפשו וגופו לכן אמר חפץ סתם הכולל הכל.

192

קצ״גובדביקות החשק הגדול הזה, צריך שיהיה לאדם חשק בקודשא בריך הוא ושכינתיה, והוא ענין ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך (דברים ו, ה), ופירש רשב"י זכרונו לברכה שעל אהבת השכינה נאמר ואהבת את ה' אלהיך, זה לשונו (זהר תרומה קנה, ב) פתח ואמר (תהלים קיט, קכו) עת לעשות לה' הפרו תורתך. עת לעשות לה', אית עת ואית עת, (קהלת ג, ח) עת לאהוב ועת לשנוא, עת איהו לעילא, דההוא עת רזא דמהימנותא איהו, ודא אקרי עת רצון והאי איהו דאתחייב בר נש למרחם לה' תדיר, כמא דאת אמר ואהבת את ה' אלהיך, ועל דא עת לאהוב דא איהו עת דאתחייב בר נש לאהוב, ואית עת אחרא דאיהו רזא דאלהים אחרים, ואתחייב בר נש למשנא ליה ולא יתמשך לביה אבתריה ועל דא עת לשנוא, עד כאן לשונו.

193

קצ״דוכן פירש עוד ברעיא מהימנא (תרומה קנח, ב) בהיות הרשב"י עליו השלום משבח למשה רבינו עליו השלום, אמר אנת קיימת בשכינתא ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך דהיינו גופא, ובכל נפשך דהיינו נשמתא, דחמש שמהן אית לה נשמ"ה רו"ח נפ"ש חי"ה יחיד"ה, ובכל מאדך בכל ממונא דילך, הקדוש ברוך הוא ושכינתיה לא יזוז מנך בכל אלין, אנת חשבת דאפילו הוו כל עלמין תחות רשותך הוית יהיב לון לאקמא לשכינתא בקודשא בריך הוא ולאמלכא ליה בשכינתיה על כל ממנן דאומין דעלמא ולבתר לסלקא ליה ושכינתיה בדיוקנא דילך כלילא מכל מדות טבין, ובכל עלמין ובמשריין עלאין ותתאין ועל כל ישראל, מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, בתר דאנת בריה על כל מה דחשבת למארך יקיים על ידך ולא תזוז מניה לעלמין אלא תהא בדיוקניה בכלא, עד כאן לשונו.

194

קצ״העוד בתיקונים (לז, א) זה לשונם ודורונא דשכינתא צריכה למעבד בגינה מההוא חביב דאית ליה, כמה דאוקמוה מארי מתניתין ואהבת את ה' כמה דאיהו חביב עלך, עד כאן לשונם.

195

קצ״וופירשו זכרונם לברכה (ברכות סא, ב) יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך, וכן להיפך, ובכל מאדך שיחבב האדם להקדוש ברוך הוא במה שחביב לו יותר. וביארו בתקונים (קמא, א) המאמר הזה, זה לשונם אית יראה ואית אהבה, אית דדחיל לקודשא בריך הוא בגין דיחון בנוי או דלא נחית לעניותא או דרחים ליה בגין דיהיב ליה עותרא ומנסה ליה, כען נעביד הכי ונחזי היש ה' בקרבנו ויהיב לן אגרא בגיניה, אם אַיִן - דאי לא יהיב ליה אגרא בגיניה לא רחים ולא יהיב ליה צדקה ולא יעביד פקודא, ומנסי בוודאי לקודשא בריך הוא, האי איהו מאלין ערבוביא בישא דאתמר בהון (שמות יז, ז) היש ה' בקרבנו אם אין, אלא רחימו ודחילו דקודשא בריך הוא שלים בין דיהיב ליה אגרא בטיבו בין דלא יהיב ליה, ובגין דא מני אורייתא (דברים ה, ו) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, ואוקמוה קדמאין אם חביב עליך נפשך מממונך לכך נאמר בכל נפשך, ואם חביב עליך ממונך מנפשך לכך נאמר בכל מאדך, בר נש דאזיל בכל פקודין, וצלי דלא יהיב עלייהו אגרא, ואם הוה יהיב אגרא עליהו לא הוה עביד לון, דודאי סגיאין אינון בבני נשא דאינון עתרין בעותרא סגי, ואינון חבבין בעותרא דלהון יתיר מנשמתא דלהון, דעותרא דנפשא איהו פקודין טבין בעלמא דאתי, ועותרא דגופא ממונא ועידונא דעלמא דין, ואינון דמחבבין ממונא מנפשא אם הוו יהבין ליה כל אורייתא במאה זוזי לא הוו יהבין להו בגינה, בגין דממונא חביב עלייהו מנפשא, וכל מאן דדחיל ורחים ליה לאו איהו אלא בגין ממונא, האי דשוי ליה ממונא עיקרא, ואורייתא דרחים בה קודשא בריך הוא טפל, האי רחימו ודחילו לא חשיב לה קודשא בריך הוא.

196

קצ״זאלא עקרא דרחימו ודחילו דקודשא בריך הוא, דאף על גב דאיהו רחים ממוניה מנפשיה, דרחים ליה בממוניה במה דאיהו חשיב עליה ולא בטפל דיליה, לכך נאמר ובכל מאדך. וכן חשיב נפשיה מממוניה והוה יהיב כל ממונא דעלמא ולא הוה נזיק באיברא זעירא דאית ביה, לכך נאמר בכל נפשך במה דרחים ליה, עד כאן לשונו.

197

קצ״חוכמו שימצא חפץ בענין עשיית המצוות כן ימצא בעסק למוד התורה, שיגבר בו רצון הנפש ויתבטלו כל חושי הגוף ותדבק נפשו בעיון התורה עד שלא ירגיש דבר בדברי העולם הזה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בגמרא (שבת פח, א) על רבא שהיה מעיין וישב לו על ידו, והיה הדם יוצא מצפרניו ולא היה מרגיש בדם היוצא ממנו, מפני רוב התדבקו בתורה. וכן שמעתי מהרבה חכמים האחרונים, שהיה להם הדבקות הגדול הזה בתורה עד שלא היו מרגישין בדברי העולם הזה כלל. כי כמו שיבטל החושק כל שאר מחשבותיו בהיותו חושק לחשוקתו ותבער בלבו אש אהבתה, עד שיאכל וישתה וישן וכל מחשבותיו בחשוקתו, כן צריך שיהיה לאדם אהבת הבורא ברוך הוא.

198

קצ״טוכן נלמד ממעשה אחד שכתב הרב יצחק דמן עכו ז"ל, אמר, כי יום אחד מן הימים יצאה בת המלך מן המרחץ, וירא אותה איש מיושבי קרנות, ויאנח אנחה גדולה ויאמר מי יתן אותה ברשותי לעשות בה כטוב בעיני. ותען בת המלך ותאמר לו, בבית הקברות יהיה זה, ולא הנה. כשמעו דבריה אלה שמח כי חשב שאמרה לו ללכת אל בית הקברות ולשבת לו שם, והיא תלך אצלו ויעשה בה כטוב בעיניו. והיא לא לזה נתכונה אבל רצתה לומר כי שם דוקא ישוו הקטן והגדול הנער והזקן הנקלה והנכבד (איוב ג, יט) קטון וגדול שם הוא, שמה יהיו שוים הכל, אבל הנה לא, כי בת מלך לא יתכן שיקרב אליה אחד מן ההמון.

199

ר׳ויקם האיש ההוא וילך אל בית הקברות, וישב לו שם ויקשור מחשבת שכלו בה, ותמיד יחשוב בצורתה, ומרוב חשקו בה הפשיט את מחשבתו מכל מורגש ושם אותה כולה בצורת האשה ההיא וביפיה, ויום ולילה תמיד ישב בבית הקברות, ושם יאכל וישתה ושם יישן, כי אמר אם לא תבא היום תבא למחר, כן עשה ימים רבים.

200

ר״אומרוב פרישותו מכל מורגש לקשירת מחשבת שכלו בדבר אחד תמיד והתבודדותו וחשקו הגמורה, נתפשטה נפשו מהמורגשות ושבה להדבק במושכלות, עד שמכל מורגש נתפשטה ואפילו מהאשה, ודבקה בשם יתברך, עד שלימים מועטים פשטה כל מורגש וחשקה במושכל האלהי, ושב להיות עובד שלם איש האלהים קדוש, עד שתפלתו נשמעת וברכתו פועלת לכל עוברי דרכים אשר יעברו דרך שם, וסוחרים ופרשים ורגליים אשר יעברו דרך שם יטו אליו ויקבלו ברכתו עד שהלך שמו למרחוק, עד כאן לשונו לעניננו.

201

ר״בועוד האריך שם במעלת הפרוש הזה, וכתב שם ה"ר יצחק דמן עכו עליו השלום במעשיות הפרושים, שמי שלא חשק לאשה הוא דומה לחמור ופחות ממנו, והטעם כי מהמורגש צריך שיבחין העבודה האלהית כדפירשנו, ובזה יובן פירוש מלת חפץ על מתכונתה.

202

ר״גומהמעשה הזה נלמד שמי שיחשוק בתורה כל כך עד שביום ובלילה לא יחשוב בדבר מדברי העולם אלא בה, בודאי שישיג מעלה נפלאה בנשמתו ולא יצטרך לסגופים ותעניות, שאין הדביקות תלוי אלא בחשק ואהבת התורה עד שיחשוק בה כאהבת חשוקתו, וגם בהתמדת השכמת חצות לילה בחשק כמו שנתבאר במקומו בעזרת השם.

203

ר״דובזה נכלל הפרק הזה:

204

ר״הפרק זה בביאור הדברים המילדים את האהבה, וראיתי להעתיק הנה מה שכתב החסיד בעל חובת הלבבות בענין זה (שער אהבת ה' פ"ג), זה לשונו אמר המחבר, אבל איך הדרך אל אהבת האל יתברך. אומר בתשובת שאלה זאת, הוא כי הבקשה הזאת לא תתכן לשאול אלא אחר הקדמות רבות, וכאשר תתקיימנה ההקדמות תתיילד מהם האהבה באל יתברך, אבל מי שמכוין אליה בעצמה לא יוכל להגיע אליה.

205

ר״ווההקדמות אשר ראוי לו להאמין להקדים בה בנפשו, הם שני יחודי הלבבות, ושתי כניעות, ושתי חשבונות, ושתי בחינות, אבל שני יחודי הלבבות, אחד מהם ליחד הלב ביחוד הבורא, והשני ליחד המעשה לשמו ולעבדו לכבודו בלבד. אבל שתי כניעות, אחד מהם הכניעה לאלוה יתברך, והשניה הכניעה ליראי האלהים ובחיריו. אבל שני חשבונות, אחד מהם חשבונו עם נפשו על מה שחייב לאלהים להתמדת טובותיו, והשני חשבונו עם נפשו על הסתירו עוונותיו והאריכו לו ומחילתו. אבל שתי הבחינות, אחת מהם הבחינה במה שעבר לראשונים בעמדו על ספרי הנביאים ודברי הקדמונים, כמו שכתוב (תהלים קמג, ה) זכרתי ימים מקדם, והשניה הבחינה בעולם במה שהוא רואה מפלאי הבורא יתברך בבריאותיו. וכבר בארתי בספר זה כללים בענין הזה כפי יכלתי מה שיש בו די למי שמבין ומכוון למה שיש בו הצלתו והמלטו בעולם הזה ובעולם הבא.

206

ר״זוכאשר יתקן כל זה ויחבר אליו הפרישות מתענוגי העולם הזה ותאוותיו, ויבין גדולת הבורא ועצמותו ואמיתתו, וישכיל קטנות ערך נפשו וזעירותו וזלותו, ואחר כך יכיר רוב טוב הבורא עליו וגודל חסדו עמו, תהיה האהבה באלהים מן המאמין סמוכה לזה בלב שלם ואמיתת זכוך נפשו והכספו לו בהשתדלות וחריצות וזריזות, דומה למה שאמר (ישעיה כו, ט) נפשי אויתיך בלילה, ואמר (תהלים מב, ג) צמאה נפשי לאלהים, עד כאן לשונו.

207

ר״חובענין הבחינה ראיתי גם כן להעתיק דבריו בשער הבחינה פרק א' המדבר בענינים הכוללים כל פרטי הבחינה, זה לשונו בפרק ד' בבאור כמה סימני החכמה בברואים אשר נוכל להבחין בהם, נאמר כי פנות החכמה המקוימות בברואים לרוב מיניהם ואישיהם שבע, אחת מהנה סימן החכמה הנראה בשרשי העולם ויסודותיו, בראותינו עמידת הארץ באמצע, והמים סמוכים, למעלה ממנה, והאויר סמוך להם, והאש למעלה, על משקל ושעור לא ישתנה ממנו דבר, כל אחד שוקד על מקומו המתייחד בו והמוגבל לו, והים עומד והמים אסורים בתוכו לא יעבור את גבולו ואם יהמו גליו ויסתערו רוחותיו, כמו שכתוב (איוב לח, י-יא) ואשבור עליו חקי ואשית בריח ודלתים, ואומר עד פה תבא ולא תוסיף. ואמר בעמידת השמים והארץ (תהלים קיט, פט-צ) לעולם ה' דברך נצב בשמים, לדור ודור אמונתך, כמו שחיבר דוד המלך עליו השלום מהענין הזה במזמור (תהלים קד, א) ברכי נפשי את ה'.

208

ר״טוהפנה השניה, סימן החכמה הנראה במין האדם אשר הוא עולם הקטן וכו', ואליו רמז דוד המלך עליו השלום באמרו (תהלים ח, ב) ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ.

209

ר״יוהשלישית, סימן החכמה הנראית בהרכבת האדם וחיבור גופו וכוחות נפשו ואור השכל שיחד אותו בו הבורא, ושם לו בו היתרון על שאר החיים שאינם מדברים, והוא דומה לעולם הגדול ונמשל אליו בשרשיו ויסודותיו, ואל זה רמז איוב באמרו (איוב י, י-יב) הלא כחלב תתיכני וגו' עור ובשר תלבישני וגו' חיים וחסד עשית עמדי וגו'.

210

רי״אוהרביעית, סימן החכמה הנראית במיני שאר החיים מקטנם ועד גדולם, מהם המעופף והשׂוחה והזוחל וההולך על ארבע, לפי התחלקות צורותם ומדותם ושמושם הנאתם ומעלתם בעולם, כמו שנזכר במעשה שהוכיח בו הבורא את איוב כדי להעיר אותו (שם לח, מא) מי יכין לעורב צידו, ושאר מה שספר בו ממיני החיות המדבריות והמימיות.

211

רי״בוהחמישית, סימן החכמה הנראית בצמחים ובמוצאים המוכנים לתקנת האדם, ואפני תועלותיו בהם על התחלקות טבעיהם ומזגיהם וכחותם, וכבר הזכירו הקדמונים בספריהם מן הענין כפי השגתם, כמו שכתוב (מל"א ה, יג) וידבר על העצים וגו' מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר בקיר וגו'.

212

רי״גוהששית, סימן החכמה הנראית בחכמות ובמלאכות בפעולות אשר הכינם הבורא יתברך לאדם להשלמת תקנתו, וסבות טרף חקו ושאר תועלותיו הכוללות והמתבודדות, ועל זה רמז באמרו (איוב לח, לו) מי שת בטוחות חכמה או מי נתן לשכוי בינה, ואמר (משלי ב, ו) כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה.

213

רי״דוהשביעית, סימן החכמה הנראית בקביעות התורה והחקים לעבוד בהם הבורא יתברך, להגיע בהם השוקד עליהם להנאות העולם הזה מיד ולגמול העולם הבא באחרית, כמו שאמר הכתוב (ישעיה נה, ב) שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם, ואמר הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם. ותלויים בזה עניני המנהיגים אשר בהם סדר הנהגת שאר האומות ותועלתם, והם עומדים להם במקום התורה בעניני העולם לבד, וכבר נאמר כי מדרגת הטבע מן התורה כמדרגת העבד מאדוניו, כי כוחות הטבע הם נוהגים בהנהגת העולם כפי מה שיאות לתורה, כמו שכתוב (שמות כג, כה) ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך, ואמר (שם טו, כו) ויאמר אם שמע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה וגו' ורבים כאלה, עד כאן לשונו.

214

רי״הודע כי עם היות אמת מה שכתב הרב החסיד בעל חובת הלבבות כי הבחינה בדברי העולם היא המעוררת האהבה, ומטעם זה הוכרחנו להעתיק דבריו בעניני הבחינה, גם כן לפי הסוד הבחינה בדברי העולם מעוררת האהבה, ולכן צריכין אנו להאריך בעניני הבחינה כדי לעורר האהבה.

215

רי״ווהטעם, כי העולם אינו מתקיים אלא על ידי החסד, כמו שאמר הכתוב (תהלים פט, ג) אמרתי עולם חסד יבנה, נבנה לא כתיב אלא יבנה, שלעולם בכל יום ויום הוא נבנה על ידי החסד.

216

רי״זוכן פירשו ענין זה בזהר פרשת צו (ל, ב) על פסוק (תהלים ז, יב) ואל זועם בכל יום, זה לשונו אל בכל אתר נהירו רב דחכמתא עלאה הוא וקיימא בקיומיה, ואלמלא דהאי אל אתער בעלמא לא יכיל עלמא למיקם אפילו שעתא חדא מקמי דינין תקיפין דמתערין בעלמא בכל יומא, הדא הוא דכתיב (בראשית ב, ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם אלא באברהם, באתערותא דאברהם קיימי, וכד אתער אברהם בעלמא כל אינון דינין דמשתכחי בכל יומא ויומא דחי להו לבר ולא קיימין קמיה, הדא הוא דכתיב ואל זועם בכל יום, נזעם או זעום בכל יום לא כתיב אלא זועם בכל יום, בכל יומא ויומא דדינא אשתכח, ודחי לון לבר, וקיימא הוא ומבסם עלמא, הדא הוא דכתיב (תהלים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו, ואלמלא האי, לא יכיל עלמא למיקם אפילו רגעא חדא, ועל דא כלא קיימי בגיניה דאברהם, עד כאן לשונו.

217

רי״חובמאמר זה יובן מה שאנו אומרים בתפלת יוצר, ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, וכן המחדש בטובו בכל יום תמיד, כי טוב הוא סוד החסד הנודע, ואור החסד הנשפע בכל יום לחדש כל ההויות שבעולם ולתת להם קיום הוא החידוש, כעין הלבנה המתחדשת מאור החמה, והיינו אמרנו כאמור לעושה אורים וגו', והכוונה כי בפסוק השמיענו ענין החידוש באמרו לעושה אורים, והיינו שלעולם הוא עושה אורים גדולים מטעם כי לעולם חסדו, כי החסד הוא המחדשם ועושה אותם בכל יום, ומטעם זה לא אמר הכתוב שעשה אורים גדולים שהיה משמע לשעבר בעת בריאת העולם, אלא לעושה, שבכל יום ויום עושה ומחדש. והיינו גם כן עושה חדשות הנאמר בברכת יוצר באל ברוך, והוא כנגד החסד, שכן מצינו שנאמר (שם נב, ג) חסד אל כל היום.

218

רי״טואפשר שכדי שנזכור ענין שטובו מתחדש בכל יום, שמורה שהוא יתברך ברא העולם יש מאין והוא מחדשו בכל יום, תיקנו רבותינו זכרונם לברכה עניני הברכות בשם ומלכות, ידו"ד - על שהוא מהוה ההויות. ומלך, שהוא משגיח עליהם כמלך המשגיח ומרחם על עבדיו, כן הקדוש ברוך הוא משגיח על העולם מאחר שהוא בראו לתת לו קיום והעמדה לעולם ועד, שאין שפעו פוסק מהעולם רגע, ולעולם האור מתחדש בערך הנביאים. ואמרנו בורא פרי וכו' - הכוונה היא גם כן על דרך זה, שאלמלא שפעו הנשפע לקיום הנמצאות לא היה נברא הפרי ההוא או הענין ההוא, כי אלמלא המים והטללים היורדים בכל יום לא היה קיום לעולם, וכן זריחת השמש למתק פרות האילן, כאמרו (דברים לג, יד) וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים, שיש פירות בעולם מתבשלים על ידי השמש ויש על ידי הלבנה, ואלמלא שהקדוש ברוך הוא מזריח השמש והלבנה בכל יום לא היה אפשר להיות העולם קיים, אם כן על ידם מתחדש מעשה בראשית, ובכל יום הקדוש ברוך הוא בורא העולם מחדש, ולזה תיקנו רבותינו זכרונם לברכה בברכת היוצר המחדש בטובו בכל יום תמיד וכו', וכן ענין יוצר המאורות, כי על ידם הוא חדוש העולם ומעשה בראשית, וכלל החידוש הוא מצד החסד שהוא המחדשה כדפירשנו.

219

ר״כובתקונים (קמה, א) שהשמש בתחלה יוצא אדום ואחר כך מתלבן, זה לשונו ובגין דנטיל מגבורה בקדמיתא, שמשא נפיק סומקא, לבתר אתלבש בחסד דאיהו חיור וביה אשתכך רוגזיה דשמשא, עד כאן לשונו. וגם בחינה זו מכלל הבחינות שצריך להבחין המעיין בבריאת העולם כמו שנבאר.

220

רכ״אוגם מציאות בריאת כמה דברים שבעולם שהם קיום העולם כולם על ידי החסד, וכמה דברים שהזכיר דוד המלך עליו השלום במזמור הלל הגדול, בענין הגרת המעיינות מים חיים יום ולילה לא ישבותו, והמים נמשכים מצד החסד, ועל ידי קיום העולם והחסד היא שופעת בלי הפסק ויורדין למטה. והאש בינתיים מפני שהוא דין עולה למעלה מהכל, כי מעוטו מספיק. והאויר בינתיים, והכל עשוי ומתוקן בסדר מדותיו יתברך העליונות.

221

רכ״בוכן מה שפירש בזהר פרשת וארא (כד, א) שהדרום נגוב ויבש מצד החום, והצפון מלוחלח במים, והיה ראוי להיות בהיפך, כי מצפון תפתח הרעה ושם היה ראוי שיהיה האש והחום. ותירצו דקודשא בריך הוא עביד למזגא לון, והעתקנו מקצת לשונו לקמן. והאש מצד בחינה זו הוא רחמים, כי כאשר גלידין מיא בסטרא דצפון משתרין ונגדין מסטרא דדרום מצד האש הזה, ובזה מובן לשון הרשב"י (זוהר בראשית כט, ב), וכן בזמן הקור האש הוא רחמים וחסד.

222

רכ״גוכענין זה ענין זריחת השמש ונשיבת הרוחות, כדפירשו במדרש (ויקרא רבה כח, יא) רבי לוי ורבנן, רבי לוי אומר כל מה שהבריות מגדלין במצוות ובמעשים טובים בעולם הזה דיין שהקדוש ברוך הוא מזריח להם השמש, שנאמר (קהלת א, ה) וזרח השמש ובא השמש. ורבנן אמרי כל מה שהצדיקים מגדלין במצוות ובמעשים טובים בעולם הזה דיין שהקדוש ברוך הוא מחדש פניהם כגלגל חמה, שנאמר (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. אמר רבי ינאי בנוהג שבעולם אדם לוקח ליטרא אחת של בשר מן השוק כמה יגיעות הוא יגע כמה צער הוא מצער עד שיבשלה, והבריות ישנים על מטותיהן והקדוש ברוך הוא משיב רוחות ומעלה עננים ומגדל צמחים ומעדן את הפרות ואין נותנין אלא שכר העומר, הדא הוא דכתיב (ויקרא כג, י) והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן, עד כאן. ועוד האריכו שם במעלת הרוח לנגב את הארץ בימות הגשמים ולזרות את התבן כדי שתהיה החטה נקיה, עין שם.

223

רכ״דהרי כל הדברים האלו וכיוצא בזה כולם הם על צד החסד, ולכך אמר במאמר שהעתקתי שהקדוש ברוך הוא מגדל צמחים וכו' ואין נותנין אלא העומר אל הכהן, ונודע שהכהן הוא החסד, תומיך ואוריך לאיש חסידיך (דברים לט, ח), והכוונה שכיון שמצד החסד בא הכל, יקרב הראשית אל החסד.

224

רכ״הוכן כמה דברים שהזכיר דוד המלך עליו השלום במזמור הלל הגדול שבו ששה ועשרים כי לעולם חסדו (תהלים קלו ה) לעושה השמים בתבונה כי לעולם חסדו וגו', לרוקע הארץ על המים כי לעולם חסדו, את השמש לממשלת ביום כי לעולם חסדו, את הירח וכוכבים וגו', ושאר כמה נסים הנאמרים במזמור שכולם על ידי החסד, למכה מצרים וגו' לגוזר ים סוף לגזרים וגו' למוליך עמו במדבר וגו'. ואם היינו מאריכים בפירוש כל אחד ואחד מהם היינו יוצאים מכוונת הדרוש, ואין רצוננו אלא להערת הדרוש לבד, כדי שיעור האדם ויבחין חסדו יתברך הפועל כמה פעולות עמנו, ובזה יתדבק בצד חסדו להיותו אוהב, כי האוהב מתדבק בצד החסד כמבואר בפרק ב' כדכתיב (ישעיה מא, ח) זרע אברהם אוהבי, ונאמר (תהלים לא, כד) אהבו את ה' כל חסידיו, וכיוצא.

225

רכ״וולכן צריכין אנו לבאר מענין הבחינה שלשה כללים, כוללים כל פרטי הבחינה שפירש בחובת הלבבות, האחד, בחינת העולם והפרטים שבו מחיה בהמה ועוף וצמחים. ומהעליונים, הרקיעים ושמש וירח וכו'. השני, בחינת בריאת האדם דרך כלל והנהגתו מיום הולדו עד יום מותו. השלישי בחינת אהבת הקדוש ברוך הוא לישראל והנסים שהקדוש ברוך הוא עושה עמהם בדרך כלל. וכאשר יבחין האדם חסדיו יתברך בפרטים שיתבארו יכיר וידע שהוא אחד לבדו ואין עוד, שהוא המציאם והוא המקיימם, והיינו שאהב"ה עולה אח"ד, וכאשר ידע שהוא אחד יתדבק באהבתו כראוי, והיינו שבפרשה השלישית שבתפילין שהיא שמע ישראל, פירשו בפרשת ואתחנן (זהר רסז, א) שהיא כנגד החסד, בה נזכר היחוד ה' אלהינו ה' אחד, ואחר כך הזכיר ענין האהבה ואהבת את ה' אלהיך וגו', כי לא תכון אליו העבודה העקרית למסור נפשו באהבת קונו אלא אחר שידע שהוא אחד לבדו בראו לכבודו וכו'.

226

רכ״זושתי פעולות אלו המיוחדות אל החסד שפירשתי, שהם האחת קיום העולם וחדושו על ידה, והשניה ענין האחדות, פירש הרשב"י עליו השלום בפקודין במצות תפילין, זה לשונו (זוהר סוף בא מג, ב) פרשה תליתאה שמע, דא רזא דימינא דאקרי חסד עלאה, דאיהו דקא מיחד יחודא דכולא לארבע סטרין, וקודשא בריך הוא מסדר ביה סדורא דכל עלמא, ודא איהו דקא מתפשט בכל סטרין אפילו גו תהומי תתאי, עד כאן לשונו לעניננו.

227

רכ״חהבחינה בעולם בכלל, הוא ראוי להסתכל כי העולם הזה נברא בל"ב אלהים הנזכר במעשה בראשית, שהם שלשים ושנים נתיבות, ותנן בריש ספר יצירה (פ"א מ"א) בשלשים ושנים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ה ידו"ד צבאות את עולמו. ועם היות שיש במשנה זו כמה פירושים, לענינינו מספיק לנו פשטי דברים, שעל ידי שלושים ושנים נתיבות חכמה היה בריאת כל הנמצאים שבעולם. והיינו מה שאמר הכתוב (תהלים קד, כד) מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית וגו', נמצא שכח חכמתו יתברך נתפשט בכל הנמצאים לתת להם קיום, וכל עשב ועשב וחיה ובהמה יש לה מלאך וכח רוחני עליון, כדפירשו זכרונם לברכה (בר"ר י, ו) הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ (איוב לח, לג), אין לך כל עשב ועשב למטה שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל, וזהו טעם הכלאיים כדפירשו בזהר בפרשת קדושים (פו, ב). וכתב הרב יוסף גיקטיליא עליו השלום, שעל זה נאמר (בראשית א, יא) תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו, למינהו ממש - כפי אותו הכח הבא אליו מלמעלה מן המין המיוחד לו. וכן נאמר בעופות ודגים (בראשית א, כא) אשר שרצו המים למיניהם, והוא למיניהם ממש, כפי שפע אותו המין הנשפע עליו מן השמים.

228

רכ״טוכן צריך להסתכל ולדעת, כי כפי הנתיב שעל ידו נבראו, כך יורה בחינתה וצורתה. כמו השושנה שיש לה שלשה עשר עלין וחמשה עלין תקיפין, כדפירש רשב"י ז"ל (זוהר בראשית א, א) צריך להבין ולהסתכל בחכמה האלהית שבראה בכח נתיב פלוני ומפני כך חוייב יציאת פעולתה בכך עלין. ויש שושנה שבה חמשה עלין, כדפירשו בתיקונים (עא, א) המורה על חמש אותיות אלהים, כדפירש רשב"י שם.

229

ר״לוכיוצא בזה לענין הנר, שפירש רשב"י (זוהר בראשית נ, ב) שהיא מורה סוד היחוד העליון, זה לשונו אבל תא חזי, מאן דבעי למנדע חכמתא דיחודא קדישא, יסתכל בשלהובא דסלקא מגו גחלתא או מגו בוצינא דדליק וכו', ופירש שם שהשלהבת העולה, היא אור לבן, היא רמז לתפארת, והגחלת שהיא גוון התכלת היא כנגד השכינה שהיא אש. ובסוף דבריו מצאתי בכתיבת יד, דבר נאה, זה לשונו ועל נהורא חוורא שריא לעילא נהורא סתימא דאקיף ליה, ורזא עלאה הכא, עד כאן לשונו.

230

רל״אוכיוצא לענין הדגים שאין להם כסות על העין, להראות על מקום רמיזתם העליון שהוא עינא פקיחא כדפירש באדרת נשא (זוהר קכט, ב) עיין שם.

231

רל״בוכן תרנגול השחור הקורא בחצות להעיר בני אדם לעבודת הבורא, ופירש ענינו (שם פ' ויחי ריח, א) והעתקנו לשונו בשער היראה פרק יב, עיין שם.

232

רל״גוכיוצא בזה לשאר דברים שבעולם צריך להבחין בהם סוד החכמה העליונה, וכן פירש רשב"י (שמות טו, א) זה לשונו אמר לו רבי עקיבא משמע כל מה דעבד קודשא בריך הוא למילף מניה חכמתא סגיאה, שנאמר (משלי טז, ד) כל פעל ה' למענהו, רבי אלעזר אמר מהכא, דכתיב (בראשית א, לא) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, מהו מאד, למילף מניה חכמתא עלאה סגיאה. אמר רבי יהודה מאי דכתיב (קהלת ז, יד) גם את זה לעומת זה עשה האלהים, כגוונא דרקיעא עבד קדשא בריך הוא בארעא וכלהו רמיזא למה דלעילא, עד כאן לשונו לעניננו. ושם ביארו מיני פרות ואילנות, רמיזתם כענין האגוז שיש בו ארבעה חלקים, שהוא רמז לארבעה ראשי נהרות שהם סוד המרכבה, והשאר יעוין שם, וכדי שלא להאריך לא העתקנו כל לשונו.

233

רל״דוכיוצא בזה צריך המבין להבחין בכל מעשה בראשית ולתת קשר וסבה לעלול עם עלולו, ובזה ידע ויכיר שבורא אחד לכל וכולם נתנו מרועה אחד. בפרט כאשר ידע עוד שמעשה בראשית נדרש למעלה ולמטה, למעלה ברוחניים העליונים, ולמטה בעולם הזה. והיינו בראשית ב' ראשית שני ראשית, ראשית למעלה וראשית למטה, כדפירש הרשב"י עליו השלום.

234

רל״הנמצא בזה, כי העולם הזה אף על פי שנתגשם למטה יש לו רוחניות למעלה בכלליו ופרטיו, וכן פירש הרשב"י ע"ה (זוהר בשלח מח, ב), זה לשונו תא חזי כגוונא דלעילא אית לתתא, כגונא דלתתא אית בימא, כגוונא דלעילא אית לעילא בימא עלאה, כגוונא דלעילא אית לתתא, כגוונא דלתתא אית בימא תתאה. גופא דההוא ימא, הא אתערנא לחברנא, אורכא ופותיא רישא ודרועין ושערי וגופי כלא כמא דאצטריך וכלא בשמיה אתקרי. וכגוונא דא לתתא לימא דתתא הכי [נמי] רישא דימא ודרועין דימא וגופא דימא, עד כאן לשונו. וכיוצא בזה ביאר רשב"י (שם פ' שמות כ, א) ולא העתקתיו כדי שלא להאריך.

235

רל״ווהטעם להיות הכרח שכל מה שיש למעלה שיהיה כנגדו למטה, מפני שהנמצאות הם כדמות חותם הנחתם זו מזו וזו מזו, עד רדת הדברים אל הגשם הזה, שהם בתחלה אדם דאצילות - כלל הנמצאות בדקות, ונחתם באדם דבריאה, וכן מבריאה אל יצירה ועשיה. ולכן מוכרח להיות בעשיה תמונת אדם, ולכן אמר שיש בים שערי ודרועי.

236

רל״זוכיוצא בזה פירש הרשב"י ע"ה (שם פקודי רלא, ב) שבמעשה המשכן היה כמעשה שמים וארץ, וכן גן עדן התחתון הוא חותם עולם העליון ועולם התחתון, וזה לשונו כתיב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ואוקמוה דהא כלא כגוונא דא אתעביד משכנא, כגוונא דעלמא תתאה עבד וכגוונא דעלמא עלאה, וכל עובדוי דעבד כגוונא דלעילא, הכי נמי משכנא כל עובדוי אינון כעובדא בגוונא דעלמא עלאה, רזא דא כל עובדין דמשכנא כלהו עובדין ותקונין דלעילא ותתא, בגין לאשראה שכינתא בעלמא בדיורין עלאין ובדיורין תתאין, כגוונא דא בגן עדן לתתא איהו כגוונא עלאה וכגוונא תתאה, כל ציורין וכל דיוקנין דעלמא כלהו תמן, עד כאן לשונו.

237

רל״חוכן מכלל זה נבין שמדות מעשה המקדש הכל היה עשוי בתכונה עליונה, לרמז אל מדות המקדש העליון, כמו שכתוב בדברי הימים (א כח, יא) ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם ואת בתיו וגנזכיו ועליותיו וחדריו וגו' (שם שם, יט) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית. נמצא כי כל הנמצאות אלו הם תבנית אלו, התחתונות דמות ותבנית העליונות.

238

רל״טוכיוצא בזה פירשו רבותינו זכרונם לברכה שהארץ יש לה כל פרצוף אדם, זה לשונם (מדרש זוטא קהלת א׳:ד׳) והארץ לעולם עומדת (קהלת א, ד), אמר ריש לקיש כל מה שברא הקדוש ברוך הוא באדם ברא בארץ, האדם יש לו ראש והארץ יש לה ראש, שנאמר (משלי ח, כו) וראש עפרות תבל. אדם יש לו עינים והארץ יש לה עינים, שנאמר (שמות י, טו) ויכס את עין כל הארץ. אדם יש לו אזנים והארץ יש לה אזנים, שנאמר (ישעיה א, ב) והאזיני ארץ. אדם אוכל והארץ אוכלת, שנאמר (במדבר יג, לג) ארץ אוכלת יושביה היא. אדם שותה והארץ שותה, שנאמר (דברים יא, יא) למטר השמים תשתה מים. אדם מתגעש והארץ מתגעשת, שנאמר (שמ"ב כב, ח) ותגעש ותרעש הארץ. אדם משתכר והארץ משתכרת, שנאמר (ישעיה כד, כ) נוע תנוע ארץ כשכור. אדם מקיא והארץ מקיאה, שנאמר (ויקרא יח, כה) ותקיא הארץ את יושביה. אדם יש לו ידים והארץ כן, שנאמר (בראשית לד, כא) והארץ הנה רחבת ידים. אדם יש לו טבור והארץ כן, שנאמר (יחזקאל לח, יב) היושב על טבור הארץ. אדם יש לו ירכים והארץ כן, שנאמר (ירמיה לא, ז) וקבצתים מירכתי ארץ. אדם יש לו רגלים והארץ כן, שנאמר (קהלת א, ד) והארץ לעולם עומדת ומעמדת תפקידה, עד כאן לשונו.

239

ר״מוכיוצא בזה פירשו זכרונם לברכה והועתק ילקוט (תהלים סימן תרעב) ריש מזמור השמים מספרים (תהילים י״ט:א׳-ב׳), שיש לים ולשמים, ועם היות שלא נזכרו כולם, רמז כל האברים, אמר שהים יש לו עינים, שנאמר (תהלים קיד, ג) הים ראה וינס. ויש לו ידים, שנאמר (שם קד, כה) זה הים גדול ורחב ידים. והשמים יש להם לב, שנאמר (דברים ד, לב) עד לב השמים. וכן בים, שנאמר (שמות טו, ח) קפאו תהומות בלב ים. השמים יש להם פה, שנאמר (תהלים יט, ב) השמים מספרים. וכן הארץ, שנאמר (במדבר טז, לב) ותפתח הארץ את פיה.

240

רמ״אובכל האברים הנזכרים בים ובשמים ובארץ, אמר במדרש (ילקוט שם) שאינם נראים בפני הבריות אלא לפני הקדוש ברוך הוא, וצריכין אנו לומר שזו היא מציאות העשיה הרוחנית שאינה מושגת לבני אדם התחתונים, ובמציאות רוחניותה יש בה רמז האברים הנזכרים.

241

רמ״בוהר"ר יוסף גיקטיליא עליו השלום כתב בפירוש מרכבת יחזקאל ענין נאה לענין הבחינה, ראיתי להעתיק דבריו עליו השלום, זה לשונו והנה השם יתברך לפי שברא המלאכים בתכלית השלימות והפנימיות, אף על פי שלא נוכל להראות לעין ההרגש הצורות הנסתרות, נראה צורת הכוכבים להבין מתוכם הנעלמות מן הצורות. והנה השמש והירח שניהם עדים ברורים מורים לנו הנסתרות העליונים הנסתרים והנעלמים בסתרי המרכבות העליונות, וזהו סוד (בראשית א, טז) ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, באמת מאורים גדולים היו להאיר על הארץ, להאיר עינינו אנו השוכנים בארץ להבין מתוכם סוד כמה סתרים עליונים בסדר מעלות השכליים, ולמעלה בסוד הספירות, ובסוד מציאות השם יתברך ויחודו, והנה כל התכונות עליונות ותחתונות הנסתרות והנגלות כלם דוגמאות לסתרי המרכבה העליונה, ומן המורגשות והמושגות נוכל להבין ולדעת אותן הנסתרות והנעלמות, וזהו סוד (ישעיה מ, כו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, עד כאן לשונו.

242

רמ״גוכתב עוד לקמיה בענין דמות אדם להנה, שכל סדרי המרכבה כלם סדורות בסדר צורת אדם, כי יש מחנות בסדר המרכבה נקראות בשם שער, ויש נקראות אזנים, ויש נקראות עינים וכו', ויש עוד נקראות רגלים, וכן כל שאר צורות האברים שבתכונת האדם, וכל אחד מאלו המחנות העליונים הוא סוד אותה הפעולה שהאבר מכונה עליה, וכל אלו המחנות בהתחברם כלם כאחד נקרא אדם, וכלם הם כסאות לשם הגדול יתברך, והוא יתברך המושל על כלם והוא בתוכם כנשמה בתוך הגוף, וממנו יקבלו שפעם וקיומם, עד כאן קצור כונתו. וכיוצא בזה פירש הרשב"י עליו השלום בתקונים (כח, א. קל, א).

243

רמ״דוכיוצא במאמרים הנזכרים ביארו בזהר (תולדות קלד, ב) שהתורה והאדם והעולם ענין אחד להם, זה לשונם תא חזי, כל מאן דאשתדל באורייתא איהו קיים עלמא וקיים כל עובדא ועובדא על תקוניה כדקא יאות, ולית לך כל שייפא ושייפא דקיימא ביה בבר נש דלא הוי לקבליה בריה בעלמא, דהא כמה דבר נש איהו מתפלג שייפין וכלהו קיימין דרגין מתתקנין אלין על אלין, וכד מתקנן כלהו הא חד גופא, הכי נמי עלמא כל אינון בריין שייפין שייפין וקיימין אלין על אלין וכד מתקנן כלהו הא חד גופא ממש. וכלא כגוונא דאורייתא, דהא אורייתא כלא שיפין ופרקין וקיימין אלין על אלין, וכד מתקנן כלהו אתעבידו חד גופא, עד כאן לשונו.

244

רמ״הומפני שאין אנו נשמרים בלשונינו להזכיר למעלה גוף וצורת אדם וכיוצא מדברי הגוף והגשמות, ודבר זה רחוק מאד להאמינו, כי מאחר שהוא יתברך אינו גוף ולא בעל תמונה, לא יתחבר ולא יתכנה כסאו ולבושו בציורי הגוף חס ושלום, אבל כלם הם כנויים לבד לדברים הנסתרים ושמות נעלמים כלם שמות הקדש. ומי שקרא בספר ברית המנוחה, יראה קצת מזה, אף על פי שהוא לא דיבר באצילות, שכינה כל האברים בשמות הקדש וקרא לשם ע"ב הריאה, ולשם מ"ב הכבד, וכיוצא לכל שאר האברים.

245

רמ״ווכיוצא בזה כתב ה"ר יוסף גיקטיליה בהקדמת ספר האורה. וכתב עוד בפירוש המרכבה, זה לשונו וכלל אומר לך ושמור אותו לכל מקום, אל יעלה בדעתך בכל מקום שתמצאני קורא כלפי לשון יד או רגל או שאר אברים שבררתי לו, צורת יד או צורת רגל או מהות יד או מהות רגל, שאין הדבר כן, לא מעט ולא הרבה. אמנם הדבר הוא על דרך קריאת השם לבד, לא על דרך המהות והעצם והצורות, לפי שצורות המרכבה אינם מושגות אלא במראות העליונות לנביאים ולחוזים. אמנם יש קצת מעלות מלאכים מתלבשים בלבוש קרוב לעיני אדם, וזה דבר ידוע בכחות המלבוש, ודע והאמן כי כל אחד מפרקי המרכבה הנקרא יד ורגל ואזן ועין וכיוצא, לכל אלו יש מקור פנימי עליון, כדמיון המעין הנובע, והוא משפיע בה לכל אחד מפרקי המרכבה במה שיוכל להתקיים, כל אחד לפי מינו וענינו כך הוא השגתו וקבולו, כיצד לא ראי זה כראי זה, והכל נאצל עליהם מאת השם יתברך בסוד עשר ספירות שבהם תשלם כונת כל הנמצאים וקיומם, ואותם העשר ספירות שבהם מקום כל ההויה שבעולם אין מי שיוכל לדעת מהותם וענינם ואינם נכנסות בדמיון ובשעור ובדעת שום נמצא מכל הנמצאים, וכן הנביא מכריז (ישעיה מ, כה) ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש, וכל המשים בדעתו היות להם גבול או שעור או דמיון, הרי הוא מקטני אמנה, דומה כמי שאין לו אלוה, ועובד לבבואה שלו, עד כאן לשונו.

246

רמ״זובדברי הרב זכרונו לברכה יש בו די כדי לשלול הדברים מהגשמות, שכל הנזכר בתורה ובנביאים, כגון (ישעיה לד, ו) חרב לה' מלאה דם, הכל משל. וכן פירש בפרשת שמות (זוהר יט, ב) בפסוק זה, אמר רבי אבא החרב הזה הוא הדין שעושה, דכתיב (דה"א כא, טז) וירא דוד את מלאך ה' עומד בין השמים ובין הארץ וחרבו שלופה בידו, וכי חרב שלופה היתה ביד המלאך, אלא שהיתה הרשות נתונה לעשות דין. אי הכי מאי וישב חרבו אל נדנה, אמר רבי אבא שנחזר הדין לבעל הדין והרשות למי שהרשות שלו, עד כאן לשונו לענינינו. ואם בדבר הזה הפשיטו זכרונם לברכה הגשמיות כל שכן למעלה למעלה, אלא ודאי כל מה שנזכר בתורה עיני ה' אזני ה' הכל משל אל ההשגחה או אל השמיעה.

247

רמ״חוכיוצא עוד יש בחינה שנית בכלל העולם והבריות שבו, שכלם נבראו בד' יסודות, זה מורה שממציא אחד המציאם בשמו הגדול שיש בו ארבע אותיות שהם שרש לארבעה יסודות, כדפירשו בתקונים (סח, ב) ונעתיק לשונו לקמן.

248

רמ״טוענין זה ביאר הרשב"י עליו השלום (זוהר וארא כג, ב) זה לשונו אמר רבי שמעון תא חזי ארבע אינון קדמאי רזא דמהימנותא, ואינון אבהן דכלהו עלמין ורזא דרתיכא עלאה קדישא ואינון א"ש רו"ח מי"ם ועפ"ר, אלין אינון רזא עלאה, ואלין אינון אבהן דכלהו עלמין, אבהן דכלא, ומאינון נפקי זה"ב וכס"ף ונחש"ת וברז"ל, ותחות אלין מתכן אחרנין דדמין לון כגוונא דאלין. תא חזי א"ש רו"ח מי"ם ועפ"ר, אלין אינון קדמאי ושרשין דלעלא ותתא, ותתאין ועלאין עלייהו קימין, ואלין אינון ארבע לארבע סטרי עלמא וקיימין בארבע אלין צפו"ן ודרו"ם ומזר"ח ומער"ב, אלין אינון ארבע סטרין דעלמא וקיימין בארבע אלין, א"ש לסטר צפון, רו"ח לסטר מזר"ח, מי"ם לסטר דרום, עפר לסטר מער"ב, ארבע אלין בארבע אלין קטירין וכלהו חד, ואלין עבדי ארבע מתכאן דאינון ז"הב וכס"ף ונח"שת וב"רזל, הא אינון תריסר וכלהו חד, עד כאן לשונו.

249

ר״נוכאשר יבחין האדם בשכלו ענין זה, יכיר לבוראו מצד פעולותיו, אם מצד המתכות האמורות, אם מצד האדם עצמו המורכב בד' יסודות כמבואר שם לעיל מזה. וכן מזה יבחין סוד האבנים היקרות והמרגליות שיש שגוונם לבן וסגולתם לחן ולחסד, ויש שגוונם אדום שסגולתם להטיל אימה, והכל בא משרש העליון מהמדות העליונות.

250

רנ״אוביאר במאמר עוד שם, שמצינו שהצפון לח ויש בו מים, והדרום חם ויבש, ואמר שהקדוש ברוך הוא עשה זה לקשר רוחות העולם זה בזה, כמו שהמדות העליונות נמזגות למעלה, דרום בצפון וצפון בדרום, וכן ענינם למטה בעולם הזה, שהמים שהם בדרום ילכו לצפון ואש הצפון יכנס בדרום, והוא סוד עקידת יצחק שפי' בזהר בפירוש הפרשה (וירא קיט, ב).

251

רנ״בעוד בעניני בחינת בריאת העולם האריכו בזהר (ויקרא ט, ב) וראיתי להעתיק מקצת לשונו לא כולו, מפני אריכותו, זה לשונו רבי יהודה פתח ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים, תא חזי בשעתא דברא קודשא בריך הוא עלמא ברא שבע רקיעים לעילא, ברא שבע ארצות לתתא, שבע ימים, שבע נהרות, שבע יומין, שבע שבועות, שבע שנים שבע פעמים, שבע אלפי שנין דהוי עלמא, קודשא בריך הוא בשביעאה דכלא.

252

רנ״גשבע שחקים לעילא, ובכל חד וחד כוכבים ומזלות ושמשים דמשמשים בכל רקיעא ורקיעא, ובכלהו מאלין רתיכין אלין על אלין לקבלא עלייהו עול מלכותא דמאריהון. ובכלהו רקיעין אית רתיכין ושמשין משניין דא מן דא אלין על אלין, מנהון בשש גדפין ומנהון בארבע גדפין, מנהון בארבע פנים ומנהון בתרין פנים ומנהון בחד, ומנהון אשא דלהיט, מנהון מיא, מנהון רוחא, הדא הוא דכתיב (תהלים קד, ד) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, וכלהו רקיעין אלין על אלין כגלדי בצלים אלין לתתא ואלין לעילא, וכל רקיעא ורקיעא אזלא ורעשא מאימתא דמאריהון, על פומיה נטלין ועל פומיה קיימין, ועילא מכלהו קודשא בריך הוא דנטיל כלא בחיליה ותוקפיה.

253

רנ״דכגוונא דא שבע ארצות לתתא וכלהו בישובא, בר דאלין עלאין ואלין תתאין, וארץ ישראל עלאה מכלא, וירושלים עלאה מכל ישובא, וחברנא יתבי דרומא חמו בספרי קדמאי בספרא דאדם, דהכי מחלק כל אינון ארצות דכלהו משתכחי לתתא כגוונא דאינון רקיעין דלעילא, אלין על אלין ואלין על אלין, ובין כל ארעא וארעא רקיע דמפרש בין דא לדא, ועל דא כלהו ארצות פרישן בשמהן ובינייהו גן עדן וגיהנם. ואית בינייהו ברין משניין אלין מאלין, כגוונא דאינון רתיכין דלעילא, מנהון בתרי אנפין ומנהון בד' ומנהון באחת, וחיזו דאלין לאו כאלין, ואי תימא וכו'.

254

רנ״הובסוף אמרו זה לשונם, רבי נהורא סבא פריש לימא רבא, ואיתרגיש ימא ואיתאבידו כל אינון דהוו בארבא, ואיתרחיש ליה נסא ונחית בשבילין ידיעאן בלבא דימא, ונפק תחות ימא לישובא חדא, וחמא מאינון בריין כלהו זעירין, והוו מצלי צלותא ולא ידע מאי קאמרי, איתרחיש ליה ניסא וסליק, אמר זכאין אינון צדיקיא דמשתדלין באורייתא וידעין סתימין דרזי עלאי, ווי לאינון דאפליגו על מליהון ולא מהימני. מההוא יומא כד הוה אתי לבי רב ואמרי מלתא דאורייתא הוה בכי, אמרי ליה אמאי קא בכית, אמר לון בגין דאעברנא על מהימנותא דמלי דרבנן ומסתפינא מדינא דההוא עלמא, עד כאן לשונו.

255

רנ״ווכאשר יסתכל האדם בבריאת העולם וגדלו והים הגדול והבריות שבו, כמו שנאמר (תהלים קד, כה) זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר, ואמרו זכרונם לברכה (משנה סוף קדושין) שהספנין רובן חסידים, מפני שרואים נפלאות ה' בים הגדול, כמו שכתוב (תהלים קז, כד) המה ראו מעשי ה' ונפלאותיו במצולה. ובמה שהוכיח ה' לאיוב שאמר לו (איוב לח, טז) הבאת עד נבכי ים ובחקר תהום התהלכת וגו', התבוננת עד רחבי ארץ הגד אם ידעת כלה (שם יח), הבאת אל אוצרות שלג (שם כב), המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון (שם ט, ו), שהוא ענין הרעשת הארץ, שהוא מהאותות הגדולים המראים על הבריאה, וטעם לרעש פירש בפרשת שמות (זהר יז, ב), ושאר הפרטים הנזכרים שם, בודאי יכיר גדולת הבורא וידע שהוא ברא הכל, שהכל ברא לכבודו, וישתעבד לעבודתו ויאהבהו.

256

רנ״זומפרטי הבחינה מה שהזכיר רבי יהודה בראש המאמר שהעתקנו, ברא שבע רקיעים וכו' שבע ימים וכו' וקודשא בריך הוא בשביעאה דכלא, שהקדוש ברוך הוא בחר לעצמו השביעיות כדפירשו זכרונם לברכה במדרש (יל"ש שמואל רמז צד), והעתיקו רבי מנחם מרקנ"טי זכרונו לברכה בפירושו.

257

רנ״חוראוי שיבחין האדם ענין זה ממש, שנמצא בפי כל האומות בשבעים לשון, ששם שבת לא נשתנה בשום לשון, אלא כלם קוראים ליום השביעי שבת. והטעם, ששבת מורה על חדוש העולם, ושהקדוש ברוך הוא בראו בשבעה ימים ונח ושבת בשביעי, על כן לא נשתנה כדי שהכל יכירו שבורא אחד לכל. ומענין בחינה זו, נהר סמבטיון, שכל ששת ימים רץ וביום השביעי נח.

258

רנ״טורבותינו זכרונם לברכה פירשו מופת אחר לשבת, זה במדרש תהלים במזמור (תהילים י״ט:ב׳) השמים מספרים כבוד אל, על פסוק (משלי טז, ד) כל פעל ה' למענהו, אמר, זה לשונו דבר אחר, לעדותו כענין שנאמר (שמות כ, יג) לא תענה ברעך עד שקר, וכתיב (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי, רבי אבהו אמר, שני דברים אין אמות העולם כופרין בהם, בהקדוש ברוך הוא שברא את העולם לששת ימים, ושהוא מחיה את המתים. כיצד אדם הולך ומעלה בזכורו, כל ימות השבת והוא עולה ובשבת אינו עולה, והבהמה אפילו בחול אינה עולה, לפי שאינה חיה לעתיד לבוא, הוי כל פעל ה' לעדותו, עד כאן לשונו.

259

ר״סעוד מענין הבחינה, מה שאמר הנביא (ישעיה מ, כו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה לכלם בשם יקרא הנוטה כדק שמים וימתחם כאהל לשבת. ובזהר (בראשית א, ב) אמר רשב"י עליו השלום שבא אליהו ואמר לו ר' ידעת מהו ברא אלה, אמינא ליה אלין שמיא וחיליהון עובדא דקודשא בריך הוא דאית ליה לבר נש לאסתכלא בהו ולברכא ליה, דכתיב (תהלים ח, ד) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו' ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ, עד כאן לשונו.

260

רס״אוהרשב"י עליו השלום (זוהר פקודי רלא, ב) באר עוד פסוק זה ובאר בו יותר, וזה לשונו אלא שאו מרום עיניכם, מאן דבעי לאסתכלא ולמנדע בעובדוי דקודשא בריך הוא, יזקיף עינוי לעילא ויחמי כמה חילין וכמה משרין עובדין משנין דא מן דא רברבין אלין מאלין, וכדין דתחמון ותשאלון ותמרון מי ברא אלין, מי ברא אלה הא אוקימנא רזא דמי ברא אלה, דההוא אתר דקיימא מרום גניז וסתים ולא ידיע וקיימא תדיר לשאלא, בגין דההוא אתר דלא אתגליא. המוציא במספר צבאם מאי המוציא, אלא בגין דההוא אתר טמיר וגניז איהו אפיק כלא ברזא דקול דנפיק משופר, עד כאן לשונו.

261

רס״בולקמן באר עוד שיש רקיע וכוכבים זה למעלה מזה עד רדת הדבר אל הרקיע וכוכבים אלו הנראים לעינינו, וזה לשונו תא חזי אינון כוכבים די לתתא קיימין במשיכו דאיתמשכן מרזא עלאה, בגין דכלא קיימא בדיוקנא עלאה, והא אוקימנא, כך כל אינון כוכביא ומזלי מרום רקיעא כלהו קיימי לאנהגא ביה עלמא דלתתא מניה, ומתמן אתפשטן עד דקיימין דרגין באינון כוכביא דלתתא, דכלהו לא קיימי ברשותיהו כלום, והא אוקימנא, וכלהו קיימאן ברשות דלעילא, ועל דא כתיב (ישעיה מז, יג) יעמדו נא ויושיעך הברי שמים החזים בכוכבים, וכלא איהו ברשותא ואתמר, עד כאן לשונו.

262

רס״גועם היות פשט הכתוב של שאו מרום וגו' המוציא במספר צבאם על בריאת השמים וחילי הכוכבים שהם יוצאים ונכנסים במספר ובשם, עם כל זה שם פרש בזהר (בראשית ב, ב) בראשית שהם ישראל שיש בהם ששים רבוא נשמות, ואיש לא נעדר לעולם מששים רבוא, וזה יורה על היותם דוגמת המרכבה עליונה שיש בה ששים רבוא בחינות, כנודע ליודעי החכמה. וכן שמעתי מבעלי התכונה, שהכוכבים כלם הם ששים רבוא.

263

רס״דויש עוד דברים בענין הבחינה כאשר יבחין בעניני פרטי העולם ימצאם כלם רומזים לענינים עליונים, ואין צריך להאריך בהם. עוד שמעתי ממורי עליו השלום ענין בחינה הכוללת בכל עשבים ובכל הזרעים והאילנות, שתמצא שמכלם יצא שמן, וזה מורה על סוד החכמה המתפשטת בכל הנבראים כאומרו (תהלים קד, כד) כלם בחכמה עשית. וכן יסתכל בענין הרעמים שפירשו רבותינו זכרונם לברכה בפסוק (קהלת ג, יד) והאלהים עשה שיראו מלפניו, שלא נבראו אלא לפשט עקמומיות שבלב, והעתקנו אותו בשער היראה פרק יא. וכן כמה דברים אחרים כרעש ונהמת הארי וכו', עיין שם.

264

רס״הוכתב החסיד בעל חובת הלבבות (ש' חשבון הנפש פ"ג) שצריך לבחון בכל הדברים שבעולם, כענין תנועת הגלגלים לעולם, והלוך הנהרות המים מן המעינות לילה ויום לא ינוחו ולא יעמדו, וירידת הגשמים, ונשיבת הרוחות, ויציאת הילד מן הרחם, שכל אלו מורים על פלאי הבורא ורחמיו ורב השגחתו על הברואים, והמתעלם מהסתכל בענינים אלו הוא כעור, ולכן צריך לפתוח עיני שכלו לבחון בדברים כדי להסתכל ולדעת פלאי ה'. זה קצור כונתו, והאריך יותר, והרוצה לראותו הרי הספר לפניו, יעוין שם.

265

רס״וומהדברים שצריך להבחין ענין הבריאה במעשה העולם, הוא בהסתכלו במעשה יום ולילה, שהוא אחד מהדברים שנבראו במעשה בראשית כדפירשו ז"ל, ונודע כי מדת יום ומדת לילה סודה למעלה באצילות שהוא הנהגת הדין והנהגת רחמים, ולכן אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קד, כ-כב) תשת חשך ויהי לילה בו תרמש כל חיתו יער, הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם, ואמרו ז"ל זה הוא במדת לילה, כדפירש רשב"י בפרשת במדבר (קיט, ב) על ענין (תהלים ז, יב) ואל זועם בכל יום, והיינו כי מדת לילה היא המפרנסת לרוחות האלו שהיא צריכה להם לתקון העולם, כענין (בראשית כט, ג) והשיבו את האבן על פי הבאר, כדפירשו בפרשת ויצא (זוהר קנב, א).

266

רס״זואמר תזרח השמש יאספון, מפני שאז שולט הנהגת הרחמים, וכל אותם הכחות נכנסים בנוקבא דתהומא רבא, כמו שפירש בזהר בכמה מקומות, וסמך לזה (בראשית מד, ג) הבקר אור והאנשים שלחו המה וחמוריהם. וענין זה נראה לחוש בענין החולים, שבלילה יכבד עליהם החלי, וביום בפרט עד חצי היום יקל החלי מהם, מפני שאז שליטת החסד.

267

רס״חוזהו שאמר הפסוק (דברים ד, לט) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים, פרוש כאשר תדע סוד היום, כי יום סתם הוא יום ולילה, כאומרו (בראשית א׳:ח׳) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד בכל מעשה בראשית, תדע כי ה' הוא האלהים, שהם הנהגת הרחמים סוד ידו"ד, והנהגת הדין בסוד אלהים, שניהם יחוד אחד, כשם שאי אפשר ללילה בלא יום ולא יום בלא לילה.

268

רס״טובדקדוק הענין יותר, אומרו הוא האלהים, יובן במה שפירש מורי עליו השלום על מה שכתב הרשב"י (זוהר בשלח מו, א) בענין קדרותא דצפרא, ופירש שהכונה הוא לכלל מדת לילה ביום ומדת יום בלילה, והיינו ביום כשרוצה להאיר אז יש קדרות, להורות שאף על פי שבא מדת יום מכל מקום גם מדת לילה נכלל עמו. וכשבא השמש, שהיה ראוי שמיד תחשך הלילה, אז מאיר השמש להורות שהוא נכלל במדת לילה, והיינו כי ידו"ד הוא האלהים, שידו"ד הוא בעצמו כלל באלהים ואלהים הוא ידו"ד, הכל אחדות א'.

269

ר״עומה שפירש רשב"י ע"ה (זוהר וארא כו, ב) בפירוש פסוק זה והשבות אל לבבך, שלבב הם ימין ושמאל, יצר טוב ויצר הרע, גם כן קשור עם וידעת היום, שפירושו כי ימין ושמאל הם נקשרים ביום ובלילה, ימין ביום ושמאל בלילה, כדפירש רשב"י (שם שמות יח, ב).

270

רע״אובזה נכלל מעט מהרבה הנוגע לבחינת העולם. ונבא לבאר ענין הבחינה באדם בפרק בפני עצמו:

271

רע״בבענין הבחינה בבריאת האדם והנהגתו עד יום מותו ושכרו הטוב אחר מיתתו תנן במסכת אבות (פ"ג מי"ד) הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר (בראשית ט, ו) כי בצלם אלהים עשה את האדם. כבר יתור לשון המשנה מבואר, כי מה הוסיף באמרו חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם על מה שאמר בתחלה חביב אדם שנברא.

272

רע״גומה שנראה לי בזה הוא במה שביאר הרשב"י עליו השלום (ת"ז קל, ב) והעתקנו לשונו בשער היראה פרק ט', שהאדם נקרא עולם קטן ואבריו כלם מסודרים על סדרי מעשה בראשית. ובשער הקדושה בארנו פרטי האברים כל אחד ואחד בפני עצמו, יעוין שם. ודרך כלל ביאר הרשב"י עליו השלום בשיר השירים (ז"ח שה"ש עד, א) זה לשונו נעשה אדם בצלמנו כדמותינו (בראשית א, כו), כתיב (תהלים לז, כג) מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ, תא חזי כד ברא קודשא בריך הוא עלמא עלאה ועלמא תתאה, כלא בדיוקנא חדא הוה, למהוי דא כגוונא דדא. בשעתא דבעא קודשא בריך הוא למברי אדם לתתא בעא למעבד ליה כגוונא דתרין עלמין, וכל רזין דלעילא ותתא כלא איהו באדם, גלגלתא דרישא דקיימא על גופא איהו ברזא דעלמא עלאה באינון תקונין דרישא. גופא איהו ברזא דגופא דקיימין דרגין בשייפין ידיעאן תחות האי רישא. ירכין ורגלין כלא בדרגין דלתתא כמא דאיתחזי ליה למהוי כגוונא [דלעילא ולמהוי כגוונא] דלתתא. וכל דיוקנין עלאין ותתאין כלהו חקיק קודשא בריך הוא באדם למהוי איהו שלים בכלא, עד כאן לשונו.

273

רע״דובתקונים (דף קכג, א) פירש דרך אחר, זה לשונו אברין אלין כלהו בספיראן, רישא כתר עליון, מוחא (ו)חכמה, בינה לבא, ובה לב מבין, תרין דרועין חסד גבורה, גופא עמודא דאמצעיתא, תרין שוקין נצח והוד, יסוד אמה שכינתא אות דיליה, עד כאן לשונו.

274

רע״הובפרט יבחין הלומד בחכמת האמת מעשה בריאת האדם יותר משאר החכמים, כאשר ילמוד באדרא וידע טעם היות לאיש זקן והאשה שאין לה זקן ושנויים אחרים, וענין ל"ב שנים ולשון באמצע, ושלשת גוני עינא, וציור האזן עשויה בחדרים, ועשר אצבעות ידים ולא שמונה ולא שש, וכן עשרים ושמונה פרקים, וכן קנה וושט, בקנה שש טבעות וושט מבפנים לבן ומבחוץ אדם, שהוא רמז לידו"ד אדנ"י, והיותו הולך על רגליו מעמד ואינו הולך על הארץ כבהמה, מפני היות מעלתו כמלאכים שהם עומדים, שנאמר (ישעיה ו, ב) שרפים עומדים ממעל לו, ונאמר (זכריה ג, ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה.

275

רע״וובחינת השרטוטים שפירש הרשב"י עליו השלום בזוהר (יתרו בפ' ואתה תחזה עו, ב) ובתקונים (קכא, א) יורה ודאי על השגחת הקדוש ברוך הוא על האדם שבראו בחכמה עליונה, כמו שאנו מברכין אשר יצר את האדם בחכמה, עיין שם. ועל בחינה זו אמר חביב אדם שנברא בצלם, דהיינו האצילות, והכל בגופו.

276

רע״זואפילו לפי הפשט כאן ההשגחה, כמו שנאמר (תהלים צד, ט) הנטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט, ופרוש הנוטע אוזן, דקדק אומרו באוזן לשון נטיעה ובעין ציור, שכן האוזן בדמות האילן הנטוע שיש לו שרשים למטה ויוצא ממנו ענף למעלה, כן האזן עשויה בחכמה עליונה, שאם לא נברא האזן אלא לשמיעת המלה, היה ראוי שיהיה נקב אחד בלי עשיית שיצא לחוץ תנוך למטה וסחוס המקיף עשוי כציור הזה שאנו רואים, אלא ודאי שהיא כדמות האילן הנטוע שכפי השרש יצא הענף, כך כפי מה שמושרש בכח במוח הכרח שיצא הציור ההוא לחוץ ויעשה צורת האזן. וכיוצא לשאר החושים הפרטיים שבאדם, שהחושים הם כנשמה שבמוח ומתגלים לחוץ בציור הזה, כי כפי השרש יצא הענף. ואמר אם יוצר עין, מפני שאנו רואים היות בעין ציור שלשת גונים, כי לפי הפשט הוא בלי מצטרך, וכיון שהקדוש ברוך הוא יצרו בציור הזה, הלא יביט, זה מורה על השגחתו התדירה על האדם ועל פרטיו. וכאשר תדקדק על דרך הסוד, תמצא כי מקום נטיעת אזן וציור העין הוא במדות ופעולות הראיה והשמיעה, תלויה בנשמה המתלבשת בהם, והבן.

277

רע״חחבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, על מציאות פנימיות הנשמה, וכן פירש בתקונים (צד, ב) שהנשמה נקראת צלם, זה לשונו אמר רבי אלעזר והא בשכינתא לא כתיב ביה בריאה אלא אצילות והוה ליה למימר ויברא אדני את האדם, מאי אלהים, אלא שכינתא אתקריאת אלהים, ועל ההיא נשמתא דאתיהבת ביה בבר נש אתמר ויברא אלהים את האדם בצלמו בדיוקנא דשכינתא. ועל ההיא נשמתא אתמר (תהלים לט, ז) אך בצלם יתהלך איש, דהא בזמנא דאסתליק מבר נש נשמתא לא יכיל לאתנענעא. אמר ליה בריך ברי לעתיק יומין. וברי, כל מאן דפגים האי דיוקנא כאלו ממעט את הדמות, ושכינתא לא שריא תמן, ורזא דמלה (דברים לא, יז) על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, הרעות מצאוני בגין דאסתלק שכינתא מני, עד כאן לשונו. הרי בפירוש שהנשמה נקראת צלם.

278

רע״טובזה ידוקדק לשון המשנה, שכאשר בא לומר ענין הנשמה שהיא חלק ממנו יתברך, אמר חבה יתירה נודעת לו, דהיינו לו לבד ולא לשאר הנבראים אפילו המלאכים, שבאדם נאמר (בראשית ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים, והעתקנו מאמר האידרא בפירוש פסוק זה בפרק יא, ויש סמך לפירוש זה עוד בתקונים. ושם (דף קטז, ב) פירשו פירוש שני בענין (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים. שאמר, בצלמו שכינתא תתאה, בצלם אלהים שכינתא עלאה, ועל דרך זה גם כן אפשר לפרש כפל לשון המשנה, ומובן הוא.

279

ר״פעוד אפשר לפרש, במה שפירש רשב"י עליו השלום (זוהר אמור קד, ב) בענין (תהלים לט, ז) אך בצלם יתהלך איש, עיין שם, שהוא ענין בחינה אחרת מלבד הנשמה, שהוא כמו לבוש לנשמה, ומהצלם הדרת הפנים לאדם. והיינו חביב אדם שנברא בצלם, שהוא הצלם הזה, חבה יתירה נודעת לו וכו' הוא על ענין הנשמה כדפירשתי, וזה דרך כלל לבחינת הגוף ולבחינת הנשמה. גם בבחינת חלקי נשמתו ימצא בו נפש רוח נשמה מאופן חיה וכסא, כדפירשו בתקונים, ואם יזכה יותר, נותנין לו רוח ונפש ונשמה מאצילות, נמצא האדם כלל כל הנמצאות אם בחיצוניות גופו ואם בפנימיות נשמתו.

280

רפ״אולכן בהיות האדם מתקן מעשיו ולא פוגם, מוכרח שהקדוש ברוך הוא ימצא עמו, כמו שנאמר במזמור יושב בסתר עליון (תהילים צ״א:ט״ו) כי הוא יצילך, יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה. הנה מצד שתי בחינות אלו יקרא הקדוש ברוך הוא אב לאדם והאדם בן, ואפשר שלזה כיון הפסוק באומרו (דברים לב, ו) הלא הוא אביך קנך, מצד הנשמה. הוא עשך ויכוננך, מצד הגוף. ויש קצת ראיה מדברי רבותינו זכרונם לברכה (ילקוט איוב רמז תתקיד) כמו שהעתקנו בשער היראה פרק ג.

281

רפ״בוהנה מצד זה יעורר אהבה גדולה להקדוש ברוך הוא שציירו בצלמו להיותו נמצא עמו אפילו שהוא למטה בעשיה. ואין אנו מדברים בענין נפלאות השם ביצירת הולד בבטן אמו, ומה שהאריכו רבותינו זכרונם לברכה, מפני שדבר הזה הוא רובו דרש והרוצה לבקש ימצאנו בילקוט (ילקוט שמואל סימן פג) בפסוקי חנה ואין צור כאלהינו. ועוד בויקרא רבה פרשת כי תזריע (יד, ט), ועוד באיוב (י, יב) פסוק חיים וחסד עשית עמדי.

282

רפ״געוד מפני מה מי עינים מלוחים ומי אזנים שמנים ומפני מה מי החוטם סרוחים ומפני מה מי הפה מתוקים, כל זה נתבאר בילקוט (מזמור לג סימן תשכ) מזמור רננו צדיקים בפסוק נותן באוצרות תהומות.

283

רפ״דעוד יש בחינה אחרת שראוי לאדם להבחין בענין יצירת האדם, מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ואין צור כאלהינו אין צייר כאלהינו, שברא כמה פרצופין בבני אדם ואין פרצוף זה דומה לחברו. והטעם לזה הוא, כי כמו שהנשמות ישתנו במקורם שהם ששים רבוא נשמות קדושות, וכללם פני אריה פני שור פני נשר פני אדם, ויש באריה כמה בחינות, וכן בפני שור ישתנו הפנים למטה, וזו היא חכמה מחכמת הפרצוף לדעת מי הוא מאריה וכו'. בתקונים (דף סו, ב) אמר, מאן דאיהו רשימו דאריה בחותמא דיליה איהו חור באנפוי, מאן דאיהו בחותמא דשור, איהו סומקא באנפוי. מאן דאיהו בחותמא דנשר איהו ירוקא באנפוי. מאן דאיהו בחותמא דדמות אדם איהו אוכם באנפוי, כגוונא דאורייתא דאתמר בה (שה"ש א, ה) שחורה אני ונאוה, עד כאן לשונו.

284

רפ״הומסוג הבחינה הוא מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בבראשית רבה (לו, ז) על כנען שיצא מפוחם, שנאמר בו (בראשית ט, כה) ארור כנען, לפי שסרס חם את אביו, וכנען הגיד לשני אחיו בחוץ, ואמרו שם ר' הונא בשם ר' יוסף אמר אתה מנעת אותו מלעשות דבר שהוא באפלה, לפיכך יהיה אותו האיש כעור ומפוחם, עד כאן לשונו.

285

רפ״וונחזור לדרוש שאנו בו, ונאמר, כי בודאי מצד כל הבחינות האמורות לעיל ראוי שיקרא הקדוש ברוך הוא אבינו מלכנו ואנחנו בנים לו, כאמרו (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, והיינו מה שנאמר במשנה (אבות פ"ג מי"ד) חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. ונודע כי אהבת האדם לבנו מפני שילדו, ובפרט אם יהיה בן בכור או בן זקונים, והקדוש ברוך הוא מצד רחמיו עמנו בררנו משבעים אמות וקראנו בן בכור כמו שנאריך לקמן בענין אהבת הקדוש ברוך הוא לישראל. ובלי ספק בריאת האדם הראשון מתחלה היה רצון ונדבה, ומפני שדרכו להיטיב כדרך שבריאת כל העולם היה רצון ונדבה כדי שיכירו גדלתו, כדפירש הרשב"י עליו השלום ברעיא מהימנא (בא מב, ב), שעיקר האצילות היה בגין דישתמודעון ליה. ומאחר שהקדוש ברוך הוא בראו בצלמו כדפירשנו, כדרך שהאב נותן ציורו בבן כביכול על דרך זה הוא בריאת הנשמה, ובריאת הגוף הוא דפוס ותבנית ולבוש לנשמה שהיא סיבה ועילה לגוף, ואין הגוף סבת הנשמה. ובודאי אהבתו יתברך עם האדם להשפיע לו חיים ושפע וברכה וכל טוב, על דרך זה שהאב אוהב את בנו, כי כל עילה חושקת להשפיע בעלולה, על דרך מה שאמרו זכרונם לברכה (פסחים קיב, א) יותר משהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, לפעמים תמנע הפרה או האם מלהניק את בנה אם יהיה חולה ואינו יכול לינק החלב. וכן לפעמים ימנע השפע העליון מהאדם, לא מצדו יתברך, כי הוא לעולם משפיע כאב האוהב לבנו, אלא מצד הבן שאין בו הכנה לקבל, ובתקן האדם את עצמו מצד הנשמה יתוקן ויהיה כלי מוכשר לקבל האור העליון, ונמצא מציאות האהבה זו מראש המדרגות ועד סופם.

286

רפ״זוענין זה פרש הרשב"י עליו השלום בפרשת ואתחנן (רסז ע"ב) במאמר שהעתקנו בריש פרק ב שאמר תא חזי, כלא אהבה אתקרי ובגין אהבה קיימא כלא. ואמר כלא אהבה אתקרי, שכל האצילות נקרא אהבה כמו שפירש במאמר. ואמר ובגין אהבה קיימא כלא, שאלמלא אהבה שיש לכל עילה עם עלולה להשפיע, יתבטל העולם. ונמצא חזרת העולם לתוהו ובהו, כי כל המדרגות קשורות זו בזו וזו בזו מראש המדרגות עד סופם, ואם יעלה בדעת שהכתר ימנע מלהשפיע לחכמה, ימצא בזה חרבן העולם, שהרי החכמה לא יהיה לה במה להשפיע לבינה, והבינה לקצוות, והמלכות לבריאה. ולזה אמר די' לא מתפרש קוצא דלעילא מן י' לעלמין דהא ברחימותא שריא עליה. דקדק בלשונו שלא אמר די' לא מתפרש מן קוצא דלעילא לעלמין, שזה היה חשק העלול לינק מעילתו, וזה דבר ברור שכל מסובב צריך לסיבתו שישפיעהו כדי שיחיה, ולכן לעולם אינו נפרד ממנו ואהבתו עמו, אמנם החדוש הוא שהכתר שהוא קוצו של יו"ד שהקוץ שהוא הכתר אינו צריך ליו"ד, אפילו הכי אינו נפרד מהי', שהיא החכמה, להשפיעה. ובדרך זה י' בה' לא מתפרשין דבחביבותא אתדבקן דא בדא, וכן וי"ו בה' דא הוא תדיר חתן בכלה דארחייהו בחביבותא, ולא אמר ה' בוי"ו להורות על חשק הזכר להשפיע וכו'.

287

רפ״חוחזר ופירש קשר כל האצילות י' בה' ה' בו' ו' בה', מפני שלא פרש אלא קשר י' בה' ו' בה', לכן אמר שהו' אינו מתקשר עם ה' אחרונה אלא מפני שה' ראשונה שהיא האם משפעת לבן שהוא הוי"ו ומתקשר עמו.

288

רפ״טואמר בסוף המאמר, בגין כך כלא אהבה אקרי ודא בדא אתקשרי בחביבותא. ודבריו אלה לכאורה מיתרים לגמרי, שכבר נאמרו. אלא אפשר לומר כמה שפירשנו, כי מציאות אהבה זו הוא קשר הסיבה עם המסובב ממנו כדי להשפיע כדרך האב לבן, אם כן אפילו ממלכות לבריאה וכל מדרגות הבריאה יצדק בהם בחינה זו עד סוף כל המדרגות. ולזה חזר ואמר כלא אהבה איקרי ודא בדא אתקשר, פרוש כל העלולים מתקשרים זה עם זה קשר כפול, אהבת העילה להשפיע בעלול, ואהבת העלול לינק מעלתו.

289

ר״צואמר ועל דא מאן דרחים למלכא הא אתקשר בההוא אהבה, ובגין כך ואהבת את ה' אלהיך, פרוש ששם ידו"ד נקרא על דבר שהוה כל ההויות שבעולם, ואפילו הכי לא נקרא אלהי המלאכים או אלהי הגלגלים אלא אלהי ישראל, והיינו אלהיך שהוא משתבח בך ורוצה להקרא אלדיך, אם כן כשם שאוהב אותך כך ראוי שתאהבהו. וכיצד אפשר שיתיחס הוא להקרא אלהיך, שאלהותו יתברך קשור עם האדם, הוא בודאי על ידי הנשמה שהיא חלק ממנו נתונה באדם, על ידי כך יש לו קשר להקשר שכינתו ואלהותו עמנו.

290

רצ״אובזה יובן פסוק (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום, והכונה שבא הכתוב לומר כיצד אנו דבקים עמו יתברך, ואמר שעוד אנו חיים וחיותינו על ידי הנשמה שהיא בנו שהיא ממנו, על ידי כך אנו דבקים בו והוא דבק עמנו, והראיה שהוא דבק עמנו, שהרי הנשמה בידו ליטלה כרגע, כמו שכתוב (איוב יב, י) אשר בידו נפש כל חי, וכמו שכתוב (דניאל ה, כג) ולאלהא די נשמתך בידה וגו'. וכמו שעינינו רואות כמה פעמים כמה בני אדם בריאים מתים מיתה פתאומית, זה מורה ודאי על דבקותו יתברך עמנו על ידי הנשמה, ולכן מסלקה כל זמן שהוא רוצה.

291

רצ״בועל בחינת הנשמה הנתונה בנו שהיא חלק ממנו יתברך יקרא הקדוש ברוך הוא ריע לנו, כמו שאמר הכתוב (משלי כז, י) רעך ורע אביך, ויקרא רע, מפני ששלשה שותפין באדם, אביו ואמו והקדוש ברוך הוא.

292

רצ״גופירש רשב"י עליו השלום (זוהר בשלח נה, ב) שעל זה נאמר (משלי יז, יז) בכל עת אהב הרע, ואמרו זה לשונם רבי חזקיה פתח ואמר בהאי קרא דכתיב בכל עת אהב הרע ואח לצרה יולד, בכל עת אהב הרע, דא קודשא בריך הוא דכתיב ביה רעך ורע אביך אל תעזב, ואח לצרה יולד, בשעתא דיעיקון לך שנאך קודשא בריך הוא מה אמר (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, ולא שלום לך אלא בך, דישראל אקרון אחים ורעים להקדוש ברוך הוא. יולד מהו, וכי השתא יולד, אלא בשעתא דעקתא יולד בעלמא, אח יהי לקבלך לשיזבא לך מכל אינון דעאקין לך. רבי יהודה אמר יולד, דמלכא קדישא יתער בהאי עז לנקמא לך מאומא בההוא סטרא, כמה דאת אמר (שמות טו, ב) עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה, לאתערא גבורן לקבל אומין דעלמא.

293

רצ״דרבי ייסא פתח ואמר כמה אית ליה לבר נש לרחמא ליה לקודשא בריך הוא, דהא לית ליה פולחנא לקודשא בריך הוא אלא רחימותא, וכל מאן דרחים ליה ועביד פולחנא ברחימותא קארי ליה קודשא בריך הוא רחמא, אי הכי במאי אוקימנא האי קרא רעך ורע אביך אל תעזוב, וכתיב (משלי כה, יז) הוקר רגלך מבית רעך. אלא הא אוקמוה חבריא האי קרא (חגיגה ז, א) בעולות כתיב. השתא רעך ורע אביך אל תעזוב, למפלח ליה ולאתדבקא ביה ולמעבד פקודוי אל תעזוב ודאי. והא דאתמר הוקר רגלך מבית רעך, כלומר הוקר יצרך דלא ירתח לקבלך ולא ישלוט בך ולא תעביד הרהורא אחרא. מבית רעך, מאן בית רעך דא נשמתא קדישא דאעיל בך רעך ויהבה בגוך. ועל דא פולחנא דקודשא בריך הוא לרחמא ליה בכלא כמא דכתיב ואהבת את ה' אלהיך, עד כאן לשונו.

294

רצ״הומבואר מהמאמר הזה כמה אהבת הקדוש ברוך הוא לאדם בפרט לישראל עד שיקרא הוא יתברך אח וריע לכל אחד ואחד, ולכולל למען אחי ורעי, ולכן ראוי שאתה תאהבהו, והיינו בכל עת אוהב הרע, וכן רעך וריע אביך אל תעזוב.

295

רצ״וופירש ענין העזיבה באחד משלשה דברים, למפלח ליה, ולאתדבקא ביה, ולמעבד פקודוי, אפשר לומר שהם כנגד נפש רוח נשמה, שסודם מעשה דבור ומחשבה, כמו שהארכנו בשער הקדושה פרק ג. ועם היות שאינם בסדרם במאמר למפלח ליה ולמעבד פקודוי, ונראה לכאורה כפל הענין במלות שונות, אלא נראה שפירש למפלח ליה, היינו עבודת התפלה, שהיא תלויה בדבור כמו שהזכיר הפסוק התפלה בלשון עבודה, שנאמר (דברים יא, יג) ולעבדו בכל לבבכם. ואמרו זכרונם לברכה וכי יש עבודה בלב, אלא זו היא תפלה. ולאתדבקא ביה הוא דבקות המחשבה, שאין דבקות אלא על ידי המחשבה והרהור הלב, כאומרו (בראשית לד, ג) ותדבק נפשו, וכיוצא, כמבואר לעיל בפרקים הקודמים. ולמעבד פקודוי, הוא המצוות התלויות במעשה כציצית, תפלין, צדקה וכיוצא.

296

רצ״זוכנגד ג' אלו הזכיר באזהרה, הוקר רגלך מבית רעך, הוקר יצרך דלא ירתח לקבלך, במעשה, כי הרתחת הגוף על ידי התלהבות היצר הוא מעשה ודאי, ובכלל זה אם הרתיח עצמו בכעס, כי הנשמה והקדוש ברוך הוא בורחים ממנו. ולא ישלוט בך, בדבור הפוגם, כלשון הרע ודברים הבטלים וכיוצא. ולא תעביד הרהורא אחרא, הרי ההרהור. וכל אחד משלשה אלו גורמים שתסתלק שכינה ממנו שלא תמצא מקום לנוח, כי הדק הרוחני לא ישרה אלא בנשמה נקיה וברה מכל סיג. ועיין במה שפירש הרשב"י עליו השלום בפרשת תרומה (דף קכח ע"א) והעתקנו בפרק ד', שאחר כמה הכנות שאמר לקניית רוח הקודש, אמר, דיהך בר נש באורח מישר דלא יסטי לימינא ושמאלא, עיין שם.

297

רצ״חועל שלש בחינות אלו דקדק בלשונו בסוף המאמר, ועל דא פולחנא דקודשא בריך הוא לרחמא ליה בכלא. פירוש, בכל השלש בחינות האמורות, כמה דכתיב ואהבת את ה' אלהיך. והכונה ודאי על סיום הפסוק בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, והם עצמם השלשה הנזכרים. בכל לבבך הוא המחשבה, כי הלב שרש להרהורים ולמחשבות. ובכל נפשך, הוא הדבור, כדכתיב (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה ומתרגמינן והות באדם לרוח ממללא. ובכל מאדך הוא המעשה, והיינו שבממונו יעשה ממנו צדקה וגמילות חסדים, וכמה דברים של מעשה התלויין על ידי הממון, שעל ידי הממון מתקימין רב המצוות התלויות במעשה כציצית ותפלין וסוכה ולולב וכיוצא, שהמצוי הוא לעשות ולקים אדם מצוות אלו על ידי ממונו.

298

רצ״טוכאשר יבחין האדם בשכלו, האמור בפסוקים אלו הנזכרים, יראה שהם דברים הקרובים לשכל, כי מן הידוע הוא כי שני אחים סתמן לאהוב זה לזה, מטעם כי בעת צרה יעשה האח כל מאמצי כחו להציל את אחיו וימסור נפשו עליו. והרי הקדוש ברוך הוא בבחינה זו אח לנו להצילנו מכמה צרות כנזכר במאמר, אח יהי לקבלך לשיזבא לך. וכן אהבת החברים זה לזה מפני סיועם זה לזה בעניני העולם ובעניני התורה, כאומרו (קהלת ד, ט) טובים השנים מן האחד, ושני חברים כאשר ירגיש האחד בחברו שהוא אוהבו מלב עד נפש, יאהבהו הוא גם כן ואליו יגלה מצפוני לבו, וכל מה שיוכל להיטיב עמו ייטיב, ובפרט אם קדם והיטיב כבר עם אביו ואבי אביו, שאהבתו נודעת שהוא מלב ואינה לפנים, שיחוייב הריע הזה השני להיטיב עם הריע ההוא ולעשות רצונו.

299

ש׳וכל בחינות אלו ישנם בהקדוש ברוך הוא, שהוא משתתף עם האדם מבטן אמו עד יום מותו להצילו מכמה חולאים מכמה מיתות מכמה צרות, והוא מטיב עמו להכין לו פרנסתו וכיוצא, כמו שהאריך בעל חובת הלבבות (שער הבחינה פ"ה) בבחינות הטבת הקדוש ברוך הוא לאדם. וכמו שמטיב עמו כך הטיב עם אביו ועם אבי אביו, והיינו רעך וריע אביך, שהוא רע נאמן שאהבתו נודעת, ראוי הוא שאל תעזבהו וכן ראוי שלא תקניטהו ולא תהיה כפוי טובה על טובותיו. ולזה צוה ואמר הוקר רגלך מבית רעך, כי רעך שהוא הקדוש ברוך הוא, יש לו בית שהוא בא לדור בה אצלך, והיינו הנשמה שלו הנתונה בגופו של אדם, ואם תהיה הנשמה פגומה באחד משלשה דברים האמורים, בהרהורים רעים או בדבור לשון הרע וכיוצא, או שעבר על אחת ממצוות לא תעשה, הרי הבית מלאה גלולים, והמלך שהוא רוחני וקדוש בורח משם, כדפירשו בתקונים (ג, ב) שאינו שורה על נשמה פגומה.

300

ש״אודקדק באומרו ולא תעביד הרהורא אחרא, דהיינו שלא יביא עצמו לידי הרהור, כמו שכתוב בגמרא (נדה יג, ב) כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו למחיצתו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים ה, ה) לא יגורך רע, ומאליו משמע ודאי שהקדוש ברוך הוא לא ישרה בבית מגורת נשמתו בעולם הזה בגוף הזה, מאחר שהיא פגומה.

301

ש״בושני פסוקים האמורים שהם רעך וריע אביך אל תעזב, ופסוק הוקר רגלך, אף על פי שלכאורה ענינם אחד, שהכונה להזהיר שלא יעשה דברים שהריע יברח ממנו, מכל מקום הפסוק רעך וריע אביך אל תעזוב הוא על בחינת העשה, כמו שכתוב אל תעזוב למפלח ליה וכו', ומהריע הגשמי נבין הרוחני, כי בידוע הוא בשני חברים והאחד גדול מחברו והיטיב עמו, שאם יבא לדור בביתו הסברא נותנת שצריך לעשות לו אכסניא טובה ויפנה הדירה מכל דבר המאוס, כמו שנאמר (בראשית כד, לא) בוא ברוך ה' למה תעמד בחוץ ואנכי פניתי הבית, ואם יחסרו התנאים הריע ההוא יתרחק ממנו, ולזה אמר דוד המלך עליו השלום במקום אחר (תהלים לד, טו) סור מרע ועשה טוב. ולכן אל בחינת עשה טוב אמר שלמה המלך עליו השלום אל תעזוב מלעשות טוב, דהיינו למפלח ליה וכו', ומכלל לאו אתה שומע הן, שהכונה לומר אל תעזבהו שילך לו כמו שבא אלא תאחז בו שיתדבק בך, ובמה תאחז בו על ידי עסק התורה והמצוות וטהרת המחשבה, וכביכול הוא מוכרח לבא לדור עמך, שהרי אתה אוחז בו בחזקה ועושה לו מטה נאה ודירה נאה ומבוסמת בכמה מיני בשמים, והריע מוצא שם נחת רוח ובודאי ששם יתדבק.

302

ש״גואל זה כיון דוד המלך עליו השלום באמרו (תהלים קא, ב) אשכילה בדרך תמים מתי תבא אלי אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי, והכונה שהוא ממתין על רוח הקדש שהיתה שורה עליו בחצות, שהיתה רוח צפונית מנשבת בכנור דוד ומנגנת, ואז היה מתעורר ורוח הקדש שורה עליו כדפירשו זכרונם לברכה (ברכות ג, ב), וכדי שימצא הרוח הקדש מקום לנוח היה עושה קדם הכנה, דהיינו אתהלך בתם לבבי, ואומרו בקרב ביתי, הוא להורות על הנשמה הדרה בתוך גופו שהוא ביתו, על דרך שפירשנו במאמר, שבית רעך הוא הנשמה. וכבר העתקנו בשער היראה פרק יא מאמר מרעיא מהימנא (שופטים ערה, א) שפירש שאבני ביתו הם רמ"ח אבריו.

303

ש״דנמצא כי עיקר דירת השכינה אינה אלא בנפש הזכה, והיינו (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, פירוש בתוך קרבם, וזו היא בחינה אחת מענין בריאת האדם על ידי הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל, ועל ידה הקדוש ברוך הוא מתדבק עם האדם להצילו וכאשר יקראהו שיענהו, כמו שכתוב (משלי יז, יז) ואח לצרה יולד, וכיוצא (תהלים צא, טו) יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה אחלצהו, וזו בחינה בישראל יותר מהאומות.

304

ש״הוכאשר יסתכל האדם בענין זה יתלהב נפשו באהבה, ויאמר בלבו, הראוי אני בן אדם קרוץ מחומר עפר ואפר שהקדוש ברוך הוא ששמי השמים לא יכלכלוהו והוא רוצה לדור עמי, ומה אני שיבא המלך העליון לדור בביתי, ראוי הוא שאעשה לו דירה נאה שיבא לדור עמי, על דרך שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קא, ב) מתי תבוא אלי וגו' כדפי' לעסוק בתורה, וכאשר העוסק בתורה יודע מה שפירש הרשב"י עליו השלום (זוהר בראשית נ, א) כי תלמידי חכמים הפורשים מנשותיהם בששת ימי החל לעסק בתורה זווגא עלאה אזדווג בהו ולא מתפרשא מנייהו וכו', והיא השכינה, ראוי שיתלהב לבם לאהבה אותה כאהבת איש לחשוקתו ויעשה לה דירה נאה בלבו וכו' על דרך שפירשו בתקונים והעתקנו לשונם שער הקדושה פרק ז, כדי שתמצא השכינה מקום לנוח, שהיא אינה שורה על מקום פגום.

305

ש״וואפשר לומר שהשכינה נקראת רעך, על דרך שפירשנו בפרק ד' שפירשו ז"ל שעל הנקבה גם כן נאמר (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך, ונקרא רעך מפני שהיא משתתפת עם התחתונים לעולם לתת להם ספוקם ומזונם וכל צרכיהם, והיא ריע אביך, שהוא הקדוש ברוך הוא, שהנהגת העולם על ידי שניהם כאחד, כאומרו (תהלים פט, טו) צדק ומשפט מכון כסאך.

306

ש״זובזה יתיישב מה שפירש הרשב"י עליו השלום בפסוק (משלי יז, יז) בכל עת אוהב הריע, ואח, דא קודשא בריך הוא, ושניהם כנויים למדה אחת, צריך לתת חילוק ביניהם. אמנם לדרך זה שריע היא השכינה, והיא נקרא הריע בה' הידיעה, יתיישב יפה, אח לתפארת, שהוא נקרא אח והיא אחות. גם היה אפשר לפרש בבינה, שסוד רעים הם חכמה ובינה (זוהר פ' ויקרא ד ע"א), ונקרא רעך בערך התפשטותה בשש קצוות, וריע אביך בזווגא באבא, לעולם דלא מתפרשן. אמנם שטחיות לשון המאמר מתיישב יותר על קודשא בריך הוא ושכינתיה, כאשר יראה המעין.

307

ש״חהבחינה השניה בענין מזון האדם, אמרו רבותינו זכרונם לברכה (תענית ב, א) זה לשונם אמר רבי יוחנן שלשה מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח ואלו הן, מפתח של גשמים, ומפתח של חיה, ומפתח של תחית המתים. מפתח של גשמים דכתיב (דברים כח, יב) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו. מפתח של חיה מנין, שנאמר (בראשית ל, כב) ויזכור אלהים את רחל וגו' ויפתח את רחמה. מפתח של תחית המתים מנין (יחזקאל לז, יג) וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם. במערבא אמרי אף מפתח של פרנסה, דכתיב (תהלים קמה, טז) פותח את ידך וגו'. ורבי יוחנן מאי טעמא לא קא חשיב להאי, אמר לך גשמים היינו פרנסה, עד כאן לשונו.

308

ש״טובענין שלשה מפתחות ביארו זכרונם לברכה (זוהר מדהנ"ע וירא קטז, ב) אלו שלשתם לא מסרם הקדוש ברוך הוא ביד שליח, דאמר רבי סימון בא וראה כחו של הקדוש ברוך הוא, בפעם אחת מחיה מתים, מוריד שאול ויעל, מזריח מאורות, מצמיח חציר, מדשן יבולין, פוקד עקרות, נותן פרנסה, עוזר דלים, סומך נופלים, זוקף כפופים, מהעדא מלכין ומהקם מלכין, והכל בזמן אחד ברגע אחד ובבת אחת, מה שאין שליח בעולם יכול לעשותו, עד כאן לשונו.

309

ש״יובאלה הדברים רבה פרשת והיה כי תבא בפסוק (דברים כח, יב) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב, האריכו במעלת מפתח הגשמים, ואמרו שהיא שקולה כתחית המתים. ואמר שם, דבר אחר, יפתח ה' לך, אמר רבי אליעזר בן יעקב בשעה שהגשמים יורדין משא ומתן מתברך, שנאמר (דברים כח, יב) לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידיך. רבנן אמרי אף דגים מתברכין, אמרו רבותינו מעשה וכו'. דבר אחר יפתח ה' לך, בא וראה כמה גדולה ירידת גשמים, רבי יהודה בר יחזקאל בשעה שהיה רואה את הגשמים יורדים היה מברך, יתפאר יתגדל יתברך שמו של מי שאמר והיה העולם שהוא ממנה אלף אלפי אלפים ורב רבי רבבות של מלאכים על כל טפה וטפה שיורדת. למה, מכאן ועד הרקיע מהלך חמש מאות שנה והגשמים יורדין ואין טפה מתערבת בחברתה, עד כאן לשונו.

310

שי״אובמפתח של פרנסה יש בו הבחנה להבין לדעת כי יש בורא אחד משגיח על פרטיו ויודע עניניו בטוב לו, ואם באתי להאריך במה ששמעתי מרבותי מנסים שנעשו לאנשים יחידים בענין הפרנסה על ידי אליהו ז"ל, הייתי יוצא מענין הדרוש, ופה צפת אחד מהם עדיין הוא בחיים חיותו.

311

שי״בומהר"ר שלמה אלקבץ הלוי נר"ו תקן תפלה על המזונות לאומרה בכל יום, וכתב בה אתה האל הזן מקרני ראמים עד ביצי כנים ואין ביד שום מלאך ושר, יכולת לזון ולפרנס ולכלכל כלכלתך, ככתוב על ידי דוד עבדך (תהלים קמה, טו) עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו, פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, וכתיב (שם קלו, כו) נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, ומפתח זה הוא בידך לצרף וללבן בני אדם לשיבטחו בך וידעו כי מושיע אין בלתך.

312

שי״גובזה יובן פסוק עיני כל אליך וגו', עיני כל ריבה כל העולמות עליונים ותחתונים שלמטה מהשכינה, שכלם ממתינים אל חיותם ושפעם אליה, כי גם המלאכים יונקים בכל יום מזון מלמעלה, וכן הנשמות העליונות כדפירשו בפרשת תרומה (זוהר קנו, ב), ופירשנו בשער הקדושה (פט"ו)

313

שי״דעוד מחסד אל באדם בענין מזונו הוא לתת שכל ובינה ומדע להמציא פרנסתו על ידי אומנות ותחבולה, וזה שאמר הפסוק (דברים ח, יח) ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת כי ה' אלהיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל, ותרגם אונקלוס ארי הוא יהיב לך עצה למקני נכסין.

314

שי״הוכן אמר בתנא דבי אליהו (רבה, יד), פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום מצאני אדם אחד שהיה בידו מקרא ואין בידו משנה, אמר לי רבי אומר לפניך דבר אחד ומתירא אני שמא תקפיד, אמרתי לו חס ושלום אם אתה שואלני בדברי תורה. אמר לי רבי מפני מה כתיב (תהלים קלו, כה) נותן לחם לכל בשר וכתיב (תהלים קמז, ט) נותן לבהמה לחמה, וכי אין אדם מכין לחמו. אמרתי לו זהו דרך ארץ, עושה בידיו והקדוש ברוך הוא מברך מעשה ידיו, שנאמר (דברים יד, כט) למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידיך, יכול יהא יושב ובטל, תלמוד לומר אשר תעשה. אמר לי תשובה זו היא שיטה ראשונה שאמרתי לך. אמרתי לו בני אשיבך צא ולמד מן השוטה שנטלה ממנו חכמה, אינו יכול לפרנס עצמו שעה אחת, לכך בני אדם כשניטלה מהם דעה חשובין כחיה וכבהמה וכעוף, והקדוש ברוך הוא מחלק מזונות לכל באי עולם, עד כאן לשונו. הובא בילקוט (תהלים מזמור קלו סימן תתפג) בפסוק נותן לחם לכל בשר.

315

שי״וובמדרש (ויקרא רבה פרשה טו) אמר זה לשונו מי פלג לשטף תעלה (איוב לח, כה) אמר רבי ברכיה אית אתרא דצווחין לשערא שטפא. מעשה בחסיד אחד שהיה יושב ודורש, אין לך כל נימא ונימא שלא ברא לה הקדוש ברוך הוא גומא בפני עצמה, כדי שלא תהא אחת מהן נהנית מחברתה. למחר בקש לצאת לפרנסתו, אמרו לו אתמול היית יושב ודורש אין לך כל נימא ונימא שלא ברא לה הקדוש ברוך הוא גומא בפני עצמה כדי שלא תהא אחת מהן נהנית מחברתה, ועכשיו אתה מבקש לצאת לתור פרנסתך, תיב לך וברייך קאים לך, שמע ויתיב ליה וקם ליה בריה, עד כאן לשונו.

316

שי״זוכדי לעמוד על סוד המאמר הנזכר, צריך שתדע מה שפירשו בתקונים (סז, ב) בענין בני וחיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא, פי' שמזל הם שלש ראשונות, ואמר שחיי כנגד חכמה, מזוני כנגד בינה, בני כנגד דעת. ואמרו זכרונם לברכה (תקוני זו"ח קג, ב) ומתמן חיי ומזוני ובני. חיי, והחכמה תחיה בעליה. מזוני, פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, ואיהי אמא עלאה. בני בן י"ה, ואיהו יד רמה בינה דאתוון דילה יה"ו, עד כאן לשונו, זה נמצא בכתיבת יד, ובדפוס על דרך זה, אלא שאמר שחיי הוא חכמה ומשפיעם בירך ימין. ומזוני הוא בינה ומשפיעם בירך שמאל, ובני בתפארת. ומפני שמזוני נשפעים מצד אמא אמר הפסוק (איוב לח, כה) מ"י פלג לשטף תעלה, כי מדת מ"י היא הנותנת לכל שער ושער מחיתו בפני עצמו, ולכן עליה נאמר (תהלים נה, כג) השלך על ה' יהבך וגו'.

317

שי״חואפשר לומר ששלשה מפתחות הנזכרים, הם כנגד בני חיי ומזוני התלויים במזל, ששם סוד המפתח שפי' בפרשת בראשית, ולכך נקראו מפתחות ולא נמסרו ביד שליח, מפני שתלייתם במזל. וכאשר תעמוד על מה שפירשו בתקונים בענין פותח את ידיך (תהלים קמה, טז), תראה ותשכיל ששלשה עולמות ראוי שיקראו שלשה מפתחות.

318

שי״טואם לפעמים יצטער האדם בהשגת פרנסתו על צד הדוחק, ידע שהקדוש ברוך הוא רוצה ליסרו ביסורין לנכותו מעוונותיו, וכתב החסיד בח"ה גם בענין המזון, כשיבחין מזונות הבריות לסוגיהם בענין זבוב מאכל לעכביש. וכיוצא מה שדרשו זכרונם לברכה (כתובות מט ב, תנחומא עקב ב) בענין (תהלים קמז, ט) לבני עורב אשר יקראו, שהבנים הם לבנים ואין אבותם מכירים אותם, והקדוש ברוך הוא מרחם עליהם ומזמין יתושין מתוך צואתם ונכנסין לתוך פיהם.

319

ש״כומה שדרשו (מ"ת מזמור מב) בענין (תהלים מב, ב) כאיל תערג על אפיקי מים, זה לשונם כאיל תערוג, כאילת אינו אומר אלא כאיל זכר, תערוג נקבה, למה, אלא אילת זו כשיושבת על המשבר מצטערת ועורגת להקדוש ברוך הוא והוא עונה אותה ומזמין לה נחש ומכישה בבית הרחם, ומיד הרחם נפתח. כך קראו בני קרח מצרה שלא יאבדו וענה אותם, לכך נאמר כאיל תערג. מהו על אפיקי מים, אילת היא חסידה שבחיות, ובזמן שהחיות צמאות מתכנסות אצל האילת והיא חופרת ומכנסת קרניה בקרקע ועורגת להקדוש ברוך הוא וקורע לה את התהום והמים עולים לה, וזהו כאיל תערג על אפיקי מים, עד כאן לשונו.

320

שכ״אומה שכתב כשיושבת על המשבר וכו' שבא נחש ומכישה וכו', כן פירש הרשב"י עליו השלום (זוהר פ' בשלח נב, ב), ועוד האריכו בסוד האילת בפרשת פינחס (רמט, ב) עיין שם

321

שכ״בעוד מענין הבחנת המזונות, מה שפירש הרשב"י עליו השלום (בשלח סא, ב) מענין ד' מזונות, ונעתיק לשונו בשער הקדושה בפרק טו, ומשם יבחן כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם.

322

שכ״גובזה יתיישב לך מה שאנו רואים כמה מבעלי תשובה מתענים שלשה ימים ושלשה לילות, ויש שהתענה ארבעה ימים וארבעה לילות, ויש שהתענה ששה, ולא מתו, ולפי דרך הטבע יאמר הרופא כי יסתכן בנפשו, וכיוצא מעניני הסגופין שעושים בעלי תשובה והם בריאים, הכל עזר אלהי להם.

323

שכ״דואפשר שלזה כיון דוד המלך עליו השלום באמרו (תהלים קלו, כה) נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, ופירש שהקדוש ברוך הוא מזמין המזון שהוא נקרא לחם לכל בשר כפי הכנתו, לאחד מזמין לחם שהוא מזון עב, ולחולים מזון כפי הכנתם, ולתלמידי חכמים כפי הכנתם, שתלמידי חכמים עיקר מזונם הוא התורה, כמו שאמר (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי. וכן פירשו בתיקונים (דף מה, ב) שהשכינה כאשר היא יורדת להביא שפע לבניה לכל חד נחתא ליה מזונא כדקא יאות ליה, למאן נחתא מזונא דאורייתא דאיהי מזונא דנשמתא, למאן נחתא מזונא דגופא, לכל חד כפום רעותיה, עד כאן לשונם.

324

שכ״העוד ראוי שיחשוב בכמה נסים עשה הקדוש ברוך הוא עמו, ומכמה סכנות מיתה הצילו, שהרי כמה חולים יגיעו לשערי מות ויתרפאו. וכן כמה שעומדין עליהם לסטים ואינם הורגים אותם.

325

שכ״וולפעמים יעשה הקדוש ברוך הוא עמו נס ואינו מכיר בו, כמו שמובא במדרש בפסוק (תהלים קלו, ד) לעושה נפלאות גדולות לבדו, והקשו פשיטא שכל הדברים עשה הקדוש ברוך הוא לבדו בלי שתוף ח"ו, ותירצו, אלא הוא לבדו יודע מה פלאים עושה, כיצד אדם נתון על המטה והנחש לפניו על הארץ, בא לעמוד הרגיש לו הנחש ויצא מלפניו, ואינו יודע מה פלאים עשה הקדוש ברוך הוא עמו, ומי הוא היודע הקדוש ברוך הוא, וכן הוא אומר (תהלים מ, ו) רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך, אין להאריך שבחך ואין כדי לספר נפלאותיך. אמר רבי אלעזר אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו, שנאמר לבדו. וכדדרש רב יוסף מאי דכתיב (ישעיה יב, א) אודך ה' כי אנפת בי, במה הכתוב מדבר בשני בני אדם שהלכו לסחורה ישב לו קוץ לאחד מהם התחיל מחרף ומגדף, לימים שמע שטבעה ספינת חברו בים, התחיל מודה ומשבח, לכך נאמר ישוב אפך ותנחמני, עד כאן לשונו.

326

שכ״זהנה מהדברים שצריך האדם לבחון בדעתו שהוא מהשגחת הקדוש ברוך הוא על האדם, הוא ענין החלום, כי בו יבחן האדם מעשיו כמו שהעתקנו לשון הרשב"י ע"ה בפרשת חיי שרה בפרק ד משער הקדושה, כי כפי מעשיו כך יורו לו בחלום, כמו שאמר אליהוא (איוב לג, טו) בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים וגו' אז יגלה אוזן אנשים. והדבר הזה נראה בחוש כי כפי מה שהוא האדם כך צודקים חלומותיו, ולפעמים יראה מראות בעולם העליון וידבר עם המתים ויכירם, ויגלו להם ענין גן עדן וגיהנם, כמו שאירע בזמנינו כמה מעשים, ולא באתי בחיבור זה להאריך בסיפור המעשיות.

327

שכ״חואמרו ז"ל (ברכות פ"ב דף יד ע"ב) שהעומד שבעה ימים בלא חלום נקרא רשע, זה לשונם אמר רבי יונה אמר רבי זירא, כל הלן שבעה ימים בלא חלום נקרא רשע, שנאמר (משלי יט, כג) ושבע ילין בל יפקד רע, אל תקרי שבע אלא שבע, עד כאן לשונו. ופירש רש"י ז"ל מפני שהוא רשע אין משגיחין עליו מן השמים לפקדו בחלום. ונראה לי, מפני שאין נשמתו עולה למעלה לכן לא יבא לו, שהוא נמשל לרוח הבהמה היורדת למטה לארץ.

328

שכ״טוכן על ידי חלום יוודעו הגזירות שנגזרו בעולם העליון, ופירש רשב"י ע"ה (זוהר פ' שמות דף ו ע"ב) שכאשר יש זכאין בדור מודיעין הגזירה לראש הדור, ואם לאו לבני אדם חסירי הדעת או לתינוקות, זה לשונו אמר רבי חייא תלתין יומין עד דלא ייתי תוקפא לעלמא בארעא, או עד דלא תיתי תבירו לעמא בארעא, מכרזי בעלמא ההוא מלה, ולזמנין דאיתמסר ההוא מלה בפומא דרביי, ולזמנין לאינון בני נשא דלית בהון דעתא, ולזמנין דההוא מלה אתמסר בפומא דעופי ומכרזי בעלמא, ולית מאן דישגח בהו. כד עמא זכאין, אתמסר ההוא מלה לאינון רישין זכאין דעלמא, בגין דיודע לון ויתובון למאריהון, וכד לאו אינון זכאין כדקאמר, עד כאן לשונו.

329

ש״לעוד מהדברים שצריך האדם לבחון בשכלו השגחת הקדוש ברוך הוא על ישראל, הוא כשיבחין ענין החכמה הנתונה ממנו יתברך לראוים לה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל הרואה חכמי ישראל מברך ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, וכבר ראינו פה צפת שבגליל העליון חכמים שהיה ראוי לברך עליהם ברכה זו. וגם ראינו חכמים שהיו בקיאים בחכמת הכרת הפרצוף לומר לאדם כל מה שעשה אם טוב ואם רע, ואלו ודאי שלא זכו אל החכמה הזאת הנפלאה שהיא קרובה לרוח הקדש אלא מצד מעשיהם וחסידותם.

330

של״אעוד מסוג בחינה זו, הוא חכמת הקבלה במעשה השמות הקדושים שפועלים כמה פעולות בשם בן מ"ב ושם ע"ב, וכן פירש הרשב"י ע"ה (פ' בהעלותך קנא, א) על שם ע"ב, זה לשונו ובשמא דא קישורא דאבהן, אשתכחו אורחין לדינא ולרחמי, לסיוע, לחסד, לדחילו, לאורייתא, לחיי, למותא, לטב ולביש, זכאין אינון צדיקיא דידעין אורחין דאורייתא וידעין למהך באורייתא דמלכא קדישא, עד כאן לשונו.

331

של״בועם היות שהאמת הוא שאין ראוי לכל אדם להשתמש בשמות הקדושים, כי מי הוא הראוי להשתמש בשרביטו של מלך אלא מי שהוא קרוב אל המלך, אבל ידענו בודאי בלי ספק שהיודע להשתמש והוא ראוי לכך שיפעול פעולות נוראות, כמו שראיתי וכן שמעתי מפי מי שפעל בהם. ושם בן ע"ב הוא היוצא מפסוקים ויסע ויבא ויט (שמות יד, יט-כא) והוא השם שבו נקרע הים, ולכך נזכר שם. ועוד יש שם המפורש, שהוא השם הנזכר על הגלגלים והתגלגלו והוא פועל נפלאות יותר ויותר.

332

של״געוד מענין הבחינה אשר יעורר האדם לדעת את יוצרו ולעשות תורתו ומצותיו, הוא בהבחנת ענין המות, שאין המות באדם כמות שאר בעלי חיים, כי המות בשאר הבעלי חיים, אם ימותו מיתת עצמם יהיה הענין מצד חולי, כטרפה שאינה יכולה לחיות, או אפיסת הכוחות מצד הזקנה, ואין כן ענין המיתה באיש, בפרט שהרי מצינו המיתה בקטנים, וכן בבחורים שכוחם שלם והם בתוקפם וגבורתם, וימותו מיתה פתאומית בלי סיבת חולי שקדם להם כלל, ובפרט בחולי מכת המגפה אשר היא שלוחה מאתו יתברך בעונותינו מזמן לזמן, אשר ימות נער וזקן ונשים בלי סבה, ובחולי זה נתבלבל דעת הרופאים שאין בהם מי שידע מטוב ועד רע, שמצינו שיאמר הרופא בענין חולי זה שהחולה טוב ולא יעבור עליו שעה או שתי שעות עד שימות, וכמה חולים במגפה רואים את המלאך המשחית, מהם שיראו בחרב מהם בקשת ובחצים וכיוצא, שראינו פה צפת בגליל העליון כמה וכמה, כי בזמן המגפה מצד הדין הגדול מתגלמים שלוחי הדין שיוכלו לראותם.

333

של״דוראוי שתדע, כי המות לישראל בפרט, הוא חסד עליון להם לתיקון נפשם, ולכך נאמר בו (תהלים קמה, יז) וחסיד בכל מעשיו, כי מעשיו העקריים הם הנשמות שהם מעשה ידיו ממש, זה כשהקדוש ברוך הוא רואה שהגוף הזה שנבנה משותף איש ואשתו, כי יש בהם בשר מצד הקליפות, אין בו תועלת תיקון המצות, מבטל הוייתו להועיל לתיקון חלקו שהיא הנשמה, שאם לא היה תיקון מה תועלת להקדוש ברוך הוא להמיתו ולבטל הוייתו מן העולם, ומתחלה למה בראו אחר שאחר כך שנים ימיתהו, אלא ודאי הוא סוד הגלגול (שהורונו רבותינו ז"ל, והסכים עמהם פיתג"ורס עם היות שרבו החולקים בדעת זו), אשר בזה עמקו מחשבותיו, כי חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, והקדוש ברוך הוא מביא את הנשמה בעולם הזה לראות אם תטיב מעשיה, ומניחה עד אשר תעשה לתקן אותו הדבר ששולחה בו לתקן, ואם לא תיקן כורתין אותו, שהוא אילן שאינו עושה פירות.

334

של״הועל תיקון המיתה לישראל שהיא טובה להם, אמר הנביא (ירמיה יח, ו) הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל, כי היוצר כשרואה שהקדרה לא תצא כראוי, יבטל צורת החומר ההוא ממה שהיה ויציירהו בציור אחר מתוקן יותר, וכן בסוד הגלגול נאמר (איוב יד, כ) משנה פניו ותשלחהו, שאם היו פניו מתחלה פני אריה יבא בגלגול הב' בפני שור וכן כיוצא לשאר, ולעולם הכוונה אלהית היא לתקן הנשמות באופן הנאות להם, שאם לא היה זה כוונה האלהית לענין המיתה לתיקון הנשמות יקשה וכי ראוי שאומן שיעשה מלאכה מתוקנת ואחר תשלום עשייתה שטרח בה יעלה בדעתו לבטלה, הלא נקהה את שניו ונאמר שאינו שלם בדעתו, אם לא שיאמר שבטולה מפנים האלה הוא לעשותה בפנים משונות יותר מעולות, וכן הענין באומנות הזה שתקן הקדוש ברוך הוא, שנאמר (דברים לב, ו) הוא עשך ויכוננך, עשוי ובנוי בחכמתו העליונה מכללות כל העולמות, שאם לא היה תיקון בביטול הוייתו מן העולם הזה לא היה ממיתו.

335

של״ווהכל מתנהג כפי מה שיתנהגו התחתונים, אם התחתונים מכשירים מעשיהם השכינה הנקראת גלגל שעל ידה מתגלגלים הנשמות, מכרעת לצד ימין, והעולם מתוקן, ואם לאו ח"ו מכרעת לצד שמאל, כדפירש בסבא (זוהר פר' משפטים דף צה ע"ב) דטיקלא לא שכיך לעלמין, ונשמתין סלקין עאלין ותבין, ואמר לקמיה, וכד איתנהגן בני עלמא בסיטרא דטוב טיקלא קיימא ואכרע בסטרא דטוב, וכד איתנהגן לסיטרא דרע אכרע לההוא סיטרא, עיין שם.

336

של״זועל דרך זה פירש גם כן רשב"י ע"ה (שם פרשת וירא דף קט ע"ב) על פסוק (איוב לז, יב) והוא מסבות מתהפך בתחבולתו וגו', אמרו רז"ל רבי אלעזר אמר והוא מסבות מתהפך, הקדוש ברוך הוא מסבב סבובין ואייתי עובדין בעלמא לאתקיימא, ולבתר דחשיבין בני נשא דיתקיימון אינון עובדין, קודשא בריך הוא מהפך לון לאינון עובדין מכמה דהוו בקדמיתא. בתחבלותיו, בתחבולתו כתיב, כהאי אומנא דעביד מאנין דחרסא, בעוד דההיא טיקלא איסתחרא קמיה חשיב למיעבד כגוונא דא עביד, חשיב למיעבד כגוונא אחרא עביד, מהפך מנא דא למנא דא, בגין דההיא טיקלא איסתחרת קמיה, כך קודשא בריך הוא מהפך עובדוי דאיהו עביד, בתחבולתו חסר יו"ד, ומאן איהו דא בי דינא דלתתא, דאיהו טיקלא דאיסתחרת קמיה, ועל דא מהפך מנין ממנא דא למנא אחרא, וכל דא לפעלם דבני נשא, אי מטיבין בני נשא עובדיהון ההוא טיקלא דסחרא אסחרת לון לימינא, וכדין איתעבידו עובדין בעלמא לאוטבא לון כדקא יאות, וטיקלא אסחרת תדיר בההוא סיטרא דימינא, ועלמא מתגלגלא ביה. אתו בני נשא לאבאשא, תחבולתו דאסחר תדיר והוא קיימא באסחרותא דימינא, קודשא בריך הוא אסחר ליה בסטרא דשמאלא, ומהפך מסבות ומאנין דהוו בקדמיתא לההוא סטר שמאלא, וכדין טיקלא איסתחרת ואיתעבידו עובדין בעלמא לאבאשא לון לבני נשא, וטיקלא אסחר לההוא סטרא עד דבני נשא תייבין לאוטבא עובדיהון, וטיקלא קיימא בעובדין דבני נשא ועל דא בתחבולתו לפעלם, ולא קיימא תדיר, עד כאן לשונו.

337

של״חועל ידי המאמר הזה יובן מאמרם ז"ל (קדושין פרק ח דף מ ע"ב) לעולם יראה אדם עצמו חציו זכאי וחציו חייב והעולם חציו זכאי וחציו חייב, עשה מצוה אשריו שהכריע כל העולם לכף זכות וכו', וההכרעה תלוי על ידי טיקלא האמור, והוא תלוי במעשה התחתונים כמבואר.

338

של״טולכן השב בתשובה, עושה חסד עם נפשו, וגופו, ועם כל העולם שמכריעם לכף זכות, ועם הקדוש ברוך הוא. עם נפשו, שמסלקה מדין גיהנם ושאר החשבונות והדינים שנתבארו בשאר היראה, ומדין הגלגול שהוא קשה לנפש. ומגופו, שלא יכרת במיטב ימיו ויתבעו ממנו למה לא תקנת את מעשיך, ושמא היה לך בן מורה הוראות בישראל, כן פירש בספר הבהיר. ועם הקדוש ברוך הוא, שאינו מטריח להקדוש ברוך הוא שיעשה בו דין מיתה וגלגול, שאין חפץ הקדוש ברוך הוא במיתתן של רשעים כי אם בשובן מדרכיהם הרעים, כי דין הגלגול קשה מאד לנשמה, והקדוש ברוך הוא הוא רחמן ודרכו להטיב עם בריותיו ובפרט בנשמותיו הקדושות שהם חלק ממנו יתברך, ואינו רוצה לעקור הנשמה ממקום אשר ממנה חוצבה ממחצבתה הראשון ששם מצב חיותה, והוא כמי שעוקר אילן ממקום נטיעתו הראשון ומשרשיו שהיה חי בהם ושותלו במקום אחר. ומטעם זה מאריך הקדוש ברוך הוא לרשעים אולי ישובו, כי הבחירה בידם, וכאשר רואה שלא שבו אז עוקרם כדי לשתלם במקום אחר. ובדרוש הזה האריכו בתקונים (דף קב ע"ב) עיין שם.

339

ש״מולכן הבחנת ענין המיתה חייב המשכיל להתבונן בו, כמו שאמרו (קהלת ז, ד) לב חכמים בבית אבל, והחי יתן אל לבו (שם, ב) כי לא שולח בעולם הזה לאכול ולשתות כבהמה כמנהג הכסילים שלבם בבית המשתה, כי לענין זה מה תועלת בבריאתו, והלא יש הרבה מסוג זה מהאומות עובדי ע"א אוכלים ושותים ועושין מלאכתם ומתים וכאשר באו כן ילכו, ואינם נענשים מפני שאין להם נשמה ולא נצטוו על המצות אלא אם הרשיעו, שאז נאמר בהם (שמ"א כה, כט) ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע.

340

שמ״אופירש הרשב"י ע"ה בשיר השירים (זו"ח שה"ש דף ע ע"ד) שאחד מן הדברים שאדם נותן חשבון בפטירתו הוא אם חקר וידע למה באה נשמתו לעולם ומה בא לתקן, זה לשונו חכמתא דאיצטריך ליה לבר נש, חד למינדע ולאסתכלא ברזין דמאריה, [וחד] למנדע ליה לגופיה ולאשתמודע מאן איהו והיך איתברי ומאן אתי ולאן יהך, ותיקונא דגופיה היאך יתתקן, והיאך איהו זמין למיעל בדינא קמי מלכא דכלא, וחד למינדע ולאסתכלא ברזין דנשמתיה, מאן איהי ההיא נפש דביה, ומאן אתיא, ועל מה אתיא בהאי גופא טפה סרוחא דיומא כאן ומחר בקברא, עד כאן לשונו לענינינו.

341

שמ״בעוד בענין תיקון המיתה לאדם שהיא תיקון נפשו, האריך הרשב"י ע"ה (זוהר פ' תרומה דף קנ ע"א) הקשה שם על מה שאמרו ז"ל בפסוק וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, טוב הוא מלאך חיים ומאד הוא מלאך המות, שהוא יותר טוב למה דאצית פקודא דמריה, והאריך בתירוץ הענין, בענין גן עדן וענין אדם הראשון קודם חטאו. וקיצור כונתו לענין זה, הוא כי בחטא אדם הראשון האדם מלובש בגוף החומר העב אשר מונע הנפש מלהסתכל ברוחניות העליונות, ועל ידי המיתה פושט הלבוש הזה ומתלבש בלבוש רוחני ממעשה התורה והמצוות שעסק בעולם הזה, ועל ידם זוכה להסתכל ולהתעדן באור החיים העליונים, ואמר וקודשא בריך הוא עביד טיבו עם בריין דלא אפשיט ליה לבר נש לבושין אלין עד דאתקין ליה לבושין אחרנין יקירין וטבין מאלין, בר לאינון חייבי עלמא דלא אהדרו בתיובתא שלימתא למאריהון, דערטלאין אתו לעלמא וערטלאין יתובון תמן, עד כאן לשונו. נמצא, היות המיתה תיקון לאדם הצדיק, שעל ידי כך זוכה להתלבש בלבוש הרוחני ההוא, ולרשע, שמפחד המיתה ישוב בתשובה, כמו שבארנו שם לעיל מזה.

342

שמ״גומענין בחינה זו, הוא שיבחין מה שמצינו כמה צדיקים שלא שלט בהם רימה, ומלבד אותם שנזכרו בברייתא (ב"ב יז ע"א), מצינו רבי אלעזר ברבי שמעון כאשר אמרו רבותינו ז"ל (ב"מ פ"ז דף פג), ורשב"י ע"ה כדמוכח בזוהר (פ' בראשית דף ד' ע"א). וכן בזמן האמוראים אחאי בר יאשיה, כדפירשו רבותינו ז"ל (שבת פכ"ג דף קנב ע"ב).

343

שמ״דואפילו בזמנינו במלכות פא"ס, שאירע מעשה כיוצא בו, וכך היה המעשה, חסיד אחד נפטר חוץ ממדינתו בכפר אחד מהלך יום או ב' ימים, ונקבר שם, לאחר כמה שנים הלכו בני אותו החסיד להביא עצמותיו שיקבר עם בני משפחתו ומצאוהו שלא נתעכל מבשרו כי אם רגל אחד לבד, והיה בנו הגדול מצטער על הדבר מאיזו סבה נתעכל הרגל ההוא, והיה מצטער שמא ישלוט בו עוד רמה, והתענה, ובא לו אביו בחלום, ואמר לו דע כי לא שלט בו רימה כי אם ברגל ההוא מפני שבעט בו בבעל תורה, ושאר גופו שלא חטא בו לא שלט בו רימה ולא ישלוט בו לעולם, כך שמעתי מחכם זקן ששמע הדברים האלו מפני בנו של החסיד הנזכר, ועדיין בנו בחיים.

344

שמ״הוכאשר יסתכל האדם בדבר זה, שלפי הדור הזה דבר גדול הוא, ובלי ספק אין הכל תלוי אלא במעשה כמו שאמרו (אבות פ"א מי"ז) לא המדרש עיקר אלא המעשה, כי כמה בני תורה יש שלא זכו לזה, והכל תלוי כפי זיכוך האדם נפשו ומעשיו כך יזדכך חומרו ולא ישלוט בו רמה. ואפשר שלטעם זה כך הצדיקים במיתתם נקראים חיים, כי טיהרו נפשם מזוהמת הנחש שהם הקנאה והתאוה והכבוד, ולכן הנחש הארור לא שלט בהם שמצדו הרמה, וכח התורה והמצות הנקראים חיים דבקה בבשר ההוא בקצת עד שלא שלטה בהם רמה.

345

שמ״ווזו היא הכונה האלהית בענין המיתה, שיתוקן חטא האדם הראשון ויחזור הדבר לכמות שהיה בעת הבריאה שהיה גלגל עקיבו מכהה גלגל חמה, כדפירשו במדרש (ויק"ר פ' אחרי מות כ, ב) זה לשונם רבי לוי בשם רבי שמעון בן מנסיא אמר, תפוח עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה, קלסתר פניו על אחת כמה וכמה. ואל תתמה, בנוהג שבעולם אדם עושה דיסקיא אחד לו ואחד לביתו, של מי עושה נאה לא את שלו, כך אדם הראשון נברא לתשמישו של הקדוש ברוך הוא, וגלגל חמה לתשמישן של בריות, עד כאן לשונו, וכן פירשו בתיקונים (תקונים דף י ע"ב) עיין שם.

346

שמ״זועוד פירשו (זוהר פ' חיי שרה מדה"נ דף קכא ע"ב) תא חזי, אמר רבי יהודה דיוקניה דאדם הראשון ושפירותיה הות כזוהריה דרקיעא עילאה דעל גבי שאר רקיעי, וכההוא נהורא דגניז קודשא בריך הוא לצדיקיא לעלמא דאתי, עד כאן לשונו.

347

שמ״חובענין תחיית המתים יתוקן הדבר, כמו שפירשו שם. וכן פירשו רבותינו ז"ל (ילקוט פ' דברים סי' תתא) הצדיקים דומין לעתיד לבא לחמה וללבנה וכו', וכן אמרו בזוהר בפרשת בראשית (זוהר פ' בראשית דף ד ע"א) על רשב"י כאשר ראה אותו רבי חייא, ואמר שם, חמא דמתהדרן ומתחדשן בזיוו ונהירו יתיר מנהורא דזיוא דשמשא, עד כאן לשונו.

348

שמ״טוהחסיד רבי לפידות ע"ה העיד למורי ע"ה שראה בחלום את החסיד החכם רבי יהודה בר שושן ע"ה אחר פטירתו פה בגליל העליון, וראה שהיה מאיר פניו כאור החמה, וכל שער ושער מזקנו היה מאיר כאלו היה אבוקה, ושאל לו על מה זכה לזה, ואמר לו בשביל מעלת השתיקה שהיה לו, שמימיו לא שח שיחה בטילה, הרי כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה.

349

ש״נומענין מיתת התינוקות האריכו בזוהר פרשת משפטים, והדרוש הוא ארוך יעויין שם. הרי הבחינה זו מענין הדין והיראה וראינו לכלול אותה בשער זה כדי לכלול היראה באהבה.

350

שנ״אעוד מהדברים הגורמים ומעוררים לאדם שיאהב את בוראו, הוא כאשר יסתכל במה שהבטיח הקדוש ברוך הוא על ידי הנביאים ומדברי רוח הקודש בטוב העולם הבא שעתיד להנחיל לצדיקים. ישעיה הנביא אמר (ישעיה ד, ה) וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראה ענן יומם ועשן ונגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חפה. ובזוהר (פ' ויקהל מדף רט עד דף ריג) האריכו בעניני גן עדן, ופירשו שם פסוק זה, ורבותינו ז"ל (ב"ב פ"ה דף עה ע"ב) פירשו פסוק זה זה לשונם וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לכל צדיק וצדיק שבע חופות בגן עדן, שנאמר וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם וגו' כי על כל כבוד חופה, אמר רבי יוחנן מלמד שכל צדיק וצדיק הקדוש ברוך הוא עושה לו חופה לפי כבודו. ועשן בחופה למה לי, אמר רבי חנינא הגדול שכל אחד ואחד חופתו נכוית מחופתו של חבירו, אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה, עד כאן לשונו.

351

שנ״בעוד בסוד פסוק הנזכר ביארו רשב"י ע"ה (זוהר פ' ויחי ריש דף ריט) והוא סוף המאמר שהעתקנו בשער היראה פרק ב, זה לשונו תאנא בתר ז' יומין גופא הוי כמא דהוה, ונשמתיה עאלת לדוכתה, עאלת למערתא דכפלתא, חמאת מה דחמאת ועאלת לאתר דעאלת, עד דמטאת לגן עדן, וערעת לכרובים ושנן דחרבא די בגן עדן דלתתא, אי זכאה היא דליעול עאלת, תנא ארבע סמכין זמינין וחד דיוקנא דגופא בידייהו, מתלבשא ביה בחדוותא ויתיבת בההוא מדורא עד זמנא דאיתגזר, לבתר כרוזא קרי ועמודא דתלת גווני אזדמן, וההוא עמודא אתקרי מכון הר ציון, דכתיב (ישעיה ד, ה) וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראה ענן יומם ועשן ונגה אש להבה, סלקא בההוא עמודא לפתחא דצדק דציון וירושלים ביה, אי זכי לסלקא יתיר טב חולקיה ועדביה לאתדבקא בגו גופא דמלכא, ואי לא זכי לסלקא יתיר, כתיב (שם ד, ג) והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו, ואי זכי לסלקא יתיר זכאה הוא דזכי ליקרא דמלכא ולאתעדנא בעידונא עלאה דלעילא מאתר דאיתקרי שמים, דכתיב (ישעיה נח, יד) אז תתענג על ה', על ה' דייקא, זכאה חולקיה מאן דזכי לחסד, דכתיב (תהלים נז, יא) כי גדול עד שמים חסדך, וכי עד שמים הוא, והא כתיב (תהלים קח, ה) כי גדול מעל שמים חסדך, אמר רבי יוסי אית חסד ואית חסד, חסד עילאה וחסד תתאה, חסד עילאה מעל שמים הוא, חסד תתאה הוא דכתיב (ישעיה נה, ג) חסדי דוד הנאמנים, ובהני כתיב עד שמים, עד כאן לשונו.

352

שנ״גועוד במעלת גן עדן ביאר רשב"י ע"ה (זוהר פ' חיי שרה דף קכט וקל) זה לשונו תא חזי מאן דאיתקדש ונטיר גרמיה בהאי עלמא דלא איסתאב, מדוריה בההוא עלמא בין אינון קדישין עילאין ועבדין שליחותא תדיר, ואלין קיימין בחצר כד"א את חצר המשכן, ואית אחרנין דאינון לגאו יתיר, דלאו אינון בחצר אלא בביתא, כד"א (תהלים סה, ה) נשבעה בטוב ביתך, אמר דוד נשבעה בטוב ביתך, כיון דאמר ישכון חציריך אמאי כתיב נשבעה בטוב ביתך, ישבע בטוב מבעי ליה כמה דכתיב ישכון, אלא הא תנינן לית ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלחודייהו, ואית אתר לחסידי עליונין דעיילי לגו, ומאן אינון כדכתיב והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו, וכמה מדורין על מדורין ונהורין על נהורין מתפרשן בההוא עלמא וכל חד אכסיף מנהורא דחבריה, כמא דעובדין איתפרשן בהאי עלמא הכי נמי דוכתין ונהורין איתפרשן בההוא עלמא, עד כאן לשונו.

353

שנ״דובמעלות הצדיקים בגן עדן, האריכו בילקוט פ"א (פ' בראשית סי' כ דף ו ע"ג) בפסוק (בראשית ב, ח) ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם, עיין שם.

354

שנ״הועוד אמרו ז"ל בספרי (ע' דברים סי' י') על פסוק (תהלים טז, יא) שובע שמחות את פניך, אל תקרי שובע שמחות אלא שבע שמחות, פניהם של צדיקים דומים לעתיד לבא לחמה ללבנה לרקיע לכוכבים לברקים לשושנים למנורת בית המקדש וכו'. והביאו שם פסוק לכל אחד ואחד, וכן במדרש ויקרא רבה הובא מאמר זה בפסוק ולקחתם לכם, עיין שם.

355

שנ״ווכאשר יסתכל בטוב העולם הבא כמה עניינו נפלא ונעלם אשר עליו נאמר (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו, ראוי שייטיב מעשיו ויאהב לקונו, כיון שמצד חסדו הגדול יתן לו חלק מאותו הנועם העליון, כמבואר במאמר שמצד החסד נשפע, וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים לו, ח) מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם, וביארו בתיקונים (תיקונים דף פח ע"א) סוד נחל עדניך, עיין שם.

356

שנ״זובויקרא רבה בפרשת שור או כשב או עז (כז, א) אמרו רבותינו ז"ל על פסוק זה, אמר רבי אלעזר בר' מנחם, עדנך לא כתיב כאן אלא עדניך, מלמד שכל צדיק וצדיק יש לו עדן בפני עצמו.

357

שנ״חואמר בסוף המאמר אל תבואני רגל גאוה, כי כל מי שיש בו צד כניסת גאוה כענין הרגל הנכנס ויוצא, אל יבוא שם, על דרך (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב.

358

שנ״טואף על פי שהנועם שהצדיקים זוכים אליו מצד החסד, מכל מקום יתלוה עם זה צד הדין, שידקדקו תכלית הדקדוק אם הוא ראוי למעלה ההיא אם לא, כמ"ש במאמר אי זכי וכו' ואי לא זכי וכו', והיינו מה שנאמר (תהלים שם לו, יא) משוך חסדך ליודעיך, דווקא.

359

ש״סוכן אמר גם כן (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך, פירשו בזוהר פרשת בראשית (ז' ע"א) שפעלת לחוסים נאמר על גן עדן, שבו הצדיקים עומדים בלבוש דומה לעולם הזה, עיין שם. ואומרו מה רב טובך הוא סוד האור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון, ובו נשתמש משה, וגנזו לצדיקים לעתיד לבא כדפירש רשב"י ע"ה.

360

שס״אוכאשר ירצה האדם להבחין טוב העולם הבא בעניני העולם הזה, יראה מה שאמר בחופת אליהו, ג' דברים הם מעין העולם הבא שבת ושמש ותשמיש, עד כאן לשונו. פירוש, כי בשבת האור המתגלה לנו הוא מעין העולם הבא, כדפירשו ז"ל (בראשית רבה יא, ב) אינו דומה אור פניו של אדם של שבת לימי השבוע. וכן מה שאמרו במסכת שבת (קיט ע"א) על אותו הנכרי ששאל למה התבשיל של שבת שלנו מריח כל כך, אמרו לו תבלין יש לנו ושבת שמו, וכל מי שאינו שומר שבת אין תבשילו מריח. וביום שבת מצד נשמה היתירה הבאה ירגיש בנפשו תענוג נפלא, ואם חכם הוא על ידה יתגלו לו רזי תורה, כמו שראיתי זה בעיני במורי ע"ה וחכמים כיוצא בו. ועוד בענין שבת מעין העולם הבא הארכנו בשער הקדושה פרק ב, עיין שם.

361

שס״בוכן השמש, הוא מעין האור הגנוז, שכמו שאין אדם יכול להביט בו כשהוא בתוקפו, כך אין אדם יכול לעמוד בסוד אור הגנוז בעולם הזה, ולעתיד לבא יתגלה אל הנשמות בגן עדן תחתון שמש צדקה ומרפא בכנפיה, כדפירש רשב"י ע"ה (זוהר פ' ויקהל דף ריא ע"א), והמאמר העתקנו בשער היראה פרק יג. וכן לעתיד נאמר בשמש (ישעיה ל, כו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים.

362

שס״גוהתשמיש, התענוג הגשמי ההוא הוא אחד מששים מתענוג העולם הבא, ובמסכת ברכות (נז ע"ב) אמרו שהתשמיש זה אינו אלא תשמיש נקבים.

363

שס״דומעין הבחנת תענוג העולם הבא הוא ענין הריח הטוב, כדפירש רשב"י ע"ה בענין הריח שאנו מריחין במוצאי שבת, אמר (זוהר פ' ויקהל דף רח ע"ב) תא חזי ריחא קיומא דנפשא, בגין דאיהו דאעיל לנפשא ולא לגופא, וירח את ריח בגדיו, עיין שם.

364

שס״הונחזור לדרוש הפסוק שהיינו בו, בענין יעשה למחכה לו, פירש רשב"י ז"ל (זוהר פ' חיי שרה דף קל ע"ב) תא חזי, זכאין אינון צדיקיא דאיתגניז להו כמה טבין לההוא עלמא, ולית אתר פנימאה בכל אינון כאינון דידעי רזא דמאריהון, וידעי לאתדבקא בהו בכל יומא, על אלין כתיב (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. מאי למחכה לו, כמה דאת אמר (איוב לב, ד) חכה את איוב בדברים. ואלין אינון דדחקין למלה דחכמתא, ודייקין ומחכאן לה למינדע ברירא דמלא ולאשתמודעא למאריהון, אלין אינון דמאריהון משתבח בהו בכל יומא, אלין אינון דעאלין בין עלאין קדישין, ואלין עאלין כל תרעי דלעילא ולית מאן דימחי בידיהון, זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי, עד כאן לשונו. וכאשר תדקדק בכל המעלה הזו, הם למפלפלים בחכמה האלהית לדעת סוד הדבר על מתכונתו, כמו שנתבאר בריש המאמר, וכן אמר גם כן אחר כך, למינדע ברירא דמלא ולאשתמודעא למאריהון.

365

שס״וולכן צריך האדם להטיב מעשיו ולירא לעולם שמא יגרום החטא ולא יהיה ראוי למעלה העליונה ההיא, כדפירשו ז"ל (ברכות פרק קמא דף ד' ע"א) שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים כז, יג) לולא האמנתי לראות בטוב ה' וגו', אמרו ז"ל תנא משמיה דר' יוסי למה נקוד על לולא, אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם ואם לאו, עד כאן לשונו. ואמר לקמיה, שהיה מתירא שמא יגרום החטא, ואם דוד המלך ע"ה היה ירא ולא היה בטוח במעשיו מה יאמר המלא עונות לאין מספר ובמה יבטח, אם לא שישוב בתשובה שלמה עד יום מותו וכולי האי ואולי.

366

שס״זוהבוטח שיזכה לטוב העולם הבא בלי מיצוע מעשה הוא סכל ופתי, כי מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת, כי הוא מן הנמנע, כי כפי מה שהאדם טורח הוא שיאכל, וטוב העולם הבא לא יושג כי אם בזריזות וחריצות גדול, ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יג, ד) מתאוה ואין נפשו עצל ונפש חרוצים תדושן, פירוש כי מי שהוא מתאוה להתענג בעולם הבא באותו הטעם, ואינו עושה מעשים הראוים להשיג אותו האור, נפשו עצל, על דרך מאמרם שאם לא טרח מה יאכל. ונפש חרוצים שהם חרוצים בעסק התורה והמצות, תדושן בעולם הבא מעונג עליון, כי כפי מה שעשה יאכל.

367

שס״חואף על פי שיטרח לא יבטח במעשיו כי אם על פי החסד העליון שהקדוש ברוך הוא יגמול עמו, כמו שהביא בחובת הלבבות בשער הבטחון (פ"ד) זה לשונו, שהיה אחד מן החסידים אומר, לא יגיע אדם אל גמול העולם הבא במעשהו אם מדקדקים בו בחשבון במה שהוא חייב לאלהים על טובותיו עליו, אבל בחסד האלהים עליו, על כן אל תבטחו במעשיכם, ואמר דוד בזה (תהלים סב, יג) ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, עד כאן לשונו.

368

שס״טוכתב עוד שם באופן הבטחון בעולם הבא, זה לשונו ואופני יושר הבטחון על האלהים הוא שיתעסק בסבות המגיעות אותו אל מדרגות החסידים הראוים, והוא שינהג במדות הפרושים המואסים בעולם הזה, ולהוציא אהבתו ובחירתו מלבו, וימיר זה באהבתו יתברך, ולהימסר אליו ולהשתעשע בו, ולהשתומם מהעולם ויושביו, ויתנהג במנהגי הנביאים והחסידים, ויהיה לבו בטוח באלהים שיתחסד עמו כמו שהתחסד עמם בעולם הבא, אבל מי שבטח על האלהים שיזכהו לזה בלי מיצוע מעשה הוא הכסיל והפתי, והוא דומה למי שנאמר עליהם עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפינחס.

369

ש״עומסימני אנשי המעלה הגדולה הזאת, שיודו עבדי הבורא אל עבודת הבורא, והסבל בעת הנסיון והצרה, שיקל בעיניהם כל דבר אצל קיום מצות הבורא יתברך, כמו שידעת מן האלהים נסה את אברהם, וענין חנניה מישאל ועזריה בכבשן האש, ודניאל בגוב אריות, ועשרה הרוגי מלכות, ומי שבחר המות בעבודת הבורא מן החיים בהמרותו, והריש מן העושר, והחולי מן הבריאות, והצרה מן השלום, ונמסר לדין הבורא ורצה בגזירתו, ראוי הוא לחסד הבורא עליו בנועם העולם הבא אשר אמר עליו הכתוב (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, עד כאן לשונו.

370

שע״אוכיוצא בזה במה שהחמיר מורי ע"ה קניית טוב העולם הבא, החמירו בזוהר (פ' בראשית דף ד' ע"א) במדות, בעובדא דר' חייא דכד חמא לרבי שמעון, ז"ל אדהכי חמא כמה גדפין רברבין עילאין וסליקו עלייהו רבי שמעון ורבי אלעזר בריה, וסליקו למתיבתא דרקיעא, וכל אלין גדפין הוו מחכאן להו. חמא דמתהדרן ומתחדשן בזיוון ונהירו יתיר מנהורא דזיווא דשמשא, פתח רבי שמעון ואמר ייעול רבי חייא וליחמי בכמה דזמין קודשא בריך הוא לחדתא אנפי צדיקיא לזמנא דאתי, זכאה איהו מאן דעאל הכא בלא כסופא, וזכאה מאן דקאים בההוא עלמא כעמודא תקיף בכלא, עד כאן לשונו.

371

שע״בועוד לקמיה, קלא אהדר כמלקדמין ואמר, עילאין טמירין סתימין פקחי עינא, אינון דמשטטן בכל עלמא, איסתכלו וחמו תתאין דמיכי סתימין בחוריהון, איתערו, מאן מינכון די חשוכאן מהפכאן לנהורא וטעמין מרירא למתקא עד דלא תיתון הכא, מאן מנכון דמחכאן בכל יומא לנהורא דנהיר בשעתא דמלכא פקיד לאיילתא ואתייקר מלכא מכל מלכין דעלמא, מאן דלא מצפה דא בכל יומא בההוא עלמא לית ליה חולקא הכא, עד כאן לשונו.

372

שע״גומה שאמר זכאה איהו דעאל הכא בלא כיסופא, הבושה אפשר להיות בא' מב' פנים, הא' שלא יהיה לו בושה להכנס בהיכל המלך מצד מעשיו הרעים, כי זו היא הבושה המחשבת בני אדם כאומרו נשכבה בבשתינו ותכסנו כלימתינו (ירמיה ג, כה) כי לה' אלהינו חטאנו, הלא יבוש ויכלם בזמן שיראו פנקסי מעשיו הרעים לפני כל החסידים והצדיקים שבגן עדן, כמו שהעתקנו מעשיות שדנו בגן עדן בשער היראה פרק יג, עיין שם.

373

שע״דהב' גם ישיגהו בושה אם לא עסק בתורה כראוי, וכן פירש הרשב"י ע"ה (זוהר פ' פקודי היכל ב דף רמז ע"ב) זה לשונו האי חיותא קדישא קיימא כד נשמתא סלקא ומטאת לגביה, כדין שאל לה ברזא דחכמתא דמריה, וכפום ההיא חכמתא דרדיף אבתרה ואידבק בה הכי יהבי ליה אגרא, ואי יכיל לאדבקא ולא אידבק דחי ליה לבר ולא עיילה וקיימא תחות ההוא היכלא בכסיפו, וכד נטלי גדפייהו אלין שרפים דתחותה כדין כלהו בטשי בגדפייהו ואוקדון לה ואתוקדת ולא אתוקדת וקיימא ולא קיימא, והכי אתדנא בכל יומא נהירא ולא נהירת, ואף על גב דעובדין טבין אית לה, בגין דלית לה אגרא בההוא עלמא כאינון דמשתדלי בחכמתא לאיסתכלא ביקרא דמאריהון, ולית שיעורא לאגרא דאינון דידעי חכמתא ביקרא דמאריהון, זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי, דכתיב (משלי ג, יג) אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה, עד כאן לשונו.

374

שע״הומאי דאמר זכאה מאן דקאים בההוא עלמא כעמודא תקיף בכלא, הכונה שהיה חזק בעבודה האלהית כעמוד חזק שלא יתמוטט, שאם התחיל לעשות עבודה אחת בענין השכמת בית הכנסת או השכמת חצות, לא יניח העבודה בשום פנים שבעולם, ויאסור איסר על נפשו לקיים המצוה ההיא, כמו שאמר דוד המלך ע"ה במזמור (תהלים טו, א) מי יגור באהליך מי ישכון בהר קדשך, ואמר שאחד מן המדות הוא נשבע להרע ולא ימיר, ופירש הרד"ק ושאר המפרשים, כי פירוש נשבע להרע, היינו להרע לגופו בצום ומספד מן התענוגים, וכן לחסר כיסו לצדקה ולמצוה וכיוצא, ולא ימיר מה שנשבע אף על פי שמריע לגופו, והוא על דרך מה שאמר דוד (תהלים קיט, קו) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך.

375

שע״וועל דרך זה הוא גם כן (אבות פ"ג מי"ג) נדרים סייג לפרישות, בכלל להיות תקיף. וכן בתיקונים (דף כא ע"א) בענין כל הקובע מקום לתפלתו, דכמה דנשמתין עבדין הכי שריא שכינתא עמהון, נשמתא דאיהי קבועה בצלותא או באורייתא איהי אתר לשראה ביה שכינתא, אבל נשמתא דלית לה קביעו בצלותא או באורייתא אלא אי אזדמנת לה במקרה, הכי איהי שריא עליה במקרה, והא איהו כי יקרא קן צפור לפניך, עד כאן לשונו.

376

שע״זועוד ירצה תקיף שלא ינוצח מיצרו הרע בקלה שבקלות, שאם ינוצח באחד ינוצח באחרת ויפרד מהעבודה. והמשיל החסיד בחובת הלבבות (ש' הפרישות פ"ה) עניני העבודה והפרישות לבדולח המחובר בחוט, שאם תתיר ממנו גרגיר אחד יתפזרו כלם ויפסד חבורם, ואמר על כן השתדל להזהר בכולם ואז תהיה לך עזר לשאריתם, כמו שאמרו ז"ל (אבות פ"ד מ"ב) שמצוה גוררת מצוה, ואמר החכם בתכיפת הטובות אחת לאחת (משלי ח, לד) אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום, ואמר בתחלה שומע ואחר כך לשקוד ואחר כך לשמור, עד כאן לשונו. והיינו מה שאמר הרשב"י ע"ה בקיצור דבריו כעמודא תקיף בכלא, פירוש בכל המצות וענייני העבודה שאדם יכול לקיים בכולם צריך שיהיה חזק שלא ינוצח.

377

שע״חאמר עוד פקחי עינא אינון דמשטטן בכל עלמא, פירש מורי ע"ה שהם ז' עיני ה' המשוטטים בכל הארץ בעולם להשגיח במעשה בני אדם, כמו שהארכנו בשער היראה. אסתכלו וחמו, שישגיחו למטה, וכאן פסיק הענין.

378

שע״טואמר עוד, תתאין דמיכין, פירוש בני אדם התחתונים שהם ישינים בשינת העורון, עורו לעבודת הבורא. מאן מנכון די חשוכא מהפכן לנהורא, דהיינו להפך הדין לרחמים, וזהו כשיגבר אדם על יצרו, כי היצר הרע נמשך מהשמאל ויצר הטוב מהימין, וכאשר היצר הרע נכנע תחת היצר הטוב נכלל השמאל בימין והחשך מתהפך לאור ומר למתוק. ויש מי שפירש שיהפך מדת לילה שהיא חשך לאור, על ידי עסק התורה שנקראת אור, ונכון הוא.

379

ש״פמאן מנכון דמחכאן בכל יומא לנהורא וכו', פירש מורי ע"ה, שהוא אזהרה לאותם הקמים מחצות לילה ואילך לעסוק בתורה שלא יחזרו לישון, אלא צריך שיהיה ער וממתין לנהורא דנהיר וכו', דהיינו בקדרותא דצפרא, כדפי' בפרשת בשלח (מ"ו ע"א).

380

שפ״אהרי מבואר כמה דברים צריך האדם לעשות לזכות לאותו נועם העליון, ועיקרם השכמת חצות לקרות בתורה עד היום, כמ"ש מאן דלא מצפה דא בכל יומא לית ליה חולקא הכא, ומדה זו אמר אותה בסוף הענין מפני שלא יתכן השכמת חצות עם היותו בעל מעשים רעים, כי המדות צריך התיחסות זו עם זו, ולכן צריך שיקדים התשובה והמעשה להיותו גובר על יצרו ושאר הדברים כמדת משכים לקרוא בתורה. עד הנה הגיעו הערות הכלליות שחייב אדם לבחון בהם כדי שיאהב את קונו.

381

שפ״בוכאשר תסתכל בכל הבחינות האמורות, תמצא שכולם מצד החסד, אם בריאת העולם כאומרו (תהלים פט, ג) אמרתי עולם חסד יבנה, אם בריאת האדם על ידי נשמה קדושה, אם בחינת המזון מצד החסד, כאומרו (שם קלו, כה) נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, אם בענין המיתה שנאמר בה טוב מאד מן הטעם שבארנו, אם בשכרו בעולם הבא, ולך ה' החסד (שם סב, יג), וכן (שם נז, יא) כי גדול מעל שמים חסדך כדפי' לעיל.

382

שפ״גושאר הפרטים כולם הם מצד החסד, כענין ארבעה צריכין להודות שפירשו רבותינו ז"ל (ברכות דף נד ע"ב) זה לשונם אמר רב יהודה ארבעה צריכין להודות, יורדי הים והולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים, ובכולם כתיב יודו לה' חסדו, ומקום גילוי החסד יותר מכולם הוא במי שהיה חולה ונתרפא, כי יגיע לשערי מות וכמו שפירש אליהוא בענין החולה (איוב לג, כ) וזהמתו חיתו לחם ונפשו מאכל תאוה. יכל בשרו מראי וגו' ותקרב לשחת נפשו וגו' אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת, ופירשו ז"ל (שבת דף לב ע"א) שאפילו תתקצ"ט מלמדים עליו חובה ואחד מלמד עליו זכות ניצול וכו' עיין שם. זה מורה ודאי על החסד הגמור עם בריותיו.

383

שפ״דוכאשר יבחן האדם כל החסדים שהטיב הקדוש ברוך הוא עמו בפרט, מיום שיצא לאויר העולם עד עמדו במצב איש, לא יספרו מרוב, באופן שיתחייב לבורא עבודה מאהבה גמורה.

384

שפ״הועוד מבחינת החסד הוא שיקבל יתברך את האדם בתשובה אחר שחטא, כאומרו ימינו פשוטה לקבל שבים, והיינו שיתפשט החסד עד הקליפה לעלות הנשמה משם. ודבר זה נתגלה בתורה (ויקרא יד, ג) ויצא הכהן אל מחוץ למחנה לטהר המצורע, ואפילו בגיהנם (תהלים קלט, י) גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך, והיינו ידך תנחני, יד הדין, תנחני שם בגיהנם לנקיון הנשמה, ותאחזני ימינך שתעלה משם, והיינו ימינו פשוטה. שורש הקדמה זו שמעתי ממורי ע"ה.

385

שפ״ווכמה פרטים אחרים האריך בחובת הלבבות (ש' חשבון הנפש פ"ג) מחסדי האל עם האדם, אם בבריאתו מאין ליש, אם בתיקון אבריו היותם כלם שלמים, אם בהשלמת שכלו וכיוצא, שהכל חסד עליון, עם היותו מחויב מן הדין מצד עונותיו. ואפילו מי שיהיה חסר אבר מאבריו יקבל היסורין מאהבה, כמו שיתבאר עוד שחייב לקבל היסורין מאהבה.

386

שפ״זובזה נכלל הפרק הזה:

387

שפ״חפרק זה יהיה בביאור אהבת הקדוש ברוך הוא לישראל, אמר בתנא דבי אליהו (רבה פכ"ה) ז"ל אנכי ה' אלהיך (שמות כ, ב), ברוך המקום שבחר בהם בישראל מכל האומות מכל באי עולם ומכל מעשה ידיו, וקנה אותם קנין גמור בנים ועבדים, וקרא אותם בשמו, הרבה פעמים שהוא מדבר עמהם, וכשהוא מדבר עמהם מדבר עמהם באהבה שאהב אותם בשמחה ששמח בם, לפיכך חייב אדם לומר אימתי יגיעו מעשי כמעשה אברהם יצחק ויעקב, שלא קנו עולם הזה ועולם הבא וימות המשיח אלא בשביל מעשים טובים ותלמוד תורה, לפיכך אדם חייב לומר בשבילי נברא העולם, במה קונה אדם לאביו שבשמים במעשים ובתלמוד תורה, והקדוש ברוך הוא מקנהו עולם הזה וימות המשיח והעולם הבא, קונה אדם לאביו שבשמים מתוך אהבה ומתוך אחוה ומתוך רעות ומתוך האמת ומתוך השלום ומתוך רבוי ישיבה ומתוך מיעוט סחורה ומתוך פלפול תורה ומתוך שמוש חכמים ומתוך פלפול הגמרא ומתוך שפל ברך ומתוך ענוה ומתוך לאו לאו ומתוך הן הן.

388

שפ״טאנכי ה' אלהיך ברוך המקום וכו', אמר להם הקדוש ברוך הוא, בני אני הוא שהנחתי תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם ובאתי ונדבקתי בכם, אני הוא שהנחתי אומות עובדי עבודת אלילים שבארץ ובאתי ונדבקתי בכם, אני הוא שהנחתי כל העולם עובדי עבודת אלילים ובחרתי אתכם וקראתי אתכם בני ועבדי, אני הוא שנאמר בי (ישעיה מג, י) לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה, וקראתי אתכם אחי, אני הוא שנאמר בי (שם מה, כא) צדיק ומושיע אין זולתי, והשויתי את שמכם לשמי הגדול, ושמי הגדול לשמכם. אני הוא עד שלא נברא העולם ואני הוא משנברא העולם, אני הוא בעולם הזה ואני הוא בעולם הבא, אני אמית ואני אחיה מחצתי ואני ארפא (דברים לב, לט), עד כאן לשונו.

389

ש״צוכיוצא בזה אמר במכילתא פרשת משפטים (נזיקין ב) בפסוק (שמות לד, כג) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' אלהי ישראל, אמרו ז"ל והלא כבר נאמר (דברים טז, טז) את פני ה' אלהיך, ומה תלמוד לומר האדון אלהי ישראל, אלא על ישראל ייחד שמו ביותר. כיוצא בו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו, ד), והלא כבר נאמר ה' אלהינו, ומה תלמוד לומר ה' אחד, אלא עלינו ייחד שמו ביותר, כיוצא בו (ירמיה לב, לו) לכן כה אמר ה' אלהי ישראל, והלא כבר נאמר אלהי כל בשר, ומה תלמוד לומר אלהי ישראל, אלא על ישראל ייחד שמו ביותר. כיוצא בו (תהלים נ, ז) שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך אלהים אלהיך אנכי לא על זבחיך אוכיחך ועולותיך לנגדי תמיד, אלהים אני לכל באי עולם אף על פי שלא ייחדתי שמי אלא על ישראל, עד כאן לשונו.

390

שצ״אומלבד שייחד שמו על ישראל ליקרא אלהי ישראל, עוד מאהבתו אותם השרה שכינתו בתוכם. וכן פירש רבי תנחומא (תרומה ט) על פסוק (מלאכי א, ב) אהבתי אתכם אמר ה', רבותינו דרשו, דורו של מלאכי הוא היה מדבר עמהם והם היו משיבין אותו, הוא אומר להם (שם ג, ח) היקבע אדם אלהים, השיבו אותו במה קבענוך, אמר רבי לוי לשון ערבי הוא בא להסיח עם חברו אמר לו הרי אתה גוזלני אומר לו הרי אתה קובעני, ואמרתם במה קבענוך, המעשרות והתרומה שאין מוציאין כראוי. חזר ואמר להם הלא אח עשו ליעקב ואמרתם במה אהבתנו, בנוהג שבעולם מי שיש לו ב' בנים א' בכור וא' קטן מי נוטל הרבה הבכור, עשו יצא תחלה שנאמר (בראשית כה, כה) ויצא הראשון אדמוני, והיה ראוי ליטול ב' חלקים, ולא עשיתי כך אלא יעקב נטל ב' חלקים העולם הזה והעולם הבא ועשו לא נטל אלא העולם הזה. ראו מה אהבתי אתכם, מן הארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה, וכן מרקיע לב', ומב' לג', ומג' לד', ומד' לה', ומה' לו', ומו' לז', ואין צריך לשער מטלפי החיות, והכסא למעלה מכלם, וראו כמה חבבתי אתכם שהנחתי כולם ואמרתי לכם עשו לי יריעות עזים, שנאמר (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, עד כאן לשונו.

391

שצ״בעוד במדרש תנחומא (קדושים ה) שמאהבת הקדוש ברוך הוא בישראל קראם בשמו, זה לשונו כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל (ירמיה יג, יא), אמר הקדוש ברוך הוא, איני כבשר ודם, בשר ודם אין לו רשות להדיוט להקרא בשמו של מלך, אבל ישראל נקראו בשמו של הקדוש ברוך הוא, כל שם חביב שנקרא להקדוש ברוך הוא בו בשם קרא את ישראל. נקרא אלהים וקרא לישראל אלהים, (תהלים פב, ו) אני אמרתי אלהים אתם. נקרא חכם שנאמר (איוב ט, ד) חכם לבב ואמיץ כח, וקרא לישראל חכם שנאמר (דברים ד, ו) רק עם חכם ונבון. נקרא דוד שנאמר (שה"ש ה, י) דודי צח ואדום, וקרא לישראל דודים שנאמר (שה"ש ה, א) אכלו רעים שתו ושכרו דודים. נקרא בחור שנאמר (שה"ש ה, טו) מראהו כלבנון בחור כארזים, וקרא לישראל בחורים שנאמר (דברים יד, ב) ובך בחר ה' אלהיך. נקרא חסיד שנאמר (ירמיה ג, יב) כי חסיד אני נאם ה', וקרא לישראל חסיד שנאמר (תהלים נ, ה) אספו לי חסידי. נקרא קדוש ונקראים ישראל קדושים, שנאמר (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני. ואף לעתיד לבא כל אחד ואחד יאמר לו קדוש, שנאמר (ישעיה ד, ג) והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו, עד כאן לשונו.

392

שצ״גוכיוצא בזה אמרו בזוהר (פ' משפטים דף קכא ע"א) זכאין אינון ישראל, דקודשא בריך הוא בעי ליקרא לון יתיר על כל שאר בני עלמא, בקדמיתא אמר לון (שמות יט, ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, לא אעדי רחימותא סגיאה מנהון עד דקרא לון וגוי קדוש, דאיהו יתיר, לא אעדי רחימותא מנהון עד דקרא לו (דברים ז, ו) כי עם קדוש אתה, לא אעדי רחימותא מנהון עד דקרא לון (שמות כב, ל) ואנשי קודש תהיון לי, דאיהו יתיר מכלא, עד כאן לשונו.

393

שצ״דעוד פירש רשב"י ע"ה (פ' שמות דף כ ע"א) אמר שם, שכל מה שברא הקדוש ברוך הוא למעלה בעליונים ברא בתחתונים כדי שיהיו העולמות יחוד אחד. ואמר אח"כ, ברא בעליונים המלאכים, ברא בעולם הזה בני אדם, ברא בים לויתן כד"א (שמות לו, יח) לחבר את האהל להיות אחד. כתיב באדם (בראשית ט, ו) כי בצלם אלהים עשה את האדם, וכתיב (תהלים ח, ו) ותחסרהו מעט מאלהים, אי בני נשא יקירין בעובדוי כל האי, ואינון מתחברין מטיפה דבירא, כמה אתיין לשאבא מניה. ובחר בעליונים ובחר בישראל, לעליונים לא קרא בנים ולתחתונים קרא בנים, הדא הוא דכתיב (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם. הוא קרא להם בנים והם קראו לו אב, דכתיב (ישעיה סג, טז) כי אתה אבינו, וכתיב (שה"ש ב, טז) דודי לי ואני לו, הוא בחר בי ואני בחרתי בו, עד כאן לשונו.

394

שצ״הועל בחינה זו אמר במשנה (אבות פ"ב) חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, שנאמר (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם.

395

שצ״ועוד במדרש ילמדנו על פסוק בנים אתם לה' אלהיכם (דברים יד, א), שה' שמות של חבה נקראו המלאכים, ובכולן קרא הקדוש ברוך הוא לישראל, וחבבן יותר ממלאכי השרת, נעתק בילקוט (פ' ראה סי' תתצא דף רעח) בפסוק בנים אתם וגו'.

396

שצ״זועוד שם לקמיה, אמר רשב"י ראה בכמה לשונות חבבן הקדוש ברוך הוא לישראל, קרא אותם בנים וחזר וקרא אותם עם קדוש בפרשה זו, וג' פעמים יחד שמו עליהם בפרשה זו בנים אתם לה' אלהיכם, כי עם קדוש אתה לה' אלהיך, ובך בחר ה' אלהיך (יד, א-ב). אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, בעולם הזה בחרתי בכם ויחדתי שמי עליכם, לעתיד לבא אני בכבודי מתהלך ביניכם, והתהלכתי בתוככם, עד כאן לשונו.

397

שצ״חעוד בענין אהבת הקדוש ברוך הוא אמר בתנא דבי אליהו (רבה פכ"ח), והוא סוף המאמר שהעתקנו בפרק א משער זה, זה לשונו זה שאמר הכתוב (שה"ש ח, ז) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, בית ישראל אני כפרתן בכל מקומות מושבותיהם, שאין מלין ולא קורין ולא שונין אלא באהבת אביהם שבשמים, לפי שאומר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, בני נשבע אני בכסא הכבוד שלי שאפילו יעמדו אומות העולם עובדי עבודת אלילים ויתנו כספים וכו'.

398

שצ״טעוד מענין אהבת הקדוש ברוך הוא לישראל, אמרו ז"ל בפסיקתא רבתי (סי' מ) זה לשונם הזכירני נשפטה יחד (ישעיה מג, כו) זה שאמר הכתוב (שם מב, כא) ה' חפץ למען צדקו, וכן הוא אומר (שם סג, א) אני מדבר בצדקה, אמר הקדוש ברוך הוא אני חפץ שתזכו בדין, בוא וראה, שנים נכנסים לדין, זה משתק את בעל דינו ואומר אני ראשון, וחבירו אינו מניחו אלא אומר אני ראשון, והקדוש ברוך הוא בזמן שאמר לישראל בואו נשפטה יחד, כדכתיב הזכירני נשפטה יחד, אמר מי ידבר תחלה, אמר להם הקדוש ברוך הוא אמרו אתם תחלה, ספר אתה למען תצדק (שם מג, כו), למה, אם נצחתי אתכם בדין אני הוא שמפסיד, אבל אם נצחתם אותי אני משתכר, נצחתי לדור המבול הפסדתי את כל אותן האוכלוסין (בראשית ז, כג) וימח את כל היקום, נצחני משה (תהלים קו, כג) ויאמר להשמידם לולי משה בחירו, נשתכרתי, הדא הוא דכתיב (תהלים ד, א) למנצח מזמור, זמרו למי שמנצחים אותו ושמח, עד כאן לשונו.

399

ת׳ובזוהר (פ' בלק דף רג ע"ב) דברו בענין אהבת הקדוש ברוך הוא ענין מתיחס למאמר הקודם, זה לשונם פתח ואמר (מיכה ו, ה) עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב, עמי, כמה קודשא בריך הוא רחמן על בנוי, דאיהו אף על גב דחבו לגביה כל מילוי כאבא לגבי בריה, חטי בריה לגבי אבוי אלקי ליה, כ"כ דמלקי ליה לא תב מארחיה, נזיף ביה במלין ולא קביל, אמר אבוי לא בעינא למעבד לברי כמה דעבדנא עד יומא, אלו אלקייה יהא חש ברישיה הא כאיבא דיליה גבאי, אהא נזיף ביה הא דיוקניה משתניא, מה אעביד, אלא איזיל ואתחנן לגביה ואימא ליה מלין רכיכין בגין דלא איתעצב. כך בכל זינין אזיל קודשא בריך הוא בישראל, שארי עמהון לאלקאה ולא קבילו, אמר קודשא בריך הוא חמינא בברי דבגין מלקיותא דלקינא לון חששו ברישיהון, ווי דהא מגו כאיבא דילהון חשישנא אנא דכתיב (ישעיה סג, ט) בכל צרתם לו צר, נזיפנא בהו אשתנא דיוקנא דלהון דכתיב (איכה ד, ח) חשך משחור תארם לא נכרו בחוצות, ווי כד אסתכלית בהו ולא אשתמודעו, השתא אהא מתחננא לגבייהו גו תחנונים, עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך, ברי יחידאה דילי חביבא דנפשאי, מה עשיתי לך, שליטת לך על כל בני היכלי, שליטת לך על כל מלכין דעלמין, ואי עבדית לך עובדין אחרנין ענה בי, אנת הוי סהיד בי. עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור, זכור נא, הוי דכיר במטו מינך מה יעץ, עד כאן לשונו.

400

ת״אוכיוצא בזה אמר במדרש תנחומא בפסוק (במדבר כג, ח) מה אקב לא קבה אל, זה לשונו בשעה שהיו ראויים להתקלל לא נתקללו, אלא בשעה שנכנס יעקב לקבל את הברכות, דכתיב (בראשית כז, טז) ואת עורות גדיי העזים וכו', אמר לו אביו מי אתה, אמר לו אנכי עשו בכורך, המוציא מפיו שקר אינו ראוי להתקלל, ולא עוד אלא שנתברך שנאמר גם ברוך יהיה, והיאך אני מקללו, היינו לא קבה אל.

401

ת״בדבר אחר, בנוהג שבעולם לגיון שמרד במלך יש לו חיים, ואלו כפרו ומרדו בו ואמרו אלה אלהיך ישראל לא ראויין לכלייה, אפילו אותה שעה לא זז מחיבתן אלא ליוה עליהם ענני כבוד והמן והבאר, וכן הוא אומר (נחמיה ט, יח) אף כי עשו להם עגל מסכה וגו' ואתה ברחמיך הרבים לא עזבתם וגו' ומנך לא מנעת מפיהם, והיאך אני יכול לקללם.

402

ת״גבשעה שמצוה אותם על הברכות ועל הקללות, על הברכות הוא מזכירן שנאמר (דברים כז, יב) אלה יעמדו לברך את העם, ובקללות לא היה תובען, שנאמר (שם כז, יג) ואלה יעמדו על הקללה. ועוד כשהן חוטאין ואומר להביא עליהם קללה, אינו כתיב שהוא מביאן, אלא בברכות הוא עצמו מברכן, שכן הוא אומר (שם כח, א) והיה אם שמוע תשמע ונתנך ה' אלהיך עליון, יצו ה' אתך את הברכה, ובקללות כתיב (שם כח, טו) והיה אם לא תשמע ובאו עליך, מעצמך, הוי מה אקב לא קבה אל, עד כאן לשונו.

403

ת״דוכיון שאנו רואין שהקדוש ברוך הוא חפץ בברכתן של ישראל ובשבחן, צריך אדם ללמד סניגוריא עליהם לעולם ולא קטיגוריא. וכן אמר בילמדנו בענין גדעון, כאשר נאמר לו (שופטים ו, יד) לך בכחך זה, אמר רבי יהודה בר שלום ליל פסח היה אותה הלילה שאמר לו (שם ו, יג) ואיה כל נפלאותיו, היכן הן הפלאים שעשה האלהים לאבותינו בלילה הזה והכה בכוריהם של מצרים והוציא משם ישראל שמחים, וכיון שלמד סניגוריא על ישראל אמר הקדוש ברוך הוא דין הוא שאגלה לו בכבודי עליו, שנאמר ויפן אליו ה' ויאמר לך בכחך זה, אמר להם הקדוש ברוך הוא יש בך כח ללמד סניגוריא על ישראל, בזכותך הם נגאלים, שנאמר והושעת את ישראל, עד כאן לשונו.

404

ת״העוד בתנא דבי אליהו (זוטא פ"ח) על פסוק (מל"א יט, ט) מה לך פה אליהו, זה לשונו מה לך פה אליהו, היה לו שיאמר לפניו רבונו של עולם בניך הם בני אברהם יצחק ויעקב שעשו לך רצונך בעולמך, הוא לא עשה כן אלא אמר קנא קנאתי וגו', התחיל הקדוש ברוך הוא לדבר עמו דברים של תנחומין, אמר כשירדתי ליתן תורה לישראל לא ירדו עמי אלא מלאכי השרת שרצו בטובתן, שנאמר (שם יט, יב) לך ועמדת בהר וגו' ואחר הרעש אש, המתין לו שלש שעות עדיין עמד בדברים הראשונים ואמר קנא קנאתי, אמר לו הקדוש ברוך הוא (שם יט, טז) ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך, מה שבדעתך אין אתה יכול לעשות, אמר לו לעולם [אתה] מקנא, עד כאן לשונו.

405

ת״וועוד באהבת הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו עמהם בגלות, כמו שהאריכו בזוהר פרשת בחוקותי (קטו ע"ב) בפסוק (ויקרא כו, מד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים, והוא נקרא נושע בגאולתם, שנאמר (זכריה ט, ט) צדיק ונושע וגו', כמו שהאריכו במדרש תנחומא סוף פרשת אחרי מות (סי' יב).

406

ת״זעוד אמרו במדרש (משלי) ברוב עם הדרת מלך (משלי יד, כח), אמר רבי חמא בר חנינא להגיד שבחו וגדלו של הקדוש ברוך הוא, שאף על פי שיש לו אלף אלפי אלפים ורוב רובי רבבות כתות של מלאכי השרת שישרתוהו וישבחוהו, אינו רוצה אלא בשבחן של ישראל, שנאמר ברוב עם הדרת מלך, ואין עם אלא ישראל, שנאמר (ישעיה מג, כא) עם זו יצרתי לי, למה בשביל שתהלתי יספרו, וכן הוא אומר (תהלים מז, י) נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם, אמר רבי סימון מתעלה שמו של הקדוש ברוך הוא בעולמו בשעה שישראל נאספין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ונותנין שבח והודאה וגדולה להקדוש ברוך הוא. ואמר רבי ישמעאל, באותה שעה כששומעין הגדה מפי חכם ואחר כך עונין אמן יהא שמיה רבה, באותה שעה הקדוש ברוך הוא שמח ואומר למלאכי השרת בואו וראו עם שיצרתי לי כמה הם משבחין אותי, באותה שעה מלבישין הוד והדר, לכך נאמר ברוב עם הדרת מלך, ובאפס לאום מחתת רזון, אם הפסיקו עצמם מדברי תורה אף אני אפסוק מהם ראיות של תורה, עד כאן לשונו.

407

ת״חומענין המעורר, שיזכור אדם כמה נסים עשה הקדוש ברוך הוא עמנו והראה אהבתו לנו, ראשונה ביציאת מצרים מענין המכות שהיו דוקא למצרים, והרי מכת הדם היה דם למצרים ומים לישראל, וכיוצא בזה במכת דבר (שמות ט, ד) והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים ולא ימות מכל לבני ישראל דבר. שלישית במכת החשך (שם י, כג) ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, בכל מקום שהיה הולך הישראל היה האור הולך עמו, כדפירשו ז"ל (שמ"ר יד, ג). עוד במכת בכורות (שם יא, ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. ומה שצוה בענין נתינת הדם שהיה הענין כמין סגולתא, לרמוז אל ג' יודין שהוא רחמים, ואמר (שמות יב, כג) ולא יתן המשחית לבא.

408

ת״טוכן הוכיח משה רבינו ע"ה לישראל במשנה תורה (דברים ד, לד) או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים ככל אשר עשה לכם ה' אלהיכם במצרים לעיניך. ואמרו חכמינו ז"ל במדרש פרשת המן (ילקוט סי' רנח) שכתוב (שמות טז, ו) וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים, אמר, מכאן אתה למד ששקולה יציאת מצרים כנגד כל הנסים וגבורות שעשה המקום לישראל, עד כאן לשונו.

409

ת״יעוד אמרו במדבר רבה בפסוק (במדבר יד, כז) עד מתי לעדה הרעה, אמר הקדוש ברוך הוא כביכול אדם קונה עבד שיהא העבד נוטל הפנס ומאיר לקונה, ואני לא עשיתי כן אלא אתם עבדי (ויקרא כה, כה) כי לי בני ישראל עבדים, ואני נוטל את הפנס ומאיר לכם, עד כאן. ופירוש פנס הוא משל לעמוד האש שהיה מאיר להם בלילה. ולפי האמת עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה, הם כנגד מדת יום ומדת לילה, והמשתתפים עמהם חסד ודין, ושניהם כאחד הם ידו"ד אלהי"ם, וזה מורה על תוקף אהבתו יתברך לנו, ולא ירגישו בזה בעלי הפשט שלא ידעו בפנימיות סוד התורה.

410

תי״אואמר עוד שם, דבר אחר בנוהג שבעולם אדם קונה עבד, שאם יצא לדרך יהא עבדו קודם לו ומתקן לו איטימסיא, ואני לא עשיתי כן, אלא אתם עבדי ואני הייתי מתקן לכם אטימסיא, שנאמר (במדבר י, לג) וארון ברית ה' וגו' לתור להם מנוחה.

411

תי״בדבר אחר, בנוהג שבעולם אדם קונה עבד שיהא עבדו אופה לו לחם, ואני לא עשיתי כן, אתם עבדי ואני הייתי אופה לכם לחם מן השמים, וכן הוא אומר (תהלים עח, כה) לחם אבירים אכל איש.

412

תי״גאמר הקדוש ברוך הוא למשה אכלה אותם מלפני, אמר לפניו רבונו של עולם אתה מאריך אף, ועבד אם יהיו מעשיו טובים ויהא שומע לרבו ויהא רבו מסתכל בו בסבר פנים יפות אין מחזיקין לרבו טובה, ואימתי הם מחזיקין, בזמן שהעבד של תרבות רעה ורבו מסתכל בו בסבר פנים יפות, כך אתה אל תביט בקשה ערפם, שנאמר (דברים ט, כז) אל תפן אל קשי העם הזה, אמר ליה הקדוש ברוך הוא בשבילך אסלח להם, שנאמר (במדבר יד, כ) ויאמר ה' סלחתי כדבריך, עד כאן לשונו.

413

תי״דוסמוך לזה פירש שם שכל הדברים שהאב חייב לבנו עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל, האב חייב לפדותו, ללמדו תורה, לסוכו ולהלבישו, כל אלו עשה עם ישראל, עיין שם.

414

תי״האמרו במדרש (מד' שלשה וארבעה סי' נח, תנחומא בשלח י) בפסוק (שמות יד, טז) ואתה הרם את מטך, בענין קריעת ים סוף, שאמרו ז"ל שעשר נסים נעשו בו, זה לשונם י' נסים נעשו לישראל על הים, נבקעו המים ונעשו כמין כפה, שנאמר (חבקוק ג, יד) נקבת במטיו. נחלק לשנים, שנאמר (שמות יד, כו) נטה את ידך על הים ובקעהו. נעשה יבשה, שנאמר (שם שם, כט) ובני ישראל הלכו ביבשה. נעשו כמין טיט, שנאמר (חבקוק ג, טו) דרכת בים סוסיך חומר מים רבים. ונעשה פרורים פרורים, שנאמר (תהלים עד, יג) אתה פוררת בעזך ים. נעשה סלעים סלעים שנאמר (שם) שברת ראשי תנינים על המים. נעשה גזרים גזרים, שנאמר (שם קלו, יג) לגוזר ים סוף לגזרים. נעשה ערימות ערימות, שנאמר (שמות טו, ח) וברוח אפיך נערמו מים. נעשו כמו נד, שנאמר (שם) נצבו כמו נד נוזלים. יצאו להם מים מתוקים מתוך מלוחים, שנאמר (תהלים עח, טז) ויוציא נוזלים מסלע. קפא הים משני חלקים ונעשה כמין בולס (פירוש מראה של זכוכית), שנאמר (שמות שם) קפאו תהומות בלב ים, עד כאן לשונו.

415

תי״ועוד להסתכל ולבחון מעשה הנס שנעשה להם בירדן בכניסתן לארץ, אמרו רבותינו ז"ל שם (סוטה לד ע"ב, ילקוט יהושע סי' יד) וכמה רחבן של מים י"ב מילין על י"ב מילין כנגד מחנה ישראל. אמר לו רבי אלעזר לרבי שמעון לדבריך וכי אדם קל או מים קלים, הוי אומר מים קלים, אם כן באים מים ושוטפין אותן, אלא מלמד שהיו מים נגדשין כיפין על גבי כיפין יותר משלש מאות מיל, עד שראו אותם כל מלכי מזרח ומערב, שנאמר (יהושע ה, א) ויהי כשמוע וגו'.

416

תי״זעוד בספור הנס אמר לקמיה (ילקוט), תנו רבנן כיון שעלה אחרון שבישראל מן הירדן חזרו המים למקומם, שנאמר (שם ד, יח) ויהי כעלות הכהנים נושאי ארון ברית ה' מתוך הירדן וגו', נמצא ארון ונושאיו מצד אחד וישראל מצד אחר, נשא ארון נושאיו ועבר, שנאמר (שם ד, יא) ויהי כאשר תמו כל העם לעבור ויעבור ארון ה' והכהנים לפני העם. ועל דבר זה נענש עוזא, שנאמר (שמ"ב ו, ו) וישלח עוזא אל ארון האלהים ויאחז בו כי שמטו הבקר ויחר אף ה' בעוזא, אמר לו הקדוש ברוך הוא, עוזא, נושאיו נושא עצמו לא כל שכן, עד כאן לשונו.

417

תי״חורבותינו ע"ה תקנו לנו ברכת שהכל נהיה בדברו ובורא נפשות רבות על שתיית המים, כדי שנזכור הנסים שנעשו לנו על המים, והכי מוכח בואלה הדברים רבה בפרשת עקב זה לשונם (דברים ט, א) שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן, הלכה אדם מישראל ששותה מים לצמאו אומר ברוך שהכל נהיה בדברו. רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות וחסרונם. רבנן אמרי בוא וראה כל הנסים שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל לא עשאן אלא על המים, כיצד עד שהן במצרים עשה להם נסים ביאור, אמר רבי יצחק היו המצריים וישראל הולכים לשתות מים מהנהר, המצרי שותה דם וישראל שותה מים, וכשיצאו ממצרים לא עשה הקדוש ברוך הוא נסים אלא על המים, מנין שנאמר (תהלים קיד, ג) הים ראה וינוס, מה ראה, רבי נהוראי אמר שם המפורש היה חקוק על המטה ונקרע, שנאמר (תהלים עז, יז) ראוך מים יחילו. באו למרה כשעלו מן הים והיו המים מרים, עשה שם להם נסים, מנין שנאמר (שמות טו, כה) ויורהו ה' עץ וגו'. בסלע עשה להם נסים במים, שנאמר (במדבר כ, ח) ודברתם אל הסלע וגו'. בבאר עשה להם נסים ואמרו שירה, שנאמר (שם כא, יז) אז ישיר ישראל. אמר להם משה הוו יודעים כל הנסים שעשה לכם הקדוש ברוך הוא לא עשה אלא על המים, אף בשעה שתעברו את הירדן לירש את הארץ עתיד הוא לעשות לכם נסים במי הירדן, עד כאן לשונו.

418

תי״טומה שיש לדקדק במאמר הוא פשוט, כי מה קשר במה שהתחיל הלכה אדם מישראל ששותה מים לצמאו, עם פסוק שמע ישראל. וקשר רבנן אמרי בא וראה כל הנסים שעשה, עם הברכות הקודמות, בפרט בורא נפשות רבות.

419

ת״כאלא הענין הוא, כי בעל המאמר הרגיש בפסוק כי מה בא ללמדנו משה באומרו אתה עובר היום את הירדן, וכוונת תירוץ קושיא זו הוא במ"ש בסוף המאמר שהכוונה היא שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות להם נסים במי הירדן, וכדי לפרש ענין זה הוכרח להקדים כל הקדמה הזאת.

420

תכ״אואמר, הלכה אדם מישראל ששותה מים לצמאו מברך שהכל, והוא כמודיענו ורומז לנו שטעם מה תקנו ברכה זו על המים בנוסח זה שהכל נהיה בדברו, ולא פרטו בה המים כענין שאר הברכות בורא פרי העץ, והיה ראוי שיאמר שברא המים. ועוד רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות וחסרונם, למה רבי טרפון השמיענו ענין זה במים יותר משאר הדברים, וכפי הדין כל דבר שתחלתו שהכל כגון דברים שאין גידולם מן הארץ בסופו מברך נפשות רבות, ועוד נוסח הברכה של בורא נפשות רבות וחסרונם היא ברכה כוללת, וכן כתב הטור אורח חיים סימן רז, שפירוש בורא נפשות רבות וחסרונם, וכל מה שהם חסירים, וכתב רבינו יונה שהוא מלשון כל מחסורך עלי, שהכוונה הצורך, ועל כל שאר הדברים שברא בעולם שאינם אלא לתענוג להחיות נפש כל חי ברוך חי העולמים, על כל מה שברא הוא דבוק עם סוף הברכה. אם כן נחזור לקושייתנו, שכיון שהברכה זו היא ברכה כוללת למה נזכר פרטה על המים.

421

תכ״בושני קושיות אלו כוונו רבותינו ז"ל לתרץ, ואמרו רבנן, בוא וראה כל הנסים שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל לא עשאן אלא על המים, וצריך לדקדק בדברים אלו, שאי אפשר בשום פנים להבינן כפשוטן, שהרי כמה נסים נעשו לישראל שלא היו על המים, אם במצרים ח' מכות לא היה בהם חלק למים כי אם מכת דם ומכת הברד, ואחר כך עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה, ונתינת המן והשלו, ונתינת התורה באש, ומלחמת עמלק, ומלחמת סיחון ועוג, וכמה נסים שעשה אליהו ואלישע לא היו במים, אתמהא.

422

תכ״גאלא בלי ספק הכוונה היא שכל הנסים שנעשו לא נעשו אלא על צד החסד הפשוט, והמשילן במים, שהמים הם קיום העולם, הדא הוא דכתיב (תהלים קד, ג) המקרה במים עליותיו, וכתיב (שם פט, ג) אמרתי עולם חסד יבנה, ולכך אי אפשר לעולם בלי מים.

423

תכ״דולכך הביא כל הנסים האלו שנעשו במים, שכל הנסים בעצמם מורים על צד החסד, כיצד ביאור ישראל שותה מים והמצרי דם, הרי צד החסד, ומפני קשרה בגבורה דם למצרי, ושאר החלוקות מבוארות הם.

424

תכ״הואמר בסוף המאמר, אף בשעה שתעברו את הירדן, שלא תאמר שלא נשתמשה במדת חסד אלא עד בואם לארץ. וכן יש ראיה בויקרא רבה פרשת ונטעתם כל עץ מאכל (ויקרא יט, כג), עיין שם. לזה השמיענו שאפילו בעברם את הירדן לירש את הארץ צד החסד הוא ההולך שם עמהם, וזה שאמר הכתוב (דברים ט, א) אתה עובר היום את הירדן, כי מלת אתה מיותרת, שכבר אמר שמע ישראל, ועוד שהיה ראוי שיאמר אתם עוברים, אלא הכוונה היא על מדת החסד הנקרא את"ה (תהלים קי, ד) אתה כהן לעולם, הוא העובר אתכם את הירדן לעשות לכם נס במי הירדן.

425

תכ״ווהטעם שיתיחסו הנסים אל החסד, מפני כי הנס הוא שינוי הטבע, והטב"ע עולה כמנין אלהי"ם, והנה מדת הגבורה שהיא אלהים משתמשת במדת אלהים התחתון, ובריאת העולם היה בדין בראשית ברא אלהים (בראשית א, א), אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים (ישעיה מח, יג), נמצא כי שינוי הטבע הוא מצד החסד והרחמים, ומדת צדיק נקרא נס, וכן פירש בתיקונים. ונראה לי, מפני שסודו כי כל בשמים ובארץ, ועולה ק"י, כמנין מ"ה ואדנ"י, וייחוד זה מצד החסד, דהיינו אלו"ה א"ל ו"ה כדפיר' פרשת ויקרא (כג ע"ב).

426

תכ״זוהנה בהקדמה זאת נבין ברכות אלו שתקנו רבותינו ז"ל על המים. הטעם שאמר שהכל נהיה בדברו, הכוונה שהכל, רצה לומר כל הנסים שנעשו לנו הכל נהיה בדברו, שהוא החסד. ואמר שהכל שהנסים הם ממדת כ"ל, כ"ל העובר על הפקודים. ואמרו שהכל בה', לרמוז כל ה' כדפי' שם בתיקונים. וכל הנסים נעשים בהקשר הנס בחסד, והיינו נהיה בדברו.

427

תכ״חואין קושי ממלת דברו בחסד, שכבר מצינו מלת דבר ודברו מיוחסים אל החסד, כאומרו (תהלים קז, כ) ישלח דברו וירפאם, וכן (תהלים קל, ה) קויתי ה' קותה נפשי ולדברו הוחלתי, ישלח דברו וימסם (שם קמז, יח), והתכת השלגים הוא מצד החסד כדפי' בפרשת בראשית (כט ע"ב). וכן מי יתן אלוה דבר (איוב יא, ה), כי באחת ידבר אל (שם לג, יד), (תהלים פה, ט) אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום. וכן נמשל הדבור אל המים, כאומרו (משלי יח, ד) מים עמוקים דברי פי איש. פתח דבריך יאיר (תהלים קיט, קל) ויאיר הוא חסד, אור ודאי.

428

תכ״טוכשישתה האדם מים לצמאו, צריך לכוון כוונה זו לזכור נסי אל עמנו. ודוקא לצמאו, מפני כי בהיות האדם צמא הוא כי האצטומכא מתלהבת באש, וזה מורה על הדין, ובשתייתו המים מורה שהם מי החסד המכבים את הדין.

429

ת״לוכן ברכת בורא נפשות רבות הוא ממש כוונה זו על זכירת נסי החסד, אלא שברכת שהכל היא כלל ובורא נפשות היא פרט, והכוונה בורא נפשות וחסרונן, בריאה זו היא מצד החסד, כי הוא הבורא מה שהנפשות צריכות, דהיינו די ספוקם שאי אפשר לעולם להתקיים אלא על ידם כענין מים שהם חיי העולם.

430

תל״אובברכה הראשונה נזכר לשון נהיה, וכאן בריאה, ב' פעולות אלו מתייחסים אל החסד, יד"ו י"ה הוא כענין יהי אור (בראשית א, ג). וכן בריאה, נודע מה שפירשו בתיקונים (דף קלג ע"א) אדם דבריאה רכיב באריה, עיין שם.

431

תל״בעל כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי. על כל, עם היות שפי' שהנסים הם באים מצד החסד, הכוונה היא שגלויים בחסד וחסד בצדיק, אבל נביעתם הם יותר מלמעלה, והעד קריעת ים סוף שפירש בזוהר (פ' בשלח נב ע"ב) דבעתיקא תלייא. ולכן אחר שהזכיר מה שברא החסד, דהיינו הסיפוק שאי אפשר בלעדו, אמר אחר כך ענין עשיית הנסים שהם למעלה והם המתגלים במי החסד, וזהו על כל מה שברא להחיות.

432

תל״גוזהו שהתחיל בעל המאמר ואמר, כל הנסים שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל לא עשאן אלא על המים, דהיינו מקום גילוים במים, ולכך המכה הראשונה היתה במים להראות שכל שאר הנסים שיעשו יהיו מתגלים על ידה.

433

תל״דואמר על כל מה שברא, ואמר בלשון על כעין (ישעיה נח, יד) אז תתענג על ה', שפי' בזוהר (פ' יתרו דף פג ע"א), ועל ה' הוא ממש ע"ל כ"ל מ"ה, פי' מה שהוא למעלה מכ"ל מ"ה, משם ברא להחיות נפש כל חי, שמשם הם החיים להיות הנפשות. ומפני היות הדבר במקום הנעלם, לא אמר על שאתה בורא להחיות, שהיא פעולה הווה תמיד, אלא מה שברא, והוא נעלם למעלה במקום הנסתר אדם דבריאה דעליון.

434

תל״הובזה נכללו כמה דברים, הא' מה שפירשו המפרשים שלהחיות נפש כל חי הם התענוגים היתרים, שכך הוא שמשם נשפעים, כאומרו תתענג על ה'. וכן הנסים שהם חיים לישראל משם באים. ונפש כל חי שבהם שולטת המיתה הם מתחיים על ידי השפע העליון. גם בזה נכלל עונג הנשמות, נשמות הצדיקים בעולם הבא, שהצדיקים נקרא כל אחד מהם חי, שנאמר (שמ"ב כג, כ) ובניהו בן יהוידע בן איש חי, והיינו להחיות נפש כל חי.

435

תל״וונתקנה ברכה זו על המים בפרט, כי בזכור האדם החסד התחתון ההווה תמיד, שהם המים או שאר הדברים מהתענוג שאדם אוכל, שכלם הם בכלל החסד התחתון, אז יזכור החסד העליון שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות, וזהו על כל מה שברא - שפי' ששם הוא התענוג הנפלא, וכן מה שעשה כבר מענין הנסים, ובזה תדבק באהבתו כראוי.

436

תל״זובסוף הברכה שאנו אומרין ברוך חי העולמים, יובן מה שאמר רשב"י ע"ה (זוהר פ' תולדות יצחק סוף דף קלה) שאמר שם בענין צדיק שנקרא חי העולמים, אמר זה לשונו חי הוא בתרי עלמין דלעילא דאיהו עלמא עילאה, חי לגבי עלמא תתאה, ועלמא תתאה בגיניה קיימא ונהרא, עד כאן לשונו. ואפשר לומר כי ב' מיני שפע שאמרנו, שם הא' שפע הקיום, והב' שפע התענוג והנסים, הם הם ב' עולמים שפי' במאמר, והבן.

437

תל״חעוד מה שהראה לנו אהבתו יתברך ירידת המן, כמו שאמר בתנחומא (בשלח [בובר]) בפסוק (שמות טז, ד) הנני ממטיר לכם, זה שאמר שהכתוב (איוב לו, לא) כי בם ידין עמים יתן אוכל למכביר. השמים הללו בם הוא דן את אומות העולם, תדע לך כשחטאו דור המבול דנם בהם, שנאמר (תהלים יא, ו) ימטר על רשעים פחים. אנשי סדום כשחטאו דנם בשמים, שנאמר (בראשית יט, כד) וה' המטיר על סדום וגו'. סיסרא כשחטא דנו בשמים, שנאמר (שופטים ה, כ) מן שמים נלחמו. יתן אוכל למכביר, מהם נתן מזון לישראל, שנאמר (שמות טז, ד) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, משל למה הדבר דומה לנחתום שהיה עומד על הכבשן, נכנס שונאו וחתה הגחלים ונתן על ראשו, נכנס אוהבו ורדה פת חמה ונתן לו, הגחלים והפת שניהם יצאו מן הכבשן, כך הקדוש ברוך הוא הוריד אש על סדומיים ושרפן, ומן השמים הוריד מן לישראל, עד כאן לשונו לעניננו. עוד האריכו שם בכמה נסים נעשו במן ודי בזה לעורר את הלב באהבה.

438

תל״טעוד מה שהראה הקדוש ברוך הוא אהבתו לנו בנתינת התורה, כאומרו (שמות יט, ד) אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ופירשו רבותינו ז"ל במכילתא, והייתם לי סגולה מכל העמים, שתהיו פנויים לי ועוסקין בדברי תורתי, ולא תהיו עסוקין בדברים אחרים. סגולה, מה סגולתו של אדם חביבה עליו, כך אתם תהיו חביבין עלי. רבי יהושע בן קרחה אומר, כדי שתקבע אוזן, כשם שהאשה מסגלת אחר בעלה, והבן אחר אביו, והעבד אחר אדוניו, והשפחה אחרי גברתה, יכול אף אתם מסוגלין, תלמוד לומר כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי כביכול איני מעמיד ואיני משליט עליכם אלא אני, וכן הוא אומר (תהלים קכא, ד) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. ממלכת כהנים, איני ממליך מאומות העולם עליכם, וכן הוא אומר (שה"ש ו, ט) אחת היא יונתי, עד כאן לשונו לענינינו.

439

ת״מומאמר רבי יהושע בן קרחה, מובן עם מה שפירש רש"י פסוק זה, זה לשונו סגולה, אוצר חביב, כמו וסגולת מלכים, כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם, כך אתם תהיו לי סגולה משאר אומות, ולא תאמרו אתם לבדכם שלי ואין לי אחרים עמכם, ומה יש לי עוד שתהא חבתכם נכרת לי, כי לי כל הארץ והם בעיני ולפני לכלום. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים שרים כמה דאת אמר (שמ"ב ח, יח) ובני דוד כהנים היו.

440

תמ״אוהורה ענין האהבה לנו באומרו ואתם תהיו לי, ופירשו ז"ל איני משליט עליכם אלא אני. וכיוצא בזה פירש רשב"י ע"ה בפרשת ויקרא (זוהר פ' ויקרא דף ז ע"ב) זה לשונו זכאין אינון ישראל דלא יהב לון קודשא בריך הוא לרברבא או לשליחא אלא ישראל אחידן ביה ואיהו אחיד בהו, ומחביבותא דילהון קרא לון קודשא בריך הוא עבדין, הדא הוא דכתיב (ויקרא כה, כה) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם, לבתר קרא לון בנים, הדא הוא דכתיב (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, לבתר קרא לון אחים, הדא הוא דכתיב (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי, בגין דקרא לון אחי בעא לשואה מדוריה בהו ולא יעדי מנייהו, עד כאן לשונו לעניננו.

441

תמ״בוכן מענין אהבת התורה, מה שהוכיח לנו משה רבינו ע"ה במשנה תורה (דברים ד, לב) כי שאל נא לימים ראשונים וגו' הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו השמע עם קול אלהים, ואמר (שם לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש, ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים.

442

תמ״גוכיוצא מענין האהבה בנתינת התורה לנו (שם ד, לח) להוריש גוים גדולים ועצומים ממך מפניך להביאך לתת לך את ארצם נחלה כיום הזה.

443

תמ״דובענין אהבתו לנו בנתינת התורה, עיין מה שפירש הרשב"י ע"ה (זוהר פ' בלק דף קצב ע"א) בפסוק (דברים לג, ב) ה' מסיני בא וזרח משעיר וגו'. משם מורה תוקף אהבתו יתברך לנו כאב האוהב בנו ידידו.

444

תמ״הועל בחינת אהבה זו בנתינת התורה אמר במשנה (אבות פ"ג מי"ד) חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, שנאמר (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם וגו'.

445

תמ״וועל כלל הנסים שעשה עמנו הקדוש ברוך הוא אנו אומרים בהגדת ליל פסח על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו, הוציאנו ממצרים, עשה בהם שפטים, עשה דין באלהיהם, הרג בכוריהם, נתן לנו את ממונם, קרע לנו את הים, העבירנו בתוכו ביבשה, שקע צרינו בתוכו, נתן לנו את התורה, הכניסנו לארץ ישראל, ובנה לנו בית הבחירה.

446

תמ״זוכן מהדברים המראים אהבת הקדוש ברוך הוא לישראל, הוא כשיסתכל האדם בסדור התפלה אשר תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה, האחד מהם מה שאנו אומרים בכל יום בתפלה אהבת עולם אהבתנו ה' אלהינו חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו, וכמה פרטים נזכרו בה המורים על אהבתו הגדולה לנו, ואם באנו להאריך בה נצא מן המכוון. ודרך כלל הם, א' חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו, והוא דרך כלל לכל הבחינות שיתבאר בברכה, א' אבינו בעבור שמך הגדול, פירוש המשותף עמנו. הב' בעבור אבותינו שבטחו בך. הג' ותלמדם חוקי חיים. הד' אבינו אב הרחמן רחם נא עלינו. הה' ותן בלבנו בינה, ששם לנו דעה להבין יותר משאר האומות. הו' כי לא נבוש ולא נכלם ולא נכשל לעולם ועד, דהיינו לעולם שכולו ארוך. הז' נגילה ונשמחה בישועתך, דהיינו עמו אנכי בצרה (תהלים צא, טו). הח' ושבור עול הכותים מעל צוארינו, דהיינו קיבוץ גלויות. הט' כי אל פועל ישועות אתה, שלעולם פועל ישועות לקיום העולם, והם ה' ישועות שפירשו בזוהר בריש פרשת בראשית (דף א' ע"א) ועוד בפרשת תרומה. הי' ובנו בחרת מכל עם ולשון, דהיינו (דברים לב, ח) בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם כי חלק ה' עמו. הי"א וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול, שמעתי מפי מורי הה"ר יצחק די לורי"א אשכנזי שצריך לכוין בזה שקרבנו לשמו במעמד הר סיני לתת לנו התורה, כי התורה ושמו הגדול הכל אחד, כדפירש בזוהר בכמה מקומות. הי"ב להודות לך. הי"ג ליחדך ולאהבה, כי אהב"ה עולה אח"ד, והם י"ג מיני אהבה שנזכרו בברכה זו כמנין אהב"ה.

447

תמ״חוכן מהדברים המעוררים את האהבה אנו מזכירים בברכת אמת ויציב, אלהי עולם מלכנו צור יעקב מגן ישענו לדור ודור, אמת שאתה הוא ה' אלהינו ואלהי אבותינו מלכנו מלך אבותינו גואלינו גואל אבותינו צורינו צור ישועתינו וכו' עזרת אבותינו אתה הוא מעולם מגן ומושיע להם ולבניהם, ומכאן ואילך כל הדברים כלם עד גאל ישראל, הכל מורה על אהבת הקדוש ברוך הוא לנו ועשיית כמה נסים כיציאת מצרים ומכת בכורות וקריעת הים ושאר הפרטים הנזכרים, שיתן האדם אל לבו בקריאתו הברכה ולא יהא קורא אותה מצות אנשים מלומדה, בודאי יתעורר לבו בחשק אהבה גדולה להקדוש ברוך הוא, ויתדבק בו בהיותו עומד ומתפלל לפניו.

448

תמ״טוכן בברכת מגן אברהם, שהוא רומז אל החסד, כל מה שאנו מזכירין בה היא חסדים ופעולות החסד המעוררים את האהבה. אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, והבחינה הזו כבר הזכרנו לעיל אותה שהוא ענין (דברים י, טו) רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם וגו' שפי' לעיל. האל הגדול, אל עליון, גומל חסדים טובים קונה הכל וזוכר חסדי אבות ומביא גואל וכו', וכל הפעולות האלו מורים על התמדת החסד בנבראים בלי הפסק, שלא אמר גמל חסדים אלא גומל, שלעולם גומל, וכן קונה הכל, לא אמר קנה הכל ויזכור חסדי ויביא גואל, אלא קונה זוכר ומביא, שמורה ודאי על התמדת פעולות החסד. ובפירוש התפלה יתבאר כל פעולה ופעולה מאלו היאך יורה על החסד.

449

ת״נוכן בברכת אתה גבור, עם היות שהיא דומה לגבורה, היא הגבורה המתוקה הנקשרת בחסד, שהרי אנו רואים שכל מפעלות החסד נזכרו בה, מחיה מתים, מכלכל חיים בחסד מחיה מתים ברחמים רבים סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים ומקיים אמונתו, ולא נזכר ענין הדין בפירוש אלא במלת מלך ממית וסמוך לה אמר ומחיה, שאפילו ענין המיתה שהוא הדין היותר הקשה כוונתו יתברך לטובה אל האדם כדי להחיותו כדי שיצא העולם מקללותיו, שאז ישמח ה' במעשיו. ופרטי ענייניה שנזכר בה כמה פעמים ענייני המיתה ושאר פעולותיהם, יתבאר בענין התפלה. נמצא שברכה היא הגבורה הקשורה בחסד, וכן הוא על דרך שפירש הרשב"י ע"ה (זוהר פ' כי תשא דף ק"צ ע"ב) והעתקנו בפרק א משער זה, דאברהם רחים ליצחק ויצחק לאברהם, מתחבקן דא בדא.

450

תנ״אעוד מה שאנו מזכירין בברכת מודים, על חיינו המסורים בידך ועל נשמותינו הפקודות לך ועל נסיך שבכל יום עמנו, הטוב כי לא כלו רחמיך. ומה שאנו מזכירין אחר תפלותינו י"ג מדות של רחמים אל רחום וחנון וכו' המורים על חסד הגדול עם כל אדם, ידקדק בהם. וכן מה שאנו אומרים ביום שבת ואלו פינו מלא שירה כים וכו' מלפנים ממצרים גאלתנו ה' אלהינו, על כן אברים שפלגת בנו ורוח ונשמה שנפחת באפינו, ולשון אשר שמת בפינו וכו', מציל עני מחזק ממנו, שועת עניים אתה תשמע.

451

תנ״בוכן מה שאנו אומרים בברכת המזון בברכת נודה, על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה וכו' על שהוצאתנו מארץ מצרים על בריתך שחתמת בבשרנו, וזה מורה על קשר האהבה שהוא יתברך קשור עמנו שאות שמו חתום בבשרנו, וכן דרך החברים האוהבים זה לזה לעשות קשר סימן ביניהם לאות על האהבה שלא תשכח לעולם. על תורתך שלמדתנו, פי' לעיל. ובחינת המזון גם כן מאות חסדו עם כל הנבראים.

452

תנ״גוכן כאשר יזכור כמה נסים נעשו על ידי הנביאים, מהם על ידי שמואל, מהם על ידי אליהו, מהם על ידי אלישע, יכיר גדלו וטובו עם ישראל. ומלבד זה הנסים הנעשים לישראל בכל דור ודור, שאם היינו באים לספרם לא יכילם ספר, והוא מה שאנו אומרים שבכל דור ודור עומדים האומות עובדי עבודת אלילים עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם.

453

תנ״דוכלל הנסים שכתבנו, ועוד כמה מהם שלא זכרנו, כלם נזכרו בספר עזרא (עזרא [נחמיה] ט, ו-כח) אתה הוא ה' לבדך אתה עשית את השמים וגו' אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם וגו' ותרא את עני אבותינו במצרים וגו' והים בקעת לפניהם וגו' ובעמוד ענן הנחיתם יומם ובעמוד אש לילה להאיר להם וגו' ועל הר סיני ירדת ודבר עמהם משמים ותתן להם משפטים ישרים וגו' ואת שבת קדשך הודעת להם וגו' ולחם משמים נתת להם לרעבם ומים מסלע הוצאת להם לצמאם ותאמר להם לבא לרשת את הארץ וגו' והם ואבותינו הזידו ויקשו את ערפם וגו' ואתה אלוה סליחות חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ולא עזבתם אף כי עשו להם עגל מסכה וגו' ואתה ברחמים הרבים לא עזבתם במדבר את עמוד הענן לא סר מעליהם יומם וגו' ורוחך הטובה נתת להשכילם ומנך לא מנעת מפיהם וגו' מ' שנה כלכלתם במדבר שלמותיהם לא בלו וגו' ותתן להם ממלכות ועממים ותחלקם לפאה ובניהם הרבת ככוכבי השמים וגו' וילכדו ערים בצורות ואדמה שמנה ויירשו בתים מלאים כל טוב וגו' וימרו וימררו בך וגו' ותתנם ביד צריהם ויצרו להם ובעת צרתם יצעקו אליך ואתה משמים תשמע וברחמים הרבים תתן להם מושיעים וגו' וכנוח להם ישובו לעשות רע לפניך ותעזבם ביד אויביהם וירדו בהם וישובו ויזעקוך ואתה משמים תשמע ותצילם ברחמים רבות עתים. וכן נאמר בספר שופטים (שופטים י, טז) ותקצר נפשו בעמל ישראל, ראה כמה חבתו לנו, כאדם שמצטער על צרת בנו.

454

תנ״הועוד שם בעזרא (ל-לא) ותמשוך עליהם שנים רבות ותעד בם ברוחך ביד נביאך ולא האזינו וגו' וברחמים הרבים לא עשיתם כלה ולא עזבתם כי אל חנון ורחום אתה, עד כאן בספר עזרא.

455

תנ״ועוד יבחין מה שאמרו רבותינו במסכת אבות (אבות פ"ה מ"ה) עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש, לא הפילה אשה וכו'. וזה בזמן שהיה בית המקדש קיים אות לישראל ששכינה שרויה בנו, וכמו שכתב החסיד ה"ר יוסף יעבץ במשנת בושת פנים לגן עדן (שם מ"כ) יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, עיין שם.

456

תנ״זוכמו שהמשכן נקרא משכן העדות, שהיה עדות לישראל ששרתה שכינה ביניהם, במציאות זה היה במקדש במעשה נסים שהיו בו, בפרט ביום הכפורים בלשון של זהורית שהיה מתלבן להורות אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וגו' (ישעיה א, יח).

457

תנ״חואפילו עתה שהוא חרב הוא אות שבעונותינו הוא, ועתיד הקדוש ברוך הוא לבנות בית המקדש ממעשה ידיו, שכשיצאו ישראל ממצרים היתה כוונתו יתברך להוריד לנו בית המקדש הבנוי למעלה אלמלא לא חטאו בעגל, וכן פירש בזוהר (פ' פנחס דף רכא ע"א) זה לשונו דכד נפקו ישראל ממצרים בעא קודשא בריך הוא למעבד לון בארעא כמלאכין קדישין לעילא, ובעא למבני לון ביתא קדישא, ולנחתא לה מגו שמי רקיעין, ולנטעא לון לישראל נציבו קדישא כגוונא דדיוקנא דלעילא, הדא הוא דכתיב (שמות טו, יז) תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, באן אתר מכון לשבתך פעלת ה', בההוא דפעלת אנת ה' ולא אחרא, מכון לשבתך פעלת דא בית ראשון, מקדש ה' כוננו ידיך דא בית שני, ותרוייהו אומנותא דקודשא בריך הוא אינון, ומדארגיזו קמיה במדברא מיתו ואכנס לון קודשא בריך הוא לבנייהו בארעא דאליפי עובדיהון, וביתא אתבני על ידא דבר נש ובגין כך לא אתקיים, עד כאן לשונו. ועוד האריכו שם בדרוש עיין שם.

458

תנ״טוכן הנס שנעשה לכל ישראל בימי מרדכי ואסתר היה קיום לכל התורה כדפירוש רבותינו ז"ל (שבת פרק ר"ע דף פח ע"א) כי בתחלה כפה עליהם ההר כגיגית והיא מודעא רבא לאורייתא, אבל בימי המן קיימו וקבלו, קיימו מה שכבר קבלו, הכוונה קיימו ברצון ומאהבה מה שקבלו על כרחם, ביען שראו כמה נסים עשה הקדוש ברוך הוא עמהם כאב המרחם על בנו שחייב הבן לעשות רצון האב.

459

ת״סוצריך שתדע שכל הנסים שנעשו לנו ומה שנעשה בכל יום ומה שיעשה, הכל הוא על ידי השכינה הקשורה עמנו והיא האם המרחמת, וכן מבואר בתיקונים (דף יז ע"ב) ובגין דאיהו חבוש עמהון בגלותא אתמר ביה אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, ושכינתא איהי בבית האסורים דיליה, בגין רחימו דילה איהו אסור בה, ורזא דמלה (שה"ש א, יג) צרור המור דודי לי בין שדי ילין, ובגין דא מאן דבעי לאשגא למלכא לית ליה רשו לאשגא ליה אלא בשכינתא, הדא הוא דכתיב (ירמיה ט, כב) אל יתהלל חכם וגו' כי אם בזאת. ואהרן כד עאל לקדש הקדשים ביומא דכפורי בה הוה עאל, דכתיב (ויקרא טז, ג) בזאת יבא אהרן אל הקדש, דאיהי עת לעשות לה'. ומשה בגינה איתקיים בעלמא, הה"ד (דברים לג, א) וזאת הברכה אשר ברך. ובה עביד עשר מכתשין לפרעה, הדא הוא דכתיב (שמות ט, טז) ואולם בעבור זאת העמדתיך, ויעקב בגין דהוה ידע דכל רעותא דמלכא בה מני לבנוי דלא ייעלון קדם מלכא אלא בה, וכל שאלתין דילהון בצלותין ובעותין למלכא דיהון בה, הה"ד (בראשית מט, כח) וזאת אשר דבר להם אביהם. ודוד בגין דהוה ידע דכל רעותא וחילא ותוקפא דמלכא בה, אמר (תהלים כז, ג) אם תחנה וגו' בזאת אני בוטח, דאיתמר עלה (תהלים קג, יט) ומלכותו בכל משלה, ובגין דא כד ישראל בעאן בעותין למלכא אמרין לה (שה"ש ו, א) אנה פנה דודך ונבקשנו עמך, בכמה בקשות דצלותין ובעותין, דבגינך איהי נחתא עלן, דלא זז מיננא אלא בגין דלא נהגנא יקרא בך, דבגינך הוה אסיר עמנא כל שית יומין, עד כאן לשונו. הרי בפירוש שעשר מכות נעשו על ידה.

460

תס״אוכן גם כן פירש רשב"י ע"ה (זוהר פ' האזינו דף רצו ע"ב) בענין (דברים לב, ו) הלה' תגמלו זאת, זה לשונו אמר רבי יהודה הלה' תגמלו זאת, בגין דאתון דור עקש ופתלתול אתון הויתון גרמין דתגלי זאת בגלותא, הלה' תגמלו זאת, דא הוא גמול דעביד עמכון בכל אינון נמוסין דמצרים בכל אינון אתוון דעבד לכו, דא הוא גמול דאתון שלמין להאי, מאן גרם לכון דא, בגין דאתון עם נבל ולא חכם, ולא מסתכלן בכל אינון טבאן דעבד לכון עד השתא, הלה' תגמלו זאת דא שכינתא, והא אוקימנא מלי, עד כאן לשונו.

461

תס״בוכן פי' גם כן בואלה שמות רבה פ' ויסע משה וגו' (כד, א) על פסוק זה, והזכירו שם הנסים, וכפי המובן משם ששני ההי"ן אימא עילאה ואימא תתאה היו משתתפין בעשיית הנסים, זה לשונו ויסע משה את ישראל, הדא הוא דכתיב הלה' תגמלו זאת, רבי שישא בנו של רבי אבא היה כותב ה' למטן ולמ"ד למעלן, כלומר הוי, הלה' תגמלו זאת, אחר כל הנסים שעשה לכם, שקרע לכם את הים לי"ב קרעים ושקע את המצרים בים והיתה ידו משקעתן וידו אחת מצלת אתכם, שנאמר (שמות טו, ו) ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' וגו' והעלה אתכם מן הים, ונתן לכם כספם וזהבם, וכל מה שהיה על סוסיהם שהיו מקושטים בכסף וזהב, וזן אתכם מ' שנה, ולא הניח אתכם אפילו שעה אחת, כמה שונאים באים עליכם ולא הניח אתכם לברוח אלא היה מפילן לפניכם ומשמרכם, ולא משונאיכם לבד אלא אף מן הנחשים ומן העקרבים, והיה מאיר לפניכם שנאמר (שם יג, כא) וה' הולך לפניהם יומם. שכחתם כל הנסים האלו שעשה עמכם הקדוש ברוך הוא, והיה צלמו של מיכה עובר עמכם, והנחתם דברי תורה והתעסקתם בדברים אחרים, הדא הוא דכתיב הלה' תגמלו זאת, עד כאן לשונו.

462

תס״גולכן מן הראוי שלא נהיה כפויי טובה על הטובות והחסדים שקבלנו ממנו יתברך, אלא שנשתדל לעשות רצונו ולאהוב אותו כשם שהוא אוהב אותנו, ומציאות אהבה זו אנו מעוררים בתפלתינו ומצוותינו ליחד השכינה, וכל יחוד הוא אהבה כמו שפי' למעלה, והיינו ואהבת את ה' אלהיך (דברים ו, ה). ובפרט בגלותינו זה שנפרד היחוד ואמנו בגלות בעונותינו, כמו שאמר (ישעיה נ, א) ובפשעיכם שולחה אמכם, שצריכים אנו לתקן היחוד בתפלתינו ומצוותינו, והוא כמשל הבן האוהב את אמו שישאל מאביו שאר כסות ועונה אמו העניה, ויתרעם אל אביו ויבכה על גירושיה, ויזכיר לאביו אהבת נעורים כאומרו (שם נד, ו) ואשת נעורים כי תמאס, ובזה מעורר אהבת הת"ת אליה, והבנים חייבים לעורר אהבה זו בתפלתם, וכן פירש בתיקונים (דף נו) בהג"ה ווי לון לבני נשא דאינון אטימין לבא ועיינין, דלא משתדלין למנדע ביקרא דמאריהון לרצויי ליה בשכינתא בכמה תחנונים ופיוסין, לנחתא ליה לגבי שכינתא, כל שכן לאתערא ביה רחימו לגבה, כמה דתקינו הבוחר בעמו ישראל באהבה, עד כאן לשונו.

463

תס״דעוד פירש בתיקונים (דף לה ע"א) שהשכינה היא השומרת אותנו בכל מקום ולכן מחויבין ישראל ליחדה במצוותם ותפלתם, זה לשונו זכאין אינון ישראל דאינון רגלין לשכינתא למיקם עמה בין בריוח בין בעאקו, דכד אינון בדינא ביומא דדינא דאיהו ראש השנה, איהי קמת עמהון לדינא, דקיימין לה בצלותין, דעלייהו אתמר בה (משלי ו, כב) בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך, דבכל אתר דקיימין ישראל בכל פקודא ופקודא לשכינתא, איהי קיימת בגינייהו בכל דוחקא וצערא בין בארחא בין בישובא בין בימא, ודא הוא בהתהלכך דמדברא תנחה אותך, הדא הוא דכתיב (תהלים פה, יד) צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו, בשכבך בישובא תשמור עליך, והקיצות למיחת בימא היא תשיחך, עד כאן לשונו.

464

תס״הוהנה מעין אהבה זו אמר שם רשב"י ע"ה (זוהר פ' האזינו ריש דף רחצ) תניא רבי יהודה אומר, בכמה איסתכלנא דקודשא בריך הוא לא אעדי רחימותא מנייהו דישראל, דבכל אתר דאינון הוו קודשא בריך הוא בינייהו, דכתיב (ויקרא כו, מד) לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם, דייקא אתם בינייהו עמהון, לא אעדי מינייהו לעלמין. רבי יצחק הוה אזיל בארחא ופגע ביה רבי חייא, אמר לו חמינא באנפך דהא במדורא דשכינתא מדורך, מאי דכתיב (שמות ג, ח) וארד להצילו מיד מצרים, וארד, ארד מבעי ליה, וארד בקדמיתא, אימתי כד נחת יעקב למצרים, ולמה, להצילו מיד מצרים, דאלמלא לא הוה בינייהו לא יכלין למיסבל גלותא, כלומר עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו (תהלים צא, טו), אמר לו ודאי בכל אתר דישראל שריין קודשא בריך הוא בנייהו, עד כאן לשונו.

465

תס״ועוד שם, אמר רבי חייא כתיב (ישעיה מט, טו) התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה וגו' האי קרא אוקמוה, והכא מאי קא מיירי, תא חזי הכי אמר רבי אלעזר משמיה דאבוי, אמרו ישראל קמי קודשא בריך הוא מיומא דנפלנא בגלותא קודשא בריך הוא שביק לון בגלותא ואנשי לון, הדא הוא דכתיב (ישעיה מט, יד) ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני, אמרת שכינתא התשכח אשה עולה, וכי ישראל דאיקרון בנים דכתיב (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, מרחם בן בטנה, כמה דאת אמר (ירמיה ב, כא) ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת, גם אלה תשכחנה, דכתיב (בראשית ב, ד) אלה תולדות השמים והארץ, ואנכי לא אשכחך, מכאן דקודשא בריך הוא לא שביק לון לישראל לעלמין. תו אמר, התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה, דא הוא רזא עילאה דאמר קודשא בריך הוא, דהא מלין אלין בשמיה אחידן, כמא דקודשא בריך הוא לא אינשי שמיה דהא הוא כולא, כך קודשא בריך הוא לא אנשי לון לישראל דאינון אחידן בשמיה ממש, עד כאן לשונו.

466

תס״זוכיון שישראל קרויים בנים והם אחוזים בשמו, ראוי הוא שיעשו מעשה בנים כדרך מעשה הכבוד לאביו, וכן פירשו במדרש אלה הדברים רבה פרשת כי תבא פסוק ויקרא משה אל כל ישראל, זה לשונו דבר אחר (משלי ב, א) בני אם תקח אמרי, אמר רבי יהודה בר שלום, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אימתי אתם נקראים בני כשתקחו אמרי, למה הדבר דומה למלך שאמר לו בנו סיימני בתוך המדינה שאני בנך, אמר לו אביו מבקש אתה שידעו הכל שאתה בני, לבוש פורפירא שלי ותן עטרה שלי בראשך וידעו הכל שאתה בני, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל מבקשים אתם שתהיו מסויימין שאתם בני, עסקו בתורה ובמצוות והכל רואים שאתם בני, עד כאן לשונו. ומה שנאמר בנמשל פורפירא ועטרה, פורפירא הם המצוות שהם לבוש לנשמה, ועטרה היא התורה, ובמקומו נאריך בטעמו.

467

תס״חעוד שם, דבר אחר אימתי אתם בני משתקחו אמרי, א"ר כשהיו ישראל במדבר היה מהלך עמוד הענן לפניהם, והיה עשן המערכה ועשן הקטרת עולה, והיו שני זיקוקין של אש יוצאין מבין שני בדי הארון והיו שורפין לפניהם את הנחשים ואת העקרבים, והיו אומות העולם רואים אותם והיו אומרים אלוהות הן אלו כל תשמישן אינו אלא באש, אמר להם משה וכל השבח הזה שעשה לכם הקדוש ברוך הוא על ידי שקבלתם תורתו בהר סיני, הוי (דברים כט, ב) ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם, עד כאן לשונו.

468

תס״טוכן דרשו עוד בואלה שמות רבה (כד, א) פ' ויסע (שמות טו, כב), על פסוק (דברים לב, ו) הלה' תגמלו זאת וגו', כי מתנאי הבנים הוא לעשות רצון אביהם, ואז נקראו בנים והאב עושה רצון בניו, זה לשונו הלא הוא אביך קנך, אם זכיתם אביך, כשם שבנו מתחטא עם אביו והוא עושה רצונו כן אתם מתחטאים לפניו והוא עושה רצונכם.

469

ת״עדבר אחר, אם אביך למה קנך אם קנך למה אביך, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום הוא מרחם עליהם כאב על בנים, ובזמן שאין עושין רצונו הוא רודה אותם כעבד, מה עבד בטובתו ושלא בטובתו משמש לאדוניו בעל כרחו, כך אתם תעשו רצונו של מקום בטובה ושלא בטובה על כרחכם. רבי תחליפא דקסרין בשם רבי פילא אומר, בוא וראה כמה נסים עושה הקדוש ברוך הוא עם האדם והוא אינו יודע, שאלולי היה אוכל פת כשהיא חיה היתה יורדת בתוך מעיו ומשרטת אותו, אלא ברא הקדוש ברוך הוא מעין בתוך גרגרתו שהוא מוריד את הפת בשלום. הוא עשך ויכוננך, עשאך למה שאתה צריך, ואחר כל אלו הלה' תגמלו זאת, הולך אתה ומדבר דברים יתירים, עד כאן לשונו.

470

תע״אעוד מהדברים המעוררים האהבה פירש במדבר רבה פרשת נזיר בפסוק (שה"ש ה, טז) חכו ממתקים וכלו מחמדים, זה לשונו כלו מחמדים, רבי חייא בר אבא בנוהג שבעולם פועל עושה עם בעל הבית, על ידי שהוא מנבל עצמו בטיט הוא נותן לו שכרו, אבל הקדוש ברוך הוא מזהיר את ישראל ואומר להם אל תנבלו עצמכם בדבר רע ואני נותן לכם שכרכם, הדא הוא דכתיב (ויקרא יא, מג) אל תשקצו את נפשותיכם וגו', מהו אני ה', נאמן אני לשלם מתן שכר על כך, אתמהה, הוי כלו מחמדים.

471

תע״ברבי תנחום בר חייא בשם רבי יוחנן, כתיב (יחזקאל כ, כ) ואת שבתותי קדשו, במה את מקדשו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, מה כתיב בו (שם) והיו לאות ביני וביניכם לדעת כי אני ה' אלהיכם, אני ה' נאמן לשלם לכם מתן שכר על כך, הוי כלו מחמדים. זה דודי, כמה דתימא (ויקרא כ, כו) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, עד כאן לשונו.

472

תע״געוד מהדברים המעוררים לנו אהבתו יתברך, כנזכר מה שהשכינה שומרת אותנו בגלות זה, כמו שכתוב בהגדה היא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו וכו' והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם, ואמרו רבותינו ז"ל (יומא פ"ז דף סט ע"ב) כי אחר החרבן בקשו לעקור מלומר האל הגדול הגבור והנורא, ובאו אנשי כנסת הגדולה והחזירום, ואמרו הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו שמעמיד אותנו בין האומות, ואמר גדול הרועה ששומר את צאנו, ואמרו רבותינו ז"ל (סוטה ט ע"א) חצי אכלה בם, חצי כלים והם אינם כלים, והוא מה שהנביא מקונן (איכה ה, כב) כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד. והכוונה שאם הקדוש ברוך הוא היה מואס אותנו היה הקצף עד מאד לכלות הכל, וכיון שאנו רואים שהקדוש ברוך הוא הניח לנו שארית לא היה כוונתו בגלות ובחרבן כי אם לייסרנו ושנשוב בתשובה, לכן אמר השיבנו ה' אליך ונשובה. וכן אמרו רבותינו ז"ל בסוף מגילת איכה (איכ"ר ה, כ) כי הקוצף סופו להתרצות, וכן נאמר על ידי ישעיה (ישעיה נז, טז) כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף.

473

תע״דוכתב החסיד בחובת הלבבות ע"ה (ש' הבחינה פ"ה) והגדולה שבטובות שהטיב בהם לאדם היא התורה הנתונה לנו על ידי משה נביאנו, והראות האותות על ידו, ואם יבקש אדם בזמן הזה לראות מה שהוא דומה לעניינים ההם, יביט בעין האמת עמדנו בין האומות מעת הגלות וסידור עניינינו ביניהם וכו', ע"ש.

474

תע״הומלבד זה מה שהוא עונה אותנו בכל צרותינו בהיותנו מהרהרים תשובה ומתחרטים מעונותינו ועושים תענית ותשובה מיד הקדוש ברוך הוא מרחם עלינו, בפרט בענין עצירת גשמים נבחן דבר זה בישראל פעמים אין מספר, כי ישראל עם קדוש וחביב לפני קונו בגזרם ג' תעניות יענו, ובזה מתקדש שם שמים ומורה שיש אלהים לישראל, וכמו שאמר הנביא (ירמיה יד, כב) היש בהבלי הגוים מגשימים ואם השמים יתנו רביבים הלא אתה ה' אלהינו ונקוה לך וגו', הרי בחינת אהבה זו כוללת לכל ישראל.

475

תע״ועוד בחינת אהבה אחרת כוללת למקצת אומת ישראל, אשר נתקבצו בהיותם נדחים ושבו וחסו תחת כנפי השכינה, אשר עשה הקדוש ברוך הוא עמהם נסים לאין מספר, ויתחייבו להודאה ושבח לבורא מה שאנו אומרים בכל יום ברוך אלהינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן החוטאים ונתן לנו תורת אמת, וכמה היו הנפשות שם משוקעות בתוך עמקי הקליפה, ויציאה משם דומה ממש ליציאת מצרים, וכן אין עיקר יציאתנו ממצרים על יציאתנו משעבוד הגוף לגאולה אלא שהיו נפשותינו גם כן משוקעות בקליפת אלו עובדי ע"א ואלו עובדי ע"א כנודע מה שפירשו ז"ל (שמ"ר טז, ב) משכו וקחו, משכו ידיכם מן הע"א.

476

תע״זועוד יש בחינת אהבה כוללת, והיא פרטית לכל איש ואיש כפי מדרגתו, כשיבחון בעצמו כמה נסים עשה הקדוש ברוך הוא עמו מיום עמדו על דעתו, מלבד מה שהטיב עמו בימי הילדות, וכאשר יטיב לו הקדוש ברוך הוא בחכמה או עושר או ממשלה יתר על שאר העם, יתחייב בעבודה פרטית לבורא על העבודה הכוללת, יותר ממה שעושין כל האומה, וכן כתב החסיד בחובת הלבבות (ש' קבלת עבודת האלהים סוף פ"ג) זה לשונו וכשיבחין טובות הבורא עליו אשר ייחד בהם עמו ושבטו משאר העמים, יאמין בחיובו במצות השמעיות מבלעדי שאר האומות, וכן כאשר יבחין טובת האלהים עליו אשר ייחד בהם שבטו ועמו מבלעדי שבטי שאר עמו ככהונה ולויה, יאמין בחיובו במצוות אשר ייחד בהן האלהים שבטו, ועל כן תמצא תורת כהונה כ"ד כנגד כ"ד טובות שהטיב בהם הבורא לכהנים, והם כ"ד מתנות כהונה, ועל ההקשה הזאת כל מי שמיחד האלהים אותו בטובה מבלעדי שאר בני אדם, צריך שיחייב עצמו עבודה שיתיחד בה מבלעדיהם עם השתדלותו בעבודה [ה]כוללת אותו עמהם, כפי יכלתו והשגתו, להודות לאל יתברך על מה שיחדו בו מן הטוב, ויהיה גורם התמדתו, ולהוסיף לו עליה לגמול על עבודתו בבא, ולא יהיה כמו שנאמר (הושע ב, י) וכסף הרבתי לה וזהב עשו לבעל, עד כאן לשונו.

477

תע״חובפרק ו כתב עוד בענין זה ומי שימרה אלהים בטובה אשר ייחדהו בו, יפול מכל המעלות היתרות, וידקדק עליו הבורא בחשבון יותר בעולם הזה, כמו שנאמר (ויקרא י, ג) הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש וגו', ואמר (עמוס ג, ב) רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד וגו', ויהיה עוד ענשו בעולם הבא יותר קשה, כמו שנאמר (ישעיה ל, לג) כי ערוך מאתמול תפתה גם הוא למלך הוכן וגו'.

478

תע״טוכתב עוד וכל אשר יוסיף הבורא טובה לאדם חייב עליה העבודה, ומן הראיה על זה, כי התבואות חייבים במעשרות שנאמר עשר תעשר וגו', ומי שנתן לו האל ק' כורים חייב מהם י' כורים, ומי שנתן לו י' כורים חייב מהם כור א', ואם יוציא הא' ט' וחצי והשני כור א', יהיה הראשון ענוש והב' מקבל שכר. וכן במי שלא היה לו בן בטלה ממנו חובת המילה ולימוד תורה, ומי שהוא פסח בטלה ממנו חובת החג, ומי שהוא חולה בטלו ממנו מן המצוות מה שאינו יכול לעשותם, ועל ההקשה הזאת יתחייב מי שייחדהו הבורא יתברך לטובה בתוספת עבודה עליה. ועל כן היו החסידים הראשונים כשהיתה באה להם טובה מטובות העולם מתפחדים לה, מב' פנים, א' שלא יקצרו מהשלמת העבודה עליה וההודאה בעבורה ותשוב להם לרעה, כמו שאמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית לב, י) קטנתי מכל החסדים וגו'. וב' שלא תהיה גמול הבורא על עבודתם, ויגרע מגמולם לעולם הבא, כמו שפירשו הקדמונים בענין (דברים ז, י) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, עד כאן לשונם.

479

ת״פעד כאן הגיעו ענייני ההבחנות אשר מצאנו בדברי רבותינו ז"ל ובמפרשים ז"ל, שחייב האדם לבחון בהם אהבת הבורא כדי שמתוך כך יזדרז בעבודתו ויקיים מאהבה.

480

תפ״אובזה נכלל הפרק הזה:

481

תפ״במפני שקדם עסקינו בפרקים הקודמים בדברים המעוררים האהבה, ואמרנו בפרק הקודם שכל הנסים שנעשו לנו נעשו על ידי השכינה, כמו שכתוב (דברים לב, ו) הלה' תגמלו זאת, ומצד זה אנו חייבים לעורר אהבתה. ראינו לסמוך אליו פרק זה, לבאר בכמה עניינים ראוי שנייחד האהבה אליה.

482

תפ״גכבר נודע שאנו נקראים בנים, שנאמר (שם יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, ונודע כי מדרך הבן להשתדל בכבוד אמו כדפי' בפ"ג, שפירשו ז"ל (קדושין דף לא ע"א) שעל זה נאמר (שמות כ, יב) כבד את אביך ואת אמך, שדרך הבן לכבד את אמו יותר, ולכן הקדים הכתוב האב לכבוד, וזה ודאי מצד האהבה.

483

תפ״דוההפרש שבין עבד לבן הוא כי העבד עובד לפעמים על מנת לקבל פרס, אבל בן אינו עובד על מנת לקבל פרס, אלא מאהבת אביו ואמו, וכן נתבאר בזוהר (פ' קדושים דף פב ע"א). ויש בן שנשמתו מצד האצילות, ואמרו שם (דף פג ע"א) שבן דאיהו מתמן לא אשתדל באורייתא לקבלא אגרא, לא במעשה ולא בדיבור ולא במחשבה, עד כאן לשונו. וכן מי שנשמתו משם אין חטא בא על ידו (שם).

484

תפ״הועם היות שמצינו ישראל שנקראים עבדים גם כן, שנאמר (ויקרא כה, כה) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם, פירש ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רכג ע"א) כי מצד השכינה נקראו עבדים, מפני כי היא המשמשת לבעלה, זה לשונו תלת אבהן איתקריאו עבדים מסטרהא ע"ש שכינתא דאיהי עבודת ה', ואוף הכי משה עבד ה', ובגין דא כי לי בני ישראל עבדים, אבל לגבי אחרנין כל ישראל בני מלכים הם מסטרא דמלכות, ואיהי אמאי איתקריאת עבודה, כאורח דאיתתא למיפלח לבעלה ואורח בנין למיפלח לאבוהון, עד כאן לשונו. והכוונה בזה כמו שביארנו לעיל, כי השכינה לעולם מעוררת שירה, כאומרו (תהלים פג, ב) אלהים אל דמי לך אל תחרש, והיא צריכה להתעוררותה התעוררות מעשה ישראל שהם הדבקים בה, ובבחינה זו נקראים עבדים.

485

תפ״וומי שהוא רוצה לידבק באהבת השכינה צריך לעולם לעורר מעשה אליה או תורה או מצוה כדי לעורר אליה מיין נוקבין, והעד מבנימין שפירש בזוהר פרשת ויצא (דף קנג ע"ב) שהוא מרכבה אל השכינה בסוד מיין נוקבין, והוא קפץ אל הים כדפירשו ז"ל (סוטה פ"ה לז ע"א) בפסוק (תהלים סח, כח) שם בנימין צעיר רודם, ז"ל שם בנימין צעיר רודם, היה רבי מאיר אומר, בשעה שעברו ישראל על הים היו השבטים נוצחין זה עם זה, זה אומר אני ארד תחלה וזה אומר אני ארד תחלה, קפץ שבטו של בנימין וירד לים, שנאמר שם בנימין צעיר רודם, אל תקרי רודם אלא רדים, והיו שרי יהודה רוגמים אותם שנאמר שרי יהודה רגמתם, לפיכך זכה בנימין ונעשה אושפיזכן להקדוש ברוך הוא, שנאמר (דברים לג, יב) ובין כתפיו שכן, עד כאן לשונו לעניננו.

486

תפ״זוהטעם שהיו השבטים נוצחין מי יכנס תחלה, מפני שקריעת ים סוף היתה צריכה התעוררות תחתון, וזה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה (שמות יד, טו) מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו, ירצה שיתחילו הם להכנס לים, יורה על האמנתם שיקרע להם הים, ובהתעוררות הזה שיתחילו הם יקרע להם הים, ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו. ומפני ששבט בנימין היו יודעין שורש נשמת אביהם, שהוא מקור ושורש להתעוררות תחתון, לכן התחילו הם מיד בחשק ההוא וקפצו לתוך הים, לכך זכו ששכינה בחלקם, והיינו בית המקדש שנבנה בחלקו של בנימין.

487

תפ״חונלמוד מענין זה, שמי שהוא רוצה שהקדוש ברוך הוא יעשה עמו נס שהוא שינוי הטבע, צריך שהוא תחלה ישנה טבעו לעבודתו, כענין קריעת ים סוף שהוא דבר חוץ מן הטבע. ולכן אמר בזוהר (פ' בשלח דף נב ע"ב) דהא בעתיקא תליא, כי משם ישתנה הטב"ע שהוא אלהי"ם ויתהפך לרחמים, ולכן הוצרכו שבט בנימין לעשות דבר הפך הטבע לקפוץ לתוך הים.

488

תפ״טונלמוד עוד מזה שאם אפילו קריעת ים סוף דבעתיקא תליא מלתא היה צריך התעוררות תחתון, ועתיקא הוא הוותרנות והרחמים הפשוטים, כל שכן שהיה צריך התעוררות תחתון בדברים שהם תלויים במדות התחתונות, בזעיר שהוא מקום הדין, ובנוקבא שהוא מקום הדין בעצם, שהיא נקראת צדק דינא דלית בה וותרנותא כלל, וודאי משם צריך התעוררות לעולם, ובה הוא עיקר ההתעוררות, כדפי' מענין בנימין.

489

ת״צועוד פירש בזוהר (פ' ויחי דף רמד ע"ב) שהשכינה אינה מתיחדת בסוד אהבת הזווג אלא על ידי נשמותיהם של צדיקים, זה לשונו פתח רבי אלעזר ואמר (שה"ש ח, ו) שימני כחותם על לבך וגו' האי קרא אתערנא ביה, אבל ליליא חד הוה כד קאימנא קמי אבא, ושמענא מניה מלה, דלית שלימותא ורעותא וכסופא דכנסת ישראל בקדוש ברוך הוא אלא בנשמתהון דצדיקייא, דאינון מתערי נביעו דמיא תתאי לקבל עילאי, ובההוא שעתא שלימו דרעותא בדביקו חדא למעבד פירין, עד כאן לשונו. הנה כיון שהדבר תלוי בהם ראוי שיזדרזו ליקשר באהבתה כדי לעורר האהבה העליונה, ובזה הם נקשרים בשכינה, וכמו שפי' שם לקמן שנמצאת שכינה בין שני צדיקים ועל זה נאמר צדיקים ירשו ארץ.

490

תצ״אהנה כל זה התעוררות תלוי במעשה הצדיקים, ואפילו בזמן שבית המקדש קיים, וכדפי' לעיל בשער היראה פרק א שאחר גמר עשיית הקרבן היו ישראל במעמדם ולויים בשירם וזמרם, באופן שלעולם היה התעוררות עולה, כל שכן עתה בעונותינו הרבים בגלות הגדול המר הזה שאין לשכינה התעוררות מעשה הקרבן אלא סמך מעט על ידי מעשה הצדיקים, שצריכים הם לסמוך אותה מעט מנפילתה, שהיא סוכת דוד הנופלת, שכל יום נופלת יותר מהיום הקודם, וכל זה בעונותינו, כאומרו (ישעיה נ, א) ובפשעיכם שולחה אמכם, כי על ידי העונות נופלת, ועל ידי המעשים תזקף, ויהיה לה סמך, כמ"ש בזוהר (פ' שמיני דף מ ע"א) זה לשונו פתח רבי יהודה ואמר (שה"ש ב, ה) סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים וגו', האי קרא הא איתמר ושפיר, אבל כנסת ישראל קאמרת דא בגלותא, סמכוני, מאי סמכוני, אלא מאן דנפיל בעי לאסתמכא ליה, הדא הוא דכתיב (תהלים קמה, יד) סומך ה' לכל הנופלים וגו', ובגין כך כנסת ישראל דנפלה דכתיב נפלה ולא תוסיף קום, בעיא לאסמכא, והיא אמרה סמכוני, למאן לישראל לבנהא דאינון בגלותא עמה, ובמה באשישות, אלין אינון אבהון דאינון איתמליין בקדמיתא מההוא חמר טב דמנטרא, ומאן דידע ליחדא שמא קדישא אף על גב דברכאן לא משתכחי בעלמא סמיך וסעיד לה לכנסת ישראל בגלותא, עד כאן לשונו.

491

תצ״באם כן לפי זה, כיון שהשכינה מבקשת מישראל בניה שיסמכוה, שסמיכתה ודאי תלוי בידינו, דהיינו על ידי היחודים בתפלתינו ותורתינו שהוא סעד וסמך לה, אף על פי שאין זווג בגלות צריכין אנו לסמוך אותה על ידי היחוד, כי על ידי זה יבוא לה הארה קצת.

492

תצ״גוהיה אומר מורי ע"ה שהוא משל למלך שנתגרש ממלכותו והיה הולך בגלות, שהגומל עמו חסד לתת לו פת לחם וקיתון מים, יהא אותו המועט חשוב בעיני המלך כאילו האכילו תרנגולים מפוטמים בעמדו במלכותו. ודומה למשל הזה אמרו בתקונים (דף קמו ע"ב) זה לשונם אלא בודאי כד שכינתא איהי בגלותא כל מאן דעביד מצוה לאקמא לה מן גלותא כאלו אוקיר לקודשא בריך הוא. למלכא דהוה ליה קטטה עם מטרוניתא וארמא לה מן היכליה, והיא אזלת לבי שכינהא, והלא כל מאן דמקבל לה בביתיה ואוקיר לה ודאי אוקיר למלכא ואעיל שלם בינה ובין בעלה, הלא כל יקרא דעביד לה למלכא עביד, דאם מלכא כעס עלה זמנא חדא או תרין יהא שלים עמה ויחזיר לה לביתיה, ואיהו שאיל לה מאן אוקיר לך או מאן זילזל בך, או אם תריך לה מלכותא אחרא כגוונא דא, עד כאן לשונו לעניננו. והשאר נעתיק לקמן בעזרת השם.

493

תצ״דוזה חפץ השכינה שנייחד אותה לעולם בין בתפלה, בין בעסק מצוה כגון גמילות חסדים ושאר מצות, בין בעסק התורה, וכל בחינות אלו נתבארו בזוהר ובתיקונים.

494

תצ״הבענין התפלה ביארו בזוהר (פ' ויקהל דף ר ע"א) אמר בפסוק (שמות לה, ה) קחו מאתכם תרומה, שהתרומה היא השכינה עם בעלה שהם תרי ממאה, ואמר, וכד אצטריך לן להאי נוקבא תתאה לארמא לה, אסור לן לנטלא לה בלחודה, אלא לה ולבעלה, ואינון תרי מאינון מאה דקאמרן, בגין דלא איצטריך לאפרשא לון כלל, אלא ליחדא לה ולבעלה, ועל דא איתקרי תרומה בכללא חדא. ותא חזי, בכל יומא כרוזא קארי, כל בני עלמא בכו קיימא מלה דא, קחו מאתכם תרומה לה', ואיתימא דקשיא מלה עלייכו, כל נדיב לבו יביאה, מהו יביאה, אלא מהכא אוליפנא רזא לצלותא דבר נש וכו'. וביארו שם שכל התפלה עם הזמירות עם הברכות של קריאת שמע ותפלת י"ח הכל הוא תיקון לשכינה ליחדה, והאריכו שם. וכל מציאות יחוד זה תלוי בכוונת הלב כל נדיב לבו יביאה, פירוש יביאה למעלה וייחד אותה, וכן אמר בסוף המאמר ועל דא זכאה איהו מאן דשוי לביה ורעותיה לדא, ועל דא כתיב כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה', לגבי מלכא, לבו יביאה למלכא עלאה, כמה דאיתמר.

495

תצ״וובענין המצות, נתבאר ברעיא מהימנא (פ' כי תצא דף רפא ע"א) זה לשונו ולאו למגנא אמר קודשא בריך הוא העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור מעלה אני עליו כאלו פדאני לי ולבני מבין האומות, וכמה בני נשא דקא משתדלי באורייתא ועבדי גמילות חסדים ולא איתפרק קודשא בריך הוא ושכינתיה, אלא דאשתדל באורייתא לחבר יתה בקודשא בריך הוא, וגמילות חסדים הא אוקמוה דהא אין חסיד אלא המתחסד עם קונו, דכל פיקודין דעבד למיפרק בהו שכינתיה ובהא עביד חסד עם קודשא בריך הוא, מאן דגמיל חסד עם קודשא בריך הוא בשכינתיה גמיל, בגין דכד חבו ישראל וקודשא בריך הוא הוה בעי ליסרא לון אימא הוות רביעא עלייהו עד דנפקו לתרבות רעה, קודשא בריך הוא מה עביד, תריך בני מלכא ומטרוניתא, ואיהו אומי דלא יהדר לאתריה עד דמטרוניתא איתהדרת לאתרהא, ומאן דהדר בתשובה וגמיל חסד בשכינתא ובכל אורייתא ובפיקודין דילה, ולאו איהי אלא למיפרק שכינתא, דא עביד חסד עם קונו וכאלו פריק לה ולשכינתיה ולבנוי.

496

תצ״זאמר אליהו וכל ראשי מתיבתאן, רעיא מהימנא אנת הוא האי בר נש, אנת הוא בר מן מלכא ומטרוניתא דאשתדלותא דילך לגבי קודשא בריך הוא לאו כמאן דעביד חסד עם קונו אלא כברא דמחייב לשוויי גרמיה ותוקפיה למפרק אבא ואימא ומסר גרמיה למיתה עלוי, דמאן דלאו איהו ברא דמלכא ועביד טיבו עם מלכא ועם מטרוניתא ודאי האי איתחשיב דעביד חסד עם קונו.

497

תצ״חקם רעיא מהימנא ואשתטח קמי קודשא בריך הוא ובכה ואמר, כן יהא רעוא דיליה דיחשיב לי כבר, דעובדין דילי לגבי קודשא בריך הוא ושכינתיה יהון לגביה כגברא דאישתדל בהון בתר אבוי ואמיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה רוחיה ונשמתיה וכל עלמא דהוה ליה הוה חשיב לון לאין למעבד בהון רעותיה דאבא ואימא ולמפרק לון בהון, עד כאן לשונו.

498

תצ״טומה שאמר דכל פיקודין דעביד למיפרק בהו שכינתא, כוונת הגאולה הוא ייחודה, כי בייחודה תעלה מהגלות שהם הקליפות ותטהר ותתלבן ותתיחד עם בעלה.

499

500ומה שאמר ובדא עביד חסד עם קודשא בריך הוא, משום דמלכא בלא מטרוניתא לאו מלכא איהו ושלימותו הוא עם שלימותה, וכן אמרו בתיקונים (דף קמו ע"ב) זה לשונם בקיצור כגוונא דא קודשא בריך הוא תריך לה לשכינתא וארמי לה מביתיה, הדא הוא דכתיב (ישעיה נ, א) ובפשעיכם שולחה אמכם, והלא כל מאן דאוקיר לה בגלותא לקודשא בריך הוא אוקיר, או מאן דמזלזל לה לקודשא בריך הוא מזלזל, ובגין דא כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו, עד כאן לשונו. ואמר לעיל מזה כי כבוד השכינה הוא לעשות המצוה להקימה מהגלות, זה לשונו כד שכינתא איהי בגלותא כל מאן דעביד מצוה לאוקמא לה מגלותא כאלו אוקיר לקודשא בריך הוא, עד כאן לשונו.

500

501ובלי ספק כי עשיית המצוה בדחילו וברחימו בזה נותן לה עליה וסלוק מהגלות שהם הקליפות, כמ"ש בתיקונים (דף כה ע"ב) ומצוה בלא דחילו ורחימו לא יכילת לסלקא ולמיקם קדם ה', נמצא כי הכנפים המעלים אותה למעלה שלא יאחזו בו הקליפות הם דחילו ורחימו, ואי לא לא יכילת לסלקא. ובענין עסק המצות נאריך בזה בעזרת השם.

501

502ובענין איזהו חסיד המתחסד עם קונו, ביארו עוד ברעיא מהימנא (פ' פינחס דף רכב ע"ב) אמר שהתורה נתנה מימין שהוא חסד, והעוסק בתורה ליחוד נקרא חסיד מתחסד עם קונו, זה לשונו אורייתא אתיהבת מימינא דקודשא בריך הוא דאיהו חסד, ובגין דא מאן דאתעסק באורייתא אתקרי חסיד, בגין דא אמינא לקודשא בריך הוא שמרה נפשי כ"י חסי"ד אנ"י ולא תדון לה כעובדי אלין עמי הארצות דאיתמר בהו ולא עם הארץ חסיד, ואי תימא כמה עמי הארצות אינון דעבדו חסד, אלא הכי אוקמוה איזהו חסיד זהו המתחסד עם קונו, כגון דוד דהוה מחבר ומאי הוה מחבר אורייתא דלעילא הוה מחבר עם קודשא בריך הוא, ובגין דא שמרה נפשי כי חסיד אני, עד כאן לשונו.

502

503ובתקונים (סוף דף א) ביארו עוד בענין זה, זה לשונו חסידים מסטרא דחסד דרגא דאברהם, ואוקמוה עליה אין חסיד אלא המתחסד עם קונו, דעביד ליה קן דאיהו אכסניא דיליה, ודא שכינתא דאיהי קן דיליה בית דיליה, עד כאן לשונו לעניננו.

503

504נראה לי שיובנו דבריו אלה, עם מה שנתבאר ברעיא מהימנא (פ' כי תצא דף רעו ע"ב) זה לשונו פתח ואמר, רעיא מהימנא האי כלה דילך קודשא בריך הוא יהב לה לאברהם לגדלא לך לגבן, ובגין דאיהו נטיר לה איתקריאת ברתיה, הדא הוא דכתיב בת היתה לו לאברהם ובכל שמה, ובה קיים כל אורייתא כלה ואפילו עירובי תבשילין, הדא הוא דכתיב (בראשית כו, ה) וישמור משמרתי וגו' ואיהו הוה לגבה אומן כגון (אזתר ב, ז) ויהי אומן את הדסה, וקודשא בריך הוא בריך ליה בגינה, הדא הוא דכתיב (בראשית כד, א) וה' ברך את אברהם בכל, וגדיל לה מכל מדות טבין, וגמיל לה חסד וסליק לה בגדולה במדת חסד דאברהם, והוה ביתה בגינה פתוח לרוחה למגמל חסד עם כל באי עולם, עד כאן לשונו.

504

505נמצינו למדים מהמאמר הזה, כי עיקר גמילות חסדים שעשה אברהם אבינו ע"ה הוא לגמול חסד עם השכינה, וזה בב' דברים, הא' שתהיה כלולה מכל המדות הטובות, והב' לקושרה בחסד, והיה ביתו פתוח לרוחה לגמול חסד.

505

506ופירוש שתהיה כלולה מכל מדות טובות, נתבאר בתיקונים (תז"ח קנט ע"ב), ואמר שם שהשכינה כל ששת ימי החול אזלא מנדדא ממקום למקום לראות אם תמצא צדיק שבו תדבק, ואמר אחר כך ומי הוא הצדיק אשר תדבק שיהיה מרכבה לצדיק חי עלמין, אותו שהוא כלול מכל המדות טובות, וזה לשונו ומאן איהו צדיק דאיהי אתדבקת ביה, ההוא דאיהו כליל מכל מדות דקודשא בריך הוא דאתמר ביה ויכלו, כליל כלא, דכל ספירין ביה איתכלילו, דאיהו חסיד וגומל חסד עם שכינתא ויהיב לה תוקפא בגבורה, והכי בכל ספירה וספירה יהיב לה תוקפא ביה, וביה איהי איתדבקת ולא תזוז מיניה בכל שית יומי שבתא, ובגיניה איתמר על צדיק אחד העולם עומד, וביה כנפי יונה נחפה בכסף (תהלים סח, יד), איהי מכסיית עליה בגדפהא ואגנת עליה מכל מקטרגין דעלמא, עד כאן לשונו.

506

507הרי בפירוש שאמר שצריך שיהיה כלול מכל המדות הטובות שבעשר מדות, כדי שתקבל השכינה ממנו חוזק והארה מכל מדה ומדה, כי היא אינה מקבלת כי אם על ידי צדיק, ולכן צריך שיהיו כלולות בו, וזה שאמר והכי בכל ספירה וספירה יהיב לה תוקפא ביה, ועם היות שלא ביאר כאן העשר מדות אלא גומל חסד וגבור, סמך לו על מה שביארם בתיקונים במקום אחר, ונבארם לקמן בעזרת השם.

507

508ובענין עסק התורה ליחד השכינה נתבאר בתיקונים (תיזו"ח דף צז ע"ב) זה לשונם אדהכי הא רעיא מהימנא קא אתי נטל קירטא בידיה, פתח ואמר זרק"א מק"ף שופ"ר הול"ך סגולת"א, נטיל תלת אבנין וזריק לון לגבי עילא, וכד זריק לון איתעבידו אבנא חדא, ואמר למארי מתיבתא קבילו האי אבנא לגבייכו, דהא שכינתא איהי בגלותא ולית בכו מאן דיתערא לגבה לרצאה לגבי בעלה, ולא עוד אלא כמה מארי מדרשות דאינון חברים לגבייכו, צווחין בכל יומא ולילי באורייתא דבעל פה בכמה קושיין, וצווחין בה ככלבין דאמרין הב הב, כגוונא דגיהנם דצווח הב הב, הדא הוא דכתיב (משלי ל, טו) לעלוקה שתי בנות הב הב, הב לן עותרא בעלמא דין, הב לן עותרא בעלמא דאתי, כמה דאוקמוה (אבות סוף פ"ב) למוד תורה הרבה ויתנו לך שכר הרבה, ולית מאן דישתדל באורייתא לסלקא בה שכינתא מגלותא ולחברא לה עם בעלה, דאינון אטימין עיינין סתימין לבא.

508

509ובגין דא קלא נפק בכל ליליא כד נחת קודשא בריך הוא בגנתא דעדן דסלקין נשמתין קמיה, וההוא קלא אמר קרא, כדכתיב (ישעיה מ, ו) קול אומר קרא, זיל ואימא לון דישתדלון באורייתא לחברא שכינתא עם קודשא בריך הוא, כגוונא דדוד דאמר (תהלים קלב, ד) אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה', ואיהו הוה אישתדל באורייתא לחברא אימא דאיתמר בה (משלי א, ח) ואל תטוש תורת אמך, עם בעלה, דהא שכינתא מסטרא דחסד איתקריאת גמילות חסדים, ומסטרא דגבורה אתקריאת עקידה וקורבנא, ומסטרא דעמודא דאמצעיתא איתקריאת תורה, ולית מאן דיתער לה באלין מדות לגבי בעלה, הדא הוא דכתיב (ישעיה נא, יח) אין מנהל לה וגו', ובגין דא קלא אמר מה אקרא כל הבשר חציר, דלא משתדלין אלא לדבחא בשרא, ואלין אינון עמי הארץ.

509

510ואלין דמשתדלין בגמילות חסדים ובאורייתא לא משתדלין אלא לגרמייהו ובגינייהו איתמר (ישעיה מ, ו) וכל חסדו כציץ השדה, וכל אלין דלא משתדלין בה לשמה רוחא דקודשא דאיהי שכינתא לא שריא עלייהו, הדא הוא דכתיב (תהלים עח, לט) ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב וגו', עד כאן לשונו.

510

511הרי מבואר גודל החיוב על לומדי תורה שתהיה כוונתם ליחד השכינה, ולא תהיה כונתו לתועלת עצמו להשיג החכמה או לשכר העולם הבא, שעל זה מתרעמת השכינה ואומרת וכל חסדו כציץ השדה, כמו שאמר ואלין דמשתדלין בגמילות חסדים ובאורייתא לא משתדלין אלא לגרמיייהו.

511

512והכל נכלל בהשתדל האדם שיקרא בן ולא עבד, כי בן סתם עובד על מנת שלא לקבל פרס, והעובד על מנת לקבל פרס הוא נענש, ונתבאר בתיקונים (דף עג ע"ב) זה לשונם ויראה ואהבה על מנת לקבל פרס איהי שפחה, ותחת שלש רגזה ארץ וגו' תחת עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גברתה (משלי ל, כג).

512

513ועוד בתיקונים (דף יד ע"ב) בחיוב התורה שבעל פה לייחד, זה לשונו זכאין אינון דמשתדלין בשכינתא דאיהי על כלהו, בהלכה לאפקא לה מן גלותא דאיתמר בה (ישעיה נ, א) ובפשעיכם שולחה אמכם, ולמיזל לה לגבי בעלה למהוי לה קבלה בדרועוי, לקיים בה (שה"ש ב, ו) שמאלו תחת לראשי וגו', דבגלותא משנה דאיהי מטט"רון שלטא בגלותא, ואיהו משנה למלך, באתר דמטרוניתא יתבא משנה, ודא איהו ושפחה כי תירש גברתה, וביומוי דמשה לא שלטא שפחה אלא מטרוניתא, לבתר דמית משה וירית יהושע דאיהו נער באתר מלכותא, שלטה שפחה, כמה דאת אמר (יהושע ה, יד) אני שר צבא ה' עתה באתי, והא אוקימנא.

513

514ועל אזהרת עסק התורה נצטוינו בפרשת ואהבת (דברים ו, ו) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, הרי שיהיו על לבו, פירוש שיהיה עוסק בהם מלב ומנפש. ושננתם לבניך, פירשו רבותינו ז"ל שיהיו דברי תורה משוננים בפיך. ואמר אחר כך ודברת בם, ופירשו רבותינו ז"ל (יומא יט ע"ב) ודברת בם, עשה אותם קבע. בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, הרי ד' זמנים לעסק התורה, באופן שלא יהיה פנוי מדברי תורה אפילו שעה אחת, וכמו שהתורה היא עץ חיים והיא עיקר הדבקות לידבק בחיים העליונים, וכמו שפירש בריש פרשת ואתחנן (זוהר, רס ע"א) עיטא דבר נש בהאי עלמא דבעי לאשתדלא באורייתא יממא ולילי ולא יתעדי מינה, הדא הוא דכתיב (יהושע א, ח) והגית בו יומם ולילה, ווי למאן דאעדי מינה דאורייתא או איתפרש מינה, כאלו אעדי ואיתפרש מן חייא, עד כאן לשונו.

514

515וגם על ידי העסק בתורה השכינה מתייחדת למעלה, ועל ידה יתעורר היחוד ואהבה בינה לבין קודשא בריך הוא, ועסק התורה הוא העיקר אל התעוררות מיין נוקבין, כמבואר בזוהר (פ' ויקרא דף כב ע"א) זה לשונו תא חזי רזא דמלה לא קיימא כנסת ישראל קמי מלכא אלא באורייתא, דהא כל זמנא דישראל בארעא אישתדלו באורייתא כנסת ישראל שראת עמהון, כד אתבטלו ממילי דאורייתא לא יכלא לקיימא עמהון שעתא חדא, בגיני כך בשעתא דכנסת ישראל איתערת לגבי מלכא אתקיף חילא, ומלכא קדישא חדי לקבלא לון, וכל זמנא דכנסת ישראל אתת לגבי מלכא ואורייתא לא אשתכח עמה, כביכול תשש חילהא, ווי לאינון דמחלשי חילא דלעילא, בגיני כך זכאין אינון דמשתדלי באורייתא.

515

516וכיוצא בזה נתבאר בזוהר (פ' ואתחנן דף רסח ע"א) על פסוק (דברים ל, כ) כי הוא חייך ואורך ימיך לשבת על האדמה, פירש שם שאין השכינה עומדת ומתיישבת בין למעלה בין למטה אלא על ידי עסק התורה. ואמר, רזא דא אשכחנא בספרא דרב המנונא סבא, ואוקים קרא ברזא דכנסת ישראל, דכתיב (שמות כא, י) שארה כסותה ועונתה לא יגרע, ואי אתמנעו מינה מה כתיב (שם כא, יא) ויצאה חנם אין כסף, כמה דאת אמר (ישעיה נ, א) איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה, וכתיב (שם נב, ג) חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו, ומאן דמנע אורייתא מיניה כמאן דנסב מארי דאתתא ומנע ליה מינה, דהא אשתארת כארמלא ולא ארמלא, הדא הוא דכתיב (איכה א, א) היתה כאלמנה, ולא אלמנה, עד כאן לשונו.

516

517הרי בפירוש שיש בתורה ג' מעלות מה שאין כן לשאר המצות, דהיינו שארה כסותה ועונתה, והוא מה שאמר מאן דמנע אורייתא כמאן דנסב מארי דאיתתא, שמפריד ממנה בעלה, שהבעל נותן לאשתו שאר כסות ועונה, ועונה שהוא צער הגוף הוא יותר מהכל, ולכן השכינה מתתקנת על ידי התורה יותר מכל המצות.

517

518ולימוד התורה היא מצוה ממצוות התורה, אלא שהיא כוללת והיא פנימית מכל השאר, שהתלמוד מביא לידי מעשה שיקיים כל שאר המצוות, ואם אין תלמוד אין מעשה, כמו שהאריכו בספרי, ונעתיק לשונם בשער הבא בעזרת השם.

518

519ובזה נכלל הפרק הזה:

519

520בהיות שבפרק הקודם בארנו שחייב האדם לייחד השכינה לעולם בכל עניניו, שנאמר (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו, רצוננו בפרק זה לבאר עוד כמה פרטים יש שאדם חייב לעשות בעבור אהבת השכינה, ובזה יהיה קצת מנוחה לשכינה שתמצא מקום שבו תשרה. שכבר העתקנו לעיל בפרק הקודם מאמר הרשב"י ע"ה, שכל שית יומין דחול אזלא מנדדא מדוך אל דוך ומאתר לאתר לראות התמצא צדיק שבו תדבק.

520

521ובהיות האדם עושה כל עניניו לתיקון השכינה שהיא אמו, נמצא שהוא בן העושה נחת רוח לאמו, והיא מדרגת בעלי קבלה שעליהם נאמר (דברים כב, ו) לא תקח האם על הבנים, ופירשו בתקונים שהכוונה לא תסלק השכינה מעל הבנים, שלעולם שכינה עמהם. וזה לשונו (דף ד' ע"א) ביצים מארי מקרא, אפרוחים מארי משנה, בנים מארי קבלה, ועלייהו אתמר (דברים כב, ו) והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, שלח תשלח מנייהו, אבל על מארי קבלה איתמר לא תקח האם על הבנים, דלית סוכלתנו לאשתמודע בשכינתא כאלין מארי קבלה, ואלין עבדין ליה דירה לקודשא בריך הוא, ופרחין עמה בכל אתר דאיהי פרחת, כלהו מנדדין עמה בשילוחא דילה. אבל אפרוחין לית גדפין דילהון שלמין דפרחין בהו דאינון פיקודי דעשה, וכל שכן ביצים, ובגין דא איתמר עלייהו לגבי אימא שלח תשלח את האם, עד כאן לשונו.

521

522וכן אמר גם כן (ת"ז דף כא ע"ב) אבל בנין מן מעוי דאתמר בהון (ירמיה לא, יט) המו מעי לון, בנין דרחימו ממעהא, ואינון מארי קבלה איתמר בהו לא תקח האם על הבנים, דאימא לא זזה מנייהו לעלמין, עד כאן לשונו.

522

523והטעם דאימא לא זזה מנייהו, מפני שהם יודעים לייחד השכינה במצוותם ובתורתם ומעשיהם, ועיקר המצוה והמעשה בהשלים הכוונה, אבל אפרוחים שהם מארי משנה אין מצוותם שלימות מפני חסרון הכוונה, נמצא כי תיקון כולל לשכינה הוא כוונה במצות ובתורה ושאר המעשים.

523

524והנה כדי לעורר הלב לאהבת הקדוש ברוך הוא, צריך שיזכור עניינים אלו שנבאר מדברי רשב"י ע"ה, ובזה יתעורר לבו לאהבה, אף על פי שעתידין אנו לומר כמה דברים המעוררים האהבה, מכל מקום אלו נוגעים בעיקר האהבה לקודשא בריך הוא ושכינתיה, ולכן ראינו לבאר פה.

524

525אמר ברעיא מהימנא (פ' נשא דף קכב ע"א) שתשובה היא שכינה שהיא ה"א אחרונה, והכוונה תשוב ה' אחרונה להתחבר עם יה"ו, אמר אחר כך ותשובה דא אתקריאת חיים, כי ממנה תוצאות חיים דאינון נשמתין דישראל, ואיהו הבל דנפיק ועאל בפומא דבר נש בלא עמל ובלא יגיעה ה' דהבראם, ועלה אתמר (דברים ח, ג) כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, והיא על רישיה דבר נש, עלה אתמר (במדבר יב, ח) ותמונת ה' יביט, אך בצלם יתהלך איש (תהלים לט, ז), ובגין דאיהי על רישיה דבר נש אסיר ליה לבר נש למיזל ד' אמות בגילויא דרישא, דאם היא אסתלקת מעל רישא דבר נש מיד איסתלקו חיים מיניה, ואי תימא דכך שריא על אומין דעלמא אף על גב דלא אתברי בהון שמיא וארעא וכל תולדין דבהון, לא שריא ודאי, דמשה בעא מקודשא בריך הוא דלא תשרי שכינה על אומין דעלמא ויהב ליה, עד כאן לשונו.

525

526וכאשר יחשוב האדם שהשכינה על ראשו והיא הנותנת לו חיים שהיא הנשמה שבו, וכן ההבל שעל ידו מתקיים האדם, שאי אפשר לעולם להתקיים בלא הבל שהוא האויר, ואלו לא היה האויר הנושב בכנפי הריאה היה הלב מצד אשו שורף את האדם, וכן פירשו בתקונים (דף כח ע"א). ועל ידי שאיבת האדם האויר שהוא הבל העולם הוא מתקיים, וזהו כי על כל מוצא פי ידו"ד שהוא הבל העולם, היוצא מפי ידו"ד שהיא השכינה, על ידה יחיה האדם. והיינו ה' דבהבראם שה' היא הבל, שכן תנועת הה' במבטאה היא רפויה מורה על עצמות ההבל, וכמו שה' עילאה היא הבל, שעליה נאמר כי על כל מוצא פי ידו"ד יחיה האדם, שעל ידי אותו ההבל מתקיים האדם העליון כדפירשו בזוהר (פ' תזריע דף מז ע"ב), כן על ידי ההבל היוצא מהשכינה מתקיים האדם התחתון. ולכן כיון שחיות ישראל בפרט הוא על ידי ההבל כי אין ההבל השורה על ישראל הוא השורה על האומות, כדפי' במאמר, והיינו יחיה האדם, וישראל נקראים אדם, ראוי שיאהב אותה לעשות רצונה.

526

527ובפרט כאשר יחשוב, שכמה חטא והמרה את פי השכינה בפרוק עול מצותיה, והיא לא שרפה אותו בדינה, שנאמר (דברים ד, כד) כי ה' אלהיך אש אֹכלה, והיא נקראת צדק, דינא דלית ביה ותרנותא, מכל מקום היא שופעת בו חיים וההבל, ראוי שיעשה מצוותיה ותבער בלבו אש אהבתה עד שבכל נשימותיו יהיה אדוק בה אם יהיה אפשר, כדפירשו ז"ל בבראשית רבה (פרשה יד) זה לשונם רבי ביסני ורבי אחא ורבי יוחנן בשם רבי מאיר אומרים, הנשמה הזו ממלאה את הגוף, ובשעה שאדם ישן עולה ושואבת לו חיים מלמעלה. רבי לוי בשם רבי חנינא אמר על כל נשימה שאדם נושם צריך לקלס לבוראו, מאי טעמא (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל יה, כל הנשימה תהלל יה.

527

528ובמדרש רבה בפרשת ויקרא בפסוק ונפש כי תחטא, אמרו זה לשונם דבר אחר נפש כי תחטא, זה שאמר הכתוב (קהלת ו, ז) כל עמל האדם לפיהו, אמר רבי שמואל בר אמי מה שסיגל אדם מצות ומעשים טובים אינו מספיק להבל היוצא מפיו, עד כאן לשונו.

528

529עוד בואלה הדברים רבה בפסוק ואהבת את ה' אלהיך, זה לשונם מהו בכל לבבך ובכל נפשך, בכל נפש ונפש שברא בך. אמר רבי מאיר על כל נשימה ונשימה שאדם מעלה חייב לקלס ליוצרו, מנין שנאמר כל הנשמה תהלל יה, עד כאן לשונם.

529

530ועוד אמרו בירושלמי דפרק אין עומדין (ה"א) על פסוק (תהלים מו, ח) ה' צבאות עמנו וגו', רבי יוסא בשם רבי יוחנן אמר, לעולם אל יהי פסוק זה זז מפיך, ה' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה, ורבי אבהו בשם רבי יוחנן אמר (תהלים פד, יג) ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך.

530

531ועם היות שיש פרטים רבים בפירוש הפסוקים לרוב התועלת שבהם, מכל מקום הענין הכולל הוא שצריך לשים לעולם לנגד עיניו ההשגחה העליונה, ולכך אמר אל יהא פסוק זה זז מפיך, שהרי אומרו ה' צבאות עמנו הורה על אהבתו הגדולה עם ישראל, שעם היות שידו"ד הוא נקרא צבאות שהוא שר על הצבאות העליונים, מכל מקום השגחתו עמנו. ועוד שהוא משגב ומגן לשמור אותנו מפגעי העולם, והוא סלה בלי הפסק, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (עירובין נד ע"א) כל מקום שנאמר סלה אין לו הפסק לעולם, שנאמר (תהלים מח, ט) כאשר שמענו כן ראינו וגו' עד עולם סלה, ומכח ייתור הפסוק שאמר עולם סלה הוכיחו שכל מקום שנאמר סלה אין לו הפסק לעולם.

531

532ואפילו לדברי רבי אבהו שאמר שהפסוק הוא ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך, יש במדת הבטחון מעלות רבות, ואחת מהם הוא כי אי אפשר לאדם שיהיה דבק באלהיו אם אין לו בטחון בו, וכשיבטח באמת הוא בודאי דבק בידו"ד ואין לו פחד מכל עניני העולם.

532

533וכן פירש רשב"י בזוהר (פ' וארא דף כב ע"א) זה לשונו דבר אחר (ישעיה כו, ד) בטחו בה' עדי עד, כל יומוי דבר נש בעי לאתתקפא ביה בקודשא בריך הוא, דהכי אמר דוד (תהלים כה, ב) אלהי בך בטחתי אל אבושה אל יעלצו אויבי לי, ומאן דשוי ביה בטחוניה ותוקפיה כדקא יאות לא יכלין לאבאשא ליה כל בני עלמא, דכל מאן דשוי תוקפיה בשמא קדישא אתקיים בעלמא, מאי טעמא בגין דעלמא בשמיה קדישא אתקיים, הדא הוא דכתיב כי ביה ה' צור עולמים, צייר עלמין, עד כאן לשונו לעניננו.

533

534ופירש בענין הבטחון ב' עניינים, האחד שצריך שיתמיד בבטחון כל יומוי, והוא לדקדק אומרו עדי עד. והב' שהבטחון עיקרו הוא חוזק הדבקות בהקדוש ברוך הוא, כמ"ש כל יומוי דבר נש בעי לאתתקפא ביה בקודשא בריך הוא, ואמר לאתתקפא, וכן למטה שאמר דשוי ביה בטחוניה ותוקפיה, מורה על חוזק אחיזת הדבקות שאינו יכול להפרד ממנו, ועל כן בוטח בכל ענין ואינו ירא מפגעי העולם.

534

535ועיקר הדבקות הוא בידו"ד, כמבואר במאמר, שאמר בגין דעלמא בשמיה קדישא אתקיים. והטעם, כי שם ידו"ד הוא חיות פנימי בין בעולם הזה בין בעולם הבא, כי כמו שהנשמה חיי הגוף כן העולם הזה הוא הגוף, ושם ידו"ד הוא הנשמה בתוכו, ואלו חס ושלום יסתלקו חיותו מן העולם ישאר העולם תוהו ובוהו ששמו יתברך הוא הנשמה המקיים הכל, ולכן כיון שהאדם מתדבק בידו"ד שהוא הנשמה ראוי שיתקיים בעולם יותר, מפני שלעולם מצחצח נשמתו משורש החיים העליונים, כדכתיב (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים, כדפירשתי בפרק הקודם, הרי ביארנו הסבה המעורר אלינו אהבת השכינה.

535

536והסבה המעוררת אהבת הקדוש ברוך הוא, נתבאר בזוהר (פ' תרומה דף קלד ע"ב) זה לשונו מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי (שמות כה, ב), האי קרא הכי אצטריך ליה למימר כל איש אשר ידבנו לבו, מאי מאת כל איש, אלא רזא הכא לאינון מרי מדין, זכאין אלין אינון צדיקיא דידעי לשוואה רעותא דילהון לגבי מלכא עילאה קדישא, וכל רעותא דילהון לאו איהו לגבי עלמא דא ובכסופא דבטלה דיליה, אלא ידעי ומשתדלי לשוואה רעותהון ולאתדבקא לעילא, בגין לאמשכא רעותא דילהון במאריהון לגבייהו מעילא לתתא. ומאן אתר נטלין ההיא רעותא דמאריהון לאמשכא ליה לגבייהו, נטלין ליה מאתר חד עילאה קדישא דמניה נפקין כל רעותין קדישין, ומאן איהו כל איש, דא צדיק דאיתקרי כל, כמה דאת אמר (קהלת ה, ח) ויתרון ארץ בכל הוא, על כן כל פקודי כל (תהלים קיט קכח), איש כמה דאת אמר איש צדיק, דא איהו כל איש מאריה דביתא, דרעותיה תדיר לגבי מטרוניתא, כבעלא דרחים לאתתיה, ותדיר ידבנו לבו, איהו רחים לה ולבו דאיהי מטרוניתא דיליה ידבנו לאתדבקא ביה, ואף על גב דברחימו סגיא דא בדא לא מתפרשן לעלמין, מההוא כל איש מאריה דביתא מאריה דמטרוניתא מיניה תקחו את תרומתי, אורחיה דעלמא מאן דבעי לנסבא איתתיה דבר נש מניה איהו קפיד ולא שביק ליה, אבל קודשא בריך הוא לאו הכי, אף על גב דכל רחימו דילה לגביה ורחימו דיליה לגבה, מניה נטלין לה לאשראה בינייהו, מההוא אתר עילאה דכל רחימו דאיתתא ובעלה שריא תמן תקחו את תרומתי, זכאה חולקהון דישראל וזכאין כלהו דזכו להאי, עד כאן.

536

537ועוד אמר לקמיה, זכאה חולקהון דאף על גב דאינון נטלין ליה הכא, לא יכלי אלא ברשו דבעלה וברשו דיליה, ולמעבד פולחנא דרחימו לגביה, וכדין ברחימו דיליה תקחו את תרומתי, וכל דא באינון פולחני דצלותא ותקונא דישראל מסדרין בכל יומא, עד כאן לשונו.

537

538וכוונתינו מבוארת במאמר, שעם היות הקדוש ברוך הוא רוצה באהבת שכינתו, מכל מקום לאהבתו את ישראל נותן לנו רשות שנמשיך אותה אצלנו למטה על ידי תפלה ומצות, כדי שעל ידם תתיחד למעלה, ואנו מעוררים את האהבה ממנה אליו כענין הבוחר בעמו בישראל באהבה שפי' לעיל, וזה שאמר למעבד פולחנא דרחימו לגביה.

538

539אמנם במאמר יש בו דברים הצריכים עיון, ואינם אל המתייחס כאן אל הדרוש, והמתייחס אל דרוש הדבקות והאהבה שאנו בו נתבאר במאמר שאמר במעלת הצדיקים שיודעים להפשיט מחשבתם מהגשמיות והם מדביקים מחשבם ורצונם במלך מלכי המלכים.

539

540ויובנו דבריו אלה במה שאמר בפרשת בראשית (פ' בראשית היכל קדש קדשים מה ע"ב) שהזכיר מענין הרצונות המתגלים בעת הזווג העליון עיין שם. וכל הרצונות מתגלים על ידי צדיק שהוא המזווג, ושם עיקר התדבקות נשמת הצדיק התחתון, כמ"ש וכדין בסים ההוא רעותא דכלא ולא איתפס לגו בגו בסתימו, וכדין זכאה חולקיה מאן דאתדבק במאריה בההיא שעתא, זכאה איהו לעילא זכאה איהו לתתא, עליה כתיב (משלי כג, כה) ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך.

540

541ואומר עוד לקמיה, מאן דזכי לאתדבקא במאריה כהאי גוונא ירית עלמין כלהו, רחימו לעילא רחימא לתתא, עד כאן לשונו לעניננו.

541

542ובזה יובן אומרו, לבו דאיהי מטרוניתא דיליה ידבנו לאתדבקא ביה, מפני שע"י יתגלה אליה רצון העליון כדפי', ותאיר מאור האין סוף, והוא הוא מציאות הזווג, והוא רחימו דיליה לגבה בסוד ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ואם אין גן, נהר היכן תהיה יציקתו והשקאתו, והוא מה שפירש מורי ע"ה בספ"ר שהעליונים צריכין לתחתונים. ועל ידי שתקחו תרומתי ותיחדו אותה באינון פולחני דצלותא, אתם דבוקים ברצון העליון המתגלה ביחוד, כדפי', ובזה נמצא כל המאמר מקושר כאחד.

542

543ונמצינו למדים, שכל הדבקות תלוי בתיקוני התפלה שכלם הם תיקוני השכינה וייחודה, ונמצינו למדים שעיקרי הדבקות והאהבה תלוי בהפשטת המחשבה מתאוות העולם הזה, שכל תאוותיו בטלות במיתה כנודע, והעיקר הוא לדבק נפשו ברצון העליון, והעיקר שתדע כל היחודים וכל מציאות העבודה, שאין הבדל בינינו לבינו יתברך עם היותו מרומם גבוה מעל גבוה, הוא עמנו משגיח בפרטים המגביהי לשבת, ואין הבדל כי אם מצד העון כאומרו (ישעיה נט, ב) עונותיכם היו מבדילים וגו', אמנם בהיות האדם עושה תשובה הוא קשור עם בוראו, והעד כאשר תבחין מה שכתבנו בפרקים הקודמים מכמה נסים נעשו לישראל והקדוש ברוך הוא עושה עמנו לעולם ועונה אותנו בעת צרתינו.

543

544ובפרט כשיבחין האדם מעלת הרשב"י ע"ה ושאר התנאים, שדיבורם היה מתקיים מיד תיכף, ולפעמים אפילו שלא בכוונה כענין הוות כשגגה שיוצא מלפני השליט וכו' כמה פעמים נזכר בגמרא (מו"ק יח ע"א), ובזוהר בפרשת ויחי (דף ריח ע"א) רבון עלמא אשתמודע רבי יצחק לגבן, וכמה נסים כאלו שהובאו בספר הזוהר, ולכן כאשר יחשוב האדם בדבר הזה יראה שאין מסך כלל בינו לבין הקדושה, ולזה חייב לעבוד הבורא כמי שעובד למלך שהוא עומד לפניו ויעשה רצון עליון כפי השתנות סדרי ההנהגה העליונה בזמני היום והלילה ובשאר הזמנים, כן יעבוד עבודתו בתפלתו ותורתו.

544

545ראשונה ראוי שישים האדם בכל יום מגמת פניו ליחד השכינה בג' תפלות שחרית ערבית מנחה, והטעם לג' זמנים אלו הוא, כי כפי השתנות הזמן התחתון תשתנה ההנהגה העליונה לחסד לדין ולרחמים, ולכן בבוקר אנו מעוררים החסד, וכיוצא בזה פירשו רבותינו ז"ל בבראשית רבה פרשת ויצא (סח, ט) בטעם ג' תפלות, אמר שם אמר רבי יהושע בן לוי האבות תקנו ג' תפלות, אברהם תקן תפלת השחר וכו'. ואמר עוד אמר רבי שמואל בר נחמני כנגד ג' פעמים שהיום משתנה, בערבית יאמר יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתוציאני מאפילה לאורה, בשחרית צריך לומר מודה אני לפניך ה' אלהי שהוצאתני מאפילה לאורה. במנחה יאמר יהי רצון מלפניך ה' אלהי כשם שזכיתני לראות חמה בזריחתה כן תזכני לראותה בשקיעתה. רבנן אמרי כנגד תמידין תקנו אותם עד כאן לשונו לעניננו.

545

546אם כן נפקא מינה, כי כפי השתנות הזמן כך יחויב השבח וההודאה לשם מפני הטובה שהטיב, וכדי שיהיה שלם לאהבה את השם ויתפלל בחשק הלב בזוכרו הטובה אשר מטיב עמו, לכך תקנו התפלות בזמנים מחולפים.

546

547וכיוצא בזה פירש במדרש (ויק"ר כח, א) על (קהלת א, ה) וזרח השמש ובא השמש, זה לשונו רבי לוי אמר כל מה שהבריות מגדלים מצות ומעשים טובים בעולם הזה דיין שהקדוש ברוך הוא מזריח להם השמש, שנאמר וזרח השמש ובא השמש.

547

548ובעת הקיצו משנתו, אם ישכים לקרות בתורה לאהבת השכינה מה טוב חלקו, כמו שנאריך במעלתו בעזרת השם. וזה ביאר הרשב"י ע"ה (זוהר פ' וארא דף ל ע"א) זה לשונו תא חזי כד מלכא אתי לערסיה בשעתא דאתפלג ליליא, רוחא דצפון איתער, דאיהו איתער חביבותא לגבי מטרוניתא, דאלמלא אתערותא דצפון לא אתחבר מלכא בהדה, בגין דצפון שארי חביבותא כמא דאיתמר (שה"ש ב, ו) שמאלו תחת לראשי, ודרום חביק ברחימו דכתיב וימינו תחבקני, כדין כמה בדיחין מתערין שירתא עד דאתי צפרא, דכתיב (איוב לח, ז) ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהים, וכד אתי צפרא כלהו עילאי ותתאי אמרי שירתא, וישראל כגוונא דא לתתא, דכתיב (ישעיה סב, ו) המזכירים את ה' אל דמי לכם, אל דמי לכם דייקא בליליא, כד אתפלג ליליא אינון דתיאובתא דילהון לאדכרא תדיר לקודשא בריך הוא לא יהבי שכיכו לליבא, וקיימין לאדכרא ליה לקודשא בריך הוא, כד סליק צפרא מקדימים לבי כנישתא ומשבחין ליה לקודשא בריך הוא, וכן בתר פלגות יומא, וכן בליליא כד אתחשך ואתדבק ליליא בחשוכא ובת שמשא, על אלין כתיב המזכירים את ה' אל דמי לכם, ודא עמא קדישא דישראל, עד כאן לשונו.

548

549ואמר לכם דייקא, מפני שהתעוררותה לייחוד תלוי בתחתונים, כאומרו (שה"ש ח, יג) חברים מקשיבים לקולך השמיעיני. ואמר אינון דתיאובתא דילהון, פי' אותם שנפשם חשקה בשכינה, כאיש אשר הולך אחר חשוקתו שלבו בוער אחר אהבתה ולא יישן מרוב אהבתו אותה, כן אותם שיש להם החשק הגדול אחר השכינה לא יהבי שכיכו לליבא, כי מרוב חשקם ואש אהבת השכינה הבוער בלבם בהקיצם משנתם לא ישלוט בהם שינה ועצלות אלא יקומו בזריזות ושמחה ואהבת השכינה לייחדה, מפני כי ביחודה עם בעלה שהוא ידו"ד הרי הם דבקים בידו"ד, ונפשם שמחה ומשתעשעת להיותם דבקים בחיים העליונים כענין ישקני מנשיקות פיהו, שחשק התחתון להכלל בעליון, כמו שפי', וזהו המזכירים א"ת, א"ת שכינה, ידו"ד קודשא בריך הוא, ומזכירים פירוש לשון קשר ויחוד כענין אזכרתה, שפי' קטרת, וקטרת הוא קשר, כי תרגום קשר קטר.

549

550אל דמי לכם, כבר נתבאר הטעם בפרק ד', מפני שהיא משוררת לעולם כענין אמרו (תהלים פג, ב) אלהים אל דמי לך, והיא תלויה בתחתונים, ולכך אמר אל דמי לכם, כדי שהיא גם כן לא תדום.

550

551ונראה לדקדק לשון הפסוק, שלא אמר אל תתנו דמי לו בדרך ציווי כמו שאמר במקום אחר. והענין הזה מדוקדק בדברי רבי אבא בעל המאמר, אינון דתיאובתא דלהון לאדכרא לקודשא בריך הוא לא יהבי שכיכו וכו', ופי' אותם שמנהגם כבר להיות תאותם וחשקם לזכור הקדוש ברוך הוא, וזהו המזכירים את ה', שכבר אתם רגילים לזכור את ה' איני צריך לצוות אל תתנו דמי, כי מאליו יבא הענין שמוכרח להם מרוב חשקם שלא יתנו דומי לו, וזהו לא יהבי שכיכו, על דרך שמצוה גוררת מצוה, כ"ש החשק שלהם להזכיר את ה' מעורר להם שלא ידומו ושלא ישקוט לבם.

551

552ובזה יובן פשט הכתוב (ישעיה סב, ו) על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו, ואלו הם שומרים נפקדים למעלה על פי הדבור שלא יחשו. אבל המזכירים את ה' יש להם מעלה נפלאה, כי אינם צריכים ציווי אלא מאליהם אל דמי לכם. הרי תיקון א' לשכינה שהנוהג זה בודאי הוא אוהב גדול אליה.

552

553עוד בשאר תיקונים, כדסליק צפרא מקדימין לבי כנישתא. ואומר מקדימים, גם זה על האהבה, כי מרוב אהבתם להקשר בשכינה ירוצו ויקדימו לבית הכנסת, כמ"ש (ברכות פ"ק ו' ע"ב) מצוה לרוץ לבית הכנסת, שנאמר (הושע ו, ג) ונדעה נרדפה לדעת את ה'.

553

554גם אפשר לומר מקדימין, כדי להיות מעשרה ראשונים, כמ"ש ז"ל (ברכות פ"ק שם) לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה מי' ראשונים, וכדפי' סודו בפרשת נשוא (קכו ע"א), ונפר' לקמן. וכן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות ח.) אמר רבי יהושע בן לוי קדימו ואחשיכו לבי כנישתא כי היכי דתוריכו יומי.

554

555ובפרט אם הוא ראשון בבית הכנסת, שביאר הרשב"י ע"ה (זוהר פ' תרומה דף קלא ע"א) ההוא דאקדים אתחבר בשכינתא וקיימא בדרגא דצדיק ואתעביד רחימו דמלכא, עיין שם.

555

556ובתפלת שחרית אנו מיחדין לשכינה וקושרין אותה בחסד, דהיינו אברהם תקן תפלת שחרית, ואחר חצי היום שהוא שעת מנחה שכבר נטה השמש כדפי' בגמ' (יומא כח ע"ב) מכי שחרן כותלי, ואז הגבורה מתחלת להתעורר כדפי' בריש פרשת נשוא (קכ ע"א), אז זמן תפלת מנחה ליחד השכינה בזרוע השמאל, שיצחק תקן תפלת המנחה. וכן בליליא הוא יחודה בקו האמצעי, יעקב תקן תפלת ערבית, דהיינו (בראשית כח, יא) וילן שם כי בא השמש, כי השמש בא אליה, וכן פירש בזוהר (פ' פנחס דף רכד ע"א, וגם פ' ויצא דף קמח ע"א) בענין ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו.

556

557ובתקונים (דף מה ע"א) זה לשונם בצלותא דשחרית דסלקא בשמא דאתקרי אל, האל הגדול ודאי, בצלותא דמנחה סליקת בשמא דאיתקרי אלהים, בצלותא דערבית סליקת בשמא דאתקרי ידו"ד רזא דמלה (תהלים נ, א) א"ל אלקי"ם ידו"ד דבר ויקרא ארץ, עד כאן לשונו.

557

558ואמר עוד לקמיה (דף מה ע"א) שעל ידי נצח הוד יסוד עולה להתקשר בשלשה אבות, זה לשונו ועוד מקוטרת מור (שה"ש ג, ו), צרור המור דודי לי (שם א, יג), ודא נצח דסליק ליה בימינא, הדא הוא דכתיב (תהלים טז, יא) נעימות בימינך נצח. ולבונה, דא הוד, דסליק לה בגבורה. מכל אבקת רוכל, דא צדיק דסליק בעמודא דאמצעיתא, עד כאן לשונו. הרי מבואר מהמאמרים כי עיקר תפלותינו הוא ליחד השכינה לעולם בבחינות האמורות.

558

559עוד צריך לכוון בכל יום ליחד השכינה בסוד מטה ושלחן וכסא ומנורה, שפירש הרשב"י ע"ה בפרשת תרומה (דף קלג ע"א), ונבארם בעזרת השם בענין התפלה. הרי זה יחוד כולל לכללות היום, ובשער התפלה יתבאר היאך בתפלת שחרית אנו מושכים השכינה אלינו.

559

560עוד יש שלשה דברים שראוי לאדם לעשותם בכל יום להמשיך השכינה עליו, הא' הנחת תפלין, הב' עסק התורה, והג' לתת לה שאר כסות ועונה.

560

561בתפלין ביארו בתיקונים (דף ב ע"א) שהם בנוקבא, והמניחם הוא אות ברית ואות תפלין, והוא בן, ועליו נאמר לא תקח האם על הבנים, ששכינה שורה עליהם לעולם, זה לשונם אלין דנטרין אות ברית בתחומיה דאיהו ח' יומין, ונטרי אות שבת בתחומיה, דאינון י"י יאקדונק"י, דבגינייהו אוקמוה מארי מתניתין דלא אשתכח בר נש פחות מתרוייהו, כתיב (דברים כב, ו) לא תקח האם על הבנים, ואינון דלא אשתכחו בכל יומא בשתי אותיות אלו דאינון אות תפלין ואות דברית מילה, ובשבת אות ברית ואות שבת, כתיב בהון שלח תשלח את האם, ואי תימרון אמאי צריכין למהוי תרוייהו בכל בר נש בכל יומא, בגין דלא תשתכח שכינתא דאיהי יו"ד מן אדנ"י יחידה בלא קודשא בריך הוא דאיהי יו"ד מן ידו"ד, וצריך בר נש דלא ישתכח בכל יומא פחות מתרוייהו. ואי לא, עליה איתמר (משלי טז, כח) ונרגן מפריד אלוף דא מפריד אלופיה דעלמא משכינתא, נוקבא, דאיתמר בה (שמות לא, יז) אות היא לעולם, דכורא ברית מלח עולם היא (במדבר יח, יט), ובגין דא אות תפלין נוקבא, אות ברית דכורא, ורזא דמלה (דברים ל, יב) "מ"י "יעל"ה "לנ"ו "השמימ"ה בראשי תיבין מיל"ה ובסופי תיבין ידו"ד, בתפלין נוקבא, הדא הוא דכתיב (שמות יג, טז) והיה לאות על ידכה, יד כהה, עד כאן לשונו. ובפשוטי דבריו ראיה אל כונתינו.

561

562על ידי עסק התורה ביארו בזוהר (פ' וירא דף קטו ע"ב) רבי יהודה ורבי יוסי הוו אזלי באורחא, אמר ליה רבי יהודה לרבי יוסי פתח פומך ולעי באורייתא, דהא שכינתא אשתכחת גבך, דכל זמן דמלי דאורייתא לעא[ן] שכינתא אתייא ומתחברא, וכל שכן באורחא דשכינתא קדמא ואתיא ואזלא קמייהו דבני נשא דזכאן במהימנותא דקודשא בריך הוא, עד כאן לשונו.

562

563וכן אמר גם כן בזוהר (פ' בראשית דף נ ע"א) שתלמידי חכמים הפורשים מנשותיהם כל ששת ימי החול, שהשכינה עמהם, והם זכר ונקבה.

563

564אמנם צריך כדי שתשרה עליו שכינה שיהיה לימודו בדרך קבע לא דרך מקרה, וכן ביארו ברעיא מהימנא (דף רלח ע"ב) זה לשונם ובגין דא כי יקרא קן צפור, באורח מקרה, זמנא חדא דאושפיזא ואכסנאי דאזדמן לפום שעתא בבי אושפיזיה, ואית דאינון דמתניתא דילהון דירה לשכינתא, הדא הוא דכתיב (שמות לא, טז) ושמרו בני ישראל את השבת לדורתם, לדרתם חסר לשון דירה, ואית מארי משנה דתורתם אומנותם דלא זזת שכינתא מנהון כל יומיהון, אבל אלין כי יקרא קן צפור לפניך, בהון שכינתא באורח מקרה, זמנין שרייא עליהון ואשתכחת עמהון וזמנין לא אשתכחת עמהון, ורזא דמלה זמנין דאשתכחת עמהון לא תקח האם, וזמנין דלא אשתכחת שלח תשלח את האם, אפרוחים אלין מארי משנה, או ביצים מארי מקרא, באלין דלא קבעי לימודייהו שלח תשלח את האם, אבל באלין דקבעין לימודייהו לא תקח האם על הבנים, עד כאן לשונו.

564

565וכן פירשו בתיקונים (סוף כא ע"א) אי הכי מאי כי יקרא קן צפור לפניך, אלא בזמנא דלית לה לשכינתא אתר לשריא תמן בקביעו איהי אזלת במקרה, ודא איהו כל הקובע מקום לתפלתו, כמה דנשמתין עבדין הכי שרייא שכינתא עמהון, נשמתא דאיהי קביעא בצלותא או באורייתא איהי אתר קבוע לשריא ביה שכינתא, אבל נשמתא דלית לה קביעותא בצלותא או באורייתא אלא אי אזדמנת לה במקרה, הכי איהי שרייא עמיה במקרא ודא איהו כי יקרא קן צפור לפניך, וכן איהי נשמתא דבר נש אתקריאת קן צפור וגופא קן דנשמתא, וכן נשמתין דאינון עולימאן דילה דאיתקרו בתולות אחריה רעותיה, יתבין בגופין דאינון קן דילהון, באורח מקרה, בזמנא דלאו אינון קבועין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ודא הוא כי יקרא קן צפור לפניך, עד כאן לשונו.

565

566שאר כסות ועונה, ביארו בתיקונים (כב ע"א) ועוד אינון שאלין מזונא, וכסות, ועונה, דאיהי עונת זיווגיהו משבת לשבת, דאיתמר בה (שמות כא, י) שארה כסותה ועונתה לא יגרע, ולא אית מאן דשאיל מזונא דאיהי שארה דשכינתא, ואיהי אימא עלאה דאתמר בה (משלי א, ח) ואל תטוש תורת אמך. כסותה, דא כסויה דציצית ועטיפו דיליה, ותפלין דיד דאתמר בה (תהלים קב, א) תפלה לעני כי יעטוף. ועונתה, דא קריאת שמע בעונתה. דאם שלש אלה לא יעשה לה, לשכינתא, ויצאה חנם אין כסף, לית ליה כסופא מן שכינתא חציף איהו. ועוד אין כסף, לא יהא ליה כסופא לעלמא דאתי, עד כאן לשונו.

566

567ובתיקונים (תיקון מט דף ק' ע"ב) ביאר ג' אלה באופן אחר, והוא קרוב אל הנדרש, דרש שם שאר כסות ועונה בסוד ג' גלגולים, ואמר אחר כך אמר רבי שמעון, סבא סבא פתח מלין יתיר, דהא סתימין אלין מילך, אמר ליה ההוא סבא, שארה, דא מזונא מסטרא דימינא, דמתמן כל מזונא קא אתיא, הדא הוא דכתיב (תהלים קמה, טז) פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, ודא יד ימינא. כסותה, מסטרא דשמאלא דאיהי כסות עינים, דמתמן עריין לשמאלא, בגין דסטרא דצפון שמאלא תמן פגימו, הדא הוא דכתיב (ירמיה א, יד) מצפון תפתח הרעה, ובגין דא אתמר ביצחק (בראשית כז, א) ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות, ותמן צריך כיסויא, ומשה בההוא איתמר ביה (שמות ג, ו) ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים, ובגין דא ציצית ותפלין אינון כיסויא דילה, הדא הוא דכתיב (שמות כב, כו) כי הוא כסותה לבדה הוא שמלתו לעורו, לעורו בעור דתפלין, כסותה, על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה (שם, יב), ועונתה מסטרא דעמודא דאמצעיתא דאיהו ישראל, שמע ישראל (דברים ו, ד), ותמן יחודא דילה, הדא הוא דכתיב (שמות כא, יא) ואם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם אין כסף, עד כאן לשונו.

567

568ומה שאמר ששאר הוא המזון מצד הימין, ולעיל נתבאר שהוא תורה מצד הבינה, אין מזה קושי כלל, כי המזון אף על פי שיהיה בימין הוא נמשך מהבינה, כי בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, וביארו בתיקונין (ת"י דף כה ע"ב) דלא בזכותא שהוא חסד תליין אלא במזל שהיא הבינה, עיין שם. וכן התורה נמשכה מהבינה כדפיר' בפרשת קדושים ובאה לחסד ומשם היא מזון לשכינה, והיא (משלי לא, כו) ותורת חסד על לשונה.

568

569ואגב למדנו, כי כוונת כיסוי ציצית ותפלין הוא להסתיר השכינה וכן הנשמה מכוחות הדין.

569

570הרי מבואר החיוב המוטל על כל אדם לעשות ולתקן בכל יום שאר וכסות ועונה לשכינה, ובזה גם כן נשמתו מתתקנת, כי הנשמה חלק ידו"ד, שנאמר (דברים לב, ט) כי חלק ידו"ד עמו, כמו שביארנו כמה פעמים, ובהיות השכינה מתתקנת על ידו בודאי שתשרה עליו כמו שנאמר (משלי ח, יז) אני אהבי אהב, וכן פי' הרשב"י ע"ה גם כן בפסוק מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו', שהעתקנו בפרק ד.

570

571ואלו הד' דברים שביארנו הם יחודים כוללים לכל יום ויום, עוד כמה פרטים שיתבארו בעזרת השם כל אחד ואחד במקומו. ועל המתקן ימיו לעולם ביחוד השכינה כדפי', נאמר (קהלת ט, ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך, כמו שהעתקנו המאמר בפרק הקודם.

571

572ועוד במעלתו ביארו שם בזוהר (פ' מקץ דף קצו ע"ב) דבר אחר, בכחך דא היא אשה דקאמרן, דאיהי חילא לאיתתקפא בה בעלמא דין ובעלמא דאתי, ובעי בר נש למזכי בה בהאי עלמא בגין דיתתקף בההוא עלמא, מאי טעמא, בגין דלבתר דיפוק בר נש מהאי עלמא לית ביה חילא למעבד מידי ולומר השתא מכאן ולהלאה אעביד, ודאי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה, אי לא זכי בר נש בהאי עלמא לא יזכי ביה לבתר בההוא עלמא, ואוקמוה מאן דלא אתקין זוודין למיהך מהאי עלמא לא ייכול בההוא עלמא, ואית עובדין טבין דעביד בר נש בהאי עלמא דייכול מנייהו הכא וכלא אישתאר לעלמא דאתי ולאתזנא מנייהו, תא חזי יוסף זכה בהאי עלמא ובעלמא דאתי, בגין דבעא לאתיחדא באשה יראת ה' כדכתיב (בראשית לט, ט) וחטאתי לאלהים, ובגין כך זכה למישלט בהאי עלמא, וזכה לון לישראל, עד כאן לשונו לעניננו. ומבואר במאמר כמה גדול מעלת האוחז בשכינה במעשיו אם בעולם הזה אם בעולם הבא.

572

573ודרך כלל לכל יחודי השכינה שביארנו ונבאר עוד בעזרת השם, צריך קודם שיעשה היחוד ההוא יאמר בפיו ויוציא בשפתיו דבר זה או מצוה זו אני עושה ליחד השכינה עם קודשא בריך הוא, ויכוין ביחוד יאקדונק"י, ויכוין שבזה תתעלה מהגלות. כיצד, הולך לבית הכנסת לתפלת שחרית יאמר הריני הולך ליחד השכינה עם הקדוש ברוך הוא בדרועא ימינא, ויכוין הכוונה שפירשנו, וכיוצא לשאר התפלות והמצות.

573

574ודבר זה יתבאר בזוהר (פ' תזריע דף נא בסופו) והם דברי רבי אלעזר, זה לשונו אמר רבי אלעזר, בכל עובדוי דבר נש ליבעי ליה דלהוו כולהו לשמא קדישא, מאי לשמא קדישא לאדכרא בפומיה שמא קדישא על כל מה דאיהו עביד, דכולא הוא לפולחניה ולא לישרי עלוי סטרא אחרא, בגין דאיהו זמין תדיר לגבי בני נשא ויכיל לאשראה על ההיא עבידתא, עד כאן לשונו.

574

575ועם היות שטחיות דבריו כמ"ש על מה דאיהו עביד, במעשים מדברי העולם שהם לעבודתו, שאם הוא במעשה המצות הוא הוא העבודה עצמה, מכל מקום כבר אפשר שיהיה במעשה המצוה איזו פניה, כי בוחן לבות יודע הכל, וכאשר בתחלת העשיה יאמר בפיו שהוא לעבודתו לשם ה' והכוונה ליחד כדפרי' הרי בזה מסלק כל חיצוני שלא תסרך באותה המצוה. וכן נראה מדבריו שאמר בכל עובדוי דבר נש ליבעי ליה, ומאי ריבה בכל, אלא ודאי דהכי פירושו לא מיבעיא בדברי הקדושה שצריך להזכיר, כי יותר הקליפה רוצה להאחז ברוחניות המצוות יותר מדבר הגשמי שאין בו ממש, אלא אפילו בדברי העולם יאמר לשם ה' כדי שלא תשרה הקליפה בשום מעשה ממעשיו הגשמיים.

575

576וכן תמצא שמנהג הקדמונים ע"ה היה שקודם שיעשה המצוה היו מוציאים הכוונה בפיהם, כענין רבי אבא ע"ה בענין ג' סעודות, בזוהר אמרו (פ' יתרו דף פח ע"א) זה לשונם רבי אבא כד הוה יתיב בסעודתא דשבתא הוה חדי בכל חדא וחדא, אמר דא היא סעודתא דעתיקא קדישא וכו', בסעודתא אחרא אמר דא היא סעודתא דקודשא בריך הוא, וכן בכלהו סעודתי, עד כאן לשונם.

576

577וכן אמר הוא עצמו בזוהר (פ' תזריע דף נ ע"א) זה לשונו תא חזי, כתיב וכל הנשים אשר נשא לבן, בשעתא דהוו עבדין עבידתא הוו אמרין דא למקדשא דא למשכנא דא לפרוכתא, וכן כל אינון אומנין, בגין דשרייא קדושא על ידיהו ואתקדש ההיא עבידתא, וכד סליק לאתריה בקדושה סליק, עד כאן לשונו.

577

578ואמר עוד לקמיה, שגם כן בדברי העולם צריך להזכיר, זה לשונו ועל דא מאן דבני בנין כד שארי למבני בעי לאדכרא דהא לפולחנא דקודשא בריך הוא, הוא, בני בנין דכתיב (ירמיה כב, יג) הוי בונה ביתו בלא צדק, וכדין סייעתא דשמיא שארי עלוי, וקודשא בריך הוא זמין עליה קדושתא, וקארי עליה שלם, הדא הוא דכתיב (איוב ה, כד) וידעת כי שלום אהלך, מהו ופקדת נוך הא אוקמוה, אבל ופקדת, לאפקדא מלה בפומא כד איהו בני, וכדין ולא תחטא כתיב, עד כאן לשונו, ומזה נקיש לכל שאר דברי העולם. וכן רב המנונא בענין הסוכה, כדפירשו בזוהר (פ' אמור סוף דף קג) עיין שם, ומזה נלמוד לשאר המצות.

578

579ונראה לי שעל זה נאמר (ישעיה סב, ו) המזכירים את ה' אל דמי לכם, שיזכירו היחוד בפה, את ידו"ד - קודשא בריך הוא ושכינתיה, כדפירשנו לעיל, ונמצא מקיים מעשה דיבור ומחשבה, שהוא כנגד ג' שמות יב"ק כמו שיתבאר בשער הקדושה בפרק ד.

579

580והמתקן ימיו בתקונים אלו האמורים, עליו נאמר (תהלים לד, יג) אוהב ימים לראות טוב, ויובן הדבר במה שפירשו בזוהר (פ' ויחי דף רכד ע"א) כי הימים מה שאדם מתקן בהם הם לבוש שבהם תתלבש נשמתו, ועל ידי לבוש הימים זוכה להסתכל ולהתענג בעונג טוב הצפון לצדיקים, זה לשונו תאנא, זכאין צדיקיא דיומיהון זכאין אינון ואשתארן לעלמא דאתי זכאין, וכד נפקין מתחברן כלהו ואתעבידו לבושי יקר לאתלבשא ביה, ובההוא לבושא זכאן לאתענגא מענוגא לעלמא דאתי, ובההוא לבושא זמינין לאחיא ולמיקם. וכל אינון דאית להו לבושא יקומון, הדא הוא דכתיב (איוב לח, יד) ויתיצבו כמו לבוש, ווי לאינון חייבי עלמא דיומיהון בחובי עלמין חסרין, ולא אשתאר מינייהו במא דאתכסיין כד יפקון מעלמא.

580

581תאנא, כל אינון זכאין דזכו לאתלבשא יקר דיומוי, מתערן בההוא עלמא (ס"א: גולפא) מעטורי דמתעטרי בהו אבהן, מההוא נחל דנגיד ונפיק לגנתא דעדן, הדא הוא דכתיב (ישעיה נח, יא) ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך וגו', ואינון חייבי עלמא דלא זכו לאתלבשא בלבושא דיומיהון עלייהו כתיב (ירמיה יז, ו) והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב ושכן חררים במדבר, עד כאן לשונו.

581

582הרי שאמר שעל ידי לבוש הימים מתענגים ענוגא דעלמא דאתי, ומתעטרי מההוא נחל דנגיד ונפיק, ובזה יובן, הפסוק אוהב ימים, כי כיון שהימים הם לבושים שבהם תתלבש נשמתו, צריך לאהוב הימים, כי כמו שהאדם אוהב הלבוש שבו מתלבש גופו, שאם לא יהיה הלבוש ההוא היה ערום, כן למה שנוגע לתיקון נשמתו יאהב הימים שהם לבושים שתתלבש נפשו, והיינו לראות טוב, שעל ידי לבוש הימים ישיג להסתכל ולהתענג מטוב העולם הבא כמבואר במאמר, והראיה היא מציאות ההשגה שישיגו הצדיקים באור הצפון לצדיקים, וכמו שנאמר (תהלים כז, יג) לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים. ואמר ראיה, כי אין אדם רואה אלא על ידי האור, ואותו האור הצפון על ידו היא הראיה האמתית שבו היה צופה אדם הראשון מראש העולם ועד סופו, כדפירשו ז"ל (חגיגה דף יב ע"א) והאריכו בזוהר (פ' בראשית דף לא ע"ב) במעלות האור ההוא.

582

583וכאשר יסתכל במ"ש, צריך שיתקן עצמו בתורתו ומצוותו דבר יום ביומו, כמו שאמר הכתוב (דברים כד, טו) ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש, ופי' שיתן ליום עצמו השכר שלו דהיינו תיקונו על ידי התורה והמצות ולא יבא עליו השמש, כי כל יום ויום יש עליו מלאך ממונה כמו שפי' בזוהר (פ' אמור דף צב ע"א) על טעם שצריך תענית חלום ביומו ואפילו בשבת, עיין שם. ועל זה, היום שעבר בלי תיקון חלף הלך לו. וכן מטעם זה אמר (אבות פ"ב) ושוב יום אחד לפני מיתתך כדי שיהיו כל ימיו בתשובה, כדפי' בשער היראה. ואם ירצה לומר שמחר יתקן ויקרא, וכבר מצינו כיוצא בזה בגמרא (ע' עירובין סה ע"ב) אין אגירי יממא יזפי ביממא ופרעי בליליא. צריך שלא יאחר הפרעון אלא יפרע מיד חובו, כי אם יתאחר מלפרוע דבר יום ביומו יכבד עליו החוב, וכתב החסיד בח"ה (ע' חוה"ל ש' החשבון חשבון יא) בענין זה. ובזוהר (פ' כי תצא דף רעח ע"א) פירשו פסוק זה על התפלות העולות למעלה על ידי מטטרו"ן. ואשרי המתקן ימיו על דרך האמור שבודאי יזכה אל הטוב הצפון.

583

584ובזה נכלל הפרק הזה:

584

585מפני שקדם עסקנו בפרק הקודם בענין תקוני השכינה וקישוטיה, אמרנו לסמוך לו פרק זה, לבאר שכל העבודות החמורות שחייב האדם לעשות לתיקון השכינה צריכין שיהיו בשמחה, שנאמר (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב, ואמר (תהלים ק, ב) עבדו את ה' בשמחה, ופירשו בזוהר (ריש פ' ויחי דף רטז ע"ב) זה לשונם אמר רבי יוסי שכינתא לא שריא אלא באתר שלים ולא באתר חסיר ולא באתר פגים ולא באתר עציב, אלא באתר דאתכוון, באתר דחידו, ובגין כך כל אינון שנין דיוסף אתפרש מאבוי ויעקב הוה עציב לא שריא ביה שכינתא. תנא אמר רבי אלעזר אמר רבי אבא, כתיב עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה, לאפקא דלית פולחנא דקודשא בריך הוא אלא מגו חדוה, דאמר רבי אלעזר לית שכינתא שריא מגו עצבות, דכתיב (מל"ב ג, טו) ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן, עד כאן לשונו.

585

586ושמעתי בשם מה"ר יצחק די לוריא אשכנזי ע"ה שפירש פסוק תחת אשר לא עבדת וגו' מרוב כל, פירוש יותר אם היה לך רוב כל. והכוונה, שיהיה שמח בשמחת הקדוש ברוך הוא ובמצוותיו ותורתו יותר מכל ממון שבעולם, כמו שהתורה נאמר בה (משלי ג, טו) וכל חפציך לא ישוו בה, כך לא ישוה שום שמחה שבעולם אצל שמחת מצוה, וכן פי' לעיל בפרק ב בענין האהבה. וכענין זה שמעתי בשם הר' יונה ע"ה בפסוק (משלי ג, ט) כבד את ה' מהונך, שפירש יותר מהונך.

586

587ואופני קנות אדם שמחה בלבו, הוא כשיחשוב בטובת הבורא יתברך עליו כמו שהארכנו, אם בנתינת התורה וכו', ויאמר בלבו, עילת כל העלות וסבת כל הסבות שברא והמציא כל הנמצאים בעבור האדם והשגחתו הפרטית עלי, עם היות שלגדולתו אין לה תכלית וסוף, ישגיח על יתוש קטן כמוני שאני נחשב לאין נגד גדולתו יתברך, להטיב עמי בטובות העולם הזה ובטובות העולם הבא.

587

588והוא כמשל המלך שיש לו שרים ונכבדים לאין מספר, וראה במדינתו עבד אחד, וקראו ואמר לו רצוני שתעבדני ותהיה מהשרים העומדים לפני הרואים את פני המלך, ואמר לו אם תעבדני כראוי אשים מעלתך למעלה מהשרים הנכבדים אשר עמי. האין מן הראוי על העבד ההוא לעבוד עבודת רבו בשמחה, ויאמר בלבו, הואיל והמלך עם גדולתו וממשלתו שלא חסר לו דבר בחר בי לתועלתי שאהיה עובד לפניו, אין מן הראוי שאעבוד עבודתי לפניו אלא בשמחה ובטוב לבב.

588

589ובספר החסידים (סימן יד) כתוב בשורש האהבה, כי כדי לעבוד בשמחה יקח אדם משל מבשר ודם, אם היה יודע דבר שהוא רצון המלך לא ישקוט ולא ינוח עד שישלים רצון המלך, שהוא רימה ותולעה כמוהו, ויהיה שמח שמחה גדולה על אשר באו מעשיו לפני המלך, לרצון הבורא שהוא חי וקיים על אחת כמה וכמה שיש לו לטרוח ולבקש איך יעשה וישלים רצון מצוותו, עד כאן לשונו.

589

590ועוד יחשוב ויאמר בלבו, הרי כל צבא השמים עובדים עבודתם בשמחה ששים ושמחים לעשות רצון קוניהם, ועבודתם העליונה היא כפלים על עבודתנו, שהרי הגלגלים אינם שוקטים לעולם מתנועתם, וכן השמש לעולם הוא סובב, ובכל בקר כאשר הוא יוצא, יוצא בשמחה, שנאמר (תהלים יט, ו) ישיש כגבור, והוא משורר לפני המקום שפירשו ז"ל שאומרים מזמור הודו לה' קראו בשמו (תהלים קה), וכן פירשו בזוהר (פ' ויקהל דף קצו ע"א) זה לשונם ובשעתא דנטיל שמשא בגלגלוי פתח קל נעימותא ואמר שירתא, מאי קאמר הודו לה' קראו בשמו וגו' (תהלים קה, א) שירו לו שיר חדש וגו', וישראל משבחין לקודשא בריך הוא ביממא עם שמשא, הדא הוא דכתיב (שם עב, ה) ייראוך עם שמש, ואף על גב דהא אוקימנא להאי קרא, אמר רבי אלעזר אלמלא דבני עלמא אטימין לבא וסתימין עיינין לא יכלין למיקם מכל נעימותא דגלגלא דשמשא כד נטיל, עד כאן לשונו.

590

591ועוד אמרו במדרש תנחומא (אחרי ט) זה שאמר הכתוב (תהלים קיג, ג) ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה', משעה שהשמש זורח ועד שהוא שוקע מקלס להקדוש ברוך הוא, וכן אתה מוצא בשעה שעמד יהושע בגבעון ובקש לשתקו, לא אמר שמש בגבעון עמוד אלא שמש בגעון דום, אלא שכל שעה שהוא מהלך מקלס להקדוש ברוך הוא, וכל שעה שהוא מקלס יש בו (ס"א: אין בו) כח לעמוד, לכך אמר ליה יהושע דום, עד כאן לשונו.

591

592והעיד לי מי ששמע וראה אנשים שהלכו לארץ הודו, לראות מקום יציאת החמה וזריחתה, ב' הלכו, וא' חזר אלם, הא' שנתקרב הרבה לשמוע ניגון קול החמה מת, והא' נתאלם, וזה בחזרתו אמר זה על ידי כתיבה. וכן אמרו ז"ל בסנהדרין בענין סנחריב שהשמיעם קול גלגל חמה.

592

593ועל דרך שהשמש משורר, גם העליונים משוררים ומשבחים לעילת כל העילות, בין בנאצלים בין בנבראים בין בנוצרים בין בנעשים, שכל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא בראו אלא לכבודו, שנאמר (ישעיה מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, והכבוד הוא ההלול והשבח, כענין (תהלים כט, ט) ובהיכלו כולו אומר כבוד. וכן פירשו רבותינו ז"ל במדרש תהלים (מזמור יט) זה לשונם השמים מספרים, זה שאמר הכתוב (משלי טז, ד) כל פעל ה' למענהו, לקילוסו, כמא דאת אמר (תהלים קמז, ז) ענו לה' בתודה. דבר אחר לעדותו וכו'. ואמר עוד לקמיה, דבר אחר כל פעל ה' לקילוסו, שהכל מקלסין אותו על פעולותיו ועל מעשהו, וכל מעשיו מקלסין אותו, עד כאן לשונו.

593

594ואל זה כיון דוד המלך ע"ה במזמור (שם קמח, א) הללו את ה' מן השמים וגו' הללוהו כל מלאכיו הללוהו כל צבאיו הללוהו שמש וירח, ופירש בזוהר (פ' פקודי דף רלב ע"א) זה לשונו הללויה הללו את ה' מן השמים, איהו שירותא דשית סטרין לאתפשטא לתתא, דדא איהו רזא דקיימא לשאלא כמה דאת אמר כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך וגו' (דברים ד לב), עד הכא אית רשו לשאלא, מכאן ולהלאה לאו קיימא לשאלא, בגין דאיהו אתר טמיר וגניז, ועל דא הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים, אלין תרין סטרין דאינון רומא דשירותא ימינא ושמאלא, ומהכא אתפשטן כלהו אחרנין לתתא ברזא דדרגין, לאתתקנא כדקא יאות. הללוהו כל מלאכיו, אלין תרין קיימין דקיימי תחות גופא למשען גופא עלייהו, תא חזי אינון קיימין דגופא אשתען עלייהו קיימי הכא ברזא דמלאכין, בגין דיריכין אינון שליחן למיזל מאתר לאתר, ומרזא דא נפקין דאקרון אינון מלאכין דאינון שליחן למהך בשליחותא דמאריהון מאתר לאתר. הללוהו כל צבאיו, דא איהו אתר דנפיק מיניה כל חיילין קדישין עילאין רזא דאת קיימא קדישא ואיהו רשים בכל שאר רבוון כדקאמרן, דכתיב ה' צבאות שמו, אות הוא בכל שאר חילין ורבוון. הללוהו שמש וירח, ביה קיימא רזא דא, ואיהו שמשא לאתנהרא, וביה קיימין כוכביא עילאין דנהרין ומזלי והא אוקימנא, לבתר אהדר לעילא לההוא אתר דקאים ברומא דמרומים, ותמן תקיעו דכלא. לבתר הללו את ה' מן הארץ, לקבל אלין אש וברד, עד כאן לשונו.

594

595וכוונתו, שהללו את ה' מן השמים הם שש קצוות בכלל, הללוהו במרומים חסד וגבורה, הללוהו כל מלאכיו נצח והוד, ומה שקראם מלאכים, אמר שהטעם הוא שהמלאכים הם הנשלחים ממקום למקום ומקורם הוא מהירכים העליונים, הללוהו כל צבאיו כנגד היסוד, הללוהו שמש וירח הם כנגד תפארת ומלכות, הללוהו שמי השמים והמים אשר מעל השמים, אלו הם ג' ראשונות. ואחר כך ירד למטה אל היסודות הגשמיים, הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות אש וברד.

595

596ואין תימה למה לא הזכיר שבח הנבראים והנוצרים. שכבר נזכרו בשבח הללוהו כל מלאכיו הללוהו כל צבאיו. ומן הראוי שיזכיר צבאיו ואחר כך מלאכיו, אלא שהוכרח לפי סדר המדות. הרי כל הנמצאים.

596

597ומכל שכן מה שמהם למטה, שכולם נותנים שיר ושבח לעילת העילות, שאפילו הכתר ברומא דמרומים ותקיעו דכלא, עליו נאמר הללוהו שמי השמים, ואמר הכתוב אחר כך יהללו את שם ה' כי הוא צוה ונבראו, ושם ידו"ד זה מוכרחים אנו לומר שהוא השם הראשון הדבק בעילת העילות שהוא רב ושליט וכו' כדפי' בשער היראה פרק א. וההלל והשבח הוא על שהמציאם ובראם מאין ליש, וזהו כי הוא צוה ונבראו, וגם בכתר צודק זה הענין, שגם הוא נאצל אבל לא לשון ציווי, ולכך תמצא שופר מהופך במלת כי, ובמלת הוא טרחא, והבן.

597

598ונמצא בספרי המנגדים שיש למעלה שר אחד, והוא בכסא, שיש לו אלף פיות, ובכל פה אלף לשונות, ובכל לשון ולשון נותן רננות ושבחים לקונו, והוא נקרא יואאחצצבירו"ן, והשר הזה פירשו בתיקונים (ריש דף קלה) במעלתו, עיין שם. וכן בספר ברית המנוחה פירש כמה שרים עליונים חותם שמם הו"ן רו"ן. והטעם שהם ממונים על הרנה והשיר והשבח, ואלו הם הנקראים עלמות שיר (תהלים מו, א), עלמות הממונים על השירה.

598

599ועל זה תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה (תפילת נשמת) ואלו פינו מלא שירה כים ולשוננו רנה כהמון גליו וכו', ופי' הוא שהים העליון הוא משורר שירה, כאומרו (תהלים ל, יג) למען יזמרך כבוד ולא ידום, וכענין (שם פג, ב) אלהים אל דמי לך, שלעולם מעוררת שירה ליחוד אבא ואמא כדפי' מורי בשער מהות והנהגה (פ"כ), וגליו הם רוחות הכסא שבו, המעוררים רנה גם כן.

599

600ובזה יובן מה שפירש בזוהר (פ' נח דף סט ע"ב) בפסוק (תהלים פט, י) בשוא גליו אתה תשבחם, זה לשונו תשבחם ממש, שבחא הוא לון, בגין דסלקין בתיאובתא למחמי, מכאן כל מאן דכסיף לאסתכלא ולמנדע אף על גב דלא יכיל שבחא איהו דיליה וכלא משבחן ליה, עד כאן לשונו. ופי', שהרוחות העליונים שבכסא הולכים ורצים ומתנשאים כדי לראות ולהשיג באור העליון מה שהוא למעלה מהשגתם, ואף על פי שחוזרים לאחור שאינם יכולין להשיג מה שהוא למעלה ממדרגתם, מכל מקום שבח הוא להם שיש להם חשק להשיג יותר ולהתדבק באור העליון.

600

601וכן הנשמות אחר פטירתם מודים ומשבחין להקדוש ברוך הוא, כדפירש בזוהר (פ' תרומה דף קמב ע"א) זה לשונו האי נפש, בשעתא דרוח נחתא מגו נהירו עילאה לדיירא בגנתא דעדן, נהיר ונציץ, איהו כד קיימא גו קברא ואתגלימת בדיוקנא דהוות גו גופא בקדמיתא, וכל אינון גרמי בההוא דיוקנא שלהן, ומשבחן ואודן לקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב (תהלים לה, י) כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך, אומרות לא כתיב אלא תאמרנה, ואלמלא אתייהיב רשו לעינא חמי בליליא דנפק שבתא ובלילי ירחי וזמני כדיוקנין על גבי קברי אודן ומשבחן לקודשא בריך הוא, אבל טפשו דבני נשא קא מעכבא וכו', עד כאן לשונו לעניננו.

601

602וכיון שכל העליונים הם מעוררים שירה מפני חשקם לידבק בו, בערך זה האדם גם כן צריך לעורר שיר ושבח לשמח את קונו, וכדי שידבק בקונו, כי השיר גורם הדבקות. והוא כאשר יזכור רוב טובותיו וחסדיו עליו, כמו שאנו אומרים ואלו פינו מלא שירה כים אין אנו מספיקין להודות על אחד מאלף אלפי אלפים נסים ונפלאות שעשית עמנו ועם אבותינו ורוח ונשמה שנפחת באפינו ולשון אשר שמת בפינו הן הם יודו ויברכו וישוררו את שמך מלכנו.

602

603ועל זה כוון דוד המלך ע"ה באומרו (תהלים לא, ח) אגילה ואשמחה בחסדך אשר ראית את עניי, הרי השמחה מצד החסד שהטיב עמו. ומצד זה היה דוד לעולם משורר, והיה מצוה אותנו שנעורר שיר ורנה, באמרו (שם לג, א) רננו צדיקים בה', שירו לו שיר חדש (שם לג, ג).

603

604וכן את מוצא כשישראל היה נעשה להם נס מיד היו אומרים שירה אז ישיר ישראל (שמות טו, א), ותשר דבורה(שופטים ה, א). ואי אפשר להיות נס שלא תשתתף בו מדת החסד, וכן פי' בפרשת ויקרא (דף ח ע"א) בפסוק (תהלים ק, ב) עבדו את ה' בשמחה, כי הכהן מצדו באה השמחה, זה לשונו שמחה בכהנא אתקיים, בגין דהוא רחיקא מן דינא תדיר, וכהנא בעייא לאשתכחא תדיר באנפין נהירין, חדאן תדיר, יתיר מכל עמא, עד כאן לשונו.

604

605ובזוהר (פ' ויקרא דף ח ע"ב) שאלו על פסוק עבדו את ה' בשמחה וגו', שמי שחטא ועבר על לא תעשה שבתורה תקנתו שיביא קרבן ויתודה ויתעצב, ואם יבכה יותר טוב לו, אם כן היכן שמחה ורננה שלו. ותירצו, שבזמן שבית המקדש קיים היה הדבר תלוי על ידי הכהן והלוי, שהכהן איש החסד הוא בעל השמחה, והלוי משורר, הרי שמחה ורננה. ושאל אחר כך ז"ל השתא דלא אשתכח קרבנא, מאן דחטי קמי מאריה ותב לגביה, ודאי במרירו דנפשא בעציבו בבכיה ברוח תבירא, היאך אוקים שמחה ורננה, הא לא אשתכחו גביה. אלא הא אוקמוה, דתושבחן דמאריה וחדוותא דאורייתא ורננה דאורייתא דא הוא שמחה ורננה.

605

606ועוד פירש שם פירוש אחר, והוא כי שמחה ורננה הם יסוד ומלכות, והכונה שיהיה כוונתו ליחד המדות האלו שעליהם אמרו רבותינו ז"ל (ברכות דף ח ע"א) לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים, ועוד האריכו בזוהר (פ' תרומה דף קסה ע"א) בענין תירוץ קושיא זו, עיין שם, והנה כלל השמחה יהיה לפי זה, שזכהו השם להיות מעבדיו המיחדים אותו, מה שלא כל אדם זוכה לזה.

606

607ולפי הפשט, השמחה שיעורר האדם בתפלתו ובפרט אם הוא בבית הכנסת או בבית המדרש, במציאות התפלה, כי התפלה היא צורך גבוה, והעד שנעשה ממנו כתר למלכו של עולם, וראוי שיאמר אדם בלבו מהיכן זכיתי אני לתת כתר למלכו של עולם, אלא שהמלך ברוב חסדיו קרבני אליו, ולכן ראוי שאעבוד עבודתו בשמחה.

607

608גם במציאות התפלה, מה שאמר הרשב"י ע"ה (זוהר פ' תרומה דף קלא ע"ב) שאמר ג' מחנות מלאכים עומדים בבית הכנסת לתקון התפלה, מחנה אחד הם אותם המלאכים האומרים שירה עם ישראל ביום, ואלו מתקנים כל הזמירות, מפני שיש כת אחרא שאומרים שירה בלילה, ואלו אינם עומדים עם ישראל ביום. מחנה ב' הם אותם העומדים בכל קדושה וקדושה שישראל מקדשין למטה, ואמר ובשולטנו דילהון כל אינון דמתערין בכל אינון רקיעין בההיא צלותא דישראל. מחנה שלישית הם ז' הנערות הראויות לתת לה, שאלו ז' היכלות עליונים המתקנים בתפלת יוצר. ואמר, וכלהו מתתקני בסידורא דישראל דמתתקני לתתא דאינון שירין ותושבחן ובההוא צלותא דקא מצלו ישראל, עד כאן לשונו. הרי שכל תיקון המחנות העליונים ותיקון השכינה עם מחנותיה תלוי בתפלת ישראל. וכן אמרו לקמיה (שם דף קלב) דהא לית קדושה לעילא אלא אי אית קדושה לתתא, כמה דאת אמר (ויקרא כב, לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל, ושאר לשונו העתקנו בשער הקדושה.

608

609ובעומדו בבית הכנסת יהיה שמח שעומד בבית ה' כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קכב, א) שמחתי באומרים לי בית ה' נלך, ואומר (שם פד, ג) נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' לבי ובשרי ירננו אל אל חי.

609

610ובעסק התורה יהיה שמח, כמ"ש (ברכות פ"ד מ"ב) ר' נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו, ואמר וביציאתי אני נותן הודאה על חלקי, ופירשו בגמרא (ע' ברכות כח ע"ב) שיאמר מודים אנו לפניך ה' אלהינו ששמת חלקינו מיושבי בית המדרש וכו' אני רץ לחיי העולם הבא, ובמקומו נאריך בפירושו בעזרת ה'.

610

611ועוד אמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיז ע"א) על ענין אלישע שאמר (מל"ב ג, טו) ועתה קחו לי מנגן וגו' ותהי עליו רוח אלהים, מלמד שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות, ולא מתוך עצבות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה ודברים בטלים, אלא מתוך שמחה של מצוה, שנאמר ועתה קחו לי מנגן וגו', אמר ר"י אמר רב וכן לדבר הלכה, אמר רב וכן לחלום טוב, איני וכו' עד דיתיב באימתא ופתח בשמעתא.

611

612בעסק המצות יהיה שמח, שהרי המצות הם תכשיטי מלך, והוא מתקשט בהם, ראוי שיהיה שמח, בפרט כאשר ידע מה תיקון עושה בעשיית המצוה ההיא ומה תועלת עושה לנשמתו, ואז יהיה שמח יותר, ובשער המצוות נאריך יותר. ועל זה נאמר (תהלים יט, ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב.

612

613ובפרט בענין הצדקה צריך שיהיה שמח בנתינתה, כי הוא מתדבק עם השכינה, שנאמר (שם יז, טו) אני בצדק אחזה פניך, כמו שנאריך במקומו. הלא תראה דוד המלך ע"ה וישראל כשהתנדבו לבנין הבית היה בשמחה, שנאמר (דה"א כט, ט) וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לידו"ד וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה, נמצא כי המצוה הנעשית בלב טוב היא עצמה נותנת שמחה.

613

614ובקבלת כל האדם בסבר פנים יפות יש בזה סוד, כמו שפי' באדרא (אידרא פ' נשא דף קלג ע"א), זה לשונו ותאנא מאי דכתיב (ישעיה סא, י) שוש אשיש בה', בעתיק יומין אתמר דהא הוא חדוותא דכולא, עד כאן לשונו. ולקמיה אמר שמב' פנים העליונים שבעתיקים מאירים למטה פני זעיר אנפין, ועל הפנים העליונים נאמר (משלי טז, טו) באור פני מלך חיים. ואמר אחר כך תאנא, כד אתגליין תרין תפוחין אלין אתחזי זעיר אנפין בחדוותא, וכל אינון בוצינין דלתתא נהרין, וכל עלמין חדאן ושלימין מכל שלימותא, וכלא חדאן ונהרין וכל טיבו לא פסיק, עד כאן לעניננו. הרי שכל המציאויות צריכין שמחה, שבכל העולמות מתעוררות מהפנים העליונים, והנה בקבלת אדם את כל אדם בסבר פנים יפות ופניו צהובות, מורה על פני זעיר אנפין שהאירו מהפנים העליונים, והוא שלימות העליון.

614

615כל שכן אם מקבל פני חכם או רבו שהקבלת פניו כהקבלת פני שכינה (ירושלמי עירובין פ"ה ה"א), שצריך שיהיה בשמחה, אמרו ז"ל בתנחומא (שמות כז) על אהרן שנאמר בו (שמות ד, יד) וראך ושמח בלבו, ושמח לבד לא נאמר, אלא ושמח בלבו, אמר רשב"י הלב ששמח בגדולת אחיו ילבש אורים ותומים, שנאמר ונתת אל חשן המשפט וגו' והיו על לב אהרן.

615

616שמחת ימים טובים, כבר נודע מה שפירשו ז"ל (פסחים קט ע"א) שבמועד חייב אדם לשמוח בבשר ויין הוא ובני ביתו וכו', והטעם שהמועד נקרא אושפיזא, שבא מזמן לזמן, וכמו שהאורח צריך לקבלו בסבר פנים יפות כן צריך לקבל הימים טובים, והטעם שבימים טובים מתגלה אור חדש כענין שפירש הרשב"י ע"ה בפרשת אמור בענין מקראי קדש.

616

617ובתקונים (דף נח ע"ב) אמר זה לשונו ועוד שכינתא אתקריאת חג בכל זמנין וי"ט, חג דתלת רגלין, דאתמר בהון (שמות כג, יד) שלש רגלים תחוג לי בשנה, ובגינה יראה כל זכורך, לקיימא זכור ושמור, זכור לזכר ושמור לנקבה, כלהו אלין דאזלין לאסתכלא בשכינתא צריכין למיהב לה דורונא, הדא הוא דכתיב (דברים טז, טז) ולא יראה את פני ה' ריקם, וצריך למיחדי בה, הדא הוא דכתיב (שם טז, יד) ושמחת בחגך, דאיהי חדוה דקודשא בריך הוא איתקריאת, ומאן דאזיל למחמי לה צריך לנטרא גרמיה מעציבו דאיהי לילית חשוכא עצבון טחול (ס"א: שאול) דאיהי מום, ועליה איתמר (ויקרא כא, יח) כל איש אשר בו מום לא יקרב, עד כאן לשונו.

617

618ובפרט בחג הסוכות שנקרא זמן שמחה כמו שאנו אומרין בתפלתינו, צריך שיהיה שמח, ובפרט בהיותו בסוכה, כמו שאמר בזוהר (פ' אמור דף קג בסופו) זה לשונו ובעי בר נש למחדי בכל יומא ויומא באנפין נהירין באושפיזין אלין דשריין עמיה, ודקדק מורי ע"ה במה שאמר בכל יומא ויומא, ולא אמר דרך כלל בשבעה יומין אלין, להראות שבכל יום ויום צריך שיהיה שמח שמחה בפני עצמה, שהרי הז' ימים הם הם ז' אושפיזין, נמצא שבכל יום ויום יש לו אושפיזא בפני עצמו וצריך להראות לו שמחה. ואמר עוד לקמיה כי הא דרב המנונא כד הוה עייל לסוכה הוה חדי, ושאר לשונו א"צ להעתיק עד - ועכ"ד בעי למחדי למסכני, בגין דחולקא דאינון אושפיזי דזמין דמסכני הוא, עד כאן לשונו.

618

619ומתנאי שמחת המועדים, שלא יהיה שמח בשחוק וטיולים כמנהג שמחת הכותיים בחגיהם, שנאמר (הושע ט, א) אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, אלא יהיה בשמחת המועד עצמו, שהם ימי מקראי קדש, כדפי' לעיל, והוא כאדם שיהיה עומד בחשך שישמח בבא אליו אור חדש, כך צריך שיהיה שמח בשמחת התורה במועד יותר משאר הזמנים, כדפירשו רבותינו ז"ל (ירושלמי שבת פט"ו ה"ג) שלא ניתנו ימים טובים לישראל אלא לעסוק בתורה.

619

620ודע כי מציאות השמחה גורם יחוד, שאי אפשר שיתקרבו העלולים עילה בעלול אם לא יהיה ביניהם שמחה שתחפוץ העילה שיתקרב עלולה אצלה, וכן שמחת העלול להכלל בעילתו, כדי שיאור ממנו, וזהו קרבן לה' שפי' בתיקונים (דף לד ע"ב) שאמרו זה לשונם וכד יהון מקרבין אתיין אב עם אם בן עם בת, כל חד בבת זוגיה, ה' עילאה לגבי י', ה' תתאה לגבי ו', האי איהו קרבן עולה ויורד, בההוא זמנא (יחזקאל לז, ז) ותקרבו עצמות עצם אל עצמו, ובסוף דבריו וכד נחיתת לגבי ברא איתמר בה (ויקרא ו, ה) והאש על המזבח תוקד בו, אתוקד בשלהובין דרחימו, עד כאן לשונו לעניננו.

620

621ושלהובין דרחימו, הוא הוא השמחה, והוא אש הבאה מצד השמאל שהוא היין המשמח, והוא הגורם הזווג, וכן פירש בזוהר (פ' קרח דף קעח ע"ב) בענין ועבד הלוי הוא (במדבר יח, כג), זה לשונו הוא, אשלים שלימותא למהוי כלא חד. הוא, פשיטא לקבלא לכנסת ישראל כדאמר (שה"ש ב, ו) שמאלו תחת לראשי, בגין לחברא זיווגא כחדא, מאן איתער רחימותא הוי אומר הו"א, עד כאן לשונו. ושם פירש כמה פירושים במלת הו"א, ולפירוש הזה הו"א בבינה, ומשם תתעורר השמחה לכנסת ישראל בזווג, באופן שיתיחד האצילות בשלימותו כלו כאחד. נמצא כי עיקר השמחה הוא ייחוד וקשר האצילות כלו כאחד והארתו על ידי המאציל, שזהו כל השמחה שיאירו ויתיחדו כולם כאחד עד שיאיר בהם המאציל כראוי.

621

622ובהקדמה זו נבין מה שאמר המשורר ע"ה (תהלים לב, יא) שמחו בה' וגילו צדיקים, וכן (שם לה, ט) ונפשי תגיל בה', כי עיקר שמחת הנפש היא בהיותה מאירה מאור האצילות כלו הנכלל בידו"ד כנודע. ואם נרצה לפרש שסתם שם ידו"ד בת"ת, גם כן יתיישב, מפני שאז יונק חיים עליונים מהמחיה לכל הנמצאים שהוא דבק בשם הזה, והכל אחד, שבתפארת כולל עשר בשם ידו"ד שבו, והוא אור הגוונים, והארכתי במקומו.

622

623ולכן מי שירצה לשמח את נפשו, יתבודד מקצת היום לחשוב בגדולת אותיות ידו"ד, כמו שביארנו בשער הקדושה פרק ה. וראיה לזה, מה שאמר דוד המלך ע"ה (שם מ, ט) שויתי ה' לנגדי תמיד לכן שמח לבי ויגל כבודי, וכבודי הוא הנשמה, ומפני שהנשמה אצילותה משם ידו"ד כאומרו (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, לכן בחושבו בשם ידו"ד הנשמה מאירה ומתצחצחת בצחצוח נפלא, והיא שמחה, ומכח ההארה ההיא יש בה כח לתת התנוצצות אפילו לבשר באופן שאף בשרי ישכון לבטח, שלא ישלוט בו רמה.

623

624וזו היא מעלת הצדיקים הדבקים בשם ה', שאפילו במיתתם קרוים חיים, כי מפני התדבקותם בשם ידו"ד שהוא מקור החיים יתנו קצת חיות אפילו לבשר באופן שיקראו חיים אפילו במיתתם.

624

625ואפשר לפרש שמח לבי, שהוא כנגד הבשר, וכבודי כנגד הפנימיות שבו, וזה וזה הכל נברא על ידי שם ידו"ד כדפי' בשער הקדושה פרק ז. ולזה אחר הפטירה לא מבעיא שהנפש תתקשר בשורש שהיתה דבקה בחיים חיותה שגם עתה תשכון לבטח, אלא אפילו הבשר, שכיון שגם הבשר היה דבק והיה שמח בידו"ד, והלב הוא עיקר כל רמ"ח אברים, ראוי שלא ישלוט רמה בכל הבשר.

625

626והנה בזה נבין אומרו (תהלים לג, א) רננו צדיקים בה', כי מן הראוי היה שיאמר רננו צדיקים לה', כענין (תהלים קה, ב) שירו לו זמרו לו, ולא אמר שירו בו. אלא הענין אפשר לפרשו בשני פנים, הא' שהוא על דרך שאמר צדיקים בידו"ד, שפירושו, וכן אמר עתה צוו לצדיקים שאם ירננו יהיה כוונתם ליחד שם ידו"ד, וזהו בידו"ד - שיהיה השם הזה לנגדכם שתייחדו אותו, באופן שהרנה כזו הוא הדבקות הגמור.

626

627ואפשר לומר, כי הכוונה לומר שסתם רנה גורם דבקות, והא כיצד, כי בספור האדם שבחי מלכו של עולם כענין שבחי דוד המלך ע"ה, וכן כמה שבחים בשבחו של מקום תקן החסיד רבי יהודה הלוי ע"ה, האומרם גורם דבקות נפשו באלהיו, כי הקדוש ברוך הוא חפץ שיספרו גדלו וכבודו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קמה, ד) דור לדור ישבח מעשיך וגו' הדר כבוד הודך וגו' אשיחה, ורוב המזמור מדבר בזה שראוי לספר תהלותיו וכבודו וגדלו וכיוצא, וכל השירים האלו מעוררים חשק ואהבה בין ישראל לאביהם שבשמים. והמשל בזה, אל מלך בשר ודם, שכאשר ישמע שעבד מעבדיו מספר בשבחיו ובכבודו ודאי שהמלך יאהבהו, שאומר המלך ודאי שזה המספר בשבחי ודאי שהוא אוהבי, וראוי שאני גם כן אאהב אותו, והנמשל מובן. וזהו מה שאמר רננו צדיקים, כשתרננו צדיקים מיד אתם דבקים בידו"ד. ויש סיוע לזה מפיסוק הטעמים, שבמלת צדיקים יש טרחא. וכמה שפי' בתקונים (תקון יג דף כג ע"ב) שהשיר עצמו יש בו רמז ידו"ד, זה לשונו עשרה גלגלין (ס"א: נימין) אינון י', דאינון לקבל עשר אצבען דבטשין בניגונא חמש בחמש, ואינון ה' ה' דסלקין בי', בשית דרגין דאיהו ו' ביה סלקין ונחתין, עד כאן לשונו. עוד לקמיה כד סלקא ברתא בשיר, נשרא נטיל י' בפומא ועל רישהא, ו' בגופהא, ה"ה בגדפהא, אדם יו"ד ד"א וא"ו ד"א רכיב על כלא, עד כאן לשונו. ובזה יובן אותו בה', הכוונה שהרנה עצמה תהיה בידו"ד כרמוז.

627

628ועוד אפשר בה', במה שפירשנו כמה פעמים ששם ידו"ד מצוייר באדם בכל אבר ואבר ואפילו ברוחו, נמצא כי כלי הרנה שבפיו הם ידו"ד, על ידם הוא מרנן, וזהו (תהלים לה, י) כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך.

628

629וכן מהדברים הגורמים דבקות, הוא בהתבודד האדם מקצת היום כשיחשוב בגדולת יוצר הכל, כמו שפי' בשער היראה ובשער האהבה, ויאמר בפיו מעניות איוב האחרונים, ויאמר אותם בהבנה ובנחת ובקול רם, וכן כמה פסוקים ממזמורי דוד המלך ע"ה המספרים בנפלאות ה' וגדולתו. וכן כתב רבינו תם בספר הישר שירגיל האדם לקרוא פעם אחת בשבוע מענה של ויען ה' את איוב מן הסערה (איוב לח ג) אזור נא כגבר חלציך. ורבינו יונה כתב שיקרא בכל יום פרשת (דברים י, יב) מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, ולכן טוב הוא לקרוא זה וזה.

629

630וכן בקרוא האדם בכל יום פסוקי דזמרה, ויאמר בכוונה ובקול רם ימשוך עליו דבקות, וכן יתמיד בכל יום לקרוא בספר תהלים בכוונה ובקול רם בבית הכנסת, ומה טוב גם אם יכוון בהם על דרך הסוד במקצת הכנויים המורגלים בזוהר.

630

631והנה כמו שהשיר גורם דבקות גם התורה נקראת שיר וגורמת דבקות, כדפי' ז"ל ובלילה שירה עמי (תהלים מב, ט) אין רנה של תורה אלא בלילה. והנה כל מציאות השיר בין רנה של תורה, בין שאר השירים, הכל הוא לתת התעוררות אל השכינה כאומרם (שם ל, יג) למען יזמרך כבוד ולא ידום ה' אלהי לעולם אודך, ואי אפשר לפרש שלעולם שאמר דוד הכל במזמורים, שתורתו מתי היתה נעשית, אלא ודאי גם עסק התורה מכלל ההודאה והשבח, וכמו שאמר (שם קיט, ז) אודך ביושר לבב בלמדי משפטי צדקך.

631

632ומכלל אהבת המלך, לכבדו ולשורר לפניו בבית הכנסת כמו שדרך הוא לשורר לפני מלך בשר ודם, והלולו של מלך הוא כבודו, כענין (תהלים כט, ט) ובהיכלו כלו אומר כבוד, ואומר הבו לה' כבוד ועוז הבו לה' כבוד שמו, ובמה שמו מתכבד ודאי שהוא על ידי ההלל והשיר והשבח.

632

633ובזוהר (פ' נח דף עג ע"א) פתח ר"א ואמר (ישעיה כה, א) ה' אלהי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אומן, כמה אית לון לבני נשא לאסתכלא ביקרא דקודשא בריך הוא ולשבחא ליקריה, בגין דכל מאן דידע לשבחא למאריה כדקא יאות קודשא בריך הוא עביד ליה רעותיה, ולא עוד אלא דאסגי ברכאן לעילא ותתא, ועל דא מאן דידע לשבחא ליה למאריה ולייחדא שמיה חביב הוא לעילא וחמיד הוא לתתא, וקודשא בריך הוא משתבח ביה ביקריה, ועליה כתיב (ישעיה מט, ג) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, עד כאן לשונו. ועוד בזוהר (פ' ויחי דף רנ ע"א) על פסוק (ישעיה י, ל) צהלי קולך וגו', אמרו זה לשונם ועל דא מאן דאסגי תושבחן לגבי קודשא בריך הוא אסגי שלמא לעילא, בגיני כך הקשיבו לישה, עד כאן לשונו.

633

634ומפני שאין אנו יודעין לסדר שבחים, טוב שנאמר שבחי דוד המלך ע"ה. בקש דוד המלך ע"ה שיאמרו מזמוריו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, שנאמר (תהלים סא, ה) אגורה באהלך עולמים, אמר דוד רבונו של עולם יהי רצון שיאמר דבר מפי בעולם הזה (בכורות דף לא ע"ב). ועוד אמרו במדרש (ע' מ"ת מזמור א) אמר רבי ירמיה בשם רבי יוחנן, כתיב אגורה באהלך עולמים, וכי תעלה על דעתך שדוד ביקש דירת ב' עולמים, אלא אמר יהיה רצון שיהיה קורין ומזכירין אותו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כאלו אני קיים, עד כאן לשונו. ועוד אמרו ז"ל (שם) שבקש דוד שיהיו הוגין וקורין בהם ונוטלין שכר עליהם כנגעים ואהלות, שנאמר (שם יט, טו) יהיו לרצון אמרי פי.

634

635ומכל מקום הקורא בספר תהלים בבית הכנסת או פיוטים וכיוצא לא ירים קול אם אין לו קול נעים, וכן אמרו בזוהר (פ' ויחי דף רמט ע"ב) בפסוק (ישעיה י, ל) צהלי קולך בת גלים הקשיבי לישה, זה לשונם צהלי קולך האי קרא לכנסת ישראל אתמר בגין דאיהי משבחת ליה לקודשא בריך הוא בקלא משבחא, ועל דא צהלי קולך. מהכא אוליפנא, דכל מאן דבעי לשבחא ליה לקודשא בריך הוא בקלא, בעא ליה קלא נעימותא דיתערב לאוחרנין דשמעין ליה, ואי לאו לא יקום לארמא קלא. תא חזי ליואי דאתיין מסטרא דא דכתיב (במדבר ח, כה) ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה וגו' עד כאן לשונו לעניננו.

635

636וכמו ששירי התורה גורמים דבקות בה' יתברך, כך השירים שהנשים אומרות, שהם דברי חשק ונבול פה, גורמים להפריד הנשמה מצרור החיים, ולא יחסר לפחות מדברים בטלים, שכולם דברים שאין בהם ממש. וכמה אנשים פחותי הנפש נמשכים אחר דברי השירים הפחותים האלה ומאבדים את נפשם, ועליהם אמר הנביא (עמוס ה, כג) הסר מעלי המון שיריך וזמרת נבליך לא אשמע, ואמר עוד (שם ו, ה) הפורטים על פי הנבל כדוד חשבו להם כלי שיר.

636

637ואמרו רבותינו ז"ל (ברכות דף לא ע"א) אמר רבי יוחנן משום רשב"י אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר (תהלים קכו, ב) אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, אמרו עליו על רבי שמעון בן לקיש שלא מלא פיו שחוק בעולם הזה מכי גמרה להאי שמעתא מפומיה דרבי יוחנן רביה.

637

638והר"י אלפסי ע"ה העתיק גבי מימרא זו דברכות כל השייך לענין זה ממה שנמצא בגמרא, ולכן ראינו להעתיק לשונו, זה לשונו גרסינן בגיטין פרק קמא שלחו ליה למר עוקבא, זמרא מנא לן דאסיר, שרטט וכתב להו (הושע ט, א) אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, ולישלח לנו (ישעיה כד, ט) בשיר לא ישתו יין וגו', אי מההיא הוה אמינא הני מילי זמרא דמנא, אבל זמרא בפומא מותר, קא משמע לן דאסיר. רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דקא גדיל כלילא לברתיה, אמר ליה לא סבר מה הא שנאמר (יחזקאל כא, לא) הסיר המצנפת והרם העטרה, בזמן שמצנפת בראש כהן גדול תהא עטרה בראש כל אדם, נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול נסתלקה עטרה מראש כל אדם, אמר ליה דומיא דכהן גדול בגברי, אבל בנשי לא.

638

639וגרסינן בסוף סוטה, אמר רב אודנא דשמע זימרא תעקר, אמר רבא זמרא בביתא חורבא בסיפא, שנאמר (צפניה ב, יד) קול ישורר בחלון חורב בסף, אמר רב יוסף זמרן גוברי ועניין נשי פריצותא, זמרן נשי וענין גוברי כאש בנעורת, למאי נפקא מינה לבטולי הא מקמי הא.

639

640אמר רבי יוחנן, כל השותה יין בארבע מיני זמר מביא חמש פורעניות לעולם, שנאמר (ישעיה ה, יא) הוי משכימי בבקר שכר ירדופו מאחרי בנשף יין ידליקם והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם, מה כתיב בתריה (שם ה, יג) לכן גלה עמי מבלי דעת וכבודו מתי רעב והמונו צחה צמא.

640

641פי' גאון, הא דאמרי זמרא בפומא אסיר, הני מילי כגון נגינות של אהבת אדם לחבירו, ולשבח יפה ביופיו כגון שהישמעאלים קורין להם אשעאר, אבל דברי שירות ותשבחות וזכרון חסדיו של הקדוש ברוך הוא אין אדם מישראל נמנע מזאת, ומנהג כל ישראל לאומרם בבתי חתנים ובבתי משתאות בקול נגינות ובקול שמחה, ולא ראינו מי שמיחה בזאת.

641

642גרסינן בפרק חלק (סנהדרין קא ע"א) תנו רבנן הקורא פסוק משיר השירים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק שלא בזמנו מביא רעה לעולם, מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא ואומרת רבונו של עולם עשאוני בניך ככנור שמנגנים בו הכותים, אמר לה הקדוש ברוך הוא בתי אם כן מה יעשו בני בשעה שהם אוכלים ושותים ושמחים, אמרה לפניו רבונו של עולם אם בעלי מקרא הם יעסקו במקרא בנביאים וכתובים, ואם בעלי משנה הם יעסקו במשנה בהלכות ובהגדות, ואם בעלי גמרא הם יעסקו בגמרא, בהלכות פסח בפסח בהלכות עצרת בעצרת בהלכות החג בחג. העיד רבי שמעון בן אלעזר משום רבי יהושע בן חנינא, הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם, שנאמר (משלי טו, כג) ודבר בעתו מה טוב, עד כאן לשונו.

642

643ובתוספתא דסנהדרין פרק יב אמרינן רבי עקיבא אומר המנענע קולו בשיר השירים בבית המשתה ועושה כמין זמר אין לו חלק לעולם הבא.

643

644והנה כבר נודע מה שאמר החסיד בחובת הלבבות (ש' חשבון הנפש פ"ג) שהעולם הזה והעולם הבא כשתי צרות, כשתרצה את זו תקציף את זו. ולפי עניננו, דע שאי אפשר לאדם להיות דבק בשמחת קונו כל עוד שהוא שמח בשמחת העולם ובמאכל ובמשתה, כמו שאמר הנביא (ישעיה כב, יג) והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתות יין אכל ושתה כי מחר נמות, מה כתיב אחריו ונגלה באזני ידו"ד צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון וגו'. ואמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ז, ד) לב חכמים בבית אבל ולב כסילים בבית שמחה, ואמר הנביא ירמיה (ירמיה טו, יז) לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוז, ואמרו חכמינו ז"ל בפסיקתא (דר"כ פיסקא טו) אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם לא נכנסתי לבתי טאטראות ולבתי קרקיסאות של כותיים ושחקתי עמהם, מפני ידך בדד ישבתי, עד כאן לשונו.

644

645ועל כן אין ראוי לשמוח בשמחת העולם הזה שכולם עוברות, וכמו שדרשו חכמינו ז"ל בויקרא רבה ריש פרשת אחרי מות, זה לשונם בפסוק (תהלים עה, ה) אמרתי להוללים אל תהולו ולרשעים אל תרימו קרן, אמר להם הקדוש ברוך הוא לרשעים, הצדיקים לא שמחו בעולמי ואתם מבקשים לשמוח. רבי לוי בשם רבי שמעון בן מנסיא אמר, תפוח עקיבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה קלסתר פניו על אחת כמה וכמה, ואל תתמה בנוהג שבעולם אדם עושה לו דסירקא אחד לו ואחד לביתו, של מי עושה נאה לא שלו, כך אדם הראשון נברא לתשמישו של הקדוש ברוך הוא וגלגל חמה לתשמישן של בריות. אמר רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא, י"ג חופות קשר לו הקדוש ברוך הוא בגן עדן שנאמר (יחזקאל כח, יג) בעדן גן אלהים היית וגו', ואחר כל השבח הזה כי עפר אתה ואל עפר תשוב.

645

646אברהם לא שמח בעולם ואתם מבקשים לשמוח, נולד לו בן במאה שנה לסוף אמר לו הקדוש ברוך הוא קח נא את בנך והלך מהלך ג' ימים וכו'. ישראל לא שמחו בעולמי, שמח ישראל בעושיו אינו אומר, אלא ישמח, עתידין הם לשמוח במעשיו של הקדוש ברוך הוא לעתיד לבא. כביכול הקדוש ברוך הוא לא שמח בעולמו שנאמר ישמח ה' במעשיו, שמח לא נאמר אלא ישמח, עתיד הקדוש ברוך הוא לשמוח במעשיהם של צדיקים לעתיד לבא, עד כאן לשונו לעניננו. דלגנו הרבה מהמאמר שאינו מצטרך לכוונתינו.

646

647וכתב בספר המדות הנמצא אצלינו בכתיבת יד (ארחות צדיקים ש' השמחה) כי אין להרבות בשחוק מפני שממעט היראה, וזה לשונו בשעת השחוק אינו יכול לכוין שום יראת השם אלהיו, וכל שכן אם ישחק בטיולים או בקוביאות שאין יראת אלהים עליו, לכן ייסר אדם את בנו שלא ירבה בשחוק ולא יקנה לו רב או חבר לשחוק עמו, שנאמר (ירמיה טו, יז) לא ישבתי בסוד משחקים, וכתיב (משלי יד, כג) בכל עצב יהיה מותר. והרבה רעות יש בשמחה ובשחוק, כמו ששמח במכשול חבירו בעת שיגיע לו פגע רע מפגעי העולם הזה, ועל זה נאמר (שם כד, יז) בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך.

647

648ויש עוד שמחה שהיא רעה מזאת, כגון בשמחה כשחבריו נכשלים בעבודת הבורא יתברך או ששמח במיעוט ידיעתם, כל עבד המשרת לאדונו באמונה צריך לידע מה יאמר לפני אדונו, ויש לך להצטער אם תראה אנשים המורדים באדוניהם ותתאבל עליהם, אז הוא עבד נאמן, אבל בראות העבד אנשים המזלזלים ומחרפים את אדונו והוא שמח אין זה עבד נאמן. והנה הכתוב אומר (תהלים קמז, יא) רוצה ה' את יראיו, ומי ששמח במכשול חבירו אין רצונו ברצון הבורא. ועל זה התפלל רבי נחוניא בן הקנה (ברכות כח ע"ב) אל יכשלו חבירי בדבר הלכה ואשמח בהם אני, ואל אכשל וישמחו בי, ועל כן התפלל רבי נחוניא על זה, כי ראה שזה היה דבר מצוי שאחד שמח על תקלת חברו כדי שיהיה הוא נוצח את חבירו ויהיה לו שם, ואף ראה בני אדם חשובים אינם נזהרים בזה. לכן כל איש אשר רצונו כרצון אלהים יצטער על שלא נעשה רצון אלהים, ואפילו על שונאו יתפלל אדם שיעבוד לבורא, ויכוין לבו לתפלה בברכת אתה חונן ובברכת השיבנו אבינו וסלח לנו אבינו על כל ישראל אוהביו ושונאיו, וכן בכל הברכות, כי איך יתכן שיתפלל רופא חולי עמו ישראל והוא אינו רוצה שחבירו יתרפא, וכן שאר ברכות, ובעבור שזה היצר הוא רגיל בלבות כל אדם ואינו מרגיש בענין הזה לכן נכתב להזהיר יראת ה' יתברך להכין לבם לאלהים בכוונה שלימה ואמתית לשפוך נפשם נוכח פני השם על כל ישראל ואוהביו ושונאיו, ויתקיים ואהבת לרעך כמוך, וטהר ידים יוסיף אומץ.

648

649ויש עוד שמחה ושחוק רע מזה, כמו מי שמשחק במי שזהיר בעבודת הבורא יתברך והמקיים מצותיו, ויש בזה ארבע רעות, האחד שהוא מחשיך נפשו מאור המצות, כשהוא מואס ומשחק במקיימי המצות אז יתגנו בעיניו המצות. השני, כי אולי מתוך השחוק ימנע הצדיק מצדקתו, כי לא יוכל לסבול השחוק. השלישי, כי אנשים רבים אשר לא נוסו ללכת בדרכי השם, והם לא יוכלו לעשות תשובה מפני השחוק, וילכו בחושך כל ימיהם, נמצא שזה המשחק לא די לו שמונע מחבירו רב טוב הצפון לצדיקים אלא שמוריד אותו בשאול תחתית, והנה המשחק הזה הוא בכלל עונש המחטיא את הרבים. הרביעי, שהוא דומה ללסטים העומדים על פרשת דרכים וקוצצים רגלי המביאים דורונות למלך, הלא הם שונאיו של מלך ורעתם רבה מאד.

649

650ויש עוד שמחה מרה כלענה, כגון רודפי נאוף וגזל ושאר עבירות ושמחים בהשיגם תאוותם הרעות, ועל זה נאמר (משלי ב, יד) השמחים לעשות רע יגילו בתהפכות רע, ועונשם גדול עד שאול תחתית.

650

651ויש עוד שמחה מעורבבת במעלה עשן לכל המצות, שמשכחת יראת השם יתברך מלבות בני אדם, כגון אלו שמשתכרים ושמחים בבית המשתאות, ואחרית השמחה תוגה, כי הרבה קלקולים באים מדרך שחוק המשתה. ומי חכם כשלמה בן דוד אשר אמר (שם כג, כט) למי אוי למי אבוי למי מדנים למי שיח למי פצעים חנם למי חכלילות עינים למאחרים על היין לבאים לחקור ממסך. גם הנביא ישעיה אמר (ישעיה ה, יב) ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו, וכתיב (משלי כ, א) לץ היין הומה שכר וכל שוגה בו לא יחכם.

651

652ואחר שביארנו מהות השמחה והפכה, ראינו לבאר בכמה פנים אנו חייבים בה, ונאמר, אחר שהוא אמת שאהבה והשמחה שניהם דבר אחד כדפי', הרוצה להיות חסיד ושיקרא אוהב מזרע אברהם שנאמר בו (ישעיה מא, ח) זרע אברהם אוהבי, צריך להיות שמח בהיותו מברך להקדוש ברוך הוא בברכת הנהנין, וכן בתפלתו ובתורתו ובמצותיו, ובקבלת פני אדם בשמחה, ובימי המועדים, כמו שביארנו לעיל.

652

653בברכותיו יכוון לתת שבח והודאה לעילת הכל שברא הדבר ההוא, ועל ידי השבח יתדבק באהבת הבורא ובגדולתו ורוממותו. כבר אמרנו שכל העליונים והנשמות למעלה כולם משבחות לבורא מפני הטובה שקבלו ממנו, ולעולם עילת הכל שפעו ואורו אינו נמנע מלהשפיע, ועל זה אנו חייבים לברכו, ולסבה זו הוא ענין הברכות שתקנו אנשי כנסת הגדולה על כל דבר, כדי שנזכור אהבת הקדוש ברוך הוא וגודלו ורוממותו והשגחתו התדירה עמנו בכל עת, שברא הדבר ההוא על ידי שפעו בכח מדותיו העליונות כדי שיהנו התחתונים משפעו, ועל ידו נהיה דבקים בו לעולם. ולכן צריך לתת השבח והברכה לבורא בלב טוב ועין טוב ובשמחה, וכן פירשו בזוהר (ריש פרשת במדבר) אמר שם על פסוק (תהלים קטו, יב) ה' זכרנו יברך, שכאשר האדם מזכיר שבח חבירו צריך לברכו כדי שלא ישלוט בו עין הרע, ואמר ומאן דמברך לחבריה בעי קודשא בריך הוא דיברך ליה בעינא טבא בלבא טבא, מאן דמברך להקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה דבעי עינא טבא ולבא טבא ורחימותא דלבא, בגין כך ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, עד כאן לשונו.

653

654והנה מענייני העולם הזה יקח האדם משל לאהבת הקדוש ברוך הוא, ונודע כי הנותן מתנה לחבירו בלי טובה שקדם לו חבירו, יחוייב מקבל המתנה ההיא לאהוב את הנותן אפילו אם תהיה המתנה מועטת. והנה הקדוש ברוך הוא שהוא הנותן הכל והוא נותן לכל, כאומרו (דה"א כט, יד) כי ממך הכל, בלי ספק שיחוייב האדם האהבה לו יתברך. וכאשר יחשוב האדם זאת בברכו ברכת הנהנין, תתעורר בלבו האהבה. אמנם המברך ואינו מתכוון לתת שבח לבורא יתברך הוא נענש כמו שאמרו בספר החסידים, עיין שם.

654

655ועוד, כי המברך בשמחה ובלב טוב נעשה מרכבה למדת החסד, כי כמו שמדת החסד משפעת בוותרנות בלי הקפדה וברצון ושמחה, כי השמחה מצדה כדפי', כן המברך, והוא כענין (בראשית יב, ג) ואברכה מברכיך, כי כמו שהוא חפץ להשפיע ברכות לכנסת ישראל מצד החסד, כן משפיעים לו מהחסד, וזהו נקרא טוב עין.

655

656וכמו שחייב אדם להיות שמח בימי שמחה כן צריך להתאבל בימי צרה, כענין ד' צומות, צום הרביעי וגו' (זכריה ח, יט), וכ"א יום שבין י"ז בתמוז וט' באב שכולם ימי צער ויגון. וכן בימים שאינם ימי שמחה, טוב שיתאבל בכל יום על חרבן הבית ועל שמו המחולל בגוים, כמו שאמר בתנא דבי אליהו הועתק בילקוט (פ' כי תשא סי' שצא) שצריך שיתאנח על כבודו של מקום ועל כבודן של ישראל כל ימיו, ומחמד ומתאוה ומצפה לכבוד ירושלים ולכבוד ישראל ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב, עד כאן לשונו לעניננו.

656

657ובזוהר (פ' שמות דף יז בסופו) פירשו ז"ל רבי יהודה עאל לגביה דרבי אלעזר, אשכחיה דהוה יתיב וידיה בפומיה והיה עציב, אמר ליה במאי עסיק מר אמר ליה כתיב (משלי טז, טו) באור פני מלך חיים. ומכאן נבין חיוב ההכנעה והעצבות, כי אם תשא עיניך השמים תראה מיעוט השפע כי כל פנים קבצו לבון (ס"א: פארור) מנסים ונפלאות כימי עולם וכשנים קדמוניות, ולכן ראוי לגרש את השמחה הטבעית ולנגד רוחותינו אליו, לעשותו בסיס שהוא נחת רוח המקום עלינו, שישפיע בנפשותינו בטובו עלינו בסוד הבריאה.

657

658אמר עוד בפסיקתא רבתי (פ' כו) אומללה יולדת השבעה (ירמיה טו, ט), אמר ירמיה כשהייתי עולה לירושלים, נטלתי עיני וראיתי אשה אחת יושבת בראש ההר לבושה שחורים וראשה סתור וצועקת ומבקשת מי ינחמנה, ואני צועק ומבקש מי ינחמני, קרבתי אצלה ודברתי עמה, אם אשה את דברי עמי, ואם רוח את הסתלקי מלפני. ענתה ואמרה לי, אין אתה מכירני, אני היא שהיו לי ז' בנים, יצא אביהם למדינת הים, עד שאני עולה ובוכה עליו, הרי שני בא ואמר לי נפל הבית על שבעה בניך והרגם, איני יודעת על מי אבכה ועל מי אסתור שערי, אמרתי לה מי את טובה מן אימא ציון שהיא עשויה מרעית לחית השדה, ענתה ואמרה לי אני אימך ציון שהיא עשויה מרעית לחית השדה, אני היא אם השבעה, שכן כתיב אומללה יולדת השבעה, אמר לה ירמיה דומה מכתך למכת אויב, התנערי מעפר קומי שבי ירושלים, עד כאן לשונו.

658

659ובמדרש איכה מהזוהר, האריכו בענין בכיה על הגלות והחורבן, עיין שם. וכל המתאבל על ירושלים זוכה לראות בנחמתה, שנאמר (ישעיה סו, י) שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה (תענית ל ע"ב).

659

660ובזה נכלל הפרק הזה:

660

661אחר שבארנו בפרקים הקודמים במהות האהבה, והדברים המילדים את האהבה, כפי הנמצא בדברי הרשב"י ע"ה ובדברי רבותינו ז"ל, רצוננו לבאר ההכנות שצריך האדם לעסוק בגופו לקנות האהבה כדי שתהא תקועה בלב כיתד שלא תמוט.

661

662וההכנות האלו ביאר אותם רבי פינחס בן יאיר ע"ה (ע"א כ ע"ב) זה לשונו תנו רבנן ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה, מכאן אמר רבי פינחס בן יאיר, תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי רוח הקדש, רוח הקדש מביאה לידי תחית המתים, וחסידות גדולה מכולם, שנאמר (תהלים פט, כ) אז דברת בחזון לחסידך. ופליגא דרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי ענוה גדולה מכולם, שנאמר (ישעיה סא, א) רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים, חסידים לא נאמר אלא ענוים, הא למדת שענוה גדולה מכלם, עד כאן לשונו.

662

663והנה לדעת רבי פנחס שחסידות גדולה מכלם, הוא שכווננו לבאר המאמר הזה לדרושי האהבה. והטעם, שהרשב"י ע"ה פירש בזוהר כי חסידות ואהבה שניהם ענין אחד, ובהם היה מוכתר רבי פינחס ע"ה, והעד על זה שאמר בזוהר בראשית (סוף דף יא) בפקודא תנינא שהיא אהבה, אמר רבי אלעזר אבא רחימתא אנא שמענא ביה, אמר ליה אימא ברי קמי דרבי פנחס בן יאיר דהא איהו בהאי דרגא קאים. ובפרשת אחרי מות (דף סב) שבחו רבי שמעון ע"ה לרבי פינחס במדת החסידות ודרש לשבחו פסוק (תהלים קמט, ה) יעלזו חסידים בכבוד, זה לשונו והא רבי פינחס בן יאיר כתרא דחסד רישא עילאה, בגין כך כבוד דלעילא ירתון חסידים, עד כאן לשונו.

663

664והדבר פשוט כי אהבה וחסד הכל אחד, שנאמר (ירמיה לא, ב) אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד, וכיוצא (תהלים לא, כד) אהבו את ה' כל חסידיו. ולכן ראינו לבאר המאמר הזה המבאר המדרגות המביאות לידי חסידות שהוא אהבה, וכשיקיים האדם המדרגות האלה תהיה האהבה שהיא החסידות תקועה בלבו, ויהיה דבק באלהיו תמיד בענין שיזכה לרוח הקדש.

664

665רש"י ע"ה פירש בברייתא זו זה לשונו ונשמרת מכל דבר רע (דברים כג, י) וסמיך ליה כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, וקא מזהר ליה להשמר שלא יבא לידי כך. תורה, על ידי שהוא עוסק בה, ועוד שרואה ומבין אזהרות שבה ונשמר. זריזות, הנשמר קודם לכן שלא תבא עבירה לידו, כי הכא דאינו מהרהר לבא לידי טומאה. זהירות, כשעבירה באה לידו נזהר להשמר שלא יכשל בה, והכי אמרינן בכל הבשר (חולין קז ע"ב) מאי לאו דזהיר ולא נגע, לא דזריז קדים ומשי ידיה מעיקרא. נקיות, נקי מאין חטא. פרישות, אף מדבר המותר פורש להחמיר על עצמו. טהור, צח ומלובן ועדיף מנקי. לידי רוח הקדש, להשרות עליו שכינה, עד כאן לשונו.

665

666ורבינו נסים העתיק דברי רש"י ע"ה, והוסיף לבאר בענוה ויראת חטא ובחסידות, וזה לשונו מתוך כך בא לידי ענוה, מתוך שהוא מבזה ענייני העולם הזה. וממנה בא לידי יראת חטא, שהוא ירא ממנו כי ירא מן האויב, ומתוך כך בא לידי חסידות - שכל מעשיו לשם שמים, עד כאן לשונו.

666

667ועתה רצוננו להרחיב ביאור על דברי רש"י ז"ל ע"ה, ולבאר כל מלה ומלה מאלו הנזכרות במאמר כפי מה שנשתמשה בהם בתורה נביאים וכתובים.

667

668תורה מביאה לידי זריזות, דבר זה מבואר בכמה מקומות שהתלמוד מביא לידי מעשה, ואמרו בתורת כהנים (ריש פ' בחוקותי) אם בחוקותי תלכו, שתהיה עמלים בתורה. תשמרו ועשיתם, הלומד לעשות. אם לא תשמעו ולא תעשו, כל שאינו לומד אינו עושה, לסוף מואס באחרים, לסוף מואס בחכמים, לסוף אינו מניח אחרים לעשות, לסוף אינו מודה במצות שנתנו למשה בהר סיני, לסוף כופר בעיקר, עד כאן לשונו. הרי מבואר שהעוסק בתורה היא מביאה אותו בהכרח לידי העשיה, כדפירש רש"י ז"ל שמתוך שרואה האזהרות והעונשים הכתובים בה נשמר מהחטא.

668

669זהירות, מלה זו נשתמשה התורה בה בג' בחינות, הא' בפרשת יתרו דברי יתרו למשה (שמות יח, כ) והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות, ופירשו ז"ל בכריתות פרק אמרו לו (יג ע"ב) בפסוק (ויקרא י, יא) ולהורות את בני ישראל את כל החקים וגו', פירשו שחוקים הם המדרשות, וכיוצא בזה נדרוש בפסוק זה שחוקים הם המדרשות. והתורות הוא תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ואמר והזהרתה, נראה שכשם שצריך אזהרה על לא תעשה כך צריך אזהרה על עשה.

669

670הב' נמצא בנביאים, בפרט ביחזקאל הרבה מהם (יחזקאל ג, יט) ואתה כי הזהרת רשע וגו', והוא עיקר האזהרה על לא תעשה הנוגע לדרוש המאמר שלפנינו ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום וכו' מכאן אמר רבי פנחס זהירות, הרי כי הזהירות היא השמירה.

670

671עוד נשתמשה בכתוב במלה זו אפילו על דקדוק פרטי, במה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים יט, יא) הנחמדים מזהב וגו' ומתוקים מדבש וגו' גם עבדך נזהר בהם, ופי' באדרת האזינו (דף רצה ע"ב) שזה נאמר על אותיות גיכ"ק, שהחיך נאמר בו חכו ממתקים, ודוד המלך ע"ה היה נזהר באותיות אלו להוציאם במבטאם כתקנם, וזה לשונו גיכ"ק (איוב ו, ו) היאכל תפל מבלי מלח וגו', וכתיב (ישעיה לב, יז) והיה מעשה הצדקה שלום, הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים וגו', מתוקים ודאי, דוד מלכא אמר גם עבדך נזהר בהם, אסהדנא עלי דכל יומא אזדהרנא בהו דלא לאטעאה בהו בר יומא חד, עד כאן לשונו. ומזה נוציא שבכל דקדוקים הכתובים בדברי רבותינו ז"ל ובספרי החסידים שבכלם צריך ליזהר שלא יכשל בא' מהם.

671

672נמצא, מלת זהירות כוללת בין לקיום מעשה בין לקיום אזהרה על לא תעשה, בין הכתובים בתורה ובדברי סופרים, כגון שלא יסתכל באשה ואפילו בבגדיה השטוחין על הכותל, וכיוצא הרבה. ואפשר שמפני היות מלה זו כוללת על הכל לא מנוה בירושלמי (שבת פ"א ה"ג) במדרגת המדות, אלא אמר, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה. וכן לא מנו פרישות בכלל המדות, מפני שפרישות וקדושה שוים בעניינם, כמו שנבאר בעזרת ה'.

672

673זריזות היא מדה מעולה על הקודמת, ונוגעת בעשה ובלא תעשה, להיות זהיר ומהיר במצות עשה, שאם באה מצוה לידו יעשה אותה מיד, שנאמר (שמות יב, יז) ושמרתם את המצות, ודרשו במכילתא (פ' ט) אל תקרי המצות אלא המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך לא יחמיצו את המצוה, אלא אם באת על ידך המצוה עשה אותה מיד, עד כאן לשונם. וכן דרשו גם כן במכילתא על פסוק (יהושע ג, א) וישכם יהושע בבקר, מלמד שזריזין מקדימין למצות.

673

674ומדת הזריזות מורה על חשק נפשו ולבו לעשות הדבר ההוא מפני אהבת הבורא, ולכך מקדים ולא מאחר, כמו שאמר התנא (אבות פ"ה מ"כ) במדת הזריזות הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים. ובעשות האדם הדבר בזריזות ובשמחה יתוסף בו רוח חדשה ורוח חיים רוחניי באופן שיהיה קל כנשר, והדבר הזה תלוי בהסיר מלבו רוח עצלות ועצבות שהוא כח החיצוני המכביד כל איבריו של אדם באופן שלא יהיה בו כח לקום ממקומו לא לקרות ולא לעשות מצוה כאלו כל אבריו מתים, ואם יעורר האדם לבו ויסיר כח העצלות החיצוני מעליו על ידי התדבקו בחשק אהבת ה' שהוא מקור החיים הרי לבו חי, וקורא ושונה ועושה מצוותיו בזריזות ובשמחה לעשות רצון אביו שבשמים, ואז יתוסף בו כח שיהיה קל כנשר גבור כארי וכו', ועל זה נאמר (ישעיה מ, לא) וקוי ה' יחליפו כח וגו' ירוצו ולא יגעו ילכו ולא ייעפו.

674

675והכלל, כי אין זריזות אלא על ידי חשק האהבה, ולכך הוא מהמדרגות המביאות לידי חסידות שהוא אהבה כדפי'. וכיוצא בזה פיר' ז"ל בבראשית רבה (נה, ח) על פסוק (בראשית כב, ג) וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמורו, אמר רבי שמעון בן יוחאי אהבה מקלקלת את השורה, וכי לא היו לו עבדים, אלא שאהבה מקלקלת השורה, עד כאן לשונו לעניננו.

675

676ובלי ספק כי וישכם אברהם בבקר הוא זריזות, על דרך וישכם יהושע בבקר הנדרש, והוא מצד האהבה, ומצד האהבה קלקל השורה.

676

677ובספר בית מדות כתב במדת הזריזות, זה לשונו דעו בני כי מעלת הזריזות היא מדה חשובה, לפי שתחלת בריתו של אדם לא נברא אלא להיות זריז במעשיו ובדרכיו, כענין שנאמר (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה, מהו חיה, זריזות, עשאו עבד מסכן לעצמו שאם אינו יגע אינו אוכל, ראה מה כתיב בענין (שם ב, טו) ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, וכי עבודה ושמירה היה צריך, אלא כדי לזרזו, עד כאן לשונו לעניננו.

677

678והנה לפי מה שפירשו רבותינו ז"ל בבראשית רבה שלעבדה ולשמרה הוא עסק התורה והמצות, אם כן הזריזות הוא לעסוק בתורה ובמצות. אמרו בבראשית רבה, ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, שמא תאמר יש מלאכה בגן עדן לפתח ולשדד אדמה, והלא כל האילנות נצמחין מאליהן, או שמא תאמר יש בו מלאכה בגן עדן להשקות הגן, והלא נהר יוצא מעדן להשקות את הגן, אלא לעבדה ולשמרה - לעסוק בדברי תורה ולשמור מצוותיה, שנאמר (בראשית ג, כד) לשמור את דרך עץ החיים, כמה דאת אמר (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, עד כאן לשונו.

678

679ובאדרת נשוא (דף קמא ע"ב) בפסוק (בראשית ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, אמר ויצר ה' אלהים את האדם, שהוא זכר ונקבה, עפר מן האדמה, (עפר) דיוקנא בגו דיוקנא, גו בגו, וכל דא למה, בגין לאשתלפא ולעיינא ביה סתים דסתימאה עילאה עד סופא דכל סתימין, הדא הוא דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים, נשמתא דכל חיי דעילא ותתא תליין מההוא נשמתא ומקיימאן בה, ויהי האדם לנפש חיה לאתדבקא ולעיילא בתקונין כגוונא דא, ולאשלפא לההוא נשמתא מדרגא לדרגא עד סופא דכל דרגין (ס"א: סתימין), בגין דתהוי ההיא נשמתא משתכחא בכלא ומתפשטא בכלא למהוי הוא בלחודוי, ומאן דפסיק האי מן עלמא כמאן דפסיק נשמתא דא, ומחזי דאית נשמתא אחרא בר מהאי, ובגין כך ישתיצי הוא ודוכרניה לדרי דרין.

679

680הרי כי ענין נפש חיה נאמר למעלה באצילות על סוד החיים העליונים המתפשטים מעילת על כלא לכל הנמצאים שהוא נשמת חיים לכל העולמות, ובמציאות זה האדם למטה יש בו נשמת חיים, ובהיותו דבק באלהיו בסוד החיים העליונים ינתן בו זריזות ורוח חדשה, ויחיה לבו ואבריו לעשות רצון קונו, כדפי' לעיל.

680

681והנה הדבק במדת הזריזות הוא דבק באשת חיל אשה יראת ה', שבה עיקר כל הזריזות, כמו שהזכיר שלמה ע"ה בשבחיה (משלי לא, טו) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וגו' חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה, סדין עשתה ותמכור, צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל. הרי בפירוש שכל מדותיה הם בזריזות ואין בה לחם עצלות, כי לחם עצלות הוא בחיצוניות, גם את זה לעומת זה עשה האלהים (קהלת ז, יד).

681

682והטעם עוד, כי עשיית המצוה בזריזות מורה על היותו עושה אותה בשמחה, וכתיב (תהלים ק, ב) עבדו את ה' בשמחה, ונודע מה שפי' ז"ל (שבת ל ע"ב) אין שכינה שורה אלא מתוך שמחה ולא מתוך עצבות ושחוק, נמצא שעל ידי עשותו בזריזות ובשמחה שכינה שורה עליו. והעושה מתוך עצלות ועצבות יענש, דכתיב (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' וגו' בשמחה.

682

683ופי' ולחם עצלות לא תאכל, לחם יקרא מאכל המצוה או התורה הנקרב אליה, כי המצות נקראים מטעמים, כדפירשו בזוהר (ת"ז נא ע"א) ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי (בראשית כז, ד) מפקודין דעשה, וכן התורה נאמר בה (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי, וכאשר יעשה האדם אותם בעצלות היא אינה אוכלת אותם כאשר ראוי, שעליה נאמר (דברים ד, כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, ואכילתה הוא התורה והמצות כדפי' לעיל, וכיון שאינה אוכלת אותם הם נדחים לחוץ.

683

684ולכך מאד מאד צריך לדבק בזריזות ולא בעצלות, ועל הזריזות נאמר (משלי כב, כט) חזית איש מהיר במלאכתו, דהיינו מהיר במלאכת השכינה, שבה מלאכה כדפירשו בתיקונים (דף יד ע"ב), ומלאכתה דהיינו תיקונה הוא עשיית התורה והמצות, והאוחז בה בזריזות לפני מלכים יתייצב, שבה כלולות עשרה מלכים כדפי' בתיקונים, בל יתיצב לפני חשוכים שהם הקליפות שהם חושך ולא אור. ומכלל הן אתה שומע לאו, שהאוחז חס ושלום בעצלות הוא מתדבק בחשוכים ומפריד עצמו מהמלאכים העליונים שבקדושה.

684

685ואומר יתיצב, ולא אמר ישב, כי יציבה הוא מעומד, ונודע שכל עמידה בעולם הזכר (זוהר פ' תצוה קפג ע"א), והענין כי על ידי אחיזתו בשכינה בסוד מיין נוקבין בזריזות המצוות כדפי', יעלה על ידה אל עולם הזכר.

685

686עוד אפשר יתיצב, על דרך שפירשו רבותינו ז"ל במכילתא בפסוק (שמות יד, יג) התיצבו וראו את ישועת ה', וכן בפסוק (שם טו, כ) ותקח מרים הנביאה, שיציבה בכל מקום הוא רוח הקדש, זה לשונו התיצבו וראו, אמרו לו ישראל אימתי, אמר להם היום שרתה שכינה עליכם רוח הקדש, שאין יציבה בכל מקום אלא רוח הקדש, שנאמר (עמוס ט, א) ראיתי את ה' נצב על המזבח ויאמר הך את הכפתור, ואומר (שמ"א ג, י) ויבא ה' ויתיצב ויקרא כפעם בפעם שמואל שמואל, ואומר (דברים לא, יד) קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד, ואומר (שמות ב, ד) ותתצב אחותו מרחוק, ושרתה עליה רוח הקדש, עד כאן לשונו.

686

687ובפסוק ותקח מרים הנביאה פירשו, שפסוק ותתצב אחותו מרחוק הוא מוכרח יותר מכלם, שמרחוק ולדעה מה יעשה כלם מורים על רוח הקדש.

687

688ובזוהר (פ' אחרי מות ריש דף שא) פירשו שהמלכות תקרא רוח הקדש כאשר תינק מסוד החכמה, והיא רוח היונק מקדש העליון שהיא חכמה, ולכן מלת יציבה צודק בה בבחינת רוח הקדש. ונמצא לפי זה, שהזריזות מדרגה המביאה לידי רוח הקדש.

688

689ואפשר לומר באופן אחר, מצינו שפירשו ברעיא מהימנא (פ' קדושים דף פב ע"א) שגם בת"ת יש בו זריזות, שהוא עושה מאבא ואימא מיד בלא עירובא, זה לשונו וישראל דאתקריאו בנים בכלל בן ובת מסטרא דת"ת ומלכות דאינון בן ובת, יקרא דאביו ואמו למעבד ציוויה, וצווי דיליה אינון פיקודין דעשה, והא אוקמוה מארי מתניתין יש מצווה ועושה, ובגין כך איהו נעשה ונשמע, והאי איהו כבוד דאבא ואימא דצוה לבריה דיעביד הכי ואיהו עביד מיד בלא עיכובא כלל, עד כאן לשונו. ועל דרך זה נתבאר בחכמה, והעתקנו בשער היראה סוף פרק ב.

689

690ובתקונים בתיקון ט"ל (דף עט ע"ב) ביארו כי תפארת ויסוד כל אחד יקרא מצווה ועושה במצוות הכלולות בשכינה, ולפי זה האדם הזריז אוחז במדרגת עולם הזכר, ולכך לפני מלכים יתיצב כדפי'.

690

691ומכל מקום עיקר זריזות הוא במקום העשיה ותלוי בה, כי היא משמשת לכל האצילות, ומפני זה הנשיאים מפני שהתעצלו בנדבת המשכן נחסרה י' מהם שהיא השכינה, שנאמר (שמות לו, כז) והנשיאם הביאו, הנשיאם חסר י' כתיב, והטעם כדפי' כי לחם עצלות לא תאכל. ושמעתי מפי מורי ע"ה, שלתיקונם הביאו בחנוכת הנשיאים עשרה דברים, קערת כסף אחת, מזרק אחד וגו', תמצא שם עשרה דברים, וכתוב הנשיאים מלא ביו"ד, נזדרזו להביא זה תחת עצלות שפגמו בשכינה.

691

692ודע עוד, כי הזריזות לא יקנה בנפש האדם אלא מחמת היראה, כי הירא את המלך הוא זריז לעשות מצותו וירא פן לא ימצא אחריו משגה, ולכן הוא מזדרז בעשיית התורה והמצוות. וכן מטעם זה יצדק זריזות בשכינה, כי שם היא היראה, וכן נקיות וטהרה גם כן הם ענפי היראה, כי צריך לירא שלא יהיו בגדיו מלוכלכים לפני המלך אלא נקיים וטהורים, וכן צריך לנקות ולטהר אבריו ונפשו כיון שהוא עומד לעולם לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא יתברך ויתעלה.

692

693עוד במדת הזריזות מצאתי כתוב בספר כתיבת יד כמה פרטים, ראיתי להעתיקם.

693

694נקיות נשתמש בו בארבע בחינות, הא' נקיון וטהרת העון והפשע, כאומרו (במדבר ה, לא) ונקה האיש מעון, ונקיתי מפשע רב (תהלים יט, יד).

694

695מדה זו צריכה אל החסידות שהיא האהבה, כי אי אפשר בעוד היות פגם בנשמה שתדבק בו האהבה. והוא כמשל הבגד שנפל בו השמן או שאר כתם מהכתמים, שלא יקבל שום צבע עד שיורחץ ויוסר ממנו הכתם ההוא, כן בהיות הנפש מלוכלכת בכתמי עונותיה אם לא תנקה ותרחץ עצמה על ידי התשובה ותשובה פרטית לכל עון ועון כמו שיתבאר לא תדבק ברוחניות העליון שיתמיד, כי העון מחיצה מבדיל בינו לבין אלהיו, ולכן יבלבלוהו מחשבות זרות בעמדו עוסק בתורה או בתפלה.

695

696ובירושלמי הביאו ראיה לזריזות שמביאה לידי נקיות, דכתיב (ויקרא טז, כ) וכלה מכפר, והענין כי וכלה מורה על זריזות, מפני שפירושו השלמת הענין, ומפני שמלת וכלה היא מיותר שם בפרשת אחרי מות בענין עבודת יום הכפורים, כי מה צורך לומר וכלה, לימא ויכפר, אלא הכונה ודאי לומר על הזירוז, ואמר מכפר, מלת כפרה פי' לשון קנוח טהרה, והיא מלה בלשון ארמית. וכן פי' רש"י ע"ה במסכת חולין (ח' ע"ב) גבי סכין ששחט בה טריפה, שאמר שם ואי איכא בליתא דפרסא למכפריה לא צריך, ופירש רש"י בליתא חתיכה בלויה, דפרסא כדמתרגמינן מסך הפתח פרסא, למכפריה לקנחו, וחבירו בגיטין בנבוזראדן ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא, ובעזרה קרי למזרקים כפורי זהב שמקנח אצבעו מן הדם, עד כאן לשונו.

696

697והנה מלת כפרה פי' טהרה וקנוח הכתם מהבגד באופן שלא נשאר בו שום לכלוך, וכן לענין טהרת העון הנאמר בלשון נקיון, פירוש כפרה, דהיינו הסתר הכתם העון ההוא מהנפש. וכשיאמר טהרת העון בלשון טהרה כאומרו (תהלים נא, ד) ומחטאתי טהרני, טהרה הוא לבון הבגד יפה, והיינו מה שפירש רש"י ז"ל טהור צח ומלובן ועדיף מנקי. וכן פירשו רבותינו ז"ל (ברכות טו ע"א) גם כן על ארחץ בנקיון כפי (שם כו, ו) בכל מדי דמנקי, אבל הטהרה הוא במים שיטהרו וילבנו הדברים יפה.

697

698וטעם למה יצטרך טהרה אחר נקיות, יובן במה שאמר הכתוב (ויקרא יג, נח) והבגד או השתי או הערב או כל כלי העור אשר תכבס וסר מהם הנגע וכבס שנית וטהר, והכביסה הב' הוא לתת לו בו רוחניות קדושה וטהרה, כי כשסר ממנו הנגע נשאר בלי טומאה וגם אין בו טהרה, ולתת בו רוחניות טהרה צריך כביסה שנית.

698

699עוד אפשר לומר בטעם הכביסה שנית, כי אף על פי שסר הנגע כבר, כי הנגע היא כח מכחות לילית שמצדה ד' מראות נגעים, כדפי' בתיקונים, וכשהיא נדבקת באדם או בשאר כליו, היא דבוקה גם כן שלא תפרד במהרה אבל תשאר רושם הטומאה שם, אף על פי שאינה נראית לעינים, ועדיין היא באותו מקום שהיה בו הנגע מכרת ששרתה שם, ולכך וכבס שנית.

699

700וזו מעלה יתירה לקדושה על הטומאה, כי הקדושה בכל מקום שתשרה לא תפרד משם לעולם, כמו שפירשו ז"ל (מגילה פ"ג מ"ג) על בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו וכו', שנאמר (ויקרא כו, לא) והשמותי את מקדשיכם, בקדושתן הן אף כשהן שוממין. אמנם ענין הטומאה אף על פי שהיא רוחנית, בכביסה שנית תטהר ותתלבן ותתבטל הקליפה ההיא מכל וכל.

700

701וכן בענין התשובה, אף על פי שעזב אדם החטא עזיבה גמורה ונתחרט ולא שב אל מעשהו הראשון כלל, וטהר עצמו על ידי סגוף, לא יספיק לו עד שלא יכיר בו המקטרג כלל כאלו לא היה בו עון כלל, אלא וכבס שנית וטהר כאלו מעולם לא חטא. וזה שאמרו בירושלמי נקיות מביאה לידי טהרה, שנאמר (ויקרא יב, ח) וכפר עליה הכהן וטהרה, ומה צורך טהרה על כפרה, אלא כי כפרה הוא נקיות ואינו טהרה עצמית, לכך צריך טהרה.

701

702עוד מצינו ענין ב' בענין נקיות, במה שאמר הכתוב אצל אבימלך (בראשית כ, ה) בתם לבבי ובנקיון כפי, וכן (תהלים כד, ד) נקי כפים ובר לבב, צריך שישתדל לטהר ידיו מכל דבר גדול ומכל דבר הפוגם בידים כמו שיתבאר בעזרת ה'.

702

703ומקצתם נתבארו בזוהר (פ' וירא דף ק ע"ב) בפירוש הפסוק נקי כפים וגו', זה לשונו תא חזי, מי יעלה בהר ה', ולבתר אהדר ופירש נקי כפים, דלא עביד בידוי טופסא, ולא אתתקיף בהו, כמא דלא אצטריך, ותו דלא איסתאב בהו ולא סאיב בהו לגופא, כאינון דמסאבין גרמייהו בידין לאסתאבא, ודא הוא נקי כפים.

703

704הג', מה שנאמר גבי בני גד ובני ראובן (במדבר לב, כב) והייתם נקיים מה' ומישראל, ורבותינו ז"ל למדו מכאן שצריך אדם להרחיק עצמו מן החשד, כדתנן (שקלים פ"ג מ"ב) אין התורם נכנס לא בפרגוד החפות ולא במנעל ולא בסנדל, שמא יעני ויאמר מעון הלשכה העני, ושמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר, שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל, ואומר (משלי ג, ד) ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. וכיוצא בזה מה שאמרו ז"ל (חולין מד ע"ב) הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו.

704

705עוד נמצא פירוש ד', בפסוק (איוב ד, ז) זכר נא מי הוא נקי אבד, ופירשו בזוהר (פ' פנחס דף רטו ע"ב) שזה היה פינחס שקנא על הברית ולא טמאו בעון פעור בבנות מואב. ונפקא מינה כי נקי הוא מדת צדיק, ולכך לפינחס נתנו לו את ברית השלום, שנאמר (במדבר כה, יב) לכן הנני נותן לו את בריתי שלום. וכן מצינו שתי מלות אלו כאחת (שמות כג, ז) ונקי וצדיק אל תהרוג, שנראה ששניהם ענין אחד. ולענין נקיות הנזכר במאמר, פי' שירצה שיהיה נקי מכל דבר הפוגם באות הברית שהוא בצדיק, באופן שיוכל ליקרא נקי שהוא במדה זו.

705

706נקיות מביאה לידי טהרה, עם היות שכבר נתבאר הטהרה במלת נקיות, מכל מקום יש בו עדיין לפרש על דרך מה שדרשנו במלות הקודמות, טהרה נמצא בתורה ובנביאים ובכתובים בבחינות רבות, האמנם הנוגע לענין מעשה הם אלו הא', טהרה על ידי טבילה במ' סאה, כמו שנמצא הרבה מהם בתורה, ומהם (ויקרא כב, ד) איש איש מזרע אהרן וגומ' לא יאכל עד אשר יטהר. וכמוהו, וטמא עד הערב וטהר וגו' (ויקרא יא, לב), ורחץ בשרו במים חיים וטהר (ויקרא טו, יג), וזה נאמר בזב שהצריכה התורה לו מים חיים.

706

707הנה הטהרה על ידי הטבילה הוא סיוע גדול לידבק האדם נפשו באלהיו ובעבודתו, שבהיותו טמא הטומאה מטמטמת לבו של אדם כדפי' לעיל ז"ל על ונטמתם בם (ויקרא יא, מג).

707

708ועיקר האהבה והדבקות תלוי בטהרת הלב מהמחשבות הזרות, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא, יב) לב טהור ברא לי אלהים, וכן כתב רבינו תם ע"ה בספר הישר (שי"ג) כי טהרת הגוף יחדש טהרה בנפש. ובהיות הגוף טמא בודאי יגיע קצת פגם לנשמה, ואי אפשר שיכוון כראוי בלי שתבלבלהו מחשבה אחרת ותפר[י]דהו מהשורש העליון, שהרי הוא נפרד על ידי הפגם שבנשמתו, כדפי' בתיקונים (דף נב ע"ב) דאיהו לא שריא על נשמתא פגימא, דכתיב (ויקרא כא, יח) כל אשר בו מום לא יקרב. ולכן אי אפשר שיהיה לו דבקות, שעיקר הדבקות הוא בעילת העילות נשמה לכל הנשמות, וכיון שהוא יתעלה אינו שורה עליו כיצד אפשר שיתדבק בו.

708

709ולכן צריך האדם לתקן נפשו באופן שתהיה כסא לשרות בה ידו"ד ועלת העילות, ולכן צריך לעשותה מאהבה כדי שיתדבק בו, וכן כתוב בספר החסידים (סימן ע"ג) שאחד מן הדברים המעכבים את התפלה שלא תהיה תפלתו נשמעת הוא אם אינו טהור, וכפי סברת התוספות (חולין ד'ף קכב ע"ב ד"ה לגבל) שסוברין דלתפלה צריך טבילה, ולתורה אין צריך, יש טוב טעם על דרך הסוד וראוי למעשה, כי התורה מפני רוב מעלתה שהיא בעלמא דדכורא יש בכחה לקבל הקליפה, ואינה מקבל הטומאה כאש. אמנם תפלה היא בקשת רחמים ותחנונים, וצריך כוונת הלב, ובהיותו טמא בודאי תתבלבל כוונתו, ולכן צריך ליזהר בה.

709

710ובסוד המקוה, כבר נודע מה שפירש הרשב"י ע"ה בזוהר (פ' פנחס) ובתיקונים (דף לט ע"א) שהיא בסוד עילאה, ט' נקודין לכל סטר וכו' ע"ש. וסוד המקוה הוא סוד ידו"ד, שהמקוה בו מ' סאה, וכן ידו"ד בו ד' אותיות כל אות כוללת עשר, והיינו סוד מקוה ישראל ידו"ד, והבן בזה מ"ש (יומא פ"ח מ"ט) מה מקוה מטהר הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל, דהיינו טהרת נשמותיהם הדבקות בשמו.

710

711נמצא הטובל הוא דבק בידו"ד ממש לטהר גופו ונפשו, גופו במים, ונפשו ברוחניות השם השורה שם. ובזה לא יזיקהו אפילו יהיה המים קרים, כי מאחר שהוא דבק בידו"ד אי אפשר שיבוא לו היזק כמו שאמר המשורר (תהלים צא, ב) אומר לידו"ד מחסי ומצודתי וגו' כי הוא יצילך מפח יקוש, דהיינו צנים פחים. וכן שאר המזמור, כי מלאכיו יצוה לך וגו' על כפים ישאונך פן תגוף באבן רגליך, ושאר המזמור.

711

712אמנם צריך לעשות המצוה בשמחה, שאם אינו עובד בשמחה נענש, כמו שנאמר (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב.

712

713ונכון גם כן להרהר תשובה, שהתשובה היא בסוד המקוה, וכן הנשמה נשפעת משם, ובהיות האדם חוטא, התשובה היא מסתלקת, וכן הנשמה מסתלקת מעל האדם, והוא רחוק מהדבקות, ועל ידי כניסת האדם במקוה שהיא ם מרובעת, אימא דרביעא על בנין, האם שהיא תשובה תשוב ה' וי"ו חוזרת ורובצת על הבנים, וכן הנשמה תחזור לאדם ועילת העלות ישרה על נשמתו.

713

714ושמעתי מחכם אחד זקן, כי מי שהוא טמא אין הנשמה שורה בו עד שיכנס למקוה, ודין הוא מהטעם שפירשתי.

714

715וטעם הסתלק הנשמה, מפני שמרוב דקותה כל צד פגם שימצא בגוף לא תוכל לשרות בו עד שיחזור למקור הנשמה ויכלל שם.

715

716ודבר זה צריך האדם לכוון בטבילתו, שהוא נכנס בסוד נשמתו במים העליונים ההם שהם בסוד עולם הבא, והוא נסתר בסתר העליון שהוא בבינה, ואימא מסתרת אותו בכנפיה, וכמו שפי' בתיקונים (דף לט ע"א) שהשכינה טובלת ונטהרת במי המקוה, כן זעיר אנפין ודאי טובל, וכן יכוין שהוא בסוד ו' עולה שם, ורוחו ונפשו נטהרים מכל פגם. וגם יכוין שניצוץ השכינה אשר מתלבש בו גם כן נטהר מהפגם אשר קבל, ועל ידי הטבילה מפשיט מעליו רוח הטומאה ומתלבש בו סוד הנשמה שנסתלקה, והטבילה לה היא סיוע גדול לקניית הנשמה, כי טהרה מבפנים וקדושה מבחוץ, ועיין במה שפירשתי בשער הקדושה פרק ד.

716

717וכבר ידעת שהדין הוא שצריך שיהיו מים שכל בשרו עולה בהם (פסחים קט ע"א), דהיינו שיהיו חופין את כולו ולא יצא חוץ למים אפילו כחוט השערה, שכיון שהחצוני נשאר לו צד מקום באיזה אבר שיהיה, אפילו מעט מזעיר, משם תתפשט טומאתו בכל האברים, והרי הוא כאלו לא טבל. ובהיותו טובל ונכנס כל רמ"ח איבריו במ' סאה, הרי הפשיט מעליו כל צד רוח טומאה, כי בכח אימא לבטל החיצונים, שהיא הנשר הגדול בעל הכנפים דלא דחילת מנץ הטורף וכיוצא.

717

718ועוד טעם, הטבילה במקוה הוא כעין חזרת הכלים אל הכבשן כדי שיטהרו ויתלבנו, וביציאתם מהכבשן הם חדשים, גם האדם בהכנסו אל המקוה הוא כדי להכלל ולחזור הנשמה הפגומה והאיברים הפגומים ממקום שיצאו, ושם מתעלמים כעובר המתעלם בבטן אמו, שאין עין החיצוני שולט בו, והוא שמור מכל פגע ומקרה כדפי' ז"ל (נדה דף ל' ע"ב) כימי אלוה ישמרני (איוב כט, ב), על הוולד שהוא בבטן אמו, וביציאת האדם מהמקוה הרי נתקנו איבריו ונשמתו והרי הוא חדש ואין לחיצונים חלק בו, וירגיש האדם בעצמו רוח חדשה מניצוץ הנשמה שחזרה אליו.

718

719וראוי הוא שקודם שיכנס במקוה שיהרהר תשובה מעונותיו, ואם אפשר גם כן שיתודה, באופן שלא ישאר לחיצוני חלק בנשמה. והדבר ברור, כי כמו שלטהר טומאה סתם מקריו וזובו וכיוצא צריך שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין המים, מהטעם שפירשתי, גם כן לענין טהרת העון שהוא טומאה יותר רוחנית דבוקה בנשמה עד שתעשה בה פגם והחשיכה, שצריך רחיצה להסירה בנתר ובורית על ידי התשובה, ולא יהיה דבר חוצץ מבפנים בנשמתו. כי כבר פי' כי עיקר הטבילה לבעל תשובה הוא לטהר עצמו מעונותיו ולהחזיר לו הנשמה, אם כן לזה צריך לשים בלבו לשוב מעונותיו מכל וכל, ולא יהא טובל ועדיין העונות מקצתם בידו, כי לא יועיל לו הטבילה לטהרת עונותיו כדפי', עד שיעזוב אותם עזיבה גמורה מכל וכל. וזהו על דרך שיתבאר בעזרת ה' בענין התשובה, שענין התפלה והבקשה על מחילת העון הוא שיתוקן בתחלה מעונותיו כל האפשר בידו, ואחר כך יתפלל עליהם, ולזה נכון שיתודה קודם שיכנס במקוה או לפחות בהרהור. ובס' החסידים כתבו שראוי לטבול ג' פעמים, כנגד חטאת עון ופשע.

719

720ובהיות המקוה ממים קרים והוא מצטער, יכוין במה שאמרו ז"ל (ברכות ה' ע"א) כי עולם הבא אינו מושג אלא על ידי יסורין, שהוא אחד מג' מתנות טובות שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל, והטבילה היא ברמז עולם הבא, ולכן צריך ביסורין. ובקבל עליו צד הקרירות שהוא הדין הנשפע בגבורה, זוכה אל אור החיים טוב הצפון למעלה בעולם הבא, והיינו (משלי ו, כג) ודרך חיים תוכחות מוסר, והיינו איהי רחמי, וכן אתה מוצא (זוהר פ' פקודי רמז ע"א) שלא יכנסו הנשמות בגן עדן העליון עד שיטבלו בנהר די נור.

720

721והזהיר לעשות הטבילה בזמנה בודאי לא ישיגהו שום מזיק, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע, אלא אם יהיה אנוס אם יעבור זמנה ונתרשל במצוה בלי שום אונס, אפשר שלא תגין המצוה עליו להנצל ממקרי הזמן. ואם נתרשל מלעשותה בזמנה, יזדרז לשוב בתשובה, ולא יניח לטומאה שתתישן בנפשו, שאחר כך יהיה קשה להפרידה, על דרך מה שכתוב (זוהר פ' פינחס רכז ע"ב) מפני שיבה תקום (ויקרא לט, יא), קודם דיצר הרע יזקין ביה, ויבטח בה' כי הבא ליטהר מסייעין אותו ולא יאונה לו שום היזק, מן הטעם שפי' כי בהטהר עצמו מטהר גם כן נפשו ורוחו שהם חלק עליון, וכיון שהוא מטהר חלקי ניצוצי הקדושה מסייעין אותו ודאי.

721

722וצריך לחשוב בעשיית המצוה הזאת יראה ואהבה, כדרך שצריך בכלל המצוות כדפי' הרשב"י ע"ה (ת"ז ת' י' כה ע"ב), יראה שלא יתרשל מעשייתה, ויירא מהמלך העליון המצווה אותה, וראוי שלא לעבור על רצונו, ויחשוב אילו מלך בשר ודם היה מצוה אותה כיצד היה זהיר לעשותה שלא לעבור על מצות המלך. ומצד האהבה, שיחשוק באהבת המלך שראוי מפני אהבתו שאפילו היה מצוה לו שיפיל עצמו לכבשן האש כאברהם היה משליך עצמו, כל שכן כי כל מצות המלך הם לתועלתנו להנחילנו עולם שכולו ארוך, כאומרו (דברים ו, כה) וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות.

722

723ואפילו בעולם הזה יש לו שכר טוב בעמלו, כמו שאמרו ז"ל (ברכות כב ע"ב) שסגולתה לאריכות ימים, זה לשונם אמר רבי ינאי שמעתי שמחמירין בה, ושמעתי שמקילין בה, וכל המחמיר בה על עצמו מאריכין ימיו ושנותיו, עד כאן לשונו. והטעם, מפני שסודה במקום אריכות החיים, דהיינו "על ה'" כדפי' בזוהר (פ' אחרי עט ע"ב), ושלש ראשונות חשובות כאחת. גם העושה המצוה בחשק כחשקו בחיים, כי הוא במצוה שהוא ידו"ד, והוא מקור החיים, והוא דבק בעילת העילות הדבק בידו"ד, בודאי יאריך ימים בכוונתו זאת.

723

724וצריך שיהיה שמח בעשיית המצוה כמו ההולך להרויח ממון הרבה שהוא שמח בה, כן יהיה שמח במצות, שהוא דבק בשמו הגדול ידו"ד ובחיים העליונים ומתקן נשמתו, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, קסב) שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב, ואומר (חבקוק ג, יח) ואני בידו"ד אעלוזה.

724

725ובענין פשטי מאמר רבי ינאי, פירש רש"י, שמקילין בה, במרחצאות או בנתינת ט' קבין. שמחמירין בה, במ' סאה. והתוספות כתבו, דאף על פי שאמרו בגמרא בטלו לטבילותא כרבי יהודה בן בתירא, היינו דוקא לתורה אבל לתפלה צריך.

725

726וכתבו תלמידי רבנו יונה בענין זה שאמרו שם בגמרא, הביאו רב אלפס ע"ה, אין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר הלא כה דברי כאש וגו', אמרו ז"ל יש מפרשים דלא שנא קריאת שמע ולא שנא קריאה אחרת, לכל מילי אמרינן אין דברי תורה מקבלין טומאה, ואין זה נכון, דבודאי לא אמרו אלא בקריאת שמע בלבד, אבל בשאר דברי תורה אסור, דהא אמרו (במדבר טו, לא) כי דבר ה' בזה וגו' זה הקורא דברי תורה במבואות המטונפות, והחמירו בזה יותר משאר כריתות, דבכל שאר כריתות הכרת מכפר, ובזה אינו מכפר אלא אף על פי שנכרת עונה בה, עד כאן לשונו. הרי שלדבריהם חמורה תורה מתפלה, וחמור הקורא בתורה בטומאה בהיות גופו טמא, מהקורא בתורה במבואות המטונפות שיש עליה עונש.

726

727עוד כתבו לקמיה, שכתב רב אלפס וכתב רבינו האיי גאון ז"ל, כיון דגמרא ליכא בהא מילתא, נקוט מנהג כל ישראל שכל בעלי קריין אף על פי שאין להם מים אין מתפללין עד שירחצו. וכתבו שם, שרחיצה זו אינה במ' סאה אלא בט' קבין, וט' קבין צריך להטילן עליו בכלי שיוכל להריקן עליו ממנו בלא שום הפסקה. וכן מוכח במשניות של טהרות (מקואות פ"ג מ"ג-מ"ד). מה שכתב הגאון ז"ל דאין מתפללין עד שירחצו אינו נראה למורי הרב נר"ו, ואם אין לו מים או אפילו יש לו מים ואינו טובל או אינו רוחץ, אפילו הכי אינו מפסיד התפלה מפני זה, דודאי אף על פי שהתפלה יותר מקובלת עם הטבילה לדברי הכל אין לו להפסיד מפני זה תפלתו. וכן כתב רבינו משה ז"ל דכל ראשי ישיבות שבבבל תמהו עליו למה היה מקל כל כך בענין טבילות בעל קרי, והוא ז"ל השיב להם שמימיו לא בטל אותה, אלא שלא היה יכול לכתוב בחבורו כי אם היוצא מן הדין על פי ההלכה, עיין שם.

727

728ודברי רבינו יונה בזה הוא כפי סברתו שכתב שדברי תורה חמורים יותר מן התפלה, ולכן תפלה לא יבטל כדי שלא יעבור זמנה, אבל דברי תורה לפי סברתו לא יקרא.

728

729ואני אומר, דירא שמים יצא ידי כלם, ובזמן שימצא גופו בריא יחמיר במ' סאה, ואם גופו חלוש או בימי הצנה יתן עליו ט' קבין של מים חמין, ומכל מקום אם הוא אנוס ולא תזדמן לו הטבילה לא יבטל מפני זה לא תורה ולא תפלה, כי כדאי הם המקילים לסמוך עליהם בשעת הדחק. ובלילה בעוד שלא טבל, לא יניח מלקום באשמורת מלעסוק בתורה מפני שהוא טמא, כי כדאי הם שאר הפוסקים לסמוך עליהם. ולא יהיה האדם בטל מדברי תורה, ויחשוב אותם השעות כיום שהוא חולה שבודאי אז לא יבטל תורה ותפלה, ומי שיחמיר על עצמו שלא יעסוק בתורה ותפלה בלא טבילה אפילו כשהוא חולה, סברה זרה היא ואין ראוי לסמוך עליה, וכמו שכתבתי היה נוהג מהר"ר יצחק די לוריא אשכנזי ע"ה.

729

730עוד מצינו בתורה שכל טהרת האדם אם מטומאתו אם מלכלוכו וכבוס בגדיו, הכל במים, כמו שכתוב (ויקרא יד, ט) ורחץ במים את בשרו וטהר, וכן (שם יג, ו) וכבס בגדיו וטהר.

730

731עוד נמצא טהרה במלבושים, כמו שאמר יעקב אבינו ע"ה כאשר רצה לבא אל בית אל (בראשית לה, ב) והטהרו והחליפו שמלותיכם. ועם היות שנראה שהם ב' דברים, הא' הטהרו בטבילה, ועוד והחליפו שמלותיכם, מכל מקום כיון שסמכם החליפה הוא מסוג הטהרה, וראוי הוא לרוצה לטהר עצמו שיהיו בגדיו טהורים מטנוף וטומאה, ושלא יהיו מלוכלכים בשמן ורבב וכיוצא, שפי' (שבת קיד ע"א) שתלמיד חכם שנמצא רבב על בגדיו חייב מיתה, שנאמר (משלי ח, לו) כל משנאי אהבו מות, אל תקרי משנאי אלא משניאי.

731

732וכן כתב הרוקח ע"ה בשורש טהרה והזהר בטהרת המלבושים, שלא יהיו בגדיך מלוכלכים מן הצואה ומן טיפי מימי רגלים, שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים, על כן תלמד עצמך בקינוח היטב, שמור נקביך ואל תרגיל להשתין סמוך לגאולה, פן יטפטף על המכנסים, איך תתפלל סלח לנו כי חטאנו ואתה עומד ומטונף, והזהר משכבת זרע פן ידבק בבשרך ובבגדיך, ולא יהיו מלבושיך מתכשיטי ע"א, טהר עצמך הכון לקראת אלהיך ישראל, עכ"ל.

732

733עוד נמצא טהרה במקום, כמו שאמר משה רבנו ע"ה לאהרן (ויקרא י, יד) ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור, והרשב"י ע"ה בפרשת תרומה (קכח ע"א) במאמר שהעתקנו בפרק ה' אמר ורוח דקדשא לאו הכי, אלא באגר שלים ובאתקנותא דגרמיה ובאתדכאותא דמשכניה. הרי אתדכאותא דמשכניה, טהרת המקום. ואיתקנותא דגרמיה, פי' הוא הכון לקראת אלהיך ישראל. ובלי ספק שההכנה גם כן על ידי הטבילה, כמו שכתב הרוקח.

733

734עוד, בטהרת המצורע מצינו בכלל טהרתו גלוח השער, כדכתיב (ויקרא יד, ח) וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו, והטעם כי שער הראש בבחור הם כוחות הדין, וטוב לגלחם, כענין (ע' זוהר פ' ויחי ריז ע"א) עד לא גליש דא רישא דמריה, והוא סוד (ויקרא יג, מ) ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא.

734

735וכן טוב לטהרה לגלח הצפרנים שכן האשה המטהרת לבעלה צריכה לקוצצם, כדפי' בזוהר פרשת אחרי מות (עט ע"א) ופרשת פינחס (רמח ע"ב).

735

736עוד צריך ליטהר מכל הדברים שנזכר בהם טומאה בתורה ובדברי רבותינו ז"ל, וכבר העתקתי רובם בשער היראה פרק ה, ויש עוד פרטים ויתבארו לקמן בעזרת ה'.

736

737ועיקר הטהרה הוא מה שנתבאר לעיל שיטהר עצמו מכל עון ואשמה, כמו שכתוב (יחזקאל לו, כה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם, ודאי שהוא על טהרת היצר שמצדו עיקר הטומאה, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא, ד) ומחטאתי טהרני, וכמוהו רבים.

737

738וכן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות יז ע"א) מרגלא בפומיה דרבי מאיר, גמור בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את כל דרכי, ולשקוד על דלתי תורתי, ונצור תורתי בלבך, ונגד עיניך תהיה יראתי, שמור פיך מכל חטא, וטהר עצמך מכל אשמה ועון, ואני אהיה עמך בכל מקום, עכ"ל.

738

739וצריך האדם לכוין לטהר עונותיו על ידי המשכת אור עליון ממקום הלובן, בכוונתו בי"ג מדות של רחמים, ובפרט בשנים מהם שבם נזכר טהרת העונות והתלבנותם, בתיקון ב' שהוא נושא עון אמר באדרת נשא (דף קלב ע"ב) וחד חשוך הוה, אתסחי בההוא נהורא כמאן דיתסחי בההוא נהרא עמיקא. ובתיקון ג' שהוא עובר על פשע, ואמרו שם (שם קלג ע"א) שעליו נאמר (איוב לז, כא) ורוח עברה ותטהרם. ועם היות שכל י"ג המדות סגולתם להמתקת הדינין, באלו הב' בפרט נזכר בהם ענין הטהרה כדפי'.

739

740בפרט ביום הכפורים שהוא יום כפרה לטהר העונות, כדכתיב (ויקרא טז, ל) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם, צריך לכוין במ"ש, כי יום כפורים הוא למעלה, ואריך אנפין מתגלה לטהר וללבן עונותינו, והיינו לפני ה' תטהרו.

740

741עוד נמצא טהרה בידים, כאומרו (איוב יז, ט) וטהר ידים יוסיף אומץ, ומה שביארנו לעיל בענין נקי כפים הוא סור מרע, אמנם טהרה הנזכר הוא לקיום ועשה טוב, דהיינו שיעסוק בידיו במצות ציצית תפילין סוכה ולולב וכיוצא. ומה שנזכר בלשון טהרה, כי טהרה נראה גם כן על סור מרע, אין פירוש טהרה כאן אלא לשון בהירות האור, כענין (שמות כד, י) וכעצם השמים לטוהר, וטוהר הוא היכל נגה, וכן לשון רבותינו ז"ל (חולין ס ע"ב) שרגא בטיהרא מאי מהניא, ואי אפשר לאדם שישיג לבהירות אור על ידי סור מרע לבד, אלא על ידי עוסקו במצות יתוסף בידו אור עליון בעולם הבא.

741

742עוד מצינו בהקדוש ברוך הוא שנקרא טהור עינים מראות ברע (חבקוק א, יג), ולפי הדרך שאמרנו בטהור ידים, צריכין אנו לומר, כי לא מבעיא שאינו רואה רע אלא טהור הוא שהשגחתו לעולם בקדושה, כי הוא הקדוש ומשרתיו קדושים. ויקרא הקדוש ברוך הוא טהור עינים, שלעולם השגחתו עומדת בבהירותה, ולא תתפשט אל החיצונים, ואי אפשר לומר בהקדוש ברוך הוא ח"ו נקי עינים, שנראה שראה ברע והיה צריך ניקוי, אלא לעולם הוא עומד בטהרתו.

742

743אמנם לפי מה שנתבאר באדרת נשא בעינא דאריך, שאמר (דף קל ע"א) תאנא לית נהירו לעינא תתאה לאסתחאה מאדמימותא מאוכמותא, בר כד חזי דהאי נהורא חוורא דעינא עילאה דאקרי טוב עין עכ"ל, נמצא כי טהרה הוא כפשוטו שיטהרו העינים מאדמימות הדין, על ידי הארת אור עליון מעינא דאריך.

743

744ונוכל לומר דהא והא איתנהו, כי בהטהרם מהדין על ידי האור העליון, יתוסף בהם בהירות אור, ומלת טהרה משמש במקרא בב' פנים אלו, אם בהטהר הדבר הפגום וישאר בלבנינותו הקודם כמו שהיה, אם בתוספת הארה כדפי'.

744

745וצריך האדם להדמות ליוצרו לטהר עיניו מראות ברע, כמו שיתבאר בתיקון העינים. ובפרט שלא להסתכל בצלם אדם רשע, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה כח ע"א) שאל רבי אמי את רבי יהושע בן קרחה, במה הארכת ימים, אמר לו מימי לא נסתכלתי בצלם אדם רשע, וכל דבר שהוא גורם לאריכות תלוי באריך אנפין, נמצינו למדין שהעין העליון אינו משגיח ברשעים כדפי' לעיל והיינו טהור עינים מראות ברע.

745

746אמנם ידמה ליוצרו להסתכל בכל דבר שבקדושה, שכמו שהשגחתו יתברך הוא להשפיע לקדושים, כדכתיב (תהלים לג, יח) הנה עין ה' אל יראיו, ובזה גורם שעינא של אריך אנפין יאיר בעיני זעיר. ונראה שטוב לכוון בזה בהסתכלו בדבר של קדושה, ויזכה לעתיד כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון (ישעיה נב, ח), וכן אמרו שם (בזוהר פ' נשא קל ע"א) וזמינין צדיקיא זכאי עליונין למחמי בחכמתא, הדא הוא דכתיב כי עין בעין יראו, אימתי בשוב ה' ציון, וכתיב (במדבר יד, יד) אשר עין בעין נראה אתה ה', עד כאן לשונו. ובלי ספק שלא יזכו למעלה זו אלא הצדיקים ששמרו עיניהם כראוי, כמו שאמרו צדיקיא זכאי עליונין.

746

747עוד נמצא בטהרה ענין גדול הנוגע למעשה, והוא מה שפירשו ז"ל (יומא עב ע"ב) על פסוק (תהלים יט, י) יראת ה' טהורה, זה לשונם אמר רבי יוחנן זה הלמד תורה בטהרה, מאי הוא נושא אשה ואחר כך למד תורה, עד כאן לשונו. ובלי ספק כי כדי להשיג האדם דבקות מחשבתו באלהיו צריך שישא אשה בתחלה, ובזה יטהרו מחשבותיו, ובלעדי אשה אי אפשר שישיג שום שלימות, מפני שהוא חסר ופגום בעל מום, ודאי כי כשהוא נשוי הוא אדם שלם, שנאמר (בראשית ה, ב) זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם, כמו שהאריכו בפרשת ויקרא (ז' ע"ב).

747

748עוד נמצא טהרה, בשלחן, על השלחן הטהור (דה"ב יג, יא). ועם היות שנוגע לענין הדין שיקרא טהור, כדפירשו רבותינו ז"ל (חגיגה כו ע"ב), מכל מקום התורה נדרשת לכמה פנים, ונוכל לומר כי נכתב טהור ללמד מוסר לאדם שיהיה שולחנו טהור, דהיינו שלא ימשך אחר תענוגי הגוף הנמשכים מצד יצר הרע, כי שולחנו של אדם נקרא מזבח לכפר עליו, ובהיות שלא יהיה נמשך אחר תענוגי יצרו ודאי בזה מכניע יצרו, והוא מזבח כפרה לטהר עונותיו.

748

749עוד נמצא טהרה בלב, (תהלים נא, יב) לב טהור ברא לי אלהים, והוא העיקר המכוון אל הדרוש שלנו לענין הדבקות, שאם הלב טהור כל האיברים טהורים כדפירשו ז"ל במדרש שוחר טוב (מדר תהלים מזמור יד), זה לשונם אני ה' חוקר לב בוחן כליות (ירמיה יז, י), למה הוא מזכיר הלב והכליות יותר מכל האברים, אלא העינים הולכים אחר הלב, ורמ"ח אברים הולכים אחר הלב, ולפי שכליות יועצות אחר הלב והלב גומר, לפיכך אינו מזכיר אלא אותם בלבד, והקדוש ברוך הוא בוחן אותם, וכן הוא אומר (דה"א כח, ט) ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו כי כל לבבות הוא דורש, אלו שני לבבות יצר הטוב ויצר הרע. משל לאדריכל שבנה את המדינה חדרים וביבין ומערות, לאחר ימים נעשה גבאי והיו בני המדינה מטמינים מפניו בתוך החדרים ובתוך המערות, אמר להם שוטים מפני מה אתם מטמינים והלא אני הוא שבניתיה מדינה, אני הוא שבניתי המערות והחדרים, כך (ישעיה כט, טו) הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה, עכ"ל.

749

750ובשער היראה פרק ז העתקנו משל קרוב לזה, אמנם המשל ההוא נאמר על ענין העובר עבירה בסתר, וכאן נדרש לחושב מחשבות בלב, כמו שאמר הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה, והחדרים והמערות האמורים במאמר הם חדרי הלב והכליות.

750

751וכשיסתכל האדם בדבר הזה יטהר מחשבתו, כי השם בראו, וברא לבו וכליותיו, והוא יודע מצפוניו, ולפניו הכל נגלה כחשכה כאורה, ולעולם הוא עומד לפניו, והיאך לא יבוש מלחשוב דבר שלא כרצונו.

751

752וכן ביארו עוד רבותינו ז"ל בבראשית רבה על פסוק (ירמיה לב, יט) גדול העצה וגו', וזה לשונם גדול הנה אתה עשית את השמים ואת הארץ בכחך הגדול ובזרועך הנטויה לא יפלא ממך כל דבר (שם שם, יז). ריש לקיש בשם רבי אלעזר בן עזריה, מהו הנה אתה עשית את השמים ואת הארץ, מאותה שעה לא יפלא ממך כל דבר, רבי חגאי בשם רבי יצחק (דה"א כח, ט) ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין, עד שלא נגמרה המחשבה בלבו של אדם כבר היא גלויה לפניו. רבי יודן בשם רבי יצחק אמר, עד שלא נוצר יציר כבר מחשבתו גלויה לפניו. רבי יודן אמר לגרמיה (תהלים קלט, ד) כי אין מלה בלשוני הן ה' ידעת כלה, עד שלא יארש לשוני הן ה' ידעת כולה, עד כאן לשונו. והנה מפשטי דבריו יש ראיה לכונתנו, בלי שנדקדק בו.

752

753וכאשר יסתכל האדם ששכינה למעלה מראשו, ראוי שיטהר מוחו ולבו, כדי שתמצא השכינה מקום שבו תשרה, כי אלו הם שני איברים ראשיים שבאדם שהם מקום שבו תלוי עיקר החיות, ולכן צריך לטהרה מכל פגם הפוגם בהם, כי דבר קל יפגום בהם מרוב דקותם ורוחניותם, שהם רומזים למקום עליון באצילות כדפי' בתיקונים (הקדמה יז ע"א).

753

754וכנגד טהרת המחשבה אמר דוד המלך ע"ה במקום אחר (תהלים כד, ד) נקי כפים ובר לבב. וכבר פירשתי לעיל נקי כפים, והעתקנו לשון הרשב"י ע"ה בענין נקיות. ואמר אחר כך ובר לבב, כגוונא דא דלא אמשיך רעותיה ולביה לסטרא אחרא, אלא לאתמשכא בתר פולחנא דקודשא בריך הוא. אשר לא נשא לשוא נפשו, נפשו כתיב וקרי נפשי, והא אוקמוה נפשי, דא נפש דוד סטרא דמהימנותא, נפשו דא נפש דבר נש ממש, בגין דכד יפוק מהאי עלמא נפשיה יסתלק בעובדין דכשרין דעלמא אתקיים בהו למיהך בין כל אינון, כמד"א (תהלים קטז, ט) אתהלך לפני ה' בארצות החיים, ובגין דלא נשא לשוא נפשו ישא ברכה מאת ה' וגו' עכ"ל. הרי מבואר במאמר הזה מעלת המתקן מעשיו ומחשבותיו לעבודת קונו, מפני שנפשו חלק מהשכינה, והיינו נפשו ונפשי והכל אחד, וכפי תיקון נפשו מתקן למעלה, ולכן יזכה למה שאמר דוד המלך ע"ה אתהלך לפני ה' בארצות החיים, וישא ברכה מאת ה' דהיינו השכינה, כנודע.

754

755ומכלל הן אתה שומע לאו, שהנושא לשוא נפשו ומטמא מחשבתו, פוגם ח"ו למעלה, ונשמתו לא תעלה למעלה בהר ה' ולא במקום קדשו.

755

756והנה צריך לטהר הלב מקנאה ושנאה ותחרות ומכל מדות הרעות התלויות בלב, כגון דאגה ואנחה ועצבות וכעס והיתול וכיוצא, וכאשר יהיה הלב פנוי מכל זה הוא דירה נאה לשכינה, כדפי' בתיקונים (ת' ו' כב ע"ב) שצריך האדם לתקן דירה נאה לשכינה בלבו, והיינו על ידי התיקון שפי'.

756

757ועוד פירשו בתיקונים (ת' כט סוף דף עב) שצריך להיות תוכו כברו, אמר שם שיין הוא התורה צריך שיהיה שמור וחתום בקנקן טוב, ואמר שהקנקן הוא הלב, ואם הקנקן הזה נתנסך ביין יצר הרע צריך הדחה ג' פעמים, וצריך הדחה ושטיפה ככוס של ברכה, דהיינו תוכו כברו, וזה לשונם וכד איהו קנקן דאיהו ליבא דכיא מלגאו ומלבר, שרא תמן חכמה, דאתמר בה (משלי ח, כב) ה' קנני ראשית דרכו, קנני איהו קנקן ודאי, ואם האי קנקן איהו דכיא איתמר ביה ונקה, ואם לאו לא ינקה כל הנוגע בה (שם ו, כט), עד כאן לשונו.

757

758וכן ענין טהרת המחשבה, שהמוח הוא כלי חשוב דק יותר מהלב, ולכן הוא בראש, וידעת בענין תפלין שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, דהיינו רצועה של ראש לעשותה של יד, ואף על פי שפרשיות הכתובות בראש הם עצמם שביד, אלא מכיון שהושמו בראש קנו מעלה ורוחניות יותר, ואין להורידן לעשותן של יד. ולכן צריך לטהר מחשבתו ביותר.

758

759והזוכה לטהר מחשבתו יזכה לעתיד למה שאמרו ז"ל (ברכות יז ע"א) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם. ולא יזכו לעטרה בראש, אלא מפני שטהרו מוח שבראשיהם כדי שתהיה השכינה מתעטרת עליהם, גם לעתיד זוכים לזה.

759

760ונראה שסוד עטרותיהם בראשיהם, הוא מה שאמר ביהושע הכהן הגדול (זכריה ג, ה) וישימו הצניף הטהור על ראשו, ואמר צניף טהור מפני שלא נעשה לו עטרה אלא מפני שטיהר מחשבתו כדפי'. ואפשר לומר, והוא הנראה העיקר, שצניף הטהור נעשה לו מהמצוות התלויות בראש, כגון הנחת תפלין, ופרישת ציצית על ראשו, ומצות פאות הראש. וכן טהרת המחשבה על ידי הכוונות הטהורות שבהם האדם יתייחד לקונו.

760

761ובענין טהרה נמצא בזוהר וברעיא מהימנא מקומות חלוקים זה על זה, בפרשת קרח (דף קעו ע"א) וכן בפרשת חוקת (דף קפ ע"ב) פי' שכהן קדוש ולוי טהור, ולכן פרה שהיא מצד השמאל היתה באה לטהר ולא לקדש, כי עיקר הטהרה בשמאל. וברעיא מהימנא (פ' עקב דף רעג ע"ב) שהטהרה בימין וקדושה בשמאל.

761

762ולענין קדושה, יתבאר לפנים בעזרת ה'. אמנם בענין הטהרה, נראה לי כי שני מיני טהרות הם, הא' היא טהרה על ידי המים כמבואר לעיל, ומים נודע שהם מצד החסד. ויש טהרה מצד השמאל כדכתיב (במדבר לא, כג) כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר.

762

763וכן כלים נטהרים בב' דברים, במים, דהיינו טבילה לכלי סעודה שלא באו באש, או טהרה באש אם נשתמשו באש, כמו שאמר הכתוב כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר וגו' אשר לא יבא באש תעבירו במים.

763

764וכן לענין טהרת הנשמות מהפגם שלהם, כפי הפגם צריך הטהרה, והיינו ד' חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש (יומא פו ע"א), עבר אדם על מצות עשה ועשה תשובה מוחלין לו מיד, שנאמר (ירמיה ג, כב) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. בחינת כפרה זו הוא מצד החסד, כי נודע (ת"ז קז ע"ב) כי מצות עשה הם רמ"ח מצד הימין ולא תעשה מצד השמאל, ולכן פגם העשה שהוא בחסד כיון שעשה תשובה מוחלין לו מיד, והיינו טהרה מצד מימי החסד מטהרת אותו, ומוחלין לו מיד.

764

765והעברה על מצות עשה הוא שיתעצל לקיים המצוות, כענין מצה בפסח, וכיוצא, דהיינו ביטול המצוה מצד שישב ולא עשה. ותקנתו הוא הזריזות מכאן ואילך לקיים מה שביכלתו, והמים דהיינו מימי הכפרה העליונה יושפעו, וירחצו הפגם ההוא שבנשמה, שגם ביטול המצוה יעשה פגם בנפש אלא שאינו כל כך כעברת על לא תעשה, והטהרה במקוה מים יועיל לטהר מה שנתעצל במצוה, והטעם, כי בקיום האדם המצוה מושך אור עליון להלביש נשמתו, ובביטולו המצוה, מיד החיצוני מזדמן שם ושורה עליו, כי הם נקראו אלה ושורים בכל מקום שהוא ריק מהקדושה, כדפי' בזוהר פרשת תרומה (דף קכח ע"א) כי הם שורים באדם חנם, ובפרט כשהוא בטל מצא מין את מינו וניעור. ולכן כדי להפשיט מעליו רוח הטומאה ההוא צריך טהרה במקוה מים שהם מצד החסד.

765

766וכאשר יהיה הפגם בלא תעשה, דהיינו חילוק כפרה שני, עבר אדם על מצות לא תעשה ועושה תשובה, התשובה תלויה ויום הכפורים מכפר, שנאמר (ויקרא טז, ל) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. עבר אדם על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, התשובה ויום הכפורים תולין והיסורין ממרקין, שנאמר (תהלים פט, לג) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם. אבל מי שיש בידו חילול ה' וכו'. הנה ג' חלוקים אלו כלם הם כללם לא תעשה, ולכן טהרת כלם על ידי אש הגבורה, כי צום יום הכפורים מטהר מצד עינוי נפשו והקרבת חלבו ודמו הניתך באש העינוי, כמו שיתבאר עוד בענין התענית, כי התענית הוא אש מטהר לאש היצר, כענין כל דבר אשר יבא באש, וכן היסורין והנגעים כלם ודאי טהרה מצד האש, ואין צריך לומר יום המיתה, ולכן טבע האש ללבן מבית ומחוץ, כענין הפגם שהרתיח עצמו באש היצר, כן צריך הטהרה והליבון, ולכן עיקר הטהרה הוא על ידי האש כענין (פסחים פ"ב מ"א) אין ביעור חמץ אלא שריפה, ולכן התענית מסוגל לבעל תשובה לטהרו וללבנו מבית ומחוץ, וכן לבישת שק על בשרו.

766

767והתורה נמצאו בה שתי טהרות אלו, ולפיכך פירשו רבותינו ז"ל שהתורה נמשלה לאש, שנאמר (ירמיה כג, כט) הלא כה דברי כאש, ונמשלה למים, שנאמר (ישעיה נה, א) הוי כל צמא לכו למים. והטעם, שהתורה היא סוד קו האמצעי, ראוי שיהיה כלול הכל בה.

767

768וכל פרטי הבחינות שנתבארו הכל יש בתורה, אם להפשיט רוח הטומאה, אם לקרר הטומאה מאש היצר, אם ללבן היצר, ולכך כתוב בה (תהלים יב, ז) אמרות ה' אמרות טהורות.

768

769וכן פירש הרשב"י ע"ה בזוהר (פ' קדושים דף פ ע"ב) שעיקר הטהרה הוא על ידי התורה, זה לשונו ותא חזי לא אתדכי בר נש לעלמין אלא במלין דאורייתא, בגין כך מלין דאורייתא לא מקבלין טומאה, בגין דאיהי קיימא לדכאה לאלין מסאבי, ואסוותא באורייתא אשתכח, דכתיב (משלי ג, ח) רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך, וכתיב (שם י, כז) יראת ה' תוסיף ימים. דכיותא אשתכח באורייתא, דכתיב (תהלים יט, י) יראת ה' טהורה עומדת לעד, מאי עומדת לעד, דקיימא תדירא בההוא דכיותא ולא אתעדי מינה לעלמין, עד כאן לשונו.

769

770ועיקר טהרת המחשבה הוא על ידי עסק התורה, כמו שאמרו ז"ל (קדושין דף ל ע"ב) בראתי יצר הרע בראתי תבלין כנגדו. וכתב הרמב"ם בסוף הלכות איסורי ביאה, זה לשונו יתירה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבות עריות מתגברות אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר (משלי ה, יט) אילת אהבים ויעלת חן וגו'. ולכן שמנו בענין הטהרה טהרת התורה בסוף, מפני שהיא עולה על הכל והיא עיקר כל הטהרות, טהרה מביאה לידי קדושה.

770

771והראב"ד פירש בשער הקדושה ענין טהרה מביאה לידי קדושה, והתחיל השער בפסוק (ויקרא כ, ז) והתקדשתם והייתם קדושים, ואמר לעניננו זה לשונו ואפרש תחלה מה הם שתי הקדושות הנזכרות בפסוק זה. וכן מה שאמרו בברייתא של רבי פינחס בן יאיר אומר טהרה מביאה לידי קדושה, אפרש מה היא טהרה ומה היא הקדושה, ומזה תדע מה הם שתי הקדושות.

771

772ואומר תחלה, כי הטומאות הם ב' פנים, הנמצאות במישוש, ושלא במישוש. במישוש, כגון מגע נבילות והסיטן, ומגע שרצים, ומשכבות ומושבות בזב ובזבה ומצורע, וראיית הקרי, וטומאת המת. וכן העובר עבירות, כגון הבא על העריות, והאוכל דברים האסורים, אלה הטומאות שהם במשוש, כי הבא על העריות ואוכל האיסורין נקרא טמא כדכתיב בפרשת עריות (שם יח, כד) אל תטמאו בכל אלה, ונטמתם בם (שם יא, מג). והטומאה שהיא שלא במישוש, כגון ראיית העינים ושמיעת האזנים ומבטא שפתים, בדבר שאין ראוי לו לראות ולא לשמוע ולא לדבר בו, והרהור הלב בדברים שהם של איסור.

772

773גם הטהרה נמצאת במישוש ושלא במישוש. כי טהרת המגעות וההיסטות, והקרי, והנגעים, וטומאת המת, היא על ידי טבילות והזאות, ושאר עניינים המפורשים במצורע, וזו היא טהרת המישוש. והטהרה שהיא שלא במישוש, היא פרישות העבירה והאיסורין, ונקיות הלב והמחשבה והלשון, ועצימת העינים ואטימת האזנים מראות ברע ומשמוע, כל אלו נקראים טהורים, כדכתיב (ויקרא טז, ל) מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, וכתיב (יחזקאל לו, כה) מכל טמאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם, וכתיב (ישעיה לג, טו) ועוצם עיניו מראות ברע וגו', וכתיב (משלי כב, יא) אוהב טהר לב חן שפתיו רעהו מלך, וכתיב (תהלים כד, ד) נקי כפים ובר לבב, ואם נזהר מהם נקרא טהור, ומי שאינו נזהר נקרא טמא, ומי שהוא מדבר דברים שאינם ראויים לו נקרא טמא שפתים, והנזהר מזה נקרא טהור שפתים.

773

774נמצאת הטומאה ב' פנים והטהרה ב' פנים, אלא שיש מעלה בין פרישת טומאת העבירות והאיסורין לפרישות טומאות אחרות, כי הפורש מן המגעות ושאר הטומאות הדומות להם הוא נקרא טהור לבד, כדכתיב (ויקרא יד, ח) ורחץ במים וטהר. אבל הפורש מן העבירות והאיסורין נקרא טהור וקדוש, טהור כאשר אמרנו, וקדוש כדכתיב בפרשת עריות (ויקרא כ, ז) והתקדשתם והייתם קדושים, ובפרשת שרצים נמי כתיב (שם יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים. ולא עוד, אלא כי הטומאות האחרות אין בהם טומאת המחשבה, אבל טומאת העבירות והאיסורין כמו שצריך לפרוש מגוף העבירות כך צריך לפרוש ממחשבותם, שלא יהרהר העבירה בלבו, ואם באה לו מחשבה עליהם הוא צריך לאנוס את עצמו ולהוציאה מלבו, כל שכן שלא יתכוון לגמור אותה בלבו. ולפי שהמחשבה הנגמרת היא המביאה לידי מעשה וחשובה עליו כמעשה, ועל זה נאמר (יחזקאל יד, ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם, וזאת היא הקדושה השניה שהזהיר הכתוב עליה, והתקדשתם במעשה, והייתם קדושים במחשבה, הלא תראה מה שכתוב בסוף המקרא כי קדוש אני, כמו שאני קדוש במעשה ובמחשבה כך תהיו אתם קדושים, הא למדת שאין האדם נקרא קדוש עד שיתקדש במעשה ובמחשבה.

774

775ועתה תבין ותדע כי לא יוכל אדם להגיע אל המדה הזאת עד שיניח במה שהוא מותר חלק מחלקיו, ויגדור את עצמו בגדר מן הדברים המותרים, שהם דרך ומסלול להרגיל העבירה, כענין שאמרו (נדה יג ע"ב) כל המכניס ידו למטה מטיבורו תקצץ, וכמו שאמרו (שם) כל האוחז באמה ומשתין כאלו מביא מבול לעולם, וכמו שאמר רבי יוסי (שבת קיח ע"ב) מעולם לא נסתכלתי במילה שלי, והקשו אם כן ליקריוה רבינו הקדוש, אמרי ליה רבי מלה יתירותא הוות ביה שלא הכניס ידו תחת אבנטו, וכל הפרישה הזאת היתה גדר מפני שלא תתחבר עליו הערוה תאותה, לפי שהיצר מתקוטט עם האדם ומקטרג אותו להשיאו ולהסיתו, וכך הוא דרכו, משיאו להשביע את נפשו ולמלא כל תאוותיו בכל המותר לו, ואחר אשר למדו למלא כל תאוותיו ברעבון נפשו, כאשר לא תמצא ידו במותר לו יסיתנו למלא תאוותיו מן האיסור נקל, ומן הקל אל החמור, ומן החמור אל החמור ממנו עד שיאמר לו לך עבוד עבודת אלילים ותכפור במי שאמר והיה העולם, שאין דין ולא דיין ולא גן עדן ולא גיהנם ולא עולם אחר, וכן אמר החכם בספר קהלת (ע' קהלת ט, ג) זה ענין רע בכל אשר נעשה תחת השמים וגו' כי החיים יודעים שימותו וגו' לך אכול בשמחה לחמך וגו' ראה חיים עם אשה אשר אהבת וגו' כל אלו דברי היצר, עד כאן לשונו לעניננו.

775

776ולא נאריך בביאור הכתוב כמו שפירשם הוא ז"ל כדי שלא להאריך, ואמר אחר כך ועל כן צריך להתחזק ולהתגבר ולעמוד על נפשו להלחם בתאוותיו, כדי שיהיה לו מעלה בנפשו על נפש הבהמה שאין לה מעצור מכל אשר תשיג לתאוותה, כי התאווה המתגברת על האדם היא מכח הנפש הצומחת והיא הבהמית, ועל כן נמשלו הרשעים הנמשכים אחר תאוותם כבהמות, כמו שאמרו הכתוב (ע' תהלים מט, יג) אדם ביקר בל ילין וגו', ואמר החכם (קהלת ג, כא) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, רוח בני האדם רצה לומר על נפש הצדיקים שהיא העולה למעלה, ורוח הבהמה היורדת רצה לומר על נפש הרשעים שנמשלו לבהמה.

776

777וענין הדברים כך הוא, כי אמר למעלה מזה (פסוק כ) הכל הולך אל מקום אחד הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר וגו', כלומר אין הפרש במיתה בין הצדיקים והרשעים, ואף לא בין האדם והבהמה, כי כלם ימותו וישובו אל העפר, ואין בכל החיים מי שיכיר מעלה בין זה לזה, ומי יודע במעלת הנפשות אם נפש צדיק תעלה למעלה ואם נפש רשע תרד למטה לארץ, כלומר למטה מן הארץ והוא שאול עמוק, אין בכל החיים מי שיכיר באותה המעלה כי אם הבורא לבדו, והענין הזה ידוע מן החכמה אצל החכמים בעלי המחשבה, אך אין בה מופת ידוע בענין החיים והמות, כי כלם הם שוים בזה, ועל כן אמר ומי יודע, כלומר ומי יכיר במעלתם, כי אילו היתה המעלה המופתית היו החכמים והטפשים יודעים אותה, אלא שאין בה אות ומופת בחיים ובמות.

777

778והנה כי הנפשות כלם שוות, במותם שבות אל מקום תאוותם והשתדלם בחייהם, כי נפש הצדיק הלקוחה ממקום השכל והחזיקה בשכלה ותאוותה, למקום מוצאה שמה תשוב במותו. ונפש הרשע המתאוה בהבלי העולם ובהנאותיו, ולא זכרה מוצאותיה מקדם, תשוב כמותו אל מקום תאותה, עד כאן לשונו לעניננו.

778

779ובתשלום השער פירש דרך קצרה המאמר שאנו בביאורו, ואמר ז"ל הזהירות, היא שהאדם נזהר ונשמר קודם שיבא מעשה לידו. והזריזות הוא בשעת מעשה, שיעשה מצוותו בזריזות לא דרך עצלות, ואם יבא חטא בידו יברח ויפרד ממנו בזריזות. הנקיות הוא נקיות גופו ובגדיו מן הלכלוך, כענין שאמרו (שבת קיד ע"א) כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בשרו חייב מיתה. הטהרה באה מכלל הטומאות, שישמור את עצמו מן הטומאות, ואם יגע בהם יטהר את עצמו ויאכל חוליו בטהרה. קדושה היא קדושת הלב והמחשבה, כאשר אמרנו. חסידות, הוא העושה לפנים משורת הדין בכל דבר נקרא חסיד, וכל אלה מפרש טעמם מן המקראות בשקלים, עד כאן לשונו.

779

780לפי דרכנו נחזור לבאר בענין טהרה מביאה לידי קדושה, ושאר המאמר, ועם היות שלמעלה לא פירשנו דבר בענין פרישות מפני שאמרנו שהוא נכלל בקדושה, מכל מקום לפי נוסח הגרסא שלנו ראוי לפרש בה איזה דבר. והענין, כי בקדושה נכללו בה שני דברים כמו שהארכנו בשער הקדושה, האחד הוא סור מרע, והב' הוא ועשה טוב, ולפי הגרסא שלנו נאמר כי פרישות הוא מבחינת סור מרע והקדושה הוא עשה טוב. ולפי הירושלמי דלא גריס פרישות, ב' הבחינות נכללו בקדושה כמו שפי' שם.

780

781וכוונת אומרו טהרה מביאה לידי קדושה, פי' כי עיקר טהרה הוא טהרת כל אבר ואבר מהפגם, כגון טהרת הלשון מלשון הרע ושאר הדברים הפוגמים, וטהרת העינים מראות בערוה, וכיוצא בשאר האברים. אבל קדושה היא גדר אחר יותר פנימה, כי מלבד שלא ידבר לשון הרע ירבה בשתיקה, וקדושת העין שלא יסתכל חוץ לד' אמות, כמו שהארכנו בשער הקדושה בקדושת כל אבר ואבר.

781

782והראב"ד ע"ה פירש בשער הקדושה, ענין טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי ענוה. הענין, כי בהגיע האדם לידי הקדושה הנזכרת, בהכרח ימשך ממנה הענוה, והטעם כי עיקר הקדושה הוא פרישות האדם עצמו מענייני העולם כדי שיתדבק בבוראו, כאומרו (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם, והארכנו בשער הקדושה בביאור פסוק זה עיין שם. וכיון שאדם מתדבק בקונו ימשך עליו ענוה בהכרח, כי אם יחרפוהו ויבזוהו לא יחשיב העולם הזה להשיב על חרפתו, כי מה שידברו עליו הוא מבזוי העולם הזה, והכל הוא מה שנוגע לגוף.

782

783ואפילו אם יחרפוהו בדבר הנוגע לפגם הנפש, הנפש שהיא קדושה אינה משגחת על הבזוי שיעשו לה, כי יחשוב זה לכפרת עונה, והכל סבה ממנו יתברך לכפר עונו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (שמ"ב טז, י) ה' אמר לו קלל. ועוד, כי אם יבזוה, אדונה שהיא אדוקה בו הוא ישגיח עליה, וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים לח, טו) ואהי כאיש אשר לא שומע ואין בפיו תוכחות כי לך ה' הוחלתי אתה תענה ה' אלהי, ועוד כי העבד שהוא לפני רבו אם יבא אדם אחד ויבזהו לפני המלך גנאי הוא לעבד להשיב לפני אדונו, ומפני ב' טעמים הללו אמר דוד המלך ע"ה כי לך ה' הוחלתי, ואל הטעם הב' הזה ידוקדק כי לך ה' הוחלתי, שהוא כעבד היושב לפני רבו שממתין לאדון להשיב על עלבונו, ואל הטעם הראשון אפשר לדקדק שאמר אתה תענה ה' אלהי, וכיון שאתה אלהי שנשמתי דבקה בך ואתה אלוה שלי ראוי לך להשגיח על עלבונה.

783

784גם אפשר מדת הענוה, על דרך שהיתה מדת ענוה של משה רבינו ע"ה, שכאשר דברו מרים ואהרן עליו כתיב שם (במדבר יב, ג) והאיש משה ענו מאד. וטעם לענותנותו יש רמז בתיקונים (דף ה ע"ב) מפני רוב הדבקותו בבורא היה לו בושה להפרד ממנו ולהשיב והשם השיב בעבורו. וגם לדרך זה אפשר לומר שאמר דוד המלך ע"ה אתה תענה ה' אלהי.

784

785גם מדת הענוה ימשך לאדם בהשתדלו בגדולת היוצר שאין לה סוף ותכלית, וכמו שאמר משה רבינו ע"ה (שמות טז, ז) ונחנו מה, שאין אנו בגדרי בריה נגד גדולתו יתעלה, וכמו שנאריך בזה בשער הענוה בעזרת ה'.

785

786וזו היא היראה הפנימית שפי' בשער היראה בפרק ב, לירא מגדולתו. והיראה הזו לא תושג כי אם על ידי הקדושה, כדכתיב (תהלים לד, י) יראו את ה' קדושיו, שאם הוא הולך אחר תאוות העולם אין לו יראה כלל.

786

787ונמצא שכל המדריגות האמורות להגיע לקדושה הם הם בחינות יראה, וקדושה בכללם, ויראה קשורה בענוה. וכן הוא לשון הרשב"י ע"ה (ת"ז ה ע"ב) וענוה קטירא בדחילו, הדא הוא דכתיב (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', והעתקנו המאמר בשער היראה פרק ג.

787

788נמצא כי אומרו קדושה מביאה לידי ענוה, הוא ענין יראה מביאה לידי ענוה, וזו היא כאשר יחשוב האדם כשיחרפוהו שהכל יאמרו לו, שאינו חשוב לבריה כי אינו משיב ואין משיב אלא מי שיחשיב עצמו ליש ויאמר לאדם כמוני יחרף, אבל מי שיחשוב שאינו בריה כענין ונחנו מה (שמות טז, ז) שאמר משה רבינו ע"ה, בודאי לא ישיב. ועוד שיחשוב שמה שיאמר עליו שהוא אמת, שהוא גרעון בריאת הוויית העולם מצד עונותיו שנוח לו שלא שנברא, ולא יחשיב עצמו היותו גדר בריה, ולא יבא להשיב כלל.

788

789וכל מדת הענוה הזו יקנה האדם עתה על ידי קניית הקדושה, כי מי שהוא הולך בשרירות לבו בתאוות העולם הזה הוא חושב שכל העולם הוא שלו, ולא יקנה מדת הענוה אלא מי שהוא מופשט מענייני החומר והגשמיות כדפי', כי המתגאה אין העולם מספיק לו לגובה לבו, אבל המשכיל כאשר יסתכל שכל טובות העולם הזה הם צל עובר וציץ נובל שהאדם עצמו היום כאן ומחר בקבר ואין מציאות לנפש דירה בעולם הזה כלל אלא הכל להכין לו לבית עולמו, הוא פורש מתאוות העולם הזה ומושך עליו קדושה כדי להתדבק ביוצרה שהוא התכלית האמתי, שהנפש ממתנת לשכרה שהוא לאור באור החיים.

789

790כמשל האדם הפתוח מעינו, שהוא רואה מתיקות האור, ולזמן אירע לו שנסתמא, שהאדם ההוא ממתין לעולם מתי יסתלק מסך העורון מעיניו על ידי כחלים טובים, כדי שיחזור לראות האור הבהיר. כן הנפש מחצבה מאור החיים העליונים שבעולם העליון, וכאשר אסרה הקדוש ברוך הוא בגוף העכור הזה, נסתמו ממנה ראיית המאורות העליונים, והאדם המשכיל יקח לו כחול קדושת התורה והמצוות ובזה תתקדש נפשו ותדבק באור הבהיר שהוא אור התורה הנקראת אור, כדכתיב (משלי ו, כג) ותורה אור, ויעשה תשובה להסיר מסך המבדיל בינו לבין אלהיו, ואף על פי שיצטער, כי גם העיור מצטער כשיכחלו עיניו או על ידי כחול חזק או דבר אחר, ואף על פי כן הוא סובל כדי לראות האור, ולפעמים יצטער על ספק אם יועיל אם לאו, אבל המצטער על ידי התשובה ודאי מועיל להסיר עורון נפשו, שעל ידה תתדבק בבורא, ובזה יסתלק ממנה מסך החומר, שאף על פי שתהיה מלובשת בחומר יתרבה אור הנפש על הגוף ולא יהיה הגוף למסך מבדיל בינו לבין אלהיו, והיינו קניית המדות הנאמרות במאמר הזה, עד מדת הקדושה, שהוא להסיר מסך המבדיל מהנפש עד שתדבק בבורא, ושאר המדות הנאמרות ענוה ויראה וחסידות, כלם הם קשר שלשלת אחת שנשתלשלו מהקדושה, שהקדושה היא אב להם והענוה והשאר הם תולדות ממנה, כי כמו שיש לו קדושה מוכרח שיהיה לו ענוה כדפי'. ועם כל זה צריך לתת קשר ויחס לענוה עם יראת חטא.

790

791וכאשר יתבונן המעיין במה שפי' בשער הקדושה בקדושת כל אבר ואבר, יראה שמוכרח הוא להיות אחר הקדושה ענוה, והם קשר אחד אחים לא יתפרדו, כי אם יקדש עיניו כאמור שם, הרי הוא שח עינים, והוא תנאי מתנאי הענוה. ואם יקדש לשונו כאמור שם, בודאי לא יוציא מפיו חירופין כמנהג הכועס. ואם יקדש לבו, צריך להרחיק ממנו הקנאה והשנאה, הרי הוא ענו. נמצא שכל תנאי הענוה ופרטיה תלוים בקדש אדם עצמו כראוי כמו שביארנו שם.

791

792עוד אפשר לתת קשר ויחס אחר לקדושה עם ענוה, ובו יובן טעם וקשר לענוה עם יראת חטא. והענין, כי עיקר הקדושה תלוי בקדושת המחשבה כדפי' בזוהר (פ' ויצא דף קנה ע"א) והעתקנו לשונו בשער הקדושה, שעל קדושת המחשבה נאמר (ויקרא כ, ז) והתקדשתם והייתם קדושים, ואי אפשר שתבא קדושת המחשבה אלא על ידי הנשמה, וכמו שהארכנו בשער הקדושה פרק ד.

792

793ובזוהר (פ' תצוה דף קפב ע"א) בפירוש פסוק (ישעיה ב, כב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, אמר שם, שכאשר האדם כועס הנשמה מסתלקת ממנו, ולאו דוקא נשמה אלא אפילו הנפש, כדכתיב (איוב יח, ד) טורף נפשו באפו. ובזה יובן דקדוק לשונו שם, דקאמר ונפשא ליה רוחא קדישא דכליל בתלת, כמה דאוקימנא דאית נפש ורוח ונשמה. ואמר עוד לקמיה כגון דתלת חילין אלין כלהו חד. וכל ההקדמה הזו הוא לישב הפסוקים, שפסוק אחד אומר טורף נפשו באפו, ופסוק אחד אומר אשר נשמה באפו, ולזה הקדים ואמר שכל הג' הם קשר אחד, וכלם מסתלקים, והפגם הוא בכלם.

793

794וכן אמר לקמיה ולא עוד אלא דעקר קדושה עילאה מאתריה ושארי באתריה אל זר. נראה שכל מציאות הקדושה מנפש רוח ונשמה הכל מסתלק, ובזה שורה שם אל זר. ואמר עוד ומאן דאשתעי בהדיה כמאן דאתחבר בע"א ממש, ואם היה נשאר רוח או נפש לא היה ע"א ממש, שהרי קדושה יש בו עדיין, אלא ודאי הכל מסתלק.

794

795ומוכרחים אנו לומר שהפגם הזה המגיע לנפש רוח ונשמה אינם נפש ורוח ונשמה דאצילות, אלא נפש ורוח ונשמה מאופן חיה וכסא, שהפגם פוגם בהם, שאין הכונה סלוק לבד אלא פגם ממש נפגמים, כמו שאמרו ז"ל ואי ההיא נשמתא קדישא אעיל לה בפולחנא אחרא האי איהו מסאיב לה ונפיק מפולחנא דמאריה. וכן אמר עוד לקמיה דההיא נשמתא קדישא טריף וסאיב לה בגין אפוי וכו'. ובנשמה דאצילות אין אנו יכולין לומר בה טומאה ופגם, כדפי' בתיקונים (דף צח ע"ב) זה לשונם דאית אדם דאיהו מלאך, ודא מטטרו"ן, ואית אדם בדיוקנא דקודשא בריך הוא דאיהו אצילותיה, ודא יו"ד ד"א וא"ו ד"א, ולית ליה בריאה יצירה ועשיה אלא אצילותא, ובאתר דא לית חטא ולא מות, הדא הוא דכתיב (תהלים ה, ה) לא יגורך רע, עד כאן לשונם.

795

796ואם ימצא פגם במי שיש לו נשמה דאצילות, פי' בתיקונים (דף קכד ע"א) שאין הכוונה פגם ממש, שיחשיך אורה, אלא סלוק לנשמה דאצילות הוא הפגם המגיע לה, והעתקנו המאמר בשער היראה פרק ט, עיין שם.

796

797והנה על פי ההקדמות האלו מדברי הרשב"י ע"ה, נוכל לומר שמה שאמר המאמר קדושה מביאה לידי ענוה, הוא, כי מי שיזכה לנשמה דאצילות שהוא קדוש ודאי, כמו שהעתקנו מאמר הרשב"י ע"ה בשער הקדושה פרק ד, יזכה לענוה, שלא יבא לידי כעס באופן שיפגם בנשמה, כי לא תנתן אותה הנשמה הקדושה העליונה למי שיפגום בה בכל עת שתסתלק ממנו, כי הכועס ויש לו מדה הרעה ההיא, על דבר מועט יכעוס, אלא ודאי אחר שכבר זכה לנשמה דאצילות שהיא קדושה יביאהו לידי ענוה שיהיה יצרו נכנע באופן שלא תאבד ממנו הקדושה, ויתקיים בו (משלי יב, כח) לא יאונה לצדיק כל און. ומי שלא זכה אל הנשמה הקדושה, שעדין יש לחיצוני בו תפיסה, גם כן יביאהו לידי כעס, כדי שישרה בו אל זר מפני שלא נטהר מעונותיו כראוי. ולכן צריך שישתדל להשיג מדת הענוה בכל מדות האמורות, עד שישיג קדושה, וכיון שהוא קדוש ואין לטמא החיצוני חלק בו, ודאי שלא יטמאהו בכעס שמטמא אותו מבפנים ומבחוץ, כדפי' שם בפרשת תצוה.

797

798ומשה רבינו ע"ה מפני זכות נשמתו העליונה היה לו הענוה הגדולה, והאיש משה ענו מאד מכל האדם וגו' (במדבר יב, ג), ועם כל זה נאמר בו (במדבר לא, יד) ויקצוף משה וגו', ופירשו ז"ל (ויק"ר יג, א) שנתעלמה ממנו הלכה, כי כפי דקות הנשמה וזכותה יפגום בה דבר מעט.

798

799ועד"ה נבין אומרו ענוה מביאה לידי יראת חטא, כי יראת חטא פי' הוא שירא פן יבא לידו חטא קטן, כי כפי מה שיזכה אל נשמה עליונה כן צריך לירא מהחטא. והמשל בזה, אל כתם השמן הנופל בבגדים, כי לא ישתוה כתם הנופל בבגד פשתן, לכתם הנופל בבגד צמר חשוב, לנופל בבגדי משי ורקמה. כן מציאות הפגם, לא ישתוה פגם מי שיש לו נפש, למי שיש לו רוח, למי שיש לו נשמה, והיינו מה שפירשו ז"ל (יבמות קכא ע"ב) וסביביו נשערה מאד (תהלים נ, ג), הקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, כי חוט השערה הוא פגם גדול לפי דקות נשמתם, כעון הגדול כעבות העגלה לשאר העם.

799

800ואפשר שלזה היה חרד רבי יוחנן בן זכאי בשעת מיתתו (ברכות כח ע"ב) והוא אומרו איני יודע באיזה דרך מוליכים אותי, כי כפי חכמתו זכה ודאי אל נשמה עליונה, והפגם הקטן יחשב לגדול.

800

801ומי שיזכה אל הענוה יזכה אל יראת חטא, ומאליו נמשך לו, כי כמו שהוא נשמר מהכעס כדי שלא תהא נשמתו מסתלקת ממנו, ויגרום וחוטא אחד יאבד טובה הרבה (קהלת ט, יח), שהרי אמרו בפרשת תצוה שאחר שחטא אדם בכעס הלואי שיתקדש, מפני ששרה בגופו אל זר ואינו מסתלק בנקל, על כן יהא ירא חטא מלפגום שוב פגם אפילו חטא קטן כדי שלא יאבד מעלת נשמתו, שהפגם יהיה לפעמים שתסתלק הנשמה הרוחנית הקדושה ולא תשוב עוד, והיא אבידה שאינה חוזרת ויצטרך כמה הכנות עד שישוב לכמו שהיה, והלואי שישוב.

801

802ולפי הדרכים שפירשתי לעיל בענין קדושה מביאה לידי ענוה, גם על אותם הדרכים יתישב ענין יראת חטא, כי אינו דומה החוטא לפני המלך ממש, או מי שהוא בחצירו או מי שהוא במדינתו, כן המתקרב אל הקדוש ברוך הוא על ידי מעשיו הטובים, והוא חושב שלעולם עומד לפניו, ומחמת זה יש לו ענוה כדפי', גם מטעם זה יהא ירא חטא אפילו חטא קטן, כי יתבייש לחטוא לפני המלך שלפניו, כי אין ראוי להקניט את המלך בשום דבר קטן או גדול.

802

803יראת חטא מביאה לידי וכו'. כל מה שכווננו לבאר הברייתא הזאת הוא לבאר מדת החסידות, כי היא היא קניית מדת האהבה, כדכתיב (תהלים לא, כד) אהבו את ה' כל חסידיו, כי מי שהגיע למדרגה שיקרא חסיד הוא אוהב ורוח הקודש שורה עליו.

803

804והנה מדת החסידות בכלל הוא להיותו מתנהג בכל עניניו לפנים משורת הדין, כאמרו בגמרא (ע' ירושלמי פ"ח ה"ד) לאו משנת חסידים היא זו, כי צריך לעשות לפנים משורת הדין. ומדה זו היא ממדותיו יתברך שעל ידה הוא מתנהג עם בריותיו, כדכתיב (מיכה ז, יח) כי חפץ חסד הוא, וכן (שמות לד, ז) נוצר חסד לאלפים, ורב חסד (שם שם, ו), וכיוצא הרבה.

804

805ואחר שיהא האדם שלם ביראה, שלא יחטא אפילו חטא קטן, הוא מתעלם ממדת הדין ושורה עליו מדת החסד. והטעם, כי בהיות הדם חוטא אפילו מעט, הנה בהכרח צריך מדת הדין עמו לטהרו ולייסרו מהפגם ההוא, וכאשר נשלם הדין עליו אז החסד מקבלו, וזה טעם שמיכאל מקרב נשמותיהן של צדיקים (זוהר פ' לך דף פ עמ' א, תוס' מנחות דף קי ע"א), כי ימין היא המקרבת אחר שנטהרו הנשמות מנהר דינור (זוהר פ' פקודי ריא ע"א).

805

806והנה מדת החסד יש לה ענפים שצריך מי שירצה לזכות אליה לאחוז בענפיה, ונתבארו ענפי החסד בכתוב. המדה הראשונה שצריך לאחוז ממדת החסד היא התורה שנמשכה ממנה, שנאמר (משלי לא, כו) ותורת חסד על לשונה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (אבות פ"ב מ"ה) ולא עם הארץ חסיד, ופירש ברעיא מהימנא (פ' צו דף לג ע"א) דבר מתוק בענין זה, אמר כי התורה נמשכה מחכמה שהיא י', והחסיד יקרא חסד כשיכניס י' שהיא חכמה בה, והיינו חסד י', ועם הארץ שלא זכה לתורה לא זכה לחכמה, ולכן אין ראוי שיקרא חסיד, שחסר לו היו"ד.

806

807ועוד כדי לזכות, צריך לעסוק בתורה מחצות לילה ואילך עד אור הבקר, כדי לקבל חוט של חסד הנמשך מהחסד על השכינה, ועל העוסקים בתורה שנאחזו בה, כמו שהאריכו בזוהר בכמה מקומות ובפרט בפרשת ויקרא (כא ע"ב), והיינו מה שאמרו ז"ל (חגיגה דף יב ע"ב) כל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום, ולילה נקרא אחר חצות, שקודם חצות נקרא ליל, כן פירשו בתיקונים (דף כ).

807

808עוד ממדות החסד, לאחוז בצדקה וגמילות חסדים בכל פרטיהם, כמו שיתבאר במקומו בעזרת ה', שכל אלו ענפי החסד.

808

809עוד צריך להתענות אם יש בו כח, כמו שאמרו בתענית (דף יא ע"א-ע"ב) אי מצי מצער נפשיה נקרא קדוש, ואי לא נקרא חוטא. ואי מצי מצער נפשיה נקרא קדוש וחסיד, דכתיב (משלי יא, יז) גומל נפשו איש חסד. וכן אמרו רבותינו ז"ל (תענית שם) זה לשונם אמר רבי שמעון בן לקיש, כל היושב בתענית נקרא חסיד, שנאמר גומל נפשו איש חסד. ופירש רש"י ע"ה גומל נפשו, שמפריש נפשו ממאכל ומשתה, כמו ביום הגמל את יצחק, מפי מורי. אי נמי, גומל לשון תגמול, שמשלים נפשו לקונו.

809

810והטעם שיקרא איש חסד, אפשר לומר במה שפירשו בזוהר (פ' שמות דף כ ע"ב) שהוא דמות השושנה שהיא אדומה ולבנה, וכאשר מציקין אותה על ידי האש נהפך הכל ללבן, שהמים היוצאים הם לבנים. כן היושב בתענית וממעט חלבו ודמו, וגובר עליו האש, ריח העולה מפיו הוא כריח הקרבן שהיה מצטמק על ידי האש ונהפך ללבן, ומתכפר לו. נמצא בזה שהוא נקרא בחסד שהוא הלובן.

810

811ובודאי אין דברי ריש לקיש אמורים אלא במי שחטא וצריך לשוב בתשובה, שאם יתענה נקרא איש חסד. והטעם, שכיון שחטא על ידי המזון שהשפיע לו מצד החסד, צריך לגמול נפשו מהמזון ואכילה ושתיה, ובזה משלם לה גמול מדה כנגד מדה, במה שחטאה תלקה, כי אין אדם חוטא אלא מתוך אכילה ושתיה כדפי' בשער הקדושה. אבל תלמיד חכם שלא חטא אין לו להתענות, וראיה מהלל הזקן, כמו שנעתיק בסמוך, כי מפני שהיה חסיד שמימיו לא כעס היה אוכל לגמול חסד.

811

812ועוד דהא ריש לקיש עצמו אמר שם שאין תלמיד חכם רשאי להתענות, וזה לשונו אמר רבי ירמיה בר אבא אמר ריש לקיש אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית, מפני שממעט במלאכת שמים, עד כאן לשונו. ופירש רש"י ע"ה שממעט במלאכת שמים, חלש הוא ואינו יכול ללמוד.

812

813ובזמננו אין כל תלמיד חכם נקי מחטא, ובפרט מלשון הרע או שאר הכתות שאינם מקבלות פני שכינה, ולכן נכון שיתענה. ואם תאמר שהתורה מכפרת עון, אשיבך מדוד המלך ע"ה שהיה תלמיד חכם, ראש הסנהדרין, ואפילו הכי כל ימיו היו בתענית אחר שחטא, וכמו שנבאר בשער התשובה (פ"ג).

813

814ועוד אפשר לומר טעם אחר שראוי שיקרא המתענה חסיד, מפני שהאוכל הוא ניזון על פי טבע העולם, כשאר הבריות האוכלות לקיום גופם, והעולם נברא על פי הטבע שהוא אלהים, שכן הטב"ע עולה כמנין אלהי"ם, ולכך העולם נברא באלהים, בראשית ברא אלהים (בראשית א, א), ול"ב אלהים שנזכר שם, וכל הדברים שהם על פי הטבע כגון שמן שידליק ומים מכבין את האש, וזהו על פי הטבע. והנה החסיד מהפך הטבע ואומר מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק (תענית כה ע"א). ועל דרך זה המתענה שאינו רוצה להתנהג על פי הטבע כשאר הבריות, ודאי מזונו על פי החסד שהוא מזון דק ורוחני, והוא על דרך מזון תלמידי חכמים שמזונם הוא מזון הנשמה הנשפע מחכמה, כדפי' בשער הקדושה. ולכך ראוי שיקרא חסיד, חסד י', שי' משתתף בחסד לזון החסידים האוחזים בשם.

814

815וכן תמצא שהמלאכים הם נזונים מצד החסד, כדפי' בזוהר (פ' וירא דף קד ע"א). ולכן הנשמות בעולם הבא נזונות מצד החסד, שהרי הנשמה נקראת בת כהן, כדפי' בזוהר (פ' משפטים צה ע"א-ע"ב) דכתיב (ויקרא כב, יב) ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל, הא אם לא היתה לאיש זר, שהוא יצר הרע, אוכלת בתרומת הקדשים הנשפע מחסד, שכל קדש מצד י' ימין, וכן מלחם אביה תאכל מורה על זה, וכן בזוהר (פ' תרומה דף קסו ע"ב) בענין להנחיל אוהבי יש עיין שם. וסימן לדבר (תהלים סב, יג) ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש וגו'.

815

816ומכל מקום אם יצטרך לאכול או לרחוץ עצמו במרחץ לבריאות גופו, יקרא גם כן גומל נפשו איש חסד, כמעשה הלל הזקן ע"ה שהביאו בויקרא רבה (לד, ג) בפסוק וכי ימוך אחיך (ויקרא כה, לט), זה לשונם (משלי יא, טז) גומל נפשו איש חסד, זה הלל הזקן שבשעה שנפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמהם, אמרו לו להיכן אתה הולך, אומר להם לעשות מצוה, אמרו לו וכי מה מצוה הלל עושה, אמר להם לרחוץ במרחץ, אמרו לו וזו היא מצוה, אמר להם הן, ומה אם איקונין של מלכים שמעמידין אותם בבתי קרקסאיות ובבתי טרטראות מי שממונה עליהם ממורקן ושוטפן והן מעלין לו סודרין, ולא עוד אלא שהוא מתגדל בגידולי מלכות, אנו שבראנו בצלם ודמות, דכתיב (בראשית ט, ו) כי בצלם אלהים עשה את האדם, על אחת כמה וכמה. וכן, הלל הזקן היה אומר לתלמידיו בשעה שנפטר מהם, אנא אזיל למגמל חסד עם הדין אכסנאי דאית בגו ביתא, אמרי ליה בכל יום אית לך אכסנאין, אמר להון והדא נפשא עלובתא לאו אכסנאי היא גו גופא, דיומא היא הכא ולמחר לית היא הכא. דבר אחר גומל נפשו איש חסד, דמפלג מצוון. ועוכר שארו אכזרי, אמר רבי אלכסנדראי זה שמגעת לו שמחה ואינו מדבק קרוביו עמו לשם עניות, לכך משה מזהיר להם לישראל נתן תתן לו, עד כאן לשונו. ופי' דמפלג מצוון, שנותן צדקות, והכי מוכח בויקרא רבה.

816

817עוד האוחז במדת החסד הוא השומע חרפתו ושותק, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ילקוט תהלים רמז תרסט) על פסוק (תהלים טז, י) אל תתן חסידך לראות שחת, זה לשונם הקדוש ברוך הוא נקרא חסיד, שנאמר (ירמיה ג, יב) כי חסיד אני נאם ה', ודוד קרא עצמו חסיד, שנאמר (תהלים פו, ב) שמרה נפשי כי חסיד אני, אל תתן חסידך לראות שחת, אמר רב הונא בשם רבי אלכסנדראי כל השומע קללתו ושותק נקרא חסיד, ודוד שמע קללתו ושתק.

817

818ומדה זו היא מדה ממדות האוהב, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (שבת דף פח ע"ב) על פסוק (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, תנו רבנן הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה, ושמחים ביסורין, עליהם אמר הכתוב ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, עד כאן לשונו.

818

819וכן ממדות החסד, שלא יקום ולא יטור ושלא יכעוס, שכך אמר הנביא ירמיה (ירמיה ג, יב) שובה משובה ישראל נאום ה' לא אפיל פני בכם כי חסיד אני נאם ה' לא אטור לעולם.

819

820והכלל, שכיון שהאדם מתעלם ממדות הדין והאכזריות ונכנס עם הבריות לפנים משורת הדין, זוכה אל מדת החסד, כי על פי הדין ושורה בלי איבה ראוי שישיב על חרפתו ושיכעוס לפני מי שפגם כבודו, והמוחל זוכה אל החסד כמו שהקדוש ברוך הוא נכנס עם בריותיו במדת החסד, שנאמר (תהלים קג, י) לא כחטאינו עשה לנו.

820

821ועל זה אמר בזוהר (פ' נשא דף קמה ע"א) תאנא, כל אדם שיש בו חסידות נקרא מלאך ה' צבאות, הדא הוא דכתיב (מלאכי ב, ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. ואמר, שכשם שמיכאל כהן למעלה והוא מצד החסד, כן הכהן מצד החסד הוא מלאך ה' למטה, והאדם שיש בו חסידות נכנס לפנים משורת הדין עם כל אדם, נמצא שאינו מתנהג בטבע העולם הזה שנברא על פי שורת הדין, אלא על פי עולם הבא שנברא בי' (מנחות כט ע"ב), שהוא ימין חכמה שורש לחסד (רע"מ פ' פינחס דף רכז ע"ב), ולכן חסידות גדולה מכלם.

821

822ובפסוק שמרה נפשי כי חסיד אני (תהלים פו, ב), הובא זה הענין (בילקוט שם רמז תתלד) ובנוסח אחר כל מי ששומע חרפתו ובידו סיפק למחות ושותק, נקרא חסיד, וגרסא זו נראה יותר נכונה.

822

823ועוד אמרו רבותינו ז"ל (ברכות דף ד ע"א) רבי לוי ורבי יצחק, חד אמר, כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם לא חסיד אני, שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד ג' שעות ביום ואני חצות לילה אקום להודות לך. ואידך אמר, כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם לאו חסיד אני, שכל מלכי מזרח ומערב יושבין אגודות אגודות בכבודן לפניהם, ואני ידי מלוכלכות בדם שפיר ושליא כדי לטהר אשה לבעלה, ולא עוד אלא שכל מה שאני עושה אני נמלך במפיבושת רבי, ואומר לו מפיבושת רבי יפה דנתי יפה חייבתי יפה זכיתי יפה טמאתי יפה טהרתי, ולא בושתי, אמר רבי יהושע בריה דרב אידי מאי קראה (תהלים קיט, מו) ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש, עד כאן לשונו.

823

824נלמד מהמאמר הזה, שהקם בחצות לילה נקרא חסיד. וכן המקטין עצמו לפני מי שגדול ממנו ולא בוש לשאול ממנו דין תורה נקרא חסיד. והפסוק שהביא רבי יהושע ואדברה בעדותיך נגד מלכים, אנו מוכרחים לומר במלכים אלו הם החכמים, כאומרם (גיטין סב ע"א) מאן מלכים דא רבנן. ודרך כלל נלמד מהמאמר, שכל העושה דבר שאינו מחוייב מדין תורה לעשותו, נקרא חסיד בדברים אלו הנזכרים במאמר, לטהר אשה לבעלה, והשאר.

824

825עוד מענפי החסד, שיוכיח את חבירו, וזה גמילות חסדים - שגומל חסד עם הנפש ההוא, ומי שמוכיחין אותו, שיקבל תוכחת חבירו לשם שמים, ויחשוב התוכחת ההוא חסד אל עליו, שעל ידו ינצל מדינה של גיהנם, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קמא, ה) יהלמני צדיק חסד ויוכיחני. ובענין התוכחת הארכנו בשער הענוה פרק ה.

825

826עוד מענפי החסד הוא הבוטח בה', שנאמר (שם לב, י) והבוטח בה' חסד יסובבנו. ואמרו במדרש ויקרא רבה, רבי אליעזר ורבי תנחום, אפילו רשע ובוטח בה' חסד יסובבנו, עד כאן לשונו. והכוונה שדרשו סמיכות הפסוק רבים מכאובים לרשע והבוטח.

826

827ועוד אמרו רבותינו ז"ל (בבא קמא דף ל ע"א) האי מאן דבעי למיהוי חסידא ליקיים מלי דברכות, ומלי דנזיקין, ומלי דאבות, עד כאן לשונו. והטעם במלי דברכות, מפני שהוא טוב עין הוא יבורך כדפי' לעיל. וכן מילי דנזיקין, כי המזיק לחבירו נעשה חלק דין מהגבורה להלקות לחברו, והוא מתרחק מן החסד המטיב לכל, ולכן צריך ללמוד נזיקין כדי שלא יבא להזיק לחברו. ומלי דאבות, פשוט הוא.

827

828עוד כדי לזכות אל החסד, צריך שיהיה ירא שמים, שנאמר (תהלים קג, יז) וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו, כי עליית המדרגות ממטה למעלה קודם נכנס ביראה ואחר כך בחסד, הרי השכינה נקראת יראה (רע"מ פ' פינחס דף רכט ע"ב) צריך לאחוז בפרטי היראה שבה, ואחר כך יעלה אל עולם הזכר שהוא החסד, שהרי צדיק נקרא חסד כדפי' באידרא (פ' נשא קמב ע"א). וכן חסד גבורה, הגבורה נקראת יראה - צריך ליזהר בל"ת, ואחר כך יזכה אל החסד שהוא קיום העשה, ופרטי היראה הם המדות הנזכרות - זריזות נקיות טהרה, ועוד יתבאר כמה פרטים בשער הקדושה, וכל המדות שבארנו בשער זה הם המדרגות המגיעות להיות חסיד.

828

829ובזוהר (פ' נשא דף קמה ע"ב) פירשו בפסוק זה, כי הזוכה אל היראה זוכה אל הענוה ואל החסידות אמר רבי אלעזר, דאית ביה יראה ענוה חסידות כללא דכלא. ואמר שם, שיראיו הוא כלל זכר ונקבה שהוא אדם, ומאן דאתחבר דכר ונוקבא איקרי אדם, וכדין דחיל חטאין, ולא עוד אלא דשריא ביה ענוה, ולא עוד אלא דשריא ביה חסד. ומאן דלא אשתכח דכר ונוקבא לא הוו ביה לא יראה ולא ענוה ולא חסידות, ובגין כך אקרי אדם כללא דכלא, וכיון דאקרי אדם שריא ביה חסד, דכתיב (תהלים פט, ג) אמרתי עולם חסד יבנה וגו', עד כאן לשונו לעניננו. נראה לי שיובנו דבריו בענין אדם, במה שפי' בזוהר (פ' בראשית דף לד ע"ב) בענין חלוק אותיות אדם, עיין שם, ובזה מובן שאר המאמר.

829

830וכאשר יתפוש האדם בכל המדות החסד האמורות, ובשאר מדות האמורות במאמר, רוח הקודש ישרה עליו. ונראה לי כי על זה אמרו ז"ל (ב"ב כה ע"ב) הרוצה להחכים ידרים, פירוש הרוצה לזכות במדת החכמה צריך שיאחוז במדת החסד הנקרא דרום, שהחסד כסא לחכמה, ובאחיזתו במדות החסד בודאי יזכה אל החכמה שעליה.

830

831ובתאנא דבי אליהו אמר בענין זכיית רוח הקדש, זה לשונו בילקוט (שופטים סי' עב דף ט ע"ב) בפסוק ודבורה אשה נביאה (שופטים ד, ד), מה טיבה של דבורה שנתנבאת על ישראל ושפטה אותם, והלא פינחס בן אלעזר עומד. מעיד אני עלי שמים וארץ, בין נכרי בין ישראל בין איש בין אשה בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשיו של אדם רוח הקודש שורה עליו. ושאר לשונו עוד בענין לפידות צריך להעתיק.

831

832ובזה נכלל הפרק:

832

833ראינו בפרק זה לבאר כי מהמדריגות המגיעות לאדם להיות אוהב וחסיד, צריך לקנות ג' מדות, הא' הבטחון, ב' האמנה, ג' השמחה. הבטחון, שנאמר (תהלים לב, י) והבוטח בה' חסד יסובבנו.

833

834האמנה, אברהם אבינו ע"ה ראש המאמינים, שנאמר (בראשית טו, ו) והאמין בה', והיא מלת אמונה הנזכרת בתורה ראשונה, וכן כתוב במשנה תורה (דברים ז, ט) האל הנאמן שומר הברית והחסד, וכן (דברים לב, ד) אל אמונה ואין עול.

834

835ועוד אמרו רבותינו ז"ל במדרש שיר השירים (ד, כ) וכן במדרש ואלה שמות רבה בפסוק אז ישיר, זה לשונם דבר אחר תשורי מראש אמנה - זה אברהם שכתוב בו והאמין בה'. מראש שניר - זה יצחק, וחרמון - זה יעקב, עד כאן לשונם לעניננו.

835

836וכן פירשו בתיקונים (דף ה ע"א) בענין והיה אמונת עתך (ישעיה לג, ו), כי אמונה סדר זרעים בחסד, ואמר, אמונה איהי אימא עילאה מסטרא דחסד, דבה ק"ש דאיהי אמונה, עד כאן לשונו.

836

837שמחה, כדפי' בפרשת ויקרא (זוהר דף ח ע"א) כי הכהן הוא המשמח ועליו נאמר (תהלים ק, ב) עבדו את ה' בשמחה.

837

838ונחזור לבאר כל אחד ואחד מאלו בפני עצמו, ובזה יתבאר לך ענין האהבה השלימה. הבטחון הוא מנוחת האדם ושלותו מדאגת הדבר שהוא מפחד עליו, ויחשוב הדבר ההוא שהוא סומך ונשען עליו למגן ולצנה ולחומה בצורה, ואז יהיה בטוח ולא יירא מפחד ההוא הקודם, כאומרו (דברים כח, נב) הבצורות אשר אתה בוטח. והמשל בזה, העני יבטח לבו על העשיר שיסמכהו בנדבתו, וכן הגבור בגבורתו, והחכם בחכמתו.

838

839ומפני שכל הדברים האלו הם ממנו יתברך, רצוני לומר ממדותיו העליונות אלינו, שהוא ומדותיו הכל אחד, לכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים לא, טו) ואני עליך בטחתי ה', ואני בחסדך בטחתי (שם יג, ו), בזאת אני בוטח (שם כז, ג), בו בטח לבי ונעזרתי (שם כח, ז), ובטח עליו והוא יעשה (שם לז, ה), ועליו זה הוא כמו השלך על ה' יהבך (שם נה, כג), שפירשו בזוהר (פ' אחרי עט ע"ב) שהם הדברים התלויים במזל שהוא על. בטחתי בחסד אלהים וגו' (תהלים נב, י), באלהים בטחתי לא אירא (שם נו, ה), אשרי אדם בוטח בך וגו' (שם פד, יג), נכון לבו בטוח בה' (שם קיב, ז), ביראת ה' מבטח עז וגו' (משלי יד, כו), ובוטח בה' אשריו (שם טז, כ), וכן ובוטח על ה' ידושן (שם כח, כה), הרי מהפסוקים האלו יתבאר לך מקום הבטחון אם תהיה בקי בכינויי המדות המפורשים בזוהר.

839

840והחסיד בעל חובת הלבבות (שער הבטחון פ"ג) כתב, שההקדמות אשר בעבורם ישתלם לאדם הבטחון הם אלו, ראשונה, שיאמין שהבורא יתברך מרחם על האדם יותר מכל מרחם, וכל רחמים וחמלה שיהיו מזולתו עליו כלם הם מרחמי האל וחמלתו, כמו שנאמר (תהלים קג, ח) רחום וחנון ה', ואמר (דברים יג, יח) ונתן לך רחמים ורחמך והרבך.

840

841והב', כי מהבורא יתברך לא יעלמו אופני תועלת האדם, מפני שהוא חידש שורש האדם וצורתו ותכונתו וסדר חיבוריו, הוא החכם היודע בעניניו ותועלותיו ונזקיו והטוב לו ובעולמו באחריתו, כמו שכתוב (ישעיה מח, יז) אני ה' מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך.

841

842והג', כי הבורא יתברך חזק לא ינוצח באשר הוא חפץ, כמו שכתוב (איוב ט, ד) חכם לבב ואמיץ כח, ודברו נגזר מכל דבר, ואין משיב את דינו, כמו שכתוב כל אשר חפץ עשה וגו', ואמר (ישעיה נה, יא) כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם. ולכן אין מי שימנעהו מעשות בקשת הבוטח, כי אם יהיה חלש לא ישלם הבטחון עליו.

842

843והד', שהוא יודע אופני תועלת הבוטח, ולא יעלם ממנו מה שהוא טוב לו בנסתר ובנראה, והוא משגיח על הנהגת בני אדם כלם, לא יניחם ולא יתעלם מהם, ולא יסתר ממנו דבר מהם, כמו שכתוב (תהלים קכא, ג) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ואומר (ישעיה מ, כז) למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' וגו' הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם וגו'.

843

844והה', שהוא מתיחד בהנהגת הבוטח עליו מתחלת הוייתו וגדולתו וינקותו ונערותו וזקנתו עד תכלית עניניו, כמו שכתוב (דברים לב, ו) הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך, ואומר (תהלים כב, י) כי אתה גוחי מבטן מבטיחי על שדי אמי עליך השלכתי מרחם מבטן אמי אלי אתה, ואומר (איוב י, י) הלא כחלב תתיכני וגו'.

844

845והששי, שיהיה ענין הבוטח מסור בידו, לא יוכל אדם להזיקו ולהועילו ולא לדחות הנזק מעליו זולת יכלתו יתברך, והוא כעבד האסור אשר הוא בבור ברשת אדוניו. וכאשר ירגיש האדם שלא יועילהו ולא יזיקהו אחד מן הנבראים אלא ברשות הבורא יתברך, ישוב לבו מיראתם ויבטח על הבורא יתברך כמו שכתוב (תהלים קמו, ג) אל תבטחו בנדיבים וגו' אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו. ואמר (ירמיה יז, ה) ארור הגבר אשר יבטח באדם וגו' (שם יז, ז) ברוך הגבר אשר יבטח בה'.

845

846והשביעי, שידע שמי שהוא בוטח עליו הוא תכלית הנדיבות והחסד למי שראוי לו ולמי שאינו ראוי, ונדיבותו מתמדת וחסדו נמשך, לא יכרת ולא יפסק, והאדם נתחייב בעבודה לו על רוב החסד והטובה שקבל ממנו מבלי שיהיה ראוי אצלו ולא קדם אליו שום חסד באמרו (איוב מא, ג) מי הקדימני ואשלם, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים מ, ו) רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו וגו', ואומר (שם קמה, ט) טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, ואומר (שם קלו, כה) נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, ואומר (שם קמה, טז) פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון.

846

847והשכל גוזר, כי בהקבץ הז' ענינים אלו בבורא יתברך שיתחזק בטחונו בו וימסר אליו, ולא יחשדנו בדינו, ולא יתקצף על בחירתו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קטז, ג-ד) צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא, עד כאן כלל דבריו.

847

848וכאשר תעיין בשבעה דברים אלו האמורים, תמצא שכל הפעולות האלו הם מיוחדות אל מדת חסדו יתברך, ובפרט אל ענין ההשגחה התדירה והחסדים אשר לא יפסקו, המיוחדים אל עינא פקיחא דאריך, כמו שכתוב באידרא דנשא (דף קכט-קל) דעינא דא לא נאים ולא אדמוך ונטיר תדירא, ואמר שם דאיהו משגח על כלא וכלא מתזן ביה, ועוד אמר ועינא דא הוא קיומא דכלא, ועל האי כתיב (משלי כב, ט) טוב עין הוא יבורך, אל תקרי יבורך אלא יברך, דהאי איתקרי טוב עין ומניה מברך לכלא.

848

849ושאר הפעולות האמורות, כגון (תהלים כב, י) כי אתה גוחי מבטן מבטיחי על שדי אמי, אלו הפעולות מיוחסות אל חסד התחתון הנקרא את"ה, את"ה כהן לעולם, וכן מבטן אמי אלי את"ה. ויש השגחה שתתיחס אל החסד התחתון, שהרי ראיה הוא לימין כדפי' בתיקונים (דף קכב ע"א), ונתנו סימן ופני אריה אל הימין, וראי"ה הוא ארי"ה. אמנם ההשגחה התחתונה הזאת שהוא בעין תחתון היא נפסקת לפעמים, ולזה אמר המשורר (שם מד, כד) עורה למה תישן ה'. אמנם ההשגחה העליונה אינה נפסקת לעולם.

849

850ולכן בכל מקום שימצא בטחון הוא צד החסד שיתפשט בכל המדות, ולכן מצינו בטחון בחסד עליון, כאומרו (שם כא, ח) כי המלך בוטח בה' ובחסד עליון בל ימוט. ואפילו הבטחון הנזכר באלהים, כאומרו (שם נו, ה) באלהים בטחתי לא אירא וגו', הכונה על צד החסד שבאלהים שהוא אל מאלהים, וכאומרו (שם נב, י) בטחתי בחסד אלהים, או הכונה על כללות החסד שבמדת אלהים, באופן שהבוטח בה' ראוי הוא שחסד יסובבנו, שהחסד הוא המתפשט כדפי'.

850

851ומתנאי הבוטח הוא שיסתכל וידע שהבורא רואה את לבו אם בטחונו בו שלם אם לאו, כי העבד המשרת לפני מלך בשר ודם יכול לגנוב את לבו, אבל לבורא יתברך יוצר הלבבות אין דבר נעלם ממנו שיוכל לרמות אותו, כמו שכתוב (תהלים צד, יא) ה' יודע מחשבות אדם כי המה הבל, ואומר (משלי כד, יב) הלא תוכן לבות הוא יבין, ואומר (דה"ב ו, ל) כי אתה לבדך ידעת את לבב בני האדם. ולא יבטח בשום אדם מבלתי יכולת השם, כדכתיב (ירמיה יז, ה) ארור הגבר אשר יבטח באדם וגו' ומן ה' יסור לבו, שכל הסבות המגיעות אליו כגון המזון או שאר קניניו ורפואתו, כלם הם סבות מסובבות מאתו יתברך להגיע הדבר ההוא אליו. וכבר המשיל החסיד בעל חובת הלבבות הדבר בספרו (ש' הבטחון פ"ג) אל גלגל המים המוציא מי הבור על ידי הכלים המוכנים, שאם יחסר אחד מהם יעדר הוצאת המים.

851

852עוד מצאתי כתוב משל נאה אל ענין זה, והוא כמו עורים הולכים זה אחר זה, וכל אחד שם ידו על כתף חבירו, אך כלם נמשכים אחר הראשון הרואה, ואם יהיה זה נשמט מהם יכשלו כלם ויפלו. כך ראוי שיחשוב האדם כי אין מנהיג זולתו יתברך היחיד המתעלה על הכל, וממנו מסתבבים כל הסבות והמצועים להגיע הדבר הנרצה אליו, רפואה על ידי סם פלוני על ידי רפואה פלונית, וכיוצא לשאר דברי העולם, כענין המלאכה שהיא סבה לו לענין טרפו, אל יבטח בסבה ההיא, כי אם תתבטל הסבה ההיא לא מפני זה יחסר לו טרפו ומזונו, כי הקדוש ברוך הוא יזמין לו פרנסה על ידי הוצאה אחרת, כמו האדם הבוקע עצים בגרזן אף על פי שהגרזן חותך העץ אין הכח בא מן הגרזן אלא מן האיש הבוקע, וכמו שכתוב (ישעיה י, טו) היתפאר הגרזן על החוצב בו.

852

853ומעניני הבטחון, כתב בעל חובת הלבבות (שם), שתהיה השגחתו חזקה והשתדלותו גדולה לקיים מה שחייבו הבורא בו מעבודתו, ולעשות מצותיו, ולהזהר מאשר הזהירו ממנו, כדי שיהיה הבורא מסכים לו במה שהוא בוטח עליו בו, כמו שאמרו ז"ל (אבות פ"ב מ"ד) עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו, בטל רצונך מפני רצונו וכו', ואמר הכתוב (תהלים לז, ג) בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה, ואמר (איכה ג, כה) טוב ה' לקויו לנפש תדרשנו, אבל מי שיבטח על הבורא והוא ממרה אותו, כמה הוא סכל, וכמה דעתו חלושה והכרתו, כי אתה רואה כי מי שנתמנה לו מבני אדם על דבר, כשהוא מצוה אותו להתעסק לצורך מצרכיו, או מזהיר אותו מדבריו, ויעבור על מצותו, ויגיע לממונה עברו על מצותו, כי יהיה הסבה החזקה להמנע ממנו העשות מה שבטח עליו בו, כל שכן מי שעבר על חוקי האלהים ומצוותיו אשר יעד והועד, שתהיה תוחלת הבוטח עליו נכזבה כשימרהו ולא יהיה ראוי להקרא בשם בוטח באלהים, אך הוא כמו שאמר הכתוב (איוב כז, ח) כי מה תקות חנף כי יבצע כי ישל אלוה נפשו הצעקתו ישמע אל וגו', ואומר (ירמיה ז, ט-י) הגנוב רצוח וגו' ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה, עד כאן לשונו. ואני אומר שעל זה נאמר (משלי יד, טז) וכסיל מתעבר ובוטח.

853

854וכן ראוי שלא יבטח בעשרו, שנאמר (שם יא, כח) בוטח בעשרו הוא יפול. כי הכל ממנו, שנאמר (דה"א כט, יד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך.

854

855וכן מעניני הבטחון, שלא יבטח במעשיו הטובים שבעבורם ינצל מפגעי העולם ומחלאים רעים, שאם כן נמצא אוכל זכיותיו, אך יבטח בחסדו, כי אין במעשיו סיפק לשלם חובות הבורא עליו, כמו שהאריך החסיד בחובת הלבבות (ש' הבטחון פ"ד), שאפילו היו מעשיו כפלי כפלים אין בכלם לשלם על אחד מטובת הבורא עליו. אך יחשוב, כי כמו שהוא יתברך נותן מזון לכל הבריות ולשרשים, ובהמות וחיות ועופות, כמו שאמרו ז"ל (שבת קז ע"ב) יושב וזן מקרני ראמים ועד ביצי כנים, כשם שהוא מרחם על אלו לא בשביל מעשיהם אלא ברחמיו הגדולים, כן ירחם עליו.

855

856פרטי הבטחון רבים, וזה מעט מזעיר נלקט ממה שביאר החסיד בחובת הלבבות (שער הבטחון). ודרך כלל, הבוטח ראוי שיקרא חסיד, והוא מרכבה למדת החסד כאברהם, כי כמו שהחסיד הוא נקרא אוהב, ודרך האוהב להיות דבק באהבת הבורא, כאומרו (משלי יח, כד) ויש אוהב דבק מאח, כמו שהארכנו בפרקים הקודמים, ולא יאהב זולתי הבורא. כן הבוטח לא יבטח בנבראים, ולא ישים חוזק ענינו אליהם, אלא בבורא. נמצא כי כיון שבטחונו בו הוא דבק בו והוא אוהב אותו, והיינו מה שפירש בחובת הלבבות ע"ה שהבוטח ראוי שימסר אל דינו כאברהם אבינו כשהושלך בכבשן האש, וכן ענין חנניה מישאל ועזריה וכו' והעתקנו לשונו לעיל (פ"ו).

856

857וכן אתה מוצא באברהם אבינו ע"ה שנתנסה בעשר נסיונות, ולולי בטחונו בבורא יתברך וחוזקו בעבותות אהבתו היה בועט, וכתיב (נחמיה ט, ח) ומצאת את לבבו נאמן לפניך, ונאמן רצה לומר חזק וקיים בלתי מתמוטט, וזה פירוש נאמן הנמצא בכל התורה, כמו (מל"א יא, לח) ובניתי לך בית נאמן, וההיפך מזה (בראשית מה, כו) ויפג לבו כי לא האמין להם. וכן על קיום המאמר וחוזקו, נאמר (במדבר ה, כב) ואמרה האשה אמן אמן. ואין צורך להאריך בזה כי פשוט הוא.

857

858נמצא, המאמין והבוטח שניהם ענין אחד, שגם הבוטח הוא סמוך לבו וקיים על הדבר הנרצה לו במי שיקיים אותה אצלו כדפי' לעיל. ומצאתי כתוב שאי אפשר להיות בוטח אם לא יהיה מאמין, והאמונה באל יתברך הוא שיביאהו להיות בוטח, כי מתוך שמאמין בבורא יתברך מבין כי הצלחתו בין בעולם הזה בין בעולם הבא הכל בא ממנו, ואין אחר זולתו, אז הוא נותן אל לבו לבטוח אליו ולאהבה אותו בכל לבבו.

858

859והדבר שיביא את האדם להיות מאמין, הוא שלא יירא משום דבר רע, אלא יקבל כל הבא עליו בשמחה, והוא דומה לעבד המכיר את אדונו שהוא נדיב ועינו יפה, ובעת שהוא מכביד על עבדיו עבודה קשה אז הוא מטיב להם טובות גדולות ומגדלם ומנשאם ויהיו אנשי עצתו ואוכלים משולחנו ומרכיבם במרכבת המשנה אשר לו ומפקידם על אוצרו, ואין ספק שהעבד הזה היודע ומכיר זה באדונו יעזוב כל מה שבעולם כדי שיעשה רצון אדונו בשמחה, ואף על פי שתהיה העבודה ההיא קשה עליו מאד לעשותה, בזכרו הטוב אשר יגיע אליו בגלל העבודה ההיא יקל עליו כל דבר. אבל עבד הרואה את אדוניו כילי וטורחו גדול משכרו, אינו טורח כי אם בעצבון. כך הענין, כי המאמין אמונת אמת כי כל מה שיעשה ויעבוד לעבודת הבורא הכל לטובתו, והקדוש ברוך הוא יתן לו שכר טוב וגדול על כל מה שסובל לשמו הגדול, ועל כל העבודה ושירות שיעשה לשם שמים יתן לו נעימות בעולם הבא, כענין שמצינו בנבוכדנצאר כי בעבור ד' פסיעות שפסק לכבוד הבורא זכה לגדולה רבה בעולם הזה (סנהדרין דף צו ע"א), וגם עשו בעבור כבוד אב ואם זכה לגדולה בעולם הזה הוא וזרעו אחריו, וכן רבים כיוצא בהם. ואין ספק כי בהיות האדם מאמין כל זה בלב שלם ודאי ישמח בכל דיני השם, כי מי הוא שלא ישמח שנותן פרוטה לצדקה לשם שמים ויתנו לו תמורתו בעולם הבא ככר זהב.

859

860ומי שמאמין באלהים בלב שלם, יאמין בענשו של חוטא, ולא יבא לחטוא, ולכן כל התורה כלה תלויה באמונה, כיצד ראש התורה הוא (שמות כ, ב) אנכי ה' אלהיך, ולא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ואם אינו מאמין מה מועיל תורתו. ובזמן שאדם מאמין מעומק הלב שהבורא יקיים כל הכתוב בתורתו להעניש לחוטא, והוא עד, ומביא שכר טוב למי שקיים תורתו, אז הוא שומר את התורה, שהרי הגנב והגזלן אם היו יודעין שיהיו נהרגים ולא יהיו נמלטין היו מונעים עצמם מן הגנבה והגזלה, אבל הם חושבים והם בוטחים להנצל, ולכן כל התורה כולה כלולה באמונה, כדכתיב (חבקוק ב, ד) וצדיק באמונתו יחיה, ועל אברהם נאמר (בראשית טו, ו) והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, ועל כל השאר שעשה לא נכתב צדקה אלא על האמונה. ועל זה נאמר (במדבר יב, ז) בכל ביתי נאמן הוא.

860

861ואני אומר עוד, שכל המצוות שתלוים בקבלה צריך בהם האמנה, ואם לא יאמין הוא הורס התורה כלה, שאם לא יאמין שזו היא תורת משה הנתונה לנו, וכן בקבלת סופרים שפירשו כך על מצוות סוכה ולולב וכיוצא, אם כן הוא כופר בתורה. כיוצא בזה הדברים שיש לנו בקבלה שאמרו רבותינו ז"ל במסכת ברכות (ברכות נד ע"א) הרואה אבן שישב עליה משה, ומעברות הירדן, או מקום המזבח שעשה אליהו בכרמל, שכל הדברים האלו תלוים בקבלה, וכן שזה בית המקדש וזו ירושלים וכיוצא, צריך בכל אלו האמנה, ואם יאמין באלו תתלהב נפשו באהבת הבורא בזוכרו הנסים שעשה לנו במקומות ההם, ואם אינו מאמין ודאי שאין לו אהבה בבורא.

861

862ואמרו במדרש, הובא בילקוט (פ' בשלח סימן רמ דף סט ע"ג) בפסוק ויאמינו בה' ובמשה עבדו ויאמינו בה', בשכר האמנה שהאמינו שרתה עליהם רוח הקדש ואמרו שירה, כדכתיב (שמות טו, א) אז ישיר משה ובני ישראל. רבי נחמיה אומר, מנין אתה אומר שכל המקבל עליו מצוה אחת באמונה כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש, שכן מצינו אבותינו בשכר האמונה שהאמינו וכו', אתה מוצא שלא נגאלו אבותינו ממצרים אלא בזכות אמונה, שנאמר (שם ד, לא) ויאמן העם, וכן הוא אומר (תהלים לא, כד) אמונים נוצר ה'.

862

863ועוד אמר זה השער לה' צדיקים יבאו בו (שם קיח, כ), בבעלי אמונה מהו אומר (ישעיה כו, ב) פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, בשער הזה כל בעלי אמונה נכנסין בו. וכן הוא אומר (תהלים צב, ב) טוב להודות לה', מי גרם להם לבא לידי שמחה זו אלא בשכר אמנה שהאמינו אבותיהם בעולם הזה שכולו לילות, לכך נאמר (שם צב, ג) להגיד בבוקר חסדך וגו'. וכן יהושפט אומר לעם (דה"ב כ, כ) האמינו בה' אלהיכם ותאמנו, האמנו בנביאיו ותצליחו, ה' עיניך הלא לאמונה (ירמיה ה, ג), וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב, ד), חדשים לבקרים רבה אמונתך (איכה ג, כג). וכן את מוצא שאין הגליות מתכנסות אלא בשכר אמונה, שנאמר (שה"ש ד, ח) אתי מלבנון כלה וגו' תשורי מראש אמנה, וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי באמונה (הושע ב, כא-כב), הא גדולה האמונה לפני מי שאמר והיה העולם שבשכר האמנה שהאמינו שרתה עליהם רוח הקדש ואמרו שירה, שנאמר (שמות יד, לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו אז ישיר משה, וכן הוא אומר (תהלים קו, יב) ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו, עד כאן לשונו.

863

864והטעם שיתיחס האמנה אל החסד, כבר העתקנו בראש הפרק לשון התיקונים (דף ה ע"א) שאמרו דביה קריאת שמע דאיהו אמונה. והכונה, כי ד' פרשיות שבתפלין הפרשה הג' היא חסד, ובפרשה ג' אנו מזכירים אמונת היחוד ה' אלהינו ה' אחד, וכן פירש הרשב"י ע"ה (פ' בא מג ע"ב) והעתקנו לשונו לעיל בפרק ה, שאמר, פרשה שלישית שמע, דא רזא דימינא דאיקרי חסד עלאה, דאיהו דקא מיחד יחודא דכלא לד' סטרין, וקודשא בריך הוא מסדר ביה סדורא דכל עלמא, ודא איהו דקא מתפשט אפילו גו תהומי תתאי, עד כאן לשונו. ועל ידי החסד המתפשט בכל הנבראים, כמו שאמר שהוא מתפשט אפילו גו תהומי, הנבראים מאמינים בו וביחודו, לכך מלת אמונה הראשון שבתורה נזכר באברהם שנאמר (בראשית טו, ו) והאמין בה', על ידי אברהם נתגלית האמונה האמתית בעולם כדפי' בזוהר שהיה אברהם אבינו ע"ה מודיע לכל באי העולם שיש בורא שברא הכל וחסדו מצויה לכל.

864

865ובזה יובן מה שאמרו בזוהר (סוף פ' וילך) שהעונה אמן על כל ברכה וברכה, כמו שהוא פותח השערים העליונים שערי השפע העליון, כך יפתחו לנשמתו ביציאתה מן העולם הזה, שנאמר (ישעיה כו, ב) פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, אל תקרי אמונים אלא אמנים. והטעם, כי פתיחת השערים הוא מצד החסד כדפי' בתיקונים (דף לח ע"ב) פתחו לי ביומא קדמאה, וכן פתח בנקודות הוא חכמה כדפי' בתקונים (דף קכח), והסברה נותנת שאין המלך פותח שערים אלא מצד חסדו הגדול ורצונו הפשוט, כי מצד הדין יסגור השפע, ועל ידי החסד הוא נפתח, והיינו פותח את ידך, וכיון שהעונה אמן פותח השערים על ידי החסד, כן ראוי שיפתח לו לעתיד.

865

866נמצא כי על ידי השפעת חסדו לנו אנו תוקעים אמונתנו בו, וזה שאמר הכתוב (איכה) חדשים לבקרים רבה אמונתך, כי על ידי החסד שהוא עושה עמנו בכל בקר, שאנו מפקידים אצלו הנשמה יגיעה, והוא מחזירה אצלינו חדשה, וכל אותה היגיעה שהיה לה הלך, והיא נשמה חדשה כמבתחלת ברייתה, הרי זה חסד גדול, והחידוש הזה ודאי מצד החסד, כי פי' המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית (ברכת יוצר אור). ובפרט בבקרים שהוא בקר דאברהם (זוהר פ' משפטים דף קיט ע"ב). על ידי כך רבה אמונתיך - שיש לנו אמונה גדולה אח"כ להפקיד נשמותינו בכל לילה בידו, בזכרנו החסד שהוא עושה עמנו.

866

867ונחזור לדרוש שהיינו בו, כי הבטחון והאמנה הם שותפין זה בזה, כי המאמין באלהים בלב שלם יבטח בו בבטחון חזק, ויביאהו הבטחון אשר לא יפחד מדבר, ולא יעבוד לשום אדם זולתי הבורא כי הוא אלהים, ולא יקוה לאיש ולא יסכים עמהם בדבר אשר הוא כנגד עבודת האל, ולא יפחדוהו ענייניהם ולא יירא ממחלוקותיהם, ואם יוכיח אותם לא יזהר בכבודם ולא יבוש מהם ולא ייפה להם השקר, כמו שאמר הנביא (ישעיה נ, ז) וה' אלהים יעזר לי על כן לא נכלמתי, ויביאהו בטחונו לפנות לו מעסקי העולם וליחד לבו לענייני התורה והעבודה, וזה אי אפשר אלא אם יהיה בטחונו גדול בידו"ד, ולכן שכרו גדול שיתקשר בחסד, כמו שכתוב (תהלים לב, י) והבוטח בה' חסד יסובבנו. ואמר יסובבנו, היינו שהחסד יקיפנו וילבישנו, כענין (שמות כא, ח) לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגדו בה, שפי' בסבא (דף צו ע"ב) שהוא לבושי יקר מצד שם אלוה שהוא החסד. וטעם אמרו בידו"ד, מפני שידו"ד שורש לכל השמות ולכל ההויות, וכיון ששם בטחונו בעיקר הכל, המקיים הכל, והמהווה אותו ורוחו ונפשו, מסתלק מכל פגעי העולם, והחסד מסתירו מכל בעלי הדין כמו שאמר (תהלים צא, ב) אומר לה' מחסי ומצודתי כי הוא יצילך מפח יקוש וגו' באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה וגו'.

867

868ומתנאי הנאמן והבוטח, להיות נאמן בעבודתו לבורא כיתד התקוע במקום נאמן שלא תמוט, כי הקדוש ברוך הוא נקרא האל הנאמן שומר הברית והחסד וגו' (דברים ז, ט), וחסדו לעולם פשוטה לכל הנבראים, ולא יצוייר שימוט חסדו מן הנבראים ח"ו ויתבטל כרגע, אלא הקדוש ברוך הוא כרת ברית וחק בחסדו עם הנבראים שלא ימוש מהם חסדו, וזהו שמצינו בתורה ברית סמוך לחסד, כענין (דברים ז, יב) ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד, וכן אמר הנביא (ישעיה נד, י) כי ההרים ימושו וגו' וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט וגו', נמצא כי מי שהוא נאמן בדבריו ומצותיו ותורתו מתקשר בחסד וצדיק כאחת.

868

869וצדיק יקרא נאמן, שהרי פירש בתיקונים (דף לד ע"ב) ורעיא מהימנא (פ' פינחס דף רכט ע"א) שבצדיק סוד אמ"ן שעולה צ"א כמנין יאהדונה"י, ובצדיק השם הזה כי הוא נקרא כי כל בשמים ובארץ דאחיד בשמיא ובארעא כדפירשו בתיקונים (דף כט ע"א), ובאמן פירש בסוף פרשת וילך (דף רפה ע"ב) שנוטריקון אמן אל מלך נאמן, הרי נאמן בצדיק. נמצא בכל מקום שימצא אמן כדפי' בפרשת וילך עיין שם, ימצא נאמן. ועוד פירשו במסכת שבת (דף קד ע"א) בענין נון - נאמן כפוף, נאמן פשוט.

869

870נמצא דרך כלל כי בכל ד' אותיות שבשם ימצא נאמן, והוא עיקר האמונה, ולכך מלת אמונה הראשון הנמצא בתורה נמצא בשם ידו"ד כאומרו (בראשית טו, ו) והאמין בידו"ד וגו', וכן אחר כך עוד (שמות יד, לא) ויאמינו בידו"ד. וכבר ידעת מה שאמר הרשב"י ע"ה (ת"ז דף צב ע"ב) שבשם הזה עיקר אמונת ישראל, והעתקנו לשונו בשער היראה פרק א, שאמר ובגין דא שוי אמונה דישראל בארבע אתוון אלין, בכל שמהן שוי כינויין לשמא דא. ופי' שם כי עלת העלות מיחד ארבע אותיות ידו"ד, נמצא הנאמן מתקשר בשמו הגדול ובעילת העלות, ואשריו.

870

871והנה בענין השמחה, כבר ביארנו שמתוך הבטחון והאמונה תבא השמחה, כי העבד הבוטח באדונו ומאמין שישלם לו שכר עבודתו כפלי כפלים, יעבוד בשמחה, והוא שמח בכל מקום שיגזר עליו, וכן הוא סובל כל דבר, כגון החולה שיאכל סמים שהם מרים בשביל הרפואה, והסובל הוא חפשי מדאגות העולם.

871

872עוד יש תועלת בשמחה כמו (תענית דף כב ע"א) שני אנשים שאמר עליהן אליהו שהם מבני העולם הבא בשביל שהיו אנשים שמחנים, וכשהיו רואים איש עצב היו משמחין אותו, וכשהיו רואים שנים מתקוטטים זה עם זה היו אומרים להם מילי דבדיחותא עד שהיו עושין שלום ביניהם. וכן לענין הלכה, מתחלה מילי דבדיחותא לפתוח הלב ללמוד בשמחה (שבת דף ל ע"ב), אך לא שמחת הלצים ושמחת הכיליים, אלא דבר מצוה המשמח את הלב, כדכתיב (תהלים יט, ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב, וכל זה בשמחת מצוה.

872

873במדת השמחה תלוי מצות עשה שיצדיק דינו על כל מאורעותיו, שנאמר (דברים ח, ה) וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך. ואם אחר שעשה אדם תשובה ולא יבא עניינו בטוב כאשר בתחלה, אז מצות עשה שיחשוב בלבו כי לטובתו נהפך עניינו לרעה, כי קודם שעשה תשובה היה הקדוש ברוך הוא משלם שכר מצוה כדי לטורדו מן העולם הבא. וכל זה תלוי במדת השמחה, מי שהוא שמח בחלקו שחלק אליו האל יתברך.

873

874אך הדרך שישמח האדם בחלקו, שישמח אותו על הרעה כמו על הטובה ויסבול אותה בשמחה, כי הסובל הוא חפשי מדאגות העולם, כי הסובל יסתפק במיעוט שיש לו, כי יאמר די לי במה שגוזר לי הבורא יתברך.

874

875ועתה הבט וראה כי השמחה כוללת את הכל, כי כל הדואג על העולם הזה אין לו מנוחה כל ימיו, כי תמיד הוא מחשב להרויח הממון, ולא יסתפק לו במה שחלק לו האל יתברך, ולכן כל השמח בחלקו הוא עשיר אפילו אם הוא עני, כי הוא ישמח בהשם כי הוא נחלתו, וכן כתיב (איכה ג, כד) חלקי ה' אמרה נפשי, וכתיב (תהלים טז, ה) ה' מנת חלקי וכוסי וגו', ונאמר (שם קה, ג) ישמח לב מבקשי ה', והמדה הזאת אינה אלא בנפשות הצדיקים שהם בנועם שלם בענין עבודתם ובשמחה גדולה בפרישות, כמו שנאמר (שם לב, יא) שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב, ונאמר (שם צז, יא) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה.

875

876לכן ישים כל אדם שמחתו על התורה, ובעת שיעשה המצות ישמח בלבו על שזכה להיות עבד למלך העליון אשר בני מעלה משתחוים לו, וכן אמר דוד (שם קיט, קסב) שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב, וכל העושה מצוה בשמחה יש לו שכר אלף ידות יותר ממי שמצווה עליו.

876

877אברהם ודוד היו עוסקים בתורה כל היום, ומפארים ומשבחים בשירות ותשבחות של הקדוש ברוך הוא להרים קול בשמחה, ואז נוצלו כל איבריו בטוב נעימיו, ושולח רוח הקדש בקרבו, ולבו שמח, ומתמלא אהבת הקדוש ברוך הוא, ונפשו קשורה בגיל, ומגלה להם רזים וחידושי מעלה, לפי שהיה ירא את השם וישרו נכנס הנועם בקרבו, וזה שאמר שלמה המלך ע"ה (שה"ש ה, ו) נפשי יצאה בדברו, ותעלוזנה כליותי בדבר שפתיך מישרים (משלי כג, טז), וכן אמר דוד (תהלים קד, א) ברכי נפשי את ה', לפי שהנפש מעלה עולה, וכשם שהיא יודעת ענין סודה אז תאהב את הבורא ותסגל מצותיו, וכאשר תגיע הנפש אל מקומה המעולה אשר היא דומה לו, אז תיחדהו במצפוניו ותשתעשע בחדריהם, ובכל עת ורגע חושקת אהבתו וזוכרת אותו בלילה על יצועיו, אז השם יתברך שולח בו חשק השמחה, כענין שנאמר (ישעיה סא, י) שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי, ואשרי הנפש הזוכה לראות אותה שמחה, ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, וכל הנביאים לא נתנבאו בכל עת שירצו אלא מכוונין דעתן ויושבין שמחים וטובי לב ומתבודדים, שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה, לפיכך בני הנביאים היו לפניהם תוף וחליל וכינור ומבקשים הנבואה, כדכתיב (מל"ב ג, טו) ויהי כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'.

877

878והאהבה, היא תפארת הנשמה שתתפאר בתפארת השמחה אשר תשמח באלהיה, ותדבק בזיו יראת השם להדביק יקר הודה, ומתערב אור חמדתה ליוצרה באהבת תשוקתה חשק תאוות עליון להתעטר עטרת יופי המחשבות הזכות הטהורות, ותהיה נוהמת מגודל גיל עליצתה לידידה ידיד עליון, ותתקשר בקישורי חיבה, ותהיה דורשת וחוקרת אחר המעלות לאור באור החיים. ובעת אשר היא מתרוממת ומתגדלת לדעת קדושת יוצרה, ומתדבקת באמונתה לבוראה, אז היא מתפשטת בחדוות וגיל ומתרחבת בשמחה, באותה שעה מתקדשת קדושת קודש הקדשים, ואז מתאהבת ונושאת חן לפני מלך מלכי המלכים, ובעת ההיא מתקיימת ומתיפה ומתהדרת בהדר גאון עוז תוקף הדרת האהבה, ואז העליון יסגלנה להצהיר זיווה להכניסה בחדרי זוהר ולצררה בצרור החיים, הרחמן הוא ישימנו מאנשי עבודתו השמחים בו.

878

879הפרק הזה כללתי מחובת הלבבות בשער הבטחון, ומספר בית מדות אשר נמצא אצלינו בכתיבת יד, ומה שהוספנו בו כפי מה שחננו השם, כפי אשר יראה המעיין מה שהוא תוספת. ועלינו לחלות פני האל, ידריכנו בנתיב מצותיו ותורתו להיות מאוהבי שמו, אמן וכן יהי רצון.

879

880ובזה נכלל הפרק והשער:

880