ראשית חכמה, שער התשובהReshit Chokhmah, Gate of Repentance

א׳קודם שנכנס בביאור מדות התשובה צריכין אנו לבאר כמה הערות יש לה, ובקרוא האדם דברים אלה ממאמרי רבותינו ז"ל יתעורר לבו לעשות תשובה.

ב׳מפני היות הקדוש ברוך הוא רב חסד ובורא העולם בחסדו בנדבה בלי שום הכרח, מפני שמדתו להטיב, ורצה להטיב לנמצאים ושיכירו גודלו, כי זה הוא עיקר בריאת העולם בגין דישתמודעין ליה, כדפי' ברעיא מהימנא (פ' בא אל פרעה דף מב ע"ב), ובריאת העולם כולו לא נברא אלא בשביל ישראל שנקראו ראשית, וזהו בראשית ברא אלהים - בשביל ישראל שנקראו ראשית, שנאמר (ירמיה ב, ג) קדש ישראל לה' ראשית תבואתה.

ג׳וראה הקדוש ברוך הוא בחכמתו יתברך היות צורך בריאת הנשמות על ידי יצר הטוב ויצר הרע, כדי שיקבל שכר טוב על פי מעשיו ועל פי הדין, ואם יברא בלי יצר הרע יהיה מלאך, ולזה כבר נבראו המלאכים. ועוד יש טעם אחר ופירשו בזוהר (פ' בראשית דף כג ע"א) שכיון שנברא האדם על ידי יצר הרע אי אפשר שלא יחטא, כי מעטים הם כפי סברת רבותינו ז"ל שמתו בעטיו של נחש שלא נמצא בהם חטא (שבת דף נה ע"ב), ולזה הקדים התשובה לבריאת העולם, כדפי' בפרקי רבי אליעזר (פ"ג) ששבעה דברים קדמו לעולם ואחד מהם הוא התשובה.

ד׳וכן אמרו גם כן בזוהר (פ' אחרי מות דף סט) תנינן, בשעתא דברא קודשא בריך הוא עלמא בעא למברי בר נש, אמליך באורייתא, אמרה קמיה תבעי למברי האי בר נש, זמין הוא למחטי קמך זמין הוא לארגזא קמך, אי תעביד ליה כעובדוי, האי עלמא לא יכיל למיקם קמך כל שכן ההוא בר נש, אמר להם וכי למגנא אקרינא אל רחום וחנון ארך אפים. ועד דלא ברא קודשא בריך הוא עלמא ברא תשובה, אמר לה לתשובה אנא בעינא למברי בר נש בעלמא על מנת דכד יתובון לך מחוביהון דתהוי זמינא למשבוק חוביהון ולכפרא עלייהו, ובכל שעתא ושעתא תשובה זמינא לגבי בני נשא, וכד בני נשא תייבין מחובייהו האי תשובה תבת לגבי קודשא בריך הוא וכפר על כלא, ודינין אתכפיין ומתבסמין כלהו, ובר נש אתדכי מחוביה, אימתי אתדכי בר נש מחוביה בשעתא דעאל בהאי תשובה כדקא חזי, עד כאן לשונו.

ה׳והנה ענין התשובה צונו הקדוש ברוך הוא בה בתורתו הקדושה על ידי משה רבינו ע"ה (במדבר ה, ו) איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו. ואמר (דברים ד, ל) בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך. ובפרשת אתם נצבים אמר (שם ל, א) והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו', והשבות אל לבבך וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו, ואמר אחר כך (שם ל, ח) ואתה תשוב ושמעת בקול ה', וחזר ואמר כי תשוב אל ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך.

ו׳והרמב"ן ע"ה כתב בביאור התורה (פ' נצבים דף קכא) שגם פסוק כי המצוה הזאת (שם ל, יא) אם הוא מדבר על התורה היה ראוי שיאמר כל המצוה אשר אנכי מצוך היום וגו'. ואף על פי שאין הקושיא קושיא, שהרי פי' כל הפסוקים האלו על התורה שנקראת זאת התורה (במדבר יט, יד). מכל מקום ע' פנים לתורה ואפשר לישבו גם על התשובה, לפי כי גם מדת זא"ת נקראת תשובה.

ז׳ולדעתי ישוב הפסוק כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, היינו בפיך - ודוי דברים שצריך להתודות, ובלבבך - קבלת התשובה בלבו ועזיבת החטא, לעשותו - אם גזל שישיב הגזלה וכיוצא.

ח׳עוד העירה לנו תורתינו הקדושה הערת התשובה, בפרשת משפטים בפסוקים אלו (שמות כא, ז) וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא וגו' אם רעה בעיני אדוניה. ונתבאר בזוהר (פ' משפטים שלהי דף צו ע"ב) זה לשונו אורייתא דיהבת עיטא לכל עלמא, חמאת הכי, אזהרת לבני עלמא ואמרת חמו כמה חס קודשא בריך הוא עלייכו, מרגליתא טבא דהוות ליה זבין לכון למגנא, דתשתעבדון בה בהאי עלמא. וכי ימכור איש דא קודשא בריך הוא, את בתו דא נשמתא קדישא, לאמה למהוי אמה משתעבדא בינייכו בהאי עלמא, במטו מנייכו בשעתא דימטי זמנא לנפקא מעלמא לא תצא כצאת העבדים, דלא תפוק מלכלכא, לא תפוק מתטנפא בחובין, תיפוק בר חורין ברירא ונקיה, בגין דיחדי בה מארה וישתבח בה ויהיב לה אגר טב בצחצוחי דגנתא דעדן כמה דאת אמר (ישעיה נח, יא) והשביע בצחצחות נפשך, ודאי כד תיפוק נקיה ברירא כדקא יאות. אבל אם רעה בעיני אדוניה, מלוכלכא בטינופי חובין, ולא אתחזיאת קמיה כדקא יאות, ווי לההוא גופא דאיתאביד מההוא נשמתא לעלמין, בגין דכד נשמתין סלקין ברירן ונפקין נקיין מהאי עלמא, כל נשמתא ונשמתא עאלת בספרא דאחמתא דמלכא, וכלהו בשמהן, ואמר דא היא נשמתא דפלניא זמינת תהי לההוא גופא דשבקת, וכדין כתוב אשר לו יעדה, ל"ו בוא"ו, וכד נפקת רעה בעיני אדוניה, דקא אסתאבת בחובין ובטינופא דחטאין, כדין לא יעדה באל"ף, ואתאביד ההוא גופא מינה, ואיהי לא אזדמנת לגביה.

ט׳בר ההיא דמארה אתרעי בתיובתא דגופא, כדין כתיב והפדה, כמה דאת אמר (איוב לג, כח) פדה נפשו מעבור בשחת. והפדה, האי איהו בר נש דעיטא דיליה דיפרוק לה ויתוב בתיובתא, ולתרין סטרין קאמר קודשא בריך הוא והפדה בתיובתא, לבתר דתב בתיובתא פדה לה מארחא דגיהנם.

י׳לעם נכרי לא ימשול למכרה, מאן עם נכרי, עלובתא איהי נשמתא כד נפקת מעלמא ובר נש אסטי אורחיה בהדה, היא בעת לסלקא לעילא גו משריין קדישין, בגין דמשריין קדישין קיימין בהאי ארחא דגן עדן, ומשריין נכראין קיימין בההוא אורחא דגיהנם. זכתה נשמתא, כמה משריין קדישין קא מתעתדאן לה לאתחברא בהדה ולמיעל לה לגן עדן, לא זכתה כמה משריין נוכראין מתעתדין באורחא דגיהנם, ואינון משריין דמלאכי חבלה זמינין למיעבד בה נוקמין, אתא קרא ואוכח לעם נכרי לא ימשול למכרה אינון מלאכי חבלה. בבגדו בה, דאיהי נטירא דקודשא בריך הוא עביד לה נטירא דלא ישלוט בה עם נכרי בההוא פריסא דנטירו עלה.

י״אואם לבנו יעדנה, תא חזי כמה אית ליה לבר נש לאזדהרא דלא יסטי אורחוי בהאי עלמא, דאי זכה בר נש בהאי עלמא ונטיר לה לנשמתא כדקא יאות, האי איהו בר נש דקודשא בריך הוא אתרעי ביה ואשתבח ביה בכל יומא בפמליא דיליה, ואמר חמו ברא קדישא דאית לי בההוא עלמא, כך וכך עביד, כך וכך עובדוי מתתקנן. וכד האי נשמתא נפקת מהאי עלמא זכייא נקייה ברירא, קודשא בריך הוא אנהיר לה בכמה נהורין בכל יומא קארי עלה דא היא נשמתא דפלניא ברי, ודא הוא דכתיב ואם לבנו יעדנה, עד כאן לשונו.

י״בזו היא הערה אל האדם בדרך השכל, שאחר שהנשמה היא בתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ומסרה הקדוש ברוך הוא לאדם בעולם הזה על כרחה כמבואר שם, והנה האדם משתמש על ידי הנשמה בצרכי הגוף, ולא היה ירידתה לעולם הזה אלא לתיקון התורה והמצות כנודע, וזהו שאמר מרגליתא טבא דהוה ליה זבין לכו למגנא, דתשתעבדון בה בהאי עלמא, לפחות מה שבקש הקדוש ברוך הוא ממנו הוא שלא לטנף פקדונו על ידי לכלוכי העברות.

י״גואם נטנפה שיפדה אותה מיד הקליפות, שנאמר והפדה, ובזה לא ישליט בה עם נכרי בגיהנם. וזו הערה שנית אל האדם, שראוי שיחמול על המרגלית נקיה שנתן לו הבורא, שאין ראוי שיטנפנה כדי שתצטרך ללכת לגיהנם להתלבן, זה שאמרו במסכת שבת (דף קנב ע"ב) על פסוק (קהלת יב, ז) והרוח תשוב אל האלהים, תנה לו כמו שנתנה לך, והכוונה לשלול לכלוכי העונות, אבל לא שיתנה לו בלי קישוטי תורה ומצות, שאם תחזור כמו שבאה מה הרויחה בבואה לעולם.

י״דעוד הערה שלישית, ראוי שיתעורר לשוב בתשובה כשיחשוב שהשכינה גולה בסבתינו, כדכתיב (ישעיה נ, א) ובפשעיכם שולחה אמכם, והתרתה מהגלות תלויה על ידי תשובתינו, למה לא יתעורר כל אחד ואחד בתשובה להקל מעליה עול הגלות, ולהאיר מה שפגם בה, כמו שהארכנו בשער היראה היאך אנו פוגמים בה ואני מאריכין הגלות.

ט״וובחינה זו ביארו בתיקונים (דף כב ע"א) זה לשונם ווי לון לבני נשא דקודשא בריך הוא אסיר עמהון בגלותא, ושכינתא אסירת עמהון, ואיתמר בה אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, ופורקנא דילה דאיהי תשובה אימא עילאה, איהי תלויה בידיהון, דאיהי חמשין תרעין דחירו עמה לקבל חמשין זמנין דאידכר יציאת מצרים באורייתא, דא הוא ויפן כ"ה וכ"ה, באלין חמשין אתוון דמיחדים ליה בכל יומא פעמים שמע ישראל, דאית בהו כ"ה וכ"ה אתוון. וירא כי אין איש, דאתער לה בגינייהו, ואיהו משגיח מן החלונות דאתמר בהון (מלאכי א, ט) חלו נא פני אל ויחוננו, לההוא דאיתמר ביה (במדבר יב, יג) אל נא רפא נא לה, דאסוותא דיליה בידיה, דאיהי פשוטה לקבל שבים, וירא כי אין איש.

ט״זואיהי בעד החלון נשקפה ותייבב, בתרועה דאיהי יבבא, דאתמר בה (בראשית ח, ו) ויפתח נח את חלון התבה אשר עשה, ודא יום הכפורים, דתיבת נח איהי אימא עלאה, חלון דילה איהו עמודא דאמצעיתא דביה אור, ותורה אור, ואיהו אור הגנוז. ויפן כה וכה, מציץ מן החרכים, אלו עשרת ימי תשובה, וירא כי אין איש.

י״זועוד משגיח מן החלונות, אלין חלונות דבי כנשתא, דאבא ובנוי אינון בבית הכנסת אסירן, ואיהי בכל יומא אשגחותיה עלייהו ויהיב לון מזונא. ויפן כה וכה, אם אית מאן דאתער בתיובתא לתברא בית אסורין דילהון, הדא הוא דכתיב (ישעיה מט, ט) לאמר לאסורים צאו ולאשר בחשך הגלו, ויפן כה וכה וירא כי אין איש, אלא איש לדרכו פנו בעסקין דילהון, באורחין דילהון, איש לבצעו מקצהו, בבצעא דהאי עלמא, לירתא האי עלמא, ולאו אינון מסטרא דאלין דאתמר בהון (שמות יח, כא) אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע, אלא וירא כי אין איש, אלא כלהו צווחין בצלותין ביומא דכפורי ככלבים הב, הב לנא מזונא וסליחה וכפרה וחיי כתבנו לחיים, ואינון עזי נפש ככלבים, דאינון אומין דעלמא עובדי עבודת אלילים, דצווחין לגביה ולית לון בשת אנפין, דלא אית מאן דקרא לון בתיובתא דיחזיר הקדוש ברוך הוא שכינה לגביה בגוונא דיחזיר לגבייהו, ואידמיין לכלבים דאתמר בהו (תהלים קלו, לה) ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, ואינון ערב רב, דכל חסד עבדין לגרמייהו עבדין, עד כאן לשונו.

י״חהרי בפירוש כמה ראוי שנתעורר בתשובה לאהבת השכינה להקימה מהגלות לא על מנת לקבל פרס, ולא נדמה לערב רב או לגוים עובדי עבודת אלילים כנזכר במאמר.

י״טועל דרך שפירש הרשב"י ע"ה במאמר זה, שהוא עז פנים הבא בראש השנה ויום הכפורים לומר כתבנו לחיים ולשאול סליחה וכפרה בלי התעוררות תשובה, על דרך זה בכל יום ויום גם כן שאנו שואלים בתפלתינו כמה שאלות שהם י"ג אמצעיות, שיאמר הקדוש ברוך הוא הואיל ואתה בא לשאול שאעשה לך זה וזה, מה היא התשובה שעשית, ואף על פי שאנו שואלים השיבנו אבינו לתורתיך, וסלח לנו.

כ׳וכן מצינו בויקרא רבה בפרשת זאת תהיה תורת המצורע (טז, ד), מצינו בתורה בנביאים ובכתובים שאין חפץ בקילוסו של רשע, בתורה דכתיב (ויקרא יג, מה) ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא, בנביאים דכתיב (מל"ב ח, ה) ויהי הוא מספר למלך את אשר החיה את המת וגו' זאת האשה וזה בנה, וכי לאחורי תרעא הוו קאי, רבנן אמרין אפילו היו בסוף העולם הסיטן הקדוש ברוך הוא והביאן, שלא יהא אותו רשע מספר בנפלאותיו של הקדוש ברוך הוא. בכתובים דכתיב (תהלים נ, טז) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך, עד כאן לשונו.

כ״אולכן צריך לשוב בתשובה שלא תהיה תפלתו ושבחו נמאס, ואף על פי שאנו אומרין השיבנו סלח לנו, בהכרח צריך התעוררות תחתון, כאומרו (מלאכי ג, ז) שובו אלי ואשובה אליכם.

כ״בובזה יובן מאמרם ז"ל במדרש איכה בפסוק (איכה ה, כא) השיבנו ה' אליך ונשובה, זה לשונם אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם שלך הוא השיבנו, אמר להם שלכם הוא, שנאמר שובו אלי ואשובה אליכם, אמרה לפניו רבונו של עולם שלך הוא, שנאמר (תהלים פה, ה) שובנו אלהי ישענו, לכך נאמר השיבנו ה' אליך ונשובה עד כאן לשונו. והיינו, כי ישראל שואלים שיפתח להם הקדוש ברוך הוא הרהורי תשובה, כענין הכרוז שמכריז שהם הרהורי תשובה הבאים, והקדוש ברוך הוא משיב כי צריך התשובה במעשה שיתחילו בה.

כ״גועל דרך זה אמרו רבותינו ז"ל במדרש שיר השירים (רבה ה, ג) אמר רבי יוסי (שה"ש ה, ב) פתחי לי אחותי רעיתי, אמר הקדוש ברוך הוא פתחו לי פתח כחדודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקר[ו]נות נכנסות בו. רבי חנינא שאל את רבי שמואל בר נחמני מהו (תהלים סה, ו) מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים, אמר לו נמשלה התשובה לים, מה הים הזה לעולם פתוח כך שערי תשובה לעולם פתוחין, עד כאן לשונם.

כ״דעוד הערה רביעית, כי בראות האדם מיתת החיים פתאום, כאומרו (איוב לד, כ) רגע ימותו וגו', ולא ידע מתי יקראוהו לדין ולחשבון, ראוי שיקום ויזדרז כדי להכין צידה לדרכו, שאין אדם בטוח בחיים אפילו יום אחד, כמו שאמרו (אבות פ"ב מ"י) שוב יום אחד לפני מיתתך, ואמרו (שבת דף קנג ע"א) ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצאו כל ימיו בתשובה.

כ״הונמצא תוכחת גדול לענין זה באבות (פ"א מי"ד) במשנת אם אין אני לי מי לי ואם לא עכשיו אימתי, ופירש החסיד הר' יוסף יעבץ ע"ה זה לשונו ולענין כונת המשנה, הורה ג' ענינים גדולים מדריכים האדם אל מקום שלימותו, הא' כי כמו שחיי האדם תלויים באדם עצמו ולא בזולתו, כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממנו, כך הדבר בחיי הנפש, אם לא יחוש על נפשו לבלתי שחתה מי ירחם עליה, ולכן ודלא יליף קטלא חייב, כי בן מות הוא על אשר כבש את נפשו ההדורה תחת רגלי נפשו הבהמית, ועל אשר לא חמל עליה.

כ״והב' כבר אמרו אסור להלוות עם עם הארץ בדרך שמא יהרגנו, ונתנו טעם, על חיי עצמו לא חס על חיי חברו לא כל שכן, ועל זה אמר אם אין אני לי מי לי, וכולי האי ועדיין אולי, הוא אומרו וכשאני לעצמי מה אני, יורה כי יצמא לעולם אל התורה ולא ישבע ממנה.

כ״זהג' שלא יאבד רגע מזמנו, שאימתי יבא רגע זה אשר אתה בו, ולא אפילו כמוהו, כי הקודם זכה ישא ברכה, ההולך אל ים רחוקים לטרוף טרף להביא, ומצא עת נכונה לבקשתו, הידחנה, אם לחיי הגוף הנגוף כך לחיי הנשמה על אחת כמה וכמה. או יאמר, הנני מחויב לעבוד את האל יתברך כל ימי, ומתי אשלים מה שאחסר עתה, כי אין ראוי להתהלל ביום מחר כי הלואי יעמוד על עצמו ויפרע את שלו, וכן אמר פרעה לישראל (שמות ה, יג) כלו מעשיכם דבר יום ביומו, ואל תתהללו ביום מחר כי גם הוא מי התירו לכם, הלא אתם מחויבים לעשות למחר כיום הזה, אם כן אימתי תמלאו החסרון. והפירוש הנחמד הזה לקטתיו מדברי הר"י ן' שושן ז"ל עד כאן לשונו.

כ״חוכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קמד, ד) אדם להבל דמה ימיו כצל עובר. ואמרו ז"ל שלמה אמר (קהלת ו, יב) כי מי יודע מה טוב לאדם וגו', לאיזה צל ולא פירש, ופירש דוד אביו ימיו כצל עובר, אם תאמר כצל של כותל, יש בו ממש. צלו של דקל, יש בו ממש. לאיזה צל, אמר רב הונא בשם רבי אחא לצל של עוף, דהוא עובר וצלו עובר, ושמואל אמר כצלו של דבורה שאין בה ממש, עד כאן לשונם.

כ״טובפסוק שאמר דוד המלך ע"ה בדברי הימים (א כט, טו) כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו עלי ארץ ואין מקוה, ואמרו בבראשית רבה (צו, ב) כי צל ימינו, הלואי כצלו של כותל וכצלו של אילן, אלא כצלו של עוף, שנאמר כי צל ימינו עלי ארץ. ואין מקוה, אין מי שיקוה שלא ימות, הכל יודעים ואומרים בפיהם שהם מתים, אברהם אמר (בראשית טו, ב) ואנכי הולך ערירי, יצחק אמר (שם כז, ד) בעבור תברכך נפשי בטרם אמות, יעקב אמר (שם מז, ל) ושכבתי עם אבותי, עד כאן לשונם.

ל׳ובתנחומא (פ' וילך) בפסוק (דברים לא, יד) הן קרבו ימיך למות, אמר זה לשונו זה שאמר הכתוב (משלי יא, לא) הן צדיק בארץ ישולם וגו', כנגד מי אמרו מקרא זה, לא אמרו אלא כנגד משה הצדיק, שלא היה כמוהו בכל הנביאים, ולא בכל החכמים, שהרי הקדוש ברוך הוא העיד עליו לאחר מותו (דברים לד, י) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, ואף על פי כן לא היתה ספיקה בידו להציל עצמו מן המיתה, כל שכן שאר בני אדם. וכן דוד אמר (דה"א כט, טו) כי גרים אנחנו לפניך וגו' כי צל ימינו עלי ארץ ואין מקוה, והלא כבר נאמר קוה אל ה', תלמוד לומר אין מקוה, אמר דוד לכל מדות אדם מקוה, עני עד שיעשיר, חלש עד שיהיה גבור, חולה עד שיתרפא, חבוש שהיה בבית אסורים עד שיצא, אבל יום המיתה אין לה תקוה, שהרי הקדוש ברוך הוא דבר עם משה פנים אל פנים ולא יכול להציל עצמו מן המיתה, וכן אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ט, ב) הכל כאשר לכל וגו', עד כאן לשונו לעניננו.

ל״אלכן אדם צריך לשוב בתשובה בעוד שהנשמה נתונה בתוך גופו, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (שם ט, י) כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, ואמרו ז"ל במדרש (ילקוט קהלת רמז תתקפט) עשה תשובה עד שאתה בכחך, עד שהנר דולק תן לו שמן עד שלא יכבה, כבר הנר אין השמן מועיל לו כלום, עד כאן לשונו. והרי מבואר כי השמן לנר הוא התורה והמצות, כענין (שם ט, ח) ושמן על ראשך אל יחסר, שפירשתי בשער האהבה (פ"ד). וכיוצא בפירוש הזה פירשו בזוהר (זוהר פ' בלק דף קפז, א) עיין שם.

ל״בועוד אמרו במדרש (ע' מדרש תהלים) בפסוק שמעה ה' צדק (תהלים יז, א), אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בני עד ששערי תשובה פתוחים עשו תשובה, שאני נוטל שוחד בעולם הזה, אבל משאני יושב בדין לעולם הבא איני נוטל שוחד, שנאמר (משלי ו, לה) לא ישא פני כל כופר, עד כאן לשונו.

ל״גועל דרך זה אמרו רבותינו ז"ל במדרש משלי על פסוק (משלי ו, ו) לך אל נמלה עצל, אמר רבי יהודה עתידים הרשעים לומר לפני הקדוש ברוך הוא, הניחנו ונעשה תשובה, והקדוש ברוך הוא משיבם, שוטים שבעולם, העולם הזה דומה לערב שבת והעולם הבא דומה לשבת, אם אין אדם מכין מערב שבת מה יאכל בשבת, וכן דומה לים וליבשה, אם אינו לוקח מן היבשה אין לו מה לאכול בים, וכן הוא דומה לימות החמה ולימות הגשמים, אם אינו חורש וזורע וקוצר בימות החמה מה יאכל בימות הגשמים. עוד היה לו ללמוד מן הנמלה, שנאמר לך אל נמלה עצל.

ל״דדבר אחר, הנמלה הזו אין לה לא שוטר ולא מושל, אלא בחכמתה עושה הכל, ואתם לא למדתם ממנה מעצלותיכם וטפשותיכם, ולא עשיתם תשובה, לפיכך אמר שלמה (משלי ו, ט) עד מתי עצל תשכב, עד כאן לשונו.

ל״הובנוסחא אחרת מצאתי, אחר השלשה האמורים בעולם הזה ובעולם הבא, אמר עוד, עולם שהייתם בו דומה לפרזדור, והעולם הבא דומה לטרקלין, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין.

ל״וובאלה הדברים רבה (ה, ב) והובא שם בילקוט (משלי סימן תתקלח דף קלד ע"ב) בביאור הכתוב, אמר שהנמלה אינה חיה אלא ששה חדשים, וכל מאכלה חטה וחצי, ואמר, מעשה היה ומצאו בחור שלה שלש מאות כור, לפיכך אמר שלמה והתקן לך מצות בעולם הזה לעולם הבא. מהו ראה דרכיה וחכם, דרך ארץ שבה שהיא בורחת מן הגזל, אמר רבי שמעון בן חלפתא מעשה בנמלה אחת שהפילה חטה אחת והיו כלם באות ומריחות אותה, ולא היתה אחת מהן נוטלת אותה, באת אותה שהיתה שלה ונטלה אותה, אף על פי כן אין לה לא שופט ולא שוטר שנאמר אשר אין לה קצין שוטר ומושל, אתם שמניתם לכם שוטרים על אחת כמה וכמה הוי שופטים ושוטרים. רבי שמעון בן אלעזר אומר עלוב הוא האדם הזה שצריך ללמוד מן הנמלה, אילו למד ועשה עלוב היה, אלא שצריך ללמוד מדרכיה ולא למד, עד כאן לשונו.

ל״זוראוי שיזדרז הרבה במעשה העבודה, ועל זה נאמר (אבות פ"ב מט"ו) היום קצר והמלאכה מרובה, וכן אמרו בגמרא (כתבות דף סז ע"ב) זוודין קלילין ואורחא רחיקא, שהרי למהלך שנה צריך להכין סעודה חדש או שני חדשים, למהלך כמה שנים אחר מותו, כמה וכמה צריך להכין.

ל״חועוד אמרו (ע' שבת דף ל ע"א) בפסוק (תהלים פח, ו) במתים חפשי, אמר רבי יוחנן כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות, והיינו דקאמר דוד (שם קטו, יז) לא המתים יהללו יה, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות קודם שימות, שכיון שמת בטל מן המצות ומן התורה ואין לו להקדוש ברוך הוא שבח בו, עד כאן לשונו.

ל״טוהתשובה המקובלת היא בזמן בחרותו, כמו שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת יב, א) וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה, ואמרו רבותינו ז"ל במדרש (קהלת רבה עה"פ) תנן עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת, ולאן אתה הולך וכו', אמר רבי אבא בר כהנא בשם רבי לוי, שלשתם דרשו מתיבה אחת, בוראך, בארך, בוריך, בארך זה ליחה סרוחה, בוריך זה רמה ותולעה, בוראך זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

מ׳בימי בחורותיך, תני רבי שמעון בן אלעזר, עד שאתה מוצא ומצוי לך. עד אשר לא יבואו ימי הרעה, אלו ימי הזקנה, והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, אלו ימי המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה, עד אשר לא תחשך השמש זה הפדחת וכו', עד כאן לשונו לעניננו. ובויקרא רבה (פרשה יח) הוציא המאמר הזה, ואמר שם בימי בחורותיך, בימי טליותך, עד דחילך עלך.

מ״אועוד אמרו במסכת עבודה זרה פרק קמא (דף יט ע"ב) בפסוק (תהלים קיב, א) אשרי איש ירא את יי' זה לשונו אשרי איש ולא אשרי אשה, אמר רב עמרם אמר רב, אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש. רבי יהושע בן לוי אמר, אשרי מי שמתגבר על יצרו כאיש, עד כאן לשונו. ופירש רש"י כשהוא איש, כשהוא בחור בכוחו, כלומר ממהר להכיר את בוראו קודם ימי הזקנה כאיש גבור, עד כאן לשונו. והחילוק שבין רבי יהושע בן לוי לרב הוא, דלרבי יהושע בן לוי אפילו זקן שעושה תשובה ומתגבר כאיש שהוא בחור אשריו, ולרב דוקא כשהוא בחור.

מ״בוכן פירשו בזוהר (פ' קדושים דף פז ע"ב) בפסוק מפני שיבה תקום (ויקרא יט, לב), זה לשונם ותו תנינן האי קרא לדרשא הוא דאתא, מפני שיבה תקום כמא דאתערו ביה חברייא, מפני שיבה תקום, אזהרה לבר נש עד לא אסתלק בסיבותא דיקום בקיומא טבא בעלמא, בגין דדין הוא הדורא ליה לסוף יומוי, דלית שבחא ליה לבר נש כד איהו סב ולא יכיל למהוי ביש, אלא שבחא דיליה כד איהו בתוקפיה ואיהו טב, ושלמה מלכא צווח ואמר (משלי ב, יא) גם במעלליו יתנכר נער וגו', כגוונא דא כתיב (קהלת יב, א) וזכור את בוראך בימי בחורותיך וגו'.

מ״גוכיוצא בזה אמרו במדרש (זוטא קהלת פי"ב) כי הילדות והשחרות הבל (קהלת יא, י), אמר רבי יצחק דברים שאדם עושה בשחרותו משחירים פניו לעת זקנותו, עד כאן לשונו.

מ״דוברעיא מהימנא (פ' פינחס דף רכז ע"ב) כתבו טעם אחר לענין החזרה בתשובה בימי הבחרות, אמר שם שיש קליפה באגוז דקה, שכאשר האגוז לחה היא נפרשת מן המוח בנקל, וזה רומז ליצר הרע אמרו ז"ל והאי קליפה איהי כקליפה דמתדבקא במוחא דאגוזא, ובזמנא דאגוזא איהי רכיכה אתפריש ההיא קליפה ממוחא דאגוזא בלא קושיא, ובזמנא דאגוזא איהי יבשא קשה לבר נש לאעברא ליה מתמן, כי עדין הקושיא שבמקומה עומדת, ובגין דא מני קודשא בריך הוא לבר נש לאהדרא בתיובתא בבחרותיה קודם דיזקין ביה יצר הרע, הדא הוא דכתיב מפני שיבה תקום, קודם שיבה דילך, עד כאן לשונו.

מ״הוהוא מה שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי כט, כא) מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון. והעבד הזה הוא היצר הרע שהוא עבד עבדים, ואם בבחרותו הוא מפנק אותו בתענוגי העולם, ואחריתו יהיה מנון - שר עליו, ויהיה קשה עליו להכניעו.

מ״והערה חמישית אל התשובה הוא ענין הכרוז המכריז למעלה בכל יום על התשובה, וזה נתבאר בכמה מקומות בזוהר, בפרט פרשת לך לך (דף עז ע"א) שאמר שם שבחצי הלילה בבוא הקדוש ברוך הוא אל גן עדן התחתון, כרוזא קריא בחיל ואמר, לכון אמרין קדישין עליונין, מאן מנכון דעייל רוחא באודנוי וכו', ווי לאינון דניימי שינתא בחוריהון לא ידעי ולא מסתכלאן אן יקומון בדינא דחושבן אתפקד כד אסתאב גופא ונשמתא שטיא על אנפי דאוירא דטיהרא וסלקא ונחתא, ותרעין לא מתפתחין, מתגלגלן באבנין בגו קוספיתא, ווי לון מאן יתבעי לון דלא יקומון בעדונא דא, בגו דוכתי דעינוגי דצדיקיא אתפקדן דוכתייהו, אתמסרן בידא דדומה, נחתי ולא סלקי, עלייהו כתיב (איוב ז, ט) כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה, עד כאן לשונו.

מ״זעוד בפרשת ויצא (דף קסא ע"ב בסתרי תורה) זה לשונו קל קלא דקליא אתער מעילא לתתא, אנן פתחן עיינין הוינן, גלגלא אסחר מעילא לכמה סטרין קל נעימותא, אתערו ניימין דמיכין דשינתא בחוריהון ולא ידעי ולא מסתכלאן ולא חמאן, אטימן אודנין, כבדין דליבא, ניימין ולא ידעין, אורייתא קיימא קמייהו ולא משגיחין ולא ידעי במא מסתכלן, חמאן ולא חמאן, אורייתא רמאת קלין, אסתכלו טפשין פתחו עיינין ותנדעון, לית מאן דישגח ולית מאן דירכין אודניה, עד מה תהוון בגו חשוכא דרעותייכו, אסתכלו למנדע ויתגלי לכון נהורא דנהיר בזמנא דיעקב שלימא מגו עאקו דארעא ורשו אחרא בגו דרגין נוכראין דחה לכולהו ובריר חולק עדביה ואחסנתיה, נהורא מגו חשוכא, חכמתא מגו טפשותא, ואוקיר ליה למאריה כד הוה קאים ברשותא דאל אחר, על דא (ישעיה כט, כב) לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו, עד כאן.

מ״חעוד בזוהר (פ' מקץ דף רג ע"ב) זה לשונו תא חזי בכל יומא ויומא כד נהורא סלקא, מיתער חד ציפרא באילנא דגנתא דעדן, וקרי תלת זמנין, ושרביטא יזדקף וכרוזא קרי בחיל, לכון אמרין הורמני דבורייכי, מאן מנכון דחמי ולא חמי, דקיימי בעלמא ולא ידעי על מה קיימי, ולא משגיחין ביקרא דמאריהון, אורייתא קיימא קמייהו ולא משתדלי בה, טב לון דלא יתברון, על מה יקומון בלא סוכלתנו, ווי לון כד יתערון יומי דרע עלייהו ויטרדון לו מעלמא, עד כאן לשונו לעניננו.

מ״טובפרשת תרומה (דף קל ע"ב) ביאר הרשב"י ע"ה הכרזת התשובה בכל יום, זה לשונו כתיב (ישעיה כא, יב) אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו שובו אתיו, האי קרא אוקמוה ליה על גלותא דישראל דיתבי בגו בני שעיר, וישראל אמרי לקודשא בריך הוא שומר מה מלילה - מה תהא עלן מן גלותא דדמי לחשוכא דליליא. מה כתיב, אמר שומר - דא קודשא בריך הוא, אתא בקר - כבר נהירא לכל ואסיקנא לכו לפולחני, בגין דתזכון לחיי עלמא, שבקתון אורייתי, וגם לילה - אעילנא לכון בגלותא כמלקדמין, אם תבעיון בעיו - כמה דאת אמר (שם לד, טז) דרשו מעל ספר ה' וקראו, ותמן תשכחון במא תליא גלותא דילכון, וגאולה דילכון, וכד תתבעון בה היא תימא ותכריז קמייכו שובו אתיו - שובו בתשובה שלימתא, ומיד אתיו ואיתקריבו לגבאי, עד כאן לשונו.

נ׳ולקמן אמר פירוש אחר בענין אמר שומר אתא וגו', זה לשונו אמר שומר, דא מטטרו"ן. אתא בקר, דא צלותא דשחרית, דאיהו שולטנו דיממא, ההוא דשליטא על לילא, ואי תימא דאיהו אתי בלחודוי ואתפרש זכר מן נוקבא, הא כתיב וגם לילה, תרוייהו כחדא ולא מתפרשין דא מן דא לעלמין, וקלא דא קרי במלין אלין, אתא בקר וגם לילה, תרוייהו זמינין לגבייכו. מכאן ולהלאה, אם תבעיון בעיו, אם תבעיון בעותכון ותובו לגבי מאריכון, אתיו - כמאן דזמין לקבלא לבנוי ולרחמא עלייהו, אוף הכי קודשא בריך הוא בקר וגם לילה קרא ואמר אתיו. זכאה עמא קדישא דמאריהון בעי לון וקרא לון לקרבא לון לגביה, כדין עמא קדישא בעאן לאתחברא בבי כנשתא, וכל מאן דאקדים בקדמיתא אתחבר בשכינתא בחיבורא חדא, עד כאן לשונו לעניננו.

נ״אהרי בפירוש ששומר מטטרו"ן מכריז על התשובה בזמן תפלת שחרית ואומר אתא בקר וגו' שובו אתיו, וכן קודשא בריך הוא ושכינתיה הנקראת ממשלת היום וממשלת הלילה המכונים בפסוק בקר ולילה, הם מכריזים ואומרים שובו אתיו. וזה שאמר הרשב"י ע"ה בלשונו אוף הכי קודשא בריך הוא בקר וגם לילה קרא ואמר שובו אתיו. ולפי זה שתי ההכרזות האמורות בפסוק הם א' ממטטרו"ן וא' מהקדוש ברוך הוא ושכינתיה. ושתיהם לפי האמת הכרזה אחת, שמטטרו"ן מכריז ואומר שהקדוש ברוך הוא ושכינתיה בקר וגם לילה קוראים לבניהם ואומרים שובו אתיו, ודברי הרשב"י באמרו אף קודשא בריך הוא בקר וכו', הכי פי' הפסוק, אוף הכי - הכוונה גם כן נזכר בפסוק הכרזת הקדוש ברוך הוא ושכינתיה שבקר ולילה קורין ואומרים אתיו.

נ״בועוד נמצינו למדים מכלל המאמר, שעיקר התפלה שאנו מתפללין הוא לרצות את קוננו שימחול עונותינו ושנשוב בתשובה שלימה לפניו, וזה שאמר אם תבעיון בעיו, אם תבעיון בעותכון קמי מלכא קדישא בעיו, צלו ותובו לגבי מאריכון.

נ״גועוד נלמד מהפסוק באמרו אם תבעיון בעיו שובו אתיו, אם תרצו לבקש שאלות מהקדוש ברוך הוא להתפלל, שובו בתשובה קודם ואחר התפללו, שהמתפלל בלא תשובה עליו נאמר (ישעיה א, יב) מי בקש זאת מידכם רמוס חצירי. ובזה מדוקדק לשון הפסוק שאמר אם תבעיון, דהוה ליה למימר בעיו שובו אתיו, למה אם תבעיון, הכונה כדפי'.

נ״דועוד נלמד מהמאמר שלא יתקרב לקונו אלא אחר שובו מעונותיו והשליכו מעליו כל פשעיו, וזה שאמר שובו אתיו, ואמר הרשב"י ע"ה בלשונו שובו בתשובה שלימה ומיד אתיו ואתקריבו לגבאי.

נ״הומסוף המאמר נלמד עוד רחמיו יתברך על ישראל עם סגולתו, שאומר להם אתיו כמאן דזמין לקבלא לבנוי ולרחמא עלייהו, והוא כמשל האב האומר לבן שנתרחק ממנו, בא אצלי כי הנני מוכן ומזומן לקבלך, ומי הוא אשר יקרא דברים אלו ולא יכנע לבבו הערל וישוב לאביו שבשמים, הואיל ואביו הוא רחמן ורוצה שהבן יתקרב אצלו ראוי שלא יתרחק ח"ו ושלא יקשה ערפו, ויקום בזריזות משנתו לבא להתחנן לפני השכינה בבית הכנסת בדמעה ובתפלה כדי שיקבלוהו, הואיל ותפלת שחרית היא שעת רצון כמו שנתבאר לעיל מזה בשער האהבה פרק יא, עיין שם.

נ״ועוד ענין הכרזת מטטרו"ן ביאר הרשב"י ע"ה לקמיה, בפסוק (ישעיה נ, י) שומע בקול עבדו, זה לשונו אמר שם בענין המקדים לבית הכנסת, שאם יום אחד לא בא הקדוש ברוך הוא שואל בעבורו ואומר מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו, ז"ל והא אתערנא בהאי על מה דכתיב (שם כא, יא) אלי קורא משעיר, דהא דרגא בתר דרגא גו דרגא, ההוא שומר קורא בחילא בכל יומא ויומא, ודא איהו שומע בקול עבדו, דא מטטרו"ן, עד כאן לשונו.

נ״זהערה שישית אל התשובה, בקרוא האדם ספרי הנביאים וימצא שכולם מכריזים על התשובה, הושע מכריז (יד, ב) שובה ישראל. ישעיה אומר (כא, יב) אם תבעיון בעיו שובו אתיו, רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני וגו' (שם א, טז). ירמיה אומר (ג, כב) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם, וכיוצא באלו הרבה.

נ״חיחזקאל האריך ופירש בעניני התשובה יותר מכל הנביאים, אמר (יחזקאל יח, כא) והרשע כי ישוב מכל חטאתיו אשר עשה ושמר את כל חקתי ועשה משפט וצדקה חיה יחיה לא ימות, כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו וגו' החפוץ אחפץ מות רשע נאם ה' אלקים הלא בשובו מדרכיו וחיה, (שם יח, ל) השליכו מעליכם את כל פשעיכם אשר פשעתם בי ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה כי לא אחפוץ במות המת, ואמרו ז"ל במות המת, כי הרשע בחייו קרוי מת ואף על פי כן והשיבו וחיו. עוד בפרשה אחרת שם (שם לג, י) בן אדם אמור אל בית ישראל כן אמרתם לאמר כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה אמור אליהם חי אני נאום אדני ידו"ד אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל ואתה בן אדם אמור אל בני עמך צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו וצדיק לא יוכל לחיות בה ביום חטאתו, ושאר הפרשה האמורה שם שמענה ואתה דע לך.

נ״טוכן כל הנביאים שעמדו להם לישראל לא עמדו להם אלא להחזירם בתשובה, וכיון שדבריהם כתובים לפנינו, הרי הוא כאילו היה הנביא חי ועומד ומלמד לנו דרכי תשובה.

ס׳ועל בחינת הערה זו אמרו ז"ל בפסיקתא (דר"כ סי' כד) על ענין תשובה שובה ישראל (הושע יד, ב), משל למדינה שהיתה משובשת בגייסות, והיה בה זקן אחד, והיה מזהיר לכל בני המדינה, וכל מי שישמע לו יהיה ניצול, וכל מי שאינו שומע לו הגייסות באות עליו והורגות אותו, ולפיכך הנביא צווח ואומר שובה ישראל. ותניא בשם רבי אליעזר, מקוה ישראל ה', מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל בתשובה, לכך הושע מזהיר את ישראל ואומר להם שובה ישראל.

ס״אוכלל ו' הערות אלו שהערנו אל התשובה, כללם הרשב"י ע"ה במאמר קצר (זוהר פ' אחרי מות סוף דף נז) זה לשונו אמר רבי שמעון תווהנא על בני עלמא, דהא לית להון עיינין למחזי וליבא לאשגחא, ולא ידעון ולא שוויין לבייהו לאסתכלא ברעותא דמאריהון, היך ניימין ולא מתערי משינתהון עד דלא ייתי ההוא יומא דחפי עלייהו חשוכא וקבלא, ויתבע ההוא מאריה דפקדונא חושבנא מינייהו, וכרוזא כל יומא קארי עלייהו, ונשמתהון אסהידת בהון בכל יומא וליליא, ואורייתא ארימת קלין לכל עיבר מכרזת ואומרת (משלי א, כב) עד מתי פתיים תאהבו פתי, מי פתי יסור הנה חסר לב אמרה לו לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי (שם ט, ד), ולית מאן דירכין אודניה ולית מאן דיתער לביה, עד כאן לשונו.

ס״בהג' הערות הראשונות שפירשתי כלולות בדבריו באומרו ולא שויין לבייהו לאסתכלא ברעותא דמאריהון, כי רצונו יתברך שנתקן נשמותינו שהם חלק ממנו, ושנעשה תשובה כדי שלא נצטרך לליבון גיהנם, וכן שנתקן גלות שכינתו. ואמר תווהנא על בני עלמא, על אותם שכל מגמת פניהם בעסקי העולם הזה ולא בעסק עולם העליון, דהא לית לון עיינין למחזי, פירוש שבחנם נבראו בהם העינים והלב, כי העינים עיקרם נבראו שיהיה אדם צופה בהם ברוחניים כדפי' בשער הקדושה בפרק ח, והלב להיות דבק ברצון הפשוט שבו בהש"י כמו שפירש בזוהר (פ' ויקהל דף קכח ע"ב) בענין ידבנו לבו, ונעתיק לשונו בענין התפלה בעזרת ה'.

ס״גהערה הד' מענין הימים, אמר היך ניימין ולא מתערין עד דלא ייתי ההוא יומא וכו'. הערה הה' מהכרוז, אמר וכרוזא. ועל הו', אורייתא ראמת קלין לכל עיבר, כי בתורה כתוב ענין כמה ייעודין יעדנו על ידי הנביאים על התשובה.

ס״דועוד הוסיף הערה שביעית, שהיא הנשמה המעידה בו בכל יום, והיינו הרהורי תשובה הבאים לאדם בכל יום, שאין לך רשע מישראל שלא יהרהר תשובה, אלא שיצרו מתגבר עליו ומפתהו אחר כך, וכן לפעמים יעורר הנשמה איזה חלום רע לעוררו בתשובה.

ס״ההערה השמינית, הוא שראוי שיחשוב בכמה שמצינו שעשו תשובה ונתקבלו, ראשונה, אדם הראשון, אמרו בפרקי רבי אלעזר (פרק כ) באחד בשבת נכנס אדם במי גיחון העליון עד שהגיעו המים עד צוארו, והתענה שבע שבתות ימים, עד שנעשה גופו כמין כברה, אמר אדם לפני הקדוש ברוך הוא רבון כל העולמים העבר נא חטאתי מעלי וקבל את תשובתי וילמדו כל הדורות שיש תשובה ואתה מקבל תשובת שבים, מה עשה הקדוש ברוך הוא פשט יד ימינו והעביר את חטאתו מעליו וקבל תשובתו, שנאמר (תהלים לב, ה) חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי וגו' נשאת עון חטאתי סלה, סלה מן העולם הזה וסלה מן העולם הבא, עד כאן לשונו.

ס״ווכן אמרו בפרקי רבי אליעזר (פי"ח), שמזמור שיר ליום השבת אדם הראשון אמרו, שבערב שבת גורש מגן עדן, ובא יום השבת ונעשה סניגור לאדם הראשון וכו'. ואמר לקמן, זה הפסוק (תהלים צב, ב) טוב להודות לה' אדם הראשון אמרו, כי ילמדו כל הדורות שכל מי שיודע פשעיו ועוזב, ניצול מדינה של גיהנם, שנאמר טוב להודות, עד כאן לשונו לעניננו.

ס״זעוד אמרו בבראשית רבה (כא, ו) ועתה פן ישלח ידו (בראשית ג, כב), אמר רבי אבא בר כהנא, מלמד שפתח לו הקדוש ברוך הוא פתח של תשובה, שנאמר ועתה פן ישלח, וכתיב (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה.

ס״חועוד גרסינן בבראשית רבה (כב, יג) ויצא קין מלפני ה' (בראשית ד, טז), להיכן יצא, רב הונא בשם רב הונה בר יצחק אמר, יצא שמח, כמה דאת אמר (שמות ד, יד) וגם הנה הוא יוצא לקראתך וגו', פגע בו אדם הראשון, אמר לו ומה נעשה בדינך, אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם מטפח על פניו ואומר כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע, מיד עמד ואמר מזמור שיר ליום השבת וגו', עד כאן לשונו לעניננו.

ס״טעוד אמרו בפסיקתא (דר"כ סי' כד), תשובתו של אחאב קבלתי ותשובתכם לא אקבל, שנגזר עליו גזירה קשה, הדא הוא דכתיב (מל"א כא, יז) ויהי דבר ה' אל אליהו התשבי וגו' רד לקראת אחאב וגו' כה אמר ה' צבאות במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילוקו הכלבים את דמך גם אתה, ויהי כשמוע אחאב ויקרע בגדיו וגו' וילך אט, מהו וילך אט, אמר רבי יהושע בן לוי שהיה מהלך יחף, מה כתיב תמן (שם שם, כט) הראית כי נכנע אחאב מלפני וגו' לא אביא הרעה בימיו.

ע׳תשובת אנשי ענתות קבלתי ותשובתכם איני מקבל, שנגזרה עליהם גזירה קשה, דכתיב (ירמיה יא, כב) כה אמר ה' הנני פוקד עליהם וגו' ושארית לא תהיה להם, וכיון שעשו תשובה זכו להתייחס כדמפורש בעזרא (נחמיה יא, לב).

ע״אתשובת אנשי נינוה קבלתי ותשובתכם איני מקבל, שנגזרה עליהם גזירה קשה, דכתיב (יונה ג, ד) ויחל יונה לבא בעיר וגו' ויאמינו אנשי נינוה באלהים, וכתיב מי יודע ישוב ונחם האלהים. תשובתו של יכניה קבלתי ותשובתכם איני מקבל, שנגזרה עליו גזירה קשה, דכתיב (ירמיה כב, כח) העצב נבזה נפוץ האיש הזה כניהו.

ע״בובויקרא רבה פרשה עשירית אמרו זה לשונם רב אחא ורבי אבין בר בנימין בשם רבי אבא גדול הוא כחה של תשובה שמבטלת את הגזירה, ומבטלת את השבועה, שבועה דכתיב (שם כב, כד) חי אני נאם ה' כי אם יהיה כניהו בן יהויקים וגו' חותם על יד ימיני. ומבטלת גזירה, כה אמר ה' כתבו את האיש הזה ערירי (שם כב, ל), וכתיב (דה"א ג, יז) ובני יכניה אסיר בנו שאלתיאל בנו, אסיר - שהיה אסור בבית האסורים, שאלתיאל בנו - שממנו הושתלה מלכות בית דוד, אמר רבי תנחום בר ירמיה, אסיר - זה הקדוש ברוך הוא שאסר עצמו בשבועה, שאלתיאל - ששאל אל לבית דינו של מעלה על נדרו עד כאן לשונו.

ע״גוכן אמרו בזוהר (פ' משפטים דף קו ע"א בסבא) בענין זה מיכניהו, שהתשובה בטלה השבועה והגזירה, זה לשונם אתר דמאריהון דתיובתא סלקין אפילו צדיקים גמורים לא יכלין למיקם תמן, ובגין כך כיון דתב בתיובתא קודשא בריך הוא מקבל ליה ודאי מיד. תנינן לית מלה בעלמא דקיימא קמי תשובה, ולכלא קודשא בריך הוא הוא מקבל ודאי, ואי תב בתיובתא הא אזדמן לקבליה ארח חיים, אף על גב דפגים מה דפגים כלא אתקן וכלא אתהדר על תיקוניה, דאפילו על מה דאית אומאה קמי קודשא בריך הוא דאל צבאות קרי ביה יעץ ומי יפר, דא איהי רזא סתימאה.

ע״דותו דכד קודשא בריך הוא אומי אומאה לא אומי אלא אם לא יעביד תיובתא, דהא לית פתגמא דקיימא קמי תיובתא, ועל כלא מכפר קודשא בריך הוא, כד עבדין תיובתא שלימתא קודשא בריך הוא מקבל, דכתיב חי אני נאם ה' אם יהיה כניהו וגו', וכתיב כתבו את האיש הזה ערירי, ובתר דתב בתיובתא כתיב ובני כניהו אסיר [שאלתיאל] בנו, מכאן דתשובה מתבר כמה גזיזין ודינין וכמה שלשלאין דפרזלא, ולית מאן דקיימא קמי תיובתא, ועל דא כתיב (ישעיה סו, כד) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי, אשר פשעו בי לא נאמר, אלא הפושעים בי, דלא בעאן לאתאבא בתיובתא ולאתנחמא על מה דעבדו, אבל כיון דאתנחמו הא מקבל להון קודשא בריך הוא.

ע״הבגין כך בר נש אף על גב דפשע ביה ופגים באתרא דלא איצטריך, ותב לקמיה, מקבל ליה וחס עליה, דהא קודשא בריך הוא מליא עליה רחמים ואתמלי רחמין על כל עובדוי, כמה דאת אמר (תהלים קמה, ט) ורחמיו על כל מעשיו, ואפילו על בעירי ועופי מטון רחמוי, אי עלייהו מטון רחמוי כל שכן על בני נשא דידעין ואשתמודען למאריהון דרחמוי מטו עלייהו ושראן עלייהו, ועל דא אמר דוד (שם קיט, קנו) רחמיך רבים ה' כמשפטיך חייני, אי על חייבין מטון רחמין כל שכן על זכאין, אלא מאן בעי אסוותא אינון מארי כאיבין, ומאן אינון מרי דכאיבין, אלין אינון חייבין, אינון בעאן אסוותא ורחמי, ורחים קודשא בריך הוא עלייהו דלא יהון שביקין מניה, ואיהו לא אסתלק מנייהו ויתובון לקבליה, כד מקרב קודשא בריך הוא בימינא מקרב וכד דחי בשמאלא דחי, ובשעתא דדחי ימיניה מקרב, מסטרא דא דחי ומסטרא דא קריב, וקודשא בריך הוא לא שביק רחמי מנייהו, תא חזי מה כתיב (ישעיה נז, יז) וילך שובב בדרך לבו, וכתיב בתריה דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו ואשלם ניחומים לו ולאביליו, וילך שובב - אף על גב דחייבין עבדין מה דעבדין בזדון דאזלי באורחא דליבייהו, עבדין בהו התראה ולא בעאן לציית לון, בשעתא דתייבין בתיובתא ונטלין ארחא טבא דתיובתא הא אסוותא זמינא לקבלא לון.

ע״והשתא אית לאסתכלא, אי על חייא אמר קרא או על מיתייא אמר קרא, דהא רישא דקרא לאו איהו סיפא וסיפא לאו איהו רישא, רישא דקרא אחזי על חייא, וסיפיה אחזי על מיתייא, אלא קרא אמר, בעוד דבר נש איהו בחייו והכי הוא וילך שובב בדרך לבו, בגין דיצר הרע דביה תקף אתקיף ביה, ועל דא אזיל שובב ולא בעי לאתבא בתיובתא, קודשא בריך הוא חמי אורחוי דקא אזלין בביש בלא תועלתא, אמר קודשא בריך הוא אנא אצטריכנא לאתקפא בידיה, הדא הוא דכתיב דרכיו ראיתי וארפאהו, דקא אזלין בחשוכא, אנא בעי למיהב ליה אסוותא, וארפאהו - קודשא בריך הוא אעיל בליביה אורחוי דתיובתא ואסוותא לנשמתיה, ואנחהו - כמה דאת אמר (שמות לב, לד) לך נחה את העם, אנהיג ליה קודשא בריך הוא באורח מישר כמאן דאתקיף בידא דאחרא ואפקיה מגו חשוכא.

ע״זואשלם ניחומין לו ולאביליו, הא איתחזי דבמיתא איהו, אלא ודאי מיתא איהו וקיימא בחיין, דהואיל והוא רשע מיתא איקרי, מהו ואשלם ניחומים לו ולאביליו, אלא קודשא בריך הוא עביד טיבו עם בני נשא, וכיון דעאל מי"ג שנין והלאה פקיד עמיה תרין מלאכין נטורין, עד כאן לשונו. ושאר לשונו העתקנו בשער היראה.

ע״חועם היות שהארכנו בהעתקת המאמר, הוא מפני רבוי תועלתו לתשובה, כי דבריו מכניעים את הלב, וממנו תראה כמה מעלת התשובה, וכמה רחמי ה' על בריותיו להכניס בלבם דרכי התשובה ולהעלותם מחשך לאור וממות לחיים. ובזה יתעורר השב שיהיה שב מאהבה, שכיון שהקדוש ברוך הוא באהבתו אותו הכניס בלבו התשובה או נתן לפניו דרכי התשובה, אז ראוי שיאהבהו ויעשה חפצו, וכן כתב החסיד בחובת הלבבות (שער האהבה פ"ב) כי אחד מן הדברים המעוררים את האהבה הוא בשיחשוב חסד אלהים עליו להאריך לו על פשעיו, ומחילתו לו.

ע״טוכן דרשו במ"ר (פרשה י) זה לשונם חכו ממתקים, זה הקדוש ברוך הוא, ראה מהו אומר (עמוס ה, ד) כי כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו, ויש לך חיך מתוק מזה (יחזקאל לג, יא) חי אני נאם ה' אלקים אם אחפוץ במות הרשע וגו', ויש לך מתוק מזה ובשוב רשע וגו', אמר רבי שמעון בן לקיש ובלבד בתוהא על הרשע, הא כיצד תני רשב"י ע"ה הרי שהיה אדם רשע גמור כל ימיו ובסוף נעשה צדיק גמור עליו הוא נאמר ורשעת הרשע לא יכשל בה, אמר רבי יוחנן ולא עוד אלא כל עבירות שעבר הקדוש ברוך הוא מונה אותן לו זכיות, הדא הוא דכתיב (תהלים מה, ט) מור ואהלות קציעות כל בגדותיך, כל בגידות שבגדת בי הרי הן כמר ואהלות, בזמן שהן קציעות הבגידות, ואומר עליהם הוא יחיה, עד כאן לשונו. ובלי ספק שענין זה שיחשבו העונות כזכיות הוא בשב מאהבה, כדפי' במסכת יומא (פו ע"ב).

פ׳עוד מאותם שעשו תשובה ונתקבלו, הוא מנשה בן חזקיה, אמר בפרקי רבי אליעזר (פרק מב) רבי יהושע אומר תדע לך כח התשובה, בא וראה ממנשה בן חזקיה שעשה כל תועבות רעות שבעולם והרבה לעשות הרע בעולם, וזבח לאלהים אחרים, שנאמר (דה"ב לג, ו) והוא העביר את באש בגיא בן הנם וגו' הרבה לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו, והוא יצא לירושלים מפריח יונים וזובח לכל צבא השמים, ובאו שרי גדודי אשור ואחזו אותו במינקת ראשו, והורידו אותו בבלה, ונתנו אותו במחבת אש, ושם קרא לכל אלהים אחרים שזבח להם ואין אחד מהם קורא אותו ולא עונה אותו ומצילו, אמר אקרא לאלהי אבותי בכל לבי אולי יעשה ה' לי ככל נפלאותיו, וכשקרא לאלהי אבותיו נעתר לו ושמע תפלתו, שנאמר (דה"ב לג, יג) ויתפלל אליו ויעתר לו, באותה שעה אמר מנשה אית דין ואית דיין.

פ״אעוד במדרש רות (ה, ו) זה לשונו דבר אחר גושי הלום מדבר במנשה, גשי הלום, קרבי למלכות. ואכלת מן הלחם, זה לחמה של מלכות. וטבלת פתך בחומץ, שלכלך מעשיו כחומץ ממעשיו הרעים. ותשב מצד הקוצרים, שנוצדה מלכותו לשעה, דכתיב (דה"ב לג, י) וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדו את מנשה בחוחים, רבי אבא בר כהנא אמר כדומניקאה אמר רבי לוי בר חייתה עשו לו כילה של נחושת להיות מסיקים האור תחתיו, והיה צווח צלם פלן צלם פלן שיזבני, כיון שראה שלא הועילוהו, אמר זכור הייתי שהיה אבא מקרא אותי בצר לך ומצאוך כל הדברים וגו' כי אל רחום ה' אלהיך, אנא צווח ליה, אי עני טב ואי לא עני הא כלא חדא היא, כל אפייא שווין, באותה שעה עמדו מלאכי השרת וסתמו כל החלונות של מעלה ואמרו לפניו, רבונו של עולם אדם שהעמיד צלם בהיכל אתה מקבל בתשובה וכו', אמר להם אם איני מקבלו בתשובה הריני נועל פתח בפני כל בעלי תשובה, מה עשה הקדוש ברוך הוא חתר לו חתירה מתחת כסא כבודו ממקום שאין מלאך יכול לשלוט, הדא הוא דכתיב (דה"ב לג, יג) ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו, אמר רבי לוי בערבייא צווחין לחתירה עתירה, עד כאן לשונו.

פ״בעוד אמרו בספרי (דברים ג, כט) ונשב בגיא מול בית פעור, אמר משה לישראל ראו איזו עבירה עברתי, וכמה בקשות בקשתי ולא נסלח לי, ראו עבירה שעברתם, ואומר לכם הקדוש ברוך הוא עשו תשובה ואני מקבל. רבי יהודה אומר מגיד שבכמה מקומות באו ישראל לידי עבירה חמורה ואמר להם הקדוש ברוך הוא עשו תשובה ואני מקבל, שנאמר (שם ד, א) ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים וגו'.

פ״געוד אמרו בויקרא רבה וזאת תורת האשם, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בני אני הוא שאמרתי לכם אין חפצי אלא ברנה ובמי שאין בו עבירה, חזרתי בדברי, אפילו יעשה אדם כמה עבירות זו למעלה מזו ויחזור בתשובה, וישפיל עצמו כארץ, ויראה את עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב באשם תלוי בכל יום, הריני עמו ברחמים, ומקבלו בתשובה, ונותן לו בנים זכרים עוסקים בתורה ובמצות וישמרו דברי תורה בפיהם, שנאמר (ישעיה נג, י) וה' חפץ דכאו החלי אם תשים אשם נפשו יראה זרע יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצלח, עד כאן לשונו.

פ״דוכיון שמעלת התשובה גדולה כל כך לכפר על מה שעשה האדם כמבואר במאמרים הקודמים, אין מן הראוי שיתרשל האדם מלשוב בתשובה, כי ימינו פשוטה לקבל שבים והפתח פתוח לעולם, ומי שאינו שב עונשו גדול בעולם הבא.

פ״הוהמשילו רבותינו ז"ל במדרש קהלת (מדרש זוטא פ"ז) על פסוק (איוב יא, כ) ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם, משל נאה לענין התשובה. אמרו, משל לכת לסטים שמרדה במלך, תפשם וחבשם בבית האסורים, מה עשו חתרו חתירה אחת ויצאו להם, היה שם אחד שלא ברח, לשחרית מצאו המלך אמר לו שוטה החתירה לפניך ולא היית בורח. כך אמר הקדוש ברוך הוא לרשעים, תשובה לפניכם ואין אתם חוזרים, הדא הוא דכתיב ומנוס אבד מנהם, עד כאן לשונו.

פ״וודע שהחתירה הזו שהמשילו רבותינו ז"ל במדרש הזה, הוא הפתח הקטן שבה', כדאמרינן במנחות (דף כט ע"ב) מפני מה נברא העולם הזה בה', מפני שדומה לאכסדרה, שכל הרוצה לצאת יוצא. מאי טעמא תליא כרעיה, דאי הדר בתשובה מעייל ליה, ולעייליה בהך, לא מסתייעא מלתא, כדריש לקיש דאמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן, בא ליטמא פותחין לו בא לטהר מסייעין אותו. מאי טעמא אית ביה תגא, אמר הקדוש ברוך הוא אם חוזר בו אני קושר לו כתר כמותי, עד כאן לשונו.

פ״זנמצא, כי הכנסו בפתח העליון הצר הוא כדי שיהא נסתר מבעלי הדין, וכן פירשו בתקונים (תיקון סב דף צד ע"ב) כי על ידי התשובה נסתר מבעלי הדין, זה לשונם עוד (בראשית ג, ח) וארא כי עירום אנכי ואחבא, ובמאי נסתר בר נש מאלין דינין דלא שלטין עליה, בתיובתא, הדא הוא דכתיב (תהלים צא, א) יושב בסתר עליון, דא אימא דאיהי סתר עליון מינה דא חכמה דלא אשתמודע אלא בה, עד כאן לשונם.

פ״חוכן פירשו רבותינו ז"ל בפסחים (דף קיט ע"א) וידי אדם מתחת כנפיהם (יחזקאל א, ח), אמר רב כהנא משום רבי ישמעאל ברבי יוסי, ורבנן אמרי משום רבי יהודה נשיאה, זה ידיו של הקדוש ברוך הוא שפרושות תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מפני מדת הדין, עד כאן לשונם.

פ״טואחר שדברנו בענין ההערות אל התשובה ומעלתה, נדבר במהות התשובה:

צ׳בביאור מהות התשובה, החסיד בחובת הלבבות (שער התשובה פ"א) פירש שמהות התשובה הוא התקנת האדם לעבודת הבורא יתברך אחר יציאתו ממנה וחטאו בה. והיציאה מעבודת הבורא על ב' דרכים, אם בעזיבת מה שצוה הבורא לעשות והתעלמותו ממנו, או בעשות מה שהזהיר מעשותו וכוון בו להמרות את בוראו.

צ״אואם תהיה יציאתו מן העבודה בחלוקה הראשונה - עזיבת מה שצווהו, אופן תשובתו שיזדרז וירבה לעשות מכאן ולהלאה מצוות ותורה וכיוצא. ואם היה שעבר על הציווי, תשובתו שיתרחק האיש ההוא אל קצה האחרון עד שיחזור אל קו המצוע. והדמיון בזה לאדם שחלה גופו מחמת המזון, אם מפני שמנע מלאכול מה שיש בו התמדת בריאותו, או מפני שאכל מה שהזיקו והפסיד בריאותו, ולחלק הראשון רפואתו הוא להרבות לו ממיני המזונות הראוים לטבעו, ואם יהיה חוליו מפני שאכל מה שהזיקו, רפואתו בהשמרו מהמזון ההוא ולהתנהג במה שהוא הפך מזגו, עד שישוב אל הענין השוה, עד כאן כלל דבריו.

צ״בולפי דברי הרשב"י ע"ה בזוהר ובתיקונים, כפי מה שהיה הפגם תהיה התשובה, כבר פי' בשער היראה כי החוטא גורם סלוק האם העליונה מעל הבנים, או סילוק האם התחתונה מעל העולמות התחתונים, והכל כפי גודל הפגם כך גורם הסילוק, והכוונה במלת התשובה - חזרת המדרגות ותיקונם על מכונם הראשון.

צ״גוהמשל אל סילון המים המקלח מן המעיין, והמים ההם הולכים להשקות כמה גנים ופרדסים ושדות וכרמים, ובא אחד בשטותו והוליך סלון המים אל האשפה לריק מקום שאין בו תועלת, שבעל המעיין יכעוס עליו אחד שבטל להשקות גנותיו הטובות, והב' שקלקל הצינור ושברו.

צ״דוהנמשל הוא יותר חמור בעונשו מן המשל, כי החוטא מלבד מה שקלקל צנורי השפע מלבוא אל מקומם הראוי, מוליכם אל מקום שהכעיס את המלך ה' צבאות, והוא שהוא מוציא הקדושה אל הטומאה מקום הצריך שיהיה יבש וחרב, הוא משקה ומרוה אותו. וימצא ענין זה בפרט בענין העריות, ובא אל הכותית, וכן במוציא זרע לבטלה, וכמוהו בפגם הלשון - שפגם ברית הלשון חמור יותר מברית המעור.

צ״הואופן התשובה הוא לתקן הצינורות הנשברים ולהחזיר השפע אל מקומו, לכל מקום ומקום כפי מה שהיה בו הפגם, אם הפגם באם העליונה שגרם ע"ר י"ה ר"ע י"ה, שהכניס הרע בין אותיות י"ה, יגרום בתשובה שייחד אותיות י"ה ויסלק הרע, ובזה האם חוזרת על הבנים. ואם פגם בערוה ר"ע ו"ה, שהכניס ר"ע בין ו"ה, ובזה האם גולה ממקומה ושפחה יורשת גברתה, תשובתו לסלק הרע ההוא משם וליחד הו' עם הה'.

צ״ווכל זה נקרא תשובה, תשוב ה' עליונה על הבנים, ותשוב ה' לגבי י', וכן תשוב אם תחתונה על התחתונים, ותשוב ה' להתיחד עם ו'. וההקדמה זו נרמזה בקצרה בתקונים, והיא בארוכה במקומות אחרים בזוהר, וזה לשונו בתיקון סג (דף צד ע"ב), אמר שם על פסוק (תהלים א, א) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ופירש שאש"ר היא אימא אש"ר הוצאתיך מארץ מצרים, ודאי איהי תיובתא אסוותא דכל מרעין ומכתשין, הדא הוא דכתיב (איכה ב, יג) מי ירפא לך, ועלה אתמר (ישעיה ו, י) ושב ורפא לו, רפאות תהי לשרך (משלי ג, ח), זכאה איהו מאן דתב לגבי בעלה דידה, איהו רזא דתיובתא דיחזיר ההיא דרגא דרחיק לה מאתרה דיחזיר לה לאתרה ויקרב לה לתמן, בההוא זמנא דשכינתא מתרחקא מבעלה אתמר בבר נש (דברים כח, סו) והיו חייך תלויים לך מנגד, חייך אתקריאת, הדא הוא דכתיב (בראשית ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים, בזמנא דקריב לה לגבי בעלה, עד כאן לשונו.

צ״זוכן פירש גם כן בזוהר (פ' משפטים שלהי דף קו) אמרו שם בפסוק (ישעיה נז, יח) ואשלם ניחומים לו ולאביליו, שכאשר אדם חוטא המלאכים ההולכים עמו בדלים ממנו והם אבלים עליו, וכאשר שב בתשובה הם מתנחמים, אמרו ז"ל והשתא דאתהדרו בהדיה הא ודאי נחומין לכל סטרין, והשתא איהו חי, ודאי חי בכל סטרין, אחיד באילנא דחיי, וכיון דאחיד באילנא דחיי ודאי כדין אקרי בעל תשובה, דהא כנסת ישראל תשובה אוף הכי אקרית, ואיהו בעל תשובה, וקדמאי אמרו בעל תשובה ממש. ועל דא אפילו צדיקים גמורים אינם יכולין לעמוד בו, עד כאן לשונו.

צ״חהרי במאמר הזה מפורש ענין ב' תשובות, שפי' שהקדמונים אמרו בעל תשובה ממש, היא התשובה העליונה, וכיון שהוא בעל תשובה ממש, ודאי שעולה גם כן במקום י' ששם סוד החיים, והוא מקום הזווג, והיינו חי אחיד בכל סטרין. ויש בזה סוד שאין כאן מקומו.

צ״טמבואר בזוהר (פ' ויקרא דף טו ע"ב) ענין ב' תשובות אלה, ואגב מבואר ענין הפגם בהם כמה גדול הוא, וכפי הפגם צריך התשובה, זה לשונו אמר רבי יוסי כתיב (ויקרא יח, ז) ערות אביך וערות אמך לא תגלה, וכתיב אמך היא לא תגלה ערותה, אמך היא ודאי, הא אִם גלה ערייתה למאן בעי לאתבא לה, ודאי לתקנא מאן דגלי, דתניא כד סגיא יצרא בישא בבר נש לא סגי אלא באינון ערין, וכלהו חובי אחידן בההוא עריה, וכתיב לא תגלה, כד איתתקן איתתקן לקבל ההיא דגלי, ודא איקרי תשובה.

ק׳אמר רבי יצחק, כל חובי עלמא אחידן דא בדא, עד דאימא אתגלייא ביניהון, וכד איהי איתגלייא כל אינון בנין איתגליין בגינה, וכתיב (דברים כב, ו) לא תקח האם על הבנים, וכד איתתקן עלמא לתתא איתתקן כלא עד דסלקא תיקונא לאימא קדישא למתתקנא, ואיתכסייא ממה דאיתגליא, ובגין כך (תהלים לב, א) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, וכדין אקרי תשובה, תשובה ודאי, וכדין יום הכפורים איתקרי כמא דכתיב (ויקרא טז, ל) מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו.

100

ק״אהרי רבי יוסי פירש תשובה לאימא תתאה, ורבי יצחק פירש התשובה לאימא עילאה, שהיא הנקראת יום הכפורים. אבל צריך להבין בין למר ובין למר מה ענין הגלוי. אבל אפשר לומר בלבושה היא הבריאה, והפוגם בכסא הוא מגלה אותה מלבושה.

101

ק״בוכן פירשו בזוהר (פ' בראשית דף כג ע"א) אמרו ודאי כען שמענא מה דלא שמענא עד השתא, דודאי לא ברא קודשא בריך הוא מלתא דלא איהו צריך, ולא עוד אלא אורייתא דבריאה איהי לבושא דשכינתא, אי אדם לא הוה עתיד למיברי הוות שכינתא בלא כיסוייא כגוונא דעני, ובגין דא כל מאן דחב כאלו אפשיט לשכינתא מלבושהא, והאי איהו עונשא דאדם. וכל דמקיים פקודא דאורייתא כאלו הוא לביש לשכינתא מלבושהא, ובגין דא אוקמוה בכיסויא דציצית ותפלין (שמות כב, כו) כי היא כסותה לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב בגלותא, והא אוקמוה, עד כאן לשונם. ולעיל מזה מפורש הענין יותר, וכדי שלא להאריך לא העתקנו כל לשונו.

102

ק״גוכן אימא עילאה לבושה הם שש קצוות שהיא מתלבשת בתוכם, ובהיות הפגם בהם נמצא שהיא בגילוי, והתשובה לתקן המדות התחתונות שבהם היא מתכסת, ואז היא תשובה שבה על הבנים.

103

ק״דעוד ביארו בזוהר (פ' ויקרא דף טז ע"א) שהתשובה עולה עד הכתר, זה לשונם תאנא בההוא זמנא דמתכשרן עובדין לתתא, ואימא בחדוותא, אתגליא עתיקא קדישא ותב נהורא לזעיר אנפין, וכדין כלא בחדוותא, כלא בשלימו, כלא אשתכחו בברכאן, ורחמין זמינין, ועלמין כלהו בחדוותא, הדא הוא דכתיב (מיכה ז, יט) ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו, מאן ישוב, ישוב עתיקא קדישא לאתגליא בזעירא, ישוב ישוב לאתגליא דהוה סתים בקדמיתא, וכלא אתקרי תשובה. אמר רבי יהודה כלא בכלל, כלא סתם, דכתיב (דברים יג, יח) למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים, עד כאן לשונו.

104

ק״ההרי בפירוש שאמר מאן ישוב עתיקא קדישא. ואליבא דרבי יהודה כל האצילות עד למעלה מהכתר הכל יקרא תשובה, והיינו ישוב ידו"ד, דהיינו יחוד השם באותיותיו על ידי עילת העילות, ובזה ונתן לך רחמים.

105

ק״ועוד שם לקמיה בענין (ויקרא ה, כג) והשיב את הגזלה אשר גזל, אמר מאן דבעי לתקנא עובדוי כמא דאמרן, והשיב, מאן והשיב, אלא כמאן דיתקן עובדוי בגין דיתיב מבועי מיא לאתרייהו לאשקאה נטיען, דהא הוא גרים בחובוי לאתמנעא מנייהו, ועל דא והשיב את הגזלה כמא דאתמר, עד כאן לשונם. וכוונת בעל המאמר הוא, שהוקשה לו כי מן הראוי היה שיאמר הפסוק וישוב את הגזלה, כי מלת והשיב הוא מבנין הפעיל, אלא במה שפירש הוא מתורץ, כי על ידי תיקון מעשיו עושה הברכות העליונות שנגזלו ממקומם ומקורם שישובו למקומם, נמצא שעושה למעלה פועל מחודש על ידי תיקון מעשיו.

106

ק״זעוד לקמן שלהי הדף הנזכר, זכאה חולקהון דמארי תשובה, וזכאה חולקהון דצדיקיא, דבגיניהון עלמא מתקיימא, הדא הוא דכתיב (ויקרא ה, כג) והיה כי יחטא ואשם וגו', מה כתיב לעילא או מצא אבדה וכחש בה וגו', דהא בגין דא אסתלק קודשא בריך הוא מכלא, כביכול קודשא בריך הוא לא אשתכח בקיומיה, דהא כנסת ישראל איתפרשא מאתרה, הדא הוא דכתיב (ירמיה ז, כח) אבדה האמונה, מאי אמונה דא כנסת ישראל, כד"א (תהלים צב, ג) ואמונתך בלילות, על מה אבדה הארץ (ירמיה ט, יא), וכלא חד, והא אוקימנא אבדה ולא נאבדת ולא אבודה, כגוונא דא (ישעיה נז, א) הצדיק אבד, אבוד או נאבד לא כתיב אלא אבד, הדא הוא דכתיב אבדה האמונה, בגין כך והשיב את הגזלה או האבדה, עד כאן לשונם.

107

ק״חוהכוונה באומרם מצא אבדה, שהשכינה נקראת אבדה כאשר היא אובדת הברכות העליונות בסבת פגם התחתונים, וכן על דרך זה הצדיק אבד שפירשו בזוהר (פ' בראשית דף נה בסופו) אבד כל אינון ברכאן. ובתיקונים תיקון י"א (דף כו ע"ב) פירשו, אבד, אבד למטרוניתא, ואתמר בה (ישעיה יט, ה) ונהר יחרב ויבש. והיינו כי כשאין המטרוניתא במקומה הברכות מסתלקות מצדיק. ומה שאמר מענין אבדה האמונה, פירוש שאבדה המדה שנקראת אמונה המורה על הברכות. עד על מה אבדה הארץ, שמדת אר"ץ אבדה הברכות, והכל בא לדרך אחד. ובדרך זה פירשו גם כן בזוהר (פ' ואתחנן דף רסו ע"ב).

108

ק״טגם בתיקונים (דף נט ע"ב) עיין שם, פירשו כמה פרטים בענין הגזילה. ומשם נלמוד ענין התשובה שישנה במצות ואפילו בדקדוק המצוות, כגון אם עסק בתורה כראוי אם לא. ועל דרך זה יקיש המעיין לכל הדברים שיצדק בהם קצת הפגם צריך התשובה, ויקרא בעל תשובה - שמאחר שהמדרגות העליונות מקולקלות בחטאו והוא כשמשיב המים אל מקומם ראוי שיקרא בעל תשובה.

109

ק״יאמרו שם ז"ל ועוד מצות גזלת העני בבתיכם (ישעיה ג, יד), דא שכינתא, דמאן דגזיל צלותא דאיהי צדקה לצדיק חי עלמין כלול ח"י ברכאן, כאלו גזיל ליה חיים דיל[י]ה דאיהי שכינתא דאתמר בה (קהלת ט, ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת. וכן מאן דגרע מעונג שבת כאלו גזיל ליה שכינתיה דאיהי שבת בת יחידא, והא גרם דאתגזלת מניה בגלותא, הדא הוא דכתיב (ישעיה נ, א) ובפשעיכם שולחה אמכם, ותיובתא מאי ניהי (ויקרא ה, כז) והשיב את הגזלה אשר גזל, דיחזיר שכינתא לאתרה. או את העושק אשר עשק, דא קודשא בריך הוא דאיתפרש מינה, דשכינתא אתקריאת מצות עשה מסטרא דימינא, ומצות לא תעשה מסטרא דשמאלא, ותורה איתקריאת מסטרא דעמודא דאמצעיתא, וכל מאן דגזיל או עשק באורייתא ובמצות עשה ולא תעשה כאלו גזל שכינתא מדרעוי דקודשא בריך הוא. וכן מסטרא דיסוד חי עלמין אתקריאת מצות, מצות מילה, מאן דגזיל בברית ואפיק זרעא מניה לרשו נוכראה, כאלו אפיק מרשות היחיד לרשות הרבים, וגרם למהוי שכינתא נפקא מאתרהא דאיהי ארץ ישראל דאיהי רשות היחיד והגלה אותה בין אומין דעלמא דאינון רשות הרבים, הדא הוא דכתיב ובפשעיכם שולחה אמכם, ובגין דא (שמות כ, ז) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, מאן שם אלהיך דא שכינתא, לשוא דא ע"א דגלת לתמן, עד כאן לשונו.

110

קי״אהרי מוכח מהמאמר שהמחויב בדבר ואינו עושהו נקרא גוזל, כמו שאמר דגזיל באורייתא ובמצות עשה, והוא כענין עושק שכר שכיר שדומה לגזל.

111

קי״בוכן פירשו גם כן במדרש רבה בפרשת במדבר, זה לשונם דבר אחר אל תכריתו וגו' (במדבר ד, יח), הדא הוא דכתיב (משלי כב, כב) אל תגזל דל כי דל הוא, אמרו רבותינו במה הכתוב מדבר, אם הוא דל מהו גוזל לו, אלא לא דבר אלא במתנות עניים שהוא חייב ליתן להם מן התורה לקט שכחה ופאה ומעשר עני, והזהיר הקדוש ברוך הוא שלא יגזול אדם מהם מתנות הראויות ליתן להם, כי דל הוא - די לו עניותו, ולא די לעשיר שהוא עומד ברוח ועני בצער, אלא אף גוזל ממנו מה שנתן לו הקדוש ברוך הוא, עד כאן לשונם. וכיוצא בזה צודק לענין גזל התורה והמצות כדפי'.

112

קי״גוהנה על ידי פירוש הפסוק הזה שפירש הרשב"י ע"ה בענין והשיב את הגזלה אנו יודעין מכאן מהות התשובה בין לעשה בין ללא תעשה, שהרי אמרו כי המתרשל בין בעשה בין בלא תעשה בין בעסק התורה הכל הוא כאילו גזיל שכינתא מדרעוי דקודשא בריך הוא. ואם כן לעולם התשובה היא להשיב השכינה לקודשא בריך הוא בין דרעוי, דהיינו עם היראה ועם האהבה, כמו שיתבאר עוד שהיא התשובה שלו וכו'.

113

קי״דאמנם ישתנו העונשים לפי ענין העבירות בין עשה ללא תעשה, כמו שיתבאר בענין ד' חלוקי כפרה, כמו שלא ישתוה בענין הגזל, כי יש שגוזל פרוטה ויש גוזל מנה מאתים, ולכן גם כן לא ישתוה הגוזל אשת המלך מבין זרועי המלך מגלה אותה חוץ מביתה חוץ מהיכלה, או למגלה אותה בין אומין דעלמא, וזהו ענין תשובת המשקל כי צריך שישקול הפגם כמה היה, וכך יצטער.

114

קי״הוצריך לדעת עוד בענין התשובה, כי בכל המקומות שפירשנו בשער היראה שפוגם העון, בכלם צריך תשובה.

115

קי״ופירשנו בכלל, שהפגם מגיע באצילות, ומגיע בכסא דכורסיא פנימאה בחוביהון דישראל, פוגם במלאכים, פוגם בעולם כי שמא העולם חציו זכאי וחציו חייב והכריע כל העולם לכף חובה, פוגם בגופו דאורייתא עבידת ביה רשימין וכל קדישין ושכינה מסתלקין ממנו, וכן נשמתו הקדושה מסתלקת ממנו, ובפרט בענין הכעס כדפי' בפרשת תצוה (דף קפב ע"ב), ובהסתלק הנשמה מסתלקת השכינה גם כן, כי הנשמה חלק ממנה, כדפי' בתיקונים (תקון סב דף צד ע"ב) זה לשונם ועל ההיא נשמתא דאתייהבת בבר נש אתמר (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו, בדיוקנא דשכינתא. ואמר עוד לקמיה, כל מאן דפגים האי דיוקנא כאלו ממעט את הדמות, ושכינתא לא שריא תמן, ורזא דמלה (דברים לא, יז) על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, הרעות מצאוני כיון דאסתלק שכינתא מני, עד כאן לשונם. הרי בפירוש כי בפגום האדם דיוקן נשמתו פוגם ממש בשכינה שממנה נברא צלם דיוקן הנשמה, והנשמה והשכינה שניהם כאחת מסתלקין ממנו, ואז שולטין בו החיצונים.

116

קי״זופירש הרשב"י ע"ה בפרשת נשא (זוהר קכג ע"א) כי בשרות על האדם רוח הטומאה אז נקרא מת, וזהו רשעים בחייהם קרויים מתים, ואמר שם כי השכינה שהיא ה' אחרונה היא הבל שעל ידו מתקיים האדם, כענין כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם (דברים ח, ג), כמו שהעתקנו בשער האהבה בפרק עשירי, ואמר האי ה' לא תיזיל מגופא ובה קיימא, וכד היא תיזיל מניה הא סם המות תיתי ותשרי עליה, דתתקרי טומאה ע"א פסולה מלאך המות חשך ואפילה, ושריא על גופא דבר נש, ובההוא זמנא אתקרי בר נש מת, ורזא דמלה (יחזקאל יח, לב) כי לא אחפוץ במות המת נאם ה' אלהים והשיבו וחיו.

117

קי״חואמרו לקמיה, כי כמו שיש דיוקן הקדושה שהיא השכינה שממנה השפעת הקדושה לאדם שיקיים רמ"ח מצות שהם דיוקנה, כן יש דיוקן חיצוני שורה עליו להחטיאו, ובהיות האדם חוטא שורה עליו אותו הדיוקן הרע, וכפי חטאו כך מתלבש בו. ולכן בשובו בתחלה צריך לפשוט מעליו רוח הטומאה הזה ולעזוב אותו עזיבה עולמית, וטוב לו שיכנס במקוה להפשיט מעליו הטמא הזה, וכן כתבו בס' החסידים, ונקיש לזה ענין טבילת הגר, כי כדי שיכנס אל הקדושה אם לא טבל לא עשה דבר, כן הענין אל הרשע שיצא לחוץ, כדי שיכנס אל הקדושה אחר שיקבל עליו שלא לשוב לעונו, יטבול ולא יהיה טובל ושרץ בידו.

118

קי״טובהיות מחזיק בתשובה ותנאיה שנבאר בעזרת ה', מתקן כל המדריגות שבהם פגם, וכן אמרו (זוהר פ' נשא דף קכב ע"ב) רבי יצחק ורבי יהודה הוו אזלי מאושא ללוד, אמר רבי יהודה נימא מלי דאורייתא, כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור וגו' (שמות כא, לג), מה כתיב בתריה בעל הבור ישלם, ומה על דא כך מאן דגרים לאבאשא עלמא בחובוי על אחת כמה וכמה, אלא תווהנא דאף על גב דאבאיש עלמא אמאי אית ליה תשובה והכתיב (במדבר ה, ו) איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' והתודו את חטאתם והשיב, אלא ודאי דא מהניא להו, בגין דעביד תשובה, כביכול הוא עביד ליה ממש, דהא מה דפגים לעילא אתקין ליה, ובמה בתשובה, ותשובה אתקין כלא, אתקין לעילא, אתקין לתתא, אתקין לגרמיה, אתקין לכל עלמא, עד כאן לשונו.

119

ק״כוהנה לדעת רבי יהודה תשובה זו היא אימא עילאה כדמוכח לקמן מתוך דברי רבי יצחק, ותשובה זו אתקין לעילא - פגם שבאצילות, אתקין לתתא - העולמות שמהשכינה ולמטה הכסא והמלאכים, אתקין לגרמיה - הפגם שבו שמסתלק, כעין המעשה שספרו בזוהר (פ' אחרי מות דף עה ע"ב), וכן הנשמה שנסתלקה ממנו, וכן השכינה שתשוב אליו, כאומרו (מלאכי ג, ז) שובו אלי ואשובה אליכם, ואמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא, יד) השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני.

120

קכ״אולדברי רבי יצחק, תשובה שכל אדם עושה היא למטה, כי אין כח בכל אדם לעשות תשובה מעולה כל כך שתעלה עד למעלה כענין תשובת דוד המלך ע"ה, זה לשונו תא חזי אפילו כנסת ישראל תשובה איקרי, ואיתימא תשובה עילאה בכל אתר לא שכיח, אלא דא אקרי תשובה כדאהדר רחמי לקבלהא והיא תבת על כל אכלוסין וינקא לון, ותשובה מעליא כד אתמסר נפשא לגבה ונטיל לה בזמנא דאיהי בתשובה, כדין כלא אתתקן לעילא ותתא ואתתקן הוא וכל עלמא, עד כאן לשונו.

121

קכ״בוהנה על ידי המאמרים הנזכרים נבין מה שאמרו רבותינו ז"ל ביומא (דף פו ע"א) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה' אלהיך. והכוונה היא, כי האדם לפי הדרגת נשמתו כן יפגום במדריגות, כי אם אין לו אלא נפש כל פגימתו הוא באופנים שהם בעשיה, ששם שכינה שוכנת בעולם הזה. וכן אם יש לו רוח פוגם יותר למעלה, ובנשמה פוגם בכסא שמשם מחצב הנשמות, כדפי' לעיל בתיקונים. ומי שיש לו נשמה דאצילות אין חטא בא על ידו כמו שהעתקנו בשער היראה. וזו היא מעלת התשובה, שמתקנת אפילו אם עלה הפגם כל כך שעלה עד הכסא.

122

קכ״גורבותינו ז"ל אמרו במדרש (ילקוט הושע סימן תקלב) ר' יודא בר רבי סימון, שובה ישראל עד ה' אלהיך (הושע יד, ב), אפילו כפרת בעיקר. ונודע (קדושין דף מ' ע"א) שעון ע"א אפילו במחשבה פוגם מה שאין כן לכל העבירות, שנאמר (יחזקאל יד, ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם, ובשאר העבירות נאמר (תהלים סו, יח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה', והמחשבה היא הפוגמת בנשמה ובכסא, ונמצא עוקר עצמו מהקדושה ונופל מרום רקיעא על עומקא דתהומא שהוא אל אחר. וכשם שהפגם בהרהור, כך התיקון בהרהור התשובה, שהרהורי תשובה מצד הנשמה הם באים, ולכן פירשו רבותינו ז"ל (קדושין מט ע"ב) שהמקדש את האשה על מנת שאני צדיק אפילו היה רשע, מקודשת שמא הרהר תשובה. הרי נמצא שעל ידי שהרהר כרגע עלה עד כסא הכבוד להקרא צדיק גמור, שמהכסא הוא מקום מחצב נשמות הצדיקים.

123

קכ״דויש לשני הפירושים האלו גילוי במדרש (פסיקתא רבתי פרשה מד), אמר, דרש רבינו גדול כחה של תשובה, שכיון שאדם מחשב בלבו לעשות תשובה מיד עולה ועומדת לפני כסא הכבוד (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה' אלהיך, אמר הקדוש ברוך הוא אפילו יש בכם עבירות עד ה' עד כסא הכבוד, שובה ישראל, עד כאן לשונו.

124

קכ״הואפשר לומר באופן אחר לתקן, שהתשובה המעולה מעשה ודבור ומחשבה שהם כנגד נפש רוח ונשמה כדפירשנו בשער הקדושה בפרק ד. והטעם, כי בהיות פגם בנפש הרוח מסתלקת, מפני שאין לו כסא שבה תשרה, וכיון שהרוח מסתלקת גם הנשמה מסתלקת אל הכסא, נמצא שכח התשובה צריך לעולם שתעלה עד הכסא לתקן העשיה. וכן אם לא פגם במעשה ופגם בדיבור, הרי הרוח פגום והנשמה מסתלקת, אם כן בשובו צריך לתקן רוח ולכוין להמשיך הנשמה, וכן אם פגם במחשבה בבחינות שביארנו בקדושה בפרק ה שהוא פגם בנשמה עצמה, בעצם הכסא, שצריך שיעלה עד הכסא שם לתקן מה שפגם.

125

קכ״ועוד בבחינות התשובה פי' בפרשת נשא (זוהר דף קכג ע"א) ז"ל כען צריך לאהדרא על פתח התשובה, וכי מכמה מינין איהי תשובה דעבדין בני נשא כלהון טבין, אבל לאו כל אפיא שוין, אית בר נש דאיהו רשע גמור כל ימיו, ואיהו עובר על כמה פקודין דלא תעשה, ומתחרט ומודה עלייהו, ולבתר כן לא עביד לא טב ולא ביש, להאי ודאי ימחול ליה קודשא בריך הוא, אבל לא דיזכה לתשובה עלאה. אית בר נש לבתר דיתוב מחטאיו ומתכפר ליה, איהו אזיל בדרך מצות ומתעסק בכל כחו בדחילו ורחימו דקודשא בריך הוא, דא זכי לתשובה תתאה דאיקרי ה', ודא איהי תשובה תתאה. ואית בר נש דלבתר דמתחרט מחובוי ויעביד תשובה יתעסק באורייתא בדחילו ורחימו דקודשא בריך הוא ולא על מנת לקבל פרס, דא זכי לאת ו' דאיהו בן י"ה, ועל שמיה איתקרי בינה, ודא גרים דתשוב וא"ו לגבי ה'. ומלת תשובה כך היא - תשב ו' לה', ולעולם לא ה' שריא בבר נש ולא י' בלא דחילו ורחימו דאינון י"ה, עד כאן לשונו.

126

קכ״זוכאשר תדקדק בדברי הרשב"י ע"ה, תמצא בדבריו מבואר מהות התשובה, במה שנראה כפל לשונו באמרו אית בר נש לבתר דיתוב מחטאיו ומתכפר ליה, מה ענין ומתכפר ליה הרי כבר אמר דיתוב מחטאיו, וודאי שיתכפר לו, אלא הענין הזה תלוי בד' חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש (יומא פו ע"א) שאם עבר על לא תעשה אינו מתכפר לו עד יום הכפורים, שכך אמר עבר אדם על לא תעשה תשובה תולה ויום הכפורים מכפר, ואם עבר על כריתות ומיתות בית דין תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין. נמצא שאין מתכפר לו אלא ביסורין. וכן אמרו גם כן לקמיה ואית בר נש דמתחרט מחובוי ויעביד תשובה, הוא כפל, אלא הוא על דרך האמור, כי צריך לעשות תשובה לכל עבירה ועבירה, ולהצטער בתענית וסיגוף, כמו שנעתיק לקמן תשובות רבי אלער מגרמיש"א ע"ה.

127

קכ״חומהמאמר אתה למד עוד ב' דברים, הא' כי התשובה העיקרית הוא עסק התורה בדחילו ורחימו, שעל ידה זוכה לתשובה עלאה, ועל זה אנו אומרים בתפלתינו השיבנו אבינו לתורתיך, כי הרחוק מהתורה רחוק מהקדוש ברוך הוא, ואין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, ולכך עיקר התשובה בעוסק בתורה, כי התורה תלמדהו היאך ישוב לרצות קונו, ושלא יכשל עוד. והב' כי קודם שיעסוק בתורה צריך שיקדים לו החרטה והתשובה, וזהו שאמר דלבתר דמתחרט מחובוי ויעביד תשובה יתעסק באורייתא, הא קודם החרטה והתשובה אין תורתו רצויה ומקובלת, כאומרו (תהלים נ, טז) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי, וכן כל אשר בו מום לא יקרב (ויקרא כא, יח), ואם זה בצואת עונותיו מסריח היאך יתקרב לפני המלך, אדרבה המלך יתרחק.

128

קכ״טולזה כיון החסיד רבי יהודה בר אלעאי ע"ה באומרו (ע' ברכות יז ע"א) אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו, פירוש שהעוסק בה נקי מחטא ועון, שאז המלך משתעשע בו ובתורתו. וזו היתה מעלת הראשונים שהיתה תורתם רצויה כל כך שהיו פטורים אפילו מן התפלה (שבת יא ע"א), מפני שהיתה התורה שלהם נקיה. אבל מי שהוא מלא מסרחון צואת עונותיו אין תורתו נחת לבוראו. והטעם, כי בעסק התורה האדם מושך השכינה עליו, ובהיותו נקי מחטא מצאה השכינה כסא ומושב שבו תשב ותנוח, כאדם היושב בכסא מתוקן כראוי, שהכסא ההוא נחת רוח לו, כן צריכה התורה נקיה כסא מתוקן למשוך השכינה שתשרה בו, אבל בהיות האדם מלוכלך בכתמי עונותיו אין התורה שורה בו, כי אין בו כסא לשרות לא התורה ולא השכינה, כי כל חטא יהיה קוץ מכאיב וסלון ממאיר ליושב על הכסא, ולכן קודם צריך שירחץ צואת עונותיו בתשובה כראוי, ואחר כך יעסוק בתורה.

129

ק״לויקח דמיון מהדין הפסוק בגמרא (ברכות כה ע"א) ובפוסקים (רמב"ם הל' ק"ש פ"ג הי"ב, טוא"ח סי' עט), כי במקום שיש ריח רע אסור לעסוק שם בתורה ובתפלה, וצריך להרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח. כן הדבר לעוסק בתורה וטומאת צואת עונותיו עליו, כי כל הקדושים העליונים מתרחקים. וכן נודע שהעונות נקראים צואה, דכתיב (ישעיה ד, ד) אם רחץ ה' את צואת בנות ציון. וכן אתה מוצא שלא עמדה התורה לדואג ולא לאחיתופל, כי שניהם אין להם חלק לעולם הבא אף על פי שהיו דורשים כמה הלכות במגדל הפורח באויר כדפירשו רבותינו ז"ל בחגיגה (חגיגה טו ע"ב).

130

קל״אועיקר התורה הוא התשובה והמעשה, ועונשו של תלמיד חכם אם חטא גדול משל עם הארץ, כדגרסינן בפרק אלו מציאות (ב"מ פ"ב) בסופו, דרש רבי יהודה ברבי אלעאי והגד לעמי פשעם וגו', אלו תלמידי חכמים שאפילו שגגות נעשות להם כזדונות. ולבית יעקב חטאתם, אלו עמי הארץ שזדונות נעשות להם כשגגות, והיינו דתנן רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון, עד כאן לשונם.

131

קל״בואחר שביארנו מהות התשובה נבאר גדריה כדי שתהיה התשובה שלמה:

132

קל״גראוי לדעת כי עם היות שאמרנו שהקדוש ברוך הוא מקבל תשובת שבים, אין הכוונה אל עזיבת החטא לבדו והחרטה לבדה, אלא שצריך לשקול בדעתו ענין העבירה שעשה, אם היא מחייבי לאוין, או מכריתות ומיתות בית דין, או מחילול השם, שהם ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש (יומא פו ע"א). וכבר העתקנו לשונו בשער אהבה פרק יב, ובשער היראה פרק אחרון.

133

קל״דואף על פי שאמר רבי ישמעאל עבר אדם על מצות עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו, צריך לבחון ערך המצוה, איזו מצוה בטל, שהרי מצינו ראובן שבלבל יצועי אביו, פגם בכבוד אביו, ומנעו מפריה ורביה כפי דעת המקובלים, ויש סמך בזוהר פרשת וישלח (דף קעו ע"א), עיין שם. ומצינו שסגף את עצמו בשק ובתענית, כמו שאמרו בבראשית רבה (פד, יט), זה לשונם וישב ראובן אל הבור (בראשית לז, כט), והיכן היה, רבי אליעזר אומר עסוק בשקו ובתעניתו, מכיון שנפנה הלך אל הבור, אמר לו הקדוש ברוך הוא מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, ואתה פתחת בתשובה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה, ואיזה זה הושע, שנאמר (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה' אלהיך, עד כאן לשונו.

134

קל״הואם תאמר והרי כתבנו לעיל (פ"א) שאדם הראשון וקין פתחו בתשובה. ויש לומר שהם פתחו בתשובה על לא תעשה, וראובן על עשה, כדפירשנו.

135

קל״ועוד אמרו בספרי (פ' ואתחנן) בפסוק שמע ישראל ה' אלהינו וגו', אמרו שם מה שאמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית כח, כא) והיה ה' לי לאלהים, שיחול שמו עלי, שלא יצא ממני פסולת מתחלה ועד סוף, וכן הוא אומר (שם לה, כב) ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא, כיון ששמע יעקב נזדעזע, אמר שמא אירע פסול בבני, עד שנתבשר מפי הקדוש ברוך הוא שעשה ראובן תשובה, שנאמר ויהיו בני יעקב שנים עשר, וכי לא ידענו שהם י"ב אלא שנתבשר שעשה תשובה, ללמדך שהיה ראובן מתענה כל ימיו עד שבא משה וקבלו, שנאמר (דברים לג, ו) יחי ראובן ואל ימות, עד כאן לשונו.

136

קל״זעוד מענין תשובת דוד המלך ע"ה שהעיד הכתוב (מל"א טו, ה) עליו שלא נמצא אתו דבר רק בדבר אוריה החתי, והכונה שהרגו בחרב בני עמון כדפירשו בזהר (פ' משפטים דף קז ע"א), כי ענין בת שבע בהתר גמור היה, שכל היוצא למלחמת בית דוד גט פטורין היה כותב לאשתו, וכמו שהאריכו עוד בזוהר (פ' בראשית דף ח ע"א-ע"ב).

137

קל״חואמרו רבותינו (ע"ז ד ע"ב) זה לשונם לא היה ראוי דוד לאותו מעשה, שנאמר (תהלים קט, כב) ולבי חלל בקרבי, אלא שאם חטא יחיד אומרים לו הרי דוד חטא והקדוש ברוך הוא קבלו. וכן אמר הוא (שם נא, טו) אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו, כדפי' שם בפרשת משפטים דף הנזכר. וכן אמרו במדרש תנחומא (מ"ת מזמור נ) יראו רבים וייראו (תהלים מ, ד) - כל הרוצה לעשות תשובה יסתכל בדוד, וכן הוא אומר (ישעיה נה, ד) הן עד לאומים נתתיו, מיד ויבטחו בה' (תהלים שם) עד כאן לשונו.

138

קל״טוהנה בענין תשובת דוד המלך ע"ה מבואר בדברי רבותינו ז"ל, וכן בספר תהלים. אמרו רבותינו ז"ל בסנהדרין פרק חלק (דף קז ע"א) ששה חדשים נצטרע דוד, שנאמר (תהלים נא, יד) השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני. והני ו' חדשים מנא לן, דכתיב (מל"א ב, י) והימים אשר מלך דוד על ישראל מ' שנה, בחברון מלך ז' שנים ובירושלים מלך ל"ג שנה, עד כאן לשונו.

139

ק״מעוד בתנא דבי אליהו (רבה פ"ב) מענין תשובתו בפסוק (שמ"ב כג, א) ואלה דברי דוד האחרונים, זה לשונו דבר אחר, ואלה דברי דוד האחרונים, אמר לפניו רבונו של עולם כשם שמחלת לי עונותי הראשונים כך מחול לי על עונותי האחרונים. דבר אחר, כ"ב שנה נסתלקה רוח הקודש מדוד מלך ישראל, ובכל יום ויום היה מוריד כוס של דמעות ואוכל פתו באפר, שנאמר (תהלים קב, י) כי אפר כלחם אכלתי. דבר אחר, אמר לפניו רבונו של עולם קבלני בתשובה כדי שתוכיח את הרשעים ותאמר להם, ומה אם דוד מלך ישראל שעשה לפני דבר חמור כיון שחזר בתשובה לפני קבלתי אותו, אתם על אחת כמה וכמה שהייתי מקבל אתכם, וכן הוא אומר (תהלים נא, ו) לך לבדך חטאתי וגו'.

140

קמ״אעוד בתנא דבי אליהו נמצא אצלנו בכתיבת יד, זה לשונו והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים (מל"א א, א), זה שאמר הכתוב (ישעיה מ, לא) וקוי ה' יחליפו כח, אמרו חכמינו ז"ל י"ג שנה שכב דוד חולה ומוטל במטה, ושבעה כרים היו מחליפים בכל יום מתחתיו מרוב ארס שהיה מסה מגופו, הדא הוא דכתיב (תהלים ו, ז) ערשי אמסה, אלה י"ג שנה של יסורין בשביל מעשה שעשה בבת שבע, וכל שונאיו היו אומרים מתי ימות, זה שאמר הכתוב (שם מא, ו) אויבי יאמרו רע לי מתי ימות ואבד שמו, וכששמע כן נתן נפשו בתפלה ובתחנונים ובקש רחמים מלפני הקדוש ברוך הוא, ואמר, רבון העולמים העמידני בשביל בית המקדש שמסר לי שמואל הנביא, ובבקשה ממך חזקני ואמצני והקימני והורידני ממטה זו לשלום, ואשלים להם מגלתי - בנין בית המקדש, מיד שמע הקדוש ברוך הוא תפלתו וקם ממטתו, שנאמר (דה"א כח, ב) ויקם דוד המלך על רגליו, והיכן עמידת האדם אם לא ברגליו, מהו על רגליו, מלמד שנתרפא ועמד בריא, עד כאן לשונו.

141

קמ״בעוד צריך בעל תשובה שינהג נזיפה בעצמו לפחות שעה אחת ביום, כמו שמצינו שעשה דוד המלך ע"ה, וכן פירשו בזוהר (פ' משפטים דף קז ע"ב) זה לשונם וכתיב (שמ"ב טו, ל) ודוד עולה במעלה הזתים עולה ובוכה וראש לו חפוי והוא הולך יחף. ראש חפוי, ויחף, אמאי, אלא נזוף היה, עבד גרמיה נזוף לקבלא עונשא, ועמא הוו רחיקן מניה ד' אמות. זכאה עבדא דהכי פלח למאריה, דאשתמודע בחוביה לאתבא מניה בתיובתא שלימתא. תא חזי יתיר הוה מה דעביד ליה שמעי בן גרא מכל עקתין דעברו עליה עד ההוא יומא, ולא אתיב דוד לקבליה מלה, דהכי הוה יאות ליה, ובדא איתכפרו חובוי. השתא אית לאסתכלא, שמעי תלמיד חכם הוי וחכמתא סגיאה הוה ביה, אמאי נפק לגבי דוד ועבד ליה כל מה דעבד, אלא מאתר אחרא הוה מלה, ואעיל ליה בלביה מלה דא, וכל דא לתועלתא דדוד, והא ההוא דעבד ליה שמעי גרמא ליה למיתב בתיובתא שלימתא, ותבר ליה בתבירו סגיא, ואושיד דמעין סגיאין מגו לביה קמי קודשא בריך הוא, ועל דא אמר (שמ"ב טז, י) כי ה' אמר לו קלל, ידע דהא מאתר עילאה נחת מלה, עד כאן לשונו.

142

קמ״גומכלל המאמר יוצא עוד נפקותא אחרת לבעל תשובה, שצריך שיהיה שומע חרפתו ואינו משיב, כענין דוד. והטעם, כי אותו המחרפו הוא שליח מלמעלה לחרפו, וצריך לקבל את הדין בסבר פנים יפות. כי הנה דוד לא היו בו אותם החרופים שאמר לו שמעי בן גרא, ומכל מקום שתק וקבל, כל שכן מי שחטא והרבה להפשיע שאפשר שיהיו בו כל מה שיאמרו הוא אמת בערך הפגם העליון שפגם.

143

קמ״דוכן ביארו עוד לקמיה (פ' משפטים דף קח ע"ש) שתיקון השכינה הוא לב נשבר ונדכה, ובענין העצבות והמרירות זובח את הדין, כי היצר מתגבר בלב האדם מצד הדין ששם שרשו, וכיון שהלב נכנע יורה היות הדין כבוש וקשור תחת החסד. ועוד, כי כאשר היה האדם חוטא והיה מביא קרבן, במדת רחמים הוא שיקובל קרבנו, כי הדין נותן הנפש החוטאת היא תמות, אלא במדת רחמים אמר הקדוש ברוך הוא יביא נפש בהמה תחת נפשו, ועל זה אינו כתוב בקרבנות קרבן לאלהים אלא לידו"ד, שהוא רחמים, ומהו הקרבן הנקרב לאלהים, רוח נשברה, שהוא ממש זובח עצמו ויצרו בשברון לבו ומרירות ועצבות כאלו מת, שאותו הלב שנתגבר בחטא כבר נשבר ומת, נמצא ממש מקריב נפשו השוכנת בלב, והוא הקרבן שאלהים רוצה, ובזה מובן לשונו שם, זה לשונו כי לא תחפוץ זבח ואתנה, וכי לא בעי קודשא בריך הוא דיקרבון קמיה קרבנא, והא איהו אתקין לגבי חייביא קרבנא דיקרבון ויתכפר להון חוביהון, אלא דוד לקמי האלהים אמר, וקרבנא לא קרבין לשמא דאלהים אלא לשמא דידו"ד, דהא לגבי דינא קשיא מדת הדין לא מתקרבין קרבנא, דכתיב (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב מכם קרבן לה', לה' ולא לשמא דאלהים, וכי תקריב קרבן מנחה לה' זבח תודה לה', זבח שלמים לה', ובגין כך כיון דדוד מלכא לגבי אלהים אמר, איצטריך למכתב (תהלים נא, יח) כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה, דהא לשמא דא לא מקרבין אלא רוח נשברה, דכתיב זבחי אלהים רוח נשברה, קרבנא דאלהים עציבו ותבירו דליבא, ובגין כך מאן דחלם חלמא בישא, עציבו איצטריך ורוח נשברה, וההוא עציבו מסתייה לחלמא בישא ולא שלטא דינא עלוי, דהא זבח דאיתחזי למדת דינא אקריב קמיה. ולב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, מאי לא תבזה, מכלל דאיכא לב דאיהו בוזה, אין ההוא לב דאיהו גאה, לב בגסות רוחא, היינו לב דאיהו בוזה, אבל לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, עד כאן לשונו.

144

קמ״הומהדברים שצריך השב לתקן, הוא לתקן אות ברית הפגום בהוצאת זרע לבטלה, שאין אדם בזמנינו ניצול ממנו בבחרותו. ואמרו בזוהר שדוד נענש בשביל שלא שמר אות ברית כראוי, זה לשונם בזוהר (פ' לך לך סוף דף מג) פתח אידך ואמר, אם תחנה עלי מחנה וגו' (תהלים כז, ג), הכי תאנא בזאת אני בוטח, מהו בזאת, דא את קיימא דזמינא תדיר גבי בר נש ואיתרמיזא לעילא, ובגיני כך איתמר בזאת, כמא דכתיב (בראשית ט, יב) זאת אות הברית, זאת בריתי (בראשית יז, י), וכלא בחד דרגא. ותאנא, זה וזאת בחד דרגא אינון ולא מתפרשן, ואיתימא אי הכי הא שאר בני עלמא הכי, אמאי דוד בלחודוי ולא אחרא, אלא בגין דאחידא ואיתרמיזא ביה, והיא כתרא דמלכות, תא חזי בגין דהאי זאת לא נטר לה דוד מלכא כדקא חזי, מלכותא איתעדי מניה כל ההוא זמנא, והכי אוליפנא האי זאת איתרמיזא במלכותא דלעילא, ואתרמיזא בירושלם קרתא קדישא, בההיא שעתא דדוד עבר עליה, נפק קלא ואמר במה דאתקטרת תשתרי, לך טרדין מירושלים, ומלכותא אתעדי מינך, והכי הוה, במה דעבר בר נש ביה אתעניש, ומה דוד מלכא הכי שאר בני עלמא על אחת כמה וכמה, עד כאן לשונו.

145

קמ״והרי בפירוש שדוד קבל עונש מפני פגם הברית, וכל תורתו ומעשיו לא עמדו עליו להצילו, ונתענש מדה כנגד מדה כמבואר במאמר. וכן כל אדם ראוי לקבל עליו יסורין לטהר מה שפגם, וראוי שיגלה, מדה כנגד מדה, כענין דוד, וכמו שאמרו גלות מכפרת על הכל בסנהדרין (לז ע"ב) עיין שם. ומזה יקיש המעיין אל שאר העונות שכולם צריכין נקיון ביסורין.

146

קמ״זובזוהר (פ' ויקרא דף כג בסופו) ביארו עוד בענין זה האמור בדוד שנענש, זה לשונם ואיתימא דוד דהוה קם בפלגו ליליא, אמאי אתערו עליה בדינא, אלא שאני דוד דאיהו עבר במה דאיתקשר, ובעי דינא, ובמה דעבר איתדן, הוא חטא לקבליה דמלכותא קדישא ולגביה ירושלים קדישא, איתתרך מירושלים ומלכותא אעדיו מניה עד דאתקין כדקא יאות ואתענש. אמר רבי יהודה מהו דקודשא בריך הוא אעניש ליה לדוד על ידא דבריה, דכתיב (שמ"ב יב, יא) הנני מקים עליך רעה מביתך, אמר רבי יוסי הא אוקימנא, בגין דאי יקום עליה בר נש אחרא לא ירחם עליה, אמר ליה והא אבשלום בעא לקטלא לאבוי בכמה עיטין דבר עליה, אמר ליה לא שמענא, אמר ליה אנא שמענא, דוד חטא בבת שבע סתם, אמר קודשא בריך הוא ליתי ברא דבת אל נכר וינקום נקמתא, ומאן איהו דא אבשלום, דבריה דיפת תאר הוה מקרבא, מכאן אוליפנא מאן דנטל אתתא דא בקרבא וחמיד בה בסוף נפיק מינה בן סורר ומורה, מאי טעמא בגין דעד כען לא פסקא מינה זוהמא, והא אוקמוה, עד כאן לשונו.

147

קמ״חומה שאמר דוד חטא בבת שבע סתם, פירוש בבת שבע התחתונה ובת שבע העליונה, ופגם בת שבע היה שאכלה פגה, והיינו שנהנה מן העולם בלא ברכה, וכדפירשו בזוהר (פ' תזריע שלהי דף מה) ונעתיק לשונו לקמן, והיינו שהכתוב מעיד (שמ"ב יב, יב) כי אתה עשית בסתר וגו'.

148

קמ״טעוד דרכי התשובה נלמד מתשובת אחאב, כדפירש בפרקי רבי אליעזר (פרק מב) זה לשונו רבי עקיבא אומר נבראת התשובה, וימין הקדוש ברוך הוא פשוטה לקבל שבים בכל יום, ואומר שובו בני אדם, תדע לך כח הצדקה והתשובה, בא וראה מאחאב מלך ישראל שעשה תשובה גדולה, שגזל וחמס ורצח, שנאמר (מל"א כא, יט) הרצחת וגם ירשת, ושלח וקרא ליהושפט מלך יהודה והיה נותן לו מלקות מ' בכל יום שלשה פעמים, ובצום ובתפלה היה משכים ומעריב לפני הקדוש ברוך הוא, והיה עוסק בתורה כל ימיו, ולא חזר למעשיו הרעים עוד, ונתרצית תשובתו, שנאמר (שם כא, כט) הראית כי נכנע אחאב מלפני וגו', עד כאן לשונו.

149

ק״נועוד אמרו בפסיקתא (דר"כ פיסקא כד) על תשובת אחאב, היה למוד לאכול בג' שעות ביום היה אוכל בד' שעות, בז' שעות אוכל בתשע שעות. וכן אמרו בפסיקתא (שם) ויהלך אט (מל"א כא, כז), שהיה הולך יחף, והעתקנו לשונו לעיל.

150

קנ״אעוד דרכי התשובה נלמד מתשובת רבי שמעון בן לקיש, אמר שם בפרקי רבי אליעזר, בן עזאי אומר בא וראה כח התשובה מרבי שמעון בן לקיש, שהיה הוא ושני רעיו גוזלים וחומסים כל אשר יעבור עליהם בדרך, מה עשה, הניח לב' רעיו שודדים בהרים ושב לאלהי אביו בכל לבו בצום ובתפלה, והיה משכים ומעריב לפני הקדוש ברוך הוא, והיה עוסק בתורה כל ימיו ובמתנות עניים, ולא שב אל מעשיו הרעים עוד, ונתרצית תשובתו, וביום שמת מתו רעיו השודדים בהרים, ונתנו לרבי שמעון בן לקיש חלק החיים ולב' רעיו בשאול תחתית, ואמרו שניהם לפני הקדוש ברוך הוא, משוא פנים לפניך, זה היה שודד עמנו בהרים והוא באוצר החיים, ואנו בשאול תחתית, אמר להם זה עשה תשובה בחיים ואתם לא עשיתם, אמרו לו הנח לנו ונעשה תשובה, אמר להם אין תשובה אלא עד המיתה, משל למה הדבר דומה, לאדם שהוא רוצה לפרוש בים, אם אינו לוקח בידו מארץ נושבת לחם אינו מוצא בים, אם רוצה לילך לו לקצה המדבר אם אינו לוקח לו מן הישוב לחם ומים, במדבר אינו מוצא לאכול ולשתות, כך אם אין אדם עושה תשובה בחייו לאחר מיתה אין לו תשובה, שנאמר אשר לא ישא פנים, וכתיב (משלי ו, לה) לא ישא פני כל כפר, וכתיב (ירמיה יז, י) אני ה' חוקר לב בוחן כליות, עד כאן לשונו.

151

קנ״בלמדנו מכלל תשובת ריש לקיש ה' דברים הצריכים אל התשובה, הא' צום, ב' תפלה, ג' משכים ומעריב לבית הכנסת, הד' עסק התורה, הה' צדקה. ודברים אלו בהשתתף קצתם אלו עם אלו מכפרים את העונות וקורעים לו גזר דינו.

152

קנ״גצום הוא ראוי אל התשובה, כדכתיב (יואל ב, יב) שובו עדי בכל לבבכם ובצום ובבכי ובמספד.

153

קנ״דוכן התפלה צריך אל התשובה, תפלה מעומק הלב, וכן פירשו בזוהר (פ' אחרי מות סוף דף סט) על פסוק (תהלים קל, א) ממעמקים קראתיך ה', אמר, אימתי אתדכי בר נש מחוביה, בשעתא דעל בהאי תשובה כדקא חזי, רבי יצחק אמר דתב קמי מלכא עלאה וצלי צלותא מעומקא דליבא, הדא הוא דכתיב ממעמקים קראתיך ה', עד כאן לשונו.

154

קנ״הועוד בויקרא רבה (י, ה) פליגי בה תנאי, רבי יהודה ברבי אמר תפלה עושה את הכל, ממי אתה למד מחזקיה, עיקר מלכותו לא היה אלא י"ד שנה שנאמר (מל"ב יח, יג) ובארבע עשרה שנה למלך חזקיהו, וכיון שהתפלל הוסיפו לו ט"ו שנה, שנאמר (ישעיה לח, ה) הנני יוסף על ימיך חמש עשרה שנה. רבי יהושע אומר תפלה עושה מחצה, ממי אתה למד, מאהרן שנגזרה עליו גזרה קשה, שנאמר (דברים ט, כ) ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו, ואין לשון השמדה אלא כלוי בנים, כמה דאת אמר (עמוס ב, ט) ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת, וכיון שהתפלל משה מתו שנים ונשתיירו שנים, עד כאן לשונו.

155

קנ״וועוד במעלת התפלה האריכו במסכת ברכות (דף לב ע"ב) זה לשונם אמר רבי אלעזר גדולה תפלה יותר ממעשים טובים, שאין גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו ע"ה, ואף על פי כן לא נענה אלא בתפלה שנאמר (דברים ג, כו) אל תוסף דבר אלי, וסמיך ליה עלה ראש הפסגה, עד כאן לשונו.

156

קנ״זובויקרא רבה (ל, ג) פסוק ולקחתם לכם ביום הראשון (ויקרא כג, מ), פירש פסוק (תהלים קב, יח) פנה אל תפלת הערער, על תפלת מנשה, ואמר אחר כך רבי יצחק פתר קריה בדורות הללו, שאין להם לא מלך ולא נביא ולא כהן ולא אורים ותומים, ואין להם אלא תפלה זו בלבד, אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אל תבזה את תפלתם. תכתב זאת לדור אחרון, מכאן שהקדוש ברוך הוא מקבל השבים. ועם נברא יהלל יה, שהקדוש ברוך הוא בורא אותן בריה חדשה, עד כאן לשונו.

157

קנ״חובירושלמי (מסכת ר"ה פ"ב ה"ה) על ענין בני עלי, שנאמר בהם (שמ"א ג, יד) אם יתכפר וגו' בזבח ומנחה, ופירש שם בזבח ומנחה אין מתכפר אבל מתכפר הוא בתפלה.

158

קנ״טמשכים ומעריב לבית הכנסת, אמר בתנא דבי אליהו (רבה פכ"א) על פסוק (במדבר כד, ו) כנחלים נטיו כגנות עלי נהר, מה טיבן של נחלים אצל בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא מה נחלים הללו בני אדם יורדין לתוכן כשהן טמאים וטובלין ועולין טהורין, כך בתי כנסיות ובתי מדרשות בני אדם נכנסים לתוכן כשהן מלאין עונות ויוצאים מלאים מצות, עד כאן לשונו. ועוד במעלת המשכים והמעריב מעלות רבות ויתבאר במקומו בעזרת ה'.

159

ק״סתורה מכפרת עון, וזה מפורסם. וכן צדקה, ממצות גמילות חסדים, וכתיב (משלי טז, ו) בחסד ואמת יכופר עון, ואמרו בראש השנה (דף יח ע"א) שאפילו לגזר דין שיש עמו שבועה מתבטל על ידי עסק התורה וגמילות חסדים, וזה לשונם בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בתורה וגמילות חסדים.

160

קס״אועוד אמרו בויקרא רבה (פרשה כה) פסוק ונטעתם כל עץ מאכל (ויקרא יט, כג), זה לשונם רב הונא אמר, אם נכשל אדם בעבירה חייב מיתה בידי שמים, מה יעשה ויחיה, אם היה למוד לקרות דף אחד קורא שני דפים, ואם היה למוד לשנות פרק אחד ישנה שני פרקים, ואם אינו למוד לקרות ולשנות מה יעשה ויחיה, ילך ויעשה פרנס על הצבור וגזבר צדקה, והוא חי, שאילו נאמר ארור אשר לא ילמד, לא היתה תקומה, אלא (דברים כז, כו) ארור אשר לא יקים, אילו נאמר עץ חיים היא לעמלים בה, לא היתה תקומה, אלא (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, עד כאן לשונו. הרי ב' מדות אלו היו בו בריש לקיש, שהם העיקר לכפרת העונות כמבואר.

161

קס״בועוד כי מהדברים הנזכרים גורעים גזר דינו של אדם, וכן אמרו במדרש קהלת (ה, ד) כי ברוב חלומות והבלים ודברים הרבה כי את האלהים ירא (קהלת ה, ו), אמר רבי אם ראית חלומות קשים וחזיונות קשים והפוכים, או שאתה מתירא מהם, קפוץ לג' דברים ואתה ניצול, דאמר רבי יודן בשם רבי אליעזר ג' דברים מבטלים גזירות רעות, תפלה צדקה ותשובה, ושלשתם בפסוק אחד (דה"ב ז, יד) ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו ויבקשו פני וישובו מדרכיהם הרעים ואני אשמע מן השמים ואסלח לחטאתם. ויתפללו, זו תפלה. ויבקשו פני, זו צדקה, הדא הוא דכתיב (תהלים יז, טו) אני בצדק אחזה פניך. וישובו מדרכיהם הרעים, זו תשובה, ואחר כך ואני אשמע מן השמים. רבי מונא אומר אף התענית, שנאמר (שם כ, ב) יענך ה' ביום צרה. רבי חייא ורבי יוסי אמר אף שינוי השם ושינוי מעשה ושינוי מקום, עד כאן לשונו לעניננו, וכלם הוכיחו שם מפסוקים, והמאמר הובא בבראשית רבה (פ' מד, יב).

162

קס״גאמרו (ר"ה טז ע"ב) ד' דברים מקרעין גזר דינו של אדם, צדקה, צעקה, שינוי השם, ושינוי מעשה. צעקה, דכתיב (תהלים קז, ו) ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יוציאם. צדקה, דכתיב (משלי י, ב) וצדקה תציל ממות. שינוי השם, דכתיב (יונה ג, י) וירא האלהים את מעשיהם. ויש אומרים אף שינוי מקום, עד כאן לשונו לעניננו.

163

קס״דובעל תשובה צריך להרבות בצדקה, שנאמר (דניאל ד, כד) וחטאך בצדקה פרוק, והטעם, שכנגד מה שמיעט השפע למעלה צריך שירבה, ובפרט ביום צום, כמו שכתוב בישעיה (נח, ז) הלא פרוס לרעב לחמך וגו', ועל התענית קאי.

164

קס״העוד לתשובה צריך שק, וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים סט, יב) ואתנה לבושי שק. ובבראשית רבה (פ' וישב פרשה פד) אמרו רבותינו ז"ל בפסוק וישב ראובן אל הבור, והיכן היה, רבי אליעזר ורבי יהושע, רבי אליעזר אומר בשקו ובתעניתו, כשנפנה הלך והציץ לאותו הבור, הדא הוא דכתיב (בראשית לז, כט) וישב ראובן אל הבור. רבי יהושע אומר כל טרחת הבית היתה מושלכת עליו, וכיון שנפנה מטרחותו של בית הלך והציץ לאותו הבור, הדא הוא דכתיב וישב ראובן אל הבור. אמר לו הקדוש ברוך הוא מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, ואתה פתחת בתשובה תחלה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה, ואיזה זה, זה הושע, שנאמר (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה' אלהיך, ודברי רבי אליעזר הם מוסכמים בזוהר יותר. הרי שהתשובה היא בתענית ושק.

165

קס״וועוד שם, אמר רבי אבהו לפי שתפס יעקב אבינו את השק לא זז מבניו ומבני בניו עד סוף כל הדורות, ואינו נוהג אלא בבני אדם הגדולים, דוד, שנאמר (דה"א כא, טז) ויפול דוד והזקנים מכוסים בשקים. אחאב, וישם שק על בשרו (מל"א כא, כז). יהורם, וירא העם והנה השק על בשרו (מל"ב ו, ל). מרדכי, וילבש שק ואפר (אסתר ד, א), עד כאן לשונו.

166

קס״זועוד בבראשית רבה פסוק ויהי בעת ההיא וירד יהודה (פרשה פה) זה לשונם רבי שמואל בר נחמני פתח (ירמיה כט, יא) כי אנכי ידעתי את המחשבות, שבטים היו עסוקים במכירתו של יוסף, ויוסף היה עוסק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, עד כאן לשונם.

167

קס״חועוד במדרש רבה פרשת וזאת הברכה אמרו זה לשונם כיון שראה משה שנחתם גזר דין עליו, גזר תענית, ועג עוגה קטנה ועמד בתוכה, ואמר איני זז מכאן עד שתבטל אותה גזירה, באותה שעה מה עשה משה, לבש שק ונתעטף שק ונתפלש באפר, ועמד בתפלה ובתחנונים לפני המקום, עד שנזדעזעו שמים וארץ וסדרי בראשית, עד כאן לשונו לעניננו.

168

קס״טועוד אמרו במדרש (ילקוט אסתר סי' תתרנ"ו) על פסוק (אסתר ד, ד) ותשלח בגדים להלביש את מרדכי ולהסיר שקו מעליו ולא קבל, זה לשונם אמר, איני מזיז את השק עד שיעשה הקדוש ברוך הוא עמי נסים כמו שעשה לראשונים, ביעקב כתיב וישם שק במתניו, ובאחאב לא תלה לו ג' שנים, וכן ביורם לא כלה שקו רעב משומרון.

169

ק״עואני שמעתי מהמקובלים כי ש"ק עולה ד' מאות, והענין כי יש בקליפות ד' מאות כתות שעליהם נאמר בעשו (בראשית לב, ו) וארבע מאות איש עמו, ויש למעלה ארבע מאות עולמות של רחמים כדפי' בריש האדרא (פ' נשא קכח ע"ב), ובלבישת ש"ק זה זכה להכפות ארבע מאות דסטרא אחרא ולזכות לעולם הבא לארבע מאה עלמין דכסופא, שהם נקראים ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר.

170

קע״אועוד שמעתי, כי נרמז בשם מ"ב בשם אחרון שקוצי"ת, צי"ת בלשון תרגום הוא שמיעה, והכונה כי השק גורם שמיעת התפלה, וכן ש'מע ק'לנו ראשי תיבות ש"ק.

171

קע״בומורי ע"ה כתב במה שאמרו ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רכז ע"א) שקש ותבן הם הקליפות, וק"ש בהיפוך הוא ש"ק, והכונה כי כיון שבעל התשובה חטא ונמשך אחר הקליפה ראוי שיעלה שק על בשרו, ובזה יכנע יצרו שהוא הקש.

172

קע״גואני אומר, שהרי בגלות נאמר (ישעיה נ, ג) אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם, הרי הקדוש ברוך הוא שנאמר בו (מל"א ח, לב) ואתה תשמע השמים, מתלבש בשק. ושכינה נאמר בה (יואל א, ח) אלי כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה, וכיון שזה בחטאו גרם להלבישם שק יתר על מה שהיה להם, שהרי כשאנו חוטאים מאריכין הגלות וממליכין השק שהוא העבד יותר מן הראוי, וכן הנשמה כולה מתלבשת בשק שהוא הקליפה, ולכן לתיקון השכינה ולתיקון נשמתו יעלה השק עליו, ובפרט בימי צער ובכיה ראוי ללבוש שק.

173

קע״דוהנה הטעם לקבלת היסורין ולצום ולבכי ולשק הוא, כי בעל תשובה בחטאו פגם למעלה, והנה החשך ההוא תלוי במדות העליונות, ועל ידי קבלת הדין עליו מטהר המדות העליונות מפגמם וחשכם, כי הדין והחשך ההוא ירד עליו.

174

קע״הוזה הענין נלמוד מאדם הראשון, כי כיון שידע מה שפגם קבל עליו גזירת הדין ונטהרו המדות העליונות. ויש הוכחה בתיקונים (תקון סט דף צט ע"א) שאמר שם (בראשית ד, א) והאדם ידע את חוה אשתו, ועד הכא לא ידע אדם לאינתתיה, אלא בזמנא דחב אסתלק שכינתא מאתריה, והכי אוקמוה מרי מתניתין דבזמנא דלית שכינתא באתרה אסור בתשמיש המטה וכו', ואיהו גרים דאסתלק ההיא מטה מתמן, הכי אסתלק איהו מתשמיש המטה, ובתר דקבל עונשיה אתחזר מטה לאתרה בההוא זימנא והאדם ידע את חוה אשתו, עד כאן לשונם. הרי בפירוש כי כשקבל עליו גזרת עונשו נתקנו המדות.

175

קע״ווהיה אומר מורי ע"ה שלענין זה תקנו בוידוי ואתה צדיק על כל הבא עלי כי אמת עשית ואני הרשעתי, והכונה כי בהתוודות על עונו מטהר המדות העליונות ומוריד החשך והפגם שהוא הדין עליו, וזהו ואתה צדיק על כל הבא עלי, והבא - רצה לומר מה שבא ומה שיבא. כי אמת עשית, פירוש בהשפעת הדין שיבא, מדת אמת נתקנת והוא הרשיע וראוי הוא לכך.

176

קע״זועוד טעם לקבלתו היסורין הוא, כי העובר עבירה אחת קנה לו קטיגור אחד שעומד ומקטרג עליו לעולם, וכאשר האדם מתודה בי דינא בדילין מניה ואינו מקטרג, וכן פירשו בזוהר (פ' קדושים דף פג ע"ב) בענין דוד כשאמר חטאתי ואמר לו הנביא (שמ"ב יב, יג) גם ה' העביר חטאתך לא תמות, שהענין קשה, שהרי אם הקדוש ברוך הוא העביר חטאתו למה עשה דוד כל כך סגופין ותעניות, אלא במה שפירשו שם מתורץ, שהכונה העביר אותו מלפני הקדוש ברוך הוא שלא יקטרג עליו, זה לשונו תא חזי בר נש דעביד מצוה, ההיא מצוה סלקא וקיימא קמי קודשא בריך הוא ואמרה אנא מפלניא דעבד לי, וקודשא בריך הוא מני לה קמיה לאשגחא בה כל יומא לאוטבא ליה בגינה. עבר על פתגמי אורייתא, ההיא עבירה סלקה קמיה ואמרה אנא מפלניא דעבד לי, וקודשא בריך הוא מני לה קמיה וקיימא תמן לאשגחא בה לשיצאה ליה, הדא הוא דכתיב (דברים לב, יט) וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו, מהו וירא, ההוא דקיימא קמיה. תב בתשובה מה כתיב (שמ"ב יב, יג) גם ה' העביר חטאתך לא תמות, דאעבר ההוא חובה מקמיה בגין דלא יסתכל ביה, לאוטבא ליה, ועל דא כתיב (דברים ט, כז) אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו, עד כאן לשונו.

177

קע״חהרי שעל ידי העון נברא מקטרג אחד, ולכן צריך לקבל עליו היסורין כדי למרק עונותיו, שנאמר (תהלים פט, לג) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, ועל ידי כך מתכפרים עונותיו.

178

קע״טונראה לי כי מטעם שאמרו ז"ל (אבות פ"ד מי"א) שהעובר עבירה אחת קנה לו קטיגור, יובן מה שתרגם אונקלוס חטא חובא (במדבר יח, כב), חטאתם חוביהון (שמות לב, לב), שהחטא שהוא קטיגור הוא חוב לאדם שחייב לפורעו, כי בעשותו העון הוא לוה מה שאינו שלו, כי האדם טבעו הוא שיהיה בקדושה, ובהיותו נמשך אחר עצות יצרו הרי הוא חייב לו מה שנהנה ממנו, וכיצד יפרע לו, בהחזיר לו מה שנהנה ממנו על ידי מירוק היסורין. וכמו שגיהנם, הכח המקטרג שברא בעונו הוא בא ולוקח נקמתו ממנו, על דרך שפירשו בזוהר פרשת קרח (דף קעז ע"א) כי פועל אדם ישלם לו וגו' (איוב לד, יא), כדי למרק הכח הטמא שמשך על נפשו, גם כן בעולם הזה יתמרק הכח הטמא ההוא על ידי קבלת היסורין, ובהשלימו למרק יתבטל המקטרג ההוא, על דרך שאמרו ז"ל (סוטה ט ע"א) חיצי כלים וגו', כי החצים אינם אלא לעשות רצון הפועל בהם, וכיון שעשו ציווים הם בטלים, וזהו (ישעיה מד, כב) מחיתי כעב פשעיך וגו' שובה אלי כי גאלתיך, והכונה גאלתיך מאותם החובות שהיית תפוש בהם.

179

ק״פולכן צריך לקבל היסורין מאהבה ולא יבעוט בהם, וכן דרשו במכילתא (פ' יתרו) בפסוק (שמות כ, כ) לא תעשון אתי, זה לשונם רבי עקיבא אומר לא תעשון אתי, שלא תנהגו בי כדרך שאחרים נוהגין באלהיהם, שכשהטובה באה עליהן הם מכבדים את אלהיהם, שנאמר (חבקוק א, טז) על כן יזבח לחרמו, וכשפורענות באה עליהם הם מקללין את אלהיהן, שנאמר (ישעיה ח, כא) והיה כי ירעב וגו' וקלל במלכו. אבל אם הבאתי עליכם את הטובה תנו הודאה, ואם אביא עליכם היסורין תנו הודאה, וכן דוד אמר (תהלים קטז, יג) כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, (שם קטז, ג-ד) צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא, וכן איוב אמר (איוב א, כא) ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך, על מדת הטוב ועל מדת הפורענות, וכן אשתו של איוב אמרה לו (שם ב, ט) עודך מחזיק בתומתך, ומה הוא אומר לה כדבר אחת הנבלות תדברי. אנשי דור המבול ואנשי סדום שהיו שגורין בטובה, כשבאת עליהן פורענות קבלו אותן על כרחן, ואנו שהיינו נאים בטובה לא נאה בפורענות. ועוד יהא שמח ביסורין יותר מן הטובה, שאפילו אדם בטובה כל ימיו אינו נמחל לו מן העבירות שבידו, ומי מוחל לו, הוי אומר יסורין.

180

קפ״ארבי אליעזר בן יעקב אומר, הרי הוא אומר (משלי ג, יא) מוסר ה' בני אל תמאס, מפני מה כי את אשר יאהב ה' יוכיח, אמרת צא וראה מי גרם לבן זה לרצות את האב, הוי אומר זה יסורין. רבי מאיר אומר (דברים ח, ה) וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו, יהא לך יודע מעשים שעשית, ויסורין שהבאתי עליך, שלא לפי מעשיך הבאתי עליך את היסורין.

181

קפ״ברבי נתן אומר חביבין היסורין, שכשם שהברית כרותה לארץ כך ברית כרותה ליסורין, שנאמר (דברים ח, ה) ה' אלהיך מיסרך, ואומר כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה. רבי שמעון בן יוחאי אומר חביבין יסורין, ששלש מתנות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, ולא ניתנו אלא ביסורין, ואלו הן, תורה וארץ ישראל ועולם הבא. תורה מנין, שנאמר (משלי א, ב) לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה, וכתיב (תהלים צד, יב) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. ארץ ישראל מנין, תלמוד לומר ה' אלהיך מיסרך, ואומר כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה. העולם הבא מנין, תלמוד לומר (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר, אמרת צא וראה איזו דרך מביאה לאדם לחיי העולם הבא הוי אומר זה יסורין.

182

קפ״גרבי נחמיה אומר חביבין יסורין שכשם שהקרבנות מרצין כך היסורין מרצין, בקרבנות מהו אומר (ויקרא א, ד) ונרצה לו לכפר עליו. ביסורין מה הוא אומר (שם כו, מג) והם ירצו את עונם. ולא עוד אלא שהיסורין מרצין יותר מן הקרבנות, מפני שהקרבנות בממון והיסורין בגוף, וכן הוא אומר (איוב ב, ד) עור בעד עור וכל אשר לאיש. ועוד דרשו שם במעלת היסורין, שאף על פי שחזקיהו למד למנשה תורה לא הועיל לו כלום אלא היסורין, שנאמר (דה"ב לג, יב) וכהצר לו חלה את פני ה', הא למדת שחביבין יסורין, עד כאן לשונו. הרי במעלת היסורין שהם מכפרים עונותיו של אדם וכו'.

183

קפ״דוכן דרשו רבותינו ז"ל (ברכות ה ע"א) זה לשונם והיינו דרבי שמעון בן לקיש, נאמרה ברית במלח ונאמרה ברית ביסורין, נאמרה ברית במלח דכתיב (ויקרא ב, יג) ולא תשבית מלח ברית אלהיך, ונאמרה ברית ביסורין (דברים כח, סט) אלה דברי הברית, מה ברית האמור במלח מלח ממתקת את הבשר, אף ברית האמור ביסורין יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם, עד כאן לשונם.

184

קפ״הושם בברכות אחר מאמר זה, הובא גם כן מאמר רבי שמעון בן יוחאי, ג' מתנות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל. וכיון שבא לידינו נימא ביה מלתא, ג' מתנות אלו אפשר לומר שהם כנגד נפש רוח נשמה, ונודע שורש אלו מקומם במדות, והטעם שנקדים תורה לארץ ישראל, כי ישראל קודם שזכו למתנת ארץ ישראל זכו למתנת התורה במדבר, וקודם שזכו לה היה ביסורין, בתחלה (שמות יד, י) ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם, ואח"כ קריעת ים סוף ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה (שם טו, כג), ואחר כך ברפידים ויצמא שם העם למים (שם יז, ג), ואחר כך עמלק. וכן קודם שנכנסו לארץ באו עליהם סיחון ועוג. וכן בעולם הבא נהר די נור נגיד ונפיק מן קדמוהי (דניאל ז, י), ופירשו בתיקונים (דף ד ע"א) דביה טבלין נשמתין וכו', עיין שם.

185

קפ״ווהטעם שנתנו ביסורין, מפני שהם ג' אלהים כדפי' בזוהר (פ' בראשית דף לא ע"ב) זה לשונם אמר רבי יוסי מאי דכתיב (דברים ד, ז) אשר לו אלהים קרובים אליו, קרובים, קרוב מבעי ליה, אלא אלהים עילאה, אלהים דפחד יצחק, אלהים בתראה, ובגיני כך קרובים, וגבורות סגיאן אינון דנפקין מחד, וכלהו חד, עד כאן לשונו. והנה התורה נתנה באש, שהוא אלהים הב' דפחד יצחק, וכן ארץ ישראל הוא אלהים בתראה ומדת צדק ילין בה. וכן עולם הבא שהוא אלהים עילאה. ולכן צריך בהכרח שיבואו ביסורין כדי שיושפע הדין ההוא למטה, ויומתק בצד החסד אחר קבלת הדין.

186

קפ״זואמרו לא נתנם אלא על ידי יסורים, שאפילו יהיה צדיק גמור צריך יסורין לזכות אליהם. וכן מצינו שלא זכה הרשב"י ע"ה אל החכמה הנפלאה אלא על ידי היסורין שנצטער במערה י"ג שנה, וכדפי' בפרשת בראשית (זוהר דף יא ע"ב), וכן במסכת שבת (דף לג ע"ב). והטעם, במה שפי' ברעיא מהימנא (פ' פינחס דף רמז ע"א) והעתקנו לשונו בשער הקדושה (פט"ו), שאמר ועוד אית רזא בלולה בשמן כתית, ודאי לאו אורייתא איהי בלולה אלא למאן דסביל כמה מכתשין בגינה, כמא דאוקמוה מרי מתניתין דלית אורייתא מתקיימת אלא במי דממית גרמיה עלה, עד כאן לשונו.

187

קפ״חורמז זה נרמז בתורה במקום אחר, שאמר (שמות כז, כ) ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור, כי שמן זית זך שהיא התורה אינו מאיר אלא על ידי כתישה, שהוא כתישת החומר, כל שכן מי שיש לו עונות, כי כדי לטהר פגם המדות העליונות ופגם נשמתו צריך לקבל יסורין כדי שיזכה לעולם הבא או לזכות לתורה.

188

קפ״טוכן אחד ממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם היא בקבלת היסורין (אבות פ"ו מ"ו), וקבלת היסורין הוא ענין רבי אלעזר ברבי שמעון דקביל עליה יסורין (ב"מ דף פד ע"ב). כיוצא בזה צריך האדם להצטער בסיגוף האכילה והשינה והתענוג, או להתענות וכיוצא.

189

ק״צובתנא דבי אליהו אמר שמי שיקבל היסורין ניצול מגיהנם ונכנס לגן עדן, וזה לשונו זה שאמר הכתוב (איכה ג, כז) טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו, אמר אליהו ז"ל אשרי מי שקבל יסורין מנעוריו, למה שסופו נח, מנין מאיוב, שכן אמרו חבריו (איוב ח, ז) והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד, ולא עוד אלא שיסורין שעליך יצילוך מגיהנם ויניחוך בגן עדן, שנאמר (שם לו, טז) ואף הסיתך מפי צר רחב לא מוצק תחתיה ונחת שולחנך מלא דשן. אמר רבי אחא בשם רבי יונה, אמרו לו חבריו לאיוב אף על פי שהשטן הסית עליך הקדוש ברוך הוא, שנאמר (שם ב, ג) ותסיתני בו לבלעו חנם, הקדוש ברוך הוא חפץ להצילך מפי צר, מגיהנם שפיה צר מלמעלה והיא רחבה מלמטה, שנאמר רחב לא מוצק תחתיה, מלמד שאין יסוד לגיהנם לא מארץ ולא מאבן, כדי שלא יהא בו מנוחה לרשעים. והיאך נידונין בתוכו, כחו נותן אותן כעוף וקלים ודלים מכל צדדין עד שנעשין כחוט השערה, שנאמר (תהלים מט, טו) וצורם לבלות שאול, וכתיב (איוב י, כב) ארץ עיפתה כמו אופל, מכאן אתה למד שעומדין בו כעוף העומד באויר. ולא דייך שהצילוך היסורין מגיהנם, אלא שהכניסוך לגן עדן, שנאמר (שם לו, טז) ונחת שלחנך מלא דשן, ולפיכך אמר הכתוב (איכה ג, כז) טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו, עד כאן לשונו.

190

קצ״אודע כי עם היות שהיסורין הם כח הדין לאדם, וכפי הנראה היה שהם נשפעים מהגבורה, אין הדבר כך, כי אינם באים אלא מצד החסד, כדכתיב (תהלים קג, ח) רחום וחנון וגו' ארך אפים ורב חסד, וכתיב (שם קג) לא כחטאינו עשה וגו', וכתיב (משלי ג, יב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וכתיב (שם יג, כד) חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר. ואין אהבה אלא מצד החסד.

191

קצ״בוהיינו כי הנפש בתו של אברהם אבינו ע"ה כדפי' בסבא (פ' משפטים דף צה ע"א) בענין ובת כהן כי תהיה לאיש זר (ויקרא כב, יב) כי הנשמה נקראת בת כהן, וזה לשונו בת כהן, דא נשמתא עלאה, ברתיה דאברהם אבינו קדמאה לגיורין, והוא משיך לה לנשמתא מאתר עלאה, עד כאן לשונו. וכן פירש שם (דף צו ע"ב) בענין (שמות כא, ח) לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגדו בה, שהבגד הזה הוא פרישו דלבוש יקר מצד החסד הנקרא אלוה, עיין שם, זה לשונו רשים לה קודשא בריך הוא וחתים לה בחד גושפנקא דלבוש יקר דיליה, ומאן איהו שמא קדישא דאיקרי אלוה, ודא איהו כימי אלוה ישמרני, עד כאן לשונו לעניננו.

192

קצ״גוכיון שהנשמה נשפעת מצד החסד גם טהרתה היא מצד החסד, ואם ח"ו נטמאה, כמו שהיה הכהן מטהר את המצורע, דכתיב (ויקרא יד, ב) ביום טהרתו והובא אל הכהן, כן הנשמה נטהרת על ידי אשו של גיהנם כדי שתתלבן, ואחר כך עולה על ידי מיכאל שהוא הכהן העליון המקריב נשמות של צדיקים, כדפירשו רבותינו ז"ל (חגיגה דף יב ע"ב, מנחות קי ע"א ע"ש תוד"ה ומיכאל). וכן פירשו בזוהר (פ' מצורע דף נג ע"ב) זה לשונו לבתר אתדנת בכמה דינין. ופי' לבתר, הוא נמשך אחר לשון המאמר האמור שם, שספר בענין פטירת הנפש מהגוף, ואמר לבתר איתדנית בכמה דינין עד דאשתארת בגיהנם על ידוי דדומה, וגופא אתדן בקברא עד דתב לעפרא, ונפשא באשא דגיהנם בכמה דינין, עד ההוא זימנא דקבילת עונשה לאתרחקא מאתר דיתבין ביה צדיקיא, לבתר דקבילת עונשה ומטי זימנה לאתדכאה, כדין אסתלקת מגיהנם ואתלבנת מחובהא כפרזלא דאתלבן בנורא, וסלקין עמה עד דעאלת לגנתא דעדן דלתתא, ואיסתחית תמן באינון מיא, ואיסתחית בבוסמין דתמן, כמה דאת אמר מקוטרת מר ולבונה, כדין סלקין עמה עד דאתקריבת בקורבנא על מדבחא, הדא הוא דכתיב (ויקרא יד, ב) זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא על הכהן, כהנא עלאה דלעילא, האי נפשא דלא אסתאב כל כך בהאי עלמא הא אית ליה תקנתא כגוונא דא, ואי לאו מעוות לא יוכל לתקון, עד כאן לשונו.

193

קצ״דהרי שסוף הקרבת הנשמה על ידי הכהן, ואפילו שתכנס בגיהנם והאש הוא המטהר אותה, הכוונה היא כדי שתתלבן ותטהר כדי שיאיר בה כח החסד, אור לבן, שמשם נשפעה הנשמה כדפירשנו.

194

קצ״הונמצא בבחינה זו, שחסד עושה הקדוש ברוך הוא עם הנשמה לרחוץ אותה מכתמיה כדי לתת שכר טוב, והיינו (תהלים קלט, י) גם שם ידך תנחני - לטהר הנפש, ותאחזני ימינך - לתת לה שכר טוב.

195

קצ״ווהוא כמשל האם הרוחצת את בנה מצואתו, שגומלת חסד עמו, שאם תניח אותו בצואתו הוא אכזריות שיתקלקל גופו, ואף על פי שהבן בוכה ומצטער הכל לטובתו. וכן האב המכה את בנו ומיסרו בשבט, הוא גמילות חסדים, שמטיב עם נשמתו כדי שלא תרד לגיהנם, כי מוטב שיסבול צער קטן ולא צער גדול שהוא אשו של גיהנם, שהוא תמידי יום ולילה לא ישבות צער הנשמה עד שתטהר. וכן הקדוש ברוך הוא בעולם הזה נפרע מן הצדיקים ומיסרן בשבט יסורין מעט מעט, כדי שלא ירדו לגיהנם, ולא כן לרשעים, שאם ייסרו אותן ביסורין יוסיפו פשע על פשע.

196

קצ״זולכן למי שהקדוש ברוך הוא אוהבו מיסרו מעט מעט, כדפירשו רבותינו ז"ל (ע"ז דף ד ע"א) על פסוק (עמוס ג, ב) רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם, אמרו שם שהוא משל אל אדם אחד שהוא נושה בשני בני אדם, אחד אוהבו ואחד שונאו, לאוהבו נפרע ממנו מעט מעט, ולשונאו נפרע הכל ביחד.

197

קצ״חנמצא שיש ב' מיני יסורין, האחד הם מצד החסד, והם נקראים יסורין של אהבה שפורע ממנו מעט מעט, והם יסורין שאין בהם ביטול תורה ותפלה, והוא על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים דף קיח ע"א) על פסוק (תהלים קיח, א) הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, זה לשונם אמר רבי יהושע בן לוי, הודו למי שגובה חובתו של אדם בטובתו, עשיר בשורו, עני בשיו, יתום בביצתו, אלמנה בתרנגולתה, עד כאן לשונם.

198

קצ״טויש יסורין שאינם של אהבה, והם אותם שיש בהם ביטול תורה וביטול תפלה, שנשפע הדין עליו כולו ביחד, והוא דומה בקצת לאשו של גיהנם המטהר את הנשמה בפעם אחת בלי לתת ריוח והנפשה בנתים.

199

ר׳נמצא ב' בחינות אלו הם ב' בחינות שיש במדות, כדפירשו בזוהר בפרשת וארא או כללות החסד בגבורה או גבורה בחסד, ומה שהוא כללות הגבורה בחסד הם יסורין של אהבה, שהחסד הוא הגובר, והדין נשפע מעט מעט, ומה שהוא כללות החסד בגבורה והגבורה היא הגוברת, הם יסורין שאינם של אהבה, אבל לעולם אין יסורים שלא ישתתף שם צד החסד לטהר וללבן, כדפירשנו ממשל האם הרוחצת את בנה, וכן כתיב (ישעיה ד, ד) אם רחץ ה' את צואת בנות ציון. ודקדק בשם זה הכתוב באל"ף דל"ת, ותמצא טוב טעם בדברי.

200

ר״אנמצא כי כל המקבל עליו יסורין נעשה מרכבה לחסד, כי החסד שהוא כהן נקרא איש טהור כדפי' בפרשת חקת, וזה, כי ביסורין מטהר נשמתו ומקרבה אל החסד.

201

ר״בומטעם זה יקרא היושב בתענית חסיד, כדפירשו רבותינו ז"ל (תענית דף יא ע"ב) דכתיב (משלי יא, יז) גומל נפשו איש חסד, כי על ידי הרתחת חלבו ודמו המתמעט על ידי אש התענית הוא מטהר נפשו ומלבנה ומקרבה אל החסד, והוא דין שמקבלו עליו מעט מעט, שהרי בלילה הוא אוכל וניזון משפע החסד שמשם נשפע המאכל כדפי' בשער הקדושה בפרק טו.

202

ר״גוכן כל יסורין שיקבל עליו האדם שלא יהיה בהם ביטול תורה וביטול תפלה, כמו למעט במאכלו, או לשבת בתענית כך שעות ביום, כמו שהיה עושה רבי יוחנן כדפי' במסכת כריתות בענין נשבע להרע ולא ימיר (תהלים טו, ד), כגון רבי יוחנן שהיה אומר אהא בתענית עד שאבא לבית. ובירושלמי פרק קונם (נדרים פ"ח ה"א) אמר מילתיה דרבי יוחנן אומר מתענין לשעות, דאמר רבי יוחנן אמר הריני בתענית עד דנחסיל פרקי, עד דנחסיל פרשתא, עד כאן לשונו. וכיוצא בזה הם יסורין של אהבה, שעושה בעצמו מה שראוי שיעשה הקדוש ברוך הוא בו מצד האהבה.

203

ר״דאמנם יצדק בחינה זו בקבלת יסורין עליו מצד האהבה אם לא חטא כל כך שאין עונשו לרדת לגיהנם, אבל אם חטא בענין העריות וכיוצא, שהיא מן הבחינה הג' שמנה רבי ישמעאל בענין ד' חלוקי כפרה שפירשנו לעיל, שהרי אם עבר על לא תעשה שצריך יסורין למרק כדכתיב (תהלים פט, לג) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, כי בודאי אותם היסורין בנגעים, ויש בהם ביטול תורה ותפלה כפי הסברה.

204

ר״הוהטעם שהקדוש ברוך הוא נותן לו יסורין קשים, מפני שאין לקודשא בריך הוא אז חפץ בתורתו מאחר שנפשו מזוהמת הרבה בצואת עונותיו, ובלי ספק שאם לא באו עליו יסורין ידע שהקדוש ברוך הוא שונאו ושומרו לפקוד הכל ביחד לגיהנם. ולכן צריך לקבל עליו יסורין קשין ואף על פי שיהיה בהם ביטול תורה ותפלה, כי טוב מעט תורה בנקיון הנפש מזוהמת ריח רע העונות, יותר מלהרבות תורה והנפש מליאה זוהמה, ועליו כתיב (תהלים נ, טז) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי וגו'.

205

ר״ווכבר יש עונות שאף על פי שאינם מן כריתות הנזכר בתורה, פירשו רבותינו ז"ל שהם שקולים כנגדם, שהרי לשון הרע שקול כעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים (ערכין טו ע"ב), וכן כעס השקול כעובד עבודה זרה, והגאוה ככופר בעיקר (ע' סוטה ד ע"ב), ובלי ספק צריך לקבל יסורין עד שיטהר.

206

ר״זומכל מקום כל מה שאדם מקבל בעולם הזה, אף על פי שיהיה בהם ביטול תורה ותפלה, כלם הם על צד החסד, והמעט שיקבל עליו חשוב הרבה לפניו, דכתיב (תהלים קג, י) לא כחטאינו עשה לנו ולא כעונותינו גמל עלינו, שהעולם מתנהג על פי החסד, דכתיב (שם פט, ג) אמרתי עולם חסד יבנה. אמנם אחר פטירתו הנשמה מהעולם הזה היא נידונת על הדין והדקדוק הגמור בלי לוותר אפילו נקודה, כדפירשנו לעיל שעולם הבא ניתן על ידי יסורין, דכתיב (משלי ו, כג) ודרך חיים תוכחות מוסר, ופירוש ודרך חיים - שהם החיים העליונים, חיי העולם הבא, צריך תוכחות מוסר, כי כדי לזכות לאותו הנועם העליון צריך האי ודאי והלואי, שאותו הנועם אינו ניתן אלא ליראיו וחסידיו, דכתיב (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, וכתיב (תהלים לו, ח) מה יקר חסדך אלהים וגו', יעלזו חסידים בכבוד (שם קמט, ה).

207

ר״חולכן צריך יסורין כפולים ג' - תוכחות שנים, מוסר אחד, הרי שלשה, שעולם הבא הוא כולל שנים המדרגות עמו שהם תורה וארץ ישראל, ולכן נותנין לו יסורין כפולים, דהיינו על פי הדקדוק הגמור שלא לוותר דבר. ובתורה וארץ ישראל לא נזכרו אלא יסורין פעם אחד, בתורה (תהלים צד, יב) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו, וכן בארץ ישראל (דברים ח, ה) כאשר ייסר איש את בנו וגו', כלם הם יסורין ברחמים, בתורה נזכר בו שם י"ה שהוא רחמים, וכן בארץ ישראל ידו"ד אלהיך, הרי שם רחמים משותף בדין, ובעולם הבא לא נזכר שם לא רחמים ולא דין, להורות על הדין הגמור, ידו"ד אי אפשר להזכירו שלא להורות על הרחמים, אלקים אי אפשר להזכירו שבכל ספר משלי לא נזכר אלהים (אלא בג' מקומות) מן הטעם שפירשו בזוהר (פ' בא ריש דף לט) שמשלי הוא כנגד קו האמצעי, עיין שם. ולכן הזכיר יסורין כפולים מפני שלא היה יכול להזכיר אלהים.

208

ר״טודי בזה הערה למשכיל, שיעורר לבו אל התשובה וידע לטהר את נפשו מנגעיה, כי אין לאיש נכבד מנפשו, וכל אחד יודע מומי נפשו, ולכן בעוד שמאריכין לו ירפא את עצמו ברפואות התשובה אשר יתבארו בעזרת ה' לכל עון ועון הטהרה הצריכה לו, טרם החרטה אשר לא תועיל.

209

ר״יואחר שבארנו צורך היסורין לטהרת העון, צריכין אנו לבאר שצריך האדם לקבלם מאהבה, ומאהבה הוא בב' בחינות, הא' כי מאהבת השכינה מקבל עליו אותם היסורין, והטעם כי החוטא שכינה לוקה על ידו כענין בן כסיל תוגת אמו שביארנו בשער היראה (פ"ט), ולכן מאהבת השכינה שהיא אמו הוא אומר אל לבו מוטב שאלקה אני בגופי ולא תלקה אמי.

210

רי״אועוד בבחינה אחרת, כי האדם כשהוא חוטא שכינה מסתלקת ממנו, והוא כדי שלא תסתלק השכינה ממנו מקבל עליו יסורין, וכן ביארו בזוהר (פ' ויחי דף רמה ע"א) זה לשונם דבר אחר קשה כשאול קנאה, מה שאול בשעתא דנחתין לחייביא ביה, מודיעין לון חובייהו על מה נחתין ליה, וקשיא ליה, כך מאן דקני הוא תבע על חוביה, וחשיב כמה עובדין, וכדין קישורא דרחימותא אתקשר ביה, עד כאן לשונו.

211

רי״בופי' הוא תבע על חוביה, כי העון הוא סבה להפריד האהבה בינו ובין השכינה, כאומרו (ישעיה נט, ב) כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין אלהיכם, ולכן כיון שהאוהב הזה אינו רוצה שחשוקתו תפרד ממנו, הוא מעצמו בעל חוב התובע את חובו ומתודה על עונו לחשוקתו, ואומר לה האמנם חטאתי לך אל תפרד ממני בסבת חטאתי, וכיון שהאדם מתודה בי דינא בדילין מניה, כדפירשו בזוהר בפרשת פינחס (דף רלא ע"א) ואז אין דינו נמסר ביד החיצונים אלא קודשא בריך הוא ושכינתיה דנין אותו ומיסרין אותו בידי דין קדושה בעולם הזה, כמו שאמר (ירמיה י, כד) יסרני ה' אך במשפט אל באפך וגו', וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים נד, ג) ובגבורתך תדינני, והכוונה שיהיה דינו נמסר ביד הגבורה העליונה שהוא דין קדוש, והוא ברחמים מצד רחמיו יתברך, ואל יהי נמסר ביד החיצונים בגיהנם שהוא רצועה בישא מכת אכזר. ותביעת החוב הוא תביעת היסורין על עונותיו בעולם הזה, באופן שלא ישאר תביעה למקטרג שהוא בעל חובו לגבות ממנו חובו בגיהנם, והוא אומר לנפשו כך וכך עשית כך וכך תסבול.

212

רי״גומה שאמר, וחשיב כמה עובדין, פי' כמה מעשים טובים לטהר נפשו, וכדי שלא תתרחק חשוקתו ממנו, וכדי שתבוא לדור עמו, הוא עושה מעשים אשר בכוחו לעשות למצוא חן בעיניה שתתרצה בו.

213

רי״דואמר, וכדין קשורא דרחימותא אתקשר ביה, שמקבל היסורין מאהבה, וכן המצות עושה אותם מצד אהבת השכינה, וזה תכלית האהבה.

214

רי״הובזוהר (פ' משפטים דף קט ע"ב) פירשו שהתשובה והתפלה וקבלת היסורין עליו מועילין שלא יצטרך לבא בגלגול, כפי סברת רבותינו ז"ל הנזכר לעיל, זה לשונו אהבתי את אדוני, ובסגיאו דצלותין רחים לקודשא בריך הוא, אתקין עובדוי ואמר אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי, וקודשא בריך הוא קביל ליה בההוא תיובתא ובההוא סגיאו דצלותין, מה עביד קודשא בריך הוא, מה דהוה זמין לאהדרא ליה בגלגולא ולמסבל עונשין בהאי עלמא על מה דעבד, לא אהדר להאי עלמא, ומה עביד ליה, קריב ליה לבי דינא דמתיבתא דרקיעא, ודיינין ליה ומסרין ליה לבי מלקיותא, וארשים ליה קודשא בריך הוא האיך נמסר ליה לבי ענשא, ופגים ליה למהוי תחות שולטניה דיובלא עד זמן ידיעא, ובתר פריק ליה, עד כאן לשונו.

215

רי״ווהטעם לזה אפשר לומר, כי בעל תשובה בקבל עליו יסורין מקבל עליו הדין העליון, והמדות המטהרות מהפגם והדין שבהם, ובזה מקרב נשמתו אל החסד, נקראת קץ הימין, ולכן יזכה שתנוח נפשו בקץ הימין ולא ישוב בגלגול, כמו שבשרו ענין זה לדניאל (דניאל יב, יג) ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין.

216

רי״זובזה נכלל הפרק:

217

רי״חאחר שבפרק הקודם ביארנו הצורך לבעל תשובה ביסורין לטהר עונותיו, ראינו לסמוך לו פרק זה בביאור ענין הצום שהוא מצטרך לבעל תשובה, וכמו שנתבאר על ידי הנביא יואל ע"ה (יואל ב, יב) שובו אלי בכל לבבכם ובצום ובבכי ובמספד, והקדים הפסוק בכל לבבכם, ויש בו אתנח, ואחר כך אמר ובצום ובבכי ובמספד, והכוונה כי עיקר הכל הקודם אל הצום והבכי הוא היות התשובה מלב ומנפש.

218

רי״טוהחסיד בעל חובת הלבבות פירש בענין התשובה ד' תנאים, זה לשונו פרק ד אבל גדרי התשובה הם ד', הא' החרטה על מה שקדם לו מן העונות, והב' שיעזבם ויסור מהם, והג' שיתודה בהם ויבקש המחילה עליהם, והד' שיקבל על נפשו שלא לעשותם ובמצפונו, עד כאן לשונו. והנה כלל הד' אלו הוא מה שנאמר בכל לבבכם, כי בעשות האדם התשובה בכל לב יוכללו בודאי ד' תנאים האמורים.

219

ר״כועוד אפשר לומר טעם אחר, כי לפעמים יהיה האדם חולה או במקום סכנה, ויהרהר תשובה בלבו לכשיוכל לעשות יתענה ויעשה תשובה, וכההיא דאמרינן (תענית דף ח ע"ב) בימי רבי זירא גזור גזרה, וגזור דלא למיתב בתעניתא, אמר להו רבי זירא נקביל עילוון, ולכי בטול גזרה ליתביה, אמרי ליה מנא לך הא אמר להם דכתיב (דניאל י, יב) ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום אשר נתת לבך להבין ולהתענות נשמעו דבריך, הרי בפירוש כי קבלת התענית אף על פי שאינו יכול להתענות מועיל כאלו התענה, והיינו בכל לבבכם.

220

רכ״אוהצום מצטרך אל השב, כי באכילה הלב מתגאה ויבא למרוד, וכמו שהעתקנו בשער הקדושה פרק טו, שאין אדם מורד אלא מתוך אכילה ושתיה, כאומרו (דברים יא, טו-טז) ואכלת ושבעת השמרו לכם וגו', וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק (שמות לב, ו), וכיוצא הרבה. ועיקר התענית הוא ההכנעה, כמו שאמר דוד המלך ע"ה במזמור התשובה (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה, וכדפירשנו לעיל (פ"ג).

221

רכ״בונתבאר עוד בזוהר (פ' פינחס דף רמ ע"א) זה לשונו רבי אבא פתח, זבחי אלהים רוח נשברה, האי קרא אוקמוה, דרעותא דקודשא בריך הוא לא אתרעי בקרבן דבר נש על חובוי, אלא רוח נשברה, ובני נשא לא ידעי מאי קא אמרי, והכי שמענא מבוצינא קדישא, דכד אתי בר נש לאסתאבא בחובוי אמשיך עליה רוחא מסטרא דמסאבא, ואיתגאי על בר נש ושליט עליה לכל רעותיה, אתי בר נש לאתדכאה, בזמנא דהוה בי מקדשא קיים אקריב קרבניה, כל כפרה דיליה תליא עליה עד דאתחרט ותבר לההיא רוחא מגו גאותא דיליה, ומאיך ליה, ודא הוא תבירו דההוא דרגא דמסאבא, וכד אתבר ההוא רוח מסאבא וקביל קרבניה דא איהו דאתקבל ברעוא כדקא יאות, ואי לא אתבר האי רוחא לאו קרבניה כלום ולכלבי אתמסר, דהא קרבניה דא לאו דקודשא ברוך הוא אלא מכלבי, ובגין כך זבחי אלהים רוח נשברה כדקא יאות, רוח נשברה דיתבר ההוא רוחא מסאבא ולא ישלוט, ועל דא מאן דיתבר ליה כדקא יאות, עליה כתיב (תהלים עח, לט) רוח הולך ולא ישוב, ליהוי ההוא גברא באבטחותא ולא יתוב לגביה לעלמין, הדא הוא דכתיב ולא ישוב. לב נשבר ונדכה, ההוא גברא דלא איתגאי ולא אתענג בעינוגין דעלמא, אלהים לא תבזה, ביקרא איהו לגביה, עד כאן לשונו.

222

רכ״גהרי בפירוש, כי כאשר החוטא מושך עליו רוח מסטרא אחרא, ואז לבו מתגאה עליו, והזבח העיקרי הוא רוח נשברה, לשבר אותו הרוח החיצוני, כענין שבירת קליפי האגוז. וביאר בסוף המאמר כיצד ישבר הרוח, על ידי שבירת הלב, דהיינו דלא אתגאי ולא אתענג בעינוגין דעלמא, ועל ידי הצום מתרחק מתענוגי העולם, ואז הוא משבר הרוח החיצוני ההוא.

223

רכ״דוביארו עוד ענין זה (רע"מ פ' פינחס דף רמז ע"א) בפרשה עצמה בביאור פסוק סלת למנחה, אמרו ז"ל ידו"ד עמודא דאמצעיתא, סולת דיליה דא שכינתא תתאה, נהורא דיליה סלת נקיה מסטרוי, בלא פגימו דחשוכא ובלא תערובת חשוכא כלל, דהכי אינון חשוכין עם נהורין, כבר קדם מוץ ותבן, ובחוביהון דישראל מתערבין חשוכין בנהורין, וכגוונא דדש בר נש תבואה ולבתר איהו בורר לה כבורר אוכל מתוך פסולת, כך ישראל צריך למעבד ברוחיהון כד אתערב בהון חשוכין, ורזא דמלה (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה, דהכי אתבר חשוכא דאיהו יצר הרע, דמכסי על רוחא כמוץ דמכסי על חטה, כענן דמכסי על שמשא ולא אנח ליה לאנהרא, ובזמנין דחשך דאיהו יצר הרע מכסי על יצר הטוב דאיהו אור, איהו כמאן דתפיס בבית האסורין דרוחא, ואוף הכי כד יצר טוב איהו תפיס ברשו דיצר הרע הכי אינון תפיסין חיילין דיצר הטוב ברשו דחיילין דיצר הרע. ובזמנא דיתבר בר נש רוחיה בכל איברין דיליה קדם ידו"ד, מה כתיב, לאמר לאסורים צאו לאשר בחשך הגלו (ישעיה מט, ט), אבל שכינתא איהי סלת נקיה, דלית חשוכא וקבלא יכיל לאתערבה בה, עד כאן לשונו.

224

רכ״ההרי במאמר הזה מבואר הענין יותר, כי על ידי החטא מתערב אור בחשך, והחשך ההוא מכסה על הרוח כענן המכסה על השמש, והיינו מה שאמר הפסוק (שם נט, ב) כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, שהם מחיצה. וכן אמרו בתיקונים (דף קט ע"א) דאלין קליפין גרמין אפרשותא בין קודשא בריך הוא ובין ישראל, ודא איהו רזא כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, עד כאן לשונו. וכן אמר לעיל מזה (דף קח ע"ב) ואלין קליפין אינון מחיצה בין ישראל לאביהם שבשמים.

225

רכ״ווכיון שהאדם חוטא, בעונו מגביר הקליפה ומעבה המחיצה, ועושה אותה כמחיצה של ברזל, על דרך (ישעיה ה, יח) הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה, ואין תקנה עד שישבר הקליפה על ידי צום ובכי ומספד, כמו שיתבאר, באופן שישבר רוחו ואבריו לפני ידו"ד, כמו שאמר ובזמנא דיתבר בר נש רוחיה בכל איברין דיליה קדם ידו"ד, ואין דרך לשבירת כל אבריו ורוחו אלא על ידי סיגוף התענית, שחלבו ודמו שהם עיקר כל האברים מתמעטים ומסתגפים. וכמו שעל ידי אכילה ושתיה נתגאה כוחו, וכסה המוץ והתבן שהוא חשך על אור העליון מנשמתו וניצוץ השכינה גם כן שנתלבש בחשך ההוא, כך יסגף עצמו בלי אכילה כדי להכניע עצמו ולברור האור מהחשך.

226

רכ״זובפרט תלמידי חכמים צריכין להתענות, כדי להכניע גופם, כי אין הנשמה מאירה עד שיכנע הגוף וכוחותיו, וכמו שאמרו בזוהר (פ' תולדות דף קמ ע"ב) ותא חזי, בזמנא דקודשא בריך הוא אתרעי בנשמתיה דבר נש לאתהנאה בה, מחי לגופא בגין דתשלוט נשמתא, דהא בעוד דנשמתא עם גופא לא יכלא לשלטאה, וכד אתרע גופא נשמתא שלטא, עד כאן לשונו, וכן האריכו גם כן בזוהר (פ' וישב דף קפ ע"ב) עיין שם. ולכן צריך להתענות כדי להגביר כח הנשמה ולהחליש את החומר ואת תענוגיו.

227

רכ״חוכבר ביארנו בשער הקדושה כי שבירת התענוגים הוא כענין שבירת קליפת האגוז הקשה, ואמר בתיקונים (דף סט ע"א-ע"ב) כי הלב הוא כעין האגוז, זה לשונו ועוד לבא איהו אגוז, מאן דתבר קליפה דאיהו יצר הרע עליה אתמר (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, וגסות ליבא דאיהו שלים בקליפין דיליה ולא אתבר, עליה אתמר (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, ושכינתא לא שריא עליה, ומסטרא דקליפין אתקריאו בני נשא ערלי לב, עד כאן לשונו.

228

רכ״טובלילה שלאחר התענית יזהר שלא ימלא בטנו בשר ויין, בענין שיתגאה לבו ויצא שכרו בהפסדו, וצריך בעל תשובה להתרחק מהם, ובפרט מהיין, כמו שאמרו בזוהר (פ' מקץ דף רב ע"א) מה דאתמר דידכור ליה בר נש ההוא יומא דמותא, ודאי הכי הוא, בגין דמתבר לבא דבר נש, דהא יצר הרע לא שריא אלא באתר דאתשכח חדוה דחמרא וגסותא דרוחא, וכד אשכח רוחא תבירא כדין אתפרש מניה ולא שריא בהדיה, עד כאן לשונו. וכיון שאמר גסותא דרוחא, צריך להתרחק מהתענוגים באופן שלא יבא רוחו להתגאות עליו.

229

ר״לוהרבה מבעלי תורה שבדורינו סומכין שלא להתענות מהא דאמרינן (תענית יא ע"א) אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא, סבר כי האי תנא דתניא רבי אלעזר הקפר ברבי אומר מה תלמוד לומר (במדבר ו, יא) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה, אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה. רבי אלעזר אמר נקרא קדוש, שנאמר (שם ו, ה) קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה. ולשמואל הא איקרי קדוש, ההוא דמדכי נפשיה. ולרבי אלעזר הא איקרי חוטא, ההוא דסאיב נפשיה. ומי אמר רבי אלעזר הכי, והאמר רבי אלעזר לעולם ימוד אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו, שנאמר (הושע יא, ט) בקרבך קדוש ולא אבא בעיר, לא קשיא הא דמצי לצעורי נפשיה הא דלא מצי לצעורי נפשיה. ריש לקיש אמר נקרא חסיד, שנאמר (משלי יא, יז) גומל נפשו איש חסד. אמר רב ששת האי בר בי רב דיתיב בתעניתא ליכול כלבא שירותיה, אמר רבי ירמיה בר אבא אין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד, אמר רבי ירמיה בר אבא אמר ריש לקיש אין תלמיד חכם ראי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים, עד כאן לשונו.

230

רל״אוממימרת ריש לקיש זו אחרונה מסתייעי כדי שלא להתענות, וכדפירש רש"י ע"ה - שממעט במלאכת שמים, חלש הוא ואינו יכול ללמוד, עד כאן לשונו. וכיון שהוא חלש ואינו יכול ללמוד נקרא לא מצי לצעורי נפשיה, ונקרא חוטא, ומימרת ריש לקיש דקאמר נקרא חסיד שנאמר גומל נפשו איש חסד, צריך לאוקומיה לפי דעתייהו בדמצי לצעורי נפשיה, או בשאינו תלמיד חכם, כדי שלא יחלוק ריש לקיש מדידיה לדידיה, דקאמר אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית.

231

רל״בואין מכל זה סיוע למי שחטא שלא יתענה ושיספיק לו התורה לכפרת עונו, שמי שחטא אפילו הוא תלמיד חכם אין תורתו רצויה עד שיטהר עצמו, כדפי' בסוף פרק ב, והעד על זה ריש לקיש עצמו, שפירש בפרקי רבי אליעזר (פמ"ב) והעתקנו לשונו לעיל (פ"ג), שאחר ששב כל ימיו היה עסוק בצום ובצדקה ובתפלה, אלא ודאי אין דברי ריש לקיש אמורים אלא בתלמיד חכם שלא חטא, שאם ירצה להתענות כדי לקדש את עצמו אינו רשאי מפני שממעט במלאכת שמים, אבל אם חטא ויושב בתענית נקרא חסיד, שנאמר גומל נפשו איש חסד, ופירוש גומל נפשו - שגומל לנפשו לשלם לה כמדתה, וכמו שאמר הפסוק (תהלים סב, יג) ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, הרי במדת חסד נשלם לאיש כמעשהו. וכן פי' שעל ידי קבלת היסורין מקרב עצמו אל החסד, כאומרו (משלי יג, כד) ואוהבו שחרו מוסר, ואהבה היא אהבת החסד, וסתם טהרה מצד החסד, כדפירשנו לעיל (פ"ג).

232

רל״גועוד אמרינן בירושלמי בנדרים פרק קונם (פ"ח ה"א) רבי יונתן הוה ציים כל ערבי ריש שתא, רבי אבין הוה ציים כל ערבי שבת, רבי זעירא ציים תלת מאוון צומין, אית דאמר תשע מאוון צומין, ולא חש על מגילת תענית, עד כאן לשונם. והכי איתא בירושלמי בתעניות פרק ב (הי"ב).

233

רל״דוכן כתב הטור (הל' שבת סימן רמט) אין קובעין סעודה בערב שבת משום כבוד שבת, וכתב אחר כך, ויראה שדרך אנשי מעשה להתענות כל היום כדאיתא בעירובין (דף מ ע"ב) הני בני רב דיתבי בתענית במעלי שבתא מהו לאשלומי, אלמא שדרך תלמידי חכמים להתענות ערב שבת, עד כאן לשונו.

234

רל״הגם אין להביא ראיה דאמרינן בתעניות (דף כב ע"ב) רבי יוסי אומר אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית שמא יצטרך לבריות. כי מתורץ הוא במה שכתב הר"ן ז"ל שם, כבר פי' לעיל דמפני שמתענין על אלו ברצופה, קאמר דאין היחיד רשאי להתענות על אלו ברצופה עליהם. וביאור דבריו, שאמר דמפני שמתענין על אלו ברצופה, הכוונה היא, שאמר שם תנו רבנן עיר שהקיפוה גייסות או נהר או ספינה המטורפת בים ויחיד הנרדף מפני נכרים ומפני רוח רעה מפני לסטים, מתריעין מיד בשבת, ועל כלן אין יחיד רשאי לסגף עצמו בתענית, שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמין עליו. הרי שרבי יוסי קאי על דברי תנא קמא שהוא לסגף עצמו בתעניות על אחר, כגון להתפלל על עיר שהקיפוה גייסות או על יחיד הנרדף, וכדפירש הר"ן שעל אלו מותר להתענות רצופין, ועל אלו פליג רבי יוסי וקאמר שלא יתענה רצופין מפני שיבטל ממלאכתו וכו', אבל המתענה רצופין לתשובה על עונותיו לא דבר רבי יוסי בזה.

235

רל״וואדרבא תבא עליו ברכת טוב, שהרי במסכת יומא (דף פו ע"ב) אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב גדולה תשובה, שאפילו יחיד עשאה מוחלין לו ולכל העולם, שנאמר (הושע יד, ה) ארפא משובתם. ולא עוד אלא שמביא רפואה לעולם, כדאמרינן התם (דף פו ע"א) אמר רבי גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם, שנאמר (ירמיה ג, כב) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם, ואם יש כח בתשובה מהביא רפואה לעולם כל שכן לעצמו שיביא רפואה להיותו בריא שלא יחלה. ואם תאמר שהתשובה היא בלא תענית, כבר מפורש על ידי הנביא תנאי התשובה (יואל ב, יב) בכל לבבכם בצום ובבכי ובמספד.

236

רל״זועוד אמרו במדרש משלי בפסוק (משלי ו, ד) אל תתן שינה לעיניך, זה לשונם אל תתן שינה לעיניך מלהתעסק בתורה שהיא מכפרת עון. דבר אחר, אל תתן שינה לעיניך מלעשות תשובה, שהתשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות. דבר אחר, אל תתן שינה לעיניך מלישב בתענית, שהתענית קרובה לתשובה, שנאמר (יואל ב, יב) וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' אלהיכם, אם עשיתם כן כי חנון ורחום הוא, וכל כך למה כדי להנצל מדינה של גיהנם. ועליהם מפורש בקבלה (משלי ו, ה) הנצל כצבי מיד וכצפור מיד יקוש, כדי שלא תתיקשו בירידתה של גיהנם. דבר אחר וכצפור מיד יקוש, שלא תעשו קש לאשה של גיהנם, מפני שכחה של תשובה מגעת עד כסא הכבוד, עד כאן לשונם.

237

רל״חהרי שאמר שהתענית קרוב לתשובה, והטעם כדפי' לעיל בראש הפרק. ולכן אנו מוצאים שעל כל צרה שלא תבא על הציבור גוזרים תענית, כדתנן בפרק קמא דתעניות (פ"א מ"ד) הגיע י"ז חשון ולא ירדו גשמים התחילו היחידים מתענים, ולמה יתענו, מוטב שיעסקו בתורה שהיא מכפרת עון ויפשפשו במעשיהם בלי תענית, אלא מוכרח התענית כדי להביא לידי הכנעה, וכאשר נתקדש מאכילה ושתיה שהם כוחות הגוף נדבק בו יתברך ובמשרתיו שהם מובדלים וקדושים מאכילה ושתיה, ואז הוא עונה אותנו מפני שאנו דבוקיים בו, אבל על ידי אכילה ושתיה אנו מובדלים ממנו, מלבד כשהאכילה מצוה בשבתות וימים טובים וראשי חדשים וכיוצא.

238

רל״טואפשר שמטעם זה היה מר בריה דרבינא יושב בתענית כל השנה, כדאמרינן בפסחים (דף סח ע"ב) מר בריה דרבינא כוליה שתא הוה יתיב בתעניתא, בר מעצרתא, ופוריא, ומעלי יומא דכפורי.

239

ר״מומי שאינו יכול להתענות כל השנה רצופים לפחות ישתדל לקיים דברי הר"י בעל הטורים (א"ח סי' תקפ) זה לשונו כתב בה"ג אלו הימים שמתענים בהם מן התורה, והמתענה בהם לא יאכל בהם ולא ישתה עד הערב, בא' בניסן מתו בני אהרן וכו', וכתב בסוף דבריו אלו ימי תעניות קבלו ישראל מן התורה, ועוד גזרו שיהו מתענין מפני ג' דברים שני וחמישי ושני על חרבן הבית ועל התורה שנשרפה ועל חרפת ה', ולעתיד לבא עתיד הקדוש ברוך הוא להפכם לששון ולשמחה, עד כאן לשונו.

240

רמ״אוכן אמרו במסכת סופרים שהתלמידים מתענין בניסן ב' וה', והטעם מפני שהוא גזירת רבותינו על ג' דברים האמורים. זה לשונם בפרק בתרא הלכה ג' לפיכך אין אומרים תחנונים כל ימי ניסן, ואין מתענין עד שיעבור ניסן, אלא הבכורות שמתענים בערב הפסח, והצנועים בשביל המצה כדי שיכנסו בה בתאוה, והתלמידים מתענין בו שני וחמישי, מפני חילול השם ומפני כבוד ההיכל שנשרף, במה דברים אמורים בצנעא, אבל להזכיר בציבור אסור עד שיעבור ניסן, עד כאן לשונו. הרי שהותר להתענות בניסן לתלמידים ב' וה' מפני חילול ה', והטעם שכיון שכך דרכן להתענות כל השנה, השמיענו שאין מפסיקין בניסן.

241

רמ״בוכתבו בתוספות (ב"ק דף פב ע"א ד"ה כדי) אהא דאמרינן שעזרא תקן שיהיו קורין בתורה בב' ובה' כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה, ואם תאמר ומאי שנא שתקנו ב' וה', ויש לומר משום דאמרינן במדרש משה רבינו ע"ה עלה בחמישי לקבל לוחות האחרונות, וירד בב', ונתרצה לו המקום, ולפי שהיה עת רצון באותה עליה וירידה קבעו בב' וה', ולכך נהגו נמי להתענות בב' ובה', עד כאן לשונו.

242

רמ״גומלבד שני וחמישי יש ימים שנהגו בהם ישראל להתענות, בערב ראש חדש נהגו להתענות, ואומרים שהוא כפור קטן, וטעם למציאות התענית, כי נודע כי ישראל מונין ללבנה כדפי' בזוהר (פ' ויחי ריש דף רלו ע"ב-רלז ע"א) מפני שהלבנה הזו רמז ללבנה העליונה, וכיון שיש למטה מיעוט וחסרון כן למעלה, והצדיקים המצטערים ביסורי שכינה לקבל הדין שבא עליהם, כאשר היא מתחדשת כן הם מתחדשים עמה.

243

רמ״דוכן אמרו בזוהר (פ' וישב דף קפא ע"א) בענין הצדיקים שיש להם יסורין מפני שנולדו בחסרון הלבנה, שלעתיד יש להם מעלה גדולה, והשכינה אינה זזה מהם, זה לשונו שם וכד סיהרא איתפגים בההוא סטרא דחויא בישא, כדין כל אינון נשמתין דנפקין, אף על גב דכלהו דכיין וכלהו קדישין, הואיל ונפקי בפגימו, בכל אינון אתרי דמטו אינון נשמתין כלהו אתברו ואתפגמו בכמה צערין בכמה כאיבין, ואלין אינון נשמתין אתרין דאתרעי בהו קודשא בריך הוא לבתר דאיתברו, ואף על גב דנשמתין בעציבו ולא בחדוון, ורזא דמלא שרייא כגוונא דלעילא, גופא אתפגים ונשמתא לגו כגוונא דלעילא, ודאי כגוונא דא. ובגין כך אלין אינון דבעיין לחדתותי בחדתותא דסיהרא, ועל אלין כתיב (ישעיה סו, כג) והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה', כל בשר ודאי, דאלין יתחדתון בכלא, ובעיין לחדתותי בחדתותא דסיהרא, ואלין אינון בשתופא חדא בסיהרא, פגימין בההוא פגימו דילה, ובגין כך איהי שרייא בגוייהו תדיר דלא שבקא לון, כמ"דא (ישעיה נז, טו) ואת דכא ושפל רוח, וכתיב (תהלים לד, יט) קרוב ה' לנשברי לב, לאינון דסבלו עם סיהרא ההוא פגימו, אינון קריבין לה תדיר, ועל דא להחיות לב נדכאים, באינון חיין דאתיין לה לאתחדתא יהא לון חולקהון, אינון דסבלו עמה יתחדתון עמה, ואלין איקרון יסורין של אהבה, של אהבה אינון, ולאו מניה מההוא בר נש, של אהבה אינון, דאתפגם נהורא של אהבה זוטא דאתדחייא מאהבה רבה, ובגין כך אלין אינון חברים משותפים בהדה, זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי, דאינון זכו להאי למהוי חברים בהדה, עלייהו כתיב (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי וגו', עד כאן לשונו.

244

רמ״הומכאן שכל המצטער בצער שכינה יש לו שכר גדול, כמבואר במאמר שאמר קרוב ה' לנשברי לב לאינון דסבלו עם סיהרא ההוא פגימו וכו', נראה שכל המדכא עצמו ביסורין ומשבר לבו מתחדש עמה. ולכן בערב ראש חדש שהרי היא פגומה מכל וכל, ראוי להצטער ולהתענות. ובכל תענית שיתענה טוב שיכוין לזה גם כן, מלבד כי בחטאו גרם עינוי לה כמו שהארכנו בשער היראה, כי בן כסיל תוגת אמו, לכן ראוי שיסבול ענוי תחת הענוי אשר גרם לה, כל שכן עתה בגלותינו זה כי בפשעינו שולחה אמנו, שראוי לכל אדם להצטער בצערה ולקבל יסורין על מה שהוא מאריך הגלות בעונותינו, ובענין הענוה הארכנו יותר, עיין שם.

245

רמ״ועוד יש ימים שנהגו ישראל להתענות בהם, כגון מראש חדש אלול עד יום הכפורים, שהם ימים שאומרים בהם סליחות ותחנונים, וסמכו על זה (שה"ש ו, ג) *אני *לדודי *ודודי *לי ראשי תיבות אלול וסופי תבות ד' יודין כנגד מ' יום, וכן (דברים ל, ו) ומל ה' אלהיך *את *לבבך *ואת *לבב ראשי תיבות אלול, שחודש זה מוכן למילת הלב, דהיינו תשובה.

246

רמ״זומסתברא מאחר שהוא החדש האחרון מהשנה לעשות בו תשובה על מה שפגם בכל השנה, ולא יכנס בראש השנה שהוא יום הדין, מתועב ממעשיו הרעים, אלא יתקן בחדש זה מה שעבר. וכן בי' ימי תשובה, שמם מוכיח עליהם שנתקנו לתיקון השנה, והם ימי דין שאנו אומרים בהם המלך המשפט, והקדוש ברוך הוא מזדמן לקבל אז לבעלי תשובה, כמו שדרשו ז"ל דרשו ה' בהמצאו (ישעיה נה, ו), וכי יש ימים שאין נמצא, אלא כאן ליחיד וכו', שבימים אלו אפילו ליחיד נמצא, וראוי להתענות ולפשפש במעשיו ויקיים עיקרי התשובה בכל לבבו בצום ובבכי ובמספד, ובלילה לא יאכל בשר ולא ישתה יין.

247

רמ״חוכתב הר"י בשערי התשובה (שער שני אות יד), זה לשונו בעשרת ימי תשובה, הירא את דבר ה' לבו יחיל בקרבו, בדעתו כי כל מעשיו בספר נכתבין, ובעת ההיא האלהים יביא במשפט את כל מעשה, על כל נעלם אם טוב ואם רע, כי האדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים, ובעת ידע האדם כי יביאו את דינו לפני מלך בשר ודם, הלא יחרד חרדה גדולה וישית עצות בנפשו, ובכל דרכי החריצות יחיש מפלט לו, ולא תעלה על רוחו לפנות על ימין או על שמאל ולהתעסק ביתר חפציו, לכן מה נואלו היוצאים לפעלם ולעבודתם עדי ערב בימים הנוראים ימי הדין והמשפט, ואינם יודעים מה יהיה משפטם, וראוי לכל ירא שמים למעט בעסקיו ולהיות רעיוניו נחתים, ולקבוע ביום ובלילה עתים להתבודד בחדריו, ולחפש דרכיו ולחקור, ולקדם אשמורות להתעסק בדרכי התשובה וכשרון מעשה, ולשפוך שיח ולשאת תפלה ורנה ולהפיל תחנה, והעת עת רצון והתפלה נשמעת בו. ואמרו רבותינו ז"ל דרשו ה' בהמצאו אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים.

248

רמ״טומצות עשה מן התורה להעיר אדם אל רוחו ולחזור בתשובה ביום הכפורים, שנאמר (ויקרא טז, ל) מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, ואמרו רבותינו ז"ל כי יום הכפורים מכפר עם התשובה, על כן הזהירנו הכתוב שנטהר לפני ה' בתשובתינו והוא יכפר עלינו ביום הזה לטהר אותנו, עד כאן לשונו.

249

ר״נוכאשר יסתכל המשכיל במעשיות הנזכרים בגמרא מחכמים שהיו מתענים כמה תעניות, ויראה שהיה הדבר בלי צורך כל כך, תלהב נפשו להתענות על כל עונותיו, וכל אחד ידע מה שקדמו לו מהעונות.

250

רנ״אכתב הרא"ש בהלכות קטנות של ר"י אלפס (דף ח ע"א), גבי ההיא דאמרינן (מנחות דף לה ע"ב) רב אשי הוה יתיב קמיה דמר זוטרא אתהפיכא ליה רצועה של תפלין, זה לשון תשובת גאון, דרצועה דרב הונא דאתהפיכא ויתיב מ' יומין בתענית, בשל יד או בשל ראש, הכי גמירנא מרבוותא דשל ראש היתה, רב הונא דיתיב אתעניתא לאו משום דחובה הוה וכו'. ומעשה זה דרב הונא הובא בגמרא דמסכת מועד קטן (דף כה ע"א). וכתב עוד תשובה אחרת, מאן דאפיך רצועה של ראש או של יד מיחייב למיתב בתעניתא דפושע הוא וצריך תענית, אבל לחייבו מ' תעניות כרב הונא לא, ומרוב חסידות הוא דעבד, עד כאן לשונו.

251

רנ״בוכן מצינו רבי זירא שהתענה מאה תעניות שלא תשלוט עליו אשו של גיהנם, כדאיתא בגמרא (ב"מ דף פה ע"א) מלבד מאתים אחרים שהתענה כדפי' שם. גם בירושלמי (שבת פ"ה ה"ד) אהא דאמרינן פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאת ברצועה וכו' אמרו רבותינו ז"ל, אמר רבי חנינא פעם אחת יצאת והושחרו שיניו מן הצומות, עד כאן לשונו.

252

רנ״גגם אם יתענה התלמיד חכם כדי שתתקיים בו תורה ולא תפסוק מזרעו, טוב לו, כדאיתא שם בהשוכר את הפועלים (דף פה ע"א) גבי אהא דאמרינן, אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם, שנאמר (ישעיה נט, כא) ואני זאת בריתי אותם וגו'. רב יוסף יתיב ארבעין תעניתא, ואקריוה לא ימושו מפיך, ויתיב ארבעין תעניתא אחריני ואקריוה ומפי זרעך, יתיב מאה תעניתא אחריני ואקריוה לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, אמר מכאן ואילך לא צריכנא, תורה מחזרת על אכסניא שלה, עד כאן לשונו.

253

רנ״דוכן מצינו ששלמה התענה מ' תעניות על החכמה, כדאיתא בריש מדרש משלי, על טעם שהתחיל ספר משלי במ"ם.

254

רנ״הובסוד התענית ביארו בזוהר (פ' שמות דף כ ע"א-ע"ב) אמר שם בפסוק (שה"ש ב, טז) דודי לי ואני לו הרועה בשושנים, שהקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו בחסד ובדין, רמז השושנים שיש בהם אודם ולובן, וזה לשונו מה השושן הזה אדום ולבן, כך ריח הקרבן מאדום ולבן. בא וראה מריח הקטרת, שהסמנים מהם לבנים מהם אדומים, כגון הלבונה שהוא לבן, מר דרור אדום, והריח עולה מאדום ולבן, ועל כן מנהיג עולמו כשושנים שהוא אדום ולבן, דכתיב (יחזקאל מד, טו) להקריב לי חלב ודם. כנגד זה אדם מקריב חלבו ודמו ומתכפר לו, זה אדום וזה לבן, מה השושן שהוא אדום ולבן אין צומקין אותו לחזור כלו לבן אלא באש, כך הקרבן אין צומקין אותו לחזור כלו לבן אלא באש. עכשיו מי שיושב בתעניתו ומקריב חלבו ודמו אינו נצמק להיות כלו לבן אלא באש, דאמר רבי יהודה מתוך תעניתו של אדם מחלישין אבריו וגובר עליו האש, ובאותה שעה צריך להקריב חלבו ודמו באותו האש, והוא הנקרא מזבח כפרה. והיינו דאמר רבי אלעזר כד הוה יתיב הוה מצלי ואמר גלוי וידוע לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שהקרבתי לפניך חלבי ודמי והרתחתי אותם בחמימות חולשת גופי, יהי רצון מלפניך שיהיה הריח העולה מפי בשעה זו כריח העולה מהקרבן באש המזבח ותרצני, נמצא שאדם שהוא מקריב בתעניתו החלב והדם והאש, והריח שעולה הוא מזבח כפרה. ולפיכך תקנו התפלה במקום הקרבן, ובלבד שיתכוין למה דאמרן. אמר רבי יצחק מכאן ולהלאה כתיב (במדבר לא, כג) כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר, עד כאן לשונו.

255

רנ״ועוד יכוין למה שאמרו בזוהר פרשת תרומה (דף קנג ע"א) תלת שליטין אינון לעילא דקודשא בריך הוא אשתמודע בהו, ואינון רזא יקירא דיליה, אלין אינון מוחא ולבא וכבדא, ואינון בהפוכא דהאי עלמא, לעילא מוחא נטיל ברישא ולבתר יהיב לליבא וליבא נטיל ויהיב לכבדא ולבתר כבדא יהיב חולק לכל אינון מקורין דלתתא, כל חד וחד כדקא חזי ליה. לתתא, כבדא נטיל ברישא, ולבתר איהו מקרב כלא לליבא, ונטיל ליבא, כיון דנטיל ליבא ואתתקף מההוא תוקפא ורעו דקא נטיל ואתער לגבי מוחא, ולבתר אהדר כבדא ופליג מזונא לכל אברין דגופא. ביומא דתעניתא בר נש מקרב מיכלא ומשתייה לגבי כבדא עלאה, מקרב חלביה ודמיה ורעותיה, ההוא כבדא נטיל כלא ברעותא, כיון דכלא איהו לגביה, נטיל ומקריב כלא לגבי ליבא דאיהו רב ושליט עליה, כיון דליבא נטיל ואתתקף ברעותא מקרב כלא לגבי מוחא דאיהו שליטא עילאה על כל גופא, לבתר אהדר כבדא ומפלג חולקין לכל אינון מקורין ושייפין דלתתא, עד כאן לשונו.

256

רנ״זוהמסתכל בדברי המאמר יראה בעין הדעת היות התענית ממש קרבן, סוד אשה ריח ניחוח לה' (ויקרא א, ט) שפירשו בזוהר שיר השירים. ולכן צריך ליזהר ביום התענית מכל חטא ועון, שלא יהיה קרבנו נדחה, וידין מדברים הפוסלים הקרבן שאחד מהם המחשבה, גם יפסלו לתענית אם יהרהר בעבירה. וכן שאר דברים הפוסלים בקרבן יפסלו בתענית, ולכן צריך עזיבת החטא שלא יהא טובל ושרץ בידו.

257

רנ״חובמסכת ברכות (דף לב ע"ב) בענין התענית אמרו ז"ל ואמר רבי אלעזר גדולה תענית מן הצדקה, מה טעם זה בגופו וזה בממונו, עד כאן לשונו. ואמר גדולה תענית וכו', הורה לנו בזה מעלת הצדקה, שאין אומרים זה גדול מזה אלא אם יכנסו בסוג וערך אחד, והטעם, שהצדקה מכפרת עון כאומרו (דניאל ד) וחטאך בצדקה פרוק, וכן התענית הוא במקום הקרבן ומכפר עון, כמו שאמרו שם פרק היה קורא (ברכות דף יז ע"א), רב ששת כד הוה יתיב בתעניתא, בתר דמצלי אמר הכי, רבון העולמים גלוי לפניך שבזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו, ומתכפר לו, ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי, יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאלו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני, עד כאן לשונו. והוסיף התענית על הצדקה היותו בגופו, כי הוא מקריב פני אדם למעלה, וכמו שבזמן שבית המקדש קיים בעשיית הקרבן עיקר הקרבן היה ההכנעה, וכן אמרו בזוהר (פ' פינחס דף רמ ע"ב) שירותא דקרבנא, בשעתא דבר נש אודי חטאוי עלה, ונכיסו וזריקו דדמיה על מדבחא, עד כאן. עוד בדף רמא (ע"א) אדם חקוק בכורסיא, אדם עיקרא דכלא, ומקריב תמן רוחיה ונשמתיה, עד כאן לשונו.

258

רנ״טואמר בירושלמי פרק כיצד (תענית פ"ב ה"א), זה לשונם דרש רבי אבא בר זבדא, נשא לבבינו אל כפים (איכה ג, מא), ואפשר כן אית בר נש דנסיב לביה ויהיב גו ידיה, אלא מהו נשא, נשַׁוִי לבינן לכף ידינן, ואחר כך אל אל בשמים, כך אם יהיה שרץ בידו של אדם, אפילו טובל במי שילוח או במי בראשית אין לו טהרה עולמית, השליכו מידו מיד טהר, עד כאן לשונו. והכוונה היא, שכשם שהידים צריך שלא יהיה בהם שרץ, דהיינו עון, גם כן הלב צריך שיהיה כמו הכפים, שיהיה נקי מלחשוב בעשות עבירה, כמו שאמר (ישעיה נה, ז) יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, ונשא הוא לשון שווי כמו שאמרו נשַׁוִוי.

259

ר״סגם עיקר התענית, בפרט בתענית צבור, צריך שיהיה בפשפוש המעשים, כמו שאמרו (איכה ג, מ) נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה', נראה שאין דרך לתשובה שנאמר בה שובה ישראל עד ה', אלא על ידי חקירת המעשים והחיפוש. והוא עיקר הצום, כמו שאמר ישעיה הנביא ע"ה (ישעיה נח, ג) בענין שאמר שם, למה צמנו ולא ראית ענינו נפשנו ולא תדע וגו', ואמר אחר כך הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו הלכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע, הלזה תקרא צום ויום רצון לה', הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע התר אגודות מוטה. ופסוק הראשון שאמר הכזה יהיה צום אבחרהו וגו' יום ענות וגו' הלכוף כאגמון וגו' הוא בתמיה, פירוש שאינו רצוי לפניו שום דבר מזה, אבל הצום הנבחר הוא פתח חרצובות רשע.

260

רס״אוכן פירשו בירושלמי פרק ב דתעניות (ה"א), זה לשונם אמר רבי אלעזר הכזה יהיה צום אבחרהו אלא יום ענות אדם נפשו, אין זה צום שאני חפץ בו, ואיזה צום שאני חפץ בו הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע התר אגודות מוטה הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, מה כתיב בתריה אז תקרא וה' יענה וגו' עד כאן לשונו.

261

רס״בנמצא שכלל התענית צריך פשפוש המעשים ועזיבת החטא ונתינת הצדקה לשמה, כמבואר בפסוק שיש בה כמה בחינות שצריך לדקדק בפסוק, שכולם נוגעים לענין הצדקה.

262

רס״גוכן פירשו במסכת תענית (דף יב ע"ב) על מה שכתוב בעזרא כאשר גזר עליהם תענית (נחמיה ט, ג) ויקראו בספר תורת האלהים רביעית היום וגו', זה לשונו אמר אביי, בתעניתא מצפרא עד פלגא דיומא מעייני במילי דמתא, ומפלגא דיומא, רביעא דיומא קרו ומפטרי, ורביעא דיומא בעו רחמי, שנאמר ויקראו בספר תורת האלהים רביעית היום, ורביעית היום מתודים ומשתחוים. ואיפוך אנא, לא סלקא דעתך דכתיב ואלי יאספו כל חרד, עד כאן לשונו. הרי שחצי היום הראשון הוא בפשפוש המעשים קודם לתורה ולתפלה.

263

רס״דוכן פירשו בזוהר (פ' ויחי דף רכח ע"ב) בפסוק (ישעיה לח, ב) ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, שאין להתפלל על החטא עד שישים כל מגמת פניו לתקן עונו, זה לשונו בקיצור מכאן אוליפנא, דמאן דאית ביה חובא ובעי למיבעי רחמי עלוי, ליכוין אנפוי ורעיונוי לאתקנא גרמיה מההוא חובא, ולבתר יבעי צלותיה, כמד"א (איכה ג, מ) נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה', נחפשה דרכינו בקדמיתא, ולבתר ונשובה, עד כאן לשונו.

264

רס״הובענין הצדקה אמרו בסנהדרין (דף לה ע"א) אמר רבי אלעזר כל תענית שמלינין בה צדקה כאלו שופך דמים, שנאמר (ישעיה א, כא) צדק ילין בה ועתה מרצחים, עד כאן לשונו.

265

רס״וובספר החסידים (סימן רכו) כתב דע והבן, אף על פי שאמרו חכמים יפה תענית לחלום כאש לנעורת, לא אמרו אלא לעושי תשובה עם התענית, הרי יהודי אחד ראה בחלום בליל ט' בתשרי והתענה בט' וביום הכפורים, הרי שני ימים ולילה ולא הועיל לו, לפי שמראים לו חלום קשה שיפשפש במעשיו, כי התענית במקום חטאת, מה קרבן אינו מועיל בלא תשובה שנאמר (משלי כא, כז) זבח רשעים תועבה, אף תענית חלום אינו מועיל בלא תשובה, עד כאן לשונו.

266

רס״זורבנו תם בספר הישר כתב, שביום התענית צריך ליזהר מן הכעס, מפני שהמרה גוברת. וכן כתב גם כן בספר החסידים (סימן תריז) וכשאדם מתענה ישמור עצמו שלא יהיה כעסן בו ביום, כי כשאדם רעב הוא כעסן, ואם יכעוס מוטב לו שלא יתענה, ויהיה שבע וטוב לב לבריות, שלא יתקוטט, וכתיב (ישעיה נח, ד) הן לריב ומצה תצומו פת ולהכות באגרוף רשע אל תצומו כיום וגו'. והראשונים כשהיו מתענים לא היו אוכלים כי אם במלח ושותים מים כרבי יהושע שדבר נגד בית שמאי (חגיגה דף כב ע"ב), עד כאן לשונו.

267

רס״חובזה נכלל הפרק:

268

רס״טמפני שקדם עסקינו בפרק הקודם בהכרח התענית אל השב כדי להכניע את לבו, ודברנו בדברים הצריכים ביום התענית, אמרנו לבאר בפרק בפני עצמו עוד מהדברים הצריכים אל הצום, והדברים שיחשוב בהם השב כדי שיצום בלב טוב ובנפש חפצה, ויבכה מלב ומנפש על עונותיו כדי לקיים הפסוק (יואל ב, יב) בצום ובבכי ובמספד, בלי שכאשר יחשוב השב במה שביארנו בשער היראה (פ"ט) במציאות העון, כמה רעה גורם לו ולנפשו ולכל העולם, ואפילו בעולמות העליונים נוגע ענין הפגם, בודאי שיתחרט חרטה גמורה על כל עונותיו, ויראה בעין שכלו כמה מעשים יעשה כדי לרצות את אדון הכל שהכעיס במעשיו הרעים.

269

ר״עוימשול, אלו חטא למלך בשר ודם והוא חייב ראשו למלך, כמה היה צריך עד שירצהו, ואלו יאמרו לו התענה כך תעניות ותן מממונך כך וכך, כל אשר לו יתן בשביל חייו, כמו שכתוב (איוב ב, ד) עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, כל שכן וקל וחומר מי שחטא לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שחייב ראשו למלך, וכל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן יוותרון מעוהי (ב"ק דף נ ע"ב, ירושלמי ביצה פ"ג ה"ח), אלא קודשא בריך הוא מאריך אפיה וגבי דיליה (ע' ירושלמי שם), שצריך לרצות לקונו במה שיתרצה בו.

270

רע״אופירשו בזוהר (פ' מקץ דף רב ע"א) זה לשונם ותא חזי, לכמה דרין אתפרע קודשא בריך הוא מאינון חובין דשבטין, דהא לא אתאביד מקמי דקודשא בריך הוא כלום, ואתפרע מדרא לדרא, ודינא קיימא קמיה תדיר עד דאתפרע ושרי דינא באתר דאיצטריך, מנא לן מחזקיהו וכו', עד כאן לשונו.

271

רע״בובספר החסידים (סימן שדמ) כתב משל טוב לענין זה, זה לשונו ראה כמה תעניות וצומות ובכיות ותחנונים אדם עושה כשבנו חולה, כי נפשו מרה על בנו, וכל שכן שהיה לו לעשות בעשותו דבר עבירה, שהוא אובד טוב הנפש לעולמים, עד כאן לשונו.

272

רע״געוד ימשול משל אחר, אילו היה בו מכה גדולה אשר נתפשט בכל האבר, עד שיאמרו הרופאים אלו תתפשט המכה ותגיע ללב ימות, ואז מצוים לחתוך האבר ההוא כדי להחיות שאר האברים שחיותם תלוי בלב. והנה בלי ספק שהחולה אז הוא בצער גדול וצועק אוי ווי, ואין מרחם לו, וכל שיעשו לו בענין הרפואה לחתוך בשר הרע ולשים רטיות, אף על פי שיהיו קשים הכל רחמים וחסד לו להחיות את נפשו. כן השב ידמה ערך זה ממש לענין הסגוף, ויראה שהוא הכרח לו כדי להתם ממנו זוהמת יצרו ולהכניעו, ולהביא אל נפשו לדרך הטוב, שאף על פי שיצטער יקבל הצער ההוא בפנים שמחות ואל יבעוט ביסורין, כמו שאמר הפייטן ועול יסבול ולא יבול, ולא יקוץ בתוכחת, שאם יתענה יום אחד ונצטער לא יבול וישליך משא התשובה מעליו ויאמר מה לי ולצרה הזאת טוב לי לאכול ולשתות, כמו שאמר (ירמיה כב, טו) אביך הלא אכל ושתה וגו' אז טוב לו.

273

רע״דכי בודאי מי שלא חטא אין צורך לו לתענית וסגופים, אבל מי שחטא צורך הוא לו, כדפירשנו לעיל בפרק ג, והראיה היותר גדולה היא מדוד המלך ע"ה. בפרט מי שהוא מנוגע מצרעת עונותיו, מכף רגלו ועד קדקדו אין בו מתום, כי לא יספיק לו לא חדש ולא חדשים להתם טומאתו ממנו, והלואי יספיקו כל ימיו לטהרת עונותיו, ושיהיו כלם נקיים מכאן ולהבא בלי עון.

274

רע״הכי החוטא חטא פעם אחד עושה רושם, והרושם ההוא צריך רחיצה, ואם קודם הרחיצה חזר ושנה הרי נתחזק הרושם ההוא יותר, ואם שלש הרי נתפשט הרושם מצד זה לצד זה האחר, והוא יותר קשה להטהר, כדפי' ענין זה בזוהר (פ' נח דף עג ע"ב) זה לשונם פתח ואמר (תהלים נא, ה) כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד, כמה אית לון לבני נשא לאסתמרא מחובייהו מקמי קודשא בריך הוא, דהא לבתר דחטא בר נש רשים הוא חוביה לעילא, לא איתמחק בר בתוקפא דתיובתא סגיא, כמה דאת אמר (ירמיה ב, כב) כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עונך לפני, תא חזי כיון דחב בר נש קמי קודשא בריך הוא זמנא חדא עביד רשימו, וכד חב זימנא תנינא איתתקף ההוא רשימו יתיר, דחב ביה זמנא תליתאה איתפשט ההוא כתמא מסטרא דא לסטרא דא, כדין כתיב נכתם עונך לפני.

275

רע״ותא חזי דוד מלכא, כיון דחב דוד קמיה דקודשא בריך הוא על עסקא דבת שבע, חשיב דההוא חובא איתרשים עליה לעלמין, מה כתיב (שמ"ב יב, יג) גם ה' העביר חטאתך לא תמות, אעבר ההוא רשימו מקמיה.

276

רע״זואמר לקמיה עוד, תא חזי, דוד אף על גב דאודי על חוביה ותב בתיובתא לא אעדי לביה ורעותיה מאנון חובין דחב, ומההוא חובא דבת שבע, בגין דדחיל עלייהו תדיר דילמא גרם חד מנייהו ויקטרג עליה בשעתא דסכנה, ובגין כך לא אנשי לון מניה ומרעותיה, עד כאן לשונם.

277

רע״חודברי המאמר הזה ילהיבו לב השב לעשות תשובה הראויה, שהרי אמר שבהיות האדם חוטא פעם אחד עונו נרשם ונכתב כמו שאמר הנביא (ירמיה יז, א) חטאת יהודה כתובה בעט ברזל וגו', ובזוהר (פ' ויחי דף רכג ע"ב) פי' ענין עט ברזל וצפורן שמיר, זה לשונם טופרהא, כל אינון דאדכרון חובי בני נשא וכתבין ורשמין חובייהו בתקיפו דדינא קשיא, ועל דא כתיב חטאת יהודה כתובה בעט ברזל בצפורן שמיר, מהו שמיר ההוא דנקיב אבנא ועמיק לה לכל סטרא, עד כאן לשונם.

278

רע״טואין העון נמחק כי אם בכח התשובה החזקה, כמד"א (ירמיה ב, כב) כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית, ונודע כי הנתר והבורית לעון הוא הטהרה בסגופין ותעניות ושק ואפר, כמו שעשה דוד המלך ע"ה על עון אחד, ואם לעון אחד צריך תשובה חזקה מנתר ובורית, מי שכל ימיו היו בחשך כמה מנתר ובורית צריך עד שילבין נשמתו מהחשך והפגם הגדול אשר החשיך אותה.

279

ר״פשהרי בהיות החטא נכנס מעט מעט בקליפה, עד שכל שיעור קומת נשמתו מתלבשת בקליפה, ואז נאמר (עזרא ט, ו) כי עונותינו רבו למעלה ראש, וזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים לח, ה) אין מתום בבשרי מפני זעמך אין שלום בעצמי מפני חטאתי כי עונותי עברו ראשי כמשא כבד יכבדו ממני, ואמר גם כן (שם סט, ג) טבעתי ביון מצולה ואין מעמד באתי במעמקי מים ושבולת שטפתני.

280

רפ״אועל זה יתמרמר השב, לצום ולבכות ולהתפלל, ולומר לנפשו, נפשי איך המיתותיך בידי, הבת היקרה איך עקרתיך ממקום החיים והקדושה למקום המות והטומאה, איך לא חסתי עליך. ואמשול, אילו בשוגג הרג בנו יחידו החביב ואחר כך נודע לו, או במזיד ונתחרט, אין ראוי לו שיתמרמר ולבכות עליו כמו שעשה יעקב אבינו ע"ה על יוסף שלבש שק ונתאבל עליו ימים רבים (בראשית לז, לד), ופירשו רבותינו ז"ל (בר"ר פד, כ) שהם כ"ב שנה עד שנתבשר מיוסף, ואילו יאמרו לו עשה כך וכך ותחיה אותו בודאי שהיה עושה. כן ראוי שיתמרמר לבכות על מה שעבר, ויהיה כל ימיו אבל על שהמית את נפשו היקרה, ובפרט אם יש בידו עון שכבת זרע לבטלה, שהרי המית את בניו, ודאי ראוי לאבילות מרובה, וישתדל לשוב ולהתפלל ולהשליך מעליו כל פשעיו ולהיות זהיר וזריז בעבודה האלהית כדי להחיות את נפשו.

281

רפ״בוכאשר יחשוב עוד במה שפי' בשער היראה (פ"ז, פ"ח) שהעון הוא חלל בנפש, ויתמרמר בחושבו כמה מכות חרב הכה את נפשו והמיתה. וידמה אם היו בו כמה מכות חרב, וסומא מעיניו, וקיטע מידיו, וחגר מרגליו, ושאר כל גופו מלא פצעים וחבורות, כמה היה ראוי שיבכה. כן יבכה על מכות שבנפשו, שהרי הוא עיור מעיניו, שאינו רואה מה שראוי לראות, ואין אזניו שומעות מה שראוי לשמוע, ובערך זה אמרו (ברכות דף יח ע"ב) רשעים בחייהם קרויים מתים, שהנשמה בהם היא כמתה ואין פועל בגופם הפעולות הרוחניות, וזה שאמרו בזוהר כמה פעמים ווי לון לבני נשא דאינון אטימין ליבא סתימין עיינין אטימין אודנין וכיוצא, נמצא שהנפש העונות הרשומות בה הם מכות ונגעים, וצריכה רפואה, ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים מא, ה) אני אמרתי ה' חנני רפאה נפשי כי חטאתי לך. וטוב לכוון בזה בברכת רפאינו, על תחלואי הנפש.

282

רפ״געוד יבכה אדם בחשבו מיתתו ונפשו תראה למעלה לפני הקדושים בכמה מומים כמה ישיגהו מן הבושה והכלימה.

283

רפ״דוכתב החסיד הר' יוסף יעבץ ע"ה במשנת (אבות פ"ב מ"א) וכל מעשיך בספר נכתבים, זה לשונו אמר הרי אני כבן שבעים שנה, ימי שנותינו בהם שבעים שנה, כבר נשתכחו. אינו כן, כי מעשיך בספר נכתבים, ומהו הספר הזה נפשו של אדם, כאומרו מי מעיד עליו נפשו, שנאמר (מיכה ז, ה) משוכבת חיקך שמור פתחי פיך, כי בנפש חקוקים המצות והעבירות. למה הדבר דומה, לאדם שהוא מלא נגעים בגופו, וכסם לבושו, ובהסיר לבושו תגלה ערותו ותראה חרפתו, כך בהיות הנפש לבושה בחומר, שנאמר (איוב לג, יז) וגוה מגבר יכסה, לא יראו מומי העבירות, אך בסור החומר מעל הנפש תגל ערותה גם תראה חרפתה, אוי לה לאותה בושה, וזה שנאמר (שם לז, ז) ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי מעשהו, עד כאן לשונו.

284

רפ״הגם יכוון לבכות, למחות הקטרוגים המקטרגים עליו, כי העובר עבירה אחת קנה קטיגור אחד (פ"ד מי"א), וכאשר יצייר עליית נשמתו למעלה, וכמה קטיגורים מקטרגים עליה ודוחים אותה לחוץ, ראוי שיבכה ויתאבל ויבוש מחטאתיו, ועל ידי הדמעה מתבטלים קטיגוריו, כמו שאמר הפייטן אנסך את דמעי לך מחה חטאי בדמעתי.

285

רפ״וולכן ראוי להעביר הדמעה על מצחו ועל פניו, ששם נרשמים העונות, ובזוהר (פ' אחרי מות דף עה ע"ב) פי' שרבי אבא ורבי יוסי היו מהלכים בדרך, וראו אדם אחד שהיה רשום בפניו, ואמרו חטאה הוא, ואמרו בסוף המעשה א"ל מאן הוא אסיא, א"ל רבי שמלאי, א"ל מאן אסוותא יהב לך, אמר להו אסוותא דנפשא, ומההוא יומא אהדרנא בתשובה, ובכל יומא חזינא אנפאי בצד חיזו, ובכינא קמי קודשא בריך הוא דהוא רבון עלמין על ההוא חובא, ומאינון דמעה אסחינא אנפאי, עד כאן לשונו.

286

רפ״זויכוין לרחוץ הפגם והחשך שבפנים, על ידי המים שמוריד מעיניו, כמו שפגם העליון נרחץ על ידי מימי נהר העליון, כדפי' באדרת נשא בתיקוני דיקנא עילאה בתיקון ב' (דף קלב ע"ב), שאמר וחד חשוך הוה איסתחי בההוא נהורא, כמאן דאיסתחי בההוא נהרא עמיקא, ואמר אחר כך מהו פשרא דחמית, פתחו ואמרו נושא עון חמיתא, עד כאן לשונו. נמצא שהעון הוא חשוך והוא מתלבן על ידי האור העליון, וכן למטה באדם ירחץ החושך שבו על ידי המים היורדים מעיניו, כי שערי דמעה לא ננעלו, וכן אמרו בזוהר (פ' ויחי דף רכג ע"א) ותא חזי, דתניא דמעין סגיאין שדיאת ההיא צדקת דלאה בגין למהוי חולקיה דיעקב ולא בההוא רשע דעשו, והיינו דתנינן כל בר נש דאושיד דמעין קמיה דקודשא בריך הוא, ואף על גב דאיתגזר עליה עונשא איתקרע, ולא יכיל ההוא עונשא לשלטא ביה, מנא לן מלאה, דהא לאה איתגזר למהוי חולקא דעשו, והיא בבעותה אקדימת ליה ליעקב, ולא איתייהבת ליה לעשו, עד כאן לשונו.

287

רפ״חונראה לי שבזה יובן פסוק (תהלים ו, ט) סורו ממני כל פועלי און כי שמע ה' קול בכיי, ופועלי און הם החיצונים המקטרגים, ועל ידי הבכי מסתלקים.

288

רפ״טעוד בזוהר (פ' שמות דף יב ע"ב) אמר רבי יהודה כל מלין דעלמא תליין בתשובה ובצלותא דצלי בר נש לקודשא בריך הוא, וכל שכן מאן דאושיד דמעין בצלותיה, דלית תרעא דלא עיילין אינון דמעין, מה כתיב (שמות ב, ו) ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה, ותפתח דא שכינתא דקיימא עלייהו דישראל כאימא על בנין, והיא פתחה תדיר בזכותיהון דישראל, כיון שפתחה ותראהו את הילד, ילד שעשועים דאינון ישראל דחטאן קמי מאריהון בכלא ומיד הדרן בתשובה ובכאן קמיה כברא דבכא קמי אבוי, מה כתיב והנה נער בוכה, כיון דבכי מתברי כל גזירין קשין בישין, מה כתיב ותחמול עליו, עד כאן לשונו.

289

ר״צוכן בתיקונים (תקון יא דף כו ע"ב) אמר וכד ישראל הוו מצלאן, כל היכלין הוו מתפתחן לגבייהו, וכען בגלותא אתמר בהון כל השערים ננעלו, ששכינתא לבר מהיכלהא וקודשא בריך הוא לבר מהיכליה, ומלאכיא דממנין על צלותין לבר מהיכלין, הדא הוא דכתיב (תהלים נא, יז) אדני שפתי תפתח, במאי אפתח ליה בדמעה, הדא הוא דכתיב והנה נער בוכה, מיד ותחמול עליו. ועוד ותפתח, כד ישראל פתחין בתיובתא בבכיה מיד ותחמול עליו, ודאי בבכי יבאו (ירמיה לא, ח) בזכות בכיה דיליה יתכנשון מן גלותא, בכי לב"י, דמעא בת עין, י' זעירא, דאית היכלא דדמעה, דלית לה רשו למפתח אלא בדמעה, עד כאן לשונו. ובסוף התיקון אמר ולית תרעא פתיחא אלא דדמעא, ומאי איהי בת עין, דדמעה מינה נפקא, ועלה אתמר (תהלים יז, ח) שמרני כאישון בת עין, עד כאן לשונו. וכאשר ידמע יתודה הוידוי הכתוב בספר החסידים (סימן קעא).

290

רצ״אובענין סדר הצומות והתשובה כיצד יעשה, כתב בספר הקנה, זה לשונו ואומר לך בני, הרוצה לשוב בתשובה יתיאש מן העולם הזה, ולא ישא ולא יתן בשום עסק של זה העולם, ויחשוב בלבו כי בכל שעה יבא המלך אצלו לקחת חשבון מעונותיו, ולא יאכל בשר ולא שום דבר אשר נשמה באפו, וגם לא ישתה יין, וישב בתענית ויעסוק בתורה יומם ולילה, ויעשה מלחמה עם השינה שלא לאנוס אותו לישן כל הלילה, וימשוך כל מחשבתו אל ה' יתברך, ויתחרט על כל מה שעשה, ואם תבא עבירה לידו ידחנה וירחקינה מעליו, ועיקר אכילתו פת במשקל די חיותו. וזה יעשה, ירחיק עצמו מחבורת העולם, ומאכילת בשר ויין, ומכל בעל חי, ומדברים היוצאים מבעל חי, ומכל מיני ירק, ויעשה כן מ' יום, ומשם ואילך הקדוש ברוך הוא יעזרהו, וילך עד שש שנים, ואז לא יסתפק בשום ספק כי הוא בן העולם הבא, אף כי יאכל אחר שש שנים, כי כבר עברו עליו שש שנים כנגד שתא אלפי הוי עלמא וחד חרוב, ובלבד שיזהר משם ואילך מעבירות הבאות לידו.

291

רצ״בא"ל בני זו היא התשובה המעולית האמתית, כי הקדוש ברוך הוא אוהב את האדם להיות מוכנע ומושפל בפניו, ולזכור יום המות בבואו ובצאתו ובשכבו ובקומו ובהלוכו בדרך, וזה אי אפשר באכילה ובשתיה ומלבושים נאים, שהתורה אמר (דברים לב, טז) וישמן ישורון ויבעט.

292

רצ״גודע בני, כי האכילה והשתיה הם כלם חיצוניים, והם טובים לנאצלים מחוץ הם הכופרים, אבל ישראל הקדושים הפנימים כל מאכלם צריך להיות בקדושה ובטהרה ובדקדוק גדול. וכן הביאות כלם נגררות אחר היצר, וטובים הם לבאים מצד היצר, אבל ישראל טהורים ונקיים כשיבא עם אשתו יהיה כוונתו למצוות אלהיו, ויבקש מהשם נפש טהורה ונקייה, ואז רואה השם שכוונתו לטובה ומאציל לו נפש יקרה טהורה, ומזכהו, וגם כל העולם כלו. ואין הכוונה הזו באה מצד אכילה ושתיה ומלבושים נאים, רק מצד ההכנעה גדולה.

293

רצ״דוראה בני מה עשיתי, הרהרתי בלבי לעשות תשובה ולא ידעתי, וישבתי בתענית ק"כ יום בלחם צר, ולא עלה בפי כל אותם הימים מאומה כי אם לחם שרוי במים מעט מן המעט, ובכל יום שפכתי נפשי בתפלתי אל ה' ובלמודי, [וב]סוף ק"כ ימים בא אליהו ז"ל ואמר לי אל תצטער בני יותר כי הקדוש ברוך הוא קבל תשובתך, מכל מקום המשך עצמך עד שש שנים, כי מעֹנה אלהי אברהם בעזרך, וכן עשיתי, ולא הרגשתי כל אותם השנים איך עברו עלי, ובאמת כי משם ואילך לא בא לידי חטא ועון, כי שמרני ה', וסור מרע בינה, עד כאן לשונו.

294

רצ״הבמציאות הסיגוף הזה מצינו שעשה רבי ישמעאל כהן גדול, שאמר רבי ישמעאל כהן גדול בן י"ג שנים הייתי כשהלכתי אצל רבי נחוניא בן הקנה, ושאלתיו שרה של תורה מי הוא ומה שמו, ואמר לי יופיא"ל שמו, ותכף עמדתי והוספתי צער על צער, כי בתענית הייתי ופירשתי עצמי מכל תענוג מ' יום תוספת על תעניתי, ואמרתי שם גדול בסוף מ' יום עד שהורדתי אותו, וירד כשלהבת אש ופניו כמראה הבזק, וכשראיתי אותו נבהלתי ונזדעזעתי וכל איברי נתפרקו, וירדתי לאחור, ואמר לי בן אדם מה טיבך והרעשת פמליא גדולה, והחזקתי עצמי ואמרתי לו גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שלא הורדתיך לכבודי אלא לעשות רצון קונך, ומיד אמר לי בן אדם טפה סרוחה רמה ותולעה, אף כי נפשך הואיל ויש לה חברת הגוף הנגוף, אם כן אם תרצה דאתגלי עלך תשב מ' יום בתענית ותטבול כ"ד טבילות בכל יום, ואל תטעם דבר מזוהם, ולא כל מיני קטנית וירק, ואל תסתכל באשה, ושב בבית אפל, ועשה כן, ולמד לו שֵם ולמד, והיה עולה ויורד.

295

רצ״וועם היות שהחסיד וקדוש ע"ה קנה הפליג בסדר התשובה, לא כל אדם יכול לקיימה, בפרט אדם המפונק וכל ימיו גדל בתענוג, אם יעקר בבת אחת לעשות הסיגוף אפשר שיחלה, ולכן צריך להתנהג מעט מעט בדרכי התשובה, כגון שיתחיל לפרוש עצמו מן הבשר ויין, שזה נקרא עינוי, כמו שמצינו שעשה דניאל ע"ה, שנאמר (דניאל י, ג) לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי, ואמרו במסכת יומא (דף עו ע"ב) על פסוק זה, סיכה מנא לן דאיקרי עינוי, דכתיב לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי ז"ל, מאי לחם חמודות לא אכלתי, אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב לחמא חמימא דחטי דכייתא לא אכל, מנא לן דחשיב כעינוי, דכתיב (דניאל י, יב) ויאמר אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת אל לבך להבין ולהתענות וגו' נשמעו דבריך, ואני באתי בדבריך כי חמודות אתה, עד כאן לשונו. ופירש רש"י, דחטי דכייתא, חטים נאות ונקיות כדמתרגמינן בגדי עשו החמודות, דכייתא, עד כאן לשונו. הרי שכל אלו שנזכרו בפסוק חשיבי עינוי קצת, וסיכה מפני שלא סך כלל הוא העינוי הגדול מכולם, דאי לא תימא דלא קאי העינוי אלא אסיכה לבד, למה נזכר בפסוק, ועוד שהגמרא למה הוצרך לפרש מאי לחם חמודות, אלא ודאי כדי להשמיענו שגם עינוי מלחם חמודות נקרא עינוי. ובדרך זה צריך שיתחיל מי שלא הרגיל בעינוי עד שירגיל להכניע יצרו מעט מעט.

296

רצ״זוכן פירשו רבותינו ז"ל במדרש ילמדנו על (יחזקאל לו, כו) והסירותי את לב האבן מבשרכם, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל הוו מסלקים יצר הרע קימעא, שנאמר (ישעיה סב, י) סולו סולו המסילה סקלו מאבן, ולעולם הבא אני עוקרו, שנאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם, עד כאן לשונו.

297

רצ״חוכן כתב החסיד בעל חובת הלבבות (סוף שער האהבה) זה לשונו והתנהל לאט ובמתון בקנות המדות הטובות, כפי שיסבלהו ענייניך, והזהר מן הריבוי וההפלגה מבלי הדרגה, פן תאבד, כי רוב השמן בנר היא הסבה לכבות אורו, והזהר מהתעלם ומהתעצל ומהרפות, והדבק הזריזות בזריזות, עד כאן לשונו לעניננו.

298

רצ״טוכל דבר שיעשה האדם לקבלת יסורין לענות נפש יחשב לו לתשובה, שהרי אחאב על ידי שהיה רגיל לאכול בג' ואכל בז' וכו', כמו שהעתקנו לשון רבותינו ז"ל בפרק ג. וזהו הדרגה לקניית התענית, כי יעתיק עצמו מלאכול בשעה שהיה רגיל, עד שכאשר יתענה לא יהיה קשה לו, ואחר כך ירגיל עצמו להתענות יום אחד בשבוע, עד שירגיל בב' ובה', ואחר כך ירגיל בג', עד שירגיל בכל השבוע להתענות ולא יהיה קשה, כי הרגל על כל דבר שלטון, ויהיה טבע.

299

ש׳וירגיל להתענות יום אחד עם לילו, שהרי אמרו בתנא דבי אליהו (זוטא פ"ד) שישראל התענו מ' יום, וביום האחרון לנו בתענית, והוקבע לתענית יום הכפורים, שאנו מפסיקין בו מבעוד יום, זה לשונו בפרשת כי תשא ארבעים יום שעלה משה למרום להביא תורה לישראל היו נוהגין כל אותם ימים צום ותענית, ויום האחרון שבכולם גזרו תענית ולנו בתענית. ומסיק לקמיה שנקבע אותו יום לכפרה לישראל עד סוף כל הדורות.

300

ש״אוכאשר יורגל להפסיק יום ולילו ירגיל להתענות ב' ימים וב' לילות, שכתבו האחרונים שהם כמו ארבעים יום בלי רצופים, ואני קבלתי שהם כמו כ"ז רצופים, וכל זה ירגיל האדם בהעתיק עצמו מלאכול בשעה שהיה רגיל, ויתאחר אחר השעה הרגילה ב' או ג' שעות אפילו ביום שהתענה, כדי שלא ירגיש בליל ב' להפסקה, עד שירגיל בתשובה שכתב החסיד קנה ע"ה, עד שתעלה תשובתו עד כסא הכבוד, אשר שם עולם הבא, ועולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה, וכיון שהוא אוחז בתשובה שהוא בעולם הבא, צריך שיתפוש במדותיה שהם הפרישות מדברי העולם הזה מאכילה ומשתיה וסיכה ושאר התענוגים. ומטעם זה יום הכפורים אסור בה' עינויים, כנגד ה' עילאה, שהיא עולם הבא.

301

ש״בוכן מצינו בפרק קמא דתעניות (פ"א מ"ו) שכאשר גזרו בהם ג' תעניות על הצבור ולא נענו, גוזרים ג' תעניות אחרות, והם אסורים באכילה ושתיה ורחיצה וסיכה וכו' כמו בתענית יום הכפורים, להורות כי התשובה הגמורה לעלות לעולם הבא הם אלו הנזכרים. ואם ירצה היחיד לעשות יום אחד בשבוע לכפרת עונותיו כסדר הזה, אשריו.

302

ש״גוכן הורה לנו הנביא כי הדרגות התשובה עד לעלות עד כסא הכבוד הם אלו הנזכרים בפסוק (יואל ב, יב) ושובו עדי בכל לבבכם בצום ובבכי וגו', ואומר עדי הוא על דרך שדרשו רבותינו ז"ל (יומא דף פו ע"א) בשובה ישראל עד ה' אלהיך (הושע יד, ב), גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד.

303

ש״דושמעתי משם מהר"ר יצחק לוריא אשכנזי ע"ה, כי מלת תשוב"ה רומזת ענין המדרגות הצריכות לה, והוא נוטריקון "תענית "שק "ואפר "בכיה *הספד, ועם היות שלא נזכר בפסוק זה שק, הוא מפני שנזכר בתורה על ידי יעקב והנביאים כדפירשנו לעיל. ואפשר שהוא בכלל ההספד, כי המספיד על מתו הוא מתאבל ולובש שק ואפר כמו שעשה יעקב אבינו ע"ה, וכן נזכר במגלת אסתר (ד, ג) ובכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד שק ואפר יוצע לרבים.

304

ש״הומי שהוא חולה ולא יכול לקיים כלם, ויקיים מקצתם, תשובה תקרא, והעד חזקיהו המלך ע"ה שמה שנזכר (מל"ב ב, ב-ג) הוא בכי ותפלה, ולא צום ושק, מפני שהיה חולה, ונענה בתפלתו.

305

ש״וואחד מהדברים שצריך השב, הוא להתפלל על עונותיו להקדוש ברוך הוא שימחול לו, וכן פי' במדרש תהלים במזמור בבא אליו, זה לשונם מכאן אתה למד שכל מי שיודע שחטא ומתפלל על החטא ומתירא ממנו, ונושא ונותן בינו ובין המקום, שהקדוש ברוך הוא מוחל לו. וכל מי שהוא יודע שחטא ושואף ברגליו ומעבירה מנגד עיניו, הקדוש ברוך הוא מבקשה ממנו, וכן הוא אומר (תהלים מט, ו) למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני, אותן שדועכים בעקביהם וכו', כך כל המעביר עונו מנגד מנגד עיניו אין הקדוש ברוך הוא מוחל לו, ולכך אמר דוד (שם נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, עד כאן לשונו.

306

ש״זובזוהר (פ' ויחי דף רמג ע"ב) בפסוק יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח (בראשית מט, יז), זה לשונו רבי יצחק אמר דן היינו חיויא, כמין על אורחין ושבילין, ואיתימא דעל שמשון הוא, אוף הכי נמי דלעילא דא הוא נחש זוטא, מאסף לכל המחנות, וכמין לאורחין ולשבילין לבתר חיילין ומשריין, ומהכא נפקין אינון דכמאן לבני נשא על חובין דרמאן להו בתר כתפייהו, עד כאן לשונו.

307

ש״חגם מצות עשה לשב להתוודות על עונו, שנאמר (במדבר ה, ז) והתודו את חטאתם אשר עשו. וסדר הוידוי הוא חטאתי עויתי פשעתי, וסודם נתבאר בפרשת ויקרא (זוהר דף כ ע"א) בפסוק לך לבדך חטאתי. ונהגו להתודות באלפא ביתא מפני שעל ידי כ"ב אותיות נבראו כל העולמות, כדפי' בספר יצירה, ועל ידי העון כל העולמות נפגמים, ולכן ראוי להתודות באלפא ביתא.

308

ש״טוסגולת הוידוי פירשו בזוהר (פ' פנחס דף רלא ע"א) שהוא לסלק ממנו כל המקטרגים, ואין דינו נמסר אלא ביד הקדוש ברוך הוא לבדו, זה לשונו ועל דא אצטריך לבר נש לאפרשא חובוי כל חד וחד במה דאיהו, בגין דמאן דמפרש חטאוי לא אתמסר דיניה אלא בידא דמלכא קודשא בריך הוא בלחודוי, וכל בי דינא בדילין מניה, ועל דא אצטריך לון לאפרשא חובין דכל שייפא ושייפא, וכל דעביד בפרט, הדא הוא דכתיב חטאתי אודיעך וגו' לבתר ואתה נשאת עון חטאתי סלה, מנא לן ממשה דכתיב (שמות לב, לא) אנא חטא העם הזה וגו', בישראל כתיב (שמ"א יב, י) חטאנו כי עזבנו את ה', ואיתימא האי ביחיד אבל בציבור לא, הא כתיב קרא דא, ואיתימא האי בצבור אבל שליחא דילהון לא, הא כתיב וישב משה אל ה', וכתיב ויעשו להם וגו', מאי טעמא מאן דמפרש חוביה בי דינא בדילין מיניה, בגין דבר נש קריב לגרמיה ולא אתדן על פומיה, ותו לא שביק למקטרגא לאולפא עליה חובא, מומא דבר נש יקדים ויימא ולא יהיב דוכתא לאחרא למימר כדין קודשא בריך הוא מחיל ליה, הדא הוא דכתיב (משלי כח, יג) ומודה ועוזב ירוחם, עד כאן לשונו.

309

ש״יועם הוידוי צריך עזיבת החטא והתשובה הגמורה, ואם לאו נענש, כדפי' ברעיא מהימנא (פ' בא דף מא ע"א) זה לשונו ועל דא אצטריך ליה לבר נש לאקדמא ולפרט חובוי, כיון דמקטרגא חמי דא לית ליה פטרא דפומא עליה, וכדין אתפרש מניה מכל וכל. אי תב בתיובתא יאות, ואי לא הא מקטרגא אשתכח עליה ואמר, פלוני דאתא לקמן בתוקפא דאנפין, בעיט במאריה, חובוי כך וכך, על דא יאות לאזדהרא בכל הני בגין דישתכח עבדא מהימנא קמי קודשא בריך הוא, עד כאן לשונו.

310

שי״אואחר שדברנו בפרק זה הדברים המתלוים אל התענית, נבאר בפרק בפני עצמו הדברים אשר יקל בהם התענית, מהם במחשבה מהם במעשה.

311

שי״בהדברים שבהם יקל התענית אל המתענה הם אלו הא' והיא העקרית, הוא עשיית מצות התשובה בשמחה, ויחשוב כי בעינוי זה הוא מקיים מצות בוראו, וראוי לקיים אותה בשמחה, דכתיב (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה, ויחשוב שכמה מבני אדם הליצנים עומדים בשחוק הקוביות ושאר מיני השחוק יום ולילה ויותר, לא יאכלו ולא ישתו, ולא יבא להם שינה, וזה מפני חשק הקליפה החיצוני שהגוף אוהב אותה, שהגוף הזה הוא מטיפה סרוחה אוהב כל הדברים שהם מהקליפה כנודע.

312

שי״גוכן כאשר יחשוב באהבת בוראו יתעלה, אשר האריך לו על עונותיו ולא שלם לו כמעשהו, ונתן בלבו לשוב כדי להקל עונשו מגיהנם ושאר מיני פורעניות, ודאי שיסבול בסבר פנים יפות העינוי הזה המועט כדי שלא יבא לידי הצער הגדול שאין לו קץ ותכלה.

313

שי״דובפרט אם יהיה עוסק בתורה בחשק ובאהבה, ויחשוב בפרטי בחינות האהבה שפי' בשער האהבה, בלי ספק שיקל מעליו צער העינוי, שהתורה היא רפואה לכל המכות, כמו שדרשו בעירובין (דף נד ע"א) כי לוית חן הם לראשך (משלי א, ט), זה לשונם אמר רבי יהושע בן לוי המהלך בדרך ואין עמו לויה יעסוק בתורה שנאמר כי לוית חן. חש בראשו יעסוק בתורה, שנאמר הם לראשך. חש בגרונו יעסוק בתורה, שנאמר וענקים לגרגרותיך. חש בבני מעיו יעסוק בתורה, שנאמר (משלי ג, ח) רפאות תהי לשרך. חש בעצמותיו יעסוק בתורה, שנאמר ושקוי לעצמותיך. חש בכל גופו יעסוק בתורה, שנאמר (משלי ד, כב) ולכל בשרו מרפא. אמר ר"י בריה דרבי חייא בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, מדת בשר ודם אדם נותן לחברו סם, יפה לזה וקשה לזה, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, נתן תורה לישראל שהיא סם חיים לכל גופו של אדם, שנאמר ולכל בשרו מרפא, עד כאן לשונם.

314

שי״הוהטעם לזה, מפני שהתורה אחוזה בשמו הגדול שהוא ידו"ד, והשם הזה הוא מקור החיים לכל הנמצאים, ולכן כיון שהוא אחוז בעץ החיים לא יירא מפגעים רעים, ובו תלויה רפואה כדכתיב (שמות טו, כו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך.

315

שי״ווכן פי' בזוהר (פ' קרח דף קעו ע"א) רבי אבא פתח, הנחמדים מזה ומפז רב (תהלים יט, יא), כמה עילאין פתגמי אורייתא, כמה יקירין אינון, תאיבין לעילא, תאיבין אינון לכולא, בגין דאינון שמא קדישא, וכל מאן דאישתדל באורייתא אשתדל בשמא קדישא ואישתזיב מכלא, אישתזיב בעלמא דין ואישתזיב בעלמא דאתי. תא חזי, כל מאן דאשתדל באורייתא אחיד באילנא דחיי, כיון דאחיד בה בכלא אחיד, דכתיב (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, עד כאן לשונו.

316

שי״זוהטעם שהתורה נקראת חיים ושקוי לעצמות, אפשר שיובן במה שפי' בתיקונים (דף יז ע"א) במאמר אליהו שאמר, מלגאו איהו יו"ד ד"א וא"ו ד"א דאיהו אורח אצילות, איהו שקיא דאילנא בדרועוי וענפוי כמה דאשקי לאילנא ואתרבי בההוא שקיו. ואמר עוד לקמיה, וההוא נביעו איהו כנשמתא לגופא דאיהו חיים לגופא, עד כאן לשונו.

317

שי״חוכאשר יעסוק ביראה ואהבה, ויכוין בסוד קול ודבור כמו שפיר' לעיל, שהוא משלים סוד השם כמו שפיר' בשער הקדושה, כי אז בודאי הוא אחוז בעץ החיים לא יירא, כדפי' בתיקונים (דף כה ע"ב) דאורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא.

318

שי״טויכוון לקרוא לייחד השכינה כדפי' בשער האהבה, והיינו עץ חיים היא למחזיקים בה, ופי' בתיקונים שפסוק זה נאמר על השכינה, וכן אורך ימים בימינה. וכאשר יקרא בכוונה זו אז יתוסף לו כח, כדכתיב (ישעיה מ, לא) וקוי ה' יחליפו כח, וכן (שם מ, כט) נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה.

319

ש״כובזוהר (פ' שלח לך דף קס ע"ב) בענין עצות היצר לאדם, שאומר לו שהעוסק בתורה צריך לו גוף חזק ובריא מפני שהיא מתשת כחו של אדם, סותר העצה הזו, ואמר אבל אך בה' אל תמרודו, בעי דלא ימרדון באורייתא, דאורייתא לא בעי עותרא ולא מאני דכספא ודהבא. ואתם אל תיראו את עם הארץ, דהא גופא תבירא אי ישתדל באורייתא ישכח אסוותא בכלא, הדא הוא דכתיב (משלי ג, ח) רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך, וכתיב (שם ד, כב) ולכל בשרו מרפא. וכל אינון מקטרגי אינון מכרזן ואמרין, פנו אתר לפלניא עבדא דמלכא, בגין כך אל תיראו כי לחמנו הם, אינון בגרמייהו מזמנן מזוני בכל יומא לאינון דמשתדלי באורייתא, כמה דאתמר (מל"א יז, ד) ואת העורבים צויתי לכלכלך שם, וכתיב (שם, ו) והעורבים מביאים לו לחם ובשר. סר צלם מעליהם, מאן צלם, דא תיקונא דדינא קשיא, מאי טעמא אעדי משום דה' אתנו אל תיראום, כלם אעדיו בגין אורייתא. זכאה חולקהון דאינון דמשתדלי באורייתא לשמה, דהא מתקשרי בקודשא בריך הוא ממש, ואינון איקרון אחים ורעים, הדא הוא דכתיב (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, עד כאן לשונו.

320

שכ״אהרי במעלת התורה ג' מעלות. הא' אפילו היותו חלוש יתרפא על ידי התורה. הב' שיזדמן לו פרנסתו. הג' הכנעת כוחות הדין. והטעם לכל זה, מפני היות התורה קשורה בשמו ידו"ד, והיינו אך בה' אל תמרודו שפיר' שהיא התורה, שהתורה ושמו הכל אחד, ולכן וה' אתנו אל תיראום.

321

שכ״בעוד דע כי כל מה שאנו רואים שהמתחיל לעשות תשובה אם יתענה ימים רצופים יותש כחו, ואפשר שיחלה, הוא מפני שאינו עושה תשובה שלימה, כי אין עיקר התשובה התענית אלא הדרגה לקניית הכניעה, ואמנם אם בתעניתו חטא ולא יעשה הדברים הצריכין לתענית, אין תעניתו חשוב לפניו יתעלה, ואז אינו נמלט מפגעי העולם, כדכתיב (דברים לא, יז) הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, כי בעל תשובה בהיותו מתענה הוא מסתלק מהיותו ניזון על פי הטבע וכדפי' בענין גומל נפשו איש חסד, בשער האהבה (פי"א), ובהיותו חוטא נסתלק ממנו החסד ונשאר תחת הטבע, והטבע אינו מסייעו שהרי הוא מתענה, נמצא זה קרח מכאן ומכאן, ולזה יזיק לו התענית ויחלה.

322

שכ״גובדרך זה פירש החסיד הר' יוסף יעב"ץ ע"ה במשנת הנעור בלילה (אבות פ"ג מ"ד), זה לשונו כל מי שבלבו מחשבה קבועה, בעתות הפנאי הוא נושא ונותן בה, ואנחנו חייבין לזכור תמיד התורה, וזהו יסוד היהודי אשר בחר בנו מעל העמים, אמר (ישעיה מו, ח) זכרו זאת והתאוששו, כמו ואושייא יחיטו (עזרא ד, יב), זכרו התורה ועשו יסוד היהדות בלבבכם, על כן מי שבשעות פנויות האלו אינו זוכר התורה מתחייב בנפשו. וכבר כתבתי במשנת מרבה בשר, כי כל מה שנברא בזה העולם הכל הכנה לתורה, כדמיון המלח לבשר, ולכן המרבה בהם מפסיד עצמו, והמרבה בתורה להפך, כי הוא אחוז בעץ החיים, כי התורה קיומו של עולם. ולפיכך אמר זה החכם, הניעור בלילה - הניתן למרגוע הגוף, וכן המהלך בדרך יחידי - שמרוב תנועת הגוף נמס משמן בשרו, ולפיכך מפנה לבו לבטלה שלא להוסיף על חלישות כחו, לא די שלא עלה בידו זה, אבל מתחייב בנפשו, כי הדבק בבוראו יתברך מושגח ממנו ולא יניחנו למקרים, כי לא ינום ולא יישן, ואף אם יתיש כוחו עליו לשעתו עליו נאמר (משלי יא, כד) יש מפזר ונוסף עוד, אבל אם הוא שומר את עצמו באותן השעות ויחוש להמלט דרך טבע, אז סר ממנו הדבקות שבינו לבין קונו, ובעת ההיא סר ממנו השגחת יוצרו, ואם תמצאהו שום רעה אינו כי אם בעבור שהפנה מחשבתו מעבודת השם, שנאמר הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ודרשו ז"ל (ויקרא יט, ד) אל תפנו אל האלילים (שבת דף קמט ע"א) אל תפנו אל מדעתכם, ואמר רבי יוחנן מאי חלול ה' כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפלין (יומא דף פו ע"א), וראוי לומר כן, כי כל אדם מקרב עצמו אל מקום חיותו ובורח מן הסכנה, וכיון שהתורה היא עץ חיים, המתרחק ממנה לא ימלט מאחד מב', או שהוא שוטה ואינו חושש לחיים, או שאינו מאמין במעלת התורה התמימה שהיא מחיה את בעליה, ואם כן איזה חילול השם גדול מזה, לא דבר התנא אלא שיאות לנפש ההולך בדרך או לנעור בלילה, ואף אם לא ישקיף שנתחייבנו אל הבורא יתברך, אבל היכול לעסוק בתורה במנוחות שאננות והוא בטל אין קץ לעונשו, ולזה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, צז) מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי, עד כאן לשונו.

323

שכ״דולכן צריך בעל תשובה המתענה ליזהר בכל דרכיו בדקדוק גמור, וליזהר מכ"ד דברים המעכבים את התשובה, ואלו הן א' רכילות, ב' לשון הרע, ג' בעל חמה, ד' בעל מחשבה. ואלו הד' בפרט נמצאות ברוב כל אדם, ולכך מאד מאד צריך ליזהר בהם, וכל אחד מאלו בפרט יש בה סגולה לסלק כח הנשמה הקדושה ולשרות בו כח טמא, ואז יתקיים בו הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה.

324

שכ״העוד מכ"ד דברים ה' המתחבר לרשעים, ו' הרגיל בסעודה שאינה מספקת לבעליה, ז' המסתכל בעריות, ח' החולק עם גנב, ט' האומר אחטא ואשוב, ובכלל עון זה האומר אחטא ויום הכפורים מכפר, י' המבזה את רבותיו, י"א המחטיא את הרבים, ובכלל עון זה המונע את הרבים מלעשות מצוה, י"ב המטה את חבירו מדרך מצוה לדבר עבירה, י"ג המשתמש בעבוטו של עני, י"ד המקבל שוחד להטות דין, ט"ו המוצא מציאה ואינו מכריז עליה עד שיחזירנה לבעליה, ט"ז הרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו מוחה בידו, י"ז האוכל שוד עניים ואביונים ויתומים ואלמנות, י"ח הפורש עצמו מן הצבור, י"ט העובר על דברי חכמים, כ' המתכבד בקלונו של חבירו, כ"א החושד בכשרים, כ"ב השונא התוכחות, כ"ג המלעיג על המצוה, כ"ד המקלל את הרבים, כל אלו כ"ד דברים מעכבים את התשובה.

325

שכ״ווכאשר בעל תשובה יהיה נזהר מלכשל באלו ולא בשאר עבירות, יושפע בו כח הנשמה העליונה מאימא עילאה שהיא נקראת כח. וכן פי' בתיקונים (דף קיג ע"ב) שבעלי תשובה זוכים אל נשמה יתירה בכל יום, מה שאין זוכים שאר עם ישראל אלא בשבתות וימים טובים, זה לשונם מיד דחאבו ישראל בעובדא דעגלא מה כתיב (ישעיה נ, א) ובפשעיכם שולחה אמכם, דאתמר בה (משלי ב, ג) כי אם לבינה תקרא, אישתלחת מנייהו ותרם מעל הארץ, ולא נחתת עלייהו אלא בשבתות וימים טובים, ואשתארת שכינתא תתאה יחידאה לתתא ושכינתא עילאה יחידאה לעילא, והא אוקמוה איכה ישבה בדד (איכה א, א) דבקדמיתא לא הות שכינתא עילאה זזה מנייהו כגוונא דשכינתא תתאה. זכאין אינון מארי דתיובתא דנחתין לה עלייהו בכל יומא ושעתא ורגעא, דעלייהו אתמר (משלי ו, כב) בהתהלכך תנחה אותך, ולא אית עלייהו יומא ידיעה כגוונא דאוחרנין דלא נחתת עלייהו אלא בשבתות וימים טובים, אבל מארי תיובתא לא זזת מנהון לעולם, עד כאן לשונם.

326

שכ״זוהנשמה היא נקראת כח האדם, כדפי' בזוהר (פ' וישלח דף קעד ע"ב) על פסוק (משלי כד, י) התרפית ביום צרה צר כחכה, זה לשונו דבר אחר צר כחכה, תא חזי בשעתא דבר נש איתרפי מאורייתא ואזיל באורחא דלא כשרא, כמה בעלי דבבו זמינין ליה למהוי ליה קטיגורין ביומא דעאקו, ואפילו נשמתין דבר נש דאיהו חילא ותוקפא דיליה איהו מארי דבבו לקבליה, דכתיב צר כחכה, בגין דאיהו צר לגביה.

327

שכ״חאמר רבי אבא בשעתא דבר נש אזיל באורחין דאורייתא וכל אורחוי מתתקנן כדקא יאות, כמה סניגורין קיימין עליה לאדכרא ליה לטב. פתח ואמר (איוב לג, כג) אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף, ואמר לקמיה, אית בר נש באורח קשוט, ההוא יצר הרע איהו עבד לו, כמא דאיתמר, דכתיב (משלי יב, ט) טוב נקלה ועבד לו, כדין איהו סליק ואיתעביד סניגורא ואמר קמי קודשא בריך הוא זכו עליה דבר נש, כדין קודשא בריך הוא אמר (איוב לג, כד) פדעהו מרדת שחת וגו', עד כאן לשונו לעניננו.

328

שכ״טנמצינו למדים מהמאמר ג' תועלות לענין התשובה, הא' שהנשמה היא נקראת כח, מלבד פשט הענין מפני שהיא נותנת לאדם כח והבריאות, וסוד הענין הוא מפני שהיא באה ממקום הנקרא כח, כדפי' בתיקונים (תיקון כב דף סח ע"א) שימני כחותם כ"ח ת"ם, כח דא שכינתא עילאה, כ"ח מ"ה מן חכמה, ועלה אתמר (במדבר יד, יז) ועתה יגדל נא כח אדני, עד כאן לשונו. וכן פי' בתיקונים (שם דף סח ע"א).

329

ש״לשנית, שההולך בדרך טוב הקטיגור נעשה לו סניגור, וכן פי' גם כן בזוהר (פ' תולדות דף קמד ע"ב) בפסוק (משלי טז, ז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, ופי' שם שאויביו הוא היצר הרע שהוא נכפה תחתיו כעבד, שנאמר טוב נקלה ועבד לו.

330

של״אג', אומרו בשעתא דבר נש אזיל בארחוי דאורייתא וכל ארחוי מתתקנן, כי לא סוף הכל תלוי בעסק התורה לבד, אלא גם במעשה, דהיינו עשיית המצות והעסק בגמילות חסדים, וכמו שאמרו (ע"ז דף יז ע"ב) העוסק בתורה לבד דומה כמי שאין לו אלוה, וכמו שהארכנו בהקדמה.

331

של״בוכן אמר בזוהר (פ' תולדות דף קמד ע"ב) תא חזי כמה אית ליה לבר נש לאתקנא שבילוי ביה בקודשא בריך הוא, בגין למעבד פיקודי דאורייתא, וכן שם (פ' ויצא דף קנב ע"ב) דכד בר נש אחיד בארחי דאורייתא אתרחים לתתא, ורחימא דקודשא בריך הוא הוי.

332

של״גלכן בהיות בעל תשובה זהיר וזריז בכל הנזכר, אז שורה עליו כח התשובה העליונה, ויתקיים בו בא ליטהר מסייעין אותו (שבת דף קד ע"א), והתענית בכלל טהרה הוא כדכתיב בשער האהבה (פי"א), שהוא מתלבן על ידי אש הלב שמתמעט חלבו ודמו.

333

של״דואם לא יקדים האדם בתשובה בתנאים האמורים לא ישרה עליו כח התשובה, אף על פי שתהיה ברצונו, כמו שכתב החסיד בעל חובת הלבבות (סוף שער התשובה) ודע אחי, כי התשובה איננה יוצאה כי אם ממעשינו לא מדברינו, והשם עם נפשך תגיע לרצון בוראך, כי לא ישיג הטוב ההוא אל הממהר אליו, ופרי הקצור החרטה. הקיצה אחי משינת פתיותיך, וחמול על נפשך שהיא הנכבדת שבפקדונות הבורא אצלך. מהר אחי, ומהר קודם בא פחדך, כי אינך בטוח בחיים יום אחד, ועיין לנפשך עיון שיאות לכמוך ויהיה שקול עם שכלך, ומי שרוצה להגיע לרצון בוראו יכנס מן הפתח הצר שנכנסו ממנו החסידים הסובלים, וכלנו נקוה הטוב ולא יגיעוהו אלא הממהרים אליו הרצים עדיו כמו שאמרו חכמינו ז"ל (אבות פ"ה מ"כ) הוי עז כנמר וקל כנשר וכו', ואמר דוד (תהלים קיט, ס) חשתי ולא התמהמהתי, עד כאן לשונו לעניננו.

334

של״הוכן אמרו בתנא דבי אליהו (זוטא פ"ג) שהעתקנו בשער היראה מפרשת האזינו, זה לשונו עושה אדם עצמו צדיק לדבר אמת, מוסרין לו מלאך שמתנהג עמו בדרך צדיקים ומדבר אמת, עושה אדם עצמו רשע לכחש ולשקר, מוסרין לו מלאך שמתנהג עמו בדרך רשעים ומכחש ומשקר, עושה אדם עצמו חסיד לסבול הכל, מוסרין לו מלאך המתנהג עמו בדרך חסידים וסובל את הכל, שנאמר (ירמיה יז, י) אני ה' חוקר לב וגו', וכן בדוד הוא אומר (תהלים יח, כז) עם נבר תתבר[ר], עד כאן לשונו.

335

של״והרי שבתחלה צריך האדם לדבר אמת ולהיות חסיד לסבול הכל, ואז מן השמים מסייעין אותו ומוסרין לו מלאך המתנהג עמו בדרך צדיקים וחסידים, אבל לא יוקבע באדם מדת החסידים ודבור אמת ושאר מדות טובות עד שימסור נפשו עליהם באופן שישובו לו כמעט טבע, והיינו אומרו עושה אדם עצמו, דהיינו שמרגיל עצמו בכך. וכן אמר דוד המלך ע"ה (שם פד, ו) אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם, שכמו שהמסלה היא דרך ישרה שכולם רגילים לדרוך בה, כן האדם החסיד מסלה דרוכה בלבו לסבול הכל ולהכניע היצר שבלב.

336

של״זוסוד התעוררות תחתון פי' בזוהר (פ' לך לך דף עז ע"ב) זה לשונו מכאן אוליפנא דכל מאן דאתער לאתדכא[ה] מסייעין ליה, תא חזי דהכי הוא, דכיון דכתיב (בראשית יא, לא) ללכת ארצה כנען, מיד ויאמר ה' אל אברם לך לך (שם יב, א), ועד דאיהו לא אתער בקדמיתא לא כתיב לך לך. תא חזי מלה דלעילא לא אתער עד דאתער לתתא בקדמיתא, על מה דתשתרי ההיא דלעילא, ורזא דמלה, נהורא אוכמא לא אתאחיד בנהורא חוורא עד דאיהי אתערת בקדמיתא, כיון דאיהי אתערת בקדמיתא מיד נהורא חוורא שריא עלה, ועל דא כתיב (תהלים פג, ב) אלהים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל, בגין דלא אתפסק נהורא חוורא מעלמא לעלמין, וכן (ישעיה סב, ו) המזכירים את ה' אל דמי לכם, בגין לאתערא לתתא כמה דישרי אתערותא דלעילא, וכן כיון דאתער באנש אתערותא בקדמיתא כדין אתער אתערותא דלעילא, עד כאן לשונו.

337

של״חוכן הוכיחו בזוהר גם כן בפרשת ויגש (סוף דף רי), ותחי רוח יעקב ואחר כך ויאמר ישראל (בראשית מז, כז-כח), עיין שם. וכן הוכיחו שם (פ' תרומה דף קלה ע"ב) בענין בכסא ליום חגנו (תהלים פא, ד), עיין שם.

338

של״טעוד שם (פ' לך לך דף פח ע"א) זה לשונו ר"י פתח אני לדודי ועלי תשוקתו (שה"ש ז, יא), הא אוקמוה דבאתערותא דלתתא אשתכח אתערותא דלעילא, דהא לא אתער לעילא עד דאתער לתתא, וברכאן דלעילא לא משתכחי אלא במה דאית בה ממשא ולא איהו ריקניא, מנא לן מאשת עובדיה דאמר לה אלישע (מל"ב ד, ב) הגידי לי מה יש לך בבית, דהא ברכאן דלעילא לא שראן על פתורא ריקניא ולא באתר ריקניא, מה כתיב וכו', והוכיח בסוף המאמר הענין מלחם הפנים, שלעולם השולחן היה בו לחם. ואמר אחר כך תא חזי מה כתיב אני לדודי ועלי תשוקתו, אני לדודי בקדמיתא, ולבתר ועלי תשוקתו. אני לדודי לאתקנא ליה דוכתא בקדמיתא, ולבתר ועלי תשוקתו. דבר אחר אני לדודי, דהא תנינן שכינתא לא אשתכחת עמהון דחייביא, כיון דאתי בר נש לאתדכאה ולמקרב גביה דקודשא בריך הוא, כדין שכינתא שריא עליה, הדא הוא דכתיב אני לדודי בקדמיתא, ולבתר ועלי תשוקתו, אתי בר נש לאתדכאה מדכאין ליה, עד כאן לשונו.

339

ש״מוהכרח הוא אל השב שיסייעוהו, שהרי בהיותו פוגם באבריו למטה כביכול פוגם למעלה כמו שכתוב בתיקונים (דף קא ע"א) כל מאן דפשע בפיקודא כאלו פשע בדיוקנא דמלכא, בהיותו מטהר עצמו למטה מטהר האבר העליון שהוא פגום גם כן ואין הברכות שורות בו, וכן פירשו בזוהר (פ' לך לך דף פז ע"ב) זה לשונו דבר אחר מוחה פשעיך למעני (ישעיה מג, כה), תא חזי חייבי עלמא עבדין פגימותא לעילא, דכד אינון חבין סלקין רחמין ונהירו עילאה, ויניקו דברכאן לא נחית לתתא, והאי דרגא לא נטיל ברכאן דלעילא דינקא לתתא, ובגין כך למעני כדפי' בגין דלא יתמנעו ברכאן לינקא ליה, עד כאן לשונו.

340

שמ״אוכבר פי' בשער היראה כי מציאות הפגם למעלה הוא מפני היות הנשמה אצולה מלמעלה, וניצוצי הקדושה העליונה מתלבשים בה, כי אינה חיה למטה אלא מכח שרשיה העליונים המשפיעים החיות בה, אם כן בהטהר נשמתו מטהר ניצוצי השכינה ושאר הבחינות שבהם היה הפגם כי רבות הן כדפי' בשער היראה, וכלם מטהרים, ולכן אמר מסייעין אותו בלשון רבים, כי כלם מקבלים טהרה עמו.

341

שמ״בוצריך בעל תשובה לחשוב כי כל ההתחלות קשות, כמו שדרשו רבותינו ז"ל במכילתא פרשת יתרו על פסוק (שמות יט, ה) והיה אם שמוע תשמעו בקולי, זה לשונם אם שמוע עתה תשמעו בקולי. ועתה, קבלו עליכם, שכל ההתחלות קשות. אם שמוע תשמעו, שמע אדם מצוה אחת משמיעין אותו מצוות הרבה, שנאמר אם שמוע תשמעו, שכח מצוה אחת וכו' עד כאן לשונם.

342

שמ״גוהטעם, מפני שלכל הדברים הקליפה מקדמת לפרי, וצריך לשבר הקליפה, וכן פי' בסבא (פ' משפטים דף קח ע"א-ע"ב) על פסוק (תהלים נא, כ) היטיבה ברצונך את ציון, זה לשונו הכא אית רזא, כל עובדין דעביד קודשא בריך הוא, בקדמיתא אקדים ההוא דלבר ולבתר מוחא דלגו, והכא לא הכי, תא חזי כל אינון עובדין דעביד קודשא בריך הוא ואקדים ההוא דלבר, מוחא אקדים במחשבה, ובעובדא ההוא דלבר, דהא כל קליפה מסטרא אחרא הוי, ומוחא מן מוחא, ותדיר סטרא אחרא אקדים ורבי ואגדיל ונטיר איבה, כיון דאתרבי זרקין ליה לבר (ע' איוב כז, יז) ויכין רשע וצדיק ילבש, ויזריק לההיא קליפה, ומברכין לצדיקיא דעלמא, עד כאן לשונו.

343

שמ״דומזה ידין האדם לכל המצוות, שכל ההתחלות כגון להשכים לבית הכנסת או להשכים ללמוד, וכן לענין התענית, שיראה היצר לאדם חולשה וכבדות ראש, וכאשר יתמיד האדם בעבודה יראה שכל טענותיו רעועות.

344

שמ״הוהאריכו בזוהר בריש פרשת וישב (דף קעט ע"ב) בענין זה בענין טענות היצר, ואמר תא חזי, על דא אקדים עם בר נש ביומא דאתייליד, בגין דיהימין ליה, הא כד אתי יצר הטוב לא יכיל בר נש למהימנא ליה, ודמי עליה כמטולא, כגוונא דא תנינן מאן הוא רשע ערום דא הוא דאקדים לאטענא מלוי לקמי דיינא עד לא ייתי חבריה מאריה דדינא, כמה דאת אמר (משלי יח, יז) צדיק הראשון בריבו וגו', כגוונא דא רשע ערום, כמה דאת אמר (בראשית ג, א) והנחש היה ערום, והוא אקדים ושארי עמיה דבר נש עד לא ייתי חבריה דאיהו יצר הטוב, אבאיש ליה לבר נש בהדיה ולא יכיל לזקפא רישיה כאלו אטעין על כתפיה כל מטולין דעלמא, בגין ההוא רשע ערום דאקדים עמיה, ועל דא אמר שלמה (קהלת ט, טז) וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים, בגין דהא אקדים אחרא.

345

שמ״וואמר לקמיה ובגין דא בני נשא אינון כשלין לעלמא דאתי, אבל ההוא זכאה דאיהו דחיל למאריה, כמה בישין סביל בהאי עלמא בגין דלא יהימין ולא ישתתף בההוא יצר הרע, וקודשא בריך הוא שיזיב ליה מכלהו, הדא הוא דכתיב (תהלים לד, כ) רבות רעות צדיק ומכלם יצילנו ה'. ומפני אורך לשונו דלגנו מקצתו.

346

שמ״זהרי שאין ראוי להאמין לטענות יצרו, ובלי ספק שהיצר אומר אל תתענה פן תחלש ותחלה ואומרין לך הבא זכות והפטר. ושוברו בצדו, כי מי גרם זה, מפני היותו מורגל באכילה ושתיה שהרשע הערום הקדים, ויבא היצר הטוב וירגיל עצמו בלי אכילה ותענוג ויסבול, והיינו רבות רעות צדיק כי הצדיק סובל צער ויסורין כדי שלא להאמין ליצרו, והקדוש ברוך הוא מצילו מכל אותו הצער. ועוד, כי כמה בני אדם בריאי וחזקים המתענגים בתענוג כל ימיהם וחלו פתאום וימותו, וכמה מתענים בריאים וחזקים, ואין החולי והבריאות כי אם בידו ית'.

347

שמ״חומזה יבין בעל תשובה שלא ישמע ליצרו, כמו לטבול שהוא הפך הטבע, וכיוצא בזה לחסר ממונו לצדקה, ויגיעת גופו לדרך מצוה, וכמה בחינות שאין להם מספר.

348

שמ״טועל כיוצא פירשו במדרש (ויק"ר פרשה כט, ז) זה לשונם רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא פתח, כה אמר ה' גואלך קדוש ישראל אני ה' אלהיך מלמדך להועיל (ישעיה מח, יז) מסקר לך כמה דמסקר הדין מסאסא להדא פרתא. ג' שמות נקראו לו, מלמד מרדע דרבן, מלמד, שמלמד הפרה לחרוש כדי שתתן חיים לבעליה, מרדע, שמורה דעה לפרה. דרבן, שמורה בינה לפרה. אמר הקדוש ברוך הוא, ומה אם לפרתו עושה אדם דרבן, ליצרו הרע שמוציאו מחיי העולם הזה והבא על אחת כמה וכמה, עד כאן לשונו.

349

ש״נוהמרגיל עצמו בתענוגי העולם מקטנותו סופו שלא יוכל לפרוש מהם, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי כט, כא) מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון, ועבדו הוא היצר הרע על דרך שפירשו בזוהר (פ' תולדות דף קמד ע"ב) טוב נקלה ועבד לו (שם יב, ט). והמבטל תאוותו ותענוגיו מפני רצון הבורא, בעלי הדין וכן הקטרוגים מתבטלים מעליו.

350

שנ״אועל זה אמרה המשנה (אבות פ"ב מ"ד) בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך, והכוונה היא זו, כי רצון האדם וטבעו להמשך אחר תאות העולם באכילה ושתיה, ולישן כל הלילה, ושאר כמה דברים, ואין כן רצונו יתברך אלא שנתקדש, כמו שאנו אומרים בכל יום פעמיים בקריאת שמע והייתם קדושים לאלהיכם, כי אי אפשר שנהיה דבקים עד שיקרא הוא אלהיכם, אלא מחמת הקדושה, וכאשר האדם מבטל רצונו וטבעו מפני רצונו יתברך, הקדוש ברוך הוא מבטל רצון אחרים שהם כוחות החיצונים הנמשכים מאל אחר שנקרא אלהים אחרים, ורצונם לעולם לעורר דין וקטרוג על האדם, וכיון שהאדם בטל טבעו מפני רצון הבורא, והעולם נברא בטבעו שהוא אלהים, שכן עולה הטב"ע אלהי"ם, גם אותם הכוחות הנקראים אחרים שכולם נמשכים מהדין כלם מתבטלים, ואדרבה הם נכפים להיות כעבדים תחת אדוניהם, כמו שמצינו בגמרא (חולין דף קה ע"ב) כמה מעשיות שהשדים היו נכנעים לחכמים והיו משמשים להם.

351

שנ״בואפשר גם כן לרמוז על מה שאמרו בבראשית רבה (סז, ג) ששה דברים משמשין את האדם, ג' ברשותו וג' אינם ברשותו, והעתקנו לשונו בשער הקדושה פרק יח. ואמר בסוף המאמר, בשעה שאדם זכאי הקדוש ברוך הוא עושה אותם שהם ברשותו שלא ברשותו, הפה - גם ברוך יהיה (בראשית כז, לג), היד - ותיבש ידו וגו' (מל"א יג, ד), והיינו ממש מבטל רצון אחרים שהם ברשותם, מפני רצונך, זו היא בחינת לא תעשה.

352

שנ״גוכנגד בחינת העשה הקדים ואמר עשה רצונו כרצונך, כי כמו שאדם יגיע לו נחת רוח כשעושים לו מצותיו, כן הקדוש ברוך הוא עם היות שהוא אינו צריך לאחד מן התחתונים, רצונו שנעבדהו, כדי שייטב לנו, והיינו אומרו כדי שיעשה רצונך כרצונו, כי רצונו הפשוט הוא להטיב ולרחם כמו שאמר הנביא (ישעיה ס, י) כי בקצפי הכתיך וברצוני רחמתיך. ואמנם צריך שיהיה בנו הכנה לקבל טובו, כענין מה שפירשו בזוהר אתערותא דלתתא, וכמו שהוכיחו מפסוק אני לדודי שהעתקנו לעיל.

353

שנ״דוהחסיד הר' יוסף יעבץ כתב קרוב למה שכתבנו בענין כדי שיבטל רצון אחרים. ובענין עשה רצונו כרצונך, דקדק מה שלא אמר עשה מצותו, להורות על בחינות הקדושה שרצונו יתברך שנתקדש, כענין מה שפירש הרמב"ן (ריש פרשת קדושים) והעתקנו לשונו בשער הקדושה.

354

שנ״הוהדברים הצריכים לעשות ביום התענית כדי להקל הצער הם כל הדברים שנזכר בהם חיים, והטעם, כי כיון שביום התענית מתמעט חלבו ודמו, גם כח החיות שבהם ניתך ומתמעט, לכן צריך לעסוק בכל דבר שנאמר בתורה ובנביאים חיים, מה שהוא מצוה לעשות, כי בזה תאיר הנפש יותר, ויתן מאותה ההארה כח חיות לאברי הגוף. ומה גם כי כבר מצינו לשון חיות משמש לבריאות, כענין (יהושע ה, ח) וישבו תחתם במחנה עד חיותם, וימרחו על השחין ויחי (ישעיה לח, כא), וכן (ויקרא יג, טז) הבשר החי.

355

שנ״ווהדבר הראשון הכולל לכל הדברים שנזכר בהם חיים בתורה ובנביאים היא התשובה, בתורה כענין (דברים לג, ו) יחי ראובן ואל ימות, ופירשו בזוהר (פ' וישב דף קפה ע"ב) שמפני שהשתדל ראובן להחיות את יוסף להצילו נזכר בו חיים, וכן בשביל שעשה תשובה, זה לשונו ובגין דעבד תשובה מההוא עובדא, וכל מאן דעביד תשובה קודשא בריך הוא קיים ליה בעלמא דין ובעלמא דאתי, עד כאן לשונו.

356

שנ״זובספר יחזקאל הזכיר כמה פעמים חיים בענין השב, בפרט בפסוק זה (לג, טו)6הזכיר בו חיים כפולים, חבול ישיב רשע גזילה ישלם בחוקות החיים הלך לבלתי עשות עול חיו יחיה לא ימות. ואמרו ביומא (דף פו ע"ב) אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם שנאמר חיו יחיה, עד כאן לשונו. והתשובה היא בפשפוש המעשים ועזיבת החטא ושאר התנאים המבוארים לעיל.

357

שנ״חהב' שהיא באזהרה ונזכר בה חיים, הוא שמירת הלשון, כדכתיב (תהלים לד, יג) מי האיש החפץ חיים נצור לשונך מרע, וכבר פירשנו בשער הקדושה בשם הרשב"י ע"ה כי פירוש מרע הכוונה מהיסורין, כי החוטא בלשונו יסורין באין עליו, וכענין שפירש רש"י (אבות פ"א מי"ז) בלא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה.

358

שנ״טונתבאר עוד בתיקונים (דף קיא ע"א) זה לשונם ועוד וזרח השמש ובא השמש (קהלת א, ה), דא קודשא בריך הוא באן אתר דשכינתא עמיה, כמד"א (שמות כ, כא) בכל מקום אשר אזכיר את שמי, ותרגם אונקלוס באתר דתשרי שכינתא תמן, ואי לית שכינתא תמן, ובא השמש, אתכנס מניה קודשא בריך הוא ואשתאר בחשוכא ושלטין עליה כמה מחבלין וכמה יסורין בישין דלאו ייסורין של אהבה, הדא הוא דכתיב (דברים לא, יז) הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, דאלין רעות ממנו על כל עתים ורגעים דעלייהו אתמר (איוב ז, יח) ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו, ומאן גרים דלא שריא שכינתא עליה ולא נהיר שמשא עליה, בגין הבל דשקרא ומלין דשקרא דנפקין מפומוי, ובגין דא (קהלת ח, יד) יש הבל אשר נעשה על הארץ, אית הבל ואית הבל, אית הבל ממארי דשקרא דאתמר בהון (ירמיה י, טו) הבל המה מעשה תעתועים, דאינון תועים בהבלא דשקרא. ויש הבל דאתמר ביה (דברים ח, ג) כי על כל מוצא פי ידו"ד יחיה האדם, ודא הבל דאורייתא דאיהו ה' חמשה חמשי תורה מן ב' דבראשית עד ל' לעיני כל ישראל, ודא הוא הב"ל, עד כאן לשונו.

359

ש״סהרי שהבל הרע הוא מסלק השכינה וקודשא בריך הוא מן האדם, ואז שולטין עליו יסורין, והבל התורה אינו כן, אלא שמביא חיים לאדם כאומרו על כל מוצא פי ידו"ד יחיה האדם. ומי שירצה להיות דבק באלהיו ימעט אפילו בדברים הצריכים לו וירבה בשתיקה, כדפי' בפסוק (תהלים לד, יג) מי האיש החפץ חיים, כי עיקר החיים הוא הדבקות, כדכתיב (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים, ונצור לשונך מרע פי' שם.

360

שס״אעוד בספר יחזקאל (יח, ה) ואיש כי יהיה צדיק ועשה משפט וצדקה, אל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גילולי בית ישראל ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב, ואיש לא יונה חבולתו חוב ישיב, וגולה לא יגזול לחמו לרעב יתן וערום יכסה בגד, בנשך לא יתן ותרבית לא יקח, מעול ישיב ידו משפט אמת יעשה בין איש לאיש, בחוקותי יהלך ומשפטי שמר לעשות אמת צדיק הוא חיו יחיה.

361

שס״בעוד ליזהר בבחינות היראה הטובה שפי' בשער היראה, ועליה אמר שלמה (משלי י, כז) יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה, וכן (שם יד, כז) יראת ה' מקור חיים לסור ממוקשי מות. ולשמור מוסרי התורה, כדכתיב (שם ד, יג) החזק במוסר אל תרף נצרה כי היא חייך, ואומר (שם י, יז) אורח לחיים שומר מוסר ושונא תוכחת מתעה.

362

שס״געוד ראוי שישכים לבית הכנסת לימנות מעשרה ראשונים, שפי' רבותינו ז"ל (ברכות דף ח ע"א) שהוא מאריך ימים, והוכיחו כן מפסוק (שם ח, לה) כי מוצאי מצא חיים. ובחינה זו מסוגלת, ובפרט אם יהיה ראשון, ובלבד שיתפלל באותה בית הכנסת שהיה בה מעשרה ראשונים, וכך קבלתי מפי מורי ע"ה שאין שכר שאמרו רבותינו ז"ל לבא מעשרה ראשונים אלא למתפלל שם, וכן מוכח מדברי הזוהר בפרשת נשא.

363

שס״דגם סיוע גדול לבעל תשובה שיהיה נעזר מהבורא ביום, אם השכים לקרוא בתורה ולהתפלל על עונותיו, כדכתיב (תהלים פח, ב) ה' אלהי ישועתי יום צעקתי בלילה נגדך, והארכנו בזה בשער הקדושה.

364

שס״העוד יזהר גם כן במצות תפלין שפי' שהמניחן מאריך ימים, כדכתיב (ישעיה לח, טז) ה' עליהם יחיו. כן אמרו רבותינו ז"ל במנחות (דף מד ע"ב). ובעל תשובה ראוי שיהיו לו ב' זוגות, אחד של סברת רש"י ע"ה ואחד של סברת רבנו תם ע"ה, ובשעת תפלת שחרית ישים ב' זוגות כדי לקיים מצות קריאת שמע כראוי, שלא יאמר עליו שמעיד עדות שקר בעצמו, שהרי התפלין של זה פסולין לזה, ונמצא שקרא קריאת שמע בלא תפלין לפי סברא אחת, ושאר היום יניח תפלין של סברת רבנו תם, וכל זמן שימצא גופו נקי יניחם וימצא עצמו נעזר מהבורא, שאמרו שם בפרק התכלת אמר רב ששת כל שאינו מניח תפלין עובר בח' עשה וכו', ומכלל לאו אתה שומע שהמניחן מקיים ח' עשה.

365

שס״ועוד ירדוף אחר צדקה בסתר, דכתיב (משלי כא, יד) מתן בסתר יכפה אף. והצדקה העושה פירות למעלה היא הצדקה הנעשית לשם בלי שום פניה, ואם יכוין על דרך הסוד מה טוב חלקו, ובצדקה נזכר בה חיים, שנאמר (שם יב, כח) בארח צדקה חיים ודרך נתיבה אל מות, וכן (שם טז, לא) עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא.

366

שס״זובפרט ביום התענית ראוי לתת צדקה חלק האכילה שהיה ראוי לאכול בסעודת הבקר, כדי שלא להרויח בתעניתו מיעוט הפיזור, ונראה לי שאפשר לדקדק ענין בדברי הנביא, שאמר (ישעיה נח, ז) הלא פרוס לרעב לחמך, הלחם שלך שהיה מגיע לחלקך, לאפוקי שלא יתן חלק אשתו ובניו שהוא חייב במזונותם אם אין לו כדי לפרנסם אלא בצמצום, לפחות חלקו יתן.

367

שס״חוכן ירדוף אחר גמילות חסדים, כדכתיב (משלי כא, כא) רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. ואמרו בראש השנה (דף יח ע"א) זה לשונם אביי ורבא מדבית עלי קא אתו, רבא שעסק בתורה חיה ארבעין שנין, אביי שעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה שתין שנין, עד כאן לשונם.

368

שס״טובענין עסק התורה וגמילות חסדים, איזה קודם, פירשו בירושלמי (חגיגה פ"א ה"ז) רבי יהודה כשהיה רואה את המת ואת הכלה מתקלסין, היה נותן עיניו בתלמידיו ואומר המעשה קודם לתלמוד, נמנו בעליית בית ארים התלמוד קודם למעשה. רבי אבהו הוה בקסרין, שלח רבי חנינא בריה מזכי בטבריה, שלחון ואמרין ליה גמל חסד הוא, שלח כתב ליה המבלי אין קברים בקסרין שלחתיך בטבריה, כבר נמנו בעליית בית ארים בלוד התלמוד קודם למעשה. רבנן דקסרין אמרין, הדא דאת אמר בשיש שם מי שיעשה, אבל אין שם מי שיעשה המעשה קודם לתלמוד, עד כאן לשונו.

369

ש״עעוד אמרו ז"ל בפסיקתא על פסוק (תהלים טז, יא) תודיעני אורח חיים, אמר רבי יודן, אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא תודיעני אורח חיים, אמר לו הקדוש ברוך הוא דוד חיי אתה בעי צפה ליראה, שנאמר (משלי י, כז) יראת ה' תוסיף ימים. רבי זעירא אמר, אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם תודיעני אורח חיים, אמר לו הקדוש ברוך הוא דוד חיים את בעי צפה ליסורין, דכתיב (שם ו, כג) ודרך חיים תוכחות מוסר. אמר רב, אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא תודיעני אורח חיים, אמר לו הקדוש ברוך הוא דוד חיים את בעי צפה לתורה, דכתיב (שם ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. דבר אחר, אמר לו הקדוש ברוך הוא היטלם מתמיה, עשה ואכול שנאמר שמור מצותי וחיה, עד כאן לשונו. וד' בחינות אלו הם כנגד ד' אותיות שבשם כסדרן למי שבקי בכנוי הזוהר. ולכן כל בחינה מהם יש בה חיים, כדרך שכל אות מהשם כלול מכל השם כמבואר בזוהר (פ' אמור דף צב ע"א) ופירש מורי ע"ה בספר השער שם בן א"ד.

370

שע״אעוד ליזהר, שהיגע בתלמודו בצנעא לא במהרה הוא משכח, וכן דרשו (סוכה דף מט ע"ב) חמוקי יריכיך כמו חלאים, מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר (שה"ש ז, ב), וכיון שהעוסק בתורה בסתר מחכים, הא כתיב (קהלת ז, יב) והחכמה תחיה בעליה.

371

שע״בובקריאתו בתורה יוציא הדברים מפיו, שהוא מביא לידי זכירה ולידי אריכות ימים, כדאמרינן בעירובין (דף נד ע"א) זה לשונם אמר שמואל לרבי יהודה שיננא, פתח פומך קרי פתח פומך תני כי היכי דתתקיים ביך ותוריך חיי, שנאמר (משלי ד, כב) כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה, עד כאן לשונם, וגם זה מסוגל.

372

שע״גואם יצמא ביום התענית מחמת הקריאה יחשוב זה לכפרת עונות דברים בטלים, כמו שאמרו במסכת יומא (דף עז ע"א) אמר רב נחמן מהכא (ירמיה ב, כה) מנעי רגלך מיחף וגרונך מצמאה, מנעי עצמך מן החטא כדי שלא יבא רגלך לידי יחוף, מנעי לשונך מדברים בטלים כדי שלא יבא גרונך לידי צמאה, עד כאן לשונו. ופירש רש"י, שלא יבא רגלך לידי יחוף, בצאתך בגולה, עד כאן לשונו. ועל דרך זה הוא הצמאה, נמצא צמאת הגלות מכפרת על דברים בטלים, והוא הדין לצמאת התענית שאדם מקבל עליו לכפרת עונו, ובפרט על ידי עסק התורה, דכתיב בה (משלי טו, ד) מרפא לשון עץ חיים.

373

שע״דעוד יזהר שלא יכעוס, ויתפוס במדת הענוה, שפי' בשער הענוה שגם בענוה נזכר חיים, דכתיב (שם כב, ד) עקב ענוה יראת ה' עושר וכבוד וחיים. ועוד כתיב (ישעיה נז, טו) מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. וכבר הארכנו בשער הענוה שאין דבר שיסלק השכינה מהאדם וכן הנשמה, אלא הכעס, ואז יאמר עליו (דברים לא, יז) על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ובדבר זה צריך השב ליזהר יותר מהכל.

374

שע״הואמר בספר החסידים (סימן תרמט) מעשה בחסיד אחד שאמרו לו במה הארכת ימים, אמר לפי שמעולם לא קללני אדם ולא חרפני שעניתיו, אלא הייתי סובלו ומוחל לכל מי שציערני, עד כאן לשונו.

375

שע״ועוד באבות דרבי נתן (לד, י) אמרו עשרה דברים נקראים חיים, הקדוש ברוך הוא, שנאמר (ירמיה י, י) הוא אלהים חיים. תורה נקראת חיים, דכתיב (משלי ג, יח) עץ חיים היא. ישראל נקראים חיים, שנאמר (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום. חכמים נקראים חיים, שנאמר (משלי יג, יד) תורת חכם מקור חיים. צדיקים נקראים חיים, שנאמר (שם יא, ל) פרי צדיק עץ חיים. גן עדן, דכתיב (בראשית ב, ט) ועץ החיים בתוך הגן. מים, שנאמר (בראשית כו, יט) מים חיים. ארץ ישראל, שנאמר (יחזקאל כו, כ) ונתתי צבי בארץ חיים. ירושלים, שנאמר (תהלים קטז, ט) אתהלך לפני ה' בארצות החיים. גמילות חסדים, שנאמר (שם סג, ד) כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך, עד כאן לשונו.

376

שע״זוכל העשרה דברים אלו יש בהם נפקותא לענין המעשה, ואף על פי שאין מדרכנו בחיבור הזה לפרש מאמרי רבותינו כמו שהקדמנו בהקדמה, מכל מקום ראינו לפרש בכללות המאמר הזה מה כוונתו, מפני התועלות הנמשכות ממנו.

377

שע״חונאמר, כי כיון לבאר מה הדרגות שצריך האדם כדי לידבק בקונו כדי להשיג סוד החיים העליונים, כי הוא יתעלה מקור החיים לכל הנמצאים, כאומרו (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כולם, ובהתדבק בו האדם דבק בחיים, כמו שאמר הפייטן ואם אדבק בך חיי במותי, ולזה אמר שעיקר הדבקות הראשון הוא בממציא הכל שהוא סבת החיים לכל העולמות, כמו שנאמר (ירמיה י, י) הוא אלהים חיים ומלך עולם. ולידבק בתורתו, שהתורה היא גילוי אלהותו אלינו, כמו שנבאר בפרק הבא, והוא ותורתו הכל אחד.

378

שע״טעוד שנתדבק בישראל מפני שנשמתם קדושה נשפעה ממקור החיים העליונים, כאומרו (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, והיינו (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים, פי' מפני שאתם דבוקים בשמו שהוא מקור החיים, כדכתיב הוא אלהים חיים, לכן אתם נקראים חיים.

379

ש״פלכן אין ראוי לאדם מישראל להתערב בשותפות עם נכרי עובד עבודת אלילים, וכדפי' בענין (ויקרא כה, יד) או קנה מיד עמיתך, וכן פי' במסכת מגלה (דף כח ע"א) גבי הא דאמרינן התם אסור להסתכל בצלם אדם רשע, אמרו ז"ל, אבוה בר איהי ומנימין בר איהי, חד אמר תיתי לי דלא אסתכלי בנכרי, וחד אמר תיתי לי דלא עבדי שותפות בהדי נכרי, עד כאן לשונו. וכבר פי' בשער התשובה פרק ח שטעם הסתכל בצלם אדם רשע הוא מפני שמקנה בלבו רוח הטומאה ההוא המתראה בפניו, וימשך לו מזה בלבול המחשבה ובטול הדבקות. ולכך בא בעל המאמר להשמיענו שישראל נקראים חיים שלא יתעסקו במשאו ומתנו אלא עם ישראל שהם נקראים חיים, ולא יבא לו מזה טרדת הדבקות.

380

שפ״אעוד שנתדבק בחכמים וצדיקים שהם נקראים חיים, והכוונה שהוא יתברך שוכן בהם, ובהתדבקו בהם דבק בהקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר (דברים י, כ) ובו תדבק, וכי אפשר לאדם לידבק בהקדוש ברוך הוא, אלא שידבק בתלמידי חכמים, וכן את ה' אלהיך תירא (דברים י, יט) לרבות תלמידי חכמים (פסחים דף כב ע"ב).

381

שפ״בוגן עדן נקרא חיים, להורות שעיקר התדבקו בתורה ובחכמים ובצדיקים הוא כדי לזכות אל עולם הבא, שעיקר הנשמה דירתה בעולם הבא ששם עץ החיים בתוך הגן, כמו שהיה אדם הראשון קודם חטאו, ולא יעשה מעשיו ולא יעסוק בתורה מפני שום סבה מסבות העולם הזה, שאז תורתו אינה עולה למעלה. וכן דרשו בזוהר (פ' ויחי סוף דף רכג) בפסוק (קהלת א, ג) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, אמר שם שאני עמלה דאורייתא דלעילא מן שמשא הוא, רבי חייא אמר אף עמלה דאורייתא דאיהו עמל בגינהון דבני נשא או בגין יקרא דיליה האי תחת השמש כתיב, דלא סליק לעילא, עד כאן לשונו.

382

שפ״גמים, שנאמר מים חיים, גם סבה גדולה לדבקות הוא שיטהר במקוה מים, וכבר פרשנו והארכנו בזה בשער האהבה (פי"א) בענין טהרה מביאה לידי קדושה, ובפרט אם יהיה המקוה ממים חיים, שהוא מטהר זבין וזבות, בודאי שהוא יותר סיוע לדבקות.

383

שפ״דארץ ישראל, נודע שאין נבואה שורה אלא בארץ ישראל, ובמעלת ארץ ישראל כמה מעלות, ואחד מהם שאין שליטה והשגחה לשום חיצוני בה דכתיב (דברים יא, יב) עיני ה' אלהיך בה, ואמרו במדרש (שוחר טוב) בפסוק (תהלים קה, ד) דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד, אמר רבי יוסי בר חלפתא לרבי ישמעאל בריה מבקש אתה לראות את השכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר דרשו ה' ועזו בקשו פניו תמיד, עד כאן לשונו. ופי' דרשו ה' ועוזו, התורה נקראת עוז, שנאמר (שם כט, יא) ה' עוז לעמו יתן. בקשו פניו תמיד היא ארץ ישראל, שנאמר בה (דברים יא, יב) תמיד עיני ה' אלהיך בה.

384

שפ״הועוד במעלת הדר בארץ ישראל, פי' בזוהר (פ' אחרי מות דף עב ע"ב) זה לשונם אמר רבי יהודה זכאה חולקיה מאן דזכי למשוי מדוריה בארעא קדישא, דכל מאן דזכי לה זכי לאנגדא מטלא דשמיא דלעילא דנחית על ארעא, וכל מאן דזכי לאתקשרא בחייוי בהאי ארעא קדישא זכי לאתקשרא לבתר בארעא עלאה קדישא. ואמר עוד לקמיה ולא עוד אלא אי זכי בחייוי זכי לאתמשכא עליה רוח קדישא תדיר, וכל מאן דיתיב ברשותא אחרא אתמשך עליה רוחא אחרא נוכראה, עד כאן לשונו.

385

שפ״ונמצא שעיקר הדבקות להשגת החיים העליונים הוא בארץ ישראל, ובפרט בירושלים, שירושלים של מטה מכוונת כנגד ירושלים של מעלה. ועשר קדושות הם כדפי' במשנה (כלים פ"א), וירושלים מקודשת יותר מארץ ישראל וכל סביבותיה, וכפי קדושתה כך ימשך ממנה דבקות החיים ביותר למתדבק בה, שאין בינו לבין הקדוש ברוך הוא מסך מבדיל.

386

שפ״זגמילות חסדים נקראת חיים, שעם היות שיעסוק בתורה גם צריך שיעסוק בגמילות חסדים, שגם הוא גורם לדבקות הנפש במקום החיים, אף על פי שהוא חוץ מן הסברא, אמרו רבותינו ז"ל (מדרש שמואל) כתיב ושמואל מת וסמיך ליה ואיש במעון ומעשהו בכרמל, אמר הקדוש ברוך הוא הכל צווחין וטופחין על מיתתו של צדיק והרשע הזה יושב ועושה מרזחין, ללמדך שכל הכופר בגמילות חסדים כאלו כופר בעיקר, עד כאן לשונו. עוד במעלת גמילות חסדים האריכו בירושלמי דפאה (פ"א ה"א).

387

שפ״חעוד צריך להסתיר מעשיו ולא לגלותם, כדפי' בזוהר (פ' נח דף סד ע"ב) שכל העושה דבריו בסתר הברכה שורה עליו, והוא על דרך שפי' רבותינו ז"ל (ע' תענית דף ח ע"ב) אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, זה לשונם אוליפנא קודשא בריך הוא סתים וגליא, גליא הוא בי דינא דלתתא, סתים הוא אתר דכל ברכאן נפקי מתמן, ובגין כך כל מלוי דבר נש דאינון בסתימו ברכאן שריין עלוי, וכל דאינון באתגליא הוא אתר דבי דינא שריין עלוי, בגין דאיהו אתר באתגליא, וכלא איהו ברזא עילאה כגוונא דלעילא, עד כאן לשונו.

388

שפ״טוכן המסתיר מעשיו הטובים מבני אדם שכרו שיהא נסתר מבעלי הדין, שהקדוש ברוך הוא חופה עליו בלבוש החסד שהוא נקרא אלוה כדי שלא יכירו בו בעלי הדין, וזה רמוז בפסוק (איוב ג, כג) לגבר אשר דרכו נסתרה ויסך אלוה בעדו, ונודע כי משם אלוה הוא הלבוש לנשמה, כדכתיב (שם כט, ב) כימי אלוה ישמרני, וכדפי' בסבא (פ' משפטים דף צו ע"ב) בפסוק (שמות כא, ח) לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגדו בה.

389

ש״צוהמפרסם עצמו שהוא מתענה נענש, וכן כתב התשב"ץ (קטן, סי' קיא) אסור לפרסם לאחרים שהוא מתענה, והביא מירושלמי (חגיגה פ"ב ה"ב) זה לשונו רבי יוסי בר חנינא אמר צירא דתרעא דגיהנם קביע באודנה, אמר לון למה דא כן, א"ל דהוות ציימא ומפרסמה, ואית דאמרי דהוות ציימא חד יום ומזקה ליה תריי, עד כאן לשונו לעניננו. וכוונת קביעות הציר פי' הוא כדי שיצא החור מאזן לאזן.

390

שצ״אגם תקון גדול לשב שישתדל לקיים השבת בכניסתו כראוי, ובשמירת השבת עצמו, שכל הימים יונקים מיום שבת כדפי' בזוהר (פ' נח דף עה ע"ב) והארכנו בשער הקדושה פרק ז.

391

שצ״בוראיתי לתשלום הפרק הזה להעתיק דברים המאריכין ימים שנתבאר (תענית דף כ ע"ב) בתעניות, שאלו תלמידיו את רבי זירא ואמרי לה לרב אדא בר אהבה במה הארכת ימים, אמר להם מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני, ולא הרהרתי במבואות המטונפות, ולא הלכתי ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא ששתי בתקלת חבירי, ולא קראתי לחבירי בחכינתו ואמרי לה בחניכתו, עד כאן לשונו. ופירש רש"י ע"ה, בחכינתו - שמכנין לו בני אדם, כגון שם לווי. חניכתו, כמו חניכת אבות דגיטין עד עשרה דורות (גיטין דף פח ע"א), ופי' התוספות (תענית דף כ ע"ב ד"ה בחכינתו) כגון עד עשרה, כגון רבי אברהם אבן עזרא שכל בני משפחתו היו נקראים כך, ודוקא לגנאי אבל לשבח מותר, עד כאן לשונו.

392

שצ״גומעשים אלו של רב אדא בר אהבה הוסיפו בהם בירושלמי (תענית פ"ג הי"א) זה לשונם שלחו חכמים ואמרו לו מה מעשים טובים יש בידך, אמר להם מימי לא קדמני אדם לבית הכנסת, ולא הנחתי אדם בבית הכנסת ויצאתי, ולא הלכתי ד' אמות בלא תורה, ולא הזכרתי דברי תורה במקום המטונף, ולא הצעתי וישנתי שינת קבע, ולא צעדתי בין החברים, ולא כניתי שם לחברי, ולא שמחתי בתקלת חברי, ולא באת קללת חברי על מטתי, ולא הלכתי בשוק אצל מי שהוא חייב לי, מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, לקיים מה שנאמר (תהלים קא, ב) אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי, עד כאן לשונו. עוד יש כמה דברים לאריכות ימים, נאמרו במסכת מגילה (דף כח ע"א) ונעתקו בפרק דרך ארץ.

393

שצ״דגם ראוי ליזהר במדת אמת, שסגולתו לאריכות ימים כדפי' בשער הקדושה. גם בהיות השב חלוש בתעניתו בפרט אם הוא תלמיד חכם ואינו יכול לעיין יקרא באותן השעות מילי דאגדה שהם מושכין את הלב, ולא ישב בטל, כי היושב בטל מדברי תורה נקרא לץ. וכתב החסיד רבי יוסף יעבץ ע"ה במשנת (אבות פ"ג מ"י) שינה של שחרית וכו' זה לשונו וכתב ראב"ע ז"ל יש דרך להרויח נפש חלושה בהלכה קשה, ירא שמים יצא ידי כלם ויבקש לאותם השעות דברים קלים להבין, כדי שלא תהיה שיחתו סבה לטרדו מן העולם ולהפסיד מה שהרויח מן העיון, עד כאן לשונו.

394

שצ״הוכאשר ישתדל השב לקיים כל דברים אלו מן השמים יסייעוהו בלי ספק.

395

שצ״וובזה נכלל הפרק הזה:

396

שצ״זפרק זה יהיה בביאור כמה דברים שאדם נכשל בהם, והם עבירות שאדם דש בעקביו, וצריך השב ליזהר כדי שתהיה תשובתו מקובלת.

397

שצ״חהדבר הראשון שצריך ליזהר הוא מביטול תורה, שעונש הביטול מדברי תורה הוא גדול, כמו שדרשו רבותינו ז"ל בירושלמי (חגיגה פ"א ה"ז) על פסוק (ירמיה ט, יב) ויאמר ה' על עזבם את תורתי, רבי הונא ורבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק, מצינו שויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים, ולא ויתר על מאסה של תורה, על מה אבדה הארץ על עבודה זרה על גילוי עריות על שפיכות דמים אין כתיב כאן, אלא על עזבם את תורתי, אמר רבי חייא בר אבא כתיב ואותי עזבו אוותרא, שמא את תורתי שמרו, שאילו אותי עזבו ותורתי שמרו המאור שבה היה מקרבן אצלי. אמר רב הונא למוד תורה אפילו שלא לשמה, שכיון שאתה מתעסק בה אתה חוזר ועושה אותה לשמה, עד כאן לשונו.

398

שצ״טעוד בתנחומא (פ' ראה סי' א) זה לשונו זה שאמר הכתוב (ירמיה כא, ח) ואל העם הזה תאמר כה אמר ה' הנני נותן לפניכם את דרך החיים ואת דרך המות, וכתיב (תהלים עח, א) משכיל לאסף האזינה עמי תורתי הטו אזנכם לאמרי פי, וכתיב (דברים ד, ט) רק השמר לך שמור נפשך וגו', וכתיב (שם ד, י) יום אשר עמדת, ללמדך שכל מי שמבטל מן התורה כאלו כופר בהקדוש ברוך הוא, שלא נתן תורה לישראל אלא שיעסקו בה יום ולילה, וכתיב (יהושע א, ח) והגית בו יומם ולילה וגו', וכתיב(תהלים א, ב) כי אם בתורת ה' חפצו וגו'. וכל העוסק בתורה ומקיימה כאלו קבלה מהר סיני, ולפיכך כתיב (דברים ד, ט-י) והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת, עד כאן לשונו.

399

ת׳ומי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הוא בכלל דבר ה' בזה (במדבר טו, לא), כדאמרינן בסנהדרין (דף צט ע"א) על פסוק כי דבר ה' בזה, רבי נתן אומר כל שאינו משגיח על המשנה, רבי נחמיה אומר כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, עד כאן לשונו.

400

ת״אובילקוט נביאים (ילקוט יהושע דף ב סימן ז) תאנא דבי אליהו, הכינו לכם צידה (יהושע א, יא), וכי צידה היתה צריכה שם, והלא אינם אלא אוכלי המן שהיו מלקטין אותו בבקר בבקר, אלא כך אמר להם, עשו תשובה כדי שתכנסו לארץ ותאכלו מתבואת הארץ, שנאמר (יהושע ה, יב) וישבות המן ממחרת. יצא מלאך להחריב את כל העולם, אמר בטל המן ובטלה תורה, שנאמר (יהושע ה, יג) ויהי בהיות יהושע ביריחו וגו', אמר לו, ומה יהושע במנעלים אתה נעול, ואין אתה נוהג אבל על ישראל שבטל המן ובטלה התורה, של נעלך, לפיכך הייתי אומר אשרי אדם שהוא מרבה את הישיבה ואת הטורח וממעט בסחורה ויושב והוגה בדברי תורה בכל יום תמיד, עד כאן לשונו.

401

ת״בובעירובין (דף סג ע"א) אמרו על ענין זה, ויאמר לא כי אני שר צבא ה' (יהושע ה, יד) אמר לו אמש בטלתם תמיד של בין הערבים עכשיו בטלתם תלמוד תורה, ואמר לו על איזה מהם באת, אמר לו עתה באתי, מיד וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק, אמר ר' יוחנן מלמד שלן בעמקה של הלכה וכו'. ועוד שם, אמר רב שמואל בר אבא משמיה דרב, גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין, שנאמר עתה באתי, עד כאן לשונו.

402

ת״גובתיקונים (תקון נב דף פז ע"א) אמרו זה לשונם ווי לון לבני נשא דלא משתדלין באורייתא, דאתקריאו עצים יבשים דאינון עתידין לאתוקדא בנורא דגיהנם, ולאו למגנא אמרו מארי מתניתין דאינון עמילין וירתין גיהנם, עד כאן לשונם.

403

ת״דוהטעם לכל זה, מפני שהתורה קשורה בשמו, והתורה הדרכה לאדם לעשות המצות, והמצות גם כן קשורות בשמו, נמצא שמי שאינו עוסק בתורה כאילו כופר בהקדוש ברוך הוא, והיינו דבר ה' בזה, ולכך שולט בו גיהנם כמו שנאמר (דברים לא, יז) על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, כדפי' לעיל בפרק הקודם.

404

ת״הומלבד היות התורה הדרכה לעשיית המצות, גם כן על ידי העסק בה ישיג לדעת סוד האלהות העליון, כי זו היתה כוונתו יתברך לכתוב לנו התורה בפרשיות אלו פתוחות וסתומות, וכמה מלות יתירות וחסירות, מפני היותה רמז שיעור הקומה העליונה, ולכך אם חסר אפילו אות אחת פסול מפני שאינו בדיוקן העליון.

405

ת״ווכדמוכח בזוהר (פ' אחרי מות דף עא ע"א) זה לשונו תאנא אמר רבי יהודה, יומא חדא הוו אזלי רבי חזקיה ורבי ייסא באורחא, ערעו בגוש חלבא והוה חריב, יתבו סמוך לבי קברי, ורבי ייסא הוה בידיה חד קיטרא דספר תורה דאיקרע, עד דיתבו אתרגיש חד קברא קמייהו וצווח ווי ווי דהא עלמא בצערא שכיח, הא אורייתא הכא דאתגליא או חיי אוחכא אתו לחייכא עלן או לכספא בכסופא עלן באורייתייהו, אזדעזעו רבי חזקיה ורבי ייסא, אמר רבי חזקיה מאן את, א"ל מיתא אנא והא אתערנא לגבי ספר תורה, דזמנא חדא הוה יתיב עלמא בצערא ואתו חייא הכא לאתערא לן בספר תורה, ואנא וחבראי אקדימנא לגבי דמכי חברון, וכד אתחברו בגן עדן ברוחיהון דצדיקיא אישתכח קמייהו דההוא ספר תורה דאייתו לקמן אינון חייא הוה פסול ומשקר בשמא דמלכא, דאשתכח וי"ו יתיר בהאי קרא (ויקרא יא, ג) ושוסעת שסע פרסות, ואמרו הואיל ושקרו בשמא דמלכא לא איתובון לגביהון, ודחו לי ולחבראי בההיא שעתא מבי מתיבתא, עד כאן לשונו, ושאר המעשה אינו לעניננו.

406

ת״זוכן אמר בזוהר (פ' ויחי דף רכה ע"א) אבל חד אסוותא אשכחנא בעלמא ולא יתיר, בההוא אתר דישתכחון אינון דלעאן באורייתא ואשתכח בינייהו ספר תורה דלא משתקר ביה, כד מפקי האי, בגיניה מתערי עילאי ותתאי, וכל שכן אי כתיב שמא קדישא כדקא חזי, והא אוליפנא מליה, עד כאן לשונו.

407

ת״חוזה עיקר השלימות בעסק התורה לדעת את קונו ולידבק בו וכו', ופירש הרשב"י ע"ה דרוש זה בשיר השירים (זו"ח דף ע ע"ב) זה לשונו אם לא תדעי לך היפה בנשים (שה"ש א, ח), כתיב (דברים ד, לט) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים, זכאין אינון כל דמשתדלין באורייתא למינדע בחכמתא דמאריהון, ואינון ידעין ומסתכלין ברזין עילאין, בגין דכד בר נש נפיק מהאי עלמא בהא, אסתלקו מניה כל דינין דעלמא, ולא עוד אלא דפתחין ליה תליסר תרעי דרזי דאפרסמונא דכיא, דרזי דחכמא עילאה תליא בהו, ולא עוד אלא דקודשא בריך הוא חקיק ליה בההוא פורפירא דכל דיוקנין גליפין תמן בהאי עלמא ובעלמא דאתי וקודשא בריך הוא אשתעשע ביה בגנתא דעדן, ואחסין תרין עלמין עלמא דא ועלמא דאתי.

408

ת״טחכמתא דאצטריך ליה לבר נש, למנדע ולאסתכלא כלא ברזא דמאריה, חד למינדע ולאסתכלא ברזא דמאריה, וחד למינדע ליה לגופיה ולאשתמודעא מאן איהו והיאך איתברי ומאן אתי ולאן יהך, ותיקונא דגופא היאך אתתקן, והיאך איהו זמין למיעל בדינא קמי מלכא דכלא, וחד למינדע ולאסתכלא ברזין דנשמתיה, מאי ההיא נפש דביה ומאן אתיא ועל מה אתיא בהאי גופא טיפה סרוחה דהיום כאן ומחר בקברא, וחד לאסתכלא בהאי עלמא דאיהו ביה, ועל מה אתתקן, ולבתר ברזין דעלמא דלעילא לאשתמודעא למאריה, וכל דא אסתכל בר נש בגו רזין דאורייתא.

409

ת״יתא חזי כל מאן דאזיל בההוא עלמא בלא ידיעא, אפילו אית ליה עובדין סגיאין מפקין ליה מכל תרעי דההוא עלמא, פוק חמי מה אמר הכא, אימא לי רזין דחכמתא דלא ידענא ולא אוליפנא עד הכא בגין דלא אהא בכיסופא בגו אינון דרגין עילאין דאנא עאל בינייהו, דהא עד הכא לא אסתכלנא בהו.

410

תי״אתא חזי, מה כתיב אם לא תדעי לך היפה, אי אנת אתיא בלא ידיעה, ולא אסתכלת בחכמתא עד דלא תיעול, ולא ידעת ברזין דעלמא עילאה, צאי לך, לית אנת למיעל הכא בלא ידיעא, עד כאן לשונו לעניננו, ושאר הפסוק מבואר שם על דרך הנזכר.

411

תי״בובזה יובן מה שאמרו רבותינו ז"ל בתנחומא שפסוק (ירמיה ט, כג) כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, נאמר על התורה, זה לשונם ומה יתהלל האדם בעולם הזה, בכתרה של תורה, שהיא מעשרת אותו ונותנת לו חיים בעולם הזה ולעולם הבא, שנאמר (משלי ג, טז) אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד, ונותנת בו כח שלא יבטל לעולם, שנאמר (ישעיה מ, לא) וקוי ה' יחליפו כח, עד כאן לשונם. והיינו כי התורה נקראת זאת, כאומרו (דברים ד, מד) וזאת התורה אשר שם משה. וסיום הפסוק השכל וידוע, כי על ידי התורה נדע אותו כדפי'.

412

תי״גומפני שפוטר מים ראשית מדון (משלי יז, יד) כדפי' רבותינו ז"ל (קדושין דף מ ע"ב) שתחלת דינו של אדם הוא אם עסק בתורה, לכן ראשית התשובה צריך שיהיה לעסוק בתורה, שהתלמוד מביא לידי מעשה. ולכן אנו אומרים בתפלה השיבנו אבינו לתורתך, ואחר כך וקרבנו לעבודתך.

413

תי״דוכאשר יעסוק בתורה לשמה שהוא ללמוד ולעשות, כדפיר' בהקדמת הספר, יתגלו לו רזי תורה, כמו שאמר רבי מאיר (אבות פ"ו מ"א) כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו' ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר. וכן על ידי התשובה, כדכתיב (משלי א, כג) תשובו לתוכחתי הנה אביעה לכם רוחי אודיעה דברי אתכם.

414

תי״העוד יפשפש אם עבר על אחד מכ"ד דברים שמנדין עליהם שכתב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה, ואלו הם א' המבזה את החכם אפילו לאחר מותו. ב' המבזה שליח בית דין. ג' הקורא לחבירו עבד. ד' המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים, ואין צריך לומר מדברי תורה. ה' מי ששלחו לו בית דין וקבעו לו זמן ולא בא. ו' מי שלא קבל עליו את הדין, מנדין אותו עד שיתן. ז' מי שיש לו ברשותו דבר המזיק כגון כלב רע או סולם רעוע, מנדין אותו עד שיסיר הנזק. ח' המוכר קרקע שלו לכותי, מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא מן הכותי לישראל חברו בעל המצר. ט' המעיד על ישראל בערכאות של כותים והוציאו ממנו ממון בעדותו שלא כדין, מנדין אותו עד שישלם. י' טבח כהן שאינו מפריש המתנות ונותנן לכהן אחר, מנדין אותו עד שיתן. י"א המחלל יום טוב שני של גליות, אף על פי שהוא מנהג. י"ב העושה מלאכה בערב פסח אחר חצות. י"ג המזכיר שם שמים לבטלה או לשבועה בדברי הבאי. י"ד המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ. ט"ו המביא את הרבים לידי חילול ה'. ט"ז המחשב שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ. י"ז המכשיל את העור. י"ח המעכב את הרבים מלעשות מצוה. י"ט טבח שיצאת טריפה מתחת ידו. כ' טבח שלא הראה בדיקת סכינו לחכם. כ"א המקשה עצמו לדעת. כ"ב מי שגירש אשתו ועשה בינה ובינו שותפות, או משא ומתן המביאן להזדקק זה לזה, כשיבאו שניהם לדין מנדין אותם. כ"ג חכם ששמועתו רעה. כ"ד המנדה למי שאינו חייב נידוי.

415

תי״וופירשו בזוהר (פ' פקודי דף רמט ע"ב) שבהיכל נגה יש ד' מלאכים עם כמה כתות שהם מנדים למטנפים פיהם, וכן לכל אינון דחאבו אינון חובין דבעיין לנזפא, עשרה כרוזין נפקין בכל יומא ומכרזי בכל אינון רקיעין ובכל אינון חילין ומשריין, איזדהרו בפלניא דאיהו נזיפא, נזיפא איהו חובא פלוני עבד, עד דתב קמי מאריה, רחמנא לישזבן. כד תב מההוא חובא, מתכנפי אלין ארבעין ושראן ליה, וכדין אכריזו פלניא שרא נזיפא, מכאן ולהלאה צלותיה עאלת, ועד דלא תב נזיף איהו לעילא ותתא, ונטירו דמאריה אתעדי מניה, ואפילו בליליא נשמתיה נזיפא, דסתמין לה כל תרעי שמיא ולא סלקא ודחיין לה לבר עד כאן לשונו.

416

תי״זלכן צריך לפשפש במעשיו אם חטא באחד מהדברים, בפרט אם הקשה עצמו לדעת שהוא דבר מצוי בין הבחורים עד שלא נשאו אשה, צריך לקבל עליו נזיפה, וישב בקרקע כמנודה ובעטיפה, וכן מצינו שדוד קבל עליו נזיפה כדפי' לעיל (פ"ג), וכן פירשו רבותינו ז"ל במדרש ילקוט (שמואל סימן צה דף טו ע"ד וגם מדרש תדשא שם).

417

תי״חעוד, אם חטא באבריו יעשה בהם מצות, ופי' ענין זה במדרש ילקוט (שופטים רמז מב) אמר שכל השבטים העמידו שופטים ומלכים, אבל שבט שמעון מפני שחטא בזנות לא העמיד לא שופט ולא מלך, ואמר אחר כך לפיכך נתנה ברית מילה בערוה שיהא יראת המקום מונעת לעשות החטא. לכל הרגשה והרגשה נתן הקדוש ברוך הוא תורה מה לעשות ומה לא לעשות, ללב - ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (במדבר טו, לט). לאזנים - לא תשא שמע שוא (שמות כג, א). לפה - לא תאכל כל תועבה (דברים יד, ג). ללשון - לא תשא את שם ה' (שמות כ, ז), לא תשבעו (ויראט יט, יב), לא תשקרו (ויקרא יט, יא). לידים - אל תשת ידך עם רשע (שמות כג, א). לעריות - לא תנאף (שמות כ, יג), לא תזנה. לרגלים - לא תלכון אחרי אלהים אחרים (שם כ, יג), הרי לא תעשה.

418

תי״טומה לעשות, מלמד ללב - ושמתם את דברי אלה על לבבכם (דברים יא, יח). לעינים - פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך (שם יא, יב). לאזנים - שמע ישראל את החוקים (שם ה, א). ללשון - ושננתם לבניך (שם ו, ז). לידים - פתוח תפתח את ידך (שם טו, ח). לערוה - ואתם פרו ורבו (בראשית ט, ז), ואומר (ירמיה כט, ו) קחו נשים והולידו. לרגלים - בכל הדרך אשר צוה ה' אלהיכם אתכם תלכו (דברים ה, ל), עד כאן לשונו.

419

ת״כוכן אם חטא בחטא שנכשלו בו רבים, צריך שיזכה את הרבים במעשיו וכן אמרו בתנא דבי אליהו בילקוט פרשת כי תשא בפרשת העגל זה לשונו יודע היה אהרן בעצמו שבא דבר גדול לישראל על ידו, ועמד וקשר חבל ברזל במתניו, והיה מחזר בכל מחנות ישראל, מי שאינו יודע תפלה למדו תפלה, מי שאינו יודע קרית שמע למדו קרית שמע, מי שאינו בקי בגופה של תורה הכניסו בגופה של תורה. ולא אהרן בלבד, אלא כל המלמד תורה ברבים לישראל לשם שמים, המקום מרחם עליו ונותן בו חכמה ובינה ודיעה והשכל, ונותן חלקו עם ג' צדיקים אברהם יצחק ויעקב, עד כאן לשונו.

420

תכ״אוכל בעל תשובה צריך שילמד למי שהוא יודע שחטא דרכי התשובה, ובפרט אם הוא אדם הרגיל אצלו ויקבל דבריו, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא, טו) אלמדה פושעים דרכיך. ובמעלת מי שהוא מחזיר את הרשע בתשובה מעלות רבות, נתבארו בזוהר (פ' תרומה דף קכח קכט).

421

תכ״בעוד ראוי ליזהר מכל בחינות הגזל, מלבד גזל ממון יש גזל אחר, אמרו במסכת ברכות (דף ו ע"ב) אמר רב חלבו אמר רב הונא כל שיודע בחבירו שהוא רגיל ליתן לו שלום יקדים לו שלום, שנאמר (תהלים לד, טו) בקש שלום ורדפהו, ואם נתן לו ולא החזיר נקרא גזלן שנאמר (ישעיה ג, יד) ואתם בערתם הכרם גזילת העני בבתיכם, עד כאן לשונו. ופירש רש"י ע"ה, גזילת העני, והלא אף גזילת העשיר גזילה היא, אלא גזילת העני שאין לו כלום לגזול ממנו אלא שלא להשיב על שלומו.

422

תכ״געוד יזהר שלא יהנה מדבר מדברי העולם בלא ברכה, שנקרא גזלן, כדגרסינן בברכות (דף לה ע"ב) אמר רבי חנינא בר פפא כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו גוזל להקדוש ברוך הוא ולכנסת ישראל, שנאמר (משלי כח, כד) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית, ואין אביו אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר (דברים לב, ו) הלא הוא אביך קנך, ואין אמו אלא כנסת ישראל, שנאמר (משלי א, ח) שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. מאי חבר הוא לאיש משחית, אמר רבי חנינא בר פפא חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים, עד כאן לשונו.

423

תכ״דופירש רש"י ז"ל, גוזל להקדוש ברוך הוא, את ברכתו. ולכנסת ישראל, שכשחטאו הפירות לוקים. אין פשע, ולפי שהוא מיקל רואים אחרים ולומדים ממנו לעשות כן ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, ולכך נקרא זה המיקל חבר לאיש משחית, לירבעם בן נבט שחטא והחטיא, כך הוא חוטא ומחטיא, עד כאן לשונו.

424

תכ״הולעיל בפרק ב' פירשנו שגם מי שאינו עוסק בתורה ובמצות כראוי נקרא גוזל, ובפרט בגלותינו זה ששכינה גולה בעונותינו, כאומרו (ישעיה נ, א) ובפשעיכם שולחה אמכם, ואין לה מנוח וייחוד אלא על ידינו בהיותנו עוסקים בתורה ובמצות, ומי שאינו עוסק נקרא גוזל. ואמרו בזוהר פרשת וישב (דף קצא ע"ב) ומאן דאיהו לא מסתכל באורחי דקודשא בריך הוא, גרים לשכינתא דאתכפיא בגו עפרא, כמה דאת אמר (ישעיה כו, ה) ישפילנה ישפילה עד ארץ וגו'. וכן אמרו בפרשת ואתחנן (דף רסח ע"א) והעתקנו לשונו בשער האהבה (פ"ח) שהמונע מלעסוק בתורה כאלו מנע מהשכינה שאר כסות ועונה.

425

תכ״ווהנה בגלות נקראה אלמנה כאומרו (איכה א, א) היתה כאלמנה, וצדיק הוא יתום, ולזה צותה תורה (שמות כב, כא) כל אלמנה ויתום לא תענון, ופירשו רבותינו ז"ל (מכילתא דרשב"י) אפילו אלמנתו של מלך, ובגלות היא אלמנתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא כביכול, וצריך שלא לענות דינה, וכן לעשות היחודים הנוגעים לצדיק ולא לענות דינו. כי אם ענה תענה אותו, להורות על פשט הנגלה והנסתר, ועל יתום תחתון ועל האלמנה התחתונה, ועל הרמז העליון שפיר'.

426

תכ״זעוד יזהר מאונאה, ואפילו מאונאת דברים, וקשה אונאת דברים מאונאת ממון כדפי' בבבא מציעא (דף נח ע"ב) ואמר התם ג' אין הפרגוד ננעל בפניהם, ואלו הן גזל ואונאה וע"א. אונאה, דכתיב (עמוס ז, ז) הנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך. גזל, דכתיב (ירמיה ו, ז) חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד. ע"א, דכתיב (ישעיה סה, ג) העם המכעיסים אותי על פני תמיד, עד כאן לשונו.

427

תכ״חעוד יזהר מד' דברים אלו שהעושה א' מהם נקרא רשע, אמרו בפסיקתא (רבתי הוספה א' פרשה ד') ג' נקראו רשעים, הפושט יד בחבירו, שנאמר (שמות ב, יג) ויאמר לרשע למה תכה רעך. ובעל מחלוקת, שנאמר (במדבר טז, כו) סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה. והלווה ואינו משלם, שנאמר (תהלים לז, כא) לוה רשע ולא ישלם. אמר רבי שמואל בר רב תנחום רבי תנחומא אמר לי אף המעיז פניו, שנאמר (משלי כא, כט) העז איש רשע בפניו, עד כאן לשונו.

428

תכ״טובתעניות (דף ז ע"ב) אמרו אין הגשמים נעצרים אלא בשביל עזי פנים, שנאמר (ירמיה ג, ג) וימנעו רביבים וגו' ומצח אשה זונה היה לך וגו', אמר רב המנונא כל אדם שיש לו עזות פנים סוף נכשל בעבירה, שנאמר היה יהיה לא נאמר אלא היה, רבה בר רב הונא אמר מותר לקרותו רשע בפניו, רב נחמן בר רב יצחק אמר מותר לשנאתו, שנאמר (קהלת ח, א) ועוז פניו ישונא, עד כאן לשונו.

429

ת״לראוי ליזהר בכל הדברים שאמרו בשבת (דף לב) בעון פלוני בא כך, ומפני אורך הלשון לא העתקנוהו, ולא נעתיק רק אחד מהם שהוא הנמצא יותר, עון מיתת בנים, רבי אומר בעון נדרים בניו ובנותיו מתים כשהם קטנים, שנאמר (קהלת ה, ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגו', כמו שהעתקנו בשער הקדושה (פי"ז), וכן סברת רבי אלעזר ברשב"י (שבת שם). ויש מי שאמר בעון ביטול תורה, ויש מי שאמר בעון ביטול מזוזה, ויש מי שאמר בעון ביטול ציצית, וכלם הביאו ראיה מן הפסוקים.

430

תל״אעוד שם תניא רבי נחמיה אומר בעון שנאת חנם מריבה רבה בתוך ביתו של אדם, ואשתו מפלת נפלים ובניו ובנותיו מתים כשהם קטנים, עד כאן לשונו.

431

תל״בובפסיקתא רבתי (ילקוט ירמיה סימן רסז דף ס ע"ג) אמרו שעיקר מיתת הבנים על ביטול תורה, זה לשונו רבי מאיר אומר בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני אמר להם הקדוש ברוך הוא הביאו ערבים שאתם משמרים את התורה, ואני נותנה לכם, א"ל אבותינו ערבים לנו, אמר להם אבותיכם יש לי עליהם, אברהם על שאמר (בראשית טו, ח) במה אדע כי אירשנה, יצחק על שאהב את עשו, יעקב על שאמר (ישעיה מ, כז) נסתרה דרכי. אמרי ליה בנינו ערבים אותנו, מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (תהלים ח, ג) ואין עוז אלא תורה, שנאמר (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן, בשעה שהלוה נתפס ואין לו מה לשלם מי נתפס לא הערב, הוי (הושע ד, ו) ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני, כביכול גם אני מפסיד, מי אמר לפני ברכו לא התינוקות, הוי (ירמיה ב, ל) לשוא הכיתי את בניכם, עד כאן לשונו.

432

תל״געוד אמרו בספרי (פ' עקב סי' י') ולמדתם אותם את בניכם, ולא בנותיכם, דברי רבי יוסי בן עקיבא. מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו לשון הקדש ומלמדו תורה, אם אין מדבר עמו לשון הקדש ומלמדו תורה ראוי לו כאלו קברו, שנאמר (דברים יא, יט) ולמדתם אותם את בניכם למען ירבו ימיכם וימי בניכם, ואם לאו למען יקצרון ימיכם וימי בניכם, שכך דברי תורה נדרשין מכלל הן אתה שומע לאו, עד כאן לשונו.

433

תל״דובמעלת המדבר בלשון הקדש, בזוהר (פ' נח דף עד ע"ב) שדור הפלגה לא היו מצליחין במעשיהן אלא על שהיו מדברים בלשון הקדש, ז"ל סתרי תורה קומטורא דהרמנא ממללן בלשון הקדש, ומלאכי השרת אשתמודען ביה, ולא הוו ממללין בלשן אחרא, בגין כך ועתה לא יבצר מהם כל וגו' (בראשית יא, ו), דאלמלא משתען בלשון אחרן דמלאכי עילאי לא הוו אישתמודען ביה, גרע חשיבו דאינון חשיבו למיעבד, עד כאן לשונו.

434

תל״העוד יזהר בדברים שנאמר בהם מעוות לא יוכל לתקון (קהלת א, טו), ופי' במדבר רבה (פ' נשא ט, ו) זה לשונו כי תשטה אשתו, הדא הוא דכתיב נואף אשה חסר לב וגו' נואף אשה, הדא הוא דכתיב מעוות לא יוכל לתקון וגו', תניא מעוות לא יוכל לתקון, זה שבטל קריאת שמע של שחרית או קריאת שמע של ערבית, או תפלה של שחרית או תפלה של ערבית, וחסרון לא יוכל להמנות, זה שנמנו חביריו על דבר מצוה והוא לא נמנה עמהם, ושם הביאו משנה זו השנויה בחגיגה (פ"א מ"ז) רבי שמעון בן מנסיא אומר איזהו מעוות שאינו יכול ליתקן זה שבא על הערוה והוליד ממנה ממזר, אם תאמר בגונב ובגוזל יכול הוא שיחזיר ויתקן. עוד שם במשנה, רשב"י אומר אין קורין מעוות אלא למי שהיה מתוקן ונתעוות, ואיזה זה תלמיד חכם הפורש מן התורה.

435

תל״וגם ליזהר במה שפי' במדרש רות מהזוהר (דף עח ע"א) שחסרון לא יוכל להמנות, הם שלש תיבות החסרים בקריאת שמע לתשלום רמ"ח, ושליח צבור חוזר ואומר ה' אלהיכם אמת כדי להשלים רמ"ח, והקורא קריאת שמע שלא עם הצבור אינו משלים רמ"ח אבריו, עליו נאמר וחסרון לא יוכל להמנות.

436

תל״זובעל תשובה המתענה בכל יום, צריך להזהר שבימים שיאכל כמו בשבתות וימים טובים וראש חודש, שלא יאכל אלא דברים דקים הנוחים להתעכל, מפני כי שינוי וסת תחילת חולי בני מעים, ואפילו מדברים הטובים לא ימלא בטנו פן יחלה, ונמצא מבטל קריאת שמע שחרית או ערבית שהיא מצות עשה מן התורה. וכן קדושה ברבים שהיא מצוה, כדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל, כדפי' בזוהר פרשת אמור (דף צג ע"א). וכן נכשל שחבריו נמנים לדבר מצוה, מתפללים בבית הכנסת בעשרה, והוא אינו נמנה עמהם, והרגיל לבוא לבית הכנסת ויום אחד לא בא הקדוש ברוך הוא שואל עליו (ע' ברכות דף ו ע"ב). וגם אינו משלים רמ"ח תיבות שבקריאת שמע, שהוא מעוות שאינו יכול לתקון. גם יתבטל מתלמוד תורה שהיא מצות עשה מן התורה והכל מפני סכלותו, כאומרו (משלי יט, ג) אולת אדם תסלף דרכו וגו'.

437

תל״חוהחכם עיניו בראשו, ויהיה גבור כובש את יצרו, ולא ימשך אחר תאותו, בפרט בראש חדש ובפורים שהסעודה מדברי סופרים יש ליזהר שלא ימלא בטנו שיחלה ויבא לידי ביטול תורה ותפלה שהם מצות עשה מן התורה, שאין עשה מדבריהם דוחה עשה מן התורה.

438

תל״טהכלל, כי צריך בעל תשובה לעולם להיות חרד וירא מהדין, ולא ישכח כמה הכעיס בעונותיו את הבורא, וצריך לקיים אפילו בשבתות וימים טובים שוב יום אחד לפני מיתתך, שאם היה יודע שביום שבת או ביום טוב ימות כמה היה ירא וחרד, והיה משכים לקרות בתורה, וכמה מעשים טובים היה עושה, ולא היה נמשך אחר תענוגיו. כן צריך שיעשה כל ימיו לתקן את אשר עוות, בשבתות וימים טובים, ובפרט בימי השמחה שקרוב אדם לימשך אחר תענוגיו ויצרו יפתהו צריך זהירות גדול כדי שלא יחזור לסורו ויהיה ככלב שב על קיאו כסיל שונה באולתו, כמו שאירע לכמה שחזרו לסורם מחמת אכילה ושתיה.

439

ת״מעד הנה מה שהגיע שכלנו הדל בקצור דברי רבותינו ובמדרשים לענין התשובה, ולא רצינו להעתיק דברי המפרשים כדי שלא להאריך, והשב צריך לכולם, בפרט דברי תשובת הרוקח שהם דברי קבלה צריך השב לעשותם, וכן לענין תשובת הבא על אשת איש שדבר בספר החסידים (סימן קסז) צריך השב לעשותם, ומי שירצה לעשות תשובה שלמה מלב ונפש לא יתרשל בבקשת ספרים הצריכים אליו לרפואת נפשו כמו שלא יתרשל החולה לבקש רופא שירפאהו, ואין דברי בשער הזה אלא התעוררות לשב, והדברים שלא כתבו הראשונים שהניחו אותם לנודע הם מה שכתבתי.

440

תמ״אומכל מקום ראינו להעתיק התשובות שכתב בספר המדות (ע' ארחות צדיקים שער כו) הנמצא אצלינו, שנראה דבריו דברי קבלה, ז"ל ועתה יש לכתוב ענייני הצער לפי כל עבירה ועבירה, הבא על הכותית, יתענה שלשה ימים לילה ויום, שלש שנים פעם אחת בשנה, ואם חס ושלום אחר התשובה יחזור לסורו, אז יחמיר עליו יותר ויותר, ובימות החמה ילך במקום נמלים הרבה וישב ביניהם ערום, ובימות החורף ישבר הקרח וישב במים עד החוטם, ואם עוד יחזור לסורו, יוסיף עליו עוד יותר ויותר.

441

תמ״בהמוציא שכבת זרע לבטלה, יתענה ארבעים יום ואינם רצופים, וישב במים בימות החורף כדי צליית ביצה, ואותם ארבעים יום לא יאכל בשר, ולא דבר חם בלילה, ולא ישתה יין, לבד משבתות וימים טובים, וירחץ ראשו מעט במים פעמים או שלש כל אותן ארבעים יום.

442

תמ״גהבא על אשתו נדה, יתענה ארבעים יום רצופים, וילקה בכל יום פעמים או שלש, ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יאכל דבר חם, לבד משבתות וימים טובים, ולא ירחץ כל אותן הימים, ויתודה בכל יום. ואם חבק או נשק אשתו נדה, יתענה ארבעים יום.

443

תמ״דהמנשק שאר נשים או חיבקן, יתענה שני וחמישי ושני, וירחק מפתח ביתה. ואם רבע בהמה או חיה או עוף, יתענה מ' יום, ולא ירחץ, ולא יסתכל בבהמה חיה ועוף בשעה שנזקקין זה לזה.

444

תמ״הרוצח ילך בגולה שלש שנים, וילקה בכל עיר ועיר, ויאמר רוצח אני, ולא יאכל בשר ולא ישתה ייןף ולא יגלח שער ראשו וזקנו, ולא יכבס בגדיו, ולא ירחץ גופו, אך יחוף ראשו פעם אחד בחדש, ויקשור ידו אשר רצח בו וזרועו בברזל בצוארו, וילך יחף, ויבכה על רציחתו, ואם יחרפהו אדם ישתוק, ואותם שלשה שנים לא ילך בטיולים ובשחוק, ובגלותו ישכיב עצמו לפני פתח בית הכנסת, ויעברו עליו כל עוברים ושבים אך לא ידרכוהו.

445

תמ״ומוסר, יסיר המלבושים הנאים, ויתאבל ויברח ויצטער כל ימי חייו, וישפיל רוחו וגאוותו, ויתודה שלשה פעמים בכל יום, ולא יאכל בשר וישתה יין כי אם בשבתות וימים טובים, ולא ירחץ, ולא יחוף ראשו כי אם פעם אחת או שנים בחדש, ולא ילך לשחוק ולנישואין רק לשבע ברכות בלבד, ולא ישב אצל עובדי ע"א אפילו במקום שמדברים דברי תורה ומצות, ויתרחק מפתחם, ולא יהנה מהם, ומיד שישוב צריך טבילה, ויסבול צער ויסורין כנגד חטאיו, כי כפר בעיקר, וחילל שבתות, ועבר כריתות ומיתות בית דין, לכן צריך יסורין גדולים.

446

תמ״זהבא על אשת איש או על נערה מאורסה, הרי הוא אוסר אותה על בעלה כיון שנתרצית, וחייב עליה מיתת בית דין, לכן יסבול צער הקשה כמות, וישב בשלג ובקרח שעה אחת בכל יום, כן יעשה בכל החורף בכל יום פעם אחת או שנים, ובימות החמה ישב לפני זבובים או לפני דבורים או שאר יסורין הקשים כמות, ויתודה בכל יום בבכי ואנחה, ושנה תמימה לא יאכל בשר ולא ישתה יין אלא בשבת ויום טוב ובפורים, ולא יאכל לחם חם, ולא ירחץ כי אם בערבי ימים טובים מעט, ולא יראה שום שחוק, אך יכול לשמוע ברכות חתנים, ולא יעדן עצמו בשום דבר, וילקה בכל יום, וישכב על הארץ או על דף אחד בלא כר וכסת, כי אם בשבת ובימים טובים ישכב על תבן וקש וכר תחת ראשו, כי יסיר רוחו הגסה שבא ממנו התאוה, וחיי צער תהיה לו, וילבש שק על בשרו, ולא ידבר מענין תאות נשים, ולא יסתכל בנשים ובתכשיטיהם ואפילו כשאינם עליהם, ולא ישמע קול ניגונים, ולא ידבר עם הנשים כלל לא ברמז ולא ברמיזה ולא בשום דבר, אפילו עם אשתו כשהיא נדה, ולא יתיחד עמה בשום יחוד.

447

תמ״חהנשבע לשקר, או מעל בחרם, יש לו ללקות כמה פעמים כל ימיו, ויתודה ימים רבים, ואחר כך יזהר שלא ישבע אפילו באמת ולא בתורה ולא בנשמת אבותיו, אך ידור בחיי ראשו, אבל נשבע לקיים מצוה, ויזהר שלא יוציא שם שמים לבטלה מפיו, ויזדעזעו אבריו כשיזכיר השם, ויזהר בברכה לבטלה, ואם שגג ובירך ברכה לבטלה, יאמר אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ואותם המרגילים בפיהם ובפי זרעם להזכיר שם שמים בבית המרחץ ובמקום הטנופת להזכיר שם שמים לבטלה, אוי להם אוי לזרעם כי כן למדו לשונם, לכן ישמור ויגדור עצמו וזרעו וחבריו הנשמעים לו מלהזכיר שם שמים לבטלה, ואם הוצרך זה השב לעשות שבועה לבעל חובו אפילו באמת, יתענה אותו היום בכל שנה.

448

תמ״טואם הורגל לדבר בבית הכנסת שום דבר, אפילו שלא בשעת תפלה, ישב במורא גדול ויתפלל בכוונה, ויתענה מ' יום בין רצופים בין מופלגין, וילקה בהכנע בכל יום.

449

ת״נגונב, או לוקח רבית, ישב ויבקש ממנו מחילה, ויתענה ארבעים יום או יותר, ויתודה בכל יום, ויזהר מלקבל פקדונות, ולא ירגיל ללכת על ממון חבירו, ויעשה גמילות חסד בגופו ובממונו, ויתן משלו לעמלי תורה וליראי שמים. וזה שלקח רבית אם היה יכול שלא ליטול רבית אפילו מן הנכרים יהיה טוב.

450

תנ״אהמלשין את חבירו הוא משניאו בעיני השר, ומעליל עליו, ולוקח ממונו, וממית רעהו ואשתו ובניו התלויין בו, יפרע לחבירו כל מה שהפסיד, ויבקש ממנו מחילה, וילקה ויתענה יותר משנתיים, ויתודה כל ימי חייו, כי נחשב כאלו הרג את אשתו ובניו וחבירו, וכמה עבירות עשה, על כן ישבור רוחו, ואם אין לו מה לשלם ירבה עליו רעים ויבקש ממנו מחילה, ויצמצם, ויפרע לו או ליורשיו.

451

תנ״ברכיל וכיוצא בו, אין רפואה עד שיבקש ממנו מחילה, וילקה, ויתענה ארבעים יום או יותר וילקה בכל יום, ויהיו כל עסקיו במצות ובעסק שלום בין כל אדם ובין כל איש ואשתו.

452

תנ״גהמכה את חבירו או ציערו בין בממון בין באונאת דברים, אין לו כפרה אם לא ירצה את חבירו, ואין יום הכפורים מכפר אלא על עבירות שבינו ובין המקום אבל שבינו ובין חבירו צריך לפייסו.

453

תנ״דהמגביה ידו על חבירו נקרא רשע, ויבקש ממנו מחילה ויתכפר לו. המלבין פני חבירו יתענה ארבעים יום או יותר, וילקה בכל יום, ויתודה כל ימי חייו. המכנה שם לחבירו יבקש ממנו מחילה בפני רבים, וילקה ויתענה ארבעים יום, ויתודה בכל יום בכניעה.

454

תנ״ההמאנה את הגר, יבקש ממנו מחילה, וילקה ויתענה בכל יום. המקניט את חבירו, יביא שלש שורות של בני אדם, ויאמר חטאתי, וישר העויתי, ולא שוה לי, ויבקש ממנו מחילה שלשה פעמים ולא יותר. ואם מת, מוליך עשרה בני אדם על קברו ויאמר חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שהקנטתיו, ודוקא שלא ביזהו ברבים ולא היה די לו מתחלה בפיוס, ולא יהא המוחל אכזרי. ואם הקניטו והוציא עליו שם רע, אין לו מחילה עולמית אלא אם כן יתענה וילקה בינו לבין עצמו מ' יום או יותר.

455

תנ״והמחלל את השם, חילול השם הוא עון גדול, ומהו חילול השם, רב אמר כגון אנא דאזילנא לבי טבחא ושקילנא בישרא ולא יהיבנא דמי לאלתר, פירוש מביא עצמו לידי זלזול הגזל, והעולם לומדין ממנו ומזלזלין להקל ממנו יותר. רבי יוחנן אמר כגון אנא דאזילנא ארבע אמות בלא תפלין ובלא תורה, והעולם לומדים ממנו יותר. אמר רבי אבהו משום רבי חנינא ב"ג נוח לו לאדם לעבור עבירה בסתר ולא יחלל שם שמים בפרהסיא, פירוש שלא ילמדו בני אדם ממעשיו.

456

תנ״זאמר רבי אלעאי הזקן, אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא. ופירשו חכמים, חס ושלום שהתירו לו לעבור עבירה, אלא חכמים אומרים שיעמוד נגד יצרו הרע כיון שאינו מתאוה אלא כל מה שאסור לו למלא תאותו, וכיון שגולה למרחוק ולובש שחורים אז ישבר ויכנע וימנע לבו מן החטא, אבל לעשות איסור כלל וכלל לא, אך מעשים הללו משברים יצר הרע ומונעים אותו מלעבור, כמו דאמר רבי אלעאי כי יגיעת דרכים ולבישת שחורים ואכסניות משברים יצר הרע ומונעים אותו מן העבירה.

457

תנ״חואומר כל מי שלא חס על כבוד קונו ראוי היה לו שלא בא לעולם, ואמרינן בגמרא, אמר רב יוסף זהו העובר עבירה בסתר כדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק כל העובר עבירה בסתר כאלו דוחק רגלי השכינה.

458

תנ״טחילול השם היא עבירה שיש לה פירות, כשיעשה דבר רע אז אחרים לומדים ממנו. ומזאת העבירה יש לכל אדם לירא ממנה מאד, כי חילול השם יש לו בכמה דרכים ואין לו שיעור, כי כל המבזה אפילו מצוה אחת ומיקל בכבוד שמים נקרא מחלל השם, כי אחרים ילמדו ממנו ומקילין יותר ומזלזלין.

459

ת״סעבר אדם על כריתות ומיתות בית דין, תשובה ויום הכפורים מכפרת מחצה, ויסורין מכפרין מחצה. אבל נתחלל שם שמים על ידו, אין כח בתשובה לתלות, ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורין למרק, אבל הכל תולין, ומיתה ממרקת עון. על כן בן אדם יזהר מחילול השם וירחיק עצמו מן הכיעור ומן הדומה לו.

460

תס״אועיקר התשובה של חילול השם שיודיע חטאיו נגד רבים, ויאמר להם אל תלמדו ממני, כי אני חטאתי עויתי פשעתי חללתי השם באולתי, ומתענה כמה תעניות, ומתודה בכל יום עד יום מותו.

461

תס״בועל כל עבירה ועבירה שאדם עושה בין בשוגג בין במזיד, כגון שנוגע בנר שבת, או הדליק נר בשבת, ואינו זוכר שהוא שבת, או שעשה בלא ידיעתו, יש לו להתודות ולהתענות לכל הפחות שני ימים שני וחמישי. וכן יעשה לכל עבירות גדולות שאדם עושה, יתענה, ובזה יש ב' טובות, הא' שהתענית מכפר, והב' שימנע מעבירות, כי יחשוב בלבו אם אעשה זה אני צריך להתענות, וימנע מתוך כך מן העבירה.

462

תס״גוזהו הגדר הגדול לפני כל העבירות, שיקנוס עצמו, או יתן צדקה, או לעשות צער בגופו כשעבר עבירה, וכן יעשה לכל עבירות שהוא רגיל בהם, כגון קנאה ושנאה ושמחה ודברים בטילים ולשון הרע, או שלא התכוון בברכות ובתפלה, שהוציא ברכות מפיו בלא כוונה, וכיוצא באלו הרבה מאד. ולכן יבדוק בכל יום באלו הענינים, אם פגע באחת מאלו ועבר עליהם, אז ימהר להצטער עליהם ולהתודות על איזה עון שעשה, לבקש מחילה מהשם בלב נשבר.

463

תס״דענין גדול, הוודוי, כי שנו רבותינו היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות אומרים לו התודה כי כן דרך המומתין מתוודים, שכל המתוודה יש לו חלק לעולם הבא, ואם אינו יודע להתודות יאמר כך יהי רצון שתהיה מיתתי כפרה על כל עונותי, שכן מצינו בעכן שאמר לו יהושע (יהושע ז, יט) בני שים נא כבוד לה' ותן לו תודה ויען עכן ויאמר אמנם חטאתי.

464

תס״הכל המצות בין עשה בין לא תעשה, אם עבר על אחת מהן בין בזדון בין בשוגג, כשיעשה תשובה מחטאיו חייב להתודות לפני האל ית', שנאמר (במדבר ה, ז) איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו, וזהו ודוי דברים. וכל בעלי חטאות ואשמות וכל חייבי מיתות בית דין ומלקות, אינן מתכפרים במיתתן או במלקיותן או בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתודו. וכל החובל ומזיק ממון חבירו אף על פי שישלם לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם.

465

תס״ווכיצד יתודה, יאמר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך כך וכך עשיתי, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר בדבר הזה, וזהו עיקר הודוי שלא יחזור לסורו. וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח. גם זה עיקר של ודוי שיאמר אבל אנחנו חטאנו. וטוב מאד לפרט החטא בתוך הוידוי, כגון אם אכל נבילות וטריפות או שאר דברי איסור יפרש בתוך הודוי שלו, כיצד, כשיאמר אשמתי, יאמר אכלתי דבר אשר לא טהור, וכשיאמר בגדתי, יאמר אם בעל כותית או אשת איש או נדה, יאמר בעלתי. ואם גנב או גזל יאמר גזלתי. ואם הוציא שם רע על חבירו או לשון הרע או שום נדוי, יאמר עליו דברתי דופי. ואם הוציא שכבת זרע לבטלה, יאמר העויתי. ואם זנה עם עריות, יאמר זדתי זניתי. ואם חלל שבתות או חמד, יאמר חללתי חמדתי, וכן לכל אלפא ביתא על כל אות ואות.

466

תס״זואח"כ יפרש בודוי העבירה שעבר, ויאמר בבכי יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, ואז יועיל לו. וסוף הודוי וסרתי ממצותיך וממשפטיך הטובים ולא שוה לי, ואתה צדיק על כל הבא עלי כי אמת עשית ואני הרשעתי. ואז יאמר, כך עברתי על עשה ועל מצות לא תעשה, ועברתי על כריתות ומיתות בידי שמים, עברתי על חייבי מיתות בית דין ותורה שבכתב ותורה שבעל פה, שכחתי שמך הגדול, שכחתי עול מלכותך ויראתך, ואתה צדיק על כל וכו'.

467

תס״חבירושלמי (יומא פ"ח ה"ט) מפורש כיצד יתודה, אומר רבון העולמים הרע בעיניך עשיתי ובשרירות לבי הלכתי ותוכחתך לא שמעתי, יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתכפר לי על כל פשעי ותסלח לי על כל עונותי ותמחול לי על כל חטאתי וכו'. עד כאן לשונו.

468

תס״טונשלים השער הזה במעלת השב, אמרו בויקרא רבה (פ"ז, ב) זה לשונם מנין לעושה תשובה שמעלין עליו כאלו עלה לירושלים ובנה בית המקדש ומזבח והקריב עליו כל קרבנות שבתורה, שנאמר (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה, עד כאן לשונו.

469

ת״עעוד אמרו במדרש (תהלים פי"ח) במזמור על שושנים לבני קרח (תהלים מה, א), זה לשונם כל העושה תשובה מעבירה שבידו הקדוש ברוך הוא מוסיף וקורא לו שם חביב, בא וראה בבני קרח, עד שלא עשו תשובה לא נקראו שושנים וידידים, משעשו תשובה נקראו שושנים וידידים, שנאמר על שושנים משכיל שיר ידידות, וכן דוד עד שלא עשה תשובה לא נכתב באיסרטא של מעלה, משעשה תשובה נכתב באיסרטא של מעלה, ונקרא עבד, שנאמר (תהלים יח, א) למנצח לעבד ה' לדוד, עד כאן לשונו.

470

תע״אעוד במעלת התשובה פי' בירושלמי (תענית פ"ד ) כתיב (יואל ב, יג) וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו על ה' אלהיכם כי חנון ורחום הוא, אמר רבי יהושע בן לוי אם קרעתם לבבכם בתשובה אין אתם קורעים בגדיכם, לא על בניכם ולא על בנותיכם אלא על ה' אלהיכם, למה, כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד וניחם על הרעה, עד כאן לשונו.

471

תע״בובזה נכלל השער הזה, בנל"ך ואע"י, השם יזכנו להיות מעושי תשובה שלימה לפניו אוי"ר כן יהי רצון אמן סלה ועד.

472

תע״גנשלם שער התשובה

473