ראשית חכמה, פרק דרך ארץ ב׳Reshit Chokhmah, Chapter of Ethics 2
א׳בדרך ארץ הראוי לזקנים
1
ב׳כשיראה אדם שזרקה בו שיבה והזקין, יפרוש מדרכי הנערים, ויפשפש במעשיו, ולא ידמה להם לא במלבוש ולא בדבור ולא באחד מהדברים שהבחורים נוהגים, ויפשפש במעשיו ויעשה תשובה, ולא ישב בישיבה של עמי הארץ ושל נערים, ולא יסעוד בסעודה שהבחורים מסובין בה, וישב תמיד עם תלמידי חכמים כדי שישמע דברי תורה ויזכה בהם לחיי העולם הבא, וימעט בדבריו, ויזהר שמא יוציא דבר מגונה על פיו, ולא ירבה מריבה עם שום אדם בעולם, ואפילו הרעו לו הרבה ימחול על עלבונו, כדי שלא יבא לידי מריבה כלל, וכדי שלא יצא עליו שם רע ויאמר בני אדם ראיתם פלוני אף על פי שהוא זקן כמה הוא בעל דין קשה ומתקוטט עם הבריות, ולא יאכל אכילה גסה, ולא ישתה עד שישתכר, שדברים אלו גנאי הם לבחורים כל שכן לזקנים.
2
ג׳יסתכל תמיד בשיבתו, ולא יטנף אותה במעשים המכוערים, ולא ירבה שיחה עם הנשים, שכל המרבה שיחה עמהם סופו בא לידי ניאוף, ואמרו ז"ל (פסחים דף קיג ע"ב) ה' דברים אין הדעת סובלתן ואלו הן דל מתגאה, וזקן מנאף, ועשיר גנב, ופרנס המתגאה על הצבור, והמגרש אשתו שנים ושלשה פעמים ומחזירה.
3
ד׳ואמר החכם, יעצוני כמה יועצים והוכיחוני כמה מוכיחים ולא הועילו בי תוכחות כתוכחות ימי השיבה, האירו לי מאורי השמש והירח ולא האירו לי כאור שכלי, ונמכרתי לעבד ולעבדים ולא כבשה אותי אלא תאותי, הריעו לי אויבים ושוטנים ולא היה לי מריע כנפשי בסכלה, הציקוני הצרות ולא הצקתני צרה כמדה הרעה שבי, הזיקוני מזיקים ולא מצאתי מזיק לי כלשוני, התהלכתי על הגחלים ונכנסתי בתוך השלהבת ולא שרפתני אש כאש חמתי במשלה בי, רדפוני צוררים ולא השיגוני כי אם עונותי, בחנתי מנוחות העולם ולא מצאתי לנפשי כמנוחתה כשתעזוב המנוחות, הלכתי דרכים וירדתי ימים וסכנתי בעצמי ולא מצאתי סכנה כסכנת העומד לפני המלכים, השתוממתי במדברות ולא ראיתי שממה כשממות העוני, אכלתי משמנים ושתיתי ממתקים ונתחברתי לעלמות יפיפיות ולא נעמו לי כהשקט והבטחה, אכלתי מרורות ושתיתי לענה ולא טעמתי מרה כמרור מיתת הבנים, ראיתי כמה צרות וכמה טלטולין וכמה חלאים וכמה מכות רעות ועניות ועמדתי בכולם ועל אשה רעה לא יכולתי לסבול, נשאתי כבדות ברזל והחול והעופרת ולא ראיתי דבר כבד כיראת השם, תרתי בלבי אי זה דבר שבו יקל הנכבד וישבור הגאוה וישפיל הרמים ואמרתי זה הצורך, ידו בי חצים ורגמו אותי אבנים ולא הרגשתי כלשון הרע, לכדוני אויבי ושמו עול ברזל על צוארי ולא תשש כחי ולא נשתנית צורתי כאשר נשתנית בדאגה ובאבל, ראיתי כמה עשירים ולא ראיתי עשיר כמי שהוא שמח בחלקו, עשיתי כמה צדקות ולא ראיתי צדקה כמו המשיב אדם נכבד שנתדלדל למקומו, שמחתי במתנות המלכים ולא ראיתי כשמחת ניצול מהם, בקשתי וחקרתי על טובות שבאדם ולא מצאתי בו טובות כמדות הטובות.
4
ה׳לעולם יהיה אדם זהיר שיזקין בתפלתו ובמעשיו הטובים, וידע כי עתו קצר ויומו ערב, ויתן אל לבו לעשות תשובה, וירבה בצדקות ובמצות ובגמילות חסדים, וידע וישכיל שכל מעשיו של אדם אינן נמנין אלא באחרונה, אם היה כל ימיו רשע גמור ועשה תשובה באחרונה הוא בן העולם הבא, ואם היה צדיק כל ימיו ובאחרונה הרשיע הרי הוא רשע ונדון בגיהנם, לפיכך צריך לקשט עצמו ולתקן דרכיו וישוב בתשובה לפני הקדוש ברוך הוא, ויתן הודאות ותשבחות לפניו שהגיע לזקנה ולשיבה, ויתקן עצמו בכל יום ויום כמי שהוא מתקין עצמו לעמוד לפני המלך, דתנן (אבות פ"ד מט"ז) התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין, ויעלה על לבו כל עונות שעשה ויתחרט עליהם ויעשה תשובה, ויהיו תמיד עונותיו נגד פניו, ויזכור אותם בכל יום ויום כדי לעזוב אותם וכדי לתקן המעוות, כפקידו של מלך שהלך בכל מדינות המלך לגבות הכסף והזהב שהיה להם חוק לתת למלך, ולאחר שגבה אמר עתה יקראני המלך לתת לו כספו וזהבו, ולדעת מה עשיתי במדינות מלכותו, קודם שיקראני אעיין החשבון יפה ואתקן אותו ואחזור בו בכל עת ובכל שעה, ואם גביתי משום אדם שלא כדין אחזירנו כדי שלא ימצא בי שום דופי ולא שום עול. וכן צריך האדם לעשות כשיזקין יאמר כבר זקנתי ולא ידעתי יום מותי, אתקן כל ענייני בעולם הזה כדי שלא ימצא בי הקדוש ברוך הוא שום רשע.
5
ו׳וירבה במצות ובזכויות בכל יכלתו, ואם התרשל בהם בימי בחרותו יקיים אותם בימי זקנותו, משל למה הדבר דומה למי שהיה לו כרם ולא היה אוכל מהענבים כל זמן שהם בכרם, כשהגיע זמן הבצירה היה אומר לשלוחו בכל יום ויום הבא לי ענבים מן הכרם, אמר לו שלוחו כל זמן הקיץ לא היית אוכל מהם ועתה אתה אוכל מהם, אמר לו כל ימי הקיץ הייתי אומר עדיין יש לי שהות לאכול מהן ולא הייתי חושש לאכלם, ועתה כשהגיע זמן הבצירה אם לא אוכל מהם כל יום ויום יבצרו הכרם ולא אוכל לאכול מהם עוד. כך אם התרשל אדם במצות בימי בחרותו, כלומר עדיין יש לו זמן לקיימן, בימי זקנותו יקיימן מפני שהזקין כבר ואינו יודע מתי ימות היום או למחר, ואף על פי שמתים בחורים כמו זקנים, אפילו הכי יותר מצוי שימותו הזקנים מן הבחורים, לפיכך צריך הזקן להרבות בתפלה ובמצות ובמעשים טובים קודם שימות ויצא מן העולם הזה נעור וריק.
6
ז׳וישתדל בכל יכלתו לכבד הבריות, כדי שיהיה מכובד מן הבריות, דתנן (אבות פ"ד מ"א) איזהו מכובד וכו', והמכבד את הזקנים שכרו הרבה מאד ומקיים מצות עשה מן התורה, שנאמר (ויקרא יט, לב) מפני שיבה תקום, ואחד מהדברים שצוה רבי יהודה בן בתירא את תלמידיו להיות זהירין בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו ושלא לנהוג בו בזיון דאמר מר לוחות ושברי לוחות מונחות בארון (ע' ברכות דף ח ע"ב, סנהדרין דף צו ע"א), ומצינו שהקדוש ברוך הוא חלק כבוד לזקנים כדגרסינן בספרי (במדבר יא, טז) ויאמר יי' אל משה אספה לי שבעים איש, לא במקום אחד לא בשנים הקדוש ברוך הוא חולק כבוד לזקנים, אלא בכל מקום ומקום שאתה מוצא זקנים הקדוש ברוך הוא חולק להם כבוד, שנאמר (שמות ג, טז) לך ואספת את זקני ישראל, וכתיב (שמות כד, א) ואל משה אמר עלה אל יי' וגו', רבי שמעון בן יוחאי אומר מנין שאף לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא חולק להם כבוד, שנאמר (ישעיה כד, כג) וחפרה הלבנה ובושה החמה וגו' ונגד זקניו כבוד, נגד מלאכיו ונגד נביאיו לא נאמר אלא ונגד זקניו, והלא דברים קל וחומר ומה מי שאמר והיה העולם חלק כבוד לזקנים, על אחת כמה וכמה בשר ודם שצריך לחלוק כבוד לזקנים.
7
ח׳וכך חייב לחלוק כבוד לנשיאים ולראשי העם, כדגרסינן בהוריות (דף יג ע"ב) תנו רבנן, כשהנשיא נכנס כל העם עומדין לפניו עד שיאמר להם שבו, כשאב בית דין נכנס אחד יושב ואחד עומד עד שישב במקומו, בני תלמידי חכמים ותלמידי חכמים, בזמן שרבים צריכין להם מפסיעין על ראשי העם, יצא לצורך נכנס ויושב במקומו. בני תלמידי חכמים בזמן שאבותם ממונים על הצבור, בזמן שיש בהם דעת לשמוע נכנסים ויושבין אחורי אביהם ופניהם כלפי העם.
8