ראשית חכמה, פרק המצותReshit Chokhmah, Chapter of Mitzvot

א׳בחריצות וזריזות והשתדלות הקלות והחמורות

ב׳שומר מצוה לא ידע דבר רע ועת ומשפט יֹדע לב חכם (קהלת ח, ה). ולפיכך הפסוק הזה אומר כי החריצות לעבודת הקדוש ברוך הוא היא על ב' דרכים, האחת שכלית, ר"ל קבועה בשכל ונטועה בדעת האדם יצוקה עליו ביציקתו בעקר יצירתו, יעירהו שכלו ודעתו למה שהוא מחוייב מעבודת בוראו. והדרך השני תורניית, קנויה בדרך השמיעה במלאכות יי' לעמו על ידי נביאו. ואחר הקדמה זו אומר, כי ראיתי מקדמוני המפרשים שחשבו כי כוונת החכם עליו השלום בזה הפסוק באמרו (קהלת ח, ד) באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה, ואחריו שומר מצוה לא ידע דבר רע, שרצה להזהיר על שמירת המלך האנושי, וזה ישימנו ליזהר בשמירת מצות המלך האמיתי מקל וחומר, ועל דברת שבועת אלהים, כלומר לא תמרה פי התורה אשר נשבענו עליה בסיני.

ג׳ודרשו רבותינו זכרונם לברכה זה הפסוק בפרק במה אשה יוצאה (שבת דף סג ע"א), אמר רבי חנינא בר אידי, כל העושה מצוה אחת כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע, אמר רבי אסי ואיתימא רבי חנינא בר פפא, אפילו הקדוש ברוך הוא גוזר גזרה הוא מבטלה, שנאמר באשר דבר מלך שלטון וגו' וסמיך ליה שומר מצוה וגו'. ראה כמה הפליגו והעמיקו בעשיית המצוה כתקנה, שהיא דוחה כל פגעים רעים, ואלו הם פירותיה בעולם הזה, חוץ ממתן שכרה הגנוז לעולם הבא.

ד׳והואיל ויש למצוה אחת זה הכח הגדול וזה היתרון המופלג בשני עולמות, רצה הקדוש ברוך הוא לצוות את ישראל מצות הרבה כדי להרבות גמולם ולהכפיל שכרם, שנאמר (ישעיה מב, כא) יי' חפץ למען צדקו וגו'. וכתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות שחבר (מכות פ"ג מט"ז) כי מעיקרי האמונה, שכל העושה מצוה אחת כל ימיו מתרי"ג מצות כתקנה וכמאמרה לשמה מאהבה מבלי שישתף בה כונה לדבר אחר, כגון להתפאר בה או לבקש שכר עליה, זוכה בשבילה לחיי העולם הבא. והראיה הברורה על זה הא דגרסינן בפרק קמא דמסכת ע"א (דף יח ע"א) מעשה שנכנס רבי חנינא בן תרדיון לבקר את רבי יוסי בן קסמא שהיה חולה, התחיל רבי יוסי להוכיחו על מה שהיה מסתכן בעצמו ללמוד תורה ברבים בשעת גזרת המלכות, ואמר לרבי חנינא אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה שהחריבה את עירו ושרפה את היכלו ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה מקהיל קהלות ברבים וספר תורה מונח בחיקך, אמר ליה מן השמים ירחמו, אמר ליה רבי יוסי אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו, תמה אני עליך אם לא ישרפו אותך וספר תורה עמך, מיד נתירא רבי חנינא שמא ישיגנו העונש לעולם הבא, אמר ליה רבי יוסי כלום בא מעשה לידך שתזכה בו לחיי העולם הבא, אמר ליה גבאי של צדקה הייתי, ונתחלפו לי מעות פורים במעות של צדקה, וגביתי אותם משלי וחלקתים לעניים, ולא נטלתים מכיס של צדקה, אמר ליה רבי יוסי אם כן עם חלקך יהא חלקי ועם גורלך יהא גורלי. הרי נתבאר מזה כי בשביל מצוה אחת שהיה נזהר בה בשרו בטובה השלימה לעולם הבא.

ה׳וגרסינן בסנהדרין (פ"י מ"א) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר (ישעיה ס, כא) ועמך כלם צדיקים וגו', ולא תתכן זכות זו אלא למי שקובע לעצמו מצוה אחת ולא עבר עליה מימיו, ושאר מצות פעמים עושה אותם פעמים עובר, אבל באותה מצוה לא נתרשל כלל מעולם, כגון מי שקבל על עצמו שלא יבטל תפלה בזמנה במזיד לעולם, או שלא יבא לידו פרוטה מגזל, או שלא יבא לידי ביאה אסורה וכיוצא בו.

ו׳וגרסינן בפרק קמא דקדושין (דף לט ע"ב) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין ימיו ונוחל את הארץ וגומר, ומפרש בגמרא (ירושלמי קדושין פ"ד ה"ט) כגון שייחד לו מצוה אחת לעשותה, אבל מי שלא הניח מצוה שלא עבר עליה, עליו הכתוב אומר (דברים כז, כו) ארור אשר לא יקים וגו'.

ז׳לפיכך חייב אדם להשתדל בקיום כל המצות, קל וחומר מן האבות עליהם השלום שלא נצטוו אלא בז' מצות ומילה וקיימו כל תרי"ג מצות, כדגרסינן במסכת יומא (דף כח ע"ב), אמר רב קיים אברהם אבינו עליו השלום את כל התורה כלה, שנאמר (בראשית כו, ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו'. כל שכן אנו שנצטוינו בהם וקבלנום עלינו באלה ובשבועה בסיני ובערבות מואב ובהר עיבל, על הקלות ועל החמורות.

ח׳ושנינו (אבות פ"ב מ"א) הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, לפיכך צריך להשתדל במצוה שסבור ששכרה הרבה. ואמרו זכרונם לברכה (פסחים דף סד ע"ב) אין מעבירין על המצות, פירוש אין צריך להניח מצוה אחת שבאה לידו והוא עוסק בה כסבור שהיא קלה, שאפשר שאותה מצוה שבאה לידו תחלה והיה עוסק בה והניחה שכרה מרובה מן האחרת שהלך לעשותה. והוא שאמרו זכרונם לברכה (סוכה דף כו ע"א) העוסק במצוה פטור מן המצוה.

ט׳וגרסינן בפסיקתא אורח חיים פן תפלס וגו' (משלי ה, ו), אמר רבי אבא בר כהנא אמר הקדוש ברוך הוא שלא תהא יושב ושוקל במצותיה של תורה כד"א (ישעיה מ, יב) ושקל בפלס הרים, לא תאמר הואיל ומצוה זו גדולה ושכרה מרובה אני עושה אותה, והואיל ומצוה זו קלה ושכרה מועט איני עושה אותה, ובשביל זה לא גלה הקדוש ברוך הוא מתן שכרן של מצות כדי שיעשו ישראל כל המצות בתם לבב, שנאמר (משלי ה, ו) נעו מעגלותיה לא תדע. משל למה הדבר דומה, למלך ששכר לו פועלים והכניס אותם לתוך פרדסו סתם ולא גלה להם מהו שכרו של פרדס, בשביל שלא יניחו דבר ששכרו מועט ויעשו דבר ששכרו מרובה, בערב קרא לכל אחד ואחד, ואמר ליה תחת איזה אילן עשית, אמר לו תחת זה, אמר לו זית הוא ושכרו חצי זהוב, קרא לאחר ואמר לו תחת איזה אילן עשית, אמר לו תחת זה, פלפל הוא ושכרו זהוב. אמרו לו למה לא הודעתנו אי זה אילן שכרו מרובה כדי שנעשה תחתיו, אמר להם המלך אילו הודעתי אתכם לא היה כל הפרדס נעשה, שכלכם הייתם עושים תחת האילנות ששכרן מרובה, ומניחין האילנות ששכרן מועט.

י׳וגרסינן בפרק קמא דמסכת קדושין ירושלמי (ה"ז), רבי אבא בשם רבי אבא בר כהנא, כתיב אורח חיים פן תפלס, טלטל הקדוש ברוך הוא זכותן של עושי מצות, כדי שיהיו עושין באמונה, ולא גלה הקדוש ברוך הוא מתן שכרן של מצות אלא חמורה שבחמורות וקלה שבקלות, חמורה שבחמורות כבוד אב ואם, ומתן שכרה אריכות ימים, שנאמר (שמות כ, יב) כבד את אביך ואת אמך וגו', קלה שבקלות שלוח הקן, שנאמר (דברים כב, ז) שלח תשלח וגו' וכתיב והארכת ימים. וגרסינן במנחות (דף מד ע"א), אין לך מצוה קלה שבתורה שאין מתן שכרה בעולם הזה ובעולם הבא.

י״אלפיכך ישתדל אדם בקיום המצות הקלות והחמורות, ואל תהי המצוה הקלה בזויה בעיניך, ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי יג, יג) בז לדבר יחבל לו וירא מצוה הוא ישולם, פירוש מי שמבזה המצוה בשביל שהוא חושב כי המצוה קלה, חובל בעצמו. וירא מצוה ומשתדל לקיימה, ישולם, פירוש ישולם לו שכר טוב וינצל מכל פגע רע.

י״בואל יעלה על לב אדם שיש בכל המצות מצוה קלה מצד עצמה, ומה שאמרו זכרונם לברכה מצוה קלה, מצד שהיא על אחת מג' דרכים הדרך הראשון, שהיא נוחה לעשותה, או בדמים מועטים בלי חסרון כיס או בלי יגיעה, צא ולמד ממצות ציצית שקורין אותה מצוה קלה, והיאך אומר שהיא מצוה קלה הא אמרו רבותינו זכרונם לברכה (נדרים דף כה ע"א) שהיא שקולה כנגד כל התורה כלה, אלא שקורין אותה קלה לפי שדמיה מועטין חוטין בלבד, וגרסינן בפרק קמא דע"א (דף ג ע"א) מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה, ואמאי קרו לה קלה דלית בה חסרון כיס. ואמרו בשלוח הקן (חולין דף קמב ע"א), ומה מצוה קלה שהיא באיסר אמרה תורה למען ייטב לך, מצות חמורות על אחת כמה וכמה. וצריך אדם להיות זהיר ואל יתרשל במצוה שדמיה מועטין ואין בה טורח, כי השואל ממנו דבר קל ונמנע מלעשותו אינו אלא מצד זלזול בשואל ואינו חושש לכבודו, ומי ששואל ממנו דבר קשה ונמנע מלעשותו אינו מצד זלזול אלא שקשה עליו, כדגרסינן בפרק התכלת (מנחות דף מג ע"ב) תניא רבי אומר קשה ענשו של לבן מענשו של תכלת.

י״גהדרך השני, כשתעריכנה לזולתה לפי העונש, תמצא קלה וחמורה, דתניא (שבועות דף יב ע"ב) ואלו הן הקלות עשה ולא תעשה, חמורות כריתות ומיתות בית דין.

י״דהדרך הג', קורין מצוה קלה למצות לא תעשה, מפני שמתעבת אותה הנפש ואינה חומדת אותה, ואינה מתאוה לה בשביל שהיא נמאסת, וענשה חמור. וקורין לזולתה חמורה, וענשה קל, מפני שחומדת אותה הנפש ומגברת התאוה ויצר הרע מקטרג עליה. וגרסינן במסכת שבת רבי שמעון ברבי אומר הרי הוא אומר (דברים יב, כג- כה) רק חזק לבלתי אכול הדם וגו' לא תאכלנו למען ייטב לך וגו', ומה דם שנפשו של אדם מתעבת אותו הפורש ממנו מקבל שכר, הפורש מן הגזל ומן העריות שהנפש מחמדתן על אחת כמה וכמה שזוכה לו ולבניו אחריו עד סוף כל הדורות. הרי אמרו על הדם קל, אף על פי שהוא בכרת, לפי שהוא נתעב, ואצל הגזל שהוא בלאו לבד, מפני שהנפש מחמדתו אמרו עליו חמור.

ט״ובאזהרה מבטול מצות עשה

ט״זלפי שפירשה התורה עונש מצות לא תעשה כל אחת ואחת כפי ענינה, מהן במלקות, ומהם בכרת, ומהן במיתה בידי שמים, ומיתת בית דין, ולא פירשה עונש ביטול מצות עשה אלא פסח ומילה בלבד שהם בכרת, על כן טעו מקצת בני אדם ונבערו ואת יי' לא דרשו, ורפו ידיהם להחזיק במצות, כי חשבו שהמבטל מצות עשה לא יקרהו עון, רק אם עשה מצוה תכתב בספר זכיותיו, ואם נתרשל ונתבטל לא הרויח ולא הפסיד, וגרם להם זה ליקל בפניהם ביטול המצות, ומי שנזדמן לו עשיית מצוה בלי יגיעה וטורח יעשנה, ואם יקשה בעיניו עשייתה בין מטורח גופו בין מצד חסרון כיסו, מתעצל ונמנע מלעשותה, ואינו מחשב הפסד מצוה בגופו או בממונו כנגד שכרה. לכן ראוי להוכיח ביטול סברא זו מן המושכל ומן הכתוב ומן הקבלה, כי הפסד שכר מצות עשה קשה מעונש העובר על לא תעשה.

י״זמן המושכל ומן הכתוב יתבאר כי יותר ראוי ליענש מבטול מצות עשה מן העובר על לא תעשה, המבטל מצות עשה היא סבת התרשלותו ועצלותו בה מצד פריקת עול מזלזולו וקלותו בעבודת בוראו, אבל העובר על לא תעשה גרמה לו התגברות יצרו עליו והנאתו בעבירה, ואם ישוב האדם מהם והתודה לאל ויבקש ממנו מחילה וסליחה יסלח לו, וחוזר כאילו לא חטא, אבל בטול מצות עשה היא הפסד שאין לו חלף וחסרון שאינו מתמלא ואבדה שאין לה השבה לעולם, לפיכך חסידים הראשונים היו סובלין הרבה עמל וחסרון כיס כדי שלא יגרע להם כלום מן השכר הגנוז להם לעולם הבא בזכות המעשים בעולם הזה.

י״חוגרסינן בפרק המקבל (ב"מ דף קיד ע"א) אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דקאי בבית הקברות של כותים, אמר ליה ולאו כהן הוא מר, אמאי קאי בבית הקברות, אמר ליה אליהו ולא מתני מר סדר טהרות דתני רבי שמעון קברי כותים אין מטמאין, אמר ליה בארבעה לא מצינו בשתא מצינא, פירוש בד' סדרים איני בקי ואיך אהיה בקי בסדר טהרות שהוא ששי, אמר ליה אמאי, אמר ליה דחיקא לי שעתא טובא. הנהיגו אחריו והכניסו לגן עדן, אמר ליה פשוט גלימך וקח מאלו העלין, לקח מהן רבה בר אבוה, כשיצא שמע קול הקורא ראיתם מי שהקדים לאכול עולמו כרבה בר אבוה, נער גלימו מהם ויצא.

י״טובאגדת פרקא דחסידי אמרו על רבי חנינא בן דוסא שהיה בתכלית העניות, אמרה לו אשתו בקש עלינו רחמים שיחננו האל מן הטובה הגנוזה לצדיקים לעולם הבא, בקש רחמים וראה בחלום כאילו נתנו לו רגל של זהב, וראה בחלום כל הצדיקים אוכלים בשלחן של ד' רגלים והוא על שלחן של שלשה רגלים, מיד הרגיש לחסרון חלקו לעולם הבא בשביל שהטיבו לו בעולם הזה, ספר המראה לאשתו אמרה לו כשם שהתפללת שיתנוהו התפלל ויטלוהו, התפלל ונטלוהו.

כ׳וגרסינן במדרש השכם, מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רשב"י שיצא לחוצה לארץ ובא עשיר, וכשראו התלמידים שהעשיר בקשו אף הם לצאת לחוצה לארץ, בא רשב"י והוציאן לחוץ למדינה לבקעה אחת, והתפלל לפני הקדוש ברוך הוא ונתמלאה הבקעה דינרי זהב, אמר להם כל מי שמבקש ליטול יטול, אלא הוו יודעין שכל מי שנוטל מחלקו של עולם הבא הוא נוטל שאין מתן שכרה של תורה אלא לעולם הבא, שנאמר (משלי לא, כה) ותשחק ליום אחרון.

כ״אומעשה ברבן שמעון בן חלפתא, שהיה בערב שבת ולא היה לו מה לאכול באותה שבת, עם חשכה יצא חוץ לעיר להתפלל ונתנו לו אבן טובה, ונתנה לשלחני ופרנס את השבת, אמרה לו אשתו ומנין לך כל זה, אמר לה כך וכך היה המעשה, אמרה לו אשתו איני טועמת כלום עד שתקבל עליך להחזירה, שלמחר באין חבריך ונוטלין חלקם שלם ואתה תטול חסר, קבל עליו להחזירה, למוצאי שבת החזירה ויצאה כמין פס יד ונטלתה, וגדול הוא הנס האחרון מן הראשון, ולכך נאמר ותשחק ליום אחרון.

כ״בוכן דרשו בסמיכות נביאות אל תירא אברם (בראשית טו, א), כי נתירא אברהם שמא פרע לו הקדוש ברוך הוא שכרו בעולם הזה בנצוח המלכים, על כן אמר ליה (בראשית טו, ה) שכרך הרבה מאד, אל תדאג על שכרך כי לא חסרת ממנו כלום והכל הוא צפון לך.

כ״גועתה שימו לבבכם היאך היו חסידים הראשונים מקפידים על שכר העולם הבא ועיניהם חסה להוציא ממנו כלום בעולם הזה, כי שכר מצות עשה הוא נחלת עבדי יי' וצדקתם. הרי נתבאר לך מן המושכל כי עונש המבטל מצות עשה קשה מהעובר על לא תעשה.

כ״דומן הכתוב יתבאר זה מדברי שאול ודוד, ידוע כי יש הפרש ביניהם, כי שאול בטל מצות עשה, ודוד תקפו יצרו ועבר על לא תעשה, ונמחל לדוד ונענש שאול. ועוד כי העבודה אינה נודעת בעובד השם יתברך כשישב בטל ונזהר מן העבירות, אבל העבודה נודעת כשרואין אותו עוסק במצות, ועל זה נאמר (מלאכי ג, יח) ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו.

כ״הומדברי קבלה יתבאר זה הענין, והגמרא מלא ממנו, והראיות ברורות יוכיחו, והכלל המוסכם עליו בגמרא (ביצה דף ח ע"ב) אתי עשה ודחי לא תעשה.

כ״וויסוד גדול מיסודי האמונה, שיאמין האדם שמוטב לו שיענש עונש חמור בע"ה בגיהנם ממה שיפסיד כלום משכר העולם הבא, כדגרסינן בפרק אין דורשין (חגיגה דף טו ע"ב), אמרו עליו על אלישע אחר שהיה גדול בתורה, ונכנס בו רוח רעה ונהפך לאיש אחר ויצא מן הכלל, כי נח נפשיה דאלישע אחר שמעוהו למלאכי השרת דהוו אמרי לא מידן נדייניה ולא לעלמא דאתי ניתייה, מידן לא נדייניה משום דגריס באורייתא טובא, ולא לעלמא דאתי ניתייה משום דחטא, אמר רבי מאיר מתי אמות ואעלה עשן מקברו. וכי יעלה על הדעת שרבי מאיר רצה להעניש את רבו, אלא שלא נתרצה במה ששמע ממלאכי השרת, ובחר שיענש בגיהנם ויטול שכרו משלם לעולם הבא.

כ״זוגרסינן בכתובות (דף פו ע"א) אמר ליה רב כהנא לרב פפא, לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה, אי אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מאי, אמר ליה תנינא במה דברים אמורים במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאמר ליה עשה סוכה ואינו עושה טול לולב ואינו נוטל, מכין אותו עד שתצא נפשו.

כ״חויש מצות עשה שכל המתרשל בהם כמנודה לשמים, כדגרסינן בפרק ערבי פסחים (דף קיג ע"ב) שמונה כמנודין לשמים, מי שאין לו אשה, ומי שיש לו אשה ואין לו בנים וכו', ומי שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה, ומי שאין לו תפלין בראשו ובזרועו, ומי שאין לו ציצית בבגדו, ומי שאין לו מזוזה בפתחו, ומי שאינו מיסב בחבורה של מצוה.

כ״טויש מצות שהאדם מחוייב בעשייתן, ואם פשע בהם הוא בכלל פושעי ישראל, כגון תפלין וסוכה ולולב וכיוצא בהם, והם הנקראים חובה. ויש מצות שאינו חייב בהם אלא כשיבאו לידו, והם אם לא היה לו בית שאינו חייב לעשות לו מזוזה, ומעקה אם אין לו גג, וברכת הנהנין אם אכל פירות או הריח בשמים שחייב לברך, ואם לאו פטור, אבל הוא משובח המשתדל שתזדמן לו מצוה כדי להרבות זכיות כאלו וכיוצא בהן, כדגרסינן בפרק קמא דסוטה (דף יד ע"א) דרש רב שמלאי מפני מה נתאוה משה ליכנס לארץ, וכי לאכול מפריה הוא צריך, אלא אמר משה הרבה מצות נצטוו ישראל שאין מתקיימות אלא בארץ, אכנס לשם כדי שיתקיימו על ידי, אמר ליה הקדוש ברוך הוא כלום אתה צריך אלא לקבל שכר הרי אני מעלה עליך כאילו עשיתם, שנאמר (ישעיה נג, יב) לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל וגו', ואין שלל אלא שכר המצות, שנאמר (תהלים קיט, קסב) שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב.

ל׳מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי יי', האש פועלת פעולות משונות ופועלת ההפכים, תתיך ותמיס הנקפה כגון השעוה, ותקפיא הנמס המהותך כגון החלב, ויש לה סגולה פרטית ומיוחדת שמדליקין האור ממנה כמה נרות ואין נגרע ממנה כלום. ואם האש שהיא אחת מיצירות הבורא יתברך יש לה הכחות האלו, על אחת כמה וכמה התורה שהיא כלי חמדה שבו נברא העולם. וכמו שהאש שהיא עצם אחד ויולד ממנה נרות הרבה, כך התורה תולדותיה הן המצות, לכל אחת ואחת מהן יתרון גדול, כי היא אש דת, יולד ממנה כמה מצות שהן כמה נרות לעושיהן, שנאמר (משלי ו, כג) כי נר מצוה. ואמר (תהלים קיט, קה) נר לרגלי דבריך וגו'. וכמו שהלחם מסיר הרעב, והמים ישובבו נפש עיפה, והכסות תעביר נזק הקור, וכל פעולה מאלו משונה מחברתה, ולא יתכנו חיי האדם אלא בהם כלם, כי אם יהיה לו לחם ולא יהיה לו מים ימות בצמא, ואם יש לו מים ואין לו לחם ימות ברעב, ואם יש לו לחם ומים ואין לו כסות ימות בקור, כך כל אחת ואחת מן המצות יש צורך גדול בעשייתה, ולא תשלם טובת האדם וכשרון מעשיו כי אם אחת מהנה לא נעדרה, כי כל אחת יש לה יתרון גדול וסגולה מיוחדת.

ל״אואמרו רבותינו זכרונם לברכה (מדרש זוטא שה"ש א) צדקה מגינה מן הפורענות, והתפילין מטילין פחדו על האומות (ברכות דף ו ע"א), והרגיל בנר שבת הויין לו בנים זכרים (ע' שבת דף כג ע"ב), והמשכים והמעריב לבית הכנסת מאריך ימים (ברכות דף ח ע"א), וכהנה רבות, ואם חס ושלום יזלזל באחת מהן אפשר כי אותה מצוה יש לו בה צורך גדול ובה תלוי תקון עניניו, ויבא לידי נזק גדול אם יבטל אותה, לפיכך אמרו (אבות פ"ב מ"א) הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה.

ל״בוגרסינן בשבת (דף קיח ע"ב) אמר רב נחמן תיתי לי דקיימית שלש סעודות בשבת, פירוש תבא עלי ברכה על שקיימתי מצות שלש סעודות. אמר רב יהודה תיתי לי דקיימית עיון תפלה, אמר רב ששת תיתי לי דקיימית מצות תפילין, אמר רב נחמן בר יצחק תיתי לי דקיימית מצות ציצית, אמר אביי תיתי לי דכי חזינן צורבא מרבנן דסיים מסכתא עבידנא יומא טבא לרבנן.

ל״גבזריזות להקדים המצוה בתחלה מיד כשיחול זמנה

ל״דראוי לכל חרד לדברי אלהי ישראל להקדים עשיית המצוה בתחלת בוא עתה, אף על פי שיהיה נמשך זמנה ויש לו שהות ביום לעשותה, לא יתעצל ויאמר עוד היום גדול, כדגרסינן במכילתא (שמות יב, יז) ושמרתם את המצות, אל תקרי המצות אלא המצוות, כשם שאין מחמיצין את המצוה כך אין מחמיצין את המצוה, אלא יעשה אותה מיד בשעה שיחול זמנה.

ל״הוגרסינן בפרק קמא דפסחים (דף ד ע"א) וביום השמיני ימול וגו' (ויקרא יב, ג), מלמד שכל היום כשר למילה, אלא שהזריזין מקדימין למצות. ושנו חכמים אלו דברים דוחין את השבת, הקטר חלבים, אף על פי שיש שהות להקטירן לליל מוצאי שבת, אלא מוטב שתדחה השבת ותעשה המצוה בתחלת זמנה, וגרסינן במנחות בפרק רבי ישמעאל (דף עב ע"א) אמר רבי שמעון בן יוחאי בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי הקטר חלבים ואמורים כשרים כל הלילה ואין ממתינין להם עד שתחשך. רבי יהודה אומר חביבה מצוה בשעתה, שהרי הדל מקריב מיד עשירית האיפה, ואין ממתינין לו עד שיעשיר ויביא כשבה.

ל״ווגרסינן בפרק קמא דברכות (דף ד ע"ב) לא יאמר אדם אוכל קמעא ואשתה קמעא ואישן קמעא ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל. ועוד גרסינן (ברכות דף מז ע"ב) לעולם יקדים אדם לבית הכנסת כדי שימנה עם עשרה הראשונים. וגרסינן בהוריות (דף י ע"ב) בנות לוט אף על פי שעשו עבירה, לשם מצוה נתכוונו, ולפי שקדמה בכירה לצעירה לילה אחת זכתה וקדמה ד' דורות, עובד ישי דוד שלמה, פירוש עובד היה מזרע הבכירה, שילדה מואב, והיה עובד בן רות המואביה, ורחבעם היה מזרע הצעירה, שילדה וקראתו בן עמי אבי בני עמון, שנאמר (מל"א יד, כא) ושם אמו נעמה העמונית.

ל״זויש מצות שיש זמן לעשייתן, אם לא קיימן בזמנן יש להם זמן אחר לתשלומין, דתנן במסכת חגיגה (פ"א מ"ו) מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג חוגג את כל הרגל ויום טוב אחרון. מי שלא קדש ביום השבת מקדש והולך כל היום כלו (פסחים דף קה ע"א), ומי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך עד יום ד' (שם דף קו ע"א). ויש מצות שאם עבר זמנם אין להם תקנה, כגון שופר וסוכה ולולב.

ל״חויש מצות שאם הקדימן קודם זמנן הרי זה משובח, כגון הכנסת שבת, דתנן (שבת דף קיח ע"ב) יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא וכו'. ויש שכל זמנן שוה משיגיע זמנן עד שיצא, כגון ציצית ותפלין שזמן חיובן משיכיר בין תכלת ללבן עד סוף כל היום, ואם עבר שעה אחת שלא היה מניחן היה בעיניהם הפסד גדול שאין לו תשלומין, כדגרסינן בפרק כל כתבי הקדש (שבת דף קיח ע"ב) אמר ליה רב לרב יוסף בריה דרבה, אבוך במאי הוה זהיר טפי, אמר ליה בציצית, יומא חד הוה סליק בדרגא, אפסיק ליה חוטא ולא נחת מדרגא עד דרמייה. וגרסינן בפרק יום הכפורים (יומא דף פו ע"א) היכי דמי חלול השם, אמר רבי יוחנן כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין.

ל״טועל זה ראוי לכל מי שנזדמנה לו מצוה שלא יעכבנה, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קיט, ס) חשתי ולא התמהמהתי לשמור וגו', וכל שכן אם פצו שפתיו לעשותה הרי הוא עליו כנדר וכשבועה, נדור מפי עצמו, ומושבע מהר סיני שאין לה התרה עולמית, ולפיכך אין נשבעין לבטל המצוה, ואם נשבע מקיים ולוקה, כדגרסינן בפרק קמא דנדרים (דף ח ע"א) מנין שנשבעין לקיים המצוה, שנאמר (תהלים קיט, קו) נשבעתי ואקיימה וגו' והלא מושבע הוא מהר סיני, אלא משמע לזרוזי נפשיה.

מ׳להגדיל ולהאדיר המצות, ולהזהר בהם שלא לנהוג בהם מנהג בזיון

מ״אראוי לכל ישראל לעסוק במצוה בכבוד ומורא, ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני יוצרו לשרתו, וההזהר על בזוי המצות על ז' דרכים הדרך הא' מצד אנינות עשיית המצוה, כדגרסינן בחולין (דף פז ע"א), תנו רבנן ושפך את דמו וכסהו בעפר (ויקרא יז, יג) במה ששפך יכסה, שלא יכסה ברגל כדי שלא יהיו המצות בזויות עליו. ואמרו בלולב (סוכה דף מב ע"א) לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה, מכל מקום דרך כבוד אבל בדרך בזיון לא, שאין הכבוד למצוה אלא למי שצוה בהם.

מ״בהדרך השני, אזהרה שלא להשתמש בגוף המצוה תשמיש רשות, שלא יבזה המצוה, דתניא (שבת דף כב ע"א) אמר רבי אסי אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה.

מ״גהדרך הג', אזהרה מבזוי מצד הגאוה וגסות הרוח, שלא יחוש על כבודו יותר מכבוד יוצרו, כדגרסינן בסוף כריתות (דף כח ע"ב) ובפסחים (דף נז ע"א) ד' צווחות צווחה העזרה, והצוחה הד' פתחו שערים והוציאו יששכר איש כפר ברקאי, שמכבד עצמו ומבזה קדשי שמים, ואיבעיא לן מאי הוה עביד, הוה כריך שיראי על ידיה והוה עביד עבודה.

מ״דואל יתהדר ויתגאה בעוסקו במצוה, שנאמר (משלי כה, ו) אל תתהדר לפני מלך וגו', וכתיב (מיכה ו, ח) והצנע לכת עם אלהיך. וכל מה שהאדם הוא חשוב ונכבד יאות לו להמעיט את עצמו ולמחול על כבודו כשהוא עוסק במצוה, ואפילו הוא מלך ישראל, וחזקיה המלך עליו השלום היה מוליך התינוקות על כתיפו לבית המדרש (ברכות דף י ע"א גי' ע"י). וגרסינן בבכורים (פ"ג מ"ד) אפילו אגריפס המלך היה נוטל הסל על כתפו. וגרסינן במסכת סוכה בפרק החליל (דף נג ע"א) אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח בשמחת בית השואבה, היה נוטל ח' אבוקות בידו וזורקן כלפי מעלה, וזורק אחת ומקבל אחת, ואין אחת מהן נוגעת בחברתה, וכשהיה נועץ שני גודלין בארץ נושק את הרצפה וזוקף מה שאין כל בריה יכולה לעשות כן.

מ״הוגרסינן בכתובות (דף יז ע"א) אמרו עליו על רב שמואל בר יצחק, שהיה מרקד לפני הכלה ומבזה עצמו לכבוד המצוה, והיה מתבייש רבי זירא ואומר קא מכסיף לן סבא, ובשעת פטירתו פסק האש בינו ובין העם כשהיו מוליכין את מטתו, והיו מקובלים שלא יארע זה אלא ליחיד בדורו. וכשראה רבי זירא אמר אהנייה שטותא לסבא. וכל המכבד את המצות הוא מכבד להקדוש ברוך הוא שצוה לעשותן, והקדוש ברוך הוא מכבדו שנאמר (שמ"א ב, ל) כי מכבדי וגו'.

מ״והדרך הד' שלא יקדים צרכיו על עשיית המצות, כגון האוכל והשותה קודם שיתפלל שעליו הכתוב אומר (מל"א יד, ט) ואותי השלכת אחרי גוך, אל תקרי גוך אלא גאיך, אחר שאכל זה ושתה ונתגאה מקבל עליו עול מלכות שמים (ברכות דף י ע"ב).

מ״זהדרך הה' המזלזל במצוה מצד שיקל בעיניו עשייתה, כגון המזלזל בנטילת ידים, או מי שאינו מברך על המזון, וגורם לו זה מיעוט אמונה ומיעוט יראת שמים שבו, שאפילו בדבר קל אינו משגיח כל שכן בדבר קשה.

מ״חהדרך הו' מי שמקל במצות מצד שהוא סבור להתחכם על קונו שצוה בהם, כגון שיאמר מה תועלת יש לי בשמיעת קול שופר או לישב בסוכה, או מה נזק יבא לי אם אוכל מבהמה שנמצאת סרכה בריאה שלה, ועל זה נאמר (משלי ג, ז) אל תהי חכם בעיניך ירא את יי' וסור מרע, כלומר אל תתחכם על בוראך, אלא מסור עצמך על המצוה ותחיה, ואל תהרהר ותאמר מה יתרון במצוה פלונית, ועל זה נאמר (דברים יח, יג) תמים תהיה עם יי' אלהיך.

מ״טודע והאמן כי לתועלתנו נצטוינו על המצות, שנאמר (שם ו, כד) ויצונו יי' אלהינו לעשות את כל החוקים האלה וגו' לטוב לנו כל הימים וגו', וסמוך על החכמים שקבלו המצות וצוונו לעשותם כמו מי שמוסר נפשו ביד הרופא וסומך על דבריו כשאומר לו אכול זה ואל תאכל זה שתה זה ואל תשתה זה, ועל זה סמך לפסוק אל תהי חכם בעיניך - רפאות תהי לשרך וגו' (משלי ג, ח), היש מורד בעולם כחולה שממרא פי הרופא ומראה עצמו שהוא יותר בקי ממנו, כל שכן המתחכם על הקדוש ברוך הוא בעשיית המצות, שנאמר (ישעיה מה, ט) הוי רב את יוצרו חרש את חרשי אדמה היאמר חומר ליוצרו מה תעשה.

נ׳הדרך הז' המבזה גוף המצוה שיש בה קדושה, כי יש מצות שאין בגופן קדושה כגון שופר וסוכה ולולב וציצית, ויש מצות שיש בגופן קדושה כגון תפילין ומזוזה ותשמישיהן, כגון אלו שיש בגופן קדושה צריך שלא יבזה אותן אם בלו או נשברו לא יזרוק אותם, אלא יעשה מהם גניזה.

נ״אבהדור המצוה

נ״בחייב כ"א לעשות מצוה מן המובחר, רצה לומר שיבחר הטוב והנאה והשלם שבאותו מין שנעשית ממנו המצוה, כמו שהיו בוררין העומר ושתי הלחם מהארץ השמנה והנבחרת.

נ״גוחייב אדם לעשות המצוה בתכלית הנוי והשלימות, ותניא (שבת דף קלג ע"ב) זה אלי ואנוהו (שמות טו, ב), התנאה לפניו במצות לולב נאה, סוכה נאה, שופר נאה, טלית נאה, ויכתוב ספר תורה לעצמו לשמו בקולמוס נאה בדיו נאה בלבלר אומן. ומצוה לאגוד הלולב, מאי טעמא משום זה אלי ואנוהו (סוכה דף יא ע"ב).

נ״דוגרסינן בפרק קמא דבבא קמא (דף ט ע"א) להידור מצוה עד שליש. וגרסינן במסכת פאה (ירושלמי פ"א ה"א) לקח אדם מצוה ומצא אחרת נאה הימנה עד כמה מטריחין עליו עד שליש, כגון אם נזדמנו לו שני לולבין ואחד הדור מן השני יוסיף שליש בדמים ויקנה את ההדור. איבעיא להו שליש מלגאו או שליש מלבר, כי אם היה לולב בסלע יוסיף שליש מבפנים ויקנה ההדור בסלע ושליש, או אם היה בשני שלישי סלע יוסיף שליש מבחוץ ונמצא קונהו בסלע, תיקו. במערבא אמרי משמיה דרבי זירא, עד שליש צריך להוסיף משלו, כלומר מיגיעו, ודוחק את חייו כדי להדר המצות, כי לחם חקו ודי חייו נקרא שלו, שהקדוש ברוך הוא הבטיח כל בריה בלחם חוקה, שנאמר (תהלים קלו, כה) נותן לחם לכל בשר, מכאן ואילך של הקדוש ברוך הוא, כלומר אם זימן לו הקדוש ברוך הוא ממון יותר על צרכו והוא מושפע בנכסים יוסיף על שליש, וזהו של הקדוש ברוך הוא, ואם אינו מושפע בנכסים חייו קודמין, ודיו בתוספת שליש. ואין לו לאדם להניח מעשות המצוה בשביל דמיה שהרי רבן גמליאל לקח הלולב באלף זוז (סוכה דף מא ע"ב). וגרסינן במסכת חולין (דף פח ע"ב) בענין כסוי הדם, היה במקום שאין לו עפר ושחט, שוחק דינר ומכסה בו. היה מהלך בספינה ואין לו עפר, שורף טליתו ומכסה באפרו. וצריך העושה מצוה שיראה לכל שהיא חביבה עליו ושאינו קץ בה.

נ״הבזריזות לקיים המצוה באיברים ובהרגשות

נ״וכדגרסינן בסוף מסכת מכות (דף כג ע"ב) דרש רבי שמלאי, תרי"ג מצות נאמרו בסיני, שס"ה מצות לא תעשה כנגד ימות החמה, ורמ"ח מצות עשה כנגד אבריו של אדם. רמז בכאן שהבורא יתברך ברא לאדם מסעדים ומשרתים לשרתו ולהשלים חפציו, והם אבריו והרגשותיו, ופקד עליו לקיים מצותיו, והזהירו שלא להשתמש בהם בדבר עבירה, ואם ישמור הוא וישתמר במה שנצטווה ישמרם לו הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים לד, כא) שומר כל עצמותיו וגו'. וגרסינן במדרש אמר הקדוש ברוך הוא לישראל שמרו רמ"ח מצות עשה שמסרתי לכם, ואני אשמור רמ"ח אברים שבכל אחד ואחד מכם, הדא הוא דכתיב (משלי ד, ד) שמור מצותי וחיה. וגרסינן בברכות ירושלמי (פ"ד ה"ג) אמר רבי סימון י"ח ברכות כנגד י"ח חוליות שבשדרה, שבשעה שאדם עומד בתפלה צריך לשוח בכלם, שנאמר (תהלים לה, י) כל עצמותי תאמרנה וגו'.

נ״זואם עבר אדם ושינה רצון הבורא יתעלה ונשתמש בהם בדבר עברה ישנו הם את טעמם ויבטלו את פעולותיהם ותנועתם, כמו שאירע לירבעם כששלח ידו על הנביא אשר בא מיהודה בדבר יי' בית אל, שנאמר (מל"א יג, ד) וישלח ירבעם את ידו מעל המזבח לאמר תפשוהו ותיבש ידו וגומר.

נ״חוהמקיים המצות המיוחדות לאחד מאבריו ופירש מן העברות הנעשות בו נתקדש אותו אבר, וגרסינן במנחות שילה קדשים קלים נאכלים בו בכל הרואה, מה שאין כן בירושלים, כלומר יש יתרון לשילה על ירושלים, שהקדשים קלים אינם נאכלים בירושלים אלא לפנים מן החומה, ובשילה נאכלים בכל מקום שצופין אותו, ונתנו טעם לדבר מפני שהיתה בחלקו של יוסף, וזכה למעלה זו מדה כנגד מדה, לפי שלא זן עיניו מן העבירה, אמר רבי אבהו בן פורת יוסף וגו' (בראשית מט, כב) עין שלא רצתה לזון ממה שאינו שלו תבא ותנחל מקום שאוכלין קדשים בכל עין.

נ״טואם חס ושלום עבר אדם עברה באחד מאבריו הרי אותו אבר בעצמו לוקה, דתנן בסוטה בפרק קמא (מ"ח) שמשון הלך אחר עיניו, שנאמר (שופטים יד, ג) כי היא ישרה בעיני, לפיכך נקרו פלשתים את עיניו. אבשלום נתגאה בשערו לפיכך נתלה בשערו. ובענין סוטה (דף ח ע"ב) במדה שאדם מודד בה מודדין לו, היא קשטה פניה לו, לפיכך פניה מוריקות. היא כחלה לו עיניה לפיכך עיניה בולטות. היא קבלתו על בטנה לפיכך בטנה צבה. וביום הדין אבריו של אדם מעידים בו, שנאמר (ישעיה מג, יב) ואתם עדי נאם יי' (חגיגה דף טז ע"א).

ס׳והמקיים המצות באברים והרגשות לבו, שמח תמיד בעשייתן כדגרסינן במדרש ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתך (תהלים עא, יד), אמר רבי שמעון בן יוחאי בא וראה שאין חביב לאדם מבניו, ורואה דם בנו שנשפך במילה ומקבל עליו בשמחה.

ס״אבכוונת עשיית המצוות, והוא על ד' דרכים

ס״בהדרך הא' שיתכוון בעשייתן לשם שמים להשלים רצון בוראו, כגון סוכה ולולב, שנאמר (תהלים מ, ט) לעשות רצונך אלהי חפצתי.

ס״גהדרך השני, יש מצות שצריך אדם להתכוון לצאת ידי חובה בשעת עשייתן, כגון מגילה, דתנן (מגילה פ"ב מ"ב) היה כותבה דורשה ומגיהה, אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. ובתקיעת שופר צריך שיתכוין השומע לצאת ידי חובתו, והתוקע להוציא אחרים ידי חובתן.

ס״דהדרך השלישי, יש מצות שצריכות כוונת הלב, כגון קריאת שמע תפילין ותפלה, ומצד זה חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה קל וחומר מציץ, שאין בו אלא אזכרה אחת והיה על מצחו תמיד (שבת דף יב ע"א).

ס״ההדרך הד', יש מצות שצריכין כונה לשמן כגון ספר תורה וציצית, כדגרסינן בפרק הנזקין (גיטין דף נד ע"ב) ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי אמר ליה ספר תורה שכתבתי לפלוני אזכרות שבו לא כתבתים לשמן, וההוא דאתא לקמיה דרבי אבהו אמר ליה ספר תורה שכתבתי לפלוני גוילין שבו לא עבדתים לשמן. וגרסינן בפרק התכלת חוטי ציצית בעו טויה לשמן.

ס״וסוף סוף תהיה כוונתו לקיים מצות השם יתברך ולצאת ידי חובתו, ולא להתגדל ולא להתגאות בהן, ולא שישבחוהו בני אדם על עשייתן, ולא להנאת גופו, כדגרסינן בפרק קמא דפסחים (דף ח ע"ב) מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים שלא יהיו עולי רגלים אומרים אילו לא עלינו אלא לאכול פירות ירושלים דיינו, ונמצא עליה שלא לשמה, כיוצא בו מפני מה אין חמי טבריה בירושלים כדי שלא יאמרו וכו'. כי ראוי היה להיות במקום הנבחר כל טוב וכל דבר נחמד, ויחסר משם כדי שתהיה עלית הרגל לשמה. ובזה תוכלו להתבונן כמה שכר עשיית מצוה לשמה. וגרסינן במסכת הוריות (דף י ע"ב) גדולה עברה לשמה ממצוה שלא לשמה, כי אין תכלית החפץ והרצון מעשיית המצות ליהנות מהן בעולם הזה. וגרסינן במסכת ראש השנה (דף כח ע"א) מצות לאו ליהנות נתנו, שהמודר הנאה מחברו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה.

ס״זבעשיית המצוה מממון היתר ולא מממון אסור

ס״חכמה היא רצויה ומקובלת המצוה לפני הקדוש ברוך הוא כשהיא מיגיע כפיו של אדם, וכמה היא נמאסת בעיניו כשהיא מגזל וחמס, כדגרסינן בסנהדרין (ע' דף ו ע"ב) רבי אליעזר בן יעקב אומר הרי שגזל חטין וטחנן ולשן ואפאן והפריש חלה, כיצד הוא מברך, אין זה מברך אלא מנאץ, שנאמר (תהלים י, ג) ובוצע ברך נאץ יי'.

ס״טואף על פי שיצא בה ידי חובתו היא מצוה הבאה בעברה, כדגרסינן בפרק לולב הגזול (סוכה דף כט ע"ב) ולקחתם לכם אמר רחמנא (ויקרא כג, מ) משלכם, והאי לאו דידיה הוא, מאי טעמא אמר רבי יוחנן משום דהויא מצוה הבאה בעברה, שנאמר (משלי טו ח) זבח רשעים תועבה.

ע׳וגרסינן במדרש (ילקוט ישעיה רמז תקד), כי אני יי' אוהב משפט שונא גזל בעולה (ישעיה סא, ח), משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס, אמר לעבדיו תנו מכס למוכסין אמרו לו אדוננו המלך כל המכס שלך הוא, אמר להם ממני ילמדו בני ויבריחו עצמם מן הגזל, הוי כי אני יי' אוהב משפט.

ע״אבמצות הנוהגות בנשים וקטנים

ע״במצות שהזמן גרמא, כלומר שיש להם זמן ידוע, הנשים פטורות מהן על הרוב, ומצות עשה שלא הזמן גרמא, נשים חייבות בהם. ויש מצות עשה שהזמן גרמא שהנשים חייבות בהן, כגון קדושת שבת, כדגרסינן (ע' ברכות דף כ ע"ב) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, כל דאיתיה בשמור איתיה בזכור. וכגון אכילת מצה בלילי הפסח דתניא (פסחים דף מג ע"ב) לא תאכל עליו חמץ וגו' (דברים טז, ג), כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו באכילת מצה, וד' כוסות ונר חנוכה ומקרא מגלה, שאף הן היו באותו הנס. ויש מצות עשה שלא הזמן גרמא שהנשים פטורות מהן, כגון תלמוד תורה ופריה ורביה ופדיון הבן.

ע״גובכל מצות לא תעשה הנשים חייבות חוץ, מבל תקיף ובל תשחית וכהנת שלא תטמא למתים (קדושין דף כט ע"א). והקטנים אינם חייבין במצות, אבל כשמגיעין לחנוך אביו מחנכו, וכדגרסינן במסכת ראש השנה. האשה חייבת בג' דברים *אגדה *מגלה *נר שבת, וסימנך ואמרה האשה אמ"ן (במדבר ה, כב).

ע״דענין המצות שהם מדברי סופרים, והם על ג' דרכים:

ע״ההדרך הראשון המצות שלא נתפרשו דיניהם בתורה שבכתב ונתפרשו בקבלה שהיא תורה שבעל פה, כגון פרשיות של תפלין, ומנין חוטי הציצית, ומנין דפנות הסוכה, ואיסור חמץ אחר שש שעות מיום י"ד בניסן, ושחיטת רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה. וגרסינן בסנהדרין (דף פח ע"ב) חומר בדברי סופרים מדברי תורה, שהאומר איני מניח תפלין וכו', כדאיתא שם.

ע״והדרך הב' נחלקת לד' חלקים, סייגות, וגזרות, ותקנות, ומנהגות, הסייגות שעשו הנביאים וחכמים שלא יגע באיסורא דאורייתא, כגון איסור חמץ בשעה ששית מיום י"ד בניסן, וכגון שניות לעריות, ונטילת ידים לחולין משום סרך תרומה, ואמרו זכרונם לברכה (יבמות דף כ ע"א) מאי מצוה, מצוה לשמוע דברי חכמים, ואנו חייבים לשמוע קבלתם ולקיים הגזרות שגזרו רבותינו זכרונם לברכה משום מאורעות, כגון בית דין של דוד שגזרו על יחוד הפנויה (סנהדרין דף כא ע"א), ובית דין של חשמונאי על יחוד הנכרית (ע"ז דף לו ע"ב).

ע״זוהתקנות ע"ד תקון המעשים, כדגרסינן בבבא קמא (דף פב ע"א) עשר תקנות תקן עזרא לישראל, תקן שיהיו קורין במנחה בשבת ובשני ובחמישי בתורה, ושתהא אשה משכמת ואופה כדי שתהיה פת מצויה לעניים, ושתהא חופפת וטובלת, ושתהא חוגרת בסינר, ושיהיו רוכלין מחזרין בעיירות, ושיהיו אוכלין שום בערב שבת. וגרסינן במסכת ראש השנה (דף לא ע"ב) אין הכהנים רשאים לעלות בסנדליהן לדוכן וזאת אחת מט' תקנות שתקן רבן יוחנן בן זכאי. ובסוף שביעית (פ"י מ"ג) תקן הלל פרוזבול כדי שלא לנעול דלת בפני לווין.

ע״חוהמנהגות, כדגרסינן בפרק ערבה (סוכה דף מד ע"ב) בז' שקול חביט חביט ולא בריך, קסבר מנהג נביאים הוא. ובקריאת ההלל חזא דקא מדלגי דלוגי אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם (תענית דף כח ע"ב).

ע״טהדרך הג', המצות שנתחדשו על סבות ידועות בימי החכמים והנביאים, כגון מקרא מגילה ונר חנוכה וט' באב, וכל העובר על אחת מהם עובר על לאו, כדגרסינן בפרק במה מדליקין (שבת דף כג ע"א) אמר רבי חייא בר אשי אמר רב המדליק נר חנוכה צריך לברך, מאי מברך, אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר חנוכה, והיכן צונו רב אויא אמר מלא תסור (דברים יז, יא), ורב נחמן אמר משאל אביך ויגדך (שם לב, ז). וההפרש בין המצות שהם מן התורה ובין המצות שהם מדברי סופרים הוא לענין ברכה, כי בשל דבריהם על ודאן מברכין ועל ספיקן אין מברכין, דאמר אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה, והאי יום טוב ב' דדבריהם הוא משום ספיקא, ובעי ברכה כי היכי דלא לזלזלו ביה (שבת שם).

פ׳חביבין המצות שכל המודה במצות ועושה אותן בלב שלם כאילו מודה במציאות הקדוש ברוך הוא ובאלהותו, כדגרסינן בספרא (פ' שמיני ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים. כי אני יי' המעלה אתכם וגו', על תנאי כך העליתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקבלו עול המצות, שכל המודה בעול המצות מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר בעול המצות כופר ביציאת מצרים.

פ״אוגרסינן באלה הדברים רבה ואהבת את יי' וגו' (דברים ו, ה), כשאתה אוהב אותו ומרבה במצות לא יהא לבך חלוק עליך, אלא היה עושה את המצות לשמן בלבב שלם, אינו אומר בכל לבך אלא בכל לבבך, בב' יצריך ביצר הטוב וביצר הרע.

פ״בולא נברא אדם בעולם הזה אלא לעשות רצון הבורא יתעלה, כדגרסינן בפרק במה מדליקין (דף ל ע"ב) אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילא משמיה דרב בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה, ומפני מה לא גנזוהו מפני שתחלתו דברי תורה וסופו דברי תורה וכו', דכתיב (קהלת יב, יג) סוף דבר הכל נשמע וגו', מאי כי זה כל האדם אמר רבי אלעזר כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה, רבי אבא בר כהנא אומר שקול זה כנגד כל העולם כלו.