ראשית חכמה, שער התשובה ב׳Reshit Chokhmah, Gate of Repentance 2

א׳בביאור מהות התשובה, החסיד בחובת הלבבות (שער התשובה פ"א) פירש שמהות התשובה הוא התקנת האדם לעבודת הבורא יתברך אחר יציאתו ממנה וחטאו בה. והיציאה מעבודת הבורא על ב' דרכים, אם בעזיבת מה שצוה הבורא לעשות והתעלמותו ממנו, או בעשות מה שהזהיר מעשותו וכוון בו להמרות את בוראו.

ב׳ואם תהיה יציאתו מן העבודה בחלוקה הראשונה - עזיבת מה שצווהו, אופן תשובתו שיזדרז וירבה לעשות מכאן ולהלאה מצוות ותורה וכיוצא. ואם היה שעבר על הציווי, תשובתו שיתרחק האיש ההוא אל קצה האחרון עד שיחזור אל קו המצוע. והדמיון בזה לאדם שחלה גופו מחמת המזון, אם מפני שמנע מלאכול מה שיש בו התמדת בריאותו, או מפני שאכל מה שהזיקו והפסיד בריאותו, ולחלק הראשון רפואתו הוא להרבות לו ממיני המזונות הראוים לטבעו, ואם יהיה חוליו מפני שאכל מה שהזיקו, רפואתו בהשמרו מהמזון ההוא ולהתנהג במה שהוא הפך מזגו, עד שישוב אל הענין השוה, עד כאן כלל דבריו.

ג׳ולפי דברי הרשב"י ע"ה בזוהר ובתיקונים, כפי מה שהיה הפגם תהיה התשובה, כבר פי' בשער היראה כי החוטא גורם סלוק האם העליונה מעל הבנים, או סילוק האם התחתונה מעל העולמות התחתונים, והכל כפי גודל הפגם כך גורם הסילוק, והכוונה במלת התשובה - חזרת המדרגות ותיקונם על מכונם הראשון.

ד׳והמשל אל סילון המים המקלח מן המעיין, והמים ההם הולכים להשקות כמה גנים ופרדסים ושדות וכרמים, ובא אחד בשטותו והוליך סלון המים אל האשפה לריק מקום שאין בו תועלת, שבעל המעיין יכעוס עליו אחד שבטל להשקות גנותיו הטובות, והב' שקלקל הצינור ושברו.

ה׳והנמשל הוא יותר חמור בעונשו מן המשל, כי החוטא מלבד מה שקלקל צנורי השפע מלבוא אל מקומם הראוי, מוליכם אל מקום שהכעיס את המלך ה' צבאות, והוא שהוא מוציא הקדושה אל הטומאה מקום הצריך שיהיה יבש וחרב, הוא משקה ומרוה אותו. וימצא ענין זה בפרט בענין העריות, ובא אל הכותית, וכן במוציא זרע לבטלה, וכמוהו בפגם הלשון - שפגם ברית הלשון חמור יותר מברית המעור.

ו׳ואופן התשובה הוא לתקן הצינורות הנשברים ולהחזיר השפע אל מקומו, לכל מקום ומקום כפי מה שהיה בו הפגם, אם הפגם באם העליונה שגרם ע"ר י"ה ר"ע י"ה, שהכניס הרע בין אותיות י"ה, יגרום בתשובה שייחד אותיות י"ה ויסלק הרע, ובזה האם חוזרת על הבנים. ואם פגם בערוה ר"ע ו"ה, שהכניס ר"ע בין ו"ה, ובזה האם גולה ממקומה ושפחה יורשת גברתה, תשובתו לסלק הרע ההוא משם וליחד הו' עם הה'.

ז׳וכל זה נקרא תשובה, תשוב ה' עליונה על הבנים, ותשוב ה' לגבי י', וכן תשוב אם תחתונה על התחתונים, ותשוב ה' להתיחד עם ו'. וההקדמה זו נרמזה בקצרה בתקונים, והיא בארוכה במקומות אחרים בזוהר, וזה לשונו בתיקון סג (דף צד ע"ב), אמר שם על פסוק (תהלים א, א) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ופירש שאש"ר היא אימא אש"ר הוצאתיך מארץ מצרים, ודאי איהי תיובתא אסוותא דכל מרעין ומכתשין, הדא הוא דכתיב (איכה ב, יג) מי ירפא לך, ועלה אתמר (ישעיה ו, י) ושב ורפא לו, רפאות תהי לשרך (משלי ג, ח), זכאה איהו מאן דתב לגבי בעלה דידה, איהו רזא דתיובתא דיחזיר ההיא דרגא דרחיק לה מאתרה דיחזיר לה לאתרה ויקרב לה לתמן, בההוא זמנא דשכינתא מתרחקא מבעלה אתמר בבר נש (דברים כח, סו) והיו חייך תלויים לך מנגד, חייך אתקריאת, הדא הוא דכתיב (בראשית ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים, בזמנא דקריב לה לגבי בעלה, עד כאן לשונו.

ח׳וכן פירש גם כן בזוהר (פ' משפטים שלהי דף קו) אמרו שם בפסוק (ישעיה נז, יח) ואשלם ניחומים לו ולאביליו, שכאשר אדם חוטא המלאכים ההולכים עמו בדלים ממנו והם אבלים עליו, וכאשר שב בתשובה הם מתנחמים, אמרו ז"ל והשתא דאתהדרו בהדיה הא ודאי נחומין לכל סטרין, והשתא איהו חי, ודאי חי בכל סטרין, אחיד באילנא דחיי, וכיון דאחיד באילנא דחיי ודאי כדין אקרי בעל תשובה, דהא כנסת ישראל תשובה אוף הכי אקרית, ואיהו בעל תשובה, וקדמאי אמרו בעל תשובה ממש. ועל דא אפילו צדיקים גמורים אינם יכולין לעמוד בו, עד כאן לשונו.

ט׳הרי במאמר הזה מפורש ענין ב' תשובות, שפי' שהקדמונים אמרו בעל תשובה ממש, היא התשובה העליונה, וכיון שהוא בעל תשובה ממש, ודאי שעולה גם כן במקום י' ששם סוד החיים, והוא מקום הזווג, והיינו חי אחיד בכל סטרין. ויש בזה סוד שאין כאן מקומו.

י׳מבואר בזוהר (פ' ויקרא דף טו ע"ב) ענין ב' תשובות אלה, ואגב מבואר ענין הפגם בהם כמה גדול הוא, וכפי הפגם צריך התשובה, זה לשונו אמר רבי יוסי כתיב (ויקרא יח, ז) ערות אביך וערות אמך לא תגלה, וכתיב אמך היא לא תגלה ערותה, אמך היא ודאי, הא אִם גלה ערייתה למאן בעי לאתבא לה, ודאי לתקנא מאן דגלי, דתניא כד סגיא יצרא בישא בבר נש לא סגי אלא באינון ערין, וכלהו חובי אחידן בההוא עריה, וכתיב לא תגלה, כד איתתקן איתתקן לקבל ההיא דגלי, ודא איקרי תשובה.

י״אאמר רבי יצחק, כל חובי עלמא אחידן דא בדא, עד דאימא אתגלייא ביניהון, וכד איהי איתגלייא כל אינון בנין איתגליין בגינה, וכתיב (דברים כב, ו) לא תקח האם על הבנים, וכד איתתקן עלמא לתתא איתתקן כלא עד דסלקא תיקונא לאימא קדישא למתתקנא, ואיתכסייא ממה דאיתגליא, ובגין כך (תהלים לב, א) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, וכדין אקרי תשובה, תשובה ודאי, וכדין יום הכפורים איתקרי כמא דכתיב (ויקרא טז, ל) מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו.

י״בהרי רבי יוסי פירש תשובה לאימא תתאה, ורבי יצחק פירש התשובה לאימא עילאה, שהיא הנקראת יום הכפורים. אבל צריך להבין בין למר ובין למר מה ענין הגלוי. אבל אפשר לומר בלבושה היא הבריאה, והפוגם בכסא הוא מגלה אותה מלבושה.

י״גוכן פירשו בזוהר (פ' בראשית דף כג ע"א) אמרו ודאי כען שמענא מה דלא שמענא עד השתא, דודאי לא ברא קודשא בריך הוא מלתא דלא איהו צריך, ולא עוד אלא אורייתא דבריאה איהי לבושא דשכינתא, אי אדם לא הוה עתיד למיברי הוות שכינתא בלא כיסוייא כגוונא דעני, ובגין דא כל מאן דחב כאלו אפשיט לשכינתא מלבושהא, והאי איהו עונשא דאדם. וכל דמקיים פקודא דאורייתא כאלו הוא לביש לשכינתא מלבושהא, ובגין דא אוקמוה בכיסויא דציצית ותפלין (שמות כב, כו) כי היא כסותה לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב בגלותא, והא אוקמוה, עד כאן לשונם. ולעיל מזה מפורש הענין יותר, וכדי שלא להאריך לא העתקנו כל לשונו.

י״דוכן אימא עילאה לבושה הם שש קצוות שהיא מתלבשת בתוכם, ובהיות הפגם בהם נמצא שהיא בגילוי, והתשובה לתקן המדות התחתונות שבהם היא מתכסת, ואז היא תשובה שבה על הבנים.

ט״ועוד ביארו בזוהר (פ' ויקרא דף טז ע"א) שהתשובה עולה עד הכתר, זה לשונם תאנא בההוא זמנא דמתכשרן עובדין לתתא, ואימא בחדוותא, אתגליא עתיקא קדישא ותב נהורא לזעיר אנפין, וכדין כלא בחדוותא, כלא בשלימו, כלא אשתכחו בברכאן, ורחמין זמינין, ועלמין כלהו בחדוותא, הדא הוא דכתיב (מיכה ז, יט) ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו, מאן ישוב, ישוב עתיקא קדישא לאתגליא בזעירא, ישוב ישוב לאתגליא דהוה סתים בקדמיתא, וכלא אתקרי תשובה. אמר רבי יהודה כלא בכלל, כלא סתם, דכתיב (דברים יג, יח) למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים, עד כאן לשונו.

ט״זהרי בפירוש שאמר מאן ישוב עתיקא קדישא. ואליבא דרבי יהודה כל האצילות עד למעלה מהכתר הכל יקרא תשובה, והיינו ישוב ידו"ד, דהיינו יחוד השם באותיותיו על ידי עילת העילות, ובזה ונתן לך רחמים.

י״זעוד שם לקמיה בענין (ויקרא ה, כג) והשיב את הגזלה אשר גזל, אמר מאן דבעי לתקנא עובדוי כמא דאמרן, והשיב, מאן והשיב, אלא כמאן דיתקן עובדוי בגין דיתיב מבועי מיא לאתרייהו לאשקאה נטיען, דהא הוא גרים בחובוי לאתמנעא מנייהו, ועל דא והשיב את הגזלה כמא דאתמר, עד כאן לשונם. וכוונת בעל המאמר הוא, שהוקשה לו כי מן הראוי היה שיאמר הפסוק וישוב את הגזלה, כי מלת והשיב הוא מבנין הפעיל, אלא במה שפירש הוא מתורץ, כי על ידי תיקון מעשיו עושה הברכות העליונות שנגזלו ממקומם ומקורם שישובו למקומם, נמצא שעושה למעלה פועל מחודש על ידי תיקון מעשיו.

י״חעוד לקמן שלהי הדף הנזכר, זכאה חולקהון דמארי תשובה, וזכאה חולקהון דצדיקיא, דבגיניהון עלמא מתקיימא, הדא הוא דכתיב (ויקרא ה, כג) והיה כי יחטא ואשם וגו', מה כתיב לעילא או מצא אבדה וכחש בה וגו', דהא בגין דא אסתלק קודשא בריך הוא מכלא, כביכול קודשא בריך הוא לא אשתכח בקיומיה, דהא כנסת ישראל איתפרשא מאתרה, הדא הוא דכתיב (ירמיה ז, כח) אבדה האמונה, מאי אמונה דא כנסת ישראל, כד"א (תהלים צב, ג) ואמונתך בלילות, על מה אבדה הארץ (ירמיה ט, יא), וכלא חד, והא אוקימנא אבדה ולא נאבדת ולא אבודה, כגוונא דא (ישעיה נז, א) הצדיק אבד, אבוד או נאבד לא כתיב אלא אבד, הדא הוא דכתיב אבדה האמונה, בגין כך והשיב את הגזלה או האבדה, עד כאן לשונם.

י״טוהכוונה באומרם מצא אבדה, שהשכינה נקראת אבדה כאשר היא אובדת הברכות העליונות בסבת פגם התחתונים, וכן על דרך זה הצדיק אבד שפירשו בזוהר (פ' בראשית דף נה בסופו) אבד כל אינון ברכאן. ובתיקונים תיקון י"א (דף כו ע"ב) פירשו, אבד, אבד למטרוניתא, ואתמר בה (ישעיה יט, ה) ונהר יחרב ויבש. והיינו כי כשאין המטרוניתא במקומה הברכות מסתלקות מצדיק. ומה שאמר מענין אבדה האמונה, פירוש שאבדה המדה שנקראת אמונה המורה על הברכות. עד על מה אבדה הארץ, שמדת אר"ץ אבדה הברכות, והכל בא לדרך אחד. ובדרך זה פירשו גם כן בזוהר (פ' ואתחנן דף רסו ע"ב).

כ׳גם בתיקונים (דף נט ע"ב) עיין שם, פירשו כמה פרטים בענין הגזילה. ומשם נלמוד ענין התשובה שישנה במצות ואפילו בדקדוק המצוות, כגון אם עסק בתורה כראוי אם לא. ועל דרך זה יקיש המעיין לכל הדברים שיצדק בהם קצת הפגם צריך התשובה, ויקרא בעל תשובה - שמאחר שהמדרגות העליונות מקולקלות בחטאו והוא כשמשיב המים אל מקומם ראוי שיקרא בעל תשובה.

כ״אאמרו שם ז"ל ועוד מצות גזלת העני בבתיכם (ישעיה ג, יד), דא שכינתא, דמאן דגזיל צלותא דאיהי צדקה לצדיק חי עלמין כלול ח"י ברכאן, כאלו גזיל ליה חיים דיל[י]ה דאיהי שכינתא דאתמר בה (קהלת ט, ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת. וכן מאן דגרע מעונג שבת כאלו גזיל ליה שכינתיה דאיהי שבת בת יחידא, והא גרם דאתגזלת מניה בגלותא, הדא הוא דכתיב (ישעיה נ, א) ובפשעיכם שולחה אמכם, ותיובתא מאי ניהי (ויקרא ה, כז) והשיב את הגזלה אשר גזל, דיחזיר שכינתא לאתרה. או את העושק אשר עשק, דא קודשא בריך הוא דאיתפרש מינה, דשכינתא אתקריאת מצות עשה מסטרא דימינא, ומצות לא תעשה מסטרא דשמאלא, ותורה איתקריאת מסטרא דעמודא דאמצעיתא, וכל מאן דגזיל או עשק באורייתא ובמצות עשה ולא תעשה כאלו גזל שכינתא מדרעוי דקודשא בריך הוא. וכן מסטרא דיסוד חי עלמין אתקריאת מצות, מצות מילה, מאן דגזיל בברית ואפיק זרעא מניה לרשו נוכראה, כאלו אפיק מרשות היחיד לרשות הרבים, וגרם למהוי שכינתא נפקא מאתרהא דאיהי ארץ ישראל דאיהי רשות היחיד והגלה אותה בין אומין דעלמא דאינון רשות הרבים, הדא הוא דכתיב ובפשעיכם שולחה אמכם, ובגין דא (שמות כ, ז) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, מאן שם אלהיך דא שכינתא, לשוא דא ע"א דגלת לתמן, עד כאן לשונו.

כ״בהרי מוכח מהמאמר שהמחויב בדבר ואינו עושהו נקרא גוזל, כמו שאמר דגזיל באורייתא ובמצות עשה, והוא כענין עושק שכר שכיר שדומה לגזל.

כ״גוכן פירשו גם כן במדרש רבה בפרשת במדבר, זה לשונם דבר אחר אל תכריתו וגו' (במדבר ד, יח), הדא הוא דכתיב (משלי כב, כב) אל תגזל דל כי דל הוא, אמרו רבותינו במה הכתוב מדבר, אם הוא דל מהו גוזל לו, אלא לא דבר אלא במתנות עניים שהוא חייב ליתן להם מן התורה לקט שכחה ופאה ומעשר עני, והזהיר הקדוש ברוך הוא שלא יגזול אדם מהם מתנות הראויות ליתן להם, כי דל הוא - די לו עניותו, ולא די לעשיר שהוא עומד ברוח ועני בצער, אלא אף גוזל ממנו מה שנתן לו הקדוש ברוך הוא, עד כאן לשונם. וכיוצא בזה צודק לענין גזל התורה והמצות כדפי'.

כ״דוהנה על ידי פירוש הפסוק הזה שפירש הרשב"י ע"ה בענין והשיב את הגזלה אנו יודעין מכאן מהות התשובה בין לעשה בין ללא תעשה, שהרי אמרו כי המתרשל בין בעשה בין בלא תעשה בין בעסק התורה הכל הוא כאילו גזיל שכינתא מדרעוי דקודשא בריך הוא. ואם כן לעולם התשובה היא להשיב השכינה לקודשא בריך הוא בין דרעוי, דהיינו עם היראה ועם האהבה, כמו שיתבאר עוד שהיא התשובה שלו וכו'.

כ״האמנם ישתנו העונשים לפי ענין העבירות בין עשה ללא תעשה, כמו שיתבאר בענין ד' חלוקי כפרה, כמו שלא ישתוה בענין הגזל, כי יש שגוזל פרוטה ויש גוזל מנה מאתים, ולכן גם כן לא ישתוה הגוזל אשת המלך מבין זרועי המלך מגלה אותה חוץ מביתה חוץ מהיכלה, או למגלה אותה בין אומין דעלמא, וזהו ענין תשובת המשקל כי צריך שישקול הפגם כמה היה, וכך יצטער.

כ״ווצריך לדעת עוד בענין התשובה, כי בכל המקומות שפירשנו בשער היראה שפוגם העון, בכלם צריך תשובה.

כ״זפירשנו בכלל, שהפגם מגיע באצילות, ומגיע בכסא דכורסיא פנימאה בחוביהון דישראל, פוגם במלאכים, פוגם בעולם כי שמא העולם חציו זכאי וחציו חייב והכריע כל העולם לכף חובה, פוגם בגופו דאורייתא עבידת ביה רשימין וכל קדישין ושכינה מסתלקין ממנו, וכן נשמתו הקדושה מסתלקת ממנו, ובפרט בענין הכעס כדפי' בפרשת תצוה (דף קפב ע"ב), ובהסתלק הנשמה מסתלקת השכינה גם כן, כי הנשמה חלק ממנה, כדפי' בתיקונים (תקון סב דף צד ע"ב) זה לשונם ועל ההיא נשמתא דאתייהבת בבר נש אתמר (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו, בדיוקנא דשכינתא. ואמר עוד לקמיה, כל מאן דפגים האי דיוקנא כאלו ממעט את הדמות, ושכינתא לא שריא תמן, ורזא דמלה (דברים לא, יז) על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, הרעות מצאוני כיון דאסתלק שכינתא מני, עד כאן לשונם. הרי בפירוש כי בפגום האדם דיוקן נשמתו פוגם ממש בשכינה שממנה נברא צלם דיוקן הנשמה, והנשמה והשכינה שניהם כאחת מסתלקין ממנו, ואז שולטין בו החיצונים.

כ״חופירש הרשב"י ע"ה בפרשת נשא (זוהר קכג ע"א) כי בשרות על האדם רוח הטומאה אז נקרא מת, וזהו רשעים בחייהם קרויים מתים, ואמר שם כי השכינה שהיא ה' אחרונה היא הבל שעל ידו מתקיים האדם, כענין כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם (דברים ח, ג), כמו שהעתקנו בשער האהבה בפרק עשירי, ואמר האי ה' לא תיזיל מגופא ובה קיימא, וכד היא תיזיל מניה הא סם המות תיתי ותשרי עליה, דתתקרי טומאה ע"א פסולה מלאך המות חשך ואפילה, ושריא על גופא דבר נש, ובההוא זמנא אתקרי בר נש מת, ורזא דמלה (יחזקאל יח, לב) כי לא אחפוץ במות המת נאם ה' אלהים והשיבו וחיו.

כ״טואמרו לקמיה, כי כמו שיש דיוקן הקדושה שהיא השכינה שממנה השפעת הקדושה לאדם שיקיים רמ"ח מצות שהם דיוקנה, כן יש דיוקן חיצוני שורה עליו להחטיאו, ובהיות האדם חוטא שורה עליו אותו הדיוקן הרע, וכפי חטאו כך מתלבש בו. ולכן בשובו בתחלה צריך לפשוט מעליו רוח הטומאה הזה ולעזוב אותו עזיבה עולמית, וטוב לו שיכנס במקוה להפשיט מעליו הטמא הזה, וכן כתבו בס' החסידים, ונקיש לזה ענין טבילת הגר, כי כדי שיכנס אל הקדושה אם לא טבל לא עשה דבר, כן הענין אל הרשע שיצא לחוץ, כדי שיכנס אל הקדושה אחר שיקבל עליו שלא לשוב לעונו, יטבול ולא יהיה טובל ושרץ בידו.

ל׳ובהיות מחזיק בתשובה ותנאיה שנבאר בעזרת ה', מתקן כל המדריגות שבהם פגם, וכן אמרו (זוהר פ' נשא דף קכב ע"ב) רבי יצחק ורבי יהודה הוו אזלי מאושא ללוד, אמר רבי יהודה נימא מלי דאורייתא, כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור וגו' (שמות כא, לג), מה כתיב בתריה בעל הבור ישלם, ומה על דא כך מאן דגרים לאבאשא עלמא בחובוי על אחת כמה וכמה, אלא תווהנא דאף על גב דאבאיש עלמא אמאי אית ליה תשובה והכתיב (במדבר ה, ו) איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' והתודו את חטאתם והשיב, אלא ודאי דא מהניא להו, בגין דעביד תשובה, כביכול הוא עביד ליה ממש, דהא מה דפגים לעילא אתקין ליה, ובמה בתשובה, ותשובה אתקין כלא, אתקין לעילא, אתקין לתתא, אתקין לגרמיה, אתקין לכל עלמא, עד כאן לשונו.

ל״אוהנה לדעת רבי יהודה תשובה זו היא אימא עילאה כדמוכח לקמן מתוך דברי רבי יצחק, ותשובה זו אתקין לעילא - פגם שבאצילות, אתקין לתתא - העולמות שמהשכינה ולמטה הכסא והמלאכים, אתקין לגרמיה - הפגם שבו שמסתלק, כעין המעשה שספרו בזוהר (פ' אחרי מות דף עה ע"ב), וכן הנשמה שנסתלקה ממנו, וכן השכינה שתשוב אליו, כאומרו (מלאכי ג, ז) שובו אלי ואשובה אליכם, ואמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא, יד) השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני.

ל״בולדברי רבי יצחק, תשובה שכל אדם עושה היא למטה, כי אין כח בכל אדם לעשות תשובה מעולה כל כך שתעלה עד למעלה כענין תשובת דוד המלך ע"ה, זה לשונו תא חזי אפילו כנסת ישראל תשובה איקרי, ואיתימא תשובה עילאה בכל אתר לא שכיח, אלא דא אקרי תשובה כדאהדר רחמי לקבלהא והיא תבת על כל אכלוסין וינקא לון, ותשובה מעליא כד אתמסר נפשא לגבה ונטיל לה בזמנא דאיהי בתשובה, כדין כלא אתתקן לעילא ותתא ואתתקן הוא וכל עלמא, עד כאן לשונו.

ל״גוהנה על ידי המאמרים הנזכרים נבין מה שאמרו רבותינו ז"ל ביומא (דף פו ע"א) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה' אלהיך. והכוונה היא, כי האדם לפי הדרגת נשמתו כן יפגום במדריגות, כי אם אין לו אלא נפש כל פגימתו הוא באופנים שהם בעשיה, ששם שכינה שוכנת בעולם הזה. וכן אם יש לו רוח פוגם יותר למעלה, ובנשמה פוגם בכסא שמשם מחצב הנשמות, כדפי' לעיל בתיקונים. ומי שיש לו נשמה דאצילות אין חטא בא על ידו כמו שהעתקנו בשער היראה. וזו היא מעלת התשובה, שמתקנת אפילו אם עלה הפגם כל כך שעלה עד הכסא.

ל״דורבותינו ז"ל אמרו במדרש (ילקוט הושע סימן תקלב) ר' יודא בר רבי סימון, שובה ישראל עד ה' אלהיך (הושע יד, ב), אפילו כפרת בעיקר. ונודע (קדושין דף מ' ע"א) שעון ע"א אפילו במחשבה פוגם מה שאין כן לכל העבירות, שנאמר (יחזקאל יד, ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם, ובשאר העבירות נאמר (תהלים סו, יח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה', והמחשבה היא הפוגמת בנשמה ובכסא, ונמצא עוקר עצמו מהקדושה ונופל מרום רקיעא על עומקא דתהומא שהוא אל אחר. וכשם שהפגם בהרהור, כך התיקון בהרהור התשובה, שהרהורי תשובה מצד הנשמה הם באים, ולכן פירשו רבותינו ז"ל (קדושין מט ע"ב) שהמקדש את האשה על מנת שאני צדיק אפילו היה רשע, מקודשת שמא הרהר תשובה. הרי נמצא שעל ידי שהרהר כרגע עלה עד כסא הכבוד להקרא צדיק גמור, שמהכסא הוא מקום מחצב נשמות הצדיקים.

ל״הויש לשני הפירושים האלו גילוי במדרש (פסיקתא רבתי פרשה מד), אמר, דרש רבינו גדול כחה של תשובה, שכיון שאדם מחשב בלבו לעשות תשובה מיד עולה ועומדת לפני כסא הכבוד (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה' אלהיך, אמר הקדוש ברוך הוא אפילו יש בכם עבירות עד ה' עד כסא הכבוד, שובה ישראל, עד כאן לשונו.

ל״וואפשר לומר באופן אחר לתקן, שהתשובה המעולה מעשה ודבור ומחשבה שהם כנגד נפש רוח ונשמה כדפירשנו בשער הקדושה בפרק ד. והטעם, כי בהיות פגם בנפש הרוח מסתלקת, מפני שאין לו כסא שבה תשרה, וכיון שהרוח מסתלקת גם הנשמה מסתלקת אל הכסא, נמצא שכח התשובה צריך לעולם שתעלה עד הכסא לתקן העשיה. וכן אם לא פגם במעשה ופגם בדיבור, הרי הרוח פגום והנשמה מסתלקת, אם כן בשובו צריך לתקן רוח ולכוין להמשיך הנשמה, וכן אם פגם במחשבה בבחינות שביארנו בקדושה בפרק ה שהוא פגם בנשמה עצמה, בעצם הכסא, שצריך שיעלה עד הכסא שם לתקן מה שפגם.

ל״זעוד בבחינות התשובה פי' בפרשת נשא (זוהר דף קכג ע"א) ז"ל כען צריך לאהדרא על פתח התשובה, וכי מכמה מינין איהי תשובה דעבדין בני נשא כלהון טבין, אבל לאו כל אפיא שוין, אית בר נש דאיהו רשע גמור כל ימיו, ואיהו עובר על כמה פקודין דלא תעשה, ומתחרט ומודה עלייהו, ולבתר כן לא עביד לא טב ולא ביש, להאי ודאי ימחול ליה קודשא בריך הוא, אבל לא דיזכה לתשובה עלאה. אית בר נש לבתר דיתוב מחטאיו ומתכפר ליה, איהו אזיל בדרך מצות ומתעסק בכל כחו בדחילו ורחימו דקודשא בריך הוא, דא זכי לתשובה תתאה דאיקרי ה', ודא איהי תשובה תתאה. ואית בר נש דלבתר דמתחרט מחובוי ויעביד תשובה יתעסק באורייתא בדחילו ורחימו דקודשא בריך הוא ולא על מנת לקבל פרס, דא זכי לאת ו' דאיהו בן י"ה, ועל שמיה איתקרי בינה, ודא גרים דתשוב וא"ו לגבי ה'. ומלת תשובה כך היא - תשב ו' לה', ולעולם לא ה' שריא בבר נש ולא י' בלא דחילו ורחימו דאינון י"ה, עד כאן לשונו.

ל״חוכאשר תדקדק בדברי הרשב"י ע"ה, תמצא בדבריו מבואר מהות התשובה, במה שנראה כפל לשונו באמרו אית בר נש לבתר דיתוב מחטאיו ומתכפר ליה, מה ענין ומתכפר ליה הרי כבר אמר דיתוב מחטאיו, וודאי שיתכפר לו, אלא הענין הזה תלוי בד' חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש (יומא פו ע"א) שאם עבר על לא תעשה אינו מתכפר לו עד יום הכפורים, שכך אמר עבר אדם על לא תעשה תשובה תולה ויום הכפורים מכפר, ואם עבר על כריתות ומיתות בית דין תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין. נמצא שאין מתכפר לו אלא ביסורין. וכן אמרו גם כן לקמיה ואית בר נש דמתחרט מחובוי ויעביד תשובה, הוא כפל, אלא הוא על דרך האמור, כי צריך לעשות תשובה לכל עבירה ועבירה, ולהצטער בתענית וסיגוף, כמו שנעתיק לקמן תשובות רבי אלער מגרמיש"א ע"ה.

ל״טומהמאמר אתה למד עוד ב' דברים, הא' כי התשובה העיקרית הוא עסק התורה בדחילו ורחימו, שעל ידה זוכה לתשובה עלאה, ועל זה אנו אומרים בתפלתינו השיבנו אבינו לתורתיך, כי הרחוק מהתורה רחוק מהקדוש ברוך הוא, ואין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, ולכך עיקר התשובה בעוסק בתורה, כי התורה תלמדהו היאך ישוב לרצות קונו, ושלא יכשל עוד. והב' כי קודם שיעסוק בתורה צריך שיקדים לו החרטה והתשובה, וזהו שאמר דלבתר דמתחרט מחובוי ויעביד תשובה יתעסק באורייתא, הא קודם החרטה והתשובה אין תורתו רצויה ומקובלת, כאומרו (תהלים נ, טז) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי, וכן כל אשר בו מום לא יקרב (ויקרא כא, יח), ואם זה בצואת עונותיו מסריח היאך יתקרב לפני המלך, אדרבה המלך יתרחק.

מ׳ולזה כיון החסיד רבי יהודה בר אלעאי ע"ה באומרו (ע' ברכות יז ע"א) אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו, פירוש שהעוסק בה נקי מחטא ועון, שאז המלך משתעשע בו ובתורתו. וזו היתה מעלת הראשונים שהיתה תורתם רצויה כל כך שהיו פטורים אפילו מן התפלה (שבת יא ע"א), מפני שהיתה התורה שלהם נקיה. אבל מי שהוא מלא מסרחון צואת עונותיו אין תורתו נחת לבוראו. והטעם, כי בעסק התורה האדם מושך השכינה עליו, ובהיותו נקי מחטא מצאה השכינה כסא ומושב שבו תשב ותנוח, כאדם היושב בכסא מתוקן כראוי, שהכסא ההוא נחת רוח לו, כן צריכה התורה נקיה כסא מתוקן למשוך השכינה שתשרה בו, אבל בהיות האדם מלוכלך בכתמי עונותיו אין התורה שורה בו, כי אין בו כסא לשרות לא התורה ולא השכינה, כי כל חטא יהיה קוץ מכאיב וסלון ממאיר ליושב על הכסא, ולכן קודם צריך שירחץ צואת עונותיו בתשובה כראוי, ואחר כך יעסוק בתורה.

מ״אויקח דמיון מהדין הפסוק בגמרא (ברכות כה ע"א) ובפוסקים (רמב"ם הל' ק"ש פ"ג הי"ב, טוא"ח סי' עט), כי במקום שיש ריח רע אסור לעסוק שם בתורה ובתפלה, וצריך להרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח. כן הדבר לעוסק בתורה וטומאת צואת עונותיו עליו, כי כל הקדושים העליונים מתרחקים. וכן נודע שהעונות נקראים צואה, דכתיב (ישעיה ד, ד) אם רחץ ה' את צואת בנות ציון. וכן אתה מוצא שלא עמדה התורה לדואג ולא לאחיתופל, כי שניהם אין להם חלק לעולם הבא אף על פי שהיו דורשים כמה הלכות במגדל הפורח באויר כדפירשו רבותינו ז"ל בחגיגה (חגיגה טו ע"ב).

מ״בועיקר התורה הוא התשובה והמעשה, ועונשו של תלמיד חכם אם חטא גדול משל עם הארץ, כדגרסינן בפרק אלו מציאות (ב"מ פ"ב) בסופו, דרש רבי יהודה ברבי אלעאי והגד לעמי פשעם וגו', אלו תלמידי חכמים שאפילו שגגות נעשות להם כזדונות. ולבית יעקב חטאתם, אלו עמי הארץ שזדונות נעשות להם כשגגות, והיינו דתנן רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון, עד כאן לשונם.

מ״גואחר שביארנו מהות התשובה נבאר גדריה כדי שתהיה התשובה שלמה: