שו"ת בני בנים, חלק ראשון י״בResponsa Benei Banim, Volume I 12
א׳הקשה בכלי אוכל בליווי זמירות בשבת
1
ב׳ב"ה, כ"ח שבט תשל"ט
2
ג׳לחבר כולל במושב אחד
3
ד׳קבלתי חבילה של עלוני המושב וקראתי בהם בשבת אחת ונהניתי. ורק איני מסכים עם מה שכתבת שם להתיר להקיש כלי אוכל זה בזה לליווי שירי קודש בשבת. תחילה, יש לדעת שפרוש גזירת חכמים שמא יתקן כלי שיר הוא בשני ענינים, הא' שמא יתקן כלי שיר הקיים כבר ונתקלקל ולדוגמה להחליף מיתר והב' שמא יעשה כלי שיר מעיקרא ועיין במאירי במסכת ביצה דף ל"ו ובלבוש אורח חיים סימן של"ט, וכמו שכלי שיר בימי התלמוד היו פשוטים וכן הם בארצות המזרח היום וכמו שכתב בספר בני ציון חלק ה' סימן של"ט אות ו'. וחשש עשיית כלי שיר יש וקיים גם היום, ולדוגמה במכה כפית על כפית אם יבוא לחברן על ידי חוט גומי וכדומה אזי נוגע באיסור תורה של עשיית כלי שיר הנקרא קסטנטות בלע"ז או ערמוניות, וכן במכה על בקבוקים ידוע שהתימנים הופכים פחים רקים לתופים על ידי תקון קל. וחשש תקון כלי שיר בודאי קיים וכמו שהקשו בערוך השלחן וספר בני ציון ואחרים על התוספות במסכת ביצה דף ל' עמוד א' בדב"ה תנן אין מטפחין וכו' שכתבו שאין אנו בקיאין לעשות כלי שיר ולא שייך למגזר עכ"ל, והלא כל מנגן בכלי שיר בא גם לתקנו ולא שייך לאמר שאין בקיאין בזה. ולע"ד גם התוספות מודים בזה ועיין במסכת סוכה דף נ' עמוד ב' סוף דב"ה ורבנן, ולכן כתבו במסכת ביצה שאין אנו בקיאין לעשות כלי שיר עכ"ל ולא כתבו שאין בקיאים לתקן כלי שיר כי כוונתם היא שאין אנו בקיאים לעשות כלי שיר מעיקרא, וכן פרש בשו"ת שער אפרים סימן ל"ו בהג"ה, ולכן כתבו דבריהם על לשון המשנה אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין שבכולם האדם מכה בגופו ורחוק שיבוא מזה לעשות כלי שיר, כיון שאין בקיאין. אבל במתעסק גופא בהוצאת קול שיר מכלים בודאי יש לחוש לעשיית כלי שיר גם היום, וזוהי כוונת משמעות הרמ"א שרק בטפוח וספוק ורקוד התירו התוספות ולא בענין אחר וכן כתבו הלבוש והאליהו רבה והמשנה ברורה. ומה שהרמ"א בסימן של"ח למד מדברי התוספות גם לגבי אמירה לגוי לתקן כלי שיר, שם גם כן אינו עושה מעשה בכלי כי אם אומר לגוי ועדיף ממכה בגופו.
4
ה׳ומה שהבאת מהבית יוסף בשם מהרי"ק בשם רב האי גאון שלכבוד התורה מותר לרקוד וכתבת ששמחה שהיא לשם ה' ועבודתו הכל היא שמחה לכבוד התורה עכ"ל, והבאת טעם מהתפארת ישראל במסכת ביצה שם שכתב שבכהאי גוונא ליכא למיחש לשמא יתקן כלי שיר דדמי להך דאמרינן במסכת פסחים דף י"א איהו גופיה מחזר עליו לשרפו מיכל אכיל מיניה ה"נ כבוד התורה ואימתו תזכירהו עכ"ל, לע"ד אינו דומה, שבמסכת פסחים שם עוסק בשריפת החמץ ולכן לא יבוא לאכול ממנו כיון שהיא פעולה הפוכה ועיי"ש בפרש"י, מה שאין כן בעוסק בהשמעת קול יש לחוש שישמיע קול גם על ידי תקון כלי שיר. ואם אולי יש לאמר שמטפוח ורקוד שהם פעולות בגופו לא יבוא לעשות פעולה בדבר שאינו בגופו מאחר שעוסק בכבוד התורה וגם חילוק זה אינו נראה לע"ד, אבל בעוסק בהשמעת קול על ידי כלים בודאי יש לחוש שיעשה איסור. והנה בעיקר הענין של טפוח ורקוד בשבת ויו"ט איני רוצה להאריך לאיסור כיון שכבר דשו בו ההמון, ועיין באשל אברהם ובשו"ת מנחת אלעזר חלק א' סימן כ"ט שקבעו מסמרות להתיר. אמנם פשוט בתלמוד שלא מצאו בטפוח וספוק ורקוד צד מצוה, שהרי אמרו במשנה במסכת ביצה דף ל"ו עמוד ב' ואלו הן משום שבות וכו' ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין עכ"ל ופרש"י ואלו הן דברים האסורים משום שבות שהטילו עליו חכמים לשבות מהן ואין בעשייתן שום מצוה עכ"ל, וכן פרש שם בדב"ה ואלו הן משום רשות קרי להנך מציעי רשות ולהנך קמאי קרי שבות דאיסור שבות גמור יש בהן לפי שאין בהן צד לסלק גזירות חכמים מעליהן שאין בהן לחלוחית מצוה עכ"ל. ואם תאמר, נהי שאין בטפוח וספוק ורקוד מצוה כלומר שאין חיוב לעשות אותם מכל מקום בעושה אותם לשם עבודת ה' נקרא מצוה, אפילו תאמר כן מהיכי תיתי שלא גזרו בהם שהלא אפילו במצוה גמורה גזרו כמו שאמרו במשנה שם ואלו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין וכו' עכ"ל. והחילוק בין שבות לרשות ולמצוה אינו בא לאמר שאם אתרמי במה שגזרו משום שבות שיש בו מצוה לא גזרו בו, שהלא בדברים שגזרו משום רשות ולא דנין וכו' הקשו בגמרא והא מצוה קעביד ותרצו לא צריכא דאיכא עדיף מיניה עכ"ל ושם אפילו כשאין עדיף מיניה גזרו שלא ידון, והגזירה שלא לדון היא בין לרשות בין למצוה, והוא הדין גזרו שלא לטפח ולא לרקד בכל ענין. גם אין לך שמחה בעבודת ה' יותר משמחת בית השואבה ואף על פי כן כתבו התוספות במסכת סוכה דף נ' עמוד א' בדב"ה שאינו דוחה לא את יו"ט וכו' אע"ג דחליל אינו אסור אלא משום שמא יתקן כלי שיר כמו לא מספקין ולא מטפחין דפ' משילין וקיי"ל דאין שבות במקדש בית השואבה שאני כדאמרינן בגמרא דאינה אלא משום שמחה יתירה עכ"ל, הרי שדימו איסור נגינה לאיסור טפוח ורקוד ומשמע ששניהם אסורים במקדש, ולא עלה על דעתם לאמר שכיון שעושה כן לשמחת בית השואבה לא גזרו בו מעיקרא. והתוספות עדיין לא נחתו לחילוק שכתבו בעמוד הבא בדב"ה ורבנן אבל נשארת סברתם למסקנה שגם בשמחה כזו גזרו עיי"ש וכן בתוספות הרא"ש העתיק את שני דבורי התוספות, וזוהי כוונת שו"ת שער אפרים שם ושלא כמו שהקשה עליו בשו"ת מנחת אלעזר.
5
ו׳ובדברי רב האי גאון עצמם לא מצאנו שנהגו לרקוד כי אם בשעת קילוסין ביום שמחת תורה עיין בשו"ת מהרי"ק שורש ט', וכן ממה שבא מהרי"ק להתיר גם לעשות כן בשבת בראשית מוכח שבשאר שבתות לא נהגו כן. ופרוש כבוד התורה שם הוא כבוד ספר התורה, וכן מה שכתב מהרי"ק מי יתן והיה לבבם זה כל הימים עכ"ל פרושו לכבד ספר התורה כמו שכתב שם לכבדה ולחנכה עכ"ל, ונראה סמך לזה ממה שהיה דוד מכרכר לפני ארון ברית ה' שנלמד שראוי לעשות כן. וסוף סוף קשה, מנין לרב האי גאון להתיר רקוד ביום טוב נגד משמעות הגמרא וכמו שהקשה בערוך השלחן שקשה לבטל שבות דרבנן מטעם זה. ולע"ד לולא דברי מהרי"ק שהתיר לרקוד גם בשבת בראשית, גם רב האי גאון לא התיר אלא בשמחת תורה שהוא יו"ט שני של גלויות שיש להקל בו טפי, וכן משמע לשונו ביום תשיעי ספק שמיני וכו' ודאי יום זה רגילין אצלינו לרקד בו אפילו כמה זקנים בשעה שאומר קילוסים לתורה וכו' עכ"ל אבל ביום טוב עצמו לא וכל שכן לא בשבת, ואפשר שלכן בא"י נהגו הקפות שניות כיון שביו"ט אסור לרקוד. ושאר ראשונים לא הביאו דברי רב האי גאון ומשמע שאינם סוברים כן וכמו שכתב הבית יוסף לגבי דברי התוספות באין אנחנו בקיאין ולכן בשלחן ערוך השמיט גם דברי התוספות וגם דברי רב האי גאון, ושלא כט"ז בסימן של"ט סעיף קטן ב' שכתב שהיתר משום מצוה הוא לכולי עלמא. וכן לא הביאו דברי הראב"ן במסכת ביצה שם שהקשה למה מניחים לטפח בשבת בשמחת נישואין כדרכן ולא מיחו בהן הראשונים ותרץ ג' תרוצים, ובשלישי כתב או שמא כיון שלפני חתן וכלה מצוה היא וכו' עכ"ל עיי"ש, ומשם על כל פנים ראיה לדברי הים של שלמה שלמקילין משום מצוה יש להקל גם בשמחת חתן וכלה ושלא כמשנה ברורה בסימן של"ט סעיף קטן ח'. והנה האחרונים העתיקו היתר המהרי"ק בשם רב האי גאון, אמנם המגן אברהם בסימן של"ט סעיף קטן א' הביאו כלשונו לכבוד התורה וביום שמחת תורה, וכן בסימן של"ח סעיף קטן א' לגבי פעמונים על הפרוכת עוסק בכבוד ספר תורה שיקומו בפתיחת הארון ואינו ראיה לכבוד תורה בעלמא. ומכל מקום ממה שנקט לשון מצוה משמע שלאו דוקא לכבוד ספר תורה, והעולם נהגו היתר בכמה ענינים ובכל שבת ויום טוב ואי אפשר למחות, אבל אין לחדש היתרים יותר מטפוח ורקוד שדברו בהם הפוסקים וכגון להקיש בכלי אוכל, ולע"ד היא שמחה הבאה בעבירה.
6
ז׳ואין לדחות מלשון השלחן ערוך בסימן של"ט סעיף ג' שכתב אין מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין גזירה שמא יתקן כלי שיר ואפילו להכות באצבע על הקרקע או על הלוח או אחת כנגד אחת וכו' אסור וכו' עכ"ל, שדייקת מלשון אפילו שמשמע שרקוד חמור יותר מהכאה על הלוח ובמקום שמקילים ברקוד לכבוד התורה בודאי נקל בהכאה עכ"ל. אין זה נכון, כי הלשון הוא מהרמב"ם בהלכות שבת פרק כ"ג שכתב בהלכה ד' אסור להשמיע קול של שיר בשבת בין בכלי שיר כגון כנורות ונבלים בין בשאר דברים ואפילו להכות באצבע על הקרקע או על הלוח וכו' אסור עכ"ל, ופרוש דבריו הוא שמלבד שאסור לנגן בשבת בכלי שיר וכן אסור ליחד שאר דברים שאינם כלי שיר כדי להשמיע קול שיר, גם אסורה אפילו הכאה ארעית בדבר שאינו מיוחד להשמיע שיר כלל כמו להכות על הקרקע או על הלוח או באגוזים וכו' מגזירה שמא יתקן כלי שיר, ובהלכה ה' כתב אין מטפחין ואין מרקדין ואין מספקין וכו' עכ"ל הרי שלשון אפילו אינו מוסב עליהם. וברמב"ם משמע שמה שאסור בהלכה ד' חמור יותר ממה שאסור בהלכה ה' ולא זו אף זו קתני, ולכן גם הקדים דין הגמרא בענין השמעת קול לדין המשנה בטפוח ורקוד, ושלא כמו שכתבת מסברה שחמור טפוח ורקוד שסתמם לשם שיר משא"כ הכאה על שולחן וכיוצ"ב שמשמש גם לדברים אחרים עכ"ל. וגם המציאות אינה כדבריך כי בימי הגמרא היו מספקין ומרקדין להעיף את העופות כבמסכת ערובין דף ק"ד עמוד א' והיום מוחים כפיים בהצגות ואדרבה סתם הכאה על השלחן אינה אלא לשם שיר, ובסברה יש לחוש יותר להכאה בדבר שאינו גופו מאשר לטפוח ורקוד שהם בגופו, כיון שדומה יותר לכלי שיר.
7
ח׳והנה הרמב"ם כתב דין השמעת קול שיר על ידי דבר שאינו בגופו בהלכה ד' ועל ידי גופו בהלכה ה', ולפי זה קשה מה שנדפס בהלכה ד' להכות וכו' או אחת כנגד אחת עכ"ל שפרשוהו הבית יוסף והים של שלמה שהוא הכאת אצבע צרדה שהיא דבר בגופו שאם כן אין מקומו שם אלא בהלכה ה'. אבל ניחא לפי הגרסא שהביא בבאור הלכה להכות באצבע על הקרקע או על הלוח אחת כנגד אחת עכ"ל שפרושו להכות באצבע על דברים אלו פעם אחרי פעם בקצב ואינו מדבר בהכאת אצבע צרדה, וכן הוא הנוסח בסמ"ג מצות לא תעשה ס"ה. וכן מוכרח כדי שלא תקשה על ספר תרומת הדשן מה שהקשו בבית יוסף ובים של שלמה עיי"ש ועיין במשנה למלך סוף הלכות בית הבחירה ובחדושי הג"מ רא"ג בסוף משניות סוכה, וגם אין דרכו של הרמב"ם לשנות לשון הגמרא שלא לצורך, ולכן ממה שבהלכות עבודת יום הכפורים סוף פרק א' העתיק לשון אצבע צרדה ובהלכות שבת כתב לשון אחר מבואר שאינם אותו הענין.
8
ט׳נמצא שלדעת הרמב"ם השמעת קול על ידי הכאה בדבר שאינו מגופו וספוק וטפוח ורקוד שהם בגופו הם שני ענינים ולכן כתב הראשון בהלכה ד' והשני בהלכה ה' וכתב על כל אחד בנפרד גזירה שמא יתקן כלי שיר. וכן משמע בהרבה ראשונים שהם שני ענינים, שרבנו ירוחם בנתיב י"ב כתב הלכות הולדת קול בראש חלק ז' ואין מטפחין וכו' בסוף חלק י"ד וכן הטור כתבם בנפרד בסימן של"ח וסימן של"ט, ועיין בספר אהל מועד שער השבת דרך י"א נתיב ד'. וכן היא פשטות הגמרא שסוגיות הולדת קול במסכת ערובין דף ק"ד עמוד א' וגזירת אין מטפחין וכו' במסכת ביצה דף ל"ו עמוד ב' לא נגעו זו בזו, וכן משמע בירושלמי במסכת ביצה פרק ה' הלכה ב' שהדיון על טפוח כלאחר יד הוא ענין אחד ואחר כך באים דברי רבי אלעזר שכל אולודי קלא בשבתא אסורא עכ"ל ומוסבים על הקשה בדלת עיי"ש, וכן משמע ברי"ף וברא"ש שהביאו שני הענינים שבירושלמי בנפרד במסכת ערובין ובמסכת ביצה. ורק השלחן ערוך ערבב ענין הכאה בגופו עם הכאה בדבר אחר לפי גרסתו ברמב"ם או אחת כנגד אחת עכ"ל, ואחריו נמשכו האחרונים.
9
י׳ולכן בלי ראיה אין להעתיק ההיתרים שנכתבו בטפוח ורקוד גם להשמעת קול על ידי דבר אחר, וכן בירושלמי משמע שהיתר כלאחר יד הוא רק בטפוח אבל לא בהקשה על דבר אחר וכן משמע ברמב"ם. והיה נראה להביא עוד ראיה מדעת הרי"ף והרא"ש שפסקו בסוף מסכת ערובין שלא כירושלמי אלא שרק הולדת קול שיר אסורה ובמסכת ביצה הביאו דברי הירושלמי שפרוש אין מספקין הוא מחמתו, והקשה הרש"ש שכיון שרק קול שיר אסור אם כן בחמתו נמי לישתרי, וניחא לפי מה שכתבתי שאין דיני זה לזה ולכן אסרו ספוק גם שלא לשם שיר לדעת הרי"ף והרא"ש אבל התירו הולדת קול ואין לדמות גזירות חכמים להדדי. ומה שבמסכת ערובין שם הקשה הגמרא על דברי רבא האומר שאין איסור הולדת קול אלא של שיר למה אסור לטפח ולרקד ולספק להעיף העופות, ומאי קושיא כיון ששונה ספוק שהוא בגופו, יש לאמר שמקשה הגמרא שאף על פי שהם שני ענינים מכל מקום הלא נתקנו באותו ענין וכמו שכתב הרמב"ם ששניהם שמא יתקן כלי שיר, ולכן אם ספוק וכו' אסור אפילו שלא של שיר הוא הדין הולדת קול אינה רק של שיר אף על פי שפרטי שניהם שונים. ועוד יש לאמר שלדעת המקשה הסובר שכל הולדת קול אסורה באמת אין חילוק בין טפוח בגופו לבין הקשה על דבר אחר, וכן משמע בספר רוקח סימן ש"א שלפי המסקנה בירושלמי שכל אולודי קלא אסורא אסור גם טפוח כלאחר יד וכן משמע בסמ"ק מצוה רפ"ב בהלכות מכה בפטיש שהכל אסור בענין אחד, אבל לפי מה שאנחנו פוסקים כרבא אינו כן. ומה שעוד יש לבאר בדעת הרי"ף והרא"ש שהעתיקו דברי הירושלמי שטפוח הוא אף מחמתו, והלא תימה למה לפי המסקנה במסכת ערובין אין ספוק להעיף את העופות אסור אלא מטעם שמא יזרוק צרור תיפוק להו שספוק גם שלא לשם שיר גזרו בו, יש לאמר שלא גזרו אלא בספוק פעם אחרי פעם כמשמעות הרמב"ם והוא אסור אפילו מחמתו מה שאין כן ספוק להעיף את העופות שמיירי אפילו בפעם אחת, וכשאר הסוגיא במסכת ערובין שם העוסקת בהקשה על הדלת שהיא אפילו פעם אחת, וכן משמע הלשון שם שלא יספק ולא יטפח וכו' עכ"ל אפילו פעם אחת מה שאין כן הלשון במסכת ביצה אין מטפחין ואין מספקין וכו' עכ"ל אין לו הכרע. ועוד יש לאמר שכל שמספק ומטפח להביע מצב רוחו גזרו בו שמא יתקן כלי שיר ולכן אסרו גם מחמתו, מה שאין כן ספוק וטפוח להעיף את העיפות שאינו עושה כן אלא לתועלת ודומה להקשה בדלת.
10
י״אאבל הנה ז"ל הירושלמי סיפוק שהוא מחמתו כמה דאת אמר ויחר אף בלק אל בלעם ויספק את כפיו טיפוח שהוא לרצונו עכ"ל. ויש לדקדק שיותר היה לירושלמי לפרש שספוק הוא מצערו, שכן הוא הפרוש בירמיהו פרק ל"א ספקתי על ירך עכ"ל עיי"ש וברד"ק ובאיכה פרק ב' ספקו עליך כפים עכ"ל וביחזקאל פרק כ"א וכמה פעמים בספר איוב, וגם אצל בלק יש לפרש כן עיין באבן עזרא ובספורנו. ועוד יש לדקדק שאם מחמתו פרושו מכעסו היה צריך לאמר שטפוח הוא לשמחתו ולמה נקט לשון לרצונו. ובעיקר קשה שאם ספוק הוא מכעסו אזי אינו ענין לשמא יתקן כלי שיר, ובאמת כן כתב המאירי שלענין ספוק לדברי התלמוד המערב אין טעם יתקן כלי שיר נאמר עליו עכ"ל, אבל קשה שלפי זה חולק הבבלי על הירושלמי שבמסכת ביצה דף ל"ו עמוד ב' פרשו טעם המשנה לא מספקין וכו' גזירה שמא יתקן כלי שיר עכ"ל, ואילו יש בזה מחלוקת לא היו הרי"ף והרא"ש מעתיקים דברי הירושלמי שמשמע שסוברים כן, וגם בודאי פשטות המשנה היא שספוק וטפוח ורקוד כולם בענין אחד של שירה ורקוד ודוחק לחלק שספוק הוא מענין אחר. גם דוחק מה שפרשתי בסוף הסעיף הקודם שספוק מחמתו הוא פעם אחרי פעם וכן אצל בלק אינו משמע כן, וגם כי מביע מצב רוחו מאי הוי כיון שאינו ענין של שיר למה גזרו בו. לכן לולא דברי המפרשים הפרוש הוא אחר בירושלמי, ולע"ד מחמתו פרושו נגד רצונו וכלשון על אפו ועל חמתו וכוונתו לספוק של שיר שאינו ניחא לו שיבוא לידי כך ואינו רוצה בו, ולעולם הוא ספוק של אבל ששייך בו הגזירה שמא יתקן כלי שיר כיון שבימי התלמוד היו מטפחין ומקוננין ומחללין בכלי שיר בשעת אבלם. ולשון טפוח שהוא לרצונו אתי כפשוטו שהוא ההפך של נגד רצונו ופרושו הוא שעושה כן לשם שמחה או רשות, ומהירושלמי ראיה לפרש"י במסכת ביצה דף ל' עמוד א' שהגזירה היא כשעושה לשם שיר או לאבל. ומה שהביאו ראיה מבלק, לא לאמר שבמספק מכעסו אסור אלא שמשם נלמד שספוק הוא שלא לרצונו ולא ניחא ליה, אבל לעולם הגזירה היא בספוק לאבלו ורק ניחא לירושלמי להביא פסוק מן התורה ולא מנביאים וכתובים, או כפרוש אבן עזרא וספורנו שויחר אף בלק הוא ענין אחד וויספק את כפיו הוא ענין אחר. ולפי זה פסקי הרי"ף והרא"ש הם פשוטים ומסולקת קושית הרש"ש, מיהו בלשון ספוק וטפוח שבסוף מסכת ערובין אין מקום לדברי הירושלמי.
11
י״בולמעשה היום נתפשט המנהג להקל לטפח ולספק בשבת וסומכים על הרמ"א, אבל המדקדקים מטפחים כלאחר יד כפסק השלחן ערוך. ולרקוד קל יותר לע"ד, אבל לא מטעם שכתב הערוך השלחן שלא אסרו אלא טפוח וספוק ורקוד על פי סדר מסוים של השיר, כי אין ראיה לזה ובדברי רב האי גאון לא נראה כן ומנין להתיר גזרות חכמים מסברות כאלה כמו שהוא עצמו כתב בענין אחר שם. וגם הא תינח ספוק וטפוח לשם שמחה אבל של אבל כפרש"י אינו על סדר כזה של שיר, ולענין אופי הרקודים בשמחות בימי התלמוד עיין במסכת נדרים דף נ"א עמוד א'. וכן אין טעם להקל ברקוד מדברי הירושלמי שרקוד הוא עוקר אחת ומניח אחת עכ"ל שהבאת מי שפרש אותו שתמיד רגל אחד באוויר ואינו מצוי היום, ולא הבנתי כי אין הירושלמי בא אלא להשוות רקוד לקפיצה שהקופץ עוקר שתי רגליו כאחת והרוקד עוקר אחת ומניח אחת ואין הפרוש שעושה פעולת הנחה ברגל אחת באותו רגע שעושה פעולת עקירה ברגלו השנית אלא שעוקר רגל אחת ומניח כלומר משאיר את השנית במקומה וכמו שכתב בספר האגודה רקוד עוקר רגלו אחת קופץ עוקר שתי רגליו עכ"ל ולא הזכיר הנחה, וכל רקוד הוא בכלל זה. מכל מקום יש להקל ברקוד לפי מה שפרושו הוא דריכה להשמיע קול ברגליו כמו שכתב בספר האגודה בשם ר"י בראש פרק המביא דריקוד שלנו שרי דלא שייך ביה השמעת קול עכ"ל, וראיה לזה ממסכת ערובין דף ק"ד עמוד א' המשמר פירותיו מפני העופות וכו' לא יספק ולא יטפח ולא ירקד עכ"ל ששם דורך ברגליו להשמיע קול כמו שמוכח בדעת המקשה שם שנגע בו משום השמעת קול וכן פרש"י. ולפי זה כשרוקדים בלי לדרוך לא גזרו, ולכן צריכים להזהר כשרוקדים היום לא לדרוך בחזקה. ומתורצת קושית ספר שמחת יום טוב מהבנות שיצאו במחול ביום הכפורים בסוף מסכת תענית, כי שאני מחול מרקוד וגם אין דרכן של בנות לדרוך בחזקה. ואף על פי שקצת קשה מלשון הרמב"ם שכתב בהלכה ד' שאסור להכות באצבע על הקרקע ובהלכה ה' כתב שאסור לרקוד ואם רקוד הוא להכות ברגל על הקרקע להשמיע קול למה הפריד ביניהם, מכל מקום אין לדחות דברי האגודה בשם ר"י ומשמעות הגמרא משום זה, ולכן יש להתיר לרקוד יותר מלספק ולטפח וכן אני נוהג וכדעת מקצת האומרים כן ושלא כמו שדחה דבריהם בסוף שו"ת מנחת אלעזר שם.
12
י״גאבל להקיש כלי אוכל זה בזה וכדומה לע"ד אין בו צד היתר. ואין חדוש לאמר בו מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין שהלא טעם זה שייך אפילו במנגנים בכלי שיר ואפילו בעוברים איסור דאורייתא דלא שמיע להו כבמסכת ביצה דף ל' עמוד א'. אבל אינו פשוט לאמר שכבר בימי התלמוד היו מטפחים ורוקדים בשבת, שמה שאמרו שם האידנא דקא חזינן דעבדן הכי ולא אמרינן להו ולא מידי עכ"ל אפשר דמיירי בנשים כשאר ענינים שם וכן כתב המאירי*(הג"ה) מיהו בסמ"ג לא תעשה מצוה ע"ה כתב בני אדם שמספקין ומרקדין וכו' מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין וכו' עכ"ל. ועיקר מוטב שיהיו שוגגין שייך גם בזכרים [הערות ותיקונים: נ.ב., וכן מוכח במס' בבא בתרא דף ס' עמוד ב', ומה שאמרו שם דין הוא דנגזור על עצמנו וכו' עכ"ל כלו' שהיה ראוי לפרסם האיסור ע' ברבנו חננאל], כמו שכתב הסמ"ק במצוה רכ"א בענין תוספת יום הכפורים שאין אנו מזהירין לנשים ועמי הארצות וכו' מוטב שיהיו בני ישראל שוגגין ואל יהיו מזידין עכ"ל, ומהרש"ל בבאורו לסמ"ג לא תעשה מצוה ס"ט כתב הני נשי דידן פיר' אנשים כך קבלתי וכו' עכ"ל [הערות ותיקונים: נ.ב., בראב"ן סי' של"ו לגבי תוספת יום הכיפורים כתב דאכלי אינשי עד חשיכה עכ"ל], לעומת לשון הרמב"ם ודעת המאירי. ובשו"ת מהרי"ט חלק א' סימן פ"ג כתב שבנשים אפילו מדאורייתא מוטב שיהיו שוגגין, ועיין בברכי יוסף אורח חיים סימן תר"ח ושדי חמד אסיפת דינים ערך הוכח תוכיח שכתבו שקושטא קאמר בנשים אבל הוא הדין באנשים, ועיין להלן סימן לז מספר 10 בהג"ה. לרשימת הראשונים שכתבתי שם שאינם מבדילים בין מפורש בתורה לאינו מפורש יש להוסיף רבנו יואל בראבי"ה סימן תתצ"ה, ומוכח כן בסמ"ק מצוה קי"ב, ותשובה כ"י מובאת בכנסת הגדולה לסימן תר"ח ויד מלאכי כללי הדינים סימן שצ"א עיי"ש, ולעומתם בריטב"א במסכת מכות דף כ' עמוד ב' ויד רמ"ה במסכת בבא בתרא דף ס' עמוד ב' עיי"ש ואכ"מ. במסכת שבת דף קמ"ח עמוד ב' עיי"ש, וכמו כמה דברים שלא מיחו בנשים וקטנים אבל משמע שכן מיחו בגברים כמו בסימן של"ח סעיף ה' בהג"ה ועיין במאירי במסכת ביצה שם ובים של שלמה שם. ובדפוסים שלנו אין הכרע, כי הנוסח במסכת ביצה הוא דקא חזינן דעבדן עכ"ל בלשון נקבה אבל במסכת שבת נדפס דקא חזינן דעבדין עכ"ל בלשון זכר. ולא הבנתי מה שהבאת בשם ספר מרגניתא טובה שמוטב שיהיו שוגגין נאמר ללמד זכות על כלל ישראל, כי אין בו לימוד זכות אלא מניעת רבוי חובה. ומוטב שיהיו שוגגין תלוי במציאות ולכן אולי בהכאה על השלחנות שנתפשטה בעולם הישיבות יש לאמר מוטב שיהיו שוגגין אבל לא בהקשת כלי אוכל זה בזה שלא נתפשטה, ועוד שכרגיל רק יחידים עושים כן ולא כל הנוכחים ועיין בחדושי חתם סופר על מסכת שבת שם בשם התשב"ץ שכשרק יחידים עוברים מוטב שיהיו מזידין ואל יחטיאו את הרבים. ובעיקר הענין למה לפרסם ברבים היתר חדש משום מוטב שיהיו שוגגין, וגם אצלכם אינו שייך זה כי אתם מדקדקים במצוות כפי שמורים לכם ומרבים לפרסם מאמרי הלכה בעלון המושב ואם תכתבו הדין שאין להקיש בכלי אוכל ישמעו לכם. סוף דבר גם מכאן אין מקום להקל, ולע"ד יש להתיעץ שוב עם הרבנים שהתיעצת אתם ולבטל את ההוראה.
13
י״דיהודה הרצל הנקין
14
ט״ורב אזורי
15